פסחים יח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

ומשנינן: וכי משקין הבאים מחמת שרץ מי כתיבי בהאי קרא? וכי לאו מקל וחומר קאתי? והרי אין טומאתם אלא מקל וחומר. ומה משקין הבאין מחמת כלי שנטמא בשרץ מטמאין, משקין הבאין מחמת שרץ עצמו לא כל שכן שהם מטמאין?! וכיון שבלימוד קל וחומר ממשקין הבאין מחמת כלי ילפינן להו, דיו לבא מן הדין להיות כנידון. ^[1] מה משקין הבאין מחמת כלי אינם מטמאין כלים, אף משקין הבאים מחמת שרץ כן.

והדרינן לפרש את דברי רבי עקיבא: "יטמא דרישא" [דכתיב אצל אוכלין טמאין], היכי דריש ליה רבי עקיבא שהם מטמאים משקין? - מדכתיב "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא". דהיינו יטמא לטמא את המשקין.

אתה אומר לפרש, "יטמא" - לטמא את המשקין או אינו אלא לטמא את הכלי. אמרת, הלא קל וחומר הוא דאין האוכלין מטמאים כלים. ומה משקה שמטמא את האוכל אינו מטמא כלי [כדילפינן לעיל מקל וחומר], אוכל שאין מטמא אוכל [שהרי אין טומאה עושה כיוצא בו], ^[2] אינו דין שלא ^[3] יטמא כלי ^[4]?! הא מה אני מקיים "יטמא" דכתיב בהו? - לטמא את המשקין, משום שהן עלולין לקבל טומאה! שהמשקין מקבלים בקלות טומאה. ואין הם צריכים הכשר כמו אוכלין.

ותמהינן: מאי איריא דמטמאים את המשקין, משום שהם עלולין לקבל טומאה? תיפוק ליה זאת, מדכתיב "יטמא", משום דליכא להעמידו במידי אחרינא, אלא לטומאת משקין בלבד! שהרי את הכלים אינם מטמאים מקל וחומר. ואף אוכלין אחרים אינם מטמאים, שהרי אין טומאה עושה כיוצא בה.

ומשנינן: הכי קאמר: וכי תימא לפרש ד"יטמא" היינו לטמא כלים, ותאמר דליכא למילף אוכלין בקל וחומר ממשקין דאינם מטמאים כלים, משום דאוכל חמור יותר ממשקין לפי דהוא מטמא משקין, ואילו משקין אינם מטמאים משקין ^[5], הלכך ניטמייה האוכלין לכלי - ליכא למימר הכי.

שהרי הדין ההוא שאוכלין מטמאים משקים, אינו חומר באוכלין המטמאים. אלא חומרא דמשקין הנטמאים הוא, משום דהמשקין עלולין לקבל בקל טומאה, הרי הם נטמאים אף על ידי האוכלין ^[6].

ומה היא עלילתן טפי מאוכלין? - שהם מקבלים טומאה שלא בהכשר דבר אחר! מה שאין כן אוכלין, שאינם מקבלים טומאה אלא על ידי הכשר משקין.

ותמהינן במאי דקאמר לעיל רבינא, דמכתיב "יטמא" תרי זימני, לאוכלין לחוד ולמשקין לחוד, שמעינן דאין טומאה עושה כיוצא בה. אלא אוכל מטמא רק משקה, ומשקה מטמא רק אוכל.

וקשיא: וכי דין זה מהכא נפקא? והלא מהתם נפקא ליה. דכתיב, "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא" [הזרע]. ודרשינן, הוא טמא, אבל אין הוא עושה טומאה על כיוצא בה! כלומר, אינו מטמא אוכל אחר, אלא משקה בלבד.

ומשנינן: תרוייהו קראי איצטריך להו. חד קרא [ד"טמא הוא"] במשקין הבאין מחמת שרץ, שאינם מטמאים משקה אחר. וחד קרא ["יטמא" "יטמא"] נאמר במשקין הבאין מחמת כלי שנטמא בשרץ, שאינם מטמאין משקה אחר.

וצריכי לתרוייהו. דאי אשמועינן במשקין הבאין מחמת כלי, הוה אמינא, דוקא הם לא מטמאים משקין, משום דלא חמירי. שהרי אינם אלא שניים לטומאה. אבל במשקין הבאין מחמת שרץ, דחמירי נינהו, שהרי ראשונים לטומאה הם, אימא עושה טומאה כיוצא בה, ומטמאין אף משקין אחרים.

ומקשינן: ולישמעינן במשקין הבאין מחמת שרץ שאינם מטמאין משקין אחרים, ונילף מינייהו, דכל שכן משקין הבאין מחמת כלי שהם קלים טפי, שאינם מטמאין משקין.

ומשנינן: מילתא דאתיא בקל וחומר, טרח וכתב ליה קרא! שכן דרך הכתוב, לומר לפעמים להדיא אף דבר שאפשר ללומדו מקל וחומר. ולכך כתיב "יטמא יתירא". ללמד, שאין משקין הבאים מחמת כלי, מטמאים משקין.

אמר ליה רבינא לרב אשי: איך אמרת דרבי יוסי דריש "יטמא" "יטמא" כרבי עקיבא, ויליף מינה דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא? והא אמר רבא: לא רבי יוסי סבר כרבי עקיבא. ולא רבי עקיבא, סבר כרבי יוסי! שהרי לרבי עקיבא ילפינן מ"יטמא", שאוכלין או משקין מטמאין אחרים. והאי קרא איירי באוכלין ומשקין שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ, שאינם אלא שניים. ונמצא שהם עושים שלישי אף בחולין. ומדברי רבי יוסי לקמן, מוכרח דפליג בזה. וסבר, שלא מצינו שני עושה שלישי בחולין.

אמר ליה רב אשי: מה שאמר רבי יוסי דמשקין מטמאין אוכלין מן התורה, בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה. ואין הכי נמי, ליה לא סבירא ליה הכי. ואינו דורש "יטמא" "יטמא".

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: בשלמא מה שאמר רבא, "רבי יוסי לא סבר לה כרבי עקיבא", בהכרח כן הוא. דהא תניא: אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקודש שהוא פסול? - מדין קל וחומר הוא.

דקיימא לן: טבול יום [שטבל לטומאתו ועדיין לא ירד הלילה], אף שהוא טהור לענין חולין, הרי הוא פוסל את התרומה. ומקורו מיולדת. שלאחר שטבלה לסוף ימי טומאתה, הרי היא כטבולת יום ארוך, עד מלאת ימי טהרתה. וכתיב בה "בכל קודש לא תגע". ו"קודש" היינו תרומה.

ומזה למדנו, שבתרומה, השני לטומאה עושה שלישי לטומאה במגעו. שהלא קל וחומר הוא. ומה טבול יום, שהוא טהור בחולין, ואפילו הכי הרי הוא פוסל את התרומה, שני לטומאה, שהוא טמא אף בחולין, כל שכן שהוא פוסל את התרומה.

וטמא שטבל וכבר העריב שמשו, אלא שעדיין הוא מחוסר כפורים [שעדיין לא הביא את קרבנותיו], הרי הוא מותר באכילת תרומה. אבל הוא פסול מאכילת קדשים, עד שיביא למחרת את קרבנותיו. ומקורו מיולדת, שלאחר שמביאה את קרבנותיה, כתיב בה "וכפר עליה הכהן וטהרה". מכלל, דעד השתא היתה טמאה לענין קדשים.

ומזה למדנו אף לרביעי בקודש, שהוא פסול מקל וחומר. ומה מחוסר כפורים, שהוא מותר בתרומה, ואף על פי כן הוא פסול בקודש, ופוסל את הקדשים במגעו, שלישי לטומאה שהוא פסול בתרומה, אינו דין שיעשה את כל הנוגע בו לרביעי לטומאה בקודש, ויפסלנו?!

אלא שהיה מקום לומר בזה, "דיו לבא מן הנידון להיות כנידון", וכיון שמשלישי בתרומה ילפינן לה, לא יהיה הקודש חמור יותר ממנה, ולא יעשה בו אלא שלישי בלבד, כמו בתרומה.

אלא שאין לומר כאן "דיו". משום שאם נאמר כן, יתבטל הקל וחומר לגמרי. שהרי לפסול את השלישי בקודש, אין צריך קל וחומר. לפי שלמדנו ששלישי לטומאה בקודש פסול מן המפורש התורה. וכל היכא דמיפרך קל וחומר לגמרי, לא אמרינן "דיו לבא להיות כנידון" ^[7]. אם כן, בהכרח שהרביעי בקודש פסול מקל וחומר ^[8], אף שאינו מפורש בתורה.

הערות

^[1] וקשה, נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון. ולא יהיו משקין הבאים מחמת שרץ אלא שניים בלבד, כדין משקין שנטמאו בכלי. ויש לומר, דלא יתכן לומר כן. משום דלא מצינו בדבר הנוגע באב הטומאה, שלא יהיה ראשון. תוספות. ויעוין ברבינו דוד, שהביא בשם רש"י [ואינו כן ברש"י לפנינו] בישוב קושיה זו, דדוקא טומאת משקין שנטמאו בשרץ לטמא אחרים, ילפינן בקל וחומר ממשקין שנטמאו בכלי. אבל טומאת עצמן כתיבא להדיא בקרא. ותמה על זה, דהא לא אשכחן שום קרא בטומאת משקין מלבד האי קרא ד"וכל משקה אשר ישתה", דכתיב במשקין הבאים מחמת כלי.

^[2] והכא לא שייך להשיב כמו שכתבו תוספות לעיל [עמוד א הערה 11], דמה שאין אוכל מטמא אוכל אינו משום קולא. שהרי עיקר הלימוד הוא, ממה שמשקה אינו מטמא לכלי. וזה ודאי חשיב קולא. מהרש"א.

^[3] והקשה בעל המאור, נימא בהאי קל וחומר, דאף אוכל לא יטמא משקה. דמה משקה המטמא אוכל אינו מטמא משקה, אוכל שאין מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא משקה?! ותירץ, דאם כן אף משקה לא יטמא אוכל מהאי טעמא. ואם כן תתבטל לגמרי דרשת "יטמא יטמא". ומשקה ואוכל לא יטמאו כלום. וכל היכא דאיכא תרי קל וחומרין דסתרי אהדדי, אין דורשין אף אחד מהם. ומסיק, דקרוב דין קל וחומר זה לדין "מה מצינו". אבל באמת לאו קל וחומר הוא. שהרי מה שאין טומאה עושה כיוצא בה, אינו ענין לקולא וחומרא [יעוין לעיל עמוד א בהערה 11, ובמהרש"א שם].

^[4] והוה מצי למיעבד קל וחומר דלעיל: ומה כלי שמטמא אוכל אינו מטמא כלי, אוכל הבא מחמתו לא כל שכן?! אלא דאכתי הוה מצי למיפרך, הניחא לאוכלין הבאין מחמת כלי, אבל אוכלין הבאים מחמת שרץ גופא, מנלן? ועל זה לא היה יכול להשיב, "דיו לבא מן הדין להיות כנידון", כמו דמשנינן לגבי משקין. שהרי אוכל הבא משרץ כתיב להדיא בקרא, ד"ונפל מנבלתם עליו", ולא בקל וחומר מאוכל שנטמא בכלי ילפינן ליה. רש"י ותוספות. ויעוין במהרש"ל ומהרש"א.

^[5] וקשה, הרי כמו שאוכל חמור בכך שמטמא משקה, כן חמור משקה בכך שמטמא אוכל. ומאי עדיף האי מהאי. רבינו פרץ. ופירש דברי הגמרא באופן אחר. דמעיקרא קאמר, דילפינן אוכל ממשקה שאינו מטמא כלי, משום דמשקה חמיר בכך שהוא מכשיר את האוכלין לקבלת טומאה. מה שאין כן אוכל, שאינו מכשיר את האוכלין [וקרי להכשר "מטמא" כדאיתא לעיל טז א]. ומסיק, וכי תימא דאוכל חמור משום שמטמא את המשקין בלא שום הכשר, אינו כן. אלא חומרה דמשקין היא, שעלולין לקבל טומאה בלא הכשר. ולאו חומרא דהאוכל המטמא היא.

^[6] יעוין בשפת אמת שכתב לבאר את דברי הגמרא באופן מחודש. דהכי קאמר: וכי תימא, אין זה חומר במשקה על אוכל במה שהוא מטמא אוכל. שהרי לעומת זה, אף אוכל חמור על משקה בכך שהוא מטמא משקה. ודחינן, דמכל מקום משקה חמיר טפי. לפי שהוא מטמא אף אוכל, שהוא דבר שאינו עלול לקבל טומאה. מה שאין כן אוכל, אינו מטמא אלא דבר העלול לקבל טומאה, דהיינו משקה. ובכך ייחסכו כל קושיות הראשונים בסוגיין.

^[7] וקשה, התינח לחכמים. אבל לרבי טרפון דאית ליה "דיו" אף היכא דמיפרך קל וחומר, מאי איכא למימר? ותירץ רבי שמשון מקוצי, דלא אמרינן "דין" היכא דמיפריך קל וחומר אלא במקום שרוצה למילף בקל וחומר דבר חדש. אבל הכא, דכבר ידעינן שם טומאה בקודש, כגון שני ושלישי, לא אתא קל וחומר אלא לגלויי לן דאף רביעי בקודש איקרי טמא. רבינו פרץ.

^[8] רש"י. אבל תוספות כתבו דבלאו הכי לא אמרינן הכא דיו. משום דמחוסר כיפורים הוא כשלישי, לפי שאינו עושה כלום בתרומה. ואפילו הכי הוא פוסל בקודש. ושפיר מצינו למילף ממנו שלישי, במה מצינו. הלכך אלים האי קל וחומר, ולא מצינו לומר דיו.

ולאו [וכי לא] מקל וחומר קאתי [בא], ובדרך זו: ומה משקין הבאין לטומאתן מחמת כלי שנטמא מן השרץ — מטמאין, משקין הבאין לטומאה מחמת שרץ — לא כל שכן שיטמאו אף כלי!

אך מאחר שעיקר דין משקים אלה נלמד בקל וחומר, אין להוסיף חומרה במשקים שנטמאו מחמת שרץ, על פי הכלל: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כלומר: דבר הנלמד מקל וחומר אין להחמיר בו יותר מן הדבר שממנו הוא נלמד, ולכן משקים הבאים מחמת שרץ מטמאים רק כמשקים הבאין מחמת כלי.

ושואלים: "יטמא" דרישא היכי דריש [שבתחילת הפסוק כיצד דורשו ר' עקיבא]? "מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), ונלמד: יטמא — כלומר, לטמא את המשקין. אתה אומר שאפשר ללמוד מכאן לטמא את המשקין, או אינו בא ללמד אלא לטמא את הכלי?

אמרת קל וחומר לשלול אפשרות זו: ומה משקה שיפה כוחו שמטמא אוכל, בכל זאת אינו מטמא כלי. אוכל שאין מטמא אוכל — אינו דין שלא יטמא כלי. הא מה אני מקיים "יטמא" שמשמעו שמוסיף טומאה גם למשהו אחר — לטמא את המשקין שהן עלולין לקבל טומאה, כלומר הם רגישים ומסוגלים לקבלת הטומאה.

על הוכחה זו שואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע שנה] משקין משום שעלולין לקבל טומאה, תיפוק ליה [תצא לו] הוכחה זו מטעם אחר משום דליכא מידי אחרינא [שאין דבר אחר] שיטמא, שאם אוכל אינו מטמא אוכל, לא נותר אלא שיטמא משקים!

ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין], וכי תימא [ואם תאמר] אוכל כיון שחמור כח טומאתו, שכן הוא מטמא משקין אף שמשקים עצמם אינן מטמאים משקים, אם כן אף ניטמייה [יטמא] לכלי, אף שאין המשקה מטמא כלי. על כן מסבירים כי ההוא [דבר זה] שמטמא משקים חומרא של משקין הוא. שאין להבין שבאוכל יש טומאה חמורה, אלא משום רגישותם של המשקין לטומאה כי הם עלולין לקבל טומאה.

ומה היא עלילתן [אותה רגישות שבהם] — שמקבלין טומאה שלא בהכשר, שהרי דבר מאכל אינו מקבל טומאה אלא אם כן היו עליו קודם מים או שאר משקים, שהכשירוהו לקבל טומאה. אבל משקים אינם צריכים כל הכשר לקבלת טומאה.

ושואלים: כיון שחזר הכתוב והדגיש "יטמא" ולמדנו מכאן שיטמא כוונתו — שאין עושה טומאה כיוצא בה שאין אוכל מטמא אוכל וכו', האם מהכא נפקא [מכאן מפסוק זה, היא יוצאת, נלמדת]? הרי מהתם נפקא [משם היא יוצאת נלמדת] שנאמר "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח), ומדקדקים מן ההדגשה "הוא", שמשמעו: הוא עצמו טמא, ואולם אין עושה טומאה כיוצא בה, ולשם מה אם כן צריך הדגשה נוספת לאותו ענין? ומתרצים: יש צורך בשני לימודים, אחד בא ללמדנו הלכה זו במשקין הבאין לטומאה מחמת שרץ שנגעו בו, והאחר במשקין הבאין לטומאה מחמת כלי טמא שנגעו בו.

וצריכי [ונצרכו] שני הפסוקים, ואינם למדים זה מזה. כיצד? דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] במשקין הבאין מחמת כלי בלבד היינו אומרים שאינם עושים כיוצא בהם משום שלא חמירי [חמורים] שהרי לא קבלו טומאתם במישרין מאב הטומאה. אבל במשקין הבאין מחמת שרץ דחמירי [שהם חמורים], שהרי נטמאו מאב הטומאה, אימא [אמור] עושה טומאה כיוצא בה.

ושואלים: ואם כן, לשמעינן [ושישמיע לנו] הלכה זו רק במשקין הבאין מחמת שרץ שאין עושים טומאה כיוצא בהם, ונלמד כל שכן לענין משקין הבאין מחמת כלי! ומשיבים: זו אינה קושיה, כי לפעמים מילתא דאתיא [דבר הבא, הנלמד] בקל וחומר — טרח וכתב לה קרא [אותו המקרא] במפורש ואין לראות בכך ייתור.

א אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והא [והרי] אמר רבא: לא ר' יוסי סבר כר' עקיבא לענין דיני טומאת שלישי בחולין, שלדעתו — בניגוד לדעת ר' עקיבא — שני עושה שלישי בחולין מן התורה,

ולא ר' עקיבא סבר כר' יוסי לענין טומאת רביעי בקודש!

אמר ליה [לו]: ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה להלכה זו, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור אותה], ואינו מקבל הלכה זו, ולדבריו אין טומאת משקים לטמא אחרים מן התורה.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא על דברי רבא: בשלמא [נניח] ממה שאמרנו כי ר' יוסי לא סבר לה כר' עקיבא, יש הוכחה לדבר מן הברייתא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמר ר' יוסי: מניין לרביעי בקודש שהוא פסול בלבד, ואינו מטמא אחרים?

נלמד דבר זה כך: ודין הוא, ומה מחוסר כפורים שהוא אדם שטבל לטהרתו אבל עדיין לא הביא את קרבן כפרתו (כגון זב ומצורע) שמותר באכילת תרומה, ואם נגע בקודש הרי הוא פסול בקודש. שלישי לטומאה שפסול בתרומה, ואם כן חמור הוא ממחוסר כיפורים — אינו דין שיעשה רביעי בקודש? לפחות כמו מחוסר כיפורים.

ושואלים: הרי למדנו שלישי בקודש מן התורה, ורביעי בקודש מקל וחומר זה, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, ואף קודש לא יעשה רביעי אלא שלישי בלבד, כמו תרומה ממנה הוא נלמד.

ומבארים: שלישי מן התורה כיצד? דכתיב [שנאמר] "והבשר אשר יגע

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And doesn’t the impurity of liquids that came into contact with a creeping animal come from an a fortiori inference: Just as liquids that come to a state of impurity due to contact with a vessel, which itself became impure due to contact with a creeping animal, transmit impurity, with regard to liquids that come to a state of impurity due to contact with a creeping animal, all the more so is it not clear that they transmit impurity to a vessel?

The Gemara answers: Since the basic halakha of these liquids is derived by means of an a fortiori inference, no stringencies are added to it, in accordance with the principle: It is sufficient [dayyo] for the conclusion that emerged from the a fortiori inference to be like the source of the inference. In other words, a halakha derived by means of an a fortiori inference is no more stringent than the source from which it is derived. In this case, liquid that became impure through contact with a creeping animal transmits impurity to the same extent that liquid that became impure through contact with a vessel does.

The Gemara asks: How does Rabbi Akiva interpret the term: Shall be impure, in the first portion of the verse: “From all food which may be eaten, upon which water has come, shall be impure” (Leviticus 11:34)? He interprets the term: Shall be impure, as: Shall render impure. Food transmits ritual impurity to liquids. Do you say that the term teaches that food transmits impurity to liquids, or perhaps the term teaches only that food transmits impurity to a vessel?

The Gemara answers: You can say an a fortiori inference that negates this possibility: Just as liquid, which transmits impurity to food, does not transmit impurity to a vessel, with regard to food, which does not transmit impurity to food, is it not right that it should not transmit impurity to a vessel? If so, how then do I establish the meaning of the term: Shall be impure, which in this context indicates that food impurifies other items? This term indicates that food transmits impurity to liquids, which are susceptible to contracting impurity.

The Gemara asks: Why did Rabbi Akiva mention specifically that food impurifies liquids due to the fact that they are susceptible to contracting impurity? Let him derive this proof from the simple fact that there is no other item that food could render impure. As food does not transmit impurity to food, the only remaining alternative is that food impurifies liquids.

The Gemara answers that this is what Rabbi Akiva is saying: And lest you say that the impurity of food is severe, as evidenced by the fact that it transmits ritual impurity to liquids despite the fact that liquids do not transfer impurity to other liquids, and therefore let food transmit impurity to a vessel, despite the fact that liquid does not transmit impurity to a vessel; therefore, the Gemara states that the fact that food transmits impurity to liquids is actually a stringency characteristic of liquids, not of food. The impurity of food is not more severe than that of liquids; rather, food transmits impurity to liquids due to the fact that liquids are susceptible to contracting impurity.

And in what manner is their susceptibility manifest? It is manifest in the fact that they become ritually impure without being first rendered susceptible to impurity. Foods can become impure only after first coming into contact with one of seven liquids. Liquids do not require any preparatory stage before becoming impure.

Is the principle: Shall be impure teaches that ritual impurity does not render a similar item impure, e.g., that food does not transfer ritual impurity to other food, derived from here? It is derived from there: “But if water is put upon the seed, and any of their carcass falls upon it, it is impure for you” (Leviticus 11:38), from which it is inferred: It is impure; however, it does not transmit impurity to a similar item. Why is an additional source necessary to teach this same principle? The Gemara explains: Both verses are necessary, as one refers to liquids that come to a state of impurity due to contact with a creeping animal, while one verse refers to liquids that come to a state of impurity due to contact with an impure vessel.

The Gemara adds: And both verses are necessary, as neither of the halakhot could have been derived from the other. As, had the verse taught us only the halakha with regard to liquids that come to a state of impurity due to contact with a vessel, one might have thought that liquids do not transfer impurity to similar items only due to the fact that their impurity is not severe, as it did not result from contact with a primary source of impurity; however, with regard to liquids that come to a state of impurity due to contact with a creeping animal, which are impure with a severe form of impurity that resulted from contact with a primary source of impurity, say that they transmit impurity to a similar item.

The Gemara asks: And let the verse teach us that liquids do not transmit impurity with regard to liquids that come to a state of impurity due to contact with a creeping animal, and all the more so will that be the case with regard to liquids that come to a state of impurity due to contact with a vessel. The Gemara answers: This is not difficult, as at times with regard to a matter that could be derived by means of an a fortiori inference, the verse nevertheless unnecessarily wrote it explicitly.

Ravina said to Rav Ashi: But didn’t Rava say that Rabbi Yosei does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva with regard to the third-degree ritual impurity status of non-sacred items? Contrary to the opinion of Rabbi Akiva, Rabbi Yosei maintains that an item with second-degree ritual impurity does not confer third-degree impurity status upon non-sacred items by Torah law.

And similarly, Rabbi Akiva does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the fourth-degree impurity of consecrated property. The relevance of these observations to the issue at hand is that if Rabbi Yosei maintains that the impurity of liquids is by Torah law, he evidently interprets the verse as: Yetamme, just as Rabbi Akiva does. However, in that case, he would also hold that second-degree ritual impurity confers upon another non-sacred item third-degree impurity status, as that halakha is also derived from the term: Yetamme.

Rav Ashi said to him: Rabbi Yosei said this halakha that liquids transmit impurity by Torah law in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, his teacher; however, he himself does not hold accordingly, as Rabbi Yosei is of the opinion that liquids do not transmit impurity to other items by Torah law.

Rav Ashi said to Rav Kahana with regard to Rava’s statement: Granted, Rabbi Yosei does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as it was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: From where is it derived with regard to a consecrated item with fourth-degree ritual impurity that it is only disqualified and does not transfer impurity to other objects?

The baraita continues: And this halakha is a logical a fortiori inference: Just as one who lacks atonement, e.g., a zav or leper who immersed at the conclusion of his period of impurity but has not yet brought an offering for his atonement, who is permitted to eat teruma, disqualifies a consecrated item if he comes into contact with it, with regard to third-degree ritual impurity, which disqualifies teruma, and in that way is more severe than one who lacks atonement, is it not right that it should confer fourth-degree ritual impurity status upon a consecrated item? The status of an item with third-degree ritual impurity should be no less severe than that of a person who lacks atonement.

The Gemara notes: And we derived third-degree impurity with regard to consecrated items from the Torah, and fourth-degree impurity of consecrated items by means of the above a fortiori inference. In light of the dayyo principle, one might have thought that this a fortiori inference cannot serve as the basis of the halakha that consecrated property can assume fourth-degree impurity status. Since the source of this inference is third-degree impurity status, the conclusion that emerges can be only that consecrated objects can assume third-degree impurity status, like teruma itself. The Gemara explains that the dayyo principle does not apply in this case. If the a fortiori inference is rendered moot as a result of applying that principle, the principle is not applied. Because the fact that consecrated objects can assume third-degree impurity status is derived from the verse, if that which emerges from the inference is that halakha itself, the a fortiori inference is moot. Therefore, the principle does not apply and the fact that consecrated objects can assume fourth-degree impurity status is derived from the inference.

The Gemara elaborates. The fact that consecrated objects can assume third-degree impurity status is derived from the Torah, as it is written: “And the flesh that touches

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מחמת הכלי אין מטמאין את הכלי כדקאמרת משקין הבאין מחמת שרץ אמאי לא יטמא את הכלי ודחי' וכי תמצא מן התורה בפי' כתוב שהשרץ מטמא משקין מק"ו מייתינן ליה הכי ומה כלי הבא מחמת שרץ מטמא את המשקין דתנינן בתורת כהנים אם כן למה נאמר משקה בכל כלי יטמא מלמד שהכלים מטמאין את המשקה שרץ שמטמא את הכלי אינו דין שיטמא משקין וכיון דטומאת משקין מחמת שרץ בק"ו גמר מן הכלי אמרי' דיו לבא מן הדין הן משקין הבאין מחמת שרץ להיות כנדון והוא הכלי מה כלי אין מטמא כלי שאין טומאה עושה כיוצא בה אף משקין הבאין מחמת שרץ לא יטמאו את הכלי:

יטמא דרישא לטמא האוכל את המשקה ואימא לטמא האוכל את הכלי אמרת ק"ו ומה משקה המטמא אוכל אין מטמא אוכל שאין מטמא אוכל כיוצא בו אינו דין שלא יטמא כלי הא מה אני מקיים יטמא דרישא דקרא לטמא את המשקין שהן עלולים לקבל טומאה ואמרינן לא צריכ' לכולי האי חדא דליכא מידי אחרינא לרבוייה כי (מה יטמא) [שיטמאו] כלים מן אוכל הרי דחינום מק"ו שלא יטמאו מן האוכל וכל שכן אדם לא נשאר אלא אוכלין ומשקין אוכלין ליכא למימר דהא אין טומאה עושה כיוצא בה לא נשארו אלא המשקין ותו מפני שהן עלולין לקבל טומאה שלא בהכשר ואין טומאה עושה כיוצא בה מהתם נפקא וכי יתן מים על זרע וגו' הוא טמא ואין עושה כיוצא בה ואוקמ' חד למשקין הבאין מחמת שרץ וחד למשקין הבאין מחמת כלי וצריכא וכו' זהו כלו לדברי ר' יוסי ור' שמעון דאמרי לאוכלין טמאין לכלים טהורין ואסקי' ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא אמרה ולא סבירא ליה כוותיה דיש טומאה שלישית בחולין כמו שדרש ר' עקיבא בו ביום וכן ר' עקיבא לא סבירא ליה כר' יוסי דתניא ר' עקיבא אומר למד על ככר שני שהוא עושה שלישי בחולין ור' יוסי תני בתוספתא בסוף חגיגה מנין לרביעי בקודש שפסול ודין הוא ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומ' כדקיימ' לן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים נמצא מעורב שמש מחוסר כפורים טהור בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש למדנו שלישי לקדש מן התורה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל בטמא לא נאמר אלא בכל טמא אלו נאמר [בטמא] הייתי אומר זה טמא ראשון למה נאמר בכל טמא להוסיף טמא אחר זה טמא שני וכתיב לא יאכל הנוגע בזה הטמא.

בד"ה ולאו מק"ו כו' ומה אוכל הבא מחמת שרץ מטמא משקין כו' עכ"ל. דאוכל הבא מחמת שרץ אפילו לטמא משקין לאו מק"ו קאתי אלא מדכתיב גביה טמא הוא כמ"ש לפרש"י וה"ה דמצי למיעבד ק"ו הכי ומה אוכל שאינו מיטמא מאוכל מיטמא משרץ לטמא משקין כ"ש משקין שמיטמאין מאוכל שיהיו מיטמאין משרץ גופיה לטמא אפי' אחרים וק"ק דמצי למעבד ק"ו בפשיטות טפי ומה אוכל שאינו עלול מיטמא משרץ משקין דעלולין כדלקמן לא כ"ש שיטמאו משרץ ויש ליישב:

בא"ד וי"ל דע"כ אין אוכל מטמא כלי כו' מק"ו דמשקין הבאין מחמת כלי שמטמא אוכל ואין מטמא כלי כו' עכ"ל היינו מק"ו דלעיל ובפשיטות טפי איכא למעבד ק"ו דאין אוכל אפילו בא מחמת שרץ מטמא כלי ומה כלי שמטמא אוכל אינו מטמא כלי כו' כמ"ש התוס' לקמן אלא דאין זה מספיק דהא. תלמודא לא עביד האי ק"ו אבל האי ק"ו שכתבו התוס' ודאי דתלמודא עביד לה דקאמר ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא כלים כו' והיינו משקה הבאין מחמת כלי דמטמא אוכל ואינו מטמא כלי מק"ו דלעיל אוכל אפילו בא מחמת שרץ שאינו מטמא אוכל מדכתיב גביה טמא הוא אינו דין שלא יטמא כלי ודו"ק:

בד"ה דיו לבא כו' ומה אדם וכלים שאין מיטמא מאויר כו' עכ"ל משום דלכאורה השתא ליכא למימר דיו אתחלת דינא דכלים מיטמאין משרץ להיות ראשון אבל אהא שאין מטמא כלי איכא למימר שפיר דיו וקאמרי דאפ"ה שפיר איכא למימר דיו אסוף דינא דמשקין שמיטמאין מאויר לא הוו רק שני ודנקטי התוס' הכא בדבריהם אדם הוא מגומגם דבכל הסוגיא לא עביד ק"ו רק מכלים ודו"ק:

בפירש"י בד"ה יטמא דרישא כו' אלא משום כו' ואימא הנ"מ אוכל הבא מחמת כלי כו' נראה לקיים פירושו שנתכוין כדברי התוס' דאוכל [הבא] מחמת שרץ בהדיא כתיב בקרא אפילו לטמא אחרים דמדכתיב טמא הוא למעט דאין עושה כיוצא בו שמעינן דמשקה מטמא וכפרש"י לעיל ומהרש"ל לא הבין מפרש"י כן וק"ל:

בד"ה שלישי שפסול בתרומה לרבנן דפליגי אדר"ע ונפקא לן בק"ו מט"י כו' עכ"ל לפי האמת לר"ע נמי ג' פסול בתרומה ולא ד' אלא דלא יליף מק"ו רק מגופיה דקרא ורש"י קיצר כאן דה"נ בהאי ק"ו דט"י דדין הוא דשני יעשה ג' בתרומה ולא נימא דיו היינו נמי משום דא"כ מפריך ק"ו דשני פוסל בתרומה למדנו מן התורה דלא גרע מחולין וק"ל:

תוס' בד"ה וכ"ת אוכל כו' ה"מ למילף דאין כו' ומה כלי שמטמא אוכל אין מטמא כלי כו' עכ"ל מהאי ק"ו ה"מ למילף נמי לעיל דמשקה אין מטמא כלי ומה כלי שמטמא משקה אין מטמא כלי משקה שאין מטמא משקה א"ד שלא יטמא כלי אלא דק"ו דלעיל אלים ליה טפי שהוא בא מכחו ואינו דין שיהא חמור ממנו משא"כ בק"ו דהכא אדרבה ניחא טפי למילף אוכל מכלי גופיה מדניליף ממשקה ודו"ק:

בד"ה ומה מחוסר כו' דמחוסר כפורים כשלישי הוא כו' עכ"ל ק"ק לקמן לר"ע דבעי למיעבד ק"ו ממחוסר כפורים דחמישי פסול בקודש נימא דיו אפילו אי מפריך ק"ו דבמה מצינו ליכא למילף רביעי דמחוסר כפורים אינו רק כשלישי ויש ליישב [א] ודו"ק:

בד"ה למדנו שלישי כו' וה"מ למדרש שלישי לקודש ק"ו מט"י כו' עכ"ל לפי דרכם דמחוסר כפורים כשלישי המ"ל נמי שלישי לקודש במה מצינו ממחוסר כפורים וצ"ל לשיטת רש"י דלא אמרינן היכא דמפריך ק"ו לא אמרי' דיו אלא היכא דאיכא בהך מלתא קרא מפורש ואי אמרי' דיו לא היה צריך קרא דמק"ו נמי קאתי ואין סברא לומר דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אלא יתורא דקרא אשמעינן דנילף בק"ו בלמד אפילו מאי דליתא במלמד אבל היכא דליכא יתורא דקרא ודאי דנימא דיו ולא עדיף הלמד מן המלמד דאתי מחמתיה וכן מוכחת הסוגיא דפ' כיצד הרגל בהאי ק"ו דלעיל בט"י אע"ג דליכא יתורא דקרא דפוסל שני בתרומה דאצטריך למכתביה משום חולין מ"מ כיון דסתם הכתוב בשני דפוסל ולא מפורש ביה דאצטריך למכתביה משום חולין ה"ל כאילו מפורש ביה תרומה ולא אצטריך ליה אי לאו דנימא דאשמעי' דליהוי הלמד עדיף מן המלמד ודו"ק:

בגמ' יטמא שאין עושה כיוצא בה וכו' לפירוש הקונטרס קאי קושיא זו ארב פפא דמשני לעיל לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה ופירש"י משום דקרינן יטמא וכו' ולפירוש התוס' קאי קושיא זו ארבינא דאמר גופיה דקרא וכו' מיתורא דיטמא יטמא ב' פעמים ולא משום דכתיב טמא הוא ומכח זה מוכרח דיטמא דרישא במשקין וא"כ יטמא דסיפא באוכלין דאל"כ לערבינהו כו' כמו שפירש"י אלא בלאו הכי מיתורא דיטמא ילפינן דאין טומאה עושה כיוצא בה:

בתוס' ד"ה ומהו וכו' דמ"מ אוכל הבא מחמת שרץ מנלן דאוכל הבא מחמת שרץ כתיב מכל האוכל וגו' ואפי' לטמא אחרים מדאיצטריך הוא שאין מטמא כיוצא בו כמו שפירש"י לקמן:

רש"י בד"ה משקה שמטמא כו' וניחא ליה למילף ממשקה כו'. נ"ב קצת משמע שיכול שפיר לסיים ולגמור הק"ו ההוא ולהשיב אח"כ אוכל הבא מחמת כלי מי כתיב כו' אלא דיו כו' אלא דניחא ליה לתלמודא לקצר כך הוא משמע ואינו כן דהא אוכל משרץ בהדיא כתיב בקרא וכן הוא בתוס' (עיין במהרש"א):

יטמא דרישא היכי דריש וכו' או אינו אלא לטמא את הכלי ופרש"י יטמא דרישא גבי אוכל היכי דריש ליה ר"ע עכ"ל. שינה רש"י כאן לשונו ממה שפירש לעיל בד"ה והכא היכי דריש דשם מפ' היכי דריש ליה ר"י והיינו משום דלעיל לענין יטמא דמשקין קאי דאיירי ביה רבי יוסי דקאמר ספק משקין לאוכלין טמאין לכלים טהורים ומפרש ר"ל דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה דדריש יטמא יטמא בקרא דכל אשר יפול מהם אל תוכו ואם כן הוצרך רש"י לפרש דהא דקאמר הש"ס והכא היכי דריש אדר"י קאי דדריש יטמא יטמא גבי משקין ושקיל וטרי בהך מילתא כמו שפרש"י לעיל וכדפרישית אבל לר"ע גופא לא אשכחן דאיירי לענין יטמא דמשקין משא"כ בהך דהכא דאמרינן יטמא דרישא היכי דריש והיינו יטמא דכתיב גבי אוכלין דלא איירי ביה ר"י כלל ואם כן שפיר מפ' רש"י דאדר"ע קאי דאיירי ר"ע בעיקר מילתא וקאמר לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין אלא כיון דר"ע יליף לה מקרא אחרינא ודריש יטמא יטמא מקשה הש"ס הכא האי יטמא דרישא היכי דריש כנ"ל. אלא דלפ"ז קשה אם כן מאי מקשה הש"ס יטמא דרישא היכי דריש דהא זיל קרי בי רב הוא דר"ע דריש האי יטמא יטמא באוכלין כה"ג דדריש בקרא קמא כי הוא כמו כלל ופרט כדפרישית וכמו שאבאר. ואי משום דעיקר השקלא וטריא במאי שאוכל מטמא מה שנגע בו היינו משקין דוקא ולא כלים או איפכא או דמטמא תרוייהו כדמשמע להדיא מלישנא דשקלא וטריא דשמעתין וכמו שאבאר אם כן אכתי לא שייך הך מילתא אדר"ע טפי מאדחכמים דפליגי עליה וקיי"ל כוותייהו דאין שני עושה שלישי בחולין דלא דרשינן יטמא יטמא אפילו הכי פשיטא לן בכולה תלמודא דאוכל ראשון מטמא משקין מדאוריתא אבל אין אוכלין מטמא כלים כלל מנ"ל הך מילתא ומהיכא דפשיטא לן אליבא דרבנן לענין ראשון ושני וממילא דה"ה לר"ע לענין שני ושלישי. וליכא למימר דלר"ע שייך לאקשויי טפי יטמא דרישא היכי דריש כיון דבלא"ה דריש ר"ע יטמא יטמא בקרא קמא דוכל אשר יפול וגו' דאם כן בזה לא הוי מסיק הש"ס מידי בכל השקלא וטריא דבתר הכי אע"כ דהנך תרתי יטמא יטמא דקרא קמא ודאוכלין חדא נינהו וליכא יתורא כיון דבכלל ופרט דרשינן להו שפיר שייך לשון יטמא כיון דלפי האמת לטמא אחרים איירי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דודאי לדידן א"ש דהא דפשיטא לן דאוכל ראשון מטמא משקין היינו מדכתיב טמא הוא ודרשינן שאין עושה כיוצא בו ומדאיצטריך הוא למעוטי דאין אוכל מטמא אוכל מכלל דמטמא משקין כמו שפרש"י לעיל בסמוך במימרא דרבינא. והא דפשיטא לן נמי דאין אוכל ראשון מטמא כלים היינו משום דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דילפינן לה בשילהי פירקין בכמה דוכתי מהאי כלל ופרט גופא דאוכלין ומשקין מיטמאין מאויר הכלי ואין כלים מיטמאין. משא"כ לר"ע דדריש יטמא יטמא דייק הש"ס שפיר ואימא לטמא את הכלים דאפשר דליתא האי כללא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה והאי כלל ופרט איכא למידרש בגוונא אחרינא אליבא דר"ע דדוקא אוכלין ומשקין מטמאין מה שנוגע בהן אבל כלים ראשונים ושניים אין להם אלא טומאת עצמן וכמו שנראה מלשון רש"י ז"ל בשילהי פירקין וכמו שאבאר שם כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם או אינו אלא לטמא את הכלי אמרת ק"ו ומה משקין וכו' ולכאורה הסוגיא תמוה מאד בין בעיקר הק"ו כמו שהקשה הבעל המאור והביאו המהרש"א ז"ל דאם כן לענין משקה מטמא אוכל נמי שייך ק"ו בכה"ג וכו' ע"ש שבעל המאור יישבו בדוחק ותירוצו של מהרש"א ז"ל גם כן אינו מספיק כמו שאבאר. ובין במאי דקאמר הש"ס וכ"ת אוכל חמור דמטמא משקין ואכתי מאי חומרייהו דאוכלין טפי ממשקין דהא משקין נמי מטמא אוכלין:

אמנם לענ"ד נ"ל ליישב הסוגיא דהכא על הדרך שכתבתי לעיל והיינו דהא דקאמר או אינו אלא לטמא את הכלי לשון או אינו משמע שיש לנו לומר דאין אוכל מטמא משקין אלא כלים לחוד והיינו כדפרישית דסתם לשון יטמא דדריש ר"ע לטמא אחרים היינו בחד מתרי גווני או שמטמא כל הנוגע בהם או דאינו מטמא אלא דבר אחד לבד במאי דמסתבר טפי דמוקמינן לקרא בדדמי וכיון דאי אפשר לפרש דמטמא הכל דהא אין הטומאה עושה כיוצא בה אם כן ע"כ דאינו מטמא אלא דבר א' לבד וכ"ש לבתר דאמרינן לעיל יטמא דמשקין היינו בחדא אם כן יטמא דאוכלין נמי היינו בחדא ומפרשינן לה הכא לענין שאוכלין מטמא משקין ולא כלים ועל זה קאמר שפיר או אינו אלא לטמא את הכלי והיינו משום דאיכא לאוקמי קרא בדדמי דכלים ודאי חמירי ממשקין שהרי הכלים מצינו שנעשין אב הטומאה משא"כ במשקין והיינו כדפרישית בסמוך דלר"ע אפשר דכלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה דראשון ושני וע"ז מסיק הש"ס שפיר אמרת ק"ו מה משקין שמטמא אוכל אף ע"ג דטומאת אוכלין קילי טובא דבעי הכשר ואם כן היה בדין דכ"ש דמשקין יטמאו כלים דחמירי טובא מאוכלין דכלים לא בעו הכשר ועוד שנעשין אב הטומאה אפילו הכי פשיטא לן לעיל דאין משקין מטמא אלא אוכלין ולא כלים אלמא דליתא להך סברא דמשום דכלים חמירי לקבל טומאה ממשקין אם כן כ"ש באוכל שאין מטמא אוכל דאין עושה כיוצא בו ולמאי דבעינן למימר או אינו אין מטמא נמי משקין ואם כן שאוכל לא מטמא שום דבר לא אוכלין ולא משקין אלמא דטומאת אוכלין קיל טובא משום דבעו הכשר וכדפרישית והיינו או אינו דקאמר אם כן כ"ש שיש לנו לומר דאין אוכל מטמא כלי כיון דלאו בחומרא דכלים תליא מילתא ולפי זה ע"כ דהאי יטמא דאוכלין היינו לטמא את המשקין דעלולין לקבל טומאה ואהא מקשה הש"ס מאי איריא דעלולין וכו' ות"ל דליכא מידי אחרינא ואהא מסיק דה"ק וכ"ת אוכל חמור שכן מטמא משקה ואין הכוונה לומר דאוכלין חמירי ממשקין דהא ליתא דאשכחן נמי איפכא דמשקין מטמא אוכל אלא דעיקר הכוונה כיון דאשכחן מיהא נמי צד חומר באוכלין הוה ליה אוכלין ומשקין שקולין ואם כן לפי זה נהי דמשקין אין מטמאין כלי ל"ש משקין שנטמאו בכלי ולא שנא שנטמאו בשרץ כדאמרינן לעיל דאמרינן דיו מ"מ באוכלין הבא' מחמת שרץ דלא שייך דיו דהא כתיבא בהדיא וכי יפול מנבלתם על זרע ואם כן יש לומר דכי היכי דמטמא משקין מק"ו דאוכלין הבאין מחמת כלי לבתר דדרשינן יטמא יטמא לטמא את המשקין ואם כן בדין הוא דאוכלין מחמת שרץ יטמא' גם כן כלים דחמירי וע"ז מסיק הש"ס שפיר דודאי לעולם משקין חמירי מאוכלין דאדרבה מה שאוכלין מטמאו משקין היינו משום חומרא דמשקין דעלולין ואם כן לפי זה דאוכלין חמירי ממשקין שפיר ילפינן בק"ו אפילו אוכלין שנטמאו בשרץ אין מטמא' כלים מק"ו דמשקין שנטמאו בשרץ דמסקינן לעיל שאין מטמא' כלי כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב סוגיא בלי גמגום ודוק היטב:

שם דעלולין לקבל טומאה. לכאורה בהאי ק"ו גופא הוי מצי למילף דאין אוכל מטמא כלי מק"ו ומה משקין דעלולין לקבל טומאה אין מטמא' כלי כ"ש אוכלין דאין עלולין אלא דאפשר דהאי טעמא דעלולין לא שייך אלא לענין קבלת טומאה אבל לענין לטמא אחרים לא שייך האי טעמא וק"ל:

בפירש"י בד"ה חד למעוטי משקין וכו' מיהא גלי באוכל וה"ה למשקין עכ"ל. פי' דכיון דגלי באוכל דאין לחלק בין נטמא מחמת כלי ובין נטמא מחמת שרץ דבתרוייהו אין עושין כיוצא בהן ממילא דה"ה דאין לחלק במשקין בין נטמאו בכלי ובין נטמאו בשרץ אבל לענין עיקר הדין דאין עושה כיוצא בו ודאי איצטריך תרי קראי חד לאוכלין וחד למשקין כדמשמע מלשון רש"י עצמו בדיבור הקודם דממאי דקרינן בתרווייהו יטמא ממעטינן להו אלמא דצריכי תרי קראי וכדפרישית לעיל באריכות וק"ל:

בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי והא אמר רבא לא ר"י סבר כר"ע ולא ר"ע סבר כר"י. ולכאורה לא הוי צריך לאתויי הא דאמר רבא ולמירמא גברא אגברא מדרבא אדר"ל ובפשיטות הוי מצי לאקשויי מהך ברייתא גופא דמייתי רב אשי בסמוך דאמר ר"י מניין לרביעי בקודש וכו' דקתני שלישי שפסול בתרומה וקאמר נמי למדנו שלישי בקודש מן התורה אלמא דשלישי בחולין לר"י טהור לגמרי ודלא כר"ע דאמר שני עושה שלישי בחולין אלא דהוי אפשר למידחי ולמימר דר"י אליבא דכ"ע בעי למימר דרביעי בקודש פסול אפילו למאן דלית ליה שני עושה שלישי בחולין משו"ה איצטריך רבינא לאתויי מדאמר רבא והיינו משום דמשמע ליה דהאי דיוקא דדייק רבא מדלא קאמר ר"י רביעי בתרומה וחמישי בקדש דיוקא מעליא הוא משו"ה מקשו מינה אדר"ל כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

ומשני משקין הבאין מחמת שרץ מי כתיבי. באוריית' ממשקין מחמת כלי הוא דאתו ומה כו' וכיון דמינייהו הוא דילפי דיו למשקין שנגעו בשרץ הבאין מן הדין דמשקין שנגעו בכלי להיות כנדון מה אלו אין מטמאין כלי אף אלו אין מטמאין כלי: יטמא דרישא. גבי אוכל היכי דריש ליה ר''ע: משקה שמטמא אוכל. כדאמרן לעיל אינו מטמא כלי כדאמרן אוכל שאין מטמא אוכל דאין טומאה עושה כיוצא בה אינו דין כו' והוא הדין דמצי למימר נמי קל וחומר מיניה וביה כדאמרן גבי משקין דנימא הכי מה כלי שמטמא את האוכל הזה אינו מטמא כלי אוכל שבא מחמת כלי כו' אלא משום דהדר מצטריך ליה למימר כדלעיל ואימא הני מילי אוכל הבא מחמת כלי אבל אוכל הבא מחמת שרץ לטמא כלי וניחא ליה למילף ממשקה דאוקימנא בהו דלא שנא נגעו בשרץ לא שנא נטמאו מן הכלי לא מטמאו כלי: וכי תימא אוכל חמור. ממשקה דאילו משקה אין מטמא משקה ואילו אוכל קאמרת מטמא משקה הלכך אע''ג דאין משקה מטמא כלי יהא אוכל מטמא כלי: ההוא. דאוקימנא האי יטמא דאוכל לטמא משקה חומרא דמשקין היא דעלולין לקבל טומאה: יטמא דאין עושה כיוצא בה. כלומר השתא דרשינן יטמא יטמא והאי דקרינן בתרוייהו יטמא ללמדך מיעוט דאין מטמא כיוצא בו כגון אוכל אוכל ומשקה משקה: הוא. מיעוטא ואוכל דכוותיה קא ממעט: חד. למעוטי משקין הבאין מחמת שרץ אע''ג דלא כתיבי בהאי קרא משקין דכי יותן מים על זרע וגו' דמשמע אפילו שנגע בהן שרץ לאחר שניגבו מיהו גלי באוכל והוא הדין למשקה: וחד במשקין הבאין מחמת כלי. ההוא יטמא דלעיל איירי בבאין מחמת כלי: והא אמר רבא לא רבי יוסי. דלקמן דדריש ק''ו ממחוסר כפורים סבר לה כר' עקיבא שיהא שני עושה שלישי בחולין ולא רבי עקיבא סבר לה כרבי יוסי במאי דמייתי לקמן רביעי בקודש מקל וחומר ממחוסר כפורים ומלתיה דרבא פרשוה רב אשי ורב כהנא לקמן בסמוך וכיון דאית ליה לרבי יוסי משקין מטמאין אחרים דאורייתא לא משכח ראיה אלא מיטמא דדריש יטמא על כרחך אית ליה שני עושה שלישי בחולין דהא בין יטמא דאוכלין בין יטמא דמשקין אשני כתיבי: בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה. להא דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא מיבעי ליה למדרש יטמא יטמא אליבא דר''ע אמרה דדריש ליה גבי אוכלין וקא''ר יוסי הואיל ודריש ר''ע יטמא יטמא אית ליה דמשקין מטמאין אחרים דאורייתא אבל רבי יוסי לא סבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ולא דריש יטמא יטמא: בשלמא רבי יוסי לא סבר ליה כר''ע. דשני עושה שלישי בחולין: דתניא אמר רבי יוסי מניין לרביעי בקודש שפסול ודין הוא מה מחוסר כפורים שמותר בתרומה. כדילפינן ביבמות פרק הערל (ד' עד:) מקראי טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה כדכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים אסור בקודש כדיליף התם מוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה עד עכשיו: שלישי שפסול בתרומה. לרבנן דפליגי אדר' עקיבא ונפקא לן בקל וחומר מטבול יום ומה טבול יום דמותר בחולין אסור בתרומה שני שפסול בחולין אינו דין שיעשה שלישי בתרומה במסכת סוטה בפרק כשם שהמים בודקין ובקודש דין הוא שיעשה בה רביעי מקל וחומר ממחוסר כפורים: ולמדנו שלישי בקודש מן התורה. ודלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה תרומה עושה שלישי ותו לא אף זה קודש יעשה שלישי ותו לא דמשום שלישי לא איצטריך לן קל וחומר דמן התורה למדנו שלישי וכי אתא ק''ו לרביעי הוא דאתא דקיימא לן בב''ק פ' שני (ד' כה.) דהיכא דמיפרך ק''ו לא אמרינן דיו:

ולאו מק''ו קאתי ומה משקין הבאין מחמת כלי. וא''ת נילף מק''ו דאוכל ומה אוכל הבא מחמת שרץ מטמא משקין שרץ גופיה לא כל שכן והשתא נימא דבין משקין ובין אוכל מטמא כלי וי''ל דע''כ אין אוכל מטמא כלי אפילו בא מחמת שרץ מק''ו דמשקין הבאין מחמת כלי שמטמא אוכל ואין מטמא כלי אוכל הבא מחמת שרץ שאין מטמא אוכל [מהוא טמא] אינו דין שלא יטמא כלי: דיו לבא מן הדין להיות כנדון. הקשה הרב רבי יעקב דאורלינ''ש אם כן יהיו משקין הבאין מחמת שרץ שניים כמשקין הבאין מחמת כלי ואהני קל וחומר דמטמו ואהני דיו דהוו שניים דכה''ג אמרינן בכיצד הרגל (ב''ק כה:) גבי קל וחומר דמפץ במת לימא אהני קל וחומר לטומאת ערב ואהני דיו לאפוקי מטומאת ז' וגבי קרן בחצר הניזק אמרינן נמי אהני קל וחומר לנזק שלם ואהני דיו למגופו ואומר ר''י דלא קשה דהכא לא אשכחן מידי שנגע בשרץ שלא יהיה ראשון הלכך אין לחלק אבל גבי מת אשכחן דבר הנוגע בו שלא יהיה אלא ראשון כגון אוכלים וכלי חרס ונזק שלם מגופו תרי מילי נינהו אבל אין לתרץ משום דאיכא למימר ק''ו הכי ומה אדם וכלים שאין מיטמא מאויר כלי חרס מיטמא משרץ משקין שמיטמא מאויר כלי חרס לא כל שכן שמיטמא משרץ דהשתא נמי איכא למימר דיו כדמוכח בכיצד הרגל (שם): וכי תימא אוכל חמור דמטמא משקין. הוי מצי למילף דאין אוכל מטמא כלי מקל וחומר ומה כלי שמטמא אוכל אין מטמא כלי אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי: ומהו עלילותן שמקבלין טומאה בלא הכשר. תימה לר''י דאכתי לא הוי קל וחומר דהא עלילותן לא מהני להו לקבל טומאה ממשקין ולענין אוכל מהני להו א''כ אוכל חמור ולעיל דיליף דמשקה לא מטמא כלי לא מצי למילף בק''ו מאוכל שמטמא משקה ואין מטמא כלי משקה דלא מטמא משקה לא כ''ש דהיא גופא מנלן דאוכל לא מטמא כלי ועוד דמשקין חמור מאוכל דמטמא אוכל והכא לא מצי למיעבד ק''ו כדלעיל דמה כלי שמטמא אוכל אין מטמא כלי אוכל הבא מחמת כלי לא כ''ש דמ''מ אוכל הבא מחמת שרץ מנלן: ומה מחוסר כפורים. אפי' מאן דאית ליה דיו אפילו היכא דמיפרך קל וחומר הכא מודה דבמה מצינו ילפינן שלישי ממחוסר כפורים דמחוסר כפורים כשלישי הוא שאינו עושה כלום בתרומה ופוסל בקודש והוא הדין בכל שלישי . הלכך אלים קל וחומר דהכא ולא שייך למימר דיו מה התם שלישי ותו לא אף כאן שלישי ותו לא: למדנו שלישי מן התורה. ניחא ליה להביא מקרא וה''מ למידרש שלישי לקודש קל וחומר מטבול יום ורש''י פירש דלהכי איצטריך למימר למדנו שלישי מן התורה דלא תימא דיו אבל השתא דלמדנו מן התורה לא אמרינן דיו.. משום דמיפרך קל וחומר:

דף יח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד