פסחים כג ע"א

דף כג - א

ומפרשינן: מאי טעמא דתנא קמא דדריש "לכם" לרבות? - משום דכתיב ברישא דקרא "ונטעתם כל עץ מאכל". והאי לישנא, ציווי ליחיד משמע. אבל לרבים לא משמע. משום דאין דרך רבים לנטוע. אלא לכל יחיד ויחיד בפני עצמו קאמר "ונטעתם". ומדכתב רחמנא "לכם", שמע מינה להביא את הנטוע לרבים, שאף הוא אסור משום ערלה.

ורבי יהודה סבר, "ונטעתם" דכתיב ברישא דקרא, משמע בין לרבים ובין ליחיד. ואף "לכם", בין יחיד ובין רבים משמע. והוי ריבוי אחר ריבוי. ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. הלכך ממעטינן נטיעת רבים מאיסור ערלה.

ותו מקשינן: והרי תרומה, דרחמנא אמר בה "וכל זר לא יאכל קדש", וקיימא לן דהתרומה מותרת לישראל בהנאה.

שהרי מי שרוצה לקבוע לו תחום שבת מחוץ לעירו [שממקום התחום ואילך יוכל ללכת בשבת אלפים אמה], מניח דבר מאכל באותו מקום, ושם נחשב לו למקום שביתתו. ואינו מניח עירוב אלא בדבר הראוי לו לאכילה.

ותנן: מערבין עירובי תחומין לנזיר ביין. ואף שהיין אסור לנזיר בשתיה, מהני עירובו. דכיון שהוא יכול לישאל על נזירותו ולהיות שוב מותר ביין, שפיר חשיב היין כסעודה הראויה לו.

וכן מערבין לישראל בתרומה. ואף שהיא אסורה לו באכילה, מהני לו העירוב. הואיל ויכול לישאל עליה, ואיגלאי למפרע דתרומה בטעות היתה, ויחזור הכל להיות טבל. ושוב יתרום חלק ממנה, והשאר יהיה ראוי לאכילה. ונמצא דהיא סעודה הראויה לו. ^[1] ואף שלמעשה לא נשאל עליה, ועדיין תרומה היא, מותר לו לערב בה, על אף שהוא נהנה ממנה. שהרי היא מתירה לו ללכת בשבת אלפים אמה נוספות. ^[2] אלמא, התרומה מותרת בהנאה, על אף דכתיב בה "לא יאכל". וקשיא לרבי אבהו דאמר דכל היכא דכתיב כן, אף איסור הנאה במשמע.

אמר רב פפא: שאני התם בתרומה, דאמר בה קרא, "ונחשב לכם תרומתכם". ומדקרי לה "תרומתכם", משמע דשלכם תהא ליהנות ממנה! והאי קרא כתיב בתרומת מעשר. אלא שאף תרומה גדולה הוקשה אליה בהאי קרא, כדכתיב "כדגן מן הגורן", דהיינו תרומה גדולה.

והוינן: ואידך [חזקיה] דלא משמע מ"לא יאכל" אף איסור הנאה, למאי איצטריך ליה "תרומתכם"? והרי בלאו הכי אין לנו סיבה לאסור את התרומה לזר בהנאה.

ומשנינן: "תרומתכם" דכל ישראל קאמר! ולא אתי לשום דרשה, אלא דרך הכתוב לדבר כן.

[ולאו דוקא כל ישראל. דהרי בתרומת מעשר מישתעי קרא, שהלויים מפרישים אותה].

ותו מקשינן: והרי נזיר, דרחמנא אמר בו "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואפילו הכי מותר לו היין בהנאה.

וכדתנן: מערבין לנזיר עירובי תחומין ביין. ואף שהוא נהנה מהיין בכך שמערב בו. אלמא, הוא מותר בהנאתו. וקשיא לרבי אבהו.

אמר מר זוטרא: שאני התם בנזיר, דאמר קרא "כל ימי נזרו". דמשמע, אף היין האסור לו משום נזירות, שלו יהא להנות בו.

רב אשי אמר: מהכא משמע דמותר לו היין בהנאה. דכתיב "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו". ודרשינן, גידולו [שער ראשו] קדוש להיאסר בהנאה, והרי הוא טעון שריפה. כדכתיב ביה, "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים". אבל אין דבר אחר האסור משום נזירות [כגון יין] קדוש ליאסר בהנאה.

ותמהינן: ומהיכי תיתי דרק השער אסור בהנאה? מידי "ואין דבר אחר קדוש" כתיב?!

ומסקינן: אלא מחוורתא כדאמר מר זוטרא, ד"נזרו", משמע שלו יהא ליהנות בו.

ותו מקשינן: והרי חדש קודם זמן הקרבת העומר, דרחמנא אמר ביה "לחם קלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה". ואפילו הכי הוא מותר בהנאה.

וכדתנן: אף שאסור לקצור את התבואה קודם קצירת העומר, שהרי כתיב בעומר "ראשית קצירכם, אבל קוצר האדם לשחת [תבואה שאינה גמורה]. שעדיין היא עשב, ולאו קציר הוא.

ואף חטים גמורים הוא קוטף, ומאכיל אותם לבהמה. אלמא, מותר החדש בהנאה. וקשיא לרבי אבהו.

אמר רב שמעיה: שאני התם בחדש, דאמר ביה קרא, "ראשית קצירכם". משמע, דאף קודם העומר, קצירכם שלכם יהא ליהנות ממנו. ^[3]

והוינן: ואידך [חזקיה], דלא דריש מ"לא יאכל" לאסור בהנאה, למה לי קרא להתיר את החדש בהנאה?

ומשנינן: "קצירכם" דכל ישראל משמע. ולא אתיא לשום דרשה, אלא אורחיה דקרא לאישתעויי הכי.

ותו מקשינן: והרי שרצים, דרחמנא אמר בהם "שקץ הוא לא יאכל", ואפילו הכי הם מותרים בהנאה.

וכדתנן: אסור לכתחלה לצוד בעלי חיים טמאים כדי לסחור בהם. אבל ציידי חיה עופות ודגים שפרסו מצודה לצורך מינים טהורים, ונזדמנו להם בדיעבד מינין טמאין, אינם צריכים להפקירם. אלא הם מותרין למוכרן לנכרים.

אלמא, מותרים הם בהנאה. וקשיא בין לחזקיה ובין לרבי אבהו. דהא "לא יאכל", לכולי עלמא משמע אף איסור הנאה. ^[4] ומשנינן: שאני התם, דאמר קרא "שקץ יהיו לכם". דמשמע, שלכם יהא להנות מהם.

ושוב מקשינן: אי הכי, אפילו לכתחלה נמי יהיה מותר לצוד מהם כדי למוכרם ^[5].

ומשנינן: שאני הכא לענין לכתחלה, דאמר קרא "יהיו". ^[6] דמשמע, בהוייתן יהו. ^[7] שלכתחלה יש להשאירם ולא ליטלם ממקומם.

והוינן בה: ולחזקיה, דאמר דכל "לא יאכל" משמע אף איסור הנאה, למה לי למיכתב "לא יאכל" דמשמע איסור הנאה, ומחמת כן איצטריך למייתי [לכתוב] "לכם", למישרייה בהנאה?

לא ליכתוב רחמנא "לא יאכל", אלא ליכתוב "לא תאכל". ושוב לא בעי למיכתב "לכם". ^[8]

[אבל לרבי אבהו לא קשיא. שהרי איצטריך למיכתב "לא יאכל" או "לא תאכלו", כדי לאסור באכילה. ותרוייהו משמע איסור הנאה. ובין כך יצטרך להשמיענו היתר הנאה מ"לכם"].

ומשנינן: אמר לך חזקיה, טעמא נמי מהכא! דמהכא ילפינן לעלמא, דכל היכא דכתיב "לא יאכל", אף איסור הנאה במשמע. ומשום כן כתב רחמנא בשרצים "לא יאכל", והדר כתב "לכם", להתירם בהנאה. ללמדנו, דבעלמא אף איסור הנאה במשמע.

ותו מקשינן: והרי חמץ, דרחמנא אמר ביה "לא יאכל חמץ", ומצינו לרבי יוסי שהתירו בהנאה.

וכדתניא: חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו, עובר עליו בלאו. ומשעה שאסור באכילה אף אסור בהנאה - דברי רבי יהודה.

רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך. היאך חמץ נאסר בהנאה כל שבעה?! והרי אפילו תוך זמנו מותר הוא בהנאה.

וקשיא בין לחזקיה ובין לרבי אבהו. שהרי כל היכא דכתיב "לא יאכל", לכולי עלמא אף איסור הנאה במשמע.

ומשנינן: שאני התם בחמץ, דאמר ביה קרא, "ולא יראה לך שאור". ומדכתיב "לך" משמע, שלך יהא ליהנות בו. ^[9]

ורבנן האוסרים חמץ בהנאה, לא דרשי כן מ"לך". אלא דרשי, חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה חמץ של אחרים ושל גבוה.

והוינן בה: ואידך [רבי יוסי הגלילי], דדריש "לך" להתיר בהנאה, מנא ליה למעט חמץ של אחרים ושל גבוה?

ומשנינן: תרי "לך" כתיבי. "לא יראה לך שאור, ולא יראה לך חמץ בכל גבולך". חד להתיר בהנאה, וחד למעט של אחרים.

ואידך [חכמים] סברי, תרוייהו "לך" איצטריך כדי למעט חמץ של אחרים. חד בנכרי שכיבשתו תחת ידך, וחד בנכרי שלא כיבשתו תחת ידך.

דאי לא כתיב אלא חד "לך", הוה אמינא, דוקא על חמץ של נכרי שאינו כבוש תחת ידך אינך עובר. אבל חמץ של נכרי שכיבשתו, שממונו כממונך, אימא דעובר עליו ב"בל יראה". קא משמע לן אידך "לך", שאף עליו אינך עובר.

וכיון דתרוייהו צריכי, שוב לא אייתר "לך" להתירו בהנאה.

ואידך [רב יוסי] סבר, תלתא "לך" כתיבי. שמלבד שני אלו, כתיב נמי בפרשת ראה, "לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים". ושוב אייתר חד "לך", להתיר בהנאה.

ואידך [חכמים] סברי, כל הני תלתא "לך" נכתבו כדי למעט חמץ של נכרים.

חד נאמר בשאור, וחד נאמר בחמץ.

וצריכי לתרוייהו. דאי כתב בשאור ד"אתה רואה של אחרים", הוה אמינא, דוקא איסור שאור נתמעט בחמץ נכרי, משום דאינו ראוי לאכילה, וליכא למיחש ביה דלמא אתי לאוכלו. אבל חמץ הראוי לאכילה, אימא דאף בשל נכרי הזהירה תורה.

ואי כתיב בחמץ "אתה רואה של אחרים", הוה אמינא דדוקא בחמץ מותר. אבל שאור שחימוצו קשה והוא מחמץ עיסות אחרות, אימא דאף בשל נכרי הזהירה בו תורה. הלכך איצטריך לתרוייהו [רש"י, על פי המהרש"ל].

וה"לך" השלישי נכתב כדי למעט אף נכרי שכיבשתו. הלכך לא אייתר שום "לך" להתיר בהנאה.

והוינן: לימא הא דפליגי חזקיה ורבי אבהו, אי "לא תאכל" משמע אף איסור הנאה, כפלוגתא דתנאי היא.

דתניא: כתיב בחלב, "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, ואכל לא תאכלהו".

מה תלמוד לומר "לכל מלאכה"? -

שאם לא הוה כתיב ל"כל", אלא "יעשה למלאכה" בלבד, יכול הייתי לומר דדוקא למלאכת גבוה יהא החלב מותר. וכגון למשוח בו עורות של בדק הבית. שכשם שהותר החלב לאכילת המזבח, כן הותר לכל מלאכת הקדש. ^[10] אבל למלאכת הדיוט יהא אסור. שהרי נאמר בו "לא תאכלו", דמשמע אף איסור הנאה.

תלמוד לומר: "לכל מלאכה" - דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: לא הוצרך הכתוב להתיר את החלב בהנאה. אלא לטהר את חלב הנבילה מכלל טומאת נבילה, ולומר שאין טמא אלא בשרה. ^[11]

ולכך כתיב "לכל מלאכה". משום שבלאו הכי, יכול הייתי לומר דדוקא למלאכת הדיוט יהא חלב הנבילה טהור, ומותר להשתמש בטהרות בעור המשוח בו. אבל למלאכת גבוה יהא החלב טמא בטומאת נבילה, ולפיכך לא ישתמשו בו לקדשים [וכמו שמצינו שחמורה טומאת קדשים מחולין. ראשונים].

תלמוד לומר "לכל מלאכה", שאינו בכלל טומאת הבשר, בין להדיוט ובין לגבוה.

ומפרשינן: רבי יוסי הגלילי סבר, לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא, ופשיטא ליה דחלב הנבילה אינו בכלל טומאת בשרה. וכי איצטריך קרא, לאיסור ולהיתר צריכא. דבלאו קרא הוה אמינא שהחלב אסור בהנאה.

ורבי עקיבא סבר, לאיסור והיתר לא צריך קרא. ופשיטא דהחלב מותר בהנאה. דמהיכי תיתי לאוסרו? וכי איצטריך קרא לטומאה ולטהרה! להשמיענו דאינו בכלל טומאת נבילה.

והרי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש ותנן מערבין לנזיר ביין ושנינן שאני התם דכתי' תרומתכם שלכם תהא:

והרי נזיר דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין ושנינן שאני התם דכתיב נזרו נזרו שלו יהא כו':

והרי חדש דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה (נהנה בזמן אכילתו ומותר בהנאתו) [ואף שנהנה באכילתה אלמא דמותר בהנאה] ושנינן שאני התם דכתיב קצירכם [שלכם] יהא להתיר בהנאה:

והרי שרצים דכתיב בהו וכל השרץ השורץ על הארץ לא יאכל ותנן בשביעי' פ"ו ציידי חיה עופות ודגים (שנתמנו) [שנזדמנו] להם מינין טמאין מותר למכרן וקשיא לתרוייהו ושני' שאני התם דכתי' לכם להתיר בהנאה אי הכי אפי' לכתחלה אמאי תאני שנתמנה דאיעבד אפי' לכתחלה יהיו מותרין לצודן ודחי' אמר קרא שקץ הוא בהוייתו יהא ואקשי' לחזקיה למה לי למכתב בשרצים לא יאכל דמשמע אפילו איסור הנאה והוצרך לכתוב לכם להתיר בהנאה היה כותב ולא יאכל ולא יכתוב לכם להתיר ואנא ידענא דכל היכא דכתי' לא יאכל מותר בהנאה ואמר חזקיה אדרבה טעמא דידי מהכא מדאצטריך קרא למכתב לכם להתירו בהנאה ש"מ דכל היכא דכתיב לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע:

והרי חמץ דכתיב לא יאכל ואמר ר' יוסי הגלילי תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ודחי' שאני התם דכתיב לך שלך יהא כו':

והרי שרצים וכו' עד אמר קרא יהיו בהויתן יהו. פי' דאסור להשתכר בהם וכדתנן במס' שביעית אין משתכרין בנבילות וטריפות שקצים ורמשים ובירושלמי פ"ה דשביעית פריך מחמור וגמל ופריך דלמלאכתו הוא גדל ומסיק התם כל שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. וכתב הרי"ט ז"ל ומסתברא דכל היכא ששוחט בהמות כדי למוכרם לישראלים ונזדמנו לו טריפות מותר למכור ועל הדרך הזה מותר להשתכר לכתחילה ואעפ"י שאומנתו בכך כמו שהקצבין עושין דכיון שהוא לכשירות מתכוון והוא עיקר אומנתו הוה ליה כצייד שנזדמן לו מינים טמאים ועל זה סמכו כל העולם ולא מיחו בידם ממתני' דמסכת שביעית ע"כ:

התרומה אסורה לזרים הן באכילה בדבר שדרכו לאכול הן בשתיה בדבר שדרכו לשתות הן לסיכה בדבר שדרכו לסוך וכל ששגג באחת מאלו משלם קרן וחומש ושאר הנאות כל שיש בה הפסד לתרומה אסור וכל שאין בה הפסד מותר מעתה מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה הואיל וראויים לקצת בני אדם ואל הפרשה מטעם שיכול לישאל עליהם שהרי התרומה אם ישאל עליה טבל היא ואין מערבין בה וכבר ביארנוה בשלישי של עירובין:

יש ספרים שכתוב בהם בסוגיא זו מה שאמרו במסכת נזיר האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת בנה בנזיר וביאור הענין הוא שהאיש מדיר את בנו קטן אע"פ שלא הגיע לעונת נדרים ודוקא בשתיקת הבן והוא שאם אמר לו האב הרי אתה נזיר או הרי פלוני בני נזיר או הרי זה נזיר ושתק הבן ולא מיחה וכן שלא מיחו קרוביו הרי הוא נזיר והאב חייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות כמו שיתבאר במקומו:

אע"פ שחדש אסור באכילה עד שיקרב העומר קוצר הוא לשחת ר"ל בעוד שהוא עשב ושלא הביאה שליש שכל שלא הביא שליש אינו בכלל חדש להיות קצירתו אסורה הא משהביאה שליש אסור לקצור ומ"מ מאכיל הוא לבהמתו שלא על ידי קצירה אלא על ידי קטוף שאע"פ שאסור באכילה מותר הוא בהנאה אלא שהקצירה עצמה אסורה:

במסכת שביעית אמרו שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים כגון נבלות וטרפות שקצים ורמשים ומ"מ צדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותרין למוכרם ואין מזקיקין אותם להפקירם ומכאן התירו קצת רבנים ליטול בהמה טמאה בחובו שזהו כנזדמנו לו ובתלמוד המערב שביעית פ"ח נראה שאף הסחורה לא נאסרה אלא בדברים שיש בהם חשש אכילה כגון איסורין שסתמן לאכילה אבל חמור וגמל וסוס וכיוצא באלו מותר אף לסחורה והוא שהקשו שם והרי חמור ותירצו חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל:

בפרש"י בד"ה מערבין לנזיר כו' הואיל ואי מתשיל אנזירותיה כו' וכן לישראל בתרומה דאי בעי מתשיל כו' עכ"ל אליבא דסומכוס קאמרינן התם הכי דוקא גבי נזיר ולא בתרומה אבל לא לרבנן ודמערבין נמי בתרומה בלאו האי טעמא שרי אלא אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ומקרי סעודה הראויה וכמ"ש התוס' ע"ש:

תוס' בד"ה קצירכם כו' וי"ל מדלא כתיב ראשית קציר וה"מ למכתב קצירך וכתיב קצירכם כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מתרומתכם דתרתי נמי ש"מ מאי דריש ביה ולחזקיה דאמר הכא תרומתכם וקצירכם דכל ישראל מנליה הך דרשה דהתם קצירכם ולא קציר מצוה וי"ל דהיכא דאיכא למדרש דרשינן ודו"ק:

גמ' ולחזקיה כו' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם כו' כתב מהרש"ל דאין לומר דאי לאו לכם הוה אסרינן אף בנזדמנו מדכתיב יהיו דא"כ ה"ל למכתב לא יאכל ולא לכתוב יהיו עכ"ל ודבריו דחוקים הם דמיהיו לא משמע רק באיסור עשה ולא יאכל איסור לאו הוא וע"ק לפי דבריו מאי תירץ חזקיה טעמא דידי נמי מהכא דאימא דאצטריך לכם לאפוקי ממשמעו דיהיו דהוה משמע אף בנזדמנו דליכא למימר דא"כ ה"ל למכתב לא יאכל דהא לפום סברא דהשתא לא ידעינן דלא יאכל איסור הנאה משמע וע"כ הנראה דמיהיו לא משמע אלא בהוייתן יהיו דאסור לכתחלה דוקא ולהכי לא אצטריך לכם אלא לאפוקי ממשמעות דלא יאכל דמשמע איסור הנאה ודו"ק:

תוס' בד"ה שאני התם כו' תימה דלכתוב לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך עכ"ל צ"ע הא אליבא דר"י הגלילי קיימין הכא ואיהו ודאי ע"כ לא סבר כחזקיה מדאצטריך ר"י הגלילי לקמן קרא למשרי חלב בהנאה ע"כ דלא תאכלו דחלב איסור הנאה נמי משמע כדאמרינן בסמוך ומהרש"ל מחק בברייתא זו ר"י הגלילי אומר וא"א לומר כן דהכי איתא בהדיא לקמן בברייתא בשם ר"י הגלילי ובכמה מקומות בפרקין הביאו רש"י והתוס' בשם ר"י הגלילי להתיר חמץ בהנאה ודו"ק:

בתוס' ד"ה קוצר לשחת וכו' מ"מ ומאכיל לבהמה לא משמע ליה דקאי אקוצר לשחת נראה לי משום דאי קאי אשחת למה לי ומאכיל לבהמה פשיטא דסתם שחת מאכיל לבהמה ולא לבני אדם כך הוא סברת המקשה:

בא"ד ועוד דקתני סיפא וכו' מכלל דרישא איירי בתבואה גמורה וע"י קטוף המקשה אסיפא סמיך:

גמ' דאמר קרא לכם. נ"ב פי' במקום אחר שקן הוא לכם וק"ל:

שם ולא בעי לכם אמר לך כו'. נ"ב ואין לומר דילמא הוה שרי אף לכתחלה דהא כתיב יהיו בהווייתן ואין לומר א"כ הוה אסרינן אפי' נזדמנו זה אינו דא"כ הוה ליה למיכתב לא יאכל ולא ליכתב יהיו ודו"ק (עיין במהרש"א):

שם ר"י הגלילי אומר נמחק:

שם ת"ל לכל מלאכה ור"י הגלילי לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא לאיסור והיתר ור"ע איסור והיתר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וצריכי כו' ואי כתיב חמץ. נ"ב פירוש וממילא לענין לך נוכל לומר איפכא ודו"ק:

תוס' בד"ה קוצר לשחת ומאכיל לבהמה כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד דקתני סיפא כו'. נ"ב הכי פירושו ועוד כו' כלומר אפילו אם תפרש שקוצר לשחת ומאכיל לבהמה הכל אחת וכמו שפירש רבי יצחק מקורבי"ל לשם אפ"ה פריך הכא שפיר ודייק דחדש מותר בהנאה וסמיך אסיפא דקתני ר"ש אומר אף משהביאה שליש יקצור ויאכיל דאיקרי תבואה ואפ"ה שרי להאכיל לבהמה וכן איתא בתוס' שם להדיא רק שפירש לשם דסמיך אדברי רבי יהודה דאמר לשם אהא דקוצר לשחת כו' קודם ר"ש אימתי כשהתחיל עד שלא הביא שליש כו' דמשמע כשהתחיל קודם שהביא שליש שיכול לקצור אף משהביא שליש כו' והיא היא ודו"ק:

[גמ' ור"י ונטעתם משמע בין לרבים כו' ולכם בין יחיד כו'. צריך לתת לב על השנוי דברישא מזכי[ר] רבים קודם ובסיפא להיפך ועמש"כ בשבת (קנה) ובפירוש הרמב"ם בפ"א דערלה מ"ב הגירסא ברישא ג"כ יחיד קודם] :

תוס' ד"ה מערבין. ול"פ הכא אליבא דמ"ד כו'. אבל מ"מ מוכח מדוכתי אחריני דלכ"ע מותרין בהנאה תרומה מדתנן תנור שהסיקו בכמון ש"ת כו' הפת מותרת וכמ"ש רש"י והתוס' (בע"ז סו ב) נזיר לקמן (מד ב) בברייתא ומה נזיר כו' ואין איסורו אה"נ:

תוס' ד"ה נזרו. על נזרו מגלח וא"מ ע"נ אביו. דרשה זו מצאתיה בספרי בפסוק קרבנו לה' על נזרו ולא קרבן אחר על נזרו וכפי' הז"ר. אולם טובא נזרו כתיבי בפרשה ולמאי אתיין:

גה"ש הקשה לר"י ולר"מ דס"ל דבכל ענין מגלח ע"נ אביו א"כ כו' ע"ש. ואנכי תמה דהא גם אינהו ל"א אלא במעות סתומים אבל מפורשין או בהמות לא כדמוכח שם (כז ב כח) ובתוס' שם. ואם כן נזרו למעוטי הני קאתי. וא"ת קרא ל"ל כיון דהלכה לא הוה אלא במעות סתומין. זה יקשה גם לר' יוסי וע"כ צ"ל דהלכה סתם נאמרה דמגלח וקרא דנזרו ממעט דא"מ וצריך לפשר ביניהם למר כדא"ל ולמר כדא"ל:

תוס' ד"ה שאני התם. עי' רש"א בשם רש"ל למחוק ריהג"א. וכוונתם מבוארת דהוא בברייתא דתמה ע"ע וכן הבין הצל"ח ותימה על הפ"י שהשיא כוונתם על אידך ברייתא דחלב נבלה:

גמ' תמה על עצמך היאך חמץ. היינו היאך אתה אומר חמץ אסור בהנאה וכן תמה על עצמך האיך חופפת בנדה סח ע"א תוס' שם ד"ה כך אמרו בסד"ה:

תוס' ד"ה נזרו. ואינו מגלח על נזירות אביו. ק"ל הא לר"י ור"מ דס"ל בספ"ד דנזיר דבכל ענין מגלח על נזירות אביו א"כ יהא מוכח מדאיצטריך נזרו דלא יאכל איסור הנאה במשמע וא"כ איך אמרי' דא"ב חולין שנשחטו בעזרה לר"י וצ"ע:

גמרא, נזרו שלו יהא, [מש"ה מותר בהנאה לנזיר אף דכתיב ביה לא יאכל כדתנן מערבין לנזיר ביין].
ולחזקי' אתי' נזרו, לומר על נזרו מגלח ואינו מגלח על נזירת אביו ככתוב בתוס'.
קשה לי, הא ר' יהודא ור"מ ס"ל סוף פ"ד דנזיר דבכל ענין מגלח על נזירות אביו, א"כ יהא מוכרח מדאיצטריך נזרו, דלא יאכל גם איסור הנאה במשמע, והרי אמרינן איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה, ואליבא דר"י:

גמרא, והרי תרומה [דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה].
אף דלא הוי סעודה ראויה להם מ"מ כיון דחזי לאחריני, היינו לאינם נזירים ולכהנים מש"ה מערבין להם כדאיתא פ"ג דעירובין (דף ל ע"ב) אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודין שמערבין לגדול ביה"כ (משום דחזי לאחריני, ה"נ מערבין לנזיר ביין) אלמא דטעמא דב"ה דמערבין משום דחזי לאחריני.
ורש"י ז"ל פירש כאן דהטעם משום הואיל, אי בעי מתשיל עליה ושינה את טעמו ממתני' ריש פ' בכל מערבין דשם כתב בעצמו דהטעם דחזי לאחריני.
ופירושו כאן תמוה מסוגיא הנ"ל, ולזה כוונו תוס' בקושייתם מההיא דעירובין (דף ל) ולדידי תמוה ביותר מסוגיא דעירובין שם (דף כח ע"א) דעל הקושיא איך מערבין בגודגדניות הא הוי סעודה שאינה ראויה לחשוכי בנים (מפני שממעטין את הזרע) ומשני בגמרא כיון דחזי למרובי בנים מערבין בו, מי לא תנן מערבין לנזיר ביין, הרי דטעמא דנזיר ותרומה משום דחזי לאחרינא.
מיהו בהא, היה נראה לי לומר דלמה דמסקינן שם (דף ל ע"ב) דטעמא דסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה, משום דאית ליה כל דבר שהוא שבות גזרו עליו בין השמשות, ואי אפשר לאיתשולי עליו ולפרוש תרומה אחרת, א"כ י"ל דטעמא דת"ק דקסבר מערבין משום דאית ליה כרבי דלא גזרו בה"ש על שבות, וזהו דקשיתיה לרש"י ז"ל מה ראיה מייתי בגמרא כיון דחזי למרובי בנים מערבין מהאי דמערבין לנזיר, דלמא התם משום הואיל דמצי לאתשולי, ומש"ה ניחא לרש"י ז"ל לומר דהאי ראי' דמייתי אולי לפי הס"ד דשם, דטעמא דסומכוס משום דלא שייך כלל הואיל בעי מתשיל, איתשיל הדרא לטבלא, אבל למסקנא דשייך הואיל דאתשיל, והדר ומפריש מיני' ובי' אלא דסומכוס אית לי' דשבות אסור בין השמשות אזדא הראיה די"ל דטעמא דת"ק משום הואיל, וסבר כרבי, וקושיא בגודגדניות יתורץ באינך תירוצים דבאמת מערבין רק לחשוכי בנים, או דמיירי בלא אקשו לזרע.
אך באמת גם זה אינו, דהא מה דהכריח להש"ס דטעמא דסומכוס משום איסור שבות בה"ש היא משום קושיא דלתשיל והדר לפרוש מיני' ובי' ולא בעי לאוקמי בשיעור מצומצם, דאי יפריש בציר ליה שיעוריה, משום קושיית הש"ס מה פסקא, דהא מדאמר סתמא לישראל בחולין משמע דבתרומה לא אף בעירב ביותר מכשיעור ג' סעודות, וא"כ מה"ט גופי' א"א לומר דטעמא דת"ק משום הואיל, דיקשה להיפוך מה פסקא, דהא סתמא קתני מערבין בתרומה אף בעירוב בשיעור מצומצם, דליכא למימר הואיל ומתשיל, ומפריש מיניה וביה, אע"כ דטעמא משום דחזי לאחרינא:

גמרא, ורע"ק איסור והיתר לא צריך קרא דיעשה לכל מלאכה דכתיב גבי חלב נבילה, לומר דלאו דוקא מלאכת גבוה הוא מותר אלא גם למלאכת הדיוט מותר, דזהו ממילא ידעינן, דכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה הותרה אלא קרא אצטריך, שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל יעשה לכל מלאכה.
קשה לי, לדעת הרמב"ם דאיסור סחורה במאכלות אסורות הוא דאורייתא, והוא ממ"ש הרמב"ם דאסור לעשות בהם סחורה חוץ מן החלב שהרי אמרה תורה יעשה לכל מלאכה, וכמו שדייק מיני' במשנה למלך, א"כ איך קאמר לא צריך קרא, הא אצטריך להיתר סחורה, דבשאר איסורי אכילה אסור, וצריך להתבונן בדעתו:

והרי תרומה. לכאורה בתחלה היה לו להק' מנזיר ביין דקדים במתני' וצ"ל משום דקרא דתרומה קדים בתורה אך מ"מ יש לדקדק מאי קושי' הא הוי שלכד"ה ודוחק לומר דקאי הקו' להך לישנא דלקמן דשלכ"ה לוקין וי"ל דטעמא דעירוב משום דלבו במקום פתו ודעתו לשבות במקום מאכלו וא"כ היינו דרך הנאתו והא"ש מ"ש רש"י הטעם משום דאי בעי מתשיל עלה ולא כמ"ש תוספות דאי לא חזי ליה חזי לאחריני משום דס"ל לרש"י דאי לאו טעמא דחזי ליה ממש למאכלו הוי שלכ"ה אע"ג דמבואר שם דמאן דס"ל הך טעמא לי"ל מערבין בתרומה משום דאי מתשיל עלה הדר' לטיבלא וס"ל כרבי דגזרו על שבות בין השמשות וא"א להפריש מני' ובי' מ"מ מקשה שפיר דאי לאו טעמא דגזרו על שבות בין השמשות כ"ע מודים דמערבי' בו אע"ג דהוי דרך הנאתו להך טעמא מ"מ מערבין ומקשה שפיר והנה התוס' מיאנו בזה וכ' הטעם משום דלא חזי להאי חזי לאידך כפשטי' דש"ס שם ואולי להיות נשמר מק' הנ"ל דהוי שלכ"ה כ' באותו הדבור דהסוגיא אזלא למ"ד מערבין שלא לדבר מצוה דהשתא כיון דלא הוי דבר מצוה שפיר מקשה אי הוה תרומה אסורה בהנאה מדאורי' א"כ שלכ"ה נמי אסור מדרבנן מיהת וכיון דלא הוה דבר מצוה מ"ט להתיר כנ"ל לפע"ד:

מערבין לנזיר ביין הטעם דאי בעי מתשיל כפרש"י או כפי' התוס' כנ"ל ומכאן ק' לי לפרש"י דנזיר ד' א' דקידוש על היין דאורי' ומותר לנזיר לקדש על היין ולשתות א"כ פשיטא שמערבין לנזיר ביין הא חזי ליה לדנפשיה לקדש עליו אמנם לר"י דמס' נזיר כ"ט א' דס"ל האב מדיר את בנו בנזיר הלכה היא בנזיר י"ל דס"ל נמי כרב דביבמות פ' ע"א במי שנולדו בו סי' סריס שנעשה גדול למפרע והשתא איכא למימר דקמ"ל מתניתין מערבין לנזיר ביין בכה"ג שהיה בן י"ג ויום א' ולא הביא ב' שערות עדיין והדירו אביו בנזיר וגם הוא הדיר עצמו בנזיר דהשתא הוי נזיר ממ"נ אם יביא ב' שערות ויהיה קטן למפרע הרי הוא נזיר בשביל נדר אביו ואם יולדו בו סי' סריס למפרע הרי הוא נזיר בשביל עצמו ואיהו ע"כ לא ישתה יין קדוש כי אולי הוא קטן ואינו מחוייב במצות קדוש מן התורה ואיסור יין עליו דאורי' הוא ומ"מ צריך עירוב שמא יהיה גדול למפרע ומוזהר על התחומין וא"כ ה"א שאסור לערב ביין קמ"ל דמערבין משום דאי בעי מתשיל על נזירותי' דידי' וליכא עליו אלא נזירות אביו אם יהיה קטן ואז אינו צריך עירוב אך לר"ל דנזיר כ"ט הנ"ל דס"ל האב מדיר את בנו הוא רק כדי לחנכו במצות מדרבנן בעלמא וכן לשמואל דביבמות פ' הנ"ל דס"ל קטן היה באותה שעה גם אם יולדו בו סי' סריס ליתא כל הנ"ל והדק"ל וצל"ע. וי"ל דהא לא שוו בשעורין דקדוש ברביעי' ועירוב ב' רביעית כן תי' חבירי מה' אברהם בינגא אלא דמ"מ קשה לס"ד דעירובין שם דעירוב ברביעית אך י"ל דבס"ד הוה ס"ל כרב ור' יוחנן כנ"ל:

ציידי חי' ועופות ודגים כו'. עי' במשנה דשביעית הק' הרב בתי"ט לפי מה דמשמע מרוב הפוסקים דכל שאסור באכילה מה"ת אסור לעשות בו סחורה מה"ת א"כ מאי האי דקאמר הש"ס בבכורות גבי חלב מנ"ל דשרי' ובעי למילף מעשרת חריצי חלב לשר האלף ודחי הש"ס דלמא לסחורה ודחיק לשנויי דרך מלחמה לסחורה והשתא מה מקשה הא אי חלב אסור באכילה אסורה נמי בסחורה ופר"ח כתב דהתם בנזדמנה לו ע"ש ולא ידעתי כוונתו דפשיטא דלא נעלם זה מהרב בתי"ט שהרי מש"ה לא הקשה מהא דקאמר הש"ס בתחלה מדכתי' ודי חלב עזים ללחמך ודחי לסחורה ואהא לא מקשה תי"ט מידי משום דאפשר דמתברך הצדיק שיהי' עזים שלו חולבות לסחורה והוי נזדמנה לו אבל הכא איך הי' מותר לשר האלף ליקח במתנה מבני ישי החלב נהי דלישי נזדמנה ויכול לעשות סחורה למוכרה לגוים מ"מ מי התיר לשר האלף לקבל במתנה לעשות בו סחורה ושפיר הק' והנלע"ד ביישוב ק' זו הוא כך דלע"ד נראה פשוט דמותר לעשות סחורה בדם שהרי אתקש למים ומה מים מותר בכל ההנאות אפי' בעשיית סחורה ה"ה לדם וא"כ מכ"ש חלב שהרי דם נעכר ונעשה חלב והש"ס דלעיל דאמר דלחזקי' אצטריך הקישא לדם קדשים הה"נ דהומ"ל דאצטריך להכי אלא דעדיפא מני' אמר ועוד למ"ש הרמב"ם פ"ח מה' מ"א הט"ז דחלב מותר בסחורה מדכתי' יעשה לכל מלאכה ויתבאר לקמן אי"ה א"כ ה"ה דם דאתקש לחלב בפסוק כל חלב וכל דם לא תאכלו עמ"ש פ"י בק' הש"ס והרי דם וא"כ ה"ה לחלב כנ"ל:

אמר לך חזקי' טעמא דידי מהכא. עמרש"ל ומרש"א ודברי מרש"א צ"ע דאי תימא יהי' לא משמע אי' אלא לכתחלה א"כ תקשי לר"א לכם דכ' רחמנא למ"ל לא לכתב רק יהי' ונדע דלכתחלה אסור ובנזדמנו לו שרי ואי תימא דלר"א אה"נ דיהי' משמע אפי' דיעבד רק לחזקי' אינו אלא לכתחלה א"כ אכתי מנ"ל המקשן להק' אבל הנלע"ד בזה דק' המקשן מעיקרא היא לא לכתב לא יאכל ולא לבעי לכם מה תאמר אצטריך לכם לאפוקי מאיסורא דיהי' א"כ לא לכתוב יהי' רק לא יאכל ולכם ואנא אמינא לא לכתב לא יאכל ולא לבעו לכם וע"כ לא יאכל לאסור לכתחלה ולכם להתיר בנזדמנה ויהי' למ"ל ומשני דאצטריך יהי' דאייתר לכם למילף מני' איסור הנאה דלא יאכל:

טעמא דידי נמי מהכא. לעיל גבי ערלים עי' בתו' קו' הר"י מקורבל ועי' במרש"ל כי עיקור הק' לחזקי' לא לכתוב לא יאכל ולא לבעי לכם וע"כ לכם לנטוע לרבים ולא יאכל לאיה"נ וא"כ חד ערלים למ"ל ע"ש ולע"ד אי לאו דהוי כתיב ערלים ה"א לא יאכל ולכם דהתם למילף מני' איה"נ דלא יאכל בכ"מ ולא יאכל ולכם דשרצים ה"א לאסור סחורה לכתחלה ולהתיר בנזדמנה לו ושנה הכתוב יהי' דמשמע נמי לכתחלה אין דיעבד לא דלהוי כעין ב' כתובים בשרצים להתיר בשארי אי' סחורה אפי' לכתחלה נמצא הי' כאן ב' טעיות א' היתר הנאה דערלה ב' היתר סחורה בכל אי' קמ"ל ערלים וק"ל ועיין מס' שבת ע' א' תוד"ה ועל כולן תמצא ב' כתובים כה"ג ע"ש ויש לחלק. ועוד לר' יהודה דאית ליה ב"כ מלמדין מא"ל:

שא"ה דאמר קרא לא יראה לך שלך יהא. ובתוספות תימא. לא יכתב לא יאכל ולא לבעי לך ותמהו לתמיהתם הא מבואר לקמן בשמעתין דריה"ג לי"ל דחזקי' ע"כ ולפע"ד תמיהתם נכונה דעכ"פ הול"ל לימא כתנאי מהכא ולא להביא מיעשה לכל מלאכה והיינו לשנויי קמא דתוס' לעיל ד"ה ור"ש דלשנויי בתרא בלא"ה לא אתי חזקי' ככ"ע ולימא כתנאי לר' אבוה פריך ובזה ניחא מ"ש רש"י לימא כתנאי לא תאכל דר"א עכ"ל והוא שפת יתר שהרי לרש"י חזקי' אתי' נמי כר"מ ור"ש כמ"ש גבי למאי הלכתא אתקש דם למים וא"כ מי הכריחו למימר דלימא כתנאי הוא לר' אבוה והא"ש משום דחזקי' בודאי כתנאי דלא כריה"ג דא"כ לא לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך ולא מייתי ברייתא דיעשה לכל מלאכה אלא דתהוי גם ר' אבוה כתנאי. אמנם אפשר ליישב ק' תו' בהבין עוד מ"ט לא מייתי הש"ס דרשא דספרי שהביא הר"ן פ"ק לא יראה לך בטל בלבך וי"ל דאה"נ אלא משום דלכאורה לא צריך לזה קרא כמ"ש תוס' לעיל ד' ב' ד"ה מדאורי' כו' דהרי הפקירו והוי של אחרים ושל גבוה ואעפ"י דסגי בהפקר קל בלב כבר כ' הר"ן כיון שבלא"ה אינו ברשותו של אדם סגי בהפקר קל בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה סגי וא"כ לא אצטריך לזה לך וא"כ ריה"ג אלי' דחזקי' אפשר דאה"נ דלא יליף מלך היתר הנאה דא"כ לא יכתוב לא יאכל ולא לבעי לך אלא לך אתי לבטל בלבך וממילא מוכח היתר הנאה דאי לא היתה ברשותו של אדם פשיטא דמהני ביטול בלב וממילא לק"מ תו למ"ל נקודות דלא יאכל כיון דלא מייתרי לך בשביל זה לק"מ אנקודות בעלמא כמ"ש ג"כ פ"י בשמעתין לעיל והש"ס דהכא דרשא הפשוטה נקט וא"ש וק"ל:

שיכול למלאכת הדיוט יהיה טהור כו'. כ' פ"י לדוגמא בעלמא נקט למלאכת הדיוט והכונה שיכול שיהיה מטמא ואינו ראוי אלא למלאכת הדיוט קמ"ל לכל מלאכה שהוא טהור וממילא ראוי נמי למלאכת גבוה וקשה לפע"ד לא לכתב רק יעשה למלאכה וע"כ אתי קרא לטהרו שיהיה ראוי אפי' לגבוה דלהדיוט לא אצטריך וא"כ לכל למ"ל ואולי מזה הוציא הרמב"ם מ"ש פ"ח מהלכות מ"א הט"ז דאסור לעשות סחורה בכל אי' שבתורה חוץ מן החלב דכתיב יעשה לכל מלאכה והקשה משמעתין דאצטריך לדרשא אחריתי והא"ש דהא לר"ע קשה כנ"ל לכל למ"ל אע"כ דר"ע לי"ל לחלק בין גבוה להדיוט כלל וס"ל דגופיה דקרא יעשה למלאכה אצטריך להתיר סחורה לכתחלה בין לגזבר בין להדיוט לאפוקי מאיסורא דיהיה דכתיב גבי שרצים ואייתר לכל לרבות שיהיה לכל המלאכות הנעשים בטהרה והיינו מלאכת גבוה ועיין בסמוך מ"ש אי"ה:

בתוס' בד"ה נטוע לרבים ברה"י וכו' ולא כפ"ה וכו' ש"מ תרי מילי נינהו עכ"ל. ולענ"ד לפירש"י נמי תרי מילי נינהו דנטוע לרבים היינו שנוטע ברה"ר לצורך רבים והנוטע ברה"ר היינו שנוטע ברה"ר לצורך עצמו ולכאורה מה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאמרינן בסמוך ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע והיינו כמו שפירש"י שאין דרך רבים לנטוע ואם כן ברה"ר שייך למעוטי מונטעתם דבשעת נטיעה מנכרא מילתא שנוטע לצורך רבים משא"כ בנוטע ברה"י לצורך רבים לא הוי אלא כמו דברים שבלב ואף ע"ג דממעטינן הנוטע לסייג ולקורות אף על גב דתלויה נמי במחשבה מ"מ שייך שפיר למעט מכל עץ מאכל משא"כ מונטעתם לא שייך למעט אלא מידי דתליא בנטיעה ועוד יש לפרש בכוונת רש"י דלאו בנוטע ברה"ר ממש איירי אלא במקצה מרשותו לר"ה או כגון באילן העומד על המיצר שלו ונופו נוטה לרה"ר ואם כן מסתמא רבים שקלי להו לפירות וכן נראה מלשון רש"י כגון באם הדרך לכל עובר כנ"ל:

בד"ה נזרו שלו יהא תימא דלחזקי' נזרו למאי אתא וכו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דאיכא למימר דלחזקי' נמי איצטריך דלא תימא דאסור בהנאה מדכתיב קדוש יהיה וכדפרכינן בסמוך מידי ולא דבר אחר כתיב וא"כ הו"א דאכולהו קאי ויש ליישב:

בגמרא והרי שרצים דכתיב שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות ודגים וכו' וקשיא לי דפתח בשרצים דכתיבי בסוף הפרשה וסיים בחיה ועופות ודגים דכתיבי תחילה ואמאי לא מייתי מהנך גופייהו מיהו בכולהו איכא למימר דכיון דלא כתיב בהו לא יאכל לא מצי לאקשויי לחזקי' אלא לר' אבהו משו"ה ניחא ליה לאקשויי משרצים דכתיב לא יאכל אלא דאכתי מעופות הו"מ לאקשויי דכתיב בהו שקץ הם לא יאכלו והנלע"ד דמבהמה וחיה טמאה ועוף טמא לא מצי לאקשויי דכיון דטעונין שחיטה אף בטהורה ואם כן אין איסור אכילה בטמאים אלא לאחר שחיטה דמחיים בלא"ה אסורין משום אמ"ה ומשו"ה פשיטא דמחיים מותרין בהנאה דאפילו אמ"ה מותר בהנאה כדלעיל משא"כ מדגים ושרצים דלא שייך בהו אבמ"ה ומחיים הוא דמתחיל איסורייהו אם כן מקשה שפיר משרצים אפילו לחזקיה ומשמע ליה דהא דתנן בנזדמנו לו מינין טמאין הכל בכלל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך בלשון התוספות:

שם א"ה אפילו לכתחלה נמי. ויש לתמוה דהא משמע דאיסורא לכתחילה לא הוי אלא מדרבנן דהא ברישא דמתני' דשבועות תנינא אין עושין סחורה לא בנבילות ולא בטריפות אע"ג דכתיב בהו בפירוש היתר הנאה ונראה דאפ"ה מקשה שפיר כיון שהתירה התורה בפירוש לכם שלכם יהא לא שייך לאסור אף מדרבנן כדפרישית בכה"ג בכמה דוכתי וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל לענין חלב דמותר לעשות סחורה ואף ע"ג דבנבילה וטריפה התיר הכתוב בפירוש מכל מקום עיקר התירא דקרא לא איירי ביה אלא שנעשו אצלו נבילות וטריפות דהיינו בנזדמנו ואם כן יכולין החכמים לעשות גדר לענין לכתחלה משא"כ בהנך דכתיב התירא סתם משמע לכם יהא לגמרי ולא שייך לאסרן אף מדרבנן כן נ"ל:

בתוס' בד"ה אמר קרא יהיו וא"ת אם כן סוסים וחמורים היכי זבנינן וכו' עכ"ל. כוונתם דבהנן נמי כתיב טמאים יהיו לכם ודרשינן נמי להני להתירא דדיעבד ולאיסורא דלכתחילה כדאיתא בירושלמי דשבועות אלא דלפ"ז תירוץ התוס' דחוק דמאן פלג לן דקרא לא איירי אלא במידי דאכילה אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אתי שפיר דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין שרצים דוקא דאיסורייהו מחיים משא"כ בהנך דלא שייך עיקר איסורייהו מחיים ומשו"ה לא מייתי בשמעתין אלא קראי דשרצים לחוד כנ"ל ולפי זה א"ש דעל מה שכתבו התוס' והקשו דלגדל חזירין אסור מדאורייתא נמצא בגליון דלאו דאורי' ממש אלא מדרבנן והובא בספר טורי זהב י"ד סי' קי"ז בשם בעל תרומת הדשן ובס' פרי חדש שם כתבו שאין לסמון על הגליון דודאי מדאורייתא הוא ולמאי דפרישית א"ש דנהי דלענין שרצים הוי מדאורייתא מ"מ לענין חזירים דאיסורו לאו מחיים הוי מדרבנן כנ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה שאני התם וכו' תימא דליכתוב לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך עכ"ל. ולפמ"ש התוס' בדף הקדום בד"ה ור"ש דבלא"ה לא אתי מלתא דחזקיה אליבא דכ"ע אם כן אין מקום לקושיית התוס' כאן אלא דכאן קיימו בשיטתם בתירוץ השני שכתבו לעיל ואם כן משמע להו דחזקי' אליבא דכ"ע קאי ומה שכתב מהרש"א ז"ל דמ"מ פשיטא דר"י הגלילי לית ליה הא דחזקיה מדאיצטריך ליה בסמוך קרא בחלב להיתר הנאה וכתב עוד דמהרש"ל מחק דברי ר"י הגלילי מברייתא דבסמוך והשיג על מהרש"ל בזה ואחר המחילה מכבוד תורתו דמהרש"א ז"ל דאגב שיטפא כ"כ בכוונת מהרש"ל דאדרבה מהרש"ל גופא כתב שם בלשונו הא דלר"י הגלילי לטומאה וטהרה לא צריך אלא מה שמחק מהרש"ל ז"ל ר"י הגלילי אומר נראה דבספרי הקדמונים שלפניו היה כתוב ברישא דברייתא ר"י הגלילי אומר יעשה לכל מלאכה מה ת"ל ומחקו מהרש"ל כיון דגרסי' בסיפא דמילתא דברי ר"י הגלילי וזה ברור ובעיקר קושיית מהרש"א ז"ל על התוס' דבלא"ה לא מתוקמא מילתא דחזקיה כר"י הגלילי דבסמוך אין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהתוס' ס"ל דחזקיה קאי שפיר אף לר"י הגלילי ואפילו הכי איצטריך קרא להתירא בחלב דלא תיתי מערלה וכלאי הכרם בק"ו או במה הצד וכמו שאבאר בסמוך אלא האי שקלא וטריא היינו אליבא דרבי אבהו דבעי הש"ס לאוקמי נמי מילתא דרבי אבהו ככ"ע דמשמע להו דהילכתא כוותיה ועי"ל דאדרבה מדמפליג ר"י הגלילי וקאמר בחלב יכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור מאי דלא אשכחן כה"ג בשום דוכתא אלא ע"כ משום דבחלב יהיב קרא טעמא כי כל חלב אשר יקריבו ממנו לה' ואם כן משמע דאיסור חלב היינו משום דחלק גבוה הוא ואם כן מה"ט משמע לאוסרו בהנאה אי לאו דכתב רחמנא יעשה למלאכה ואכתי ס"ד דמה"ט דחלק גבוה הוא אינו מותר אלא להנאת גבוה ואיצטריך לכל מלאכה ואם כן שפיר קאי אף לחזקיה ושקלא טריא דבסמוך היינו אליבא דר' אבהו כדפרישית מיהו עיקר קושיית התוס' שהניחו בתימא נראה לי ליישב דאף אי ר"י הגלילי אית ליה דחזקיה אפ"ה איצטריך נמי ליכתוב לך בחמץ אף אי כתיב לא יאכל משום דלא נילף נמי חמץ בפסח מק"ו דערלה וכלאי הכרם או במה מצינו מנותר וכמ"ש בתחלת הסוגיא גבי אמר חזקיה ע"ש דאדרבה לרבנן לא הוי צריך קרא לאיסור אלא לבתר דכתיב לך דמשמע כדרשא דר"י הגלילי ועיין מה שכתבתי לקמן בשמעתין ודו"ק:

בגמרא ור"ע אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא. ולכאורה יש לתמוה מאי ס"ד לחלק בכך דהא בכל הטומאות לא אשכחן שום חילוק בדברים המטמאין לבר מטבול יום ושלישי בתרומה ורביעי בקדש דאיכא קרא להדיא ולכאורה היה נ"ל דכיון דהכא איצטריך קרא לאפוקי מידי טומאת נבילה וא"כ אכתי טמא טומאת אוכל שהרי נגע החלב בבשר נבילה אע"כ משום דחלב אוכל הוא ואין אוכל מטמא אוכל ואם כן סד"א דבקדשים דאיכא למ"ד דטומאה עושה כיוצא בה ליטמא וקמ"ל דלא ועוד היה נראה בעיני דהא דאין החלב מטמא טומאת אוכלין ממגע נבילה היינו משום דקי"ל חלב צריך מחשבה והכשר וקי"ל נמי דאפילו הכשר שחיטה לא מהני ביה דהוה ליה הכשר דקודם מחשבה אם כן סד"א דהיינו דוקא בחלב חולין משא"כ בחלב גבוה כגון בקדשים שנתנבלו בשחיטה ליהני בה חיבת הקדש דלא ליבעי הכשר ומחשבה ויטמאו טומאת אוכלין ואם כן אין ראוין למלאכת גבוה קמל"ן דלא מטמא אלא שכל זה דוחק ויותר נראה בעיני דהא דקאמר ר"ע שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור האי טהור לאו דוקא אלא הכי קאמר דלענין חולין דלא איכפת לן בטהרה וטומאה ראוי לעשות בהן מלאכה משא"כ למלאכת גבוה לא שייך ביה קרא דיעשה למלאכה כיון דשייך בהו טומאת נבילה ואם כן אתי לידי טומאת אונלין שאם ימשח הכלי בחלב יטמא הכלי ראשון שנגע בנבילה והכלי יטמא האוכלין ומשקין שבתוכו וקמ"ל דאפי' למלאכת גבוה מותרין משום דלא מיטמו כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה יעשה למלאכה הוי מצי למיכתב גבי חלב דנבילה עכ"ל. נראה ממה שכתב גבי חלב דנבילה דכוונתו דודאי מפשטיה דקרא דכתיב יעשה למלאכה שפיר הוי שמעינן תרווייהו היתר הנאה וטהרה מטומאת נבילה דאי להיתר הנאה לחוד אמאי כתביה רחמנא גבי חלב נבילה טפי מבחלב דעלמא ואע"ג דחלב נבילה וחלב טריפה דרשינן בעלמא יבא איסור חלב ויחול על איסור נבילה ואיסור טריפה מ"מ הא קי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ועיקר קרא דחלב נבילה איעשה לכל מלאכה כתיב דסמין ליה אם כן משמע דלהקל איצטריך וכיון דשפיר הוי שמעינן תרתי מיעשה למלאכה א"כ למה נאמר לכל מלאכה כן נראה לי בכוונת רש"י ודו"ק:

שם ור"י הגלילי לטומאה וטהרה לא איצטריך וכו' ור"ע איסור והיתר לא צריך קרא וכו'. ולכאורה אריכות לשון הוא ונלע"ד דבלא"ה לא הוי שייך למימר לימא כתנאי דשפיר הוי מצינן למימר דכ"ע אית להו דרבי אבהו אלא דבהא קמיפלגי דר"י הגלילי סובר דלטומאה וטהרה לא איצטריך לכל דלא משמע ליה לחלק בין טומאת חולין לטומאת הקדש לענין נבילה כדפרישית וא"כ ע"כ מוקי לקרא להיתר הנאה אף להדיוט ור"ע סובר דלענין טומאתו לגבוה איצטריך קרא וא"כ לעולם דלענין הדיוט באיסור הנאה קאי כדרבי אבהו לכך הוצרך לומר דודאי לא פליגי בהכי דהא לא אישתמיט שום תנא לומר דחלב אסור בהנאה להדיוט או שטמא למלאכת גבוה אע"כ דלענין דינא לא פליגי אלא במשמעות דורשין לחוד וכדמסיק דמר סבר דלהיתר הנאה לא איצטריך קרא והיינו ע"כ משום דפליגי בדר' אבהו כנ"ל לפי לשון הגמרא מיהו מלשון רש"י בסמוך בד"ה חלבה וגידה לא הותרה משמע דהא דקאמר נמי הכי בלשון המקשה היינו משום דקס"ד דהא בהא תליא דמאן דמפיק לה להיתר הנאה לאפוקי מדרבי אבהו ולא מוקי לה לטומאה היינו משום דקסבר דלטהרה לא איצטריך דלא הותר בכלל נוגע בנבלתה ור"ע דמוקי לה לטומאה וטהרה ע"כ היינו משום דלית ליה דרבי אבהו וע"כ קרא דחיק אנפשיה דאיצטריך קרא לטהרו למלאכת גבוה וזה דוחק ולפי מה שכתבתי נתיישב יותר ועיין עוד בסמוך: