פסחים יט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

והוינן בה: והרי מדרבנן נטמאים אף הכלים שנגעו במשקין טמאים. ועל אף שמן התורה אין המשקין מטמאים כלי, גזרו בהם אטו משקין דזב, כגון רוקו ומי רגליו, שהם אב הטומאה, ומטמאים אף אדם וכלים. מיהו, במקדש לא גזרו על הכלים.

אם כן, אף לסכין היה ליטמאות מחמת המשקין ^[1] שעל הבשר [שנטמאו מחמת המחט]. ואין היא טהורה אלא מחמת שלא גזרו על טומאה זו במקדש.

ואם כן, היה צריך רבי עקיבא לומר: "זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש". ולמה אמר כן רק על הידים?

אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא אמר רבי יוסי בר חנינא: ידים - קודם גזירת כלים נשנו!

כשהעידו עדות זו כבר נגזרה גזירת ידים, אך עדיין לא נגזרה טומאת הכלים שנגעו במשקין. ולכן לא התייחס רבי עקיבא אלא לגזירת ידים.

אמר רבא: לא כן הוא. דהא תרוייהו, גזירת ידים וגזירת כלים, בו ביום [שגזרו י"ח דבר, בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון] גזרו עליהם.

דתנן: בו ביום גזרו על כל הספרים שבכ"ד כתבי הקדש, שיהיה להם דין שני לטומאה, והרי הם פוסלין את התרומה. וגזרו זאת משום תקנת הספרים. לפי שהיו הכהנים מצניעין את התרומה אצל הספרים, והיו עכברים אוכלים את הספרים.

וכן גזרו על הידים שאינן נטולות, שיפסלו את התרומה.

וכן על הטבול יום שפוסל את התרומה. [ופריך התם, הא טבול יום דאורייתא הוא. ומסקינן "סמי מכאן טבול יום", ואינו מן המשנה].

וכן על האוכלין והכלים שנטמאו במשקין טמאים, שהם פוסלים את התרומה. גזירה משום משקי הזב, שעושים את האוכלין והכלים לראשון לטומאה מן התורה.

אלמא, באותו היום גזרו גם על הידים וגם על הכלים. ^[2]

והדרא קושיין לדוכתה, דנימא רבי עקיבא "זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש".

אלא, אמר רבא: הנח לטומאת הסכין, דאפילו בחולין נמי לא מטמא. ולאו דוקא במקדש.

דהא האי סכין, דנגע - במאי נגע?

אילימא דנגע בבשר הטמא.

הא אין אוכל מטמא כלי, ואף לא מדרבנן.

ואלא נימא דנגע במחט?

והא אין כלי מטמא כלי. שלא גזרו אלא על הכלי שנטמא במשקה, אטו משקי הזב. והתם לא היו עם הבשר משקין כלל.

ותו הוינן בה: האי מחט - מאי עבידתיה? ואמאי חיישינן בה לטומאה?

אי נימא ספק מחט היא, ולא ידעינן בה של מי היא, ואם היא טמאה או טהורה, והרי היא בכלל גזירת "ספק כלים הנמצאים" שהם טמאים מספק.

הא ליכא למימר הכי.

דהא איתמר: רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא:

חד מינייהו אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים.

שגזרו בעלמא על כל רוק הנמצא, ואין ידוע מקורו, וטימאוהו. משום שמא הוא רוק של זב או של נדה, שהוא אב הטומאה. אבל בירושלים לא גזרו כן.

וחד מינייהו אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים.

שאף על גב שגזרו טומאה על סתם כלי שאין ידוע מהו, בירושלים לא גזרו עליו.

אם כן, ליכא לאוקמא למחט שנמצאת בבשר, בסתם מחט. שהרי בירושלים היא טהורה אף מדרבנן. ואין הבשר נטמא כלל מחמתה.

אמר רב יהודה אמר רב: הכא במאי עסקינן, כגון שאבדה לו מחט שנגעה במת, ונעשתה טמא מת, והכירה עתה שזו היא המחט הנמצאת בבשר. ומשום כך הבשר טמא.

רבי יוסי בר אבין אמר: לעולם בספק מחט איירי. וכגון שהיתה הפרה חסומה בפיה, וכך היא באה מחוץ לירושלים. שודאי באה המחט מחוץ לירושלים. ודינה כדין ספק כלי שמחוץ לירושלים, שהוא טמא.

גופא: רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, חד אמר לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים. וחד אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירוש לים.

ותמהינן: רוקין - הא כבר תנינא להו במתניתין. וגם כלים הא כבר תנינא.

ומבארת הגמרא תחילה את השאלה "רוקין הא תנינא".

דתנן: כל הרוקין שנמצאין בירושלים טהורין, חוץ משל הרוקין הנמצאים בשוק העליון. לפי ששם היו מתקבצים הטמאים, כדי שלא לטמא את חבריהם. ותלינן שמהם באו הרוקין הנמצאים שם.

ומשנינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא שאף על גב דאיתחזק אותו המקום בירושלים, שעבר שם זב, בכל זאת הרוק הנמצא שם טהור.

ועתה מבארת הגמרא את השאלה "כלים הנמצאים בירושלים הא תנינא שהם טהורים".

דתנן: כל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך הירידה לבית הטבילה, הרי הם טמאין.

ששתי דרכים היו מוליכות לבית הטבילה. באחת היו יורדים אליו, ובשניה היו עולים ממנו. וכלי הנמצא בדרך הירידה, ודאי טמא הוא. שמסתמא הוליכוהו לשם כדי להטבילו. ונפל קודם שהטבילוהו.

שמע מינה, דוקא שם הם טמאין. הא כלים בעלמא, שנמצאו בשאר מקומות שבירושלים, הרי הם טהורין.

ומשנינן: וליטעמיך, אימא סיפא דמתניתין: אם נמצאו הכלים בדרך העליה מבית הטבילה, הרי הם טהורין, דודאי נפלו שם לאחר שהטבילן.

שמע מינה, הא כלים דעלמא, שנמצאו בשאר מקומות שבירושלים, הרי הם טמאין. וקשיא מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא.

אלא בהכרח, או רישא או סיפא, לאו בדוקא היא. ולכן הוצרכו להשמיענו, דדיוקא דרישא בדוקא הוא. ורק הנמצאים בדרך ירידה טמאין. אבל בשאר ירושלים טהורים.

ודיוקא דסיפא לאו דוקא הוא. אלא נקט "דרך עליה", לאפוקי גזייתא [מבואות קטנים], שמלבד דרך העליה והירידה העיקריות, היו סמוכין לבית הטבילה עוד מבואות קטנים. שלפעמים היו יורדים בהם לבית הטבילה, ולפעמים היו חוזרים דרכם. וכלים שנמצאו שם טמאים. שהרי ספק הוא אם נפלו בדרכם לבית הטבילה, או בדרכם חזרה ממנו.

ומקשינן: ולרב, דאמר דאיירי מתניתין, "כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר", אמאי אין הסכין והידים הנוגעות בה טמאות?

הא כיון דאמר מר: "בחלל חרב" כתיב, ודרשינן חרב הנוגעת במת הרי הוא כחלל, ונעשית החרב אבי אבות הטומאה כמותו [והוא הדין לכל כלי מתכת] - אם כן, אדם וכלים נמי ליטמאו על ידי מחט זו.

אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן, בספק אם נגעו הסכין והידים במחט, ספק לא נגעו. ^[3] ומספק הן טהורות. ^[4] וזאת אומרת: כי עזרה - רשות הרבים היא. והוי ליה ספק זה, ספק טומאה ברשות הרבים. וכל ספק טומאה ברשות הרבים, ספיקו טהור.

דקיימא לן: ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא. וגמרינן לה מסוטה, שאם קינא הבעל לאשתו ואחר כך הלכה ונסתרה עם פלוני, הרי היא אסורה לבעלה. ואף שספק הוא אם נטמאה או לא, עשתה התורה את ספיקה לודאי. כדכתיב, "והיא נטמאה". והתם רשות היחיד הוי. שהרי לא היו שם כי אם האיש והאשה. שאם היה שם עוד אדם, שוב אין זו סתירה.

ומכאן למדנו שכל ספק טומאה ברשות היחיד, עשאו הכתוב כודאי טומאה. אבל ספק טומאה ברשות הרבים, הרי הוא כודאי טהור. משום דלא דמיא לספק סוטה.

ואף העזרה היא רשות הרבים. לפי שכל מקום שיש בו יותר משני אנשים, הרי הוא חשוב רשות הרבים לענין טומאה. משום ששוב לא דמי לספק סוטה. ומשום כן, בספק אם נגעו הסכין והידים במחט הטמאה שבעזרה, הרי הן טהורות.

ומקשינן: מזה שטיהר רב אשי משום שהעזרה היא רשות הרבים, משמע, הא אי הוה ספק זה ברשות היחיד, ספיקו טמא הוא.

וקשיא, מכדי, הרי האי סכין שספק נגע במחט, דבר שאין בו דעת לישאל הוא. שהרי אין בסכין דעת לבא ולשאול על עצמה, אם טהורה היא או לא. ולא ילפינן מסוטה אלא על ספק אם נגע האדם בשרץ או לא. שהאדם יש בו דעת לישאל על עצמו אם הוא טהור.

וכל דבר שאין בו דעת לישאל, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד - ספיקו טהור, דלא דמיא לספק סוטה שהוא על האשה, שיש בה דעת לישאל. וכל מה דלא דמי לסוטה, ספיקו טהור. ^[5]

ומשנינן: ספק זה שבסכין, חשיב כספק בדבר שיש בו דעת לישאל.

משום דהוי ספק טומאה הבאה בידי אדם. שהרי לא מעצמה נגעה הסכין בבשר, אלא האדם האוחז בה הגיעה במחט הטמאה. הלכך אי הוי ספק זה ברשות היחיד, היה ספיקו טמא.

הערות

^[1] וקא סלקא אדעתין שנגע המחט בסכין על ידי משקין. ואליבא דרבי עקיבא היא, דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, ואף משקי בית מטבחיא מטמאים. תוספות. והוסיף הר"ן, דסליק אדעתין כן, משום דאי בלא משקין, מה הוצרך התנא להשמיענו דהסכין טהור. הא סגי ליה למימר דהאדם טהור. אלא בהכרח, דאתא לאשמועינן, דליכא גזירת כלים במקדש. עוד כתב, דאף למאן דאמר "משקי בית מטבחיא דכן" אתי שפיר. למאי דמוקמינן לה למסקנה בהעבירה בנהר ומשקה טופח עליה. דההוא לא מיקרי משקה בית מטבחיא. ומדברי בעל המאור נראה, שפירש בדעת המקשן, דמגזירת ספק כלים איירי. דקא סליק אדעתיה, דמטמאים אף כלים. משום דמספקינן לה בטומאת מת. ואהדר ליה רבא, דאין ספק כלים מטמאים אלא אוכלין ומשקין. משום דמספקא לן בהו רק בטומאת שרץ, ולא בטומאת מת. משום דהוי ספק ספיקא. דלמא לא נטמאו. ואף אם נטמאו דלמא לא נטמאו אלא בשרץ.

^[2] ואף על גב דגזירת ידים לקדשים קדמה הרבה לגזירת י"ח דבר, ושלמה גזר בה, מכל מקום, גזירת כלים שהיא מי"ח דבר, כבר נגזרה בימי רבי עקיבא. והיה לו לרבי עקיבא להתייחס גם אליה. תוספות.

^[3] אבל בבשר ודאי נגעו. ועל זה קאמר רבי עקיבא "זכינו שאין טומאת ידים במקדש. דאילו הוה, היו הידים נטמאת מחמת הבשר שהוא ראשון. רבינו פרץ.

^[4] רש"י. ובעל המאור פירש, דודאי נגעה הסכין במחט. אלא שהמחט היא ספק טמאה. ולא הכיר בה בודאות שהיא המחט שנטמאה במת, אלא הדבר מסופק לו. וצריך עיון, אם כן למה הבשר טמא? הא ספק טומאה ברשות הרבים הוא. ויעוין באור שמח שכתב לפרש כן מסברה דנפשיה. והוסיף, דהבשר טמא על פי מה שכתב הרמב"ן בחולין, דאם נולד ספק הטומאה בקדשים, לא אמרינן דספיקו טהור. משום ד"משמרת" ודאי ליכא בהו, שהרי לא שמרן מספק טומאה.

^[5] תימא, הא איצטריך לאוקמא ברשות הרבים משום ידים, שהרי יש בו דעת לישאל, וספיקו ברשות היחיד טמא. תוספות.

ושואלים: ונימא [ושיאמר] ר' עקיבא יתירה מזו שלמדנו מכאן שאין טומאת ידים וכלים במקדש, שהרי נאמר שגם הסכין שנגע במחט טהור! אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוסי בר' חנינא: גזירת חכמים על טומאת ידים קודם גזירת כלים נשנו. שבזמן אותה עדות עדיין לא נגזרה אותה גזירה שכלים הנוגעים במשקים שנטמאו יטמאו אף הם, אפילו מחוץ למקדש, וממילא אין כל רבותה בכך שאין כלים נטמאים במקדש עצמו.

אמר רבא: והא תרוייהו [והרי שניהם] בו ביום גזרו, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: טומאת הספר (תורה) ושאר כתבי קודש, וטומאת הידים שלא נרחצו ולא נטבלו, וטומאת טבול יום, והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין, כולן נגזרו יחד כשגזרו "שמונה עשר דבר"!

אלא אמר רבא, יש לדחות את מה שאמרנו ולמצוא ישוב אחר לשאלה, וכך יש לומר: הנח לטומאת סכין, שאפילו בחולין נמי [גם כן] לא מטמא. כיצד, האי [אותו] סכין שנגע במאי [במה]? אילימא [אם תאמר] שנגע בבשר — הא [הרי] אין אוכל מטמא כלי, ואלא תאמר שנגע במחט עצמה — והא [והרי] אין כלי מטמא כלי!

לגופה של אותה הלכה שואלים: האי [אותה] מחט מאי עבידתיה [מה מעשיה] כלומר, אותה מחט שנמצאה בבשר ומטמאתו מה טומאה היתה בה? אי נימא [אם נאמר] ספק מחט, כלומר שספק בידינו אם מחט זו טמאה, והא [והרי] איתמר [נאמר] שר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, חד [אחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים. שרוק הנמצא בכל מקום חוששים שמא הוא רוקו של זב (או של גוי שדינו כזב) ומטמא מספק כאב הטומאה, אבל בירושלים לא גזרו על כך. וחד [ואחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. שסתם כלי הנמצא בירושלים, אין חוששים שמא נטמא.

אמר רב יהודה אמר רב: מדובר כאן כגון שאבדה לו מחט שנטמאה בטמא מת. ובאשר היא כלי מתכת, דינה כחרב שטמאה באותה דרגת טומאה של הדבר שטימא אותה, והריהי כטמא מת עצמו. ולבסוף הכירה, כשנמצאה בבשר. ר' יוסי בר' אבין אמר: אין צורך בכך, אלא כגון שהיתה פרה חסומה בפיה, שברור לנו שלא אכלה מאומה, ובאה מחוץ לירושלים. וכיון שברור שהמחט נבלעה מחוץ לירושלים, אף אם אינו בטוח שהמחט טמאה, הרי כל ספק טומאת הכלים מחוץ לירושלים — טמא.

א כיון שהוזכרו הדינים המיוחדים לירושלים דנים עתה ב הלכה זו גופא [עצמה]. ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא: חד [אחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים, וחד [ואחד מהם] אמר: לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים. ותוהים: רוקין תנינא [שנינו] כבר, וכן כלים תנינא [שנינו] אם כן מה חידשו אמוראים אלה בדבריהם?

ומבארים: רוקין תנינא [שנינו], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל הרוקין הנמצאין בירושלים טהורין, שאין אנו גוזרים בהם טומאה מספק, חוץ משל שוק העליון, שבסביבה זו היו מצויים כרגיל גוים (רמב"ם)! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] הלכתו של האמורא אלא ללמדנו אף על גב דאיתחזק [אף על פי שהוחזק בידינו] שהיה זב בסביבה זו שבה נמצא הרוק, בכל זאת אין גוזרים טומאה על הרוק בירושלים.

וכן כלים תנינא [שנינו], דתנן [ששנינו במשנה]: כל הכלים הנמצאים בירושלים, אם נמצאו בדרך ירידה לבית הטבילה — הרי הם טמאין, שמן הסתם עדיין לא הטבילם, שהרי אין מביאין לבית הטבילה אלא כלים טמאים. ומכאן נדייק: הא דעלמא [הרי בכלל] — הכלים טהורין!

ומקשים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מדייק באופן זה, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה שנאמר בה: אם מצאו את הכלים דרך עליה מבית הטבילה — טהורין, ואף שם יכולים לדייק: הא דעלמא [הרי בכלל] — טמאין!

אלא יש לומר: שרישא [ההתחלה] דוקא [מדוייקת], כלומר מנוסחת כך שאפשר לדייק מן הדברים שנאמרו לדברים שלא נאמרו. וסיפא לאו דוקא [אינה מדוייקת] עד כדי כך, ויש ללמוד ממנה רק לאפוקי גזייתא [להוציא סמטאות קטנות] שהן בצד בית הטבילה, ולא ברור אם הן דרך עליה או דרך ירידה. ומאחר והיו הכלים ודאי טמאים, והספק אינו אלא אם נטבלו לטהרתם, לכך מעמידים אותם על חזקת טומאתם. אבל כאשר הספק הוא אם בכלל נטמאו, בכך לא גזרו חכמים ונחשבים הם כטהורים.

ושואלים: ולשיטת רב שאמר שמדובר שם כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר, הרי כיון שאמר מר [החכם] שאת הכתוב "בחלל חרב" יש ללמוד כי חרב וכל כלי מתכת הרי הוא כחלל עצמו, ולכן מתוך שנגעה בטמא מת הרי אף היא טמאה בדרגת "אב הטומאה" כמותו. ואם כן, אדם וכלים נמי [גם כן] ליטמא במגע בה, ולא רק את הבשר!

אמר רב אשי: זאת אומרת עזרה שבמקדש רשות הרבים היא לענין דיני ספקות שבטומאה, והוה ליה [ונהיה לו, נעשה] הדבר כספק טומאה ברשות הרבים, שהרי אין בידינו הוכחה שנגעו הכלים או הידים במחט טמאה זו. וכלל בידינו כי כל ספק טומאה ברשות הרבים — ספיקו טהור, ולכן רק הבשר שודאי נגעה בו המחט טמא, אבל השאר טהור.

על תירוץ זה תוהים: הא [הרי] אפשר להסיק מכאן כי אם היה הדבר ברשות היחיד — ספיקו טמא הוא. ומדוע? מכדי [הרי] האי [אותה] המחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שדבר דומם איננו יכול להישאל ולהיחקר כיצד בדיוק ואם בכלל נטמא. ושנינו כלל בדבר: כל דבר שאין בו דעת לישאל כגון חפץ או אדם שאינו מסוגל להישאל, בין שהיה ברשות הרבים ובין ברשות היחיד — ספיקו טהור!

ודוחים: אמנם מחט היא דבר שאין בו דעת להישאל, ואולם הטומאה בה היא משום דהוי [שהריהי] ספק טומאה בידי אדם, שהרי מגע הסכין במחט לא בא מעצמו אלא הסכין מוחזקת בידי אדם, וכבר אמר ר' יוחנן כלל אחר: ספק טומאה הבאה בידי אדם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And let us say that Rabbi Akiva says that we learn from here that there is no ritual impurity of hands and vessels in the Temple, as the mishna says that the knife which touched the needle is also pure. Rav Yehuda said that Rav said, and some say that it was Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: The testimony that there is no ritual impurity for hands was taught prior to the decree of impurity for vessels that came in contact with impure liquids outside the Temple. Therefore, there was no novelty in the fact that there is no ritual impurity of vessels in the Temple.

Rava said: But weren’t both decrees issued on the same day? As we learned in a mishna: The impurity of a Torah scroll and other sacred scrolls, and the impurity of hands that were not washed or immersed, and the impurity of one who immersed himself during that day, and the impurity of foods and vessels that became impure by contact with impure liquids, all these are included in the eighteen matters with regard to which decrees were issued on the same day.

Rather, Rava said: Leave the impurity of the knife, as even outside the Temple in non-sacred circumstances it does not become impure. As in the case of this knife, what did it touch that could transmit impurity? If you say that it touched the meat, food does not transmit impurity to a vessel. If you say, rather, that it touched the needle, a vessel does not transmit impurity to another vessel.

With regard to this needle, the Gemara asks: What is its impurity status? If we say that there is uncertainty with regard to the impurity of the needle, wasn’t it stated that there is a dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina? One said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of spittle that is found in Jerusalem. Any spittle found outside of Jerusalem might have come from a zav or from a gentile, whose legal status in this regard is like that of a zav. The Sages decreed that any contact with this spittle should be treated as uncertain contact with a primary source of ritual impurity. That decree was not issued with regard to spittle found in Jerusalem. And one said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of vessels in Jerusalem. As opposed to the situation outside of Jerusalem, there is no presumption of impurity with regard to vessels found in Jerusalem, including a needle.

Rav Yehuda said that Rav said: This is referring to a case where one lost a needle that became impure through contact with a person or vessel impure with ritual impurity imparted by a corpse. Since the needle is a metal utensil, it assumes the same degree of impurity as the source of its impurity, in this case a primary source of impurity. And he then recognized the needle in the meat of the offering. Rabbi Yosei, son of Rabbi Avin, said: This is referring to a case where the cow was muzzled as it came from outside of Jerusalem. The needle is clearly from outside of Jerusalem, and in all cases of uncertainty with regard to vessels outside of Jerusalem the ruling is that they are impure.

The Gemara analyzes the dispute with regard to the decree that was not issued in Jerusalem itself. Rabbi Elazar and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, disagreed. One said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of spittle that is found in Jerusalem. And one said: The Sages did not issue a decree in the case of uncertainty with regard to the impurity of vessels in Jerusalem. The Gemara asks: We already learned the halakha of spittle, and similarly, we already learned the halakha of vessels. What do these amora’im add to the earlier tannaitic rulings?

The Gemara elaborates: We already learned the halakha of spittle, as we learned in a mishna: Any spittle found in Jerusalem is pure, except for the spittle that is found in the upper market, an area frequented by gentiles (Rambam). The Gemara explains: No, it is necessary for the amora to teach that this halakha applies even in a case where there is a presumption that there had been a zav in the area where the spittle was found. Even in that case, no decree of impurity was issued with regard to spittle in Jerusalem.

Likewise, we already learned the halakha of vessels, as we learned in a mishna: With regard to all the vessels found in Jerusalem, if they were found on the path leading down to the ritual bath they are presumed ritually impure. These vessels were probably not yet immersed, as people typically bring impure vessels to the ritual bath. By inference, all other vessels found elsewhere are presumed pure.

The Gemara raises a difficulty: And according to your reasoning, say the latter clause of the mishna as follows: If the vessels were discovered on the path up from the ritual bath, they are presumed ritually pure. One can learn by inference from this statement the diametric opposite: All other vessels are presumed ritually impure.

Rather, the first clause of the mishna is precise in its formulation, and therefore inferences may be drawn with regard to other vessels. And the latter clause is not precise in this way, and it comes to exclude only the small passageways near the ritual bath, where it is unclear whether the vessels there were being taken to the bath for immersion or from the bath after being immersed. Since the vessels were certainly impure when brought to the ritual bath, and it is uncertain whether or not they were immersed, they retain the presumptive status of impurity. However, in cases where the uncertainty is whether or not the vessels were impure at all, then where the impurity is by rabbinic decree, that decree is not in effect in Jerusalem, and the vessels are ritually pure.

And the Gemara suggests that according to Rav, who said this is referring to a case where one lost a needle that became impure through contact with a person or vessel impure with ritual impurity imparted by a corpse, and he recognized the needle in the meat of the offering, the conclusion should be different. Since the Master said that the verse: “One who is slain with a sword” (Numbers 19:16) teaches that the legal status of a metal sword is like that of one who is slain in terms of its degree of impurity, not only the meat, but a person and vessels as well should become ritually impure by touching the needle. Just as a sword that comes into contact with a corpse assumes its status as an ultimate primary source of ritual impurity, so too, any metal vessel that comes into contact with a person or vessel that is impure with impurity imparted by a corpse assumes its status as a primary source of ritual impurity.

Rav Ashi said: That is to say that the Temple courtyard is a public domain with regard to the halakhot of uncertain impurity. And therefore, the ruling in this case is that of uncertainty with regard to impurity in a public domain, as there is no proof that either the vessels or one’s hands came into contact with the ritually impure needle. And the guiding principle in any case of uncertainty with regard to impurity in a public domain is that its uncertainty is ruled to be ritually pure. Therefore, the meat, which definitely came into contact with the needle, is impure, while everything else is ritually pure.

The Gemara asks: One can learn by inference that if this uncertainty developed in the private domain, its uncertainty is ruled to be ritually impure. Why would that be the case? Since this needle is an item that does not have knowledge to be asked, as an inanimate object cannot be consulted with regard to how it became impure or whether it became impure at all, the following principle is in effect: With regard to any item or person that does not have knowledge to be asked, the person referring to one who lacks the competence to answer the question, whether the uncertainty developed in the public domain or whether it was in the private domain, its uncertainty is ruled to be ritually pure.

The Gemara responds: Although a needle does not have knowledge to be asked, it is nevertheless impure due to the fact that its uncertainty is uncertainty with regard to impurity that comes about by means of a person. The knife did not come into contact with the needle on its own; rather, a person was holding the knife. And Rabbi Yoḥanan stated another principle: In a case of uncertainty with regard to impurity that comes about by means of a person,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנן התם בעדיות פ"ב ועל המחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות מכלל שלא גזרו על הידים טומאה במקדש אקשי' עלה והא על הסכין נמי קתני טהור ליתני ר"ע זכינו שאין טומאה במקדש לא לידים ולא לכלים ודחי' בעת שנשנית משנה זו לא גזרו רבותינו טומאה על הכלים ואפילו בחוץ והכלים בכל מקום טהורים היו אם נגעו במשקין טמאין וכל שכן במקדש אבל הידים שבחוץ טמאות הוצרך ר"ע לומר כי במקדש לא גזרו עליהן טומאה ואתקיף עלה רבא והא אשכחן דידים וכלים כאחת גזרו עליהן דתנינן (י"ד) [י"ח] דבר גזרו בו ביום ומהן הידים וטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין ומשני רבא הנח לסכין דאפי' בחולין לא מטמא כי מאין תרד טומאה בסכין בו אם מנגיעת הבשר בסכין הא קיימא לן אין אוכל מטמא כלי והסכין כלי הוא ואם נאמר כיון שנגע בה המחט נטמא הסכין מן המחט המחט כלי ואין כלי מטמ' כלי ועמדו דברי רבא:
ובאנו לחקור על זה המחט מאיזה דרך טמאה הבשר ואמרנו אם המחט עצמה מטמאתה מספק דחיישי' שמא מחט זו טמאה היתה הא אמרי' לא גזרו על ספק כלים הנמצאים בירושלים ואוקמא רב יהוד' במחט ידועה שנטמאת טמא מת ונמצא עכשיו בבשר שאינה ספק אלא ודאי ור' יוסי בר אבין אוקמא בפרה חסומ' ובאה מחוץ לירושלים שנתברר כי זו המחט מחוץ לירושלים בלעתה וכי לא גזרו טומאה על ספק כלים הני מילי בירושלים אבל חוץ לירושלים גזרו וזו המחט מחוץ לירושלים היא. וחזרנו לדקדק על מי שאמר לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים למה הוצרך לומר זה והלא שנינו כל הרוקין הנמצאים בירושלים כו' ופשוטה היא ועוד הא דאמרי' לא גזרו על ספק כלים הנמצאים בירושלים למה הוצרך לאמרו והרי משנה שלימה שנינו בשקלים פ"ח כל הכלים הנמצאין בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה טמאים ודייקינן הני ודאי טמאים דמוכחא מילתא דלאטבולינהו בעי הא ספק טהורין ואמרינן אדרבה דייק מסיפא דקתני דרך עליה טהורין דמוכחא מילתא דודאי הטבילן הא אחרים כולהי דאיכא למיחש שמא טמאין הן טמאין ואסקינן לעולם רישא דוקא וסיפא למעוטי גזיאתא פי' הכלים הנמצאים דרך מעבר בבית הטביל' דלא ידיע דרך עליה או דרך ירידה ואתיא סיפא לאשמעינן שהן טמאים וכי אינן טהורין אלא הנמצאין דרך עליה בלבד. ופי' גזיאתא כדכתיב (נחום א י"ב) וכן נגוזו ועבר וכדמתרגמינן עברו גזו והני מילי בבית הטבילה בלבד אבל בירושלים הכל טהור וגם מי שאמר לא גזרו על ספק כלים שבירושלים דוקא דהא מתניתין קמ"ל:
וחזרנו להקשות כי מחט זו אם מחט טמא מת היא ודאי אי הכי אדם וכלים נמי תטמא דהא קיימא לן בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וכבר פי' למעלה בענין נר של מתכת שהוא טמא מת ודחי' רב אשי עזרה כרשות הרבים היא ותנן בטהרות פ"ו ספק טומאה ברשות הרבים טהור עד שיאמר נגעתי ואקשינן עליה מכלל דברשות היחיד כי האי גונא טמא והתנן בפ"ג חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי זו בחזקת טהרה וכל הפקח בחזקת טומאה וכל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור והא חרש שוטה וקטן מפני שאין בו דעת להשאיל ספקו טהור וכל שכן מחט ומשני כיון שהיא ספק טומאה הבאה בידי אדם פי' שהמתעסק בבשר הרי פקח הוא כמי שיש בו דעת להשאל [דמי] כר' יוחנן דאמר נשאלין עליה אפילו בכלי המונח על [גבי] קרקע ולפיכך אמר ברשות הרבים ספיקו טהור ברשות היחיד כי האי גונא ספיקו טמא והאי ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ברשות היחיד ספיקא טמא גמרי' לה מסוטה דכתיב בה (במדבר ה יג) ונסתרה והיא נטמאה הנה כיון שנסתרה ספיקא הוא אלא כיון שברשות היחיד נסתרה אמרה תורה נטמאה וכו' ופשוטה היא וכבר פרשנוה בכמה מקומות לפיכך לא הארכנו בה:

הספר והידים והאוכלין שנטמאו במשקין וכן הכלים שנטמאו במשקין כולן פוסלין את התרומה מגזרת שמנה עשר דבר וטבול יום מיהא אינו מהם אלא מן התורה וכבר ביארנו ענינים אלו בראשון של שבת:

רוק הנמצא באיזה מקום טמא מספק רוקו של זב ואפי' ברה"ר שהרי בחזקת טומאה הוא והנמצאים בירושלים בשוק העליון ששם היו מתקבצים כל הטמאים טמא בשאר מקומות באמצע הדרך טמא ובצדדים טהור שהפרושים מהלכים בצדי דרכים שלא ליגע בהם עמי הארץ וההפך ברגל שבאמצע טהור שטומאת עם הארץ ברגל טהרה היא ואפי' ראינו טמא עובר לשם ובצדדים טמא שהטמאים מתוך מיעוטם הולכים בצדי דרכים שלא לטמא את האחרים:

כלים הנמצאים בירושלים שביארנו שהם טהורים לא סוף דבר שנמצאו בדרך עלייה מן הטבילה אלא אף דרך ירידה והענין הוא שכל הטובלים היו יורדים בדרך אחד לבית הטבילה ועולים בדרך אחרת וכל שהם דרך ירידה היה לנו לומר שטמאים הם ורצה להטבילם ואעפ"כ טהורים ומ"מ אם מצאם מוקצים במבואות קטנים כמו שפנהו אדם לשם טמאים:

ספק טומאה ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא במי שיש לו דעת לישאל ובמי שאין לו דעת לישאל כגון חרש שוטה וקטן טהור אא"כ יש שם חזקת טומאה כגון תינוק טמא שנמצא בצד העיסה שמטמא אותה מפני שדרכו לטפח וכל שאין בו דעת לישאל אלא שספק טומאתו באה על ידי מי שיש לו דעת לישאל כגון מחט זה שהזכרנו שאע"פ שאין במחט דעת לישאל אם נגע הסכין אם לאו מ"מ הרי אם נגע בו על ידי אדם נגע בו הרי הוא כיש בו דעת לישאל וברשות היחיד ספקו טמא שכל שיש באחד מהם דעת לישאל או למטמא או למיטמא בו והעזרה כולה הרי היא כרשות הרבים לענין ספק טומאה ובראשון של חולין יראה הפך הדברים שאמר מביא סכין ארוכה וכו' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשרה הא ספק לא ואפשר שלרוחא דמלתא אמרה לכתחילה כמו שביארנו שם:

גמרא האי מחט מאי עבידתיה אי נימא ספק מחט והא כו' יש לדקדק דנוקמא בפשיטות כגון שאבדה לו מחט טמא שרץ והכירה בבשר דהשתא לק"מ מספק כלים שבירושלים ולא אצטריך ליה לאוקמא בפרה חסומה ולא תקשה ליה נמי מאי דפרכינן לאוקמתא דאיירי במחט טמא מת מחרב הרי הוא כחלל ויש ליישב דאי במחט טמא שרץ דוקא ובירושלי' פשיטא דהסכין טהור דהא אין כלי מטמא כלי אבל בספק מחט איכא לספוקי נמי במחט טמא מת דהוה המחט אב הטומאה ומטמא שפיר כלי ואשמעינן דלא ניחוש בכלים הנמצאים לספק טומאת מת משום דהוה כמו ס"ס ספק טהור ספק טמא ואת"ל טמא נימא טומאת שרץ הוא וכצ"ל למאן דאוקמא פרה חסומה הוה דמה"ט לא ניחוש לספק טומאת מת וקרוב לזה כתב בעל המאור ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה ונימא אין טומאת כו' וזה אין נראה לי דלר' עקיבא יהיו דכן מלטמא כלים כו' עכ"ל לא ידענא למה אין נראה לו לומר כן דנהי דסבר רבי עקיבא טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא מ"מ מודה הוא לטמא כלים אינו דאורייתא כדקאמרינן לעיל ואימא לטמא כלים ולאו ק"ו הוא כו' וההיא סוגיא בשיטת ר"ע אזלא ולקמן נמי אמרינן [דליכא] תנא דאמר משקין מטמאין כלי מדאורייתא ויש ליישב דה"ק דאין נ"ל דמשום טומאת כלים לחוד לא ה"ל לתקוני במקדש שיהיו דכן ודו"ק:

בא"ד וגזירה דידים לקודש כבר נגזרה כו' דשלמה גזר לקודש כו' עכ"ל ר"ל לקודש כגון בשר שלמים חוץ למקדש אבל במקדש הא קאמר זכינו שאין טומאת ידים במקדש וק"ל:

בא"ד וי"ל דאם איתא דגזרו בי"ח דבר טומאה על הכלים כו' לאשמעינן כו' שהסכין טהור קודם כו' עכ"ל ולעיל דקשיא להו דאימא ר"ע קודם גזירת י"ח דבר הוה ליכא לתרוצי כי הכא דאימא דקושטא הוא דלא גזרו על טומאת כלים במקדש בי"ח דבר מכח הוכחה שכתבו כאן דמ"מ ר"ע דקודם גזירת י"ח הוה שפיר הוא דלא נקט טומאת כלים וק"ל:

בד"ה תרווייהו בו ביום גזרו תימה דידים לקודש שלמה גזר כו' עכ"ל גם לפי מה שכתבו לעיל דר"ע אחר גזירת י"ח הוה וע"כ דלא גזרו [בי"ח] דבר טומאה על כלים במקדש כמו שכתבנו לעיל מ"מ מאי קאמר תרווייהו בו ביום גזרו דהא ליתא דלקודש דקיימינן ביה הכא כבר שלמה גזר ותרצו דר"ע מסתמא אי"ח דבר קאי שאז עסקו בדיני ידים לענין פסול תרומה ולא גזרו אז במקדש והל"ל נמי זכינו נמי שאז לא גזרו על טומאת כלים במקדש כמו שהוכיחו לעיל דאם איתא דגזרו בי"ח דבר כו' ודו"ק:

כתב מהרש"ל מפי אחרים האי בשר דאתכשר כו' ה"נ מצי למבעי אקרא והבשר אשר יגע כו' במאי אתכשר כו' עכ"ל ע"ש וליכא למימר דאתכשר בשר בחיבת קודש דרש"י אזיל לשיטתו דחיבת קודש אינו אלא מדרבנן וק"ל:

רש"י בד"ה ופרכינן כו' מה סוטה יש בה דעת כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה על ספק הרוקין. או של נדה הן ורוקן אה"ט כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דרך עליה טהורין. שהטבילן. לכאורה מ"מ הע"ש בעי וי"ל דתלינן שנאבדו זה ימים רבים כמו לעיל (ז) בהר הבית לעולם חולין ע"ש בפירש"י. אך ק"ק מהא דלקמן (ע) מסכין שנמצא בי"ד ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה ופרכינן וד"ה ומינה. צ"ל בד"א:

תוס' ד"ה ונימא. וזה א"נ לו דלר"ע יהיה דכן מלטמא כלים. ר"ל דזה א"נ להש"ס לומר דר"ע אית לי' עדותו של יוסי ביו"ע דמשקי ב"מ דכן רק דמפרש לי' דכן מלטמא כלים ובזה הוה א"ש דל"א זכינו שא"ט כלים במקדש דזה כבר שמענו מעדות יוביו"ע [ועוד דמשם שמענו דאפילו יצאו אח"כ חוץ למקדש אינן מטמאין אה"כ כדתניא לעיל דכשנטמאו בפנים אפילו הוציאן לחוץ טהורין] משום דלשון דכן משמע לגמרי או אפי' מליטמא או לכה"פ מלטמא אף אוכלין וכרב ושמואל לעיל והמהרש"א לא הבין כן:

בגמרא ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ופירש"י ונימא נמי זכינו שאין טומאת כלים במקדש וכו' עכ"ל ואף למאי דמשמע מלשון רש"י בסמוך דהאי זכינו היינו דזכות וטובה וריווח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים וכבר פירשתי דהיינו משום דטומאת ידים גופא היה הפסד גדול בקדשים ואם כן לפ"ז לא שייך האי לישנא דזכינו לענין טומאת כלים דלא שכיח כ"כ אלא דאפ"ה כיון דעיקר מילתא לענין טומאת ידים שייך לישנא דזכינו כיון דשכיח אם כן כ"ש דאי הוי תנא שאין טומאת ידים וכלים במקדש שייך שפיר טפי לישנא דזכינו. אלא דאכתי לא ידענא מי הכריחו לרש"י לפרש כן כיון דבנוסחאות הגמרא שלפנינו לא גרסינן ונימא זכינו אם כן בפשיטות מצינן לפרש דהמקשה בעי למימר דלא ליתני לשון זכינו כיון דלקושטא דמילתא אפילו בכלים דלא שכיחי לא גזרו במקדש אלמא שאין עיקר הטעם משום פסידא דקדשים ויש ליישב וק"ל:

בתוס' בד"ה ונימא וכו' תימא לר"י ממאי היה לו לכלי ליטמא אם ממשקין כו' עכ"ל. אגופא דמתניתין דקתני שהסכין טהור לא קשיא להו מאי קמ"ל דממה היה לו לסכין ליטמא דודאי בפשיטות מצינן למימר דעיקר רבותא לאשמעינן הך מילתא גופא דאין כלי מטמא כלי וכ"ש לאוקימתא דרב דאיירי במחט טמא מת ואתא לאשמעינן דאפ"ה הסכין טהור כדמסיק רב אשי זאת אומרת עזרה ר"ה היא אבל הכא לסברת המקשה דמשמע ליה הא דסכין טהור היינו משום דאין טומאת כלים במקדש והיינו משום דלא ניחא ליה למימר דאיירי אפילו בחולין אלא דוקא בקדשים דומיא דבשר וידים דאיירי במקדש דוקא כדמסקינן לקמן ואם כן לפי זה ע"כ דהא דקתני שהסכין טהור היינו לאשמעינן שאין מקבלין טומאה ממשקין וכדמשמע מאוקימתא דרב ומקושיא דרבא ומשו"ה מקשו התוס' שפיר הא משקי בי מטבחייא דכן:

ובזה נתיישב גם כן דלכאורה לפירש"י ותוס' מעיקרא היה סבור הש"ס דאיירי דאיכא משקים בהדי בשר והיינו כדמסקינן שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה ובסוף לפי המסקנא דרבא איירי דליכא משקין בהדי בשר והיינו שכבר נתנגבו אותן המשקין שהוכשר הבשר על ידיהן ואם כן לפ"ז העיקר חסר מן הספר בין לפי המקשה ובין לפי המסקנא דרבא אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דמעיקרא הוי פשיטא ליה בכולה מתניתין דמחט היינו לענין קדשים ומשום שלא גזרו במקדש אם כן ע"כ איירי דאיכא משקין בהדה דאל"כ מאי סהדותא דר"ח סגה"כ לענין סכין דטהור ואם כן מקשה שפיר משא"כ למסקנא דרבא דמה שהסכין טהור היינו אפילו בחולין ולענין דאין כלי מטמא כלי או משום דעזרה ר"ה היא אם כן מוקמינן למתניתין כפשטא דאיירי דליכא משקין בהדה כיון שלא נזכר משקין כלל במשנה וכדמקשינן לעיל בהתחלת השיטה עם בשר ומשקין מיבעיא ליה כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דר"ע וכו' אם כן לית ליה שיהא דכן וזה אין נראה לו דלר"ע יהא דכן מלטמא כלים עכ"ל. עיין במהרש"א שנדחק בזה. ולע"ד דברי התוס' פשוטים ומוכרחים מהא דאיתא לעיל דף ט"ז דמייתי הש"ס ברייתא דתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר על משקי בי מטבחייא דכן ואם כן ע"כ מילתא דפשיטא הוא דאין לפ' האי דכן לענין טומאת כלים לחוד אלא אי לרב דכן ממש אפילו לטומאת עצמן או לשמואל לענין שאין משקין בי מטבחייא מטמאין לדבר אחר כל עיקר:

מיהו לפמ"ש לעיל דף י"ז ע"ב בשיטת הרמב"ם ז"ל דקיי"ל כר"פ דמשקין בי מטבחייא אפילו למ"ד ט"מ דאורייתא אפילו הכי הלכתא גמירי לה וכמו שכתבתי שם דלא דחינן שום מימרא משום קושיא ואם כן לפ"ז אין מקום לתירוץ התוס' דהכא אלא דהתוס' לשיטתייהו דלא נחתי לסברת הרמב"ם ז"ל כדפרישית לעיל ועוד דבלא"ה א"ש לפמ"ש בסמוך דע"כ למאי דס"ד מעיקרא דמה ששנינו שהסכין טהור היינו לאשמעינן דאין טומאת כלים במקדש אפילו אי איכא משקין בהדה ואם כן ע"כ הוה סבר דלא כר"פ דאמר הלכתא גמירי לה אלא כר"ה בריה דר"י ורבינא דהתם דמסקו לדר"פ בקושיא מ"מ הרמב"ם ז"ל פוסק כר"פ משום דלא דחינן למימרא משום קושיא והיינו נמי לפי המסקנא דרבא דהכא דהך מתניתין דמחט דהסכין טהור לא איירי מכלים שנטמאו במשקין אלא מכלים בכלים דאפילו בחולין טהור כן נראה לי ודוק היטב:

בא"ד וא"ת דילמא כי אמר ר"ע וכו' דשלמה גזר לקדש וכו' עכ"ל וכן מה שהקשו בסמוך בד"ה תרווייהו וכו' תימא דידים לקדש שלמה גזר וכו' עכ"ל. עיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר דלמסקנא דהתם הא דשלמה גזר לנט"י לקדש לא גזר עלייהו שיטמאו בדיעבד אלא עיקר תקנת שלמה לא היה אלא לנטילת ידים לקדש למצוה בעלמא כי היכי דגזרו לבסוף אפי' בחולין כה"ג והבאתי ראיה מסוגיא דר"פ עושין פסין ואם כן לפי זה אין מקום לקושיית התוס' דהכא. אלא דאכתי יש לדקדק לפי מה שהעליתי שם דלמאי דגרסינן התם במסקנא אלא שלמה גזר לקדשים הדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא דשמאי והלל גזרו ולא קיבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזרו בי"ח דבר וקיבלו מינייהו ולפי המסקנא אין צורך בזה דאיכא למימר דשלמה גזר לקדשים למצוה בעלמא ואתו שמאי והלל וגזרו טומאה על הידים לקדשים אפילו בדיעבד ואתו תלמידייהו וגזרו אפילו טומאת ידים לפסול את התרומה ואם כן לפי זה לא הוי א"ש הא דמקשה רבא הכא בשמעתין והא תרווייהו בו ביום גזרו דהא שפיר מצינן למימר דידים דהכא דאיירי לקדשים קודם גזירת כלים נישנו והיינו משום דידים לקדשים היינו גזירה דשמאי והלל גופייהו משא"כ גזרת כלים הם מגזרת י"ח דבר דתלמידי שמאי והלל אלא דיש ליישב דלא ניחא ליה לרבא לאוקמי סהדותא דר"ח סגה"כ לענין הסכין טהור שהיה באותו זמן מועט שבין גזרת שמאי ובין גזירת תלמידיו. ועוד דבלא"ה לא משמע ליה לרבא לאוקמי כלל הך אוקימתא דרב או ר"י ב"ח דמוקי למתניתין דהסכין טהור בדאיכא משקין בהדי בשר ובלא"ה משמע ליה לאוקמי בפשיטות אפילו בדליכא משקין בהדה אלא לענין כלים בכלים דאפילו בחולין לא מטמאין כנ"ל נכון:

ובזה נתיישב לי גם כן טובא דאכתי קשה אדרב ור"י ב"ח גופייהו דאמרי להדיא ידים קודם גזרת כלים נישנו והיאך אפשר לומר כן הא תרווייהו בו ביום גזרו ולמאי דפרישית א"ש דלרב או לר"י ב"ח משמע להו ידים קודם גזרת כלים נישנו כדפרישית דידים היינו גזרת שמאי והלל גופייהו לקדשים וכלים גזרת תלמידים ואם כן סהדותא דר"ח סגה"כ הוי בתר שמאי והלל גופייהו ודוק היטב:

בא"ד וא"ת מנ"ל להגמרא וכו' והא דקתני שהסכין טהור ההיא נשנית קודם י"ח דבר וכו' עס"ה. ולמאי דפרישית אין מקום לקושייתם דאי ס"ד דהך סהדותא איירי קודם שגזרו כלום על כלים שנטמאו במשקין אם כן למה הוצרכנו לעדותו של ר"ח סגה"כ לענין הסכין דפשיטא שהוא טהור למה יהא טמא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה וברה"י ספיקו טמא תימא הא איצטריך לאוקמי בר"ה משום ידים דספיקן ברה"י טמא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם בזה חדא דהא משנה ערוכה היא בפ"ה דטהרות דספק ידים אם נגעו בטהרות או לא נגעו אפילו ברה"י טהור ועוד דהכא במתניתין דמחט לאו מספק כה"ג איירי כיון דלקושטא דמילתא אפילו ודאי נגעו קתני דטהור דאין טומאת ידים במקדש וא"כ אין כאן טומאת ידים כלל ולכאורה היה נ"ל שטעות נפל בספרים בלשון התוס' דבמקום משום ידים צ"ל משום אדם ואם כן כוונתם בזה דאהא גופא דמקשה אדם וכלים נמי ליטמאו הוצרך רב אשי לומר זאת אומרת עזרה ר"ה היא משום אדם דספיקו ברה"י טמא אלא דהא נמי ליתא דהא שפיר מתוקמא אפילו ברה"י דהא מסתמא האדם לא נגע במחט אלא ע"י הסכין ואם כן למאי דס"ד דהסכין הוי דבר שאין בו דעת לישאל ואפילו הסכין טהור כ"ש באדם שנגע ע"י הסכין ועוד דבלא"ה הא נמי מסקינן במסכת ע"ז פרק אין מעמידין דף ל"ז דבאדם גופא בהא דאמרינן ספק בר"ה טהור אבל הלכה ואין מורין כן דאמר רבי ינאי דאמרי' להו הא מיא בשיקעא דנהרא זילו טבולו וכ"ש הכא במשנה דמחט ר"ע איירי בה ושמעינן לר"ע בהדיא ברפ"ה דטהרות שסובר כן דבאדם ספק נגע ספק לא נגע אפילו בר"ה טמא (וע"ש בפירוש המשניות לרבינו שמשון ז"ל ובחידושינו לעיל דף י' בלשון התוס' ד"ה הלך באחד מהן) ואם כן לפי זה ע"כ איירי הכא בכה"ג שהאדם גופא לא נגע במחט אלא על ידי הסכין וצ"ע ודו"ק:

זכות וטובה וריוח ותקנה היא לנו מהפסד קדשים שלא נגזרה גזרת ידים במקדש ליטמא בדבר שאין מטמא אדם דהאי מחט מוקמי ליה דלאו בר טמויי אדם הוא דאילו חוץ למקדש מטמאים ידים בטומאה כל דהו אפילו סתמן משום ידים עסקניות: ונימא. נמי זכינו שאין טומאת כלים במקדש מדרבנן בדבר שאין מטמא מן התורה דאילו בחולין גזור רבנן ביה טומאה ואף על גב דמדאורייתא טהור כדתנן גבי י''ח דבר והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין והכא קתני סכין טהור: ידים קודם גזירת כלים נשנו. ליטמא מדרבנן וכשהעידו עדות זו עדיין לא נגזרה גזירת חכמים על טומאת כלים דרבנן לפיכך לא יוכל לומר זכינו שאין טומאת כלים במקדש דההיא שעתא אפי' בעלמא נמי לא הואי: בו ביום. בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ביציאות השבת דתנן אלו פוסלין את התרומה: הספר. והתם מפרש טעמא משום תקנת ספרים שהיו מניחין את הספרים עם התרומה ועכברים אוכלים אותם: והידים. אפילו סתמן אם נגע בתרומה בלא נטילת ידים: והטבול יום. והתם פריך הא דאורייתא היא ומשני סמי מכאן טבול יום: אלא אמר רבא. ודאי כבר נגזרה על הכלים מדרבנן שיטמאו במשקין ומיהו הכא ליכא משקין והנח לטומאת סכין דאפילו בחולין שלא חשו להפסידן לא שייכא בהו הכא טומאה לסכין דהאי סכין דנגע במאי שיטמאוהו לא בשר ולא מחט אין יכולין לטמאו דאין אוכל ולא כלי שאינו אב הטומאה מטמאין כלים אפילו מדרבנן ולא גזרו חכמים מדבריהם טומאה על הכלים אלא שיטמאו מן המשקין ומשום משקה זב וזבה: מאי עבידתיה. דמטמא בשר: ספק מחט. לא ידעינן אי טמא אי טהור ושל מי היתה: על ספק הרוקין. לומר שמא של זב או של נדה הן ורוקין אב הטומאה הן לטמא אדם דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב: מחט של טמא מת. שהוא אב הטומאה והמחט עצמו אב הטומאה דחרב הרי הוא כחלל ולקמיה פריך אמאי הסכין והידים טהורין אף גופו של כהן טמא הוא וצריך טבילה והערב שמש דאורייתא: רבי יוסי בר' אבין אמר. לעולם ספק מחט וכגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים דודאי מעלמא אתי דמשנכנסה לשם לא בלעתה דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים: של שוק העליון. שם היו מתקבצין טמאין שלא לטמא את חביריהם: ואע''ג דאיתחזק זב. שראינוהו עובר בשוק זה שנמצא בו רוק אשמעינן דלא גזרו דכולי האי לא שמענו ממתני': בדרך אחת היו יורדין לבית הטבילה. ועולין בדרך אחרת הנמצאין בדרך הירידה טמאין דמאי בעו התם אלא טמאין היו והיה רוצה להטבילן ונפלו ממנו: דרך עליה טהורים. שהטבילן: ולטעמיך אימא סיפא כו'. ומהא ליכא למשמע מינה דאיכא למידק מרישא הכי ומסיפא הכי ואשמעינן הנך אמוראי דלעיל דאמרי לא גזרו דרישא דוקא דקתני בדרך ירידה הוא דמטמאין הא דכל העיר טהור וסיפא דקתני דרך עליה טהורין לא תידוק מינה הא דכל העיר טמאין אלא לאפוקי גזייתא מבואות קטנים שהיו סמוך לדרך ירידה ועליה ופעמים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמים עולין והנהו טמאין מספק שהרי מתחלה טמאין היו ספק נפלו בירידה ספק בעליה ומספקא לא נפקי מטומאה אבל שאר כלים ספק נטמאו ספק לא נטמאו לא גזרו עליהן מספק: כיון דאמר מר חרב הרי הוא כחלל. וזו נגעה בטומאת מת שהוא אב הטומאה ונעשה גם המחט אב הטומאה ואמאי הסכין והידים טהורות: אדם וכלים נמי ליטמא. דכל אב הטומאה מטמא אדם וכלים בין כלי את כלי בין אדם את אדם בין אדם כלי וכלי אדם בפרשה זאת חקת התורה בספרי: עזרה רשות הרבים היא. לטומאה ואדם וסכין ספק נגעו במחט זה ספק לא נגעו והויא לה ספק טומאה ברה''ר דספיקו טהור: ופרכינן הא רה''י הוי ספיקו טמא. הא דבר שאין בו דעת לישאל הוא הסכין ול''ג האי מחט אלא מכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא ואי גרסי' ליה הכי מפרשינן מכדי האי עדות דמחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא הסכין וכל מי שאין בו דעת לישאל כו' דכל ספק טומאה מסוטה גמרי' מה סוטה רה''י ועל הספק טמאה אף כל ספק טומאות ברשות היחיד ספיקו טמא ומינה מה סוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו אף כל כיש בו דעת לישאל כגון אדם ספק נגע בשרץ ספק לא נגע דיש בו דעת שיכולין לשואלו אם נגע והוא אינו יודע ספיקו טמא: הבאה בידי אדם. אדם היה עסוק בה ואם נגע בו הסכין במחט על ידי אדם נגע בו הלכך אם עזרה רשות היחיד ספיקו טמא:

בסתם ידים והנהו ידים דכל הפוסל התרומה מטמא ידים להיות שניות אינו אלא לקדשים כדמוכח בחגיגה ותירץ ר''י דהך גזירה ודאי אינה ההיא דחגיגה אלא מסתמא כשגזרו אסתם ידים שיהיו שניות גזרו כמו כן מסתמא על ידים הנוגעות בראשון שיהיו שניות הלכך הני ידים שנגעו במחט שהוא ראשון היה להם להיות שניות אלא דאין טומאת ידים במקדש: ונימא אין טומאת ידים וכלים במקדש. תימה לר''י ממה היה לו לכלי ליטמא אי ממשקין הא משקין בית מטבחיא דכן וי''ל דר''ע היא דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא א''כ לית ליה שיהא דכן וזה אין נראה לו דלר' עקיבא יהיו דכן מלטמא כלים וא''ת דילמא כי אמר ר''ע זכינו עדיין לא נגזרה גזירה דכלים וגזירה דידים לקדש כבר נגזרה כדאמרינן בפ''ק דשבת (ד' טו. ושם) דשלמה גזר לקודש ואינהו גזרו לתרומה וי''ל דגזירה דכלים היינו בי''ח דבר וי''ח דבר קדמו לר''ע וא''ת מנא ליה לגמרא שאין טומאת כלים במקדש דילמא בי''ח דבר גזרו על כלים אף במקדש והא דקתני שהסכין טהור ההיא נשנית קודם י''ח דבר שהיה מעדותו של ר' חנינא סגן הכהנים וי''ל דאם איתא דגזרו בי''ח דבר טומאה על הכלים במקדש ה''ל למיתני בהדיא בשום מקום לאשמעינן דההיא דקתני שהסכין טהור קודם גזירה נשנית: תרוייהו בו ביום גזרו. תימה דידים לקודש שלמה גזר וי''ל דר''ע אי''ח דבר קאי שהיתה מחדש וה''ק בי''ח דבר כשעסקו בדיני ידים לא רצו לגזור טומאת ידים במקדש: האי סכין דנגע במאי. וס''ל דמיירי בלא משקין: אין כלי מטמא כלי. ולית ליה דרב יהודה דמוקי לה במחט טמא מת דההוא כלי מטמא כלי אלא כרבי יוסי דאמר כגון שהיתה פרה חסומה: הא ברשות היחיד ספיקו טמא. תימה הא איצטריך לאוקמא ברשות הרבים משום ידים דספיקו ברה''י טמא: מכדי האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא. פי' האי מחט כלי שנגע במחט דבטומאה לא בעינן שיהא בו דעת לישאל אלא המיטמא לחודיה דאם לא כן כל טומאת מת ושרץ אפילו ברה''י יהא ספיקו טהור: ואמר רבי יוחנן וכו'. ה''מ לאתויי דזעירי דמשני (נדה ד' ה:) דמעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב אע''ג דמשכב ומושב אין בו דעת לישאל כשחברותיה נושאות אותה במטה:

דף יט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד