בבא בתרא כא ע"ב

דף כא - ב

מאי טעמא עבדת הכי? דוד שאל את יואב מה הטעם שעשה כן שהרג רק את הזכרים.

אמר ליה: דכתיב תמחה את זכר עמלק, יואב קרא זכר בקמץ, והיינו הזכרים.

אמר ליה: והא אנן זכר קרינן. דוד טען לו שאנחנו קוראים זכר בצירי או בסגול, ומשמעו בין זכרים ובין נקבות,

אמר ליה: אנא זכר אקריון. יואב ענה לדוד שהמלמד שלו לימדו כשהיה קטן זכר בקמץ.

אזל, שייליה לרביה, אמר ליה היאך אקריתן? יואב הלך לרבו ושאל לו איך הקרית לי,

אמר ליה זכר, ענה לו זכר בקמץ.

שקל ספסירא למקטליה, לקח יואב החרב להרגו, אמר ליה אמאי, שאל לו רבו למה הוא רוצה להרגו.

אמר ליה דכתיב [ירמיה מח] "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". ארור מי שעושה מלאכת ה' שהוא מלמד תינוקות ברמיה, דהיינו שמלמדו שיבושים שהם רמיה.

אמר ליה: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור. אמר לו רבו שיעזוב אותו ולא יהרגהו וישאר לו הקללה של ארור שנכתב בפסוק.

אמר ליה: כתיב [שם] "וארור מונע חרבו מדם". הסוף של אותו פסוק ארור מי שמונע חרבו מדם, כלומר גם מי שלא הורג את מי שצריכים להרגו הוא בארור. ^[31] איכא דאמרי קטליה. ואיכא דאמרי לא קטליה. יש אומרים שהרגו לבסוף, ויש אומרים שלא הרגו לבסוף.

ואמר רבא: מקרי ינוקא, מלמד תינוקות, שתלא, פועל שעובד בשדה ובכרם לשתול ולטפל בכל מה שצריך ומקבל על זה שכר, טבחא, שוחט, ואומנא, מקיז דם, וסופר מתא, סופר העיר שכותב סת"ם ^[32] או שטרות, כולן כמותרין ועומדין נינהו. כל אלו אם קלקלו ולא עשו כמו שצריך, יכול לסלקן בלא התראה אף על פי שלא התרו בו קודם לכן.

כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא. כלל הדבר כל שיש הפסד שאי אפשר לתקנו על ידי שמתרשל בעבודתו, הרי הוא כמותרה ועומד שאם יקלקל יסלקנו. ובכל הנ"ל ה"ז הפסד שאי אפשר לתקנו, במלמד תינוקות מפני שאם מלמדם טעות אחר כך קשה להוציא מהם. ^[33] ובפועל שעובד בשדה על ידי פשיעתו אין הנטיעות גדלות יפה כמו שהיו ראויות ליגדל. ובטבח אם שוחט שלא כדין הרי הוא מטריף הבהמה. ובמקיז דם אם אינו משגיח כראוי הרי הוא יכול להרוג בני אדם. וסופר מתא הרי כותב ס"ת בטעות, ^[34] ואם כותב שטרות שלא כדין גורם הפסד לבעל השטר.

אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, אם בן מבוי אחד מעמיד ריחיים לטחון חטים לאנשי המקום ומשתכר מזה, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, ובא חבירו בן המבוי ומעמיד גם ריחיים באותו מבוי כדי להשתכר, דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה: קא פסקת ליה לחיותי! יכול הראשון לעכב על השני, שאומר לו אתה מפסיק את מקור פרנסתי.

לימא מסייע ליה, אפשר להביא ראיה לרב הונא מברייתא.

דתניא: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג. צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו שמשם הוא מגיע, והניח מזון במקום שהדג יוכל לראות את המזון ועי"ז יגיע למצודה, אסור לשאר ציידין להניח מצודתם שם, אלא צריכין להרחיק מצודתם שיעור מלא ריצת הדג. שואלת הגמרא וכמה הוא השיעור.

אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה, השיעור הוא פרסה.

מוכח מכאן שאף על פי שלא זכה עדיין הצייד הראשון בדג, מכל מקום, צריכים הציידין האחרים להרחיק מצודתם משם כדי שלא לקפח פרנסתו, אם כן, הוא הדין בנידון של רב הונא.

דוחה הגמרא: שאני דגים דיהבי סייארא. שונה הוא המקרה של דגים, משום דהדרך הוא שמיד שראו הדגים את המזונות באותו מקום, רצים הם למקום הזה, לכן כיון שהכיר זה את חורו של הדג ונתן מזונות בתוך השטח שיכול לראותו, הרי הוא בטוח שילכדנו, ונחשב מדרבנן כמו שבא לידו, שהרי כבר עשה פעולה שגורמת לו ללכוד הדג הזה, לכן אסור לחבירו לקחת ממנו הדג. אבל במקרה של רב הונא הרי בעל הריחיים הראשון לא עשה שום פעולה באנשים שיבאו אצלו, אפשר שבזה יכול לומר השני מי שבא אצלך יבא ומי שבא אצלי יבא.

אמר ליה רבינא לרבא: לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה, האם נאמר שרב הונא סובר כרבי יהודה ולא כרבנן!?

דתנן: רבי יהודה אומר: לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו, וחכמים מתירין. רבי יהודה סובר שאסור לחנוני לחלק לתינוקות שבאין אצלו לקנות, קליות ואגוזים, מפני שעי"ז בפעם הבאה כשהוריהם ישלחו אותם אל החנויות לקנות, ילכו דוקא אצל החנוני הזה שמחלק קליות ואגוזים, ונמצא מקפח את שאר החנויות. וחכמים מתירין. והבינה הגמרא שהם חולקין בעצם הדין האם מותר לאחד לירד לאומנות השני, לגרום שיתמעטו הקונים אצל השני, ואם כן, הנידון של רב הונא תלוי במחלוקת רבנן ורבי יהודה, ורב הונא אמר כרבי יהודה.

ודוחה הגמרא: אפילו תימא רבנן, אפשר להעמיד דברי רב הונא אפילו כרבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם, הטעם של רבנן שחולקים על רבי יהודה שם, אלא דאמר ליה אנא קמפלגינא אמגוזי, שיכול לומר בעל החנות שמחלק אגוזים לחבירו, אני מחלק אגוזים, את פלוג שיוסקי, אתה יכול לחלק שקדים, אם כן, איני מקפח פרנסתך, אבל הכא, אפילו רבנן מודו, דאמר ליה קא פסקת ליה לחיותי. כאן בנידון של רב הונא גם רבנן מודים, שהרי על ידי שפותח כאן עוד חנות הוא לוקח מהראשון קונים.

מיתיבי קושיא על רב הונא מהברייתא: עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי.

הרי מפורש בברייתא שיכול לפתוח חנות בצד חנותו של חבירו, וכן לעשות מרחץ שבאים אנשים שם להתרחץ ומשלמים על זה, ליד המרחץ של חבירו, ואין יכול למחות בידו שיורד לאומנתו, מפני שאומר לו אני עושה בתוך הרשות שלי ואתה עושה בתוך הרשות שלך. מבואר כאן דלא כרב הונא.

ומתרצת הגמרא: תנאי היא הדין של רב הונא הוא מחלוקת תנאים, דתניא, כופין בני מבואות זה את זה, בני מבוי יכולין להכריח זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט, היינו שלא להשכיר בית במבוי, לאיש שבא ממקום אחר ורוצה להיות כאן חייט, אם יש כבר חייט אחר במבוי הזה. ולא בורסקי, מעבד עורות, ולא מלמד תינוקות, ^[35] ולא אחד מבני בעלי אומניות, ולשכנו אינו כופיהו, לשכנו שגר באותו מבוי אינו יכול לעכבו מלהיות חייט ובורסקי וכל הנזכרים לעיל, ורק למי שבא ממקום אחר להיות כאן חייט ושאר דברים יכול לעכבו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לשכנו כופיהו. רשב"ג חולק על תנא קמא וסובר שגם לשכנו שגר באותו מבוי יכול לעכבו. נמצא שרב הונא סובר כרשב"ג, והברייתא הקודמת עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, סוברת כתנא קמא, דהיינו רבנן.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, פשוט לי שבן העיר הזאת יכול לעכב לבן עיר אחרת שלא לפתוח כאן חנות, אם יש שם כבר חנות אחרת, וכן להיות אחד מבעלי האומניות כשיש כבר אחר באותה העיר. ואפילו לרבנן שסוברים לשכנו אינו כופיהו.

ואי שייך בכרגא דהכא, לא מצי מעכב. אם הוא משלם מס גולגלת למושל העיר הזאת, נחשב כבן העיר הזאת. ואין יכול חבירו לעכב עליו מלעשות בעיר הזאת חנות וכיוצא בזה.

בר מבואה אבר מבואה דנפשיה, לא מצי מעכב. בן מבוי אינו יכול לעכב על חבירו בן אותו מבוי מלפתוח חנות או שאר אומניות, וזהו כרבנן דרשב"ג, ולא כרב הונא שסובר כרשב"ג.

בעי רב הונא בריה דרב יהושע: בר מבואה אבר מבואה אחרינא, מאי?

תיקו.

רב הונא בריה דרבי יהושע מסתפק האם בן מבוי זה יכול לעכב לבן מבוי אחר שגר בעיר הזאת, מלפתוח במבוי הזה חנות וכיוצא בזה, האם נאמר שכיון שהוא גר בעיר הזאת נחשב לשכנו, והרי רבנן סוברים שאינו יכול לעכב את שכנו, או שכיון שאינו גר באותו מבוי אינו נחשב לשכנו ויכול לעכב עליו. ^[36]

אמר רב יוסף: ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב, מלמד תינוקות שרוצה להיות מלמד באותו מבוי, אף שיש שם כבר מלמד אחר אי אפשר לעכב עליו. ^[37]

דאמר מר (עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר. ואי אפשר לעכב עליו.

שואלת הגמרא: וניחוש דילמא אתי לאיתרשולי, נחשוש שמא יבא להתרשל כשרואה שאי אפשר לעכב עליו אף על פי שיש כבר אחר, וכמו שסובר רבא לעיל בע"א דלא מסלקין הראשון מפני השני שלא יבא להתרשל.

אמר ליה) ^[38]  קנאת סופרים תרבה חכמה. כשיהיו שני מלמדים ייראו זה מזה שלא יאמר השני עליו שאינו מלמד טוב, ומתוך כך יזהרו ללמד טוב.

מאי טעמא עבדת הכי דמשיירת נשים: האי בר מבואה ^א)נראה דצ"ל בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה מההוא מבוי ולא היה כו': מההוא מבוי (בני אדם) ולא היה רגיל לכך וקא מוקים ריחים שלו סמוך לריחים של חבירו:

דינא הוא כו'. מרחיקין מצודת הדג מן הדג שאם היה רגיל אחד לפרוש מצודתו בשכר שתיקן במים ובא חבירו ורצה לעשות מצודתו כמו כן מרחיקין אותה מן מצודת חבירו כמלוא ריצת הדג דמצי למימר ליה קא פסקת חיותאי ותסייע לרב הונא. מהא לא תסייע ליה דשאני דגים דיהבי סיירא דמשום הכי מרחיקין מפני כי מסיר לו דבר שבא כבר למצודתו במאכל שמשים במצודתו לפי שכשמעיינין ורואין מאכל במקום אחר בורחין ממצודתו של זה והולכין לשם וגזלו בידים דבר שכבר [בא] במצודתו אבל ברחוק פרסה אינו יכול להביט המאכל. אבל גבי ריחים דליכא למימר הכי דבר הבא לידי הסיר ממני שעדיין לא בא לידו כלום מודה דמצי לאוקמינהו במבוי:

לימא דאמר כר' יהודה ולא כרבנן. מפני שמרגיל התינוקות לבוא אצלו ומצי למימר ליה שאר בעלי חנויות קא פסקת לחיותי:

שיוסקי. שקדים:

ומרחץ. שהיו רגילין לשכור מרחץ כדי לרחוץ:

אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. וקשיא לרב הונא:

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט. כלומר אומנין של מבוי אחר אינן רשאין להושיב במבוי זה שלא לדעת כולן ולשכינו שבמבוי שלו אינו כופהו שלא יזקק מן אומנותו משום דאמר ליה אתה עושה בתוך שלך ואני בתוך שלי:

רשב"ג אומר אף לשכינו כופהו. ורב הונא ס"ל כרשב"ג: בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב שאם היה אומן א' בעיר ובא אומן אחר מעיר אחרת כאותו ורצה לקבוע באותה מדינה יכול לעכב על ידו ולומר קא פסקת לחיותא ואי שייך אכרגא להתם שפורעין מס גולגלותם לאדון אחד דמי כמאן דהוה תרוייהו מאותה העיר ולא מצי מעכב ליה:

דנפשיה. כלומר לשכינו לא מצי מעכב ורב הונא בריה דר"י לא ס"ל הא דרב הונא דלעיל. ^ב)[מד' רבינו ז"ל אלו נראה שהיה גורס בכאן ואי שייך בכרגא דהכא הא אמרת דלא מצי לעכב לא צריכא דלא שייך מאי עד כאן וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שכנים שגרס כן ע"ש]. לא צריכא דלא שייך מאי. מי אמרי' הואיל דממתא חדא תרוייהו אע"ג דלא שייך כרגייהו בחדא לא מצי מעכב ליה. או דלמא כיון דלמבוי דידיה הוא מצי מעכב דלא ליקבע במבוי דידיה תיקו:

מקרי דרדקי. פרש"י ז"ל בפר' המקבל (ב"מ קט,א) משום דשבשתא כיון דעל על אי הכי קשיא דרבא אדרבא דהכא אמר רבא שבשתא ממילא נפקא, ויש לחלוק ביניהם בדרך רחוקה דהכא בדלא גמיר רביהו דכיון דעל על אבל היכא דגמי' אע"ג דלא דאיק בהו כגון רביה דיואב דאיהו איקריה זכר כדקרינ' אנן ואיהו אשתבש וקרי זכר ולא אשגח ביה ההי' שבשת' דעל ממילא סבר רבא דנפקא ממילא וכן פר"ח ז"ל עובדא דיואב כדאמרן.
ורבי' הגדול ז"ל פי' דפשע בינוקי, פי' לפירושו דלא משגח בהו אי גמרי כי ההיא דאמרי' בפרק' דחסידי מאן דפשע בינוקי משחידנ' ליה בטורי דכי האי גונא הוי פסידא דלא הדר.

שאני דגים דיהבי סידא. מפרש בערוך שהם מביטים למרחוק וכשאוכלין כאן הם נותנין עינים לראות אם יש מזונות במקום אחר ופעמים שנצודו ברשת ומתוך שהם רואין מזונות במקום אחר הם הולכין שם וזה גזל גמור הואיל וכבר נצוד ורש"י ז"ל פי' כיון שהכיר זה חורו ונותן מצודה ומזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו והוה ליה כמאן דמטא לידיה.

בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי. פרש"י ז"ל מי מצי מעכב עליה את המבוי הזה ואיכא דקשיא ליה אי לבר מבואה אחרינ' לא מעכב אלא הא דאמרי' לעיל שלא להושיב ביניהם לא חייט וכו' היכי משכחת לה אי לבר מתא אחריתי כולה מתא מעכב עליה ואפשר שהוא מעמיד' באומן של עיר אחרת דשדיה אכרגיה להכא אבל בר מבואה אבר מבואה אחרינא כלומר אחד מבני העיר כשכנו הוא או דילמא אין שכנו אלא בן מבואו ועלתה בתיקו ולא מצי מעכב אבל לבר מתא אחרינא מעכב ואע"פ שאם רצה שוכר בית במקום אחר בעיר כיון דשדיה אכרגיה להכא ומשהוא נעשה כאנשי העיר אינו יכול לעכב עליו המבוי הזה השתא מיהא מעכב, ואין זה נכון.
לשון אחר אמרו דהאי בר מבואה סמוך למבואו קא' דהוי שכנו לגמרי אלא שאומר לו אין רצוני שתכנס בתוך מבוי שיש לי בו שתוף ותזיקני ועוד שבני מבואו הולכין ועושין מלאכה אצלו אע"פ שהן קרובין לאחד ועכשיו עושין אף אצל זה.
ושמעתי בה פי' אחר שלא כדברי רש"י ז"ל, דרב הונא בריה דרב יהושע אברייתא קאי דקתני כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם וקא בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מי מצי לעכב שלא לשכור ביתו לאומן אחר. ואע"ג דלא קא יהיב שיעורא אמאן דסמיך ליה קאמר אבל על הרחוקים ודאי אינו יכול לעכב שהרי כל העיר לא איבעיא ליה ולאו מילתא היא דודאי לא מצי מעכב אלא על בן מבואו כדקתני בני מבוי ועוד מאי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב והא שלא לשכור מעכב, אבל לפרש"י ז"ל כולהו חד גונא נינהו מעכב על בר מתא אחריתי מאתיה ומעכב על בר מבואה אחריתי מבואיה ולא מעכב אבר מבואה דנפשיה מבואי דידהו.
ופסקו הגאונים ז"ל כרב הונא בריה דרב יהושע ופליגא דרב הונא ואיכא דתמיהא ליה איפליגא אדרב הונא היכי אמר פשיטא ופירשו בשם ר"ת ז"ל דרב הונא בריה דרב יהושע לאו אאומנות קאי אלא אמיני סחורה בענינא דעמרויי וגרוגרות אבל באומנות קבועה מצי מעכב ולאו מילתא היא ומאי דפשיטא ליה לרב הונא בריה דרב יהושע משום דסבירא ליה כרבנן ופשיטא ליה דליתה לדרשב"ג דיחידאה הוא.

אמר ליה היכי אקריתון אמר ליה זכר. בסגול. כך פירשו המפרשים, שהמלמד לא פשע בקריאתו אלא בהשגחתו, שלא השגיח עליו כשהוא (תועה) [טועה] ומחליף קריאתו.

ואמר רבא מקרי דרדקי טבחא ואומנא ושתלא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין הן. פירש רש"י ז"ל בפרק המקבל (ב"מ קט, א) מקרי דרדקי שקרי בשבשתא. ואינו מחוור. דאם איתא היכי קרי ליה פסידא דלא הדר, דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל שבשתא ממילא נפקא, ויש מתרצים, דההיא במלמד דאיהו גופיה דייק וידע אלא דפשע בינוקי דלא משגח בהו אי קרו בשיבושא או לא, כי ההוא דיואב, דכיון דידע איהו אי לא משגח האידנא משגח לזימנא אחרינא ומפיק לשיבושא מיניה. אבל הכא כדמקרי גופיה לא ידע ולא דייק, דלעולם קרי להו בשיבושא, ובכי הא שיבושא כיון דעל על. ואפילו כן לא מיחוור. והנכון מה שפירש ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל, דפשע בינוקי כלומר דלא גריס ומתבטל, דודאי ההוא יומא דנתבטל הוי פסידא דלא הדר.

וספר מתא. פירש רש"י ז"ל כותב ספרי תורה. וקשה לי אם כן היכי קרי ליה פסידא דלא הדר, הרי יכול לתקן. ושמא נאמר דלפעמים שהוא כותב טעיות הרבה ואמרינן בפרק הקומץ (מנחות כט, ב) יריעה שיש בה ארבע טעיות יתקן חמש יגנז. והנכון מה שפירש ר"ח ז"ל, ספר מתא כותב שטרות שבעיר, שאם יטעה בכתיבתו ויכתוב מאה במקום מאתים וכיוצא בו, הוי פסידא דלא הדר. ופירש מורי הרב ז"ל לפי שאינו משלם ההפסד שהגיע לו ברעות השטר, דגרמא בעלמא הוא.

מרחיקין מצודת הדג מן הדג. יש מפרשים, מן הדג, אם נתן חברו עיניו בדג גדול ופירש מצודה לצודו, מרחיק חבירו מצודתו משם כמלא ריצת הדג. ויש מפרשים, מן הדג שנותן במצודתו, שדרך הדייגין לתתוך במצודתן דג כדי שיבאו הדגים לאכול שם אותם דגים ויצודו במצודה.

שאני דגים דיהבי סיהרא. פירש הרב בעל הערוך ז"ל (ערך סר – ב), כי לעיתים לאחר שיכנס הדג במצודה זו נותן עיניו ומביט למרחוק וכשרואה מזונות במצודה אחרת יוצא מכאן ורץ לאכול באותה מצודה האחרת, ולפי' נמצא זה כגוזל את הראשון. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי וכו'. פירש רש"י ז"ל, בשיש חייט או בורסי אחר במבוי, ומשום דלא ירד עם האחרים בחייהם, אבל משום רבוי הדרך ליכא, דאין ריבוי הדרך במבוי אלא בחצר, וכמו שכתבנו למעלה. וכן ודאי נראה מדמייתי לה על הא דרב הונא.

תנאי היא דתניא וכו' רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. ורב הונא דאמר כרשב"ג. ופסקו הגאונים ז"ל דלא כרב הונא, כיון דקאי כרשב"ג ודלא כרבנן, ואנן קיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואלו פסק רב הונא בפירוש כרשב"ג, הוה פסקינן כרשב"ג, אלא ודאי משמע דכיון דעביד רב הונא מימרא באנפיה נפשה ודלא אמרה אפלוגתא דרבנן ורשב"ג ולומר הלכה כרשב"ג, שמעינן ודאי דלא ידע ליה להאי פלוגתא דרשב"ג ורבנן, ואפשר דאי הוה שמיע ליה לא הוה שביק רבנן ואמר כרשב"ג, והילכך אנן הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דרב הונא בריה דרב יהושע אמר בסמוך פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מיעכב, וקיימא לן כותיה דקאי כרבנן.

פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מעכב. ואם תאמר כיון דרב הונא אמר דמצי מעכב, היכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע דפשיטא ליה בהפך, השתא רב הונא אמר דמצי מעכב ואיהו אמר פשיטא לי דלא מעכב. י"ל כיון דפלוגתא דרשב"ג ורבנן היא, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים, משום הכי אמר דפשיטא ליה דקיימא לן כרבים. ומורי הרב ז"ל כתב, דאיכא למימר דנקט פשיטא לי משום דינא דבר מתא אבר מתא אחריתי דמצי מעכב.

בר מבואה אבר מבואה אחריתי מי מצי מעכב או לא. פירש רש"י ז"ל מי מעכב עליו את המבוי הזה או לא. ואיכא דקשיא ליה, אם כן היכי מספקא ליה, דאי לא מעכב הא דקתני לעיל בברייתא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי וכו' היכי משכחת לה, דאי בר מתא אחריתי אפילו כולה מתא מצי מעכב עליה. וי"ל דמוקי לה לההיא באומן של עיר אחרת דשרי כרגא הכא, ומשום דקתני בההוא ברייתא ולשכנו אינו כופה, קא מיבעיא ליה הכא שכנו מאי נינהו, אי שכנו בר מתיה קאמר, וכופין שלא להושיב בבר מתא דהיינו בר מבואה קאמר, הא בר מתיה דלא שכנו בר מבואיה ממש מצי מעכב.
וסלקא בתיקו, והילכך הוה ליה חומרא לנתבע. ואי אתא בר מתא אחרינא וקבע ליה חנותיה בהאי מבואר לא מסלקינן ליה, אבל בר מתא אחרינא דאתי למשרי בכרגא הכא, בני מתא לא מצו לעכובי עליה. הא בר מבואה ממש מצו לעכוב. ומיהו לבתר דקבע ליה מעכב עליה.

כל שהושיבו הצבור מלמד תינוקות קבוע לכל תינוקות שבעיר אין מסלקין אותו באחר כל ימיו אלא אם כן מן הסבה שכתבנו או לפשיעה אחרת כגון הכאה מרובה וכיוצא בה ומ"מ כל שפשע אע"פ שלא התרינו בו מסלקין אותו כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא ומעתה אף בשתל והוא הנוטע קרקע של חברו להיות בה אריס כל ימיו כמו שביארנו במציעא וכן השוחט שנתמנה מן הצבור ומקיז דם וספר מתא כלם אם פשעו מסלקין אותם בלא התראה ומ"מ כל שהזיק אין חייב לשלם:

מרחיקין מצודת הדג מן הדג. כלומר מרחיקין מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלא ריצת הדג במים. אלמא מצי אמר ליה האי דייג לחבריה קא פסקת ליה לחיותי ומעכב עליה למעבד מצודה אחריתי גבי מצודה דיליה הכא נמי מצי אמר ליה קא פסקת לי לחיותי ומעכב עליה מלאוקמי רחייא גבי רחייא דיליה. ודחינן שאני דגים דיהבו סייארא. כלומר משלחין שילוחין לראות אם יש שם מצודה אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה יודעין שיש שם מצודות הרבה ובורחין מאותו מקום כולו ואין נכנסין אליו כלל שנמצאת אותה מצודה מפסקת ליה לחיותיה לגמרי. אבל אלו לא הוו יהבי סייארא ולא הוו בורחין מאותו מקום שנמצא שמו שלא נאחז באותה מצודה אפשר שילכו בזו המצודה האחרת כמו ברחים שאפשר שיהיו מקצת אנשים טוחנין בזו ומקצת טוחנין בזו ולא מפסקת ליה לחיותיה כלל יש לומר שאין מעכב עליו ואע"ג דהוה מפחית ליה לחיותיה מצי אמר לי' את מטי לך מאי דפסקו לך מן שמיא ואנא מטי לי מאי דפסקו לי מן שמיא. נקטינן השתא מהאי שמעתא וממעשה דהנהו דיקולאי דאייתו דיקולי לבבל ואתו בני מתא ועכבי עלייהו וממעשה דהנהו אמוראי דאייתו אימרי לפום נהרא ואתו בני מתא וקא עכבו עלייהו דאית להו רשותא לבני מתא לעכובי דלא לאתויי עסקא ממתא אחריתי לזבוני ליה במתייהו בלא יומא דשוקא ואפילו לעלמא אי נמי לבני מתא ואפילו ביומא דשוקא. אבל לזבוני ליה לעלמא ביומא דשוקא לית להו רשותא לעכובי עלייהו ואי אית להו אשראי במתא והוא הדין לכל מילי דגרים להו לאיעכובי בה יהבינן להו רשותא לזבוניה בה שיעור חיותייהו עד דגבו שיעור אשראי דידהו. אי נמי עד דמסתלק ליה ההוא מידי דגרים ליה לאיעכובי בה ואזלי. ולא מבעיא עסקא דמתעבדא בההיא מתא דמעכבי עלייהו דלא לאיתויי ממתא אחריתי אלא אפילו עסקא דלא מתעבדא בההיא מתא נמי כי איתה גבי בני מתא אית להו רשותא לעכובי עלייהו דבני מתא אחריתי דלא לאתוייה ולזבוניה לה במתייהו דהא רוכלין המחזרין בעיירות מילתא ידיעא הוא דהנהו מידי דמזבני אי אפשר דלית בהו מאי דלא מתעביד בההיא מתא ואפילו הכי טעמא דמשום תקנת בנות ישראל כדי שיהיו תכשיטין מצויין להו הא לאו הכי מצי לעכובי עלייהו. אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי כלהו היכא דליכא פסידא על הלוקחים הוא כגון דשוו דמים אהדדי ושוין עסקי נמי אהדדי דלא מרווחי לוקחים מידי עבדו רבנן תקנתא לבני מתא כי היכי דלא לשהיין עסקייהו ולא תפסיק להו לחיותייהו אבל היכא דשוו להו עסקייהו להדדי ולא שוויין דמים אהדדי או שוויין דמים אהדדי ולא שוו עסקי אהדדי חזינן אי לוקחים דההיא מתא גוים נינהו אית להו לבני מתא לעכובי עלייהו ואי לוקחים דההיא מתא ישראל נינהו מסתברא דלמעבד תקנתא למוכרים במאי דאיכא פסידא על הלוקחים לית לן רשותא. הלכך כיון דאיכא הרווחה ללוקחים לאו כל כמינייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחריני וכן נמי הא דאמרינן (בסמוך) עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו:

בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. היכא דליכא הרווחה תרעי דההוא מידי דמזבין ביה הוא אבל היכא דאיכא ארווחי תרעי לא מצי מעכב ולא כל כמיניה דמתקין לנפשיה ומפסיד לכל בני מאתיה וכן הדעת נוטה:

סא. כי ששת חדשים ישב שם וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא לקמיה דדוד אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי אמר ליה דכתיב תמחה את זכר עמלק. דאקריוה זכר לשון זכר ונקבה בראם. אמר ליה והא אנן זכר אקריון. דמשמע לשון זכרון, כדכתיב (תהלים קיא,ד) זכר עשה לנפלאותיו, ומשמע למחות זכרונו מתחת השמים אחד זכרים ואחד נקבות. אמר ליה אנא זכר אקריון. לשון זכר ונקבה דמשמע זכרים ולא נקבות. אזל שייליה לרביה אמר ליה היכי אקריתן אמר ליה זכר. לשון זכר ונקבה. שקל ספסירא ובעא למקטליה אמר ליה אמאי אמר ליה דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה אמר ליה שבקיה לההוא גברא וליקום בארור אמר ליה ארור מונע חרבו מדם וקטליה. ואע"ג דהני קראי ירמיה אמרינהו לבתר כמה דורות מדורו של דוד ויואב, כולהו גמרא הוו גמירי להו הלכה למשה מסיני ואתא ירמיה אסמכינהו אקראי, לומר לך כמה קשה עונש (הסופי') [הסופרים] ומלמדי תינוקות וכיוצא בהן העושין מלאכת השם רמיה שהן בארור וחייבים מיתה בידי שמים:

סב. ואמר רבא מיקרי ינוקי ושתלא וטבחא כולן כמותרין ועומדין דמו. ומסלקינן להו בלא אתריתא. מקרי דרדקי דשקיל אגרא מציבורא דאיתרשל בינוקי מסלקינן ליה ומוקמינן אחרינא דעדיף מיניה. שתאלא דאיתזל בנטיעות ואפסיד, מצי מרי ארעא למישם ליה שבחיה ולסלוקיה כי היכי דלא לפסיד בעל הבית. וטבאחא דמאתא דנביל חיותא מחמת פשיעותיה. ואומנא דמהיל ולא מאיץ כדחזי, אי נמי דמצער ליה לינוקא ומסכן ליה מחמת דלא זריז בעיבדתיה מסלקינן להו בלא אתריתא ומוקמינן אחרינא דזריזי טפי מינייהו. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד דמי:

סג. והא דאמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים רחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכיב עילויה דאמר ליה קא מפסקת לה לחיותא ליתה, דהא סתם מתניתא פליגא עליה ואצטריך לאוקומיה ממריה כתנאי, וקם ליה רב הונא כרבן שמעון בן גמליאל ורבנן פליגי עליה, וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים. ותו דהא רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה לקמן וקי"ל כותיה דבתרא הוא:

סד. לימא מסייעא ליה מרחיקין מצודת הדג כמלוא ריצת הדג. כלומר מרחיקין מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלוא ריצת הדג במים בבת אחת. אלמא מצי מעכיב עליה לאוקומי גביה כי היכי דלא לפסקה לחיותיה. ודחינן שאני דגים דיהבי סיארא. כלומר שנותנין עין בהבטה לרוץ למקום מזון, וכיון שהכיר זה את חורו ונתן מצודה ומזונות בתוך כדי ריצת הדג בטוח הוא דילכדנו, והוה ליה כמאן דמטי לידיהו:

סה. מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. ואסיקנא תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא ספר ולא בורסי ולא אחד מכל בעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. מאי כופין דקתני שלא להושיב ביניהן א' מכל בעלי אומניות בני המבוי דקא מפסיק לה לחיותיהו. ולשכנו שרצה הוא עצמו ליעשות אומן או אחד מכל בעלי אומניות בני המבוי אינו כופהו, שהוא יכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי, ומ"ש דחישת לחיותא דידך ולא חישת לחיותא דידי, אי נמי כיון דכל חד מינן לא עביד אלא בדנפשיה כל חד וחד מאי דפסקו ליה משמיא הוא דמטי ליה דלא מפסיק חד מינן לחיותא דחבריה. ואי משום ריבוי דרך ליכא למיחש, דרבוי דרך כי האי גוונא במבוי לאו ריבוי דרך הוא, דכיון דאית ליה ביתא במבוי זכה ליה בכל רבוי דרך דאתי מחמתיה ואפי' לאקבועי ביה חנות דדרך מבוי לקבוע בו חנות. רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו, דכיון דקדים איהו מצי אמר ליה קא מפסקת לה לחיותאי. וקם ליה רב הונא כרשב"ג. מי מצית אמרת להאי כופין דקתני משום פסוקי חיותא הוא אם כן היכי פסיק ותני ולא אחד מבעלי אומניות, הוה ליה למיתני בעלי אומניות של אחד מבני המבוי, אלא מדפסיק ותני ולא אחד מבעלי אומניות סתמא ש"מ דטעמא משום רבוי דרך הוא, ומאי כופין שלא להושיב, דאי בעי חד מבני המבוי לאוגורי ביתיה לאחד מבעלי אומניות, בני אותו המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך. ולשכנו שרצה ליעשות אחד מבעלי אומניות אין בני מבוי מעכבין עליו. וכי תימא והלא מרבה עליהן את הדרך, שאני בין היכא דעביד שכנו גופיה ובין היכא דמוגר לאחריני. וכי תימא ומי שאני לך, והא גבי חצר דכי היכי דכפי ליה שלא להשכיר כפי ליה שלא ליעשות, התם בחצר הוא הכא במבוי, מדקתני רישא כופין בני מבואות זה את זה. ואע"ג דהאי תנא קא מיירי לענין רבוי דרך ותו לא כדברירנא כגון היכא דליכא אפסוקיה חיותא כלל, קא סבר רב הונא דכי היכי דפליגי לענין ריבוי דרך גרידתא הכי נמי פליגי לענין אפסוקי חיותא, דלענין רבוי דרך מאי טעמא דתנא קמא דאמר לשכנו אינו כופהו ולא חייש להזיקא דרבוי דרך דאמר ליה בדידי קא עבידנא ולא איכפת לי בהיזיקא דרבוי דרך דידך, לענין אפסוקי חיותא נמי אמר ליה בדידי קא עבידנא ולא איכפת לי באפסוקי חיותא דידך. ורשב"ג דסבר אף לשכנו כופהו, כי היכי דמצי מעכיב עליה משום היזיקא דריבוי דרך ולא חייש לטעמיה דבדידי קא עבידנא הכי נמי מעכיב עליה בהיזקא דאפסוקי חיותא כרב הונא. ואיכא למימר דקסבר רב הונא דאפי' תימא דמטעמיה דתנא קמא גבי ריבוי דרך לאשמעי' סבריה גבי אפסוקי חיותא משום דהיזקא דאפסוקי חיותא אלים טפי מהיזקא דרבוי דרך, על כרחיך כיון דשמעינן ליה לרשב"ג דאמר אף לשכנו כופהו בהיזקא דרבוי דרך ולא חייש לטענה דבדידי קא עבידנא כל שכן בהיזקא דאפסוקי חיותא דאלים טפי, וממילא קם ליה רב הונא כרשב"ג.

וכי תימא מאי דוחקין לאוקומא לדרב הונא כתנאי, לוקמה לדרב הונא לדברי הכל, דרשב"ג כרב הונא וכיון דיכיל לעכובי עליה משום רבוי דרך ותו לא כל שכן היכא דאיכא אפסוקי חיותא ואפי' לתנא קמא, דעד כאן לא קאמר תנא קמא אלא היכא דליכא אלא ריבוי דרך כגון היכא דליכא מההיא אומנותא בההוא מבואה, [אבל היכא] דאיכא טעמא דאפסוקי חיותא אפילו תנא קמא מודה דמצי שכינא לעכובי עליה. והא לא קשיא מידי, דאם כן [ד]לאו תנאי היא קשיאן מתניאתא אהדדי, אלא לא מיתרצן מתניאתא אלא היכא דמוקמי לה כתנאי.

ולית הלכתא כרב הונא, דהא אוקימנא לשמעתיה כתנאי וקם ליה רב הונא כרשב"ג ולית הלכתא כותיה דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהא רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה וקימא לן כותיה דבתרא הוא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מאתא אבר מאתא אחריתי מצי מעכיב והוא דלא דשייך בכרגא דמאתא ואי שייך בכרגא לא מצי מעכיב. דכיון דשייך בכרגא דהאי מאתא כבני מאתא דמי. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכיב. ואע"ג דלא שייך בכרגא דמאתא כגון דנקיט אנדסקי, מאי טעמא, דעל כרחיך חד מבני מבוי הוא ואית ליה זכותא בכולהי זכואתא דמבוי, ובדין הוא דליחייביה בחיובי דבני מבוי ומשמיא הוא דרחימו עליה דאפטר מכרגא מאנפא אחרינא ולאו משום דלא הוי [מ]בני מבוי. בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי. אי אמרת דשייך בכרגא דמאתא לא מעכיב, לא שייך בכרגא מאי. ועלתה בתיקו, והילכך לא מצי מעכיב:

סו. ושמעינן מיהא דרב הונא בריה דרב יהושע דאפילו בר מבואה אבר מבואה דנפשיה [דוקא] היכא דאתי למיחת לאומנותא דבר ההוא מבואה חבריה, אבל היכא דבעי לאוגורי ביתיה לאחד מבעלי אומניות מצו בני מבואה לעכובי עליה משום רבוי דרך כדקתני בהדיא בהא מתניתא כופין בני מבואות זה את זה. והני מילי לאוגורי לאחריני, אבל אחד מבני מבוי שבקש לעשות אחד מבעלי אומניות אין בני מבוי מעכבין עליו כדקתני סופא ולשכנו אינו כופהו, ואע"ג דגבי בני חצר כי האי גוונא מצו בני חצר לעכובי זה על זה משום רבוי דרך, גבי בני מבוי לא החמירו רבנן כולי האי כדברירנא (לעיל סי' נה):

(ה) חנות שבחצר כו' אמר ר"ה ברי' דרב יהושע פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב. בר מתא אבר מתא מצי מעכב. ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב. בעי רב הונא בר מבואה אבר מבואה אחרינא מהו כו' אי קשיא השתא אבר מתא אחרינא אי שייך בכרגא לא מצי מעכב דכבר מתי' דמי אבר מבואה אחרינא דהיא בר מתי' מצי מעכב. וראיתי שרבי' יצחק פי' בתוספותיו כגון דלא שייך ההוא בר מבואה אחרינא. בכרגא בהדי' לבר מבואה דנפשי' אע"ג דלא שייך בהדי' לא מצי מעכב. וכל זה הדוחק נדחק מחמת קושיא זו שכתבתי ואינו כלום דלק"מ דמאי דאמרן בר מתא אבר מתא אחריני אי שייך בכרגא לא מצי מעכב לא שיביא ויקבע חנות במבוי שלו. אלא בקצה העיר במבוי אחר דאי לא הוי שייך בכרגא הי' ממחה בידו שלא יעשה בכל העיר אבל כיון דשייך בכרגא אינו יכול למחות לו כל העיר. אבל מיהו לא שיעשה בתוך המבוי שלו אלא במבוי אחר ובר מבואה דנפשי' עושה בצדו ואינו יכול לעכב על ידו ובר מבואה אחרינ' שהוא בן עירו מספק' לי' אם יכול לקבוע חנותו בצדו כיון שהוא בן עירו. ודינא כבר מבואה דנפשי' או אם יכול לומר לו אל תעשה במבואה דידי עבוד במבואה דידך זהו פתרון שיטה זו ולא קשיא ולא מידי:

וסופר מתא פירש רש"י כותב ספר תורה. וקשיא לי אם כן היכי קרי ליה פסידא דלא הדר הרי יכול לתקן. ושמא נאמר דלפעמים שהוא כותב טעיות הרבה ואמרינן בפרק הקומץ יריעה שיש בה ארבע טעיות יתקן. חמש יגנז. והנכון מה שפירש רבינו תם ז"ל ספר מתא כותב שטרות שבעיר שאם יטעה בכתיבתו ויכתוב מאה במקום מאתים וכיוצא בו הוי פסידא דלא הדר. ופירש הרב מורי ז"ל לפי שאינו משלם ההפסד שהגיע לו בריעות השטר דגרמא בעלמא הוא הרשב"א ז"ל.

מרחיקין מצודת הדג מן הדג. יש מפרשים מן הדג אם נתן חבירו עיניו בדג גדול ופרס מצודה לצודו מרחיק חברו מצודתו משם כמלא ריצת הדג. ויש מפרשים מן הדג שנותן במצודתו שדרך הדייגין לתת במצודתן דג כדי שיבואו הדגים לאכול שם אותם דגים ויצודו במצודה. הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות והא דאמרינן בפרק חזקת הבתים נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר כו'. ולריצב"א נראה דהא על כל פנים הישראל חייב להחזיר מעותיו דלא גרע מעשאו אפותיקי על מעותיו ושעבודו מוטל על קרקע זו ודמי למשכונו של עכו"ם ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו קנה כנגד מעותיו אף על פי שמסתלק הגר ולא הפסיד זה שעבודו הכי נמי הכא וכיון שחייב להחזיר מעותיו מקרי רשע שהרי בדמים הללו יכול לקנות במקום אחר. עד כאן מגליון תוספות.

לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג. כלומר מרחיקים מצודת הדג ממצודת דייג אחר כמלא ריצת הדג במים אלמא מצי אמר ליה האי דייג לחבריה קא מפסקת ליה לחיותאי ומעכב עליה למעבד מצודה אחריתי גבי מצודה דיליה הכא נמי מצי אמר ליה קא מפסקת ליה לחיותאי ומעכב עליה לאוקמי רחיא גבי רחיא דיליה. ודחינן שאני דייגים דיהבי סייארא כלומר משלחים שלוחים לראות אם יש שם מצודות אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה יודעים שיש שם מצודה והרבה בורחים מאותו מקום כולו ואין נכנסים אליו כלל שנמצאת אותה מצודה מפסקת ליה לחיותיה כלל אבל אלו לא יהבי סייארא ולא היו בורחים מאותו מקום שנמצא שממילא לא נאחז באותה מצודה אפשר שילכד באותה מצודה האחרת כמו רחים שאפשר שיהו מקצת אנשים טוחנים בזו ומקצת אנשים טוחנים בזו דלא מפסיק ליה לחיותיה כלל יש לומר שאין מעכב עליו ואף על גב דהא מפחית ליה לחיותיה מצי אמר ליה את מטי לך מה דפסקי לך מן שמיא ואנא מטו לי מה דפסקו לי מן שמיא. ואותביה עליה דרב הונא מהא דתניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו'. ואוקמה דתנאי היא דתניא כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא סופר ולא אחד מכל בעלי אומניות שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסים והיוצאים ולשכנו אין כופהו כלומר ואם שכנו עצמו שהוא אחד מבני מבוי הוא שמבקש לעשות חייט או סופר או ספר או אחד מכל בעלי אומנות אין אחד מהם יכול לעכב עליו בכך דכי תנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים ותניא נמי אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא או אומן כו' הני מילי בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבים עליו רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו כופהו שלא לעשות חייט או סופר או בורסי אלמא אף על גב דהא מתזקי בני מבוי מחמת הנכנסים והיוצאים קאמר תנא קמא ולשכנו אין כופהו שלא לעשות חייט או סופר כו' משום דאמר ליה בדידי עבידנא וממילא שמעת דהכי נמי סבירא ליה לענין בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה דנפשיה לאוקמי רחיא אחרינא דלא מצי היאך לעכובי עליה ולמימר ליה קא מזקא לי דקא מפסקתא לי לחיותאי משום דאמר ליה הא אנא בדנפשאי עבידנא ורבן שמעון בן גמליאל דאמר אף לשכנו כופהו משום דקא מזקי להו לבני מבוי ולא מצי אמר בדנפשאי עבידנא סבירא ליה נמי לענין רחיא דמעכב עליה חבריה משום דאמר ליה קא מזקת לי דקא מפסקתא לי לחיותאי ולא מצי אמר ליה בדנפשאי קא עבידנא והיינו תנאי. ויש לפרש הא דאמרינן ולשכנו אין כופהו הכי כלומר ומי שיש בידו אחת מכל אומנות הללו ורצה שכנו לכנוס באותה אומנות אינו יכול לעכב עליו ולכופו שלא יכנס בה רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לשכנו כופהו שלא יכנס באומנות שלו משום דאמר ליה קא מפסקת ליה לחיותאי והאי סברא דרבן שמעון בן גמליאל סליק למימריה דרב הונא והיינו דאמרינן תנאי היא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תנאי היא דתניא. תימה לרשב"א דאמאי לא מייתי הברייתא דלעיל דממה נפשך כו' ככתוב בתוספות. שמא יש ליתן טעם דרבי יהודה מודה דמצי לירד לאומנתו אף על גב דאסור לחנוני לחלק קליות ואגוזים. ריצב"א ז"ל. עד כאן מגליון תוספות.
כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי כו פירש רש"י ז"ל כשיש חייט או בורסי אחר במבוי ומשום דלא ירד עם האחרים לחייהם אבל משום ריבוי הדרך ליכא דאין ריבוי הדרך במבוי אלא בתצר וכמו שכתבנו למעלה וכן ודאי נראה מדמייתי לה על הא דרב הונא פשיטא לי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מעכב ואם תאמר כיון דרב הונא אמר דמצי מעכב היכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע דפשיטא ליה בהפך השתא רב הונא אמר דמצי מעכב ואיהו אמר דפשיטא לי דלא מעכב. יש לומר כיון דפלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים משום הכי אמר דפשיטא ליה דקיימא לן כרבים. ומורי הרב ז"ל כתב דאיכא למימר דנקט פשיטא משום דינא דבר מתא אבר מתא אחריתי דמצי מעכב הרשב"א ז"ל.

בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה כו'. יש לפרש דרב הונא בריה דרב יהושע פשיטא ליה דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מצי מעכב שלא יושיב אומנתו בתוך המבוי שהרי על חבריו בני המבוי יכול לעכב שלא להשכיר לו בית אלא הכי מיבעיא ליה אם יוכל לעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא שלא יושיב אומנתו אצל מבוי זה חוץ למבוי בבתים הסמוכים לו כיון שדירתו במקום אחר רחוק מכאן והוא בא כאן לקבוע חנות מפני הלוקחים שמצויין כאן וכענין בר מתא אבר מתא אחריתי שהוא דר בעיר אחרת ובא להוריד לפרקים ולקבוע כאן אומנתו דאף על גב דתניא דעושה אדם חנותו בצד חנותו של חברו דלמא הני מילי כשהוא דר בבית הסמוך לחנות זה או שדר בחנות אבל אם דר במבוי אחר רחוק מכאן אינו רשאי לבא לקבוע אומנתו אצל חברו כדי להרגיל את הלוקחים מחברו לבא אצלו כך נראה בעיני. עליות הר"י.
וכתב הראב"ד ז"ל כיון דעלתה בתיקו מסתברא דמצי מעכב מפני שהוא בא בגבול חברו. שיטה לא נודעה למי. ורוב הפוסקים חולקים עליו דמספקא לא מצי לעכב.

הכי גרסינן אמר רב יוסף ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מעכב דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה לפיכך מושיבים בני מבוי סופר בצד סופר ונפקא מינה לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן גמליאל דהא מודו דכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי כו'. ואפילו הכי סופר בצד סופר מושיבים ואפילו אינו מבני אותו מבוי והא דנקט ומודה רב הונא כי אף על פי שהוא מחמיר בדבר ואפילו לבני מבוי עצמו מודה הוא שמושיבים סופר בצד סופר ואי צורבא מרבנן הוא אפילו לאקבועי. פירוש דוקא המחזירין בעיירות שהרי תקנו שהרוכלים יהיו מחזרים בעיירות אלא דשאר בני אדם יש להם לחזור בעיר ולא לקבוע חנות וצורבא מרבנן כדי שלא יתבטל מתלמודו לא הצריכוהו לחזור והתירו לקבוע אבל בשאר סחורות לא מצינו שהתיר לצורבא מרבנן לקבוע מיהא חנות בעיר אחרת. עליות הר"י ז"ל.
נקטינן השתא מהא שמעתא דאית להו רשותא לבני מתא לעכובי דלא לאתויי עיסקא ממתא אחריתא לזבוני לה במתייהו בלא יומא דשוקא ואפילו לעלמא אי נמי לבני מתא ואפילו ביומא דשוקא. ולזבוני לעלמא ביומא דשוקא לית להו רשות לעכובי עליה בהכי. ואי אית להו אשראי במתא והוא הדין לכל מידי דגרים להו לעכובי ביה יהבינן להו רשותא לזבוני שיעור חיותייהו עד דגבו שיעור אשראי דידהו אי נמי עד דמסלק ליה ההוא מידי דגרים להו לאתעכובי ביה ואזלי. ולא מיבעיא עיסקא דמתעבדא בהאי מתא דמעכבי עלייהו דלא אתי לאיתויי ליה מהאי מתא אחריתי אלא אפילו עיסקא דלא מתעבדא בהא מתא כי איתא גבי בני מתא אית להו רשותא לעכובי אבני מתא אחריתי דלא לאיתויי ולזבוני לה במתייהו דהא רוכלים המחזירים בעיירות מלתא ידועה הוא דהנהו מידי דמזבני אי אפשר דלית בהו מאי דלא מתעביד במתא ההוא ואפילו הכי משום תקנת בנות ישראל כדי שיהו תכשיטים מצויין להן הא לאו הכי מצי מעכב עלייהו. אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי היכא דליכא פסידא ללוקחים הוא כגון דשוו דמים אהדדי ושוין עיסקי אהדדי כיון דלא מרויחים לוקחים מידי עבדו רבנן תקנתא לבני מתא כי היכי דלא לישהיין עסקייהו ולא תפסיק חיותייהו אבל היכא דשוו עסקי אהדדי ולא שוו דמי להדדי אי נמי שוו דמים ולא שוו עסקי חזינן אי לוקחים דהאי מתא עכו"ם נינהו אכתי אית להו לבני מתא לעכובי עלייהו ואי לוקחים דהאי מתא ישראל נינהו מסתברא דלמעבד תקנתא למוכרים במאי דאיכא פסידא על הלקוחות לית לן רשותא הלכך כיון דאיכא הרוחה ללוקחים לאו כל כמנייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחרים. וכן נמי דאמרינן בענין עושה אדם חנות בצד חנותו של חברו בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב היכא דליכא ארווחי תרעא בההוא מידי דזבין ביה הוא אבל היכא דאיכא ארווחי תרעי לא מצי מעכב דלאו כל כמיניה דמתקן לנפשיה ומפסיד לכולהו בני מתא וכן הדעת נוטה וממעשה דרב דימי דאייתי גרוגרת בספינה כו' ילפינן מינה דהאי צורבא מרבנן דאית ליה עסקא מחייבי בני מתא מדינא כו' לאנקוטי ליה שוקא ואי לא מנקטי ליה שוקא מענשי כדאמר רב דימי אנא ענישתיה דאפסיד גרוגרות דידי והאי נמי מסתברא דלענין אקדומי ליה לצורבא מרבנן לזבוני עסקי הוא כי היכי דלא לעכב ולא לפסיד עסקיה אבל כי היכי דלזבון ביוקר חזינן אי לוקחי דההוא מתא עכו"ם נינהו אי נמי ישראל דזבני ליה לעכו"ם מנקטינן ליה שוקא ואי ישראל דזבני לנפשייהו הוא צורבא מרבנן לא חזי למעבד הכי דאון הוא דכתיב לא יאונה לצדיק כל און. הר"י ן' מיגש ז"ל.

בד"ה שתלא וא"ת מאי פסידא איכא אי יפסיד ישלם וי"ל כו' עכ"ל ומטבח ניחא להו דמסלקינן ליה דאיכא פסידא דאינו משלם בעביד בחנם וכן בסופר מתא דאינו אלא גרמא בניזקין ועיין בנ"י וק"ל:

בד"ה מרחיקין כו' קנה ממנו בשטר כו' ואח"כ נתן מעות עכ"ל אבל מעות ואח"כ שטר לא מהני ועיין בטור ח"מ סימן קצ"ד וק"ל:

בד"ה כופין בני כו' דבמלמדי תינוקות דנכרים איירי ולא יתכן אי גרסינן לעיל אחד מבני מבוי כו' עכ"ל ולא קשיא להו בפשיטות לאותו גירסא ארופא אומן וגרדי דקתני לעיל דמעכבין והכא קאמר בחייט ובורסקי וא' מבעלי אומניות דלשכנו אין כופהו דלפי מה שפירשו התוס' לעיל דיש לחלק בין גרדי דאית ביה טפי נכנסין ויוצאין מבריחים ופטיש ה"נ איכא למימר דכל הני אומניות דקתני הכא מיירי נמי בלית בהו נכנסין ויוצאין כ"כ וק"ל:

גמ' בעלי אומניות ולא מלמד תינוקות ולשכנו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שיק"י שקדים אבל כו' הד"א:

רש"י ד"ה שתלא. נוטע כרמים למחצה. כצ"ל:

גמ' ואומנא וספר [כ״ה בדפו"י]. נ"ב סמ"ך (קמץ) [פתח] פ"א (פתח) [קמץ] ודגש:

אָמַר לֵיהּ: לְדִידִי 'זָכָר' אַקְרִיּוּן (דברים כה, יט). הקשה מהרש"א ז"ל אם יואב הטעהו רבו כל ישראל שהיו עמו במאי טעו? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי ישראל אשר עמו חשבו דמאמר המלך והסנהדרין היה כך לאיזה סיבה על פי נבואה של נביא שהיתה הוראת שעה באותו זמן והם לא שאלו טעם מן יואב שר הצבא כי מוחזק הוא אצלם דלא עביד חדשות בלא רשות.
ברם על יואב עצמו ראיתי שהעיר הגאון חיד"א ז"ל (בדברים אחדים דף קיא) דאכתי תיקשי ליואב וכי לא ראה מעשה שאול המלך ע"ה שלא השאיר רק הצאן ונענש? ותירץ דסבר יואב שבעמלקים שהיו בזמן שאול המלך ע"ה היו מכשפים כמו שאמרו רבותינו ז"ל ועשו בכישוף שידמו אנשים ונשים לבהמות שיחשבום שהם צאן ולא יהרגום ומשום הכי הקפידו עליו מן השמים אך עיקר המצוה היא אינה אלא על הזכרים עד כאן דבריו.
ואחר המחילה מכבוד תורתו לא היה צריך להאי טעמא דכשפים דאין התחלה לקושיא זו דהתם שאול המלך ע"ה נצטווה מפי שמואל הנביא ע"ה בדבר ה' שאמר לו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר (שמואל א' טו, ג) ולכן נענש שהשאיר הצאן דלא צוהו הכיתה את עמלק בסתם כדי שילך ויכה על פי המפורש בכתוב אך יואב הושלח להכות את עמלק בסתם כפי המפורש בכתוב ולכן כיון דקרא 'זָכָר' עמלק לא הכה אלא הזכרים.

סופר מתא כולן כמותרי' פירש"י לבלר הכותב ס"ת פי' אע"ג דמשלם מ"מ יביא כתבי קודש לידי גניזה ומ"ש תוס' דאפשר בהג"ה צ"ע ומה יעשו בשמות שאינם נמחקי' ואפי' ס"ל מותר לקדור ולכתוב אחר במקומו וכן שיטתם בעירכו' ויו ע"א ד"ה יגוד וכו' ועב"י בשם ר"י בי"ד סי' רע"ו וש"ך שם סקי"ב מ"מ היינו הואיל וא"א קודרים השם ומתקנים שלא לגנוז כתבי קודש. אבל עכ"פ מעבירי' הלבלר הרגיל בכך וצ"ע:

מרחיקין מצדות הדג מן הדג וכו' ראיתי לבאר כאן שיטת הפוסקי' וחליקותיהם בעזה"י. לרש"י מיירי בצייד שנתן עיניו בדג א' גדול וע"י מצודתהם יבוא לידם ולא לו יהי'. ודחי ש"ס דיהוב סייארי' דכבר הוא כאלו בטוח בו וכאלו גוזלו מידו. ובגיטין נ"ט מבואר בלחי וקוקרי אעפ"י שכבר העלה בחכו כיון שאין לו תוך לא קנו לו כליו וליכא רק משום דרכי שלו' והכא עדיין לא העלהו אפי' בחכה ויצא בדיינים דהיינו שכופי' להרחיק בב"ד תי' שם תוס' דהכא אומנתו בכך שאני פי' התם מי שתפס דג בחכה באקראי בעלמא ליכא אלא משום דרכי שלו' אבל לפסוק כר"ה חיותו ופרנסתו של אומן באומנתו אזי נהי אם הוה כמו ברחי' דלא הוה כאלו כבר בא לידו לית הילכתא אבל אם הוא כאלו כבר ניצוד ועומד אפי' לא העלהו בחכה עדיין מ"מ הוה כגוזלו ממש:

אמנם רמב"ן פי' דיהבו סייארי שהם יהבו ציד מאכל במצדתם ועי"ז יראה הדג אחר שכבר ניצוד בכליו ומצדתו שיש לו תוך וכבר קנאו הוא. יקפוץ מכליו למצודה שלהם ולפ"ז לק"מ מלחי וקורקרי הנ"ל. אך קשה דאמריני' באוזלי ואוהרו כ"ע לא פליגי דהוה גזל גמור ממש מן התורה ולא רק משום יורד לאומנות חברו והכא משמע דלית בי' גזל גמור כולי האי וי"ל התם במי שבא לגזול בידים מתוך אוזלי ואוהרי וה"ל גזל גמור אך הכא אינם אלא גורמי' שיקפוץ הדג מתוכו של מצודתו לתוך הים. ושוב יבא אל מצודתם ומשקפץ לים כבר הוא הפקר כמי שמציל מנהר ומן הגייס ומן הליסטי' ושוב אין גזל במה שהם לוקחי' אותו. אלא הגרמא שגורמי' שיקפוץ לים היינו איסורא ולא דמי לדהתם:

ושיטת הרי"א ן' מיגאש דאינך ציידי לא גזלי להאי מידי. אלא מיירו שנתן עיניו בדג גדול ידוע שדרך אותו הדג לשלוח דגי' קטנים מרגלים לראות אם המקום פנוי מספינות ואז ישוט הוא אחריהם (וכן נמצא בספרי פלאי הטבע על דג נקרא האי פיש ועוד מין אחר כיוצא בו) וע"י שאלו פורשי' מצודתם לציד דגים קטנים שלהם. לא יבוא הדג הגדול לשם כי מרגליו יגידו לו שאין המקום פנוי וגורמי' היזיק לציד הזה והנראה מהענין כי זה הוא דג גדול מאוד והציד הזה כל פרנסתו ופרנסת ביתו מזה וכשהם פורשין מצודתם לא יבוא כלל לגמרי נמצא פוסקי' חיותו לגמרי ואינינו כמו לשיטת רש"י ורמב"ן שעכ"פ אפשר שהוא יצוד ואפשר הם יצודו ואפשר סגי לשניהם. אבל הכא גורמי' שלא יבוא כלל וכלל ונמצא פסקו לחיותו לגמרי. כתבתי זה מפני שבתשובו' משאת בנימין סי' ז"ך כ' לחלק בין פסק לגמרו או רק פוחת חיות' ולא פוסק לגמרי ולפע"ד הן הנה דברי מהרי"א ן' מיגאש ושיטתו:

ובמרדכי הביאו הרב"י סי' קנ"ו כ' בשם אבי אסף במבוי סתום מג' רוחו' והי' לא' בסוף המבוי מקום מחיתו ובא אחר ועשה לו כמו כן בפתח המבוי באופן שלא יכניס שום גוי למבוי אם לא יעבור פני החנות הראשון והשתא מי פתי יסור אל השני ואסר האבי אסף וכ' שם דס"ל כר"ה ולית הילכתא כוותי אמנם בתשו' רמ"א סי' יוד יסוד ב' בנה יסודו על דברי אבי אסף הנ"ל וכ' דבהא גם הרי"ף ורמב"ם מודים כיון דפסקי' לחיותו לגמרי ע"ש וכן מדברי הרוקח דמייתי השואל בתשובו' רש"ל סי' ל"ה ארר וקילל איורד ופוסק חיותי' דחברי' ע"ש והיינו באופן הנ"ל ובתשובו' שארית יוסף סי' י"ז עומד על ימין הרב השואל הנ"ל שנראה שהי' א' מגדולי ישראל ע"ש:

ונלע"ד דלמסקנא לא נדחו דברי ר"ה ומשו"ה אמר רב יוסף מודה ר"ה בתשב"ר ע"כ מוכח דדברי ר"ה הלכה הם וב"י נדחק בזה ויבואר שם לקמן אי"ה. ור"ה מיירו באופן אבי אסף דפסקי' לחיותי' לגמרי ומשו"ה נקיט מילתא ברחיים המשמיע קול וכשזה עשה רחיים בפתח המבוי כל השומע קול הרחיים יכנס לשם ולא ישאר לחברו מאומה ופסק לחיותי' לגמרי ורב יוסף נמי נקיט תשב"ר המשמיעי' קול וכל מי שמכניס תינוק ללמוד ושומע בכניסת המבוי קול תשב"ר מכניס התינוק לזה ולא ישאר לזה מאומה. ור"ה ברי דר"י מיירי באופן שאינו פוסק אלא פוחת חיותי' ובהא קיי"ל דאינו יכול למחות אבר מתא דידי' אפי' אינו בר מבואי דכיון דלא איפשטא איבעי אזלי לקולא ורק בפוחת ולא בפוסק חיותי' לגמרי כגון אוראנד"א דמשאת בנימין. וי"ל כדמייתי סייעתא ממצודת דגים הוה ס"ל דמיירי כעין הרי"א ן' מיגא"ש דפסקי' לחיותי לגמרי וכר"ה ודחי שאני התם דיהבו סיארי' פי' דלא מיירי באופן הרי"א ן' מיגא"ש די"ל אע"ג דפסקי לחיותי לגמרי כיון דלא עביד מידי בידים לית לן בה. אך מיירי כהרמב"ן שכבר נשאר במצודתו וקנאום. והם גורמי' שיקפצו ממצודה שלו וה"ל כעין גזל או אפי' רק כפירש"י אבל אי לא עביד מידי וזה עושה בתוך שלו וזה בתוך שלו אפי' פסק לחיותי' מותר ומ"מ דחי' בעלמא הוא ולמסקנא פי' הבריתא כהרי"א ן' מיגא"ש וכר"ה דפסק לחיותי לגמרי אסור והוה בעי למימר כתנאי דר"י ורבנן דלר"י אפי' פחת לחיותי אסור מכ"ש פסקי' ודחי לי' בש"ס. ושוב פריך מבריתא דחנות בצד חנות ומדיהיב טעמא דזה עשה בתוך שלו אין לחלוק בין פסקי' לפחתי' לחיותי ומסיק תנאי הוא פלוגתא דרשב"ג ורבנן. ולכל הפחות מיירי רשב"ג בפסקי' לחיותי ור"ה כרשב"ג ולא תיקשי מבריתא דחנות בצד חנות. ואי איירי רשב"ג באופן דלא פסקי רק פתחי ואפ"ה אומר לשכנו כופהו א"כ י"ל ע"כ ל"פ רבנן אלא בפחיתות ולא בפסיקות חיות ור"ה ככ"ע באופן דלמסקנא י"ל ר"ה ור"ה ברי דר"י לא פליגי ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ וצדקו דברי האבי אסף והרוקח ב' עמודי עולם הראשוני' והרמ"א ומ"ב ב' עמודי גולה אחרונים ומי יבוא אחר מלאכי עליון את אשר כבר עשוהו וזכינו להשוות דעת החכמי' בעזה"י:

ונ"ל דכל הנאמרי' בשמעתין אע"ג שכ' הרב"י סי' קנ"ו דדיני דרבנן נינהו ומשו"ה הקלו לת"ח. נלע"ד דודאי שרשם פתוח על מי תורתינו הקדושה במאי דכתי' ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גירו ופירש"י עפ"י ספרי בין הדיורים והכל בכלל בין דיורי' בבתים בין תנור לכריים וחלונו' וחצרות ובין דיורי' בעיר ועיר ומבוי וחצר וחנות ומסרן הכתוב למרע"ה ודיינין שיחוקי חוקי' באילו וכיוצא ונעשה דיניהם דין תורה ממש והם אמרו להוציא ת"ח מהכללי' הללו המבואר בשמעתין. והגאון מהרי"ט בחי' רי"ף ותוס' קצרות במס' קדושין ר"פ האומר כ' דעני המהפך בחררה שנקרא רשע יצא להם ממ"ש ס"פ הנשרפי' אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנת חברו ובסוף אותה הפרשה כתי' צדקת הצדיק וגו' ורשעת הרשע עליו יהי' הרי קראו הכתוב רשע והנה במה שהותר בשמעתין היינו בר מבוא' דידי' שמותר לגמרי מ"מ לאו משנת חסידי' הוא זו ואמרי' על זה פ' הלוקין בא דוד והעמידן על י"א לא עשו לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו והיינו אפי' במבואה דנפשי' וכ"כ בתשו' חו"י סי' מ"ב דף מ"ד ע"ב ע"ש:

ובקידושין ר"פ האומר הנ"ל אמריני' מאן דשלח שליח לקנו'. וקנה לעצמו נהג בו מנהג רמאות. ועני מהפך בחררה הוה רשע. ופשוט דשליח לא הוה כנוטל מעני מהפך בחררה רק ששלח זה שליח שיהפוך עבורו וקדם השליח וקנה לעצמו אבל הבעלי' לא הפכו ומשו"ה איננו אלא מנהג רמאות ולא יעשה. אמנם כשהפוך כבר ובא זה ונוטלו אפי' אינינו שליחו מ"מ הוה רשע. ומהתימה על הרמב"ם פ"ט מאישות שכ' בשלח שליח לקדש לו אשה וקידשה לעצמו ובמקח וממכר כיוצא בזה נקרא רשע ודינא דמהפך בחררה לא מייתי כלל וס"ל דהכל חד ולא משמע כן מהפוסקי' וצ"ע:

ורש"י פי' דעני המהפך היינו במציאה והפקר ומתנה והש"ס מייתי מיני' למכירה אבל עיקור בהפקר וכן דעת רמב"ן והר"ן סיים בדבריהם דוקא עני אבל לא בעשיר. וקצת נראה מדבריו כאלו זה תלי בשיטה הנ"ל. והיינו משום די"ל עני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא דעשיר אינו מהפך לקנות דבר דזוזי דאינשי עבדין לי' ספסירותא ורבים יחלו פני נדיב ולעולם ה"ה עשיר. אך לרש"י ורמב"ן דמיירי במציאה והפקר דלענין זה כ"ע עניים נינהו ומה ענין אורחא דמילתא דעני טפי מעשיר שמצא מציאה אע"כ דוקא עני ולא עשיר. ונ"ל מ"ש תוס' פ' האומר בסוף דבריהם לחלק בין מלמד לבעה"ב. ע"ד לא מיבעי' קאמרי. לא מיבעי' לשיטת רש"י דאיכא לחלק בין עני המהפך לעשיר המהפך א"כ פשיטא דמלמד העני המהפך אסור לאחר להפקיעו אבל בעה"ב המהפך דין עשיר יש לו ומותר לבעה"ב להפקיעו. אלא אפי' לר"ת דעני לאו דוקא ואורחא דמילתא נקיט מ"מ יש להתיר לבעה"ב משום שאינו מוצא מלמד טוב כיוצא בו וכן משמע בש"ע סי' קנ"ו אחר דמייתי פלוגתת רש"י ור"ת פסק בסתם הך דמלמד ובעה"ב משמע כ"ע מודי' בזה וכנ"ל ובגליון הריטב"א פ' האומר הניח זה בצ"ע והנלע"ד כתבתי:

ור"ת וסייעתו ס"ל דלא מקרי רשע אלא במו"מ ולא בהפקר משום דקשי' לי' מהא דפירוש טליתו עלי' דמעבירי' אותו המינה ואי ס"ד הזוכה בה רשע הוה אמאי מעבירי' אותו המינה. ורמב"ן דחה התם כל עניים מהפכי' בחררה דפאה והוא בעי לאפקועי עניי' ממאי דזכה להו רחמנא והרי בירושלמי ס"ל דקנסי' לי' אפי' מה שכבר לקט וע"כ מטעם הנ"ל. ונ"ל דלא נעלם זה מר"ת ובודאי אהנ"י למאי דקיי"ל פ"ק דב"מ יוד ע"א וע"ב דבארעא דחברי ודבעה"ב לא זכה לי' ד"א א"כ יפה כ' רמב"ן שהוא בא להפקיע זכות עניי' וראוי לקנוס כבירושלמי. אך הא איכא מ"ד התם דאפי' בשדה של בעה"ב נמי ד"א קונו' ואך כיון שפירוש טליתו גילה דעתו דלא ניחא לי' בתקנת חכמים ולא קנהו לו ד"א. נמצא להך שינויי' מכיון שקרוב לד"א כבר נסתלקו כל הענויי' ואלו לא חישב בהבליו דלא ניחא לי' בתקנת חכמי' כבר הי' זוכה בה ועתה בפריסת טליתו איך יקראו העניי' כולם מהפכי' בחררה וכבר פסק' מלהפך והוא לבדו נשאר ופירוס טליתו ואיך מעבירי' אע"כ הך מ"ד ס"ל דלא נקרא רשע אלא במו"מ ולא במציאה והפקר ואידך מ"ד לא פליג עליו בהא ויפה כ' ר"ת:

עוד הביא ראי' ממשנת ב"מ דנפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה. וכ' הר"ן דס"ל לר"ת דכשנקרא רשע מוציאי' בדייני' דאל"ה לא מקשה מידי דילמא זה שהחזיק בה זכה ונקרא רשע. ומהרש"ל הקשה א"כ אמאי לא החזיר רב גידל השדה ולא שייך לא מסמנא מילתא הרי לא קנאו מעולם. אע"כ זכה ונקרא רשע ואזדא לי' ראית ר"ת. ומ"ב כ' כיון דרב גידל לא ידע ולא נקרא רשע ממילא קנאו. ודוחק אי ס"ד לא קנאו מה לי מזיד מה לי שוגג. אבל נעל"ד ליישב דברי ר"ת דבפ' האשה שנפלו פ"א ע"ב אמר ר' יוסף השתא דאמרו רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוה זביני' זבינא נמצא לפי דברי רב יוסף אלו מכיון שנקרא רשע ממילא שוב לא הוה זביני' זבינא ובאמת מהרש"ל בנה יסוד על דברי ר' יוסף הללו ופלפל עליו טובא בט"ז א"ח סס"י תקכ"ד ע"ש ומהתימה על הט"ז דהראשוני' לא פסקו כר' יוסף התם מטעמי' ע"ש. ובהר"ן. ומ"מ לר' יוסף לא הוה הכא זביני' זבינא. וק' עכ"פ על ר' יוסף ממתני' אם נפל לו עליה זה שהחזיק זכה איך יזכה אם נקרא רשע. נהי אנן לא קיי"ל כרב יוסף ורשע הוה ומקחו מקח ומשו"ה לא אהדר רב גידל. מ"מ לרב יוסף תקשי' מתני'. אע"כ ס"ל דלא שייך רשעתו של עני המהפך בחררה במציאה והפקר ומדר' יוסף נשמע לדידן. וא"ש דברי ר"ת וראיתו כראי' מוצק לכאורה:

ובפ' חזקת נ"ד ע"ב כ' רשב"ם וז"ל ומיהו נראה בעיני דזה השני רשע מיקרי כיון דיהב לוקח ראשון זוזי לא גרע מעני המהפך בחררה וכו'. וכ' מהרש"ל בתשובה הנ"ל דרשב"ם נמי כר"ת ס"ל בהפקר לא שייך עני מהפך אלא הכא משום דקמא יהיב זוזי ונדחוק מאוד בטעמו של רשב"ם בזה ובמ"ב כ' טעם אחר ועיי' חו"י הנ"ל ולפע"ד כפשוטו כיון דראשון זה המציא ההפקר ואלו לא נתן מעות לגוי לא נסתלק הגוי ולא הוה הפקר ואינו בדין מי שגילה מציאה יבוא אחר ויטלנו וסברא זו כבר כ' מהרי"ט בדברי מהר"מ שבתוס' קידושין. ויבואר לקמן אי"ה. ובסברא זו יש לעיין לשיטת רמב"ם בכולי' שמעתין דבני מבוי יכולי' למחות החנו' משום ריבוי הנכנסי'. אך הכא שכבר יש שם חנות א' שוב נתפייסו בחנו' ואינם יכולי' למחות לזה השני. רק אילו מדייני' זעל"ז משום פסיקות חיות כמבואר פ"ו משכנים וכבר נתבאר לעיל. א"כ יאמר נא הראשון אלו לא חפרת המציאה כלומר אלו לא פייסת לבני המבוי לפתוח חנותו לא הי' אדם רשאי לפתוח חנות ואיך עתה תבוא להפסידנו לעשות חנו' בצידי ויש לחלק:

והנה הקשו תוס' משמעתין אי ס"ד בהפקר אפי' רשע לא הוה. א"כ מ"ט לאסור מצודת דגים הא הוה הפקר. ותי' דיכולין לפרוס במקום אחר ופשוט דלשיטת רש"י דמיירי שהכיר חורו של דג א' ידוע לא שייך תי' תוס' שגם במקום אחר יכולין לפרוס מצודתם כי מסתמא דג כזה לא שכיח במקום אחר. משו"ה תי' תוס' דאומני' שאני פי' דביורד לאומנתו אסור אפי' בהפקר ומיהו ברחיי' אפי' הוה אומנתו מ"מ לא יהיב סייארו ובעני המהפך דהוה טפי מיהיב סייארו מ"מ לא הוה אומנתו בכך משא"כ במצודה:

שוב תי' תוס' דיכולין לפרוס במקום אחר וכבר כתבתי שאין זה תי' מספיק אך זה הוא שיטת ר' מאיר שבתוס' ר"פ האומר ומה שחסר כאן גילה כאן כאשר אבאר בעזה"י דלהר"מ מיירי בצייד דגים קטני' במקום דלא שכחי דגי' ופרש מצודה ונתן לתוכו דג מת ועי"ז נאספי' הרבה קטני' סביב דג מת הנ"ל ועי"ז יצודו ועכשיו גם הם יפרסו מצודה ויצודו אותו הדגים שהמציאם שאילולי תחבולה שלו לא באו הדגים הנה. וס"ל להר"מ דלא כהרשב"ם הנ"ל דאע"ג דהוא המציא מ"מ אי לאו שיכולי' גם הם לפרוס במקום אחר ולעשות תחבולה כנ"ל לא הי' איסור ע"כ הוצרך לומר שגם הם יכולי' לעשות במקום אחר כן. מ"מ אי לאו שהוא המציא תחבולה להמציא מרבית הדגים לכאן לא הי' איסור כמו ברחיי' דאוקי גבי רחים דחברי' דזה לא מיקרי מהפך בחררה ע"כ צ"ל שהוא המציא הדגי' לכאן וא"ש. ועיי' חי' ריטב"א בקידושין ר"פ האומר מ"ש בהא דלשכנו אינו כופהו ע"ש וק"ל:

כופין בני מבוי זא"ז עתו"ס בשם ר"ש בן אברהם וביאור דבריו דס"ל דתקנת יהושע ב"ג נהי דמועיל דלא יכולי' למחות משום ריבוי נכנסי' אבל משום פסק לחיותא יכולי' למחות והיינו ממתא למתא לרבנן אבל בר מתא לרשב"ג נהי דס"ל דכופיהו. אבל לתשב"ר מודה לרבנן זהו נלע"ד כוונתו ודוחק:

בר מתא אבר מתא אחריתי וכו' הענין בזה משום דאותן הפורעי' כרגא דמלך קנאו החזקה מהמלך בשותפי' עם כל הריוח שיפול להעיר הכל שלהם אחר שבא לגבולם ה"ל גוזל מה שקנאו מהמלך אמנם בני אותה העיר כולם שוים בשותפות וטענת בן מבוי אחברו ה"ל כאלו בא להוציא מיד חברו הזכות שזכה בשותפתו בכל מיני ריוח העיר ומשום שזה הוא כמוציא מיד המוחזק פסקי' איבעי' של ר"ה לקולא שיכול בעל מבוי אחריתי לסמוך לכאן שהוא המוחזק ובס' נתיבות המשפט סס"י קנ"ו נתקשה בזה ע"ש ולק"מ:

ומודי ר"ה במקרי דרדקי תמהו מ"ט נקיט ר"ה דלא כהילכתא ולא נקיט ר"ה ברי דר"י כדלקמן ברוכלי':

ובתשוב' א' כתבתי די"ל לפמ"ש הרי"א ן' מיגא"ש וגם הרמב"ן הסכים דאי הסחורה דבר מתא אחריתי טובה יותר אין יכולין לעכב עליו משום דאיכא טובת הלוקח ע"ש א"כ כיון דכ' תוס' קידושין כ"ט ע"ב ד"ה הא לן וכו' דת"ח לומד יותר טוב בעיר אחרת שאין ביתו עמו א"כ מלמד בר מתא אחריתי שאין ביתו עמו לומד יותר בטוב עם התינוקות ופשוט דלכ"ע אין יכול בר מתא לעכב דאפי' בסחורה דעלמא כי האי גוני אין יכול לעכב ולא נצרכה אלא לר"ה דבעלמא בר מבואי' אבר מבואי' מעכב אפי' בעירו ובניו ובני ביתו עמו ומ"מ במקרי דדרדקי אינו יכול לעכב וק"ל:

וניחוש דילמא אתי לאיתרשילו. אע"ג דהתוס' מחקו הגירסא דעזרא תיקן וכו' אבל הך לא מחקו והפי' נלפע"ד דאתי לאיתרשילו מחמת דוחק פרנסה דהמקום צר לשני מלמדי'. ומשני משום קנאת סופרי' א"כ בשארי עוסקי מצות דלא שייך קנאת סופרי' חיישי' לאיתרשילי כנלע"ד:

והא אנן זכר קרינן וכו'. עמ"ש אני בעניי בזה בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"א ע"ב בס"ד ע"ש באורך: