פסחים כד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

ואם אכל צירעה, שהיא שרץ הארץ וגם שרץ העוף, לוקה שש.

אותם חמש מלקיות שישנן בשרץ הארץ. ועוד נוסף עליהן לאו המיוחד לשרץ העוף. כדכתיב "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו".

[ושרץ הוא דבר הרוחש ומתנענע, ואינו נראה אלא על ידי כך. אבל בהמה וחיה הגבוהים מן הארץ, אינם בכלל שרץ ^[1]].

והכי נמי, נימא דאיצטריך "לא יאכל" בקדשים טמאים, ללקות עליהם שתי מלקיות. ושוב לא אייתר לאיסור הנאה של כל איסורין שבתורה.

אמר ליה רב אשי: כל היכא דאיכא למדרש לכל לאו בענין אחר, דרשינן. ולא מוקמינן לה בחיוב לאוי יתירי. ולא אמר כן אביי, אלא היכא דאייתר לגמרי, ואי אפשר ליתנו לענין אחר.

והוינן בה: והשתא דאמרת דקרא ד"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", לאו לגופיה איצטריך, תינח הא דכתיב "ואשר יגע בכל טמא לא יאכל". אבל "הבשר" דכתיב ברישיה דקרא למה לי?

ומשנינן: כתיב "הבשר" כדי לרבות עצים ולבונה של קדשים. שהם מקבלים טומאת אוכלין, על אף שאינם אוכלים. משום דחיבת הקודש מכשרתם ליחשב כאוכל.

ותו הוינן בה: האי "והבשר כל טהור יאכל בשר" דכתיב בסיפיה דקרא, למה לי?

בשלמא "כל טהור יאכל בשר" איצטריך. משום דדרשינן מינה, דוקא בשר טהור שהותר לטהורים, אדם טמא שאכלו חייב עליו. אבל טמא שאכל בשר שנטמא לפני זריקת הדם, ומעולם לא ניתר לטהורים, אין חייבים עליו משום טומאת הגוף. אבל "והבשר" הראשון, מיותר.

ומשנינן: דרשינן מ"והבשר", לרבות את האימורין שנטמאו. ^[2] שאם אכלם עובר עליהם בב' לאוין. משום לאו דטומאה, ומשום איסור אכילת זר. שהרי האימורין הם למזבח, ואף הכהן זר אצלם.

ומקשינן: וכי אימורין טמאים מהכא נפקא?

והלא מהתם [מקרא אחרינא] נפקא.

וכדתניא: כתיב "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ומדכתיב "אשר לה'", דאייתר, שמע מינה לרבות את האימורין לאיסור אכילה בטומאה.

ומשנינן: מהתם נפקא לן איסור אכילת אימורין טהורים בטומאת הגוף של האדם האוכלם, ולחייבו בכרת. אבל מהכא נפקא לן, לאיסור אכילה בטומאת הבשר. שהטהור האוכל אף מהאימורין הטמאים, הרי הוא עובר בלאו. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא אם כן אכלם כדרך אכילתן. ^[3] והוינן בה: למעוטי מאי, ומהו שלא כדרך אכילתן? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי, שאם אכל חלב חי [שאינו מבושל], שהוא פטור. ^[4] משום שאין דרכו להאכל חי. ^[5] איכא דאמרי: באיסורי הנאה ^[6] נאמר כן. ^[7] והכי אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה, אין לוקין עליהן אלא אם כן נהנה מהם ^[8] כדרך הנאתן. ^[9] והוינן בה: למעוטי מאי, ומהו שלא כדרך הנאתן? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי, שאם הניח חלב של שור הנסקל ^[10] על גבי מכתו, ^[11] שהוא פטור. לפי שאין דרך החלב בהנאה כזו. אלא דרך הנאתו בהבערה ובמשיחת עורות.

וכל שכן, ^[12] שהאוכל חלב חי שהוא פטור. ^[13] דודאי לא חשיבא דרך אכילה בהכי.

אתמר נמי: אמר רב אחא בר עויה, אמר רב אסי, אמר רבי יוחנן: הניח חלב של שור נסקל על גבי מכתו, פטור. לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן.

אמר רב זירא: אף אנן נמי תנינא: אין סופגין את הארבעים מלקות משום ערלה, אלא על המשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד!

ודייקינן: ואילו על המשקה היוצא מהתותים והתאנים והרמונים לא לוקין.

מאי טעמא? לאו, משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן. שאין הדרך לסחוט את מי הפירות האלו ולשתותם. ומשום כן אינו לוקה עליהם, כרבי יוחנן.

אמר ליה אביי: לאו ראיה היא מהתם.

כי בשלמא אי אשמעינן בפרי גופא דאינו לוקה היכא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו, ^[14] שפיר היה מוכח מזה כדברי רבי יוחנן.

אלא הכא, הא דאין לוקין על מי הפירות, לאו משום "שלא כדרך" הוא. אלא משום דהנסחט שאר הפירות, זיעה בעלמא הוא, ^[15] ואם שתה מהם, לא חשוב כאוכל פרי של ערלה.

אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם, שלוקין עליהן, אפילו אם אכלום או נהנו מהם שלא כדרך הנאתן. ^[16]

מאי טעמא? - משום דלא כתיב בהו לשון "אכילה". ומרבינן את איסור הנאתם מדכתיב "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה". דמשמע, אם יהיו כלאים יאסרו בהנאה, ויהיה דינם בשריפה.

ולשון "פן" הוא איסור לאו. ולא בעינן דרך אכילה או דרך הנאה, אלא היכא שנכתב איסורם בלשון איסור אכילה.

מיתיבי: איסי בן יהודה אומר: הרי לא נאמר בכתוב איסור בשר בחלב אלא שאסור לבשלם יחד. כדכתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו".

מנין לבשר בחלב שהוא אסור אף באכילה? נאמר כאן, "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו".

ונאמר להלן בטרפה, "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". וילפינן בגזירה שוה ד"קדש" "קדש".

מה להלן הטרפה אסורה באכילה, אף כאן הבשר בחלב אסור באכילה. ^[17]

ואין לי מהתם, אלא שבשר בחלב אסור באכילה. אבל שהוא אסור בהנאה מנין? והרי אף הטריפה מותרת בהנאה.

אמרת, קל וחומר הוא מערלה.

ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה בנטיעתה, הרי היא אסורה בהנאה - בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כשבישלם יחד, ועבר עליהם ב"לא תבשל", אינו דין שיהא אסור בהנאה!

הערות

^[1] ולכך לא חשיב הא דכתיב "לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה". משום דההוא קרא בגדולים איירי. רש "י. והקשו תוספות, הא כתיב באדם הראשון "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". ודרשינן "חיה הרומשת" זה הנחש. אלמא "רמישה" הוה נמי בדבר ההולך על גחון. ואם כן, לחשוב בכל השרצים נמי לאו ד"לא תשקצו". והמגלת אסתר כתב, דמהתם לא קשיא. דהרי מבואר שם דאיירי קודם שנתקלל הנחש, ועדיין היו לו רגלים, ולא הלך על גחונו.

^[2] דסלקא דעתך אמינא, דאין חייבים עליהם משום טומאה, כיון דאינם מותרים באכילה אף בטהורים. וקיימא לן, דוקא הניתר לטהורים חיבין עליו משום טומאה. תוספות.

^[3] ודוקא מלקות ליכא, אבל איסורא מיהא איכא. תוספות, עבודה זרה יב ב. ובשבועות כב ב כתבו, דאין איסור זה אלא מדרבנן. אבל מדבריהם לקמן כח א, ובקידושין נו ב, משמע, דמותר אף לכתחלה. משנה למלך פרק ה מיסודי התורה הלכה ח. וכבר הוכיחו הריטב"א והמאירי בסוגיין, דאיסור דרבנן מיהא איכא, מהא דתנן "לא יסיק תנור וכירים". דודאי אין דרך הנאת החמץ בכך.

^[4] וחידש רבי שימי בכך, דלא תימא דפטור דוקא על דבר שאין דרכו באכילה, וכגון היוצא מן התותים והרמונים. אלא אף אם אכל מגופו של איסור שדרכו באכילה, אלא שאכלו שלא כדרכו, נמי פטור. ר"ן.

^[5] והא דקיימא לן, "אכל ציפור טהורה בחייה, חייב בכל שהוא", שאני עוף שהוא רך, וחזי לאומצא בלא בישול. תוספות. והמהר"ם חלאווה כתב, דדוקא חלב אין דרכו לאכול חי. אבל נבילה דרכה בכך. אלא שבכל זאת הוקשה לו מ"אכל צפור טהורה בחייה", דהרי אין דרך לאוכלה בחייה. ותירץ, דגזירת הכתוב היא באבר מן החי, דבהמה בחייה לאברים עומדת.

^[6] ופליגי תרי לישני, דללישנא קמא דוקא באכילה בעינן כדרך. דאכילה שלא כדרכה לאו שמה אכילה. אבל בהנאה אף אי נהנה שלא כדרך, מכל מקום חשיבא הנאה. וללישנא בתרא, כיון דמרבינן הנאה מדכתיב "לא יאכל", הוקשה לאכילה ואין חייבים עליה אלא כדרכה. ר"ן ורבינו דוד. ויעויין ברש"ש שדייק מרש"י, דפליגי בנהנה כדרך, אך הדבר העומד להנאות אחרות אי מקרי שלא כדרך הנאה, וע"ע בראש יוסף.

^[7] והמשנה למלך שם כתב, דלישנא בתרא בא לחדש, דליכא מלקות כלל על הנאה. אף שאסורה מן התורה. וכן היא דעת הרמב"ם בפרק ח ממאכלות אסורות הלכה טז. שכתב: כל מאכל שהוא אסור בהנייה, אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים אינו לוקה, ומכין אותו מכות מרדות! ונתבאר במגיד משנה שם, דהיינו משום שכל דבר הראוי לאכילה, אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ומדמה לה לחצי שיעור, שאסור מן התורה. אבל אין לוקין עליו. [והטעים בזה השפת אמת בשם החידושי הרי"ם, דאף את האכילה אסרה תורה משום ההנאה שבה [כמבואר ברמב"ם בספר המצוות]. והשיעור המושלם של הנאה, היא הנאת אכילה. נמצא דכל הנאה אחרת היא כחצי שיעור]. אכן מדברי התוספות בסוגיין, הוכיח המשנה למלך בהלכות יסודי התורה שם, דלוקין אף על ההנאה, כל שהוא כדרך הנאתו. עוד כתב בטעם הרמב"ם, דאין לוקין על ההנאה, לפי שאין מפורש בתורה איסורה.

^[8] והרמב"ם בפרק יד ממאכלות אסורות הלכה י כתב: כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנייה. וכתב הכסף משנה: מימרא דרבי יוחנן בפרק כל שעה, וכלישנא בתרא ! ותמה המשנה למלך ביסודי התורה שם, הא אף לישנא קמא לא פליג בזה. ולכולי עלמא האוכל שלא כדרך, פטור. ורצה לפרש בדעת הכסף משנה, דללישנא קמא, אין האוכל שלא כדרך פטור אלא באיסורי אכילה. אבל באיסורי הנאה, חייבים בהם אף על אכילה שלא כדרכה. דלא גרע מהנאה שלא כדרכה, שחייבים עליה להאי לישנא. ולפי שכלל שם הרמב"ם בדין זה אף יין נסך, שהוא איסור הנאה, הוכיח הכסף משנה דפסק כלישנא בתרא. מיהו אסיק, דפירוש זה אין הדעת סובלתו. דכיון שאינו דרך אכילה, מה לי איסורי הנאה, מה לי שאינו איסורי הנאה. [אכן, מדברי רבינו דוד נראה כפירוש זה. שכתב, דאף דחייבים על כלאי הכרם אף שלא כדרך הנאתו, מיהו באכילה שלא כדרך ודאי שאינו לוקה משום אכילה. דהא לאו שמה אכילה. אלא שמצד הנאה דאיכא באכילה הוא חייב. שהרי נהנה. אלמא, בכל אכילה שלא כדרכה יש לחייב מצד הנאת האכילה, במקום שאין פטור "שלא כדרך"בהנאה. המגיה שם].

^[9] ונסתפק המשנה למלך בפרק י"ד מהלכות אבל הלכה כא, בדברים האסורים מן התורה באכילה ובהנאה, ונפסדו ממאכל אדם, אי איכא איסור תורה במכירתם מצד הנאתם. האם דוקא על אכילתם הוא פטור לפי שאוכלו שלא כדרך. אבל הנאה דמכירה שפיר חשיבא דרך הנאה. או דלמא, כיון דאיסור הנאה מ"אכילה" נפקא, כל היכא דליכא איסור אכילה, אף איסור הנאה ליכא. וצריך עיון דבריו, והרי אין פטור האכילה דין בחפצא. אלא דרק חסר בהיכי תימצי דמעשה האכילה. ולמה יפקע מהחפצא דין איסור הנאה. ולכאורה נראה, דאי איכא לספוקי אינו אלא מצד דין "נבילה שאינה ראויה לגר". דבכך פקע מהחפצא דין איסור אכילה. ומשום כן יש לומר דאף איסור הנאה יפקע. חידושי רבי שמואל, סימן יא. עוד יעוין שם, במה שעוד הרבה לתמוה בדבריו.

^[10] ונקט "שור הנסקל" לרבותא. דהרי יליף איסור הנאתו מ"בעל השור נקי", ולא מ"לא יאכל". ולקמן איתא דכל איסור דלא כתיב ביה אכילה, עובר עליו אף שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום, כיון דכתיב ביה "לא יאכל", אף באיסור הנאתו אינו עובר שלא כדרך. שפת אמת. והוסיף בזה, דאילו על הנאתו היה עובר אף בשלא כדרך, אם כן אף על האכילה יעבור אף שלא כדרך אכילה [מצד הנאת האכילה]. ומהא דבאכילה הקפידה תורה על דרך אכילה, שמע מינה דאף הנאה כן.

^[11] יש לומר, דדוקא כשהניחו בתחבושת חשיב שלא כדרך. אבל אם סך ממנו חייב. לפי שהסיכה כשתיה. ואפשר שלא אמרו סיכה כשתיה אלא בסיכת שמן בלבד. ולא בחלב שאין דרכו בכך. וכן לא אמרו אלא בסיכת תענוג בלבד, ולא בסיכה לרפואה. רבינו דוד. וכן הכריעו הראשונים בסוגיין כצד הב'.

^[12] וכל שכן הוא, משום שאף לגבי האוכל עצמו אין זו דרך אכילה. אבל במניח חלב על גבי המכה, לגבי דידיה הוי דרך, אלא שלשאר העולם אינו דרך. משנה למלך שם. ולמבואר במחלוקת שבין שני הלשונות [יעוין בהערה 6] אין צריך לזה.

^[13] ויש שמחליפין, דבהנאה כולי עלמא לא פליגי שאין חייבין עליה אלא כדרך הנאה. אבל באכילה, ללישנא קמא חייבים עליה אף שלא כדרכה. מפני שהאכילה חמורה מהנאה. וללישנא בתרא אף באכילה פטורים. רבינו דוד. ודחה דבריהם. שהרי מוכח מסוגיין, דבעינן דרך הנאה דוקא באיסורים דכתיב בהו "אכילה". אלמא, עיקר פטורא ד"שלא כדרך" נאמר באכילה.

^[14] וכתב רש"י "שלא כדרך אכילתן". ולעיל בדברי רב זירא כתב "שלא כדרך הנאתן". וכתב הרש"ש לבאר על פי דרכו [הובאה בהערה 6], דלמאי דסליק אדעתיה דרב זירא, דטעמא דאין לוקין על מי פירות הוא משום שלא כדרך, מוכח מזה כלישנא בתרא. דהרי אף דההנאה שמשתמש עתה הויא כדרכה, מכל מקום חשיב שלא כדרך הנאה, משום שעומד הדבר להנאות אחרות. והכי נמי במי פירות. שתית המים מצד עצמה היא כדרכה. אלא שאין הפירות עומדים להנאה זו. אבל למאי דקאמר השתא, אילו איירי בפרי שאכלו שלא כדרכו, כגון שבישלו, לא היה מזה ראיה אלא ללישנא קמא. דהרי אין זו דרך ההנאה שעוסק בה עתה. ולכך נקיט רש"י בלשונו "אין לוקין אלא דרך אכילתן".

^[15] ותימה, אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא? הא קיימא לן ד"טעם כעיקר" דאורייתא. תוספות. וכתב הרש"ש, "עיין בברכות לט בתוספות ד"ה מיא דסילקא, וברא"ש שם, ויתיישב התימה". וכונתו למה שכתבו התוספות שם, במים שנתבשל בהם סילקא, דמברכין עליהם "בורא פרי האדמה", על אף דעל מי פירות מברכין "שהכל", משום דזיעה בעלמא הם. ויש לחלק ביניהם. וביתר ביאור הוא ברא"ש שם, דמי פירות אין להם טעם הפרי. ועדיין צריך ביאור, דאף דלענין ברכה אפשר דאין לו את טעם הפרי ממש, אך דוחק לומר שלא יהיה בו אפילו כטעם שנותן הפרי בנ"ט חלקי היתר. והנראה בזה דאין המשקין חלק מהפרי. ולפיכך אף שיש במשקין את טעם הפרי, לא קבלו אותו מהפרי. אלא האילן מצמיח אותם באותו טעם שיש לפרי עצמו. והתוספות שנתקשו בזה, סבירי להו דהמשקין הם חלק מהפרי. והא דאמרינן דזיעה בעלמא נינהו, היינו דאין הם עיקר הפרי. ולכך, כיון שפירשו ממנו, פקע מינייהו שם פרי. ולכן הקשו, דיאסרו על כל פנים מדין טעם כעיקר. קהלות יעקב.

^[16] והא דלא קאמר "הכל מודים בבשר בחלב שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן", שמא הוא משום שאין מזהירין מן הדין. תוספות. וכונתם, דאין לוקין על הנאת בשר בחלב כלל. משום דלא אתיא אלא מקל וחומר. אבל על אכילתן לוקין אף שלא כדרך הנאה, כדאמר אביי לקמן. דהא איסור אכילה מגזירה שוה נפקא לן. מהרש"א. והמשנה למלך בפרק ה מיסודי התורה הלכה ח, ביאר את דברי התוספות באופן אחר.

^[17] ולשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה, אף על הנאת בשר בחלב אין לוקין. כן מבואר בלחם משנה, פרק ט ממאכלות אסורות הלכה ב, ובמשנה למלך שם. ותמה, דעל פי מה שהכריע בספר המצוות דילפינן איסור הנאה מדכתיב תלתא זימני "לא תבשל", למה לא ילקו על ההנאה. [ובלאו הכי תקשה, לטעם המגיד משנה שהובא בהערה 7, דאין לוקין על ההנאה משום דדרך הנאה אינה אלא באכילה. דהרי טעם זה לא שייך בכלאי הכרם ובבשר בחלב, לפי שלוקין על אכילתן אף שלא כדרך הנאתן. שפת אמת]. והרמב"ן בספר המצוות [שרש השני] כתב, דלוקין על הנאת בשר בחלב. ויעוין עוד בחינוך מצוה קיד, שכתב עוד טעם בסיבת הדין דאין לוקין על ההנאה.

אכל צירעה — לוקה שש מלקויות. שכן הצירעה רומשת גם על הארץ, וממילא חלים עליה כל הלאוין של שרץ הארץ, ועוד לאו נוסף "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט). ולפי עקרון זה נוכל לומר כי אותו "לא יאכל" שנאמר בטומאת בשר בא רק להוסיף איסור לאו נוסף, להעניש עליו! אמר ליה [לו] כל היכא דאיכא למדרש [מקום שיש לדרוש] וללמוד ממנו דבר חדש — דרשינן [דורשים אנו], ולא מוקמינן בלאוי יתירי [ואיננו מעמידים מסבירים, בלאוים יתירים] על אותו איסור עצמו.

ושואלים: ואותו כתוב שנאמר שם "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט) דרישיה [שבתחילת הפסוק] למה לי? ומסבירים: לרבות עצים ולבונה שהם נטמאים. שאף שאינם דבר מאכל, מכל מקום למדים מפסוק זה הלכה כוללת לגבי כל הדברים הנטמאים. ושואלים: ומה שנאמר "והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט) דסיפיה [שבסוף הפסוק] למה לי? ומשיבים: לרבות אימורין החלב ושאר חלקי הבהמה המועלים למזבח, שאף הם בכלל בשר לענין טומאה, שאימורים שנטמאו ואכלם אפילו טהור — לוקה.

ומקשים: אימורין שמקבלין טומאה, מהתם נפקא [משם ממקור אחר יוצא הלימוד], דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ), ומן התוספת "אשר לה'" למדנו לרבות את האימורין שהם חלק הזבח הניתן לה', ואין בני אדם אוכלים אותו, שאף בו יש איסור טומאה!

ודוחים: התם [שם] מדובר בטומאת הגוף, באיסור החל על אדם טמא לאכול מן הקודשים — שעונשו הוא בכרת, הכא [כאן] מדובר בטומאת בשר, כאשר הבשר טמא אף שהאוכלו טהור — שעונשו הוא בלאו בלבד.

א כיון שעסקנו בבעיות איסורי אכילה ואיסורי הנאה, מביאים מה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין (של אכילה) שבתורה — אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתם הרגילה, ואם אכל דבר שלא כדרך שרגילים לאוכלו אין לוקין עליו. ושואלים: למעוטי מאי [למעט, להוציא, את מה]? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי [למעט] שאם אכל חלב חי (בלתי מבושל), שפטור, שאין זו דרך אכילת חלב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין (של הנאה) שבתורה אין לוקין עליהם אלא אם נהנה מהם דרך הנאתן הרגילה. ושאלו: למעוטי מאי [למעט, להוציא מה]? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי [למעט] שאם הניח חלב של שור הנסקל (שאסור בהנאה) על גבי מכתו (פצעו) להתרפא בכך, שהוא פטור. שכן אין משתמשים בחלב לרפואה, ולכן אין זו דרך ההנאה הרגילה מחלב. וכל שכן האוכל חלב חי, שהוא פטור, שאין אדם נהנה בכך, ובודאי אין זו דרך הנאתו.

איתמר נמי [נאמר גם כן] אותו ענין משמם של אמוראים אחרים שאמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו לרפואה — פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן.

אמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כעין זה במשנה. שאמרו חכמים: אין סופגין (לוקים) את הארבעים מלקות משום איסור שתיית משקה הנסחט מפרי עץ ערלה, אלא על המשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד. ומכאן נדייק: ואילו המשקה היוצא מתותים תאנים ורמונים — לא, אינו לוקה עליהם מן התורה, אף שפירות אלה אסורים באכילה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — לאו [האם לא] משום שלא קאכיל להו [אוכל אותם] בדרך הנאתן הרגילה, שפירות אלה דרך בני אדם לאוכלם ולא לסחוט מהם משקה.

אמר ליה [לו] אביי: אפשר לדחות ראיה זו, בשלמא אי אשמעינן [נניח אם היה משמיע לנו] בענין הפרי גופא [עצמו] כשלא קאכיל ליה [אוכל אותו] בדרך הנאתו הרגילה — שפיר [יפה] אז אפשר היה ללמוד מכאן הלכה זו, אלא הכא [כאן] שלא אסר במשקי תותים ותאנים, הטעם הוא משום שזיעה בעלמא [בלבד] הוא ואינו נידון כחלק מהותי מן הפרי.

אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו אם נהנה מהם שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שלא כתיב בהו [נאמר בהם] איסור אכילה במפורש, ומלשון הכתוב נראה שאין ליהנות ממנו כלל אלא לשורפו בלבד.

מיתיבי [מקשים], איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה? נאמר כאן "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), ונאמר להלן "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל). מה להלן בענין טריפה אסור באכילה, אף כאן אסור בשר בחלב באכילה.

ואין לי אלא באיסור אכילה כטריפה, אסור בהנאה מנין? אמרת, קל וחומר: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה שהרי העץ גדל כדרכו, ובשלוש שנותיו הראשונות הינו ממילא ערלה, ובכל זאת אסורה בהנאה. בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כשבישלו אף שאסור לבשלו, אינו דין שיהא אסור בהנאה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If one ate a hornet, he is flogged with six sets of lashes. Since a hornet creeps along the ground, all of the previously mentioned prohibitions with regard to an ant apply to it as well. An additional prohibition is stated in the following verse: “And all flying insects are impure to you; they shall not be eaten” (Deuteronomy 14:19). Based on this precedent, it is possible to say that the addition of the phrase “It shall not be eaten” with regard to impure meat indicates merely an additional negative mitzva for which one would be punished; however, it does not necessarily indicate a prohibition to derive benefit. Rav Ashi said to him: Anywhere that it is possible to expound a new halakha, we expound, and we do not establish the verse as containing additional negative mitzvot with regard to that same prohibition.

The Gemara asks: Why do I need the beginning of the verse: “And the flesh that touches any impure thing shall not be eaten” (Leviticus 7:19)? The Gemara explains: This comes to include wood and incense; although they are not eaten, they are susceptible to ritual impurity of foods. The Gemara asks: Why do I need the end of this verse: “And as for the flesh, every one that is pure may eat of it” (Leviticus 7:19)? The Gemara answers: This comes to include the sacrificial parts of the animal offered on the altar, such as the fats; they, too, have the legal status of meat and are susceptible to ritual impurity of foods. If these portions become ritually impure and one eats them, even if he is pure, he is liable to be flogged.

The Gemara challenges: The halakha that these sacrificial parts can become impure and are then prohibited to be eaten is derived from there, i.e., from another source, as it was taught in a baraita: “But the soul that eats from the flesh of the sacrifice of peace-offerings, which belong to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). The added words “which belong to the Lord” come to include these sacrificial parts, which are meant to be offered to God and not eaten by other people, within this prohibition against eating sacrificial meat when it is impure.

The Gemara rejects this: There, it is referring to a case of impurity of the body; if one who is ritually impure eats sacrificial parts he is punishable with karet. Here, it is referring to a case of impurity of the flesh, where the meat is impure but the person eating it is pure; one who does so is merely in violation of a negative mitzva.

After discussing the prohibitions against eating and deriving benefit from certain items, the Gemara cites that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all prohibitions against eating in the Torah, one may be flogged for violating them only if he eats the prohibited item in its usual manner of consumption. The Gemara asks: To exclude what case did Rabbi Yoḥanan say this? Rav Shimi bar Ashi said: To exclude a case where one eats raw fat; he teaches that one who does so is exempt, since this is not the usual manner of eating it.

Some say that this is what Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to all prohibitions against deriving benefit in the Torah, one is flogged for violating them only if he derives benefit from the prohibited item in the usual manner. The Gemara asks: To exclude what case did Rabbi Yoḥanan say this? Rav Shimi bar Ashi said: To exclude a case where one placed the fat of an ox that is stoned on his wound to help it heal. He teaches that, although one generally may not derive benefit from forbidden fats, in this case he is exempt because these fats are not normally used for medicinal purposes. And all the more so one who eats raw fat is exempt, as this is certainly not an ordinary way to benefit from fat.

It was also stated that Rav Aḥa bar Avya said that Rav Asi said that Rabbi Yoḥanan said: If one placed the fat of an ox that is stoned on his wound for medicinal purposes, he is exempt, because with regard to all prohibitions against deriving benefit in the Torah, one is flogged for violating them only if he derives benefit from the prohibited item in its usual manner.

Rabbi Zeira said: We, too, have also learned in a mishna that the Rabbis said: One absorbs the forty lashes due to drinking the juice squeezed from orla fruits only for that which seeps from olives, oil, and from grapes, wine. In contrast, for drinking the juice that seeps from mulberries, figs, and pomegranates one is not flogged, despite the fact that it is prohibited to consume those juices. What is the reason for this? Is it not because he is not eating them in their usual manner of deriving benefit? Generally, these fruits are eaten and not squeezed for their juice.

Abaye said to him that this mishna does not necessarily prove this same point: Granted, had the mishna taught us the case of the fruit itself, as he is not eating it in its usual manner of deriving benefit, it would work out well. However, here, where the case is with regard to their juice, the reason he is not flogged is because it is merely moisture that drips from the fruit, which is not considered to be an essential part of the fruit.

Abaye said: All concede with regard to prohibited mixtures of diverse kinds planted in a vineyard that one is flogged for deriving benefit from them even if he does not benefit from them in their usual manner. What is the reason for this? It is because no prohibition against eating is written about them explicitly in the Torah. Therefore, the verse is interpreted to mean that it is prohibited to benefit from them in any manner; rather, one must burn them immediately.

The Gemara raises an objection. Isi ben Yehuda says: From where is it derived that it is prohibited to eat meat that has been cooked in milk? It is stated here: “For you are a sacred people unto the Lord your God. You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Deuteronomy 14:21). And it is stated there: “And you shall be sacred men unto Me; therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field [tereifa]; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30). Just as there, with regard to a tereifa, it is prohibited to eat it, so too here, with regard to meat in milk, it is prohibited to eat it.

From the above comparison I have derived only that it is prohibited to eat it, as it is prohibited to eat a tereifa; from where do I derive that it is prohibited to derive benefit from it as well? You may state an a fortiori inference: If with regard to orla, through which no sin has been committed, as it is part of the ordinary growth process of the tree to produce fruit during the first three years, yet still it is prohibited to deriving benefit from it; then with regard to meat in milk, through which a sin has been committed, as the two were illicitly cooked together, is it not right that it should be prohibited to derive benefit from it?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלומר לא בא מופנה שתדרוש בו ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לשאר איסורין אלא לגופיה בא וא"ת [והלא] כבר הוקש למעשר דכתי' ביה לאו שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך לא יאכל עוד למה בא לחייבו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש הכא נמי לוקה על שני לאוין והא דאביי מפורש בפ' אלו הן חלוקין פוטיתא הוא דג טמא וכתיב בדגים (ויקרא יא יא) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכתיב (עוד לכל השרץ השורץ לא יאכל כי שקץ הם) ועוד כתיב (שם מג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם נמצאו ארבעה לאוין באוכל שרץ סתם ולא פירש באחד מהם בארץ ודרשי' הלאוין בכל שרץ בין שרץ של ים ובין שרץ של יבשה לפיכך אמר אביי אכל פוטיתא שהיא שרץ הים לוקה עליה הללו ארבעה לאוין כלם. אכל נמלה שהיא שקץ היבשה עובר בארבעה לאוין הללו והוסיפה התורה על שקץ של יבשה לאו חמישי שנא' (שם מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ הלכך לוקה חמש אכל צרעה שהיא שרץ העוף עובר על חמשה לאוין הללו הוסיפה עליו התור' לאו אחד שנא' [דברים יד יט] וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא (יאכלו) [יאכל] הלכך לוקה שש מלקיות ופרקי' הני מילי דמוקמי' ליה בלאו יתירי היכא דליכא מידי למדרש [אבל אי איכא למדרש] כי האי גונא דרשי':
מכדי כתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים וגו' והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי לרבות עצים ולבונה שאם נטמאו ישרפו והבשר כל טהור יאכל בשר תוב למה לי לרבות אימורין שנטמאו סד"א כל טהור יאכל בשר כתיב מידי דכהן טהור מצי למיכליה אם אכלו בטומאה חייב אבל חלבים דלא יכול למיכלינהו אפי' הוא טהור אימא לית להו חיוב משום טומאה קמ"ל. שנינו בתוספתא פ' הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בכלאים כו' ואסיקנא מהאי קרא דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' ונכרתה ואמרי' לה' לרבות האוכל אימורין בטומאת הגוף שהוא בכרת ובא הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לרבות בשר קדש שנטמא אכלו כהן טהור בלאו:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וכל שכן דרך אכילתן למעוטי אכל חלב חי ודרך הנאתן למעוטי [אם הניח] חלב של שור הנסקל על מכתו שפטור:
אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים הא מן התותים ומן הענבים לא משום דאינו דרך הנאתן. ושני אביי שאני התם דזיעה בעלמא הוא:

אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה וכו' עד איכא דאמרי וכו' עד אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן. כתב הרי"ט ז"ל והלכתא כלישנא בתרא ולקולא דאפי' בענין איסורי הנאה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן ומיהו איסורא דרבנן איכא ולא איסורא דאורייתא דהא מהיכי תיתי לן דכי איתסרו בלאו איתסרו וכל היכי דאסירי לאו איכא והדין כתבוהו רבוותא ואפי' בשלא כדרך הנאתן היינו היכא דהניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו ש"פ. וכתב הרי"ט ז"ל לא שינ' עשה ממנו תחבושת ולא שינ' שסך ממנו ואפי' למאן דסבר מדרבנן דסיכה כשתיה הני מילי בשמן שזו היא דרכו וכשעושה להתענוגי אבל בחלב לאו אורחיה כלל ואפי' כשסך לתענוגי שאין דרך הנאתו אלא להדליק בו או למשוח בו עורות. הלכך מותר לעשות תחבושת מחמץ אפי' שלא במקום סכנה דהא ליכא אלא איסור דרבנן ושרי ומיהו בשהיתה של גוי והיא ברשותו עד שאינה ראוייה לכלבים דליכא למעבר עלה בבל יראה ובל ימצא ע"כ מפי הרא"ה ז"ל: ואסיקנא בגמ' דכלאי הכרם ובשר בחלב לוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכילה וכן פסק הר"י קרקושה ז"ל:

אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין וכו' עד משום דזיעה בעלמא נינהו. פי' הרי"ט ז"ל דמשקה היוצא מן האוכל לא חשיב אוכל כלל ובדין הוא דאפי' בשל זיתים וענבים נמי אלא דרבינהו קרא לגבי תרומה וביכורים וערלה למיהוי כפרי ומשום הכי חשבינהו חז"ל לענין ברכה חשיבא כדאיתא בדוכתא. אבל שאר פירות אין מברכין על משקה שלהם אלא שהכל וכדאמרינן פי' כיצד גבי דובשא דחמרי ולא סוף דבר ביוצא מאליו אלא אפי' על ידי סחיטה כן הכריח הרי"ט ז"ל עוד לו ז"ל ומה שאמרו בברכות דמיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי לאו למימרא שיברכו עליהם בפ"ה דהא לא אפשר דאפי' בשלקות עצמן נחלקו שם כמה מחלוקות דאיכא מ"ד דאין מברכין עליהן אלא שהכל הואיל ואישתני אלא ודאי אין מברכין עליהם אלא שהכל אלא ה"ק דמיא דשלקי חשיב דבר א' עם השלקות שאם אכל מן השלקות תחילה בברכה ואח"כ אכל ממין בברכה שלהם בטפלתם שנפטרין בברכתן. ע"כ מפי הרא"ה ז"ל:

האימורין יש בהם משום טומאה והאוכלם בטומאת הגוף חייב כרת אבל עצים ולבונה וקטורת הואיל ואינם בני מאכל אין חייבים באכילתם משום טומאת הגוף:

כל איסורין שבתורה אם איסורי אכילה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך אכילתם ואם איסורי הנאה הם אין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה דרך הנאתם הא במקום סכנה מותר חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וא"כ כל שלא במקום סכנה אין מתרפאין באיסורין דרך אכילתם או דרך הנאתם ואם עשה כן לוקה אבל שלא כדרך אכילתם באיסורי אכילה כגון שאכל חלב חי או שלא כדרך הנאתם באיסורי הנאה כגון שהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו מותר אף שלא במקום סכנה הואיל ויש שם קצת חולי במקום צערא לא גזור רבנן והוא שנזכר לקמן כ"ה במר בר רב אשי דהוה שאיף לברתיה בגוהרקי דערלה ר"ל במשקה היוצא מבוסר הזיתים וכשתמהו עליו לומר אימר דאמור רבנן בשעת הסכנה וכו' השיבם מידי דרך הנאתם קא עבידנא שאין דרך הנאת סיכת השמן עד שיתבשלו הזיתים ומ"מ כל שאין שם חולי כלל אסור אעפ"י שאין לוקין עליו שהרי אמרו בחמץ לא יסיק בו תנור וכירים והדבר ידוע שאין זה דרך הנאתו ומה שאמרו לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות אלמא שאע"פ שאינו כדרך הנאתם ויש שם צער אסור אין זה אלא מפני שיש שם איסור בל יראה ובל ימצא וא"ת שיבטלנו הרי מעכשיו אנו רואים שהוא מחשיבו ונמצא ביטולו הפך כונתו ומתוך כך אין ביטול מועיל בו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרך הנאתם כגון שעשו לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה מותר והוא תימה אלא שאפשר לפרשה בדרך שחימוצו מפקיע ומ"מ בשר בחלב וכלאי הכרם הואיל ולא הוזכר בהם שם אכילה לוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן ובכלאים מיהא דוקא במקום שאיסורן מן התורה כגון בארץ ישראל אבל בחו"ל אין כאן מלקות אלא שמ"מ אסור מדבריהם וכלאי זרעים הרי בחוצה לארץ מותרין לגמרי ואף בארץ בדיעבד מיהא מותרים באכילה וכמו ששנינו כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין באכילה אף לזורע וכן הרכבת אילן אע"פ שאיסור הרכבתו מן התורה מ"מ מותר הוא באכילה אף למרכיב כמו שהתבאר במקומו:

ממה שכתבנו למדת שאין לוקין במשקה היוצא מן הערלה אלא בזיתים וענבים אבל היוצא מתותים ורמונים אין זה דרך הנאתו ואין לוקין עליו וכן אם אכל פירות של ערלה שלא כדרך הנאתם כגון שבשל אגוזים ואפרסקים וכיוצא בהם מפירות שאין דרכם להתבשל ואכלם פטור:

בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה ובבישול ואין בו כרת אלא מלקות וכלאי הכרם ג"כ אסורים בהנאה ולוקין עליהם מוסף עליהם חמץ בפסח שאסור בהנאה ויש בו כרת:

בד"ה לרבות את האימורין כו' ויליף התם אימורין וכל שאין ניתר לטהורים כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מדברי התוס' שאין ניתר לטהורים והגיה עליו וכל שאין לו מתירין דהכי איתא שם עכ"ל מיהו אימורין נמי לא הוזכרו שם במפורש אלא שהתוס' הקשו דממילא יליף נמי אימורין דהא בכל הקדשים הכתוב מדבר וא"כ הוא יש לקיים נמי וכל שאין ניתר לטהורים שכתוב בכל נוסחות התוס' שלפנינו דהוו בכלל כל הקדשים שהכתוב מדבר דאמרי' במנחות דאין ניתר לטהורים אין חייבין עליהן משום טומאה ע"כ לאו בכל מילי איירי דהא לא איירי באימורים דאין ניתר לטהורין ואהא כתבו ור"ש תירץ דאיצטריך כו' אכולה מלתא קאי דודאי מההיא דמנחות דאין ניתר לטהורין לא הוה פטרינן אוכל אימורין בטומאה דבכלל כל הקדשים אינהו אע"ג שאינו ניתר לטהורים אלא דסד"א דלא יבא איסור טומאה ויחול כו' ולכך איצטריך הכא לריבויי דהוי בכלל כל הקדשים לטומאה ודו"ק:

בד"ה אמרת ק"ו תימה כו' א"נ דנין חולין מחולין ואין דנין כו' עכ"ל בהאי תירוצא מיתרצא נמי הא דלעיל דאי לאו ק"ו הוה דנין חולין מחולין ולא חולין מקדשים אע"ג דלחומרא הוא וק"ל:

בד"ה הכל מודים כו' והא דלא קאמר הכל מודים בבשר בחלב שמא משום דאין מזהירין כו' עכ"ל יש לדקדק דהא לאביי קיימינן הכא ואביי הא קאמר בהדיא לקמן דלוקין על בשר בחלב אפילו שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב אכילה בגופיה ויש ליישב דלענין איסור אכילה בבשר בחלב לא מן הדין אתי אלא מג"ש מנבילה ושפיר לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאת אכילה כיון דלא כתיב אכילה בגופיה כדקאמר אביי בהדיא לקמן אבל הכא קאמר אביי בכלאי כרם דלוקין אף על ההנאה שלא כדרך הנאה ושפיר קאמרי דבבשר בחלב אין מזהירין מן הדין דאיסור הנאה לא אתי אלא מק"ו מערלה ודו"ק:

רש"י בד"ה אין סופגין כו' בלבד אין סופגין כו' הד"א:

תוס' בד"ה לרבות את כו' וכל שאין ניתר לטהורים. נ"ב נ"ל וכל שאין לו מתירין והיינו קומץ ולבונה וכן איתא התם ע"ש (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה שפיר. אלא כדרך אכילתן. ובדר"ז איתא הלשון שלא כדרך הנאתן. ונ"ל דמפרש החילוק דבין לישני דריו"ח הוא בזה דלל"ק לא פטר אלא דומיא דאכל חלב חי דמשמע דדרך לאכלו בטיגון והוא אכלו חי והרי שינה בדרך אכילתו. אבל בהניח חלב של שה"נ ע"ג מכתו לא שינה מכדרכו בהנאה זו. אלא שעומד להנאות אחרות. ולכן לל"ק חייב בזה ולל"ב פטור. לזאת לפי ס"ד דר"ז דהא דפטור על מי פירות של ערלה מפני שעומדין לאכילה ואע"ג דבשתיה שתאן כדרכן הוה שפיר סייעתא לל"ב דאין לוקין אלא דרך הנאתן. אבל אם היה תני דבאכלן מבושלין דפטור הרי אכלן שלא כדרך אכילתן לא הוה סייעתא רק לל"ק להכי דייק רש"י לומר כדרך אכילתן. בינה זאת. ועמל"מ בפ"ה מהל' יסה"ת שהאריך בביאור גמרא זו:

רש"י ד"ה כה"כ. דמשמע לא תהנה כו'. ופן לאו הוא. אינני מבין דכל פן שבתורה מובנו שלא תעשה הדבר הבא אחריו כמו פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה ביאורו שלא תעלה פן תעזוב את הלוי שלא תעזוב וכן כולם. וא"כ גם פן תקדש פירושו שלא תקדש ויהיה המכוון בו שלא תזרענו כלאים שלא יבא לידי קידוש ויהיה לפ"ז אזהרה שניה על זריעת כלאים בכרם. ובמכות לא חשיב זריעת כלאים בכרם אלא ללאו אחד (במשנה דיש חורש תלם אחד). ואולי דרשינן ליה באא"ע לזורע תנהו ענין לנהנה ולא מוקמינן בלאוי יתירי כדלעיל:

תוס' ד"ה אלא (בסופו). מיהו תימה כו'. עי' (ברכות לט) בתוד"ה מיא דסילקא וברא"ש שם ובמש"כ בעז"ה בסוף ערלה ויתיישב התימה:

תוס' ד"ה אמרת וכו'. וגלי לן ק"ו כו' ולא מנבלה. הגרי"פ הגיה מטרפה לחנם דפשוט דנקטי לישנא דהש"ס לקמן וע"ש בפרש"י וכן בתחלת דבריהם נקטו ב"פ נבלה ולא הגיה שם:

תוס' ד"ה הכל מודים. עיין מל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת שהאריך הרבה בדבריהם:

גמ' שאם הניח חלב של שור הנסקל. עיין נדה לב ע"א תד"ה וכשמן:

תוס' ד"ה אלא וי"ל כו' דהא דאיצטריך למילף. עי' בספר כתנות אור להגאון בעל פנים מאירות סוף פ' בראשית:

תוס' ד"ה הכל מודים. והא דלא קאמר וכו' משום דאין מזהירין מן הדין. עי' ע"ז יב ע"ב תד"ה אלא וצע"ק:

ד"ה פרט לאוכל חלב חי, והא דאמרינן בפ' גיד הנשה, אכל צפור טהורה בחיי' כ"ש, במיתתה בכזית, הנה מה שהביאו הסיפא במיתתה בכזית הוא לכאורה למותר, דהא מזה ממילא ליכא קושיא כ"כ די"ל באכלה מבושל, ועיקר הקושי' מהא דבחיי' בכ"ש, ואף דזה דקדוק קלוש מ"מ אולי י"ל דבאוכל אמ"ה שלא כדרך אכילתו דחייב כיון דאכילת העצמות שבו ממילא לאו מידי דאכילה הוא, ובודאי באוכל העצמות שלא כדרך אכילתו, א"כ י"ל דגם על הבשר שבו שלא כדרך אכילתן דהא דאינו חייב באמ"ה עד שיאכל בשר גידים ועצמות, היינו דאם לא יאכל הבשר לא אכל כל האבר כולו, וצריך שלא ישייר כלום מהאבר אבל כל שאכלו שלא כדרך אכילתן י"ל דחייב דיהי' הבשר הזה כמו אכילת עצמות דהא סוף סוף אכלו כולו ולא שייר בה כלום, ואם הדין כן, י"ל כן בכוונת תוס' דמרישא ליכא קושיא די"ל דאמ"ה שאני דחייב באוכל חי דהוי שלא כדרך אכילתו, ולזה הביאו הסיפא דבמיתתה בכזית, דמשמע דומיא דבחייה דלא אכלו מבושל, שהקושיא מסיפא, ומרווחנא בזה ליישב מה שתמהו על הרמב"ם שכתב דבב"נ חייב גם על משהו, וגם כתב דב"נ מצווה על אמ"ה ועל בשר מן החי, דכיון דכל אבר הוא בשר גידים ועצמות וממילא לחייב הב"נ משום בשר שבו, וא"כ למאי נ"מ במה דמצווה על אמ"ה הא ממילא חייב משום הבשר שבו מדין בשר החי, ולחייב שתים ל"ש בב"נ, כיון דאזהרתן זהו מיתתן, ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ באכלו שלא כדרך הנאתו דמצד בשר מן החי אינו חייב כמו בכל איסור, ומשום אמ"ה חייב, כנ"ל:

תד"ה הכל מודים בכלאי כרם כו', והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב, שמא משום דאין מזהירין מן הדין.
קשה הא אביי עצמו קאמר לקמן דלוקין על בב"ח אף שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופי', וכבר עמד ע"ז מוהר"ש איידלס ז"ל וכתב דמה דאמר אביי הכל מודים בכ"כ היינו דגם על הנאה לוקה שלא כדה"נ וזה אינו בב"ח דנהי דעל אכילה דידי' לוקה שלכד"א היינו משום דלא אתי מן הדין אלא מגז"ש דנבילה משא"כ הנאה דידיה דאתי' מק"ו מערלה וכבר הקשו עליו האחרונים ז"ל הא התוס' כתבו דהק"ו הוי רק גילוי מלתא דילפינן הג"ש מקדשים שיצאו חוץ למחיצתן וא"כ יש ללקות על הנאה.
ויש לעיין לכאורה דהנה דעת תוס' בחולין דהק"ו לא הוי גילוי מילתא אלא דאהני ק"ו ואהני גז"ש א"כ תיקשי איך אמר אביי כיון דלא כתיב אכילה הא מ"מ איסור הנאה דליכא ג"ש רק מק"ו דערלה, וא"כ ליכא למילף יותר רק כדרך הנאה כמו בערלה, וכיון שכן דאף אם ילפת מק"ו לית לך למילף רק כדה"נ, וא"כ ממילא איכא למיפרך מה לכ"כ שלוקין עליהם שלכדה"נ, אמנם נ"ל דלק"מ למ"ש תוס' ד"ה מה לכ"כ, תימא לרשב"א הא היא גופא נילף במה מצינו כו' ואור"י דאיכא למימר שור הנסקל יוכיח עכ"ל, ודברים אלו צריכים ביאור דהא אף אם ילפינן במה מצינו ליכא למילף מלקות דאין מזהירין מן הדין וא"כ עדיין הוי פירכא דמה לכ"כ דלוקין, וצ"ל כיון דבאמת גם מלקות איכא למילף, והא דאינו לוקה רק משום דאין מזהירין לא הוי פירכא, דא"כ בכל ק"ו נפרוך מה להתם דלוקה משא"כ הכא דאין מזהירין, וכ"כ להדיא במ"ל, ועדיין צריך ביאור דא"כ תקשי דברי תוס' בחולין בד"ה מה לחמץ בפסח כו' ובמ' מצינו ליכא למילף דאין עונשין מן הדין, הרי דבכה"ג הוי פירכא, וצ"ל דהתם כיון דאנן בעינן למילף א"ה מחמץ דודאי ליכא כרת בזה פרכינן מה לחמץ דעכ"פ על אכילתו ענוש כרת, משא"כ בב"ח דעל אכילה בוודאי ליכא כרת, דאין עונשין מן הדין, אבל בהך מילתא גופא דאפשר למילף בכולי' מילתא אף דליכא מלקות משום דאין מזהירין, מ"מ ליכא פירכא, ומעתה י"ל דודאי הך סברא דלא כתיב אכילה בגופי' לא אלים לענשו מלקות, דהא מ"מ לא כתיב אזהרה על זה, דהא מג"ש ליכא למילף שלכד"א והוי רק הוכחה לאיסור מדלא כתיב אכילה בגופי', אבל מ"מ מלקות ליכא, והא דקאמר להכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקי' עליהם אף שלכד"א היינו דעכ"פ מוכח דשלכד"א אסור וא"כ ממילא איכא למילף דילקה על הנאה שלכד"ה ומכש"כ על אכילה שלכד"א, דל"ש לומר שור הנסקל יוכיח, דמה לשור הנסקל דליכא איסור שלא כד"א וכההוא דאמרינן לענין חסום פי פרה, ואף דאין לוקין משום דא"מ מן הדין מ"מ לא חשיב פירכא, ומעתה י"נ בכוונת התוס' דמש"ה לא חשיב בב"ח דאין מזהירין מן הדין, דר"ל דהך הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי' הוי רק הוכחה לאיסור אבל לא הוי אזהרה למלקות, ואף דממילא איכא למילף מ"מ אין מזהירין מן הדין.
[אאב"ה ע' לעיל כא ב', מה שכתבתי בהגהה]:

גמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקים עליה אפי' שכה"נ, איתיבי איסי בן יהודה וכו', ע' בפ"י שהקשה דהא דאמר איסי ב"י חמץ בפסח יוכיח, וקשה לר' אבוה דיליף לעיל חמץ בפסח דאסור בהנאה משום דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ויליף לה מנבילה מדאצטריך קרא להתיר נבילה, ופריך הניחא לר"מ וכו' אלא לר"י לדברים ככתבן הוא דאתא, ומשני אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורי' שבתורה, ואידך אותו אתה וכו' ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה, ואידך חש"ב לאו דאורייתא, ע' ברש"י דכ' דהנאה לבד לאו דאורייתא אבל אכילה דאורייתא, ולפ"ז קשה על ר' אבוהו מנ"ל לאיסי ב"י דחמץ בפסח אסור בהנאה, ומנ"ל האי כללא כל מקום שנאמר לא יאכל וכו', ואי דנפקא ליה מדאצטריך קרא להתיר נבילה. ז"א דבלא היתר הייתי מוקים הגז"ש דכי עם קדוש אתה לגופא דקרא דמיירי בנבילה, והייתי יליף בגז"ש מבשר קדשים שיצאו חוץ למחיצתן דנבילה יהא אסור בהנאה, וכמ"ש תוס' דילפי' בב"ח מבשר קדשים, ומש"ה צריך קרא להתיר נבילה, ומוקמי' הגז"ש לבב"ח, ואי דנפקא ליה מקרא דאותו, קשה הא אצטריך למעט ולא חולין שנשחטו בעזרה, ואי דאיסי ב"י סבר חשנ"ב לאו דאורייתא, קשה הא איכא למיפרך על ק"ו דבב"ח. חשנ"ב יוכיח דנעבדה בה עבירה ואפ"ה שרי בהנאה, אע"כ דסבר חשנ"ב דאורייתא, וא"כ ליכא שום ילפותא להא דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' ומנין לאיסי ב"י דחמץ בפסח א"ב.
ולענ"ד נראה ליישב, ובתחילה נבאר במה פליגי מאן דמותיב לה עם אביי, כי לפי פשוטו קשה על המקשן דפריך ליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, הא איכא למימר היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר ג"כ שלא כדרך הנאתן ואי משום דמגז"ש יש ללמוד היתר שלא כדרך אכילתן כמו דשרי בטרפה, ז"א דהא גם היתר הנאה יש ללמוד מגז"ש ואפ"ה ילפי' הק"ו, וכמ"ש תוס' דאמרי' אהני גז"ש ואהני ק"ו, דהגז"ש אתי לאסור אכילה והק"ו להנאה, א"כ ה"נ י"ל דהגז"ש אתי לאיסור אכילה והק"ו לאיסור הנאה ולאיסור שלא כה"נ:
אמנם נראה בהא פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן הכי פריך ליפרוך מה לכלאי כרם שלוקים עליהם אף שלא כה"נ, והיינו דגם אם ילפת בב"ח מק"ו ליכא למילף יותר רק כדרך אכילתן, דעל שלא כדרך אכילתן י"ל שור הנסקל יוכיח דנעבדה בה עבירה ומותר ג"כ שלא כה"נ, וא"כ אף לבתר הק"ו בב"ח אינו אסור אלא כדרך הנאתן וע"כ קיל להו מכלאי כרם, ולזה פריך דליכא למילף כלל מכ"כ, כיון דע"כ אף לאחר הק"ו קיל בב"ח מכ"כ, וע"ז קאמר הש"ס ואביי תאמר בב"ח וכו' והיינו דאביי ס"ל דאף בלא ק"ו יש ללמוד דאיסור אכילה בב"ח הוא אף שלא כדרך אכילתן מכח הוכחה דלא כתיב אכילה בגופי', וא"כ שפיר יש ללמוד איסור הנאה מק"ו, וכי פרכת מה לכ"כ שלוקי' עליהם אף שלא כה"נ, י"ל היא גופא ניליף דבב"ח ליתסר גם שלא כה"נ, ולא קשה שור הנסקל יוכיח, ז"א דשור הנסקל קיל דאף באכילה מותר שלא כדרך אכילתן, אבל בב"ח דחמיר דבאכילה בודאי אסור שלא כדרך אכילתן, שפיר יש ללמוד מכ"כ דאף בהנאה ליתסר שלא כה"נ, וסברא זו הוזכרה בש"ס בחולין בהא דמשני חוסם פי פרה יוכיח, וממש דומים להדדי, וכיון שכן מיושב קושית הפ"י, די"ל דר' אבוהו סבר כאביי דבב"ח אסור מסברא באכילה שלא כדרך אכילתן, ומק"ו ילפי' שלא כה"נ, וא"כ דאיסי ב"י סבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואעפ"כ ליכא למיפרך חשנ"ב יוכיח דשאני חשנ"ב דאף באכילה מותר כדרך אכילתן, וכמ"ש אוס' דמוזבחת ואכלת נפקא, וק"ל:

כד ע"ב בגמרא אמר רבי אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן איכא דאמרי וכו' אלא כדרך הנאתן. לכאורה משמע דשלא כדרך הנאתן הוא דלא לקי אבל כדרך הנאתן לקי כמ"ש התוס' בכמה דוכתי כדמשמע נמי בלשונם בסמוך בד"ה הכל מודים כמו שאבאר אמנם בלשון הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי משמע להיפוך דאין לוקין כלל על שום הנאה בלא אכילה. וכבר האריך בעל משנה למלך בפ"ה בתכלית אריכות ומה שיש לי לדקדק בדבריו תקצר היריעה מהכיל ואין כאן מקומו אולי אזכה לפרשם במקום אחר וכאן אקצר. ולכאורה יש לדקדק על שיטת התוספות דהיא גופא תקשה האיך אפשר לומר דלרבי אבהו לוקין על הנאה גרידא והא רבי אבהו גופא מסיק לעיל דאיסור הנאה בחמץ ושור הנסקל לא ידעינן אליבא דרבי יהודה דק"ל כוותיה אלא ממיעוטא דאותו דכתיב בטריפה ודרשינן אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אם כן לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דקי"ל דאין לוקין עליו אלא דאפשר לומר דהאי דרשא דאותו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא והכי קאמר קרא דוקא בהאי לא יאכל דטריפה הוא דשרי בהנאה מה שאין כן בכל מקום שנאמר לא יאכל ולא תאכל הוי איסור הנאה בכלל לשון לא יאכל כדמשמע להדיא בלישנא דר"א דקאמר להדיא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והיינו במשמעות הלשון דלא יאכל ולא תאכל ואם כן שפיר קאי הלאו דלא יאכל נמי אאיסור הנאה. והשתא אתי שפיר טובא עיקר טעמיה דרבי אבהו בשמעתין דמדאפקיה רחמנא להנאה בלשון אכילה שמעינן דכי היכי דלענין אכילה בעינן דוקא דרך אכילה דשלא כדרך אכילה לא מיקרי אכילה כלל ה"נ לענין הנאה שלא כדרך הנאה פטור אף ע"ג דמתהני מיניה כן נ"ל. מיהו נראה לי דבכל זה רבי אבהו לטעמיה דלא שני ליה כלל בין לא יאכל ולא תאכל ובין לא יאכל משא"כ אליבא דחזקיה דאמר לעיל דבחמץ ושור הנסקל ילפינן מלא יאכל דוקא ופי' רש"י שם לא יאכל מדלא קרינן לא יאכל משמע לא יהיה בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל עכ"ל רש"י ולפ"ז לא שייך לחלק כלל בחלב דשור הנסקל בין דרך הנאתו לשלא כדרך הנאתו דסוף סוף הנאה הבאה לידי מאכל הוא וכמו שהקשו התוס' באמת בקידושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש בערלה ע"ש ועדיין צריך לי עיון ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

שם אמר רבי זירא הכי נמי תנינא וכו' לאו משום דקא אכיל להו שלא כדרך אכילתן א"ל אביי וכו' אלא משום דזיעה בעלמא הוא. עיין מה שהקשו בתוס' מסוגיא דפרק העור והרוטב ובמה שתירצו וכבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בחיבורי בקונטרס האחרון סוף פרק קמא דקדושין בדין פסק איסור החדש ע"ש וכאן אבא בקצרה ליישב עיקר קושית תוס' דלע"ד אדרבה מוכח בסוגיא דשמעתין דרבי זירא ואביי גופייהו נמי אמסקנא דפרק העור והרוטב קא סמכו דכיון דמסקינן התם דילפינן פרי פרי מביכורים ותרומה דאינן נוהגין בשום משקה אלא במשקה דתירוש ויצהר ולא במשקין דשאר פירות קא בעי רבי זירא למימר דע"כ הטעם משום דבתירוש ויצהר הוי דרך אכילתן משא"כ במשקין דבשאר פירות לא הוו דרך אכילתן אע"ג דחשיבי ומשום הכי מייתי שפיר סייעתא לרבי אבהו וכ"ש אוכל חלב חי או בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו דלא הוי דרך אכילתן כלל ודחי ליה אביי דאין הדבר כן דלעולם אפשר דהוי דרך אכילתן ואפילו הכי חלק רחמנא בין תירוש ויצהר לשאר משקין היינו משום דבשאר משקין הוי זיעה בעלמא משא"כ ביין ושמן דחשיבי טובא דאשתנו למעליותא ועיקר נטיעתן למשקין היוצא מהן משום הכי שייך בהו שפיר שתיה בכלל אכילה כדמשמע בלשון התוס' בפרק העור והרוטב בתחילת הסוגיא שם. ותדע דהכי הוא דאלת"ה אלא כמ"ש התוס' דאביי ורבי זירא מסברא בעלמא פשיטא להו הכי והאיך אפשר לומר כן דהא אמרינן בפרק העור והרוטב דלענין חלב וחמץ ונבלת עוף טהור ושרצים איתרבו משקין דידהו כמו אוכל גמור ואם כן נילף ערלה מכל הנך במה הצד שיהיו המשקין היוצא מהן כמותם כדבעי הש"ס התם למימר מעיקרא דכל איסור הבא מאיליו ילפינן לאיסורא מהנך במה הצד וערלה נמי איסור הבא מאיליו הוא אלא ע"כ דאמסקנא דהתם סמכו דילפינן פרי מפרי להתירא לאפוקי דלא נילף מכל הנך לאיסורא כמו שכתבתי באמת בקונטרסי דלמסקנא דהתם אידחיא לה הסוגיא דמעיקרא דע"כ טבל והקדש וחדש גופייהו נמי אין משקין היוצא מהן כמותן אסורין מן התורה דילפינן להו מג"ש ובק"ו מהקדש ותרומה וערלה להיתירא ודוקא אליבא דר"א דמחייב בערלה ותרומה ויליף נמי פרי פרי בערלה לאיסורא ומשום הכי הוי נמי בכל איסורין המשקין כמותם דילפינן מכל הנך במה הצד ומכ"ש בטבל והקדש דילפינן בג"ש מתרומה משא"כ למה דקיי"ל כר' יהושע דכל איסורין לא הוי אלא מדרבנן כמו שהארכתי בקונטרסי:

ומיהו לשיטת התוס' דשמעתין דלא כתבו כן ודאי קשה ויש ליישב דעיקר סברת התוספות דמדקאמר אביי לישנא דזיעה בעלמא היא משמע דמסברא פשיטא ליה הכי ולא שייך למילף כלל מחלב וחמץ דהא התם ודאי לא זיעה בעלמא הוא משום שגוף האיסור בעין ומשרצים נמי ליכא למילף משום שכן מטמא בכעדשה וסברא זו כתבו התוס' עצמם שם בשם רבינו הר' שמואל ע"ש בלשון התוס' ובמהרש"א. וממילא שזה הפי' אתי שפיר נמי אליבא דר' זירא דמשקין דפירות הוי טפי שלא כדרך אכילתן מהנך דחלב וחמץ ושרצים ומשום הכי מייתי סייעתא שפיר לרבי אבהו דאמר כל איסורין וכו' כן נ"ל להבין ודוק היטיב ואין להאריך כאן יותר:

בתוס' בד"ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא וכו' ומיהו תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. לכאורה נראה שהקשו כן לשיטת הסוברים טעם כעיקר דאורייתא לוקין עליו משא"כ לשיטה אחרת שהביאו התוס' בעכו"ם דף ס"ז דבטעם כעיקר עצמו אסור מדאוריי' ואין לוקין עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה אם כן יש ליישב קושייתן קצת ומכ"ש לשיטת רש"י שכתב שם דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן אין מקום לקושייתן כלל אם לא שנאמר דמשמע להו דטעם כעיקר דהכא איירי במשקים שיוצאים מגוף הפרי לא גרע מכזית בכדי אכילת פרס דהוי ליה טעמו וממשו דאמרינן שם דאסור ולוקין עליו כן נראה לי בכוונת דבריהם מיהו בעיקר קושייתם מצאתי שהקשו כיוצא בזה בבכורות דף ו' ע"ב בד"ה רוטב וקיפה שלהן ומה שתירצו שם כתבתי ביאור דבריהם בקונטרס שלי בדין איסור חדש בקידושין ולפ"ז נתיישב' ג"כ קושייתם דהכא אלא דאפשר לומר דעיקר קושיית התוס' על לישנא דזיעה בעלמא דלא הול"ל לישנא דזיעה בעלמא הוא זה כיון שיש בו מיהו טעם האיסור כנ"ל ודו"ק:

שם בגמרא אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם. נראה דהא דנקט לישנא דהכל מודים לאו משום דאביי גופא לית ליה הא דרבי אבהו דודאי נהי דדחי סייעתא דרבי זירא אפילו הכי מודה בעיקר דינו דרבי אבהו דאל"כ לא הוי קאמר הכל מודים אלא משום דללישנא קמא דרבי אבהו לא פטור אלא באוכל חלב חי משא"כ בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו אפשר דחייב וללישנא בתרא דרבי אבהו פטור בתרווייהו משו"ה קאמר שפיר דהכל מודים אפילו ללישנא בתרא דפטור בתרווייהו אפילו הכי בכלאי הכרם חייב בתרווייהו ומשום דבכלאי הכרם לא שייך הך מילתא דאוכל חלב חי וכיוצא בו אם כן הוה שלא כדרך הנאתן רבותא טפי לחיובא ומכ"ש באוכל שלא כדרך אכילתן דחייב כיון דאין במינו פירות וכיוצא בו כנ"ל:

בתוס' ד"ה אמרת ק"ו תימא האיך אלים ק"ו לאפוקי ג"ש וכו' עכ"ל. בתוס' פרק כל הבשר דף קי"ו כתבו תוספות דהך מילתא פלוגתא דתנאי היא דאיסי בן יהודא סבר דאהני ג"ש ואהני ק"ו ור"ש בן יהודה משום ר' שמעון דמתיר בהנאה סובר דאין ג"ש למחצה מיהו לפי מה שהעליתי בחבורי במסכת קדושין דמוכח בפשיטות דלכ"ע אמרינן אהני ג"ש ואהני ק"ו אפילו הכי לא תקשה לרבי שמעון דמתיר בהנאה והיינו מהטעם שכתבו התוספות בבבא מציעא דף קי"ד בד"ה מסדרין לב"ח ע"ש ויש ליישב אבל בדרכים אחרים ואין להאריך:

בתוס' ד"ה הכל מודים בכלאי הכרם הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה וכו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דהא בחולין בעזרה ליכא מלקות כלל אפילו באוכל דרך אכילתן ממש משום דהוה לאו שניתק לעשה וכדאיתא להדיא במשנה שלימה בריש פרק אותו ואת בנו חולין בעזרה אין סופגין את הארבעים ולכאורה היה נראה לי דאכתי קשיא להו דלאשמעינן לאביי מיהת דבחולין בעזרה איכא איסור דאורייתא אפילו שלא כדרך אכילתן אלא דא"א לומר כן דאם כן לא יתיישב שפיר מה שתירצו בסמוך באותו דבור עצמו הא דלא קאמר אביי הכל מודים בבשר בחלב היינו משום דאין מזהירין מן הדין וע"כ היינו לענין מלקות ממש ואכתי קשה דלשמעינן מיהת בבשר בחלב לענין איסור דאורייתא כי היכי דקשיא להו לענין חולין שנשחטו בעזרה וצ"ע גדול ליישב:

בא"ד ושמא י"ל דאין מזהירין מן הדין. ולכאורה קשה דהא בדיבור הקודם כתבו דעיקר ילפותא דאיסור הנאה בבשר בחלב בג"ש אתיא והך ק"ו אינו אלא גילוי מילתא ואם כן לא שייך הכא אין מזהירין מן הדין ואפשר דהתוס' דהכא בדבור זה כתבו כן על פי פי' השני שכתבו בפרק כל הבשר שתירצו בענין אחר דעיקר ילפותא לענין הנאה בק"ו כמו שהבאתי דבריהם בסמוך:

מיהו בלאו הכי ק"ל דמעיקרא מאי קשיא דלימא אביי הכל מודים בבשר בחלב הא איכא רבי יהודה משום רבי שמעון דסובר דבבשר בחלב מותר בהנאה וי"ל בדוחק:

(כד ב תוספות) ד"ה צירעה וכו' דבפ' ד' מיתות וכו' שהולך על גחונו.—עי' מ"ש במכות טז ב.

צירעה. שרץ העוף היא וגם שורצת על הארץ ויש בה אלו חמש לאוין ומוסיף עליה לאו דשרץ העוף במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו שרץ לשון רחוש ונענוע ואינו נראה ואין בהמה וחיה הגבוהין מן הארץ בכלל שרץ הלכך לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' דכתיב בקדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרצים כתיב: והבשר למה לי. השתא דאמר' קרא לאו לגופיה אתא אלא לאם אינו ענין תינח ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואע''ג דלאו אוכלא הוא: והבשר כל טהור יאכל למה לי. והבשר יתירה מבעיא ליה דאילו כל טהור יאכל בשר דריש ליה במנחות (ד' כה:) כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה יצא בשר שנטמא לפני זריקת דם לשון אחר בין ברישא בין בסיפא ו' יתירא מיבעי' ליה: לרבות את האימורין. שאם נטמאו ואכלן טהור שיעבור עליהן משום ב' לאוין לאו דזרות שאף הכהן זר אצלם ולאו דטומאת בשר ואדלעיל קאי והכי קאמר לא יאכל והבשר נמי שנטמא לא יאכל: אשר לה'. קרא יתירה הוא דה''ל למכתב מזבח השלמים וטומאתו עליו וכתיב אשר לה' לרבות אף בשר הקרב לה' שאם אכלו בטומאה ענוש כרת ומשני התם בטומאת הגוף איירי והאי וטומאתו עליו מוקמינן לה בזבחים בפרק ב''ש (דף מג:) בטומאת הגוף הכתוב מדבר והכא רבינהו לאזהרת טומאת בשר כשנטמאו הם והוא טהור שיהא מוזהר עליהן והכא ליכא כרת אלא לאו דאימעט מכרת בזבחים בפרק ב''ש: אלא דרך אכילתן. אלא אם כן אכלן דרך אכילתן: איכא דאמרי. הא דרבי אבהו אהנאה איתמר ואהנך דאסירי בהנאה: חלב. אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ''ש אוכל חלב חי: אין סופגין את הארבעים כו'. גבי משקין קאי במסכת תרומות וקאמר דאין כל מי פירות קרויין משקין אלא אלו בלבד. אין סופגין את הארבעים על שום מי פירות של ערלה משום דבכולהו שלא כדרך הנאתן הוא אלא אלו: בשלמא אי אשמעינן בפרי גופא. דאי אכיל שלא כדרכו כגון שבישל אגוזים או אפרסקין ואכלן ואשמעינן דלא מחייב: שפיר. שמעינן מינה דאין לוקין אלא כדרך אכילתן אבל השתא טעמא דפטור משום דלאו פרי אכל: כלאי הכרם. כתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה דמשמע לא תהנה ממנו אלא תשרפנו ופן לאו הוא: שהוא אסור. באכילה: ערלה שלא נעבדה בה עבירה. בנטיעותה: בשר בחלב שנעבדה בו עבירה. כשבישלו ועבר עליו על לאו לא תבשל:

צירעה לוקה שש. פ''ה דהא דכתיב בקדושים אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה וגו' לא חשיב ליה דבגדולים מיירי דלא כתיב שרץ ולשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע''י שירוצו מפני קטנו וקשה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין נט:) דרשינן וכל חיה הרומשת זה הנחש משמע דרמישה הוה נמי בדבר הרוחש כמו נחש שהולך על גחונו ותי' הר''י דאורלינ''ש דההוא קרא איירי בח' שרצים דאמרינן במעילה בפרק קדשי מזבח (דף טז: ושם) במובדלים ממך דיבר הכתוב דכתיב בסיפא דקרא אשר הבדלתי לכם לטמא והיינו ח' שרצים שהן טמאים: לרבות את האימורים. דסד''א אין חייבין עליהם משום טומאה הואיל ואין ניתרים ודרשינן במנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף כה:) הניתר לטהורי' חייבים עליהם משום טומאה להכי איצטריך לרבויינהו מיהו קשה דבמעילה בפ' חטאת העוף (דף י:) דריש התם מאשר יקרב בכל הקדשים הכתוב מדבר ויליף התם אימורים וכל שאין ניתר לטהורים ורבינו שמשון תירץ דאיצטריך לרבויי דסד''א דלא יבא איסור טומאה ויחול על איסור חלב: פרט לאוכל חלב חי. והא דאמר בגיד הנשה (חולין קב:) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית שאני עוף שהוא רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך הנאתו והא דאמר בהקומץ רבה (מנחות כא.) דם שבשלו אינו עובר עליו ופריך אביי מהא דתניא הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני כאן שהקפה באור וכאן שהקפה בחמה ולפי הך דהכא צ''ל שהברייתא לצדדים קתני הקפה את הדם בחמה ואת החלב באור דאי בחמה חי הוא ופטור: אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא. תימה לר''י דבהעור והרוטב (חולין קכא. ושם) יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים דגמר ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתיב תירוש ויצהר אם כן אמאי איצטריך למימר הכא זיעה בעלמא הוא וי''ל דהא דאיצטריך למילף התם פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין איצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כדאמרינן הכא והתם איצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי והשתא א''ש הא דאמר בשמעתין דזיעה בעלמא הוא דמהאי טעמא הוא דשמעינן דמשקה אינו כפרי מיהו תימה אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא: אמרת קל וחומר. תימה היכי אלים ק''ו לאפוקי מג''ש דנילף מנבילה בג''ש שלא תאסר בהנאה כמו נבילה ובפרק כל הבשר (חולין קטז.) איכא תנא דיליף הכי וסבר דבשר בחלב לא אסור בהנאה ואור''ת דבההוא קרא דאנשי קדש כתיב ביה נמי איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשינן קדשים שיצאו חוץ למחיצה וגלי לן ק''ו דגמרינן מקדשים ולא (מנבילה) וא''ת בלא ק''ו נמי מקשינן לחומרא וי''ל דהכא ס''ד לאקשויי לקולא משום דמפורש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו הקשה הר''י דאורלינ''ש אמאי לא ילפינן מנותר איסור אכילה ואיסור הנאה מקדש קדש דמההוא קדש דנותר דריש ג''ש בפ' לולב וערבה (סוכה מט.) ובפרק כל הזבחים (זבחים כח:) וי''ל דהכא עם קדוש מאנשי קדש דרשי' שהן ענין אחד דקיימא קדושה אגברי אי נמי דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים: (לעיל) הכל מודים בכלאי הכרם. הא דלא קאמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב בהו אכילה דמוזבחת ואכלת נפקא לן ועוד דאיכא מאן דאמר לאו דאורייתא והא דלא קאמר הכל מודים בבשר וחלב שמא משום דאין מזהירין מן הדין: אמרת ק''ו. איסור אכילה לא מצי למילף בק''ו מערלה כדאמר בכל הבשר (חולין קטו:) משום דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פרה יוכיח דנעבדה בהו עבירה ושרו באכילה אבל השתא דיליף מקרא איסור אכילה ליכא למימר תוכיח דהנהו שרו באכילה:

דף כד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד