בבא בתרא כב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

הבא לסמוך, לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות.

אין מדובר כאן שהיה כותל ונפל, אלא פירוש המשנה הוא: מי שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו, כלומר שהמקום שראוי לבנות שם כותלו, היה סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. ^[2] מתקיף לה רבא: והא "מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו" קתני. ולא אמרה המשנה שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו.

אלא, אמר רבא: הכי קתני: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות, ונפל, לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות.

ופירוש המשנה הוא כמו שפירשנו בהוה אמינא. אלא מדובר שבפעם הראשונה הרחיק הכותל ארבע אמות ואחר כך נפל, ושוב רוצה לבנותו, ועל זה אומרת המשנה שצריך להרחיק גם בפעם השניה ארבע אמות. ^[3]

מאי טעמא, מה הטעם שצריך להרחיק ארבע אמות?

דדוושא דהכא מעלי להתם. מה שדורכין ברגל בארבע אמות הסמוכין לכותל, מועיל לכותל להקשות קרקעית יסודות הכתלים כדי שלא ימוטו.

אמר רב: לא שנו שצריך להרחיק ארבע אמות אלא כותל גינה, שאין רבים עוברים בתוך הגינה, וכיון שאין דשין סמוך לכותל מצד הפנימי של הגינה, צריכה דישה מצד החוץ. אבל כותל חצר, אם בא לסמוך, סומך. כיון שבחצר דשין הרבה סמוך לכותל בצד הפנימי של החצר, אין צריך דישה בצד החוץ. נמצא שהמשנה מדברת רק בכותל גינה.

רבי אושעיא אומר: אחד כותל גינה, ואחד כותל חצר, אם בא לסמוך אינו סומך. והמשנה מדברת גם בכותל חצר.

אמר רבי יוסי בר חנינא: ולא פליגי, אינם חולקים לענין הדין, אבל חולקים בפירוש המשנה באיזה אופן מדובר. ^[4]

הא בעיר ישנה, הא בעיר חדשה. רב מדבר בעיר ישנה, שכבר נידושה הרבה, לכן כותל חצר אינו צריך דוושא. ואילו רבי אושעיא מדבר בעיר חדשה, שלא נידושה הרבה, לכן אף כותל חצר צריכה דוושא.

תנן, שנינו במשנתנו: החלונות, בין מלמעלן בין מלמטן, בין מכנגדן ארבע אמות. ותני עלה, שנינו על כך בברייתא: מלמעלן, כדי שלא יציץ ויראה. שאם לא יהא גבוה החלון ארבע אמות, יכול להשען על הכותל ולהציץ לתוך רשות חבירו דרך החלונות. מלמטן, שלא יעמוד ויראה, שלא יעמוד על הכותל ויראה דרך החלונות. ומכנגדן, שלא יאפיל. שלא יסתיר את האור שנכנס לחלונות.

ומקשה הגמרא: טעמא שלא יאפיל, הטעם שצריך להרחיק מכנגדן זה רק משום שלא יאפיל, אבל משום דוושא, לא. משום דוושא אינו צריך להרחיק ארבע אמות. ויוצא מזה, שאם אין חלונות, אין צריך להרחיק ארבע אמות, וקשה מכאן על הרישא, שמצריך התנא להרחיק ארבע אמות משום דוושא.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן בבא מן הצד. כאן מדובר בכגון כשהכותל הראשון הוא מן המזרח למערב, וכותל השני הוא מן הצד מצפון לדרום, וראש עוביו הוא כנגד החלון, שצריך להרחיק ארבע אמות כדי שלא יאפיל, אבל משום דוושא אין צריך להרחיק משום שהוא מקום מועט, רק כנגד עובי הכותל.

ושואלת הגמרא: וכמה הוא השיעור שצריך להרחיק מכנגדן, לפי התנא של הברייתא, שלא נתן שיעור ארבע אמות אלא כדי שלא יאפיל?

אמר ייבא, חמוה דאשיין בר נדבך, משמיה דרב: כמלא רחב חלון. השיעור "כדי שלא יאפיל" הוא כמלא רחב חלון, שהוא פחות מארבע אמות.

שואלת הגמרא: והלא מציץ! כיון שהכותל עומד מן הצד, והוא סמוך בתוך ארבע אמות לחלון, אפילו אם מגביהו ארבע אמות יכול הוא להשען עליו ולהציץ דרך החלונות.

מתרצת הגמרא: אמר רב זביד במדיר את כותלו. מדובר שעושה הכותל במדרון לצד החלונות, שאין ראוי, לא לעמוד עליו, ולא להשען עליו, כיון שהוא בשיפוע.

שואלת הגמרא: והא אנן תנן ארבע אמות, הרי במשנתנו שנינו ששיעור ההרחקה מכנגדן הוא ארבע אמות!? ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן מרוח אחת, כאן משתי רוחות.

הברייתא מדברת כשעושה כותל אחד מן הצד לחלונות, נמצא שאינו מאפיל כל כך, ולכן מספיק להרחיק כמלא רחב חלון. ואילו המשנה מדברת כשעושה שני כתלים סמוך לחלונות, זה כנגד זה משני צידי החלון, נמצא שמאפיל הרבה, לכן צריך להרחיק ארבע אמות.

תא שמע קושיא על הנזכר לעיל, שהרי שנינו במשנה הבאה: ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם.

דרכם היה להניח על הכותל שבסוף הגג, כעין צינור גדול שפתוח מלמעלה, לאורך כל הכותל, ומי הגג זבין לתוכו ונופלים דרכו לארץ, והוא נקרא "מזחילה". ואם כותלו סמוך לחצר חבירו, ומזחילה עליו והוחזק בכך, ורוצה בעל החצר לבנות כותל סמוך לכותל חבירו שעליו המזחילה, צריך להרחיק ארבע אמות, כדי שיוכל בעל המזחילה להניח סולם בשיפוע אצל כותלו, לעלות בו ולתקן מזחילתו, לנקותה מעפר וצרורות הנופלין בה ומעכבין קילוח המים.

ומדייקת מכאן הגמרא: טעמא משום סולם, הטעם שצריך להרחיק הוא משום שיוכל לזקוף סולם, אבל משום דוושא, לא, אינו צריך להרחיק. וקשה מכאן על מה שנתבאר מקודם שצריך להרחיק משום דוושא.

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, במזחילה משופעת. המשנה מדברת כשהיתה תקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך האויר של החצר, והמזחילה בסוף התקרה, משוכה להלן מן הכותל לתוך החצר. דאי משום דוושא הוא, הא קא אזיל ואתי תותיה. שאם משום דוושא, אין צריך להרחיק ארבע אמות מהמזחילה, שהרי הוא הולך ובא תחת המזחילה סמוך לכותל, אבל משום זקיפת סולם צריך להרחיק ארבע אמות מן המזחילה.

מתניתין:

מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה.

אם יש לזה שובך בחצרו סמוך לכותל שמפריד בין שתי החצירות, וחבירו בא להעמיד סולם בחצרו סמוך לכותל, ירחיקנו ארבע אמות מן השובך, ^[5] כדי שלא תקפוץ הנמייה, שהיא בעל חי קטן כעין חתול, מהארץ לסולם עד השובך, ותהרוג את היונים שבשובך.

ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם. ^[6]

גמרא:

ודנה הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, האם נאמר שהמשנה היא דלא כרבי יוסי!? ^[7]

דאי רבי יוסי, הא אמר, זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו.

שהרי רבי יוסי סובר לענין הרקת נזיקין, שאם בא לנטוע אילן ברשותו סמוך לבורו של חבירו, אינו צריך להרחיק כ"ה אמה, משום שזה חופר הבור בתוך רשותו וזה נוטע האילן בתוך רשותו, ולא נחשב שבעל האילן נכנס לתוך תחום חבירו. ואף שהשרשין של האילן נכנסים לתוך רשות חברו, מכל מקום, כיון שאינם נכנסים מיד אלא במשך הזמן, שהם מתפשטים לאט לאט, לא נחשב דבר זה למעשיו, אלא כאילו מאליהם נכנסים לתוך רשות השני.

ואם כן, לפי רבי יוסי, נאמר גם כאן שאין צריך להרחיק הסולם מן השובך, שהרי הוא עושה בתוך שלו, ומה שהנמייה קופצת, אינו אלא גרמא, ונחשב הדבר שנכנסת מאליה לתוך השובך.

ודוחה הגמרא: אפילו תימא רבי יוסי, לעולם המשנה הולכת גם כרבי יוסי, הא אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא, כשלמדנו בישיבתו של רב כהנא, הוה אמר, מודי רבי יוסי בגירי דידיה. רבי יוסי מודה באופן שהנזק מתחיל בשעת הנחת המזיק, שבזה נחשב הנזק למעשיו, והוי כמו שזורק חצים שלו לרשות חבירו.

הכי נמי, זימנין דבהדי דמנח ליה, יתבא בחור, וקפצה. לפי זה, הוא הדין במשנתנו, כיון שלפעמים יכול להיות שממש באותה השעה שמניח הסולם, יושבת נמייה בחור תחת הסולם, וכשמניח הסולם מיד היא קופצת על הסולם עד השובך, וכיון שהנזק בא מיד, נחשב הדבר ל"גירי דידיה", לחיציו שלו. ומכיון שיכול להיות אופן כזה, הצריכו חכמים לעולם להרחיק הסולם מן השובך, ואין יכול לומר אני אשמור שלא יבא לך היזק.

אך שואלת הגמרא: והא גרמא הוא! מדוע צריך להרחיק את הסולם, הרי מה שהנמייה קופצת ומזיקה, אינו אלא גרמא, שהרי הוא לא הביא לכאן את הנמייה, אלא רק הניח הסולם, והנמייה באה מאליה!

ומתרצת הגמרא: אמר רב טובי בר מתנה: זאת אומרת, גרמא בניזקין, אסור.

מכאן מוכח, שאף על פי שאם אחד מזיק לחבירו על ידי גרמא פטור מלשלם, מכל מקום, לכתחילה, אסור לו להזיק על ידי גרמא, ולכן צריך להרחיק את הסולם מן השובך, כדי שלא יגרום נזק לחבירו.

הערות

^[2] כן כתבו תוס'. והרמב"ן כתב שהפירוש לפי רב יהודה, מי שהיה כותלו סמוך לכותל שבא חבירו לבנות בצד המיצר, לא יסמוך לו חבירו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. והקשה רבא שלשון המשנה משמע שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו שהיה שם כבר כותל, ולא שהכונה לכותל שרוצה לבנות. והקשו הראשונים לפי רבא שסובר בתחילת הפרק שאסור לראשון לסמוך בור וכיו"ב סמוך למיצר, איך כאן מותר לראשון לסמוך כותלו למיצר. ותירצו תוס' שרבא אין אוסר לסמוך רק אם הדבר שסומך הוא המזיק, אבל כאן הכותל אינו מזיק כלום, רק על ידי שיש הכותל צריך השני להרחיק ארבע אמות בשביל שישאר מקום לדוושא כדי שיתחזק הכותל. ורבינו יונה תמה על עצם הדין שצריך להרחיק ארבע אמות משום דוושא, איך יש לבעל הכותל זכות בקרקעו של חבירו שיהיה שם דוושא בשביל לחזק כותלו, הרי אין השני מזיק לו כשמונע הדוושא אלא שאין מועיל לו לחזק כותלו. ותירץ בשם הרשב"א מן ההר שמדובר כשקנה הראשון מן המלך את הקרקע, שעי"ז נשתעבדו הארבע אמות שלידו לדוושא. והריטב"א והר"ן כתבו דהוא הדין בזוכה מן ההפקר ובנה שם כותל דנשתעבדו הארבע אמות שלידו לדוושא. וכתב החזו"א [יד ד] שמה שכתבו בקונה מן המלך, היינו כשהיה שם כותל בשעה שקנה, ובזוכה מן ההפקר, היינו כשבנה הכותל קודם שזכה חבירו בקרקע, שבאופן הזה נשתעבד הארבע אמות שלידו קודם שזכה בו חבירו. עוד תירץ רבינו יונה, שמדובר כשהחזיק הראשון ג' שנים בכותלו ולא מיחה בו השני, ואחר כך בא השני לבנות שם כותל, שיכול הראשון לטעון שזכה בארבע אמות הסמוכין לכותלו לדוושא, על ידי שנתן לו חבירו רשות לזה או שקנה ממנו. וכתב הקצוה"ח קנ"ה ו' שמדברי תוס' הנזכר משמע שחולקים על התירוצים של רבינו יונה, שאם היו סוברים כן מה הקשו איך סמך הראשון, הלא אצל הראשון לא שייך התירוצים הנ"ל. והחזו"א כתב דמהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שסתמו גם כן נראה שאין סוברים כרבינו יונה.

^[3] הקשו תוס' למה המשנה מדברת באופן שנפל כותל הראשון, ולא מדברת על הכותל הראשון שבא לבנות. ותירץ הרשב"א שיש בזה חידוש שאף על פי שכותל הראשון היה רחוק ארבע אמות והיה כבר דוושא שם, מכל מקום אמרי' שגם עכשיו צריך שיהא דוושא ולא מספיק מה שהיה כבר. ור"ה גאון והרמב"ן גורסים גירסא אחרת, ומפרשים שהכותל הראשון שבנה, סמכו בתוך ארבע אמות לכותל חבירו משום שמחל לו על זה, ועכשיו בא לבנות כותל אחר סמוך לכותל הראשון בתוך ארבע אמות, שיכול חבירו למחות בידו, שאף שמחל לו על הכותל הראשון שיבנה בתוך ארבע אמות, מכל מקום עדיין הדוושא שסמוך לכותל הראשון מועיל קצת לכותל חבירו, אף שהכותל מפסיק בין הדוושא לכותל חבירו, ואם יבנה עכשיו כותל אחר סמוך לכותל הראשון לא יהיה דוושא סמוך לכותל הראשון, ונמצא שלא יהא שום דוושא שיועיל לכותל חבירו. והר"י מיגאש פירש, שמדובר כגון שהיה כותל חבירו ממזרח למערב, ובנה השני כותל מצפון לדרום שאינו צריך להרחיק ארבע אמות כיון שבא מן הצד, ואחר כך רוצה לבנות עוד כותל ממזרח למערב רחוק ארבע אמות מכותל חבירו, על זה מחדשת המשנה שצריך להרחיק כותל השני ארבע אמות מכותל הראשון משום שכל זמן שיש רק הכותל הראשון שמצפון לדרום עוברים אנשים ליד הכותל של חבירו באלכסון, אבל כשיבנה עוד כותל ממזרח למערב שוב לא יעברו אנשים ליד כותל חבירו, כיון שהכותל שמצפון סותם את המעבר, לכן צריך להרחיק הכותל השני שממזרח למערב ארבע אמות מהכותל שמצפון לדרום. וכן כתב הרמב"ם פ"ט מהל' שכנים ה"ט, אלא שמדבריו נראה שאינו צריך להרחיק ארבע אמות מהכותל הראשון אלא מכותל חבירו, ועיי"ש במכל מקום.

^[4] כן כתב הרמב"ן.

^[5] כן כתבו רש"י והנ"י, וכתב הפרישה שמשמע מדבריהם שמספיק להרחיק ארבע אמות מן השובך, אף שהסולם תוך ארבע אמות לכותל והרי יכולה הנמייה לקפוץ מהסולם לכותל ומהכותל לשובך, משום דלא נחשב גירי דיליה כיון שאינה קופצת בבת אחת מהסולם להשובך. אולם מדברי הטור משמע שצריך להרחיק ארבע אמות מן הכותל, משום שסובר שגם זה נחשב גירי דיליה. והב"ח כתב שהעיקר כדברי הטור, עיי"ש.

^[6] כתבו תוס' שמדובר כשמכר או נתן לו הזכות לזקוף הסולם בחצרו, אבל בלא זה אינו צריך בעל החצר לתת לו לזקוף הסולם בחצרו. והרמב"ם פ"ט מהל' שכנים ה"ח כתב שצריך להרחיק הכותל מן המזחילה כדי שיהיה מקום לבעל המזחילה לזקוף סולם הואיל והחזיק בה. וכתב המכל מקום שנראה שסובר שכיון שהחזיק במזחילה נקנה לו מקום חבירו לענין שצריך להרחיק ארבע אמות כדי שיוכל לזקוף הסולם. וזה שלא כדברי התוס', וכתב שהרשב"א בסוף ימיו הסכים להרמב"ם, עיי"ש.

^[7] כתב רש"י שיש עוד הרבה משניות דלא כרבי יוסי, רק הגמרא שואלת האם גם משנתנו היא דלא כרבי יוסי. אולם תוס' כתבו בשם ר"ח דכל המשניות הם אף כרבי יוסי, שכולם נחשבים גירי דידיה כיון שהנזק מתחיל מיד.

הבא לסמוך כותל לכותל חבירו, לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: והא [והרי] "מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו" קתני [שנה], משמע שכבר היה שם כותל!

אלא אמר רבא, הכי קתני [כך שנה], כך צריך להבין: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות ונפל כותלו, לא יסמוך לו לכותל חבירו כותל אחר חדש אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות; מאי טעמא [מה טעם] להרחקה זו? — משום דדוושא דהכא מעלי להתם [שדריסת הרגל של כאן מועיל לשם], שהקרקע מתחזקת על ידי ההילוך במקום הפנוי.

אמר רב: לא שנו שצריך להניח מקום פנוי אלא ליד כותל גינה של חבירו, שאין מרבים להלך בה מפני הזרעים, אבל כותל חצר שמהלכים בה — אם בא לסמוך סומך; ואילו ר' אושעיא אומר: אחד כותל גינה ואחד כותל חצר — אם בא לסמוך אינו סומך.

אמר ר' יוסי בר חנינא: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] אלא מדברים במקרים שונים: הא [זה] רב, מדבר בעיר ישנה שבה אדמת חצרותיה כבר נדרכה היטב והיא יציבה, הא [וזה] ר' אושעיא, מדבר בעיר חדשה שגם כותל חצר זקוק להילוך לחזקו.

על הסבר זה לדין המשנה, של דריסת הרגל, מקשים, תנן [שנינו במשנה]: החלונות, צריך להרחיק בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן — ארבע אמות, ותני עלה [ושנויה עליה ברייתא]: מלמעלן — צריך להרחיק את גובה הכותל כדי שלא יציץ בחלון ויראה, מלמטן — ינמיך כדי שלא יעמוד על גבי כותלו ויראה, ומכנגדן — ירחיק שלא יאפיל את האור לחלונותיו של חבירו.

ומדייקים: טעמא [הטעם] שנתנו להרחקה זו כנגד החלון הוא דווקא כדי שלא יאפיל, אבל משום דוושא [דריסת הרגל] לא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בבא הכותל מן הצד של החלון, בניצב לקיר שבו החלון, והוא מאפיל על החלון, אבל אינו מונע דריסת הרגל לאורך כל הקיר.

ושואלים: וכמה ירחיק? אמר ייבא חמוה [חמיו] של אשיין בר נדבך משמיה [משמו] של רב: כמלא רחב חלון. ושואלים: והלא מציץ, אם קרוב הוא כל כך! אמר רב זביד: במדיר את כותלו, כלומר, שעושה מדרון בראש הכותל באופן שאינו יכול עוד לעמוד על גביו ולהסתכל דרך החלון.

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ארבע אמות! ומשיבים: לא קשיא [קשה]: כאן כשבנה כותל מרוח אחת, בצד אחד של החלון, כאן כאשר בונה כתלים משתי רוחות של החלון, שאם יקרבם יאפיל הרבה את החלון אף שהם מן הצד.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת על ההסבר של דריסת הרגל ממה ששנינו: ומרחיקים את הכותל מן המזחילה (מרזב קבוע לאורך הגג) ארבע אמות, כדי שיהא בעל המזחילה זוקף את הסולם במקום הפנוי, לצורך ניקוי ותיקון המזחילה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום העמדת סולם, אבל משום דוושא [דריסת הרגל] לא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במזחילה משופעת, היוצאת מעבר לגבול הכותל, דאי [שאם] דין ההרחקה משום הטעם של דוושא [דריסה] הוא, הא קא אזיל ואתי תותיה [הרי הוא הולך ובא תחתיה], ולמרות זאת מצריכה המשנה ארבע אמות ממקום המזחילה.

א משנה מרחיקין את הסולם מן השובך של חבירו ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה מן הסולם לשובך ותטרוף את היונים; ומרחיקים את הכותל מן המזחילה ארבע אמות, כדי שיהא חבירו בעל המזחילה זוקף את הסולם לעלות ולתקן את קלקולי המזחילה.

ב גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] היא שלא כשיטת ר' יוסי, דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי היא, הא [הרי] אמר בענין נטיעת אילן סמוך לבורו של חבירו: זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ואין הוא צריך להתחשב במה שקורה אצל חבירו!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' יוסי, הא [הרי] אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] מדרשו של רב כהנא, הוה אמר [היה אומר לנו]: מודי [מודה] ר' יוסי בגירי דידיה [בחיצים שלו], כלומר, בנזק הנגרם על ידו לחבירו על ידי מעשיו, שבמקרה זה צריך להרחיק, הכא נמי זמנין דבהדי דמנח ליה יתבא [כאן גם כן, פעמים שבזמן שהוא מניח אותו, את הסולם, יושבת] הנמייה בינתיים בחור וקפצה [והיא קופצת] ועולה דרך הסולם אל השובך. ושואלים: והא גרמא [והרי רק גרם] נזק הוא, ואינו נזק שבא על ידו ממש! אמר רב טובי בר מתנה, זאת אומרת: אף גרמא [גרם בלבד] בניזקין אסור לעשות.

ובענין זה מסופר: רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו [היו לו דקלים שהיו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One who comes to place a wall close to his neighbor’s wall may place that wall close to the neighbor’s wall only if he distances his wall four cubits from the existing wall. Accordingly, the mishna is discussing one constructing a wall close to his neighbor’s wall the first time. Rava objects to this explanation: But the mishna teaches: One whose wall was near the wall of another, which indicates that there had already been a wall there.

Rather, Rava said that this is what the mishna is teaching: In a case of one whose wall was near the wall of another at a distance of four cubits and it fell, he may not place another wall close to his neighbor’s wall unless he distances the wall four cubits from it. What is the reason that this distance must be observed? The reason is that walking here benefits there, i.e., the ground is strengthened by people walking on the land in the area between the walls.

Rav says: They taught that one must leave a space of four cubits between his wall and that of his neighbor only if he builds it alongside the wall of his neighbor’s garden, where people do not usually walk due to the seeds. But with regard to the wall of a courtyard, where people walk, if he comes to place his wall close by, he may place it close by. By contrast, Rabbi Oshaya says: With regard to both the wall of a garden and the wall of a courtyard, if one comes to place his wall close by, he may not place his wall close by.

Rabbi Yosei bar Ḥanina said: And the two amora’im do not disagree, as they are referring to different cases. This statement of Rav is referring to an old city, whose ground is well trodden and stable, and that statement of Rabbi Oshaya is referring to a new city, where even the wall of a courtyard requires walking on its adjacent ground to strengthen it.

With regard to the claim that the halakha of the mishna is due to the need for space for people to walk on the ground between the walls, the Gemara asks: We learned in the mishna: And one who desires to build a wall opposite the windows of a neighbor’s house must distance the wall four cubits from the windows, whether above, below, or opposite. And it is taught in a baraita with regard to this ruling: Concerning the requirement of a distance above, the wall must be high enough so that one cannot peer into the window and see into the window; concerning the requirement of a distance below, the wall must be low so that he will not be able to stand on top of it and see into the window; and concerning the requirement of a distance opposite, one must distance the wall from the windows so that it will not darken his neighbor’s house by blocking the light that enters the house through the window.

The Gemara analyzes this statement: The reason that distance is required opposite the window is so that he will not darken his neighbor’s house by blocking the light that enters the house through the window, but it is not due to the fact that walking will strengthen the ground. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a wall that is positioned to the side, i.e., perpendicular to the wall with the window in it, and therefore it blocks the light from entering the house through the window but does not prevent walking along the length of the neighbor’s wall.

The Gemara asks: And how far must one distance his wall if it is perpendicular to the other wall? Yeiva, the father-in-law of Ashyan bar Nidbakh, says in the name of Rav: As much as the full width of the window. The Gemara asks: But why is this sufficient? Can’t he still peer into the window if he is that close? Rav Zevid says: This is referring to one who slopes his wall, i.e., he fashions an incline on the upper surface of the wall so that he will not be able to stand on top of it and look through the window.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that one must keep the wall four cubits away from the window? The Gemara answers: This is not difficult; here, he builds the wall on one side of the window, whereas there, in the mishna, he builds walls on two sides of the window. In the latter case, if he builds the walls any closer he will block the light from entering the house through the window even if they are perpendicular.

The Gemara suggests: Come and hear a further difficulty from the mishna below with regard to the claim that the requisite gap between the walls is for the purpose of walking, as the mishna teaches: And one must distance his wall four cubits from a roof gutter so that his neighbor can lean a ladder in the empty space to clean and repair the gutter. The Gemara analyzes this statement: The reason this distance is required is due to the fact that he will be able to lean a ladder, but it is not due to the fact that walking will strengthen the ground. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a sloping roof gutter, which protrudes beyond the boundary of the wall. As in this case, if the reason for distancing the wall is due to walking, one can walk back and forth beneath it. Nevertheless, a distance of four cubits from the roof gutter is required so that repairs can be performed.

MISHNA: One must distance his ladder four cubits from a neighbor’s dovecote so that a mongoose will not be able to jump from the ladder to the dovecote and devour the birds. And one must distance his wall four cubits from a roof gutter, so that the neighbor can lean a ladder in the empty space to clean and repair the gutter.

GEMARA: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, doesn’t he say with regard to planting a tree next to a neighbor’s cistern: This one digs within his land, and that one plants within his land, and neither individual need consider what is happening in the property of the other?

The Gemara answers: You may even say that the mishna follows the opinion of Rabbi Yosei, as didn’t Rav Ashi say: When we were studying in the study hall of Rav Kahana, he would say to us that Rabbi Yosei concedes with regard to his arrows, i.e., he concedes that one must distance himself if his actions will cause damage to his neighbor. Here too, sometimes when he places the ladder, the mongoose might be sitting in a hole and will immediately jump up and climb the ladder to the dovecote. The Gemara challenges: But that is indirect damage, as he is not the immediate cause. Rav Tovi bar Mattana said: That is to say that it is prohibited to cause even indirect damage.

The Gemara relates: Rav Yosef had certain small palm trees [talei], and

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו קתני. כלומר להוסיף על המשנה ולתרצה את יכול אבל לחסר מינה אין אתה יכול:

אלא אמר רבא הכי קאמר מי שהיה וכו'. מאי טעמא דוושא דהכא מהני התם כלומר מש"ה צריכה להרחיק ד' אמות כדי שיהיו דשין שם בני אדם העוברין בינתים ומעלי ההיא דישה לכותל שניהם שמתחזקין היסודות:

אמר רב לא שנו. דצריך להרחיק ד' אמות אלא מכותל גינה שאין דשין שם בני אדם בשדה מחמת הירקות אבל בכותל חצר שנידושה היא מעיקרא שאינה צריכה חזוק הבא לסמוך סומך בפחות מד':

בעיר ישנה. שנידושה היא מכמה שנים אם בא לסמוך סומך אבל בעיר חדשה אינו סומך בלא הרחקה מפני שצריכה דישה לחזק:

מלמעלן. אם בנה כותלו מן הצד סמוך לחלון חבירו צריך להגביה הכותל ד' אמות יותר מן החלון:

כדי שלא יעמוד על כותלו וישוח ויציץ בחלון. ואם מנמיכו כותלו מן החלון צריך להנמיכו מן החלון ד' אמות:

שלא יעמוד. על כותלו זקוף ויראה בחלון ואם בנהו כנגדו צריך להרחיק ד' אמות שלא יאפיל חלונו:

הכא במאי עסקינן. דקתני שלא יאפיל בבונהו מן הצד של חלון ולא כנגדו וצריך להרחיק מן החלון כדי שלא יאפיל דהשתא לא מצי למידק דטעמא שלא יאפיל אבל משום דוושא לא דהא איכא מקום דוושא טובא אלא דוק מיניה הכי ומכנגדן כלומר אם בונהו מכנגד חלון צריך להרחיק ד' אמות כדי שלא יאפיל אבל אם בונהו מן הצד סמוך לחלון אין צריך להרחיק כולי האי ד' אמות דבבציר מהכי סגי דמן צדי חלון לא מאפיל עליה כולי האי כמו מכנגדו ובבציר הרחקה סגי:

וכמה. שיעור צריך להרחיק כותלו מן צד החלון:

כמלוא רוחב חלון. צריך להרחיק ולא מאפיל. ומקשי' הואיל ולא מרחיק כותלו משום היזק אורה אלא מלא רוחב החלון לא מגבי ליה נמי משום היזק ראיה למעלה מן החלון אלא כמלא רוחב חלון הא מציץ א"כ יכול להציץ בחלון:

במדיר את כותלו. שעושהו חד למעלה כמדרון מכאן ומכאן שאינו יכול לעמוד עליו ולהציץ:

והא אנן תנן ד' אמות צריך להרחיק. והיכי מצית למימר כמלא רוחב חלון. לא קשיא כאן מרוח אחת כלומר אם בנה כותל מרוח אחת מצידו אחד של חלון אינו צריך להרחיק אלא מלא רוחב חלון והא דקתני מתני' ד' אמות מן הצד נמי מיירי וכגון שבנה ב' כתלים מב' רוחות של חלון הואיל ואלו ב' כתלים מאפילים הרבה מש"ה צריך להרחיק כל כותל וכותל מצד החלון ד' אמות. תנן ואת הכותל מרחיקין מן המזחילה של חבירו ד' אמות. שאם יש לחבירו חזקה בחצירו שהמזחילה של גגו שופכת בחצרו הואיל ויש לו כך חזקה יכול לזקוף סולם בחצר חבירו בעל כורחו ולעלות על גגו ואם רצה זה לבנות כותל סמוך לגגו צריך להרחיק ד' אמות ממנו כדי זקיפת סולם:

הכא במאי עסקינן. דקתני זקיפת סולם ולאו משום דוושא צריך למיתני:

דמצי אזלי תותי. ההיא שפוע היוצא חוץ לכותל ומצי למעביד דוושא אבל משום זקיפת סולם צריך להרחיק מן המזחילה ואילך ד' אמות:

פיסקא כדי שלא תקפוץ הנמייה. חיה בסולם של שובך ואוכלת בשובך מיירי. דאם יש לזה שובך בצד כותלו של חבירו ולאידך סולם בצד כותלו מרחיקו מן השובך:

מודה ר' יוסי בגיריה. כלומר הכא שאני דהוי כעין שזורק אדם חץ ומזיק באותה זריקה דחייב בו כך אם מזיק אדם לחבירו בידים ודאי חייב אע"ג דעביד בתוך שלו ומ"ט הוי הכא גיריה דזימנין דבהדי דמנח ליה לסולם בתוך ד' אמות שלו זימנין דיתבא ההיא נמייה בחור וקפצה לשובך והיינו גיריה דידיה והכא מודה דמרחיקין ד' אמות:

והא גרמא היא. דבאותה גרמא שלו קפצה ולאו דעביד איהו בידיה דלא קא מאכיל היונים לנמייה והא דמודה ר' יוסי דבגיריה דידיה חייב היכא דעביד איהו בידים כדגרסי' בב"מ דף קי"ז דהנהו בי תרי דהוו דיירי חד בעליונה וחד בתחתונה כו' דהכא מודה ר' יוסי בגיריה דידיה משום דעילאי משי ידיה ונפל על תתאה דעבד בידים אבל הכא הא גרמא היא ואמאי חייב:

תאלי. אילנות בחורים:

ואמר רב הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ד' אמות. פי' שמחל לו כשסמכו בתוך ד' אמות ועכשו בא לסמוך כותל אחר לאחריו בתוך שלו לא יאמר כבר מחלת לי בכותל ראשון ואין אתה יכול למחות בכותל שני שלא לסומכו בתוך ד' אמות מכותלו הראשון משום דדושא דבתר האי כותל שלו שסמוך מתחלה למצר מעלי לכותל חברו ואע"פ שכותלו הראשוו בנתים הילכך עכשיו הוא מזיקו בכותל זה השני ויכול הוא למחות בידו וכל הכותלים זו כנגד זו הם בנויין ולא כדברי רש"י ז"לשמפרש לה כשהיה לו שם כותל ברחוק ד' אמות ונפל ועכשו בא לקרבו בתוך ד' אמות ולדידיה לישנא דגמרא מאי הכא ומאי התם ותו תנא דמתני' למה ליה למתני הכי.
ומיהו אם בא לסמוך כותל ראשון בתוך ארבע אמות יכול הוא למחות בידו ואין זה יכול לומר לו הא איכא דושא מהאי גיסא כלומר אחורי הכותל דאע"ג דמהני דושא דהכא לדהתם מ"מ ההיא כותל מעכב ליה דושא ולא מעלי ליה כולי האי. תדע מדאקשינן ממתני' דהחלונות והמזחילה ואי ס"ד אינו יכול למחות אנא על השני מאי קושיא ולישנא דמתני' דיק' מדקתני מי שהיה משמע דברשות סמך מדלא קתני הסומך כותלו לכותל חברו, וזה הפי' שפירשנו הוא הנכון בשמועה זו, וכן פי' רב האיי גאון ז"ל.
ומה שהקשה הרב הלוי ז"ל (והיני) [דהיינו] פשטה דמתני' דקס"ד מעיקרא לא אמר כלום כמו שכתבנו ואיכא דמקשי לרבא דאמר הבא לסמוך לא יסמוך אמאי לא ירחיק הלה. איכא למימר שסמכו שניהם למצר ועכשו בא אחד מהם לסמוך כותל מאחוריו כמו שפירשנו שעליו להרחיק ארבע אמות וכן על השני אם רצה לסמוך וזה מספיק אבל נראה דאפי' לרבא אם בא לסמוך סומך שאין זה נקרא מזיק אלא מונע טוב מבעליו בעלמא הוא וכל אימת דליכא כותל אחר אין כאן בעלים.

ורבי הושעיא אמר א' כותל גנה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך סומך. פי' אע"ג דלא פליגי לענין דינא משמעתא דמתני' פליגי דמר משמע לי' בעיר ישנה ומר משמע ליה בין בגנה בין בחצר ומוקים לה בחדשה ולהכי אקשינן ממתניתין לרב הושעי' ולא אוקימנ' בעיר ישנה דכיון דריש' בעיר חדשה דהך משמע לי' סתמ' דמתני' סיפא נמי ניחא ליה לאוקמה דומי' דרישא ולרב סיפא מיתוקמא בכותל חצר דהיינו סתמא דחלונות משום היזק ראיה הוא ובחצר דהכי קתני ואם היו שם חלונות בכותל הראוי להן דהיינו חצר צריכין מלמעלן וכו'. והא דמייתי' הכא ותני עלה לאו דוקא דמגופה דמתני' נמי שמעת דמשום חלונות הוא ולא משום דושא מדקתני החלונות ואפשר דאי ממתני' הוה אמינא איידי דתנא חלונות משום מלמעלן ומלמטן תנא מכנגדן ולאו משום חלונות אלא משום דושא דכותל.
ולאו מילתא היא, וגופה דמתניתין כך פירושה: מכיוון דתנא מי שהיה כותלו וכו' דשמעת מינה שמי שבא לסמוך כותלו בכותל חברו צריך להרחיק ד' אמות חזר ושנה ואם היו בכותלו של חברו חלונות אע"פ שהרחיק כותלו ארבע אמות צריך להגביה או להשפילו ד' אמות כדי שלא יציץ ולא יעמוד ויראה וכיון שהגביה ד' אמות ואין בין כותל לכותל אלא ד' אמות שוב אינו יכול לראות בחלון.
ותנא דברייתא דקתני מלמעלן שלא יציץ ויראה ולא יהיב שיעורא אלא כדי שלא יציץ ויראה וכן במכנגדן כדי שלא יאפיל ולא יהיב שיעורא וכן פרש"י ז"ל ובא לומר לך שפעמים צריך הרחקה יותר מד' שאם היה בין כותל לכותל ריחוק גדול אם מגביה כותלו ד' אמות מחלונות של זה כל שכן שיראה שם להדיא לפיכך פי' בברייתא בכדי שלא יציץ ויראה צריך להרחיק בין רב למעט ולא אמרו ד' אמות אלא בבונה בסוף ד' אמות מכותל החלונות ומיהו מעיקרא כי קס"ד דברייתא נמי מכנגדן ממש קתני על כרחי' האי כדי שלא יאפיל ד' הוא דאי לא תיקשי אמתני'.
ולמאי דאוקימנא השתא למתני' ומתני' כמן הצד מכנגדן ממש לא אשכחן שיעורא אלא כיון דמעיקרא קס"ד דמכנגדן ממש ד' אמות ולא קשיא לן עלה מידי אלא תיפוק לי' משום דושא ועוד דלרב מתניתא השתא נמי במכנגדן ממש מתוקמא וכן מתני' אלמא שעורא דמאפיל לעולם הוי ד' אמות, והכין אסכימו רבוואתא ז"ל.

לימא מתני' דלא כרבי יוסי. כתב רש"י ז"ל דטובא מילי איכא במתני' דודאי דלא כרבי יוסי אלא אף זו דלא כר' יוסי ומשמע דמשום דאית בה כעין טעמ' בעי לה דמספקא ליה אי איתא אי ליתא.
ור"ח ורבינו יצחק ז"ל אלפאסי כתבו מדקא בעינן הכא לימא דלא כרבי יוסי ש"מ כולה מתניתין מודה בה ר' יוסי והניחו טעם הדבר סתום ולא מפורש ושמענו שכל היזק המזיק במקום שמניחין אותו אע"ג דלית ביה גירי השתא דלבתר שעתא הוא דמזיק כגירי' דמו ועדיפי נמי מגיריה דממש הוא ומיחייב לסלוקי היזיקא ולא אמרו גיריה אלא דומיא דנמייה שקופצת מסולם לשובך ודומיא דגירי עצמן.
הילכך מתני' ניחא דבור ושיח ומערה ודאי לא קשיא משום דכל מרא ומרא דקא מית מאי מרפי ליה לארעיה כדמפורש בגמרא לעיל ואמת המים ונברכת הכובסין לא משום דאזיל מיא לכותל הוא דמיא מיתם תימי בפחות משלשה טפחים והדר אזיל אלא משום מתונא דאי' בהו מתקלקל קרקעיתו של כותל דומיא דחול במתוה וכך אמרו בירושלמי פ"ז דכלאים תדע לך שהוא כן דתנן מי רגלים ומי רגלים מן הצד מהלכין בתמיהא וכן הסיד והסלעים חמימותיהו והבליהו מאותו מקום הוא שמזיקים לכותל וכל שכיוצא בזה נקרא גיריה ולא התיר רבי יוסי אלא באילן בהנהו תרי דכי משי עלאי מיא מזקי לתתאי והמעזיבה עבה דמיא מיתם תימי בה ואחר זמן מזיקין ולא מכחו שלא הזיקו באותו מקום שהניחם.
ור"ח ז"ל כתב בלשון קצרה היינו כולהו דמתני' גירי נינהו דמההיא שעתא משתכח היזיקיהו דלא פליג אלא באילן דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשין וזה הטעם מספיק לכל ההרחקות השנויות במשנתנו אלא שהרחקת הזרעים במפולת יד קשה עלינו דשרשין דגדלי בתר שעחא הוא דמזקי ליה והוא ליה דומיא דאילן דמתיר ביה ר' יוסי ואפשר שהטעם מפני שהזרעים עצמן קודם השרשה יונקין כל לחות הקרקע ומפני כך מחלידין אותה ומעלין עפר תיחוח וכיון שהן ינקין בטבעם קודם השרשה נמצא ההיזק מאותו מקום שזרען וגיריה הוא ולא דמו לבור דלאו משום יניקה הוא אלא שהשרשין קופצין ובאין כאן ודמי לנמייה שהיא קופצת ממקום למקום.
ואין הטעם הזה מחוור לי שאף היניקה לאחר זמן היא באה ולא מכחו של זה אבל הסיד והסלעים כל א' וא' כגחלת היא והוי כמניח אש בצד הכותל ומזיק.
ומיהו יש לומר כיון שהוא מניח כאן דבר המלקה קרקעו אע"פ שזה וזה גורם לרבי יוסי נמי אסור דכל שממקום הנחתו הזיק אסור ולא דמו למי' דתימי והדר תזלי ומה לי גחלת עמומה ושורפת לאחר זמן ומה לי זרע שואב הלחלוח ושורף העפר.
ועוד יש לדקדק היכי מודה ר' יוסי בהא דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו דהא לאו גיריה הוא ולא גרמא דגיריה שאינו אלא שמונע ממנו דושא איכא למימר כיון שמשעה שבנה נמנע הדושא גיריה הוא, כך נראה לי מדברי ר"ח ז"ל.
ומה שכתב רבינו הגדול ז"ל לקמן מיהו צריך ודאי לארחוקי משרה וירק בכדי דלא ליהוו גיריה משמע דג' טפחים קאמר ואע"פ דבג' טפחים מיתם תימי והדר אזלי אפילו הכי הוא דמשרה מקלקל ליה לירק ומתונא דידיה מטי ליה בשלשה טפחים כי היכי דמטי לכותל אבל כרישין ובצלים לא מרחיק כלל כדעת רבינו ז"ל ודברי הרב ר' משה ז"ל הספרדי בזה אינן כלום.
והא דאמרי' והכי נמי זמנין דבהדי דמנחא ליה קפצא ש"מ דכל דאית ביה צד לגיריה מסלקי' דהא לא מצי הכא למימר אלא נטרנא ליה בהדי דמנחנא לסולם מנמייה ומכל היזיקא דמינאי אלא כיון דמשכחת לה לעולם בגיריה לא שבקינן למעבד סולם בהדי שובך לעולם.

זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. כתב רש"י ז"ל ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור הוא לגרום וכשבא לגרום חברו מעכב עליו וזה שכתב אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי אינו נכון דבין למאן דדאין דינא דגרמי בין למאן דלא דאין דינא דגרמי גרמא בנזקין פטור כדאמרי' רב אשי אמר כי אמרינן זורק ורוח מסייעתו וכו'. אבל לענין נזקין גרמא בנזקין פטור. ובפרק שור שנגח את הפרה אמר רבא אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור וכן בהשיך בו את הנחש משסה ודאי פטור.
אבל חלוק גדול בין הלשון שאמרו בתלמוד בדינא דגרמי ללשון האמור בו בגרמא בנזקין דדינא דגרמי הוא הגורם בעצמו שהוא עצמו מזיק כגון מוחל שטר חוב שמחל כדאיתא במסכת כתובות ובבא קמא וכן שורף שטרותיו של חברו אבל גרמא בנזקין הוא הגורם לאחר לעשות היזק שאינו אלא מזמין כגון הך דשמעתין ודזורה ורוח מסייעתו וכן כתב רש"י ז"ל במסכת בבא קמא במקום דינא דגרמי גרמא בנזקין ובמקום גרמא בנזקין דינא דגרמי והחליפן זו בזו בכמה מקומות. ולא אא"ריך בכאן בדיני הגרמות, אבל בסוף זו המסכתא {בקונטרס דינא דגרמי} אכתוב הכל מפורש במקום אחד שלא להפריד דברים מחוברים ושלא לצאת משיטת דברינו בכאן.

הא דתנן והכותל מן המזחילה וכו' כדי שיהא זוקף את סולם. יש לדקדק היאך יזקוף סולם בחצרו של זה ואפילו באחין שחלקו אין להן זה על זה סולם ויש לפרשה באחין שחלקו ונטל זה בית ועלו בדמים משום מזחילה אינו יכול לבנות שם כותל שנמצא כמוחה על המזחילה שאם מתכנסין שם צרורות נמצא צריך למזחילה אחרת על מנת כן חלקו כדאמרינן יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו והר"ם ז"ל אמר הואיל והחזיק במזחילה יש לו לתקנה ואינו מחוור בדינו אלא אם נהג לתקנה משם עד שהוחזק בה במזחילה.

הכי גרסינן בספרי הגאונים ז”ל: אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בקרוב ד' אמות לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. מאי טעמא רישא דהכא מעלי להתם. ופירשו משום רבינו האי גאון ז"ל, כגון שיש לראובן כותל מושך ממזרח למערב, וסמך לו שמעון ברשות כותל אחר סמוך לו בקרוב ארבע אמות ג"כ כנגדו ממזרח למערב, ועכשיו בא שמעון זה לבנות כותל אחר אחורי כותלו שלו, לא יסמכנו לכותלו שלו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, מאי טעמא דדושא דהכא של אחורי הכותל של שמעון, מעלי להתם, לכותלו של ראשון, ואף על פי שכותל ראשון של שמעון מפסיק, ומיהו אם בא אדם לבנות כותל סמוך לכותלו של חבירו ולהניח אחורי כותלו ארבע אמות פנויות לדושא אין שועמין לו, שאף על פי שאמרו כאן דדושא של אחורי הכותל הסמוך לו מעלה לו, היינו דמעלה קצת, אבל מכל מקום אינו מעלה כל כך כאלו לא נבנה כותל באמצע. ותדע לך, מדאקשינן מחלונות וממזחילה, ואי סלקא דעתך אינו יכול למחות אלא על השני, מאי קשיא. ובאמת שלשון הגמרא מתישב לפירוש זה היטב. אבל מכל מקום קשה לי דאם כן כיון שיש כותל בקירוב לו ארבע אמות, איזו ראיה יש לו שעבוד דושא על חצרו של חברו שמעון. ושמא כשנודע שנשתעבד בפירוש חצרו של שמעון לדושת כותל זה של ראובן, אלא שנתן רשות לאחר מכאן לשמעון לבנות כותל אחר סמוך לו, ואתא תנא דמתני' לאשמועינן דאף על פי שנתן לו רשות לסמוך לו כתל אחר, לא יסמוך לו כותל אחר, דאכתי לא מבעי ליה דיצא דהתם. ואי איפשר לומר כן, שאם כן מאי קא מקשה בכולה שמעתין טעמא משום שלא יאפיל וטעמא משום מזחילה הא משום דושא לא, דהתם בשלא נודע שנשתעבד לדושא והכא כשנודע.ומיהו לפי פירושו של הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל שכתבנו למעלה, דמתניתין בעיר חדשה ובקונין מן המלך, דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות לדושא, ניחא, דהכא מסתמא כבר נשתעבדו לו, ואף על פי שנתן לזה רשות לסמוך לו כותל ראשון אינו יכול לסמוך לו כותל אחר וכדאמרן, וכי מקשינן ליה ממתניתין דמזחילה וממתניתין דחלונות, לומר דמהתם משמע דמסתמא לא נתשעבדוכ לו ארבע אמות משום דושא כלל.
והר"י אבן מיגש ז"ל פירש כגון שהיה כותל ראובן מושך ממזרח למערב, וכותל שמעון סמוך לו בקרוב ארבע אמות מן הצפון לדרום, ובני אדם עדיין עוברים סמוך לכותל ראובן באלכסון, ועכשיו בא שמעון לסמוך כותל אחר ממזרח למערב לכותלו שלו המושך מן הצפון לדרום, לא יסמיכנו לו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות , ואף על פי שהוא מרחיק מכותלו של ראובן ארבע אמות, מאי טעמא דמתחלה, קודם שיבנה כותל זה, אף על פי שלא היו העוברין מהלכין לעיקרו של כותל ראובן מפני כותל שמעון שבצפון, אפילו הכי כשעוברין באלכסון, דושא דהכא, כלומר של אלכסון, מעלה להתם, לכותלו של ראובן, דמניעת הדושא שמחמת כותל הצפון אינו מונע ממנו כלום מתועלת הדושא, וכדאמרינן בסמוך הכא במאי עסקינן בבא מן הצד, אלמא אפילו לכתחלה יכול הוא לסמוך, שאינו מונע ממנו כלום, והילכך זה שבא לסתום שלא יעברו העוברים באלכסון כמו שהיו עוברים מתחילתן, הרי זה מעכב על ידו, עד שיניח מקום פנוי בין קרן כותל זה שבא לבנות עכשיו ובין כותל הצפון כזה: כדי שיעברו גם עכשיו באלכסון כמתחלה, מאי טעמא דושא דהכא של האלכסון מעלה להתם.
והקשה מורי הרב ז"ל להאי פירושא דמאי האי דאמר רבא הכי קאמר, והלא בזה הלשון בעצמו שמפרש רבא עכשיו באוקמתא דמתניתין בו בלשון היינו מפרשים אותה מעיקרא, דהא שמעיקרא נמי כך הוה משמע לן דמי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר, ומה ביאור הוסיף רבא במה שאמר ובמה יודע החילוף שמתחלף בו פירוש המשנה מן הפירוש הראשון, והיה לו לרבא לבאר ולומר הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו מן הצד בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו אלא אם כן הרחיק מכותלו שלו ארבע אמות. וזה גם כן קשה לפירושו של רבינו האיי גאון ז"ל. ולי קשה גם כן לפירוש זה הלשון לא יסמוך לו כותל אחר, כראשון משמע, ואם הראשון מן הצד והשני שכנגדו אין זה במשמע כותל אחר סתם.
ורבותינו הצפרפתים ז"ל גורסין הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ברחוק ארבע אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר מאי טעמא דושא דהכא מעלה להתם. וכן נמצא גם בספר מוגה בישיבות הגאונים ז"ל, וכן בפרושי דר"ח ז"ל בלשון יש אומרים. ופירש רבינו יצחק ז"ל, כי בעל הכותל שנפל רוצה לחזור ולבנות כותלו עכשיו סמוך לכותלו של חבירו בקרוב ארבע אמות, ואשמעינן תנא דמתניתין דאינו רשאי, אלא מחזיר הוא כותלו למקום שהיה רחוק מזה ארבע אמות. והא דנקט תנא האי דינא בכותל שנפל, רבותא אשמעינן, דלא מיבעיא בתחלה כשבא לסמוך, שנתחייב להרחיק משום דושא, אלא אפילו עכשיו שנפל, אם חוזר ובונהו מחזיק ארבע אמות כמשפט הראשון, שהייתי אומר שאינו צריך, שכבר נדוש הקרקע באותו זמן שהיה שם הכותל הראשון, קא משמע לן, וגם לפירוש זה אין הלשון מתיישב בו, דמאי דושא דהכא מעלה להתם דקאמר.
ויש לפרש דושא דהכא דבין שני הכותלים מעלה להתם מעלי לשני הכותלים, וכאלו פירש כאן עיקר טעם הרחקת הכותלים זה מזה. וכן פירש רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה לי שעדיין קשה, שהיה לו להשמיענו מתי נפל כותל זה למאן דאמר בכותל חצר, וכי לעולם צריך לדושא, ופעמים שיפול הראשון לאחר זמן מרובה ואינו צריך עוד להתרחק ואפשר לפרש, דסתם כאן כמו שסתמו במשנה בעיקר הדין, שהרי משנה זו דוקא בעיר חדשה ולא בעיר ישנה, ולא גלה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה, לפי שהכל תלוי בראיית בית דין שבאוו מקום ושבאותה שעה, שאין כל המקומות שוים.
תנן החלונות וכו' ותני עלה מכנגדן שלא יאפיל וכו'. מגופה דמתניתין הוה מצו נמי לאקשויי, דמדנקט החלונות, משמע דטעמא משום חלונות, הא בלאו חלונות משום דושא לא. אלא משום דברייתא מיפרשא טעמא בהדיא ניחא ליה לאיתויה.

הא משום דושא לא. ואם תאמר לוקמה בעיר ישנה, דלכולי עלמא לית בה משום דושא. י"ל כיון דרישא דמתניתין דלא יסמוך לו כותל אחר בעיר חדשה, לא ניחא ליה לאוקומי סופא, דהיינו החלונות, בעיר ישנה.

וכמה. לא תלמודא בעי לה, דהא אנן ארבע אמות תנן, וכדמקשה לאחר מיהא,אלא מדברי רב ייבא הוא וכאלו אמר רב ייבא כמה כמלא רוחב חלון, ומילתא באפי נפשא היא ולא קאי אמתניתין דידן ולא אברייתא דמתניתינן, וברייתא דבעו ארבע אמות, היינו בא לבנות משני צדדין, אבל רב ייבא אתא לחדותי ולאשמעינן דבבא מן הצד ומרוח אחד לא בעי אלא כמלא רוחב חלון, דהיינו טפח.
פירש רש"י זל דתנא דברייתא דתנא מלמעלן כדי שלא יציץ ויראה מלמטן כדי שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל "לא יהיב שיעורא, ולומר שפעמים שצריך הרחקה יותר על ד'. שאם היה בין כותל להכותל ריחוק גדול, אם מגביה כותלו ארבעה אמות מחלונו של זה כל שכן וכל שכן שיראה שם להדיא. לפיכך פי' התנא דברייתא שצריך להגביה עד כדי שלא יציץ ויראה, ולא אמרו ארבע אמות אלא בבונה בסוף ארבע אמות מכותל החלונות, ומיהו מעיקרא דהוה סלקא דעתא דברייתא מכנגדן ממש קאמר, על כרחין האי מכנגדן ארבע אמות קאמר, דאי לא, תיקשי אמתניתין דקתני מכנגדן ארבע אמות. ולמאי דאוקימנא השתא מתניתין וברייתא בבא מן הצד, לא אתפרש שיעורא בבונה מכנגדן ממש כמה ירחיק כדי שלא יאפיל, אלא כיון דמעיקרא הוה משמע לן דמתניתין וברייתא כנגדן ממש קאמרי ולא הוה קשיא לן עלה מידי אלא תיפוק לי משום דושא, אלמא משמע דאפילו מכנגדן ממש בארבע אמות סגיא, ואף על גב דודאי אי איפשר דלא יאפיל קצת, מכל מקום לא הצריכוהו חכמים יותר, דבאורח כי הא סגי ליה. ועוד דלרב דאמר לא שנו אלא בכותל גינה אבל בכותל חצר לא, מתניתין דהחלונות כפשטה מוקי לה בבונה מכנגדן ממש, ואפילו הכי בארבע אמות סגי ליה. וכן כתב מורי הרב ז"ל והרמב"ן נ"ר.

לא קשיא כאן מרוח א' כאן משני רוחות. יש מפרשים דמשתי רוחות צריך כמלא רחב חלון מרוח אחת וארבע אמות מן הרוח השני, וארבע אמות דקתני ארוח שני קאי, ויש אומרים, כי מכל אחד משני הצדדים צריך להרחיק ארבע אמות. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. ויש אומרים, שאין צריך להרחיק בין שני הכותלים אלא ארבע אמות. ומסתברא דאפילו אין אויר בין שני הכותלים אלא ארבע אמות, בהכי סגי ליה, ודומיא דמכנגדן, דכל היכא דאיכא אויר ארבע נכנסת לו אורה כדי הצורך, ובלבד שירחיק הכותלים טפח מפתיחת החלון, כדי שלא יפול צל הכותלים לתוך החלון, שהרי אפילו במן הצד האחד לבד מרחיק טפח ואף על פי שנשאר הצד השני פנוי לגמרי.

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי. פירש רש"י ז"ל, דלאו למימרא דכולה מתניתין כרבי יוסי חוץ מזו, דטובא איכא דעל כרחין ליתנהו כרבי יוסי, דלאו גירי נינהו. אלא לימא אף זו דלא כרבי יוסי קא מר. ולפי פירושו אפשר לומר, דמשום דאית ביה כעין טעמא בעי לה אי איתיה אי ליתיה, ואורחא דתלמודא בהכין בכל דוכתא דמשכח ביה כעין טעמא.
אבל ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל פירשו, מדקאמר הכא לימא דלא כרבי יוסי, שמע מינה דפשיטא להו דכולה מתניתין רבי יוסי מודה בה, והם ז"ל הניחו הדבר מסותם ולא פירשו היאך, וכתב הרב מורי ז"ל, דהיינו טעמא, דכל דבר שהוא מזיק בשעת הנחתו ואין הנזק שמגיע לשם נולד לאחר מכאן אלא כמות שהוא מזיק וממקום שהניחו שם, חשבינן ליה מזיק בשעת הנחתו וגם מגירי דידיה הוו. וגפת וסיד וזבל וסלעים ההבל מצוי בהם וכגחלת הן, וממקומן הן מזיקין, ואינן דומין לאילן שהשרשין נולדין לאחר מכאן ומתפשטין והולכין עד הבור, ולפיכך אין נחשבין בגיריה, וכן מיא דפרק הבית והעלייה (בבא מציעא קיז, א) דאמרינן דלאו גירי נינהו, משום דמיא מיתם תימי והדר אזלי, ונמצא שאינן מזיקין בשעת הנחתו ולא ממקום הנחתו. ומרחיקין את הזרעין מן הכותל י"ל משום שאין הנזק משום שרשין, דהא מסקי עלה לעיל בגמרא שזרעים לא מישתרשי לצדדין, אלא מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח, כלומר ממקומן יונקין כח הארץ ומחלידין אותה, וכח היניקה מצויה בזרעים, ולפיכך חושבין אותה כמזיקין משעת הנחתן. וכן מתונא דמחרישא ושל מי רגלים מזקת ממקומה וכן חול במתונא. ומיהו עדיין קשה מפני מה לא יסמוך כותלו לכותל חבירו, והלא בסמיכתו אינו מזיקו, אלא שמונע ממנו דושא, ומאי גירי איכא. וי"ל דהכא נמי כיון שבשעה שהוא בונה הוא מונע ממנו תועלת הדושא, גרמא דגירי הוא.
ולפיכך מה שכתבנו למעלה משמו של הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל בפירושא דמתניתין דמי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו, דהיינו בלוקח מן המלך ומסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות הסמוכות לו לדושא, הא לא שייכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו או על הניזק, אלא טעמא אחרינא הוא דכשלו הן לכך. ותדע לך דלא שייך בפלוגתייהו, דאם איתא, אפילו לרבנן נמי מאי מזיק איכא, דכותלו של שני אינו מזיק לראשון אלא שמונע ממנו רגל הדורסין. וגם לפירושו של רבינו ז"ל שפירש דבמחזיק שלש שנים ובא מחמת טענה היא, מתניתין לאו בפלוגתייהו שייכא כלל, אלא שזה בא בטענה בכח חזקה שקנה מקום דישה לשעבוד או שנותן לו. וזה נראה לי מבואר, אף על פי שנתקשו בזה הראשונים ז"ל.
ובמשרה וירק וכרשין ובצלין וחרדל ודבורים, בהני הא קא מפרש בגמרא לעיל דבכולהו פליג רבי יוסי, וכתב הרב אלפסי ז"ל דאף על גב דפליג במשרה, מיהו מודה הוא ודאי דצריך לארחוקי את המשרה בכדי שלא יהו גיריה. ולא פירש הרב ז"ל כמה. ואפשר דשלשה טפחים קאמר, דמתונא דידה מזקא לירק ממקומה בקירוב שלשה טפחים כמתונא דמיא לכותל. וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל. ולפי זה, רבנן דאמרי מרחיקין את המשרה מן הירק, וטפי משלשה טפחים קאמר, ולא ידענו כמה. ולקמן במקומה נכתוב בה יותר בס"ד.
ומיהו עדיין קשה לי, כרישין למה ירחיק מן הבצלים, והלא שרשי הכרישין אינן משתרשין לצדדין, וכדאמרינן לעיל דזרעים לא משתרשי לצדדין, אלא מהו הנזק שמזיקין לבצלים מפני שממקומן כח יניקתן מקלקל את העפר לגבי בצלים או שממתקין אותו ומבטלין חריפות הבצלים, ואם כן הרי זה כנזק זרעים לכותל, דממקומן הן מזיקין, ולמה לא נחשוב אותן כגיריה. וצריך עיון.
ופשטן של דברים בודאי נראין לי כדברי רש"י ז"ל, כי יש במשנתינו שנחלק בהן רבי יוסי. ודע דוקא במרחיקין את הגורן משמע דסבירא ליה לרבינא דרבי יוסי פליג ביה ולאו גיריה נינהו ולא גרמא דגירי, דזיקא הוא דממטי לה, כדמשמע לקמן בעובדא דבי מריון בריה דרבין.
ולענין פסק הלכה: אע"פ שאמרנו לדעת הגאונים ז"ל דמודה רבי יוסי בכולה מתניתין ופליגי אביי ורבא לעיל בבא לסמוך בצד המצר אם סומך אם לאו, כתב ר"ח ז"ל דלענין חפירת בור בלבד קיימא לן כרבא דאמר אינו סומך, משום דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפי לארעא. אבל בגפת וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה יכול לסמוך כל זמן שאין שם כותל, אע"פ שהמקום עשוי לכותלים. וכתב מורי הרב ז"ל דנראין דבריו, מפני שבשעת מעשיו לא הוו גיריה, דאכתי ליתיה לניזק, ובשעה דאיתיה לניזק כלומר לאחר שיבנה זה כותל, בההיא שעתא לא הוו גיריה, דכבר כלו מעשיו. ולדידי קשיא לי דהא זרעים בשעה שהוא זורען אינן מזיקין כלל עד שישרישו, ולאחר מיכן הוא שיונקין, ואם כן למה אנו מחשבין אותה כגיריה, דהא בשעת מעשיו לא הוו גיריה, ולכי ינקי ומזקי כבר כלו מעשיו, אלא דכל שהוא מזיק ממקום הנחתו חשבינן גיריה, והכי נמי ממקום הנחתן הן מזיקין. וי"ל דמכל מקום לא חשיבי גירי דידיה אלא כשהניזק מצוי בשעת הנחתו, דומיא דגירי ממש, דמורה לאדם במטרה. ואלו היה מורה שלא במקום שהניזק שם ולאחר זריקתו בא הניזק וקבלה, פטור, דלא הוו גירי, וכל זה איננו שוה לי.
ועוד נראה לי דבגפת וסיד וכל שיש בו היזק דגירי, אף על פי שקדם וסמך, כל שבא חבירו לבנות כותל כופה אותו ומסלקן, שאין קדימה לניזקין דגירי, אלא אם כן החזיק שלש שנים ובא מחמת טענה, הא מדין קדימה לא, וכל שכן שאם סלק את הראשונים דאין מחדש שם אחרים.
גם לעיקר פסק הלכה שפסקו כאביי תמיהא לי, דהא קיימא לן דכל דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, וזו אינה מהם. ומיהו הר"ז הלוי ז"ל פירש בשמעתא דחרדל ודבורים, דלמסקנא אמרינן דהא רבא מודה בכולהו לבר מבא לחפור בור, ומשום דכל מרא ומרא מרפי לארעיה, ולפי הגירסא שגורסין שם אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו.

הא דתנן: ואת הכותל מן המזחילה כדי שיהא זוקף את הסולם. דוקא בשהחזיק שלש שנים לתקן המזחילה שלו דרך חצרו של זה, אי נמי במתנה בפירוש, וקא משמע לן שצריך להרחיק כותלו משם ארבע אמות. אבל המחזיק במזחילה אפילו שלש שנים אינו מוחזק בכך לתקנה מצד חצרו של זה, שלא הוחזק זה אלא לשפיכת מימיו, אבל לתקנה ולזקוף סולם מצד חצרו של זה לא. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל (הל' שכנים פ"ט, ה"ח) כן כתב, אינו מחוור. וכן כתבו בתוספות דמתניתין על כרחין כשנתן לו או מכר לו כדי זקיפת סולם למזחילה.

הכא נמי זימנין דבהדי מנח לה יתבא ארישא וקפצה. כלומר וכיון דזימנין מתרמי הכין ואז הוו גיריה, לעולם אסור, דכל היכא דאיכא צד לגירי מסלקינן ליה. ולא מצי אמר אנא נטרנא ליה דלא אתי לך נזקא מחמתי. ומיהו נראה לי, דאפילו יתבא ארישא וקפצה, אינו אלא גרמא, דאיהי היא דקפצה מעצמה, והיינו דלבתר דאמרינן טעמא דזימנין דיתבא ארישא וקפצה, אקשינן והא גרמא הוא, דאלמא אפילו בהכי ליכא אלא גרמא. וזה נראה לי עיקר.

עוד בפרק (קמא) )שני( מזחילה. ונראין לי דברי הרמב"ם ז"ל (הל' שכנים פ"ט ה"ח) דמזחילה חזקה לעצמה לכל תיקוניה, דאם לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת, וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראיה להרחקת כותל ארבע אמות בחצר חבירו, ומזחילה גם כן להרחקת ארבע אמות. כנ"ל.
פרק לא יחפור (בבא בתרא כב, א) מה שכתבתי בבא לפתוח חלון על חברו דבין לרבא בין לאביי אינו פותח, ואינו דומה לבא לחפור בו[ר] סמוך למיצר דסומך, לפי שאינו נוטל משל חברו כלום וכענין שאמרו באוצר, עוד קשי' לי דאינו דומה לאוצר, דאינו צריך לבית כלל, אבל בור שצריך לכותלים ועושה משדה חברו כותל לבורו, ומותר מפני שאין מזיק עכשו, הרי הוא כפותח חלון על חצר חברו, שמשתמש באורו ואינו מזיקו עכשו, וכאן וכאן משעבד את חברו להרחיק.

זה שביארנו במשנה שהבונה בית כנגד חלון של חברו צריך להרחיק כנגדו ארבע אמות דוקא כשהוא בונה אורך כותלו כנגד ארך כותל חברו והוא הדין לדעתי אם בנה מן הצד והוא שכותל חברו הולך בקו ישר ממזרח למערב וזה בונה ארך כותלו מצפון לדרום אע"פ שאין כנגד כותלו של חברו אלא (ארך) [רוחב] הכותל אחר שרוחב הכותל מ"מ כנגד החלון אבל אם לא בנה כנגד החלון אלא מצד החלון לצדה שבמערב או לצדו שבמזרח דיו שירחיק שיעור חלון ר"ל שלא יכנס עובי הכותל כלל כנגד החלון אלא יניח החלון לצד מזרח ויבנה לצד המערב או יניחה מצד המערב ויבנה למזרח ונמצא כותל בנוי בצד זה ואורה באה מצד אחר לתוך החלון ואף במקום שיש לחוש לדוושא אין כאן חשש שאין כאן אלא עובי הכותל ודבר מועט הוא ושיעור חלון זה יש אומרים שאינו צריך כלום אלא שיניח החלון לצד אחר ויש אומרים שצריך הרחקה טפח ויש אומרים אמה ויש אומרים כשיעור רוחב אותו חלון בעצמו לפי מה שהוא ומ"מ בכיוצא בזו אע"פ שהגביה את הכותל ארבע על החלון הואיל ואין החלון כנגדו אלא מצדו יכול הוא להציץ ומתוך כך צריך שיהא משפע את כותלו עד שלא יהא באפשר לעמוד עליו ויש שפירשוה דוקא בלא הגבהת ארבע הא בהגבהת ארבע אין צריך כלום ואין אנו צריכים לכך:

ואם בנה שני כותלים זה מצד המערבי לחלון וזה מצד המזרחי לחלון הואיל ואורה מתעכבת מכל צד צריך להרחיק את שתיהן ארבע אמות ויש אומרים בו שיהא בין שתיהן ארבע אמות לבד וכן כתבוה גדולי המחברים ויש בסוגיא זו פירושים אחרים מפרשים הרחקה זו מכנגד החלון ולא מצדה ועיקר הדברים לדעתי הוא מה שכתבתי ולדעת המפרשים שבהגבהת ארבע אין צריך כלום ולא נאמר שפוע הכותל אלא כשלא הגביה מ"מ צריך שיזהר שלא יניח נסרים בין כותל לכותל וכל כיוצא בזה אלא שמן הסתם אין חוששין לכך שהרי שני בתים בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' ואין חוששין שמא יעקם ראשו ויראה שלא הזקיקו רבותינו על השכנים להרחיק אלא בכדי שלא יהרסו לראות בדרך הליכתן ולא שיהא אדם משתדל לראות על כל פנים וכן אם הגביה ארבע לא יסכך מזו לזו אלא ברחוק ארבע מכנגדה כדי שלא יאפיל:

כשתפרש שמועה זו על פי מה שאתה רואה בפסק שלנו אפשר שיהא קשה לך מה שאמרו הכא במאי עסקינן מן הצד ואחר כן שאלו וכמה והלא על משנתנו הוא מוסב וכבר כתבו בה בפירוש ומכנגדן ארבע אמות תדע שלא על המשנה הוא מוסב אלא על הבריתא והוא מה שאמרו תני עלה וכו' מכנגדן שלא יאפיל ולא נתן שיעור בבריתא לאחת מהן ושאל בכנגדן אחר שאתה מפרשו מן הצד אינו כאותו שכנגדן השנוי במשנה ואחר שכן צריך אתה לחדש בו שיעור שאי אפשר להיות ושיעור בונה מן הצד ושיעור בונה כנגד החלון שוים ומה ששאלו אח"כ והא אנן ארבע אמות תנן פירושו ושהבריתא אינה אלא כמפרשת למשנה כלומר ארבע אמות שאמרו במלמעלה שלא יציץ ויראה ובמלמטה שלא יעמוד ובשכנגדן שלא יאפיל ופירש לו שאפילו כן אפשר לפרש אף של משנתנו במן הצד ובשתי רוחות ומ"מ כנגדן ממש לא זזה ממקומה ואין ספק ששיעורה בארבע אמות כמו שכתבנו והוא עיקר הביאור במלת שכנגדן וביאורה במן הצד אינו אלא דחייה אלא שמ"מ אף במן הצד הדין פסוק בו על הדרך שכתבנו:

מרזב גדול ההולך על פני ארך כל הכותל ומימי הגג נשפכין לתוכו והוא קולטן ונשפכין מצד ראשו האחד לרשות הרבים והוא הנקרא בתלמוד מזחילה ובא אחד לבנות כנגד הכותל שהמרזב הולך על פני כלו צריך להרחיק מן המרזב ארבע אמות כדי שיהא לבעל המרזב מקום לזקוף שם סלם בשפוע ולעלות ולתקן את מרזבו ואפילו לא היה מרזב זה דבק בכותל אלא בולט חוץ ממנו על ידי יתדות גסות ותקרת הגג משפעת ויוצאה חוץ לכותל ארבע אמות והמרזב אחריו אעפ"כ צריך להרחיק עוד ארבע אמות שיהא מ"מ ארבע אמות מן המרזב לכותל והוא הדין לנטפי עצמן אם היו לו על חברו שפיכת מי גגו שצריך להרחיק עוד ארבע אמות מן הנטפי:

המשנה הששית והיא גם כן מענין החלק הראשון ואמר מרחיקין את הסלם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסלם אמר הר"ם שובך מגדל היונים ומזחילה צנור גדול שיורדין בה מימי הגשמים:

אמר המאירי מרחיקין את הסלם מן השובך ארבע אמות ר"ל שאם יש לאחד שובך בחצרו וכותל שבין חצרו לחצר חברו ובא חברו והעמיד סלם בחצרו צריך שירחיק הסלם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה מן הסלם לשובך ותהרוג היונים ונמייה היא חיה קטנה וקורין לה מרטינא"ה וכן מרחיקין את הכותל מן המזחילה על הדרך שביארנו למעלה וענין סלם בשובך פרשו בגמרא שאף הוא גירי ומתוך כך צריך הרחקה וזה שנקרא גירי הוא שפעמים שבשעה שהוא מניחה עומדת לשם וקופצת שאלמלא כן לא היה זה גירי הואיל ואין גוף המעשה מזיק ואף בזו הוצרכו לשאול בגמ' שהרי גרמא הוא כלומר שאין גוף המעשה מזיק שאין הסלם מזיק אלא שהוא סיבה לנזק בסבה הבאה חוץ ממנו ותרצו בה שגרמא בנזקי אסור ואסור זה פירשו שהוא יכול לעכב אע"פ שפטור מלשלם ונמצא מ"מ שאם לא הרחיק פטור מלשלם אע"פ שבשאר הרחקות חייב:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

רב דימי אייתי גרוגרות בספינה אמר ליה ריש גלותא לרבא וכו' אי צורבא מרבנן הוא נקיט ליה שוקא. ילפינן מינה דהאי צורבא מרבנן דאית לי' עיסקא מחייבי ביה בני מתא מן דינא לאנקוטי ליה שוקא ואי לא מנקטי ליה שוקא מענשי כדאמרינן רב דימי אמר אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי והא נמי מסתברא דלענין אקדומי ליה לצורבא מרבנן לזבוני עסקיה הוא כי היכא דלא לעכב ולא לפסול עסקיה אבל כי היכי דלזבון ביוקר חזינן אי לוקחים דהנהו מידי גוים נינהו אי נמי ישראל דזבני ליה לזבוני לגוים מנקטינן ליה שוקא ואי ישראל דזבני לי' לנפשייהו נינהו צורבא מרבנן לא חזי למעבד הכי משום דאון הוא וכתיב לא יאונה לצדיק כל און:

משנה מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות דייקינן בגמרא וכותל קמא היכי סמיך ליה לכותל חבירו ואוקמה רבא דהכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בד' אמות פירש רוחב כותלו סמוך לאורך כותלו של חבירו. כזה להוספה לא יסמוך לו כותל אחר כנגד ארכו כנגד אורך כתלו של חבירו לעשות ממנו בית כגון זו הצורה אלא אם כן הרחיק מכתלו של חבירו ד' אמות מאי טעמא דדושא דהני ד' אמות מהני לכותל חבירו ומשום הכי מצי לעכובי עליה וליכא הכא לאקשויי וכותל קמא היכי סמיך דהאי כותל קמא רחבו כנגד אורך כתלו של חבירו הוא דאכתי איכא דושא ואי משום רוחב כותל לההיא פורתא לא חיישינן. ויש לפרש כגון שהיה אורך כתלו כנגד כתלו של חבירו וסמוך לו בד' אמות כלומר עומד על סוף ד' אמות והא קמ"ל שאע"פ שכבר הרחיק מקדם ד' אמות כיון שלא הרחיק ד' אמות מצומצמות בלבד כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל שלו כותל אחר צריך הוא עדיין להרחיק ד' אמות אחרות דדושא דהני ד' אמות אחרות מעלו לכותל ואע"ג שהם מרוחקין ממנו. ורבינו האי ז"ל פי' כגון שסמך כותלו לכותל חבירו בתוך ד' אמות וראה חבירו ושתק שאע"פ ששתק לו באותו כותל כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל כותל אחר צריך הוא להרחיק ד' אמות מאי טעמא דדושא דהכא מעלי להתם. וקשיא לי על זה הפירוש דאם כן כפשטיה דמתניתין הוא דמוקים לה שכותל זה סמוך בתוך ד' הוא וא"ה הכא במאי עסקינן כששתק לו חבירו איבעי ליה למימר אמאי איצטריך למימר הכי קתני אלא מדקאמר ה"ק מכלל דלאפוקה למיתני מפשטה ולאוקמה דליכא סמיכה בתוך ד' אמות הוא דמהדר:

כאן מרוח אחת וכו' הרחקת חלון מצד א' סגי ליה באמה א'. משני צדדין ארבע אמות מכאן ומכאן:

לימא מתני' דלא כר' יוסי. וא"ת אמאי לא מתמה נמי במתני' דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ה"ז לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות ונימא מתני' דלא כר' יוסי בשלמא כולה פרקין איכא למימר דגירי' הוא דכד מעיינת בכולהו עניני דיליה משכחת לה דבכולהו איכא למימר כגירי דמו אבל גבי כותל כיון דליכא למימר דסמיכת כותלו לכותל חבירו גירא הוא דהא היזיקא לא מחמת הכותל גופיה הוא אלא מחמת דקא מימנע דושא מהתם הוא אמאי לא אמר נמי עליה נימא דלא כר' יוסי. תשובתך כי אמר גירי ולאו גירי ה"מ היכא דמטי ההיזק מההוא מידי גופיה דקעביד אבל הכא דהיזיקא דקא מטי לכותל דחבריה לאו מהאי כותל גופיה הוא דמטי אלא משום דקא מימנע דושא הוא בכי האי. גוונא ליכא למימר גירי ולאו גירי אלא לכ"ע בין לרבנן בין לר' יוסי בעי הרחקה מכותל חבירו ד' אמות. וטעמא דמילתא דכיון דכותל מעלי ליה דושא מכי בנייה חבריה לההוא כותל דיליה הוי ליה כמאן דאחזיק בהנהו ד' אמות דסמיכי' ליה לענין דושא וקננהו להא מילתא. והא דמיא לההיא דאמרינן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות. אלמא מכי פתחיה להאי חלון אחזיק האי בד' אמות דסמיכי ליה לענין אורה וקננהו להא מילתא הכא נמי מכי בנייה להאי כותל דיליה אחזיק בד' אמות דסמיכי ליה לענין דושא וקננהו להא מילתא:

עג. והא דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, דייקינן עלה בגמרא וקמא היכי סמך ולא ארחיק, אי דאחיל גביה הא אחזיק ליה בארבע אמות הסמוכות לכותל ותו לא מצי מעכב עליה, ואמאי לא יסמוך לו כותל אחר. אמר רבא הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו בארבע אמות מצומצמות לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות שנמצא מרחיק מן השני נמי ארבע אמות מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם. כלומר דושא דהכא דבין כותל שני לשלישי מעלי להתם לכותל ראשון, ואשתכח דכולהו שמנה אמות הסמוכות לכותל משתעבדי ליה לכותל משום דושא. מיהו לא מיחייב למשבקינהו לכולהו שמונה אמות פנויות בלא כותל, אלא (אם כן) כיון דמרחיק ארבע אמות דאינון שיעור דרך רחבה ליחיד אית ליה רשותא למסמך כותל אחר, דהא אית ליה רוחא למיזל ולמיתי התם משום דושא, ואי בעי למסמך כותל אחר כנגדו בעי לארחוקי ארבע אמות אחרניתא מכותל שני. והדין הוא דלא ליבעי כולי האי דהא נפיש ליה שיעורא בהדי מקום כותל האמצעי טפי משמונה אמות, אלא כיון דבעי לארחוקי חוץ לכותל שני משום דושא דדושא דהכא מעלי להתם לכותל ראשון, לא סגיא ליה בפחות מארבע אמות שיעור דרך כי היכי דליהוי ליה רוחא למיזל ולמיתי התם:

עד. אמר רב לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר אם בא לסמוך סומך. מאי טעמא, משום דקרקעיתא דגינה רפיא ובעיא דושא אבל קרקעיתא דחצר קמיט משום דהוו אזלי כוליה יומא ואתו עליה ולא בעי דושא טפי. ורבי אושעיא אמר אחד כותל גינה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך א"ר יוסי בר חנינא ולא פליגי הא בעיר חדשה הא בעיר ישנה. בעיר חדשה אחד כותל גינה ואחד כותל חצר אינו סומך, דכיון דחדשה היא אכתי לא איתדשא ובעיא דושא, ואמטול הכי אינו סומך. בעיר ישנה בכותל גינה אינו סומך, בכותל חצר סומך דהא איתדשא לה מקמי הכי ותו לא בעיא דושא:

עה. תנן החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד"א ותני עלה מלמעלן שלא יציץ ויראה מלמטן שלא יעמוד ויראה ומכנגדן שלא יאפיל כדפרישנא במתני'. טעמא דשלא יאפיל אבל משום דושא לא הכא במאי עסקינן מן הצד. כלומר בבא לסמוך מן הצד רוחב כותלו כנגד אורך כותלו של חבירו, דמשום שלא יאפיל איכא משום דושא ליכא, דהא לא קא מנע מיניה דושא אלא כשיעור עובי הכותל השני בלבד ולההוא פורתא לא חיישינן. וכי תימא הא מכנגדן קתני, מן הצד נמי כנגדן קרי ליה, דכיון דמיירי רישא בהרחקת (דאם) הכותל מלמעלן ובהרחקה דמלמטן והשתא קא בעי לאיירויי בהרחקה דלאו מלמעלן ולאו מלמטן אלא בהרחקת ראש הכותל המכוון עם החלון בשורה אחת קרי ליה כנגדן.

וכמה. כלומר היכא דעביד מן הצד כמה מיחייב לארחוקי כדי שלא יאפיל. אמר רב ייבא חמוה דאשיאן בר נדבך משמיה דרב כמלוא רוחב חלון סתמא ולא קאמרינן כמלוא רוחב החלון, ואית דגרסי לה בהדיא וכמה טפח. ומקשינן והלא מציץ. כלומר כיון דהאי הרחקה דמכנגדן בראש הכותל קאי דומיא דמלמעלן ומלמטן, היכי סגיא ליה בהרחקת טפח, והלא יכול לישב על ראש הכותל ולהציץ בחלון חבירו. אמר רב זביד בממדיר את כותלו. כלומר שמשפע את כותלו כדי שלא יוכל אדם לעמוד עליו ולא ישב עליו מפני שיפועו, כגון שהמדיר כנגד ארכו, שנמצא גבוה מצד אחד ומשתפע והולך עד צדו השני, ונמצא גבוה מצד אחד ומתקצר והולך דרך שיפועו, דלא מצי למיתב עליה. ואמרי לה שהמדירו כנגד רחבו, שנמצא הכותל רחב מלמטה וכלה והולך עד כאצבע כקרשים הללו. אבל אם לא המדיר את כותלו אע"פ שהרחיק הימנו טפח, כיון שלא הגביהו מלמעלן לגובה החלון ולא השפילו למטה מן החלון ארבע אמות אינו סומך שמא יציץ ויראה. ומקשינן והא אנן תנן ד"א. ואת אמרת כמלוא רוחב חלון. לא קשיא כאן מרוח אחת כאן משתי רוחות. כלומר כאן בבא לסמוך מרוח אחת כאן בבא לסמוך משתי רוחות, מרוח א' טפח משתי רוחות ד' אמות.

נקטינן השתא דהיכא דעביד כותל מצדו של חלון מיחייב לארחוקי מיניה טפח כדי שלא יאפיל. ודוקא בממדיר את כותלו דלא מצי למיקם עליה ולאיסתכולי, אי נמי דמתתי ליה לרישיה למטה מקרקע החלון ד' אמות טפי מגבהו של חלון, דאי לאו הכי כיון דמיקרב כותל לגבי חלון כולי האי יכיל לאיסתכולי ומיבעי ליה לארחוקי בכדי שלא יציץ. בד"א בבא לסמוך מן הצד מרוח אחת, אבל משתי רוחות צריך להרחיק ארבע אמות מרוח אחת וטפח מרוח שנית. ואיכא מאן דאמר ארבע אמות ותו לא, שתים מכאן ושתים מכאן והחלון באמצע. ומסתברא כתנא קמא, דהא כי אתי למיסמך מרוח אחת אע"ג דשביק ליה רוחא מאידך גיסא דסמיך טפח. ומסתברא דאי הוה ליה לאיניש אחרינא או לבעל חלון גופיה כותל אחרינא מקמי הכין מצדו של חלון ואתא האי וקא בעי למיסמך מאידך גיסא, אע"ג דלא קא סמיך אלא מרוח אחת ארבע אמות בעי, דכיון דאיכא כותל אחרינא מאידך גיסא סמוך לחלון כבא לסמוך משתי רוחות דמי.

ודוקא בממדיר את כותלו הסמוך לחלון ברחוק טפח אי נמי דמגבה ליה ארבע אמות או דמתתי ליה ארבע אמות כדאמרן, אבל כותל שני שהוא רחוק ארבע אמות אינו צריך להמדירו ולא להגביהו ולא להשפילו, דכיון דמן הצד הוא ורחוק ארבע אמות מן החלון לא מצי למחזי מיניה. וכן כותל המומדר לא צריך להגבוהיה ד"א ולא לתתויי מיניה ד"א דכיון דמדרון הוא לא יכיל למיקם עליה ולא למגחן עילויה ולאיסתכולי. והוא דהוי גבהו של כותל מקרקע בעליו ארבע אמות, דאי מתתאי לא מצי למחזי דהא איכא כותל ארבע אמות דמפסיק באפיה דומיא דכותל חצר השותפין, ואי למיקם עילויה כותל כיון דמשופע הוא לא יכיל למיקם עליה, ואישתכח דלא מיתזק בעל חלון מחמת האי כותל ולא מידי.

והני מילי מן הצד, אבל היכא דאתי למיסמך כנגדו ממש, אי עיר חדשה היא ואע"ג דליכא חלון נמי מחייב לארחוקי ד"א משום דושא, ואי עיר ישנה היא לא מיחייב לארחוקי אלא היכא דאיכא חלון דמיחייב לארחוקי מיניה בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד"א שלא יציץ ושלא יאפיל. ואם המדיר את כותלו א"צ להרחיק אלא מכנגדו ד"א שלא יאפיל:

עו. מיהא שמעינן דכל היכא דסמיך מן הצד רחבו של כותל הסמיכה כנגד ארכו של כותל הסמוך לו אפילו משני צדדין לא חיישינן משום דושא:

י. מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה ואת הכותל מן המזחילה ד"א כדי שיהא זוקף את הסולם. כלומר כדי שיהא בעל המזחילה זוקף את הסולם בחלקו לתקן את המזחילה, דכיון דאחזיק בההיא מזחילה זכה ליה בארבע אמות הסמוכות לה להא מילתא. ודוקא היכא דהוה ליהלבעל המזחילה זכותא מאנפא אחרינא במקום הסמוך לכותל המזחילה מאבראי למיעל להתם, ואפילו כמה דשקיל כרעא ומנח כרעא, דאע"ג דשאר ד"א הסמוכות לכותל דחבריה נינהו, כיון דאית ליה לבעל המזחילה דרך למיעל להתם לתקונה למזחילה מחמת זכותא דמעיקרא, מכי אחזיק למזחילה קנה ליה זכותא בד"א הפנויות הסמוכות להא מילתא למהוי פנויות לזקיפת הסולם ולית ליה למריהו רשותא בגוייהו אלא לשאר תשמישי אבל למבנא התם לכותל לא. [ו]משכחת לה במוציא מזחילה לקרקע עולם ואח"כ בא חבירו והחזיק בקרקע הסמוך לה מחוצה לה, אי נמי בכונס לתוך שלו ומוציא, וה"ה לכל היכא דאית ליה זכותא לבעל המזחילה למיעל למקום הסמוך לה מבחוץ. אבל כי החזיק במזחילה לא הויא ליה זכותא למיעל לההוא דוכתא, אע"ג דאחזיק במזחילה לא קני דרך ולא זכותא ברשותא דחבריה למיעל להתם לתקונה למזחילה, ממילא בטיל ליה טעמא דזקיפת הסולם [ואי] (מי)בעי לתקונה למזחילה מהך גיסא דנפשיה הוא דמתקן לה. והוא הדין היכא דהויא ליה זכותא בההוא דוכתא דסמיך לכותל המזחילה, מיהו הוה ליה לחבריה כותל בתוך ד"א למזחילה, דלא מהניא ההיא חזקה אלא מן המזחילה ועד מקום הכותל הסמוך לה (אפילו) [ואילו] אפילו חוץ לכותל אע"ג דקאי בתוך ארבע אמות לא. חדא דהא לית ליה דרך למיעל להתם לתקונה למזחילה, ועוד דאי נמי הוי ליה דרכא למיעל להתם כיון דמפסיק כותל ביני ביני לא מהניא ליה זקיפת הסולם בתיקון המזחילה ולא מידי:

עז. והא דתנן ואת הכותל מן המזחילה ד"א כדי שיהא זוקף את הסולם דייקינן עלה טעמא משום סולם אבל משום דושא לא. דקס"ד דהאי מזחילה לא קא בלטה משפת הכותל חוץ מרחבו של כותל ולא מידי אלא ממשכא ואזלא מראש הכותל ועד סופו לארכו של כותל והמים זוחלין ונמשכין עליה כצינור ונשפכין לחוץ בסוף הכותל, דאשתכח דכי מרחיק משפת המזחילה ד"א לא קא מרחיק מעיקר הכותל נמי אלא ד"א. וטעמא משום סולם, אבל משום דושא לא. ופרקינן הכא במזחילה משופעת עסיקינן. ששיפעו את בנין הכותל מחציו ולמעלה לצד אחד כעין זיזין והוסיפו בשיפוע זה בכל נדבך ונדבך עד שנתרחב ראשו של כותל הרבה ועשו שם את המזחילה, שנמצאת שפת המזחילה בולטת מעיקר הכותל ארבע אמות, דאי משום דושא הא קא אזיל ואתי תותה בהנך ארבע אמות שתחת שיפוע המזחילה, ואפילו הכי מחייב לארחוקי משפת המזחילה ארבע אמות אחרניאתא כדי שיהא זוקף את הסולם:

עח. והא דתנן מרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמיה דייקינן עלה לימא מתני' דלא כרבי יוסי דאי רבי יוסי הא אמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אפילו תימא רבי יוסי דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן מודה רבי יוסי בגיריה. והכא נמי גיריה נינהו, דזימנין דבהדי דמנח ליה קפצה נמיה. ומקשינן והא גרמא הוא. וגרמא (דאע"ג דפטור) בנזקין פטור. אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור. דאע"ג דפטור מתשלומין איסורא איכא ואמטול הכי מיחייב לארחוקי. וש"מ דכל מידי דהוי גיריה או גרמא דגיריה על המזיק להרחיק את עצמו, אבל מידי דלא הוי גיריה ולא גרמא דגיריה על הניזק להרחיק את עצמו. ושמעינן נמי דלא הוי גיריה אלא היכא דכי מנח ליה לההוא מידי דאתי מיניה היזקא אזיל היזקא כי גירא ולא מעכיב עד דמטי ליה לניזק, אבל היכא דלא אזיל היזקא בשעת הנחה אע"ג דאזיל בתר הכי לא הוי גיריה.

ושמעינן נמי מדקא דיקינן אמתני' דמרחיקין את הסולם מן השובך לימא מתני' דלא כר"י ולא קא דיקינן אהנך מתניאתא אחרניאתא מכלל דבכוליה פירקין מודי רבי יוסי דגיריה הוא לבר מהנך דפליג בהו ר' יוסי בהדיא. ומימרא דרב יוסף גבי חמרא ודרב ששת גבי אספסתא (לעיל בבא בתרא כ,ב) נמי הכי דיקי כדברירנא התם (סי' נא). והא [ד]תנן (לעיל בבא בתרא יז,א) מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים אע"ג דלאו גיריה דכותל נינהו ולא גרמא דגיריה, שאני התם דשלשה טפחים סמוך לכותל ככותל דאמו ומשתעבדי ליה לכותל, מידי דהוה אמי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו דקאמרינן דושא דהכא מעלי להתם, דאלמא אפילו שמונה אמות הסמוכות לכותל משתעבדי ליה לכותל, הכא נמי אע"ג דלאו גיריה דכותל נינהו כיון דמטו בתוך שלשה לכותל ככותל דמו דכל פחות משלשה לכותל אשתעבוד משתעבד ליה לכותל, דמכי אחזיק ליה בהאי כותל אחזיק ליה בשמונה אמות הסמוכות לו לענין דושא ובשלשה טפחים הסמוכות לו לענין הני נזקין. וכן הלכתא:

(ו) הב"ע בבא להן מן הצד כו' אם הי' רוצה הי' מתרץ לו בעיר ישנה דלא חיישי' לדוושא. אלא רבותא נקט דאפי' את"ל שאין לחלק בדוושא. מצינן לתרוצי הכי:

כנגדן שלא יאפיל. פירש רש"י ז"ל ולא יהיב תנא דברייתא שיעורא וכן פירש אחר כך וכמה דתנא דברייתא דלא יהיב שיעורא. וליתא דהא ותני עלה קתני אלמא ברייתא לפרושי מתניתין קמא. ועוד אי לא יהיב שיעורא מאי פריך אבל משום דושא לא דילמא משום דלא יאפיל בעי לארחוקי טפי ממשום דושא אלא ניחא ליה למתניתין למייתי ברייתא משום דמפרשא טעמא כנגדן כדי שלא יאפיל. תוספי הרא"ש ז"ל.

אבל משום דושא לא. ולהכי לא אוקמה בעיר ישנה דהא קתני לא יסמוך לו כותל אחר וסיפא בכהאי גוונא מיירי והיינו טעמא נמי דלא אוקמה בשלא החזיק שלש שנים בכותל או בשאינו טוען שמכר לו שעבוד בחצרו לדושא דבענינא דרישא קא בעי לאוקמה לסיפא. ועוד דסיפא נמי על כרחך במחזיק מיירי דאי לאו הכי אין לו להרחיק מן החלונות ולא בעי לדחוק למתניתין בחזקה שיש עמה טענה על החלון ולא על הכותל. הכא במאי עסקינן מן הצד. כגון כותל חברו במזרח והחלונות בקרן מזרחית צפונית וזה בא לבנות בצפון וצריך להרחיק מן החלון כדי שלא יאפיל אבל משום דושא ליכא כיון שנשאר הקרקע לדוש בו לפי רובו ויכולים הרבים לעבור מדרום לצפון באלכסון. הר"י ז"ל בעליותיו.

וכמה אמר רב ייבא כו'. הקשו בתוספות ותימה דהשתא בעי וכמה כו' ויש לומר דרב ייבא גופיה כו'. ולי נראה דבעי שפיר וכמה דכיון דאוקי מן הצד אין סברא כלל שיצטרך ארבע אמות. ובתר הכי פריך והתנן ארבע אמות והיינו על כרחך כנגדו ממש דאי מן הצד הא סגי כמלא רוחב חלון והדרא קושיין לדוכתא טעמא משום חלונות אבל משום דושא לא ומשני דלעולם מן הצד ומשתי רוחות. עד כאן מגליון שבתוספות כתבי יד.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: מכנגדן צריך להרחיק בכדי שלא יאפיל וכמה כדי שלא יאפיל כלומר מדלא יהיב תנא דברייתא שיעורא דהא קתני בכדי שלא יאפיל ולא קתני מכנגדן שלא יאפיל דאי הוה תני הכי הוה משמע דאשיעורא דקאמר תנא דמתניתין קאי אבל לישנא דבכדי אין לו שיעור המפורש במשנה ומשום הכי שואל כמה הוי כדי שלא יאפיל. ומתרץ דכמלא רוחב חלון דהיינו טפח סגי ומן הצד מיירי כדמפרש בסמוך ומרוח אחת סגי לה בטפח כו' ומשתי רוחות בעינן ארבע אמות ומקשינן ומרוח אחת אמאי סגי לה בטפח והלא מציץ כלומר כיון דסמיך אף על פי שמגביהו ארבע אמות הרי יכול לעמוד בכותלו ויציץ ויראה מן החלון כל מה שבביתו. ומשני במרדד כו' עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י בעליות: וכמה לאו תלמודא בעי לה דלא שייך למיבעי על ענין שאנו עסוקים בו בכמה דהא ארבע אמות קתני בהדיא וברייתא נמי לפרושי מתניתין אתיא אלא מדברי רב ייבא משמיה דרב הוא כאלו (לא) אמר אמר רב ייבא וכמה כמלא רוחב חלון ומלתא באנפי נפשיה היא ולא על ענין מתניתין והברייתא עסוקים כדמוקי תלמודא ואזיל דאיירי בבא לבנות כותל מן הצד מרוח אחת ומתניתין וברייתא דבעי הרחקת ארבע אמות משתי רוחות. וכמה טפח דכיון שאינו בונה כנגד החלון אלא מצד החלון כיון שהרחיק הכותל טפח אין שם משום יאפיל עד כאן. והלא מציץ. פירוש כיון שהכותל קרוב לחלון אף על פי שאין שם משום יאפיל אחר שהרחיק טפח אבל משום היזק ראיה יש שם אף על פי שהגביה הכותל ארבע אמות למעלה מן החלון כי מתוך סמיכת הכותל לחלון יכול להציץ כשיעמיד בראש הכותל. וכן פירשו רבינו חננאל ורש"י ז"ל. ומפרקינן במדיר במרדד את כותלו שאינו יכול לעמוד בראש הכותל ורבא משמיה דרב לא איירי בענינא דמתניתין דמיירי בכותל שיש בו משום היזק ראיה אלא הכי קאמר ומרוח אחת בהרחקה כמלא רחב כו' סגיא לענין שלא יאפיל היכא דליכא משום היזק ראיה כגון במדיר את כותלו. וזה שהקשו על סמיכת הכותל והלא מציץ שאין הגבהה ארבע אמות מצלת מהיזק ראיה דוקא על סמיכת טפח וכיוצא בו הקשו כן אבל אם הרחיק בקצת הרחקה אף על פי שלא הרחיק ארבע אמות מהניא הגבהה למעלה מארבע אמות שאם אי אתה אומר כן אם כן הא דקתני מכנגדן ארבע אמות שלא יאפיל מאי איריא משום אפלת תיפוק ליה משום היזק ראיה דמתניתין לא במדיר את כותלו מיירי ומיהו במדיר את כותלו סוף הכותל בלבד הוא משפע סמוך לחלון שמא יציץ משם אף על פי שהגביה הכותל מלמעלה ארבע אמות אבל אינו משפע שאר הכותל דבהגבהת ארבע אמות מצלת מהיזק ראיה בכל הכותל חוץ מן סמוך לחלון. ונראה בעיני כשבונה משתי רוחות הכותל השני לבדו צריך להרחיק ארבע אמות ועל הכותל השני שנינו מכנגדן ארבע אמות אבל מתחלה כשבנה הכותל הראשון מרוח אחת של חלון מרחיק טפי כדברי רב ייבא משמיה דרב וכגון שמרדד את כותלו או הרחיק יותר מטפח בלא שיפוע הכותל כדי להרחיק מהיזק ראיה. עוד אני אומר דהא דאמר רב ייבא משמיה דרב וכמה לענין משנתנו נמי אמרה דמיירי משתי רוחות והמשנה הודיעתנו שיעור הרחקת הכותל השני ורב ייבא משמיה דרב דבר על הכותל הראשון ופירש שהרחיק טפח היכא דליכא אלא משום אופל כגון במדיר את כותלו. עליות הר"י ז"ל.

וכתב בשיטה לא נודעה למי וזה לשונו: הכא במאי עסקינן בבא מן הצד. כלומר החלונות ברוח מזרח והוא בונה ארכו של כותלו ממזרח למערב שנמצא מדביק ראש כותלו לכותלו של חברי בצד החלון ומשום דושא ליכא בההוא פורתא שהוא עובי הכותל. ובעיין כמה הוא שיעור הרחקתו במן הצד שלא יאפיל דודאי בפחות מארבע אמות סגי כיון דלאו כנגד אויר החלון קא בני אלא מן הצד חוץ מן אויר החלון. אמר רב ייבא משמיה דרב כמלוא רחב חלון וכמה טפח ואקשינן כיון שאתה אומר מכנגדן טפח הוא הדין מלמעלה ומלמטה טפח והלא מציץ. ומפרקינן במרדד את כותלו ואפילו טפח מלמעלה ומלמטה אין צריך כיון שהוא משופע ואין יכול לעמוד עליו. ואחר שתירצנו גוף התירוץ בבא מן הצד דקאי מצד עצמו ומצד הברייתא חזרנו והקשינו ממתניתין והא אנן תנן ארבע אמות ואיך תפרש בהאי ברייתא דמתניא עלה דמתניתין שיעור טפח ומפרקינן לא קשיא כאן מרוח אחת כאן משתי רוחות כלומר דברי רב שאמר טפח בבא מן הצד מרוח אחת של החלון הוא שאמר בעלמא אבל אנו שתירצנו בבא מן הצד משתי רוחות קאמרינן שעושה שני כתלים משני צידי החלון ומאפיל הרבה ולפיכך צריך ארבע אמות כלומר שירחיק כותל האחד למעלה משפת צידי החלון טפח והשני מצדה השנית ארבע אמות פחות טפח ואם ירצה לרבות לאחד מטפח ולפחות לאחר רשאי ובלבד שלא יפחות לאחד מטפח לאחר תשלום ארבע אמות בין שני הכותלים ואפילו מלמעלן ומלמטן גם כן צריך ארבע אמות שאין מספיק במרדד לפי שיכול לשום נסר מכותל זה לזה ולעמוד עליו ולראות ומסתברא לי שאף בעושה כותל מצפון לדרום ארכו של כותלו כנגד ארכו של האחר שבו החלונות. כנגדן של חלונות ממש דמספיק במרדד. ולענין מכנגדן אסכימו רבוותא ארבע אמות ותו לא. הכין חזינא לפרש שמעתא דהכא. ואין פירוש רש"י ז"ל נוח בעיני ולא דברי הרמב"ן ז"ל אשר הלך בדרכו ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שהלך בדרכו והוא המחוור והנכון שחילק הוא ז"ל בכנגדן ממש דלענין מלמעלן ומלמטן לא סגי במרדד לפי שיכול לעמוד עליו ולהציץ אבל מן הצד שצריך לעקם את ראשו אינו דוחק את עצמו לעמוד מפחד נפילה ולעקם ראשו להציץ עד כאן לשונו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
ויש אומרים כי מכל אחד משני הצדדים צריך להרחיק ארבע אמות וכן נראה כדברי רבינו חננאל ז"ל ויש אומרים שאין צריך להרחיק בין שני הכותלים אלא ארבע אמות. ומסתברא דאפילו אין אויר בין שני הכותלים אלא ארבע בלחוד בהכי סגי ליה ודומיא דמכנגדן דכל היכא דאיכא אויר ארבע נכנסת לו אורה כדי הצורך ובלבד שירחיק הכתלים טפח מפתיחת החלון כדי שלא יפול על הכותלים לתוך החלון שהרי יאפיל כגון בצד האחד לבד מרחיק טפח ואף על פי שנשאר הצד השני פנוי לגמרי. הרשב"א ז"ל.

ובבונה מכנגדן ממש לא אתפרש שיעורא אלא מיהו מסתברא דבארבע אמות סגי כיון דמעיקרא קא סלקא דעתך כו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ובפסקי הרא"ש ז"ל ואפשר עוד דכי אוקימנא למתניתין ומתניתא מן הצד אף מן הצד קאמרינן ומכנגדן דקאמר בין מכנגדן ממש בין מן הצד אלא דמשום דמן הצד נקט טעמא דשלא יאפיל דבההוא פורתא ליכא משום דושא אבל אין הכי נמי דבכנגדן ממש תני תנא ארבע אמות והיינו דקתני מלמעלן ומלמטן ארבע אמות כלומר דכשהרחיק ארבע אמות מצומצמות מכנגד חלונותיו של חברו כדי שלא יאפיל צריך להגביה כותלו או להשפיל כדי שלא יראה אבל במרחיק יותר משיעור זה ודאי לא סגי ליה בהגבהת ארבע אמות דכל שכן דחזי ליה להדיא והיינו דקתני ברייתא מלמעלה כדי שלא יציץ ויראה ומלמטה כדי שלא יעמוד ויראה ולא יהיב שיעורא כדפירש רש"י ז"ל דהכל לפי ההרחקה אבל מתניתין במרחיק ארבע אמות מצומצמות מתוקמה דהוי בכלל ומכנגדן דכללא הוא מכנגדן ארבע אמות בין מכנגדן ממש בין מן הצד ומשתי רוחות. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אסיקנא דלא פליגי הא בעיר חדשה כו'. ואותביה עלייהו תנן החלונות מלמעלן ומלמטן כו' ואי סלקא דעתך דבכותל חצר אינו סומך מאי אריא משום חלון הוא דמרחיק מכנגדו ארבע אמות תיפוק ליה משום כותל גופיה ואפילו ליכא חלון. ופריק הכא במאי עסקינן מן הצד כלומר האי כנגדן דקתני לא כנגדן ממש הוא אלא מצדו של כותל הוא רחבו כנגד אורך כותלו של חברו דמשום דושא ליכא משום שלא יאפיל איכא. ואסיקנא שאם בנה שני כותלים משני צידי החלון לא סגיא ליה אלא בהרחקת ארבע אמות מכאן ומכאן שלא יאפיל ואם לא בנה אלא כותל אחד סגי ליה בהרחקת אמה אחת בלבד שהרי האור יכנס אליו מצדו האחר שאין שם כותל. ואקשינן היכי סגי ליה באמה בלבד נהי דמשום שלא יאפיל ליכא ניחוש שמא ישב על הכותל וישחה מעט אל החלון ויציץ. ואוקימנא במרדד את כותלו כלומר משפע אותו כדי שלא יוכל אדם לעמוד עליו. ויש לפרש שיפוע זה כנגד ארכו של כותל כגון זה*). ויש לפרש אותו כנגד רוחב הכותל שנמצא רוחב הכותל מלמטה כלה והולך מלמעלה עד כאצבע כזה*) ואותביה תו מהא מרחיק את הכותל מן המזחילה ארבע אמות כדי שיהא זוקף את הסולם טעמא משום סולם אבל משום דושא לא. פירוש קסלקא דעתך דהך מזחילה שמשלכת מים מגגו של חברו אין ראשה בולט מן כותלו של חברו אלא מעט ועל זאת הקשינו טעמא דמשום סולם הוא שמרחיק את הכותל שלו ממנו אבל משום דושא לא ואי סלקא דעתך דבכותל חצר נמי אינו סומך מאי אריא זקיפת סולם למזחילה תיפוק ליה משום כותל של חברו גופיה דבעי דושא. ופריק הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת כלומר ראשה בולט הוא מאד מן הכותל כדי להרחיק המים ממנו ויש מן הכותל אל קצה ראשה של מזחילה ארבע אמות שאם יסמוך כותלו אל ראשה של מזחילה משום דושא ליכא שהרי בין כותל חברו ובינו ארבע אמות וגם תחת המזחילה אינו בנין אטום אלא אויר שנמצא שאין ההילוך נמנע ממנו. ויש לפרש דמזחילה זו עם ארכו של כותל היא בנויה שיהו מימי הגג נשפכין עליה והולכים על ראשה של המזחילה עם ארכו של כותל עד שיוצאין לחוץ כדי שלא יהו נשפכין מזחילה זו בנויה בפני ארכו של כותל ועל זאת בנויה ועולה מן הקרקע ועד סמוך לגג שנמצאת הכותל. וקא סלקא דעתך שמזחילה זו בנין אטום הקשינו טעמא דמשום סולם הוא שמרחיק אבל משום דושא לכותל עצמו שמזחילה זו בנויה מן הגג אל עיקר הכותל ויהיו מזיקים את בפניה לא ופריק הכא במזחילה משופעת עסקינן כלומר מזחילה זו אינה בנויה בנין אטום מן הקרקע ועד סמוך לגג אלא על גבי זיזים ואבנים שיוצאים מן הכותל היא בנויה וכגון שבנו את הכותל מעיקרא וכשהגיעו למחציתו הוציאו אבנים ממנו כמו זיזין ושפעו את הבנין והלכו עד למעלה שנמצא רחבו של כותל למעלה עודף על עיקרו כמו אמה או יותר מאמה ועל אותה האמה העודפת היא המזחילה קבועה כנגד ארכו של כותל כדי שיהו מימי הגג נשפכין עליה והולכים עם ארכו של כותל עד שיוצאים לחוץ שכיון שמזחילה זו בנין משופע הוא שיוצא בראשו של כותל ויש תחתיו אויר שמהלכים בו עד עיקר הכותל משום דושא ליכא שהרי ההילוך אינו נמנע ממנו אבל זקיפת סולם איכא הילכך אי לאו זקיפת סולם בהרחקת ארבע אמות מעיקר הכותל הוה סגי ליה לדושא דכותל דהויא ליה הרחקה מראשו של כותל ששם המזחילה קבועה שלש אמות או פחות מהן השתא דצריך לזקיפת סולם לא סגי ליה עד דמרחיק מראשו של כותל ששם המזחילה קבועה ארבע אמות דהויא ליה הרחקה מעיקר הכותל חמש אמות או יותר. וזה הפירוש האחר הוא הנכון. עד כאן לשונו.

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי כו'. פירש רש"י ז"ל דלאו למימרא דכולה מתניתין כרבי יוסי חוץ מזה דטובא איכא דעל כרחך ליתנהו כרבי יוסי דלאו גיריה נינהו אלא לימא אף זו דלא כרבי יוסי קאמר. ולפי פירושו ז"ל אפשר לומר דמשום דאית ביה כעין טעמא בעי לה אי ליתא או איתא ואורחא דתלמודא בהכין בכל דוכתא דמשכח ביה טעמא. אבל רבינו חננאל ז"ל והרי"ף ז"ל פירשו מדקאמר הכא לימא דלא כרבי יוסי שמע מינה דפשיטא להו דכולה מתניתין רבי יוסי מודה בה והם ז"ל הניחו הדבר סתום ולא פירשו האיך. וכתב מורי הרב ז"ל דהיינו טעמא דכל דבר שהוא מזיק בשעת הנחתו ואין הנזק שמגיע לשם נולד לאחר מכאן אלא כמות שהוא מזיק וממקום שהניחו שם חשבינן ליה מזיק בשעת הנחתו וגיריה דידיה הוו. וגפת וסיד וזבל וסלעים ההבל מצוי בהם וכגחלת הם וממקומם הם מזיקים ואינם דומים לאילן שהשרשים נולדים לאחר מכאן ומתפשטים והולכים עד הבור ולפיכך אינם נחשבים כגיריה וכן מיא דפרק הבית והעליה דאמרינן דלאו גיריה נינהו משום דמיא מיחם חיימי והדר אזלי ונמצא שאינם מזיקים בשעת הנחתו ולא ממקום הנחתו. ומרחיקים את הזרעים מן הכותל יש לומר משום שאין הנזק משום שרשים דהא מסקינן עלה לעיל בגמרא דזרעים לא משתרשי לצדדים אלא מפני שמחלידים את הקרקע ומעלים עפר תיחוח כלומר ממקומם יונקים כח הארץ ומחלידים אותה וכח היניקה מצויה בזרעים ולפיכך חושבים אותה כמזיקים בשעת הנחתם וכן מתונא דמחרישה ושל מי רגלים מזקת ממקומה וכן חול במתונא ומיהו עדיין קשה מפני מה לא יסמוך כותלו לכותל חברו והלא בסמיכתו אינו מזיקו אלא שמונע ממנו הדושא ומאי גיריה איכא. ויש לומר דהכא נמי כיון שבשעה שהיה בונה הוא מונע ממנו תועלת הדושא גרמא דגיריה הוא. ולפי מה שכתבנו למעלה בשם הרשב"א ז"ל בפירושא דמתניתין דמי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו דהיינו בלוקח מן המלך ומסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות הסמוכות לו לדושא הא לא שייכא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דעל המזיק להרחיק את עצמו או על הניזק אלא טעמא אחרינא הוא דכשלו הן לכך. ותדע לך דלא שייך בפלוגתא דאם איתא אפילו לרבנן נמי מאי מזיק איכא דכותלו של שני אינו מזיק לראשון אלא שמונע ממנו רגל הדורסים. וגם לפירושו של רבינו ז"ל שפירש דבמחזיק שלש שנים ובא מחמת טענה היא מתניתין לאו בפלוגתא שייכא כלל אלא שזה בא בטענה מכח חזקה שקנה מקום דושא לשעבוד או שנתן לו וזה נראה לי מבואר אף על פי שנתקשו בו הראשונים ז"ל. ובמשרה וירק וכרישין ובצלים וחרדל ודבורים בהני קא מפרש בגמרא לעיל דבכולהו קא פליג רבי יוסי. וכתב הריא"ף ז"ל דאף על גב דפליג במשרה מיהו מודה הוא דודאי צריך לארחוקי את המשרה בכדי שלא יהא גיריה ולא פירש הרב ז"ל כמה. ואפשר בשלשה טפחים קאמר דמתונא דידה דאמרי מרחיקים את המשרה מן הירק טפי משלשה טפחים קאמר ולא ידענו כמה ולקמן במקומה נכתוב בה בסייעתא דשמיא. ומיהו עדיין קשה לי כרישין למה ירחיק מן הבצלים והלא שרשי הכרישין אינם משתרשים לצדדים וכדאמרינן לעיל דזרעים לא משתרשי לצדדים אלא מהו הנזק שמזיקים הבצלים ומפני שממקומם כח יניקתם מקלקל את העפר לגבי בצלים או שממתיקים אותו ומבטלים הריפות הבצלים ואם כן הרי זה כנזק זרעים לכותל דממקומם הם מזיקים ולמה לא נחשוב אותם כגיריה וצריך לי עיון. ופשטן של דברים בודאי נראים לי כדברי רש"י ז"ל כי יש במשנתנו שנחלק בהם רבי יוסי. ותדע דהא במרחיקים את הגורן משמע דסבירא ליה לרבינא דרבי יוסי פליג בה ולאו גיריה נינהו ולא גרמא דגיריה דזיקא הוא דממטי ליה כדמשמע לקמן בעובדא דבי מריון בריה דרבין.
ולענין פסק הלכה אף על פי שאמרו לדעת הגאונים ז"ל דמודה רבי יוסי בכולה מתניתין ופליג אביי ורבא לעיל בבא לסמוך בצד המצר אם סומך אם לאו כתב רבינו חננאל ז"ל דלענין חפירת בורות בלבד קיימא לן כרבא דאמר אינו סומך משום דכל מרא ומרא דקא מרפית ליה לארעא אבל בגפת וסיד וסלעים וזרעים וחרישה יכול לסמוך כל זמן שאין שם כותל אף על פי שהמקום עשוי לכותלים. וכתב מורי הרב ז"ל דנראים דבריו מפני שבשעת מעשיו דהוו גיריה אכתי ליכא לנזק ובשעה דאיתיה לנזק כלומר לאחר שיבנה זה כותל בההיא שעתא לא הוו גיריה דכבר כלו מעשיו. ולדידי קשיא לי דהא זרעים בשעה שהוא זורען אינם מזיקים כלל עד שישרישו ולאחר מכאן הוא שיונקים ואם כן למה אנו מחשיבים אותם כגיריה דהא בשעת מעשה לא הוו גיריה ולכי ינקי ומזקי כבר כלו מעשיו אלא דכל שהוא מזיק ממקום הנחתו חשבינן גיריה והכי נמי ממקום הנחתם הם מזיקים. ויש לומר דמכל מקום לא חשיבי גיריה אלא כשהנזק מצוי בשעת הנחתו דומיא דגיריה ממש דמורה לאדם כמטרא ואלו היה מורה במקום שאין הניזק שם ולאחר זריקתו בא הניזק וקבלו פטור דלא הוו גיריה. וכל זה אינו שוה לי. ועוד נראה לי דבגפת וסיד וכל שיש בו היזק דגיריה אף על פי שקדם וסמך כל שבא חברו לבנות כותל כופה אותו ומסלקם שאין קדימה לנזקים דגיריה אלא אם כן החזיק שלש שנים ובא מחמת טענה הא מדין קדימה לא וכל שכן שאם סילק את הראשונים דאין מחדש שם אחרים. גם לעיקר פסק הלכה שפסקו כאביי תמיה לי דהא קיימא לן דכל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל. לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאי רבי יוסי הא אמר על הניזק להרחיק את עצמו דתנן רבי יוסי אומר זה חופר כו' והכא אמאי מרחיק סולמו משובכו של חברו. ומהדרינן אפילו תימא רבי יוסי כי קאמר רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו ולא מעכבין עליה דמזיק מלמעבד ברשותיה מאי דבעי הני מילי היכא דלא מטי היזקא לחבריה מחמת ההוא מידי דעביד אלא אחר זמן כגון נטיעת האילן דבעידנא דקא נטע אכתי ליתנהו לשרשים דמזקי לבור אבל היכא דקא מטי מיניה היזקא לאלתר אפילו רבי יוסי מודה דמעכב עליה משום דגיריה נינהו ומודה רבי יוסי בגיריה והכא לענין סולם כגיריה דמי דזימנין דבהדי דמנח ליה לסולם קפצא ההוא שעתא נמיה מיניה לשובך דאשתכח דגיריה הוא דהא בעידנא דקא עביד לסולם קא מטי היזקא לחבריה. והאי דקא מהדרינן לאוקמא למתניתין כוותיה משום דקיימא לן דהלכתא כוותיה. ואקשינן והא גרמא היא פירוש בין לרבנן בין לרבי יוסי על כרחך לא שמעינן דמחייבי ליה רבנן למזיק לסלוקי היזקא מיניה דניזק אי נמי לרבי יוסי בגיריה אלא היכא דהוי נזק מחמת ההוא מידי גופיה כגון הנוטע אילן סמוך לבורו של חברו דשרשים גופייהו דמזקי ליה וכגון משרה וירק דמשרה גופה היא דקא מזקא ליה לירק אבל הכא דסולם הוא גופיה לאו איהו מזיק לשובך אלא נמיה הוא דקא מזקא ליה וסולם גרמא הוא אמאי מחייבינן ליה לארחוקי והא קיימא לן דגרמא בנזקים פטור כדגרסינן בפרק הכונס רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו כו' הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזיקים גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ומהדרינן אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקים אסור כלומר אף על גב דפטור איסורא מיהא לכתחלה איכא ומשום הכי מרחיק. ואם תשאל אמאי לא מתמהינן נמי במתניתין דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות לימא מתניתין דלא כרבי יוסי בשלמא כולה פרקין איכא למימר דגיריה הוא וכד מעיינת בכולהו גווני דידיה משכחת להו דבכולהו איכא למימר כגיריה דמו אלא גבי כותל דליכא למימר דסמיכת כותלו לכותל חברו גיריה דידיה הוא דהא היזקא לאו מחמת כותל גופיה אלא מחמת דקא מנע לדושא מהתם הוא אמאי לא אמרינן עלה לימא מתניתין דלא כרבי יוסי. תשובתך כי אמרינן גיריה ולאו גיריה הני מילי היכא דמטי ההיזק מההוא מידי גופיה דקא עביד אבל הכא דהיזקא דקא מטי לכותל חבריה לאו מההיא כותל גופיה הוא דמטי ליה אלא משום דקא מנע דושא מיניה הוא בכי הא ליכא למימר גיריה ולא גיריה אלא לכולי עלמא בין לרבי יוסי בין לרבנן בעי הרחקה מכותל חברו ארבע אמות וטעמא דמלתא כיון דכותל מעלי ליה דושא מכי בנייה חבריה לההוא כותל דיליה הוה ליה כמאן דאחזיק בהנהו ארבע אמות דסמיכי ליה לענין דושא וקננהו והא מילתא דמיא להאי דאמרינן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות אלא מכי פתחיה להך חלון אחזיק בארבע אמות דסמיכי ליה לענין אורה וקננהו להא מילתא הכא נמי מכי בנייה לכותל דיליה אחזיק בארבע אמות דסמיכי ליה לענין דושא וקננהו להא מילתא. עד כאן לשונו.

בד"ה והא אנן תנן ד' כו' אלא משום חלונות עכ"ל ומעיקרא נמי ממתניתין לחוד הוי מצי למפרך דמשמע ארבע אמות משום חלונות ולא משום דושא אלא דניחא ליה למפרך מדתני עלה דמפורש בה בהדיא מכנגדן שלא יאפיל וק"ל:

גמ' הכא במאי עסקינן מן הצד וכמה וכו' כמלא רוחב חלון. ובהרי"ף והרא"ש גריס וכמה טפח:

רש"י ד"ה וכמה שלא יאפיל לתנא דברייתא דלא יהיב שיעורא. משמע מדברי רש"י דס"ל דהא דקתני בברייתא כדי שלא יאפיל לאו נתינת טעם הוא אלא שיעורא הוא ור"ל כנגדן צריך להרחיק כשיעור שלא יאפיל:

גמ' החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ד' אמות כו' אמר רב זביד במרדד את כותלו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה את כותל כו' על פני כל אורכה ברי כו' בו לתקן מזחילתו כו' כצ"ל:

בד"ה מרחיקין כו' ד' אמות כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה לעיל במרדד את כו' כצ"ל:

גמרא בבא מן הצד. נל"פ מצד החלונות לא שבא כנגדן (כפרש"י) ואשמעינן שירחיק מהלאה לצד החלון לאורך הכותל שהחלון בו כדי שיבוא האור להחלון גם מצדדיו דומיא דשתי רוחות דבסמוך. ויש לכוון גם פרש"י לזה ע' מע"מ:

שם כאן משתי רוחות. ע' ברא"ש שפי' דצריך שיהיה בין כתלי הרוחות ד"א מלבד רוחב החלון. ופשטיה משמע דעל חלון שביניהם קאי לפי מה שהוא רחב. וסברתו דאי עם רוחב החלון קאמר (כדעת הרמב"ם והש"ע) א"כ אם הוא קצר כמו רחב חצי אמה יהיו ב' המרחקים מב' צדדיו ביחד ג"א וחצי ואם הוא רחב ג"א וחצי לא יהיה רק חצי אמה. ואם הוא רחב ד"א לא יהיה הרחק כלל ואם יותר יהיו הכותלים כנגדו ופי' המע"מ לא מחוור בעיני כלל. ודע דבפסקי תוס' משמע דמפרשי דמב' רוחות צריך שיהא מרוחק מכל צד ד"א ול"מ להם חבר:

רש"י ד"ה מן הצד. דהכא ליכא למיחש לדוושא דההוא פורתא. וק"ל דכיון דהכותל יהיה מפסיק הלוכם ויצטרכו להקיפו בהגיעם שמה ודאי לא ילכו כלל סמוך לכותל הישן אלא להלאה כנגד כלות הכותל החדש וכש"כ למאי דמוקי למתניתין בשתי רוחות מי פתי יסור הנה ללכת שוב ביניהם ויצטרך להקיף גם הכותל הב'. ולעד"נ לפרש כיון דאין הדרך צר אלא כדי עובי הכותל (ובמתניתין ב' עובי הכותלים) דחקי דרך שם ולא ממנעי ומצינו בעירובין (ה') דאפי' בפרצת ג"ט עיילי היכא דממעטי בהילוכא ע"ש:

רש"י ד"ה והלא מציץ. כיון דסמוך הוא כו'. ולפ"ז יל"פ דרק על הברייתא דאין מרחיק אלא טפח (כגי' הרי"ף והרא"ש) פריך אבל על מתניתין לא. ולכן לכאורה ל"ד התוי"ט במה שהביא זה על המשנה. אבל לפמש"כ התד"ה במדיר תהיה הקושיא גם על מתניתין וסברת התוס' הוא כמו שתמה הה"מ על פרש"י דאדרבה כשהכותל מרוחק טפי יכול להציץ וכ"מ בסוף דבריהם שכ' יכול לעמוד בסוף הכותל ור"ל בקצהו הרחוק וכמש"כ הרא"ש והטור:

רש"י ד"ה במזחילה משופעת. ויוצאת להלן כו'. אולי מפרש משופעת מלשון שפע ור"ל שהיא מתרווחת להלאה מן הכותל ע' ערוך ערך שפע וכמ"ק בערך מזחל:

תד"ה אלא. הקשה ריב"ם כו'. ע' ברא"ש ישוב נכון לזה ולדבריו כוון גם הטור אלא שקיצר קצת וגרם להתוי"ט לפקפק בישובו ואישתמיטתיה במחכ"ת דברי הרא"ש:

תד"ה ז"א. ועוד חילק כו' היינו שבא ההיזק משעת מעשה. כצ"ל:

בא"ד כדמוכח בירוש'. הוא בשבועות פ"ו ה"ו:

בא"ד שלא יהא כ"א הולך ומזיק חבירו בעין כו'. מלת בעין אין לה מובן. ואולי צ"ל והיינו כעין טעמא דמאן דמחייב בהשא"נ והוא בגיטין (נ"ג) ע"ש:

אלא אמר רבא וכו' ברחוק ד"א ונפל וכו' עיי' תוס' וברא"ש תי' ק' תוס' וצריך קצת ביאור והכי קאמר לא מיבעי' בונה כותל חדש צריך להרחיק דמונע דוושא דבלי שום סמיכות כותל נמי איכא דוושא כדמוכח בעיר ישנה דשמעתין. וא"כ זה שבונה כותל מונע טוב וצריך להרחיק ד"א זהו פשיטא. אלא אפי' כשכבר הי' לו כותל ברחוק ד"א מצומצמות. וע"י צימצום הקרקע בין ב' כותלים מעלי הדוושא יותר ויותר ובזמן מועט נדוש הקרקע ומעלי לכותל טובא טפי וה"א שוב כשנפלו הכותל תו לא צריך להרחיק שכבר נדוש הקרקע והוה כמו עיר ישנה קמ"ל אפ"ה בגינה או בעיר שעדיין לא נתיישנה צריך להרחיק הארכתי בזה מפני שראיתי בהג"ה הטור החדשי' סי' קנ"ה דס"ל דבלי כותל סמיכא ליכא דוושא כלל ע"ש מ"ש ביישב ק' כה"ג על הב"י וליתא כדמוכח מעיר ישנה וכדמוכח נמי מדברי הרא"ש הללו וק"ל:

הא בעיר ישנה וכו' עיי' מרדכי דיליף שיעור ישנה מתלולי' פ"ב דכתובו' דלר"מ זמנה ס' שנה ועש"ך סי' קנ"ה סק"ט והנה למעיי"ש בש"ס יובן פלוגתת ר"מ ור"י לפע"ד דעד ס' שנה עדיין קיימי' רוב בני הדור דימי שנותינו בהם שבעי' שנה וכיון דרובם קיימי' ואין א' מהם זוכר שנקבר נפל בתלוליו' או כפי' ר"ח שבתוס' שם וכיון שרוב הדור קיימי' שוב הוה לא ראינו ולא שמענו ראיה. אבל אם רק אחד או אנשים מועטים קיימי' ואינם זוכרים אין מהם ראיה דלא שמענו ולא ראינו אין ראי' וכמו שכ' ש"ך י"ד סי' א' וח"מ סס"י ל"ז ובשעומ"ע ב"ש סי' מ"ז. ואמנם ר' יהודה מיקל התם משום טהרתה של א"י כל שאין אדם זוכרה נהי דבגוף הסברא מודה לר"מ דהא קיי"ל בעלמא לא ראינו אין ראי וע"כ הכא משום טהרתה של א"י מקיל אבל בעלמא כה"ג מודה לר"מ. מ"מ בין כך ובין כך אין ענין פלוגתת ר"מ ור"י לכאן כלל. ולא בא המרדכי ללמד הענין מהתם דמה ענין זכירה לדוושא. אלא בשיווי השם בלבד דכיון דסתם ואמר עיר ישנה ולא פי' שיעור ישנה ע"כ שיעורו חכמי' דסגי לדושא דעיר בינוני' בשישי' שנה וסמוך עצמו דילמוד סתום מן המפורש במקום אחר עיר ישנה והיא ס' שנה אע"ג דאין הטעמי' שווים. דכה"ג איתא להדי' בירושלמי פ"ג דשקלי' הלכה ב' לענין שיעור קופות. ולענין שיעור כוס ע"ש ילמוד סתום מן המפורש אע"ג דאין הענין וטעמי' שווים:

כאן מרוח א' כאן משתי רוחות יש לעיין תיפוק לי' משום דושא דבין ב' הכותלי' דמה לי כותל כנגד האורך או ברוחב ואמנם להרא"ש דס"ל דהכא בעי' ד"א מלבד רוחב החלון א"ש דמשום דושא בד"א סגי והכא בעי עוד שיעור רוחב החלון אך להרמב"ם דפליג וכמ"ש והאריך במע"מ בזה ע"ש קשה. ומצאתי למוז"ה במהרשש"ך שמזה ראי' לרמב"ם דבשיעור קטן ד' אמות ליכא למיחש לדושא דוקא בכותל ארוך שייך דוקא ולא בדבר מועט ע"ש ונכון הוא:

מרחיקין את הסולם מן השובך יש לעיין כיון דיונה שובך ויונה עלי' אין בהם גזל גמור אלא מפני דרכי שלום כמבואר שלהי חולין ובב"מ ק"ב ע"א ועיי' תשו' חו"י. ובשיטה מקובצת לקמן כ"ג ע"א משני ש"ס ואב"א דנכרי כ' דכיון דלית בהו גזל אלא מפני דרכי שלום לא גזרו בשל נכרי ע"ש וא"כ קשה הא בישראל נמי אינו יוצא בדייני' אי גזל הני יוני שובך ומ"ט מרחיקין וקיי"ל אי עבר ועביד ב"ד כופי' להרחיק אמאי יהא תחלתו חמיר מסופו. וי"ל בזה ולומר אפ"ה כשם שלכתחילה אסור לגזול ה"נ לא שבקינין לכתחילה להעמיד דבר המזיק. והכא בנמיי' בלא"ה י"ל דנהי דיוני' מפריחי' נתיאשו בעלי' מהם ולית בהו גזל אלא מפני דרכי שלום. מ"מ בקטני' המדדי' חצרו ועליתו קנאום לו ויש בהם גזל גמור ויש לחוש להפסדן ע"י נמיי'. אך לקמן גבי אין פורסו' נישבי' לא שייך הא דהכל משום מפריחי'. ואמנם אי נימא משנתינו כר' יוסי דשלהי פ' הניזיקין דס"ל בכל הני הוה גזל גמור מדבריהם ויוצאה בדייני' א"ש טפי והיינו דפריך ש"ס לימא מתני' דלא כר' יוסי ופריך נמי והא גרמא וכו' טפי ובשארי משניות וכמ"ש תוס' ד"ה לימא ובד"ה והא גרמא וכו' ולהנ"ל ניחא דמשמע לי' דמתני' כר' יוסי דס"ל יוני שובך גזל גמור ואיהו ס"ל זה חופר בתוך שלו וכו' ולית לי' נמי דינא דגרמי בשום מקום אלא ר"מ משו"ה פריך הכא והא גרמא הוא וק"ל:

הבא לסמוך. מתחילה כותל אצל כותל חבירו: והא מי שהיה קתני. אלמא כבר היה: ונפל לא יסמוך. לא יקרבנו לצד כותל חבירו: דוושא דהכא מעלי להתם. מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד מועיל לשני הכתלים להקשות קרקעית יסודות הכתלים ולא ימוטו: אלא כותל גינה. מתוך שאין דשין אותה מבפנים צריכה דישה מבחוץ: עיר חדשה. שעדיין לא נידושה אף כותל חצר צריכה דוושא: מלמעלן. צריך להגביה שיעור שלא יציץ בהשענו על כותלו וישפיל ראשו ויראה דרך חלונות ויראה בבית חבירו: שלא יעמוד. על ראש עובי כותלו ויראה: ומכנגדן. צריך להרחיק כדי שלא יאפיל ולא יהיב תנא דבריית' שיעורא: טעמא שלא יאפיל. בשיש חלונות אבל משום דוושא בשאין שם חלונות לא אלמא לא חיישינן לדוושא: מן הצד. שאין הכותל האחרון מהלך לאורך כותל ראשון אלא מן הצד הוא בא אם זה ממזרח למערב זה בא מצפון לדרום וראש עוביו כנגד החלון ומאפיל דהכא ליכא למיחש לדוושא דההוא פורתא: וכמה. כדי שלא יאפיל לתנא דברייתא דלא יהיב שיעורא: והלא מציץ. כיון דסמוך הוא אע''פ שהוא מגביהו יכול להציץ: במדיר את כותלו. עושה ראש כותלו מדרון ומשפעו לצד החלונות עד שאינו ראוי לא לעמוד עליו ולא להשען עליו: משתי רוחות. שני כתלים זה כנגד זה משני צדי החלון: את הכותל מן המזחילה ד' אמות. מזחילה הוא צינור גדול כעין קנעל''א שלנו ומונחת לאורך הכותל על הכותל ומי הגג זבין לתוכה והיא מקלחתם לארץ ואם אורך כותלו מהלך על פני חצר חבירו ומזחילה עליו צריך זה להרחיק ממנה אם בא לבנות כותל בצדה ארבע אמות על פני ארכה כו' כדי שיהא זוקף שם סולם בשיפוע לעלות בו לתקן מזחילתו לנקותה מעפר וצרורות הנופלין בה ומעכבין קילוח המים: במזחילה משופעת. שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך החצר והמזחילה בסוף התקרה משוכה להלן מן הכותל לתוך החצר הלכך אי לאו משום זקיפת סולם לא היה צריך להתרחק מראשי התקרה: דאי משום דוושא הא אזיל ואתי תותיה. תחת השיפוע: מתני' מרחיקין את הסולם מן השובך. אם יש לזה שובך בחצירו סמוך לכותל שבין שתי החצירות וחבירו בא להעמיד סולם בחצירו אצל הכותל ירחיקנו מן השובך ארבע אמות: כדי שלא תקפוץ הנמייה. מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים והיא חיה קטנה: גמ' לימא מתני' דלא כרבי יוסי. דפליג בסיפא דפירקין בנוטע אילן סמוך לבור וטובא מילי איכא במתניתין דודאי לאו כרבי יוסי אלא לימא אף זו דסולם ושובך דלא כרבי יוסי: בגירי דיליה. בחצים הבאים לו מיד גופו של בעל הבית ממש: דבהדי דמנח ליה. בעוד שאוחז בסולם קפצה: גרמא בניזקין אסור. ואפי' למ''ד (ב''ק דף צח: ק.) דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור לגרום וכשבא להעמיד גרמא להזיק חבירו מעכב: תאלי. דקלים קטנים:

אלא אמר רבא ה''ק מי שהיה כותלו כו'. הקשה ריב''ם דלמה. ליה למינקט בכי האי גוונא שהיה לו כותל ברחוק ארבע אמות ונפל ליתני שלא יסמוך כותלו לכותל חבירו אא''כ הרחיק ארבע אמות וליכא למימר דדוקא בכי האי גוונא שהיה רחוק כבר ארבע אמות והרחיק הראשון קאמר דלא יסמוך א''כ מאי פריך בסמוך טעמא שלא יאפיל אי משום סולם אבל משום דוושא לא: אבל משום דוושא לא. וא''ת ולימא דאיירי בעיר ישנה ואומר ר''ת דבית הוי כגינה לפי שנותנין מטה וכלים אצל הכותל ועוד י''ל דבחצר איכא דוושא דרבים מה שאין כן בבית ולר''י נראה דניחא ליה לשנויי בעיר חדשה דומיא דרישא וכן ההיא דמרחיקין את הכותל מן המזחילה אע''ג דמפסקת בינתים ההיא דמרחיקין את הסולם מן השובך: וכמה אמר רב ייבא כו'. ותימה דהשתא בעי וכמה ובתר הכי פריך והתנן ארבע אמות וי''ל דרב ייבא גופיה בעי וכמה ולא גמר' וכענין זה יש באלו מציאות (ב''מ דף כא. ושם ד''ה וכמה): במדיר את כותלו. ולא מצי לשנויי במגביה כותלו ד' אמות דכיון דקאי מן הצד ואורך הכותל לרחבו של חלון יכול לעמוד בסוף הכותל ולשחות ולהציץ: והא אנן תנן ארבע אמות. דמתני' איירי נמי מן הצד כיון דלא חייש לדוושא אלא משום חלונות: לימא תנן סתמא דלא כרבי יוסי. פר''ח מדקאמר הכא טפי לימא דלא כרבי יוסי ולא קאמר אמשניות דלעיל משמע דכולהו אתי כר''י והוי כולהו גירי דיליה דמההיא שעתא משתכחא היזיקא ולא פליג רבי יוסי אלא באילן וצ''ל לפי' דמתניתין דלעיל הוי נמי גירי דיליה דמיד כשסומך הכותל מונע הדוושא: כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפת הסולם בחצירו איירי וקמ''ל דבעי ארבע אמות: והא גרמא הוא. תימה דלא פריך הכי לעיל גבי דוושא: זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. ומעיקרא ס''ד כי היכי דמעיקרא פטור ה''נ דמותר הכא משמע דגרמא בנזקין דפטור וכן בפ' כיצד הרגל (ב''ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן אפילו הוא פטור ובפרק הפרה (שם דף מז:) הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות כו' וקאמר בגמרא דאם אכלה והוזקה פטור ונתן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור (שם) ושולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן (שם נט:) ופורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה ועושה מלאכה במי חטאת (שם נה: נו.) וליבה וליבתו הרוח דפטור בכל הנך כדאמר בפרק הכונס (שם דף נט:) ומבעית חבירו דהוי נמי גרמא כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דאיהו הוא דאבעית אנפשיה ובכיצד הרגל (ב''ק דף כג:) שיסה בו כלב שיסה בו נחש פטור ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם דף קטז: ושם) ומראה דינר לשולחני ונמצא רע ונפרצה אומר לו גדור ודן את הדין דחייב לר''מ אפילו לא נשא ונתן בידו והשורף שטרותיו של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו וחילק רבינו יצחק לשון אח' דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעה''ב עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונראה לריצב''א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.

דף כב - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד