פסחים טז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

אבל דם קדשים, שמתקבל בכלי לצורך זריקתו על המזבח, ואינו נשפך לאיבוד כמים, לא איתקש למים. הלכך אינו מכשיר את האוכלין לקבל טומאה ^[1].

מתקיף לה רב שמואל בר אמי: הרי אין ראוי לזריקה על המזבח, אלא דם הנפש בלבד. כלומר, דם שהנפש יוצאה בו. והוא הדם היוצא בשעת שחיטה. וכדכתיב "כי הדם הוא בנפש יכפר". אבל דם התמצית, שיוצא מן הבהמה לאחר מיתתה, שאינו נזרק על המזבח, הרי הוא נשפך כמים.

ואף דם זה של קדשים אינו מכשיר את האוכלין.

וכדאמר רבי יוסי בר חנינא דמשקין בית מטבחיא אין מכשירין, ונכלל בכך כל דם קדשים, ואף דם התמצית. וקשיא, אמאי דם התמצית של הקדשים אינו מכשיר, והרי הוא נשפך כמים.

אמר ליה רבי זירא: הנח לדם התמצית, ולא תקשה ממנו מידי.

משום דלאו דוקא בקדשים הוא דאינו מכשיר. אלא אפילו בחולין נמי לא מכשיר. ולאו משום שאינו נשפך כמים, אלא משום שאינו קרוי דם.

קבלה מיניה רב שמואל בר אמי מרב זירא את תירוצו זה. משום דאמר רחמנא "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש".

ודרשינן: דם שהנפש יוצאה בו, קרוי "דם".

אבל דם שאין הנפש יוצאה בו, אינו קרוי דם.

ודוקא מי שקרוי "דם" יש בו תורת משקה. שהרי המקור לכך שדם קרוי משקה, הוא מדכתיב "דם חללים ישתה".

תא שמע: דם שנטמא וזרקו על המזבח - אם לא ידע הכהן שהוא טמא, וזרקו בשוגג, הורצה הקרבן לבעלים להתכפר בו. ואף ניתר הבשר לכהנים באכילה. משום שהציץ מרצה על הדם שנזרק בטומאה.

ואם ידע שהוא טמא, וזרקו במזיד, לא הורצה הקרבן, ואין ניתר בשרו לאכילה! שקנס חכמים הוא, שלא ירצה הציץ על דם טמא שנזרק במזיד.

נמצא, שמדרבנן אין כאן זריקה. ובלא זריקה אין הבשר ניתר באכילה. אבל לענין כפרת הבעלים, מהני הזריקה אף במזיד. שהרי מן התורה הציץ מרצה על טומאה בין על שוגג ובין על מזיד. ולא מצו רבנן לגזור עליו להביא קרבן אחר. שהרי כבר נפטר מן התורה, ויחשב הקרבן השני כחולין בעזרה.

קתני מיהת, שנוהגת טומאה בדם. אלמא יש לו לדם קדשים טומאת עצמו. ^[2] ודלא כרב דאמר, אין למשקין טומאת עצמן מן התורה.

ומשנינן: לעולם אין לו טומאה מן התורה, אלא מדרבנן ^[3] ובמזיד לא הורצה, לפי שמדרבנן הדם טמא. ולא מרצה הציץ להכשיר את זריקתו במזיד, משום קנס חכמים.

ואף שאמר רבי יוסי בן יועזר, שלא גזרו במשקין בית מטבחייא, והשאירום כדינם מדאורייתא, דאין להם טומאת עצמן - האי תנא סבר דלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה. אלא גזרו חכמים בכל המשקין, ואף במשקי קדשים. תא שמע: על מה הציץ מרצה?

על הדם שנטמא, וזרקוהו בטומאתו. וכן על הבשר שנטמא, והרי הוא אסור באכילה.

דקיימא לן [אליבא דרבי יהושע ^[4]], אם אין בשר אין זורקים את הדם!

וקאמר, דאין זה אלא כשנפסל הבשר מחמת שיצא חוץ למחיצתו, או כשאבד הבשר. אבל אם נטמא הבשר, הציץ מרצה על טומאתו. ואף שאין הוא מתירו באכילה, מהני ריצוי הציץ לזרוק עליו את הדם.

וכן מרצה הציץ על החלב [אמורים] שנטמא, ומתירו בהקטרה.

ומרצה הציץ עליהם בין שנטמאו בשוגג [שלא ידע הכהן שאסור לטמאותו ^[5]] ובין שנטמאו במזיד. בין שנטמאו באונס ובין שנטמאו ברצון. בין בקרבן יחיד ובין בקרבן ציבור.

קתני מיהת, שנוהגת טומאה בדם. וקשיא לרב דאמר "משקין בית מטבחיא דכן ממש", ואף טומאת עצמן אין להם.

ומשנינן: אין טומאתו אלא מדרבנן. ואף במשקין שבעזרה גזרו טומאה. ודלא כרבי יוסי בן יועזר איש צרידה, שהעיד דלא גזרו בהם.

תא שמע: כתיב בציץ "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים".

וכי איזה עון הוא נושא ומכפר עליו, ואיזה פסול הוא מכשיר?

אם על קרבן שנפסל בעון פיגול שחישב עליו בשעת שחיטה לאכלו חוץ למקומו [רש"י] הרי כבר נאמר בו "לא ירצה"! אלמא, לית ליה לפיגול תקנה.

ואם על קרבן שנפסל בעון מחשבת נותר [שחישב בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו ^[6]] - הרי כבר נאמר בו "לא יחשב"! אלמא, לית ליה לנותר תקנה.

הא [הרי] בהכרח דהציץ אינו נושא אלא עון טומאה, לפי שהיא קלה משאר פסולים.

שהרי מצינו שהטומאה הותרה מכללה בציבור. ^[7] שקרבן ציבור מקריבים אף בטומאה. וכשם שהקלת בה בציבור, כן מכשיר הציץ בדיעבד את הטומאה אף ביחיד.

והוינן בה: מאי "עון טומאה"?

מאי לאו, טומאת דם! וקשיא לרב, דאמר אין למשקין טומאה מן התורה כלל.

אמר רב פפא: לא על טומאת דם קאי, אלא על טומאת הקמצים של המנחות. ^[8] שהקומץ מתיר את המנחה, כמו שהדם מתיר את הבשר. ועיקר הכפרה תלויה בו. ואם נטמא הקומץ והקטירוהו על גבי המזבח, מרצה הציץ על טומאתו.

ומקשינן: תא שמע: בשנה השניה למלך דריוש, לעת בנין בית שני, היה חגי הנביא בודק את הכהנים, לידע אם הם בקיאים עדיין בהלכות טומאה. לפי שנשתכחו מהם כשהיו בגולה, ולא נתעסקו אז בקדשים. כדכתיב "כה אמר ה' צבאות, שאל נא את הכהנים תורה לאמר".

ושאלם: "הן ישא איש בשר קדש [בשר שרץ] בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל - היקדש"?!

שאם יגע האדם בלחם קדשים בכנף ^[9] שנמצא בה השרץ [שהוא אב הטומאה] ועשאו השרץ ללחם ראשון לטומאה, ואותו הלחם יגע בנזיד קדשים ויעשהו שני, ואותו נזיד יגע ביין של נסכים ויעשהו שלישי, ואותו היין יגע בשמן נסכים או בכל מאכל אחר של קדשים, נמצא דהשמן והמאכל הם רביעים לטומאה בקודש. ושאלם: האם יטמא אותו רביעי הקודש?

וכתיב בתריה: "ויענו הכהנים ויאמרו, לא"! אין הרביעי בקודש נטמא.

הערות

^[1] וקשה, אם כן דם חיה ועוף לא יכשירו. דכיון שהם טעונים כיסוי, לא קרינן בהו "נשפך כמים". שהרי מהא דכתיב גבי בהמה "תשפכנו כמים", ילפינן בחולין [פד א] דבהמה אינה טעונה כיסוי הדם. ולא קשיא. משום דכל דם הנשפך כמים לארץ, ואין צריך לקבלו בכלי, הוקש למים לענין הכשר. תוספות. ורבינו דוד פירש את דברי הגמרא בחולין באופן אחר. דמהא דדם בהמה הוקש למים, שמעינן דאינו צריך כיסוי, כמו שמים אינם צריכים כיסוי. והר"ן כתב מכח קושיה זו, שדם חיה ועוף אינו מכשיר אלא מדרבנן.

^[2] והקשה האור שמח בפרק א מטומאות אוכלין הלכה יא, דלמאי דקיימא לן, דדם שקרש וחישב עליו לאוכלין מיטמא טומאת אוכלין, הא איכא לאוקמא להך מתניתין בדם שקרש, דטומאתו דאורייתא כדין אוכלין. ולא נוהג בו הקולא דבית מטבחיא. ותירץ, דכיון דבעינן שיחשב עליו לאוכלין, לא מהני מחשבת אוכלין בקדשים. כיון דממון גבוה הוא, ואין כאן בעלים שיחשב עליו. ויעוין בכתבי הגרי"ז [מנחות כא א] בשם הגר"ח, שמיאן בתירוץ זה. וכתב לתרץ, דדם שקרש פסול לזריקה כל זמן שהוא בקרישתו. וכשחזר ונימוח, שוב חזר להיות כמשקי בית מטבחיא, ופרחה טומאתו. מאחר דקיימא לן השתא, דאין למשקין טומאה כל עיקר.

^[3] ומכאן הקשה הצל"ח לשיטת הרמב"ם [הובאה לעי טז א בהערה], דמשמע מיניה דליכא בדם קדשים טומאה כלל, ואף לא מדרבנן. וכתב ליישב, דמשכחת לה במיעוט דם שנתערב ברוב מים. דאכתי כשר הוא לזריקה. ומכל מקום, לענין טומאה הרי הוא מתבטל ברוב מים ומקבל טומאה. אבל לרב לא מצינו לתרץ כן. דהא אית ליה, דאף מים דבית מטבחיא דכן. מיהו אסיק, דעדיין קשיא, למה שפסק הרמב"ם בפרק י מטומאת אוכלין, דאף מים דבית מטבחיא דכן לגמרי. ויעוין עוד לקמן [יז ב הערה 4] במובא מהקהלות יעקב בישוב הקושיה.

^[4] רש"י. אבל לקמן עח א מבואר, דאף לרבי אליעזר דאמר "דם אף על פי שאין בשר", משכחת לה ריצוי ציץ בבשר. שתועיל לו זריקת הדם לענין שיוכל לחול בו דין פיגול, או להוציאו מידי מעילה.

^[5] כן אית ליה לרבינא לקמן [פ ב]. אבל רב שילא מפרש איפכא. דאם נטמא הדם במזיד, אין הציץ מרצה. אבל בזריקה, בין אם נזרק בשוגג ובין אם נזרק במזיד, הורצה.

^[6] אבל בנותר ממש ליכא לאוקמיה לקרא. שהרי אם להכשיר את הקרבן, הוא כשר ועומד משעת זריקתו. ופשיטא דאם אכל לבסוף את הנותר באיסור, אין כפרתו נפקעת למפרע. וכן לא מצינו לומר דהציץ מרצה על עון אכילת הנותר. שהרי אינו מרצה אלא על עון הקדשים, ולא על עון האוכלים. וכן איתא בתורת כהנים. רש"י. מיהו, רבינו פרץ נקט כפירוש זה, וכתב דקושיות רש"י קלות הן לתרץ.

^[7] ולכאורה אין צריך לזה. שהרי בלאו הכי ליכא לאוקמא לקרא, אלא בטומאה. וצריך לומר, דמשמע ליה דלא מישתעי קרא אלא באיסור שהותר מכללו. וכדכתיב בסיפא דקרא, "לרצון להם". וסליק אדעתין לאוקמא בנותר, משום דאף הוא הותר מכללם, במנחת כהנים ובמנחת נסכים. והפיגול הותר מכללו בבמות. תוספות.

^[8] והוה מצי לאוקמא בטומאת בשר או בטומאת חלב, ואליבא דרבי יהושע. אלא רוצה להעמידו ככולי עלמא. ואף לרבי אליעזר דלא משכחת לה ריצוי ציץ אלא בדם. רש"י. ולמובא בהערה 4, דאף לרבי אליעזר משכחת לה ריצוי ציץ בבשר, צריך לומר דלא משמע ד"נשיאת עון" קאי לענין לקובעו בפיגול, אלא להתירו. מהרש"א.

^[9] ובהכרח דהיינו בשרץ עצמו. דאי נגע בבגד דהוי ראשון, מאי איריא "כנף"? והא נטמא כל הבגד. רש"י. והקשו תוספות לפירושו, מאי שנא "אל שמן ואל כל מאכל" דפירושו או שמן או מאכל, משאר הדברים האמורים בקרא, שפירושם שנטמאו זה מזה. ורבינו תם פירש, דהכנף הוא ראשון, ונגע במאכל או בנזיד. ואחד מאלו נגע או בשמן או ביין. ואחד מהם נגע בכל מאכל. נמצא דהמאכל האחרון הוא רביעי. ונקיט כסדר הזה כדי שלא תהיה הטומאה עושה כיוצא בה. אבל לרש"י, איתא בהאי קרא, דטומאה עושה כיוצא בה. והיינו מדרבנן.

דם שאינו נשפך כמים שהוא דם הקדשים שמקבלים אותו בכלי כדי לזורקו על המזבח — אינו מכשיר לטומאה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב שמואל בר אמי: הרי דם התמצית הדם השותת ויוצא מן הבהמה לאחר גמר שחיטתה שנשפך כמים, כי דם זה אינו ראוי לזריקה על המזבח, ובכל זאת אינו מכשיר!

אמר ליה [לו] ר' זירא: הנח דם התמצית, שאפילו בחולין נמי [גם כן] לא מכשיר, כי דם זה אינו נחשב דם כלל.

ומעירים: הלכה זו קבלה מיניה [ממנו] רב שמואל בר אמי מר' זירא ומצא סיוע בכתוב להלכה זו, שכן אמר רחמנא [הכתוב] "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), והוא מדייק מלשון הכתוב דם שהנפש יוצאה בו — קרוי דם, דם שאין הנפש יוצאה בו אלא יוצא ושותת אחר כך — אינו קרוי דם.

ושוב מנסים להביא ראיה אחרת שטומאת משקים מן התורה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: דם שנטמא וזרקו על המזבח, אם זרקו בשוגג — הורצה הקרבן, אם זרקו במזיד — לא הורצה. הרי שדם הקדשים יכול להיטמא מן התורה ואינו טהור אלא מלטמא אחרים! ודוחים: הכוונה היא שנטמא רק מדרבנן [מדברי סופרים], ואף לא כדברי ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, שהרי לדעתו (על פי שיטת רב) דם קודשים אינו נטמא כלל.

ומנסים להביא ראיה ממשנה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: על מה הציץ של כהן גדול מרצה — על הדם ועל הבשר, שאם נטמא הבשר לפני זריקת הדם, הציץ מרצה ומותר הדם בזריקה, ועל החלב, שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור. הרי שהדם מקבל טומאה!

ודוחים: הכוונה היא שהוא מקבל טומאה מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, וגם הלכה זו היא שלא כיוסף בן יועזר איש צרידה האומר שדם קודשים אינו נטמא.

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר בציץ: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח, לח),

ודרשו חכמים: וכי איזה עו‍ן הוא נושא (מכשיר)? אם תאמר שנושא עון פיגול — הרי כבר נאמר "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ז). ואם עון נותר — הרי כבר נאמר "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו" (ויקרא ז, יח).

הא [הרי] ודאי הכוונה היא שאינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור, שהותר להקריב קרבן ציבור במקדש בטומאה והציץ מכפר על עוון זה. מאי לאו [האם לא] הכוונה גם לטומאת דם? ונלמד שדם מקבל טומאה! אמר רב פפא: אפשר לדחות, לא, המדובר הוא בטומאת קמצים, כלומר שנטמא קומץ המנחה שקומצים הכהנים, שהוא המתיר את המנחה כשם שהדם מתיר את הקרבן.

ושוב רוצים להביא ראיה ממקור אחר, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר לחגי הנביא: "כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר. הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא" (יקדש) (חגי ב, יא-יב).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Conversely, blood that is not poured out like water but is received in a vessel to be sprinkled on the altar does not render produce susceptible to contract impurity. Rav Shmuel bar Ami strongly objects to this: There is the blood squeezed from an animal after slaughter once the initial spurt of blood has concluded, which is poured like water, as it is unfit for sprinkling upon the altar. And nevertheless, this blood does not render produce susceptible to impurity.

Rabbi Zeira said to him: Leave aside the blood squeezed after the initial spurt, which is an exceptional case, as even from non-sacred animals it does not render produce susceptible to ritual impurity either. With regard to the halakha that blood renders produce susceptible to ritual impurity, the legal status of blood squeezed after the initial spurt is not that of blood at all.

The Gemara comments: Rav Shmuel bar Ami accepted this statement from Rabbi Zeira and cited a verse that supports it. As the Merciful One states: “Only be strong not to eat the blood; for the blood is the soul” (Deuteronomy 12:23). This verse indicates: Blood with regard to which the soul leaves the body when it is spilled is called blood; however, blood with regard to which the soul does not leave the body when it is spilled, but which is squeezed out afterward, is not called blood.

The Gemara cites an additional proof that the impurity of liquids is by Torah law. Come and hear: With regard to blood that became ritually impure, and a priest sprinkled it on the altar, the following distinction applies: If he did so unwittingly, the offering is accepted. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. Apparently, blood becomes ritually impure by Torah law, even if it does not transmit impurity to other items. The Gemara rejects this contention: This impurity is by rabbinic law, and this ruling is not in accordance with Rav’s explanation of the opinion of Rabbi Yosei ben Yo’ezer of Tzereida, as he maintains that sacrificial blood does not become impure at all.

The Gemara cites a proof from another mishna. Come and hear: For what does the frontplate of the High Priest atone and thereby allow the blood of the offering to be sprinkled? It atones for the blood, and for the meat, and for the fat that became impure, whether one caused it to become impure unwittingly or intentionally, whether due to circumstances beyond his control or willfully, and whether it is the offering of an individual or that of a community. Apparently, the blood of an offering can become impure.

The Gemara rejects this proof: The mishna is referring to blood that is impure by rabbinic law, and here too, it is not in accordance with the opinion of Yosei ben Yo’ezer of Tzereida, who says that consecrated blood does not become impure at all.

The Gemara cites an additional proof: Come and hear another verse written about the frontplate: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the sin committed with the consecrated objects, which the children of Israel shall hallow, even all their sacred gifts; and it shall be always upon his forehead, that they may be accepted before God” (Exodus 28:38).

And the Sages expounded: Which sin does it bear? If you say it atones for the sin of piggul, an offering disqualified by the intention to sacrifice or eat the offering after the permitted time, it is already stated: “And if it is eaten at all on the third day, it is piggul; it shall not be accepted” (Leviticus 19:7). If you say it atones for notar, i.e., meat of an offering left after the time that one was permitted to eat it, it is already stated: “And if any of the flesh of the sacrifice of his peace-offerings is eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offered it” (Leviticus 7:18).

Evidently, the frontplate bears only the sin of impurity in the offering of an individual, as in some circumstances, impurity was exempted from its general prohibition on behalf of the community. It was permitted to sacrifice communal offerings in the Temple in a state of impurity. What, does this not apply to impure blood as well? Apparently, blood can also become impure. Rav Pappa said: No, the reference is not to impure blood but to the impurity of handfuls of flour separated by the priest from a meal-offering. The handful of flour renders the meal-offering permitted to be eaten by the priests, parallel to the blood of an animal offering.

The Gemara cites an additional proof. Come and hear that which was said to the prophet Haggai: “Thus said the Lord of Hosts: Ask now the priests with regard to the Torah, saying: If a person bears hallowed flesh in the corner of his garment, and with his garment he touches bread, or stew, or wine, or oil, or any food, shall it be sacred? And the priests answered and said: No” (Haggai 2:11–12). This question is asked with regard to the flesh of a creeping animal and whether or not the substances that come into contact with it become impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הא תלושין מיטמו ודחי' מאי יהיה טהור הכין פירושיה דקרא כל כלי יטמא שיבוא במעין ובור מקוה מים יהיה טהור מטומאתו ואקשי' נמי לרב דאמר כי כתיב קרא לתלושין דלא מטמו ואפילו משקה בית מטבחיא מכשרי והאמר ר' יוסי בר' חנינא משקה בית מטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאינן מכשירין ושני' הדם אינו מכשיר כר' יוחנן דאמר דם הנשפך כמים מכשיר אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אלא מתקבל במזרק אינו מכשיר:

והרי דם התמצית שאין מתקבל. כלומר שאין מתכפרין בו ואינו מכשיר ואסקי' הנח לדם התמצית שאינו דם שנאמר כי הדם הוא הנפש דם שהנפש יוצא בו הוא קרוי דם ואמרינן התם איזהו דם הנפש כל זמן שמקלח ויצא דם התמצית שהוא שותת ואע"ג דתנן ר' יהודה מחייב בדם התמצית הרי אמרינן עלה מודה היה ר' יהודה לענין כפרה שאינו מכפר והא לא דיין שהן דכן קתני כלומר דכן לשון משקין הרבה הוא ואיך תאמר תרגומה אדם לבדו ועלת' בקשיא:

ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה אלמא הדם מטמא ושנינ' טומאת הדם מדרבנן הוא ולא כיוסף שהעיד על משקה בית מטבחיא דכן:

ת"ש על מה הציץ מרצה כו' ושנינן כדשנינן לעולא תוב אקשי' מיהא ונשא אהרן את עון הקדשים וכו' מאי לאו טומאת דם והנה הדם מטמא וצריך כפרה ודחי' לא טומאת קמצים כלומר אם נטמא קומץ המנחה והקריבו אותו העון נושא הציץ כדתנינן נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה:

שבעה משקין הם שהם מכשירים ואחד מהם הדם ומ"מ דוקא דם שהנפש יוצאה בו אבל דם התמצית אינו מכשיר וכן יש הרבה מיני דמים שאין מכשירין כמו שיתבאר במקומו:

מאחר שדם הקדשים אינו מקבל טומאה אין צריך להזכיר דין דם שנטמא וזרקו שהרי אין כאן דם שנטמא ומ"מ נטמא הבשר או האימורין בזבחים של יחיד זורק את הדם ואם נטמאו שניהם לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטמא אפי' במזיד ובקרבנות צבור אפי' נטמאו שניהם זורק את הדם והציץ מרצה והוא שאמרו על מה הציץ מרצה על הדם להתיר זריקתו אף בנטמא הבשר והחלב ועל הבשר והחלב שנטמאו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור וכן מרצה על טומאת קומץ המנחות מפני שהטומאה הותר מכללה בצבור ר"ל שהיא נדחית בקרבן צבור כדכתי' במועדו אפי' בשבת ואפי' בטומאה אבל אינו מרצה על עון פגול ונותר ר"ל מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו:

בד"ה הורצה קרבן לבעלים דמרצה כו' עכ"ל במזיד נמי הורצה לבעלים לענין שנתכפרו הבעלים כפרש"י בסמוך ודקאמר הכא גבי שוגג דהורצה קרבן לבעלים היינו לגמרי ונאכל גם לכהנים ודו"ק:

תוס' בד"ה על הבשר כו' לר"א דאמר יש דם כו' מרצה על האכילות למאי כו' עכ"ל ולקמן דקאמר לא טומאת קמצין ולא קא משני לה בטומאת בשר וחלב דאפילו לר"א מרצה על האכילות משום דלאקבועי בפיגול אין זה מקרי עון נושא וק"ל:

בגמ' היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא ואמר רב וכו' כן צריך להיות:

בתוס' ד"ה דם שאין וכו' בפ' כסוי הדם אמריתו חיה בכלל בהמה וכו' כצ"ל:

בא"ד כגון דם חיה הוקש למים לענין הכשר וכו' והא דמשני אמר קרא וכו' ר"ל כל דם הנשפך לארץ יש לו דין מים לכל ענין ולכך בהמה אין צריכה כיסוי וגבי חיה גלי קרא:

ד"ה הא אינו נושא וכו' ואימא עון יוצא וכו' פירוש יוצא קודם זריקת הדם דאחר זריקה הרי כשר ועומד הוא:

גמ' הן ישא איש בשר קדש כו'. נ"ב ופי' הפסוק ששאל חגי לכהנים תורת הטומאות אולי שכחו בגלות ושאל להם אם ישא איש בשר קודש בכנף בגדו פירוש בכנף בגדו שהוא טמא שנגע בשרץ ונשא בשר קדש בכנף בגדו הנה הכנף ראשון לטומאה ובשר קדש שני ונגע בכנפו אל הלחם פי' במה שבכנפו והוא הבשר נגע בו אל הלחם או אל הנזיד או אל היין או אל השמן ונגעו אלו אל המאכל היקדש פי' היטמא המאכל הזה שהוא רביעי לטומאה כי השרץ הוא אב הטומאה והכנף ראשון של טומאה ובשר קדש שני והלחם והנזיד והמשקים הללו שנגעו בבשר הם שלישי והמאכל שנגע באלו רביעי ועל זה שאלם על המאכל שהוא רביעי אם הוא טמא ואמרו לא והראיה כי על המאכל לבדו שאלם שאמר היקדש ולא אמר היקדשו. ויש מרבותינו ז"ל שאמרו כי טעו הכהנים בזו התשובה כי הרביעי טמא הוא בקדש אבל על הדרך השאלה האחרת ששאלם אם יגע טמא נפש בכל אלה השיבו כראוי פי' אם יהיה הכנף טמא טומאת נפש שנמצא שהכנף אב הטומאה והבשר ולד ראשון והלחם והנזיד והמשקין שני והמאכל שלישי ויענו הכהנים ויאמרו יטמא ושלישי בקדש היו יודעין שהוא טמא אבל רביעי בקדש לא היו יודעין שהוא טמא ובזה טעו לפיכך השיבם הנביא ואשר יקריבו שם טמא הוא. ויש מרבותינו ז"ל שאמרו כי לא טעו באחת מהן יש מהן שאמרו כי חמשה בקדש שאל מהן בראשונה וכראוי השיבוהו שאינו טמא ויש מהם שאמרו כי קודם שגזרו רביעי בקדש שאלם ובראוי השיבוהו ומזה שהשיב להם ואשר יקריבו. שם טמא הוא פי' אע"פ שהם יודעים הלכות טומאה וטהרה כל אשר יקריבו לפני כאלו הוא טמא הואיל והם מתעצלין בבנין הבית כו' ע"כ לשונו פי' של קמחי. ולפי פירושם צ"ל הא דאמר שמואל חמישי בקדש כו' היינו שמחלקים לחם ונזיד לחוד ויין ושמן לחוד כפי פי. התוס' וק"ל. תוס' בד"ה דם שאין כו'. דגלי קרא להדיא כצ"ל והס"ד. ונ"ב פי' שצריך כיסוי וק"ל:

בד"ה הא אינו כו' אימא עון שמאל כו'. נ"ב פי' שנוטל את המחתה בימין ואת הכף בשמאל:

בא"ד עון שהיה בו ודחיתיו. פי' משמע שיש בו עון לכתחלה בכ"מ ודחייה לאותו עון בצבור מפני כבוד צבור אז ביחיד מרצה הציץ אבל שמאל בי"כ אין בה שום עון אלא הכי הכשר מצותו:

גמרא דם שהנפש י"ב קרוי דם שאה"נ י"ב א"ק דם. משמע דלימוד כללי הוא דכ"מ שנאמר דם אינו אלא דה"נ. וא"כ ל"ל לקמן (סה) קרא מיוחד לדם התמצית שאינו מכפר (הביאו רש"י כאן) וכן (בחולין פח) רבנן סברי דמו כל דמו כו' ורשבג"ס דמו המיוחד ע"ש:

רש"י ד"ה דם התמצית. אלמא נשפך כמים ואינו מכשיר כדריב"ח. כצ"ל:

רש"י ד"ה איזו עון. וכי יש כפרה לח"כ אלמא לא. בשלהי יומא אמרי' עבר על כריתות כו' ויסורין ממרקין ובשוגג מתכפר בקרבן וקמ"ל קרא דהציץ אינו מכפר עליו. ומצאתי בתוס' (שם ז ב) שהעתיקו לשון רש"י שלפנינו בזה"ל וכי אין כפרה לח"כ ור"ל הלא יש להן כפרה כנ"ל וא"כ איך יסתום הכתוב לומר לא ירצה וגירסא זו נ"ל עיקר:

בתוספות ד"ה מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר הו"מ לאוקמי מדאורייתא וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא וכו' עס"ה. ולענ"ד יש ליישב יותר בפשיטות דסתמא דתלמודא הכא אזלא אליבא דר"פ לקמן דאמר אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא אפ"ה משקה מטבחייא הלכתא גמירי לה וא"כ לפ"ז ליכא מאן דפליג עליה דיוסף בן יועזר ומש"ה הוצרך לאוקמי מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר וכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שפסק דטומאת משקין לטמא את עצמן דאורייתא אפ"ה פסק דמשקין בי מטבחייא טהורים לגמרי (ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בעיקר מימרא דרב פפא) והא דמפרש סתמא דתלמודא לעיל בטעמא דרב דאמר דכן ממש משום דקסבר טומאת משקין דרבנן אלמא דלית ליה לסתמא דתלמודא מימרא דר"פ דהלכתא גמירי לה אלא דאיכא למימר משום דלעיל אסוגיא דלעיל מיניה קאי דעיקר פלוגתא דרב ושמואל אברייתא דר"א קאי וא"כ ודאי לא שייך לומר דהלכתא גמירי לה דאם כן מאי תדע דקאמר ר"א כדמקשה הש"ס לקמן ומשו"ה אסיקנא לדר"פ בקושיא משא"כ הכא בעי הש"ס לאוקמא הך מתניתין דדם שנטמא מדרבנן דוקא ודלא כיוסף בן יועזר משום דלקושטא דמילתא קי"ל כר"פ דיוסף בן יועזר הלכתא גמרי לה כמו שאבאר לקמן ודו"ק:

בגמרא ת"ש הן ישא איש בשר קדש וכו' ואמר רב אישתבש כהני. וקשיא לי אמאי איצטריך לאתויי כלל הך דרב דהא אדרבא כ"ש אי הוי אמרינן דלא אישתבש כהני טפי הו"מ לאקשויי בפשיטות מגופיה דקרא מדשאל להם חגי היקדש ואמרו לא וע"כ אאחרון שבהם קאי ולפרש"י היינו שמן ולפירוש ר"ת דאו או קאמר אחרון שבהם היינו אל כל מאכל הקדש וא"כ שמעינן מיהא דיין ודאי טמא וקשה לרב דאמר דכן ממש אפילו את"ל דאי לאו דרב לא הוי מצי לאקשויי כלל מתשובת הכהנים כיון דמפשטא דקרא משמע דאישתבש כהני מדהשיב להם הנביא וכן כל מעשה ידיהם טמא וא"כ לא היו בקיאין כלל להבחין בין טמא לטהור ומדהשיבו סתם ואמרו לא ולא ביחנו דבריהם איזה מהם טמא ואיזה מהם טהור אם כן ממ"נ טעו אם כוונתן באמרם לא על האחרון לחוד שהוא שמן לפרש"י ולר"ת על כל מאכל אם כן הרי טעו במה שטמאו היין שלא כדין לרב דאמר דכן ממש ואם מה שאמרו לא אכולהו קאי הרי טעו במה שטיהרו הלחם ונזיד אפי' אם נאמר דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא והשאלה והתשובה הכל מדאורייתא סוף סוף עכ"פ הלחם מיהא טמא ומשאלת חגי שאמר להם היקדש בלשון יחיד נמי לא מצי לאקשויי בפשיטות משום דאפשר לומר דלנסותם בכל פרטי דינים אמר להם כן ומשו"ה הוצרך לאתויי הא דרב דאמר אישתבש כהני והיינו משום דרביעי בקדש בעא מינייהו כדמסקינן בסמוך דבהכי פליגי רב ושמואל אלמא דאפילו שמן טמא מכ"ש יין וא"כ קשה לרב דאמר דכן ממש אלא דאכתי קשה דטפי הוי מצי לאקשויי בפשיטות מסיפא דקרא ממה שאמר להם אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא דמשמע מיהו יין ושמן טמאים וקשיא לרב. מיהו בהא נמי מצינן למימר שהכהנים לא היו בקיאין כלל בדיני טומאה ובסיפא דקרא טימאו את הטהור דהיינו יין ושמן לרב דאמר דכן ממש וברישא דקרא טיהרו את הטמא דהיינו לחם ונזיד לחם אליבא דכולי עלמא ובנזיד למאן דאמר אוכל מטמא אוכל מדאוריתא והוא הדין למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל בדרבנן בדיק להו משום הכי הוצרך לאתויי הא דרב דאמר אישתבש כהני וע"כ ארביעי בקדש קאי לאפוקי מדשמואל ואם כן ממילא משמע דיין שהוא שלישי טמא וקשה לרב דאמר דכן ממש כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

דם התמצית. אינו ראוי לזריקה דכתיב כי הדם הוא (הנפש) בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר אלמא נשפך כמים אינו מכשיר כדרבי יוסי בר חנינא: דאפי' בחולין לא מכשיר. כדמפרש טעמא: קיבלה מיניה ר' שמואל. לפירושא דהאי טעמא מרבי זירא אמאי לא מכשיר דם התמצית לפי שאינו קרוי דם והקרוי דם קרוי משק' כדכתיב (במדבר כג) ודם חללים ישתה ומכשיר כדכתיב וכל משקה וגו' ואוקימנא אהכשר ושאינו קרוי דם אינו קרוי משקה: הורצה. קרבן לבעלים דמרצה ציץ כדלקמן: במזיד לא הורצה. להיות בשר קרבן נאכל לכהנים דקנסא הוא אבל בעלים נתכפרו כדאמרינן ביבמות בהאשה רבה (ד' צ.) דכיון דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד לא מצו רבנן למימר ליה זיל אייתי חולין לעזרה קתני מיהת דם שנטמא אלמא דם קדשים שהוא משקין בית מטבחיא מקבל טומאה אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא ודכן דיוסף בן יועזר מלטמא אחרים הוא וקשיא לרב: ומשני לעולם טומאת משקין דרבנן. והך טומאת דם דרבנן היא ודקשיא לך הא העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן לא אגזור אמשקי בית מטבחיא האי תנא לית ליה דיוסף בן יועזר: על הדם ועל הבשר ועל החלב. בין שנטמא הדם בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב הציץ מרצה ולא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא לר' יהושע איצטריך דאמר בכיצד צולין (לקמן עז.) אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה''מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו שאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה: בין בשוגג בין במזיד. והאי דתני לעיל בשוגג הורצה במזיד לא הורצה בכיצד צולין פליגי בה אמוראי חד אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד אבל זריקתו בשוגג אין במזיד לא וחד אמר איפכא: בין ביחיד. בקרבן יחיד מזיד ורצון אחד הוא אבל גבי שוגג שייך מזיד וגבי אונס שייך רצון ושוגג ואונס תרי מילי נינהו וקתני מיהת על הדם אלמא דם קדשים מקבל טומאה וש''מ טומאת משקין דאורייתא ולא רצו רבנן לטהר משקי בית מטבחיא וקשיא לרב: מדרבנן. וקסבר האי תנא דאמשקי בית מטבחיא נמי גזור . ודלא כיוסף: ונשא אהרן. בציץ כתיב: את עון הקדשים. פסול הקרבן יכשיר וירצה ואינו מכפר על האוכלין אותו טמא דעון הקדשים כתיב ולא עון הכהנים: איזה עון הוא נושא. איזה פסול הוא מכשיר אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה גרסי' בת''כ ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב והכי פי' אם עון פיגול והוא מחשבת חוץ למקומו שנקראת פיגול כדכתיב בקדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה ומוקמינן לה בזבחים בפ''ב (דף כח:) אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה בקדושים תהיו כדפרשינן ואם עון נותר מחשבת נותר ששחטו על מנת להותיר ולאכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר לא יחשב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' בפרשת צו את אהרן ואמרינן בזבחים ובתורת כהנים במחשב לאכול שלא בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר וכתיב לא יחשב לו אלמא לית ליה תקנתא ורובא גרסי איפכא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו שכן לשונו בכל הגמרא ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה ומוקמי' ליה בנותר ממש ולא יתכן חדא דלא כתב לא ירצה אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו ועוד אי נותר ממש למאי לא ירצה אי לאכשורי קרבן הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשו עבודות דמו בהכשר כדאמרינן בתורת כהנים או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וכי אפשר לומר כן מאחר שהוכשר חוזר ויפסל ואם לא ירצה לא יתכפר האוכל נותר קאמר וכי יש כפרה לחייבי כריתות ועוד לא ירצה הקרבן משמע ותו מי איצטריך למימר דציץ לא מכפר על המחייב כרת והא עון הקדשים כתיב ולא עון האוכלים וכלישנא קמא גרסי' בתורת כהנים ועיקר הוא והאי דקרי ליה להאי פיגול ולהאי נותר משום דתורת כהנים מדרש הוא ונקט לישנא דקרא: הא. כמו הרי כלומר הרי יש לך להבין על כרחך שאין לך עון הקדשים שיוכל ציץ לרצות עליו אלא עון טומאה ומאי שנא טומאה מפסול יוצא ושאר הפסולין: שהותרה מכללה בצבור. דנדחית מפני קרבן צבור דכתיב במועדו ואפי' בשבת ואפי' בטומאה וכיון דהיקלתה אצלה לכך היקלתה אף ביחיד שלא הותרה אצלו לכתחלה בלא ציץ ירצה הציץ עליה: מאי עון טומאה. לאו טומאת דם דאין מצריך רצוי אלא א''כ נטמא דם שהכפרה תלויה בו אלמא דם מקבל טומאה: לא טומאת קמצין. שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח וכל הכפרה תלויה בו והוא הדין דמצי לשנויי לא בטומאת בשר וחלב ואליבא דר' יהושע בעי ציץ דאמר אם אין בשר אין דם אלא ניחא ליה לאוקמיה כדברי הכל: בשר קדש. שרץ לשון קדש היה בארץ (מלכים א יד) טומאה והיה חגי הנביא בודק את הכהנים בשנת שתים לדריוש שהיה בבנין בית שני לידע אם בקיאין בהלכות טומאה לפי שנשתכח מהן בגולה שלא נתעסקו בה בקדשים: ונגע בכנפו. באותו כנף שהשרץ בו כלומר השרץ עצמו ועל כרחך הכי הוא דאי משום כנף שהוא ראשון כוליה בגד נמי ראשון הוי ומאי איריא דנקיט כנף אלא משום שרץ שהשרץ עצמו נגע אל הלחם והלחם אל הנזיד והנזיד אל היין והיין אל השמן או אל כל מאכל היקדש כלום נטמא האחרון הזה שהוא רביעי בקודש דלחם ראשון ונזיד שני ויין שלישי ושמן רביעי נזיד תבשיל כמו ונזיד עדשים (בראשית כה) יין ושמן של נסכים:

דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. הקשה ה''ר יעקב דאורלינ''ש א''כ דם חיה ועוף דטעונים כיסוי לא יהיו מכשירים דכיון דטעונים כיסוי לא חשיב נשפך כמים דאמרינן בפ' כיסוי הדם (חולין פד: ושם) אמריתו חיה בכלל בהמה לסימנים אימא נמי בהמה בכלל חיה לכיסוי ומשני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים אלמא דם חיה לא חשיב נשפך כמים ולאו פירכא היא דכל דם הנשפך כמים לארץ ואין צריך לקבלו בכלי כגון דם חיה הוקש למים לענין הכשר וגם לענין כיסוי היה ראוי להקישו למים אי לאו דגלי קרא להדיא: מדרבנן ודלא כרבי יוסי בן יועזר. ה''מ לאוקמא מדאורייתא וכמ''ד טומאת משקין דאורייתא אלא ניחא לאוקמא מדרבנן וסבר האי תנא מאי נטמא הכשר כמו שאמר רב: על הבשר. בפ' כיצד צולין (לקמן עח.) אמרינן לר''א דאמר יש דם אע''פ שאין בשר הציץ מרצה על האכילות למאי הלכתא לאקבועי בפגול ולאפוקי מידי מעילה ודלא כפ''ה דפי' דלא את' אלא כר' יהושע: ה''ג ר''ת אם עון פיגול הוא נושא הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה. דהכי איתא במסקנא בהדיא בפ''ב דזבחים דדריש תרוייהו מחד קרא אריכא דפרשת צו ורישיה דקרא דכתיב ביום השלישי מוקי למחשב לאוכלו חוץ לזמנו וסיפא במחשב לאוכלו חוץ למקומו ובת''כ אהאי קרא דצו איתא האי גירסא ורש''י הגיה איפכא על פי ת''כ דפרש' קדושים דהתם ודאי דריש מקרא זוטא ואותה בריית' נשנית לפי מה שרצה הגמרא בזבחים בתחל' ללמוד חוץ למקומו מקרא זוטא דקדושים ולכל הפי' ק''ק אמאי נקט עון פיגול ברישא: הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה. תימה לר''ת למ''ל שהותרה מכללה תיפוק ליה דליכא לאוקמא לקרא אלא בהכי כדמפרש אי עון פיגול וכו' ואור''ת משום דקרא משמע דלא מרצה אלא דבר שיש לו היתר בשום מקום דכתיב בסיפא דקרא לרצון להם ופיגול ונותר נמי הותרו מכללם במנחת כהנים ובמנחת נסכים דתנן בפ' ב''ש (זבחים מג: ושם) דאין חייבים עליהם משום פיגול ועוד דפיגול חוץ למקומו הותר מכללו בבמה וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות כה.) דפריך אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים אמר קרא עון עון שהיה בו ודחיתיו והיינו משום דאלרצון סמיך וה''ק עון שהוא לרצון וא''ת דהתם פריך נמי ואימא עון יוצא דהותר מכללו בבמה ומשני לרצון להם לפני ה' עון דלפני השם הוא נושא ולא יוצא וא''כ בפיגול דחוץ למקומו נמי נימא הכי ומאי קאמר אם עון פיגול וכו' וי''ל דיוצא ודאי אינו לפני ה' אבל מחשב להוציא לפני השם קרינן ביה:

דף טז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד