בבא בתרא יח ע"א

דף יח - א

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת  המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג' טפחים, [וסד] בסיד.

ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל. הא ליכא כותל, סומך.

והיינו, מלשון המשנה מוכח, שכל החיוב להרחיק אינו אלא "מכותלו של חבירו", דהיינו כשיש כבר כותל, אבל אם אין שם כותל, סומך. וקשה על רבא.

ודוחה הגמרא: לא. אלא כי ליכא כותל, נמי לא סמיך. כי לעולם גם כשאין עדיין כותל אסור לסמוך.

ואלא מאי קא משמע לן, אם כן למה השמיענו התנא "מכותלו של חבירו"?

הא קא משמע לן, דהני קשי לכותל. התנא בא להשמיע לנו למה יש חיוב להרחיק גפת וזבל וכו', משום שהם קשין לכותל שמזיקין את הכותל, ומטעם זה סובר רבא שאסור לסמוך גם כשאין כותל, משום שיש זכות לשני לבנות שם כותל.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים,

ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל. הא ליכא כותל, סמיך. וקשה מכאן לרבא,

ודוחה הגמרא: לא. אלא כי ליכא כותל, נמי לא סמיך.

ואלא מאי קא משמע לן? -

דמתנותא קשה לכותל. התנא בא להשמיענו סיבת החיוב להרחיק אלו משום שהם קשין לכותל, מצד הלחות שיש בהם, דהיינו מתונתא. ^[13]

תא שמע ממה ששנינו: ואת הריחים ג' מן השכב שהן ד' מן הרכב,

ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל, הא ליכא כותל, סמיך. מה שאמרה המשנה "ומרחיקין את הריחים" וכו' קאי על כותל חבירו הנזכר קודם. ואם כן משמע שרק כאשר יש כותל אינו סומך.

ודוחה הגמרא: לא. גם כי ליכא כותל, נמי לא סמיך.

ואלא מאי קא משמע לן?

הא קא משמע לן, דטירייא קשה לכותל. התנא משמיענו סיבת החיוב להרחיק ריחיים, מפני שהנדנוד שלהן קשה לכותל.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: ואת התנור ג' מן הכליא שהן ד' מן השפה. ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל, הא ליכא כותל סמיך, כי מה שאמרה המשנה "ואת התנור" קאי גם כן על כותל הנזכר מקודם.

ודוחה הגמרא: לא. כי ליכא כותל נמי לא סמיך, אלא מאי קא משמע לן, הא קא משמע לן דהבלא קשה לכותל. התנא משמיענו דסיבת החיוב להרחיק תנור הוא משום דההבל דהיינו החום של התנור קשה לכותל.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו.

חניות של נחתומין היינו מקום שאופין שם לחם ומוכרין אותם, כי על ידי שאופין שם לחם מסיקין שם אש תמיד, ומזיק העשן ^[14] לאוצרו של חבירו המונח מעליו. וכן חנות של צבעין, היינו שמסיקין שם אש תמיד כדי להרתיח היורה של צבעין, וגם כאן העשן קשה לאוצר. ולא רפת בקר. אסור לעשות רפת בקר תחת אוצרו של חבירו, כי הריח של הרפת קשה לאוצר שמעליו.

ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא אוצר, הא ליכא אוצר, עביד. משמע רק כשיש אוצר אסור לעשות כל אלו, אבל כשאין אוצר מותר. וקשה לרבא.

ודוחה הגמרא: דירה שאני. כיון שאלו הדברים הם מעשה דירה, כי חנות ורפת בקר הם מעשה דיור של אדם, שלפעמים אדם עושה כן בדירתו, מודה רבא שאי אפשר לאסור על האדם כל זמן שאין ההיזק מוכן עדיין. ^[15]

דיקא נמי, דתני עלה: אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר, מותר.

הגמרא מביאה ראיה לרבא מזה שרק כאן כתוב שאם הרפת קדם לאוצר מותר, ולא קתני כן בשאר הרחקות, מוכח שרק כאן, שהוא דירה, מותר לסמוך, ולכן אם עשה מקודם רפת בקר, שסמך בהיתר אין צריך להרחיק. מה שאין כן בשאר הרחקות, אסור לסמוך גם כשאינו מזיק עדיין. ^[16]

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות. אסור ליטע אילן סמוך לשדה חבירו, משום שצריך לחרוש סביב לאילן ד' אמות מכל צד, ובשעת הבציר בוצרין האילן בעגלות, וצריך להן מקום פנוי ד' אמות, לכן צריך להרחיק האילן ד' אמות משדה חבירו, כדי שלא יכנסו המחרישה והעגלות בשדה חבירו.

ותני עלה: ד' אמות שאמרו, כדי עבודת הכרם.

הטעם שצריך ד' אמות, משום שעבודת הכרם תופסת מקום של ד' אמות מכל צד, בין משום המחרישה ובין משום העגלות.

וכרם לאו דוקא, אלא הוא הדין שאר אילנות.

ומדייקת הגמרא: טעמא דמשום כדי עבודת הכרם.

הא לאו משום כדי עבודת הכרם, סמיך. ואף על גב, דאיכא שרשין דקא מזקי.

הרי קתני בברייתא, שכל הטעם שצריך להרחיק הוא רק משום עבודת הכרם, ומשמע שמשום הטעם שהשרשין שעתידין להתפשט בשדה חברו ולעכב המחרישה שם, וכן אם ירצה חבירו לחפור שם בור יזיקו לו השרשין, מצד זה אין צריך להרחיק. והיינו כאביי שמותר לסמוך, וקשה לרבא.

ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא, המשנה מדברת כשיש סלע חזק שמונח בין האילן לבין שדה חבירו, והסלע מעכב את השרשין שלא יתפשטו לתוך שדה חבירו, לכן אין חיוב להרחיק משום השרשין. אבל משום עבודת הכרם צריך להרחיק, שאם יחרוש עד הצונמא וירצה להפוך המחרישה לצד אחר, יכנס המחרישה לתוך שדה חבירו.

[דיקא נמי, דקתני]: היה גדר בינתים, זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן. אם בין האילן והשדה היתה גדר, זה סומך האילן לגדר מכאן וזה גם כן סומך אילן לגדר מכאן אם רוצה, כיון שאין בזה משום עבודת האילן, שהרי יש גדר שמפסיקה ביניהם שלא יכנסו המחרישה והעגלות לתוך שדה חבירו. וגם אין איסור כלאים אם אחד נוטע אילן וכרם מצד זה של הגדר, והשני זורע בצד השני זרעים וירקות, אף על גב שיונקים מתחת הגדר, מכל מקום מועילה הגדר להפסיק שלא יחשב כלאים.

ומבואר כאן במשנה להדיא, שכל הטעם שצריך להרחיק הוא משום עבודת הכרם ולא משום השרשין שלא יתפשטו. ^[17]

אי הכי, אימא סיפא: היו שרשיו יוצאין בתוך של חבירו, מעמיק להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה. אם התפשטו השרשין בתוך שדה חבירו, מותר לבעל השדה לקצוץ השרשין עד עומק ג' טפחים, כדי שלא יעכבו המחרישה בשדהו.

ומקשה הגמרא: ואי דמפסיק צונמא, מאי בעו התם!? אם נאמר שהמשנה מדברת כשיש צונמא שמפסיק איך יש מציאות שהשרשין נכנסו לתוך שדה חבירו.

ודוחה הגמרא: הכי קאמר: ואי לאו צונמא, והיו שרשיו יוצאין לתוך של חבירו, מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה.

לעולם הרישא מדברת שיש צונמא שמפסיק, ובסיפא, הכי קאמר: אם אין צונמא, ונכנסו השרשין לתוך שדה חבירו, מותר לבעל השדה לקצוץ השרשין עד עומק ג' טפחים בתוך שדהו.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו במשנה [לקמן כה ב]: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה.

אדם הבא ליטע אילן בתוך שדהו, צריך להרחיק מבורו של חבירו כ"ה אמה, משום שהשרשים של האילן מתפשטים והולכים, ומקלקלים את כותלי הבור.

ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא בור. הא ליכא בור, סמיך.

משמעות המשנה היא, שרק אם יש כבר בור, אז צריך בעל האילן להרחיק אילנו כ"ה אמה מהבור. אבל כשאין בור, מותר לו ליטע אילן, ואינו צריך להרחיק, וקשה מכאן לרבא.

מתרצת הגמרא: לא. אין לדייק כך מהמשנה, אלא, כי ליכא בור, נמי לא סמיך.

והא קא משמע לן התנא במשנה, דעד כ"ה אמה אזלי שרשים ומזקי לבור.

ולעולם, גם כשאין בור אסור לסמוך, רק המשנה משמיעה לנו את סיבת ההרחקה, משום שעד כ"ה אמה הולכים ומתפשטים השרשים ומזיקים לכותלי הבור.

ומקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא: ואם אילן קדם, לא יקוץ. שכך שנינו בסוף המשנה הזאת, שאם האילן היה כבר קודם שנעשה הבור, אינו צריך לקוץ האילן כשחברו כורה בור ברשותו, ומותר לו לבעל האילן להמשיך ולקיימו.

ואי דלא סמיך, היכי משכחת לה? אם נאמר שאסור לסמוך אילן גם כשאין עדיין בור, איך יתכן לומר שאם קדם האילן לבור, אין צריך לקוצצו!? והרי בזמן שנטעו, נטע אותו באיסור, ואם כן, מה מועיל לו מה שקדם האילן את הבור.

ומתרצת הגמרא: כדאמר רב פפא, בלוקח, כמו שאמר רב פפא [להלן בעמוד ב], שמדובר בלוקח. הכא נמי, בלוקח. גם כאן מדובר בלוקח.

דהיינו, אם אדם נטע אילן באמצע שדהו, ואחר כך מכר חצי שדהו לאיש אחר, ובא הלוקח וחפר בור בחלק שקנה, אין המוכר צריך לקוץ עתה את האילן, כיון שבזמן שנטע, נטעו בהיתר. ^[1]

תא שמע ראיה, ממה ששנינו לקמן [כה א] במשנה:

א. מרחיקין את המשרה מן הירק, מים ששורים בו פשתן הם סרוחים, וצריך להרחיק אותם מן הירקות, משום שהם מזיקים להם.

ב. ומרחיקים את הכרישין [ירק הנקרא כרתי] מן הבצלין, כי הכרתי מזיק לבצלים, מפני שמפיגים טעמם.

ג. ומרחיקים את החרדל מן הדבורים. יש לחרדל טעם חריף, ובאות הדבורים ואוכלות ממנו. ומתוך שיש להן טעם חריף בפה, הן אוכלות אחר כך את הדבש שלהן. נמצא שבעל הדבש ניזוק מסמיכות החרדל אל כוורותיו. לכן צריך בעל החרדל להרחיק חרדלו מן הדבורים. ^[2]

ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא ירק, הא ליכא ירק סמיך. משמעות המשנה היא, שרק כאשר יש ירק צריך להרחיק את המשרה מהירק, אבל כשאין ירק, אינו צריך להרחיק את המשרה משדה חבירו. והוא הדין בכרישין ובחרדל, שאינו צריך להרחיק אלא רק כשיש את הבצלים והדבורים, וקשה מכאן לרבא.

מתרצת הגמרא: לא. כי ליכא ירק נמי לא סמיך. גם כשאין ירק ובצלים ודבורים אסור לו לסמוך.

והא קא משמע לן, דהני - קשו אהדדי. המשנה משמיענו את הטעם שצריך להרחיק, שהוא משום שאלו הדברים מזיקים את אלו.

אך מקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא:

רבי יוסי מתיר בחרדל, מפני שיכול לומר לו: עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי, הרחק דבורך מן חרדלאי, שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי.

רבי יוסי סובר, שבעל החרדל יכול לומר לבעל הדבורים: כמו שאתה אומר לי: הרחק חרדלך מן הדבורים שלי שהם מזיקים להם, כמו כן אני יכול לומר לך: הרחק דבורך מן חרדלאי, מפני שהם גם כן מזיקים לחרדל, שהם באות ואוכלות את פרחי החרדל. ^[3]

ואם הוא המלח. שחופרין להכניס לתוכן מים לעשות מלח ושיחות שעושין לשרוף בהן הסיד ואת הסלעים חפירה מלאה אבנים:

וסד בסיד. החפירה דכל אלו מזיקין לכותל:

הא ליכא כותל. הוי כשאר כותל וסמיך וקשיא לרבא דאמר גבי שדה דלא סמיך:

דמתונתא דהני. זה לחלוחית המים שמשקין הזרעים בנגר ודאי קשין לכותל שמקלקלין המים יסוד הכותל:

מרחיקין את הריחים. העשוין בקרקע מן הכותל חבירו:

ג' טפחים מן השכב. זו אבן התחתונה שמו שכב. ורכב זו אבן עליונה שמורכבת עליה והתחתונה רחבה מן העליונה טפח לכל צד והיינו ג' מן השכב שהוא ד' מן הרכב מתוך דפחותה טפח:

טעמא דאיכא כותל. וקשיא לרבא: טירא קשה לכותל אותו זיעזוע שמזעזעין הקרקע בשעה שמתקינין שם הריחים איכא דאמר טירא קול הברה שעושין הריחים:

מרחיקין את התנור מן הכותל. אע"ג דלא תני כותל אפ"ה משמע דירחיק מן הכותל ג' טפחים מן הכיליא איזהו כיליא שכשעושין התנור מחרס שכל תנוריהן היו של חרס ועשוין כעין דלי פתוח מלמעלה והחרס קלוש ומדביקין סביב התנור מן הטיט בעובי טפח סביב כדי לחזק התנור מפני שהוא של חרס שלא ישבר ולאותו הדבק קרי כילייא והיינו דאמרי' במס' (פסחים) [חולין קכג:] וגורר את הטפילה עד שמגיע לארץ ואותה דאמרי' התם היינו כילייא ושפה זו שפת התנור עצמו שהוא מרחיק מן הכותל ד' טפחים כפ"ה. איכא דאמרי כילייא זה יסוד התנור דכל סביב התנור סמוך לקרקע יוצא בנין התנור טפח לחוץ וכי מעלה בנינו מקצר ועולה עד לשפה שלמעלה דפוחת טפח למ"ה:

הבלא. חמימות התנור:

לא יפתח אדם חנות של נחתומין. שאופה פתו למכור בכל עת תמיד אופה ומחמם התבואה או היין של חבירו שבאוצר שלמעלה הימנו בעלייה ומש"ה קרי לעלייה אוצר שכן דרך בני אדם שאוצרין פירותיהן בעליות. וכן של צבעים לא יפתח תחת האוצר מפני שתדיר עושה היסק גדול לצורך הצבע ומחמם התבואה:

ולא רפת בקר נמי משום הבלא דזבל. וטעמא מאי לא יפתח דאיכא אוצר דקדם מעיקרא מש"ה אינו יכול לפתוח להפסידו. הא לא הוי אוצר מעיקרא אלא חנות קדם ברישא והשתא קא פתח (הוי) [האי] חנות של נחתומין אע"ג דיכול למימר האי בעל (האוצר) [המיצר] למחר אי עביד הכא לעיל אוצר שלי ומזקת לי כיון דעדיין לא מינכר היזקו עביד וסמיך הכי נמי סמיך ^א)נראה דצ"ל והכא נמי סמיך בור סמוך למיצר. למיצר וקשיא לרבא אמר לך רבא לעולם בעלמא לא סמיך [ודקא דייקי הא היכא] דליכא אוצר סמיך היינו טעמא דדירתו של אדם שאני שצריך לו לאדם לעשות צרכיו בדירתו מש"ה לא מצי מעכב ליה הואיל ואין לו שום אוצר עכשיו אבל גבי בור ושדה דעלמא דלא קבע תשמישתייהו כדירה לא סמיך משום דמזיק ליה בכך [דמרפי] ליה ארעיה ואי מימלך למיעבד בור לא מצי למיעבד בור:

דיקא נמי. דדירה שאני:

דקתני אם היה רפת בקר קודם לאוצר מותר. משום דדירה שאני:

כדי עבודת הכרם. כדי איכר בקר וכליו דלא דייש ליה לשדהו דהתם היו חורשין את הכרמים בשוורים וכך נמי היו חורשין לשדה אילנות בשוורים:

דקא מפסיק צונמא. בין שדה שלו לשל חבירו דלא קא עבדין בהני סלעים מש"ה מצי סמיך אי לאו מפני עבודת הכרם אבל בעלמא לא:

היה גדר בינתים. בין הכרם לשדה זה סומך נטיעותיו לגדר [אע"ג] דעברין שרשין לשדה:

מעמיק לשרשיו בקרקע ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה. הכי קאמר אי לאו צונמא והוה מרחיק ליה לאילנות כ"ה אמה כשיעור האילן. ולאחר כן הגדילו שרשין יותר מכ"ה והיו שרשין יוצאין לתוך של חבירו כנ"ל:

אית דמפרשי האי שדה כרם הוא כדי להשתמש בהני ד' אמות עבודת תשמיש דצריך לכרם כגון בית הגת וגיגית שלועזין טיני. היינו בור שתחת הגת. אלמא דסמיך (ליה אלא) הכא במאי עסקינן דאי לאו משום עבודת הכרם סמיך דמפסיק צונמא כלומר דאיכא סלע חזק בין האילן לשדה דאינן יכולין השרשין לעבור ולהפסיד בשדה אבל גבי בור ושדה דעלמא דמפסיד לעולם לא סמיך. זה סומך אילנו לגדר וזה בורו אלמא דסמיך אע"ג דעברי שרשים תותי גדר לשדה חבירו וקא מזקי. לא הכא נמי דאיכא צונמא: מעמיק שרשי האילן בקרקע ג' טפחים ^ב)נראה דצ"ל ג"ט כדי שלא תעכב את המחרישה ולא יפסיד ואמאי צריך להעמיק בתמי': ה"ק ואי לאו צונמא וכו' ולהכי צריך להעמיק וכו': כי היכי דלא ליתזקו שרשין ואמאי צריך להעמיק בתמיה:

כדי שלא תעכב את המחרישה ולא יפסיד. להכי צריך להעמיק וסמיך אבל גבי בור ושדה דעלמא דלעולם אי אפשר דליכא פסידא של רפיית הקרקע מבור לבור (אמאי) [אימא] לעולם לא סמיך. למ"ה:

אי הכי. דכי ליכא בור [נמי] לא סמיך האילן אימא סיפא אם האילן קדם לבור דאם היה נטוע האילן קודם דנחפר הבור אע"ג דמזיק לה לא יקוץ ואי לא סמיך האילן על מצר שדה חבירו קודם חפירת הבור היכי מצי משכחת לה דמזיק לה השתא אלא לאו ש"מ דסמיך:

לא לעולם לא סמיך. וכי תימא א"כ היכי הוה זה סומך אילנו אצל שדה חבירו:

כדאמר רב פפא לקמן בלוקח. כגון דהוה מעיקרא האילן והשדה לאדם אחד ומכרו לשני בני אדם לא' מכר מקום האילן והאילן ולשני מכר כל שאר השדה משפת אילן ולהלן ובא זה שלקח שאר השדה וחפר בורו סמוך לאילן דהשתא קדם האילן לבור ולא סמכו זה לוקח אלא המוכר דברשות סמכו דהכל היה שלו ומש"ה לא יקוץ ולעולם בעלמא לא סמיך:

מרחיקין את המשרה. מים סרוחין ששורין בהן פשתן וקשה הוא לירק. א"ד משרה שמכבסין ושורין בהן את הבגדים:

מן הירק מתוך ^ג)אולי צ"ל מתוך דהנהו ירקות לא צריכי כ"כ וכו'. דאתנייהו ירקות דלא צריכי כל כך למים וניתזין ניצוצות הכביסה על הירק כל שעה ומזיק להו. למ"ה:

ולא כרתי אצל בצלים. משום דמכחשי כרישין לבצלים וכן לחרדל מתוך דאכלי דבורים לחרדל:

דאכלי לגלוגי. כלומר ענפי חרדלי:

הא דאקשינן בכולה שמעתא טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך. איכא לפרושי דאליבא דרבנן מקשינן כלו' כיון דלא בעי רבנן גירי אלא אפילו בלא גירי על המזיקלהרחיק כי ליכא כותל אמאי סומך אבל לר' יוסי ודאי כי ליכא כותל סומך דהא ליכא למימר הכא כל מרא ומרא דקא מחית וכו'. ואיכא לפרושי כיון דאפשר דכל הרחקות דמתני' מודה ר' יוסי דגירי נינהו כדבעי' למכתב קמן ואלו איתיה לכותל הוו גיריה השתא נמי כגיריה דמו דהא ההיא שעתא דבני לכותל הוו גיריה וכיון דסמך סמך ובין לרבנן בין לר' יוסי לא מצי למימר אסמוך אלא האידנא וכי עבד' כותל אשקלי' דהשתא ליכא היזיקא כלל לא גירי ולא דלאו גירי שכיון שסמך קשה הוא לסלקו ונמצאו כל היום מתעצמין בדין והיינו דאקשינן הא ליכא כותל סמיך ולא דחינן כי ליכא כותל סמוך עד דבני לכותל דהשתא ליכא הזיקא ואם נפשך לומר דילמא מהשתא נמי זרעים מחלידי' את הקרקע שהכותל מתקלקל בו לכשיבנה תינח זרעים ריחים ותנור מאי אית לך למימר.
וי"מ הא ליכא כותל סמיך ולא מסלק ליה לכשיבנה הכותל שא"ת שצריך לסלקן לישמעינן מתניתין אע"ג דליכא כותל ואין זה נכון בעיני שאין לדקדק מל' מתני' כך דמרחיקין מן הכותל בשכבר סמך ובא לבנות כותל נמי משמע.

הא דתנן לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים. פרש"י ז"ל מפני שהעשן קשה לאוצ' וביין התירו שאין העשן קשה ליין ומשמע דהני עשנן תדיר יותר משאר בני אדם ולפיכך יכול למחות באלו ואיכא למידק והא קיי"ל דיין מעושן פסול לנסכי' משמע משום דאישתני לריעותא איכ' למימר דילמא כי קי"ל הכי בכגון חמרא דרב יוסף דאמר אפילו שרגא נמי קשה ליה ולא מחוור אי נמי יין מעושן שפסול לנסכי' לא מפני שנפגם אלא מפני שנשתנה והכי נמ' משמע בבכורות תדע נמי שהרי אף יין מבושל פסול לנסכים כדאיתא במסכת מנחות ויש ראיות שאינו אלא משביח וכן משמע גמ' ירושלמית דקאמר ביין התירו מפני שמשביחו אע"פ שהוא ממעיטו וכן אמרו ביין מבושל במסכת תרומות (יא,א). ויש לפרש דהאי עשן דהכא לאו עשן תדיר וגדול הוא שיהא היין מתעשן בכך אבל עשן שהוא גדול ותדיר שהיין נעשה מעושן לא התירו שהוא פוגם היין ולא משביחו, ור"ת ז"ל פירש לא מפני עשן אלא מחמת הבלא וסרחון וביין התירו שההבלא משביחתו.

דירה שאני. פי' רש"י ז"ל עיקר, שפי' חנות ורפת בקר דירתו של אדם הן ואין לנו לאסור דירתו עליו אלא א"כ ההיזק מוכן, אבל מי שפירש שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל ואפילו ללישנא קמא דאמר מימליכנא בהא לא מימליך כמדומה לי שטעה שמצאתי בירושלמי כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כ"ש דירתו אלמא כי קתני תחת אוצרו של חברו רבות' קתני וכ"ש דירה וכי קתני היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר כגון שהיה משתמר שם בציבי ותבנא ונמלך לעשות אוצר של תבואה ופירות

טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך. אי קשיא לך אי הכי היכי קתני סיפא אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים הוה לי' למיתני קוצץ ונותן דמים דהא בשהבור קדמה עסקי' לא תיקשי לך דילמא משום סיפא תנא אם.

תא שמע לא יטע אדם אילן וכו' הא לאו משום עבודת הכרם סמיך. בדין הוא דהוה ליה לאקשויי טעמא דארבע אמות הא טפי לא ואי משום בור עשרים וחמש אמה מיבעי ליה ומתני' גופא קשיא ליה אלא היינו טעמא דאי לאו מתניתא דילמא הוה דחי ליה משום בור קאמר וכי ליתיה לבור לא צריך להרחיק כולי האי ולהכי אקשי' טעמא דמשום כדי עבודת הכרם א"נ אלומי קושיא הוא למיפרך מהנך ד' אמות גופייהו.

הא דאמרינן דיקא נמי דקתני אם היה גדר בנתים. לא אתחוור לי דהא מעיקרא נמי פשיטא לן דטעמא משום כדי עבודת הכרם וכי איכא גדר פשיטא דסומך וא"ת דיקא נמי מגופה דמתני' דטעמ משום עבודת הכרם כמתניתא לא משמע סוגיא הכי ואפשר שהשרשין מכחישין את הקרקע שאינה ראויה כ"כ לאילנות כדאמרי' בקמא למח' אייתי לי מקוריהו אבל לזרעי' ראויה היא כשהיתה שאלמלא כן היאך הוא סומך ולהכי אקשינן מעיקרא היאך יכול לסמוך לשדה לבן הרי למחר יטע שם אילן או יחפור שם בור ומעכשיו צריך הרחק' טפי טובא אלא ש"מ בא לסמוך סומך.
והשת' אוקימנ' דמפסיק צונמא, ודיקא נמי מדקתני זה סומך וזה סומך משמע דלשניהם מתירין לסמוך ממש בלא שום הרחקה כל מה שירצו ואפילו זה אילן וזה אילן.
ומ"ש רש"י ז"ל בקושיי' הא לאו משום עבודת הכרם סמיך ואע"ג דסופו שיתפשטו ויזיקו בין לעכב המחרישה בין לחפירת בור אינו נכון לפי דעתי שאם לעכב המחריש' לכולי עלמ' אמאי סומך הניזק מצוי מעכשיו שהרי אינו יכול לחרוש שדהו והיינו עבודת הכרם ממש והיינו אילן סמוך לבור דשדה בלא חרישה אי אפשר אבל בלא בור אפשר ובכי האי גונא לא אמר אביי סומך אלא לענין מחרישה לא שכיח היזק דשרשין למטה הולכין ואם מצא קוצץ והם שלו אלא משום בור ואילן מעכב עליו לרבא ולא לאביי.

והא דאמרי' ואי לאו צונמא והיו שרשים יוצאים לתוך של חברו מעמיק ג' טפחים וכו'. קשיא לן אמאי לא יעקר את הכל וראיתי בפי' הרב אב ב"ד ז"ל שפי' ה"ק ואי לאו צונמא השתא שבשעה שסמך היתה צונמא ואיתרמי מילתא שנטלה הצונמא משם וליתה השתא.
ולא מחוור לן שאם לא סמך אלא משום שהיה שם צונמא כשנעקרה יעקור הוא את האילן אלא אף בשנטע שלא ברשות קאמר ואי בעי האי לומ' לו עקור אילנך יכול הוא לומר כן אלא מתני' הא קמ"ל דקוצץ השרשין והן שלו כדקתני קוצץ ויורד והעצים שלו כך תירצו רבותינו ז"ל הצרפתים. וקשה לי היכי קתני ג' טפחים אפילו טובא נמי יחפור כיון דשלא ברשות הוא עומד שם ואם רצה קוצץ, אלא ה"פ: ואי לאו צונמא וזה סמך שם שלא ברשות והחזיק והיו שרשין יוצאין מעמיק שלשה טפחים ותו לא שהרי החזיק.

אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל וכו'. ואי לא סמיך היכי משכחת לה. פרש"י ז"ל ואי לא סמיך איניש היזק למיצר חברו אפילו בשאין שם דבר הנזוק ואית ליה לר' יוסי דאלו שניהם מזיקין הם משכחת לה דליסמוך חד מיניהו בריש' הרי חברו מעכב עליו.
פי' לפירושו: אי אמרת בשלמא הבא ליסמוך בצד המצר סומך והכי נמי כשסמך א' מהם אין חברו יכול לעכב עליו עכשיו כשבא לו לסמוך י"ל לו כי היכי דאת לא ארחק' אנא נמי לא מרחקנ' ואע"פ שסמכת בתחלה נהי דאהני לך דלא מצינא לומר לך הרחק חצי הרחקה אבל מ"מ כי היכי דאת לא ארחקת אנא נמי לא מרחקנא כלל אי אמרת דאין א' מהם יכול לסמוך בתחלה בצד המצר והכא בשבאו שניהם לסמוך בבת אחת או שסמך א' שלא ברשות היכי שרי ר' יוסי בלא הרחק' הא ודאי מצי כל חד מיניהו למכפיה לחבריה לארחוקי פלגו הרחק' אלא ש"מ הבא לסמוך סומך.
ונוסחי ספרד שכתוב בהן למה ליה למימרא ליה הכי נמי מפרשינן להו למה אומר לו עד שאתה אומר לי דמשמע שאינו יכול לכופו לזה להרחיק אדרבה יכפנו להרחיק אף הוא חצי ההרחקה שאם קדם וסמך שלא ברשות סמך ולמה ליה למימר עד שאת' אומר ליה וכו' דמשמע שאם הראשון רוצה להרחיק אף זה יש עליו להרחיק ואם אינו רוצה אף זה אינו מרחיק אלא ש"מ בא לסמוך סומך וכדפרישית.
ואי קשיא לך וכי ס"ל הבא לסמוך סומך מי ניחא והא גבי בור צריך השני להרחיק שלשה טפחים לדברי הכל איכא למימר גבי בור שאני דכי מרחיק ג' טפחים מהני ומפני שסמך הראשון לא נשבר זה וצריך להרחיק שלשה כדי שלא יהא סותר בידי' בור של חברו ומ"מ אינו מרחיק אלא ג' טפחים ולא מהני בהכי הקדמתו של ראשון אבל גבי חרדל ודבורים אין חצי ההרחקה מועלת כלום שהרי באו' ואוכלו' וכיון שזה לא הרחיק אף זה אינו צריך לעשות כל ההרחקה וחצי ההרחקה אינה מועלת כלום ועוד דהתם כשחפ' הוא שעשה כל הנזק ולא עכשיו אבל בחרדל עכשיו הוא מזיק כל שעה ושעה הילכך כיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק.

לא אף על גב דליכא כותל נמי לא סמיך וכו'. ואם תאמר לימא ליה אין הכי נמי דכי ליכא נמי כותל סומך, ושאני הכי דנזקין המטלטלין נינהו ומצי אמר ליה השתא מיהא איני מזיק ולכשתבנה ארחיק. וי"ל כיון דאילו איתא לכותל אם לא סלקם נמצא מזיק, מהשתא מצי מעכב, משום דאמר ליה דילמא מחזקת עלי
ומהא שמעינן לפותח חלון על חורבתו של חברו, אף על פי שעכשיו אינו מזיק, כיון דאלו בא לבנות נמצא מזיק וסתם חורבות עשויות להבנות, וכמו שאמרו בירושלמי, מהשתא מוחה בידו והדין עמו, וכן השיב הראב"ד ז"ל בתשובה, והביא ראיה מן הירושלמי (פ"ג, ה"י) דגרסינן התם: הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר, כלומר בתוספתא, והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור, פירוש במשנתנו בפרק חזקת, אמר רבי יוחנן שניה היא בגנות שנתנו להפריח [לחפירה], אמר ר' נסה וחורבות לא ניתנו ליבנות, וסלקא התם בתיובתא, אלמא בחורבה שניתנה ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, והוא הדין לפתוח על גגין שלנו המכוסין ברעפים, דילמא למחר עושה אותו גג הראוי לתשמיש אי נמי בית ונמצא מזיקו, ולפי זה אם אינו מוחה עלתה לו חזקה. ואיפשר דחלון שיש בו היזק ראיה לעולם אין לו חזקה, דסתם חורבות עשויות להבנות ולכשיבנה גירי נינהו וצריך לסלקה, ויש מי שאומר דטעמא הכא משום דמצי אמר ליה לא בעינא דתסמוך ומחר אני צריך למיקם בהדך בדינא ודיינא.

אלא מאי קא משמע לן הא קמ"ל דהבלא קשה לכותל. תמיהא לי דכולה שמעתיה משמע דלאביי כולהו הני דמתניתין דקתני בהו כותל שפיר, ולרבא בלחוד קשה מדתני בהו כותל, ואדרבה לאביי קשיא טפי, דאם איתא דלאשמעינן טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך, ואם כן כל הני למה לי, לאשמעינן בחדא ומינה שמעינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך, וי"ל דמשום דהני ניזקין דמתניתין לא דמי חד לחבריה והייתי סובר לומר דדילמא לא בכל מקום אמרו כן, לכך הוצרך לחשוב ולמתני כל הני. כנ"ל.
דירה שאני. פירש הרא"ם ז"ל: אין בעל הבית צריך להימנע מלעשות בביתו חנות של נחתומין מחשש שמא ימלך השני ויעשה מביתו אוצר, לפי דלעולם אין אדם עושה מדירתו אוצר, ודבר רחוק הוא יותר משדה שאינה עשויה לבורות, ולדבר רחוק כל כך לא חששו. ואינו נראה, חדא דבירושלמי משמע דתחת אוצרו לאו דוקא, דכל שכן תחת דירתו דגרסינן התם (פ"ב) כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כל שכן דירתו, אלמא הא דקתני במתניתין תחת אוצרו ריבותא קאמר אפילו תחת אוצרו וכל שכן תחת דירתו, ולא אמרן אוצרו אלא לאפוקי בי תיבנא ובי ציבי דאינה לא דירה ולא אוצר. ועוד דאפילו נמלך והתחיל בתיקוני האוצר איבעיא לן לקמן (בבא בתרא כ, ב) אי הוי כאוצר קודם או כרפת קודמת, אלמא לאו משום דלא חששו לשמא ימלך ויעשה ביתו אוצר, אלא הכי פירושו דירה של נחתום שאני, דכיון שאדם עשוי לעשות בדירתו לפעמים חנות של נחתומין וצבעין אי נמי להכניס בדירתו רפת בקר אין מונעין ממנו, שאין לאסור דירתו עליו, כיון שעדיין לא התחיל הראשון באוצרו ואין הנזק מוכן. וכן פירש רש"י ז"ל.
ויש מדקדקין מפני מה לא תירצו גם בזו הוא הדין דאף על גב דליכא אוצר נמי לא סמיך, אלא הא קא משמע לן דהני קשו לאוצר, ותירצו, משום דלאו קושטא דמילתא הכין, אלא ודאי אי ליכא אוצר סמיך דהא קתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר, ואההיא ברייתא סמיך.
ולי נראה דמגופה דמתניתין נמי איכא למידק דקתני באמת ביין התירו, והגע עצמך [מאי סלקא דעתך] אי ליכא אוצר כלל לא סמיך כי איכא יין שרי מגרע גרע, דהא דקתני ביין התירו אינו אלא לומר שאוצר יין אינו כאוצר פירות שההבל מזיקו.

דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. יש מפרשים דהכי קאמר דיקא נמי דדירה שאני, מדקתני הכי בהא ולא קתני בשארא דמתניתין. וקשיא לי, דילמא הוא הדין לאינך, אלא הא קא משמע לן דאפילו רפת בקר דקשי היזקיה ומסריח כל מילי ואפילו יין, אם קדמה לאוצר מותר, וכל שכן הני אחריני דכולה מתניתין, והיינו נמי דנקט בברייתא רפת בקר ולא נקט חנות של נחתומים שבו פתח התנא ברישא ונראה לי דרב פפא אכולה דפירוקא דפריק לעיל קא מהדר, והכי קאמר דירה שאני, ודייקא נמי דהני כולהו דתני במתניתין מן הכותל ומן האוצר, לאו למידק מינה טעמא דאיתנהו הא ליתנהו לא, דאם כן הרי זה כאלו מפורש במשנתנו תחת אוצרו בשקדם אוצר הא ליכא אוצר סמיך, ואם כן למה הוצרך תנא דברייתא למיתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר ומתניתין גופה תני הדין, דהא תני תחת אוצרו ולומר דוקא בדאיכא אוצר, אלא על כרחין אוצרו לא דייק ולא מידי, ואינך כולהו נמי לא דייקי מידי, דכותלו לאו דוקא, אלא הא קא משמע לן דהני קשו לכותל כדאמרן. ומיהו מאן דמקשה ליה לרבא לא דייקי ליה הכין, דאפשר דברייתא דיוקא דמתניתין קא מפרשא, והיינו דאכתי קא מקשה ואזיל מאילן ומשדה וירק וחרדל ודבורים.
עוד נראה לי לפרש, דהכי קאמר, דירה שאני, ותדע דלכולי עלמא בניזקין דגירי ליכא דינא דקדימה, ואפילו לאביי דאמר אם בא לסמוך סומך, לכשיבנה שם חברו כותל כופהו לסלק נזקיו ואילו הכא קתני אם קדמה רפת בקר לאוצר מותר, ולא עוד אלא שמותר לחדש אחרים כשיסלק את אלו, שהרי הוא מדליק אישו בחנותו לכשיכלה הראשון, וכן לכשיגרוף הרפת עוד מחדש אחר אלמא על כרחין טעמא משום דדירה שאני. כנ"ל.

תא שמע מרחיקין את האילן מן הבור וכו' בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. איכא למידק, אדרבה, הא לעיל משמע איפכא דאביי הוא דמחזר לתרוצה לדרבנן אליביה ולא רבא ורבא דרבי יוסי בלחוד הוא דאיצטריך ליה לפרוקי אליביה. וי"ל הא ודאי אביי איצטריך לפרוקי הא דרבנן אמאי מצרכינן לארחוקיה אפילו כי איכא בור נמי, כיון דשרשין ליתנהו השתא אלא שעתידין לבא, והרי זה כסומך למצר שדה העשויה לבורות, ובצד זה הוא דמסתייע מינה רבא ואיצטריך אביי לפרוקי, אלא מיהו מדקתני מן הבור משמע דדוקא בדאיכא בור מיהא, וכפירוקה דאביי, ובדין הוא דלעיל מיד הוה ליה לאקשויה אדרבא ולפרוקה כדאקשי ופריק הכא, אלא משום דבעי לאקשויה מכולהו בבי דמתניתין ניחא ליה לנטורי עד דפריך מבבי דמתניתין כסדרא דמתניתין.

כדאמר רב פפא בלוקח הכא נמי בלוקח. כלומר, שנטע אילן בשדה זו ומכרה לאחר ואחר כך בא וחפר בשדה הסמוכה לה. ואם תאמר אם כן רישא דקתני ואם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אף הוא בלוקח, ואם כן כיון שנעשה ברשות גמורה למה נותן דמים; ותירצו בשם ר"י ז"ל דלהפסד מרובה חששו. ועוד צריכא תלמוד, דאי הוא לא חשש ועשה שלא כהוגן, היאך נחוש לו אנחנו, ומצאתי לרמב"ן נ"ר שאמר דשמא טעמא דמילתא מפני שישובו של עולם באילנות, וכמו שאמרו בירושלמי, ולפיכך הקילו בה.

טעמא משום עבודת הכרם הא לאו משום עבודת הכרם סמיך. הוא הדין דהוה מצי למפרך מינה בלאו הכי, ולימא ארבע אמות אין עשרים וחמש אמות לא, אלא אלומי אלמה לקושיא, דאפילו הני ארבע אמות דוקא משום עבודת הכרם דמזיק בידים, הא לאו הכי כלל כלל לא.

דיקא נמי דקתני אם היה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. פירוש ומדקתני זה סומך וזה סומך משמע ואפילו כל מילי, ואפילו זה בור וזה אילן, ומי לא עסקינן שהבור קדם ואפילו הכי זה סומך אילן בלא הרחקה, ואם כן תיקשי אפילו לאביי, אלא מאי אית לך למימר על כרחין במפסיק צונמא.

הכי קאמר אי לאו צונמא והיו שרשים יוצאין וכו'. לאו למימרא דאי לאו צונמא מעיקרא וסמך שלא כדין אינו קוצץ ודי במעמיד שלשה טפחים, דבכי הא אפילו האילן בעצמו יקוץ, אלא הכי קאמר, אי לאו צונמא השתא, כגון שנעקר לבסוף, קוצץ שלשה שלא יעכב את המחרישה.

אי הכי אימא סופא רבי יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבוריי הרחק דבוריך מחרדלי וכו' ואי דלא סמך היכי משכחת לה. פירוש מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני רבי יוסי אוסר בשניהם, על כרחין דלא באו שניהם בבת אחת היא מתניתין, דאם איתא, כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי, על כרחין אם באו לסמוך בבת אחת כל אחד מהם צריך להרחיק חצי ההרחקה, והילכך הוה ליה למתני' רבי יוסי אוסר בשניהם, אי נמי זה מרחיק וזה מרחיק, אלא על כרחך בשסמך בעל הדבורים למצר תחלה, ועכשיו כשבא בעל החרדל לסמוך בעל הדבורים מזקיקו להרחיק כל ההרחקה משלו כדי שלא יזיק את דבוריו, ואם איתא קמא היכי סמיך, ואי כשקדם וסמך שלא ברשות, הוה ליה לבעל החרדל להכריחו לסלק דבוריו ולהרחיקם חצי ההרחקה, ומדקתני מתיר בחרדל ותני נמי עלה מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבוריך מחדלי, משמע דאין בעל החרדל יכול לכוף לבעל הדבורים להרחיק כלל, כיון שקדם וסמך, אלא שהוא טוען עליו דייך שסמכת ולא הייתי רשאי להזקיקך להרחיק, אבל שאני ארחיק יותר ממך לא אלא אם תרחיק חצי ההרחקה, אלא ודאי בהיתר הוא שסמך ודלא כרבא.
ואם תאמר דילמא כשעשה שלא ברשות, ואפילו הכי אינו יכול לכופו להרחיק, דזכה בקדימתו שלא לסלקו, וכענין ששנינו לענין אילן ובור אם הבור קודם קוצץ ונותן דמים; לא היא, דלגבי אילן דוקא הוא שאמרו משום דלהפסד מרובה חששו, אבל בסילוק דבורים אין שם הפסד מרובה, ועוד דהוה ליה למיתני מרחיק את הדבורים ונותן דמים כמו ששנינו באילן.
ואיכא למידק, מאי קא מקשה ליה מדרבי יוסי, דהא אמרינן לעיל דלא קאמר רבא אליבא דרבי יוסי אלא בבור דוקא ומשום גירי, דכל מא ומרא דקא מחי ליה מרפי ליה לארעיה, הא בעלמא מודה רבא אליבא דרבי יוסי, ואנן בכולה שמעתין מדרבנן מקשינן ליה לרבא. יט"ל דהכי קא מקשה, אי אמרת בשלמא הבא לסמוך בצד המצר סומך לכוליה עלמא, משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן דבהא קמפלגי, רבנן סברי כיון דקאי ברשות סומך, כשבא השני לסמוך צריך לעשות ההרחקה משלו ואפילו בחרדל ודבורים, ורבי יוסי סובר אף על פי שסמך הראשון ברשות, יכול הי' השני לומר לו לא דייך שסמכת בלא הרחקה מפניח קדימתך ואף על פי שדבוריך מזיקות לחרדלי, אלא שתזקיקני להרחיק גם כשאבוא לסמוך, לא כל הימך; אלא אי אמרת ראשון שבא לסמוך אינו סומיך, בחרדל ודבורים בלחוד דפליגי, במאי פליגי, ולעולם מדרבנן קא מקשה.
ואם תאמר לרבי יוסי מאי שנא מבור, דאמרינן דראשון שסמך למצר שני ריך להרחיק לפחות שלש כדיכנו הראשון, אם כן גם כאן ירחיק בעל הרדל שבא באחרונה חצי ההרחקה מיהא כדינו הראשון. יש מי שתירץ, דלגבי בור היינו טעמא משום דמהני הוא בהרחקתו קצת, שאלו היה חופר סמוך ממש לבורו של חברו היה מקלקלו ומפילו בידים, אבל כאן מה הועיל בהרחקה מחצית ההרחקה הרי הדבורים עדיכין באות ואוכלות וניזוקות, והילכך בכדי לא ירחיק. ועדיין אינו מתיישב בעיני דודאי נראה לכאורה שהשני צריך להרחיק כל ההרחקה, דאי לא לרבנן דאמרי מרחיקין את החרדן מן הדבורים חצי ההרחקה היא, ומה הועילה הרחקתו.
ומכאן נראה לי ראיה שהשני שבא לסמוך מרחיק את הכל, דראשון שקדם [וסמך] וזכה זכה לגמרי, אלא נראה לי דלרבי יוסי בור שאני, דכיון דדבר קבוע הוא ואי אפשר להרחיקו, הילכך כיון שקדם וזכה זכה, דהשני כונס בתוך שלו כשיעור הרחקת שני בורות כדי שלא יזיק. ואף לרבנן בחרדל ודבורים כן אבל לרבי יוסי אף על פי שקדם וסמך יש לו רשות, כיון שהנזק אינו מצוי באותה שעה, אפילו הכי כיון שהדבורים אינו דבר שיפסיד לגמרי הרחקתו ויכול הוא לטלטלן בלא הפסד מרובה, אם הוא אינו רוצה להתרחק בעל החרדל אינו מחוייב להתרחקג כלל.
עוד נראה לעיקר פירוש ת"ש, דלעולם מדרבנן קא מקשה, אלא דאייתי הא דרבי יוסי משום דמיניה שמעינן דאף הדבורים מזיקים לחרדל, וקס"ד השתא דבהא לא פליגי רבנן כלל אלא אף לדידהו תרווייהו מזקי אהדדי. ועוד שמעינן מדרבי יוסי דמתניתין כשקדם בעל הדבורים וסמך, ולא שבאו לסמוך בבת אחת, מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני רבי יוסי אוסר בשניהם ומינה שמעינן דרבנן נמי בהא קאמרי מרחיקין את החרדל מן הדבורים, כלומר בשקדם בעל הדבורים וסמך, אלמא אפילו לרבנן ראשון שבא לסמוך סומך ואפילו בדברים המזיקין, כיון שאין הנזוק מצוי באותה שעה.

מאחר שבארנו שכל שאילו היה הדבר המקבל נזקו של מעשה זה בתחום חברו נזק זה מזיקו מעכשו אף כשאינו לשם צריך הוא להזהר מנזקו ובלבד בשדה העשוי להיות אותו דבר בתחומו מעתה כל אלו האמורים במשנה בהרחקת הכותל אפילו לא היה שם כותל אסור ובלבד בשדה העשויה לבנות שם כותל ויראה לי בכל אלו שיש להם התנצלות בטענת הסרתם לכשיבנה אא"כ הלה טוען שמתירא שמא יבא עליו בחזקת טענה ומ"מ לדעתנו אין להם חזקת מחילה ואם סמך שלא כדין סמך וחייב לסלקו לכשיבנה חברו אא"כ בא בטענה וגאוני ספרד הראשונים חולקין לומר שכל שאין שם כותל סומך וכל התירוצים הבאים בסוגיא הוא הדין דאע"ג דליכא כותל דחיות הם ואין סומכין עליהם וכל זה מפני שהם סוברים שאין זה גירי כמו שהקדמנו דעתם במשנה וכל שאין הנזק מצוי סומך ברשות ומאחר שסמך אין צריך לסלק וזה שאמרו אם קדמה רפת בקר מותר כך הדין לדעתם בכלן אלא שגלה באחת מהן ויש בזה דעת שלישית והוא שזה אין לו לסמוך אלא שאם סמך ולא מיחה החזיק ויש חולקין שלא החזיק אף בטענה ונמצאו ארבע מחלוקות בדבר:

מ"מ לשטתנו אתה צריך לפרש זו של רפת קודמת וענינה הוא שאמרו במשנה במי שהיה לו חנות תחת אוצר חברו שלא יעשה בה חנות של נחתומין ושל צבעים מפני שצריכין לאש תמיד והבלא עולה ומזקת לאוצר וכן לא יעשה לשם רפת בקר שאף הוא הבלא מתילדת ממנו ומזקת ודוקא באוצר של תבואה או פירות ושאר דברים אבל אם היה אוצר זה של יין מותר לעשות תחתיו חנות לנחתום ולצבע שאין חום האור מזיקו ודוקא בארץ ישראל כמו שיתבאר למטה וברפת בקר מיהא אסור ובדבר זה אילו לא היה שם אוצר לחברו אין זה נמנע מלעשות תחתיו אף רפת בקר ואע"פ שהזק זה גירי והדבר מצוי לבעל עליה לעשות מעלייתו אוצר תדע שטעם זה הוא מפני שבית דירה אינו בכלל שאר דברים לענין זה ונחתומות וצבעות ורפת בקר עניני דירה הם ואין מונעין אותם אא"כ הדבר מוכן לקבל הנזק מעכשו ומעתה כל שהיתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר ויש מפרשים שאף בזו שוה הוא הדין לשאר דינין ופירוש דירה שאני שאין הדירה עשויה לעשות בה אוצר והרי זה בכלל שדה שאין עשויה לכך ולפירוש זה אם היתה עיקרה לכך אף כשאין שם אוצר אסור ושיטה זו היא לגאוני ספרד ושטה ראשונה לגדולי הצרפתים והן הן הדברים:

יראה לי בכל אלו שאמרנו להרחיק שאם עשאן באמצע שדהו ואח"כ מכר חצי שדהו ונשאר אותו דבר המזיק סמוך לשדה הלוקח עכשו ביד חברו שחייב לסלקו ושמא תאמר והלא בהרחקת אילן מן הבור שלדעת חכמים שאין מחלקין בין הזק גירי להזק אחר אמרו שבלוקח אם קדם האילן לא יקוץ והיה לנו לומר כן לדעת ר' יוסי אף בהזק גירי יראה שלא אמרו כן אלא באילן שיש הפסד בקציצתו וכן בבור אבל אלו שבמשנה שאין צורך להם אלא בשנוי מקום צריך לשנותם הואיל ואין שם פסידא וכן כל כיוצא באלו ומ"מ אם לא חייבו לסלק והזיק אינו משלם ואע"פ שבהרחיק כשיעור אמרו שאם הזיק משלם מה שהזיק מפני שבשעת ההנחה היה שם מקבל הנזק אבל כל סומך ברשות שלא היה שם מקבל הנזק בשעת ההנחה אם הזיק אינו משלם ומ"מ לדעתנו כל שאין לו פסידא בשנוי מקומו והתרוהו לשנות חייב:

יש סברא לקצת חכמי הדורות שאף בלוקח הואיל וגירי הוא צריך להרחיק אע"פ שיש פסידא בסלקו ונסעדים בה על פירוש מחדש שיש להם בסוגיית חרדל ודבורים ואין הדברים נראין ולתלמידי גדולי המפרשים ראיתי סברא אחרת מכרעת על ענין זה והוא ששנים שלקחו מאחד צריך להרחיק בכל הזק שהוא גירי אבל מכר חצי השדה ושייר חציו האחר לפניו ודאי מוכר בעין יפה מוכר והוא מכר לו על דעת שלא יצטרך להרחיק ואם המזיק בחלקו הוא צריך להרחיק ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי בהפך הדברים וזה לשונם חד בר נש זבין פלגו דרתיה שייר בה חד נחתומי פירוש בית האופה אתא עובדא קומי ר' יוסא אמר את אתית עליה הוא לא אתא עלך ותני כאן אם קדמה רפת או חנות לאוצר אין יכול למחות:

התבאר במשנה ממשניות הסדורות למטה שלא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות ודבר זה יש שפרשוהו בששדה הראשון נטוע ירק ולענין כלאים וזה שייעדנו הרחקה לנוטע ולא לבעל הירק או למצע ההרחקה ביניהם מפני שסתמן לירק והמשנה עליו להרחיק כל הצריך משלו וכן הדין בשהיו שניהם נטועים ובא אחד וקצץ ורצה לזרוע ומה שאמרו עליה ארבע אמות שאמרו כדי עבדת הכרם ר"ל שהרחקתם לענין כלאים בכדי שעור עבדת הכרם כמו שהתבאר שם נותנין לו עבודתו וזורע את המותר ולענין פסק מ"מ אין זה כלום שהבאת אילן בירק מותרת אף לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד ואין צריך לומר נטיעת אילן בתחום יניקת הירק או אפילו בתוכו ומ"מ אפשר לפרשה לדעת זה בגפנים כמו שבארנו שאסור לזרוע ירקות או תבואות בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או התבואה אלא שהמשנה נשנית בלשון אילן סתם וכן שאמרו בה אחד כל הגפנים ואחד כל האילן ואף מצד שרשים המתפשטים מתחת הקרקע אין בה שלא נאמר דבר זה אלא לענין בור והרי התרנוה אלא סבת הענין הוא מה שנאמר עליה ארבע אמות שאמרו כדי עבדת הכרם והוא שהיו חורשים אף הכרמים במחרישה ובוצרין אותם בעגלות ואם נטיעה זו בגפנים צריך לו מקום פנוי שלא ליכנס עגלה בתחום חברו ואם אין שם כרם שלא ליכנס שם במחרשתו ולמטה יתבאר שבבבל שמחרשתן קצרה די בשתי אמות ומ"מ דוקא בגפנים ואע"פ שהיה שדה חברו נטוע גפנים גם כן כל שבגפנים לגפנים דיו בשתי אמות בבבל הא אילנות לאילנות או אילנות לגפנים או גפנים לאילנות צריך ארבע אמות בכל מקום מפני שיקצר לו הדרך להתפשטות ענפי האילן והוא מקלקלן ואם היה גדר בנתים זה סומך לכאן וזה סומך לכאן שהרי גדר מונעו שלא ליכנס בתחומו ולענין כלאים למי שמפרשה בגפנים וירק צריך לעיין שהרי איסורו תלוי בשני דברים אחד עירוב ענפיהם מלמעלה מפני מראית העין ועירוב יניקת שרשיהן מלמטה מעיקר איסור ולדעת האוסר באחת מהן על הדרך שביארנו בראש המסכתא היאך נשמרו מיניקת שרשיהם בגדר אלא שקצת מפרשים מעמידים אותה אף לענין פסק במפסיק צונמא ר"ל סלע חזק מונע יניקתם ואין ספק שחשש עבודת הכרם גירי הוא ומעכשו הוא צריך לעבוד ואפילו לא היו שם עכשו גפנים או אילנות יש לחוש לקלקול קרקע עצמו מצד הכנסו לשם במחרישתו ועגלתו וכן מאחר שאנו פוסקים שהבא לסמוך אינו סומך אף בלא טעם קרקע עצמו היה אסור מטעם שמא יטע זה שם גם כן גפנים או אילנות אם היה שדה העשויה ליטע ומ"מ בשדה שאין עשויה ליטע אין לנו לחוש מפני היזק שרשים לענין פסק שהרי אין לשרשים דין גירי כמו שביארנו:

היו שרשים אלו מתפשטין לתוך שדה ראובן הואיל ואין זה צריך לחפור שם בור קוצץ מהם כל שבעמק שלשה טפחים שלא יעכבו את המחרישה ואינו חושש לקלקול האילן ואם היה צריך לחפור שם בור קוצץ בכל מה שימצא כמו שיתבאר יש מקשים והלא שמועה זו על נוטע בתוך ארבע אמות היא והיאך לא יקוץ את כלו אפשר שהיתה שם צונמא והוסרה ונמצא נוטע כדין או שמא בנטען חוץ לארבע אמות ונתפשטו הוא אומר או שמא החזיק ומ"מ בספרים מדוייקים נמצא כתירוץ ראשון שהם גורסין ואי ליכא צונמא השתא וכו':

התבאר במשנה ממשניות הסדורות למטה שמרחיקין את המשרה ר"ל מים שבגומא ששורין בהם את הפשתן מן הירק כגון הכרוב והשומין וכיוצא בהם בכדי שיעור שלא יזיק מפני שמי משרה מפסידין את הירק וכן הכרישין מן הבצלים מפני שמפיגין טעמן וכרישין אלו יש מפרשים כרתי ויש מפרשים כרשינין וכן החרדל מן הדבורים מפני שהחרדל סבת הפסד הדבש שהדבורים אוכלים מעלי החרדל ומתוך שפיהם חד חוזרות ואוכלות את דובשנן ואמרו באותה משנה ר' יוסי מתיר בחרדל ודבורים מפני שאומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך הרחק אתה את דבוריך שאוכלות לגלוגי חרדלי ופסקו בגמרא כר' יוסי ומ"מ התבאר בסוגיא זו שאף במשרה וכרתי הוא מתיר שכל שאין שם היזק הנקרא גירי על הניזק להרחיק עצמו כמו שכתבנו וזו אין בה גירי שאין הנזק בא אלא לאחר שפסקו מעשיו של מזיק ומי משרה נבלעין הם ומרפין את הארץ ומסריחין ומעפשין אותה ואחר כך מתילד מאותו עפוש הפסד הירקות וכן הכרתי אין גופם מזיק אלא מתוך התפשטותם כשהם גדלים ריחם מתפשט על הבצלים ומפיגים חזק טעמם ואין זה אלא הזק המתילד וחרדל הרי אין גופו מזיק לדבורים ואין זה אלא גרמא בעלמא והילכך הכל מותר ולא אמרו בגרמא בנזקים אסור ומעכבין עליו אלא באותה שהיא בכלל גירי כמו שיתבאר:

ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים שצריכין להרחיק במשרה וירק שלשה טפחים שכל פחות מיכן הזק הבא בידים הוא כדין הרחקה שבשיח ומערה ואמת המים אבל הרחקה עד שלא יבא הנזק מאליו לא יש פוסקים במשרה וירק שצריך להרחיק וכוללין אותן בגירי ואין דבריהם נראין וכן יש פוסקין בחרדל ודבורים שצריך להרחיק אא"כ בלוקח על הדרך שפירשנו למעלה שנמצא ברשות ואף גדולי הפוסקים יראה שכתבוה כן ולא נראו דבריהם כלל בזו אלא בין בלוקח בין בכל אדם אין מרחיקין שאין כאן גירי כלל:

ממה שכתבנו למדת שהחופר בור בשלו שלא בסמוך לבורו של חברו ר"ל שאין לחברו בור לשם מרחיק שלשה טפחים משפת התחום ודיו:

נתחדש בימי הגאונים באחד שהיה לו אילן בסוף שדהו ובא חברו וחפר בור סמוך לסוף שדהו כנגד אותו אילן והלה סבור למחות מחמת שקצת פירותיו נופלות לתוך הבור ונמנו וגמרו שאינה טענה ויכול זה לחפור בשלו נתחדש עוד לגאונים בדינים אלו בשנים שיש כותל משתף ביניהם שאם באו שניהם לחפור בבת אחת חלון סתום לצרך תשמיש זה כנגד זה כל אחד מונע לחברו אלא אם כן עובי הכותל מספיק לכך וכן כל שהאחד מתחיל בה קודם שישלים האחר ואומר אף אני אעשה כמוך אבל אם בא האחד וחפר וזה מונעו מצד שאומר שמא אמלך ואפתח שם גם כן אין מונעו בכך ואין זה ממיני הנזקים כדי לעכב ולא עוד אלא שאם קדם האחד ושתק האחר ולא מיחה זכה ואינו יכול עוד לפתוח מצדו כנגד אותו שפתח זה וכן דנו קדמוננו שבנרבונה הלכה למעשה וכן במי שהיה כותלו כנגד כותל חברו ובא לפתוח בה חלון והלה אומר שאף הוא רוצה לפתוח חלון כנגדו בכוון שניהם מעכבין אבל אם אמר שמא אמלך לפתוח כנגדו אין שומעין לו ואם קדם זכה:

ראובן שהיה לו כותל על חורבתו של שמעון ואותה חורבה פרוצה מכל וכל ואין שמעון משתמש בה כלל ובא ראובן לפתוח לו חלון על חורבה זו לפי שטתנו יכול שמעון למנעו שכל חורבה עשויה היא ליבנות ולדור שם ומ"מ מעשה היה ונתחבטו בה חכמי קדמונינו שבנרבונה וכן במי שרצה לפתוח חלון על גג רעפים של חברו שאין שם שום תשמיש ומהם מי שהתירו הואיל ואין ההזק לשם עכשו ומ"מ יש לגלגל בדין זה ענין אחר אם נמלך זה ובנה או סתר את גגו ועשאו גג חלק הראוי לתשמיש אם נאמר לשטתנו הואיל ויכול האחר למחות בשעת עשייתו ולא מיחה אם החזיק הלה או שמא הואיל ועכשו אין לזה הזק אף הוא אומר שלא חשש למחות ונראין הדברים שאין חזקתו חזקה וסותם על כרחו וכן דנוה גדולי המפרשים בכל חזקה שאין צריכה מחאה עד שיהא התשמיש בשעה שיש לו לזה היזק בו ולשיטתם אין צריך לומר שאין כאן חזקה שהרי אין מחאתו כלום אלא שאף הם מגלגלים בה דין אחר מאחר שבדין פתח לדעתם אם זכה בה לעולם ואף בזו נראין הדברים שלא זכה שהרי אנו מעכבין מחאתו מצד שאין לו היזק בה עכשו והיאך מפסידין לזה קרקעו עד שלא יוכל עוד לבנות כנגדו בקרוב ארבע וזה פשוט אצלי אע"פ שראיתי חולקין בו:

מעשה היה בנרבונה באחד שמשכן קרקע לחברו והיו שם חלונות פתוחות לחצר המלוה ובא זה המלוה ובנה כנגדן וסתם את אורן ועשה סולמות עד שבעלייתו וירידתו היה רואה בקרקע הממושכן בידו וכשבא הלוה לפדותו אמר להסיר כל אותן הנזקין שזה שלא מיחה מפני שלא היה דר שם ולא היה מגיע ממנו לו היזק על הדרך שכתבנו למעלה וזה אומר כבר החזקתי ויראה בה שאין כאן חזקת מחילה על הדרך שכתבנו הא מ"מ חזקת טענה ובשלש שנים לא נפקעה ואם הוא יורש טוענין לו ומ"מ כל שיהיה הוא דר שם ושתק מחל שלא נאמר שאין חזקה להזק ראיה אלא בשלא על ידי מעשה כמו שביארנו בראש הפרק הא על ידי מעשה יש לו חזקה הואיל וידע ושתק וזה שאמרו לק' נ"ט ב' יגעת ופתחת יגע וסתום כדי שלא שהה בשתיקה עד כדי שיראה ויזיק:

היה הלוה דר שם וטען שזה שלא מיחה מפני שהיה מתירא ממנו מחמת חובו אין זה כלום שהרי משכונו בידו ואפילו נתחייב לו מצד אחר הרי אמרו בבורח מחמת ממון שמחזיקין בנכסיו פתח מקבל המשכון חלונות מביתו לחצר המשכון והחזיק בהן שלש יש אומרים שהחזיק ויש להם לדעתם ראיה בסוגית אשת איש צריכה למחות האמורה בפרק שלישי ומ"מ רוב מפרשים מסכימים הואיל ואינו מחזיק בגוף קרקע ואף זה אינו נזוק עכשו בה שאינה חזקה וכן כתבוה שם חכמי הדורות שלפנינו:

מקצת מחברים כתבו בחבוריהם שנשאלה שאלה לגאונים בראובן שהיתה לו עליה במבוי אחד והיה לשמעון בית כנגדו מקורה ברעפים והרי שהיה לראובן ראייה על גגו של שמעון ולא היה קפיד בכך ובא שמעון ומכר ביתו ללוי ובא לוי ונתץ חציו ועשאו חצר והגביה את החצי האחר ועשה בו גג ועליה ועכשו ראובן רואה מעלייתו לחצר ובא לוי להגביה כותל חצרו עד למעלה מעלייתו של ראובן ולהאפיל עליו והשיבו שאין בידו להאפיל הואיל ואין כאן רחב ארבע אמות שכבר קדמה חלונו והיזק ראייתו של זה אינו מעכבה שהרי הוא גרם לה ואח"כ טען לוי שכבר החזיק עליו בהאפלה וכבר אני מאפילך על דלת העלייה ואין זה כלום שאין חזקה לדבר אחד בחברו ואחר כן חזר ודן עם שמעון שכתב לו מתהום ארעא עד רום רקיעא והואיל ואינו יכול לבנות אין זה עד רום רקיעא אלא שאינו מתעכב מצד עצמו של בית כגון שאין לאחד שותפין עליו ולא לאחר מחבואות או מערות תחתיו וכיוצא בזה הא לענין הבא מחוץ אינה טענה:

ונתגלגל בדין זה שהיתה לראובן תאנה גדולה והיו נופיה נוטים על גג עלייתו החדשה ובא לקוץ אותם ענפים שלא לעכב הטחת גגו והיה ראובן טוען שהוא גרם לעצמו את ההיזק ובזו מיהא אין טענת ראובן טענה שכל שהאילן נכנס בשלו אינו מעכב בנינו בשבילו וקוצץ ואין בכך כלום:

דירה שאני כלומר לא עביד איניש דעביד מבית דירתו אוצר ומשום הכי כי ליכא בה בעליה עדיין אוצר לא אמרינן דילמא למחר מימלך ועביד בה אוצר וא"ת הא אמרת דאפילו שדה שאינה עשויה לבורות קאמר רבא לא סמיך וכיון שכן תהוי האי עליה נמי כשדה שאינה עשויה לבורות. לא דמי דאילו שדה אע"ג דאינה עשויה לבורות עביד איניש דמימלך ועביד בה בורות אבל הא אמרינן דלא עביד איניש דעביד מבית דירתו אוצר ומש"ה כי ליכא אוצר בעליה לא חיישינן דילמא מימליך ועביד לה אוצר:

דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר אלמא כי לית בה אוצר עביד בה תחתון רפת בקר ולא חיישינן דילמא מימליך ועביד אוצר שמע מינה:

הכא נמי בלוקח. פי' כגון ראובן שיש לו שדה ויש לו בה באמצעיתה אילן נטוע ולאחר זמן מכר ממנה מחציתה לשמעון וכשנמדדה השדה הגיע המדה של שמעון הלוקח מן המיצר ועד שפת האילן בכה"ג אתה מוצא שיהא אילן סמוך לשדה חבירו בלי הרחקה אבל שדה שמעון שהוא סמוך לשדה ראובן לעולם אין אחד מהן יכול ליטע אילן סמוך לשדה חבירו בלי הרחקה משום דאמר ליה למחר ממליכנא ועבידנא בור ואתו שרשין דילך ומזקי ליה לבור הדין הוא פירושא דאיסתבר לן בהא דאמרינן הכא נמי בלוקח ואיכא מרבוותא דפריש פירושא אחרינא ולא דייק והאי דפרישנא טפי דייק:

כו. והא דתנן מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו וקא דייקינן מינה טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך ומתרצינן לה אליבא דרבא דכי ליכא כותל נמי לא סמיך, ליתא אלא לטעמיהו דרבנן דאית להו דאפילו במידי דלאו גיריה על המזיק להרחיק את עצמו, אבל לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו לא סלקא, דהני כולהו לכותל הוא דמזקי כדאמרינן טעמא בהדיא דהא קמ"ל דהני קשו לכותל, ומשום היזקא דכותל בלחוד הוא דמחייבינן להו לארחוקי, וכיון דליתיה לכותל ליכא גיריה ולא גרמא דגיריה הילכך לא מיחייבי לארחוקי. וקי"ל כר"י. וה"ה גבי זרעים ומחרישה ומי רגלים ותנור דכולהו הני כי ליכא כותל לאו גיריה נינהו ולא גרמא דגיריה. תדע דהני כולהי דקא משני רבא לא כי ליכא כותל נמי לא סמיך לטעמייהו דרבנן בלחוד קא משני ליה ולאו לטעמא דרבי יוסי, דהא גבי מתני' דמרחיקין את האילן מן הבור דפליג עליה רבי יוסי אפילו בדאיכא בור, וקא משני רבא דכי ליכא בור נמי לא סמיך, למאן, אילימא לר' יוסי אפילו כי איכא בור נמי סמיך, אלא לאו לרבנן, וה"ה נמי בהנך דלאו גיריה נינהו כי קאמרינן דלא סמיך לטעמייהו דרבנן קא אמרינן אבל לטעמא דר' יוסי לא. וקי"ל כר"י. וכי קא מקשינן מיניהי עליה דרבא הכי קא מקשינן, מדרבנן נשמע לר"י, דכי היכי דלטעמייהו דרבנן אע"ג דסבירא להו במידי דלאו גיריה על המזיק להרחיק את עצמו, הני מילי היכא דאיתיה לניזק בההיא שעתא דקא סמיך ליה האיך לניזק אבל היכא דליתיה לניזק בההיא שעתא סמיך ולא מצי אמר ליה למחר סמיכנא ומזקת לי, לר"י נמי דאית ליה במידי דהוי גיריה על המזיק להרחיק את עצמו הני מילי היכא דבעידנא דקא חפר איתיה [לבירא דהאיך] אבל היכא דבעידנא דקא חפר האי ליתיה לבירא דהאיך, אע"ג [דכל מרא ומרא] דקא מחי קא מרפי לה לארעיה והוו להו גיריה, כיון דהאי היזקא לא מזיק ליה לגופא דארעא אלא מחמת דלא חזיא לבורות ובעידנא דקא חפר האי ליתיה לבור דהאיך ולאו שדה העשויה לבורות היא לא מצי אמר ליה למחר בעינא למסמך ולא חזיא ארעאי לבורות, ואמטול הכי אצטריך לפרוקי בכל חדא וחדא לטעמייהו דרבנן דאע"ג דליכא כותל נמי לא סמיך אפילו במידי דלאו גיריה דא"ל למחר מימליכנא וסמיכנא, וה"ה לטעמיה דרבי יוסי במידי דגיריה כגון הבא לסמוך בור בצד המצר בשדה העשויה לבורות דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי:

כז. ת"ש לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו טעמא דאיכא אוצר הא ליכא אוצר סמיך. ולא מצי אמר ליה למחר עבידנא ליה להאי ביתא דידי דעילוי חנותך אוצר. ופריק דירה שאני. דכיון דעד השתא האי ביתא לדירה הוה קאי לא מצי אמר ליה למחר מימליכנא ועבידנא ליה אוצר שאין אדם עושה דירתו אוצר. וכי תימא הא ניחא ללישנא בתרא דאמרינן בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך, אלא להך לישנא דאמרי' בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי קשיא לרבא. להך לישנא נמי לא קשיא, דדירה שאני, דכי אמר רבא בשדה וכיוצא בה דעביד איניש דמימלך ועביד אפילו מידי דלאו אורחיה, אבל דירה לא עביד איניש לאימלוכי עליה למעבדה אוצר. דיקא נמידכי ליכא אוצר סמיך דקתני עלה בברייתא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. וש"מ טעמא דליתיה לאוצר דאין אדם עושה דירתו אוצר, דאי איתיה לאוצר אע"ג דאכתי לא הניח ביה תבואה מצי מעכיב. וכן הלכתא:

כח. ת"ש מרחיקין את האילן מן הבור עשרים [וחמש] אמה טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך. ולא מצי אמר ליה למחר ממליכנא ועבידנא בור. בשלמא להאי לישנא דאמרת בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך מתני' בשדה שאינה עשויה לבורות אלא ללישנא קמא דאמרת דכי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות פליגי בשלמא לאביי ניחא כדאמרן אלא לרבא קשיא. ופריק לא כי ליכא בור נמי לא סמיך. ומקשינן אי הכי אימא סיפא אם האילן קדם לא יקוץ ואי דלא סמיך היכי משכחת לה. ופריק כדאמר רב פפא לקמן גבי חרדל ודבורים בלוקח הכא נמי בלוקח. כגון מי שהיה לו אילן בקצה שדהו או באמצעה ומכר מקצתה לאחר ושייר מקצתה לעצמו מן האילן ולהלן שנמצאו כשתי שדות ואילנו של זה סמוך לשדהו של זה, דכי האי גוונא ודאי אפילו רבנן מודו דלא מיחייב למיקץ, דמעיקרא כי נטע בדנפשיה קא נטע ולא הוה אתי מיניה הזיקא לאחריני לא לאלתר ולא לאחר זמן, וכי זבין ליה מקצת ארעא דסמיכא ליה לאילן להאי לוקח אדעתא דהכי זבין ליה. וכ"ש היכא דזבין מקום אילן ושייר את השאר לפניו. אבל הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. ודוקא לטעמייהו דרבנן אבל לר"י סמיך, דע"כ לא קאמר רבא התם אלא היכא דאתי למיסמך בור דהוו להו גיריה מטעמא דכל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי, אבל גבי נטיעת אילן לא משכחת לה אלא אליבא דרבנן דחיישי להזיקא דשרשין דאתו לאחר זמן, אבל לרבי יוסי לא משכחת לה, וקיימא לן כרבי יוסי, וכי קא מקשינן מינה לרבא משום דמדרבנן נשמע לרבי יוסי כדברירנא לעיל (סי' כו).

ברם צריך את למידע דכי יכלינן לאוקומה למתניתין בדזבין מקצת שדה ושייר מקצתה עם האילן לעצמו, הני מילי לטעמא דמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר, [ד]למאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר לא משכחת לה אליבא דלישנא קמא אלא בדזבין ליה מקום אילן ללוקח, דאי שייריה לאילן לנפשיה, כיון דהאי אילן ממעיט לה לזביניה דלוקח מבורות מכי זבין ליה בטולי בטלה לחזקתיה דאילן מזביניה דלוקח, מידי דהוה אדינא דאחין שחלקו דאין להן חלונות זה על זה. ואע"ג דהאי פירוקא אליבא דרבנן הוא ואליבא דלישנא קמא, מדרבנן נשמע לדרבי יוסי במידי דהוי גיריה:

כט. ת"ש לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות ותני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. כלומר שלא יצטרך ליכנס לשדה חבירו לעבודת כרמו. והוא הדין לאילנו, דלאו דוקא נקט לעבודת הכרם. טעמא דמשום כדי עבודת הכרם הא לאו משום כדי עבודת הכרם סמיך ואע"ג דאיכא [שרשין ד]קא מזקי ליה. ולאו משום היזיקא דבור דמימליך למחר וחפר קא מקשינן, דאם כן (לימא) [למה] לי לאיתויי ברייתא דארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם כי היכי דלידוק מינה טעמא דמשום כדי עבודת הכרם הא לאו משום כדי עבודת הכרם סמיך, בלא האידיוקא נמי תיקשי ליה דשיעור הרחקת אילן מן הבור עשרים וחמש אמה הוא ואע"ג דארחיק נמי ארבע אמות ולאו כלום הוא. אלא כי קשיא לן משום היזיקא דאילנות וגפנים דחבריה קא קשיא לן, דקיימא לן דאילן הסמוך לחבירו בתוך ד"א מזקי אהדדי משום דינקי שרשין מהדדי טפי ומכחשי אהדדי (ולעיקרא) [ולעקירה] קיימי, דהא הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו דקיימא לן (לקמן בבא בתרא פא,א) דאית להו קרקע, היכא דמיקרבי להדדי בתוך ארבע אמות לית להו קרקע (שם פב,ב). ואי לאו דתני בברייתא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, הוה אמינא דהאי משום היזיקא דאילנות דמזקי שרשין להדדי הוא, השתא דתני עלה כדי עבודת הכרם סמיך למצר דהא סמוך לשדה חבירו קתני, ולא מצי חבריה למימר ליה למחר נטענא אנא אילן אחרינא סמוך למצר ומזקי לי שרשין דידך.

ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא. דמשום עבודת הכרם איכא משום היזק שרשין ליכא. ובדין הוא דהוה יכיל לשנויי לא תימא הא לאו כדי עבודת הכרם סמיך למצר בלא הרחקה כלל, אלא אימא טעמא דכדי עבודת הכרם הוא דמרחיק ארבע אמות הא לאו כדי עבודת הכרם בשתי אמות סגיא ליה דכי סמיך נמי חבריה מאידך גיסא מרחיק שתי אמות אחרניתא ואשתכח דמרחקי אילני מהדדי ארבע אמות [ו]לא מזקו אהדדי, אלא ניחא ליה לגמרא טפי לאוקומא בדמפסיק צונמא משום דיוקא דסיפא, היינו דאמרינן דיקא נמי דקתני היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. כלומר זה סומך אילנו לגדר מכאן וזה סומך אילנו לגדר מכאן, ואי דלא מפסיק צונמא [הכי] נמי דקמא מצי סמיך דהא סבירא לן דהבא לסמוך בצד המצר סומך, אלא בתרא היכי מצי סמיך הא קא מזקי שרשין להדדי, לימא מתני' רבי יוסי היא ולאו רבנן. אלא ודאי לא מיתוקמא האי מתני' אלא בדמפסיק צונמא דליכא למיחש להיזיקא דשרשין. ומקשינן אי הכי אימא סיפא היו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכיב את המחרישה ואי דמפסיק צונמא שרשין מאי עבידתייהו. ופריק הכי קאמר אי לאו צונמא והיו שרשין יוצאין לתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה. ושמעי' מינה דהא דקתני היה גדר בינתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, כולי עלמא לא פליגי דלא מתוקמא אלא בדמפסיק צונמא תותי גדר, דאי לאו הכי לא מצי בתרא למסמך אילנו לגדר עד דמרחיק ארבע אמות מאילנא דחבריה. מיהו פלוגתא דאביי ורבא הוא, לאביי דאמר הבא לסמוך בצד המצר סומך סמיך, לרבא דאמר אינו סומך [לא סמיך]. והני מילי לטעמייהו דרבנן, אבל לרבי יוסי לא שנא קמא ל"ש בתרא סמיך דלאו גיריה נינהו. וקי"ל כר"י:

אלא מאי קא משמע לן הא קמשמע לן דהבלא קשה לכותל. תמיה לי דכוליה שמעתיה משמע דלאביי כולהו הני דמתניתין דקתני בהו כותל שפיר ולרבא בלחוד קשה מדקתני בהו כותל ואדרבה לאביי קשיא טפי דאם איתא דלאשמועינן טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך ואם כן כל הני למה לי לשמעינן בחדא ומינה שמעינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך. ויש לומר דמשום דהני ניזקים דמתניתין לא דמי חד לחבריה והייתי סבור לומר דדילמא לא בכל מקום אמרו כן לכך הוצרך לחשוב ולמיתני כל הני כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

דידה שאני. פירש הרא"ם ז"ל אין בעל הבית צריך לימנע מלעשות בביתו חנות של צבעין מחשש שמא ימלך השני ויעשה מביתו אוצר לפי שלעולם אין אדם עושה מדירתו אוצר ורחוק הוא מאד יתר משדה שאינה עשויה לבורות ולדבר רחוק כל כך לא חששו. ואינו נראה חדא דבירושלמי משמע דתחת אוצרו לאו דוקא דכל שכן תחת דירתו דגרסינן התם כנגד דירתו מהו אמר רבי אחא כל שכן דירתו אלמא הא דקתני במתניתין תחת אוצרו רבותא קאמר אפילו תחת אוצרו וכל שכן תחת דירתו ולא אמרו אוצרו אלא לאפוקי בי תבנא ובי ציבי דאינה לא דירה ולא אוצר. ועוד נמלך והתחיל בתיקוני האוצר איבעי לן לקמן אי הוי באוצר קודם או ברפת קודם דאיבעיא לן כבד ורבץ לאוצר מאי תמרי רמוני מאי אלמא טעמא לאו משום דלא חששו דשמא ימלך ויעשה ביתו אוצר. אלא הכי פירושו דירה של תחתון שאני דכיון שאדם עשוי לעשות בדירתו לפעמים חנות של נחתומים ושל צבעין אי נמי להכניס בדירתו רפת בקר אין מונעים ממנו שאין לאסור דירתו עליו כיון שעדיין לא התחיל הראשון באוצרו ואין הנזק מוכן וכן פירש רש"י ז"ל. ויש מדקדקים מפני מה לא תירצו לו גם בזו הוא הדין דאף על גב דליכא אוצר נמי לא סמיך אלא הא קא משמע לן דהני קשו לאוצר. ותירצו משום דלאו קושטא דמילתא הכין אלא ודאי ליכא אוצר סמיך דהא קתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצרו מותר ואההיא ברייתא סמיך. ולי נראה דמגופה דמתניתין נמי איכא למידק מדקתני באמת ביין התירו והגע עצמך אי סלקא דעתך אי ליכא אוצר נמי כלל לא סמיך כי איכא יין אמאי שרי. שהרי מגרע גרע דהא דקתני ביין התירו אינו אלא לומר שאוצר יין אינו כאוצר פירות שההבל מזיקו. הרשב"א.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: דירה שאני דרפת הבקר דירה הוי לפרקים ולא מתחזי כמזיק. עד כאן לשונו.

דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת כו'. ובכולהו הרחקות דמתניתין לא תני הכי כו'. ותימה דלעולם בשאר הרחקות כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמשמע ליה דטפי הוה ליה לאשמועינן בשאר הרחקות אליבא דרבנן ולאביי לא קשיא להאי דיוקא דלא משמע ליה שיהא חדוש בשאר טפי מבדירה או אי נמי משום רבי יוסי נקטיה כדפרישית. תוספי הרא"ש ז"ל.

דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת. יש מפרשים דהכי קאמר דיקא נמי דדירה שאני מדקתני הכי בהא ולא קתני בשארא דמתניתין. וקשה לי דילמא הוא הדין לאינך אלא הא קמשמע לן דאפילו רפת בקר דקשה הזיקיה ומסריח כל מילי ואפילו יין אם קדמה לאוצר מותר וכל שכן הני אחריני דכולה מתניתין והיינו נמי דנקט בברייתא רפת בקר ולא נקט חנות של נחתומין שבו פתח התנא ברישא. ונראה לי דהכי פירושו דאכולי פרוקי דפריק לעיל קמהדר והכי קאמר דירה שאני ודיקא נמי דהני כולהו דתני במתניתין מן הכותל ומן האוצר לאו למידק מינה טעמא דאיתנהו הא ליתנהו לאו דאם כן הרי זה כאלו מפורש במשנתנו תחת אוצרו בשקדם אוצר הא ליכא אוצר סמיך ואם כן למה הוצרך תנא דברייתא למתני עלה אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר במתניתין גופה תני הכי דהא תני תחת אוצר לומר דוקא דאיכא אוצר אלא על כרחך אוצרו לא דייק ולא מידי ואידך כולהו נמי לא דייקי מידי דכותלו לאו דוקא אלא הא קמשמע לן דהני קשו לכותל כדאמרן. ומיהו מאן דמקשה ליה לרבא דייק ליה הכין דאפשר דברייתא דוקיא דמתניתין קא מפרשא והיינו דאכתי קא מקשה ואזיל מאילן ומשרה וירק וחרדל ודבורים עד כאן לשונו. לפי פירושו דהכי קאמר דירה שאני. ותדע דלכולי עלמא בנזיקים דגיריה ליכא דינא דהקדמה ואפילו לאביי דאמר אם בא לסמוך סומך לכשיבנה שם חברו כותל כופהו לסלק נזקיו ואלו הכא קתני אם קדמה רפת בקר לאוצר מותר ולא עוד אלא שמותר לחדש אחרים כשיסלק את אלו שהרי הוא מדליק אשו בחנותו לכשיבנה הראשון וכן לשכיגרוף הרפת עוד מחדש אחר אלמא על כרחין טעמא משום דדירה שאני כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

תא שמע לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו כו'. יש לפרש דהאי שדה שדה ירק הוא והיינו טעמא דמרחיק ארבע אמות כדי שלא יתערב עם הירק ונמצא אסור משום כלאים ואליבא דהאי תנא דסבר דהבאת אילן בירק יש בו משום כלאים דתנן במסכת כלאים פרק א' אין מביאים אילן באילן כו' ולא אילן בירק כו'. ויש לפרש פירוש אחר והוא הנכון דהאי הרחקה לא משום כלאים הוא דתנן בסיפא דהאי מתניתין רבי יהודה מתיר ירק באילן וקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא דהאי הרחקה מפני שדבר ידוע שהאילן יש לו שרשים למטה שיוצאים ממנו אילך ואילך ונרחבין והולכים לכאן ולכאן בין גפנים בין שאר אילנות ולפיכך שנינו לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות כדי שלא יהו שרשיו נכנסים לתוך שדה חברו וכדי שלא יהא העובד אותו צריך ליכנס בשדה חברו בשעה שחופר וזומר ומאבק ובשעה שאורה אותו כדאיתא התם בכדי אורה וסלו וחוצה לו וזהו נקרא עבודת הכרם כלומר הריוח שצריך הכרם והוא הדין לשאר אילנות להיות ריוח לנטות בו שרשיו ושיהא נעבד ממנו. ולענין כלאים נמי שיעור עבודת הכרם הוא שצריך להרחיק אותו מן הזרעים כדתנן במסכת כלאים בכמה דוכתי נותנים לו עבודתו וזורע את המותר. ואם תאמר למי שמפרש שהרחקה זו משום איסור כלאים הוא למה חייבנו בכאן בעל הגפנים והאילנות להרחיק אילניו וגפניו מן שדה חברו כדי שלא תתערב עם הירק ולא חייבנו בעל הירק להרחיק את ירקו מאילניו וגפניו של חברו אי נמי הרחקה זו תהא ממוצעת ביניהם שירחיק זה שתי אמות וזה שתי אמות היינו טעמא דלא עבדי הכי משום דשתי שדות אלו היה שדה של ירק מתחלתה ועכשיו נמלך אחד מהן ליטע את שדהו אילן וגפנים ולפיכך נתחייב להרחיק ארבע אמות אלו שהם עבודת הכרם כולם משלו ולא מצאנו הרחקה זו בינו לבין חברו כדתני בתוספתא דהאי מסכת בפרק המוכר את הספינה שהוא פרק ד' שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהם ליטע את שלו מרחיק ארבע אמות ונוטע. נקצץ הכרם או שלבש הקרקע של בעל הכרם שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהם וקצץ את שלו מרחיק ארבע אמות וזורע כלומר מרחיק תשלום ארבע אמות וזורע שהרי מעיקרא כשנטע את הכרם שתי אמות הרחיק זה ושתי אמות הרחיק זה כמו שאמרנו ועכשיו כשעמד זה וקצץ שמא תאמר כיון שקצץ יהא זורע אותם שתי אמות שהרחיק קודם לכן משלו קא משמע לן מרחיק ארבע אמות וזורע כלומר תשלים ארבע אמות כמו שהיה קודם לכן הא למדת שהמשנה ונוטע מה שהיה קודם לכן עומד לזריעה עליו להרחיק ארבע אמות שהן עבודת הכרם כולם משלו מפני שחברו יכול לומר לו אני לא שניתי כלום ממה שהיה קודם לכן אתה שאתה רוצה לשנות וליטע הרחק משלך ואחר כך תטע. דייקינן השתא משום עבודת הכרם הוא שחייבנוהו להרחיק משדה חברו ארבע אמות אבל אי לאו עבודת הכרם לא היינו מחייבים אותו להרחיק אילנו משדה חברו כלום ואי סלקא דעתך הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך בלא עבודת הכרם נמי תיפוק לי משום דאפשר למחר מימלך חבריה ועביד ליה בור בשדהו ותנן מרחיקים את האילן מן הבור עשרים וחמש אמות הרי עשרים וחמש צריך להרחיק וכל שכן שירחיק ארבע אמות אלא לאו שמע מינה דכיון דליכא השתא התם בור בשדה חברו לא אמרינן דילמא ממליך ועביד בור ומשום הכי טעמא דמשום עבודת הכרם הוא שמרחיק הא בלאו הכי אינו מרחיק וקשיא לרבא. ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא דאי לאו עבודת הכרם משום בור לא הוה מחייב לארחוקי מידי דהא האי צונמא מפסקא ליה בין שרשים לבור אבל משום עבודת הכרם ודאי צריך להרחיק דאף על גב דהא איכא האי צונמא וקא מפסקא באפי שרשים של מטה שרשים של מעלה מיהו הרי הם נכנסים לשדה חברו ומשום הכי צריך להרחיק כדי עבודת הכרם. ולמאן דמפרש נמי להאי הרחקה משום כלאים הוא כיון שדבר ברור בידינו שאיסור כלאים תלוי בשני דברים האחד שלא יהיו השרשים יונקים זה עם זה והשני שלא יהו שעריהן מתערבין זה עם זה מפני מראית העין כדאמרינן התם לענין ערוגה בא ערבוב ובטל את השורה הכא אף על גב דמשום הנקת שרשים של מטה ליכא דהא איכא צונמא דמפסקא משום ערבוב שרשים של מעלה מיהא איכא ומשום הכי צריך להרחיק ואמרינן דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתיים זה סומך לגדר כו'. כלומר אי אמרת בשלמא דמפסיק צונמא היינו כיון דאיכא גדר בינתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר דהא צונמא מפסקא באפי שרשים שלמטה וגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה אלא אי אמרת דליכא צונמא אמאי זה סומך לגדר וזה סומך לגדר נהי דגדר קא מפסיק באפי שרשים שלמעלה שרשים שלמטה מיהא הא ינקי אהדדי וכיון שכן לעביד בהו הרחקה אי משום כלאים אי משום היזק אלא לאו שמע מינה דאיכא צונמא שמע מינה ושאר השמועה פשוטה היא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דיקא נמי דקתני אם היה גדר בינתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. פירוש מדקתני זה סומך וזה סומך משמע ואפילו כל מילי ואפילו זה בור וזה אילן ומי לא עסקינן שהבור קדום ואפילו הכי זה סומך אילן בלא הרחקה אם כן תיקשי אפילו לאביי אלא מאי אית לך למימר על כרחך במפסיק צונמא. הרשב"א ז"ל.

תא שמע מרחיקים את האילן מן הבור כו'. בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. איכא למידק אדרבה הא לעיל משמע איפכא דאביי הוא דמחזר לתרוצא לדרבנן אליביה ולא רבא ורבא דרבי יוסי בלחוד הוא דאצטריך ליה לפרוקי אליביה. ויש לומר דודאי אביי אצטריך לפרוקי הא דרבנן אמאי מצריכי לארחוקי אפילו כי איכא בור נמי כיון דשרשים ליתנהו השתא אלא שעתידין לבא והרי זה כסומך למצר שדה העשויה לבורות ובצד זה הוא דמסתייע וכפרוקי דאביי ובדין הוא דלעיל מיד הוה ליה לאקשויי אדרבא ולפרוקה כדאקשי ופריק הכא אלא משום דבעי לאקשויי מכולהו דמתניתין ניחא ליה לנטורי עד דפריך מבבי דמתניתין כסדרא דמתניתין. הרשב"א ז"ל.

תא שמע מרחיקים את המשרה וכו'. טעמא דאיכא ירק כו' וקשיא לרבא. ללישנא קמא דסבירא ליה דאינו סומך אפילו בשדה שאינה עשויה לבורות ה"ר יונה ז"ל בעליותיו.

אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבורי הרחק דבוריך מחרדלי כו'. ואי דלא סמיך היכי משכחת לה פירוש מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני רבי יוסי אוסר בשניהם על כרחך דלא באו שניהם בבת אחת איירי מתניתין דאם איתא כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דתרווייהו מזקי אהדדי על כרחך אם באו לסמוך בבת אחת כל אחד מהם צריך להרחיק חצי ההרחקה והילכך הוה ליה למתני רבי יוסי אוסר בשניהם אי נמי זה מרחיק וזה מרחיק אלא על כרחך בשסמך בעל הדבורים למצר תחלה ועכשיו כשבא בעל החרדל לסמוך בעל הדבורים מזקיקו להרחיק כל ההרחקה משלו כדי שלא יזיק את דבוריו ואם איתא קמא היכי סמיך ואי כשקדם וסמך שלא ברשות הוה ליה לבעל החרדל להכריחו לסלק דבוריו ולהרחיק חצי ההרחקה ומדקתני מתיר בחרדל ותני נמי עלה מפני שיכול לומר לו כו' משמע דאין בעל החרדל יכול לכוף לבעל הדבורים להרחיק כלל כיון שקדם וסמך אלא שהוא טוען עליו דייך שסמכת ולא הייתי רשאי להזקיקך להרחיק אבל איני ארחיק יותר ממך אלא גם אתה תרחיק חצי ההרחקה אלא ודאי בהיתרא הוא שסמך ודלא כרבא. ואם תאמר דילמא לעולם כשעשה שלא ברשות ואפילו הכי אינו יכול לכופו להרחיק דזכה בקדימתו שלא לסלקו וכענין ששנינו אילן ובור אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. לא היא דלגבי אילן ובור דוקא הוא שאמרו משום דלהפסד מרובה חששו אבל בסילוק דבורים אין שם הפסד מרובה. ועוד דהוה ליה למתני מרחיק ונותן דמים כמו ששנינו באילן. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה מדרבי יוסי דהא אמרינן לעיל דלא קאמר רבא אליבא דרבי יוסי אלא בבור דוקא ומשום גירי דכל מרא ומרא כו' הא בעלמא מודה רבא אליבא דרבי יוסי ואנן בכולה שמעתין מדרבנן מקשינן ליה לרבא. יש לומר דהכי קמקשה אי אמרת בשלמא הבא לסמוך בצד המצר סומך לכולי עלמא משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן דבהא קמיפלגי דרבנן סברי כיון דקמא ברשות סמך כשבא השני לסמוך צריך לעשות ההרחקה משלו ואפילו בחרדל ודבורים ורבי יוסי סבר אף על פי שסמך הראשון ברשות יכול הוא השני לומר לו לא דייך שסמכת בלא הרחקה מפני קדימתך ואף על פי שדבוריך מזיקות לחרדלי אלא שתזקיקני להרחיק גם כשאבא לסמוך לאו כל הימנך. אלא אי אמרת ראשון שבא לסמוך אינו סומך בחרדל ודבורים בלחוד הוא דפליגי במאי פליגי ולעולם מדרבנן קמקשה. ואם תאמר לרבי יוסי מאי שנא מבור דאמרינן דראשון שסמך למצר שני צריך להרחיק לפחות שלשה כדינו הראשון אם כן גם כאן ירחיק בעל החרדל שבא באחרונה חצי ההרחקה מיהא כדינו הראשון. יש מי שתירץ דלגבי בור היינו טעמא משום דמהנה הוא בהרחקתו קצת שאלו היה חופר סמוך ממש לבורו של חברו היה מקלקל ואפילו בידים אבל כאן מה הועיל בהרחקת מחצלת ההרחקה הרי הדבורים עדיין באות ואוכלות וניזוקות הילכך בכדי לא ירחיק. ועדיין אינו מתיישב בעיני דודאי נראה לכאורה שהשני צריך להרחיק כל ההרחקה דאי לרבנן דאמרי מרחיקים את החרדל מן הדבורים חצי ההרחקה היא ומה הועילה הרחקתו. מכאן נראה לי ראיה שהשני שבא לסמוך מרחיק את הכל דראשון שקדם וזכה זכה לגמרי. אלא נראה לי דרבי יוסי סובר ~בור שאני דכיון דדבר קבוע הוא ואי אפשר להרחיקו הילכך כיון שקדם וזכה זכה והשני כונס בתוך שלו כשיעור הרחקת שני בורות כדי שלא יזיק ואף לרבנן בחרדל ודבורים כן אבל לרבי יוסי אף על פי שקדם וסמך ויש לו רשות כיון שהנזק אינו מצוי באותה שעה אפילו הכי כיון שהדבורים אינו דבר שיפסיד לגמרי בהרחקתו ויכול הוא לטלטלן בלא הפסד מרובה אם הוא אינו רוצה להתרחק אף בעל החרדל אינו מחויב להתרחק כלל. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל תירץ דלא דמי דהתם בשעה שחפר ראשון עשה כל הנזק ובאותה שעה ברשות עשה ועכשיו אינו מזיק ומשום הכי שני שבא עכשיו להזיק צריך להרחיק אבל בעל דבורים אינו כן שאף על פי שסמך ראשון כל שעה ושעה הוא מזיק וכיון שכן כיון שאינו מזיק אף בעל החרדל נמי אינו צריך להרחיק הילכך אי אמרינן דהבא לסמוך בצד המצר סומך ניחא אלא אי אמרת אינו סומך היכי משכחת לה. עד כאן לשונו.
עוד נראה לי לעיקר פירושא דתא שמע דלעולם מרבנן קא מקשה אלא דאייתי הא דרבי יוסי משום דמיניה שמעינן שאף הדבורים מזיקים לחרדל וקא סלקא דעתך השתא דבהא לא פליגי רבנן כלל אלא אף לדידהו תרווייהו מזקי אהדדי. ועוד שמעינן מדרבי יוסי דמתניתין בשקדם בעל הדבורים וסמך ולא שבאו לסמוך בבת אחת מדקתני רבי יוסי מתיר בחרדל ולא קתני ורבי יוסי אוסר בשניהם ומינה שמעינן דרבנן נמי בהא קאמרי מרחיקין את החרדל מן הדבורים כלומר שקדם בעל הדבורים וסמך אלמא אפילו לרבנן ראשון שבא לסמוך סומך ואפילו דברים המזיקים כיון שאין הניזוק מצוי באותה שעה. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: תא שמע מרחיקים המשרה מן הירק כו'. טעמא דאיכא דבורים כו'. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שהוא אומר לו עד שאתה אומר לי כו' ואי דלא סמך היכי משכחת לה. קא סלקא דעתך דרבנן לא פליגי על טעמיה דרבי יוסי דהכי נמי סבירי להו דתרווייהו מזקי אהדדי ואם נאמר שהראשון אין רשאי לסמוך למה יעמדו שם הדבורים לדעת רבנן והלא גם הם מזיקים לחרדל אלא שמע מינה סבירי להו כי הראשון יכול לסמוך ומדרבנן קא מקשה כדמעיקרא ולא הביא דברי רבי יוסי אלא ללמד ששניהם מזיקים זה את זה ואף על פי כן הראשונים יעמדו בצד המצר. ואם תאמר כיון דסבירי להו לרבנן ששניהם מזיקים מאי שנא דקאמרי מרחיקין חרדל מן הדבורים לימרו נמי מרחיקין הדבורים מן החרדל. אין הכי נמי אלא משום דנפיש היזקא דחרדל לדבורים מהיזקא דדבורים לחרדל ואפשר שהמזיק יותר לחברו מגיע לו יותר משיעור ההרחקה והכי איתא בשמעתא. עד כאן לשונו

גמרא דהני קשו לכותל כו' מהרש"ל הגיה דהבל קשה לכותל אבל בכל הספרים וברי"ף ובנ"י גרסינן דהני קשו לכותל וע"כ לאו כולהו מטעם הבל הם דהא סלעים לפר"ח לקמן בתוס' בד"ה דמשתכי לאו משום הבלא הוא אלא שמחלידין הקרקע ע"ש וק"ל:

שם דיקא נמי דקתני היה גדר בנתיים זה סומך לגדר מכאן כו' מהרש"ל הגיה תא שמע היה גדר כו' ה"נ בצונמא א"ה כו' עכ"ל ובכל הספרים ישנים איכא הגירסא דיקא נמי כו' ונראה לפרש דה"ק דיקא נמי דאף לאביי צ"ל דאיירי בצונמא מדקתני בהך ברייתא היה גדר בינתיים זה סומך לגדר כו' שסתם התנא דבריו ששניהם סומכים ומיירי בשדה לבן ואילן ומי לא עסקינן שבעל השדה סמך מתחלה ואח"כ סמך בעל האילן ואי לא איירי בצונמא הרי השני שהוא בעל האילן הוא המזיק וצריך להרחיק אף לאביי ומיהו לפי מה שפירשו התוס' לקמן בסוף פרקין דלא איירי בשדה לבן אלא בין אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל בין אילן לזרעים בעי טפי ליכא לאוכחי מידי וי"ל דאף לפירושם תלמודא דהכא ס"ל דמיירי נמי בזרעים וכדבעי נמי למימר לקמן רבא בר רב חנן ע"ש וק"ל:

שם א"ה אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל ותני עלה מפני כו' כצ"ל וכ"ה בדברי בעל המאור ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה דיקא נמי כו' ותימה דלעולם בשאר הרחקות נמי מותר לסמוך כו' דאע"ג דהוה גירי דיליה כו' עכ"ל וליכא לתרוצי דמ"מ אמאי לא אשמעינן האי חידושא בבור דהוה גירי דיליה לר' יוסי כמו שכתבו התוס' בר"פ דהא לא קאמרי' התם הכי אלא לרבא אבל לאביי דקיימינן הכא קאמרינן דליכא דיוקא דלית ליה הך סברא דבור הוה גירי דיליה וק"ל:

גמ' ת"ש לא יטע אדם וכו' הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא ת"ש היה גדר בינתיים וכו' זה סומך לגדר מכאן ה"נ דמפסיק צונמא א"ה אימא סיפא וכו'. זאת היא הגירסא הנכונה בגמ' ובספרים שלפנינו כתוב דיקא נמי דקתני היה גדר וכו' ואינו מיושב אע"ג ששמעתי בשם חדושי הרמב"ן שמישב גירסא זו דהוי כמו וליטעמך כלומר שהתרצן אומר למקשן דאתה בעצמך מודה בדבר דאיירי במפסיק צונמא דאם לא כן מפני מה לא תקשה מסיפא דקתני בהדיא היה גדר מכאן וכו' ולא היית צריך לאתויי הברייתא דתני עלה ארבע אמות שאמרו וכו' אבל פירוש דחוק הוא ע"כ נראה למחוק הדיקא נמי וכו':

תוס' ד"ה הא ליכא אוצר עביד הוה מצי לשנויי הוא הדין כי ליכא לא סמיך וכו'. מקשין העולם היאך כתבו התוס' דהוה מצי לשנויי דהוא הדין כי ליכא אוצר לא סמיך הא מסיים התרצן דיקא נמי ותני עלה וכו' דקתני בהדיא בברייתא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר ואין זה קושיא דהכי נמי קאמרו התוס' הוה מצי לשנויי דהוא הדין כי ליכא אוצר כמו דשני כל הני פירכות דלעיל אלא האמת משני ליה דדירה שאני ולכך דוקא כי איכא אוצר אבל כי ליכא אוצר סמיך כדקתני בהדיא בברייתא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר:

ד"ה ה"נ בלוקח וכו' דבכי האי גונא אילן קדים קרינן ביה. ולפי זה הכי פירושא דמתניתין אם הבור קודם לאילן וכו' פי' דקדם ערעור דבור קודם נטיעת האילן דהיינו בשני מצרנים שבא אחד מהם לסמוך אילן סמוך למיצר אע"ג שהשני לא חפר עדיין שום בור בשלו מכל מקום היה על האילן ערעור שלא לסומכו למיצר משום דהיום או למחר יחפור חברו בור בשלו כדרבא קוצץ ונותן דמים ואם האילן קודם דהיינו בלוקח שקדם נטיעת האילן לערעור בעל הבור לא יקוץ:

גמ' דמפסיק צונמא ת"ש היה גדר כו' כן הוא בס"א:

שם גדר מכאן הכא נמי בצונמא אי הכי כו' כן הוא בס"א:

רש"י בד"ה דירה כו' ואין לנו לאסור דירתו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה היו שרשיו כו' דמים ובזה לא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אוצר. עליה כו' ויין והעשן קשה להן. נ"ל למחוק תיבת ויין דהא תנן התם דביין התירו:

רש"י ד"ה ואת החרדל. ומחדד את פיהם ואוכלות את דבש שלהן. כ"ה לקמן בגמרא (פ') אבל הרשב"ם פי' שם דאדרבה זה גורם שחוזרות ועושות דבש. ולכאורה יל"פ דההפסד הוא שמסתרסות כדאיתא שם. והרמב"ם בפי' כתב שגורם שיעשה הדבש חריף וחד. וז"ל הירושל' לקמן על מתניתין מפני שפי הדבורים חד ומחריבות הדבש. וזהו כפרש"י או כהרמב"ם:

תד"ה לא יפתח. ועשן ודאי מזיק ליין דהא יין מעושן פסול לנסכים. ולע"ד אין מזה קושיא דהא מבושל ג"כ פסול לנסכים ותנן ברפי"א דתרומות אין מבשלין יין ש"ת כו' ר"י מתיר מפני שהוא משביחו. והא דפסולין לנסכים משום דנשתנו וכמו שהאריך בזה הרא"ש לקמן פ"ו סי' י' ע"ש. (ועמ"ש בס"ד במגילה (ט"ז ב)) וכל היינות לאו לנסכים קיימי עי' ב"ק (צ"ח):

תד"ה הא. המ"ל ה"ה כו'. ולעד"נ דל"מ לשנויי הכי משום דתני ביין התירו ואם איתא דלמא מימלך ויעשנו לתבואה ולשמן:

תד"ה ה"נ. אבל לפי' ר"ח כו'. כצ"ל בחי"ת עי' ע"ב בד"ה וסבר:

תוס' ד"ה דיקא כו' דאע"ג דהוי גירי. עיין לקמן דף כה ע"ב תוס' ד"ה עני:

דייקא נמי דקתני עלה אם הי' רפת בקר וכו' עתוס' ומהרש"א וכבר כתבתי לעיל דצריך ביאור דהיינו בכל הני דלעיל לאביי דס"ל אפי' שדה העשוי לבורו' לא הוי דבר הניזק מוכן לפניו אע"ג דכל מרא מרפא לארעי' מ"מ מה בכך אין כאן דבר הניזוק שאין בור לפנינו ולאחר שיחפור זה בור שוב אין כאן גירא דילי' כי מה שהפסיד מרא בשעת חפירא כבר עבר. משא"כ הכא בחנות לאחר שיעשה זה אוצרו ויהי' ניזיק מוכן לפנינו. הרי יעשה זה הבל בידים בכל יום לחמם חנותו ולהכניס בהמותיו יום יום לרפת והרי גירי' דילי' אפי' אחר שהניזיק לפנינו ושפיר קמ"ל זהו ק' תוס' דילמא לעולם לא אמרינין דירה שאני ומוכח כאביי והא דלא תנא במשניות הקודמים משום דהכא רבותא קמ"ל. אך י"ל וליטעמיך לו יהי' כדברי אביי נהי שאינו צריך לסלק אח"כ בורו כיון דשוב ליכא גירא דילי' אבל הכא בנחתום ורפת כיון שאחר כבר נעשה. נעשה האוצר הוא מזיקו בכל יום והבל חנותו ורפת בקר בהזיק בידים וגירא דילי' ומי התיר זה וע"כ צ"ל גם לאביי דירה שאני וכ"כ שיטה מקובצת בשם רשב"א וא"כ הדר ה"ל דיקא נמי לרבא באופן דלאביי לא תקשי' מ"ט לא תני לעיל משום דרבותא קמ"ל כמ"ש תוס' ומ"מ לרבא נמי לא תקשי' דעכ"פ מוכח סברא דירה שאני אפי' לאביי וק"ל: כדא' ר"פ בלוקח ה"נ בלוקח הא דלא אמר ר"פ מילתי' אהך פירכא משום דמתני' דחרדל קדים למתני' דאילן כמ"ש התו' לקמן ד"ה סבר ר' יוסי וכו'. ועי"ל דלכאורה הו"מ לשנוי דמשכחת דנטע בהיתר בשדה שאינו עשוי לבורו' בשלמא כל הני פירכא דלעיל לא הו"מ לשנוי בשדה שאינו עשוי לכותל וכן לקמן בשדה שאינו עשוי לדבורי' דעכ"פ יקשה מ"ט נקיט תנא בשדה שאינו עשוי לכך ואיכא כותל או דבורי' לאשמועי' בשדה עשוי לכותל ודבורי' ואע"ג דליכא כותל ודבורי' לא סמך. אבל הכא דקתני ואם אילן קדים שפיר י"ל דהכא קאמר ואם אילן קדים כגון שאין עשוי לבורות וסמך בהיתר ולק"מ ק' ש"ס ולא הוה צריך לר"פ לשנוי בלוקח. אלא לקמן גבי חרדל אך ש"ס בעי לשנוי גם ללישנא קמא דרבא אפי' בשדה שאינו עשוי לבורות לא סמך ע"כ משני בלוקח וכדתי' ר"פ לקמן בחרדל:

בלוקח רש"י מפרש כאן ולקמן בחרדל שהמזיק נשאר אצל המוכר ונ"ל דס"ל אי הוה המזיק אצל לוקח אעפ"י שזה מכר לו אילנו מ"מ חוזר וקצצו כשמזיקו דניזקי דילי' לא מזבני' אינשא וסברא זו כ' נמוק"י אלא שלא כ"כ אלא שכבר מזיקו אבל כשמכר לו קודם שמזיקו שוב כשיחפור בור שוב לא יקצוץ אילנו ורש"י ס"ל אפי' כשמכר לו אילנו עדיין לא הי' לו בור לא מכר הזיקו של עצמו ולכשיחפור בור יקצוץ ואע"ג דנמוק"י לא כ"כ אלא בחלון דהוה גירא דילי' בהזיק ראי' ולא באילן ובור היינו משום דקיי"ל כר' יוסי אבל רבנן ה"ה אילן ס"ל לרש"י אפי' לית לי' למוכר בור עדיין מ"מ כשיחפור בור קוצץ אילנו של חלקו וע"כ הוכרח לפרש מה דמוקי בלוקח לאו אאילן קאי אלא אבבא אם בור קדים אם בורו של לוקח קדים לאילן של מוכר קוצץ ונותן דמים ואם אילן של מוכר קדים לא יקצוץ הלוקח אמנם הריב"ן ס"ל לדוחק דלשון בלוקח משמע דקאי אבבא דאילן דמייתי שם והאילן ביד הלוקח ואפ"ה לא יקוץ דאפי' הזיקא מזבנו אינשי ואפשר דמודה הריב"ן דאי כבר הי' בור למוכר דיקוץ אילנו של לוקח וכדעת נמוק"י בחלון הנ"ל והוא שיטת מלחמו' ה' בשמעתין לחלק בין אילן לחרדל ע"ש ולפ"ז לק"מ ק' תוס' אפי' קדים בור נמי וכו' ולהנ"ל לק"מ ומה שהקשה תוס' לפר"ת דפירש טוענן ללוקח י"ל ע"ד הנ"ל דודאי אי אית לי' חזקה לבעל דין עצמו וטוען מכרת לי' או מחלת לי אין חילק בין קדים אילן או קדים בור. אך ללוקח דלא טען בעצמו ואנן טעננין לי' מידי דשכיחי. ע"כ באילן קדים לבור אפשר שזה מכר או מחל לו הזיקא כיון שלא הי' לו אז בור אבל כשכבר הי' לו בור לא שכיחא שימכור הזיקו ליתן לו רשות לזה ליטע אילן המזיק בורו ומידי דלא שכיח לא טעננין ללוקח ולא קשה מידי וקרוב לזה בשיטה מקובצת:

לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך וכו' הך שינוי וכן הך דלעיל כי ליכא בור נמי לא סמיך וכו' הוה פשיטא לי' דהרי כבר אמר לעיל דייקי נמי וכו' ועיקור ק' המקשן סמך אקו' שני' אימא סיפא אם אילן קדים וכן הכא אימא סיפא ור' יוסי מתיר בחרדל וא"כ יען כי עיקור הק' מכח ותני עלה מפני שיכול לומר לו וכמ"ש במלחמו' לפי גירסות ספרדיות ע"ש וא"כ תו לק"מ ק' תוס' ד"ה דסבר ר' יוסי וכו' למה המתין להבי' משנה זו דמשרה וירק וכו' והא"ש משום דהק' מהבריתא דתני עלה ולא מגופי דמתני' ואע"ג דלעיל הקשה מבריתא דסלע הבא בידים מוקדם לכל המשניות היינו משום דמיירי מבור ומתונתא כמו רישא דמתני' וכעין פלוגתת אביי ורבא ומקשה מבור אבור אבל הכא יש לישב כנ"ל:

מתונתא. דבר לח: טירייא. איטוני''ר בלע''ז כמו דטרייא לרישיה באלו טריפות (חולין דף מה.): חנות של נחתומין. מוכרי לחם שמסיקין שם אור תמיד: אוצר. עלייה שאוצרין בה תבואה ושמן ויין והעשן קשה להן: ולא רפת בקר. הריח קשה להן: דירה שאני. חנות ורפת בקר דירתן של אדם הן ואין לנו לאסור דירתו עליו אא''כ ההיזק מוכן: דיקא נמי. דדירה שאני: דקתני עלה. דההיא אם היתה הרפת בקר קודמת לאוצר מותר ובכולהו שאר הרחקות דמתני' לא תנא הכי ש''מ הכא משום דדירה שאני אבל אינך אף הראשון צריך להרחיק: אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. כדמפרש טעמא כדי עבודת הכרם שהיו חורשים הכרם במחרישה וכן בשעת הבציר בוצרין אותם בעגלות וצריך להן מקום פנוי ארבע אמות שלא תיכנס עגלת מחרישתו בקרקע חבירו: טעמא משום עבודת הכרם. שהוא מזיקו בידים הא לאו הכי סמיך ואע''ג שיתפשטו שרשיו ויזיקו בשדה בין לעכב המחרישה בין לחפירת הבור: צונמא. סלע חזק שלא יתפשטו שרשיו לשם: גדר בינתים. שאין מזיקו עוד לעבודת הכרם זה סומך אילנות לגדר מכאן וזה סומך אילנות לגדר מכאן ואי נמי אחד מהן שדה לבן אין כאן כלאים כדאמר בעירובין (דף יא.) אם גפנים מכאן מותר לזרוע כאן גבי נעץ ארבעה קונדיסין ומתח זמורה על גביהן דדמיא לצורת הפתח קתני מיהא זה סומך ואע''ג דאזלי שרשים תחת הגדר ומתפשטין לתוך השדה: מעמיק להן. בעל השדה קוצץ את השרשין שיצאו בשדהו בעומק שלשה טפחים: ואי לאו צונמא. וזה נוטע שם שלא כדת מעמיק להו זה כשיזיקו הן: עשרים וחמשה אמות. כך שיערו שהשרשין נמשכין והולכין ומקלקלין את כותלי הבור: הוא הדין כו'. והא קמ''ל דעד כ''ה אמה אזלי שרשין ומזקי לבור: ה''ג אי הכי אימא סיפא אם האילן קדם לא יקוץ אי לא סמיך היכי משכחת להו. דהאילן קדם ואי שלא כדין סמך אמאי לא יקוץ מה לי בור קדם דקתני קוצץ ומאי שנא אילן קדם דתנא לא יקוץ: כדאמר רב פפא. לקמן בשמעתין: הכא נמי בלוקח. אדם שנטע אילן בתוך שדהו ואח''כ מכר חצי שדהו לאיש אחר ובא הלוקח וחפר בור אין זה צריך לקוץ אילן שנטעו ברשותו: את המשרה. מים ששורין בו את הפשתן: מן הירק. של מיני מאכל כרוב ושומין וכרישין: ואת הכרישין. כרתי פוריל''ש: ואת החרדל מן הדבורים. שאוכלין את החרדל ומחדד את פיהם ואוכלות את דבש שלהן: כי ליכא ירק נמי לא סמיך. והא קמ''ל דהנך קשו אהדדי: עד שאתה אומר הרחק את חרדליך מדבוריי. שעל המזיק להרחיק עצמו הרחק אתה דבורייך מן חרדליי שאף אתה נקרא מזיק:

דטירייא קשה לכותל. אע''ג דלקמן (דף כ:) הדר ביה מטעמא דטירייא ומפרש אלא משום קלא מכל מקום נקט ליה הכא משום דמעיקרא הוה בעי לפרושי טעמא משום טירייא ולספרים דלא גרסי אלא אתי שפיר הכא דלההיא גירסא טירייא וקלא חד טעמא הוא: לא יפתח אדם חנות של נחתומין. פ''ה משום שהעשן קשה לאוצר וקשה לר''ת דלקמן אמר ביין התירו שמשביחו ועשן ודאי מזיק ליין דהא יין מעושן פסול לנסכים אלא נראה לר''ת דהיזק עשן ליכא כיון דאיכא שם תקרה ומעזיבה לא יכנס שם העשן אלא טעמא שההבל מזיק את האוצר אבל את היין משביח וגרסי' לקמן אמר רב יוסף והאי דידן אפילו שרגא קשיא ליה כלומר הבלא דשרגא ולא גרסי' קוטרא דשרגא: הא ליכא אוצר עביד. הוי מצי לשנויי ה''ה כי ליכא לא סמיך והא קמ''ל דהבלא קשיא לאוצר: דיקא נמי דקתני אם היתה רפת בקר קודמת כו'. ובכולהו הרחקות דמתני' לא תני הכי והוה ליה לאשמועינן בשאר וכ''ש בדירה ותימה דלעולם בשאר הרחקות נמי מותר לסמוך והא דנקטיה הכא לאשמועינן רבותא דאע''ג דהוי גירי דיליה אם היתה קודמת לאוצר מותר דהשתא הוי חידוש אפילו לרבי יוסי ואי אשמועינן בשאר לא הוי חידוש אלא לרבנן אבל לרבי יוסי דקסבר על הניזק להרחיק לא הוי שום חידוש: דיקא נמי דקתני כו'. ולאביי לא קשיא האי דיקא דלא משמע ליה שיהא חידוש בשאר טפי מבדירה: ואם היתה רפת בקר כו'. והוא הדין חנות של נחתומין ושל צבעין וחדא מינייהו נקט: ותני עלה ד' אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. הוה ליה למינקט כדי עבודת האילן אלא נקט עבודת הכרם לפי שנזכר לשון זה במסכת כלאים גבי כרם שצריך הרחקה ד' אמות: טעמא משום עבודת הכרם כו'. בלאו האי דיוקא מצי למפרך בפשיטות דסגי בהרחקת ארבע אמות ואי אסור לסמוך היה צריך להרחיק כ''ה אמות כדתנן לקמן (דף כה:) שמרחיקין את האילן מן הבור אלא ניחא ליה למידק דאפילו תוך ארבע אמות מותר לסמוך: דמפסיק צונמא. וא''ת אמאי צריך ד' אמות פשיטא שחוץ לצונמא לא יחרוש שלא יועיל כלום לאילן וי''ל כשיחרוש עד הצונמא וירצה להפוך המחרישה לצד אחר המחרישה יכנס לשדה חבירו: היו שרשיו יוצאין כו'. וא''ת היאך סמך אי שלא ברשות א''כ יקוץ וצריך לאוקמי בלוקח ולריצב''א אין נראה להעמיד בלוקח מדלא מסיק לה כדבסמוך אלא נראה דמיירי בסמך שלא ברשות דאינו קוצץ האילן אלא בנתינת דמים ובזה לא רצה להאריך ולהשמיענו: הכא נמי בלוקח. פ''ה שהאילן ביד מוכר ואין נראה לר''י בר' מרדכי דא''כ הול''ל במוכר אלא נראה לו לפרש שהאילן ביד לוקח ולשני הפירושים אלו אין להקשות מאי איריא שהאילן קדם אפילו קדם בור נמי כגון שאדם אחד עשה הבור ואח''כ נטע האילן ומכר הבור לפ''ה או אילן לפי' ר''י ברבי מרדכי לא יקוץ שהרי בהיתר עשאן דבכה''ג אילן קדם קרינא ביה שקדמה נטיעת האילן לערעור בעל הבור דערעור אינו בא אלא ע''י מכירת בור או מכירת האילן אבל לפר''ת שפי' בלוקח שלקח מאדם אחד את אילן וטוענין ללוקח קשה לר''י מאי איריא אילן קדם אפילו קדם בור נמי ועוד כיון דהחזיק באילן ג' שנים איירי דבחזקת ג' שנים טוענין ללוקח לוקמה נמי בלא לוקח ובחזקה שיש עמה טענה: