פסחים יח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

רבי יהודה אומר: בטלו המים במעיה ^[1] מתורת מי חטאת, לפי שאין הם ראויים להזאה, וכבר אין שמם עליהם. ^[2] הלכך, אין הם מטמאים.

ואי סלקא דעתך דדוקא מטומאת משקין לטמא כלים הוא דהדר ביה רבי יהודה, אבל בטומאת משקין לטמא אוכלין לא הדר ביה, וכרבי יוסי ורבי שמעון סבירא ליה, דמדאורייתא היא, קשיא:

אמאי בטלו המים במעיה לגמרי מתורת טומאה? נהי דשוב אין להם טומאה חמורה כאב הטומאה, ולא מטמאו אדם וכלים, אבל טומאה קלה של ראשון לטומאה עדיין תהיה להם. ואוכלין מיהא ניטמאו.

שהרי אף אם עתה שוב אינם נחשבים "מי חטאת", עדיין שם מים עליהם. והרי קודם לכן היו מי חטאת. ונטמאו המים הרגילים מחמת נגיעתם בעצמם כשהיו "מי חטאת". שאין לך נגיעה גדולה מזו. ^[3] וכשנסתלק מהם שם מי חטאת, הרי הם כמשקין שנגעו במי חטאת. ^[4] ויש להם לטמאות את הבשר. ^[5]

אלא, שמע מינה, אין משקין מטמאים אוכלים מן התורה. והדר ביה רבי יהודה לגמרי מטומאת משקין לטמא אחרים.

ואף שמדרבנן מיהא מטמאים, לא גזרו חכמים אלא במשקין דעלמא. אבל הכא לא גזרו. משום דמילתא דלא שכיחא הוא, שתשתה הפרה מי חטאת.

ודחינן: לעולם לא הדר רבי יהודה בטומאת משקין לטמא אוכלין. אלא סבר דמדאורייתא היא.

ומאי "בטלו במעיה" נמי? - בטלו מטומאה חמורה. ששוב אין בהם תורת אב הטומאה דמי חטאת, לטמא אדם וכלים. אבל טומאה קלה דראשון לטומאה יש להם, ומטמאו אוכלין.

ותמהינן: מדקאמר רבי יהודה כן, מכלל דתנא קמא פליג וסבר, טומאה חמורה נמי יש למים במעיה, ומטמאו אף אדם וכלים.

והא ליכא למימר הכי. דהא "בשרה טמא" קתני. ומשמע שאף לתנא קמא אין הם אלא ראשון לטומאה, ואינם מטמאים אלא בשר. אבל כלים ואדם אינם מטמאים. מכלל, דרבי יהודה סבר שאף טומאה קלה אין להם.

ומשנינן: כולה מתניתין רבי יהודה היא. וחסורי מיחסרא, והכי קתני:

פרה ששתתה מי חטאת, בשרה טמא.

במה דברים אמורים, בטומאה קלה, שהמים מטמאים דוקא את הבשר. לפי שאין טומאתם אלא כדין משקין שנגעו במי חטאת.

אבל בטומאה חמורה דאב הטומאה, לא מטמאים. משום שרבי יהודה אומר: בטלו המים שבמעיה מתורת מי חטאת, ואין דינם אלא כראשון לטומאה, שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולא אדם וכלים.

רב אשי אמר: לעולם בטלו המים במעיה לגמרי מתורת טומאה. ואף את הבשר אינם מטמאים. ^[6]

ודקשיא לך, ראשון לטומאה מיהא ליהוי על ידי נגיעתם בעצמם. לא קשיא. משום דהוה ליה המים שבמעיה משקה סרוח, שאינו מקבל טומאה ואינו מטמא. ^[7] כדתניא בתורת כהנים: "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי" - פרט למשקה סרוח. ^[8]

שנינו לעיל: רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: ספק טומאת משקין, לטמא אוכלין - טמאין מספק. אבל לטמא כלים - טהורין מספק. לפי שהמשקין מטמאים אוכלין מן התורה. אבל אינם מטמאים כלים אלא מדרבנן.

אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: רבי יוסי - בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה. דדריש רבי עקיבא, מאי דכתיב באוכל שנפל לכלי שנטמא בשרץ "יִטְמָא", פירושו "יְטַמֵא" אחרים. והכי נמי דרש רבי יוסי במשקין.

דתנן: בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, דרש רבי עקיבא: כתיב בשרצים "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו".

אינו אומר "טמא", אלא "יטמא". ודרשינן: יטמא אחרים.

ואף שהכלי אשר נטמא בשרץ הוא ראשון לטומאה, והאוכל שבתוכו אינו אלא שני, לימד על ככר שני שעושה משקה אחר במגעו לשלישי לטומאה, ואפילו בחולין.

ומפרשינן: ורבי יוסי שהלך בשיטתו, הכא במשקין היכי דריש?

מהא דכתיב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא", ולא כתיב "טמא", דרשינן: יטמא - לטמא אוכלין אחרים בטומאת אוכלין.

אתה אומר לפרש במשקין, "יטמא"

- לטמא אוכלין אחרים בטומאת אוכלין,

או אינו אלא לטמא משקין אחרים בטומאת משקין!? אמרת: לא כך היה! אין לפרש את הכתוב בדרך זו.

והוינן בה: מאי "לא כך היה"?

אמר רב פפא: לא יתכן לפרש את הכתוב הכי, משום שלא מצינו טומאה [דבר טמא] שעושה טומאה כיוצא בה, כדדרשינן לקמן מ"יטמא", דאין עושה כיוצא בו טמא. ^[9] שאין אוכל מטמא אוכל, ואין משקה מטמא משקה. אלא אוכל מטמא רק משקה, ומשקה מטמא רק אוכל.

רבינא אמר: מגופיה דקרא נמי מוכח כן. דלא מצית אמרת, "יטמא" היינו לטמא אחרים בטומאת משקין.

דאי סלקא דעתך "יטמא" דכתיב בסיפא דקרא [אצל טומאת משקין], היינו לטמא טומאת משקין, הרי "יטמא" דכתיב ברישא דקרא [אצל טומאת אוכלין], נמי פירושו לטמא טומאת משקין. ^[10]

ואם כן, למה חילקן הכתוב וכתב פעמיים "יטמא", לטומאת משקין לחוד, ולטומאת אוכלין לחוד?

ניערבינהו וניכתבינהו יחד. וליכתוב הכי: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא".

תרי "יטמא" - למה לי?

אלא שמע מינה, "יטמא" דכתיב ברישא באוכלין טמאים, היינו לטמא אחרים בטומאת משקין.

ו"יטמא" דכתיב בסיפא במשקין טמאים, היינו לטמא אחרים בטומאת אוכלין.

ותו הוינן בה: ואימא יטמא לטמא אף את הכלים. ואמאי קאמר רבי יוסי דטומאת משקין לטמא כלים אינה דאורייתא, וספיקה טהור?

ומשנינן: ליכא למימר הכי. שהרי וכי לאו קל וחומר הוא שאינם מטמאים כלים?!

ומה כלי, שמטמא את המשקה, אין מטמא כלי אחר [כדדריש לקמן],

משקין הבאין מחמת כלי [שהרי הכתוב מדבר במשקין שנטמאו על ידי כלי שנטמא בשרץ], אינו דין שלא יטמאו את הכלים?!

ולא יתכן שיהיה המשקה חמור יותר מהכלי שטימא אותו. ^[11]

ותו הוינן בה: ואימא, כי לא מטמאו המשקין את הכלים, היינו משקין הבאין מחמת כלי. משום שאינם חמורים יותר מהכלי שנטמאו מחמתו.

אבל משקין הבאין מחמת שרץ [שנטמאו בשרץ גופו והרי הם ראשונים לטומאה], הכי נמי דחמירי טפי מכלים שנטמאו בשרץ, ומטמאו אף כלים.

הערות

^[1] ודוקא במעיה בטלו. אבל בפיה לא בטלו. והא דתנן כל העופות פוסלים במי חטאת [מחמת שהיו המים בפיהם], אין זה אלא קודם קידוש. דכיון שהיו המים בפיהם תו לא הוו מים חיים. או משום דחשיב כנעשית בהם מלאכה. אבל הכא איירי לאחר קידוש המים באפר, דתו לא פסלי בהם מלאכה. תוספות. ואף למה שפירש רש"י בחולין [סב א] דמשום תערובת הרוק הם נפסלים, מכל מקום בגופיהו דמים ליכא פסול. אלא שאי אפשר להזותם, מחמת הרוק במעורב בהם. הלכך עדיין תורת מי חטאת עליהם לענין טומאה. רבינו פרץ. והר"ן ורבינו דוד כתבו, דלעולם אף בפיה בטלו מטומאת מי חטאת. ויש לומר דפליגי על תירוץ רבינו פרץ, ואית להו, דכיון דנפסלו מהזאה אית בהו היסח הדעת. ושוב הוי פסול בגופם. המגיה שם.

^[2] רש"י. ותוספות כתבו דנפסלו משום היסח הדעת. עוד הביאו מתוספתא, דבמי פרה כתיב "למשמרת". יצאו אלו ששתתה מהם הפרה, שכבר אינם "למשמרת".

^[3] רש"י. ותמה עליו רבינו פרץ, דמעולם לא מצאנו נגיעה בעצמן. ולכאורה תמוהים דבריו. דהא איתא בחולין עג להדיא, דכל דבר טמא חשיב כנוגע בעצמו. ואולי כונתו, משום דהוי מגע בית הסתרים, וכמבואר בחולין שם. ואף דאיכא מאן דפליג התם בהאי סברה, וסבר דחיבורי אוכלין לאו מגע בית הסתרים הוא, משום דכמאן דמיפרתי דמי, אפשר דמשקין שאני. חידושי רבי שמוא ל. עוד יש לומר, דפליג על רש"י, משום דאין מגע מי נדה מטמא, כשהוא לצורך הזאה, וכדכתבו התוספות בנדה [ט א]. ואם כן, מה שהמים נוגעים בעצמם, לעולם הוא צורך הזאה. דברי יחזקאל, סימן א.

^[4] ודנו האחרונים, אימת נטמאים המים מחמת הנגיעה בטומאה קלה. ה"יפה עינים" נקט כדבר פשוט, דרק לאחר הבליעה חלה טומאת המגע. ולא נתבאר טעמו. ויעוין בדברי יחזקאל שם שצידד כן. משום שכל זמן שעדיין לא נפסלו, אית בהו טומאה חמורה דמי חטאת, "ושבעה לה טומאה". לפיכך אין מקום לטומאה הקלה לחול. אלא דמסיק, דלא יתכן לומר כן אלא בשיטות הראשונים, דנפסלו המים כבר בפיה. אבל לשיטת תוספות, דעד שלא נבלעו במעיה אינם נפסלים, לא יתכן דאז הם נטמאים במגע. דהרי טומאה בלועה היא, ואינה מטמאה. כדאיתא בחולין עא. והעלה, דמצד אחר יש לומר דלא חלה הטומאה הקלה אלא בפיה. לפי שעד אז המים ראויים להזאה. ונמצא דמגעם בעצמם הוא צורך מי חטאת. וכבר כתבו התוספות בנדה [ט א], דאין מי חטאת מטמאים, אלא בנגיעה שאינה צורך הזאה. אבל משבאו בפיה, אף שעדיין לא נפסלו, מכל מקום כבר אינם עומדים להזאה, ושוב לא חשיב המגע כצורך הזאה. [ויש להוסיף, על פי המבואר בראשונים, דבפועל הם פסולים להזאה משום תערובת רוק. אלא שלא בטלה עדיין מהם תורת מי חטאת, לפי שאין פסולם מחמת עצמם].

^[5] רש"י. ותוספות כתבו, דיש להם טומאה קלה משום הכלל, ד"כל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר שרץ". כלומר, כל דבר שטמא טומאה חמורה ומטמא אדם לטמא בגדים, חלה בו נמי טומאה קלה כטומאת אוכלים שנטמאו בשרץ. ולכך אף שפרחה מהמים הטומאה החמורה ד"מי חטאת", לא פרחה מהן טומאת משקין הקלה. והר"ש בפרה מיאן בפירוש זה. משום דאין כאן סופו ליטמא. שהרי השתא כבר נפסלו ממי חטאת. מיהו התוספות כתבו, דאף בכהאי גוונא יש להם טומאה קלה. כיון שמתחלה היה סופן לטמא טומאה חמורה.

^[6] ובשיטת חכמים דפליגי, כתב מהר"ם חלאווה, דאית להו דאכתי טומאת מי חטאת עליהם, ולא בטלו במעיה. ומה דקתני "בשרה טמא", נקיט כן משום רבותא דרבי יהודה, דמטהר אף בבשר. אבל לחכמים, הרי הם מטמאים אף אדם וכלים. רש"ש פרה פרק ט משנה ה.

^[7] ואף דמי חטאת שנפסלו מטמאים מדרבנן טומאה חמורה [רש"י פרק ח דפרה משנה ב], צריך לומר דהכא גרע. משום שבטלו ממי חטאת לגמרי. מיהו מתוספות, לא נראה כן. שהרי כתבו דאין פסולם אלא משום היסח הדעת. אלא צריך לומר דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו. רש"ש.

^[8] ומובאת דרשה זו בתורת כהנים, בשם רבי אליעזר. אבל חכמים פליגי עליה התם, ואמרו לו: אין משקה יוצא לא לידי עופות ולא לידי בהמה. ודעת הראב"ד שם, ובהשגות בפרק ב מטומאת אוכלין הלכה כא, דפליגי במשקה שנפסל לאדם ועדיין ראוי לשתית בהמה, האם הוא מקבל טומאה. מיהו כתב בפירושו לתורת כהנים, דרבי יהודה הכא אזיל אפילו כחכמים. משום דגרע טפי מסרוח בעלמא. לפי שכבר נתעכל במעיה, והוי כפרש. ולפי זה, צריך לומר בדעת חכמים דרבי יהודה, דכל שלא עבר מעת לעת לא חשיב עיכול. והרמב"ם שם הלכה יד, פסק מכח האי דרשה, דמשקה שנסרח אינו מקבל טומאה. והיינו כרבי אליעזר. אבל בהלכה כא שם כתב, דאם נטמא המשקה ואחר כך נסרח, הרי זה בטומאתו לעולם. "שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם". והיינו כרבנן. וכתב הכסף משנה שם לבאר שיטתו בכמה אופנים. ולבסוף אסיק, דלא באו חכמים לחלוק על רבי אליעזר, אלא לפרש דרבי אליעזר איירי בנסרח ואחר כך נטמא. אבל בנטמא ואחר כך נסרח לא פקעה טומאתו. ופסק הרמב"ם כתרוייהו. ולפי זה צריך עיון, הא כאן נטמאו המים בטומאה קלה על ידי נגיעתן בעצמן קודם שנסרחו, ולכולי עלמא לא פקעה לה טומאה [אם לא דנפרש דהכא לאו משום דרשה ד"אשר ישתה" הוא, אלא משום שכבר נתעכל, וכמו שפירש הראב"ד בתורת כהנים]. מיהו, לשיטת תוספות דלאו משום נגיעה בעצמם הוא דמיטמאו, אלא משום דסופו לטמא טומאה חמורה, אתי שפיר. דיש לומר, דדוקא קבלת טומאה שבאה על ידי מגע בדבר טמא, לא נפקעת על ידי שנסרח המשקה. אבל בטומאה הבאה מחמת דין עצמי של המשקה, יודה הרמב"ם דפקעה כשנסרח המשקה. משום שכל רגע ורגע צריכה הטומאה סיבה מחודשת שתחול. דברי יחזקאל. עוד כתב שם ליישב על פי המבואר בהערה 4, דאין המים מיטמאים בנגיעה אלא לאחר הבליעה ושוב הוה כנסרח ואחר כך נטמא.

^[9] רש"י. ותוספות כתבו דהכונה היא לדרשא דלעיל [יד א], "הוא טמא, ואין עושה כיוצא בו טמא". אלא שכתבו, דלפירוש זה לא גרסינן להא דאיתא לקמן בעמוד ב, "וכי מהכא נפקא, מהתם נפקא". אבל רבינו דוד כתב לקיים הגירסא אף לפי פירושם.

^[10] רש"י. דהא ליכא לאוקמא באוכלין, לפי שאין אוכל מטמא אוכל. ולתוספות [הובאו בהערה 9] אי אפשר לפרש כן. שהרי השתא קיימינן לולא דרשה ד"הוא טמא". אלא יש לפרש, דאם "יטמא" דסיפא אתא לטומאת משקין נמי, וטומאה עושה כיוצא בה. אף "יטמא" דרישא הוא בין לטמא אוכלין ובין למשקין. ואם כן ניערבנהו. רבינו פרץ. והוסיף להקשות, הא מאחר דהשתא קיימינן לולא דרשה ד"הוא טמא", אף דשמעינן דחלוקים הם, מכל מקום מנלן דאוכל מטמא משקה ומשקה מטמא אוכל? דלמא איפכא. דאוכל מטמא דוקא אוכל, ומשקה דוקא משקה. ותירץ, דמסברה יש לנו טפי לומר דאין טומאה עושה כיוצא בו מאשר לומר איפכא, דעושה דוקא כיוצא בה. שהרי כן מצינו בכלי, שמטמא אחרים ולא מטמא כלי אחר. [וצריך עיון, הלא גם על ידי משקה ראשון אינו נטמא. ובהכרח דלאו משום דאין עושה כיוצא בו. אלא דין הוא בכלים דאינם נטמאים אלא על ידי אב הטומאה]. והר"ן כתב מכח קושיה זו, דאף רבינא מודה לדרשת "הוא טמא". אלא קאמר לרב פפא, דאין צריך ללמוד מאוכלין למשקין, דאין טומאה עושה כיוצא בה. אלא במשקין עצמם מוכרח כן מגופא דקרא.

^[11] ואם תאמר, אף משקין הבאים מחמת אוכל לא יטמאו אוכלין מהאי קל וחומר. מה אוכלין שמטמאים משקים אינם מטמאים אוכלים, משקים הבאים מחמתם אינו דין שלא יטמאו אוכל?! ויש לומר, דמה שאין אוכל מטמא אוכל, אין זה מחמת שהוא קל. אלא משום שאין טומאה עושה כיוצא בה. אבל מה שכלי אינו מטמא כלי, הרי זה מחמת שהוא קל, ואינו אב הטומאה. שאין כלי נטמא אלא מאב הטומאה. תוספות.

בטלו במעיה ושוב אינם מטמאים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] מכלים הוא דהדר ביה [שחזר בו] שאין משקים מטמאים את הכלים, אבל באוכלין כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] שמשקים מטמאים אוכלים מן התורה. אמאי [מדוע] אומר הוא כי מי חטאת בטלו במעיה לגמרי, ושוב אינם מטמאים כלל?

נהי [אף כי] שטומאה חמורה לא מטמאו [מטמאים], ואין אדם וכלים הנוגעים בהם נטמאים, כיון ששוב אינם ראויים להזייה, בכל אופן עדיין טומאה קלה לטמא אוכלים ובשר מיהא ניטמאו [מכל מקום יטמאו]! ואם כן, אפשר להוכיח מכאן שחזר בו ר' יהודה לגמרי וסבור שטומאת משקים אינה מן התורה בכלל. וכיון שרק מדברי חכמים היא, לא גזרו חכמים במקרה נדיר כגון זה.

ודוחים: מאי [מה פירוש] "בטלו במעיה" שאמר ר' יהודה נמי [גם כן] משמעו: בטלו מטומאה חמורה בלבד. ומקשים: אם כן, לפי תירוץ זה אבל טומאה קלה מטמאו [מטמאים הם] לדברי ר' יהודה, מכלל הדברים נלמד דתנא קמא [שהתנא הראשון] סבר: טומאה חמורה נמי [גם כן] מטמאו [מטמאים הם], הא [הרי] "בשרה טמא" קתני [שנינו], ומכאן ברור שרק בשרה טמא, אבל אין המים מטמאים עוד אדם וכלים. ואם כן, אין איפוא כל הבדל בין השיטות!

ומתרצים: אפשר להסביר כי כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא, וחסורי מיחסרא, והכי קתני [וחסרה המשנה, וכך יש לשנותה] ולהשלים לשונה: פרה ששתתה מי חטאת — בשרה טמא, במה דברים אמורים — שטמאה טומאה קלה, אבל טומאה חמורה — לא, שר' יהודה אומר: בטלו המים במעיה ואין להם דין מי חטאת ממש, ואין טומאתם אלא כשאר משקים שטמאים רק מדברי סופרים.

רב אשי אמר: לעולם אפשר לפרש בטלו במעיה לגמרי מכל טומאה שבעולם, ואין הדבר תלוי בשאלה אם טומאת משקים מן התורה או מדברי סופרים, אלא טעמו של דבר משום דהוה ליה [שנהיו להם] מי החטאת משקה סרוח, וכלל הוא כי משקה סרוח איננו נטמא ואינו מטמא.

א שנינו בברייתא לענין ספק טומאה של משקים כי ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אם לטמא לאוכלין — טמאין, לכלים — טהורין. אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: ר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה את ההלכה הזו, דדריש [שהוא דרש] את המלה 'יטמא' בבנין הקל שנאמרה בדיני טומאה כאילו היה כתוב יטמא בפיעל, שמשמעו — יטמא אחרים.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: בו ביום שמינו לנשיאות את ר' אלעזר בן עזריה דרש ר' עקיבא: "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו" (ויקרא יא, לג), אינו אומר "טמא" אלא "יטמא" — ללמדנו כי אף יטמא אחרים, לימד על ככר שני ככר שנטמאה על ידי כלי שנטמא מחמת השרץ והוא שני לטומאה, שעושה במגעו שלישי לטומאה אף בחולין.

ושואלים: והכא [וכאן] לענין טומאת משקים היכי דריש [כיצד דרש] ר' יוסי על פי שיטה זו? ומשיבים: נאמר "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" (ויקרא יא, לד), וכיון שנאמר במשקה יטמא נלמד שמשמעו שהוא גם מטמא אחרים, שטומאתו אף לטמא טומאת אוכלין. ודנים: אתה אומר שבא ביטוי זה ללמד לטמא טומאת אוכלין, או אולי אינו בא אלא ללמד לטמא טומאת משקין שמשקים אלה יטמאו משקים אחרים, אבל לא את האוכל? אמרת (משיב אתה): לא כך היה כלומר, אי אפשר לומר כן.

ותוהים על כוונתו של ביטוי זה: מאי [מה משמע] "לא כך היה"? אמר רב פפא: כוונתו, שלא מצינו (מצאנו) טומאה שעושה כיוצא בה, שאין טומאה גורמת לטמא דבר אחר שהוא כמותה. ולכן אין לומר שהמשקה יטמא רק משקה אחר, אלא ודאי מטמא גם אוכל.

רבינא אמר: מגופיה דקרא נמי לא מצית אמרת [מגופו של המקרא גם כן אין אתה יכול לומר, לפרש] "יטמא" — לטמא טומאת משקין. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ש"יטמא" דסיפא [של סופו של הפסוק] כוונתו לטמא טומאת משקין, "יטמא" דרישא [שבתחילה] שנאמר במאכל, נמי [גם כן] כוונתו לטמא טומאת משקין. ואם כן, ניערבינהו וניכתבינהו [שיערב אותם הכתוב את שני הדברים ויכתבם יחד] בצורה זו: "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא",

ואולם תרי [שני] "יטמא" בכל פיסקה לחוד למה לי? אלא ודאי כך יש להבין: "יטמא" דרישא [שבתחילה] ללמדנו לטמא טומאת משקין טמאים הנוגעים באוכל שמטמאים אותו, "יטמא" דסיפא [שבסוף] ללמדנו לטמא טומאת אוכלין את האוכל הנוגע במשקה הטמא.

ושואלים: ואימא [ואמור] שכוונתו לטמא את הכלים! ודוחים: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא, ומה כלי טמא שכוח טומאתו מגיע שמטמא משקה שבתוכו — בכל זאת אין מטמא כלי אחר, משקין הבאין לטומאה מחמת כלי — אינו דין שלא יטמאו את הכלים?

ושואלים: ואימא [ואמור] אולי כך: כי [כאשר] לא מטמאו משקים טמאים את הכלי, הרי זה במשקין הבאין לטומאתם מחמת כלי טמא, שהרי הכלי שטימא אותם עצמו אינו מטמא כלי. אבל משקין הבאין מחמת שרץ שיש בהם טומאה חמורה לעצמם, הכי נמי [כך גם כן] דמטמאו [שמטמאים] אף כלים! ודוחים: משקין הבאין מחמת שרץ עצמו מי כתיבי [האם נכתבו] במפורש בתורה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The purification waters are nullified in its innards and do not impurify the meat of the cow. And if it enters your mind that it was from his ruling with regard to liquids transmitting impurity to vessels by Torah law that Rabbi Yehuda retracted his opinion, but with regard to foods he holds in accordance with the opinions of Rabbi Yosei and Rabbi Shimon that liquids transmit ritual impurity to food by Torah law, why does he say that the purification waters are nullified in its innards entirely and no longer transfer impurity at all?

The Gemara elaborates: Although these waters do not transmit a severe form of ritual impurity to a person or vessel that comes into contact with them, in any event let them transmit a lesser form of impurity to food that comes into contact with them. Rabbi Yehuda’s ruling with regard to the purification waters indicates that he retracted his previous opinion entirely and he maintains that there is no impurity of liquids by Torah law at all. Since this impurity is by rabbinic law, the Sages did not extend their decree to the uncommon circumstance of the purification waters.

The Gemara rejects this contention: What, too, is the meaning of Rabbi Yehuda’s phrase: They are nullified in its innards? It means that they are nullified only from a severe form of impurity. However, according to Rabbi Yehuda, the purification waters transmit a lesser form of impurity. This proves by inference that the first tanna maintains that the purification waters also transmit a severe form of impurity to people and vessels. This is a problematic conclusion, as the first tanna teaches: Its flesh is impure, which clearly indicates that its flesh alone is impure, whereas the purification waters swallowed by the cow do not transmit impurity to people or vessels. The result is that according to this approach, there is no difference between the opinions of Rabbi Yehuda and the first tanna.

The Gemara answers: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and the mishna is incomplete and is teaching the following: With regard to a cow that drank the purification waters, its flesh is impure. In what case is this statement said? It is said with regard to a lesser form of impurity, but with regard to a severe form of purity, no, its flesh is not impure, as Rabbi Yehuda says: The waters are nullified in its innards and their status is no longer that of purification waters. Instead, their impurity is by rabbinic law, like any other liquid.

Rav Ashi said: Actually, it is possible to explain that the waters are nullified in its innards entirely from any type of impurity, as this issue is unrelated to the question of whether the impurity of liquids is by Torah law or rabbinic law. Rather, this halakha is due to the fact that purification waters become a foul liquid when ingested, and the principle is that offensive liquid can neither be rendered impure itself nor transfer impurity to other items.

It was taught in the baraita about uncertainty as to the impurity of liquids that Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: With regard to foods that came into contact with impure liquid, the foods are impure. However, with regard to vessels that came into contact with impure liquid, the vessels are pure. Rabba bar bar Ḥana said that Reish Lakish said: Rabbi Yosei said this halakha in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, his teacher, who interpreted the term yitma, which is an intransitive verb in the simple conjugation meaning: It shall be impure, as though it were written yetamme, a transitive verb in the intensive conjugation meaning: It shall render impure, i.e., it transmits impurity to other items.

As we learned in a mishna: On that day, when they appointed Rabbi Elazar ben Azarya the Nasi, Rabbi Akiva taught: “And every earthenware vessel into which any of them falls, whatever is in it shall be impure [yitma], and you shall break it” (Leviticus 11:33). The verse does not say: It is impure [tameh]; rather, it says: It shall be impure [yitma], indicating that an item in an impure earthenware vessel transmits impurity to other items. This verse teaches about a loaf with second-degree ritual impurity status, i.e., ritual impurity imparted through contact with a vessel impurified by a creeping animal, that the loaf renders other items impure with third-degree ritual impurity, even non-sacred items.

The Gemara inquires: And here, with regard to the ritual impurity of liquids, how does Rabbi Yosei interpret the verses? The Gemara cites the verse: “From all food which may be eaten, upon which water has come, shall be impure; and all drink that may be drunk in every vessel, shall be impure [yitma]” (Leviticus 11:34). Rabbi Yosei interprets the end of the verse as: Shall render impure [yetamme], indicating that liquid also transmits impurity to foods. The Gemara discusses this derivation: Do you say that this expression teaches that liquid transmits ritual impurity to foods, or perhaps the verse is teaching only that it transmits impurity to other liquids, but not to food? You said in response: That was not the correct interpretation.

The Gemara wonders about the unusual expression. What is the meaning of the phrase: That was not the correct interpretation? How can this difficulty be dismissed so easily? Rav Pappa said: It means that we did not find any case of ritual impurity that renders a similar item impure. Therefore, it must be that the verse teaches that this liquid transmits impurity to food.

Ravina said: From an analysis of the verse itself you also cannot say that the term: Shall be impure, means that the liquid transmits ritual impurity only to liquids. As, if it enters your mind to say that the term: Shall be impure, in the latter portion of the verse means that it transmits ritual impurity only to liquids, then the term: Shall be impure, in the first portion of the verse, in reference to food, should also mean that it transmits ritual impurity only to liquids. And if that is so, let the verse combine the two cases and write them together as follows: From all food which may be eaten, upon which water has come, and all drink that may be drunk in every vessel, shall be impure.

Ravina concludes his proof: Why do I need the term: Shall be impure, twice? Rather, it must be that the term: Shall be impure, in the first portion of the verse teaches that food transmits ritual impurity to liquids, while the term: Shall be impure, in the latter portion of the verse teaches that liquid transmits ritual impurity to food.

The Gemara asks: And say that the term teaches that liquid transmits ritual impurity to vessels. The Gemara rejects this contention: And isn’t it an a fortiori inference? Just as an impure vessel, which transmits impurity to liquid that comes into contact with it, nevertheless does not transmit impurity to another vessel, so too, liquids that come to a state of impurity due to contact with a vessel, is it not right that they should not transmit impurity to vessels?

The Gemara suggests: And say that when liquids do not transmit ritual impurity to a vessel, that is in the case of liquids that come to a state of impurity due to contact with an impure vessel, as the vessel itself does not transmit impurity to another vessel. However, with regard to liquids that come to a state of impurity due to contact with a creeping animal, a more severe form of impurity, indeed, they should transmit impurity even to vessels. The Gemara rejects this contention: Are liquids that come to a state of impurity due to contact with a creeping animal stated explicitly in the Torah? The impure liquids mentioned in the verse became impure by contact with a vessel that came into contact with a dead creeping animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת ר' יהודה אומר בטלו במעיה ואי ס"ד סבר ר' יהודה דיש טומאה למשקין באוכלין וכי בהאי כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה נהי דלא מטמא טומאה חמורה כאב לטמא במשא כאשר עקר מי חטאת ותורתם שהן מאבות הטומאה מטמא אדם וכלים כדתנן למעלה מהן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה שמטמא האדם במשא לטמא בגדים טומאה קלה מטמא:
והא ת"ק נמי בשרה טמא קתני ולא (היא) טומאת מי חטאת עצמן שהן טומאה חמורה אלא טומאה קלה והיא טומאת אוכלין הוא דמטמאה ואי הכי מאי בינייהו ואמרינן חסורי מחסרי והכי קתני בשרה טמא טומאה קלה אבל טומאת מי חטאת שהיא חמורה שמטמ' במשא לא דברי ר' יהודה שר' יהודה אומר בטלו במעיה ולעולם באוכלין ר' יהודה כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה:

רב אשי אמר לעולם בטלו לגמרי משום דהוי משקה סרוח:

אמר מר ר' יוסי ור"ש אומרים [לאוכלים טמאים] כו'. אמרי' ר' יוסי ור"ש בשטת ר' עקיבא אמרה שהמשק' מטמ' האוכלין דדרש יטמא יטמא הנוגע בו דתנן בסוטה פ"ה בו ביום דרש ר' עקיבא וכל כלי חרש וגו' וכוותיה דרש הכא ר' יוסי וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל הנוגע במשקה הזה יטמא אתה אומר אוכל מטמא מן המשקה או אינו אלא המשקה מטמא מן המשקה ולא האוכל מן המשקה אמרת לא כך היה כלומר אין טומאה עושה כיוצא בזה ומאי היא אין מטמא משקה ממשקה אלא האוכל הוא מטמא מן המשקה:

רבינא אמר אין טומאה עושה כיוצא בה מרישא דקרא נפקא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא טמא לא אמר אלא יטמא ללמדך כי הוא טמא וגם הנוגע בו יטמא ואי ס"ד כל האוכלין לעולם אין מטמאין (את) [מן] המשקין וכי יטמא דכתיב הכא במשקה אשר ישתה שניהן לטמא את המשקין באו הוה לי' לקרא למכתב חד יטמא תרי למה לי אלא יטמא דכתיב באוכל לטומאת משקין וטומאה דכתיב במשקין אשר ישתה לטומא' אוכלין:

ואימא יטמא דכתיב במשקה אשר ישתה לטומא' כלי' הוא דאתי ולא לטומאת אוכלין ודחי' ומה כלי המטמא את המשקה אינו מטמא כלי שאין כלי מטמא כלי דקיימא לן שאין טומאה עושה כיוצא בה משקין הבאין מחמת כלי דתנינן בספרא שהכלי' מטמאין את המשקין שנאמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא:

התינח משקין הבאין.

מדרגות הטומאה כבר ידעת שהראשון והוא המקבל טומאה מאב הטומאה עושה שני שנאמר וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא והרי השרץ אב הטומאה והכלי ראשון ומה שבתוכו שני וכתי' יטמא ומ"מ אין עושה שלישי שאין קורין יטמא מבנין הדגוש אלא יטמא הוא לבדו וכן השרץ שנפל לאויר התנור התנור ראשון והפת שניה ושני זה עושה שלישי לתרומה שהרי טבול יום פסול לתרומה אבל עושה הוא רביעי לקדש מקל וחומר ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול לתרומה אינו דין שיפסל רביעי לקדש אבל רביעי אינו עושה חמישי לעולם וכבר ביארנו שמשקין אין מטמאין אוכלין לעולם מן התורה וכן משקין כיוצא בהם וכן אין מטמאין כלים אלא מדבריהם ואוכל מטמא אוכלין ומשקין מדבריהם אבל כלים אפילו מדבריהם לא וכלי מטמא אוכלין ומשקין מן התורה בשאר הטומאות לפי מדרגותיהם וכן מטמא כלי אחר אם הוא אב הטומאה שאדם וכלים מקבלין טומאה מאב הטומאה הן אדם באדם וכלי בכלי הן אדם בכלי וכלי באדם ומשקין המטמאין כלים מדבריהם דוקא בשנטמאו באב הטומאה אף מדברי סופרים אבל משקין הבאים מחמת טומאה אחרת לא ושיעור אוכלין ומשקין לטמא אחרים בכביצה לאוכל וברביעית למשקה הא לטומאת עצמן בכל שהן וממה שכתבנו אתה למד שהרבה דברים נאמרו בסוגיא זו שלא כהלכה ואין צורך להזכירם ומ"מ גדולי המפרשים חולקין לומר שאף משקין הבאים מחמת הידים גזרו עליהם שיטמאו את הכלים ונסעדים בה מסוגיא שבמסכת ברכות פרק אלו דברים ואין הכרח בדבר:

מושם דהו"ל משקה סרוח עיין מ"ש בפ"ח דכלים:

תוס' בד"ה לא מצינו כו' ואית ספרים דל"ג לקמן ולשון כו' עכ"ל ר"ל דל"ג לקמן כל האי סוגיא יטמא דאינו עושה כיוצא בו מהכא נפקא מהתם נפקא כו' וק"ל:

בד"ה רבינא אמר כו' תרי זימני ל"ל למעוטי שאין טומאה עושה כו' עכ"ל משום דלכאורה אע"ג דכתיבי תרי זימני יטמא אימא דיטמא דגבי אוכל ודאי דוקא לטמא משקה הוא מדכתיב גביה טמא הוא ואין טומאה עושה כיוצא בו אבל יטמא דגבי משקה אימא בין לטמא אוכל ובין לטמא משקה הוא ואהכי קאמרי דא"נ הוה כתיב חד יטמא בתרווייהו הוה אמינא דגבי אוכל אינו אלא לטמא משקה ולא לטמא אוכל מדכתיב טמא הוא ומדכתיב תרי זימני יטמא הוה כמו ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט דאין טומאה עושה כיוצא בו אף במשקה דבאוכל לא צריך קרא דמטמא הוא נפקא וק"ל:

בד"ה ומה כלי כו' משקין הבאין מחמת אוכל לא יטמא אוכל כו' עכ"ל וכגון שאוכל ראשון נגע בשרץ גופיה דאי בכלי הוה אוכל שני והמשקה שלישי והאוכל רביעי ובחולין קיימינן דלא אתי לידי רביעי וק"ל:

בא"ד אבל מה שאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאין עושה כיוצא בו כו' עכ"ל הכא שייכא הך פירכא משום דעיקר דינא הוא דאינו דין שיהא הבא מכחו חמור ממנו והיינו עיקר דינא ממה שאינו אוכל מטמא אוכל וכן ממה שאין משקין מטמא משקה אבל לקמן דעביד ק"ו ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא כלי אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין כו' לא שייך הך פירכא דמה שאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאינו עושה כיוצא בו משום דעיקר דינא ממשקה הוא שהיא תחלת דינא ולא מסוף דינא ממה שאין אוכל מטמא אוכל וליכא למפרך. התם אלא כדפרכינן דאימא אוכל חמור ומשקה קיל ודו"ק:

ודע דבההוא ק"ו דלקמן דאין אוכל מטמא כלי ומה משקה שמטמא אוכל אין מטמא כלי אוכל כו' כתב בעל המאור וא"ת א"כ אוכל נמי לא יטמא את המשקה מק"ו ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא משקה אוכל שאינו מטמא אוכל א"ד שלא יטמא משקין יש להשיב ולטעמיך משקה נמי לא יטמא אוכל מהאי ק"ו ומה אוכל שמטמא כו' וא"כ אין אוכל מטמא [כלום] ולא משקה מטמא [כלום] ואזל ליה מדרש יטמא יטמא אלא כו' עכ"ל ואין דבריו מבוררים דאם נימא דחד מהני ק"ו איכא למיעבד ולאוקמא דרשה דיטמא יטמא את הכלי ולסתור ק"ו דלעיל ה"נ איכא לקיומי הני תרתי ק"ו ויטמא יטמא דתרווייהו היינו לטמא כלי אלא הנראה ליישב לשיטת התוס' דק"ו דלעיל שלא לטמא כלי אלים דאינו דין שיהא הבא מכחו חמור ממנו וא"כ ע"כ יטמא דאוכל לטמא משקה ויטמא דמשקה לטמא אוכל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ואי ס"ד האי יטמא כו' ומדאיצטריך למעוטי אוכל מכלל דמשקין מטמא עכ"ל הכא דדריש יטמא יטמא לא צריך למדאצטריך אלא מדכתיב הוא טמא ואין עושה כיוצא בו ע"כ יטמא יטמא דכתיב גבי אוכל לטמא משקין קאתי וק"ל:

ברש"י ד"ה בטלו במעיה וכו' לטמא אדם וכלים שם משקה מי ליכא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הא בשרה טמא וכו' חשיב כאלו נגע בשרץ וכו' פי' כגון נבלת עוף טהור שמטמא אדם ובגדים בבית הבליעה כשאוכלה לכך אם נגע באוכלין מטמא אותן אע"פ שלא נגע הנבלה בשרץ וגם לא היה במאכל הכשר מים אבר מן החי מטמא אדם ובגדים והבשר הפורש ממנו טהור עד שיכשר לטומאה ע"י שרץ:

בא"ד וי"ל דלא מהני ליה מה שסופו וכו' נראה לי שצ"ל מה שטימא לטמא וכו' כשהיה עם אביו לשויה וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דשאני התם כששימש מעשה עץ וכו' ר"ל לא מטעם שהיה אוכל רק מטעם שהיה אבר ואפי' גידין ועצמות:

ד"ה לא מצינו לטומאה וכו' ומפר"י וכו' ונראה דצ"ל דלפר"י לא פריך לקמן יטמא דאין עושה כיוצא בה וכו' אלא לרבינא דיליף מיתורא דיטמא ולא לרב פפא ונראה שדבור זה ודבור שאחר זה המתחיל רבינא וכו' הכל דבור אחד הוא:

בד"ה לימד על כו' אף כלים שבאוירו יטמאו. נ"ב פי' וכלים ממעטינן כדלקמן ומן ראיה זו מפרשינן לקמן דהאי פת ע"כ שני הוא ע"ש:

תוס' בד"ה הא בשרה כו' כל שסופו ליטמא טומאה חמורה. נ"ב פי' כגון פרים הנשרפים שסופן לטמא כו' כמתעסקין בהן או נבלת עוף טהור שסופו לטמא כשיאכל בבית הבליעה וק"ל:

בא"ד כששימש מעשה עץ כו'. נ"ב פי' לאו מתורת אוכל היא מטמא אלא בתורת שומר לאוכל כעצם וכקרנים כו':

תוס' ד"ה הא. משום דנפסלו בהסה"ד. ק"ל הא תנן התם מ"ח מי חטאת שנפסלו מטמאין אה"ט לתרומה כו' ובר"ש פ"ח מ"ב כתב להדיא דכשנפסלו בהסה"ד מטמאין כלים. וצ"ל ע"כ דהכא גרע טפי שבטלו ממ"ח לגמרי. ולכן גם מש"כ בדבור שאח"ז אע"ג כו' דכה"ע פוסלין מ"ח אין משם קושיא כלל דפסול לחוד אינו מוציאן מלטמא. וי"ל דס"ל כמ"ש הרע"ב שם בפ"ט מ"ח דפסולין א"מ אלא מדרבנן והכא דמילתא דל"ש לא גזרו:

תוס' ד"ה בטלו. אע"ג כו' דכה"ע פוסלין מ"ח. תימה מדוע לא הביאו מרישא דהך מתניתין שתת מהן בהמה כו' פסולין וע"ש בר"ש:

בא"ד דהתם מיירי קודם קידוש. והרע"ב כתב שם ברה"פ אהא דקתני צלוחית כו' דהיינו שנותנין בה המים המקודשין. וע"ז הא קאי גם הך דשתת מהן בהמה וכה"ע פוסלין. אבל האי כללא שכתב הרע"ב שם דצלוחית היא שנותנין לתוכה מים המקודשים לא ס"ל לרש"י (בחולין ט ב) ע"ש:

בא"ד ובתוספתא מפרש כו'. היא בפ' בתרא דמקואות וכ"ה בספרי:

גמ' ולאו ק"ו הוא ומה כלי כו' א"מ כלי משקין הבאין מחמת כלי א"ד כו'. ק"ל הא א"ל פרה ופרים והמשלח אה"ש ונבלת עוף הטהור יוכיחו שהן עצמן א"מ בגדים כו' כדאיתא בפרה פ"ח מ"ג וד' וע"ש עוד בר"ש פי' הערוך [וכה"ג דחי הש"ס ק"ו כזה בנדה נה] :

רש"י ד"ה לימד על ככר שני. ואני שמעתי כו' וע"י הדחק נאמר. עיין לקמן (יט) בדבריו בסד"ה א"ל ותראה מה דחקם:

רש"י ד"ה ואי ס"ד. דהא כתיב לעיל מהאי קרא טמא הוא. תימה דהאי כתיב מאוחר בסוה"פ:

אמר רבה בב"ח אמר ר"ל ר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה דדריש יטמא יטמא וכו' ולפ"ז משמע דאין הלכה כר"י דאמר דט"מ לט"א דאורייתא דהא לא קיי"ל כר"ע במאי דדריש יטמא יטמא לענין דשני עושה שלישי בחולין דהא בכולא תלמודא ובכמה סתמי משניות משמע בפשיטות דאין שני עושה שלישי בחולין ואם כן לפ"ז ממילא במאי דפליגי ר"מ ור"י לענין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח הוי הלכה כר"מ דאף על גב דקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ בהא הלכה כר"מ והיינו לפי אוקימתא דרבי ירמיה דלעיל דף ט"ו ע"ב דאמר ואזדו לטעמייהו וכו' ע"ש ומכ"ש למאי דמסקינן לקמן אליבא דר"ל דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא סבירא ליה ואם כן פשיטא דהלכה כר"מ לענין שריפת תרומה בפסח מטעמא דפרישית אלא דר"ל בהכי לטעמיה דמפרש לעיל משמיה דבר קפרא דפלוגתא דר"מ ור"י בשריפת תרומה בפסח היינו מדברי ר"א ור"י ואם כן לפי זה הדרינן לכללא דר"מ ור"י הלכה כר"י:

ומתוך מה שכתבתי יש ליישב מה שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' חמץ ומצה דהיכא שצריך לשרוף תרומה בע"ש כגון שחל ע"פ בשבת לא ישרוף הטהורה עם הטמאה ותמה עליו בעל כ"מ מאי איריא בע"ש אפילו בע"פ דעלמא נמי כדמשמע בגמ' ולמאי דפרישית א"ש דלמאי דקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י ור"י אמר לעיל מחלוקת בשש וכו' ומסיק רבי ירמיה אליבא דר"י ואזדו לטעמייהו ואם כן לפ"ז הוי הלכה כר"מ ושורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אפילו בשש ואם כן לפי זה בפסח דעלמא דאורחא דמילתא ששורפין בתחלת שש הוי הלכה כר"מ וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל להדיא דט"מ לט"א מדרבנן כר"מ משא"כ בע"ש שלפני ע"פ ודאי אפילו ר"מ גופא מודה שאין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה דאפילו בד' וה' בע"פ גופיה כתב רש"י ז"ל לעיל להדיא במימרא דרבי יוחנן דמודה ר"מ דאין שורפין כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ולפ"ז יש לתמוה גם כן על הרב המגיד משנה שם בהל' חמץ ומצה בטעמו שפסק הרמב"ם ז"ל משום דהלכה כר"י ולמאי דפרישית ודאי ליתא וצ"ע ליישב ועיין לקמן בסוף הסוגיא ודוק היטיב. מיהו אכתי איכא למידק אדר"ל גופא מאי דוחקיה למימר דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה דלפי זה מסקינן לקמן וליה לא סבירא ליה ואמאי לא מפ' ר"ל בפשיטות דר"י אפילו אליבא דנפשיה נמי סבר דט"מ לט"א דאורייתא דנהי ר"י לא דריש יטמא יטמא כר"ע רבו כדמסיק הש"ס לקמן אפ"ה הא מצינן למימר דכיון דטומאת משקין לט"א דאורייתא כפשטא דקרא דכתיב יטמא דהיינו טומאה ממש ולא הכשר אם כן ממילא סבר ר"י דמשקין לט"א דאורייתא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי לא עסקינן דנגע הבשר במשקין דהא מה"ט אסיקנא לעיל בדף ט"ז למימרא דשמואל בקושיא ולפי מאי דפרישית לעיל דלא דחינן מימרא משום קושי' אם כן שפיר מצ"ל דמה"ט גופא מפרש ר"ל דר"י דוקא בשיטת ר"ע רבו אמרה אבל ר"י גופיה סובר כר"מ ולט"א מדרבנן כיון דהכי הלכתא וכדשמואל והיינו כמו שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מ"ש בזה לעיל דף ט"ז שם בלשון התוס' ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

שם והכא היכי דריש כו' ולכאורה הלשון תמוה מאי קאמר והכא היכי דריש הא מילתא דפשיטא היא דלשיטת ר"ע דדריש יטמא יטמא אם כן ממילא דמשקין מטמא אחרים מדאורייתא ואע"ג דנראה שרש"י ז"ל הרגיש בזה ומפרש דהא דקאמר והכא היכי דריש היינו במאי דמוקי לה ר"י לטמא אוכל ולא לטמא משקין כיוצא בה ולא כלי אלא דאכתי איכא למידק דמאי קשיא ליה לסתמא דתלמודא בהכי דהא לענין כלים פשיטא לן בכולה תלמודא דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ועמ"ש בזה בסמוך ולענין משקין נמי מאי קשיא ליה הכא טפי מבכל הסוגיא דלעיל דמשמע דמלתא דפשיטא היא דלענין חולין אין טומאה עושה כיוצא בו מדאורייתא אלא מדרבנן ואם כן משום הכי מהנך טעמי פשיטא דשפיר קאמר ר"י דספק משקין דדוקא לאוכלין טמאין דהוה ליה ספק דאורייתא אבל למשקין ולכלים דאינן אלא מדרבנן משום הכי ספיקו טהור. והנלע"ד בזה דעיקר השקלא וטריא דהכא במאי דקאמר והכא היכי דריש היינו משום דמסברא היה נראה דנהי דפשיטא לן דבחולין אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דכתיב וכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא ואין עושה כיוצא בו טמא אפ"ה איכא למימר דדוקא באוכלין דקילי שאין מקבלין טומאה שלא בהכשר משום הכי אין עושה כיוצא בו משא"כ במשקין דחמירי שהן עלולין לקבל טומאה איכא למימר דעושין כיוצא בהן:

ועוד נראה לי לדקדק בלישנא דגמרא דקאמר אתה אומר לטמא את האוכלין או אינו אלא לטמא את המשקין דלישנא דאו אינו משמע שרוצה לומר דהאי יטמא יטמא דמשקין היינו דוקא לטמא את המשקין ולא לטמא טומאת אוכלין דאיירי ביה ר"י ועליה קאי והיינו מה"ט גופא דפרישית דבמשקין יותר יש לנו לומר דמקבל טומאה כיון דעלולין לקבל טומאה משא"כ טומאת אוכלין דקילי אין לנו לטמאו אלא במאי דכתיבא בהדיא דהיינו ע"י אוכל ועוד דבמשקין טפי אית לן למימר דעושין כיוצא בהן כדאשכחן במשקין דזב וזבה ובמי חטאת דאף לפי האמת עושין כיוצא בהן מן התורה ואם כן איכא למימר דה"ה דעושין כיוצא בהן ע"י ראשון ושני כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם אמר ר"פ לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה עיין מה שפירשו רש"י והתוס' בזה. ולכאורה אכתי לשון לא מצינו אינו מדוקדק כמ"ש התוס' על פרש"י ובאמת אף לפי פי' ר"י אינו מדוקדק כ"כ לשון לא מצינו ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר מעיקרא או אינו אלא לטמא את המשקין דנהי דפשיטא ליה דאין אוכל מטמא אוכל אפילו הכי הוי ס"ד דמשקה מטמא משקה מטעמא דפרישית ואם כן לפי זה לא תירץ ר"פ כלום לפי פי' ר"י דאדרשא דטמא הוא קאי דאכתי היינו קושיין דאו אינו ולולי פרש"י והתוס' היה נ"ל דלשון לא מצינו דקאמר ר"פ היינו דלא מצינו לגמרי בשום מקום שיהא הטומאה עושה כיוצא בו לא באדם ולא בכלי ולא באוכלין דהא אפילו באדם וכלים דחמירי שנעשין אב הטומאה אפ"ה אין אדם מטמא אדם ולא כלים את הכלים על ידי ראשון ושני אם כן ה"ה לענין משקין ואף על גב דלקושטא דמילתא מה שאדם וכלים אין עושין כיוצא בהן ע"י ראשון ושני היינו משום דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה סוף סוף שפיר קאמר ר"פ דלא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה ע"י ראשון ושני לא באדם ולא בכלים ולא באוכלין אם כן מסתמא ה"ה במשקין ואף על נב דמצינו דאדם מטמא אדם וכלים את הכלים בטומאת מת כדכתיב בהדיא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' וכמו ששנינו גם כן ברפ"ק דאהלות מ"מ שאני התם דהוי ע"י אב הטומאה ובכה"ג באמת במשקין גופייהו נמי מצינו דעושין כיוצא בהן והיינו במשקין דזב וזבה ובמי חטאת כדפרישית כן נ"ל נכון ודוק ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה דאי ס"ד האי יטמא דכתיב במשקין וכו' ואמרינן הוא טמא ואין עושה טומאה כיוצא בו ומדאיצטריך למעוטי אוכל וכו' עס"ה. ולכאורה ל' רש"י תמוה מאד דמ"ש ומדאיצטריך למעוטי לשון יתור הוא וכמ"ש מהרש"א ז"ל דבלא"ה למאי דריש ר"ע יטמא יטמא ממילא שמעינן ע"כ דאוכל מטמא משקה. אמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות והיינו דרש"י ז"ל מפרש להא דקאמר רבינא מגופא דקרא נמי לא מצית אמרת היינו דאפילו למאי דלא קיי"ל כר"ע דדריש יטמא יטמא לענין דשני עושה שלישי בחולין כדמסקינן לקמן דאפילו ר"י גופא בשיטת ר"ע אמרה וליה לא ס"ל והיינו משום דלא משמע לן הא דקאמר ר"ע טמא אינו אומר אלא יטמא משום דאורחא דקרא למיכתב יטמא אפילו לטומאת עצמו אלא דאפ"ה אפשר דט"מ לט"א דאורייתא משום דיטמא דכתיב גבי משקין מיותר לגמרי דבחד יטמא הוי סגי למידרש דאוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ולא כלים וע"כ מדכתיב יטמא יתירא ילפינן מיניה ט"מ לט"א והיינו נמי סברא דר"י אפילו אליבא דנפשיה אף לפי המסקנא דלקמן וכמו שאבאר. אלא דאכתי היה מקום לומר דמשקין מטמא אחרים היינו משקין ולא אוכלין כלישנא דאו אינו וכדפרישית דנהי דאוכלין אין עושין כיוצא בהן מדכתיב טמא הוא אפ"ה ליכא למילף מיניה לענין משקין דאין עושין כיוצא בהן דמשקין מאוכלין לא ילפינן דבהכי רהטא כל השקלא וטריא דהכא וכדפרישית בסמוך אלא דבהא מסיק רבינא דמגופיה דקרא מוכח דאין משקין עושין כיוצא בהן דאל"כ אכתי ליערבינהו וליכתבינהו כיון דאוכלין ומשקין אינן מיטמאין אלא משקין וכדי שלא נאמר דהא דלא ערבינהו היינו לאשמעינן דאוכלין אין מטמאין דבר אחר כלל משום דקילי ע"ז כתב רש"י דהא ודאי ליתא מדכתיב טמא הוא ע"כ היינו דאין עושה כיוצא בו אבל משקין מטמא דהא ליכא למימר דהא דכתיב הוא טמא היינו דהוא לבדו טמא ואין מטמא אחרים כלל דאם כן אמאי איצטריך למכתב הוא אפילו אי הוי טמא ממילא הוי ידעינן דאין מטמאין אחרים דמה"ת כן נראה לי ברור בכונת רש"י ז"ל אף שקיצר בלשונו מ"מ האמת עד לעצמו כיון דלקושטא דמילתא הכי הוא דאף למאי דלא קי"ל כר"ע אפ"ה קי"ל דאין משקין עושין כיוצא בהן והיינו ע"כ כדפרישית. ואין להקשות דאכתי לפי האמת דילמא הא דלא ערבינהו היינו לאשמעינן דמשקין מטמא אחרים בין אוכלין ובין משקין הא ליתא דמסתמא יטמא דסיפא גבי משקין הוי דומיא דרישא מה יטמא דרישא בחדא סיפא נמי בחדא ועוד דגילוי מילתא בעלמא הוא לאוקמי קרא בדדמי דבתר דשמעינן דאין אוכל מטמא אוכל מסתמא האי יטמא דסיפא דאיירי בחדא היינו אוכלין ולא משקין דאין משקין עושין כיוצא בהן. כן נראה לי ודוק היטב ועמ"ש לקמן בסוף הסוגיא:

שם בגמרא ואימא לטמא את הכלים ולאו ק"ו הוא וכו' ולכאורה יש לתמוה טובא מעיקרא מאי ס"ד לסתמא דתלמודא להקשות ואימא לטמא את הכלים וכי אפשר לומר כן הא קי"ל דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וילפינן לה מקרא כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין וכדאיתא נמי להדיא בשלהי פירקין ובהכל שוחטין ובדוכתי טובא ולעיל בשמעתין הא מסקינן לעיל דאפילו רבי יהודה דאמר לכל טמא חזר בו וכדפרישית דמה"ט גופא הדר ביה ובלשון רש"י דשילהי פירקין אאריך בזה דעיקר ילפותא דילפינן לה מהאי קרא גופא דכתיב בשרצים וכל אשר יפול מהם אל תוכו ודרשינן תוכו ולא תוך תוכו דאפילו כלי שטף מציל והיינו מה"ט גופא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. והנלע"ד בזה ליישב דהא דמקשה סתמא דתלמודא הכי היינו משום דלא ניחא ליה לאוקמי האי יטמא דמשקין שיטמא אוכלין כיון דאוכלין קילי שאין מקבלין טומאה שלא בהכשר וכדפרישית משום הכי שייך טפי לומר דהאי יטמא היינו לטמא את הכלים דאיירי ביה האי קרא גופא כדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והיינו שאותם משקין יטמא אותו כלי עצמו שהן בתוכו דנהי שהכלי עצמו אינו מקבל טומאה מאויר כלי חרס גופיה אפשר דהיינו משום דגזרת הכתוב הוא דאין כלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס כיון דטומאת אויר חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו אוכלין ומשקין ולא כלי אבל על ידי משקין שבתוך הכלי שפיר י"ל דמטמא הכלי כיון דטומאת מגע הוא וכן נראה להדיא מלשון רש"י לעיל דף ט"ז דהיינו טעמא דר"י דאמר לכל טמא קודם שחזר בו וכתב שכך שנויה בת"כ אם כן לפי זה מקשה הכא שפיר ואימא לטמא את הכלים והיינו משום דליתא להאי כללא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מה"ט גופא דממה שאין הכלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס לא מצינן למילף דשאני טומאת אויר דחידוש הוא אבל בטומאת מגע לעולם מצינן למימר דכלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה כדמשמע פשטא דקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דאסמיך כלי ליטמא אבל לעולם דמשקין אין מטמאין אוכלין כיון דאוכלין קילי טובא דבעו הכשר. נמצא לפי זה משני הש"ס שפיר ולאו קל וחומר הוא והכוונה בזה דאי אפשר לפרש האי יטמא דמשקין כפשטיה שיטמא אותו הכלי עצמו כיון דהכלי גופיה לא נטמא מחמת אויר כלי חרס יהיה מאיזה טעם שיהיה אם כן תו לא שייך לומר שיקבל הכלי טומאת מגע מחמת המשקין שבתוכו כיון שהמשקין גופא לא נטמאו אלא מחמת אויר הכלי שאין מטמאין אלא אוכלין ומשקין ולא הכלי אפילו אם יהיה הטעם משום דטומאת אויר חידוש הוא סוף סוף אכתי ק"ו גמור הוא ואם כן לפי האמת דאי אפשר לאוקמי האי יטמא דכתיב במשקין לטמא את הכלי משום האי קל וחומר אע"כ דיטמא דמשקין היינו לטמא את האוכלין השתא ממילא הדרינן לכללא דמה שאין הכלי מיטמא מאויר כלי חרס לאו משום דטומאת אויר חידוש הוא כדס"ד מעיקרא אלא משום דאין הכלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כדאשכחן בטומאת אדם דאע"ג דחמיר דנעשה אב הטומאה אפ"ה אין מקבל טומאה מולד הטומאה כמ"ש רש"י בשילהי פירקין דילפינן לה מקרא ע"ש אם כן הוא הדין בכלים אף על גב דנעשה אב הטומאה אפילו הכי אין מקבל טומאה מולד הטומאה ממילא דהיינו טעמא דאין אויר כלי חרס מטמא כלים אלא אוכלין ומשקין כן נראה לי נכון. ומעתה לפי זה ממילא נתיישב מה שהקשו התוספות ובעל המאור דלענין אוכלין ומשקין נמי אמאי לא אמרינן כה"ג קל וחומר כמו בכלים ולמאי דפרישית א"ש דלא שייך האי קל וחומר אלא לענין כלים דשמעתין לאפוקי ממאי דסלקא דעתן מעיקרא דיש לחלק בין טומאת אויר לטומאת מגע ואהא ודאי משני שפיר ולאו ק"ו הוא וכדפרישית אבל לענין אוכלין ומשקין לא שייך האי ק"ו דמה שאין עושין כיוצא בהן לאו משום קולא וחומרא הוא אלא מגזרת הכתוב ודוק היטב:

בטלו במעיה. דאינן ראויין למי חטאת ואין עוד שמן עליהן ואי אית ליה לרבי יהודה משקין בעלמא מטמאו אוכל נהי דבטלי מתורת מי חטאת לענין דלא הוי טמא אב הטומאה לטמא אדם וכלים שם משקה טמא מי ליכא עלייהו כשאר משקין לטמא בשר זה שהוא אוכל ואמאי בטלו במעיה לגמרי אפילו מלטמא בשר זה דהיינו טומאת אוכלין קלה נהי דטומאה חמורה לא מטמאו אם נגעו אדם וכלים בהן בתוך המעים דהא אין שם מי חטאת עליהן טומאה קלה כגון את הבשר לטמאו דהא משקין בעלמא נינהו ושם טומאה לא פקע מינייהו דניטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהן נוגעין בעצמן וכי אזיל שם מי חטאת מינייהו הוו להו משקין שנגעו במי חטאת אלא ש''מ מכולהו הדר ביה וכיון דבחוץ לא מטמאו משקין אוכלין אלא מדרבנן הכא דמילתא דלא שכיחא לא גזור: טומאה חמורה. אדם וכלים טומאה קלה אוכלין: והא בשרה טמא קאמר. דלא טימא אלא את הבשר ולא תנא אדם וכלים הנוגעין בהן טמאין: אבל טומאה חמורה. שיהא עדיין שמן עליהן לטמא אדם הנוגע בהן לא מטמאי שר' יהודה אומר בטלו במעיה מתורת מי חטאת: רב אשי אמר לעולם לגמרי. דאפי' שם משקה בעלמא ליכא עלייהו דה''ל משקה סרוח ותניא בת''כ וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא פרט למשקה סרוח: ר' יוסי תלמידו של ר' עקיבא היה כדתניא ביבמות בהבא על יבמתו (דף סב:) והיה העולם שמם עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להן ואלו הן ר''מ ורבי יהודה ור' יוסי ור''ש ור''א בן שמוע: דדריש יטמא. דכתיב גבי אוכלין טמאין יטמא ואיהו נמי דריש יטמא דכתיב גבי משקין טמאין יטמא: בו ביום. ביום שמינו את ר''א בן עזריה לנשיאות: אשר יפול מהם אל תוכו. ותניא בהכל שוחטין (חולין כד:) אע''פ שלא נגע אלא נתלה באוירו ה''ל כלי ראשון וכתיב כל אשר בתוכו יטמא מחמת הכלי ה''ל אוכל שני ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש ביה יטמא: לימד על ככר שני. דהא קרא משתעי באוכלין כדכתיב בתריה מכל האוכל אשר יאכל והוא היה בתוך הכלי יטמא אלמא ככר שני עושה שלישי ואף בחולין דקרא סתמא כתיב והא ליכא למימר דאוכלין שבו מקבלין טומאה מן השרץ דליהוי אויר כלי כמאן דמלי טומאה וניהוו אוכל ראשון דא''כ אף כלים שבאוירו יטמאו ובפרקין מפרשינן לה בהדיא דעל כרחך שני הוא ומן הכלי הוא מקבלה שמטמא את השלישי ואני שמעתי ככר עושה כיוצא בו ואית ליה לר''ע אוכל מטמא אוכל וא''א לומר כן משום דלא אשכחן לה בהדיא וע''י הדחק נאמר וא''כ כי אקשי לעיל והא אין אוכל מטמא אוכל ודחיק נפשיה ואוקמה מדרבנן טמא נימא כר''ע ס''ל דהא ר''ע גופיה איירי ביה והוסיף עדות על עדותו ולקמן דקאמר לא כך היה ולא מצי לדחויה אלא ע''י טעם זה לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה הרי מצינו לר''ע ועוד בהדיא אמר לקמן בההוא יטמא לטמא את המשקין ולא אוכל כיוצא בו: והכא. גבי יטמא דמשקין דקאמר רבי יוסי דמטמא אוכל היכי דריש ליה רבי יוסי דמוקי ליה לטמא אוכל ולא לטמא משקה כיוצא בו ולא כלי: וכל משקה אשר ישתה בכל כלי. אם היה המשקה הזה בתוכו של כלי חרס דהא עלה קאי יטמא ודריש ביה יטמא לטמא את האוכל: לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בו. כדאמרינן לקמן דלהכי קרינא יטמא למימר דהוא טמא ואין עושה כיוצא בו: ואי ס''ד. האי יטמא דכתיב במשקה בסיפיה דקרא לטמא משקים קאמר ויטמא דרישא דכתיב גבי אוכל ע''כ לטמא משקין מוקמי ליה לקמיה דהכתיב לעיל מהאי קרא טמא הוא ואמרינן הוא טמא ואין עושה כיוצא בו ומדאיצטריך למעוטי אוכל מכלל דמשקין מטמאי א''כ יטמא יטמא למה לי ליערבינהו ונכתבינהו כו': ואימא. יטמא דסיפא לטמא את הכלים ואמאי קאמר רבי יוסי לכלים טהור: ומה כלי. שטימא את המשקה הזה לא יוכל לטמא את הכלי כדאמר לקמן כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אוכלין ומשקין מיטמאים מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס משקין אלו שבאין מחמת כלי אינו דין כו': ואימא כי לא מטמאו משקין הבאים מחמת כלי. דבהאי קל וחומר הוא דנפקא לן דאין משקה מטמא כלי (אימא כי לא מטמאו משקין כלי) הני מילי משקין הבאין מחמת כלי אבל משקין שנגעו בשרץ יטמאוהו:

הא בשרה טמא קתני. משמע דוקא בשרה אבל אדם וכלים לא והיינו משום דנפסלו בהיסח הדעת ואם תאמר כיון דפרחה מהן טומאה חמורה אפי' טומאה קלה לא לטמאו דהא אמרי' בפ' בא סימן (נדה נא.) ובפ' טבול יום (זבחים קה.) כל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר שרץ וחשיב כאילו נגע בשרץ והיינו דוקא בעוד שסופו לטמא טומאה חמורה אבל כשאין ראוי כבר לטמא טומאה חמורה בעי הכשר כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין עג:) גבי בשר הפורש מאבר מן החי דלא מהני ליה מה שסופו לטמא טומאה חמורה כשהיה עם אביו לשויה מוכשר כיון דלאחר שפירש ממנו אין ראוי לטמא טומאה חמורה וי''ל דשאני התם כששימש מעשה עץ שימש כדאמרינן בהעור והרוטב (שם דף קכט.) ולכך כשפירש מאביו בעי הכשר אבל מי חטאת צריך שיהו ראויין מתחלה לשתיה ונמצא טומאה חמורה שלהן אינו מעשה עץ אלא מטעם שיהיו ראויין לשתיית אדם דבע''א לא היו ראויין להזאה ולכך אף כשנפסלו לא פרחה טומאת משקין: בטלו במעיה. אבל בעודם בפיה לא בטלו אע''ג דאמרינן במסכת פרה (פ''ט מ''ג) דכל העופות פוסלין מי חטאת אור''י דהתם מיירי קודם קדוש ונפסלים כדפ''ה בהנזקין (גיטין נג) דבעינן שתהא חיותן בכלי או משום מלאכה והכא איירי לאחר קידוש מדחשיב להו סופו לטמא טומאה חמורה ומלאכה אינה פוסלת אחר קידוש כדתנן במסכת פרה (פ''ד מ''ד) מים מלאכה פוסלת בהן עד שיתן לתוכן אפר (ובסיפא) יליף לה מדכתיב למי נדה וכבר הם למי נדה ובטלו במעיה משום היסח הדעת ובתוספת' (דמקוואות פ''ח) מפרש טעמ' דר''י משום דכתיב למשמרת יצאו אלו שאינם למשמרת הואיל ששתתה מהן הפרה: לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה. פי' הקונט' כדדרשינן לקמן יטמא שאין טומאה עושה כיוצא בה ואית ספרים דל''ג לקמן ולשון לא מצינו לא משמע כן דמשמע דמעלמא נפקא לן ממשמעות ומפר''י לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה כדדרשינן לעיל (דף יד.) מטמא הוא: רבינא אמר מגופיה דקרא לא מצית אמרת דאי ס''ד לטומאת משקין לא לכתוב אלא חד יטמא תרי זימני למה לי למעוטי שאין טומאה עושה כיוצא בה: ומה כלי שמטמא משקין. וא''ת משקין הבאין מחמת אוכל לא יטמאו אוכל מהאי ק''ו וכן אוכל הבא מחמת משקין לא יטמא משקין וי''ל דהכא עביד שפיר ק''ו דמה כלי שאין מטמא כלי משום שהוא קל שאינו אב הטומאה דכשהוא אב הטומאה מטמא כלי וכ''ש משקין הבאים מחמת כלי דקילי טפי אבל מה שאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאין עושה כיוצא בו וא''ת משקין הבאים מחמת כלי שנגע במת מנלן דלא מטמאו כלי דמק''ו דכלי לא אתי דכלי שנגע במת מטמא כלי וי''ל דהאי קרא בשרץ כתיב אבל משקין שנגעו בכלי שנגע במת לא כתיב:

דף יח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד