חולין ט ע"א

דף ט - א

ומקשינן: אי הכי, דקרום מפסיק ומונע מהחלב לזוב לבשר שתחתיו, אם כן אפילו כשמניח את הכסלים על הבשר  מעילאי, נמי נימא דלא בלע הבשר מהחלב, דהא קרמא איכא שמפסיק ביניהם. שאין חלב שאין לו קרום דק גם מלמעלה וגם מלמטה.

ומשנינן: הקרום העליון קלוש הוא, ואיידי דממשמשא ביה ידא דטבחא - מפתת [מתפורר]. מה שאין כן קרומא דמתתאי שהוא חזק, ולא מפתת.

ואמר רב יהודה אמר רב: תלמיד חכם צריך שילמוד לאמן ידו בג' דברים, ולא יסתפק במה שהוא בקי בהלכותיהם.

והם: כתב - שידע לחתום שמו, למקרה שישב בדין או לעדות, שחיטה, ומילה.

ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר: צריך שילמוד אף קשר של תפילין, ^[60] שעשוי כמו אות דלי"ת, ^[61] וברכת חתנים, וצי צית.

ואידך, מאן דאמר דאית ליה דרק בתלתא קמאי צריך שיתלמד ולא בהנך, סבירא ליה, דהני, קשר תפילין, וברכת חתנים, וציצית, שכיחן והכל בקיאין בהם, ואין צריכים לימוד, שמעצמו יהיה בקי בהם. ^[62] ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו.

ואלו הן הלכות שחיטה:

שהייה - אם הפסיק באמצע השחיטה, ושהה כשיעור זמן שיש בו כדי שחיטה, ואחר כך גמר שחיטתו, מתנבלת הבהמה בהכי.

דרסה - אם התיז את הראש בבת אחת, בלא הולכת והבאת הסכין, נבילה הויא.

חלדה - אם החליד [תחב] את הסכין בין שני הסימנין, אף אם חתך אותם כהלכתם, השחיטה פסולה, מאחר והסכין תחובה מבפנים, ואינה נראית.

הגרמה - אם שוחט מחוץ למקום השחיטה, מעל הטבעת העליונה שבגרגרת לצד הראש, נבילה היא.

ועיקור - אם שחט את הושט אך פסק את הגרגרת שלא בשחיטה, או איפכא, או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה, כיון דלא שחיט תרי סימנים כהלכתם, נבילה הוי. ^[63]

ותמהינן: מאי קא משמע לן שמואל? והא כולהו הני פסולי תנינהו להו כבר במשניות שלקמן, שהבהמה מתנבלת על ידן. וכיון שאינו בקי בהם, פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.

ומשנינן: לא צריכא להא דשמואל, אלא היכא שכבר שחט לפנינו ב' וג' פעמים, ושחט שפיר. מהו דתימא, מדאידך פעמים שחט שפיר, האי נמי, אף שלא ראינוהו, שחט שפיר. קא משמע לן שמואל, כיון דלא גמר הלכות שחיטה, זימנין דשהי ודריס בשחיטה, ולא ידע שמתנבלת הבהמה בכך.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח, השוחט, צריך שיבדוק בסימנים לאחר השחיטה, לראות אם נשחטו רובם כדין. ^[64] אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא, שנינו כך במשנה לקמן [לב א], דתנן, רבי שמעון אומר: אם שהה כדי ביקור, זהו השיעור הפוסל בשהיה.

ומדייק רב יוסף: מאי לאו, אם שהה בשחיטתו משך זמן כדי ביקור סימנין לאחר השחיטה, זו היא השהיה הפוסלת. ומוכח שיש תורת ביקור בסימנים לאחר שנשחטו.

אמר ליה אביי: לא! אין לך הוכחה מכאן, כי הכי אמר רבי יוחנן, ה"ביקור" האמור בשהיה הוא כדי ביקור חכם לבדוק הסכין. ^[65] שאף על פי שהטבח בקי בבדיקה, צריך להראות הסכין לחכם העיר. ושיעור הזמן הנמשך עד שיבוא חכם ויבדוק, זהו שיעור שהיה הפוסלת. וממילא ליכא למשמע מיניה להא דשמואל.

ומקשינן: אם כן, נתת דבריך לשיעורים! הרי לפעמים החכם רחוק ממקום השחיטה ולפעמים הוא קרוב. ואיך תלה רבי שמעון את שעור השהיה בזמן לא מוגדר?

ומשנינן: לא תימא כביקור חכם, אלא כדי ביקור טבח חכם. שהשוחט עצמו הוא חכם העיר. וכוונת רבי שמעון היא לשיעור זמן בדיקת הסכין, שהוא שיעור זמן קבוע.

ודנה הגמרא: לא בדק הסימנין לאחר שחיטה, מאי? האם מעמידים את הבהמה מספק באיסור אכילה בלבד, או שאף לענין טומאת נבילה מחמרינן בה מספק? רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בן רבי ינאי אמר: דינה כטרפה, שאסורה באכילה בלבד. ^[66]

במתניתא תנא: יש לה דין נבלה מספק, ומטמאה במשא כנבילה.

ודנה הגמרא: במאי קמיפלגי? ^[67]

בדינא דרב הונא, דאמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת [שהרי בחייה יש בה איסור אבר מן החי], ואין יוצאת מחזקת איסורה עד שיודע לך במה נשחטה. ^[68]

שאם נולד לך ספק בשחיטתה, אם נשחטה כראוי או לא, העמד דבר על חזקת האיסור שהיתה בו מתחלה, ואין אתה יכול להוציא מהחזקה של איסור עד שיוודע לך ההיתר. לפיכך, מעמידים לבהמה זו על חזקת איסורה, עד שיוודע בודאות שנשחטה כראוי ויצאה מחזקתה.

אבל, כאשר היא נשחטה כראוי, הרי היא בחזקת היתר, כרוב הבהמות הנשחטות שהן בחזקת שאינן טריפה, ומותרת, עד שיודע לך בודאות במה נטרפה. אבל מספק טרפה לא אסרינן לה. ^[69]

ופליגי רבי אליעזר ותנא דמתניתא, מהו האיסור שהיא מוחזקת בו מחייה.

מר, תנא דמתניתא סבר, בהמה בחזקת איסור קיימא, שמעמידים אותה על חזקתה, ותלינן שעדיין אינה שחוטה. וכיון שהשתא מתה היא בפנינו, בהכרח אמרינן נבילה היא, ככל בהמה שמתה שלא על ידי שחיטה, ולפיכך היא אף מטמאת כנבילה.

ומר, רבי אליעזר סבר, בהמה בחזקת איסור אכילה אמרינן. אבל בחזקת טומאה של נבילה לא אמרינן. ^[70] שהרי אף בחייה לא היתה מטמאת כנבילה. ^[71]

והדרינן לפרש גופא דמימרא דרב הונא:

אמר רב הונא: בהמה, בחייה - בחזקת איסור עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה - בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה.

והניחה עתה הגמרא כי מה שאמר רב הונא "נשחטה - בחזקת היתר עומדת" הוא באופן שנשחטה כדינה, ולא נתעורר לנו שום ספק בכשרות הבהמה.

ומקשינן: ולימא, מדוע לא יאמר רב הונא "נשחטה - הותרה", ולמה לו לדין חזקה? והרי דין חזקה הוא רק במקום שיש ספק לפנינו, דאמרינן העמד דבר על חזקתו, ואילו כאן הרי לא התעורר ספק!? ומשנינן: הא קא משמע לן רב הונא, דאף על גב דאיתיליד בה ריעותא של טריפות, ועתה יש ספק לפנינו אם קודם שחיטה נטרפה ואסורה או אחר שחיטה נולדה בה הריעותא ומותרת. וקאמר רב הונא, דמוקמינן לה אחזקת היתר, כי סתם בהמה אינה טריפה, ותולים שאירעה הריעותא בה לאחר שחיטה, והיא כשירה. ^[72]

והריעותא היא, כגון הא דבעא מיניה רבי אבא מרב הונא: בא זאב, ונטל בני מעים, מהו?

ותמהה הגמרא: "נטל"?! הא ליתניהו! דהיינו, אם נטל הזאב לבני מעיים אחר השחיטה ולא ראינו בהם לפני שנטלם שום ריעותא, מה יש להסתפק בדבר?!

ומפרשינן: אלא בא זאב ונקב בני מעים, והרי הם לפנינו, ו"נקובת מעיים" היא מי"ח טריפות, מהו? מי אמרינן שניקבו בני המעיים על ידי הזאב לאחר שחיטה והרי היא כשרה, או דחיישינן שכבר בחייה היתה נקובה, והרי היא טרפה.

ומקשינן: אם כדבריך, שנקב הזאב את בני המעיים, הא קא חזינן דהוא נקבינהו, ומה יש להסתפק שמא ניקבו מחיים?

אלא נטלן הזאב לבני מעיים, ולא חזינן דניקבן הזאב, והחזירן כשהן נקובין. והשתא מסתפקינן, מהו? מי האם חיישינן שמא במקום נקב שהיה בהן כבר מחיים נקב, שהכניס הזאב שיניו שם, וטרפן, ואסורה. או לא חיישינן להכי, אלא תלינן שהנקב נגרם משיני הזאב שניקבן לאחר שחיטה, ומותרת.

אמר ליה רב הונא: אין חוששין שמא במקום נקב שהיה כבר מחיים נקב הזאב, אלא מוקמינן לה אחזקת היתר, ואמרינן עתה ניקבה הזאב. והיינו הא דאמר רב הונא "נשחטה, בחזקת היתר עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה". ^[73]

איתיביה רב אבא לרב הונא מהא דתניא: ראה צפור המנקר בתאנה, ועכבר המנקר באבטיחים - אין תולין את הנקב בניקור הציפור,

לא איידי דמשמש' וכו'. מיפרכת כלומר ששומטין אותה ולא שומטין קרמא תתאה:

ואידך הני שכיחי כלומ' אלו אין צריך ללמוד דהני שכיחן שאנשים אחרים יודעין אית דא' כתב שחיטה ומילה שכיחי בכל עידנא:

מאי קמ"ל כולהו תננהי. כלומר והא אמרינן לעיל בודק אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו:

אם שהה כדי ביקור כלומר דיבדוק הסימנין כו' לא כדי ביקור חכם לא כדסברת כדי ביקור סימנים אלא שיבדוק אותו סכין חכם:

אם כן נתת דבריך לשיעורין. כלומר פעמים שהוא עומד בקרוב ופעמים ברחוק וזו היא שעורין:

אלא כדי ביקור טבח חכם. טבח עצמו ששחט שהוא חכם:

והשתא מתה היא. כלומר נבלה:

ומר סבר בחזקת איסור קאמרינן ולא נבלה. ולימא נשחטה הותרה מפני מה את אמרת בחזקת היתר. הא קמ"ל דאע"ג דאיתיילידא בה ריעותא כדבעא מיניה ר' אבא [מרב הונא] משום זה בעיא צריך לומר בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה:

נטל הא ליתנהי. כלומר מה אנו יודעין אם נקבן ואם לאו ומשום הכי^ב)נראה דצ"ל ומשום הכי לא הוי הוצרך לומר דבחזקת היתר עומדת. אמר בחזקת היתר עד שיודע כו'. חיישינן שמא במקום נקב נקב כלומר ואסור שטרפה היתה שנקובה היתה או דילמא דזאב עצמו עשה נקב זה ומותר. אמר ליה לא חיישינן שמא מעיקרא היתה נקובה ומותרת:

המנקר. כלומר דאכל בתאנה:

באבטיח כמו אבטיחין. חיישינן שמא במקום נקב של נחש נקב צפור זה. וכך הכא חיישינן בבני מעין וטרפה:

ואלו הן הלכות שחיטה שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. פירש רש"י ז"ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (חולין נב, א) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (חולין כ, א) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (חולין נו, א) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (חולין כ, ב) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא.
ובה"ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (חולין מד, א) בהא דאמר ר"נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז"ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (חולין מה, א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

מאי קא משמע לן כולהו תנינהו פירש רש"י ז"ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיו דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.

ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (חולין יב, א) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג, ב) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.

בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (ל, ב) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק חגירושין, ושם כתבתיה.

מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. דכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (כ, א) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מדי טומאתה אל תוציאנה.

אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב. כלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן.
בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (חולין נ, א) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (חולין קיג, א) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים.
ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא.
וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (חולין יא, א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (ביצה כה, א) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (חולין מט, א) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר.
וכן רבינו שלמה זצ"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ג, א) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (חולין קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה.
ובירושלמי דמסכת י"ט פרק אין צדין (ה"ג) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא.
ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא, ב) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (חולין יב, א) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא.
אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק.
מדאמרינן במסכת ביצה (כה, ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל.
ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו"ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב"ן ז"ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ' שמיני ח, א) בענין אגד[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (כה, א) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין.
ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (חולין יא, ב) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (חולין נא, א) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (חולין מז, ב) האי עטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש', אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (חולין נא, א) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני' ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל.
ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים.
ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (כה, א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה.
ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט' ונתוח לעולה ואין הפשט' ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו, ב) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.

ת"ח אע"פ שהוא יודע עיקרי הדברים ואין מטכסיס שלו להשתדל בענינים מלאכותיים יש דברים שראוי לו לאמן ידיו בהם והם הכתיבה להיות חתימת ידו נאה לדין או לעדות והשחיטה והמילה וקשר של תפילין וציצית וכן ראוי לו להרגיל עצמו לברכת חתנים שידע נסח שלהם על פה וירגיל עצמו בהם שידע לאמרן בעריבות שדברים אלו אדם רץ בהם לתלמיד חכם וכשאינו יודען הבריות מרננות אחריו ויש מפרשי' בכתב שילמד תקון השטרות הצריכות לבני אדם שהרבה יודעין את הדין שאינם בקיאים לעשות נוסח השטרות כראוי והלא גנאי הוא לו:

כל טבח שנתברר לנו שאינו יודע מה שצריך לידע בתכונת השחיטה והיא ענין שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור כמו שיתבאר ענין כלם בפרק שאחר זה אע"פ שראינוהו שוחט כמה פעמים ונזהר מהם יפה אסור לאכול משחיטתו כל זמן שלא עמדו אחרים על גביו שכל שאינו יודע בדבר עושהו לפעמים ואינו מרגיש וכבר ביארנו פסק זה למעלה ומ"מ בתוספות כתבו בשם אחרוני הרבנים שידע עיקרי הלכות אלו ובדיקת סכין ושיעורו ושיעור מקום שחיטה אבל שאר פרטיהם שאין מצויים כגון שהא במיעוט סימנין או הגרים שליש ושהיות אם מצטרפות וכן כל כיוצא בזה אין פוסלין אותו בכך:

השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה בפסול שאפשר לבא על ידי שחיטה כגון אם הוגרמו או אם נשחט רובן שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומהו חזקת איסור זה יש אומרים בחזקת איסור אבר מן החי ואין נראה כן שמאחר שהיא מתה לפנינו היאך נאמר שלא יצאה מחזקת איסור זה אע"פ שלא נודע לנו היאך נשחטה והרי על כל פנים מתה היא ואין כאן אבר מן החי אלא עיקר הדברים שהיא עומדת בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח לא תיכול ואע"פ שאנו רואין אותה מתה לפנינו לא יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אפשר למיתה בלא זביחה הלכך אין לשוחט לסמוך בזה על בקיאותו ולומר שמאחר שהחזיר הסכין על כל הצדדין כבר נשחטו שהסימנים נשמטים הם אילך ואילך ולפעמים אדם סבור שנשחטו לא נשחטו ואין להתיר מן הספק עד שיבדוק וידע בבירור ואם לא בדק ואי אפשר לו עוד לבדוק כגון שנחתך הראש הרי היא טריפה ואסורה באכילה אלא שאין לה דין נבלה לטמא במשא אא"כ נתברר פסול בשחיטתה הא אם נתברר פסול בשחיטתה הרי היא נבלה כמו שיתבאר בפרק שני ומ"מ אלו שיודעים לאמן את ידיהם עד שהסימנין מתגלים להם בשעת שחיטה ורואין אותם בשעת שחיטה אין צריכים עוד לבדיקה אחרת:

בדק בסימנין ומצאן שחוטין כתקנן הרי יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח ונכנסה לחזקת היתר ואינה יוצאה ממנו אלא על ידי הודאי ואע"פ שנולד בה ריעות כגון שבא זאב ונטל את בני מעין והחזירן מנוקבים הואיל והדבר מצוי לתלות בזאב תולין בו ומכשירין אותה וכל שכן אם לא החזירן כלל ולא סוף דבר בבני מעים אלא אף בריאה אע"פ שעלולה בטרפות אם נאבדה או שנטלה זאב והחזירה מנוקבת אין אוסרין אותה מספק שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה מן הדין אלא שהגאונים הנהיגו בכך מתוך שהיא עלולה ואין לנו לאסרה מספק ויש מחמירין בזו בריאה בהחזירה מנוקבת ובבהמות גסות שהטרפות מצוי בהם ואין הדברים נראין להפריש ביניהם כלל ועוד שהרי אמרו עליה בפרק אלו טרפות היכא דמשמשא ידא דטבחא ודאי תלינן דהא תלינן בזאב וכן הסכימו רוב גאונים וגדולי המחברים כתבוה אף בבא גוי ונטלה אלא שיראה לי שאם הוא כמערים וכמתכוין לכך ראוי להחמיר:

וענין בקור חכם ר"ל שיראה סכינו לחכם לבדקו וכן שיעור שהייה אם הוא כשיעור בדיקת סכין כמו שאמר טבח חכם כלומר שאין בעיר חכם ממנו ואינו צריך להראותו לאחר או אם יש בה שיעור אחר יתבאר הכל למטה בע"ה:

אזהרת חכמים היא ובכלל שמירת נפש להיות אדם שומר עצמו מן הסכנות ובפרט באכילה ובשתיה מכאן אמרו במי שמצא תאנה או אבטיח מנוקרים שיש לו לחוש שמא נחש או אחד מבעלי הארס נקרום ואפילו ראה צפור מנקר בתאנה או עכבר באבטיח אין תולין את הדבר בצפור ועכבר ולהקל אלא חוששין שכבר נקרו בהם בעלי ארס ואלו במקום נקב נקרו ואע"פ שבבא זאב ונטל את בני מעים והחזירן מנוקבים תולין להקל במקום סכנה החמירו במה דברים אמורים בנקב העשוי כמין נקור אבל נקב העשוי כמין בקוע הואיל ואין הלחות שבהם מגולה אין חוששין והוא שאמרו במסכת ע"ז שפי התאנה אין בו משום גלוי:

שלשה משקין אסורין משום גלוי המים והיין בין חי בין מזוג והחלב ובפרק אלו טרפות הוסיפו בהן אף הדבש ובתלמוד ע"ז התבאר שהיין שהקרים יש בו משום גילוי אבל יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו שלשה ימים וכן שאר המשקין כלן כגון ציר ומוריס ודומיהן מותרין וכמה ישהו אלו שיש בהם משום גלוי בגלויים ויאסרו משום גלוי כל שנעלמו מן העין בגלויים בכדי שיצא הנחש או הרחש ר"ל שרץ בעל ארס מתחת אוזן הכלי שבו המשקין וישתה ויחזור לחורו:

במסכת בכורות אמרו שנקורי תאנים וענבים וקשואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות והם הנקראים מילונ"ש בלע"ז אפי' היתה נקירתן ככד חוששין לה לנקירת בעל ארס אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו ליחה חוששין לנקירת בעל ארס ומשמרת של יין אסורה משום גלוי חוששין שמא שתה הנחש משם וכל שיש בו נשיכת נחש אסור:

שיעור המים המגולין שהן אסורים בשיש בהם כל כך שהארס נאבד בתוכן ר"ל שאינו נראה הא אם היו שם מעט כל כך שאלו היה שם ארס היה נראה אין בהם משום גלוי ובהפך הדברים אם היו שם מים כל כך עד שיהא הארס מתבלבל בתוכן ובטל עמהם אין בהם איסור וכיצד משערין דבר זה נפל ארס זה במים שבקרקע אם היו שם ארבעים סאה או יתר הרי הוא מתבלבל בהם ובטל עמהם ומותר ויש מי שאומר שאף בארבעים סאה אינו נאבד אא"כ היה שם יתר ולא יראה לי כן שלא אמרה תורה טבול וסכן בעצמך ופרשו בתלמוד המערב שאם היה מעין המושך אפי' מועט ביותר אין בו משום ארס נפל ארס זה במים שבכלים הן שהיו שם הרבה הן שהיו שם מעט לעולם אינו נאבד בהן ואסורין לעולם בתלמוד המערב אמרו במסכת תרומות שאם היה הכלי מכוסה ואינו פקוק יש בו משום גלוי ופקוק ואינו מכוסה אם היה פקקו מכסה את השפה מותר ומי שרוצה לעשות הדבר בשלמות פוקק ומכסה:

בד"ה ואידך הני שכיחן כדאמרינן תפילין בי בר חבו כו' עכ"ל ולא בעו לפרש כפרש"י דהני שכיחן דמצויין תמיד דהא ביותר שכיחי כתב ושחיטה כמ"ש הרא"ש ע"ש:

כתב שחיטה ומילה כו' עיין פרש"י דלענין שיהא הת"ח בקי בהלכות שחיטה לא אצטריך ליה לאשמועינן דודאי צריך הת"ח להיות בקי בכל דינים והלכות התורה כדאמרינן בעלמא ואפילו במסכת כלה וכן כתב שילמוד דינים והלכות כתיבת התורה ותפילין ומזוזה בכלל לימוד כל התורה אלא שילמוד וירגיל עצמו לכתוב ואע"ג דחיוב שיכתוב אדם לעצמו סת"ם יוצא ע"י אחר שכתבן לו מ"מ ירגילו הת"ח בכתיבה וק"ל:

בא"ד וי"ל שאני התם דליכא איסורא אלא משום דם ודם לא בלע כל כך כצ"ל:

ד"ה ואידך הוי שכיחן כדאמר תפילין בי בר חבו משכח שכיחי וכו'. ר"ל שאין הפי' כפי' רש"י דהא דקאמר הני שכיחן הוי פי' דתפילין וציצית וכו' מצויים תדיר הלכך הכל בקיאים בהן כו' ולכך לא קחשיב רב יהודה קשר של תפילין דא"כ תקשה לך הרי כתב ושחיטה שכיחי יותר אלא הוי פי' שאין צריך להיות בקי בקשר של תפילין משום דתפילין שכיחין לקנות מוכנים ומקושרים אצל הכותב תפילין כדאמר בעלמא בי בר חבו משכח שכיחי:

בא"ד מכאן דקדק ר"ת וכו' משום דאם כדברי רבינו אליהו דצריך לקשור בכל יום מאי קאמר דא"צ לתיות בקי בקשר של תפילין משום דשכיחן בבי בר חבו הכותב תפילין וכי בכל יום ילך אצל הכותב תפילין:

בא"ד אבל חדשות לא ומפרש בגמ' דחדשות קרי שאינן מקושרות. פי' ולכך אין יכול להכניסן משום דאינו יכול לקושרן וללובשן דהא אסור לקשור קשר של קיימא בשבת:

ד"ה כולהו תנינהו וכו' וי"ל דאיירי ששחט בסכין פגומה וכו'. ר"ל זהו נ"כ כוונת פי' רש"י שכתב דעיקור הוא פסיקת הגרגרת רצונו לומר כגון ששחט כסכין פגומה:

בא"ד ובה"ג פי' עיקור שנעקר הסימן ונשמט חוץ למקומו וכו' ואפי' שומטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל לדברי ה"ג לאו טריפה הוא וכו'. ר"ל שלא נטרפת בשמיטת הסימן ויכולת לחיות ולא מתה בשביל זה ואף על פי כן אין מועיל בה שחיטה שכן הלכה למשה מסיני:

בא"ד ואפילו עוף וכו'. כתבו כן מדהביא גמרא לקמן (חולין דף י') ברייתא שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה וע"כ בעוף איירי כדפרש"י לקמן שהכשירו בסימן אחד ולכך כשרה ברישא ואעפ"כ תני בסיפא פסולה ומשום דברייתא היא ולא מתני' לכך כתבו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מרתנן בפרק כסוי הדם הנוחר והמעקר וכו' ולא פירשו דהיינו הא דלקמן שחט את הושט ואה"כ נשמטה הגרגרת וכו' משום דמתניתין בעי לאשכוחי וההיא מתני' דשחט את הושט ופסק הגרגרת דבפרק ב' לקמן (חולין דף ל"ב) וכן מתניתין דריש אלו טריפות דקתני ופסוקת הגרגרת לפירוש ה"ג הוי פירושו שנפסק הגרגרת באמצעה לא שנשמט או נעקר למעלה ממקום חבורו דההיא לא הויא טריפה לפי' ה"ג שאין השחיטה מועלת בו ושיעור דפסיקת הגרגרת ברובא ועיין לקמן (חולין דף מ"ד) בתוס' ד"ה והאיכא עיקור סימנים ובסמ"ג עשין ס"ג:

ד"ה ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שוחט שפיר וגו'. דבור זה שייך אהא דקאמר גמרא מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וקשה להו לתוס' אמאי לטומאה לא אמרינן הא כיון דלענין איסור אינה בחזקת שחוטה והשתא היא מתה ממילא היא נבלה ועוד אפילו לא יהא אלא ספק אם נשחטה כהלכתה אי לא א"כ הויא ספק נבלה ותטמא מספק ותירצו דלהכי אינה מטמאה משום דרוב פעמים שוחט שפיר וכו' ושריא מדאורייתא אפילו באכילה ואינה נבלה אלא שהחמירו לאוסרה באכילה משום דנוכל לומר נעמידנה על חזקתה ובחייה בחזקת איסור עומדת אבל לענין טומאה ליכא חזקה ולכך לא החמירו לעשותה נבלה לטומאה:

גמ' ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם כו' לא והכי אמר ר' יוחנן כו' כצ"ל:

גמרא ת"ח צריך שילמוד ג"ד כתב כו'. עפירש"י וקשה דלחתום שמו ודאי שכיח טובא באגרות וכיוצא וכמו שהקשו התוס' במנחות (דף לה). ויל"פ ע"ד פרש"י שילמוד לאמן את ידיו לכתוב כתיבה נאה ומיושרת כאשר יצטרך לכתוב שו"ת ואגרות שלום וכיוצא. כי לענין חתימתו דשכיחא יוכל לעשותה ע"י סימנא בעלמא ואפילו ע"י אות אחת משמו כדאשכחן (בגיטין לו). ואפשר ג"כ לומר דבכתב יכוון ג"כ על טהרת הלשון שיהא מצורף ומזוקק ובסדור יפה. אבל לעד"נ דכוונתו על כתיבה תמה דס"ת תו"מ וזיוניהן ותגיהן. דמצוה בו יותר מבשלוחו וכדאמר רב עצמו במנחות (לו) כתבו מעלה עה"כ כאילו קיבלו מה"ס. וכן אשכחן בב"ב (יד) בר"ה וראב"י דכתבו בעצמם. ועי' לשון הרמב"ם בריש הל' ס"ת. וכן הוא ז"ל משמע (בפ"ח ה"ד ופ"ט הל"י) שכתב לו ס"ת בעצמו. שוב ראיתי להמהרש"א בח"א שנראה שכוון למה שפירשתי. ולפלא שלא הרגיש דרש"י לא פי' כן:

שם א"כ נתת דבריך לשיעורין. עפרש"י. וק"ל דהא כיוצא בזה מקשה לקמן (לב) על ר"ח ומתרץ ר"פ ע"ש. וא"כ ה"נ יש לתרץ כן שהטבח קאי אצל החכם. והכא עדיף טפי שהרי לא אמר אלא כדי ביקור חכם. ונלע"ד אחר שנדקדק מדוע לא אמר סתם כדי ביקור סכין. אלא משום דאין שהיית זמן הביקור שוה בכל אדם. דהטבח שהוא רגיל ובקי אינו משתהה בביקורו כ"כ כמו החכם שאינו מבקרו אלא לפרקים. ולכן פריך א"כ נת"ד לשיעורין דגם החכמים אין כולן שוין בביקור דיש שהרגשתו ורגילתו יותר מחבירו:

תד"ה ואידך. שמהדקו סביב ראשו. וכעין זה לשונם במנחות (ר"ד לו). ולשון הרא"ש הדוק שמחזקו בזרוע:

תוס׳ ד"ה ואידך וכו׳ שמהדקה סביב ראשו וכצ״ל:

זימנין דשהה ודרס ולא ידע הא דלא אמר נמי החליד כדלעיל ב' ע"ב גבי חש"וק וע"ש תו' ד"ה שמא ישהו, וע"מש ת"ח כאן, ונ"ל מזה סעד לדברי רשב"א דעיקר רבותא דקמ"ל אפי' אי אמר ברי לי שלא דרסתי ולא שהיתי פסול משום דעביד לה ולאו אדעת' וזה לא שייך בחלדה:

בא זאב ונטל בני מעי'. עיי' מ"ש רשב"א והאריך בוויכוחו עם ר' יצחק הלוי דמצריך בדיקה לריאה ע"ש היטב. הנה מ"ש רשבא דלר"מ נמי דחייש למיעוטא, מ"מ כיון דבפסח וקדשים ע"כ שרי' רחמנא משום דלא אפשר א"כ ה"ה בחולין נמי דלא התירה תורה לחצאי', נראה שהוצרך לזה דא"כ תקשי לדר' עקיבא דחייש נמי למיעוטא ואיך התיר לשחוט מסוכנת ע"י כזית בשר מבית טביחותה. אע"כ דכיון דמותר בפסח וקדשים ה"ה בכל מקום. והנה כי כן י"ל דס"ל להר"י הלוי דלר"מ דחייש למיעוטא לא הותר אלא מה דא"א בפסח וקדשי' דהיינו שמא במקום נקב קשחיט או שארי טריפות הפנימי' שקשה מאוד לבדוק אחריהם בכל הקדשים אותם הותרו בחולין משום דלא התירה תורה לחצאי' מש"אכ אותם הטריפו' שאפשר לבדוק בפסח וקדשי' אה"נ דצריכי' בדיקה בחולין דמנ"ל להקל כיון דחיישי למיעוטא. וא"כ צריכי' להבין איך התיר ר"ע מסוכנת בי"ט ע"י כזית מבית טביחתה, דהא ע"כפ צריך בדיקה לקצת טריפות לר"ע דחייש למיעוטא וצריך לומר דהכי ילפי' מפסח וקדשי' דהיכי דא"א סמכי' ארובא וה"נ א"א דא"כ תמות הבהמה. והשתא אחר הנחה י"ל דס"ל להר"י הלוי ז"ל דריאה דהוה מיעוט המצוי' הוה דינא לדידן כמו שארי מיעוטי' לר"מ ור"ע דהיכי דאפשר חיישי' ואפי' נאבד הריאה אסורה והיכי דלא אפשר לא חיישי', ומש"וה לק"מ מהא דתלי' בריאה היכי דמשמשא ידא דטבחי' היינו משום דא"כ לא נאכל בשרא מעולם דתמיד ימצא נקבי' באותן המקומו' דטבחי ממשמשא תמן:

ובזה יתישב כל מה שהקשה רשבא על שיטה הנ"ל, ומה שהקשה רש"י לרבותיו אתמול אכלנו מחלבה אין הק' אגוף הדין דחלב, דגבי חלב הוה א"א והיכי דא"א שאני. רק מחזי כחוכא ואטלולא שיהי' החלב מותר והבשר אסור עד אחר הבדיקה ועל זה תי' שאינו כחוכא ואטלולא, משום די"ל התורה התירא בחלב אפי' יוצא מכלל איסור מדכתי' ארץ זבת חלב ודבש עיי', הקצרתי מאוד וסמכתי על המעיין:

בגמרא גופא אמר רב הונא בהמה בחייה כו' נשחטה בחזקת היתר עומדת ולימא נשחטה הותרה. ולכאורה למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דמיירי באתיליד בה ריעותא א"כ טפי ה"ל לאקשויי דכל הך בבא דנשחטה לא איצטריך ליה לר"ה לאשמעינן דפשיטא דכיון דנשחטה ויצאה מחזקת אבר מן החי ומאיסור שאינה זבוחה לפי' התוס' א"כ פשיטא דנשחטה הותרה וליכא למימר דנשחטה הותרה איצטריך לאשמעינן לענין דאין צריך בדיקה דהא ודאי ליתא דהא לענין בדיקת הריאה פשיטא דלכתחילה צריך לבדוק לשיטת כל הפוסקים וכמ"ש רש"י לקמן דף י"ב גבי היכא דאפשר אפשר משום דהוי מיעוט המצוי ואי לענין דיעבד איירי כגון שנאבדה הריאה דלכל הפוסקים חוץ מהר"י הלוי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו אפילו בנאבדה הריאה כתבו דנשחטה הותרה והיינו מהאי סוגיא דהכא ואף להמחמירין בדיעבד אינו אלא משום קנס או משום סייג ולא מדינא דגמרא א"כ לפ"ז השתא נמי לא קשה מידי ולימא נשחטה הותרה דאכתי היא גופא תיקשי למה הותרה דנהי שאין כאן חזקת איסור הא נמי ליכא חזקת היתר ובהא קאמר ר"ה שפיר דודאי בחזקת היתר גמור עומדת והיינו משום חזקה דאתי' מכח רובא דרוב בהמות הנשחטים כשרים הם וכ"ש דקשה טפי על שיטת ר"י הלוי זצ"ל שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דמשמע מדבריו שמדינא דגמרא אוסר בנאבד הריאה א"כ תיקשי ליה מדר"ה דאמר בפירוש נשחטה הותרה וכן הקשה באמת הרשב"א ז"ל בחידושיו וכמה מפרשים ולכאורה היה נראה לי ליישב שיטת ר"י הלוי שסובר דנהי דודאי רב הונא סבר דבכל ענין אמרינן דנשחטה הותרה אפי' בנאבדה הריאה אפשר משום דסבר כהנך אמוראי דלקמן דף י"א דהא דאמרינן זיל בתר רובא ילפינן מפרה אדומה ועגלה ערופה ושעיר המשתלח אלמא דאפילו למיעוטא דשכיח לא חיישי דאלת"ה אכתי ניחוש שמא נקבה הריאה משא"כ ר"י הלוי גופא סבר כרב אשי לקמן דבתראה הוא ולא יליף אלא משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קא שחיט נמצא דלפ"ז לא מצינן למילף דאזלינן בתר רובא אלא במקום דלא אפשר ושאינו מצוי כלל כגון האי דלמא במקום נקב קא שחיט ואפשר נמי דדייק לה ר"י הלוי מדר' אבא גופא דקאמר בא זאב ונטל בני מעיים וכיון דריאה לאו בכלל בני מעיים הוא משמע דבריאה פשיטא ליה דחוששין והיינו כדפרישית דר"ה דמיקל משום דס"ל כהנך אמוראי דלקמן ועוד דאיכא למימר דר"ה לטעמיה דאלים ליה חזקה טובא אפילו היכא דאיתרע חזקה טובא דהא אמר לקמן השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה והיינו נמי מהאי טעמא גופא דאמרינן עלה בשלמא ר"ה כשמעתי' והיינו כדאמר הכא עד שיודע לך במה נשחטה ולפ"ז אית לן לפרש סיפא דמלתא דר"ה בכה"ג גופא דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך והיינו נמי דאלים ליה הך חזקת היתר דאתיא מכח רובא ומש”ה מיקל בנטלם זאב והחזירם כשהן נקובין דאין חוששין שמא במקום נקב קא נקיב אף על גב דאיתרע אכתי לא ידעינן במה נטרפה וכ"ש דמה"ט מכשיר נמי בנאבדה הריאה כיון דלא איתרע חזקה משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ה בשיבר בה עצמות כיון דאיתרע חזקת איסור תלינן אפילו לקולא א"כ כ"ש דאמרינן הכי לענין חזקת היתר גבי בא זאב ונטל בני מעיים דהא איתרע הך חזקה טובא וא"כ לפ"ז יש לאסור ג"כ בנאבדה הריאה דנהי דלא איתרע חזקת היתר מ"מ כיון דחזקת היתר נמי לא אלים טובא לגבי ריאה כיון דשכיחי טובא וכמה מיני טריפות מצוים בה כך נראה לי בשיטת ר"י הלוי ומה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד בחידושיו עליו יש ליישב אלא שאין לי להאריך דבלא"ה כמעט כל הפוסקים חולקים עליו בזה כדפרישית והביאו ראיה ברורה מירושלמי דאפי' בנאבדה הריאה מותר ואף ליש מחמירין היינו משום גדר וסייג בלבד כמ"ש הש"ך ומעתה נבוא לבאר מה שהקשיתי על שיטת רש"י וסייעתו בהא דמקשה ולימא נשחטה הותרה ולא ניחא ליה למימר דאיצטריך ליה לדר"ה נמי בחזקת היתר עומדת להיכא דנאבדה הריאה דאפשר דבאמת שזה בכלל הוא במאי דמשני ר"ה גופא דאיצטריך למימר בחזקת היתר עומדת דטעמא יהיב למלתא אלא כיון דלקושטא דמלתא מתיר ר"ה אפי' היכא דאיתרע וממילא דכ"ש דמותר בנאבדה הריאה דלא איתרע כלל ואי משום דהוי מיעוט המצוי לא איכפת לן בהא כמ"ש רש"י להדיא לקמן במסקנא דסוגיא דאזלינן בתר רובא ולא שני ליה כלל כן נ"ל ועיין מ"ש בזה בפרק אין צדין ועיין עוד בסמוך:

דף ט׳ ע״א אר״י א״ש כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהיי׳ וכו׳ מדקאמר הלכות שחיטה ולא קאמר דיני שחיטה מוכח דהני הל״לממ״ס הם וכן אמרו בפי׳ לקמן ריש השוחט, ותו שהיי׳ וכו׳ מנ״ל גמר׳ וכו׳ ופרש״י הללמ״מ אלא שכתב דכלן לאו דוקא דיש מהן שנכתבו כגון דרסה דאמרינן לקמן ושחט ומשך, והללמ״ס אשארא קאי וכן כתב הרשב״א ומה שכתב רש״י ז״ל כגון דרסה משום דגם עיקור דסכין פגומה מפורש כמו דרסה וכמו דקתני לקמן במשנה דחוץ ממגל קציר והמגירה ובשנים מפני שהן חונקין ופרש״י שאין חותכין אלא קורעין עכ״ל ואני אומר דגם אינך מפורשים דכן שהיי׳ ממועט מושחט דאמרו לקמן ל׳ דושחט ילפינן מחץ שחוט לשונם דבעינן מפורעת ובהלכה ולא בדרסה וא״כ ה״ה דבעינן בחד זימנא כחץ ולא בהפסק שהיי׳ ואין להקשות דא״כ נימא דבעינן דוקא בהולכה כחץ ולא בהולכה והבאה ע״ז נשיב דאין זה קושי׳ דרק מה שמסתבר נמעט כי ע״י הלכה לחוד בקל עשה גיסטרא שהוא ממועט מושחט כמש״כ רש״י ז״ל בריש השוחט ועיי״ש בחדושנו, ואיך נמעט הלכה והבאה ונצטרך דוקא הלכה לחוד, חלדה הטעם מבואר דא״א לשחוט כהוגן בלי דרסה ושהיי׳ כשנחלד הסכין תחת העור והוא מלתא שהחוש מעיד עליו והגרמא הלא שחיטה בסימנים בעינן וכמש״כ הרמב״ן עה״ת דמלת ושחט היא חתיכת סימני הצואר וא״כ למעלה או למטה אין זה צואר ואין זה סימנים ולקמן דף כ׳ כתבתי דממליקה דבעינן ממול עורף ולא עורף, ידעינן דלעומת זה בשחיטה צואר נגד מול עורף וכן עיקור לדעת בה״ג כתבו הראשונים דסימן השמוט א״א לשחוט כהוגן בלי דרסה ושהיי׳ וא״כ קשה טובא האי הללממ״ס למאי אתא, ופלא תראה כי לקמן כ״ח ע״א דתני׳ רבי אומר כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט וטל הקנה וכו׳ ומהני הלכות שחיטה דהכא אין זכר למו ורש״י פי׳ שם דלאו דוקא אלא הלכות שחיטה בכלל ותוס׳ שם מצאו רמז על אחד בעוף ושנים בבהמה ורובו של אחד כמוהו בתיבת כאשר עיי״ש עכ״ל עכ״פ התמיה קיימת למה השמיט רבי הני חמשה הלכות שחיטה ומנה ושט וקנה בעוף אחד ובבהמה שנים ורובו של אחד כמוהו שכל הני לכאור׳ לאו דיני שחיטה לחוד המה אלא גם הלכות נחירה כי הלא לדעת רש״י ותוס׳ גם בנחירה בעינן סמנים כמבואר בכמה מקומות במס׳ זו וא״כ צריך נמי לידע כמה מן הסימנים צריך לנחור וכמה בעוף וכמה בבהמה ועיין היטב במה שכתבנו שם בסוגי׳ וכאן רק בקיצור אני מגלה לך סוד ענין זה והוא:

דהני הלכות שחיטה דקאמר היינו במקצת הסימנים ואע״פ שרוב הסימנים נשחטים בהכשר וזאת לא נשמע מן ושחט דפסול וכאשר נבאר בדיבורים הבאים דלולא ההלכה היינו מצינן להכשיר דרס או שהה במקצת הושט שאפילו טרפה לא יהי׳ כי ושחט קרינן בי׳ כל שרוב הסימנים נשחטים אבל ההלכה אתא דאפילו בשחט מקצת בפיסול נמי שחיטתן פסולה וכנחירה נידונת כאשר העיד ר׳ ישבב בשם ר׳ יהושע לקמן ל״ב ע״א במשנה שם, וכן יל״ד מלשון המאמר עצמו דקאמר שהיי׳ דרסה וכו׳ שהם פסולי השחיטה שהוא השלילות ולא קאמר הלכות שחיטה בבת אחת בהלכה והבאה בגלוי בסימנים שאינם עקורים ולרש״י בחיתוך ולא בקריעה ובמקום הסימנים ולאפוקי למעלה או למטה מהן והחילוק שבין לישנא דקרא ולישנא דהלכה בולט ומורה באצבע על מה שכתבנו דהקרא מדבר בלשון החלטה ״ושחט״ וכל שרוב הסימנים שחוטים יצאנו ידי ״ושחט״ אבל ההלכה מדברת בלשון שלילה ״שהיי׳ דרסה וכו׳״ לכן כל שקרינן בי׳ ששהה או דרס ואפילו במקצת הרי עשה מעשה פיסול והבן דבר זה ועוד תדע לך דהמאמר הלזה מדבר מפסולי שחיטה במקצת הסימנים דהרי הש״ס פריך מאי קמ״ל כולהו תנינהו ומשני לא צריכא ששחט לפנינו ב׳ וג׳ פעמים ושחט שפיר קמ״ל כיון דלא גמר זימנין דשהה ודרס ולא ידע ויפה מדייק זאת מדקאמר ״כל טבח שאינו יודע״ ולא קאמר סתם ״כל שאינו יודע״ משמע דמטבח הרגיל לשחוט ומוחזק אצלינו ששחט שפיר מדבר ומ״מ חיישינן זימנין דשלא מדעת אירע לו דרך מקרה דשהה ודרס, ולא קאמר דלמא בכיון שהה ודרס כיון דלא ידע משום דניהו דלא ידע ההלכה אבל מקרא ידע דכתיב ושחט בפ״א ולא בשתי פעמים ובדרך משיכה ולא בדרסה ולכן ע״ז אין לחוש אבל חיישינן דאירע לו במקרה שהיי׳ או דרסה וזו ע״כ רק במקצת הסימנים ולא רמי׳ עלי׳ לידע את זאת וכמש״כ הרשב״א ז״ל דאפילו מלמדין אותו אח״כ ושואלין אותו אם לא עשה אחת מאלה לא נאמין לו מפני שאז הי׳ מלתא דלא רמי׳ עלי׳ ואפשר אירע לו ולאו אדעתי׳ ואם דרס מכל וכל ולא משך הסכין כדרכו תמיד או פסק בין סימן לסימן לשחוט ודאי הוה ידע להעיד כמובן - הרי לך מבורר דהלכות שחיטה קרי לי׳ מה שאירע לו במקצת הסימנים אבל רוב השחיטה היתה בהכשר - וההלכה זו נעלמה גם מר״ע גדול התנאים עד שקאמר לקמן במשנה דשחט סימן אחד ועקר או דרס סימן השני אינו אלא טרפה ולא מטמא אלא דלבסוף הודו לקבלת ר׳ ישבב, וכאשר מסיק שם בסוגי׳, המשנה דאלו טרפות נשנה כר״ע קודם חזרה וכאשר תראה מתוך חדושנו כמה וכמה משניות במס׳ זו כולן נשנו כר״ע קודם חזרה דאין בפיסול במקצת מעשה נבלה וכן האי ברייתא דרבי לקמן שלא מנה הני ה׳ הלכות שחיטה קודם חזרת ר״ע נשנית וכאשר ביארתי בדף ל״ב בסוגי׳ שם האי והודה לו ר״ע ניתוסף למשנה אחרי מות רבי עיי״ש. והדברים ארוכים ובפתיחה תמצאם בארוכה ותבקשם משם והענין כדאי שתשהה עליו עד שתעמוד על אמיתתו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ כולהו תנינהו ופרש״י ז״ל בפ׳ השוחט תנן לכולהו וכו׳ שחט והתיז את הראש בב״א שלא הוליך והביא היינו דרסה שחט את הושט ופסק את הגרגרת היינו עיקור וכו׳ עכ״ל וכל הרואה ישתומם שמביא על דרסה סיפא דמתני׳ שחט והתיז את הראש דקתני בה דכשרה ביש בסכין כמלא ב׳ צווארין וסמך אדיוקא, הא אין בו פסולה, והניח מלהביא רישא דמשנה דמפורש התיז את הראש בב״א פסולה וכן בעיקור הביא המשנה דשחט את הושט וכו׳ בפ״ב והניח משנה דבפרק קמא דקתני חוץ ממגל קציר והמגירה מפני שהן חונקין. אבל כבר כתבנו למעלה דהני הלכות שחיטה דקאמר הכא היא בששחט כהוגן ורק במקצת הסי׳ עשה שני פסולים והן הנה פסולי שחיטה אבל כל השחיטה בדרסה או בעיקור ע״ז לא בעינן הלכה כי הוא מקרא מלא ושחט ולא ודרס ולא וקרע ולכן הוצרך רש״י להביא הני משניות דקתני בהוא דמקצת בדרסה ובעיקור נמי פסול.

אבל התוס׳ לא ניחא להו בזה והקשו על פרש״י דעיקור היינו הא דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת וז״ל ותימא דאין זה שייך להל״ש דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הל״ש וי״ל דמיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק את הגרגרת ופסולה הוה משום דאין שוחטין אלא חונקין וכו׳ עכ״ל ועיין במהרמ״ל שליישב דעת רש״י כתבו דמיירי בסכין פגומה וקרי לי׳ פסק את הגרגרת אלא דבער אני ולא אדע איזה מקום תימא מצאו כאן הלא ר״ע שם במשנה באמת סובר דסי׳ אחד בשחיטה סגי לטהר מידי נבלה אע״פ שהסימן השני בפסיקה אלא דר׳ ישבב החזירו באמרו כלל משמי׳ דר״י דכל פסול בשחיטה נבלה וא״כ איך כתבו התוס׳ דלא שייך זאת להל״ש וניהו דר״ע גם קודם חזרה סבר דטרפה מיהא הוה עיין בזה לקמן מה שכתבתי שם בענין הנסתר הלזה אבל עכ״פ שם שחיטה כדי לטהר מידי נבלה גם על סי׳ אחד איכא - ועוד זאת קשה לי דאם נניח להתוס׳ דכל שכל הסימן בפיסול ע״י עיקור או פסיקה לא שייך למנות בהל״ש מה הועילו בתירוצם דמיירי בשחט בסכין פגומה דהא הכא בגרגרת מיירי דלא מצי מיפסל בסכין פגומה אלא אם הפגם פוגע במשהו המשלים את הרוב דקודם לכן או לאח״כ לא מיפסל ואפילו לדעת רש״י דקמפרש האיבעי דשהה במיעוט סי׳ דלקמן על מיעוט בתרא ונאמר דמדאורייתא קמבעי לפסול עכ״פ איבעי דלא איפשטא הוה וא״כ לא מצינן לומר דאתא ההלכה על סכין פגומה בגרגרת דאם פגע בפגימה במשהו המשלים את הרוב הרי זה כאלו פסקו כולו וכמש״כ התוס׳ בעצמם לדעת הבה״ג דלא מנה פסק הגרגרת בסכין פגומה בתוך הל״ש משום דאין כאן שחיטה אלא חניקה. גם לא הבנתי מה בין דרסה לעיקור ולמה דרסה שייך לה״ש אע״פ שהוא ג״כ דורס ולא שוחט ולכן כל דברי התוס׳ לפני כספר החתום. אולם זאת שכתבנו דבגרגרת אין חילוק בין פסקו כולו במגירה או שחטו בסכין פגום כל שהשלים את הרוב ע״י הפגימה הרי היא כמו חצי קנה פגום שהוסיף עליו כ״ש בפגימה דודאי כעוקר כל הסימן יחשב זה ליתא דעיין לקמן בסוגי׳ דמוגרמת דפסקינן כר״י א״ר בהגרים שליש אמצעי ושחט שני שלישים כשרה ובתוס׳ שם ע״ב ד״ה שחט ופגע בו נקב והיוצא משם הוא דכל שמצטרף להשלים את השחיטה לא מצי מצטרף נמי אל מעשה הטרפות ולכן בשחט שני שלישים אף שליש האמצעי בהגרמה כשרה משום דשליש קמא דמצטרף לשליש בתרא להשלמת השחיטה לא מצטרף לשליש אמצעי כדי להטריף אבל במקום שחיטה שאני והיינו משום האי הלכה דכל פסול בשחיטה נבלה עיי״ש, ובפתיחה יש בענין זה אריכות כי זאת עיקר הפלוגתא בין ר״י ור״ל לקמן ל״ב ע״ב ומתוך פלוגתתם הוציא הרמב״ם דינו דכל טרפות במקום שחיטה נבלה ולא טרפה והדברים עתיקים ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ ואר״י א״ש הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה וכו׳ עד במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא הסוגי׳ הלזו כולה מוקשה וצריכא רבה כדי לירד לעומקה ולגלות סודה. א׳) קשה דכפי הנראה הוא נבלה מן התורה דקמסמך האי דינא דלא בדק בסימנים להא דר״ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ולולי דמסתפינא הייתי מגיה ב׳ של במה בכ׳ ולגרוס כמה נשחטה וקאי על הסימנים אם נשחטו כשיעור כי תיבת במה אין לו פירוש ולשון הרמב״ם בפ״א הי״ג ״עד שיודע לך בודאי שנשחטה שחיטה כשרה״ וכן דעת הרשב״א ז״ל כאן דלא סמכינן ארוב פעמים שחט שפיר משום דהוה רובא דתלי׳ במעשה והאי מימרא דר״ה לוקחה מדרשת הספרא על הקרא ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור ס״פ שמיני מובא ברש״י שם ״צ״ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין נשחט חציו של הקנה ובין נשחט רובו״ והאי נראה דדרשא גמורה היא דהרי קאמר דהקרא מיותר לגמרי ואיך לא הזכיר האי חייב בדיקה שום תנא ואפילו לדעת התוס׳ דמה״ת יש לסמוך על רוב פעמים שחט שפיר איך שתקו התנאים במשנה ובברייתא מלהזכיר חיוב זה דרבנן של בדיקת הסימנים לאחר שחיטה, ולא עוד אלא מה נעשה בדינא דרבא דמומר לנבלות מותר לאכול משחיטתו משום דלא שבק התירה ואכל איסורא ושחיט שפיר אבל דלמא לא שחט רובא וזאת אינו בידו דהרי צריך לבדוק בסימנים והרשב״א שם הקשה כזאת ותירץ דמסתמא יבדוק בסימנים ואם ימצא דלא נשחט רובא יגמור השחיטה תוך שיעור שהיי׳ אלא דסכ״ס מה נעשה לדידן דאנו אוסרים כל שהיי׳ כל דהו ואיך פסקינן דין זה דרבא לקבעו בשו״ע, ולעיל שם יישבתי זאת דרך פלפול בסברא נאה עיי״ש.

ב׳) דמתחלה רצה להביא ראי׳ לדינא דשמואל מהא דתנן דרש״א דשיעור שהיי׳ כדי ביקור מאי לאו כדי ביקור סימנים ודחה ראי׳ זו דכדי ביקור חכם קאמר וקאי אסכין, ואח״כ שאל לא בדק מאי ומביא ברייתא דפליגו בה תנאי אי טרפה או גם נבלה ומטמא במשא הרי מפורש כאן בברייתא זו דינו של שמואל, למה לא הביא ראי׳ לשמואל מהאי ברייתא כמו שמביא תחילה ממשנה והביא הברייתא כדי לפרש מימרא דאמורא דבלא בדק מה דינו וזה אינו מדרך הגמ׳ וכמוה לא מצאתי בש״ס.

ג׳) האי כדי ביקור חכם דקאמר הוא תימא רבתא דהרי בדיקת סכין לחכם רק קודם שחיטה בעינן וגם זאת רק מפני כבודו של חכם ומה ענין זה לשיעור שהי׳.

ד׳) כאשר מסיק דטבח חכם קאמרינן מה ענין חכם לכאן הלא כל שוחט צריך שיבדוק הסכין גם לאחר שחיטה ולא בעי חכם וא״כ יותר הי׳ לו לתלות שיעור השהיי׳ בבדיקת סכין שלאחר שחיטה בין שחיטה לשחיטה.

ה׳) הרמב״ם ז״ל בפיה״מ מפרש כדי ביקור טבח חכם ״כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא״ עכ״ל וכל אנשי חיל עמדו כמשתומם איך אפשר שהרמב״ם העלים עיניו מסוגי׳ מפורשת כאן דדחה הש״ס דלא קאי על בדיקת הסימנים אלא אבדיקת סכין ולא עוד אלא דאם באמת אבדיקת הסימנים קאי חכם מה עבידתא הכא הלא בדיקת הסימנים על הטבח אם חכם ואם לאו ואיה מצינן להצריך חכם לבדיקת הסימנים.

ועתה בני הט אזנך לשמוע קושט דברי אמת ותראה איך שיטת הרמב״ם בולטת מתוך הסוגי׳ אשר בה כל יתר הראשונים נלאו למצוא דרך ישכון האור.

הנה הרא״ש ז״ל כתב ואחריו בנו הטור בסי׳ כ״ה דאם רואה בשעת שחיטה הסימנים שחוטין לפניו אין צריך יותר והמחבר בשו״ע שינה לשונו וכ׳ וז״ל ״השוחט צריך שיבדוק בסי׳ לאחר השחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שוחטין רובן וכו׳״ עכ״ל והטו״ז הרגיש בשינה לשון זה שהמחבר מוסיף מדלי׳ דאפילו רואה שנשחטו רובן יוכל לסמוך אראי׳ בשעת שחיטה אבל במהרי״ל בשם רבו כ׳ באמת להחמיר, שראוי ונכון להעביר ידו על החתך דבראיי׳ אין לבדוק יפה דביה״ש מלא דם, ופשיטא דעל שחיטת רוב קאמר הכי עכ״ל הטו״ז. וכפי הנראה מתוך דבריו דהמהרי״ל לא לפרש מלתא דשמואל קאתא, אלא גם הוא מודה לדעת הב״י דאם ראה בשעת שחיטה שנשחטו רובן מדינא לא צריך יותר, אבל מצד חומרא ועצה טובה קאמר שיעביר ידיו לתוך החתך, אבל לפע״ד א״א לומר כן כי דעת הב״י הוא לפלא בעיני כי לפי שיטתו צריכין לפרש מימרא דשמואל דקאי דוקא אאם לא ראה בשעת שחיטה שנשחט הרוב ואיך סתם דבריו לומר הטבח צריך לבדוק לאחר שחיטה, דמשמע דלעולם צריך לעשות כן, והרמב״ם ז״ל הוסיף בלשונו לכתוב כל טבח וכו׳ אלא דהרא״ש ז״ל כתב דאם מונח הנשחט לפניו באופן שרואה ביה״ש מפורעת והסימנים נשחטים מכל וכל לא מסתבר כלל להצריך עוד בדיקה אח״כ, אבל בסתם שחיטות אינו כן כי מלוכלך הביה״ש בריבוי הדם והרבה פעמים לא נשחטו כולן רק רובן לכן קאמר בסתם דהטבח צריך לבדוק ולא יסמוך על מה שראה בשעת שחיטה שנשחטו הסימנים כולן או רובן, כי עלול לטעות לפעמים, והוא חומרת שמואל שהחמיר שלא לסמוך על הראיי׳ שבשעת שחיטה ומסתמא רק לכתחלה קאמר האי צריך אם באמת ראה בשעת שחיטה שנשחט הרוב וכן למדתי מלשון הרמב״ם ז״ל שכתב ״כל טבח צריך שיבדוק בסי׳ לאחר השחיטה ואם לא בדק וכו׳ הרי זה נבלה אפילו היה השוחט זהיר ומהיר״ עכ״ל הזהב הנה בסיפא לא כתב אם לא בדק לאחר שחיטה אלא סתם אם לא בדק משמע דברישא לכתחלה מצריך בדיקה לאחר שחיטה דוקא ולא סגי במה שראה בשעת שחיטה, אבל בסיפא כתב, אם לא בדק דהיינו דלא בדק כלל לא בראיי׳ בשעת שחיטה ולא בבדיקה לאחר שחיטה, אז הוה נבלה, ותדע שכן כוונת דבריו, מדמסיים אפילו השוחט זהיר ומהיר, ר״ל שלא נסמוך דרוב פעמים שחיט שפיר, ואי דמיירי דלא בדק לאחר שחיטה אבל ראה בשעת שחיטה שנשחטו כולן או רובן, יותר רבותא הוול״ל דאפילו ראה בשעת שחיטה שנשחטו כהוגן מ״מ נבלה הוה, והוא ברור בפירוש דברי הרמב״ם ז״ל.

ועל זה רוצה הש״ס להביא ראי׳ לחומרת שמואל כדרכן להסמיך דין מחודש למשנה וברייתא, ממתני׳ דלקמן דקאמר ר״ש כדי ביקור, היא שיעור שהיי׳, ודחה לא כדי ביקור חכם - והכוונה בזה לדעת הרמב״ם עפ״י שיטתו, בהא דצריך להראות סכינו לחכם הוא משום לתא דאיסורא, וכתבנו כבר למעלה דלאחר שהחמירו לפסול השחיטה ע״י פגימה כ״ד הנרגשת אע״פ שאינה אוגרת, בעינן חכם מדינא דסתם טבח אינו מטריח לבדוק בהבנת הלב, כי למצוא פגימה דקה כל כך צריכא הרבה יישוב הדעת ומתינות ומינה דה״ה בכל דבר הצריך הבחנה יתירה על כל שהו בעי חכם, וכדאמרינן לקמן מ״ד ע״ב דמלתא דתלי׳ בסברא מקרי הורה בה חכם, ופרש״י כגון מקיפין בריאה דפעמים אדם טועה בדמיון, וא״כ ה״ה בשחיטה מצומצמת שקשה להעמיד על הבירור אם נשחט רובא, לא די בבדיקת הטבח אלא בעי חכם, וזה דקמשני לא אלא כדאמר ר״י כדי ביקור חכם וקאי הסימנים דאם אירע שחיטה מצומצמת, אבל לעולם אימא בסתם שחיטות סגי ברואה בשעת שחיטה דאיכא רוב הנראה לעינים, וע״ז פריך אח״כ לא בדק בסימנים והוא בדלא בדק כלל או בשחיטה מצומצמת שמיירי המשנה באמרה כדי ביקור חכם ופריך בדיעבד אולי סמכינן אשוחט זהיר ומהיר, דמסתמא איכא רובא, ע״ז הביא הברייתא דחד אמר טרפה וחד תנא נבלה, ומהאי ברייתא ודאי ליכא הוכחה לדינא דשמואל שהוא אצרכתא לכתחלה ומדרבנן, במקום שראה בשעת שחיטה שנשחטו הסימנים כהוגן, אלא הא ברייתא קאי על לא ראה כלל או בראה שחיטה מצומצמת ולא בדקה וכאשר נדרש בספרי הנ״ל, דלהבדיל בין הטמא ובן הטהור היינו בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו, הרי דמשחיטה מצומצמת המדובר, שלא נתברר אם נשחט רובו או רק חציו, וע״ז קאמר דנבלה ולא סמכינן ארוב פעמים שחיט שפיר - וכאשר אבאר בסמוך במימרא דר״ה, כי במקום דכתיב להבדיל הוא מ״ע לבדוק ולא לסמוך ארובא, כך מתפרש הסוגי׳ לדעת הרמב״ם ומתיישבות ממילא כל הקושיות שסדרנו בריש דברנו ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ בדר״ה קמיפליגו וכו׳ מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן חזקת טומאה לא אמרינן - הנה רש״י ז״ל מפרש חזקת איסור היינו איסור אבמה״ח, אבל תוס׳ ביצה כ״ה פ״א חולקין על רש״י ז״ל בזה, שהקשו להם הרי אסור אבמה״ח ע״י המיתה חלף הלך לו, ואיך שייך להעמידו על איסור שכבר עבר ולכן כתבו דחזקת איסור דקאמר היינו איסור אינו זבוחה ומשום דכתיב וזבחת שהוא מ״ע ע״ש.

והנה לכאור׳ נראה דרש״י בעצמו חזר כאן מני׳ ובי׳ ממה שכ׳ בתחלה דחזקת איסור הוא אבמה״ח, דבד״ה מר סבר כתב וז״ל מ״ס בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה, וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמא עכ״ל הרי דלא הזכיר כאן חזקת אבמה״ח אלא חזקת אינה זבוחה כתוס׳ וכד הוינא טליא אמרתי ליישב סתירת דברי רש״י ז״ל בדרך פלפול הנהוג בינינו עפ״י מה שראיתי לקדוש זקני מאוה״ג רע״א ז״ל בהגהותיו ליו״ד סי׳ כ״ז, שרצה ליישב קושי׳ התוס׳ על רש״י דאיסור אבמה״ח בלא״ה הרי הלך לו, וכתב הוא ז״ל דבשחיטה פסולה עכ״פ הבני מעיים אבמה״ח, אפילו לדידן דל״ל הא דר״ל דריאה לאחר שחיטת הקנה, כמאן דמנחי בדיקולי, בב׳ סימנים כ״ע מודים דהבני מעיים כמנחי בדקולא, וא״כ חזקת איסור אבמה״ח של בני מעיים מעיד שלא נשחטה כראוי, והבהמה כולה נגררת אחרי הבני מעיים עיי״ש ולפ״ז אמרתי דכל זאת שייך בפסולי שחיטה של שהי׳ דרסה וכו׳, אבל בפסול דלא בדקו בסימנים דאיירינן הכא לא שייך האי חזקת אבמה״ח, דהרי אי לא נשחט רובא ליכא איסור אבמה״ח על הבני מעיים, לכן על עיקר מימרא דר״ה דקאי על כל ספק שחיטה דעלמא, מפרש דחזקת איסור הוא אבמה״ח, אבל בהא דמר סבר, דקאי על לא בדק בסימנים, הוכרח לפרש דחזקת איסור הוא אינה זבוחה אבל אחר שנכנסתי בעומק עניני מסכתא זו, ראיתי שאין בכל אלו ההקדמות ממש, וכאשר יתבאר לכל המעיין בפתיחה שלי ובחדושי לקמן ל״ב ע״ב.

אבל האמת יורה דרכו שאין כאן שום סתירה בדברי רש״י ז״ל - כי מה שפי׳ רש״י ז״ל מ״ס דבחזקת שלא נשחטה מוקמית לה, אין לו ענין לפי׳ התוס׳ דבחזקת איסור עשה דאינה זבוחה מוקמינן לה, דלא על חנם הביאו התוס׳ קרא דוזבחת, אבל רש״י כאן לא הזכיר קרא זה כלל, וגם לא כתב דבחזקת אינה זבוחה מוקמית לה, אלא בחזקת שלא נשחטה, ופלוגתת רש״י ותוס׳ בזה הוא כאשר אבאר דענין חזקה דילפינן לקמן מנגע יש לפרש על שני אופנים, אופן אחד דבכל ספק שנתעורר אצלנו על השתנות הדבר מכמות שהיה מתחלה, אמרינן שלא נעשה שינוי אלא הדבר נשאר כמות שהיה, וא״כ אין אנו מחזיקים את השם טומאה טהרה איסור היתר וכדומה, אלא מחזיקים המעמד ומצב בלי השתנות, ולא איכפת לן השם כלל, אלא אפילו משתנה השם ע״י סיבה מ״מ מחזקינן המעמד הישן ולא נסתפק שנתחדש סיבה חדשה, והמשל בזה איסור אבמה״ח, אע״פ שע״י המיתה משתנה האי איסור אבמה״ח לאיסור נבלה, מ״מ אם נחזיק במעמד הישן שלא נשחטה אע״פ שהיא מתה לפנינו, אבל מעשה השחיטה נאמר שלא נעשה כהוגן והוא כאלו לא נעשה, אז שפיר אסורה ומטמאה כנבלה - וכן להיפך למשל אם אנו דנין על הולד אם הוא בכור, לא מצינו למימר דמוקמינן האי ולד על חזקת שאינה קדוש בבכורה מפני שבעודה במעי אמה לא היה בה קדושת בכור, כן גם עתה לאחר שכבר יצא לאויר העולם, דהרי הסיבות אינם שוות דבמעי אמה אין בולד קדושת בכור מפני שפטר רחם בעינן ואם נחזיק את השם זה דאינה קדוש גם לאחר הלידה, צריכין לחדש סיבה חדשה דהיינו שלפני ולד זה כבר היה פטר רחם ע״י לידה קדומה, ואנן בחזקה לאו להחזיק את השם קאתינן עלה, אלא להחזיק המעמד ולא נחדש סיבה חדשה כדי להחזיק את השם הישן.

ודברים שכתבתי למדתי מתוך דברי הרשב״א ז״ל יבמות דף ל׳ ע״ב, דבגמ׳ שם קאמר רבה דמש״ה לא קתני בגירושין ספק קרוב לו או לה דחולצת, משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק היתה עומדת ומספק אי אתה יכול לאסרה, וכ׳ שם הרשב״א שאחרים הקשו למה לא נחזיק מאיסור א״א לאיסור יבמה לשוק, כמו לר״ה דהכא דמחזקינן מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, ותירץ הוא ז״ל דלעולם לא מחזקינן מאיסור אחד לשני, אמנם שאני בהא דר״ה, דבין בחיה ובין במיתתה אסורה וא״א להתירה רק ע״י מעשה השחיטה, וא״כ עליך להביא ראי׳ שנעשה בה מעשה המכשרת הלזו (ואע״פ שנעשה מעשה אשר עליה אנו מסופקים אם היא מעשה המכשרת או המנבלת, מעשה המכשרת הצריכה דקדוק בכל פרטיה חשובה יותר ממעשה המתנבלת, לכן כ״ז שאין לנו בירור, יותר מסתבר לומר דהאי מעשה אינה מדוקדקת המכשרת), משא״כ באשה זו שהיה לנו חזקה שע״י מיתת בעלה תהי׳ מותרת לשוק בלי שום מעשה כדי להתירה, ורק אתה בא עליה לאסרה מחמת ספק מעשה גירושין, בזה אמרינן להיפך, עליך להביא ראי׳ שנעשה מעשה זו כהוגן כדי לאסרה עכתד״ק, וכל הרואה יראה כי דברי נכללו בכלל דבריו, שבחזקה לא איכפת לן להחזיק את השם אלא שלא נחדש סיבה חדשה להוציא הדבר ממה שהיה מתחלה.

אבל האופן השני בענין חזקה, הוא ההיפך ממה שכתבנו, דלעולם מחזקינן את השם הישן אפילו ע״י סיבה חדשה, כמו בהא דולד הנולד, יש לו חזקה שאינו קדוש בבכורה ממעי אמו, וכמו שחזקת טומאה דגברא לא נסתלק אע״פ שנטהר באפר הפרה, משום דשמא הפרה טרפה היתה ולהיפך לא נחזיק משם לשם אחר, אע״פ שהסיבה לשני השמות שוות, כמו מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, אע״פ שלשניהם יש סיבה אחת, דהיינו ״לא נשחטה״ אלא דבחיה כל שלא שחטה נקרא האיסור אבמה״ח ובמיתתה אם לא נשחטה נקרא נבלה, מ״מ כיון שאין השם שוה לא נחזיק הסיבה לחודה.

ובזה פליגו לפי פירש״י ז״ל הני תנאי דברייתא בהא דר״ה, דמר סבר נבלה ומטמא במשא דכל זמן שלא תוכל להביא ראי׳ על מעשה השחיטה שנעשה כהוגן אנו מוקמינן את הבהמה בחזקת שלא נשחטה, דהיינו שלא נעשה האי מעשה כהוגן, וממילא מחזקינן מאיסור אבמה״ח לאיסור נבלה, כי הסיבה שלא נשחטה שוה בשניהם, אבל אידך מ״ד דסובר טרפה ואסורה באכילה אבל נבלה לא, סובר דאנן השם מחזקינן ולא הסיבה שלא נשתנה, ולכן שם איסור אכילה שהי׳ עליה בחיה מחזקינן, שגם עתה אסורה כבתחלה, ובזה י״ל או דסובר כתוס׳, דשם איסור הוא איסור עשה דאינה זבוחה, או והוא העיקר, דשם אבמה״ח ונבלה כשם אחד יחשבו כי אבמה״ח הוה מתה מקצתה ונבלה מתה כולה, דמה״ט אבמה״ח מטמא כנבלה וכמבואר לקמן קכ״ח ע״ב וכאשר נדבר מזה עוד בכמה מקומות במס׳ זו, ולכן גבי איסור מוקמינן לה בחזקת איסור ולגבי טומאה מוקמינן לה בחזקת טהרה, ואין בזה סתירה, דממ״נ אי לא נשחטה כראוי׳ הרי נבלה ואי נשחטה כראוי׳ הרי זו מותרת גם באכילה, דמ״ש מהא דשנינן במס׳ טהרות, מובא בגמ׳ פסחים דף י׳, בשני ב״א שהלכו בשני שבילין, אחת טמא ואחת טהור, דבבאו לשאול בזא״ז שניהם טהורין ואפילו בב״א רק מדרבנן טמאים, אבל מה״ת טהורים וכמש״כ התוס׳ שם.

זו היא שיטת רש״י ורשב״א ז״ל אבל התוס׳ סברו בענין חזקה כאופן השני שכתבנו, דלעולם מחזקינן השם, ולכן המציאו שם שם חזקת איסור עשה שאינה זבוחה ומקרא דוזבחת דאתא למצוה, ואפילו להחזיק את השם ע״י סיבה חדשה נמי מחזקינן כאשר מבואר מתוס׳ לקמן בסוגי׳ דרוב, דמוקמינן בחזקת שאינו קדוש בבכורה ע״י שנאמר שאמו כבר הוליד ולד לפני זה וכדומה לחזקות כאלו, וכאשר נבאר שם. ולכן נתקשה להו כאן, הלא נגד חזקת איסור דאינה זבוחה איכא חזקת טהרה דבהמה, והיינו צריכין למימר אוקי חזקה מול חזקה ויהי׳ הן לענין איסור אכילה והן לענין טומאת נבלות ספק, וזה דלא כחד תנא דהני תנאי דברייתא לכן כתבו בד״ה ואסורה באכילה, דמה״ת מותרת גם באכילה ומשום דרוב פעמים שחיט שפיר, ואינו דומה לשאר ספק כמו ספק שהה או דרס, דעשה איזו שינוי, כמו הגביה הסכין באמצע השחיטה ומסופקים אנו אם שהה כשיעור שהיי׳ או ששחט בסכין קצר בהלכה בלא הבאה ונסתפק אם דרס, וכדומה מן הספקות העולות ע״י איזה שינוי, בזה שייך לומר דמוקמינן אחזקת איסור של אבמה״ח או אינה זבוחה, וניהו דלעומת חזקת איסור איכא חזקת טהרה, עכ״פ ספק הוה ולדעת התוס׳ גם ספק אסור מה״ת, אבל בלא בדק בסימנים דליכא לפנינו שום ריעותא לעורר ספק אם נשחט הרוב, אזלינן בת״ר רובא דרוב פעמים שחט שפיר, ונ״ל דלדעתם לא מיירי בשראה שהשחיטה מצומצמת, או שנאמר דאפילו בראה שהאי שחיטה מצומצמת מ״מ איכא רובא, דמסתמא שחט הרוב, כרוב שחיטות דעלמא, אבל מדרבנן החמירו לגבי אכילה ולא החמירו גבי טומאה, אלא דהתוס׳ לא בארו דעת המתניתא, דתנא נבלה ומטמאה במשא, ונ״ל דגם לדעת המתניתא מה״ת שריא משום דרוב פעמים שחיט שפיר, אבל מדרבנן החמירו גם לענין טומאה משום דלא יהיה כסותרים איסור עם טומאה, וזה דוחק גדול, אבל אין לומר דלשיטת התוס׳ תרתי בעינן, שם החזקה וגם סיבתה שלא תהי׳ חדשה, ולכן חזקת איסור איכא משום דסיבתה שלא נשחטה אינה חדשה, אבל חזקת טהרה ליכא, משום דסיבתה נשתנה דמתחלה בעודה בחיותה של הבהמה היתה טהורה משום שחיה, ועתה נחזיק את טהרתה מכח סיבה חדשה, דהיינו שנשחטה כראוי, דכל המעיין בתוס׳ בסוגי׳ דלקמן דף יו״ד בד״ה ודילמא, יבין כי לדעת התוס׳ נחזיק את השם גם ע״י סיבה חדשה, שהקשו שם למה לא נצרף חזקת טהרה דגברא לחסרון הנגע דהשתא, ונטהר את הנכנס לתוך הבית בנתיים, ואם נאמר דלעולם לא נחזיק את השם ע״י סיבה חדשה לק״מ דעד שנכנס לבית הי׳ טהור בשביל שלא נכנס לבית המנוגע, ועכשיו נחזיק אותו לטהור בשביל שמא נתקטן הנגע קודם כניסתו, אדרבה נאמר דכמו כן הי׳ חזקה, שאם הטהור יכנס לבית זה יטמא, ומספק שמא בצרה הנגע אתה רוצה לטהרו, עליך להביא ראי׳ שכבר חסרה הנגע, וכן בדף הסמוך ד״ה אתי׳ מפרה אדומה, כתבו התוס׳ דאיכא חזקת טומאה נגד חזקת כשרות דבהמה, גם כאן איכא האי פירכא, דהרי הי׳ להאי טמא חזקה שאם יוזרק באפר פרה יטהר, ואיך נחזיק בחזקת טומאתו, ע״י שניחוש שהפרה טרפה, שהיא סיבה חדשה, וע״ש ע״ב ד״ה לר״מ דחייש למיעוטא כתבו דאיכא נגד חזקה שלא ילדה, חזקת ולד שאינו קדוש גמעי אמו וכמו שהבאתי זאת לעיל מכל כלין מוכרח, דהתוס׳ חולקים על סברת הרשב״א מהיפךלהיפך ולדעתם מחזיקים את השם הישן אפילו ע״י סיבה חדשה.

ולא עוד אלא שאני רואה סברת הרשב״א מופרכת גם מכמה דוכתא בש״ס גופא, דמה יענה לכל הני משניות מובאים בריש נדה מקוה שנמדד ונמצא חסר, וחביות שהי׳ הולך ומפריש עליו, וכן הא דאיתא כאן לקמן, טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ, וכן שחט בסכין ונמצאת פגומה, דמצרפינן חזקת טומאה דגברא וחזקת טבל וחזקת איסור לחזקה דהשתא של המקוה והחביות והסכין, שכל זה לפי סברת הרשב״א ליתא, דאיך נחזיק את השם ע״י שנחדש סיבה חדשה לומר שכבר היתה המקוה חסרה והחביות חומץ והקנין פגום, במקום שהחזקה דמעיקרא אומרת להיפך, דהשתא הוא דאיתרע, וחזקת טומאה דגברא מה בעי הכא דכמו שהי׳ לו חזקה שטמא כן הי׳ לו חזקה שאם יטבול במקוה זו שיטהר, ומפני מה אתה בא לטמאו, מפני שנתעורר לך הספק כשם שהמקוה עתה חסר לפניך, אולי כבר נתחסר קודם הטבילה, עליך להביא ראי׳ שכן הי׳, דכל זמן שאין לך ראי׳, אמרינן השתא הוא דחזרה, דהרי ילפינן מנגע ליזול בתר חזקה דמעיקרא.

ולכן מאד אני תמה על הגאונים השב שמעתא והישועות יעקב סי׳ נ׳ וק״ז בעהחת״ס ז״ל יו״ד סי׳ זה שכולם דוחים הא דחידש לן הפלתי בסי׳ ל״ג, דספק נקה״וו הוה ספק בשחיטה, כיון דאם ניקב הושט אין כאן שחיטה, והגאונים הנ״ל דחו דבריו עפ״י הרשב״א הנ״ל, דכיון דלהאי נשחט היה חזקה שאם יעשה בה מעשה השחיטה כהוגן תתכשר לאכילה, כי בחזקת ראוי׳ לשחיטה היתה עומדת, א״כ עליך להביא ראי׳ שנולד איזה דבר המוציאה מחזקת ראוי׳ לשחיטה. ואיך לא חלו ולא הרגישו דהתוס׳ לא סברו כסברת הרשב״א, אלא דאנן מחזיקין את שם החזקה ואפילו ע״י סיבה חדשה, וכן מורים כל הני סוגיות שהבאתי לעיל דלא כרשב״א.

והנה השב שמעתא שמעתתא ה׳ פ״ו הרגיש בתימא זו, והקשה מברייתא דשחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם או לאחר שחיטה נשמט, דהוה ספק בשחיטה ופסולה, ולפי סברת הרשב״א דלעולם דנין על החזקה כמו שהיתה קודם שנולד הריעותא, הנה היתה בחזקת ראוי׳ לשחיטה ואיך נוציאנה מכח ספק, כיון דגוף מעשה השחיטה כהוגן נעשה, ומתרץ את זאת עפ״י דברי הרמב״ן מובא בחי׳ הר״ן ז״ל ריש א״ט, דשמוטה בשעת שחיטה מש״ה טרפה, משום דא״א דשחט שפיר משום תנועת הסימנים וא״כ בספק שמוטה איכא ספק בגוף מעשה השחיטה אי נעשה כהוגן, ואינו דומה לספק נקה״וו דאין לספק על גוף מעשה השחיטה עיי״ש.

הנה מה דלא נתקשה לי׳ מכל הני דלעיל צ״ל דבהני פשיטא לי׳ דהספק בגוף המעשה, דאם המקוה חסרה הרי לא טבל כל גופו בב״א, ואם יש עליו דבר חוצץ נשאר מקצת גופו בלא טבילה, ואם הסכין פגום לא שחט אלא קרע, וכמש״כ רש״י לקמן יו״ד ד״ה שמא בעור נפגמה, ונמצאת שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו וקרא אמר וזבחת עכ״ל, אלא דאני רואה דבכל זאת לא הועיל הגאון לסלק האי חומר, הן מבריית׳ דספק שמוטה שהקשה הוא ז״ל, והן מכל הני משניות שנמצא בהן סתירה לסברת הרשב״א, כי אפילו נניח שבכל הני איכא ספק בגוף המעשה מ״מ מה מעורר לנו האי ספק בגוף המעשה, אותו הספק שחוצה לה, והרי האי ספק איפשט לן אם נעמיד המקוה והגוף והסכין בחזקתן דמעיקרא, ואז נאמר האי גוף הי׳ בחזקת ראוי׳ לטבילה, והאי בהמה היתה בחזקת ראוי׳ לשחיטה, לכן עליך להביא ראי׳ שע״י סיבה חדשה יש על האי גוף דבר חוצץ, והסימני הבהמה נשמטו - ומכש״כ במקוה חסרה וסכין פגום שעליך להביא ראי׳ שנחסר המקוה ונפגם הסכין קודם גמר טבילה ושחיטה נגד חזקה דמעיקרא.

גם הראי׳ שהביא שם השב שמעתתא לסברת הרשב״א שנראה בעיניו מוכרחת, לא כן עמדי, דראייתו הוא ממה דהקשה אביי ביבמות שם, א״ה בספק קידושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת אל תאסרנה מספק, ומה פריך והא אשה זו אסורה היתה בחיי בעלה על אחיו מצד איסור אשת אח וא״כ נחזיק האי איסור אשת אח גם לאחר מיתת בעלה, וכאן אינו מאיסור לאיסור כמו אשת איש ויבמה לשוק, אלא האי איסור אשת אח עצמו נחזוק גם לאח״מ מפני ספק קדושי ערוה, אלא ודאי דע״י סיבה חדשה לא נחזיק אפילו אותו איסור עצמו, ולפע״ד שאני התם דאיסור אשת אח במקום שאין לה בנים, כעת יתהפך להיתר ולמצוה ע״י מיתת בעלה ואינו דומה לאבמה״ח או לאיסור אשת איש דאע״ג דהני איסורים אזלו ג״כ ע״י המיתה של הבע״ח ושל הבעל, אבל לא נתהפכו להיתר, כי גם אחר מיתת הבעל חי אסור משום נבלה, ואחר מיתת הבעל אשתו אסורה משום יבמה לשוק, אבל האי איסור אשת אח דממילא נעשה היתר ע״י מיתת הבעל, אין כאן מקום להמשיך אותו האיסור אלאחר מיתת הבעל, והסברא ברורה בעיני, אשר על כן אני אומר דסברת הרשב״א אין לה שום ראי׳ מש״ס וסתירות רבות לפנינו נגדה, לכן קם דינו של הפלתי במקומו דגם נקה״וו הוה ספק בשחיטה, ועוד נדבר מענין זה לפנינו בסוגיות הבאות בס״ד ודו״ק.

ע״ש גמר׳ גופא אר״ה בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת וכו׳, נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו׳, כתב בחדושי ק״ז בעהחת״ס ז״ל דר״ה ברישא קמ״ל דאזלינן בתר חזקה ובסיפא דאזלינן בתר רובא, דברישא ממשיכין חזקת איסור שבחיי הבהמה, ובסיפא סמכינן ארוב בהמות כשרות עיי״ש, ויפה כתב דברישא איכא חזקה ובסיפא רוב אלא דהא מלתא דאזלינן בתר חזקה ורובא איתי׳ בכמה משניות וברייתות ולא צריכין בזה להא דר״ה אבל ר״ה רבותא אחרת קמ״ל דברישא קאמר דמוקמינן בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה ולעיל כתבנו דהי׳ ראוי להגיה ״בכמה״ תחת ״במה״ כדי לכוון דבריו להא דספרא דדרש להבדיל בין הטמא ובין הטהור על ספק שחט חציו או רובו של קנה אלא דקשה מאד לשלוח יד בלישנא דגמ׳ ובפרט שאז צריכין להגיה גם תיבת נשחטה לסלק אות ה״ה וגם קשה וכי ר״ה ברייתא אתא לאשמעינן אבל האמת עד לעצמו כי דרכן של חז״ל להכניס חדושי דינים ולהסמיכם לקרא וכן חדושי דינים של האמוראים להכניסם במשנה או ברייתא קדומה וכן עשה ר״ה כאן כי הברייתא מדברת מספק במעשה השחיטה עצמה אי שחט רובא או חציו דמוקמינן אחזקת איסור ונידון כנבלה ודאי אבל ר״ה מוסיף דר״ה גם בנולד ספק בסכין והוא דינו דלקמן דפליג בזה עם חברו ר״ח בשחט בסכין ונמצאת לאחר שחיטה פגומה וקמ״ל דאע״ג דהנשחט בחזקת ראוי׳ לשחיטה עומדת וגם הסכין הי׳ לו חזקת בדוק והיינו צריכין לומר השתא הוא דאיתרע מ״מ ממשיכין חזקת איסור דבהמה לומר דבעור נפגם הסכין ולכן בדקדוק גדול קאמר עד שיודע לך במה נשחטה ר״ל באיזה סכין נשחטה אם שלם או פגום וזה רבותא רבתא כי ר״ח באמת מכשיר ואומר שמא בעצם המפרקת נפגמה ור״ה פוסל אפילו בשיבר בה עצמות וכן בסיפא דקאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה נמי בדקדוק אומר ״במה״ ולא ״אם״ כי הברייתא דרשה זאת מקרא דולהבדיל בין חיה הנאכלת לחיה אשר לא תאכל בנולד בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה וכמש״כ רש״י ז״ל עה״ת ומסתמא הפירוש על ספק דרוסה או בישוב לה קוץ מחיים בספק שאירע בה דבר מחיים ואנו מסופקים אם נפסלה ע״י האי ריעותא או לא כי לא על חנם קרי לי׳ סימני טרפה דבכוב״כ נטרפה מחיים כי רק מה שנעשה מחיים קרי טרפה וקמ״ל דאע״ג דהריעותא לפנינו לא נאמר הרי האי בע״ח בכוב״כ יצא מן הרוב דהרי רוב בהמות אין להם מים במוח או קוץ בושט מ״מ סמכינן ארוב בהמות כשרות לומר דניהו דיצא לענין זה מן הרוב שאין להם ריעותא עדיין לא יצא מן הרוב הכשרות וכאשר כן דעת חכמי קראקא ביו״ד סי׳ ל״א וכאשר נדבר מענין זה באריכות בסוגי׳ דישב לה קוץ בושט עיי״ש אבל ר״ה לא ס״ל כן אלא כדעת הרמ״א המחמיר בנולד ריעותא מחיים אלא בבא זאב ונטל ב״מ והחזירן כשהן נקובים דליכא ריעותא מחיים ולא איתרע הרוב כלל בזה אזלינן בתר רובא ולכן בדקדוק קאמר במה נטרפה משום דקאי על הספק אם ע״י זאב ולאח״מ או ע״י קוץ וחולי ומחיים וקרי לי׳ טרפה שלא בדקדוק דאם הזאב נקבן לאח״מ לא מקרי טרפה.

ע״ש גמר׳ מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא, מפרש״י נראה דקאי על הנקב שבמקום שיניו ולכאור׳ לשון הגמ׳ משמע נמי כן, דקאמר מי חיישינן שמא במקום נקב נקב, הרי דפשיטא לי׳ דהזאב נקב אלא דהספק הוה שמא במקום שהי׳ נקב מכבר הכניס את שיניו, אבל א״א לפרש כן, דא״כ איזה ריעותא איכא ומ״ש מליתנייהו דהרי הזאב ודאי נקב ולכן העיקר כמש״כ התוס׳ דמיירי אפילו יש נקבים שלא במקום שיניו, והביאו ראי׳ מלקמן דמכשרינן ניקבה הריאה במקום דממשמשא ידי׳ דטבחא, דקאמר שם בגמ׳ כי היכי דתלינן בזאב, ואי דבזאב דוקא במקום שיניו תלינן, אין כאן ראי׳ והלב ארי׳ ז״ל לא עיין בגמ׳ עד שהי׳ סובר דהתוס׳ מסברא דנפשם אמרו זאת - אבל אמת דגם מגמ׳ דהכא מוכרח הדבר כמש״כ הלב ארי׳ אלא דלשון הגמ׳ קשה כנ״ל וצ״ע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה כולהו תנינהו כבר כתבנו לעיל מה שיש להעיר על דברי התוס׳ ועוד יש לי להעיר על שיטת הבה״ג שהביאו, דעיקור סימנים לאו טרפה הוה, אלא שכן אתא ההלכתא דאין השחיטה מועלת בסימן השמוט, ואפילו בעוף שהכשרו בסי׳ אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני עכ״ל, והנה לפ״ז ע״כ הבה״ג ס״ל כדעת הרמב״ם דגם בעוף בעינן לכתחלה שחיטת שני הסימנים דאל״כ ראב״א לקמן כ״ח ע״א דאית לי׳ בעוף דוקא ושט ולא קנה, איך יפרנס האי תוספתא דשחט הושט ונשמט הגרגרת אשר מינה שמעינן עיקור דבה״ג דאם בעוף גם לכתחלה רק ושט ולא קנה, איך יפסול שחיטת הושט ע״י שמוטת הגרגרת, דבשלמא אי לכתחלה בעינן שני סימנין, אז שפיר י״ל דראוי׳ לשחיטה בעינן גם שניהם, ואפילו לעכב בדיעבד, אבל אי לא בעינן כלל שחיטת הגרגרת, למה לי ראוי׳ לשחיטה, ולכן רק רש״י לשיטתי׳ דל״ל עיקור של בה״ג מצי סבר דבעוף אף לכתחלה סגי בסי׳ אחד, אבל הרמב״ם דס״ל כבה״ג מוכרח לסבור דגם בעוף בעינן שני סימנים לכתחלה וזה ברור ואמת בס״ד. ועיין לקמן כ׳ ע״ב רש״י ד״ה כל המעכב בשחיטה, ובמה שכתבתי שם ודו״ק.

אמר רב יהודה אמר רב ת"ח צריך שידע ג' דברים כתב שחיטה מילה. וסימן לדבר זית רענן קרא ה' שמ"ך ר"ת שחיטה מילה כתב:

דין שהת"ח צריך שידע ג' דברים כתב שחיטה ומילה וקשר של תפילין וביארנו באיזה אופן צריך שידען ולמה. גם ברכת חתנים ועשיית ציצית בקישורין ובכריכותן:

אמר ר"י אמר רב ת"ח צריך שילמוד ג' דברים כתב פירש"י כתב לכתוב שידע לחתום שמו. ופשיטא שיכול לחתום אלא שיכול לכתוב שו"ת ופס"ד ואף אגרת שלומי' בצחות לשון נאה לת"ח. שחיטה לאמן את ידיו שמא יזמן במקום שאין מצויין שוחטים. ומילה נמי כה"ג שאם יבוא במקום שאין שם מוהל שלא תדחה המצוה מזמנו. רב חנינא בר שלמי' משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין אומר אני לא מבעיא (יש כאן חסרון עיין בתוספת פ"ק דחולין דף ט' בד"ה ואידך הני כו') קשר שעושין בתפילין של ראש שעשוי כדל"ת להשלים שם של שד"י עם היו"ד קטנה שעושין ברצועה של יד כפי אשר קבלנו מאבותינו עד עתה וברכת חתנים ועשיית ציצית בקישורין בכריכותן כפי אשר קבלנו מאבותינו עד עתה כאשר כתבתי בריש יבמות:

דין דכל טבח צריך שידע ה"ש דהיינו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקר ולכתחילה צריך שידע דקרוקן אבל בדיעבד אפילו אינו יודע אלא פשטן סגי וצריך לידע אם שהיות מצטרפות. וגם צריך לידע בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא ולכתחילה, צריך ג"כ לידע ענין כסוי הדם ואם אינו יודע הלכות כו' אפי' שואלין לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט שפיר אין לסמוך עליו ואפי' אמר ברי לי ששחטתי יפה. אמר ר"י אמר שמואל כל טבח שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו ואלו הן. שהייה. דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקר. וכתב המרדכי בשם ר"א ממיץ שכתב בספר יריאים היינו שאינו יודע אפילו פשוטן של ה"ש אבל אם הוא יודע פשוטן אלא שאינו יודע דקדוקן שחיטתו כשרה דהא כמה חכמים מסתפקי להו כמה מילתי' בהלכות הלכך א"צ שידע דקדוקן אך שידע לתת לב בשינוי ולשאול על ספקו ע"כ וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה אינו ראוי שישחוט עד שידע דקדוקן לפי מסקנא פסק ההלכה ומ"מ כתב מהרי"ח וז"ל מאחר שאינו מזכיר אלא שהייה כו' ונראה לר"ת אפי' אם אינו יודע אלא אילו שרגילין לבא לידו א"צ יותר שהרי אם יסתפק בהן יודע לשאול. ואם לא ימצא שום אדם שישאול ממנו אז יחמיר דבזה בקי אפי' ע"ה דספיקא דאוריי' לחומרא ואו' ר"י כמו שצריך לידע שהייה כך צריך לידע הא דמספקא לן לקמן אי שהיות מצטרפות ועומד בתיקו ורגיל הוא לבא לידי השוחט ועוד נראה שצריך לידע בדיקת הסכין אבישרא ואטופרא שלא ישחוט בסכין פגומה ע"כ ובס"א הוסיף כסוי הדם ובודאי לכתחילה קאמר אבל אינו אסור לאכול משחיטתו אם א"י ואף לא כיסה. ופריך פשיטא כולהו תנינא בפירקין דלקמן ומשני ל"צ דשחט לפנינו ב' וג"פ שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דאינו בקי בהן זימנין דשהה ודרס ולא ידע וכ' הרא"ש וז"ל ולא ידע פי' ואינו מרגיש כיון דאינו בקי בהן בהלכותיהם א"י אם נזדמן לידו ואפילו אם ישאלו לו עשית כך וכך ומתוך דבריו ירגישו ששחט יפה אין לסמוך עליו דכל מילתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה ע"כ ובמרדכי הוסיף להדיא אפי' אמר לא שהיתי לא דרסתי אין בכך כלום:

דין עיקור היינו שנשמט אפי' סי' א' קודם שחיטה אין שחיטה מועלת לאותו סימן ואפי' גבי עוף והוי נבילה ובעודה חיה חלבה מותר (וכן גבי תרנגולת לענין ביצה:) עיקור פי' ה"ג. והוא הפי' הנכון. כגון שנשמט אפי' סימן א' קודם שחיטה ואח"כ שחטו שאין שחיט' מועלת שוב באותה בהמה או אפי' עוף שהכשרו בסי' א' אם נשמט קנה או ושט ושחט הסי' השני פסולה שחיטתו ומ"ה תנינא לקמן הנוחר והמעקר פטור מלכסות וכך הל"מ שאין שחיטה מועלת בשמוטה והוי פסול בשחיט' ומטמאה אחר השחיטה ולא הוי כטריפה ששחטה שמטהרתה שחיטה להוציא מידי נבלה כי שמוטה אינה טרפה ומ"ה ק"ל נמי לקמן כרבא בר קיסי דאמר אין עיקור לעוף לא בשחיטה ולא במליקה לפי שעיקור אינה טרפה אבל אי הוה טריפה פשיטא ששוב אינו ראוי למליקה לכ"ע ושחיטה היא שאינה מועלת בו אבל במליקה אינה נפסלת ונ"מ אף לדידן דבהמה שנשמט בה סימן אחד חלבה שרי וכן בתרנגולת לעניין ביצה וכן הלכה.

דין הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה אם נשחטו רובן ואם בשעת שחיטה ראה בסימנים שהם שחוטים א"ע לבדוק ואם לא בדק הוי נבילה ומטמאה במשא ובהמה שנשחטה בסכין שאינו בדוק ונאבד נמי אסורה אבל אם שחט בסכין בדוק ואחר השחיטה נאבד כשר וכן הדין הוא בסכין בדוקה המיוחד לטבחים ושחט בו בלא בדיקה תחילה שחיטה מותרת אלא שלכתחילה אין לסמוך על זה ובארנו דא"צ לבדוק אם נעקרו הסימנים או נקבו והיכא שהקנה שמוט ואמר בריא לי שאחר שחיטה נשמט נאמן ואם זרקו מידו ואח"כ נמצא שמוט טריפה והיכא ששחט כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא בבעת מהגרגרת שלם על הסכין הבשר אסור ובארנו דאם בא זאב אחר שחיטה ונטל בני מעיים והחזירן נקובי' אפי' שלא במקום שניים אין חוששין שמא במקום נקב ניקב ואפי' יש בו נקבים הרבה ודוקא גבי איסורא אבל גבי סכנת' כגון צפור מנקר בתאינה והדומה חיישינן שמא במקום נקב נחש ניקב והאידנא לא חיישינן בניקור פירות ובארנו היכא דבדקו לטבח ונמצא שא"י אין להטריף למפרע וגם א"צ להכשיר הכלים:

אמר ר"י א"ש הטבח צריך שיבדוק בסימני' לאחר שחיטה אם נשחטו רובן אבל א"צ לבדוק אם נעקרו הסימני' ממקומן או נקבו דסמכינן בהא ארובה כמו שאר שמנה עשרה טרפות כך כתב הרא"ש ואם בשעת שחיטה ראה הסימנים שחוטי' לפניו שוב אין צריך לבדוק והיכא שהתנה שמוט ואמר השוחט שברי' לו שאחר השחיטה נשמט כתב מהרא"י בכתבים שנאמן כמו שנאמנים על בדיקת הסימנים ואע"ג דאיכא השתא ריעותא שהרי שמוט לפניך מ"מ הא אמרינן נמי גבי טבל ועלה ונמצא בו דבר חוצץ דאיכא ריעותא אם אמר בריא לי שלא היה מקודם היה נאמן והאריך. אבל אם לא ראה אחר הקנה אלא ראה שנשחט הושט וזרקו מידו ואח"כ נמצא הקנה שמוט כתב מהרי"ק שטריפה ולא תלינן לומר אחר שנחבטה על הקרקע ופרכסה נעשית שמוטה ועיקר דין שמוטה תמצא לקמן בפ' שני סי' ט"ו. כתב האגור שנשאל מהר"י מולין על אחד ששחט העוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין והשיב דכשר דע"י גלגול הגרגרת נעשה זה וחלילה לי לאכול מאותו עוף הלא כל ספק פסולה ומי יעיד שע"י גלגול הגרגרת שלאחר (שחיטת רוב) הסי' הוא בא שמא הוא בתחלת שחיטה או באמצע השחיטה וכן מסתבר למימר שבדחיק' הסכין על הגרגרת בא שקפץ חוליא אחת ממקומ'. לא בדק מאי אר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בן ינאי טריפה במתני' תנא נבלה ומטמא במשא וכן הלכה דאמר רב כהנא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה וכתב הרא"ש וז"ל פי' כל זמן שהיא בחיים הרי היא אסורה משום אבר מן החי משום שאינה זבוחה ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשרה בסכין שאין בה פגימה הלכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשרה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוח' וכמתה מאיליה ומטמא במשא כנבלה ואם נשחטה שחיטה כשרה כראוי הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה ע"כ ודעתו לפרש שקאי נמי אסכין שאינה פגומה ולמידק מיניה דאי לא נבדק מתחיל' ושחט בו מן הסתם ושוב נאבד אע"ג דליכא ריעותא קמן מ"מ היא בחזקת איסור עד שיודע לך ולישנ' דבמה נשחטה מסייע ליה דאל"כ הל"ל עד שיודע לך במה נשחט או במה נשחטו דהיינו סימנים אבל אם בדק הסכין קודם שחיט' ואח"כ נאבד פשיטא דכשרה וא"י על מה נתחבטו המחברי' בזה להביא ראייה לכשרות דהא אפי' רב הונא דמטריף לקמן בשיבר בה עצמות היינו משום דאיכא ריעותא שהרי הסכין פגום לפניך אבל בלא ריעותא ובתחילה (נבדקה) כדינה לכ"ע כשר וכתב הרא"ש בתשובה דהיכא ששחט בסכין בדוק ונאבד קודם שבדקו ואח"כ נמצא הסכין פגום אע"פ כן כשר הוא כו' ואף אם לא בדק הסכין מקודם כתב הרא"ש ויראה טבח שיש לו סכין מיוחד' לשחיטה (ומקום) מיוחד שמצניעו שם תמיד בחזקת בדוקה תמיד עומדת ואם שרט בה בלא בדיקה ונאבדה שחיטתו כשרה וכן במרדכי ומ"מ נראה שלכתחילה לא יסמוך על זה אפי' דעתו לבדוק אחר השחיטה דשמא לא יבא לידי בדיקה ואע"פ דכשר אם לא בדק אח"כ מ"מ לכתחילה אינו נכון דהא קרא דרשינן ושחטתם בזה. ומסקי' בסוגיא דאפי' אי איתיליד בה ריעותא כגון שבא זאב ונטל בני מעיים והחזירין כשהן נקובים אפי' שלא במקום השניים אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפי' יש בו נקבים הרבה כיון שבא הזאב תלינן כולו בזאב וכמו שתלינן נקובת הריאה בטבח היכא דממשמש' ידא דטבח' וה"מ באיסורא אבל בסכנתא כגון שראה צפור מנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח חיישינן שמא במקום נקב של נחש ניקב משום סכנת נפשות דחמירא סכנת' מאיסורא ודין זה דניקור בפירו' לא חיישינן האידנא כמו גילוי מ"מ שמעינן דלא נילף מידי דסכנה להתירא מאיסורא. כתב האגודה מדמסקינן סכין איתרע בהמה לא איתרע מכאן מוכח שוחט שבדקוהו ונמצא שא"י אין להטריף למפרע וגם א"צ להכשיר הכלים דאדם איתרע בהמה לא איתרע ונשחטה בחזקת היתר (עומדת) ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה ידע ע"כ והיכא שמצינו נקב או שביר' ואינו יודע אם קודם שחיט' או לאחר שחיט' כה"ג לא אמרינן נשחט' בחזקת היתר כו' אלא מטרפין מספק ועיקר חלוקים אילו נכתוב לקמן גבי אינקב' ריאה דממשמשא ידא דטבחא כו' בפרק אילו טריפות סימן נ':