פסחים כא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

רבי יהודה בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם לפסח:

ומותר בהנאה: פשיטא, לא צריכא שחרכו קודם זמנו וקיימא לן כדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו: עבר זמנו אסור בהנאתו:

פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רבי יוחנן המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקדושין:

ולא יסיק בו תנור וכירים: פשיטא לא צריכא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי יהודה מצותו בשריפה בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה קא משמע לן:

אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ הא לא כתב לא יאכל הוה אמינא איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ופליגא דרבי אבהו דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר "לא יאכל" "לא תאכל" "לא תאכלו" אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה (משמע) עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגו' אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לגר במכירה מנין תלמוד לומר לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי. בנתינה מנין? תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור לנכרי נמצאת אומר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה.

מאי טעמא דרבי יהודה אי סלקא דעתך כדאמר רבי מאיר ליכתוב רחמנא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור או למה לי שמע מינה לדברים ככתבן ורבי מאיר או להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ורבי יהודה הא לא צריך קרא כיון דגר אתה מצווה להחיותו ונכרי אי אתה מצווה להחיותו לא צריך קרא סברא הוא בשלמא לרבי מאיר דאמר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה מדאיצטריך קרא למישרא נבילה בהנאה הא כל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא הא כל איסורים שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו

ר' יהודה בן בתירא המסכים בעיקרו של דבר לשיטת בית שמאי אומר: כותח (תבלין חריף העשוי מפירורי לחם) וכל מיני כותח וכיוצא בו — אסור למכור שלשים יום קודם לפסח, כי תבלין אינו נאכל בבת אחת, ויגיע זמן הפסח לפני שיכלה.

א שנינו במשנה שחמץ בתוך זמן היתרו "מותר בהנאה". ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שחרכו את החמץ באש קודם זמנו, שחל עליו האיסור ושוב אינו ראוי כלל למאכל. וקא משמע לן [והשמיע לנו] הלכה כשיטת רבא, שאמר רבא: חרכו את החמץ קודם זמנו — מותר בהנאה, אפילו לאחר זמנו ששוב אינו קרוי חמץ.

ב במשנה שנינו: "עבר זמנו אסור בהנאתו", ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! ומשיבים לא צריכא [נצרכה] אלא לשעות דרבנן [שמדברי סופרים]. כלומר, שאף בשעה השישית שאיסורו מדברי סופרים בלבד הריהו אסור בהנאה מדבריהם. שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' יוחנן: המקדש אשה בחמץ — בחיטין שיש בהן חשש חימוץ מתחילת שש שעות שעדיין אינו אסור אלא מדברי סופרים ולמעלה בערב פסח, אפילו בחיטי קורדניתא שהן קשות מאד ויש רק ספק קלוש שהחמיצו; בכל זאת אין חוששין לקדושין שהרי בקידושי כסף צריך הדבר הניתן כקידושין להיות שוה פרוטה לפחות, וחמץ האסור בהנאה אינו שוה מאומה.

ג שנינו במשנה: ולא יסיק בו תנור וכירים לאחר שעת איסורו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי אף זו הנאה היא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לשיטת ר' יהודה שאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כך: הואיל ואמר ר' יהודה מצותו לבערו בשריפה, בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה [בתוך כדי שהוא שורף אותו אף יהנה ממנו] אגב ביעורו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כך, ואסור.

ד אמר חזקיה מנין יודעים אנו לחמץ בפסח שאסור בהנאה? משום שנאמר "לא יאכל חמץ" (שמות יג, ג). ומתוך שנאמר האיסור בלשון נפעל, יש להבין: לא יהא בו היתר אכילה כלל ולכך אסור בהנאה, שהרי כל הנאה בסופו של דבר אפשר להמירה בכסף, ובכסף זה אפשר לקנות דבר מאכל. מדבריו אלה של חזקיה מדייקים: טעמא [הטעם, דוקא] משום שכתב רחמנא [המקרא] "לא יאכל חמץ", הא [הרי] אם לא היה כותב בסגנון זה "לא יאכל", הוה אמינא [הייתי אומר] שלשון "לא תאכל" וכיוצא בה איסור אכילה — משמע הדבר, ואולם איסור הנאה — לא משמע.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דברי ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: כל מקום שנאמר "לא יאכל", או "לא תאכל", או "לא תאכלו" — אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, עד שיפרט לך הכתוב שמותר בהנאה כדרך שפרט לך בנבילה, שמותר למכרה או לתיתה במתנה לגוי.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך" (דברים יד, כא). אין לי אלא שהמצוה לגר בנתינה (במתנה) דוקא ולגוי במכירה. שמותרת הנבילה לגר גם במכירה מנין? תלמוד לומר: "לגר אשר בשעריך תתננה או מכר" כלומר, שיש כאן ברירה בין שתי האפשרויות הללו. שמותרת הנבילה לגוי גם בנתינה ולאו דוקא במכירה מנין? תלמוד לומר "תתננה ואכלה או מכר לנכרי". נמצאת אומר: אחד גר ואחד גוי, בין במכירה בין בנתינה כרצונו, אלו דברי ר' מאיר בפירוש הפסוק.

ר' יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה בלבד ולגוי במכירה בלבד. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומשיבים: טעמו הוא אי סלקא דעתך [אם יעלה על דעתך] כמו שאמר ר' מאיר, אם כן ליכתוב רחמנא [שיכתוב המקרא] "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכר לנכרי ". "או" שנמצאת בכתוב בין שתי האפשרויות למה לי? שמע מינה [למד מכאן] לדברים ככתבם בלא להוסיף ברירות או שינויים.

ושואלים: ור' מאיר כיצד מסביר הוא את סגנון הכתוב? ומשיבים: "או" זה בא ללמדנו לשיטתו שיש להקדים נתינה (מתנה) של גר למכירה של גוי. ושואלים: ור' יהודה כיצד למד הוא הלכה זו? הא [דבר זה] לא צריך קרא [פסוק], שכן יודעים אנו אותו ממקור אחר: כיון שגר אתה מצווה להחיותו, שמצוה עלינו לדאוג לגר תושב שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ולפרנסו, וגוי אי (אין) אתה מצווה להחיותו, לכן לא צריך קרא [פסוק] מפורש, סברא הוא שיש להקדים מתנה לגר הנזקק לה ואנו מצווים לעזור לו, למכירה לגוי. ומכאן ממשיכים להעביר את הדיון גם לענין שאנו עוסקים בו.

בשלמא [נניח] לשיטת ר' אבהו לפי ר' מאיר שאמר אחד גר ואחד גוי, בין במכירה בין בנתינה, מדאיצטריך קרא למישרא [ממה שהוצרך הכתוב להתיר] נבילה בהנאה, הא [הרי] נלמד מכאן שכל שאר איסורין שבתורה שכתוב בהם איסור אכילה, אסורין בין באכילה בין בהנאה, וכשיטת ר' אבהו.

אלא לשיטת ר' יהודה, שאמר: לדברים ככתבם הוא דאתא [שבא] הפסוק — הא [הרי] כל איסורים שבתורה מנא ליה [מניין לו] שאסורין בהנאה, ולא רק באכילה בלבד, כפי משמעות המלים? ומשיבים: דבר זה נפקא ליה [יוצא לו, נלמד] מפסוק אחר, שנאמר בדיני טריפה "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda ben Beteira, who agrees in principle with Beit Shammai’s opinion, says: With regard to kutaḥ, a dip that contains leavened breadcrumbs, and all types of kutaḥ, it is prohibited to sell it to a gentile thirty days before Passover. Because kutaḥ is spicy, people use only a bit at a time, so it will likely last until Passover.

It was stated in the mishna that as long as leavened bread may be eaten, it is permitted to derive benefit from it. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: No, it is necessary to teach this in a case where one charred the leavened bread with fire before its time, i.e., before it became prohibited, rendering it inedible. And it teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of Rava. As Rava said: If one charred leavened bread before its time, it is permitted to derive benefit from it even after its time, since it no longer has the legal status of leavened bread.

It was stated in the mishna: After its time passes, it is prohibited to benefit from it. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to teach that it remains prohibited to benefit from leavened bread during additional hours that are delineated by rabbinic law. As Rav Giddel said that Rav Ḥiyya bar Yosef said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to one who takes wheat grains that may have come into contact with water and become leavened and betroths a woman with the leaven from the beginning of the sixth hour, when the leaven is prohibited by rabbinic law, and onward on Passover eve, even if he betrothed her with wheat from the mountains, which is especially hard and unlikely to become leavened, nonetheless, we are not concerned that this betrothal is valid. This is because when performing a betrothal with money one must give the woman an object worth as least the value of a peruta, and leaven from which one is prohibited to benefit is considered worthless.

It was stated in the mishna: And one may not even light an oven or a stove with leavened bread once it becomes prohibited. The Gemara asks: Isn’t that obvious, as this is also a type of benefit? The Gemara answers: No, it is necessary to teach this due to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that the removal of leavened bread is to be performed only through burning. Otherwise, it could enter your mind to say: Since Rabbi Yehuda said that its mitzva is performed through burning, while one is burning it let him benefit from it. Therefore, it teaches us that it is prohibited to benefit from leavened bread even while burning it.

Ḥizkiya said: From where is it derived in the mishna that it is prohibited to derive benefit from leavened bread on Passover? As it is stated: “Leavened bread shall not be eaten” (Exodus 13:3). Since the verse uses the passive, it should be understood as follows: There shall be no permitted consumption of it at all, even deriving benefit, as benefit could be exchanged for money, which could be used to buy food. The Gemara reads precisely: The reason deriving benefit is prohibited is that the Merciful One writes in the Torah: “Leavened bread shall not be eaten.” Had the Torah not written: “Shall not be eaten,” and instead used the active form: You shall not eat, I would have said that the prohibition of eating is implied but that the prohibition of deriving benefit is not implied.

The Gemara comments: And this conclusion disagrees with the opinion of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu said that wherever it is stated: “It shall not be eaten,” “You, singular, shall not eat,” or “You, plural, shall not eat,” both a prohibition of eating and a prohibition of deriving benefit are implied, unless the verse specifies that one may benefit, in the manner that it specified with regard to an unslaughtered animal carcass.

As it was taught in a baraita: “You shall not eat of any unslaughtered animal; you may give it to the resident alien who is within your gates, that he may eat it; or you may sell it to a foreigner; for you are a sacred people to the Lord your God” (Deuteronomy 14:21). I have derived only that it is permitted to a resident alien through giving and to a gentile through selling. From where do I derive that it is permitted to a resident alien through selling? The verse states: “You may give it to the resident alien who is within your gates…or you may sell it,” meaning that one has the option to do either of these. From where is it derived that it is permitted to a gentile through giving and one is not required to sell it to him? The verse states: “You may give it…that he may eat it, or you may sell it to a foreigner.” Therefore, you may say that he may transfer it to both a resident alien and a gentile, both through giving and through selling. This is the statement of Rabbi Meir.

The baraita concludes: Rabbi Yehuda says: These matters are meant to be understood as they are written; he may transfer an unslaughtered animal carcass to a resident alien only through giving and to a gentile only through selling. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: If it could enter your mind to understand the verse in accordance with that which Rabbi Meir said, then let the Merciful One write: You may give it to the resident alien who is within your gates that he may eat it and sell it to a foreigner. Why do I need the word “or” between these two options? Learn from it that the matters are to be understood as they are written.

The Gemara asks: And how does Rabbi Meir explain the formulation of the verse? The Gemara answers that Rabbi Meir would explain that the word “or” teaches one to give precedence to giving to a resident alien over selling to a gentile. The Gemara asks: And from where does Rabbi Yehuda derive this halakha? According to Rabbi Yehuda, this matter does not need a verse, since you are commanded to sustain a resident alien, as it is a mitzva for one to sustain a resident alien who has renounced idol worship, and you are not commanded to sustain a gentile. There is no need for a verse to teach this; it is based on a logical inference.

The Gemara applies this discussion to the previously mentioned topic. Granted, Rabbi Abbahu’s opinion is reasonable according to Rabbi Meir, who said that one may transfer an animal carcass to both a convert and a gentile, both through selling and through giving. From the fact that a verse was necessary to permit one to derive benefit from an animal carcass, one can learn that with regard to all other prohibitions in the Torah about which it states only that one may not eat an item, it is prohibited both to eat it and to derive benefit from it.

However, according to Rabbi Yehuda, who said that the word “or” comes to teach that the matters are to be understood as they are written, from where does he derive with regard to all prohibitions of eating mentioned in the Torah that it is prohibited to derive benefit as well? The Gemara answers: He derives it from another verse. It is stated with regard to an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa]: “And you shall be sacred men to Me, therefore you shall not eat any flesh that is torn of beasts in the field; you shall cast it to the dogs” (Exodus 22:30).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם לפסח:

והלכתא כסתמא דמתני' ואם חרכו לפני זמנו מותר בהנאתו אפי' לאחר זמן איסורו עבר זמנו אסור בהנאתו אוקימנא בזמן איסורו משש שעות ולמעלה. תנן סתמא כרב המקדש משש שעות ולמעלה [בחיטין שנתן בהן מים] אפילו בחיטי קרדינתא שהן חזקות ולא מחמעי היא אין חוששין לקדושין:

אמר חזקיה מנין לחמץ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ומתוך דבריו שמענו דכל איסורא דלא כתיב בהו לא יאכל מותרים בהנאה ופליגא דר' אבהו דאמר כל היכא דכתיב לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אסור בין באכילה בין בהנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וחלקו במקרא הזה ר' מאיר אומר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה ר' יהודה אומר דברים ככתבן כלומר כדכתיב קרא לגר במתנה נכרי במכירה ואמרינן לר' מאיר דאמר הנכרי והגר דינם אחד הוא התורה התירה לך אמרי' מדאצטריך קרא למישרא נבלה בהנאה מכלל דשאר איסורין שבתורה אסורין אפילו בהנאה אלא לר' יהודה דאמר דברים ככתבן כלומר לא איצטריך קרא [אלא] למיסר מתנה דנכרי ומכירה [דגר] ולגופיה הוא דאתי שאר אסורין שבתורה מנא ליה דאסירי בהנאה ואמרינן מהאי קרא נפקא ליה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו ודייקינן אותו אתה משליך לכלב פי' זה מותר לך בהנאה שהרי אתה משליכו לכלבך ואינך משליך שאר איסורין שבתורה מיהא שמעינן לכל שאר איסורין דאסירי ואפילו בהנאה וקרא דנבלה הוא דאתי למיסר שאר אסורין אפילו בהנאה ור' יהודה אומר חולין שנשחטו בעזרה אינו מן התורה:

הא דר' יהודה בן בתירא בכותח וכל מיני כותח. פרש"י ז"ל והגאונים ז"ל דאיתא כב"ש וליתא הלכתא. אמנם ר"ת ז"ל פי' דאיתא כב"ה ואיסורא דרבנן הוא לפי שהכותח שם בעליו עליו וכשיראו אותו בפסח ברשות גוי יחושו לומר שעכשיו מכרו לו או שמכרו על יד גוי ונהנה בו בפסח. והרי"ט ז"ל פי' לכולהו פירושי ליכא לאוכוחי מהכא שיהא חייב לבער הכותח מביתו בפסח דאפי' תימא מותר לקיימו דין מביתו אשמעינן במתני' דאלו עוברין יתפרש דינו בביאור ע"כ ז"ל:

ומותר בהנאתו פרש"י ז"ל וכו' דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו ואפי' לאחר זמנו. כתב הרא"ש ז"ל וכגון שנפסל מלאכול לכלב דומה דפת שעיפשה דפ"ק אבל בענין אחר נראה דלא הוי שרי ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל בשם רבותינו דה"ה דשרי באכילה והאי דנקט בהנאתו משום דאין דרך לאוכלו כמות שהוא אלא בשנותנין ממנו בתבשיל וכי הא הנאה מקרייא: ומעתה אותו לחם שמניחין לכותח בשאר ימות השנה מותר בפסח כיון שיודע שנתחכך יפה או שהוא חרכו או ישראל מעיד עליו דעד א' נאמן באיסו'. אבל בכותח של גוי אסור באכילה בפסח שמא לא חרכו יפה. וש"מ מותר לקיימו כיון דלא חזי לאכילה כמות שהוא והוה ליה כמלוגמא שנסרחה ומסתמא אין בו מי שאינו מסורך כזית בכדי אכילת פרס. וקודם זמנו דאמרינן היינו קודם זמן אכילתו. אבל אח"כ כבר חל עליו איסור חמץ ואם בשעה חמישית חרכו אסור באכילתו ומותר בהנאה ע"כ משם הרי"ט ז"ל:

איסור הנאה האמור בחמץ לא סוף דבר מדברי סופרים אלא מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה והנאה היתר אכילה הוא שהרי אם הוא מוכרו לוקח בדמיו דבר הראוי לאכילה ולא סוף דבר במקום שנאמר לא יאכל שהוא בא לאיסור הנאה אלא אף כל שאמרה בו תורה איסור אכילה כגון לא תאכל לא תאכלו אף איסור הנאה במשמע עד שיפרט בו היתר הנאה כדרך שפרט בנבלה בנתינה לגר ומכירה לגוי ואע"פ שהרבה איסורין הותרו בהנאה כולם תשובתם בצדם כגון טרפה דכתיב בה לכלב תשליכון אותו וגיד הנשה וחלב שכשהותרה נבלה בהנאה הוא וגידה וחלבה הותרה ודם מפני שהוקש למים ואבר מן החי מפני שהוקש לדם ותרומה מדכתיב תרומתכם וחדש מדכתיב קצירכם ושרצים מדכתיב לכם כמו שיתבאר בפרטים שבסוגיא זו וילמד סתום מן המפורש ויש פוסקים שלא נאמר כן אלא בלא יאכל דוקא כחזקיה ומשום דחזקיה רבו של ר' יוחנן ור' יוחנן רבו של ר' אלעזר שאמרה ר' אבהו משמו וכן מביאים ראיה ממה שגדולי הפוסקים והמחברים הביאו זו של חזקי' ולא הביאו זו של ר' אבהו וזו אינה ראיה שלא הביאו אלא לענין חמץ בפסח ולרווחא דמילתא שחזקיה ור' אבהו כולם מודים באיסור הנאתו שמן התורה הוא מדכתיב לא יאכל הא מ"מ כל שנאמר בו איסור אכילה אף איסור הנאה במשמע כר' אבהו וכמו שיתבאר לך מסוגיית הגמ' עד שיפרט לך הכתוב היתר הנאתו אם להדיא כנבלה וטרפה ואם ברמז על הדרך שכתבנו בקצתם:

כבר ביארנו במסכת עבודה זרה שהגוים ר"ל שהם מעובדי האלילים שאינם גדורים בגדר שום דת בעולם אין אנו מצווים להחיותם ומאחר שכן אף מה שאסור לנו אין נותנין להם בחנם שהרי אנו גוזלין בכך גר תושב שאנו מצווים להחיותו אחר שהוא מקיים שבע מצות של בני נח והוא שפירשנו בנבלה לגר בנתינה ולגוי במכירה ומ"מ פירשו בתוספתא שאם היה שכנו או חברו מותר מפני שהוא כמוכרו לו:

תוס' בד"ה ר"י אומר כו' וא"ש אף לפי' ר"ת כו' דמותר להשהות כותח בפסח עכ"ל דאע"ג דאינו עובר עליה בבל יראה מ"מ אסור למוכרו לעובד כוכבים דבהנאה אסורה וק"ל:

בד"ה עבר זמנו כו' דפריך פשיטא כו' דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלריה"ג כו' עכ"ל מיהו אי לאו משנה יתירה דהכא מהא דקתני לעיל שורפין בתחלת שש לא הוה שמעינן דאסור בהנאה אף בשעה ששית דרבנן דאל"כ אמאי שורפה ולא מריצה לפני כלבו ומוכרה לעובד כוכבים דאימא דנקט שורפה בשש משום דלאחר שש שורפה דאסור בהנאה וכן נ"ל לר"ש דקתני שורפין בתחלת שש אע"ג דלפני הפסח מותר בהנאה לר"ש כדאמר לקמן מ"מ תוך זמנו אסור בהנאה וצריך לשורפה אבל לר"י הגלילי אף לאחר שש א"צ לשורפה כיון דאינו אסור בהנאה ודו"ק:

בד"ה נכתוב רחמנא כו' ואיכא דמוקי לה אתרוייהו כו' אלקיחה כפשטא דקרא ואנתינה כו' עכ"ל לההיא דהכא לא דמיא דהכא לא מצי קאי כולה מלתא אגר לחודה או אעובד כוכבים לחודיה משא"כ התם דאצבעו מצי קאי שפיר אחדא אדלעיל או אדלתתא ודמי ממש להני ה' דאין להם הכרע ועי' בתוס' ר"פ א"נ וק"ל:

בד"ה בשלמא לר"מ כו' אבל השתא דכתב נתינה כו' עכ"ל ר"ל אבל השתא דכתיב נתינה ומכירה ללמד בעלמא איסור הנאה אי לאו דכתיב או להקדים ה"א דאתי קרא להשוותם עכ"ל התוס' פ' כ"ה לפום הסברא דאתי קרא להשוותם לא הוה ידעינן מיניה ללמד איסור הנאה בעלמא וכן לפי מה שכתבו התוס' דאי לא הוה כתיב אלא גר ה"א דאתי למעוטי נתינה דעובד כוכבים ואי כו' היינו דלא הוה ידעינן איסור הנאה בעלמא וק"ל:

בא"ד וצריך לכתוב נמי גר ועובד כוכבים דאי לא הוה כתב אלא גר כו' עכ"ל מדברי התוס' דפרק כ"ה וא"ת ולא לכתוב אלא חד מינייהו או מכירה דעובד כוכבים או נתינה ולא יצטרך או כו' וי"ל דה"א דאתי קרא למעוטי נתינה בעובד כוכבים וא"ת ויכתוב נתינה דעובד כוכבים וי"ל דה"א דאתו למעוטי נתינה דגר דלא כו' עכ"ל ונ"ל דהתוס' דהכא ליכא לפרושי ולכוין דבריהם כי התם שהרי הכא כתבו דאי הוה כתיב עובד כוכבים לחודיה דה"א דאתי למעוטי מכירה דגר והתם כתבו דה"א דאתי למעוטי נתינה דעובד כוכבים גם זו הקושיא שכתבו שם דלכתוב נתינה בעובד כוכבים ותירוצם שם לא הזכירו הכא ואינו אלא דברי נביאות למימר דגר יהיה גרוע דהא בכולה שמעתין מוכח דגר עדיף ליה וע"כ הנראה דלא קשיא להו הכא אלא דלכתוב גר לחודיה בין במכירה ובין בנתינה או דלכתוב עובד כוכבים לחודיה בין במכירה ובין בנתינה ולא יצטרך או להקדים כיון דידעינן ליה מסברא אבל הא לא קשיא להו הכא דלא לכתוב אלא חדא או מכירה או נתינה בגר או דלכתוב חדא או מכירה או נתינה בעובד כוכבים דבכל חדא ה"א דאתי למעוטי אידך בגופיה דאי לא הוה כתיב אלא מכירה בגר ה"א דאתי למעוטי נתינה בגר גופיה ואי לא הוה כתיב אלא נתינה בגר ה"א דאתי למעוטי מכירה בגר גופיה וכן אי לא הוה כתיב אלא חדא בעובד כוכבים ה"א דאתי למעוטי אידך בעובד כוכבים גופיה ולא קשיא להו הכא אלא דלכתוב תרווייהו בגר ולא לכתוב עובד כוכבים כלל או דלכתוב תרווייהו בעובד כוכבים ולא לכתוב גר כלל וע"ז תירצו שפיר דאי כתיב עובד כוכבים לחודיה בתרווייהו ה"א דאתי למעוטי מכירה דגר כסברת האמת דעדיף גר מעובד כוכבים זה הנראה לנו ברור בכוונת דבריהם דהכא ודו"ק:

תוס' בד"ה רבי יהודה כו' ולכן אוסר רבי יהודה כו'. נ"ב וטעמא דל' יום לפי דבריהם צ"ל שבתוך הזמן הזה עדיין בריאה וטובה ושם בעליהן עליהן כאלו מכרו היום או משום שתוך הזמן הזה עדיין אינו כלה שהרי אינו נאכל מהר וק"ל:

בד"ה לכתוב רחמנא כו' מחר משוקדים וקם כצ"ל. ונ"ב התוס' נקטי כסדר הכתוב בתורה אבל בפרק הוציאו לו לא חשיב הכי ושם מפרשים התוס' אמאי לא נקטי כסדר הכתוב בתורה ע"ש:

גמרא ריב"ב אומר כותח כו' אסור למכור ל' יום קודם לפסח. הן בשבת הגי' ר"י סתמא וכ"ה ברש"י ותוספות כאן ובר"ן בפ"ק (ב ב) ד"ה ומיהו ונ"ל דהוא הנכון ואזיל לטעמי' דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכפירוש רש"י לעיל (יב ב) דשלא שע"ב היינו בתחלת שש וכל שש וה"ה ל"י קודם וכדמוכח מדבריו לקמן (כז ב) ד"ה שאם לא מצא עצים וכהטור בסי' תמ"ה. ולפ"ז כש"כ דלא מהני ביטול לדידי' בתוך ל"י ומיושב קושיית הש"א בסי' ע"ז בהא דא"ל לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והקשה והלא יוכל לבטל וא"ת לפ"ז איך שרי לאכול ולהאכיל חמץ ל"י קודם הלא מבערו שלא ע"י שריפה י"ל דחום הטבעי אשר בבע"ח המעכל המזון הוי כשריפה זכר לדבר לקמן (לב) אף בזו י"ל בה היתר הסקה כו' מריצה לפני כלבו כו' וראיה לדבר דאמרינן (בשבת כה) כשם כו' כך מצוה לשרוף אה"ת שנטמאת ופרש"י דדמיא לקדש ולקמן (מו) במשנת כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט פרש"י דאי לאו משום יו"ט הוי שרי להאכילה לכלבים. וכן פי' (בביצה כז ב) במשנה וזה דלא כתוס' שם והר"ן בפ' מפנין. אולם לפ"ז יהיה סתירה למש"כ (בשבת סו) דלר"י חמץ בשריפת עצים דוקא ובדרך רחוק קצת י"ל דאדם נקרא עץ כדכתיב כי האדם עץ השדה בניחותא כפי' הראב"ע שם וה"ה בהמה חיה ועוף:

והנה לפירש"י דר"י כב"ש צ"ל דס"ל דמעולם ל"נ ב"ה בד"ז וניחא נמי הא דקשה לר"י דאמר תולין כל חמש מב"ה דאמרי כ"ש שמותר לאכול מותר למכור:

גמ' לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. עיין פירש"י. ולעד"נ דלא יאכל משמע אף לכלבים. ומפרש דהוא מטעם הנאה וה"ה לכל הנאות וכה"ג דריש ר"ש במנחות (קא ב) מכל האוכל אשר יאכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וממעט מזה אה"נ ואף למאי דכ' התוס' שם בד"ה אוכל ע"ש איכא למימר דיאכל תרווייהו משמע. אך לכאורה לפמש"כ התוס' (בשבת כו) ד"ה אין מדליקין ע"ש ה"נ אימא דלא אסרה תורה אלא הנאה של כילוי דומיא דאכילה וכן לפמש"כ (בב"ק נג ב) בד"ה לענין כלים דלא ילפינן שאר הנאות לאיסור מאכילת כלבים לר"א ע"ש ה"נ לא ניליף ושאר הנאות מנלן. אך זה י"ל דחזקי' ס"ל כרבא וכר"י שהביאו התוס' שם דלא מחלקי. אמנם בלא"ה קשה לדבריהם מהא דיליף לקמן מאותו דאי אתה משליך לכלב כאשב"ת שאר הנאות ג"כ וכבר הרגישו בעצמם לקמן (כט ב) ד"ה ר"א. ועמש"כ (בבכורות יב ב) פי' אחר נכון בס"ד:

מש"כ הב"א כאן ליישב דעת הב"י מקושיית הט"ז באו"ח סי' שמ"ג בהא דאמרינן (בזבחים יג) דל"פ צד כרת לא"כ דשם אמרי' לב"ע וחכמים פליגי עליה וא"כ ע"כ ס"ל דפרכינן צד כרת וה"ל כוותייהו. ועוד הא אמרינן שם ואב"א דלכ"ע פרכינן צ"כ:

תוס' ד"ה חרכו. דומיא דפת שעיפשה בפ"ק. כוונתם להא דאיתא (שם טו ב) ועי' בר"ן והמציין לדף ז' טעה:

[תוס' ד"ה כ"מ. לימא דאיכא בינייהו הא כו'. השעה"מ בריש הלכות חמץ הקשה דהא לפמש"כ התוס' לקמן (כח ב) בד"ה וחד י"ל דגם לחזקיה חייב כרת על הנאה וכתב די"ל בדוחק דכרת מלאו לא ילפינן ע"ש ולי גמרא ערוכה בכריתות (ד) ורבנן לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן ע"ש ופשוט דה"ה איפכא] :

גמ' ליתהני מיניה קמ"ל. עי' לעיל דף ה' ע"א תד"ה ואומר:

תוס' עבר זמנו וכו' דדרך התנא. עי' עירובין ל' ע"ב תד"ה וליפרוש עליה. ועיין לקמן ל"ה ע"ב וצ"ע:

גמרא דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע.
לכאורה הי' אפשר לפרש, דלא משום דלא יאכל כולל שני ענינים נפרדים, אכילה והנאה, אלא דס"ל לר' אבהו דאכילה שאסרה התורה בלא יאכל לא תאכל ר"ל הנאת אכילה, וכאלו אמרה לא תהנה באכילה, וה"ה כל הנאות, אלא דתפסה הנאה דשכיחא במאכל, והרי הרב בעל מל"מ בה' יסודי תורה אומר כן, דהוא ז"ל הוכיח דאוכל א"ה לא מחייב שתים, משום אוכל ומשום נהנה, מדקתני המבשל ג"ה ביו"ט ואכלו לוקה חמש, ולא חשיב ג"כ הנאה דבב"ח, וכתב אע"ג דבכל איסורים אם יצטרך בדבר א' ב' לאוין לוקה ב', מ"מ לא דמי לבב"ח דאכילה נמי הנאה היא, וה"ל כאלו כתיב לא תהנה בבב"ח לא ע"י אכילה ולא ע"י הנאה שלא ע"י אכילה:
אבל אאל"כ דא"כ מאי מקשה לקמן בסוגיא [והרי גיד הנשה דרחמנא אמרה ע"כ לא יאכלו כו' ומשני כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, והדר מקשה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט] אלא למ"ד א"ב בנ"ט מא"ל, והא י"ל דלא יאכלו דכתיב גבי גיד ע"כ אין פירושו לא תהנה ע"י אכילה, דכיון דלית ביה טעם כלום הנאה יש בו דגם לכשת"ל כיון שאוכלו אחשביה באכילה דידיה ולגבי דידיה הנאה היא, מ"מ כיון דאינו עומד לכך לא עדיף מהנאה שלכדה"נ דשרי, וא"כ אף דלא הותר בכלל נבילה, מ"מ מעיקרו לית ביה איסור הנאה.
והוכחתו של בעל מל"מ הנ"ל יש לדחות, די"ל דהברייתא ס"ל כר"ש דבב"ח מותר בהנאה, או דס' כתנא דאיסי בן יהודא, דהנאה נפקא מקו"ח, ואין מזהירין מן הדין:
[אאב"ה, זכורני שבלימוד הישיבה הוסיף אבא מארי זצוק"ל להעמיד הפירוש הנ"ל, עפ"י מ"ש מהרש"ל פ"ג דשבועות, דלר"ש דס' כל שהוא למכות, לדידי' גם שלכדה"נ אסור, דלא גרע מכ"ש וא"כ שפיר מקשה בסוגי' אלא למ"ד א"ב בנ"ט מא"ל, דמאן שמעת ליה דס' א"ב בנ"ט ר"ש, ולדידי' שפיר יש לפרש גם לא יאכלו דכתיב גבי גיד על הנאת אכילה, אף דהנאת אכילתי' הוי שלכדה"נ, ואמר ליישב בזה קושיית ראשונים החזקה על הרמב"ם ז"ל, דפסק כר' אבהו ופסק אין בגידין בנ"ט, ואיך פסק דג"ה מותר בהנאה, נגד הסוגיא הנ"ל, ולפי הדברים אלה פסקו עולה יפה ויפה, דלדידן דקיי"ל דבכה"ת כולה אין לוקין אלא כדה"נ, נהי דא"ב בנ"ט, ולא הותר בכלל נבילה, מ"מ לא נאסר בהנאה, כיון דלא יאכלו דכתיב גבי' ע"כ אין פירושו על הנאה דהא היא שלכדה"נ.
וחזר ואמר לדחות יישוב זה משום אידך קושי' דקשה על הרמב"ם, דפסק (פ"ח מה' מ"א) כל מאכל שהוא אסור בהנאה, אם נהנה ולא אכל אינו לוקה, ואף כ"כ ובב"ח בכלל, וא"כ הא דקאמר אביי (במסכתין כד ב') הכל מודים בכ"כ, שלוקין עליהן אף שלכדה"נ, ע"כ כוונתו על האוכלו דווקא, וא"כ תיקשי אמאי לא קאמר נמי ה"מ בבב"ח, ובתוס' הקשו כן, ותירצו משום דאין מזהירין מן הדין, ורצונם כפי מה שביאר בעל מהרש"א דנהי דעל אכילה לוקין גם שלכ"ד אכילה, דהא אתיא מג"ש, מ"מ אביי בא לומר דלוקין גם על הנאה שלכדה"נ, וזה אינו רק בכ"כ לא בבב"ח, ולהרמב"ם דאביי מיירי באכילה דווקא, נפל תירוצם, וכבר הקשה כן במל"מ (פ"ה מיסודי תורה) וליישב קושי' זו בחר בדברי זקנו, אבי אמו, הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל, ובמשנתו, שהוא ז"ל בספרו משנת דר' עקיבא כתב ביישוב דברי תוס' (דף כד ב' הנזכרים) דבר נחמד, והוא דלכאורה קשה, היכי קאמר הש"ס, להכי לא כתיב אכילה בגופי', דילמא בהיפוך, דבאמת ילפינן גז"ש היתר הנאה מנבילה, ולא הוי נגד הקו"ח, דבאמת בב"ח של כד"א מותר, ומש"ה לא כתיב אכילה בגופו שלא נימא דאסור בהנאה כמו בכ"מ דכתיב לא יאכל, ואי דתנא דאיסור ס' כחזקי', א"כ לא הקשו כלום דלימא אביי ה"מ בבב"ח, דהא לר' אבוה ליכא הוכחה, לאסור שלכ"ד. וצ"ל דמ"מ גם לר"א איכא הוכחה והיינו דבודאי הג"ש אתי לאיסור הנאה, משום הקו"ח, דאף אם נקיים לדינא דבב"ח מותר שלכד"א, מ"מ הוי קו"ח מערלה וחמץ לשור הנסקל, וא"כ מכח הקו"ח אמרינן בוודאי דבב"ח אסור בהנאה וממילא מוכח מדלא כתיב אכילה בגופי' דשלכדה"נ אסור, אך לפ"ז יקשה דהא מ"מ לר"ש דסבר בב"ח מותר בהנאה דאין ג"ש למחצה א"כ ממילא י"ל דמש"ה לא כתיב אכילה בגופי' כדי דלא נימא דאסור בהנאה דל"ת אף א"ה במשמע, וכיון שכן מה הקשו התוס' דילמא ה"מ בבב"ח, הא לר"ש אין חייב, וצ"ל כשיטת מהרש"ל הנזכרה לעיל, דלר"ש בלא"ה שלכד"ה נאסר, דלא גרע מכ"ש. ע"כ דברי פי חכם זקיני מדר"ע זצ"ל, וא"כ י"ל קושיית המ"ל הנ"ל, די"ל דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת מהרש"ל, דאף לר"ש שלכה"נ מותר ול"ק כלל ק' התוס' דהא לא הוי מצי אביי לומר ה"מ בבב"ח דלר"ש אינו חייב שלכד"א ולפי הדברים מוכרח דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כשיטת מהרש"ל, ואזדא ליה להיישוב הנ"ל על פסקו דג"ה מותר בהנאה, ויצא שוב ליישב דברי התוס' הנ"ל (כד ב' הנ"ל) בדרך אחר, ככתוב לקמן במקומו ע"ש, ומ"מ לא עלה לו ליישב שיטת הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א הנ"ל) דהא פשט דבריו פי"ו מה' מ"א מורים דבאמת לוקין בבב"ח אף שלכד"א, א"כ לדידי' לא מתיישב קושיית התוס' דלחשוב אביי גם בב"ח, ואין לנו יישוב כ"א על פי דברי זקני מדר"ע הנ"ל, וע"כ ס"ל להרמב"ם דלא כמהרש"ל, [ראיתי לכבוד אחי הרב מוהר"ש בחידושיו הביא דברי הכו"פ סי' ס"ה שתמה על המתמיהים על הרמב"ם, דהא י"ל דטעמיה דהרמב"ם דג"ה מותר בהנאה משום קו"ח מחלב, דענוש כרת, וכדאמר ריה"ג בסוף סוגיין, וכתב הוא ז"ל דלמ"ד א"ב בנ"ט ליתא להא קו"ח, וכתב עליו אחי הרב נ"י בזה"ל, איני מבין דהא בגמרא מקשה על ר"ש דס' ג"ה א"ב בנ"ט מ"ט לא יליף מקו"ח, והרי ר"ש סבר א"ב בנ"ט, ויראה דמ"מ יפה תמהו על הרמב"ם לשיטתי' דס"ל בחלב של שור הנסקל דגם במדליק מקרי שלכדה"נ דסובר דכל מידי דמאכל עיקר הנאתו הוא האכילה, כמבואר בהה"מ בפרק ח' ממ"א ובמל"מ פ"ה מיסודי תורה ולדידי' קשה לכאורה מאי ק"ו איכא מחלב לר"ש, דהא ודאי א"א למילף היתר להנאה כדה"נ מהנאה שלכד"ה וא"כ סברא גדולה יש דבחלב מותר כיון דראוי לאכילה א"כ כל הנאותיו הם שלכדה"נ, משא"כ גיד לר"ש דעץ הוא, והתורה אסרה לאכילה, מ"מ כיון דאינו ראוי לאכילה שאר הנאותיו הן כדה"נ, וצ"ל למה דמבואר בהה"מ דשלכדה"נ הוא כמו חצי שיעור, וא"כ לר"ש דס' כ"ש למכות גם שלכדה"נ חייב עליו, וא"כ על ר"ש שפיר מקשה מ"ט לא יליף קו"ח, דלדידיה מה שהוא שלכדה"נ לא מעלה ולא מוריד, אולם על הרמב"ם שפיר הקשו, דלדידן דשלכד"ה אין חייבים עליו, ודאי כיון דס"ל א"ב בנ"ט ליתא לקו"ח, עכ"ד, ולפי דברי אתי ממנ"פ אם הרמב"ם לא ס"ל כשיטת מהרש"ל ממילא מעיקרא ל"ק ולא מידי עליו דטעמי' דג"ה מותר הוא מקו"ח דחלב] ושוב אמר ליישב פסקי' דהרמב"ם דג"ה מותר בהנאה בדרך אחר, והדברים ארוכים מהציגם פה, כ"א זאת אזכיר, מילתא דתמיהא לי' שבא בתוך דבריו, דהנה המל"מ הקשה אמאי אין לוקין על הנאת בב"ח, שהרי מאי דאין לוקין על הנאה בכל א"ה שבתורה נתן הה"מ טעם דבמידי דאכילה כל הנאות חוץ מאכילה הוי שלכדה"נ, דעיקר הנאתו הוא דרך אכילה, והפר"ח (סי' תמג) יישב דס"ל להרמב"ם דהנאה נפקא מק"ו ואין מזהירין מה"ד, ובלח"מ כתב דהיכא דנפקא ליה באם אינו ענין אינו לוקה ושאני אכילה דהוי גילוי מילתא, דהוי קו"ח מבישול, ע"ש, ואמר אאמ"ו ז"ל דבין כך ובין כך מה יענו לכ"כ מפני מה אין לוקין על הנאה]:

חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו. וה"פ כל זמן שמותר לאכול יכול לעשות תחבולה שיהי' מותר בהנאתו אפי' לאחר זמנו וכ' תוס' שיחרכנו שיפסל מלאכול לאדם דבע"א לא הוה שרי' דומי' דפת שעפשה בפ"ק ואם הגי' נכונה דציינו אפ"ק כוונתם לדף ט"ו ע"ב לימא מסייעא לי' הפת שעפשה כו' ולא כמו שנרשם בספרי' ז' א' דמשם לא מוכח מידי דהתם בתוך זמנו איירי ולפע"ד שט"ס הוא וצ"ל בפ' אלו עוברי' מ"ה ב' ת"ר הפת שעפשה כו' וזאת הראי' הביאה הר"ן ז"ל ועפ"י המשנה להרמב"ם שכ' לפי כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה בעפרו אחה"פ ומשמע דאיירי ששרפו עד לעפר דאלו אחר זמנו אפי' עפרו אסור כרבנן דר"י שהוא מהנקברין וצריכי' לדחוק עוד אליבי' דגם בשביערו קודם זמן אי' עפרו אסור ולכן כ' שמותר עפרו אחה"פ אבל בפסח לא והוא דעת רש"י לקמן כ"ז ב' ד"ה שאם כו' דפלוגתיהו דר"י ורבנן קודם זמנו דוקא היינו ל' יום קודם פסח יהי' איך שיהי' צ"ע דבתוך הפסח נמי אם בערו אפרו מותר אחה"פ ויש להתיישב בדבר:

מקדש מש"ש כו', פלוגתת הפוסקים ידוע וכ' הטא"ע סי' כ"ח בסופו בשם ר"ת דהכל תלוי בשעות והמקדש בחמץ דאורי' בשעות דרבנן חוששין לקדושיו ושכ"כ אביו הראשז"ל (וזהו באמת שי' הרמב"ן והר"ן) ועב"ח שם כי תמהו עליו איך מצא שכ"כ הרא"ש על שם ר"ת ולפע"ד בשמעתין מוכח כן מדברי הרא"ש בשי' ר"ת דהנה הקשיתי אהש"ס דדחיק לאוקמי מתני' כר"ג לבר מהלכתא לימא דה"ק כ"ז שמותר לאכול חמץ מה"ת מאכיל נוקשה לבהמה דלר"ת מותר להאכיל תרי דרבנן דהיינו נוקשה בשעה ו' וכבר כתבתי בזה לעיל פ"ק י"ג א' ביישוב ק' תוד"ה ר"ג לאו מכריע כו' וכתבתי שם דאה"נ הומ"ל הכי אלא משום דמתני' דאלו עוברין משמע דנוקשה אסור מה"ת לא בעי לאוקמא סתם מתני' דכ"ש דלא כאידך מתני' אך ראיתי בהרא"ש דשמעתין כשכתב שי' ר"ת כ' דא"נ נוקשה דאורי' מ"מ לפני זמנו דרבנן בעלמא הוא וא"כ הדר' ק' לדוכתה דהומ"ל כנ"ל ומתני' דאלו עוברין תוך זמנו איירי אעכצ"ל דלא הומ"ל הכי דאי איירי כ"ש שמותר לאכול מן התורה והיינו בשעה ו' א"כ עבר זמנו היינו בשביעי' א"כ מאי ארי' דאמר אסור בהנאה אפי' קדושין נמי אין תופסי' אז אע"כ דשעה שמותר לאכול לכהן תרומה קאמר שהוא שעה ה' אז מאכיל אפי' חמץ גמור לבהמה עבר זמנו היינו ה' הנ"ל אסור בהנאתו אבל לקדושין חוששין כל זמן שעה ו' שהיא דרבנן ומוכח כדעת הטור מהרא"ש ע"ש ר"ת וק"ל:

אמר חזקי' מנין לחב"פ שאסור בהנאה. הק' בפ"י נילף מק"ו דנותר שאינו בב"י וכן יליף ר"י לקמן כ"ז ב' חמץ בשריפה מהאי ק"ו מנותר וחכמים נמי לא פליגי אלא משום שהק"ו הוא סופו להקל וזה לא שייך לענין איסור הנאה ומ"ש לתרץ דאצטריך לא יאכל ללקות על ההנאה דאין מזהירין מה"ד ומקשה מהכא אהרמב"ם דס"ל אין לוקי' על שום הנאה לפע"ד גם הסוברים דלוקים על ההנאה נמי לא קאמרי אלא למאן דמפיק לי' מנבלה שהוא רק גילוי מילתא שכל אכילה הנאה בכלל אבל למאן דמפיק לי' מאותו א"כ לדידי' אכילה ממש קאמר רחמנא בכ"מ והנאה נאסרה מייתורא דאותו אתה משליך לכלב ולא שאר איסורים וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ואין לוקי' עליה לכ"ע וא"כ לפי הנחה זו ק' מנ"ל להש"ס דחזקי' פליג אר' אבוה דלמא מודה לו אלא דבחמץ כתי' קרא ללקות עליו בודאי למסקנא דלא פליגי אלא בחמץ ושור הנסקל א"ש דאותו למ"ל כלל כיון דבשניהם כתי' לא יאכל אבל לפי הס"ד קשה אע"כ כהרמב"ם דא"נ כתיב לא יאכל אין לוקי' על הנאה וטעמא נ"ל משום שהוא לאו שבכללות כולל אכילה והנאה ולוקי' על אכילה דכתיבא בהדיא ולא על ההנאה דאתי' מכללא ככל לאו שבכללות מ"מ הדר' ק' לדוכת' תי"ל מק"ו דנותר ולפע"ד לפמ"ש בתשו' ח"צ סי' פ"ו דהא דח"ש אסור מה"ת הוא דוקא במידי דאכילה משא"כ בב"י וא"כ לא הוה בעי למילף איסור הנאה בק"ו מנותר שאינו בב"י דאז הוה אמרינן דיו אסוף דינא מהיכא קמייתי' ליה מב"י מה ב"י אינו בח"ש אף הנאה כן קמ"ל. והא"ש מה שמקשי' אהרמב"ם דמפיק ח"ש דחמץ מלא יאכל וכ' הרא"ם דמחלב לא אתי' שכן לא היתה לו שעת הכושר ומקשי' א"כ לחזקי' דמפיק לא יאכל לאיה"נ מנ"ל ח"ש בחמץ וכ"ת אה"נ דח"ש מותר א"כ לימא הש"ס הך איכא בנייהו והא"ש דממילא מוכח דח"ש אסור דאל"ה לא הוה בעי למכתב לא יאכל דאיה"נ ידעינן מק"ו דנותר כנ"ל וק"ל ועמ"ש בסמוך:

שנאמר לא יאכל חמץ. כבר כתבתי לעיל שהרמב"ם מפיק מלא יאכל ח"ש והמפרשים תמהו דהא מחלב נפקא לכל איסורים ואפי' בשבועות וקונמו' ס"ל איסור ח"ש ומ"ט יגרע חב"פ ועמ"ש לקמן אר"ה גבי ק"ו ממעשר הקל כ"ד א' והנכון נלע"ד דנהי דבכל איסורין שבתורה ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי מ"מ גלי לן בחמץ היכי דלא שייך חזי לאצטרופי כגון ברגע אחרונה של יום ז' דפסח דא"א לאכול יותר מח"ש ואפ"ה אסור ואע"ג דחזי לאצטרופי באותה האכילה בעצמה שיכניס עוד ח"ש בפיו מ"מ משכח"ל שכבר מלא בית הבליעה בדברים המותרים וצירף לזה ח"ש חמץ והוא ברגע אחרונה מהיום באופן שא"א לבלוע עוד היום ולהכי אצטריך קרא דאפ"ה אסור וחזקי' דמפיק קרא לאיה"נ מצי סבר כר"י דחמץ אחר הפסח אסור ג"כ וא"כ לעולם חזי הוא לאצטרופי ולא צריך קרא להכי ואנן קי"ל כר"ש אע"ג דלר"ש בלא"ה לא צריך קרא לח"ש דהא כ"ש למלקות אית לי' מ"מ אנן לא קי"ל כוותיה בהא והוא פשוט. ובדרוש הארכתי וישבתי פסוק בפ' בא ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה ואיתא במכילתא בעבודה שעבדת במצרים כן עשה לדורות ולא אאריך בדקדוקים והכוונה לענינינו כי טעם שאסור ח"ש חמץ אפי' היכי דלא שייך חזי לאצטרופי טפי משאר אי' י"ל להיות לנו לזכרון כי הוציא אותנו בחזק יד בלי מצות ומע"ט שקדמו לנו והיינו עדיין נדונים כב"נ ע"כ היינו מוזהרים אז אפי' על ח"ש כב"נ שאין להם שיעורין לכן גם לדורות נעשה כן להזהר על ח"ש להות לנו לזכרון כנ"ל וזהו זכור את יום אשר יצאת ממצרים כאלו אתה בעצמך יצאת משם ותדע נאמנה כי בחזק יד הוציא אתכם מזה בלי מצות ומע"ט שזה נקרא חזק יד כידוע וע"כ לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים פי' שהיום הזה שיצאתם הייתם נזהרים אפי' מח"ש המרומז בנקודת לא יאכל כנ"ל כדין ב"נ ע"כ ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה כעבודה שעבדת במצרים כן עשה לדורות עולם כדרש המכילתא הנ"ל שיהיה זה הזכרון בין עינינו תמיד וק"ל:

כ"מ שנאמר לא יאכל כו'. מקשי' תו' יהיה נהנה מחמץ בכרת מקשי' הא א"א מדאצטריך הנפש לרבות השותה בחולין ק"כ א' וכ"כ תו' שם להדיא ולפע"ד לק"מ דמ"מ אצטריך הנפש לרבות השותה לאפוקי מהקישא דחמץ למצה לקמן ל"ה א' להדיא ותו' בחולין שם כ"כ לדברי המקשה שהקשה חמץ אכילה כתיבא ביה ולא מקשה מהקישא אלא מדכתיב אכילה וע"ז הקשו אדרבא אכילה משמע הנאה נמי ותירץ דאין כרת על הנאה ע"ש אבל אה"נ א"נ הוה כרת על הנאה מ"מ אצטריך הנפש לאפוקי מהקישא הנ"ל ודוק:

סברא הוא. עפ"י שהרבה להקשות דמאי סברא היא זו דבתו' דע"ז הקשו א"כ מי שיש לו שום דבר יתננו לגר ולא ימכרנו לנכרי והלא אפי' לישראל חברינו אין אנו מחוייבים לעשות כן ותירץ כיון שנותנים הנבלה לנכרי בזול עדיף לתנ' לגר ע"ש א"כ אין זה סברא פשוטה כ"כ ומ"מ צריך קרא להכי ולפע"ד ליישב לפמ"ש בתשובת רמ"א סימן ט' דחייב לקנות מישראל אעפ"י שהגוי נותן הסחורה בזול מדכתיב או קנה מיד עמיתך להורות עמיתך קודם לגוי ולהקדים לא צריך קרא אע"כ אפי' כשהגוי נותן בזול יותר ע"ש וא"כ י"ל דמדגלי גבי או קנה מיד עמיתך דחייב להקדים ישראל אפי' היכי שמפסיד ממילא נדע להקדים נתינה לגר ממכירה דנכרי בהפסד מועט כנבלה כנ"ל ולא צריך קרא אלא לדברים ככתבו וק"ל:

בשלמא לר"מ כו'. עמ"ש תוד"ה בשלמא בסוה"ד ואי הוה כתיב נכרי לחוד ה"א דאתא למעוטי מכירה דגר עכ"ל וכ' מהרש"א אבל אי הוה כתיב נתינה דנכרי הוה ידעי' נתינה דגר במכ"ש ע"ש ופ"י הק' שנעלם ממנו תו' ע"ז שכ"כ להדיא לר"י שהק' לא לכתוב נתינה דגר דסברא הוא ותירץ דה"א שלא ניתן לו שימהר להתגייר ע"ש ולפע"ד הדין עם מהרש"א דדברי התו' שם צ"ע לכאורה הא קי"ל קשים גרים לישראל ובימי דוד ושלמה בלא"ה אין מקבלים גרים וכן לע"ל יהיו גרים גרורים וגר שבא להתגייר דוחים אותן בשמאל ואיך יהיה ס"ד שלא ניתן לו כדי שימהר להתגייר ועכצ"ל דהתו' כ"כ ליישב ק' אר' יהודה ואיהו לא ס"ל כל הנ"ל כן מוכח ביבמות מ"ו סוף ע"ב ת"ר מי שבא כו' וע"ש מ"ז א' דלרבנן ההוא מיבעי אפי' בא"י מקבלים גרים סד"א משום טיבותא דא"י מגיירי והשתא נמי דליכא טובותא איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני קמ"ל וא"כ ר"י דפליג התם ס"ל דאין זה שום ס"ד דלא נקבל גרים בא"י וא"כ לדידיה תירץ תוס' שפיר משא"כ הכא לר"מ קיימי' שפיר כ' המרש"א דאין שום ה"א שלא ניתן לגר תושב ואי משום שימהר להתגייר גרות גמור מי בקש זאת מידו. והאש"נ פסק הרמב"ם שפסק כר"י דברים ככתבן ומפיק כל איסורי' שבתורה מנבלה עי' בפ"ח מהלכות מ"א הט"ו ובנושאי כליו שם ע"ש והא"ש דאנן קי"ל קשים גרים לישראל וא"כ א"נ ס"ל כר"י לגבי ר"מ דקרא לדברים ככתבן אתי מ"מ אייתר נתינה דגר כק' תוס' דע"ז הנ"ל ותירוצו לא שייך לדידן דקשים גרים ואייתר קרא לאיסור הנאה לכל אי' שבתורה וק"ל:

בגמרא ומותר בהנאתו פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו. נ"ל דלאו בחרכו לחוד איירי מתני' דהא לא איירי ביה כלל אלא דעיקר דינא דמתני' דמותר בהנאתו אלא יסיק בו תנור וכיריים דסיפא קאי דלאחר זמנו אסור וקתני הכא דקודם זמן איסורו אם רוצה לשרפו יכול להסיק בו תנור וכיריים אע"ג שנהנה ממנו ג"כ לאחר זמן איסורו אפ"ה שרי דלא גרע מחרכו אלא דבגמ' עיקר מילתא דמיירי ביה רבא אתא לאשמעינן דאפילו בדאיתא בעיניה לאחר זמנו שרי כיון שחרכו קודם זמן כנ"ל:

בתוס' בד"ה עבר זמנו פשיטא וכו' ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין וכו' עד סוף הדיבור. ואף ע"ג דלקמן דף כ"ח ע"ב כתבו התוס' דלרבי שמעון משש ומעלה עד הלילה מותר בהנאה ואפילו הכי קאמר ר"ש דשורפין בתחלת שש דגזור שמא יאכלנו ממש איכא למימר דלא דמי דר"ש לא איירי אלא דלא חזי למוכרו לכותי ולא לשום הנאה כ"א להסיקה תחת תבשילו ומשו"ה מחמיר לשורפה בהתחלת שש משום חששא דדלמא אתא למיכל דהו"ל הפסד מועט כיון דבלא"ה להסקה קאי משא"כ בחולין דקיימינן הכא אי ס"ד דשרי בהנאה לא הוי מחמרינן לשורפה בתחלת שש כיון דאיכא תקנה למוכרו לכותי כולו כאחד וכמו שכתבתי נראה להדיא מלשון התוספות דף כ"ח ועיין במהרש"א ז"ל שכתב בענין אחר ונראה שנתכוון גם כן ליישב הא דמשני בגמ' לשעות דרבנן דלא שמעינן לה ממתניתין דלעיל אלא שדבריו דחוקים ולענ"ד נראה דלפירוש התוס' הא דמשני לשעות דרבנן דאע"ג דשמעינן לאיסור הנאה שפיר ממתניתין דלעיל דקתני שורפין אפ"ה אשמעינן משנה יתירא דהכא דאין חוששין לקידושין והיינו דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו וממילא דכל שעבר זמנו מדרבנן שוה לאיסור הנאה כמו לאחר שעבר זמן דאורייתא אלא דאכתי קשיא לי דאם כן אמאי איצטריך לשנויי בשעות דרבנן והיינו תחלת שש דהא אפילו מלאחר שש עד הלילה נמי שייך האי רבותא גופא דאסור בהנאה לגמרי ואין חוששין לקידושין ולאפוקי מדרבי שמעון דלא אסר אלא משום חששא דשמא יאכל מדרבנן ומכ"ש למאי דפרישית דלר"ש בחולין מותר למוכרו. ועוד דאפילו לר"י דאוסר לפני זמנו אפ"ה איכא רבותא טובא דאסור בהנאה מדאורייתא דהא לחזקיה בסמוך דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל וא"כ בלפני זמנו לא שמעינן איסור הנאה דהא רבי יהודה מלא תאכל עליו יליף וכמו שהקשו שם בתוס' וע"ש בחידושינו ואפשר כיון דלקושטא דמילתא אפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין כדמשמע מלישנא דמתניתין דכל שעבר זמנו שוה משו"ה מסיק לה בהאי לישנא דשעות דרבנן דכל היכא דלא מיתסר מדאורייתא מיקרי שעות דרבנן כנ"ל ודוק ועיין בסמוך:

בפירש"י בד"ה משש ומעלה ע"כ מתחלת שש דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן וכו' עכ"ל. נראה מפירושו שהוא סובר דחיטי קורדנייתא אית בהך חששא דאורייתא ואף ע"ג דקשות הן ואיכא לספוקי שמא לא נתחמצו אפילו הכי כיון דהוי ספיקא דאוריתא ומחוייב לשורפו ליכא שום רבותא בהכי ועוד מדנקט אפילו משמע דבשאר חמץ נמי איכא שום רבותא אלא דאכתי קשיא לי דלמא לעולם לאחר שש איירי והא גופא אתא לאשמעינן דאסור בהנאה מדאורייתא או לאפוקי מדר"י הגלילי דמתיר בהנאה לגמרי ואע"ג דפשיטא לן דלא קי"ל כר"י הגלילי ואסור בהנאה אכתי ס"ד דהיינו לחומרא אבל לענין קידושין מדלא קתני המקדש בחמץ בפסח התם בקידושין גבי שאר איסורי הנאה ס"ד דחוששין לחומרא לדר"י הגלילי או לאפוקי מדרבי שמעון דלפני זמנו שרי בהנאה מדאורייתא ואע"ג דרב פסק לקמן כרבי יהודה לענין דלפני זמנו נמי במשהו אכתי ס"ד דהיינו לחומרא והוצרך לאשמעינן דאין חוששין לקידושין כלל וכ"ש דקשה טפי למאי דפרישית בסמוך דאליבא דרבי יהודה גופא נמי איכא למימר דלאחר שש עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן והיינו לחזקיה בסמוך וכדמשמע לכאורה ממאי דקאמר ר"י תולין כל חמש אלמא דשני ליה בין איסור אכילה להנאה וכדפרישית שם מיהו לשיטת ר"ת לעיל (דף ו' ע"ב תוס' ד"ה משש שעות) דחיטי קורדנייתא חמץ נוקשה מדרבנן הוא ומייתי ראיה מחמץ דרבנן ושעות דאורייתא לחמץ דאורייתא ושעות דרבנן אם כן אתי שפיר ואע"ג דלמאי דפרישית בהא נמי לא מייתי ראיה שפיר דהא איכא למימר דנהי דמחמרינן בחמץ דרבנן אטו דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר כן בקודם שש כיון דאפשר דאפילו לאחר שש אין אסור בהנאה מדרבנן לחזקיה אפ"ה איכא למימר דנהי דמדרבי גידל לא שמעינן להא מילתא אפ"ה מגופא דמתניתין דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו שמעינן לה שפיר וכדפרישית בסמוך בשיטת התוס' דיתורא היינו לאשמעינן דאין חוששין לקידושין אפילו בעבר זמנו מדרבנן ולא איצטריך לאתויי דרבי גידל אלא להא מילתא לחוד דבאיסור דרבנן נמי אין חוששין לקידושין כלל אף לחומרא כן נ"ל לשיטת התוס' ולענ"ד לולי פירש"י ותוס' היה נ"ל דאף אם נפרש דחטי קורדנייתא חמץ דאורייתא כפרש"י ונפרש גם כן משש ומעלה סוף שש כפירוש התוס' אפ"ה א"ש דמשני לשעות דרבנן דאסור בהנאה כיון דרבי גידל קאמר דמסוף שש אין חוששין לקידושין אלמא דלאחר שש אסור בהנאה מדאורייתא ואם כן שעות דרבנן נמי אסור בהנאה דגזרינן שש אטו שבע משא"כ אי לאו דרבי גידל הו"א דלאחר שש עד לילה גופא אין איסורו בהנאה אלא מדרבנן כדפרישית ואם כן לא הוי שייך לגזור שש אטו שבע כיון דשבע גופא מדרבנן הו"א דשורפין אינו אלא משום דלמא אתא למיכל קמ"ל מדרבי גידל כן נ"ל נכון ובזה יש ליישב קושי' התוספות בקידושין דף כ"ו דמשמע שם דבאיסור דרבנן חוששין לקידושין וקשיא להו מדר' גידל ולמאי דפרישנא לא קשה מידי ובזה יש ליישב גם כן לשון הש"ע באה"ע סי' כ"ח שפסק דדוקא בחמץ דאורייתא ושעות דאורייתא הוא דאין חוששין לקידושין אבל בשעות דרבנן או חמץ דרבנן הוי ספק קידושין ותמהו עליו כל האחרונים ולמאי דפרישית א"ש שחושש להחמיר דחיטי קורדנייתא הוי חמץ דאורייתא ולפירוש התוס' דמשש ומעלה היינו סוף שש דהוי לגמרי דאורייתא אבל בחד דרבנן אפשר דהוי ספק קידושין כסוגיא דגמ' דפ' האיש מקדש וסוגיא דהכא נמי א"ש כדפרישית ודוק אבל שיטת רש"י ז"ל עדיין צ"ע:

בגמרא ולא יסיק בו תנור וכיריים פשיטא וכו' לכאורה לפמ"ש התוס' לעיל דף ה' דהא דלא יסיק בו וכו' היינו מדרבנן אם כן הוי מצי לאוקמי הכא נמי לענין שעות דרבנן דאע"ג דלאחר שש נמי לא הוי אלא מדרבנן אפ"ה גזרינן שש אטו שבע אלא דנראה ברור דמה שכתבו התוס' לעיל דלא הוי אלא מדרבנן היינו נמי אליבא דמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה דאיירי לעיל וכן פסקו התוס' להלכה משא"כ לרבנן דהשבתתו בכל דבר והוי מהנקברין דאפילו אפרן אסור אם כן כ"ש דלא יסיק בו מדאורייתא דלכאורה נראה ברור דהא דהנקברין אפרן אסור היינו מדאורייתא וכבר נתפרש לעיל בשם ספר תומת ישרים שכתב רבינו אשר משום דאפילו לר"י דלא יסיק היינו מדאורייתא דיליף מנותר אבל שיטת התוס' אינו כן ואפשר דבנותר גופא היכא דלא שייך איסור הקדש נמי אפרו מותר מדאורייתא ואין להקשות לשיטת התוס' דמדאורייתא שרי להסיק דמ"ש מערלה דאסור להדליק בו את הנר דיש לחלק שפיר בין איסור הדלקה דהנאתו בשעת ביעורו להסקת התנור דהנאתו אחר ביעורו כן נ"ל ועדיין צ"ע ומבואר לעיל בסוגיא דערלה בעז"ה ודו"ק:

שם לא צריכא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' לשיטת רש"י דפלוגתא דר"י ורבנן היינו קודם איסורו דוקא אבל לאחר איסורו לר"י נמי השבתתו בכל דבר אם כן לר"י האי רבותא דלא יסיק היינו לשעות דרבנן מיהו לפמ"ש דלרש"י לר"י לאחר ביעורו נמי עיקר מצותו בשריפה אלא שאם אין האש מוכן מיד אין צריך להמתין דעובר בבל יראה ואף על גב דאפשר דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר אפ"ה אין להשהותו לכתחלה משא"כ קודם ביעורו מצותו דוקא והיכא דאפשר צריך להמתין אם כן סוגיא דהכא א"ש בפשיטות ולשיטת התוס' נמי דס"ל איפכא דקודם ביעורו השבתתו בכל דבר אפ"ה א"ש האי דלא יסיק אפילו בשעות דרבנן הא אפרן מותר ולא הוי בכלל הנקברין דנהי דהשבתתו בכל דבר היינו לקולא אבל מסתמא לא נחמיר קודם ביעורו יותר מלאחר ביעורו כן נ"ל:

שם אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה. קשיא לי אמאי לא יליף בק"ו מנותר ושאר איסורי הנאה דאינן בבל יראה ואסורין בהנאה מכ"ש חמץ דבבל יראה כדיליף לקמן דף כ"ח לענין שריפה והכא לא שייך כל הני פירכי דפרכי רבנן לר"י לקמן מיהו לשיטת הרא"ש ז"ל שם דרבנן לא ילפי כלל מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן א"ש דלא ילפינן מנותר אלא דאכתי מצינן למילף מבשר וחלב ושאר איסורי הנאה שהיה להם שעת הכושר ואפילו הכי אסירי והנלע"ד בזה דל"ש למילף בק"ו מנותר או משאר איסורים אלא לר"י דוקא דחמץ לאחר זמנו נמי אסור ואם כן אין היתר לאיסורו משא"כ למאי דקי"ל כר"ש דלאחר זמנו מותר מדאורייתא ותו ליכא למילף בק"ו דמה לנותר ושאר איסורים שאין היתר לאיסורן משא"כ בחמץ בפסח דיש היתר לאיסורו אלא דלפ"ז קשיא איפכא כיון דשני ליה לחזקיה בין לא יאכל ובין לא יאכל אם כן אמאי שני הכא למיכתב לא יאכל לר"י כיון דבלא"ה ידעינן דאסור בהנאה מק"ו ונ"ל דלחזקיה נמי לא מדשני בלישנא יליף דליכא ייתורא אי כתיב בצירי או בחולם אלא דפשטא דלישנא לא יאכל משמע דאסור בהנאה וכיון דלקושטא דמלתא אסור בהנאה שייך למכתב לא יאכל ודוקא לקמן בשרצים דמותרין בהנאה מקשה הש"ס שפיר וא"ל למיכתב לא יאכל ועוד דאי כתיב לא יאכל בשרצים לא ניבעי נמי לכם משא"כ בשאר דוכתי לא שייך להקשות למה כתיב לא יאכל והשתא לפ"ז בלא"ה אתי שפיר מילתא דחזקיה דכיון דכתיב בגופיה איסור הנאה מייתי ליה מקרא דגופיה וקרא לא מייתר ועוד דאיצטריך קרא ללאו בהנאה משא"כ בק"ו הא ק"ל דאין עונשין מן הדין וזה לשיטת התוס' דוקא דמשמע דשייך מלקות באיסור הנאה ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל וכמו שיבואר והשתא ניחא נמי שיטת התוס' לקמן בדף הסמוך בד"ה ור"ש שכתבו דחזקיה מודה דלר"מ כרבי אבהו ואפ"ה לא חש לדקדק אמאי כתיב לא יאכל מיהו בירושלמי מצאתי דאיכא דרשא אחרת בלא יאכל דדרשינן מיניה דאפילו לכלבים של הפקר אסור ובמכילתא נמי מצאתי דר' יאשיה מפיק לאיסור הנאה מלא יאכל והא דכתיב אידך קרא לא יאכל היינו לחייב את המאכיל כאוכל מיהו אפשר דהני תנאי דמכילתא ודירושלמי ס"ל דלא יאכל מיותר לגמרי דלא ס"ל הני דרשות דר"י דלפני זמנו ולאחר זמנו וכן נראה קצת מלשון המכילתא ע"ש ולקמן בפירקין אבאר עוד בדרך אחר דאיצטריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לאפוקי מדרשא דר"י הגלילי דכתיב לך שלך יהא והיא דרשא פשוטה בכל איסורי אכילה והיתר הנאה ולא הוי דרשינן לחד בשאור וחד בחמץ ולכבשתו ולא כבשתו אלא דבתר דקים לן דחמץ אסור בהנאה ודוק היטב:

שם ופליגא דרבי אבהו דאמר ר"א כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו' וקשיא לי אמאי דמסיק לקמן דלא שייך פלוגתא דחזקיה ורבי אבהו בשום איסור מהאיסורים אלא לענין משמעות דורשין ונ"מ לחולין בעזרה א"כ כל הני לישני דרבי אבהו ל"ל ולכאורה דלענין חמץ בפסח גופא איצטריך ליה דבין בתוך זמנו דכתיב לא יאכל ובין לפני זמנו ולאחר זמנו דלא כתיב אלא לא תאכל ולא תאכלו אפ"ה כולהו אסורים בהנאה ממשמעות דקרא והא דלא קאמר לקמן דאיכא בינייהו לפני זמנו ולאחר זמנו היינו משום דלחזקיה נמי כולהו אסורי בהנאה למאן דאוסר באכילה והיינו כדפרישית דיליף מק"ו מבשר וחלב ושאר איסורי הנאה כיון דחמץ נמי אין היתר לאיסורו מיהו אי לאו ילפותא דלא יאכל לחזקיה הו"א דכולהו שרי מדרשא דלך יהא אבל השתא דכתיב לא יאכל לאפוקי מהאי דרשא דלך מוקמינן לדרשא אחריתי אם כן ממילא דכולהו איסורי דחמץ אסורין בהנאה מק"ו או במה הצד מבשר ותלב וכלאי הכרם וערלה אלא דלפי זה קשיא לי א"כ אמאי קאמר ופליגא דלמא חזקיה גופיה נמי כרבי אבהו ס"ל אלא דאפי' הכי איצטריך להאי ילפותא דלא יאכל לאפוקי מדרשא דלך ויש ליישב דמ"מ קאמר שפיר ופליגא דהא רבי אבהו דנקיט כל הנך לישני לא קאמר להו אלא לענין חמץ בפסח כדפרישית לאפוקי מדחזקיה במשמעות דורשין ונ"מ לחולין בעזרה כדמסיק לקמן דאי ס"ד דלא פליגי אלא בשור הנסקל במשמעות דורשין ונ"מ נמי לחולין בעזרה אבל בחמץ לתרוייהו דוקא מלא יאכל ילפי לאפוקי מדרשא דלך דאם כן רבי אבהו למאי נ"מ נקט כל הנך לישני דבחד לחודא הוי סגי אע"כ דלענין חמץ בפסח איירי דס"ל לרבי אבהו דמאן דלית ליה דר"י הגלילי לא משמע ליה כלל דרשא דלך לענין היתר הנאה אלא לשאר דרשא א"כ שפיר מסיק הש"ס ופליגא כן נ"ל ודו"ק:

שם דאמר רבי אבהו כ"מ שנאמר וכו' עד שיפרוט לך. יש לתמוה דלמאי דמסקינן לקמן עיקר מילתא דרבי אבהו היינו לענין חמץ ושור הנסקל דמפקי ליה מאותו ולאשמעינן דלר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אם כן אמאי מייתי הא מילתא דעד שיפרוט לך בנבילה וטפי הוה ליה לאתויי בהדיא מאותו דטריפה דהא קי"ל כר"י דבנבילה לדברים ככתבם הוא דאתא וקי"ל נמי חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ויותר יש לתמוה בסוגיא דחולין ס"פ כל הבשר דמייתי רב אשי הא מילתא דרבי אבהו לענין בשר וחלב ומייתי נמי מנבילה ולא מייתי התם כלל האי שקלא וטריא דאליבא דר"י יליף לה מאותו דכתיב גבי טריפה והוי דלא כהלכתא והנלע"ד בזה יבואר בסוף הסוגיא דשמעתין דלר"י נמי אף ע"ג דיליף מאותו אפ"ה צריך נמי להאי ילפותא דעד שיפרוט וכו' בנבילה וכמו שיבואר בעז"ה:

בפירש"י בד"ה עד שיפרוט וכו' לגר בנתינה ולכותי במכירה לא גרסינן וכו' עכ"ל. ובחולין פ' כל הבשר בכל הגמרות שלנו גרסינן לה אלא שהתוס' כתבו שם דרש"י בשמעתין לא גרס לה ואני בעניי לא ידעתי למה מחקו רש"י מהספרים דשפיר מצינו לקיים הגירסא ולאו משום דדוקא קאמר לגר בנתינה ולכותי במכירה דהאי סברא לר"י הוא דשמעינן ואנן הכא אליבא דר"מ קיימינן אלא דלר"מ נמי הא דאמרינן עד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה ודייק דבעלמא אסור לאו משום דכולה קרא דנבילה מיותר דהא איצטריך לאשמעינן דיש מצוה ליתנה לגר דהא לא שמעינן לה מסברא דמהיכי תיתי נאמר מסברא שיהא החיוב על בעל הנבילה להחיות את הגר יותר מכל ישראל שמצווין להחיותו וכמו שהקשו התוספות להדיא בפרק קמא דע"ז דף כ' דאטו מי שיש לו שום חפץ יצטרך ליתנו לגר ולא ימכרנו לכותי לר"י ותירצו דדוקא נבילה שהוא דבר מועט ציוותה התורה ליתנו לגר ואם כן לר"מ נמי ליכא למימר דמסברא נאמר דנבילה הוי דבר מועט ומחוייב ליתנו לגר וע"כ איצטריך קרא להכי והא דאמרינן לקמן דלר"י לא צריך קרא וסברא הוא היינו לבתר דכתיב לגר תתננה שהיא מצוה תו לא צריך קרא דאו להקדים אע"כ דעיקר ילפותא דרבי אבהו אליבא דר"מ היינו מייתורא דאו מכור דמיותר לגמרי כיון דבאמת לר"מ כותים בין במכירה ובין בנתינה אפילו הכי איצטריך קרא דאו מכור לאשמעינן בעלמא איסור הנאה א"כ אי לא הוה כתיב או מכור לא הוי ידעינן הא מילתא דלעולם דבעלמא נמי מותר אלא דנתינה דגר בנבילה איצטריך למצוה וא"כ שפיר גרסינן דמדאיצטריך לכתוב נתינה דגר וכתב נמי מכירה דכותי ילפינן שפיר דלא יאכל בכל מקום איסור הנאה משמע כנ"ל ולישנא דרש"י גופא הכי דייק שכתב והוצרך להתיר בהנאה כדכתיב או מכור אלמא דמאו מכור יליף לה ואפשר דאפ"ה לא משמע לרש"י למיגרס האי לישנא דעד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה דלא הוה ליה לאתויי אלא או מכור לחוד אלא דלפע"ד צריך לאתויי נמי נתינה דגר דאל"כ לא שייך למידק מדאיצטריך מכירה דכותי אלמא דבעלמא אסור דאיכא למימר דלגופא איצטריך היתר הנאה בנבילה דלא נמעט מאותו דטריפה ולא הוי מוקמינן לה למעט חולין בעזרה לחוד כיון דנבילה דמי לטריפה כמבואר אלא שחמורה ממנה ואם כן מידי דכוותה ממעט אבל כיון דכתיב לגר תתננו מייתר לן או מכור לנכרי לכדרבי אבהו. כן נ"ל נכון לולי דרש"י ותוס' כתבו דלא גרסינן לה ולפי מה שאבאר עוד בסמוך יתיישב יותר דשייך מיהא הך גירסא בחולין במימרא דרב אשי דשייך נמי אליבא דרבי יהודה ודו"ק:

שם דתניא לא תאכלו וכו' לגר במכירה מניין. נ"ל דהא דאיצטריך ילפותא בהא היינו משום דיש סברא דקפיד קרא ליכתוב דוקא נתינה בגד והיינו בגר עני כיון שאין לו במה להחיות עצמו שרינן למיספי ליה נבילה ומצוה נמי איכא להחיותו משא"כ היכא דליכא גר עני אלא גר עשיר אפשר דאסור להאכילו נבילות בידים כדי שיתגייר וכן כתבו התוספות להדיא סברא זו אליבא דר"י בפ' קמא דע"ז ובמסכת חולין ע"ש נמצא דלפ"ז אף למאי דקאמר ר"מ אחד גר וא' כותי בין במכירה בין בנתינה היינו נמי לצדדין נתינה לגר עני ומכירה לגר עשיר היכא דליכא עני דאי בדאיכא גר עני ודאי מחוייב ליתנו לו וכדמסיק להדיא בסמוך דלר"מ להקדים סברא הוא והיינו כדפרישית כן נ"ל אלא דמלשון התוספות לא משמע כן ויבואר בסמוך ודו"ק:

שם ר"י אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולכותי במכירה. לכאורה משמע דתרווייהו דוקא לר"י ואם כן מכירה לגר אסור וקשיא לי מנ"ל לר"י הא מילתא דהא מסקינן בסמוך מ"ט דר"י אלמא דמסברא ומשמעות הפסוק שפיר קאמר ר"מ אלא דמסיק דטעמא דר"י דאי כר"מ או ל"ל ואם כן נהי דמהאי טעמא דאו משמע ליה דאין להשוותן אכתי מצינן למימר דאו בא למעט נתינה דכותי לחוד ולעולם דגר בין במכירה בין בנתינה כדאמר ר"מ ולכאורה היה נראה בזה דלמעט נתינה דכותי לא איצטריך או למעט דמלא וכו' יליף לה כדאיתא בפ"ק דע"ז ואם כן ע"כ דאו בא למעט מכירה דגר אלא דמסוגיא דשמעתין משמע דלא נחית הכא לדרשא דלא וכו' דא"כ מאי קאמר בשלמא לר"מ מדאיצטריך וכו' הא לר"מ נמי לא שמעינן מידי דאיצטריך לכתוב נתינה דגר למצוה כדפרישית ועוד דבלא"ה ילפינן מנתינה דגר דכל נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבילה לטומאה ומכירה לכותי נמי איצטריך לאפוקי ממשמעות דלא וכו' כדמשמע בפ"ק דעכו"ם דתרתי שמעת מיניה ואיצטריך לאשמעינן דשרי אלא ע"כ דלא נחית בשמעתין לדרשא דלא וכו' והדרא קושיא לדוכתא א"כ מנ"ל לר"י למעט מכירה דגר נמי מאו דלמא לא ממעטינן מאו אלא נתינה דכותי לכך נ"ל דבאמת הא דקאמר ר"י דברים ככתבן עיקר דבריו לאסור מכירה דגוי אבל במאי דקאמר לגר בנתינה לאו מקרא יליף אלא דבלא"ה היכא דאיכא גר עני פשיטא דמחויב ליתן לו כדמסיק דלר"י סברא הוא וא"כ מה"ט גופא נתינה דגר עדיף ממכירה דגר וכמו שאבאר ולעולם היכא דליכא גר עני מודה ר"י לר"מ דמותר למוכרה לגר עשיר כיון שאין מחויב לזונו ואיסור מכירה נמי ליכא דלא גרע גר מכותי והשתא ניחא הא דמקשה בסמוך בשלמא לר"י ניחא והיינו למאי דלית לן דרשא דלא וכו' ואם כן לר"י קשיא דאיצטריך לאסור נתינה ולפ"ז נתיישב היטב מאי דפרישית בסמוך דבחולין פרק כל הבשר גרסינן שפיר במימרא דרב אשי עד שיפרוט כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולכותי במכירה והיינו ממש כדר"י אלא דלאו מקרא דנבילה יליף לה ר"י דרב אשי שפיר מצי סבר כסוגיא דפ"ק דעכו"ם דר"י יליף איסור נתינה לכותים מקרא דלא וכו' והיינו דקאמר דברים ככתבן כדפרישית דמהיכי תיתי נאמר דפליגי ר"מ ור"י בסברא ומשמעות דורשין ופליגי נמי בדרשא דלא וכו' ואפושי פלוגתא לא מפשינן אע"כ דר"י באמת מלא וכו' יליף ונהי דנתינה דגר איצטריך למצוה שצריך ליתנה לו אכתי או מכור מיותר אלא ע"כ לאיסור הנאה בעלמא אתא וכדפרישית כנ"ל נכון בעז"ה לולי דרש"י ותוס' לא כתבו כן ואולי מקום הניחו לי בעז"ה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה בשלמא לר"מ תימא לר"מ נמי וכו' ותירץ ר"י וכו' הוי ידעינן מסברא לאקדומי וכו' עכ"ל. וכבר כתבתי דלענ"ד תירוץ ר"י דחוק דמהיכי תיתי נאמר דאי לא הוי כתיב קרא כלל יתחייב בעל הנבילה ליתן לגר בחנם דהא לאו עליה דידיה לחוד רמיא לזונו טפי מכל ישראל וכמו שהקשו גם ספ"ק דעכו"ם ע"ש ובר מן דין קשיא לי נמי כיון דלר"מ נמי סברא הוא אלא דאיצטריך קרא דאו דלא נימא שבא להשוותן אם כן מאי מסקינן בסמוך לר"י סברא הוא לר"מ נמי סברא ואכתי במאי קמיפלגי ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דודאי נתינה דגר איצטריך למצוה שמחויב ליתן לו אלא לבתר דכתיב נתינה דגר למצוה ומכירה דכותי לאיסור הנאה דשאר איסורין כדפרישית איצטריך נמי ליכתוב או לר"מ להקדים דאי לא כתב או לא הוי ידעינן כלל דאיכא מצוה בגר שמחויב ליתן לו אלא אדרבה בא להשוותן דכיון דאיצטריך חד מינייהו לאיסור הנאה בעלמא איצטריך נמי אידך להשוותן כדמסקו התוס' משום הכי איצטריך או להקדים נמצא דכל זה לר"מ דוקא דלא שמעינן איסור הנאה בעלמא אלא מהאי קרא דמאותו דטריפה לא יליף דאיצטריך לחולין בעזרה ור"י לטעמיה דיליף שאר איסורי הנאה מאותו כדמסיק דס"ל דחולין בעזרה לאו דאורייתא ואם כן בלאו או ידעינן להקדים מסברא דאי ס"ד דבא להשוותן לישתוק מיניה כנ"ל ודוק היטב:

ובמה שכתב מהרש"א ז"ל על שיטת התוס' דפ' כל הבשר שאינו אלא דברי נביאות כמדומה לי שנעלם ממנו דברי התוס' פ"ק דעכו"ם שהוצרכו לתרץ ג"כ אליבא דר"י דאי לאו נתינה דגר הו"א שאסור ליתן לו נבילה כדי שיתן לב להתגיר ע"ש אלא דבלא"ה דברי התוספות דפ"ק דעכו"ם לכאורה תמוהים וסותרין דבריהם הקודמים דמשמע דבלא"ה איצטריך נתינה דגר למצוה אליבא דר"י ומשמע נמי דנחתו להאי סברא דפרישית דבאמת לר"י אין איסור למכור מצד המכירה עצמה דאם כן לא הוו מקשו מידי אמאי איצטריך לר"י נתינה דגר דידעינן במכ"ש ממכירה דכותי דהא איצטריך נתינה דגר למעוטי מכירה דגר אלא ע"כ דמשמע להו דעיקר דברים ככתבן דר"י היינו לענין איסור נתינה לכותי וכבר ישבתי לשונם דשם על נכון וכאן אין להאריך יותר ודו"ק:

ר' יהודה אומר כותח. נותנין בו פירורי לחם ואסור משום חמץ: שלשים יום. דס''ל כב''ש וזה אינו נאכל מהר שאין אוכלין אותו אלא מטבילין בו והני שלשים יום משעה שחל עליו חובת ביעור מששואלין בהלכות הפסח: ומותר בהנאתו. קס''ד אשעה שמותר לאכול קאי: פשיטא. דהא אמרת מאכיל ומוכר היינו הנאה: לא צריכא כו'. והאי מותר אלאחר זמן קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן ה''ג ולא גרסי' פשיטא דהא אפי' בפסח איצטריך לאשמעי' דהא איכא רבי יוסי הגלילי דשרי בהנאה כל שבעה לקמן: לשעות דרבנן. כלומר האי זמנו זמן אכילתו משמע ואפילו שעה ששית שאין איסורו אלא מדרבנן הוי אסור אף בהנאה: משש שעות. על כרחך מתחלת שש משמע דאי לאחר שש דאסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה: חיטי קורדניתא. קשות הן ואפ''ה אם באו לחשש חמץ כגון שנפלו עליהן מים אסור: פשיטא. דהא אמרת אסור בהנאתו: לא יאכל. מדקרינא לא יאכל משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל: עד שיפרוט לך הכתוב בו. היתר הנאה כדרך שפרט לך בנבלה שלא היה כתוב בה אלא לא תאכלו והוצרך להתירה בהנאה כדכתיב או מכור לנכרי לגר בנתינה לנכרי במכירה לא גרסינן אלא ה''ג כדרך שפרט לך בנבלה דתניא וכו': ת''ל לגר תתננה ואכלה או מכור. דרוש ליה אגר וכן גבי לנכרי נמי דרוש תתננה ואכלה או מכור לנכרי: דברים ככתבן. כך מצותה לא יתננה לנכרי ולא ימכרנה לגר: או. לשון חילוק ואי כר' מאיר קאמר קרא דתרוייהו אגר ותרוייהו אנכרי לא נכתוב או: להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. אם יש גר ליתנה לו נתינתו קודמת למכירתה לנכרי והאי גר בגר תושב קאמר שקיבל עליו שלא לעבוד עכו''ם ואוכל נבלות: גר אתה מצווה להחיותו. דכתיב (ויקרא כה) גר ותושב וחי עמך: סברא היא. מסברא אנו יודעין שנתינה לגר קודמת דחיות הגר מצוה אבל מכירה לנכרי מאי מצוה איכא ואיצטריך קרא לחלק ולאסור ליתן במתנה לנכרי ולמכור נבלה לגר: בשלמא. לר' אבהו אליבא דר''מ מצי למילף מדאיצטריך קרא למישרי נבלה הא כל איסורין שבתורה דכתיב בהו לא תאכל כי הכא אי לא הדר פריט בהו היתרא אסורין הן באכילה ובהנאה: אלא. לר' אבהו אליבא דרבי יהודה מנא ליה דילמא האי פרט דנבלה לאו למשרייה בהנאה אתא דלא איצטריך אלא להחמיר ולומר דלנכרי במכירה ולגר בנתינה דאי לא כתביה הוה אמינא כל הנאות מותרות בה: נפקא ליה. לר' אבהו ואליבא דר' יהודה מדכתב בטרפה לא תאכלו ומיעט בה לכלב תשליכון אותו:

רבי יהודה אומר כותח וכל מיני כותח. אור''י בשם ר''ת דר''י אתי כב''ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמכרו בפסח ע''י נכרי אי נמי יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי ולכן אוסר ר' יהודה למכור כותח לנכרי וא''ש אף לר''ת דמפרש בריש אלו עוברים (לקמן מב.) דמותר להשהות כותח בפסח: חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אף לאחר זמנו. וכגון שנפסל מלאכול לכלב דבענין אחר לא הוי שרי דומיא דפת שעיפשה בפ''ק (דף טו:): עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא. רש''י ל''ג פשיטא דהא רבי יוסי הגלילי פליג ושרי חמץ בהנאה כל שבעה ואין לפרש פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא דדרך התנא בכמה מקומות לכפול את דבריו ועוד דלא משני שפיר ונראה דפריך פשיטא משום דתנא בפ''ק (דף יא:) דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלר' יוסי הגלילי א''צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי: בהדי דקשריף ליה ליתהני מיניה. משום דלר' יהודה דאמר חמץ בשריפה אפרו מותר דתניא בפ' בתרא דתמורה (ד' לד.) כל הנשרפין אפרן מותר וקס''ד בהדי דקשריף ליה ליתהני מיניה אבל לרבנן דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרינן בפרק בתרא דתמורה אפרן אסור ופשיטא לדידהו דבהדי דקשריף ליה אסור ליהנות ממנו: כל מקום שנאמר לא יאכל. וא''ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי תימא אין הכי נמי א''כ לקמן (דף כג:) דבעי מאי איכא בין חזקיה לר' אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור''י דלא יאכל ולא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו: ליכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור. משמע דאי הוי כתב הכי לא הוה דרשינן אלא כר''מ וכן באיזהו נשך (ב''מ סא.) גבי נשך ותרבית והא דאמרי' בקדושין (ד' לב:) ורבנן אי ס''ד כרבי יוסי הגלילי ליכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן היינו משום דלשון והדרת לא שייך אמפני ולשון פני לא שייך אתקום והנך קראי דאין להן הכרעה שאת ארור מחר משוקדים וקם (יומא ד' נב.) אין ענינם לכאן דהתם מצי קאי אדלעיל או אלתחת אבל הכא תרוייהו לא מצי קיימי אגר לחודיה או אנכרי לחודיה ובפ''ב דזבחים (ד' כד.) פליגי תנאי גבי ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן איכא דמוקי אצבעו אלקיחה ולא אנתינה משום דפשטיה דקרא קאי אלקיחה דלפניו ואיכא דמוקי לה אנתינה דלאחריו ולא אלקיחה משום דמשכחת בדוכתא אחרינא ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך דקאי אצבע אנתינה ואיכא דמוקי לה אתרוייהו משום דמשמע ליה אלקיחה כפשטא דקרא ואנתינה נמי כדמוכח בקרא אחרינא: בשלמא לרבי מאיר. תימה לר''מ נמי יקשה דהא איצטריך לאקדומי נתינה דגר ותי' ר''י דודאי אי לא הוה כתב קרא כל עיקר הוה ידעינן מסברא לאקדומי אבל השתא דכתב נתינה תתננה ואכלה ומכור אי לא הוה כתב או ה''א דאתא למידרש שאין צריך להקדים וצריך ליכתב נמי גר ונכרי דאי לא הוה כתב אלא גר הוה אמינא דאתא למעוטי נתינה דנכרי ואי הוה כתוב נכרי לחודיה הוה אמינא דאתא למעוטי מכירה דגר:

דף כא - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד