בבא בתרא כא ע"א

דף כא - א

סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן. לעולם הסיפא מדובר באותה חצר, ולא מדובר בתינוקות שבאין לקנות, אלא בתינוקות שבאין ללמוד תורה אצל רבן, ואפילו שמרבה באותה חצר נכנסין ויוצאין מכל מקום, אי אפשר למחות בידו, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך, הטעם שאין יכולין למחות בידו, זהו משום שהמשנה מדברת אחרי תקנת יהושע בן גמלא.

דאמר רב יהודה אמר רב ברם באמת זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, הוא היה כהן גדול בתקופת בית שני, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שהיה לו אב שיכול ללמדו היה מלמדו, מי שאין לו אב שיכול ללמדו, לא היה למד תורה.

מאי דרוש? מה הם דרשו שחשבו שרק האב מלמד? "ולמדתם אותם" ולמדתם אתם. מה שאמר הכתוב "ולמדתם אותם", דרשו "אותם" כמו "אתם", שאתם בעצמכם תלמדו לבניכם.

התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים.

מאי דרוש מהיכן דרשו שרק בירושלים מושיבין מלמדי תינוקות?

"כי מציון תצא תורה" [וגו'] שההמשך הוא "ודבר ה' מירושלים", לומר שהתורה צריכה להיות בציון ובירושלים, משום שהיו רואים שם כהנים עוסקים בעבודה וכולם עוסקים במלאכת שמים, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.

ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו לירושלים ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, בכל ארץ שיש שם כמה מדינות ועיירות. ומכניסין אותו כבן ט"ז כבן י"ז, משום שקטנים מזה היה קשה להם לנסוע מהמקום שהם גרים למקום שהיו מלמדין.

ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא. כיון שלא הורגלו מקטנותם לשבת ולעסוק בתורה.

עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן ביחד עם חכמי דורו, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. כבן שש בבריא וכבן שבע בכחוש.

ומאחר שתיקן יהושע בן גמלא אין יכולין השכנים לעכב מכיון שזהו דבר מצוה. ^[25]

אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת [מלמד תינוקות היה]:

עד שית, לא תקביל. מכאן ואילך, קביל, ואספי ליה כתורא. עד גיל שש לא תקבל ללמדו, שאיננו יכול לסבול עדיין טורח הלימוד. אבל מגיל שש ^[26] תקבל ותלמדהו תורה בעל כרחו, כמו שמאכילין ומשקין לשור בעל כרחו, או כמו שנותנין עול לשור על צוארו בעל כרחו. ^[27]

ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקא, כשאתה מכה לתינוק, לא תימחי אלא בערקתא דמסאני, אל תכה אלא ברצועה של מנעל, כלומר שיכה מכה קלה שלא יוזק.

דקארי קארי מי שקורא ולומד שימשיך ללמוד, דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה. מי שאינו רוצה לקרוא וללמוד אין צריך לייסרו יותר מדי, ולא לסלקו, אלא ישב ביחד עם האחרים וסופו לתת לב.

מיתיבי על רבא מברייתא: אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא, שרוצה להיות רופא, היינו מוהל, אומן מקיז דם, וגרדי, טווה חוטין, ומלמד תינוקות, בני חצר מעכבין עליו. יכולין בני חצר לעכב עליו, מפני שמרבה הנכנסין והיוצאין בחצר.

ומבואר כאן שגם מלמד תינוקות יכולין לעכב עליו, וקשה על רבא שמפרש סיפא של המשנה במלמד תינוקות שאין יכולין לעכב עליו.

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן בתינוקות דעכו"ם, כאן מדובר במלמד תינוקות של גוים אומנות וכיוצא בזה, אבל מלמד תינוקות ישראל תורה אי אפשר לעכב עליו.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: שנים שיושבין בחצר וביקש אחד מהן לעשות רופא ואומן וגרדי ומלמד תינוקות, חבירו מעכב עליו. וקשה על רבא ממלמד תינוקות.

מתרצת הגמרא: הכי נמי בתינוקות דעכו"ם. כאן גם מדובר בתינוקות גויים.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: מי שיש לו בית בחצר השותפין, הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי ולא לסופר ארמאי.

והגמרא הבינה שסופר הכונה מלמד תינוקות, בין שהוא יהודי ומלמד תינוקות תורה, בין שהוא גוי ומלמד תינוקות אומנות וכיוצא בזה. והטעם בכל זה מפני שמרבה על בני החצר נכנסין ויוצאין. וקשה על רבא מסופר יהודי.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן בסופר מתא. כאן מדובר במלמד תינוקות של כל העיר, דהיינו שהוא ממונה על כל מלמדי העיר ומורה להם איך ילמדו, ויש שם קול גדול שבאין שם כל המלמדים ותינוקות, בזה אפשר למחות בידו. ^[28]

אמר רבא: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. מתקנת יהושע בן גמלא שמושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, אין מביאין תינוקות ממקום למקום כדי שלא יוזקו בדרכים, אלא מושיבין מלמדין בכל מקום. ^[29]

אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן. אפשר להביאן מבית הכנסת אחד לבית הכנסת אחר באותה העיר.

ואי מפסק נהרא לא ממטינן, אם יש נהר שמפסיק בין בית הכנסת זה לבית הכנסת אחר לא מביאין אותן, משום שיש סכנה לעבור הנהר.

ואי איכא תיתורא ממטינן, אם יש גשר רחב על הנהר אפשר להביאן, שאין סכנה לעבור הנהר כשיש גשר רחב. ואי איכא גמלא לא ממטינן. אם יש גשר צר לא מביאין אותן שיש בזה סכנה.

ואמר רבא: סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי, מנין תינוקות הראוין למלמד אחד זהו כ"ה תינוקות. ופחות מכאן אין בני העיר יכולין לכוף זה את זה להשכיר להם מלמד. ואי איכא חמשין מותבינן תרי. אם יש חמישים מושיבין שני מלמדים. ואי איכא ארבעין מוקמינן ריש דוכנא, אם יש ארבעים מעמידין עוזר למלמד, ששומע מפי המלמד וחוזר על דבריו בפני התלמידים כדי שיהו הדברים שגורים על לשונם. ^[30] והריש דוכנא נוטל שכר. ומסייעין ליה ממתא. בני העיר עוזרים למלמד שמשתתפין בהחזקת הריש דוכנא, ואין מנכין למלמד משכירותו בשביל החזקת הריש דוכנא.

ואמר רבא: האי מקרי ינוקי דגריס, ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה, אם לקחו בני העיר מלמד אחד שיודע ללמד, ואחר כך בא לשם אחר שיודע ללמד יותר טוב מהראשון, לא מסלקינן ליה דילמא אתי לאיתרשולי. לא מסלקין את הראשון, שמא יתפאר השני בלבו שאין כמותו, ויתרשל מללמד טוב את התינוקות, ולא יירא שמא יסלקוהו.

רב דימי מנהרדעא אמר: כל שכן דגריס טפי, קנאת סופרים תרבה חכמה. מכיון שמחשיבים את השני יתן לב ללמד יפה, שדואג מקנאת חבירו שסלקוהו מפניו שיביישנו בבני העיר אם לא ילמד יפה.

ואמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס, אם יש שני מלמדים אחד למד הרבה ויודע טוב ללמוד, אבל אין מדייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו, והשני מדייק היטיב שהתינוקות לא ישתבשו, אבל לא למד הרבה ואינו יודע הרבה ללמוד, מותבינן ההוא דגריס ולא דייק שבשתא ממילא נפקא. מושיבין מי שלמד הרבה אף על פי שאינו מדייק, שבמשך הזמן התינוקות יבינו לבד מה הן הטעויות שלימדו אותן ומהו הנכון.

רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על. מושיבין מי שמדייק אף על פי שלא למד הרבה, משום שטעויות שנכנסין בזמן הקטנות יכולין להשאר תמיד.

דכתיב בספר מלכים א [פרק יא] "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום".

כי אתא לקמיה דוד, כשיואב הגיע לדוד וסיפר לו שהרג כל הזכרים בעמלק, אמר ליה:

מי שיש לו אב. שהיה חייב בלימודו מעלן: עד שית שנין לא תקבל ללומדו שאינו יכול לסבול עדיין טורח הלימוד:

ואספי ליה כי תורא. כלומר תן עליו עול תורה כמו לשור זה שאובסין אותו בעל כרחו ומכניסין בו המאכל כדי שיהא שמן כך הכנס בו תורה:

בערקתא דמסנא. ברצוע' של מנעל הכהו ואל תכהו יותר מדאי שבשביל רוב הכאות אין מתפקח אא"כ קרי מנפשי' קרי ואי לא ליהוי צוותא לחבריה דקרי ואל תחוש להכותו יותר מדאי:

בתינוקות דעובדי כוכבים. אם רוצה ללמוד ספר רפואה או מקרא יכול לעכב עליו דלא מצי עביד:

ולא לסופר יהודי. מלמד תינוקות אלמא דמצי מעכב. הכא במאי עסקינן בסופר מתא שהוא סופר העיר שכותב שטרות וספרים לכל מצי מעכב מחמת הנכנסין אצלו ואית דמפרשי בספר מתא שמגלה כל בני העיר:

לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. מפני כן התקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך:

ואי מפסיק נהרא לא ממטינן. דאיכא למיחש דלמא יהא רגיל למיזל להודיה ונפיל לנהרא:

תיתורא. גשר מרוחב:

גמלא. גשר עשוי מנסר צר ומשני צדי הנהר קבועין ב' יתדות וקשור חבל א' מזה לזה ואותן העוברין על אותו נסר צר סומכין ידיהן בחבל ועוברין אבל התינוקות שאין בהן דעת לסמוך לא ממטינן דילמא אזיל לחודיה ונפיל:

סך מקרי דרדקי. עד כ"ה תלמידים יכול ללמוד אחד:

ריש דוכנא. ממונה תחתיו עד שיסייע לו ללמוד הנער. ואין מנכין לו לרב משכירותו כדי לשכור אותו ריש דוכנא אלא מסייעין ליה ממתא הצבור שוכרין אותו ריש דוכנא. מאי טעמא לא מסלקי' ליה לההוא דלא גריס כל כך דאי מסלקינן ליה ומותבינן להו קמיה ההוא דגריס טפי אתי לרשולי למימר הואיל דליכא דגריס כוותי לא מסלקי לי ואתי לרשולי. כל שכן דמותבינן להו קמיה ההוא דגרס טפי מימר אמר אי מרשילנא מסלקו להו מקמאי כי היכי דסלקי להו מקמיה דאידך ומעיין בהו שלא יבא אחר דגרס טפי מיניה ויסלקו ממנו. ומתעסק בהן הרבה משום קנאת סופרים תרבה חכמה שזה מקנא לזה: חד דגריס הרבה ולא דייק כל כך:

בספרא דמתא. פרושו כותב שטרו' העיר או ספרי תורה אבל רש"י ו"ל פי' מלמד כל תנוקות שבעיר יש שם קול גדול ותמיהא לי כיון דמשום מצוה הוא דשרית ומשום תקנה כ"ש דאיכא מצוה רבתי ותקנתא יתירתא ואפשר כיון שהוא שונה ליותר מחמשים מעכב עלי שהקול גדול ביותר ואין מצוה זו מן המובחר דהוה להו לאותובי תרי.

סך מקרי ינוקי עשרין וחמשה. שמעתי פירושו שאם היו בעיר עשרין וחמשה כופין בני העיר זה את זה להושיב ביניהם מלמד תנוקות ואם לא היה שם אלא כ"ד אין כופין ומי שירצה ישכור רב לבנו ולא נ"ל אלא אפילו לשנים ושלשה מושיבין מלמד אלא לו' לך שאם היו שם אלף כופין אותן להושיב לכל עשרין וחמשה א' כדמפ' ואזיל.

הכא במאי עסקינן בתינוקות של גוים. אורחא דמילתא נקט והוא הדין בשל ישראל בשאר אומניות.

מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן וכו'. לא ידעתי למה אמר לא ישכירנו, דהוא הדין לעצמו, שלא יעשה רופא או אומן, כדאיתא באידך ברייתא דלעיל.

הכא במאי עסקינן בספר מתא. פירש רש"י ז"ל מלמד כל תינוקות העיר, ומתוך שמתקבצים שם כולם מרבים עליו את הדרך עליו ביותר. ואינו מחוור, דאי מדינא אפילו עשרים וארבעה ואפילו פחות נמי לא, אלא מן התקנה ומשום מצוה התירו, והילכך אפילו במלמד את כולן כן. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש סופר שטרות שבעיר, שאין שם משום תקנה, וכל בני העיר צריכין לו ובאין אצלו ומרבין על בני החצר את הדרך.

אמר רבא מתקנת רבי יהושע בן גמלא ואילך לא ממטי' לינוקא ממתא למתא. פירוש אפילו אין שם עשרים וארבעה כופין זה את זה להושיב ביניהם מלמד תינוקות ולא ממטינן להו למתא אחריתי, דאי אתא רבא לאשמועינן דהיכא דאיכא תינוקות כדי שיעור שישכרו לעצמן מלמד אחד, מאי אתא רבא לאשמעינן, פשיטא, דהיינו עיקר תקנתו של רבי יהושע בן גמלא. ולפי זה הא דאמר רבא סך מיקרי דרדקי עשירין [וארבע] ינוקי, לאו למימר דבפחות מכאן אין כופין זה את זה להושיב ביניהן, כמו שפירשו במקצת המפרשים, אלא לומר שאם יש רבים בעיר ורצו מקצתן להשכיר להן מלמד לכולן ומקצתן אומרים לחלקם, עד עשרים וארבעה, שומעין לזה שאומר רק אחד, מכאן ואילך מוסיפים ריש דוכנא עד ארבעין, ומשם ואילך שנים, וכן לעולם. וכן פירש הרמב"ן נ"ר.

אי איכא חמשין מותבין תרי ארבעין מותבין ריש דוכנא. אף על גב דאמרינן חמשין מותבין תרי, לאו למימרא דאם ליכא חמשין ממש לא מותבין תרי, דודאי מחמשין עד ארבעין נמי מותבין תרי, מדאמרינן ארבעין מותבין ריש דוכנא, אלמא למעלה מארבעין לא סגי בריש דוכנא.
והא דאמרינן ארבעין מותבין ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא, פירש רבי' מורי הרב ז"ל דלהכי איצטריך היכא דשכרוהו סתם ללמד כל תינוקות העיר. וקא משמע לן דאפילו הכי אי איכא טפי מעשרים וארבעה סתמא דמילתא לאו אדעתא דמיקריא להו לחוד הוא אלא דמקמו בהדיה ריש דוכנא. ונראה לי דהא דאמרינן ומסייעין ליה ממתא, לאו למימרא דיהא שוכר מדנפשיה ריש דוכנא ולידרו בהדיה בני מתא בפלגא או בתילתא, דאם איתא הוה להו לפרושי בכמה מסייעין ליה. אלא הכי קאמר, מותבין ריש דוכנא כי היכי דמסייע בהדיה, וסיוע זה מסייעין ליה ממתא.

אחד מבני חצר שבקש ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות של גוים בני חצר מעכבין עליו מפני הנכנסין והיוצאין וכן הדין במבוי הסתום שאחד מבני מבוי מעכב ובמבוי שכלו לבני מבוי על הדרך שכתבנו בפרק ראשון ויש חולקין במבוי כמו שכתבנו בפרק ראשון ומי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לא לרופא ולא לאמן ולא לגרדי ולא לספר מתא והוא שכותב כל שטרות העיר ואין צריך לומר לסופר ארמאי ומ"מ במכירה מותר אלא אם כן הם רוצים ללקחו ולגוי מיהא אסור וכן כתבוה קצת מפרשים וכבר ביארנו למעלה בפרק ראשון שאם היה שם כבר מאמנות זו אינו מעכב עליו אפילו בחצר והוא שאמרו ולשכנו אינו כופהו כמו שכתבנו בפרק ראשון מעתה אחד מבני מבוי שהיו לו שם ריחים ובא אחד משכניו ורצה להעמיד ריחים גם כן אינו מעכב עליו שעושה אדם חנות בצד חנותו של חברו ומרחץ בצד מרחצו של חברו ואינו יכול למחות שאף הוא אומר לו את עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי וכן יכול חנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן אצלו ואע"פ שהיו רגילין אצל האחר אף הוא אומר לו אנא פליגנא אמגוזי את פלוג שביסקי ר"ל שקדים ומ"מ גר שבא ממדינה אחרת ובא להושיב חנותו במבוי זה בצדו של זה הרי הוא מעכב עליו ואם היה פורע עמהם מנת המלך בעיר הזאת אינו מעכב עליו ויש אומרים אף בעיר אחרת הואיל ולאותו מלך הוא נותנה ואין הדברים נראין ומ"מ בן מבוי אחר שבא במבואו של זה להושיב חנות בצדו הרי זה ספק אם יכול לעכבו אם לאו ומעתה מעכב עליו מתחלה ואם עשאו אינו כופהו לסלקו ובמלמד תינוקות אף אינו מעכב עליו תקנת עזרא היא שלא לימנע מלהושיב סופר בצד סופר קנאת סופרים תרבה חכמה:

כל מה שכתבנו הוא באמנות אבל הסחורות כל בני העיר נעשים סוחרים בכל מקום ואין מוחה בידם ומ"מ בני אדם שבעיר אחרת שבאו למכור סחורתם בעיר כל בני העיר יכולים לעכב ומ"מ רוכלים המחזרים בעיירות להביא בשמים ותכשיטין לבנות ישראל אין בני העיר יכולים לעכבם תקנת עזרא היא שיהו רוכלים מחזרין בעיירות שיהו תכשיטין ובשמים מצויים לבנות ישראל ומ"מ בני העיר מעכבין עליהם שלא לקבוע להם הושבת חנות אלא שיחזרו בכל העיר ויסבבו במבואות על כל הרוצה לקנות וישובו לעירם ואם רוכל זה תלמיד חכם קובע בכל מקום שירצה ושאר סחורות יכולים כל בני אדם שממדינות אחרות למכרן בכאן ביום השוק שהרי יש כאן גם כן קונים ממקום אחר ויש אומרים שאף ביום השוק לא הותרו אלא למכור לאותם הבאים מחוץ ואין דבריהם נראין ומ"מ דוקא ביום השוק אבל לא ביום אחר ואף ביום השוק דוקא בשוק אבל לחזר ולסבב בכל העיר ובמבואותיה אף ביום השוק מעכבין עליהם ואם היו לסוחרים אלו חובות אצל בני עיר והם צריכים לגבותם ואין להם מעות להוציא רשאין למכור אף בלא יום השוק בכדי פרנסתם עד שיגבו את חובותיהם וילכו וכן הדין בכל דבר שהם צריכים להתעכב בשבילו:

זה שאמרו בכאן כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם חייט וכו' ולשכנו אינו כופהו כבר ביארנו פירושה ופסק שלה בפרק ראשון וכבר כתבנו גם כן הפסק בכאן ומ"מ חכמי פרווינשאה פירשו בה שדרכן של בני מבואות חייטין במבוי אחד בפני עצמן וכן בורסיים וגרדיים ורופאים ולבלריים וכן שאר אומניות ועל זה אמרו שכופין שלא להושיב חייט ממקום אחר במבוי של גרדיים וכן בכלם אמנות בשל חברתה ולשכנו אינו כופהו שיכול להושיב עמו חייט ממקום אחר:

תלמיד חכם שבא לעיר והביא סחורות למכרן ביום השוק מונעין כל שאר בני אדם שלא למכור מאותה סחורה בשוק עד שימכור הוא את שלו לא מן הדין אלא לכבוד תורה והואיל ונודע בתלמיד חכם אין בודקין אחריו יותר מדאי לנסותו והמעכב על ידו נענש:

גאוני ספרד כתבו בכל אלו שאמרו שמעכבין בשאין פסידא ללוקחים לא בדמים ולא בחשיבות הסחורה אבל כל שיש ללוקחים תועלת בכך אין מעכבין ואף בתלמיד חכם שאין שום תקנה להפסיד את הלוקחים ואף מה שאמרו באחד מבני חצר שלא להשכירה לרופא וכו' דוקא שהוא מוצא לשכרה בדמים כאלו וכן כל כיוצא בזה:

מקצת מפרשים למדו מסוגיא זו שאם רצה אחד מבני עיר אחרת להלוות מעותיו ולהתעסק ברבית בעיר של אחרים בני העיר מעכבין עליו ואם פורע עמהם במס המלך אין מעכבין עליו ויש אומרים שאף כל המחוז בכלל העיר ולדעתי לא נאמרו דברים אלו אלא באמנות ומיני סחורות אבל בהלואות יראה שאין למחות:

ממה שכתבנו למדת שזו שאמרו מרחיקין מצודת דג מן הדג כמלא ריצת הדג והוא פרסה ר"ל שהצייד שנתן עיניו בדג אחד ופירש לו מצודה אע"פ שלא זכה בה אין צייד אחר פורש לו מצודה אין הלכה כן אלא פורש ואינו נמנע ואפילו נתן מזונות בתוך המצודה שהיה לנו לומר שהדגים נותנין סימן למקום שיודעין שם מזונות והוא שנאמר כאן דיהבי סמכא והרי הוא כאלו הם לשם וכשהאחר פורש מצודה אחריו כעין גזל הוא אעפ"כ פורש ואינו נמנע:

מצות עשה על האב ללמד את בנו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם ואף לבן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ומ"מ מצוה על כל חכם ללמד לכל מי שרוצה ללמוד אלא שאין עליו לשכור מלמדים אלא לבניו ובני בניו בראשונה מי שהיה לו אב היה מלמדו כמצות עשה של תורה ומי שאין לו אב לא היה למד תורה התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם ועדין מי שהיה לו אב היה מעלה ומלמדהו מי שלא היה לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך והיו מכניסין אותם כבן שש עשרה כבן שבע עשרה ומשהיה רבן כועס עליו מבעט ויוצא עד שבא יהושע בן גמלא כהן גדול בעצת חכמי דורו והתקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ושיהו מכניסין אותם כבן שש כבן שבע כפי כחו של בן ובריאותו והתבאר במסכת שבת קי"ט ב' שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות מחרימין את יושביה עד שיושיבו ואם לא הושיבו מחריבין אותה שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות וכן התבאר שם שאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש אין מקבלין את התינוקות ללמד בפחות מבן שש שמזמן זה ולמעלה ראוי להכבידו ולהלעיטו כשור וכשמכין אותן אין מכין אותם מכת מרדות אלא מכה קלה כדי להזהירם ולא יכה אותם בשוטים אלא ברצועה וכן התבאר בתלמוד המערב שאין מכין אותם בתקופת תמוז אלא מעט אמרו שם ז"ל על ר' יוחנן מפקד לספריא דלא לימחון לטליא בתקופת תמוז מן גו דשליט בה קטב מרירי מאחר שנתקנה תקנה זו ר"ל להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר אין מוליכין את התינוק מעיר לעיר אבל מוליכין אותו בעיר אחת ממלמד אחד למלמד אחר ואם היה נהר מפסיק בין זה לזה אין מוליכין אותו מזה לזה אפילו היה שם גשר קצר והוא הנקרא גמלא בלשון תלמוד אבל אם היה שם גשר רחב והוא הנקרא בלשון תלמוד תיתורא מוליכין ויש מפרשים גמלא גשר של עצים ותיתורא גשר של בנין מושיבין לפני מלמד אחד חמשה ועשרים תינוקות וכך היא מדה בינונית ואם הגיעו התינוקות לחמשים מושיבין שנים ואם לא הגיעו אלא לארבעים מושיבין אחד ומוסרין לו תלמיד חשוב מן האחרים לסייעו בלמודו והוא הנקרא ריש דוכנא ובני העיר מסייעין לו לשכירות אותו ראש דוכן ר"ל שלא יפחתו שכרו בשכר התלמיד היה שם מלמד תינוקות שהוא גורס בקבע אלא ששונה בטעות ויש שם אחר שגורס בדייקות אלא שהוא בטל מסלקין את המוטעה ומושיבין את המדוקדק שהטעות שנטמעה נטמעה וכל שגורס בטעות או שמתרשל בלמודו הרי הוא בכלל ארור עושה מלאכת י"י רמיה וכל שגורס כראוי לו אע"פ שיש אחר גורס יותר הימנו אין מסלקין אותו אא"כ הוא בטל יותר מדאי:

גמלא פי' גשר של עצים והיינו טעמא דלא ממטינן ליה לינוקא עליה משום דאיכא למיחש דילמא מתלעי הנך עצים אי נמי שטיף להו נהרא ונפיל ליה לינוקא לגו נהרא. תיתורא בשר של אבנים. דליכא למיחש להני:

ריש דוכנא מלמד אחר שישב עמו ומסייע אותו ללמד הנערים ולחנך אותם לפניו. ומסייען ליה. להאי ריש דוכנא ממתא. כלומר אין פוחתין להאי מקרי דרדקי משכרו מה שנותנין להאי ריש דוכנא אלא נותנין לו שכרו משלם ונותנין להאי ריש דוכנא שכר אחר מבני מתא:

דילמא אתיא לאיתרשולי דאי מסלקינן ליה אתי לאיתרשולי בנפשיה ולא גריס מידי ומעקר מיני' כל מידי דהוה גריס מקמי הכין. ורב דימי אמר כל שכן כיון דחזי דמסלקינן ליה מיניה משום דלא גריס טפי כחבריה אזיל וטרח וגריס לנפשיה עד דגריס טפי כחבריה דאמר מר. קנאת סופרים תרבה חכמה:

נב. והא דתנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין אבל אינו יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי סופא אתאן לחצר אחרת אמר ליה רבא אי הכי ליתני בחצר אחרת מותר אלא אמר רבא חצר אחרת לא איצטריכא ליה לאשמועינן, כי אצטריכא ליה אפילו באותה חצר וסופא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך.

נקטינן השתא דבחצר אחרת אפילו בשאר תינוקות נמי לא יכיל לעכובי עילויה דבדנפשיה קא עביד ולא מעייל להו לחצר השותפין, ולא גרע מריחים ופטיש דלא יכיל לעכובי עליה משום דכי קא עביד בדנפשיה קא עביד. אבל באותה חצר מצי לעכובי עילויה. ובתינוקות של בית רבן אפילו באותה חצר לא יכול לעכובי עילויה:

נג. דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע ן' גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל שבתחילה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם את בניכם. אתם חסר בלא וי"ו, קרי ביה ולמדתם אתם, כענין שנאמר (שמות כ,יט) אתם ראיתם כי מן השמים. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש כי מציון תצא תורה כו' עדיין נמי מי שיש לו אב היה מעלהו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותו כבן שש עשרה כבן שבע עשרה ומי שהיה רבו כועס עליו היה מבעט ברבו ויוצא עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. כל חד וחד לפום חורפיה ולפום בריאותיה:

נד. אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד בר שית לא תקביל מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא. הלעיטהו כשור, כלומר למדהו תורה הרבה כשור שמאכילין אותו מאכל מרובה בבת אחת לפי שגדול הוא וראוי לקבל, ולא כתינוקות קטנים שמלמדין אותן צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם כעגלים קטנים שמלעיטין אותן מעט מעט. ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת כי מחית ליה לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסאנא. בשרוך (העגל) [הנעל]. דקארי קארי ודלא קארי ליהוי צותא לחבריה:

נה. והא דתניא אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו. וכן הא דתניא שנים ששרויין בחצר וביקש אחד מהן ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות חבירו מעכב עליו. אוקימנא בתינוקות דגוים אבל בתינוקות של בית רבן לא מצי מעכיב. ומסתברא דהוא הדין לשאר מילי כגון מגרס אוריתא משנה ותלמוד וצלויי בצבורא לא מצי למימר ליה איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין כדבעינן למימר קמן. והא דקתני בהני מתניאתא רופא ואומן וגרדי ומלמד תינוקות לאו למעוטי שאר אומניות אתא, דאם כן קשיא הך אחריתי דקתני הני וקתני נמי סופר יהודי וסופר ארמאי בהדיהו ואלו מלמדי תינוקות לא קתני, אלא הוא הדין דאפילו שאר בעלי אומניות, והני אצטריכו ליה, סד"א כיון דהני מתהני (להני) [להו] לבני חצר מיניהו אימא מילתא דניחא להו לבני חצר היא ולא מצי לעכובי עליה, קמ"ל דאפ"ה מצו לעכובי. ומאי איכא דמתהני להו לבני חצר מהני, לא מיבעיא רופא ואומן וגרדי דמילתא דצריכי לה בני חצר תדיר היא, אלא אפילו מלמדי תינוקות וספרא דמתא דלאו מילתא דצריכי לה בני חצר תדיר היא, כיון דמילתא דצריכי לה כולהו בני מתא היא אימא לא ליעכבו בני חצר עילוייהו, קמ"ל. והוא הדין לשאר אומניות. תדע מדקתני באידך מתניתא (להלן ע"ב) גבי כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מכל בעלי אומניות, מאי טעמא, על כרחך משום ריבוי דרך כדבעינן לברורי לקמן (סי' סה), וכיון דגבי מבוי מעכבין זה את זה כל שכן בני חצר דשייך בהו דין רבוי דרך טפי. וההיא דקתני התם בסופא דההיא מתניתא ולשכנו אינו כופהו במבוי קאי, ושאני מבוי דאקילו רבנן ליה ברבוי דרך טפי מבחצר, ואע"ג דגבי חצר קאמרי' אחד מבני חצר שביקש ליעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תינוקות בני חצר מעכבין עליו, גבי מבוי היכא דכולה חצר דידיה היא אין בני מבוי מעכבין עליו. ומתני' דקתני גבי חנות שבחצר עושה כלים יוצא ומוכר בשוק וקתני נמי אבל אינו יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים דאלמא איהו מיהת מצי עביד מגואי, חנות שבחצר שאני, דכיון דקדים בעל חנות או מחלי בני חצר גביה למעבד חנות וחנות לאו לדירה קאי אלא למיעבד בה עבידתיה קאי, דינא הוא דעביד מגואי עבידתיה. וכי תימא אם כן הא דתניא מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לרופא ולא לאומן ולא לגרדי, מאי איריא ולא ישכירנו, אפילו שכנו שבחצר שביקש ליעשות רופא או אומן או גרדי נמי הא אמרת כלל כלל לא. שכירות אצטריכא ליה, דאע"ג דההוא רופא או ההוא אומן או ההוא גרדי לא קא (גרי) [אגריה] בפירוש למיעבד ההוא עיבידתא מסתמא לאו כל כמיניה דבעל הבית למיגר להו, ואלו שכנו לא מצי חבריה לעכובי עליה עד דעביד בהדיא ההיא עבידתא, ואע"ג דידיעא מילתא דההוא שכן ידע למעבד ההיא עיבידתא, כיון דמקמי הכין לאו אורחיה בהכי לאו כל כמיניה לעכובי עליה עד דעביד, וכן דעתם נוטה:

נו. וכן הא דתניא מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי [ולא לסופר יהודי] ולא לסופר ארמאי. אוקימנא להאי סופר יהודי דקתני בסופר מתא דכתיב שטרי ואגרות של רשות, אבל בסופר כותב ספרים תפילין ומזוזות ואין צריך לומר במלמד תינוקות של בית רבן לא מצי מעכיב. דאי ס"ד בכותבי ספרים תפילין ומזוזות נמי מצי מעכיב, למה לי לאפוקיה להאי סופר יהודי מפשטיה ולאוקומי סופר מאתא, לשבקיה כפשטיה בכותב ספרים תפילין ומזוזות, אלא משום דהני נמי כיון דמלאכת שמים היא לא מצי מעכיב. ושאר בעלי אומניות מאי טעמא, לפי שמרבה עליהן את הדרך.

ומסתברא דהני מילי בבעלי אומניות וכיוצא בהן דלית להו קצבה לנכנסין וליוצאין וליכא קביעותא לכניסתן וליציאתן למיעל בעידנא דעיילין אינשי ולמיפק בעידנא דנפקין אינשי, דקתני התם (לקמן בבא בתרא צט,א) גבי מי שיש לו בור לפנים מגינתו של חבירו ומי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא(ין) בשעה שדרך בני אדם יוצאין, אבל היכא דבעי לאוגורי לכמה אינשי דדיריה ביה אע"ג דנפישי טפי מיניה לא מצו [לעכובי] עליה, דא"כ ליתני קילתא וכ"ש חמירתא. וכ"ת מ"ש מיהא דתנן (לקמן בבא בתרא נט,ב) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין, מ"ט מפני שמרבה עליהן את הדרך, ה"נ הרי מרבה עליהן את הדרך. לא דמי, דאלו התם כיון דמוסיף בחצר השותפין בית דירה אשתכח דקא מוסיף דרך לביתא אחרינא דלא הוה ביה עד השתא, והא דמיא לההיא דאמרינן התם (לקמן בבא בתרא צט,ב) גבי גינה ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, אבל היכא דלא מוסיף דרך לביתא אחרינא אע"ג דמוסיף ביה כמה אינשי דדירי בהדיה אי נמי דמוגר ליה לאיניש אחרינא דנפישי בני ביתיה טפי הדין עמו, דכי אחזיק ליה בהאי ביתא לאו למידר ביה במנין ידוע אחזיק ביה אלא לכולהו אינשי דמחזיק להו האי ביתא הוא דאחזיק ביה. דאי לא תימא הכי, הרי שהחזיק בו כשהיה רוק וביקש לישא אשה הכי נמי דמעכבי עילויה, הרי שהיה נשוי ואחר כך הוליד בנים ובנות הכי נמי דמחייב לאפוקי בניה ובנתיה מביתיה. היה עני והעשיר וקנה עבדים ושפחות ובני בית הכי נמי דמעכבי עילויה. אלא ודאי ש"מ דכל היכא דלא מוסיף ביה בית דירה אע"ג דמוסיף ליה כמה דיורין הדין עמו. כללא דמילתא, כל ריבוי דרך דאתי ליה מחמת האי ביתא דאחזיק ליה עד השתא בחצר לאו ריבוי דרך הוא, דכיון דאיתחזיק ליה בהאי ביתא אחזיק ליה בכל דרך דאתי מחמתיה בין במרובה בין במועט, וכל ריבוי דרך דאתי ליה מעלמא מחמת דאוסיף ביה בית דירה דלא הוה ביה מקמי הכין כיון דלא אחזיק ביה עד השתא הוה ליה רבוי דרך ומצו מעכיב עילויה.

וכי תימא והא בעלי אומניות דרבוי דרך דידהו מחמת האי ביתא בלחוד הוא דקאתי ומצו לעכוביה עילויה. התם נמי היינו טעמא משום דסתם חצר לדירה בלחוד קיימא לרובא דאינשי ולאו לסחורה לשווייה כי שוקא. ונהי דאחזיק ליה בחצר למיעל מיניה לבית דירתו ולפירוק משאו ושאר תשמישין שדרכן ליעשות בחצר, אבל למעבדיה כי שוקא לא אחזיק ליה בחצר, ואמטול הכי לית ליה לאוגוריה לחד מבעלי אומניות ולא לרופא ולא לספר מאתא דדירה, דהני כולהו לאו דירה גרידתא היא אלא דירה וחנות היא. ואפילו היכא דהויא ליה חנות בחצר מקמי הכין לית ליה למקבע ולזבוניה ביה, דנהי נמי דאחזיק ליה בחנות למעבד בגויה עיבידתיה, אבל לעיולי לגויה תגרין דרך חצר למיקבע ולזבוניה להו לא, דעל כרחיך האי חצר מיהת אכתי בתורת חצר קיימא ולאו כל כמיניה לאפוקה מתורת חצר ולשווייה בי שוקא. והיינו דתנן חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין ועושה כלים ויוצא ומוכרן בשוק, דשמעת מינה דלית ליה לעיולי לגויה תגרי ולזבוני להו.

וכי תימא אם כן (לימא) [למה] לי דקא נקיט לה טעמא משום דאינו יכול לישן מפני שמרבה עליהן את הדרך, אלא מדנקט לה טעמא משום דאינו יכול לישן ש"מ דוקא בעידן שינה אבל שלא בעידן שינה לא מצי מעכיב, ואי משום רבוי דרך כיון דזכה ליה בחנות זכה ליה בכל רבוי דרך דאתי מחמתיה. לא ס"ד, דהא מדקתני ועושה כלים ויוצא ומוכרן בשוק מכלל דבחנות כלל כלל לא, ואם כן שלא בעידן שינה מיהת ליזבין בחצר. ועוד אי ס"ד דלא מצי לעכובי עליה משום רבוי דרך אם כן משום שינה נמי לא ליעכיב, דהוה ליה כי דינא דפטיש דקתני אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים דתרווייהו ברשותא דנפשייהו קעבידי. אלא מ"ש גבי פטיש רחים דלא מעכיב ומ"ש גבי נכנסין ויוצאין דמצי מעכב, משום דגבי פטיש ורחים כי קא עביד ברשותא דנפשיה קא עביד, ואלו גבי נכנסין ויוצאין כיון דמעייל לחצר השותפין מאן דלית ליה רשותא לעיולי מצי מעכיב, אלמא עיקר טעמא משום רבוי דרך הוא וחד מתרי תלתא טעמי דרבוי דרך קמ"ל, דעיקר טענה דרבוי דרך לאו משום חד טעמא בלחוד הוא אלא דזימנין דמזיק להו לבני חצר מחמת דוחקא דנכנסין ויוצאין וזימנין דמזיק להו (ו)משום קלא דקא מנע שינה מינייהו, ואי אשמעינן משום דוחקא הוה אמינא הני מילי שלא בעידן שינה אבל בעידנא דנאים חבריה בביתיה דלא אחזיק ליה בחצר ולא מידי אימא לא מצי מעכיב עלויה, קמ"ל דמצי מעכיב עילויה מטעמא דאינו יכול לישן.

וכדמעיינת בה שפיר משכחת דהאי טעמא דשינה בכולי יומא נמי שייך, דכל שעתא ושעתא מצי אמר ליה אי לאו קלא דהני נכנסין ויוצאין השתא הוה נאימנא. אבל טעמא דדוחקא לא שייך בכל שעתא, דהיכא דקדים איהו ונאים אנן סהדי דהשתא לא קא דחיק ליה בחצר ולא מידי. ואמטול הכי נקט טעמא דאיני יכול לישן ולא נקט טעמא משום דוחקא. ומה"ט נמי לא נקיט טעמא משום היזק ראיה, דאם כן הוה דינא דכי ליכא היזק ראיה כגון דקאי האי חנות סמוך לבית שער ודקאי פתחא דביתיה דאידך מהך גיסא דקרן זוית דלא מיתזק ביתא מנכנסין ויוצאין, ואי משום דחזו ליה בחצר מצי אמר ליה בעל החנות סוף סוף הא קא בעית אצטנועי מינאי דידי בחצר ולא מצי מעכיב, אמטול הכי נקט טעמא דשינה דשייך בכל אנפא. ועוד איידי דבעי למיתני סופא אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות נקט טעמא דרישא נמי משום שינה. אלא מיהו מסתברא דכי יכיל לעכובי עליה דלא למיקבע ולזבוני בחצר, דלא תשמישא דחצר הוא, אבל היכא דאתו אינשי למיפסק בהדיה אי נמי למיעבד בהדיה חושבנא לא מצי לעכובי עילויה, דאורחא דעלמא למיעל לביתיה דבעל הבית ולמעבד בהדיה חושבנא אי נמי למתבע מיניה מאי דאית להו גביה אלא דאומן וכיוצא בו שעסקו עם הרבים נפישי אינשי גביה טפי ונהי דלכתחילה הוה יכיל לעכובי עליה דלא לתעביד אומן, אלא כיון דאחזיק ומחל גביה אחזיק ואהניא ליה חזקתיה להכין, אבל לאקבועי ולזבוני בחצר לא כדברירנא טעמא לעיל. ומסתברא דהא דקתני לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן כי היכי דלא מצי מוגר הכי נמי לא מצי מזבין, ואשמועינן שכירות דלפי שעה וכל שכן מכירה:

נז. אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממאתא למאתא אלא מיחייבי בני מאתיה לאוקומי מלמד תינוקות במאתיהו, אבל מבי כנישתא דמצלי בה לבי כנישתא אחריתי ממטינן. ולא צריך לאוקמי מקרי דרדקי בכל כנישתא וכנישתא. ואי מפסיק נהרא לא ממטינן. משום סכנתא, וצריכי ציבורא לאוקומי מקרי דרדקי בבי כנישתא דידהו דלא ליצטריכו לאמטויי ינוקי דידהו לאידך בי כנישתא דקימא מהאיך גיסא דנהרא. ואי איכא תיתורא ממטינן. והוא גשר של אבנים. גמלא והוא גשר של עץ לא ממטינן. דילמא מיתלעי הנך עצים ולאו אדעתייהו:

נח. ואמר רבא סך מקריי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי ואי איכא חמשין מותבינן תרי ואי איכא ארבעין מותבינן ליה ריש דוכאנה ומסייעין ליה ממאתא. כלומר דמותבינן ליה מלמד הדיוט שאינו ראוי ליטול שכר שלם כמלמד לפי שיושב לפני המלמד על הדוכן ומסייעו ללמד את הנערים הקטנים ולחנכן לפניו, ומה שאינו יודע הרי המלמד הבקי מלמדו. ומסייעינן ליה להאי ריש דוכנא ממאתא, כלומר דלא פחתינן ליה להאי מקרי דרדקי מאגריה משום האי אגרא דיהבינן ליה להאי ריש דוכנא, אלא יהבינא ליה למקרי דרדקי אגריה משלם ויהבינן ליה לריש דוכאנא אגרא אחרינא ממאתא לפום מאי דחזי ליה, והיינו טעמא דקרי ליה סיוע משום דלאו שכר שלם הוא. ושמעינן מינה דמחייבין ציבורא לאותוביה מקרי דרדקי בכל מאתא ומיתב ליה אגרא ומדציבורא, מדקאמר רבא מותבינן ליה ריש דוכנא ומסייעינן ליה ממאתא, דשמעת מינה דמקרי דרדקי גופיה מדבני מאתא הוא דשקיל מדציבורא. והכי נמי מסתברא, מדקתני התקין יהושע בן גמלא שיהו מושיבין מלמדי תינוקות, ואי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא מאי שיהו מושיבין, אלא לאו דיהבינן להו אגרא מדציבורא, והכין עדיף כי היכי דלילפו בני עניים כבני עשירים:

נט. ואמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס כלומר בהדי ינוקי כדחזי ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה להאי דלא גריס כולי האי דילמא אתי לאירשולי בנפשיה ולא גריס ומיעקר גירסיה מיניה. ואי משום פסידא דינוקי ליכא למיחש, דכיון דהוה גריס בהדייהו כדחזי אע"ג דאיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא איכפת לן בהכין דאם כן אין לדבר סוף, אלא [אי] איכא למיחש לפסידא דידיה הוא דאיכא למיחש דילמא אתי לאירשולי בדנפשיה. ורב דימי מנהרדעא אמר מסלקינן ליה וכל שכן דגריס טפי דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. ופירוש אחר, דילמא אתי האי אחרינא דגריס טפי (דאמר מר) מיניה לאירשולי בינוקי, דסבר דליכא דעדיף מיניה ולא חייש דילמא מסלקי ליה. ורב דימי מנהרדעא אמר מסלקינן ליה וכ"ש דגריס האי אחר(ים) טפי דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה, דחייש דאי פשע מכסיף ליה ההוא קמא דסלקוה מקמי באפי בני מאתא. ומסתברא כרב דימי, ועוד דסלקא שמעתא בהכי:

ס. ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד דייק ולא גריס וחד גריס ולא דייק מותבינן דגריס ולא דייק שבישתא ממילא נפקא רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא דעל על. וקי"ל כרב דימי. חדא דסלקא שמעתא כדידיה, ועוד דמסתבר טעמיה, ועוד דקא מייתינן האי עובדא דיואב לסיועי:

ולמדתם אותם ולמדתם אתם. לא בעי למימר אל תקרי אותם אלא אתם אלא פשטיה דקרא קדריש ולמדתם אותם אאב קאי. לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

כבן שש כבן שבע שש לבריא וכו'. ככתוב בתוספות. והא דתנן במסכת אבות בן חמש למקרא היינו לגלגל עמו שאביו מלמדו מעט מעט ובן שש ספי ליה כתורא.

שנים שדרים בחצר. בהא ברייתא קמייתא אשמועינן שרבים מעכבים את היחיד והכא אשמעינן דאפילו יחיד על יחיד ונראה דהוא הדין יחיד על רבים. תוספות הרא"ש ז"ל.

מתקנת יהושע בן גמלא לא ממטינן כו'. כתוב בתוספות ואם תאמר הא אי הוה ממטינן להו למתא כו'. יש לומר דאם ממטי להו ממתא למתא הוה ממטי להו לתרי מתי. עד כאן מגליון תוספות.

אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. פירוש אף על גב שאין בעיר עשרים וחמשה תנוקות כופין זה על זה להושיב ביניהם מלמד תנוקות ולא ממטינן להו למתא אחריתי דאי אתא רבא לאשמועינן דהיכא דאיכא תנוקות כדי שיעור שישכרו לעצמן מלמד אחד פשיטא ומאי אתא רבא לאשמועינן היינו עיקר תקנתו של יהושע בן גמלא. הרשב"א.
אי נמי אתא לאשמועינן רבא דאפילו לעיר הסמוכה לה לא ממטינן להו ואפילו מבי כנישתא לבי כנישתא היכא דמפסיק נהרא וכופין בני העיר זה את זה על כך. עליות בתרא להר"י ז"ל. ואי מפסיק נהרא וצריך לעברו בספינה לא ממטינן שיטה לא נודעה למי.
גמלא גשר של עצים והיינו טעמא דלא ממטינן ליה לינוקא עליה משום דאיכא למיחש דלמא מתלעי הנך עצים אי נמי שטיף להו נהרא ונפל ליה ינוקא לגו נהרא תיתורא גשר של אבנים דליכא למיחש להכי. ריש דוכנא מלמד אחר שישב עמו מסייע לסייע אותו ללמד הנערים ולחנך אותם לפניו. ומסייעינן ליה להאי ריש דוכנא ממתא כלומר אין פוחתין להאי מקרי דרדקי משכרו מה שנותנים להאי רישא דוכנא אלא נותנים לו שכרו משלם ונותנים להאי ריש דוכנא שכירותו מבני מתא. הר"י ן' מיגש ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ונראה לי דהא דאמרינן ומסייעי ליה ממתא לאו למימרא דיהא הוא שוכר מדנפשיה ריש דוכנא ולידרו בהדיה בני מתא בפלגא או בתילתא דאם איתא הוה להו לפרושי בכמה מסייעי ליה אלא הכי קאמר מותבינן ריש דוכנא כי היכי דלסייע בהדיה וסיוע זה מסייעין ליה ממתא.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: ואותו ריש דוכנא נוטל שכר מן המלמד ומסייעין לו קצת אביהן של תנוקות או גבאי צדקה לשכור לו ריש דוכנא. עד כאן לשונו.
האי מקרי דרדקי דגריס ואיכא אחריני דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה מפני ההוא דגריס טפי מאי טעמא דאי מסלקי ליה אתא לאיתרשולי בנפשיה ומעקר מיניה כל מאי דהוה גריס מקמי הכי ורב דימי מנהרדעא אמר כל שכן כיון דסלקינן ליה משום דלא גריס כחבריה אזיל וטרח וגריס לנפשיה עד דהוה גריס טפי מחבריה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה.
והר"י פירש בעליותיו וזה לשונו: כל שכן דגריס מאי טעמא קנאת סופרים הראשון יתחזק לקבוע עצמו ללמד מקנאת השני לפיכך לא יתרשל השני כי יאמר אולי יחזרו להושיב את הראשון. כן נראה בעיני. עד כאן לשונו.

והשטה לא נודעה למי פירש דלמא אתי לאתרשולי. פירוש כל מלמד תנוקות תרפה ידו שחושב היום או מחר יסלקוהו כשיבא טוב ממנו ורב דימי מנהרדעא אמר כל שכן דגריס טפי כדי שיחשבוהו שלא יקלקלוהו בגלל שום אדם דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה כלומר כל אחד מתאמץ להתחכם שלא יחשבו יותר חברו ממנו. עד כאן.
אמר רבא מקרי דרדקי דאיתרשיל ושתלא דאפסיד וטבחא דאגרים ואומנא דלא מאיץ כולם כמותרים ועומדים דמי ומסלקי להו בלא אתרייתא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

בד"ה ולמדתם אותם ולמדתם אתם י"ס דל"ג כו' משמע מעצמכם עכ"ל נראה מדבריהם לפי גירסתם דלא במצות האב קמיירי כפי' רש"י דהך מלתא מפורש בקרא ולמדתם אותם את בניכם כדאמרינן בפ"ק דקדושין האב חייב ללמדו תורה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם אלא באין לו אב קמיירי דחייב ללמוד את עצמו כדאמרינן נמי התם דמיחייב איהו למגמר נפשיה דכתיב ולמדתם ופי' רש"י שם קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם וגו' ע"ש וה"ק הכא דאין לו אב לא היה למד תורה שלא היו מלמדין אותו אחרים מאי דרוש ולמדתם אתם שכ"א חייב ללמוד עצמו ולא אחרים וכן י"ל לגירסת דולמדתם משמע מעצמכם וק"ל:

בד"ה וגרדי וא"ת ומ"ש כו' וא"ת הא אמרינן בסמוך כו' ולקמן נמי תניא עושה אדם חנות כו' עכ"ל יש לדקדק למאי דס"ד השתא דההיא דעושה אדם חנות מיירי נמי באותו חצר תקשי להו בפשיטות ממתני' דחנות שבחצר יכול למחות כו' ונראה שהתוס' כבר אסקי אדעתייהו במתני' לחלק בין חנות שבחצר כו' דרישא דמיירי שבאין לקנות מן החנות דיש נכנסין ויוצאין טובא ובין פטיש וריחים דאין שם נכנסין ויוצאין דמי שיש לו כו' כמ"ש התוס' לעיל במתני' אבל לא אסקי אכתי אדעתייהו לחלק הכא בין אומן זה לאומן אחר ולכך הקשו הכא מעיקרא מריחים ופטיש אגרדי והשתא מההיא דלקמן עושה אדם חנות בצד כו' לא קשיא להו נמי אחנות דמתני' דהכא דאיכא לאוקמא נמי בכה"ג דלא איירי התם בחנות שבאין לקנות ממנה דאיכא נכנסין ויוצאין אלא דאיירי נמי בחנות של איזו אומנות שעושה בה אומן מלאכתו דמקרי נמי חנות כדאמרינן לעיל לא יפתח אדם חנות של נחתומין וצבעין כו' אבל אגרדי וריחים דבעושה לאחרים איכא נכנסין ויוצאין שפיר קשיא להו מהך דעושה אדם חנות כו' דמיירי נמי ודאי לכל הפחות בעושה בה לאחרים דהא אפסקת לחיותי מייתי לה לקמן דהיינו מי שבא שם לטחון והיה נותן לראשון עכשיו אפשר שנותן לשני ותו לא מידי וק"ל:

שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל כו'. ולר"ש דאמר פרק תולין ח"ו שתשתכח תורה מישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו צ"ל הכא שתשתכח תורה ממי שאין לו אב קאמר וק"ל:

מאי דריש כי מציון תצא כו'. דאי לאו להושיב בירושלים מלמדי תינוקות מאי רבותיה דציון וירושלים משאר מקומות דא"י וק"ל:

ליהוי צוותא לחבריה פרש"י אינך זקוק לייסרו אלא ישב עם אחרים וסופו לתת לב עכ"ל ולישנא לא משמע הכי אלא ההוא דלא קרי יהיה צוותא לחבריה דקרי שיותר יתן ההוא דקרי לבו ע"י צוותא ואם לא יהיה ההוא דלא קרי עמו שם ישים גם ההוא דקרי ללבו להיות הולך ובטל כמו חבירו וק"ל:

שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך כו' כבן ט"ז וי"ז כו'. נראה דהא בהא תליא דכיון דלא היו מושיבין אלא בכל פלך ופלך לא היו מכניסין הקטנים פחותים מבן ט"ז וי"ז מפני סכנה בדרך לקטנים כדלקמן לא ממטינין ינוקא ממתא למתא אבל מתקנת יהושע בן גמלא דהיו מושיבין בכל עיר ועיר היו מכניסין גם הקטנים מבן ו' וז' וק"ל:

ואספי ליה כתורא הכא פרש"י כשור לעול וקרוב יותר לענינו פרש"י בפ' נערה כתורא כשור שאתה מלעיטו כו' ע"ש ונראה עוד דקאמר דספי ליה כו' שילמוד עמו בנחת כמו שמאכילין השור בידים ולא יכנו וירדנו בכח ללמוד כמו שאובסין הגמל ומאמירין העגלים שמאכילין אותן בעל כרחם כדאמרינן פרק מי שהחשיך והכי מסיק שם פרק נערה כבר שית וז' ספי ליה כתורא מיהו אינו יורד עמו לחייו עד י"ב שנין דהיינו לרדותו בכח ברצועה ובחוסר לחם כפי' רש"י שם ואהא מייתי הכא כי מחית לינוקא כו' דהיינו לבר ו' ז' לא מחית בכח אלא ברצועה קטנה בערקתא דמסאנא ולא יכנו בכח כמו לבן י"ב ועיין מ"ש בזה בפרק נערה וק"ל:

סך מקרי דרדקי כ"ה ינוקי כו'. וסימנך כ"ה תברכו את בני ישראל אמור להם:

דקנאת סופרים תרבה כו'. לא אמר קנאת חכמים תרבה חכמה כי המגיע כבר למעלת החכם לא יתקנא בחבירו והחכמה נוספת בו ממילא כמ"ש ישמע חכם ויוסיף לקח אבל הסופרים דנקט הם שעדיין לא הגיעו למעלת החכמים כמו המקרי דרדקי קנאתם בחבריהם תרבה להם החכמה להגיען למעלת חכם וק"ל:

ישב יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום יש לדקדק אם יואב הטעהו רבו כל ישראל שהיו עמו במאי טעו ועוד וכי לא ידע אחד מישראל מעשה שאול שלא השאיר רק מיטב הצאן ונענש גם דוד אחרי זאת שהיה לו ממשלה באדום והושיב בהם נציבים כאמור שם ולמה לא החרימם כמו שנצטווה שאול מאיש ועד אשה וגו' משור ועד שה וגו' ונראה לפי ענינו שלא נצטוו בהקים להם מלך בעוה"ז אלא על הכרתת של עמלק כדאמרינן פרק כ"ג אבל על של אומות אדום לא נצטוו בעוה"ז עד ביאת המשיח בב"י שנאמר ולא יהיה שריד לבית עשו ונאמר ועלו מושיעים וא"כ זאת המלחמה שהיה לו באדום לא היה אלא מלחמת רשות ולכך לא חשו כל ישראל להרוג גם הנקבות אבל דוד שאל ליואב שהיה שר הצבא מאיזה טעם הקפיד הוא להרוג רק הזכרים והשיב תמחה את זכר עמלק כתיב ואם במלחמת מצוה בעמלק הקפיד קרא על הזכרים ק"ו לעשות כן במלחמת רשות בעוה"ז באדום שלא להרוג רק הזכרים והשיב דוד אנן זכר קרינן ואין חילוק גם בעמלק בין זכר ובין נקבה וק"ל:

א"ל היכי אקריתון א"ל תמחה כו'. בפי' הרשב"א אמר ליה זכר בסגול כו' ע"ש מיהו האי לישנא דהיכי אקריתון משמע דבכוונתו היה קורהו כך ומה שקשיא להו דאי בדלא גמיר מאי ה"ל למעבד י"ל דבהא פשע כיון דלא גמיר שפיר לא ה"ל לקבל על עצמו להיות מקרי דרדקי ומקרי מלאכת ה' רמיה שהרי הוא היה יודע בעצמו דלא הוה גמיר שפיר ודו"ק:

א"ל כתיב וארור מונע חרבו מדם וקטלי'. בילקוט פרשה כי תצא ובס' מלכים ל"ג וקטליה ויש לפרש דה"ק ליה יואב כי עוד אתה קם בארור שני דכתיב וארור מונע כו' ואתה מנעת חרבי מדם שלא להרוג גם הנקבות וק"ל:

גמ' התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז וכו'. ר"ל מחמת שהיה הדרך רב ורחוק לא מכניסין אותו עד שהיה בן ט"ז או יותר והואיל והיה גדול לא היה ציית לרבו ומיד שהיה רבו כועס עליו היה מבעט ברבו ויוצא ובא יהושע בן גמלא והתקין שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ולכך כיון שהיה הב"ה בעירו היו מכניסין אותו אפי' בעודו קטן כבן ו' וז' ואי איכא חמשין מותביני' תרי ואי איכא מ' עיין ברי"ף ובהרא"ש דיש בו פירושים שונים:

תוס' ד"ה כבן ו' וכבן ז' כבן ו' בבריא וכו'. ויש לדקדק שלא פירשו התוס' מידי על מה דקתני לעיל מיניה כבן ט"ז כבן י"ז ונ"ל דלעיל א"ש דבא לומר שהיו מאחרים להכניס הבנים לבית המדדש עד שהיו כבן י"ו וקצתם לא מכניסים עד שהיו בני י"ז והוי בלא זו אף זו אבל הכא דבא לומר שהיו מקדימין להכניס אותן כשהן עדיין קטנים היה לו לומר בהפוך ומכניסין אותן כבן ז' וקצתן מכניסין אותן אפי' כשהוא רק בן ו' וק"ל:

רש"י בד"ה סיפא כו' מאי הס"ד:

תוס' בד"ה כי מציון כו' בעבודה גם הוא היה מכוין כו' כצ"ל:

גמרא ה"ז לא ישכירנו לא לרופא כו'. נראה דקמ"ל אע"פ דשכירות אינו אלא לזמן קצוב. ועיין במרדכי שדייק מזה דלמכור שרי:

תד"ה בסופר. כפ"ה בהמקבל כו' מספר אנשי העיר. הגרי"פ כ' דל"מ שם. אבל ט"ס בתוס' וצ"ל בהשואל ע"ש בדף צ"ז ותמצא:

בא"ד כמו שפר"ח ס"מ כותב שטרות. כצ"ל:

תוס' ד"ה פר"ח דרביה כו'. נ״ב זה שייך לקמן אארור עושה מלאכת ה' רמיה ועלח״ש:

וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה וּכְבֶן שְׁבַע־עֶשְׂרֵה. פירוש מכניסין הבריא בן חמש־עשרה שנראה כבן שש־עשרה הכחוש בן שש־עשרה שנראה כבן שבע־עשרה. ונראה בס"ד טעם לזה כי קודם ארבע־עשרה האדם קטן ואין חזקה ליצר הרע בו דאין מחזיקין בנכסי קטן (כתובות יז:) וכמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל ואחר גמר שלש־עשרה שנכנס בשנת ארבע־עשרה אם לא ילמוד תורה עד אחר שלש שנים משנת ארבע־עשרה יהיה ליצר הרע דין חזקה בו כי חזקת הבתים היא שלש שנים (בבא בתרא כח.) והגוף נקרא 'בית' לכן מכניסין אותו ללמוד בהיותו בן חמש־עשרה שנראה כבן שש־עשרה דאז לא נעשה ליצר הרע בו חזקה שלש שנים כי לא עבר אחר שלש־עשרה אלא שתי שנים שהם ארבע־עשרה וחמש־עשרה ולכחוש מכניסין אותי בן שש־עשרה שנראה כבן שבע־עשרה דהיינו בסוף שש־עשרה קודם שתגמר שלש שנים גמורות.
ואומרו כְּבֶן שֵׁשׁ וּכְבֶן שֶׁבַע היינו הבריא בן חמש גמורות שנראה כבן שבע והכחוש בן שש גמורות שנראה כבן שבע ובבריא עושין כנגד תורה שבכתב שהיא חמשה ספרים ובכחוש כנגד תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים.
והא דקאמר אִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל לאו דוקא דהא איכא בכל פלך ופלך ובירושלים, אלא כונתם לומר מרובו של ישראל דלאו כולי עלמא יתבי במקום שיש מלמדי תנוקות. ואמר עליו זָכוּר לַטּוֹב בשביל שהשתדל בלימוד התורה הנקראת טוב דכתיב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ (משלי ד, ב) לכך אמר עליו יזכר לטוב.
ברם צריך להבין כיון דהם תקנו בכל פלך ופלך משום דראו שבתקנה הראשונה שהיו בירושלים דוקא לא הועילו מפני דכל מי שאין לו אב אינו עולה אם כן איך נחה דעתם בתקנה זו שתקנו בכל פלך ופלך דאכתי לא עשו בזה תיקון שלם מאחר דליכא בכל עיר ומדינה לא יעלו מן עיר ומדינה כמו דלא היו עולין לירושלים? גם לא פורש בברייתא בתחילה כשעשו בירושלים דוקא איך היו מכניסין במידת השנים?
ונראה לי דבתחילה כשהתקינו בירושלים דוקא היו מכניסין אותם כשהם קטנים ולכן מי שאין לו אב אינו עולה כי קטן איך יוכל לעלות לבדו? ואחר כך כשהושיב מלמדים בכל פלך ופלך תיקנו שיכניסום כבן שש־עשרה וכבן שבע־עשרה דאז יוכל לעלות לבדו אפילו אם אין לו אב ולכן חשבו כי עתה יעלו גם מן העיירות ומדינות אך דא עקא כיון דתקנו שיכניסום גדולים כבן שש־עשרה ובן שבע־עשרה היה מבעט ברבו ויצא ולכן בא יהושע בן גמלא ותיקן שיכניסום כבן שש ובן שבע דאז הוא קטן וכיון דקטן צריך לו אב שיעלהו ובודאי מי שאין לו אב לא יעלה לכך תיקן שישבו בכל עיר ובכל מדינה דאז אין צריכין לעלות ממקום למקום.

כִּי מַחִית לִינוּקָא, לָא תִּמְחִי לֵיהּ אֶלָּא בְּעַרְקְתָא דִּמְסָנָא. פירוש חתיכת עור רחבה שמשמעת קול גדול כשיכה בה ואינה מזקת לגוף ולא כאיב ליה כל כך.
ומאן דְּקָרִי בשאר ילדים קָרִי ואין צריך לעשות לו הפחדה ומאן דְּלָא קָרִי לִיהֲוֵי זה הילד המוכה בערקתא דמסאנא צַוְותָא לְחַבְרֵיהּ כי השומע קול גדול בהכאה זו חושב שרבו מכה הכאות גדולות ומפחד ממנו ונותן לב ללמוד.

אלא אמר רבא סיפא אתאן לתשב"ר. נ"ל דאביי לא ס"ל הא דרבא דאע"ג דיהושע ב"ג תיקן להגדל תורה ולהאדירה. מ"מ כל עיר ועיר יבנו להם בי כנישתא לכך וכמ"ש נמוק"י. ורבא נמי לא אמר אלא מתקנת יהושע ולא קאמר הכא במאי עסקינין בעיר שיש בה תשב"ר כגון בירושלים או בכל פלך ואפי' קודם תקנה אע"כ דאז כשם שהי' מטרוחי' ליסע כמה פרסאות לעיר של פלך במקום שיש מקרי דרדקי מכ"ש שהטריחו באותה העיר לילך דוקא למקום דמיוחד לתשב"ר לבי כנישתא אך מתקנת יהושע ב"ג ואילך דחייש הרבה להגדיל תורה ס"ל לרבא דאפי' טירחא כל דהו לא מטרחיני' להסיעם משכונה לשכונה. ונ"ל עוד פשוט דודאי מאז ומעולם הי' מלמדי תינוקת בישראל בכל עיר ועיר כי מי שיש לו אב שחייב ללמוד בנו שכרו האבות מלמדי' לבניהם והרי זה הי' קללות יעקב אבינו לשמעון אחלקם ביעקב שיהי' מלמדי תינוקת ועיי' לקמן כ"ב ע"א תוס' ד"ה קינאת וכו' ע"ש שכתבו שזה לא הי' בכלל עשר תקנו' ולא כ' בקיצור שהרי עזרא קדי' ליהושע ב"ג טובא אע"כ כהנ"ל דכבר הי' מלמדי תינוקת מימות עולם למי שיש לו אב. אך בשאר אז דרשי ולמדתם אתם. ולא הי' החיוב מוטל על הציבור אלא על האב או על עצמו. מכ"ש ששום יחיד לא התחייב לסבול ריבוי דרך וקול תינוקות והאב ימציא לבניו מקום שיפוייסו השכני' לסבול אך משתיקנו יהושע ב"ג והוטל על הציבור א"כ ה"ה על כל יחיד אפי' מי שאין לו בן היטל חיובו של בן זה לסייעו לאביו או להציבור להניחו לגור בשכונתו. ונ"ל עוד דגוף הדין לאו מיהושע ב"ג ואילך נתחדש אלא כן הוא מעיקור הדין וכל מצווה המוטלת על הציבור לסייעו זא"ז כגון מוהל דמילת הבני' מוטל על כל ישראל למי שאין לו אב ה"ה כשיש לו אב עכ"פ מוטל על כל ישראל להניח לדור המוהל בשכונתם או רופא נפשות וכן תפלה בציבור. אך תשב"ר מאז לא הי' מוטל אלא על האב לא סבלו השכני' הזיקא דדהו וחזית יהושע ב"ג להטיל גם זה על הציבור. וס"ל לרבא ה"ה על היחידי' שלא יכלו לומר לך לבה"כ שבעיר וכהנ"ל. ויש לתמוה על ט"ז סי' קנ"ו שכ' רופא נפשו' ואומן מוהל ילכו הם אצל הבני' והחולי' ולא יבואו אצלם ותימה רוב החולי' אינם יכולי' לילך אצל הרופא ורוב פעמי' לא הי' מביאי' הבן כמבואר ר"פ ראד"מ וע"ש בתוס' אך מ"מ מנא ידע הרופאי' שיש חולי או האומן שיש בן למול אם לא יבואו ויקראו אותו לבוא והיינו ריבוי נכנסי' ויוצאי' וע"כ פי' הרב"י רופא אומן מקיז דם שאין בו סכנת נפשו' והצלה כל כך אבל רופא נפש ואומן מוהל אין יכול למחות וע"ד הלצי י"ל מה שפירשו הפשטני' בפסוק והי' כי יראו המילדות את אלקים ויעש להם בתים. שעשה פרעה להם בתים קבועי' וידועי' לדור שם ויהי' מוכני' המילדי' ולא יאוחר דבר. ולפי הנ"ל י"ל טענו' המילדו' הי' כי אין השכני' מניחי' ריבוי דרך הקוראי' למילדות. וצריכה המילדות לחשוב עת לידת כל אשה ולהשכי' לפתחה עת לידתה והיות כי חיות הנה בטרם תבא אליהם וילדו. ע"כ עשה להם המלך בתים ידועי' כבי כנישתא שבעיר הנ"ל ויקראו אותם בזמנו:

ברם זכור אותו האיש לטוב עמ"ש תוס' דאפ"ה נקרא קטיר הואיל ונתמנה ע"י מלך ועט"ו ש"ע ח"מ סי' ח' ובאורים ותומים שם ישמעו ויקחו מוסר שלא לפסוע על ראשי קדוש. אם לא יקראום הי"ת להעלותם על במת גפת מרומי קרת. להלבישו מחלצת ולהצניפו עטרת:

כי מציון תצא תורה תוס' כ' לפי שהי' רואה קדושה גדולה וכו' ונראה בתקנת המלמדי' נמי הוא שיהי' ירא שמים יותר מדאי בשעה שמלמד עם הבנים כי דברי היוצאי' מן לב ירא וחרד נכנסי' ללב ומלהיבי' כאש בוער ביראת ה' ואהבתו בלב הנער. ועד"ז יתפרש והי' הדברי' האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואז ושננתם לבניך. וההיפוך אפי' דייק וגריס ואין לבבו נכון עם ה' מלכתו רמי' ומחריב הנער ודבריו כעכ' מוסר אויל ועד"ז יתפרש השמר לך פן תשכח הדברים אשר ראו עיניך והודעתם לבניך ובני בניך פי' גם זה בכלל האזהרה כשתרגיש בעצמך שכחת ה' ואין לבבך שלם לא תלמדם אז לבניך כי למה תחטאו נפשות נקיים אביוני' ועד"ז יתפרש מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים ואי' באיכה רבתי דקאי על בתי כנסיות של מקרי דרדקי שהי' בירושלי' תפ"א גמטרי' "מלאתי" ע"ש ונ"ל דמרומז זה זה במאי דכתי' צדק ילין בה ולעיל ח' ע"ב אמריני' ומצדיקי הרבי' אולי מלמדי תינוקות ע"כ צדק ילין בה היינו תשב"ר והוכיח הנביא עיר שמרוב קדושתה הכניסו לה כל תשב"ר למען ילמדו ליראה את ה' וע"כ הי' מלאה משפט צדק ילין בה ועתה מרצחי' ועשי' כל רע וטוב להרחיק התינוקו' משם למען לא ילמדו ממעשיהם. ואולי י"ל ועתה מרצחי' אותן התינוקו' שלמדו לעשות רע וכל המחטיא יותר מן ההורגו:

ומכניסין אותו כבן ט"ז וכבן י"ז הכא לא פי' תוס' מאי בן ט"ז ובן י"ז דקאמר וי"ל עפ"י דאר"ח הא דעדיפנא מחבירי' משום בשיבסר ולא נסיבנא בשיתסר ה"א גירא בעיניך שטן. והי' רגילין לישא בשיתסר ונקי לביתו שנה א' ואח"כ נכנס לבהמ"ד בשיבסר ומי שלמד תורה ואח"כ נשא אשה יכנס בן שיתסר כי יש חולקי' בזה:

עד שבא יהושע ב"ג ותיקן וכו' הרמב"ם פ"א מת"ת כ' שמן התורה מחוייב אדם ללמוד תורה עם בנו ועם בן בנו ועם כל התלמידי' שנקראי בני' ולמה פרט הכתוב בנים להקדימם לאחרי' ושחייב להשכיר להם מלמד משא"כ לאחרי'. והוקשה ללח"מ הא מעיקרא דרוש ולמדתם עצמן ואין אחר מחויב ללמוד ותי' יהושע ב"ג גילה זה הדרש דלא כמו דהוה ס"ל מעיקרא ולמדתם אותם ע"ש ולפ"ז תיקן יהושע ב"ג פי' דרש והתקין וכדאיתי' במ"ס ר"ה למד ע"ב מאי התקין דרש והתקין. אבל ק' א"כ מעיקרא התקינו שיהי' מושיבי' בכל פלך אי נמי דרשו והתקינו מ"ט לא הושיבו בכל עיר כיון דמדאורי' חייב ללמוד אפי' עם אחרי' שאינם בניו. ואי לא נתגלה להם הדרוש אלא תקנה בעלמא התקינו א"כ מנ"ל דהתקין דיהושע ב"ג דרוש והתקין קאמר. והנלפע"ד בזה לפמ"ש אני עני בחי' למס' נדרי' ל"ז ע"א בהא דכ' רמב"ם דקרא דוהודעתם לבניך אתי להקדים בניו לאחרי' ולחייב האב להשכיר מלמד וכתבתי דתרווי' חדא מילתא הוא דעיקור קרא כפשוטי' להקדים מיהו להקדים לא צריך קרא פשיטא דאפי' בפרנסת הגוף עני' קרובי' קודמים מכ"ש בפרנסת הנפש ללמדו חוקי אלקי' ותורותיו. וע"כ צריכי' לתרצו כמו שתי' ש"ס ב"מ פ' איזהו נשך דפריך למה לי קרא להקדים הלואת ישראל לגוי פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לישראל בחנם ולגוי בריבית. וכי האי גונא כ' רמ"א בתשובה סי' יוד יסוד ג' ונדבר מזה לקמן אי"ה כ"ב ע"א וא"כ ה"נ להקדים לימוד בנו בשכר ולאחר בחנם בלי הפסד שכר א"כ מוכח שצריך לשכור מלמד לבנו. אלו דברינו שם ובתשוב' א' ביארתי דלמאי דקיי"ל שם בנדרי' דאסור ליקח שכר אלא שכר שימור לולי פי' הרא"ש שם דפי' שלא ילכו ברחובו' ויזיקו אחרי' ע"ש הייתי אומר מה ענין זה למלמדי שירקד ברחובות ויזיקו אחרי'. אך ענין שימור הוא כי אע"ג דכתי' כאשר ציונו מה אני בחנם היינו שמחוייב ללמוד עם כל מי שיבוא וירצה לשמוע ממנו ואסור לקבל שכר על זה ומחוייב להזדקק לכל מבקשה. אך אינו מחוייב לכופו שיבוא ללמוד לפניו. ואם יושב לפניו אינו מזקיקו לישב ולא לילך לחוץ אלא היכנס יכניס והיוצא יוצא. אמנם האב מחוייב לכוף בנו ולהכניסו בעול תורה ע"כ ולשמרו שלא יצא מלפניו וישב וישמע והמלמד שאינו מחוייב אלא ללמוד ולא לשמור נוטל שכר על זו השמירה. ונ"ל מזה גופי' מוכח כן מדאצטריך קרא להקדים בנו לאחר והיינו לשלם שכר וכנ"ל והיינו שכר שמירה א"כ מוכח דאחר נהי דמחוייב ללמדו אבל לא לשמרו ולכופו. והיינו דהתקין יהושע ב"ג דהציבור ישכרו מלמד לשמור ולכוף מי שאין לו אב שיבוא וילמוד לפניו והנה אמת נכון הדבר. [עיי' חת"ס חו"מ סי' קס"א]:

כבן שש וכבן ז' הכא לא ק' להתוס' דהא תנן בן ה' למקרא דיש לומר כיון דחליש וגמיר א"כ מי שיש לו מכניסו כבן ה' ולא חייש לחולשא דהנער דמצוה על האב רמי' ובעי למיעבד מצוה מן המובחר שיהי' חבריו רצין אחריו ואינן מגיעי'. אבל הכא מי שאין לו אב ומתקנא בעלמא אין אנו רשאי' להחלישו עד שיהי' בן שש אבל לקמן בר שית תקבל בציר מהכי לא תקבל שפיר הקשו תוס' דהא עכ"פ רוב בנים שיש להם אב מקבלי בציר מבן שש:

ונראה אע"ג דאמרינן דחליש וגמור היינו עפ"י טבע. אבל התורה ואנשי' אינם משועבדי' לטבע והנער הזה עם שחבריו רצין אחרי' ואינן מגיעי' אותו בחריפו' ובבקיאו' עוד ינוב בשיבה טובה דשן ורענן יהי' ישב עולם לפני אלקי' חסד ואמת מן ינצרוהו ובדרוש אמרתי בפסוק הקהל את העם האנשי' והנשי' והטף וגו' ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ילמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה וגו' הנה הטף שבפסוק ראשון הם שהגיעי' לחנוך תורה כבר שית. ובניהם אשר לא ידעו הם הפחותים ואם יכנסו לשמוע בלימודי' סוף שילמדו עם אחרים כי חברים רצין אחריו ואינו מגיעו והיינו ובניהם אשר לא ידעו ישמעו. ולבסוף ילמדו ליראה את ה' האי ילמדו פועל יוצא לאחרים שילמדו עם חבריהם. ושלא תאמר לעומר יתקצרו ימיו כי חליש ע"כ קאמר כל הימים אשר אתם חיים על האדמה יחיו גם הם וכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם:

בתינוקות נכרי' פירש"י דלאו דוקא אלא ה"ה ישראלי' ללמדם חכמת נכרי'. ונ"ל דוקא קאמר דאין לתינוקו' ישראל ללמוד שום אומנות ושום חכמה כ"א תורת ה' דקיי"ל כר' אילעי סוף מס' קידושין מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה ולכשיגדל ולא הצליח בתורה אז יטריח עמו ללמדו אומנות כדעביד רב לברי' בפסחי' קי"ג ע"א אבל בנערותו אחת היא לאומה תורת ה' תמימה. ושארי חכמות שצריך לרקחות ולטבחות לשמש אשת חיל תורת ה' לא יספיקו בילדי נכרי' כי הכל ימצא בתורה ההוגה בה לשמה זוכה לדברי' הרבה וכמ"ש רמב"ן בהקדמה לתורה ומי כמוהו מורה ופוק חזי מ"ש רמב"ם סוף הלכות קה"ח וז"ל הרי ביארנו חשבונו' כל הדרכי' שצריכי' להם בידיע הראי ובחקורת העדים כדי שיהי' הכל ידוע למבינם ולא יחסרו דרך מדרכי התורה ולא ישוטטו לבקש אחריהם בספרי' אחרי' דרשו מעל ספר ה' וקראו א' מהנה לא נעדרה עכ"ל. כוונתו כי הוא ידע בנפשו שאין בכל מה שכ' בהלכו' קה"ח שלו דבר מחכמת עיבור הנמסר בסוד לסנהדרין ממרע"ה עפ"י הקב"ה בפ' החדש הזה לכם ואשר נשבענו שלא לגלות סוד העיבור לשום אומה כמבואר שלהי כתובו' ואשר נאמר עפ"י נביאי' ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו בעו"ה ואמרו במס' שבת זה סוד עיבור וחלילה שסוד הזה השיג בטלמיוס בחכמתו וכבר העיר הרמב"ם על זה שם ספי"ז וכ' וטעם אלו החשבונו' וכו' הוא חכמת תקופו' וגימטריאו' שחברו בהם חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאו עכשיו ביד החכמי' אבל הספרי' שחברו חכמי ישראל שהי' מבני הנביאי' מבני יששכר לא הגיעו אלינו עכ"ל. והנה אעפ"י שסיים שם הרמב"ם כיון שלא נמצא בחשבונם שום דופי וא"א לאדם להרהר אחריהם אין חוששין למחבר שחברו וכו' ע"ש היינו שא"א לאדם באשר הוא אדם להרהר אחריהם עד יערה רוח ממרום ויודע לנו סוד העיבור האמתי אז יתגלה דופי של אלה החשבונו'. והרי כבר נמצא בהם דופי עם עוצם חכמתם ועיונם בחכמה זו מ"מ תועי' בי"א יום שבין חגי הרייסן והאשכנזי' כידוע שנתלה להם הטעות ע"י האפופיור ועם מיעוט חכמתינו בזה בעו"ה מ"מ החשבון המסור בידינו לא נמצא בו דופי ושינוי מימות עולם עד עתה אפי' בחלק א' מחלקי רב אדא. והוא דבר פלא ועיי' בכוזרי השני ולהיות שזה ידע הרמב"ם בצדקתו וחסידתו סיים הלכו' קה"ח בהתנצלות שלא חיבר זה אלא למען לא ישוטטו לבקש בספרי' של אחרי' אלא דרשו מעל ספר ה' א' מהנה לא נעדרה ומלחמו' ה' ר"פ כל כתבי אוסר לעסוק בדברי תורה המועתקין בשום לשון חוץ מתרגום אונקלס ויהונתן וכ' הפרו תורתך איכא ועת לעשות ליכא ע"ש ע"כ מוקי הכא בתינו' נכרי' לכו בנים שמעו והאזינו וישמע אליכם ה':

ולא לסופר אראמי. צ"ל חנות הוה כמו אוצר ופונדק שבתוספתא דמייתי תוס' במס' ע"ז כ"א ע"א ד"ה אף במקום וכו' ע"ש וק"ל: בסופר מתא פירש"י המלמד הגדול הממונה על האחרי' פי' ואותו יכול ליישב בבי כנישתא של רבי' והמלמדי' אשר תחתיו יתפזרו בכל העיר בחצרותיהם: דגריס ולא דייק שבשתא ממילא נפקא כ' הראשוני' אבל אי לא גריס איהו גופי' בטעותו מעייל שבשתא לינוקא בכיון זה לא נפיק ומודה רבא ומיושב ק' תוס' לקמן ד"ה ומקרי דרדקי וכו' עיי"ש:

כל זכר באדום לפיר"ח צ"ל דהי' ב' עדי' שהעידו שהמלמד הי' אז ידע להקרות זכר בסגול ואיכא נמי עדים מהני יניקא חבירי יואב שקוראים זכר בקמץ שנתברר עפ"י העדים שהתרשל דאל"ה לא יהרג עפ"י עצמו ועפ"י ע"א יואב אע"כ כנ"ל. ועדיין צ"ע. ובדרוש אמרתי שיש בקריאת זכר בקמץ ערעור על מלכות דהע"ה שלא נתחייב שאול מיתה שהחי' עמלק ולא מאת ה' היתה מפלתו כ"א בתחבולות דוד עם הפלשתי שזה הי' טענת שמעי בן גרא. ויש נמי סברא בהיפוך כ"א זכר קרינן ונאמר שלא להרוג נקבה במלחמה משום שאין דרכה של אשה לכבוש הותרו מובאיות הנקבות לבוא בקהל דאין דרכה של אשה לקדם ולא לשכור בלעם בן בעור כמבואר ביבמו' פ' הערל ותן לחכם ויחכם עוד:

סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן. ואע''ג דקול הבא מחמת אחרים לא מצי מחויי: משום תקנת יהושע בן גמלא. אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני כדאמר ביבמות (דף סא): ולמדתם אותם. האב עצמו מצוה ללמדו: פלך. הרבה מדינות בפלך אחד והוא לשון אפרכייא: רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה (לעיל דף ח:): ואספי ליה. האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עליו עול על צוארו: לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא. ברצועות של מנעלים כלומר מכה קלה שלא יוזק: ליהוי צוותא לחבריה. אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב: רופא. מוהל: אומן. מקיז דם: מעכבין עליו. מפני שמרבה עליהן קול נכנסין ויוצאין: לסופר יהודי. מלמד תינוקות: בסופר מתא. מלמד תינוקות העיר ומושיב מלמדים תחתיו והוא מורה את כולם איך יעשו ויש שם קול גדול: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך. שישבו מלמדי תינוקות בכל עיר: לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. ללמוד מיום ליום שמא יוזק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנאמר פן יקראנו אסון (בראשית מב) אלא יוכל לכוף בני אותו מתא להושיב מלמדי תינוקות: תיתורא. גשר רחב וחבירו במנחות (דף לה.) תיתורא דתפילין מקום מושבם שדומה לגשר: גמלא. לוח קצרה: סך מקרי דרדקי. מנין תינוקות הראויין למלמד אחד: ריש דוכנא. שומע עם התינוקות מפי המלמד וחוזר ומשגירו בפי התינוקות ואותו ריש דוכנא נוטל שכר: ומסייעין ליה ממתא. לשכור לו אותו ריש דוכנא: דילמא אתי לאיתרשולי. יתפאר בלבו שאין כמותו ויתרשל מן התינוקות ולא יירא שמא יסלקוהו: כל שכן. כשחשבנוהו יתן לב להיות למד יפה שדואג מקנאת חבירו שסלקוהו מפניו שיביישנו בבני העיר: דגריס ולא דייק. שלומד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו:

זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו. הוא אותו האיש דאמר רב יוסף (ביבמות. דף סא.) תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי המלך עד דאוקים ליהושע בן גמלא בכהני רברבי וצדיק גמור היה כדאשכחן הכא והא דקאמר התם (שם) קטיר קא חזינא הכא לפי שהיו אחרים חשובים ממנו: ולמדתם אותם ולמדתם אתם. יש ספרים דלא גרסי ולמדתם אתם ודריש מדכתיב ולמדתם משמע מעצמכם: כי מציון תצא תורה. לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה: כבן שש כבן שבע. כבן שש בבריא כבן שבע בכחוש: בבציר מבר שית לא . תקבל. והא דתנן במסכת אבות (פ''ה מכ''א) בן חמש שנים למקרא בבריא לגמרי כדאמר בכתובות (דף נ. ושם) הלומד בנו פחות מבן שש רץ אחריו ואינו מגיעו ואיכא דאמרי חבריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ותרוייהו איתנהו דחליש וגמיר ואיבעית אימא הא בכחוש והא בבריא: אחד מבני מבוי כו'. פי' רשב''א דלא גרס מבוי אלא חצר דאי גרס מבוי תיקשי לאביי דשרי בחצר אחרת וההיא דעושה אדם חנות בצד חנות של חבירו שרי לכל הפחות בחצר אחר ורבא נמי לא פליג עליה אלא דמוקי מתני' דשריא אף באותה חצר והכא אסר אפילו בחצר אחרת אלא אחד מבני חצר גרס: וגרדי. וא''ת ומאי שנא גרדי מבעל ריחים דתנן במתני' דאין יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הריחים ומקול הפטיש וי''ל דמתני' בעושה לעצמו והכא בגרדי העושה לאחרים דאיכא נכנסין ויוצאין וא''ת הא אמרי' בסמוך האי בר מבואה דאוקי ריחייא כו' דינא הוא דמעכב עליה משום דאמר ליה קא פסקת לחיותי משמע דאי לאו משום דקא פסקת לחיותי היה יכול להעמיד שם הריחים אע''ג דעושה לאחרים ולקמן נמי תניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו כו' דאף על גב דאיכא נכנסין ויוצאין טובא ודוחק לחלק דהתם כבר יש יוצאין ונכנסין לריחים הראשון או לחנות הראשון וי''ל דהתם בחצר אחרת שרי א''נ מתני' נמי בעושה לאחרים ובריחים ובקול הפטיש אין נכנסין ויוצאין כל כך שנותנין לו פעם אחת וטוחן אבל בגרדי יש הרבה יוצאין ונכנסין שהרבה מביאין לו מטוה: ולא לסופר ארמאי. משמע דאם לא סופר הוה שרי להשכיר לארמאי וא''ת דאמרי' בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיד.) האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לעובד כוכבים אמיצרא דבר ישראל חבריה משמתינן ליה דא''ל א ריא ארבעת אמיצראי ודוחק לחלק בין מכר לשכירות ונראה לר''י דהתם כשישראל רצה לקנות אבל אם אין ישראל רוצה לקנות מותר: ז) בסופר מתא. אין נראה לפרש כפ''ה דסופר מתא היינו מלמד תינוקות של כל העיר דאיכא קול גדול דהא לקמן אמר רבא מקרי דרדקי וסופר מתא כמותרין ועומדין כיון דאשמועינן דמקרי דרדקי הוי פסידא דלא הדר ה''ה מלמד כל תינוקות העיר ואמאי איצטריך תו למינקט סופר מתא ואין לפרש נמי כפ''ה בהמקבל (ב''מ דף קט:) סופר מתא מספר אנשי העיר דהא קרי הכא בברייתא סופר אלא נראה כמו שפי' ר''ח סופר מתא כותב שטרות העיר ולהכי חשיב ליה לקמן פסידא דלא הדר אם נכתב השטר שלא כדין: מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. וכגון שיש כאן כ''ה ינוקי שראויין להשכיר להם מלמד ואם תאמר הא אי הוה ממטינן להו למתא אחריתי יצטרכו מלמד בפני עצמן כיון דאיכא כ''ה ינוקי וא''כ מאי נפקא מינה וי''ל דנפקא מינה דאי הוו ב' מלמדי תינוקות באידך מתא היו יכולין להושיב חציים בפני זה וחציים בפני זה: סך מקרי דרדקי כ''ה ינוקי. אבל פחות מכאן אין בני העיר יכולין לכוף זה את זה להשכיר להם מלמד: פר''ח דרביה אקרייה זכר כדין והיינו רמייה דלא אשגח למידע היכי הוה קרי תלמידיה וכ''נ אבל אין נראה לפרש שגם רבו טעה ולימדו זכר דא''כ לאו רמייה הוא: