בבא בתרא יז ע"א

מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא אֵלּוּ הֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אַבְרָהָם דִּכְתִיב בֵּיהּ בַּכֹּל יִצְחָק דִּכְתִיב בֵּיהּ מִכֹּל יַעֲקֹב דִּכְתִיב בֵּיהּ כֹּל
שְׁלֹשָׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן יֵצֶר הָרָע אֵלּוּ הֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף דָּוִד דִּכְתִיב וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי וְאִידַּךְ צַעֲרֵיהּ הוּא דְּקָא מַדְכַּר
תָּנוּ רַבָּנַן שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְאֵלּוּ הֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם דִּכְתִיב בְּהוּ עַל פִּי ה'
וְהָא מִרְיָם לָא כְּתִיב בָּהּ עַל פִּי ה' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִרְיָם נָמֵי בִּנְשִׁיקָה מֵתָה דְּאָתְיָא שָׁם שָׁם מִמֹּשֶׁה וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָהּ עַל פִּי ה' שֶׁגְּנַאי הַדָּבָר לוֹמַר
תָּנוּ רַבָּנַן שִׁבְעָה לֹא שָׁלַט בָּהֶן רִמָּה וְתוֹלֵעָה וְאֵלּוּ הֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם וּבִנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב [בְּהוּ] בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם דִּכְתִיב [בְּהוּ] עַל פִּי ה' בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב דִּכְתִיב וּלְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף דָּוִד דִּכְתִיב אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְאִידַּךְ הָהוּא רַחֲמֵי הוּא דְּקָא בָּעֵי
תָּנוּ רַבָּנַן אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ וְאֵלּוּ הֵן בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה וְיִשַׁי אֲבִי דָּוִד וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא לְבַר מִיִּשַׁי אֲבִי דָוִד דִּמְפָרַשׁ בֵּיהּ [קְרָא] דִּכְתִיב וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיִל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב וְכִי בַּת נָחָשׁ הִיא וַהֲלֹא בַּת יִשַׁי הִיא דִּכְתִיב וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגַיִל אֶלָּא בַּת מִי שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ
הֲדַרַן עֲלָךְ הַשּׁוּתָּפִין
מַתְנִי' לֹא יַחְפּוֹר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְלֹא שִׁיחַ וְלֹא מְעָרָה וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם וְלֹא נִבְרֶכֶת כּוֹבְסִין אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכּוֹתֶל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְסָד בְּסִיד
וּמַרְחִיקִים אֶת הַגֶּפֶת וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִּיד וְאֶת הַסְּלָעִים מִכּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ סָד בְּסִיד מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים
וּמַרְחִיקִין אֶת הָרֵיחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרֶכֶב וְאֶת הַתַּנּוּר שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

תנו רבנן שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן אברהם יצחק ויעקב ^[1].

ומבארת הגמרא: מנין שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאברהם מעין עולם הבא. דכתיב ביה 'וה' ברך את אברהם בכל'. ו'בכל' כולל גם טעם עולם הבא.

וכן יצחק הטעימו הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא, דכתיב ביה 'ואוכל מכל'.

וכן יעקב, דכתיב ביה 'וכי יש לי כל' ^[2].

שלשה לא שלט בהן יצר הרע. אלו הן, אברהם יצחק ויעקב ^[3], דהרי כתיב בהו שנתברכו 'בכל מכל כל', כמבואר לעיל, וכיון שנתברכו בכל, למדנו שנתברכו גם בכך שלא שלט בהם יצר הרע ^[4].

ויש אומרים, אף דוד המלך לא שלט בו יצר הרע. דכתיב בתהילים [מזמור ק"ט] 'ולבי חלל בקרבי'. יצר הרע מת בקרבי, והרי הוא חלל [מת] בקרבי. ^[5]

ואידך, מי שסובר שיצר הרע שלט בדוד, כיצד הוא מפרש את הפסוק 'ולבי חלל בקרבי'?

צעריה הוא דקא מדכר. דוד המלך מתנה את צערו, ואומר, ליבי מת ונעשה כחלל בקרבי, מרוב צרות.

תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות, אלא מתו מיתת נשיקה על פי השכינה ^[6], ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים.

ומבארת הגמרא: מנין שלא שלט מלאך המוות באברהם יצחק ויעקב?

דכתיב בהו שנתברכו 'בכל מכל כל' כמבואר לעיל, ומפסוק זה אנו למדים ששרתה עליהם כל הברכה וכל הכבוד שיש בעולם. ומכך יש ללמוד שמתו מיתת נשיקה, שהרי משה ואהרן ומרים מתו מיתת נשיקה כמבואר להלן, ואם נאמר שאברהם יצחק ויעקב לא מתו מיתת נשיקה, נמצא שיש כבוד בעולם שלא נתכבדו בו ^[7].

ומנין שלא שלט מלאך המוות במשה אהרן ומרים?

דכתיב בהו שמתו 'על פי ה" כמו שנאמר באהרן [במדבר לג לח] 'ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם', ובמשה נאמר [דברים לג ה] 'וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה".

ומקשינן: והא מרים לא כתיב בה "על פי ה'", ואם כן, מהיכן אתה למד שמתה בנשיקה?

אמר רבי אלעזר: מרים נמי, בנשיקה מתה, דאתיא, למדים בגזירה שוה "שם שם" ממשה.

כי בפטירת משה נאמר 'וימת שם משה', וכן בפטירת מרים נאמר [במדבר כ א] 'ותמת שם מרים', ומכך למדים, כשם שמשה מת בנשיקה, כך מרים מתה בנשיקה.

ואם תשאל, מפני מה לא נאמר בה במרים, שמתה בנשיקה על פי ה'? תשובתך: שגנאי הדבר לומר על אשה שמתה בנשיקה על פי ה'.

תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה לאחר מיתתם, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב ^[8].

ומבארת הגמרא: מנין שלא שלטה רימה ותולעה באברהם יצחק ויעקב? דכתיב [בהו] שנתברכו בכל מכל כל. ובכלל זה נכללת הברכה שלא תשלוט בהם רימה.

וכן לא שלטה רימה במשה אהרן ומרים, דכתיב [בהו] שמיתתם היתה 'על פי ה", והתבאר לעיל שמתו מיתת נשיקה, ומכאן שלא שלטה בהם רימה, שהרי הרימה מגיעה מהטיפה המרה המטפטפת מסכינו של מלאך המוות, כמו שמבואר במסכת עבודה זרה [כ ב] שמאותה טיפה מת האדם ומאותה טיפה הוא גם מסריח, וממנה פניו מוריקות. ואילו הם מתו בנשיקה ולא על ידי מלאך המוות, ומשום כך לא שלטה בהם רימה ותולעה ^[9].

ומנין שלא שלטה רימה ותולעה בבנימין בן יעקב? דכתיב 'ולבנימין אמר ידיד ה', ישכון לבטח עליו'. וכך דורשים את הפסוק: ישכון בנימין לבטח, כאשר הוא סמוך לידידות השכינה ^[10].

ויש אומרים, אף דוד לא שלטה בו רימה ותולעה, דכתיב בתהילים [מזמור ט"ז] 'אף בשרי ישכון לבטח'.

ואידך, מי שלא דורש מפסוק זה שלא שלטה רימה ותולעה בדוד, כיצד הוא מפרש את הפסוק?

ההוא, רחמי הוא דקא בעי. בפסוק זה ביקש דוד רחמים שלא תשלוט בו רימה ותולעה, אך אין מכאן ראיה שנתקבלה תפילתו.

תנו רבנן: ארבעה אנשים לא היו ראויים כלל למות משום שלא חטאו מימיהם, ומתו רק בעטיו של נחש, מחמת הקללה שקילל הקדוש ברוך הוא זרעו של האדם ששמע לעצת הנחש, ואז נגזרה המיתה על העולם. ואלו הן, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד.

וכולהו, וכל אותם המנויים לעיל, אין מקור בפסוקים שמתו רק בעטיו של נחש, אלא גמרא, קבלה היא בידינו שלא היה חטא בידם ומתו בעטיו של נחש, לבר מישי אבי דוד, דמפרש ביה [קרא], שמפורש בפסוק שמת רק בעטיו של נחש דכתיב 'ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא. ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב'.

ופסוק זה צריך ביאור: וכי אביגיל בת נחש היא? והלא בת ישי היא, דכתיב בדברי הימים, שהפסוק מונה את בני ישי, ומוסיף 'ואחיותיהם, צרויה ואביגיל'. הרי שאביגיל הייתה בתו של ישי.

אלא, כוונת הפסוק לומר, שאביגיל הייתה בת של מי שמת בעטיו של נחש. ומכאן, שישי מת בעטיו של נחש.

הדרן עלך פרק השותפין

הערות

^[1] הקשו תוס' מדוע לא החשיבו כאן גם את איוב, שהרי לעיל טו ב דרשו שהטעימו הקב"ה לאיוב מעין עולם הבא. ותירצו דאיוב טעם את טעמו של עולם הבא רק בדבר אחד, כמו שמבואר שם שמייד עם החרישה צמח הזרע, אבל אברהם יצחק ויעקב נהנו מעין עולם הבא בכל דבר.

^[2] ומכאן הנוסח בברכת המזון 'כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל, והיינו 'בכל' שנאמר באברהם, 'מכל' שנאמר ביצחק, ו'כל' שנאמר ביעקב.

^[3] כתבו התוס' [ד"ה שלשה לא שלט] שוודאי אין לומר שלא שלט בהם יצר הרע כלל, דאם כן איך קבלו שכר, הלא כל השכר ניתן עבור ההתגברות על יצר הרע. אלא שבתחילה שלט בהם יצר הרע, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שהיו דוחקין עצמם להתרחק מהעבירה, סייעם וביטל מהם מכאן והילך את יצר הרע. וזהו שאמרו במסכת יומא [לח ב] על הפסוק 'ורגלי חסידיו ישמור', כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא, שוב אינו חוטא. ובספר כוכבי אור ח"ב כתב, כי אף בענינים שכבר אין לאדם נסיון, מחמת שהתגבר בזה על היצר הרע אחר זמן, מכל מקום יש לו שכר על כל מצוה ומצוה שעושה, כאילו היה לו על זה נסיון, שהרי על ידי בחירתו זכה למצב זה שכבר לא יהיה לו נסיון.

^[4] ובמהרש"א פירש, כיון שהטעימן הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא, לכן לא שלט בהם יצר הרע, כי בעולם הבא אין יצר הרע.

^[5] על פי רש"י. ובירושלמי ברכות פרק ט' הלכה ה' ובסוטה פרק ה' הלכה ה' חילקו בין אברהם לדוד, שעל אף שלשניהם לא היה יצר הרע מכל מקום חלוקים הם, כי אברהם אבינו הפך את יצר הרע ליצר טוב, אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו כמו שנאמר 'ולבי חלל בקרבי'.

^[6] רש"י. ובעץ יוסף על העין יעקב, הביא מספר כד הקמח, דענין מיתת נשיקה היא דביקות החושק בחשוק, ומתוך כך הנפש נפרדת מהעולם הזה בלא להרגיש טעם מיתה, ובלא הכח המשחית שהוא מלאך המוות.

^[7] על פי רש"י. ובתורה תמימה פירש דהמת על ידי מלאך המוות שולטים בו יסורי מיתה, ואילו המת מיתת נשיקה אין לו יסורי מיתה. המהרש"א פירש באופן אחר, כיון שהתבאר לעיל שהטעימן הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא, לכן לא שלט בהם מלאך המוות, כי על עולם הבא נאמר 'ובלע המוות לנצח'.

^[8] הקשו התוס', הלא גם בשאר צדיקים לא שולטת בהם רימה, כמבואר במסכת שבת, דמי שאין לו קנאה בלבו, אין עצמותיו נרקבים. ותירצו, שהרימה ותולעה שאמרו כאן, אין הכוונה לריקבון, שהרי מצאנו מי ששלט בו תולעה ולא נרקב גופו, כמבואר בבבא מציעא [פד ב] שרבי אלעזר בן רבי שמעון שכב בעליה כמה שנים אחר מותו ולא נרקב, ואף על פי כן יצאה תולעת מאזנו כעונש על כך שלא מחה על ביזוי תלמיד חכם.

^[9] פירשנו על פי הגירסה שלפנינו, וצ"ע, הלא טעם זה נכון גם לגבי אברהם יצחק ויעקב שמתו בנשיקה כמו שהתבאר לעיל, ואם כן מדוע הוצרכה הגמרא לפרש טעם אחר באברהם יצחק ויעקב. ובאמת גירסת רש"י וכן הביא המסורת הש"ס, 'אברהם יצחק יעקב משה אהרן ומרים כדאמרן', והיינו מאחר שנתבאר לעיל שלא שלט בהם מלאך המוות, לכן לא שלט בכל אלו רימה ותולעה, שהרי הרימה והתולעה הם תוצאה של הטיפה המטפטפת בסכינו של מלאך המוות. המהרש"א הבין דלפי גירסת רש"י מה שאמרו 'כדאמרן' הוא גם על בנימין בן יעקב, ואף שעל בנימין בן יעקב לא נאמר על פי ה', מכל מקום כיון שכתוב עליו ידיד ה' 'ידידות השכינה היתה מצלת עליו מן הרימה'.

^[10] על פי רש"י, וצ"ע מדוע לא פירש רש"י כפשוטו, דלמדו זאת ממה שכתוב 'ישכון לבטח', וכמו שאמרו להלן על דוד.

פרק שני - לא יחפור

מי שיש לו חצר או שדה סמוך לחצר או לשדה של חבירו, אסור לו לחפור בור סמוך למיצר שמפריד בין תחומו לתחום חבירו, כי בכך הוא מזיק לבורו של חבירו, שחפר בתוך תחומו.

ובגמרא מבואר באיזה אופן הוא האיסור, האם כשבא לחפור אחר שכבר חפר השני, או אף כשלא חפר עדיין, כיון שיש לו אפשרות לחפור, או שהאיסור הוא בבאו שניהם לחפור בבת אחת.

מתניתין:

לא יחפור אדם בור ברשותו, ^[1] סמוך לבורו של חבירו הנמצא ברשות חברו.

ולא יחפור שיח, חפירה ארוכה או קצרה ["שיח" הוא כמו בור, אלא ש"בור" הוא עגול, ואילו "שיח" הוא ארוך וצר], ולא מערה, מרובעת, ומכוסה בקירוי, ^[2] ולא יעביר סמוך לבורו של חבירו את אמת המים, חריץ בקרקע, שדרכה זורמים המים ממקור המים סביב השדה, ומשדה לשדה, ולא יעשה נברכת הכובסין, חפירה מרובעת שעושים בקרקע ומי גשמים מתכנסים בתוכה, ובהם מכבסים הבגדים. ^[3] אלא אם כן:

א. הרחיק את חפירת בורו מכותלו של חבירו ג' טפחים.

ומבואר בגמרא, שצריך להרחיק את בורו במרחק של שלשה טפחים מהכותל של בור חבירו, ולא רק מחלל הבור עצמו. ^[4] וכיון שעובי הכותל של בור הוא ג' טפחים, נמצא שצריך להרחיק מחלל הבור של חברו ו' טפחים. דהיינו, את המרחק של ג' טפחים של כותל הבור שלו, ועוד מרחק של ג' טפחים של כותל הבור של חבירו.

ב. וסד בסיד, צריך לסייד את כותלי בורו מבפנים, לפי שהסיד עוצר את המים שבבורו שלא יחלחלו בתוך הכתלים אל בורו של חברו. ^[5]

הטעם להרחקה ולסיוד הבור, הוא מפני "מתונתא", ^[6] הלחות של מי הבור, המחלחלת וגורמת נזק לכותלי בורו של חבירו.

ועתה מתבאר במשנה דין הרחקת דברים המזיקים לכתלי הבתים, שצריך האדם להרחיקם, בתוך רשותו, מכתלי חברו [והנמצאים ברשות חברו].

ומרחיקים את הגפת, פסולת של זיתים, אחר שנעצרו ונסחטו בבית הבד, וכאשר הפסולת הזאת כנוסה יחד, היא מוציאה חום רב מאד, והחום יכול לפגוע בכתלים הסמוכים אליו.

ומרחיקים את הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים, אבני אש, שאש יוצאת מהן.

מן הכותל של חבירו, ג' טפחים, וסד בסיד.

כאן מדובר בכותל לבנים, הבנוי על הקרקע, ולא בכותל בור שבקרקע. והטעם שצריך להרחיק כל אלו מהכותל של חברו, מפני שהם מוציאין הבל, דהיינו חום, המזיק את הכותל.

מרחיקין את הזרעים, ואת המחרישה, ואת מי רגליים, מן הכותל ג' טפחים.

כל אלו מזיקין לכותל. הזרעים, בכך שהם מתפשטים, והשרשים מרפים את הכותל.

והמחרישה מזיקה כאשר דופקים בה, שהדפיקות מרפות את הכותל. ומי רגליים ממסמסין את הלבנים שבכותל.

ומרחיקין את הריחים מן הכותל, ג' טפחים מן השכב, שהן ד' מן הרכב.

נדנודי הריחים מנידין את הקרקע ומרפין בכך את יסודות הכותל. והריחים בנויים משני חלקים, תחתונה ועליונה. התחתונה רחבה טפח מכל צד יותר מן העליונה, ה"רוכבת" עליה. וצריך להרחיק את התחתונה ג' טפחים מן הכותל, ואז נמצא שמרחיק את העליונה ד' טפחים מן הכותל. והטעם לכך הוא, לפי שהעליונה היא הגורמת לנזק, בכך שמגלגלין אותה, ומעוצמת החבטה היא מנידה את הקרקע שתחת הכותל, ולכן צריך להרחיק את החלק העליון של הריחיים ד' טפחים מהכותל.

ואת התנור מרחיקים מן הכותל, ג' מן הכליא, שהן ד' מן השפה, כיון שחום התנור מזיק לכותל.

התנור גם הוא בנוי משני חלקים: חלקו התחתון, נקרא "כליא", והוא משמש כבסיס לחלקו העליון, שהוא עיקר התנור. הבסיס עודף ברוחבו טפח מכל צד מן התנור העליון.

הבסיס עצמו עשוי בשיפוע, רחב מלמטה וצר מלמעלה, כמדת התנור. וצריך להרחיק ד' טפחים מן התנור. ולכן צריך להרחיק ג' מן הכליא, הבסיס, ובכך מרחיקים ד' טפחים מן השפה, שזהו גוף התנור.

הערות

^[1] הקשה נתיבות המשפט [קנה יח], לגבי כל דיני ההרחקות המבוארים במשנתנו, מדוע לא נאמר שהחיוב להרחיק הוא מדין בור, שהוא אחד מארבעת אבות הנזיקין, כי נזק שכזה הוא כמו "בור המתגלגל ברוח מצויה", שהולך ומזיק לאחר שהונח. ותירץ, שכל אבות המזיקין שחייבה תורה על הזיקם, יכול האדם להחזיקם ברשותו, ולשומרם שלא יצאו ויזיקו, ולכן חייבה תורה לשלם על היזקם כיון שלא שמרם מלהזיק. אך לעומת זאת, לגבי כל ההרחקות מנזק המבוארות בפרקנו, הרי אי אפשר "לשמור" את ה"מזיק" כדי למנוע את ההיזק, אלא אם כן ימנע האדם מלעשות את השימוש שהוא צריך לו בחצרו שלו, שלא ישתמש בו כלל. ובאופן שכזה לא חייבה תורה תשלום על הזיקן אלא אנו אומרים, אדרבה, הניזק הוא זה שצריך לשמור עצמו מלהנזק כתוצאה מהשימוש שעושה שכנו בחצרו, ועליו להרחיק עצמו ממקום שימושו של חברו. כי למה יצטרך המזיק להתבטל מתשמישו, והניזק לא יצטרך להתבטל! ? ובספר ברכת שמואל [יג] כתב בשם הגר"ח, שכל החיוב של ד' אבות נזיקין אינו אלא בעושה המזיק מעשה להיכנס בתוך של חבירו, או להגיע אליו, מה שאין כן ההרחקות בפרקנו, שנחשב המזיק כמי שעושה בתוך שלו. והרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי הקשה, מדוע הנוטע אילן בתוך שלו, בסמוך לבורו של חבירו, למה לא הוי כמו שור המזיק? ועיין בתירוצו. והאריך עוד הרמב"ו שם, בשאלה האם חייב לשלם בכל ההרחקות הללו, האם נחשב הדבר כמו מזיק בידים וחייב לשלם, או נחשב שעושה על ידי גרמא ופטור מלשלם. ועיין בברכת שמואל סי' י"ד שהאריך בביאור דבריו.

^[2] כדאיתא בב"ק נ ב. עיי"ש.

^[3] וקרויים הוא אמה, לפי שהן רחבים אמה ברום אמה. לשון הרע"ב בריש מו"ק.

^[4] הרמב"ם כתב שצריך להרחיק "מכותלו של חבירו" ולא כתב "כותל בורו". ומפרשים הסמ"ע והתוי"ט, שהוא מפרש את משנתנו, שלאו דווקא מכותל בורו צריך להרחיק, אלא שגם מכותל בנין צריך להרחיק ולסוד בסיד. אך הרא"ש והטור סוברים שמכותל בנין אין צורך גם להרחיק וגם לסוד, אלא בהרחקה בלבד סגי. ואילו הש"ך כתב, שהרא"ש והטור אינן חולקים על הרמב"ם.

^[5] והגמרא לקמן [יט א] מסתפקת האם "וסד בסיד" תנן, דהיינו, שצריך גם להרחיק וגם לסוד, או דילמא "או סד" תנן, דמהני או הרחקה, או לסוד בסיד.

^[6] זו היא שיטת התוס', שהצורך להרחיק ג' טפחים הוא משום מתונתא, ואילו הטעם המבואר בגמרא ש"כל מרא ומרא [חפירה] מרפי לארעיה" אינו אלא לומר, שכבר מאותה שעה מתחיל הנזק, וחשיב "גירי דיליה". והרמב"ן, והריטב"א בשם הרא"ה, והר"ן, כתבו, שיש שתי סיבות להרחיק הנזק, האחד, מצד עצם החפירה, שכל מרא ומרא מרפי לארעא, והשני, מצד מתונתא. וכן מדייק בנימוקי הגרי"ב מרש"י ד"ה אלא אם כן.

מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם — דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א). יצחק — דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואוכל מכל" (שםבראשית כז, יג) יעקב — דכתיב ביה [שנאמר בו]: "כי חנני אלהים וכי יש לי כל" (בראשית לג, יא). לומר שזכו בחייהם למידה של שלמות ("כל").

שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "בכל", "מכל", "כל". וזה הוא ענין הברכה השלימה, שלא היו צריכים להלחם ביצרם. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב [שנאמר]: "ולבי חלל בקרבי" (תהילים קט, כב), לומר שיצר הרע שבלבו בטל כאילו היה לבו חלל. ושואלים: ואידך [והאחר] שאינו מונה את דוד, מה הוא מסביר? ומשיבים: צעריה [צערו] הוא דקא מדכר [שמזכיר], שהתכוון לומר שלבו מת בתוכו מרוב הצרות שעברו עליו, ולא לענין יצר הרע.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה לא שלט בהן מלאך המות בפטירתם, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים. אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "בכל", "מכל", "כל", וכיון שניתן להם כל הטוב ודאי נפטרו גם מצרת מלאך המות; משה, אהרן ומרים — דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "על פי ה'" ("ויעל אהרן הכהן אל הור ההר על פי ה' וימת שם". במדבר לג, לח. "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'". דברים לד, ה) שהיא מיתת נשיקה ("על פי") ולא בידי מלאך המות.

ומקשים: והא [והרי] מרים לא כתיב [נאמר] בה "על פי ה'"! אמר ר' אלעזר: מרים נמי [גם כן] בנשיקה מתה, דאתיא [שבא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של "שם" "שם" ממשה ("ותמת שם מרים". במדבר כ, א. "וימת שם משה". דברים לד, ה). ומפני מה לא נאמר בה "על פי ה'"? — שגנאי הדבר לומר מיתת נשיקה באשה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב. ומפרטים: אברהם, יצחק ויעקב — דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "בכל", "מכל", "כל"; משה, אהרן ומרים — דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "על פי ה'"; בנימין בן יעקב — דכתיב [שנאמר]: "ולבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו" (דברים לג, יב). שאף כאשר שכן במותו היה זה לבטח, בלא שתגיענו תולעת. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב [שנאמר]: "אף בשרי ישכן לבטח" (תהילים טז, ט). ושואלים: ואידך [והאחר] שאינו סבור כן כיצד הוא מפרש? ומשיבים: ההוא רחמי הוא דקא בעי [רחמים הוא שמבקש]

שכך יהיה לו במותו, ואולם לא נתקבלה בקשתו זו. תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה מתו בעטיו (בעצתו, בסיבתו) של נחש הקדמוני, שנגזרה מיתה על בני האדם כולם, ולא מפני חטאיהם. ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. וכולהו גמרא [וכולם מסורת] שכך היה, לבר [חוץ] מישי אבי דוד שמפרש ביה [קרא] [בו המקרא], דכתיב [שנאמר]: "ואת עמשא שם אבשלם תחת יואב על הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב" (שמואל ב' יז, כה), וכי אביגיל בת נחש היא? והלא בת ישי היא, דכתיב [שנאמר]: "ואחיתיהם צרויה ואביגיל" (דברי הימים א' ב, טז)! אלא, נקראה "בת נחש" לומר: בת מי שמת בעטיו של נחש.

א משנה לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, שלא יקלקל על ידי כן את הבור, וכן לא יעשה שיח (בור ארוך וצר) ולא מערה (בור מכוסה), ולא אמת המים (תעלה), ולא נברכת כובסין (חפירה של מים המשמשת לכביסה), אלא אם כן הרחיק את כל אלה מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד את המקום שיש בו מים.

ומרחיקים את הגפת (פסולת הזיתים לאחר שהוצא מהם השמן) ואת הזבל של בהמות, ואת המלח ואת הסיד, ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים שלא יזיקו לכותל, או סד בסיד את הקיר שלא יינזק. מרחיקין את הזרעים, שאין זורעים, ואת המחרישה שאין חורשים, ואת מי רגלים מן הכותל של חבירו שלשה טפחים.

ומרחיקין את הריחים מן הכותל מרחק שלשה טפחים מן השכב (האבן התחתונה של הריחיים), שהן ארבעה טפחים מן הרכב (האבן העליונה) שהיא קטנה יותר; ואת התנור — שלשה מן הכליא, החלק הבולט שלו, שהן ארבעה מן השפה הצרה יותר של התנור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a taste of the World-to-Come. They are: Abraham, Isaac, and Jacob. Abraham, as it is written with regard to him: “And the Lord blessed Abraham with everything” (Genesis 24:1). Isaac, as it is written with regard to him: “And I have eaten from everything” (Genesis 27:33). Jacob, as it is written with regard to him: “Because I have everything” (Genesis 33:11). This teaches that already in their lifetimes they merited everything, i.e., perfection.

There were three people over whom the evil inclination had no sway. They are: Abraham, Isaac, and Jacob, as it is written with regard to them, respectively: “With everything,” “from everything,” “everything.” The completeness of their blessings means that they did not have to contend with their evil inclinations. And some say that even David was not subject to his evil inclination, as it is written: “And my heart has died within me” (Psalms 109:22), meaning that the evil inclination in his heart was nullified as if his heart had died. And how does the other authority, who does not include David in his list, explain this verse? He is mentioning his travails. David means to say that his heart died within him owing to all the suffering that he endured, but he says nothing about his evil inclination.

The Sages taught: There were six people over whom the Angel of Death had no sway in their demise, and they are: Abraham, Isaac, and Jacob, Moses, Aaron, and Miriam. Abraham, Isaac, and Jacob, as it is written with regard to them, respectively: “With everything,” “from everything,” “everything”; since they were blessed with everything they were certainly spared the anguish of the Angel of Death. Moses, Aaron, and Miriam, as it is written with regard to them that they died “by the mouth of the Lord” (Numbers 33:38; Deuteronomy 34:5), which indicates that they died with a kiss, and not at the hand of the Angel of Death.

The Gemara asks: But with regard to Miriam it is not written: “By the mouth of the Lord.” Rabbi Elazar says: Miriam also died with a kiss, as this is learned through a verbal analogy between the word “there” mentioned in regard to Miriam: “And Miriam died there” (Numbers 20:1), and the word “there” mentioned in regard to Moses: “And Moses died there” (Deuteronomy 34:5). And for what reason is “by the mouth of the Lord” not stated with regard to her? It is unseemly to mention death by a kiss with regard to a woman.

The Sages taught: There were seven people over whom the worm and the maggot had no sway, and they are: Abraham, Isaac, and Jacob, Moses, Aaron and Miriam, and Benjamin, son of Jacob. Abraham, Isaac, and Jacob, as it is written with regard to them, respectively: “With everything,” “from everything,” “everything.” Moses, Aaron, and Miriam, as it is written with regard to them: “By the mouth of the Lord”; Benjamin, son of Jacob, as it is written: “And to Benjamin he said: The beloved of the Lord, he shall dwell in safety by Him” (Deuteronomy 33:12). Even in death, he rests securely, unbothered by worms. And some say that even David is included, as it is written: “My flesh also dwells secure” (Psalms 16:9). The Gemara asks: And how does the other authority, who does not include David, explain this? The Gemara answers: He is asking for mercy, that his flesh should dwell secure and not be subject to worms and maggots, but his request was denied.

The Sages taught in a baraita: There were four people who died only because of the counsel of the primordial snake, in the wake of which all of humanity became mortal, and not on account of any personal sin. And they are: Benjamin, son of Jacob; Amram, father of Moses; Yishai, father of David; and Chileab, son of David. And all of these are known through tradition except for Yishai, father of David, with regard to whom it is written explicitly: “And Absalom placed Amasa over the army instead of Joab, and Amasa was the son of a man whose name was Ithra the Israelite, who engaged in intercourse with Abigail, daughter of Nahash, the sister of Zeruiah, mother of Joab” (II Samuel 17:25). But was Abigail the daughter of Nahash? Was she not the daughter of Yishai, as it is written: “And their sisters were Zeruiah and Abigail” (I Chronicles 2:16)? Rather, she was called “daughter of Nahash” to indicate that she was the daughter of one who died only because of the counsel of the snake.

MISHNA: A person may not dig a pit close to the pit of another, in order to avoid damaging the latter’s pit. And similarly, one may not dig a ditch, nor a cave, i.e., a covered pit, nor a water channel, nor a launderer’s pond, which is a pit used for washing clothes, unless he distanced all of these three handbreadths from the wall of another and he plasters lime on the place where there is water.

And one must distance the solid residue of produce that has been pressed free of its oil, e.g., the refuse of olives from which oil has been squeezed, and animal manure, and salt, and lime, and rocks three handbreadths from the wall of another, as all these items produce heat and can damage the wall. Or, alternatively, he may plaster the wall with lime to prevent damage. One must likewise distance seeds, i.e., one may not plant seeds, and one may not operate the plow, and one must eliminate urine, three handbreadths from the wall of another.

The mishna continues: And one must distance a mill from a neighbor’s wall by three handbreadths from the lower stone of the mill, which is four handbreadths from the smaller upper stone of the mill. And there must be a distance of three handbreadths from the protruding base [hakalya] of an oven until the wall, which is four handbreadths from the narrow upper rim [hassafa] of the oven.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חלל בקרבי. שאין בו יצר הרע:

צעריה דמדכר. כלומר זה בקרבו מפחד מאותו מעשה שאירע לו:

רחמי הוא דבעי ^א)[נראה דצ"ל רחמי הוא דבעי שישכון בשרו לבטח]. שוכן בו לבטח:

בעטיו של נחש. בעצה שיעצה לחוה ולא מפני חטא אדם עטיו לשון עצה כמו (דניאל ב) עטא וטעם:
הדרן עלך השותפין

לא יחפור אדם בור כו'. משום דקא מרפיה ליה לארעיה ומקלקל לבורו:

ולא שיח. זהו חפירה שחופרין להשקות שדותיהן ועשויה אריך וקטין:

לא מערה. שהיא מרובעת:

נברכת הכובסין. ששם רוחצין וכובסין את בגדיהן:

הא דתנן לא יחפור אדם בור. משום חפיר' הוא דקתני הכי ולא משום מיא דאפילו ליכא מיא נמי אסור דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעא דהאי וכן שיח ומערה אבל אמת המים וברכת הכובסין משום מתונתא נינהו ובגמ' מפרש דצריך צריכי.
וק"ל, בור ושיח ומערה למה לי למתנינהו, וי"ל בור ושיח ומערה אורחיה דתנא הוא למתנינהו ואגב דתנא להו בכל דוכתא בהדי הדדי תננהו הכא ואע"פ דלא איצטריך למחשבינהו לכולהו.

גמ'. הכי גריס רש"י ז"ל: פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואיתימא רבי יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. וכך פי', פתח בבור וסיים בכותל, דקס"ד דכותל חצר קאמר ורישא וסיפא קשיא ליה דרישא לית ליה סיפא וסיפא לית ליה רישא כי ההיא דאמרי' התם פתח בכד ומסיים בחבית ומפרקינן מכותל בורו שנינו שהראשון כנס לתוך שלו ועשה כותל לבורו של שלשה כמו שזה עושה.
ואקשינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים והיה במשמע שיכניס לתוך שלו שלשה טפחים שאין נקרא מרחיק ג' עד שיכניס לתוך שלו שלשה.
והקשו על פי' זה דילמא אי תנא הכי ה"א שהראשון לא הרחיק שהבא לסמוך בצד המצר סומך וזה עשה כל ההרחקה נמצאת או' שאם באו לחפור בבת אחת זה לא ירחיק אלא טפח ומחצה וזה טפח ומחצה לפי' תנא מכותלו שהראשון הרחיק שלשה מסתמא דאי לא הרחיק שלשה כמו שזה עושה היכי קתני שלעולם מרחיק זה שלשה הרי פעמים שהכותל עבה ולא בעי הרחק כל כך ופעמים שהכותל של טפח ובעי טפי ומשום הכי קתני מכותלו וזו אינה קושיא שהבא לסמוך בצד המיצר אף ע"פ שסומך אין האחרון מרחיק אלא חצי הרחקה שהיה עליו אם באו לחפור בבת אחת כדבעי לפרושי לקמן וכיון שזה כונס לתוך ג' למדנו שאם באו לחפור בבת אחת מרחיק כל אחד ג'.

הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים. שכיון ששנינו מכותל בורו של חברו על כרחך הראשון הרחיק כשיעור הרחקה הקצוב במשנתנו שהוא ג' טפחים וקא קרי לה כותל ובא ללמד שכותל בור ג' טפחים, זה פירוש לפירוש רש"י.
ור"ח ז"ל גריס פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים ואמר אביי מכותל בורו שנינו ומאי קמ"ל הא קמ"ל וכו'. ולפי גירסא זו נמי כך אנו מפרשים שאין לשון מרחיק אלא כונס לתוך שלו, ולפיכך הקשו בגמרא ליתני שיעור ג' טפחים על האחד לבדו ועל הראשון משמע דס"ל בא לסמוך סומך מדתנא סמוך לבורו ולא תנא נמי הרחקה אלא על הא' ושל שלשה טפחים וכיון שכן ליתני אלא א"כ הרחיק זה שלשה וממילא שמעי' דשיעור הרחקה ששה ומפרקינן מכותל בורו שנינו והראשון הרחיק.

ומאי קמ"ל. וא"ת קמ"ל שהבא לסמוך אינו סומך לאביי לא מצית אמרת ואיתמר נמי רב יהודה וכרבא אכתי ליתנייה בהדיא ומאי שנא דקרי ליה להרחקה דראשון כותל.
וי"מ לפי גירסת ר"ח ז"ל דקס"ד שאין צריך בין חלל בור זה לחללו אלא שלשה ולפיכך הקשו בגמרא ליתני מבורו של חבירו ג' טפחים שהרי זה צריך לעשות כל ההרחקה לפי משנתנו כמו שפירשתי.

ומפרקי' מכותל בורו שנינו. שהראשון הרחיק ג"כ שלשה נמצא שצריך הרחקה של ששה טפחים ומאי קמ"ל ליתני ששה מפורש הא קמ"ל וכו'.
ומחלוקת היא בהא דאמרי' הבא לסמוך בצד המצר. אביי אמר סומך שיש שפירשו שכשיבוא חברו לסמוך אינו מרחיק אלא שלשה טפחים שאין קדימתו מועלת לו אלא שאינו יכול לומר לו הרחק בורך אבל לעולם אין מחייבין את האחרון להרחיק אלא ג' טפחים שהוא דינו.
ויש שפירשו שמחייבין אותו להרחיק ששה טפחים, וכן דעת ה"ר משה הספרדי ז"ל ודעתנו ולהך סברא הא דאקשינן ממתני' דקתני סמוך לבורו של חברו אלא א"כ הרחיק שלשה טפחים וקס"ד מבור עצמו שנינו כלומר מחללו ובשסמוך למצר וקתני אלא א"כ הרחיק ג' טפחים לאו למימרא דבחצי הרחקה סגי אלא משום דקס"ד שאין שיעור הרחקת בור מבו' אלא שלשה טפחים טפח ומחצה לזה וטפח ומחצה לזה, ולשונות ראשונים שמעתי.

גרסת רש"י ז"ל: אמר לך אביי בא בידי' שאני. ולא דייקא דהא אביי דאמר סומך לאו משום דלא מרפי לארע' הוא דאמר אלא משום דכיון דליתא לניזק שהרי אין כאן בור סומך והכי נמי לא שנא דודאי אפילו בסלע הבא בידים ליכא היזיקא אלא לענין בור וכיון דליתיה לבור לאביי סומך.
ובכולהו נוסחי עתיקי דילן כתב הכא נמי כגון שבאו לחפור בבת אחת ודקארי לה מאי קארי לה סלע הבא בידים איצטריכא ליה וכו' וקשי' לן מאי ודקארי לה מאי קארי לה. דהא אע"ג דאוקמה למתניתין בבאו לחפור בבת אחת אורח' דתלמודא לאקשויי נמי קושי' אחריתי ואע"ג דמפרקה בהאי פירוקא גופיה וטובא איכ' בשמעתין בסמוך ולקמן בפירקין.
ויש שפירשו ודקארי לה מאי קארי לה דזה חופר וזה חופר ודאי בשבאו לחפור בבת אחת משמע ומפרק קס"ד דמקשה למימר דהא קמ"ל תנא דברייתא דאע"ג דבא בידי' ובא לחפור בבת אחת לא בעו רווחא טפי ומיהו הוא הדין ללא באו לחפור בבת אחת. וזה הפירוש אינו כלום דהא מכל מקום מנ"ל למקשה הך סברא כי היכי דתיקשי ליה.
ויש שטועין לו' אורח' דתלמוד' בהכי למקשה מינה כי היכי דתחוור שמעת' כי ההי' דבריש פירק' קמ' דאמר נפל שאני ודקארי לה מאי קארי לה ומפרקי' סיפא איצטריכ' ליה וכו' ואע"ג דליכ' מינה ראיה לאקשויי מינה ומפרק לה ופי' ודקארי לה מאי קארי לה כלומר אדרבא הוי סייעתא למאן דקא מקשת עליה, ופריק לא תיובתיה ולא סייעתיה ומאן דמקשה יגדיל תורה ויאדיר.
וזה אינו כלום שאין דרך התלמוד להקשות אלא אם כן מחוורא שמעת' טפי כפי דעת המקשה וההיא דבריש פירקין קס"ד דכי היכי דלמעלה מד' אמות אין מחייבין אותו אע"פ שנפל כיון דליכא היזק הכי נמי למטה מארבע אמות אי ס"ד היזק ראיה לא שמי' היזק ודקתני נפל משום סיפא הוא ומ"מ מתרץ ס"ל דכיון דגלי אדעתייהו דקפדי בהיזק ראיה קפדי ואם נפל מחייבין אותן לחזור ולסלק היזיקם וזהו פירוש אותה שטה נכון וברור שם.
והא דשמעתין הכי פירושא: ודקארי לה מאי קארי לה, דהא קתני זה חופר וזה חופר, ועל כרחך מדלא תנא סלע הבא בידים זה מרחיק וזה מרחיק ש"מ לומר בבת אחת הוא דקאמר ר"י הכי והכי קאמר סלע הבא בידים וזה היה חופ' מכאן וזה היה חופר מכאן כאחת זה מרחיק שלשה וזה שלשה טפחים. ופרקינן דמקשה סבר הא דקתני זה חופר וזה חופר לא משום בת אחת הוא דקתני אלא לומר לך דבהרחקת ג' טפחים סגי סד"א וכו' כלומר דחזייה תנא לדעתייהו דאינשי למימר שצריך יותר משלש וקמ"ל איהו שמותר לחפור בהרחק' של ג' טפחים וכיון דהיתירא אתא לאשמועי' לא הוה ליה למיתני זה מרחיק ג' טפחים בלחוד דהאי לישנא משמ' דהוה ס"ד דלא צריך כולי האי ואתא לאשמועינן בה איסור' להכי תנא זה חופר וזה חופר לומרדי להם בכך ואינ' צריכין הרחקה יתיר' מזו.
ומצאתי נוסחאו' דלא גרסי כלל ודקארי לה הכא, וכן נראה מפירושי הרב רבי יוסף הלוי ז"ל.

מתניתין לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו ולא שיח ולא מערה. יש מי שפירש דכל הני אפילו ליכא מיא, דטעמא משום דמזיק בידים, דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעיה, וכדאמרינן בגמרא. והכין נמי משמע לכאורה מדעבדינן צריכותא באמת המים נברכת הכובסין, ואמרינן אי דתנא נברכת הכובסין משום דקוו וקיימי, אלמא לא שמעינן לה להא מבור ושיח ומערה דליכא מיא.
ובתוספת אמרו דטעמא דכולה מתניתין משום מיתונא היא, וטעמא דכל מרא ומרא דאמרינן בגמרא, לאו למימרא דליכא הזיקא אלא בהא, אלא לומר דמעידן חפירה הוו גירי דידיה ומאותה שעה מתחיל הנזק, והילכך אפילו רבי יוסי מודה, ומכל מקום אי לאו מיתונא לא בעי הרחקה כולי האי, והאי דמצריך בגמרא נברכת הכובסין, הוה אמינא התם הוא משום דעמיק טפי ומקלקל ליה לכותל טפי, אבל נברכת הכובסין לא. ואי תנא נברכת הכובסין ואמת המים, הוה אמינא דבור ושיח ומערה דעמיקי טפי ליבעי הרחקה טפי. וכדברי התוספות נראה לי, מדאמרינן בגמרא גבי בעיא דוסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן, פשיטא דוסד בסיד תנן, דאי לא לערבינהו, וליתנינהו, ודחינן משום דלא דמי דהתם היזיקא דמיתונא הוא והכא היזקא דהבלא, דאלמא דכולה רישא משום היזקא דמתונא הוא, דאי לא, רישא נמי ליפלגה בתרתי, משום דהני היזיקא דחפירה הוא והני הזיקא דמתונא.
שיח ומערה דקתני הכא, לאו לצריכותא נקט להו, אלא משום דבעלמא תני להו ומשום צריכותא תנא להו הכא בגררא.

לא יחפור אדם וכו' כבר בארנו שכונת הפרק לבאר בו היזק הבא מן השכנים מזה לזה הן לאלתר הן לאחר זמן הן מאליו הן מצד מעשה שהוא עושה בשלו על איזה צד צריך להזהר מזה ועל פי ענין זה יחלקו רוב עניני הפרק לארבעה חלקים האחד בהיזק הבא ממנו לחברו ע"י מעשה שהוא עושה בשלו ושאותו היזק בא לחברו לאלתר השני בהיזק הבא ממנו לכל בני העיר השלישי בהיזק הבא ממנו לחברו על ידי מעשה שהוא עושה בשלו אלא שאינו בא לאלתר הרביעי היזק הבא מצדו ומאליו על איזה צד הורשו הניזוקים לסלקו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו ענינים כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין להתחיל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו לא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין אא"כ הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד מרחיקין את הגפת ואת הזפת ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חברו שלשה טפחים או סד בסיד מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים מרחיקין את הרחים שלשה מן השכב שהם ארבעה מן הרכב ואת התנור שלשה מן הכוליא שהם ארבעה מן השפה אמר הר"ם נברכת של כובסין הברכה ששורין בה הכובסין הבגדים עם הדברים המלבנים אותם ומה שאמר מכותלו ר"ל מכותל בורו של חברו וכותל הבור אין פחות משלשה טפחים הנה נתבאר לך שצריך להיות מחלל בורו של זה לחלל בורו של חברו ששה טפחים ושירחיק כל אחד משניהם מן החצר המפסיק ביניהם שלשה טפחים ואם יחפור בורו וזהו על העיקר שיש לנו אין סומכין בצד המצר וזה כי אסור לו לאדם שיסמוך אחד מאלו הנזקים הנזכרים בסוף מצרו בשוה אא"כ ירחיק השיעור הנזכר ואע"פ שאין סמוך לו כותל חברו לפי שאפשר שלאחר זמן שיבנה חברו כותל בסוף מצרו ויהיה סמוך לאלו הנזקים ואם שדה חברו אינה עשויה לבורות מותר לו שיחפור בורו בצד המצר מבלי הרחקה ומה שאמר נברכת ואמת המים הוצרכו שניהם כדי שלא נאמר באמת המים בלבד צריך הרחקה שלשה טפחים קמ"ל שהדין ביניהם שוה וגפת הוא פסולת הזיתים אחר שמוציאין בו השמן ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעין בו ולפיכך צריך לסוד בסיד מה שאמר מחרישה ואפילו חרש לאילנות אבל לזרעים זה מבואר הוא לפי שכבר אמר מרחיקין לזרעים ומה שאמר גם כן מרחיקים זרעים ואפילו היו שותין מן המטר אבל אם משקין אותן מאמת המים זה מבואר הוא לפי שכבר קדם לנו שמרחיקין אמת המים ומה שאמר מי רגלים ואפילו מאיש אחד לפי שאסור לאדם שישתין מים בצד כותלו של חברו עד שירחיק טפחיים אם הכותל מלבנים שרופים אבל אם כותל אבנים מרחיק ממנו טפח בלבד ואם היה אבן חזקה אין מרחיק ממנו לפי שלא יזיק לו השריה ומרחיקים את הרחים מן הכותל לפי שהקול מזיק הבנין ושכב הוא האבן התחתונה והיא רחבה מהאבן העליונה וכמו כן התנור כל מה שהוא עולה הוא צר:

אמר המאירי תחלת הדברים צריך אתה לידע שהנזק הבא לו לאדם מצד מעשה ששכנו עושה בשלו הוא על שלשה פנים האחד הוא שזה עושה מעשה בשלו ואינו מגיע ממנו עכשו שום היזק לחברו אלא שלאחר זמן מתילד ממעשה זה דבר שיגיע ממנו נזק לרשות חברו כגון נטיעת אילן סמוך לבורו של חברו ששרשים מתילדים ממנו לאחר זמן והולכין ומזיקים לבור וכל שכיוצא בזה אינו חייב להרחיק אלא עושה בשלו כרצונו והלה ישמר מן הנזק כמה שיוכל והשני שהנזק מגיע או מתחיל לבא מצד מעשה זה לאלתר כגון חפירת בור סמוך לבורו של חברו שבשעת חפירתו מחליש ומרפה עפר כותלי הבור וכל כיוצא בזה חייב להרחיק בו וזהו נזק הנקרא בלשון תלמוד גירי פירוש חצים ר"ל שהוא כמי שעמד ברשות עצמו וירה חצים לחצר חברו ואומר ברשותי אני עושה שהדין נותן לעכבו והשלישי הוא שיש במין זה חלק אחר והוא שהמעשה הוא מעשה שראוי מצד המעשה שיגיע הזק לחברו ממנו לאלתר אלא שאין עכשיו ברשות שכנו דבר שיזיקהו וזהו שנחלקו עליו הרבה מהגאונים אם נקרא גירי אם לאו ועיקר הדברים בו שמאחר שאם היה שם הדבר היה מעשה זה מזיקו לאלתר אף הוא נקרא גירי ובלבד שיהא אותו דבר שאנו חוששין בו לקבל הנזק דבר שהיותו שם מצוי ושהקרקע עשוי לכך שכל שהדבר מצוי להיותו שם הרי הוא כאילו הוא לשם ודמיון דבר זה כגון שהיה ראובן חופר בור בסוף שדהו סמוך לשדהו של שמעון ואין בור בשדה שמעון שיצטרך להרחיק בשבילו אלא שמ"מ שדהו של שמעון אף הוא עשוי לבורות כגון שהוא בית השלחין ומתוך כך הוא צריך להרחיק כשיעור שהיה צריך להרחיק אילו היה שם בור וע"פ כלל זה יתבארו לך כראוי רוב עניני הפרק אלא שבחלק שלישי שיש בו מחלקת אתה צריך להתבונן בפרטי השמועות איזו באה כדעת שכתבנו ואיזו כדעת החולקים ולטרוח ולפרש השמועות כשיטתנו או כשטתם וכן תדע שכל משניות אלו עד מרחיקין סלם מן השובך ואף היא בכלל כלם בדין גירי ומה ששאלו בסוגית משנת מרחיקים את הסלם לימא מתני' דלא כר' יוסי מוכיח כן כלומר שהשאר באות בודאי כר' יוסי שמודה בהזק גירי וגדולי הרבנים סוברים בקצתם שאינן בכלל גירי ולא נראו דבריהם:

ומעתה נתחיל בפירוש המשנה והיא עסוקה בראובן ושמעון ששדותיהם סמוכות זו לזו ואינם עשויים לבורות ויש לראובן בור בסוף שדהו באותו קצה הסמוך לשמעון ומאחר שבשעה שנחפר בור זה לא היה בור בשדהו של שמעון לא הוצרך ראובן או מורישו להרחיק כלל הואיל ושדה זו של שמעון אינה עשוייה לבורות כגון שהיה בית הבעל ואינו צריך למי בורות על פי הכלל שהקדמנו וכמו שיתבאר בגמרא ורשאי היה לסמוך עד כמה שאפשר לו לסמוך בחפירת שלו ומעתה אם נמלך שמעון לחפור בור סמוך לו צריך להרחיק ששה טפחים מחלל בורו של זה שכל פחות מזה חפירתו מחלשת ומרפה עפר כותלי הבור וזה שאמר אא"כ הרחיק מכותלו של חברו ג' טפחים פירשוה בגמ' מכותל בורו שאין צריך לומר שהוא צריך להניח לו רוחב לכותל כפחות שבשאר כותלים אחר שהראשון סמך לגמרי הואיל ולא היה צריך להרחיק כלל אלא שצריך להרחיק עוד משפת הכותל החיצונה שהניח לו שלשה טפחים ולא תפש בכאן לשון כותל אלא ללמדנו לפי דרכו שאף כותל הבור שלשה ואם אמר לו בור וכותליו אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים וכן אפשר לפרש משנתנו כששדה שמעון עשויה לבורות ולא היה לו לראובן לסמך אלא ברחוק שלשה מן המצר בכדי שאם יבא שמעון לחפור ירחיק שלשה גם כן וכשחפר ראובן הרחיק שלשה כדינו ואמר שלא יחפור שמעון אלא בהרחקת שלשה פירוש זה נראה לפי סוגית השמועה במה שאמרו הא איתמר עלה מכותל בורו שנינו ומ"מ יש מפרשים משנתנו בשסמכו למצר ואע"פ שהיתה שדהו עשויה לבורות שלא היה לו לבעל הבור הקדום לסמוך אלא שהיה לו להרחיק שלשה ושזה ירחיק אחריו שלשה כמו שביארנו מ"מ הואיל והחזיק ולא מיחה החזיק וצריך הלה עכשו להרחיק ששה שהם שלשה מן הכותל אלא שיש בזה חולקים לומר שכל שאין מחזיק בזמן שיש לזה בו נזק אינו חזקה כמו שיתבאר:

וכן הדין בשיח ומערה או להבאת אמת המים דרך שם או לעשות נברכת הכובסים והיא ברכה מלאה מים מכונסים לשרות בה הכובסים את בגדיהם ולא סוף דבר הכנסת המים אלא אף חפירתם שהרי מצד רפוי כתלי הבור אתה בא בהרחקתם ואע"פ שבגמרא ייחסו לשיח ומערה הזק מצד לחות והוא הנקרא בלשון תלמוד מתונא יראה שלא להפקיע צד הזק רפוי הקרקע נאמר כן ומ"מ אף מצד הלחות גירי הוא שהרי הלקות מתחיל מיד ואע"פ שלענין משרה וירק אמרו (מיאחית סתימי) מפני שאין הלחות בעצמו מפסיד אלא העפוש המתילד מסרחון המשרה ונמצא שאין המזיק עדין בעולם ולענין פירושן של מלות אלו ר"ל ברר שיח ומערה כלן למים מכנסים הם אלא שהבור עגול והשיח ארוך וקצר והמערה מרבעת וכן הדין בכל אלו אם בא לעשותן סמוך לכותל חברו ואע"פ שהרחיק בשיעור זה צריך עוד לסוד כותל חפירתו בסיד שלא יבלעו המים ויזיקו כותל חברו או כותל בורו ואע"פ שחברו לא הרחיק ולא סד בסיד כבר בארנוה בשדה שלא היתה עשויה לבורות שכבר ירד ברשות או אפילו שהיתה שדה שמעון עשויה לבורות וכבר החזיק מ"מ לדעת קצת ונמצא צרך ההרחקה מצד רפוי הקרקע וצרך הסידה מצד בליעת המים:

ואחר שדבר בדברים המזיקים לכותלי הבור חזר לדברים שאין מזיקים לבור ומזיקים לכותלי בנין שבינו לבין חברו ואמר עליהם שמרחיקין את הגפת והוא פסולת זיתים שנתעצרו בבית הבד ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים והם אבני סלע שעושין מהם ברזל מן הכותל שלשה טפחים שדברים אלו חמים ומעלים הבל וקשים לכותל לבנים המחברים עם הטיט ומרקיבין אותה ומ"מ אם סד וטח פני הכותל בסיד אינו צריך להרחיק כלל שהסיד מונע את החום שלא להזיק וכל שכן אם הלבנים מחוברים בסיד ואמר אח"כ שמרחיק את הזרעים ואע"פ שהזרעים אין משתרשים לצדדים מ"מ הרי הן מחלידות את הקרקע ומעלין אותו תיחוח ונשמט מאצל היסוד ואין ליסוד יפה במה לסמוך וכן המחרישה שהיא מרפה את הארץ בחרישתה ואמר על אלו שמרחיק אותם שלשה מפני שמקלקלין את הכותל ברפיון הקרקע ביסודה של כותל ואף סידה בסיד אין מועיל בה כלל שאין לסיד תועלת למניעת רפיון הקרקע וכן אין חלוק באלו בין כותל לבנים לכותל של אבנים ואע"פ שיש אומרים כן אין דבריהם כלום וכן מי רגלים ר"ל להשתין מים סמוך לכותלו צריך להרחיק שלשה מן הכותל ופירשוה בגמרא דוקא לכותל לבנים וטיט אבל של אבנים די בו בטפח וכן הדין בלבנים וסיד ובכותל של סלע מותר לגמרי ומ"מ בשופכין ר"ל גומא שמקבצין בה מי רגלים יראה מלשון גדולי המחברים שאף בשל אבנים צריך להרחיק שלשה ויש מפרשים בשופכין שמקבצן בכלי ושופכן כאחת על הכותל ומ"מ בבור לא נמצא היזק זה שאין מי רגלים נכנסין בעמק וכן בזרעים ומחרישה ואח"כ דבר בהיזק הבא מחמת קול מצד נדנוד הכותל ואמר שמרחיקין את הריחים שלשה טפחים מן הכותל ופירשה בתחתונה והוא השכב שהיא רחבה מן העליונה הנקראת רכב טפח ונמצאת העליונה שהיא המתגלגלת רחוקה ארבעה וכן מרחיקין את התנור שלשה מן הכוליא ר"ל מקרקעיתו שהוא רחב משפתו טפח שכך היה דרכם בתנוריהם ושל חרס היו ונמצאת רחוקה משפת התנור שהאור בה ארבעה ואין סידה מועיל בכך שאין ריחוק שלשה וסידה מונעין חום גדול כזה מלהזיק:

זהו ביאור המשנה ואין לך בה ספק שכל אלו גירי נינהו והמזיק מצוי לאלתר ותכף למעשה ההזק מתחיל ובא וכן אין לך ספק בכלן שאם עשה בלא הרחקה והזיק שחייב לשלם ואף בהרחקה לדעת קצת כמו שיתבאר במשנה השניה ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא עם מה שנתחדש בה מדברי הגאונים והמפרשים אלו הן:

א. לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת של כובסין אלא אם כן הרחיק [מ]כותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ומסקנא (דלהלן ע"ב) מכותל בורו שנינו, שנמצא שהרחיק הראשון חלל בורו מן המצר שלשה טפחים שהן כותל לבורו, וכיון שהרחיק השני שלשה נמצא מרחיק חלל בורו מחלל בורו של חבירו ששה טפחים. וסד בסיד, מאי טעמא, דמתונתא קשי לכותל וכל שכן הני דנפישי בהו מיא. ולא תימא הני מילי לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו במידי דלאו גיריה, אלא אפילו לרבי יוסי דאמר כל היכא דלאו גיריה על הניזק להרחיק את עצמו, והני מיא לאו גיריה דבורו של חבירו נינהו ולאו גיריה דכותל בורו נינהו ולאו גרמא דגיריה נינהו. לא מיבעיא עיקר חפירה דגיריה הוא דכל מרא ומרא דקא מחי קא מרפי לה לארעיה, אלא אפי' מיא נמי גיריה נינהו, דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו אשתעבודי משתעבדי ליה לכותל הבור, דומיא דארבע אמות הסמוכין לכותל חצר לענין דושא (להלן בבא בתרא כב,ב). והכי נמי מסתברא דמשום היזקא דמיא (דמי) הוא, דאי לא תימא הכי תינח הרחקת ג' טפחים דשייך בה טעמא דמרפי ליה לכותל בורו דחבריה, אלא וסד בסיד נמי (לימא) [למה] ליה, אלא על כרחיך דלא לבלעו מיא בשלשה טפחים הסמוכים לכותל בורו של חבירו הוא. והאי דאמרינן טעמא גבי הבא לסמוך בצד המצר (להלן ע"ב) משום דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעאי ולא קאמרינן טעמא משום דשלשה טפחים הסמוכין לכותל בורו של חבירו הוא והאי דאמרינן משתעבדי ליה לבור, משום דאכתי ליתי לבור, מידי דהוה לענין דושא (לכל כמא) [דכל כמה] דליכא כותל לא מנעינן לה לחבריה למסמך כותל בצד המצר. והוא הדין לשאר נזיקין דתנן בהאי מתניתין דלא הוו גיריה ולא גרמא דגיריה מטעמא דשלשה טפחים הסמוכין לכותל נינהו, דכוליה פירקין מודה ביה רבי יוסי לבר מהנך תרתי מתניתא דמשרה ואילן דפליגי בהו בהדיא כדבעינן למימר קמן (כב,ב סי' עח):

ב. מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג' טפחים או סד בסיד. מאי טעמא דהבלא קשי לכותל. וסלעים דליכא הבלא משום דאידי דמסגו עליהו מחו ביה בכותל וסתרי ליה, וכיון דסד בסיד ליכא למיחש דסיד מגין:

ג. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. טעמא דזרעים מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח (כדלקמן בבא בתרא יט,ב). ואין צריך לומר למחרישה. מי רגלים, אי בעי תימא משום מתונתא ואי בעי תימא משום הבלא. ודוקא בכותל לבנים כדבעינן למימר קמן (יט,ב). והני מילי במשתין אי נמי בשופכין דלפי שעה הוא, אבל בביב של מי רגלים או בגומא של מי רגלים דתדירי לא סגיא ליה בשלשה טפחים בלחוד אלא צריך נמי למיסד בסיד, דומיא דנברכת של כובסין ואמת המים וזבל ומלח, דהשתא התם דליכא אלא חד היזקא דמתונתא לחודיה בעי שלשה טפחים וסד בסיד, היכא דאיכא מתונתא והבלא לא כל שכן. אלא ודאי ש"מ דכי האי גוונא וסד בסיד נמי בעי, לא שנא בכותל לבנים ולא שנא בכותל אבנים. דכי מפליג בברייתא (להלן שם) בין כותל לבנים לכותל אבנים, במשתין אי נמי בשופכין דלפי שעה, במדירין לא שנא הכי ולא שנא הכי שלשה טפחים וסד בסיד בעי דמה לי לבנים מה לי אבנים הא קא עיילי מיא ביני ארכא, אלא ודאי שמע מינה כדברירנא:

ד. מרחיקין את הרחים שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן מן השפה. מאי קאמר, הכי קאמר, מרחיקין את הרחים מן הכותל שלשה טפחים מן השכב שהוא רחים התחתונה, שהם ארבעה מן הרכב שהיא רחים העליונה, לפי שהשכב יתר על הרכב טפח אחד לכל רוח. וטעמא מאי מרחיקין, משום טריא (כדלקמן בבא בתרא יח,א) דהיינו נדנוד הכותל. ואת התנור מן הכותל שלשה מן הכליא שהיא בנין התנור, שהן ארבעה מן השפה דכליא דתנור טפח, וטעמא מאי משום הבלא (שם):

לא יחפור אדם וכו'. יש מי שפירש דכל הני אפילו ליכא מיא דטעמא משום דמזיק בידים דכל מרא ומרא דקמחית מרפי ליה לארעיה וכדאמרינן בגמרא והכי נמי משמע לכאורה מדעבדינן צריכותא באמת המים ונברכת כובסין ואמרינן אי תני נברכת משום דקוו וקיימי אלמא דלא שמעינן לה מבור שיח ומערה דליכא מיא. ותוספות אמרו דטעמה דכולה מתניתין משום מיתונא הוא כו' וכדברי התוספות נראה לי מדאמרינן בגמרא גבי בעיא דוסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן פשיטא דוסד בסיד תנן דאי לא ליערבינהו וליתנינהו. ודחינן משום דלא דמי דהתם היזקא דמיתונא והכא היזקא דהבלא דאלמא דכולה רישא משום היזקא דמיתונא הוא דאי לא רישא נמי ליפלגו בתרתי משום דהני היזקא דחפירה והני היזקא דמיתונא. הרשב"א ז"ל.

ולפירוש התוספות קשה דהא אמרינן בגמרא כל מרא ומרא כו'. כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דמהאי טעמא לא היו חכמים מזהירים אותו להרחיק דלא חשיב כולי האי היזקא אי לאו היזקא דמיתונתא אלא טעמא דקא מרפיתא לארעאי סעד הוא לדבריו לומר דאפילו לרבי יוסי דסבר על הניזק להרחיק את עצמו הכא מודה דקצת מתחיל הנזק משעת חפירה. ומכל מקום עיקר הנזק שהצריכו חכמים להרחיק בשבילו היינו טעמא דמתונתא ולדעת התוספות שיח ומערה לא הוה צריך למימר אלא דאורחיה דתנא למתניא הנך תלתא בהדדי בכל דוכתא. והא דתנן בפרק הפרה אחד החופר בור שיח ומערה כו' ומצריך להו לכולהו בגמרא. התם ניחא דבור כתיב בקרא ואשמועינן מתניתין דהוא הדין כל הני וגם מפרש בגמרא דאצטריך למיתני כולהו אבל הכא כיון דאשמועינן דבור צריך הרחקה משום מתונא הוא הדין כל מידי דאית ביה מיא אלא דנקט שיח ומערה אגב בור. לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת. בגמרא אמרינן דאמת המים ונברכת הכובסים מיצרך צריכי. ואם תאמר נהי דהיינו כל חד וחד הוה צריך למיתנייה כדאיתא בגמרא כיון דאצטריך למיתניא הכי משום היזק דמתונא כדאיתא בגמרא למה ליה למתני בור שיח ומערה הא תנא ליה היזק דמתונא באמת המים ונברכת הכובסים יש לומר דבור שיח ומערה לאו משום מתונא נינהו דאפילו לית בהו מיא משום חפירתן לבד צריך להרחיק שלשה טפחים וכדאמרינן בגמרא דכל מרא ומרא כו'. ומיהו אפילו איכא בהו מיא דאיכא מתונא בהרחקה שלשה טפחים סגי דהיזק דמיתונא בכולה רישא דמתניתין שייכא והיינו דאמרינן בגמרא משום דלא דמי האי היזקא להאי היזקא רישא היזקא דמתונא סיפא היזקא דהבלא אלמא בכולה רישא שייך היזקא דמתונא. אבל מכל מקום בור שיח ומערה אף על גב דלית בהו מיא דליכא מתונא צריך. להרחיק שלשה טפחים משום חפירה בלחוד ומשום הכי תננהו אף על גב דבעי מתני אמה המים ונברכת הכובסים ומיהו ודאי בחד מהני תלתא סגי אלא כיון דאורחיה דתנא למתני בכל דוכתא בור שיח ומערה תנינהו נמי הכא. עד כאן לשונו.

סלעים כתוב בתוספות סלעים אבנים שאש יוצא מהם כו'. והא דאמרינן בירושלמי כו'. ונראה דהוה מצי לשנויי כולהו בשל אבנים כאן בסלעים שהאש יוצא מהם כו'. עד כאן מגליון תוספות.
שלשה מן הכליא יש מי שפירש כליא הטיח שטחים אותו על התנור כדי שלא יסדק מחמת האש ויש בעוביו טפח. ושפה הוא התנור עצמה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תוס' בד"ה לא שיח כו' אבל הנך דלא עמיקי כו' ואי תנא הני ה"א דבור ושיח דעמיקי כו' עכ"ל וליכא לאקשויי בגמרא נמי גבי אמת המים ונברכת דאי תנא אמת המים משום דקביעא ואי תנא נברכת משום דקוו וקיימי בחד מהנך סברות הוי סגי כי הכא די"ל כיון דע"כ תנא בור ודאי דליכא למטעי בהנהו דבעי טפי דלא עדיפי מבור דקביעא וקוו וקיימי ולהכי בעי התם שני סברות וק"ל:

בד"ה סלעים אבנים כו' ולא סלעי נחושת כו' אית תנא תני טומנין כו' עכ"ל לכאורה שהתוס' מקיים פרש"י שטעם הרחקת הסלעים משום הבלא הוא אבל לפי גירסת נוסח ירושלמי שלפנינו דטומנין בשל נחושת ואין טומנין בשל כסף א"כ לא תקשי להו מידי לפרש הכא סלעים של נחושת ולפר"ח ע"פ הירושלמי לקמן בתוס' בד"ה משום דמשתכי דבסלעים של אבנים נמי לאו טעמא משום הבלא אלא שמחלידין ומעלין עפר תיחוח בקרקע ניחא ודו"ק:

אתיא שם כו'. כתב הרא"ם פרשת חקת דאתיא שם שם מאהרן כדאיתא בשילהי דמ"ק דאל"כ תרי זמני שם במרים ל"ל עכ"ל התימה ממה ששינה לשון הגמרא דקאמר הכא ובמ"ק דאתיא שם שם ממשה ולא אמרו מאהרן כדאיתא בשילהי דמ"ק דאל"כ תרי זמני שם במרים ל"ל זה אינו דהא ר"א דהוא גופא מרא דשמעתא קאמר התם במ"ק דתרי זימני שם במרים איצטריך לסמוך למיתה קבורה גבי נשים וע"כ הנראה אע"ג דשם גבי אהרן מוקדם בקרא לא נקט לה משום דלא הוה ג"ש מופנה אפילו מצד אחד ואין למדין ממנה דשם גבי אהרן איצטריך לגופיה דקאי אהר ההר דכתיב בההוא ענינא ואי לאו הכי לא הוה ידעינן דמת בהר ההר וכן גבי מרים דכתיב וישב העם בקדש ותמת שם איצטריך לגופיה דאי לא הוה כתיב שם לא הוה ידעינן דמתה בקדש דבקדש דקרא על ישיבת העם קאי ושם בתרא איצטריך לסמוך למיתה קבורה אך שם דמשה מופנה הוא דכתיב וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב וגו' דא"נ לא הוה כתיב שם שפיר הוה ידעינן דבארץ מואב אוימת קאי ודו"ק:

ז' לא שלטה בהן רמה כו' ופרש"י כדאמרן שמתו ע"פ השכינה ואין רמה כו'. ע"ש אע"ג דבנימין לא חשיב ליה לעיל בהנהו דלא שלט מלאך המות מ"מ ידידות השכינה היתה מצלת עליו מן הרמה וכתבו התוס' תימה לרשב"א דכולהו צדיקים נמי כו' ע"ש ולא נראה לו לחלק בין ריקוב בשר דהכא כתיב אף בשרי ישכון ובין ריקוב עצמות דהתם משמע בהך עובדא דפ' שואל באחי בר יאשיה דא"ל ליקום מר לגויה דביתא כו' שגם הבשר לא היה נרקב לפי שלא היה בו קנאה וק"ל:

וכי בת נחש היא והלא כו'. בת מי שמת בעטיו של נחש ונראה שנרמז דבר זה בכאן דמהאי קרא קדרשינן ביבמות יתרא הישמעאלי מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כו' מואבי ולא מואבית ורמז לנו בהאי קרא דיתרא ישראלי היה ומה ראה בתחילה להכנס עצמו בספק זה לישא בת ישי כדקאמר התם מי זה העלם הלכה זו נתעלמה מהם ואמר כי ראה בו ובמעלתו שלשלת יוחסין כמו שהעיד עליו המקרא שלא מת אלא בעטיו של נחש וק"ל:

תוס' ד"ה לא יחפור כל הני מיירי דאית בהו מיא וכו'. ר"ל ודלא כדמשמע מפירוש רש"י דכתב הטעם משום דהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור דמשמע מרבריו דאיירי אפילו בלא מיא:

בא"ד וטעמא משום מתונתא כדאמר בגמרא. ר"ל לקמן בדף י"ט גבי הא דאבעיא לן וסד בסיד תנן א"ד או סד בסיד תנן דבעי למפשט מדלא ערבינהו תנא בבי דמתני' קאמר משום דלא רמי האי הזיקא להאי הזיקא רישא הזיקא דמתונתא סיפא הזיקא דחבלא:

ד"ה לא שיח ולא מערה הוא הדין חריצין ונעיצין. ולא הוצרך למיתנינהו דמבור שמעינן להו דמדקתני בור הוא הדין להני והא דנקט ותני שיח ומערה בהדיא משום דרגיל לשנותן בכל מקום בהדי בור ואמת המים ונברכת הכובסים ר"ל דנקט לתרוייהו אע"ג רלא רגיל לשנותן בהדי בור אצטריך להו בגמרא ומיהו הא לא מפרש וכו' ר"ל דהגמ' לא עשה צריכותא אלא אהא דלא הוי שמעינן נברכת מאמת המים ולא אמת המים מנברכת אבל אינו מתורץ באותו צריכותא הא דקשיא לן דלא ליתנינהו כלל לא אמת המים ולא נברכת והוא שמעינן להו נמי מבור ותירצו התוס' דמצי למימר וכו' ולכך אצטריך למתני בור ואצטריך למתני נמי הני תרתי אמת המים ונברכת ולא קשיא והא דאצטריך בגמרא האי צריכותא אי תני אמת המים משום דקביע וכו' ואי תני נברכת משום דקוו וקיימי ולא קא עביד האיך צריכותא של התוס' ובחד צד של הצריכותא הוי סגי וה"ל למימר הכי אי תני אמת המים משום דקביע ולכך בעי הרחקה שלשה טפחים אבל נברכת דלא קביע הוה אמינא דלא בעי הרחקת שלשה טפחים ואי תני נברכת הוה אמינא נברכת דלא קביע סגי בהרחקת שלשה אבל אמת המים דקביע לא סגי בהרחקת שלשה די"ל דלא נוכל למימר הכי דבור יוכיח דהוא קבוע ואפילו הכי סגי בהרחקת ג' טפחים אבל יש להקשות על התוס' אמאי לא עבדו הצריכותא של הגמ' דהא פשוט הוא דבור ושיח תרוייהו איתניהו בהו קביע וגם קוו וקיימו וא"כ הוה להו להתוס' לתרץ דהני תרתי אמת המים ונברכת לא הוה שמעינן מבור משום דבור הוי קביע וגם קוו וקיימו ובהני תרתי לית בכל אחד כ"א חדא מנייהו הוה אמינא דלא בעו הרחקת ג' טפחים ואי תנא הני תרתי הוי אמינא דבור ושיח דהוו קביעי וקוו וקיימי לא סגי להו בהרחקת שלשה טפחים וי"ל דניחא להו להתוס' למנקט דבור ושיח עמיקי טפי משא"כ בשום חד מהני תרתי וק"ל:

ד"ה וסד בסיד וכו' וא"כ תפשוט דברישא וסד בסיד תנן וכו'. ר"ל הא דתנן ברישא וסד בסיד הוי פירושו דבעי תרוייהו הרחקה וגם סד בסיד מדלא קתני או סד כמו בסיפא אלא ודאי גם בסיפא לא גריס או ולכך בעי בגמ' שפיר הואיל וגם בסיפא לא תני התנא או ואפי' הכי פשוט הוא דהוי פירושו או סד בסיד דבחדא מנייהו סגי בהרחקה לחוד או בסיד לחוד אם כן ברישא נמי אע"ג דלא תני או הוי נמי פירושו או סד בסיד כמו בסיפא או דלמא ברישא חמירא טפי ובעי תרוייהו הרחקה וגם סיד וקאמרי התוס' הא דפשיטא לן וכו' ר"ל וכי תימא דהכל טעמא מאי כיון דגם בסיפא לא גרסי' או אמאי פשיטא ליה דבסיפא הוי פירושו או סד בסיד טפי מברישא ותירצו היינו משום דבסיפא אין ההיזק כל כך מרובה וכו' וק"ל אבל ברש"י משמע לקמן בגמרא דבסיפא גריס או ע"ש:

גמרא אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן ומרים כדאמרן בנימין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שלא שלטה כו' צ"ל ששה לא שלטה בהן יצה"ר אין לפרש כו':

רש"י ד"ה מערה. מקורה בקירוי. והיא מרובעת כדאיתא בב"ק (נ' ב'):

רש"י ד"ה גפת. פסולת זיתים כו'. בר"פ במה טומנין מבע"ל גפת של זיתים תנן או דשומשמין ע"ש ונקטו הפוסקים שם דאפי' דשומשמין אסור עי' בהגראז"ל באו"ח סי' רנ"ז סקי"א. ולקמן בגמרא (י"ט) מדמן להדדי. וכן בר"פ כירה פי' דשומשמין:

שְׁלֹשָׁה, הִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא. אין הכונה לומר שלא חסרו טובה, דהא כמה צרות עברו עליהם אלא הכונה על דרך מה שכתב הרב הצל"ח ז"ל במאמר עולמך תראה בחייך (ברכות יז.) רצונו לומר תשיג שמחה גדולה ועצומה בעבודת הבורא כמו שמחה של עולם הבא ששם מקורה של השמחה וכן האבות נתן להם הקדוש ברוך הוא בעולם הזה שמחה גדולה בתורה ובמצות שהיא שמחה שבעולם הבא. ונראה דזה נרמז באותיות כָּל במילואם כ"ף למ"ד [174] שעולין קע"ד כמנין כְּבָּעוֹלָם הַבָּא [174] שהוא מספר קע"ד.

שְׁלֹשָׁה, לֹא שָׁלַט בָּהֵם יֵצֶר הָרַע. נראה לי כל צדיק יוכל היצר הרע להעלות בלבו קצת תאוה של רעה והוא דוחה תאוה זו תכף וכיון דמעלה בלבו תאוה רעה אפילו שהיא כרגע חשיב זה שליטה קצת, אבל האבות כבשו היצר הרע וניקרו אותו שאינו יכול להעביר בלבם תאוה של רע אפילו רגע קטן וכאלו אין בהם יצר הרע ולזה אמר לֹא שָׁלַט בָּהֵם יֵצֶר הָרַע.
ויליף זה מן כָּל כי אותיות כָּל במילואם [כ"ף למ"ד] עולה עקד [174] דכל אחד מהם עקד היצר הרע עקידה מעלייא וגמורה ואפשר דהוי כהאי גוונא בצדיקים אחרים אך נקיט שלשה אבות דוקא משום דאשכח בהו קראי ללמוד מהם כן והם קראי ד'בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל' (בראשית כד, א בראשית כז, לג בראשית לג, יא).

שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הנה כל צדיק גדול אינו מת על ידי מלאך רע אלא על ידי מלאך הקדוש שהוא מצד הגבורות ועם כל זה בעת שליחותו נקרא מלאך המות אבל ששה צדיקים אלו מתו על ידי אור שכינתו יתברך בנשיקה או כל צדיק אף על פי שימות על ידי אור שכינתו יתברך עם כל זה יתגלה לפניו באותה שעה מלאך המות כדי שיפחד וימסור נפשו ברצונו הטוב לאור השכינה וענין הנשיקה הוא רצונו לומר נגיעה וכיוצא בזה תמצא במשנה השקת העיסות זה בזה, וענין השקת הכלים והיינו יבא אור השכינה ויגע בזה הצדיק ומושך ממנו את הנפש ומשום דכל נפש כלולה מן נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שהם חמשה פעמים טוב [17] כי כל חלק מכונה בשם טוב וחמשה פעמים טוב הוא מספר פה [17×5=85] לכך מייחס דבר זה לנשיקה בפה ועם כל זה לא נקיט כן להדיא במרים דאף על גב דהוא דרך משל ודמיון עם כל זה גנאי הדבר למנקט לשון זה של נשיקת פה בנקבה.

שִׁבְעָה, לֹא שָׁלְטָה בָּהֶן רִמָּה וְתוֹלֵעָה. עיין בתוספות. ונראה לי בס"ד הכונה כל אדם יש בגופו עור ובשר וגידין ועצמות וכתב רבינו ז"ל בעץ חיים דהעצמות הם כנגד אצילות ועור ובשר וגידין הם כנגד בי"א [בריאה יצירה אצילות] ולכן עיקר הגוף הוא העצמות אבל עור ובשר וגידין הם בערך המלבוש ולכן יוסף הצדיק ע"ה קרא גופו בשם עצמות שאמר וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה (שמות יג, יט) וידוע כל צדיק צריך שיתעכל בשרו בקבר ולכן אף על פי שתמצא צדיקים שהם שלמים בגופם בקבר כמו דמצאו את רב אחי בר יאשיה וכיוצא הנה הם גוף שלם בעצמות כמו אדם חי שכחש בשרו ולא יש בו בשר אלא רק עצמות והעור דבוק עליהם כן הצדיקים הגדולים הנשארים קיימים בקבר עד תחיית המתים אך שבעה צדיקים הנזכרים היה להם מעלה זו שלא נתעכל הבשר שלהם אלא נשאר כולו קיים כאשר הם בחיים.
וידוע דהן העיכול הנעשה בבשר הצדיקים הן הרקבון או הכליון הנעשה לאותם שאינם צדיקים הכל יכונה בשם רמה ותולעה מפני כי טבע הרמה ותולעה לכלות הדבר אשר שולטים בו ואוכלים אותו וכיוצא בזה תמצא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד עולת תמיד דשם אב"ג ית"ץ [אָנָּא בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה] הנקרא תולע שהוא מספר תולע [506] והוא מכלה הקליפות ועל שמו נקראו ישראל בשם 'תולעת' דמכלים העכו"ם כדמיון התולעת המכלה את העץ עיין שם.
ועל זה מביא ראיה לבנימין מן פסוק יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו (דברים לג, יב) דדייק תיבת עָלָיו יתיר, ומפרש הכונה לומר יִשְׁכֹּן לָבֶטַח ולא מבעיא גופו העיקרי שהוא העצמות אלא גם אותו המלבוש שהוא הבשר אשר עָלָיו כלומר על הגוף גם זה ישכון לבטח שישאר כמו שהוא.

לא יחפור וכו' לפי סדר מתני' דפרקין מיירי בדיני כותל וביניני' עד לקמן כ"ה ע"ב מיירי מדיני בור ומתני' דריש פרקין לאו בדיני בור וחללה עסיק אלא בדיני כותל בור ושייך הכא בדין כותלי' והוא ג"כ בכלל ק' ש"ס פתח בבור וסיים בכותל ותי' כותל בור שנינו:

בור סמוך לבורו של חבירו. דעת כמה פוסקים דבור לאו משום מתונתא אלא משום חפורה וכ"כ נמוק"י וק' לדידהו הא דפריך לערבינהו וליתנינהו וקאמר דלמא משום דלא דמי וכו' עיי' לקמן י"ט ע"א ולדידהו ק' הא רישא גופי' לא דמי דבור משום מרעא לארעא ואמת המים ואינך משום מתונתא. ועוד מאי שייך וסד בסיד למה שכבר נתקלקל ע"י מרא דמרעי לארעא וכמ"ש סברא זו כ"מ פ"ט משכני' ה"י ובבדק הבית סי' קנ"ה וצריך לדחוק בכל זה. אמנם זה מצאתי בשיטה מקובצת לקמן דף י"ט ע"א בשם הראב"ד לאחר שהאריך קצת בק' והקשה דה"ל לאושמועי' דאפי' בכותל בנין מזיק חפורה ונדע מכ"ש כותל בור ומסיק וז"ל ונ"ל דהא דאמר ר"י מכותל בורו שנינו ארישא קאמר לא יחפור אדם בור סמוך לכותל בורו של חבירו. ולא שיח ולא מערה אא"כ הרחיק מכותל של חברו ג' הראב"ד ז"ל לא נמצא עוד יותר בהראב"ד ז"ל שחסר בכאן עכ"ל שיטה מקובצת. ובודאי חבל על דאבדין. ומ"מ נראה סברתו דתרי בבא נינהו בבא קמייתא מיירי מבור בלי מים והא תנן לא יחפור אא"כ הרחיק מכותל בורו וסתם הרחקה מבואר לקמן ג"ט ואין כאן סיד דמה יועיל סיד להיזק שכבר ניזיק ושוב מתחיל שיח ומערה וניברכת וכו' מהיזק מתונתא ובעי הרחקה וגם סיד ומיירי מכותל בנין דמזיק לי' מתונתא בצירוף חפירה ובעי' תרוויהו הרחקה וסיד ולפ"ז צריך לומר דהמקשן מתחיל בבור ומסיים בכותל הס"ל דחדא בבא הוא ורישא אכותל דסיפא קאי וסיפא בודאי כותל בנין קאמר לכן פריך ומשני לי' כותל בורו שנינו ברישא וממילא תרי בבא נינהו. וצריכי' לדחוק קצת במאי דקאמר נפקא מיני' למו"מ אלא שדיברי הראב"ד חסרי' לפנינו ובודאי בדבריו מתוקן הכל. ואמנם בשיטה מקובצת בשמעתין ריש פרקין מייתי בשם הראב"ד פירושי' ככל יתר המפרשי' אבל עכ"פ במסקנא גילה הראב"ד דעתו כנ"ל וכן משמע קצת בשמעתין דפריך תנן לא יחפור וכו' ולא מייתי רק בבא קמייתי ומסיק מי לא איתמר עלה בכותל בורו שנינו משמע קצת אההיא בבא סמוך לבורו אוקימנא לכותל בורו וכהראב"ד ולפ"ז שוב לק"מ מה יועיל סיד להזיקו דחפירה דאה"נ דלא בעי סיד אלא למתונתא ולא לבור ריק אין בו מים וא"ש נמי דקאמר לקמן לעירבינהו היינו משיח ומערה ואילך עם בבא דגפת דהני מיירי מסיד אבל בבא קמייתא דלא יחפור דמיירי בור ריק ואין שם דינא דסיד. לא בעי לערבינהו עם אינך וא"ש:

ולפ"ז בדין הי' דליתני בבא דבור בסיפא עם זרעים ומחרישה אלא דכ' ב"ח סי' קנ"ה דדיניהו דהני בסיד ועם רחיים ועם תנור דסגי בהו הרחקה בלי סיד לא תני להו משום דלא שוו בשיעורהו דבור סגי בג' טפחי' ולרחיים ותנור בעי ד' מן הרכב ומן השפה וצריך נמי לומר הא דסיד הבא בידי' לאו בבור ריק מיירי דסיד מאי בעי התם אלא בחופר למים ומשום מתונתא דאפי' לכותל בנין בעי סיד מכ"ש לכותל בור וכן הוא בתוספתא זה חופר בארו מכאן וזה חופר בארו מכאן משמע בבאר שיש בו מים מיירי ע"ש:

ולפע"ד אין ספק אצלי שזה הוא דעת הרמב"ם דברפ"ט משכני' מייתי הזיקא דמתונתא אכותל בנין ובעי הרחקה וסיד ובהלכה ט' מייתי דינא דהרחקת בורו מבורו של חברו ולא הזכיר מים ולא הצריך סיד ודוחק לומר דסמוך אלעיל אמ"ש ריש הפ' גבי כותל בנין כיון דלכל המפרשים עיקרו דמתני' בכותל בור איירו ונהי נמי דגם בכותל בנין דינא הכי מ"מ איך עשו הרמב"ם טפל עיקור והתחיל הפרק בכותל בנין וביאר כל הצורך ושוב הזכיר כותל בור באגב וסמוך עצמו אמ"ש כבר לעיל בכותל בנין ולא עוד אלא שהפסיק בהלכה ח' וכ' דין ב' כותלים הסמוכים ומשום דוושא דמיירי מדין ריפוי ארעא ואי איתא דהרחקת כותל בור בשיש בו מים איירי ומשום מתונתא איך הפסיק בין דינא מתונתא בדין של ריפוי ארעא. אע"כ אמת נכון הדבר דס"ל להרמב"ם כנ"ל דרישא דמתני' מיירי מבור ריק אין בו מים ולהכי סגי בהרחקה בלי סיד דמשום ריפוי ארעא ובהכי מיירי בהלכה ח' וט' וסיפא דרישא משיח ומערה ואילך מיירי מחפירה עם היזק מים ובעי תרוויהו הרחיק וסיד ואפי' לכותל בנין ומכ"ש לכותל בור ובהכי מיירי בריש הפרק ההוא והן הנה דברי הכ"מ ובדק הבית שצווחו עליו קמאי דקמאי והרי רוח אלהים דבר בו אע"פ שלא נתכוון למה שמצאתי בשם הראב"ד מ"מ האמת אתו עמו:

ומתוך הדברי' למדנו דגבי בור ריק דליכא אלא חפירה לחוד סגי בהרחק לחוד. וסיד לא שייך ובנברכת ואינך דאיכא תרתי ריפוי ארעא ומתונתא בעי' ב' תקונים הרחקה וגם סיד ובגפת וחבריו דליכא אלא הבלי סגי בתיקונן א' או הרחקה או סיד. ולפ"ז לקמן י"ט ע"א פירש"י ד"ה במתונא אצל היזק ליחלח שנאה וכו' ע"ש לא צריך לדוחק זה דהרי בתוספתא שלנו נשנית חול עם גפת ומלח. ומשמע דסגי לחול לח בחדא. הרחקה או סיד דכיון דליכא אלא חדא ריעותא מתונא בלי ריפוי ארעא סגי בחדא. והא דאמר רבא דתנא דמשני' דל"ת חול לח משום דתני לי' אמות המים לא שיהי' שוה לאמת המים דבעי תרתי הרחקה וסיד. אלא כיון דתנא אמת המים ושמעי' דמתונתא הזיקא היא דאי משום ריפוי ארעא לחוד הוה סגי בהרחקה בלי סיד כמו ברישא בבור ריק אע"כ מתונתא הזיקא הוא וממילא נדע דחול לח הזיקא הוא וכיון דליכא אלא חדא נדע דסגי בחדא או הרחקה או סיד ודו"ק בכל זה: וסד בסיד דברי הרב"י בכאן תמוהי' מאוד מאוד. ומ"ש בזה בדו"פ והובא בקיצור בהג"ה הטור החדשים סי' קנ"ה אות קטן י"א. ג"כ אין לו מובן. והפשוט נ"ל דכיון דבמתני' תנן בתרווי' וסד בסיד בשוה והי' פשוט לש"ס דעכ"פ אין להחמיר בגפת ומלח טפי ממתונתא וריפוי ארעא. ע"כ מספקא לש"ס אי תרווי' בין רישא ובין סיפא וסד או תרווי' או סד. או רישא וסד וסיפא או סד אבל הא פשיטא לי' דאי רישא או סד בודאי א"א לומר סיפא וסד להחמיר יותר ולא איפשטא איבעי' והא דקאמר פשיטא דרישא וסד מדלא ערבינהו היינו כיון דא"א דתרווי' שוין מדלא ערבינהו וא"א דסיפא חמיר מרישא א"כ ע"כ רישא וסד וסיפא או סד. ומדקאמר הא פשיטא אע"ג דדחי לי' פסיק רמב"ם הכי כמ"ש ה"ה. ועוד נ"ל לפמ"ש ברוב הנוסחא ברישא וסד ובסיפא או סד והעידו הראשוני' שכן נוסחת הרי"ף נ"ל עפמ"ש הר"ן ר"פ אלמנה ניזונת דאע"ג דש"ס איבעי להו גירסת המשנה אי ניזונו' תנן או הניזונו' מ"מ כיון שבכל ספרים ש"ס שלפנינו הועתיק במשנתינו ניזונות שמע מינה שהגאו' אחר הש"ס פשיטא להו דהכי הילכתא וגרסי הכי במשנה דדהו ע"ש כי כן כוונתו א"כ ה"נ י"ל דש"ס הכא נמי מספקא לי' בגירסת המשנה אי גרסי' וסד או גרסי' או סד ולא איפשטא ומדחזינין בכל ספרי ש"ס ברישא וסד ובסיפא או סד ש"מ איפשטא להו להגאוני' בתר ש"ס דהכי הוא וכפסק הרמב"ם:

בכל מכל כל. באברהם כתיב (בראשית כד) וה' ברך את אברהם בכל ביצחק כתיב (שם כז) ואוכל מכל ביעקב כתיב (שם לג) וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה: חלל בקרבי. יצרי הרע מת בקרבי: צעריה קא מדכר. על לבו ממש הוא מתרעם ואומר שמת בקרבו מרוב צרות: שלא שלט בהן מלאך המות. אלא מתו בנשיקה על פי שכינה: בכל מכל כל. לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי ה' ואם אלו מתו ע''י מלאך [המות] נמצא שחסרו כבוד: כדאמרן. שמתו ע''פ שכינה ואין ראויה רמה לשלוט במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר (ע''ז דף כ:) ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות: ישכון לבטח עליו. הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה: בעטיו של נחש. בעצתו של נחש כלומר לא היו ראוין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש בעטיו תרגום של עצתו כדכתיב (דניאל ו) אתייעטו כל וגו' וכן התיב עטא וטעם (שם ב): ואחיותיהם. בבני ישי כתיב: לא יחפור. בור שיח ומערה. מפורשים בבבא קמא בפרק שור שנגח את הפרה (דף נ:): בור. עגול: שיח. ארוך וקצר: מערה. מקורה בקירוי: נברכת הכובסים. חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או יותר ומי גשמים מתכנסים בה לכבס בגדיהם והיו להם שתים אחת ששורים את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים והיא קרויה מחמצן בגמ' ואחת שמשפשפים בה והיא קרויה נדיין: אא''כ כו'. מפני שהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור ומרפה אותן: וסד בסיד. את כותלי חפירתן: גפת. פסולת זיתים שנתעצרו בבית הבד: הסלעים. אבנים שהאור יוצא מהן שקורין קויליי''ש שכל אלו קשין לחומה שמוציאין הבל: מן הכותל. כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע ולאו בבור קאי השתא: זרעים. קשין לכותל כדמפרש בגמ': ומחרישה. מרפה את יסודו ונופל: מי רגלים. ממסמסין את הלבנים שהן של טיט יבש: ריחים. קשין לכותל שמנידין את הקרקע בגלגול חבטתו: מן השכב. היא הריחים התחתונה: הרכב. היא העליונה הרוכבת על זו והיא קצרה טפח מן התחתונה: ואת התנור שלשה מן הכליא. תנור כלי חרס הוא שרוף בכבשן כשאר קדירות ופיו למעלה והבא לקובעו בארץ עושה בנין טיט ואבנים שיהיו לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע ואותו בנין עשוי בשיפוע רחב מלמטה וקצר מלמעלה כמדת התנור תחתונה קרוי כליא ועליונו קרוי שפה כלומר שפת הכליא שפתה עליונה ולפי שהבלו של תנור קשה לכותל צריך להרחיקו: גמ'

שלשה כו' מעין העולם הבא. תימה לרשב''א אמאי לא חשיב נמי איוב דאמר לעיל (דף טו:) והאתונות רועות על ידיהם מלמד שהטעימו הקב''ה מעין עולם הבא וי''ל דאיוב לא היה אלא בחד מילתא ואברהם ויצחק ויעקב נהנו מעין עוה''ב מכל וכל: שבעה שלא שלטה בהן רמה. תימה לרשב''א דכולהו צדיקי נמי דאמר בשבת בפ' שואל (דף קנב:) ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו נרקבין ושאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין וי''ל דיכול להיות שלא ירקב וישלוט בו רמה כדאמר במעשה דרבי אלעזר בן שמעון בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פד:) דנפיק ריחשא מאודניה: שלשה לא שלט בהן יצר הרע. אין לפרש שלא שלט כלל דא''כ היכי קבלו עליה אגרא אלא כדאמר (יומא דף לח:) מאי דכתיב רגלי חסידיו ישמור כיון שעבר אדם רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא ה''נ כיון שראה הקב''ה שהיו דוחקין עצמן כל כך להתרחק מן העבירה סייעם הקדוש ברוך הוא מכאן ואילך שלא שלט בהן יצר הרע: מתני' לא יחפור. כל הני איירי דאית בהו מיא וטעמא משום מתונתא כדאמרינן בגמרא ותימה לר''י והא אמרי' בגמ' כל מרא ומרא דקא מחית כו' ואומר ר''י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחיל ההיזק וכיון דבתחילת ההיזק הוו גירי דיליה מודה ר' יוסי ומיהו אי לאו משום מיא לא היה צריך הרחקה ג' טפחים: לא שיח ולא מערה. וה''ה חריצין ונעיצין והני נקט אגב בור דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ואמת המים ונברכת הכובסין דאין רגיל לשנותן גבי בור מפרש בגמ' דצריכי תרוייהו ומיהו הא לא מפרש אמאי לא הוה שמעינן להו מבור דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקת שלשה אבל הנך דלא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקת שלשה ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג' ובפרק הפרה (ב''ק דף נ:) דתנן אחד החופר בור ושיח ומערות ומצריך להו לכולהו בגמרא התם ניחא דלא הוה ליה לתנא למינקטינהו אגב בור כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למיתני בור לחודיה: סלעים. אבנים שאש יוצא מהן ולא סלעי נחושת דאין דרך להניחן אצל הכתלים והא דאמר בירושלמי אית תנא תני טומנין בסלעים ואית תני דאין טומנין כאן בסלעים של כסף כאן בסלעים של נחושת הוה מצי לשנויי כאן בסלעים של אבנים כאן בשל כסף אלא ניחא ליה לשנויי כולהו במתכת: וסד בסיד. נראה לר''י דבסיפא נמי גרס וסד בסיד ולא גרס או דאי גרסי' בסיפא או סד בסיד אם כן תפשוט דברישא וסד בסיד תנן מדלא קתני או סד ברישא כמו בסיפא אלא ודאי בסיפא נמי גרס וסד והא דפשיטא ליה בגמרא (לקמן דף יט.) דבסיפא הוי או סד בסיד היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה: כליא פירש ר''ח בטן דתנור צר מלמטה ובאמצעיתו מרחיב ובולט ויוצא כשיעור טפח ומאמצעיתו מיצר ועולה: .