דף טז - ב
אכזרית על בניה, כי בשעה שכורעת ללדת, היא עולה לראש ההר כדי שיפול הוולד ממנה, וימות. ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה. ואלמלי מקדים [46] הנשר לבא רגע אחד או מאחר [47] רגע אחד מיד נופל הוולד ומת.
ואמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: אם בין רגע לרגע לא נתחלף לי שאני מזמין את הנשר ברגע הנכון, איך תעלה על דעתך שבין איוב לאויב נתחלף לי?
עוד אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: 'חולל אילות תשמור' [איוב פרק לט פסוק א].
ומפרשת הגמרא את הפסוק: אילה זו, רחמה צר. בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון נחש שמכישה בבית הרחם ומתרפה ומתרווח רחמה ויולדת [48], ואלמלי מקדים הנחש רגע אחד או מאחר רגע אחד, מיד האילה מתה.
ואמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: אם בין רגע לרגע לא נתחלף לי, איך תעלה על דעתך שבין איוב לאויב נתחלף לי?
עוד נאמר באיוב פרק לד פסוק לה:
אמר אליהוא בן ברכאל, ' [איוב] לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל' [49]
אמר רבא: מכאן מפסוק זה יש ללמוד, שאין אדם נתפס בשעת צערו. אין אדם מתחייב על דברים קשים שמדבר מתוך צערו [50]. שהרי איוב דיבר דברי כפירה ואף על פי כן נאמר רק 'לא בדעת ידבר', ולא נאמר 'דברי רשע דיבר'.
עוד נאמר באיוב פרק ב' פסוק יא, לאחר שבאו על איוב יסוריו -
'וישמעו שלשת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבאו איש ממקומו, אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, ויועדו יחדו לבוא לנוד לו ולנחמו' -
מאי ויִוָעדו יחדו?
אמר רב יהודה אמר רב מלמד שנכנסו רעי איוב כולן בשער אחד [51].
ותנא, ושנינו במקום אחר, שהמרחק בין מגורי כל אחד ואחד משלשת רעי איוב היה שלש מאות פרסי [52]. ואף על פי כן כשבאו על איוב יסורים באו שלשתם יחד לנחמו.
ומקשינן: מנא הוו ידעי? מהיכן ידעו שלשת רעיו שבאו עליו יסורים -
איכא דאמרי, יש אומרים דכלילא הוה להו היה לכל אחד מהם כתר שבו חקוקים שלשה פרצופים, ותחת כל פרצוף היה רשום שמו של אחד מהם, וכשהיו באים יסורים על אחד מהם היה משתנה צורת הפרצוף שתחתיו חקוק שמו.
ואיכא דאמרי אילני הוה להו היה לכל אחד מהם שלשה אילנות, וכל אילן היה על שם אחד מהחברים וכיון דכמשי ואם היה אחד האילנות מתייבש הוו ידעי שבאו יסורים על אותו שרשום שמו תחת האילן [53].
אמר רבא, היינו דאמרי אינשי על פי זה יובן מאמר העולם - או חברא כחברי דאיוב או שיהיה לאדם חברים כחבריו של איוב, או מיתותא ואם אין לו אוהבים נוח לו שימות [54].
נאמר בסוף פרשת בראשית
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם' ודרשו חז"ל - רבי יוחנן אמר מה שאמר הפסוק 'לרוב' הכוונה, דכיון שנולדו בנות רביה באה לעולם כי אשה דרכה להיות בריאה וממהרת להוליד, כמבואר במסכת סנהדרין [סט - ב] דקטן אינו יכול להוליד אלא אם כן מלאו לו תשע שנים, ואילו הנקבה יכולה ללדת לפני כן. [55]
ריש לקיש אמר כוונת הפסוק היא דבלידת הבנות מריבה באה לעולם וכמו שאמרו [יבמות סג - א] שאם לא זכה האדם האשה היא 'כנגדו'. [56]
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן, לדידך דאמרת לשיטתך שאתה סבור דכוונת הפסוק רבייה באה לעולם, נמצא שלידת הבנות הוא דבר טוב, ואם כן יקשה מפני מה בשעה שכפל הקדוש ברוך הוא לאיוב את רכושו ובניו, לא נכפלו בנותיו של איוב?
אמר לו נהי אף על פי דלא נכפלו בשמות שלא היו לו עוד בנות אבל כנגד זה נכפלו ביופי ואין לך כפל טוב מזה
מביאה הגמרא ראייה שבנותיו של איוב יפות היו - דכתיב [באיוב פרק מב פסוק יג] 'ויהי לו שִבעָנָה ארבעה עשר [57] בנים ושלוש בנות, ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך'.
ומפרשת הגמרא את שמות בנות איוב: ימימה - שהיתה דומה ביפיה ליום. קציעה - שהיה ריחה נודף כקציעה [58] [מין בושם]. קרן הפוך - אמרי דבי רבי שילא שקרא לה כן, משום שדומה לקרנא דקרש לקרן של חיה הנקראת 'קרש' שקרניה שחורות.
ועל פירוש זה מחייכו עלה לגלגו במערבא, משום שהם סברו כי מי שדומה לקרנא דקרש - לקותא היא. זהו חסרון ביופי ולא מעלה [59] - אלא, אמר רב חסדא: שהיתה דומה לככורכמא דרישקא במיניה למובחר שבמין הכרכום הגדל בגינה [60], וכשם שמין זה יפה משאר הבשמים, כך היתה היא יפה משאר הנשים, [61] שנאמר 'כי תקרעי בפוך', 'פוך' הוא הכחול ששמים הנשים בעין, ו'תקרעי בפוך' פירושו שעל ידי הכחול נראה קרע העין גדול יותר [62].
[גמרא זו טעונה ביאור, כמו שהקשו התוס' דמה עניינו של פסוק זה 'כי תקרעי בפוך' ל'כורכמא דרישקא', ועי' בהערה [63]].
רבי שמעון ברבי, איתילידא ליה ברתא נולדה לו בת הוה קא חלש דעתיה וחלשה דעתו, אמר ליה אבוה, הרי כשבאה בת רביה באה לעולם, אמר ליה בר קפרא תנחומין של הבל ניחמך אבוך, [דתניא] אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות. [64] וכן אי אפשר לעולם בלא בסם עושה בשמים ובלא בורסי מעבד עורות [65], אשרי מי שאומנותו בוסמי שיש להם ריח טוב, אוי למי שאומנותו בורסי שהעורות ריחם רע.
ומוסיפה הגמרא, שמחלוקת זו אם לידת בת הוא דבר טוב או לא, זוהי מחלוקת תנאים -
כתנאי, נאמר בחומש בראשית 'וה' ברך את אברהם בכל', מאי בכל? רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת וזוהי הברכה שבירך ה' את אברהם שלא היתה לו בת [66] רבי יהודה אומר שהברכה היא דהיתה לו בת [67].
אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה [68], ופירוש הפסוק וה' ברך את אברהם בבת ששמה 'בכל' [69]. -
הרי שנחלקו תנאים אם לידת בת היא ברכה או לא. דלשיטת רבי מאיר אין זה ברכה, ואדרבה כאשר אין בת זוהי ברכה, ואילו לדעת רבי יהודה כשיש בת זוהי ברכה.
מוסיפה הגמרא להביא דעות נוספות, מהי הברכה שברך ה' את אברהם -
רבי אלעזר המודעי אומר, איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו שהיה אברהם בקי במזלות שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו לשאלו מה יארע להם [70] רבי שמעון בן יוחי אומר, אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא [71], ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא לאבן בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא כאשר החמה מתרוממת וזורחת אידלי קצירא מיקל חולי בני האדם. משום שהאבן של אברהם אבינו תלויה בחמה.
דבר אחר, מה שנאמר שאברהם התברך בכל, הברכה היא שלא מרד עשו בימיו כמבואר להלן.
דבר אחר [72] שעשה ישמעאל תשובה בימיו. שלא מרד עשו בימיו, מנלן?
דכתיב 'ויבא עשו מן השדה והוא עיף'. וכמו שמבואר להלן דבאותו יום עבר עשו חמש עבירות, ותנא שנינו בבריתא דבאותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו, הרי שמרידתו של עשו הייתה לאחר מות אברהם.
ומקשי: [ומאי שנא של עדשים] מדוע עשה יעקב דווקא תבשיל של עדשים? אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי, דבא יעקב לרמוז דמה עדשה זו אין לה פה אין לה סדק כמו שיש לשאר הקטניות, אף אבל אין לו פה שהוא יושב ודומם. דבר אחר - מה עדשה זו מגולגלת צורתה עגולה אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם. -
מאי בינייהו? איכא בינייהו לנחומי בביעי האם אפשר לנחם אָבֵל בביצים, דלמאן דאמר שיצחק בישל עדשים משום שאין להם פה, הרי, גם ביצים אין להם פה. אבל למי שסובר שיצחק בישל עדשים משום שצורתם עגולה, הרי, הביצה אינה עגולה כגלגל.
אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע עשו באותו היום [73], בא על נערה מאורסה [74], והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט וביזה את הבכורה עבודת המקדש שהייתה בבכורות.
עתה מפרשת הגמרא מהו המקור לכל עבירה ועבירה שעבר עשו באותו היום -
בא על נערה מאורסה כתיב הכא 'ויבא עשו מן השדה', וכתיב התם גבי אונס נערה מאורסה 'כי בשדה מצאה', ולומדים בגזירה שוה מהמילה 'שדה' שבא עשו על נערה מאורסה -
הרג את הנפש, דכתיב הכא 'ויבא עשו מן השדה עיף', וכתיב התם בנביא ירמיה 'אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים', ולומדים גזירה שוה מהמילה 'עיפה' הכתובה בירמיה בענין הריגה, למילה 'עיף' שכתוב בעשו, ומכך שעשו הרג נפש באותו יום.
וכפר בעיקר - כתיב הכא גבי עשו שאמר 'למה זה לי בכורה' וכתיב התם בשירת הים 'זה אלי ואנוהו', ולמדו גזירה שוה מהמלה 'זה' הכתובה בעשו למילה 'זה' הכתובה על גילוי השכינה בשירת הים. ומכך למדו דכשאמר עשו למה לי 'זה' התכוון לכפור בעיקר. [75] וכפר בתחיית המתים - דכתיב שעשו אמר 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה' - הרי שכפר בתחיית המתים, כי אם האמין בתחיית המתים מדוע ויתר על הבכורה מחמת שהלך למות [76].
ושט ביזה את הבכורה - דכתיב 'ויבז עשו את הבכורה'.
לעיל התבאר, כי אחת מהברכות שנתברך בהן אברהם, שעשה ישמעאל תשובה בימיו.
ומתמהינן:
ושעשה ישמעאל תשובה בימיו - מנלן? [77]
ומשני: המקור לזה הוא כמו שביאר רבא לרבינא ורב חמא -
כי הא דרבינא ורב חמא בר בוזי הוו יתבי קמיה ישבו לפניו דרבא, וקא מנמנם רבא. אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי - ודאי האם נכון הדבר דאמריתו שאמרתם דכל מיתה שיש בה שנאמר עליה בתורה לשון גויעה [כגון 'ויגוע ויאסף אל עמיו'] זו היא מיתתן של צדיקים? אמר ליה אין!
והקשה לו רבינא, והא דור המבול אף על פי שהיו רשעים, נאמר בהם לשון גויעה, שנאמר [בראשית פרק ז' פסוק כא] 'ויגוע כל בשר הרמש על הארץ ... ', אמר ליה אנן גויעה ואסיפה קאמרינן מה שאמרנו דכל מקום שנאמר גויעה הרי זו מיתת צדיקים, אין זה אלא במקום שנאמר בו לשון 'גויעה' בסמוך ללשון 'אסיפה' [כגון 'ויגוע ויאסף'].
והוסיף להקשות רבינא, והא ישמעאל דכתיב ביה בבראשית פרק כה פסוק יז, לשון גויעה ואסיפה שנאמר 'ואלה שני חיי ישמעאל ... ויגוע וימת ויאסף אל עמיו', והלא ישמעאל רשע היה?
אדהכי תוך כדי הדברים איתער בהו רבא התעורר רבא מנמנומו ואמר להו, דרדקי [78], הכי אמר רבי יוחנן - ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו! [79] ולכך נאמר בו לשון 'גויעה ואסיפה', שנאמר 'ויקברו אותו [את אברהם אבינו] יצחק וישמעאל בניו' הרי שעשו נהג כבוד ביצחק והקדימו לפניו, ואף שיצחק היה צעיר ממנו, ומכאן שעשה תשובה [80].
ומקשינן: ודילמא דרך חכמתן קא חשיב להו? אולי התורה מונה את עשו וישמעאל לפי סדר חכמתן, אך אין הכונה שישמעאל הקדים את יצחק לפניו.
ומשני: אם כן הוא שהתורה מונה לפי סדר החכמה, אלא מעתה כיצד נבאר את הפסוק 'ויקברו אותו [את יצחק אבינו] עשו ויעקב בניו', מאי טעמא לא חשיב להו דרך חכמתן? אלא בהכרח שאין התורה מונה לפי חשיבות החכמה, ומכך למדו דמדאקדמיה בפסוק ליצחק קודם לישמעאל בהכרח דישמעאל אדבורי אדבריה הקדים את יצחק לפניו, ומכך דאדבריה שהקדימו, שמע מינה תשובה עבד בימיו של אברהם.
הערות
[46] שאם יקדים תרגיש בו היעלה ותלך להמליט במקום אחר, שהרי רצונה שהוולד ימות. בן יהוידע. ועי"ש היטב.
[47] גרסת הב"ח. ולפנינו 'מתאחר'.
[48] על פי גירסת ה'עין יעקב' והרש"ש. והגירסה שלפנינו היא 'ומתרפא ממולדה' ואילו גירסת הב"ח היא 'ומתרפא ויולדת' והכוונה שווה לפי כל הגירסאות, ועי' ברבינו גרשום שגרס 'ומתרפא' ופירש דהכוונה מתרווח.
[49] על פי גרסת המהרש"ל וכן מוכח גירסת רש"י כמו שנבאר. הנה לפנינו הגירסה 'איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל, וכתיב כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו', ומבואר דהיה קשה לגמרא סתירת הפסוקים, שמצד אחד אמר אליהוא בן ברכאל 'איוב לא בדעת ידבר', ומצד שני אמר הקדוש ברוך הוא לחבריו של איוב 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב' והיינו שאיוב דיבר נכונה, ומכאן הסיק רבא שאין אדם נתפס בשעת צערו. וכן נראה שגרס רבינו גרשום. אבל מרש"י מוכח שלא גרס כן שהרי רש"י פירש שהראיה שאין אדם נתפס על שעת צערו היא, מכך שנאמר 'לא בדעת' ולא נאמר שדיבר ברשע. הרי, שאין הראיה מסתירת הפסוקים. וכן גרס המהרש"ל. ועיין שם שהקשה על הגירסה שלפנינו, דלכאורה אין כאן סתירה בין הפסוקים, שהרי את הפסוק 'איוב לא בדעת ידבר' אמר אליהוא, ואילו את הפסוק 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב' אמר הקדוש ברוך הוא. ועיין במהרש"א.
[50] שאין דעתו מיושבת עליו מחמת צער. רבינו גרשום.
[51] משום דכתוב 'ויועדו', ובמקראות השער הוא מקום הוויעוד. מהרש"א, ועי"ש עוד.
[52] כתב המהרש"א דהוא גימטריה של 'לבוא לנוד לו ולנחמו'. (וצ"ב דלפי החשבון הגימטריה היא שלש מאות וחמש).
[53] כתב המהרש"א דאם היה זה מעשה כישוף, הרי זה כמאן דאמר בסנהדרין [דף נ"ו] שלא נאסר כישוף לבני נח.
[54] כעין זה איתא בתענית כג א במעשה דחוני המעגל, ועיין שם היטב ברש"י.
[55] על פי רש"י וכפי שפירשוהו הרש"ש והמהרש"א. וברבינו גרשום כתב דרביה באה לעולם משום שהאשה מגדלת את בניה. ובמהרש"א פירש [וכן פירש הגר"א עי' להלן הערה 63] דריבוי הנשים גורם יותר לרבייה מאשר ריבוי הגברים, שהרי אדם אחד יכול לישא מאה נשים ואין צורך בהרבה אנשים כדי שיתעברו הנשים, אבל ריבוי הנשים גורם ליותר רביה בעולם.
[56] על פי מהרש"א.
[57] עי' רש"י באיוב שם.
[58] הקשה ה'בן יהוידע' דהלא כאן בא הכתוב לשבחם ביופי, ואילו הגמרא מפרשת שבא לשבחה על ריחה, ועוד הקשה שם דלא מצינו אדם שריח עורו כריח הבשמים. ולכן פירש דהוא לשון מליצה על היופי, שגם העומד מרחוק נהנה מיפיה כמו הנאת הריח שמריח למרחוק. ועיין שם עוד תוספת דברים.
[59] מפני שיש בה כמה גוונים. רבינו גרשום.
[60] רש"י על פי גירסת הב"ח.
[61] הקשה הרש"ש מדוע לא פירשו דהיתה יפה כמו אבן הפוך, כמו שנאמר 'מרביץ בפוך אבניך' ופירש רש"י שהוא מין אבן טובה.
[62] מבואר בגמרא שהקדוש ברוך הוא הכפיל את יופי בנות איוב, ועל שם יפיים קרא להם שמות, וכתב המלבי"ם באיוב שם, דאף שהיו לו בנות אלו אף קודם שהוכפלו ביופי, מכל מקום לאחר שהוכפלו ביופי קרא להם שמות חדשים על שם יפיים. ועי' היטב בכל דברי המהרש"א כאן.
[63] רש"י פירש ד'כורכמא דרישקא' היינו כרכום הגדל בגינה. והקשו התוס' אם כן מה עניינו של הפסוק 'ותקרעי בפוך עיניך' לכאן. והתוס' גרסו 'ככוחלא דרישקא' והיינו כמו הצבע השחור של כורכום של נֵרד [מין צמח], ואף שהוא צבע שחור, מכל מקום דימו את בת איוב לצבע זה, דכשם שצבע זה מקרין ומאיר משאר צבע שחור, כך הייתה היא נאה משאר נשים. ומה שאיוב קרא לה 'קרן הפוך' הוא מלשון 'קרן עור פני משה', ולפי זה מבואר מה שהביאו מהפסוק 'ותקרעי בפוך עיניך'.
[64] הגר"א [שנות אליהו ליקוטים ובביאורי הגר"א בסוף המשניות] ביאר את דברי הגמרא באופן נפלא. דהנה לעיל הבאנו את פירוש המהרש"א דבהולדת בנות באה רביה לעולם משום שזכר אחד יכול לישא הרבה נשים, ואין צריך להרבה זכרים כדי שיוולדו הרבה, אבל נשים, ככל שיתרבו כן תרבה הרבייה, וכן פירש הגר"א. ולפי זה ביאר דאביו ניחמו שבהולדת הבת באה רביה לעולם, ועל זה אמר לו בר קפרא דזהו תנחומים של הבל, דאף שלעולם יותר טוב שנולד בת, מכל מקום לו עצמו וודאי שעדיף שיוולד בן, שהרי אם יוולד לו בן יוכל להוליד הרבה ילדים על ידי שישא הרבה נשים, ואילו בתו אינה יכולה להוליד אלא מאיש אחד.
[65] על פי רש"י ותוס' בכתובות עזא. וכן פירש הערוך בערך בורסי.
[66] פירש הרמב"ן בחידושיו על התורה, דהברכה בזה הייתה משום שלא היה יכול אברהם להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו תעבוד עבודה זרה כמותם. ורבי יהודה דרש כי בת הייתה לו דאפילו בת לא הייתה חסרה לו והיה לו הכל, ובאו אחרים והזכירו שם הבת. (וצ"ע לפי זה מה שתלתה הגמרא את מחלוקת האמוראים לעיל במחלוקת תנאים זו, שהרי לפי זה אין מכאן ראיה שאין ברכה בלידת הבת אלא שגבי אברהם הייתה זו ברכה שלא היה לו למי להשיאה, וצ"ע). אך הרמב"ן הוסיף שם שבאמת אין לומר שאחרים באו להוסיף רק את שמה של הבת, וכן אין לומר שכוונתם שכל ברכת אברהם הייתה בבת 'דחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה'. ולכן פירש שם הרמב"ן פירוש אחר בסוגיה על דרך הסוד, עי"ש באריכות גדולה.
[67] התוס' לקמן קמא א [ד"ה בת] הקשו למאן דאמר בן נח מותר באחותו, מדוע לא השיא אברהם את בתו ליצחק. ותירצו ב' תירוצים: א. דשמא היתה קטנה ולא רצה אברהם עדיין להשיאה. ב. שבת זו נולדה מהגר ולכך לא רצה להשיאה ליצחק. ולפי תירוצם השני הוציא בהגהות חשק שלמה חידוש לדינא. דהנה ביבמות דף ס"ב אמרו, דהשוהה עשר שנים עם אשתו ולא ילדה, כופין אותו להוציא ולישא אחרת. והמקור לכך הוא מאברהם שנשא להגר מקץ עשר שנים לשבתו בארץ כנען. והנה נחלקו הפוסקים אם ילדה אשתו רק בן או רק בת דלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה, אם גם במקרה זה כופין אותו לגרש את אשתו ולישא אחרת כדי לקיים מצוות פריה ורביה. וכתב החשק שלמה דלפי דברי התוס' דלמאן דאמר שהייתה לו בת היינו מהגר, אם כן רבי מאיר הסובר שלא הייתה לו בת היינו שלא היתה לו אפילו מהגר. ואם כן יש ללמוד דאין כופין לישא אחרת על מצוות פריה ורביה, דאם לא כן למה לא נשא אברהם עוד אשה אחרת לאחר ששהה עשר שנים עם הגר ולא הולידה לו בת. אבל למי שסובר שהייתה לו בת אין ראיה.
[68] לקמן [קמא א] איתא 'רבי יהודה אומר שהיתה לו בת ובכל שמה'.
[69] רש"י בחומש פירש 'בכל עולה בגימטריה בן'. והנה לאחר פסוק זה מבואר בקשת אברהם לאליעזר לחפש אשה ליצחק, ופירש רש"י שם את סמיכות הפסוקים דכיון שבירך הקב"ה את אברהם בבן, לכן הוצרך להשיאו אשה. ולפי מה שאמרו כאן שבת היתה לו ביאר הגאון רבי יהונתן איבשיץ [תפארת יהונתן בראשית כ"ד, א] את סמיכות הפסוקים, על פי הדין שהאב קודם לבנו לגבי נישואין, ואם כן יש להקשות מדוע שלח אברהם את אליעזר למצא אשה לבנו ולא שלחו להביא אשה לאברהם עצמו. אלא בהכרח משום שהיתה לו בת וכבר קיים מצוות פריה ורביה, וזהו סמיכות הפסוקים.
[70] על פי רבינו גרשום, ורש"י יומא כח ב.
[71] והקשו התוס' דהלא בימי אברהם עדיין לא היה חולי בעולם, כמבואר בבא מציעא פז א דרק בימי יעקב ירדה חולשה לעולם. ותירצו התוס', א. דחולי של מכה היה גם קודם. ב. רבינו תם ור"י מפרשים דעד יעקב לא היה חולי של מיתה אבל חולי סתם היה. ויש להוכיח כתירוץ זה ממה דאיתא ברש"י בבראשית [כ"א י"ד] על הפסוק 'וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד' ופירש רש"י 'ואת הילד אף הילד שם על שכמה שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו' הרי, שהיה חולי אף קודם זמן יעקב אבינו. אלא דצ"ע מדוע לא נתרפה ישמעאל מהאבן שהיתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו. ועי' במהרש"א שהביא קושית ה'אמרי נעם' כיצד לא נתרפא אברהם מחולי מילתו על ידי האבן. עי"ש.
[72] פירש רש"י בבראשית [כ"ה י"ט] שאברהם מת כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה. והקשו שם בעלי התוס' הלא עשו יצא לתרבות רעה שנתיים לפני מות אברהם כשנהיה בן י"ג. וכעין זה הקשה החתם סופר על מה שאמרו שבא על נערה המאורסה, והלא בגיל י"ג כבר אמרה עליו תורה 'איש יודע ציד' ופירש רש"י שהיה צד נשים מתחת בעליהם, ועי' שם מה שישב.
[73] והנה בתורה לא מוזכר להדיא אלא החטא של ביזוי הבכורה. וביאר במשנת רבי אהרן חלק ג' עמוד ע"ד, שבחטא הבכורה התגלה זלזולו של עשו לכל דבר רוחני, וזה הגורם לכל העבירות האחרות שעבר.
[74] כתבו התוס', דאף שלא נצטוו בני נח על נערה המאורסה, מכל מקום דבר מכוער הוא, ואף מכירת הבכורה אינה עבירה, אלא דבר מכוער. ועיין בדברות משה שהאריך בעניין זה.
[75] במנחות דף נג ב נאמר: 'זה' - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב 'זה אלי ואנוהו'. וכן בזהר פרשת ויחי [רכח א] 'רוח קודשא אקרי זה'.
[76] ובתורה תמימה פירש, דלמדו זאת מגוף דברי עשו שאמר 'הנה אנכי הולך למות', וכי תעלה על דעתך שלא ימות עשו לעולם. ומכך דרשו שכוונתו היא למיתה עולמית.
[77] רבי יהונתן איבשיץ [דברי יהונתן על התורה בראשית כ"ד א'] הקשה על מי מקשינן קושיה זו. דאם הקושיה היא על השיטה הסוברת דהברכה של 'בכל' היא שעשה ישמעאל תשובה אם כן מה הקשו 'מנלן' והלא המקור לזה הוא מ'בכל'. ואם הקשו למי שדורש את 'בכל' לברכות אחרות, אם כן מה מקשינן, והלא יתכן שמאן דאמר זה סובר שלא עשה ישמעאל תשובה. ועיין שם מה שתירץ.
[78] עי' רש"י שבת קמה ב.
[79] בסנהדרין קד א איתא 'ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל, אין יצחק מציל את עשו' והקשה התורת חים שם [הובא כאן בספר 'פני שלמה'], מדוע אברהם צריך להציל את ישמעאל והלא מבואר כאן שישמעאל עשה תשובה. אמנם בגליון הש"ס בסנהדרין שם ציין לדברי התוס' ישנים ביומא דף לח א, שמדבריו מבואר שהסוגי' בסנהדרין סוברת שלא עשה ישמעאל תשובה. ונמצא שנחלקו בענין זה אם עשה ישמעאל תשובה. והנה, במגילה דף יז א נאמר 'למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב:. ', ופירש רש"י, 'למה נמנו שנותיו של ישמעאל, מה לנו למנות שנות הרשעים'. והקשה המהרש"א שם, וכן הקשה הטורי אבן שם, דהלא כאן מבואר שעשה תשובה. 'ואיך הרשיע רש"י את הצדיק שעשה תשובה, ואדרבה אמרינן בכמה מקומות במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ותירץ המהרש"א, דאף שעשה תשובה מכל מקום כיון שהיה רשע מעיקרו אין ראוי למנות שנותיו בתורה. עוד תירצו האחרונים על פי שיטת התוס' ישנים שהובאה לעיל, שנחלקו הסוגיות בענין זה אם עשה ישמעאל תשובה, ויתכן שהסוגיה במגילה סוברת כהסוגיה בסנהדרין שלא עשה ישמעאל תשובה. וכעין זה תירץ בפירוש יפה תואר על המדרש רבה [ס"ב, ה]. ועי' בכל זה בהגהות רבי מתתיהו שטראשון, ובספר פרדס יוסף סוף פרשת חיי שרה.
[80] במשך חכמה סוף פרשת חיי שרה, ביאר את דברי הגמרא, דהטעם שיצחק הוקדם לישמעאל בקבורה הוא מפני שהוא בן שרה שהיא הגבירה ואילו ישמעאל הוא בן השפחה. וישמעאל היה מצחק על המשתה שעשה אברהם בהולדת יצחק כי ישמעאל טען ששרה נתעברה מאבימלך ולא מאברהם כמו שפירש הספורנו, ותשובתו של ישמעאל הייתה, שהודה שיצחק הוא בן שרה, והקדימו לפניו.
שֶׁאִם מְאַחֵר אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, מִיָּד מֵתָה. הא דלא נקט כאן 'שֶׁאִם מַקְדִּים אֲפִלּוּ רֶגַע' משום דבזה אין נזק יוצא מן הקדימה ברגע ורק אם יאחר יש נזק דנופל הולד למטה אך עם כל זה צריך שלא יקדים הנשר לבא קודם שתשב פן היא אם תרגיש בו שיושב לא תשב לילד באותו הצד אלא תלך לצד אחר יען כי היא רצונה שיפול הולד בארץ וימות ולכן לא יקדים הנשר לבא קודם שתשב אפילו רגע אבל לא שייך לומר אם יקדים ימות הולד כי מן קדימה שלו לא יהיה נזק לולד כאשר אמרנו.
אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר, וּבְשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, אֲנִי מַזְמִין לָה דְּרָקוֹן שֶׁמַּכִּישָׁהּ בְּבֵית הָרֶחֶם, וּמִתְרַפָּה וְיוֹלֶדֶת (איוב לט, א). קשה אם מכישה דנושכה הנחש כמו שפירש רש"י ז"ל אם כן תמות מכח ארס הנחש!
ונראה לי בס"ד כי בכריעה אחרונה יצטנן בית הרחם שיסתלק ממנו חום הטבעי ויעלה למעלה ולא ישאר במקום ההוא חיות כלל שיהיה כמו בשר מת ממש ולכן הארס שנותן הנחש בנשיכתו אינו מתפשט והולך בשאר איברים של הגוף יען כי המקום נצטנן הרבה והלך ממנו חום הטבעי שהיה בו ורק מחמת ארס הנשיכה נעשה בו באותו רגע חום מחודש שעל ידי חום זה של הארס יתרפה ויתפשט ויתפתח ויצא הולד.
ובזה יתורץ בס"ד דקדוק גדול ועצום דהכא מאי סכנה גדולה יש אם יקדים או יאחר, וכי אם ילדה בריה קודם זמנה או שהתה אחר זמנה תמות? זה לא יתכן! אמנם כפי מה שפירשתי בס"ד מובן שפיר שאם יבא הנחש לנשוך קודם שיסתלק חום הטבעי מאותו מקום אז תמות האם מחמת ארס נשיכת הנחש וכן נמי אם יתאחר אחר סילוק חום הטבעי מאותו מקום גם כן תמות האם כי סילוק חום הטבעי לגמרי עד שיהיה אותו מקום כמו בשר מת לא יאריך בכך אלא הוא חוזר ויורד ומתפשט באותו מקום וכיון דירד חום הטבעי לאותו מקום נעשה בשר אותו מקום כשאר בשר של הגוף ואז תמות האם מחמת ארס הנחש.
נמצא הביא לו הקדוש ברוך הוא חמשה מיני הוכחות מן פלאות הבריאה, וצריך להבין למה הביא חמשה בלבד לא פחות ולא יותר והלא נמצא כמה וכמה פלאות כאלה הנמצאים שבעולם? ונראה לי בס"ד כי איוב חטא בדבורו בפיהו וידוע שיש בדבור הפה חמשה מוצאות שהם חיך וגרון ולשון ושינים ושפתים לכך כנגדן הביא לו חמשה הוכחות. גם נראה לי בס"ד רמז לו במספר חמשה הוכחות שיש לו תקנה בתשובה שהיא בסוד אות ה' שמספרה חמשה.
מְנָא הֲווּ יַדְעֵי? אִיכָּא דְּאַמְרֵי: כְּלִילֵי הֲווּ לְהוּ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ. נראה לי בס"ד שיש לכל זה רמז בתיבת אִישׁ דכתיב וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ (איוב ב, יא) וקשא דהוה ליה למימר 'וַיָּבֹאוּ מִמְּקוֹמָם' ותיבת אִישׁ לשון יתר הוא, ונכתב לרמוז על האמור דאותיות אִישׁ במלואם כזה אל"ף יו"ד שי"ן הנה יו"ד [20] במלואה עשרים ואותיות עשרים [620] עולה כֶּתֶר [620] הרי ביו"ד נרמז כְּלִילֵי שהוא הכתר של כל אחד ואחד.
גם אותיות אל"ף למ"ד מן אל"ף ואותיות יו"ד נו"ן מן שי"ן המה צירוף אִילָן הרי כאן נרמז סימן השניה דְּאִילָנֵי הֲווּ לְהוּ ונשאר אותיות ש"ף הם ראשי תיבות שלש מאות פרסה כי בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה כמו שאמרו בברייתא.
ובספר מדרש תלפיות (ענף אפוד) כתב בשם שלטי הגיבורים (דף ריד) על אבן הנקראת 'לשם' יש בטבעה פלא גדול שהאיש הנושא אותה אם יחלה למות תחשך האבן הזאת ופנה זיוה והדרה ממנה כאשה המתאבלת על בעלה כשנפטר מן העולם וניטל תוארה ותפארתה ממנה ובבא האבן הזאת ביד בעל אחר שני תחזור לזיוה והדרה כתחילת בריאתה באופן שהיא מורה לאדם סכנת המקרים הרעים טרם בואם אליו. וכתב הרב המחבר ז"ל שם, אפשר שהאבנים האלו היו לחברי איוב שהיה לכל אחד ואחד מהם אבנים על שם כולם ובהגיע מהמקרים הרעים לאחד מהם היה מחשיך האבן שהיא על שמו מצד טבעה ובהם היו יודעים מה מגיע לכל אחד מהם אף על פי שהיו מרוחקים זה מזה. ואפשר דאומרם ז"ל כְּתָרִים הָיוּ לָהֶם היינו הך דהיינו כתרים על שם כל אחד מהם ובכל כתר קבוע בו אבן אחת מזו האבן הנקראת לשם עד כאן דבריו עיין שם.
ומאן דאמר אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ נראה כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) והם היו נוטעים אילנות על שמם על פי חכמת הכוכבים והמזלות ועל פי הכונה הזאת שעושים בנטיעתן היו נעשים האילנות האלה דבר סגוליי שאם אחד מהם עומד בצרה ניכר הסימן באילן שהיא על שמו כי אצל כל אחד ואחד יש אילנות נטועים בחכמה זו על שם כולן ונראה דשתים היה להם כְּלִילֵי וגם אִילָנֵי ועל פי שנים עדים יקום דבר לברר המקרה שיקרה לאחד מהם.
ומה שאמרו במתניתא שהיה 'בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה' לכאורה דבר זה קשה להולמו כיון שהם ארבעה איך תהיה הרחקתם זה מזה בהשוואה אחת של שלש מאות פרסה כדי שאם יהיה אחד מהם בצרה יכירו בו השלשה מחמת הסימנים שיש אצלם שאז יוכלו לבא שלשתם אצלו בבת אחת וכאשר באו שלשתם אצל איוב בבת אחת וכדאמר רב שנכנסו כולם אצלו בשער אחד ביחד, דאיך יצוייר דבר זה שתהיה הרחקתם זה מזה בשוה, דמאחר שהם ארבעה בארבע מקומות אף על פי שיש בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסה ומוכרח שיהיו שנים מהם רחוקים זה מזה כפליים על שלש מאות פרסה שיש בין הנשארים ואם נאמר השלשה עומדים בעיגול והרביעי באמצע העיגול אם כן זה הרביעי הוא קרוב לשלשה חצי שיעור השלש מאות פרסה ונמצא בזה אין כולם רחוקים בשוה? וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב שמעתי לפרש שאחד מהם היה דר בראש ההר ושלשה ריעיו היו דרין למטה בתחתית ההר כעין גאם בענין שהיו רחוקים זה מזה בשוה עד כאן לשונו, וזה מוכרח ואי אפשר לצייר באופן אחר ופשוט.
אוֹ חַבְרָא כְּחַבְרֵי דְּאִיּוֹב, אוֹ מִיתוּתָא. פירוש יש אהוב שמראה אהבתו לחבירו רק בעוד חבירו בשלוה וטובה שאינו חסר כלום אך כשרואהו נופל בורח ממנו וזה קשה ומר מאד והעדרו מעיקרו הוא יותר טוב יען כי זה סמכה דעתיה עליה ואינו משתדל לבקש עזר מזולתו בחשבו שיש לו אהוב שיעזרהו וסוף דבר נעשה קרח מכאן ומכאן!
ויש אהוב נאמן שעומד לימין חבירו בעת צרתו וכמו שנאמר אָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז, יז) אך באהוב זה, שני סוגים: האחד הוא אחר שידע בצרת חבירו אז יקום לעזור לו ואהוב כזה אינו שלם בתועלת יען שאם לא ידע בצרת חבירו לא יגיע תועלת ממנו לחבירו לעזרו, והסוג השניה הוא שתמיד משתדל לחקור ולדרוש בעד חבירו לידע אם יש לו איזה צרה או צער כדי לעזור לו והוא עושה כמה אופנים של הכנה שבהם ידע ויכיר בכל עת את מצב חבירו, וזה אהוב שלם שיש מאהבתו תועלת בודאי בכל עת.
וכמו הסוג השניה הזה היו חברי דאיוב שעשו הכנות בסימנים לידע בהם מצב כל אחד ואחד איך הוא עומד ולכך אף על פי שהיה מקום איוב רחוק מכל אחד ואחד שלש מאות פרסה תיכף ידעו בצערו ובאו אליו לעוזרו.
ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר עצום שדקדק הר"י [חכם יוסף] צרפתי ז"ל (ביד יוסף פרשת יתרו) וכי בשביל שאין לאדם חבירים כחברי איוב ימות? זה לא יתכן! ועוד מה שייכות להא דאמרי אינשי למה שאמר כְּלִילֵי הֲווּ לְהוּ או אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ? ובזה שכתבתי בס"ד יבא הענין הזה לנכון ואקדים מָשָׁל ודמיון לזה לשנים שנכנסו אצל הממשלה בשביל דבר אחד וחייבתם הממשלה מאסר בכבלי ברזל שלש שנים או יתן כל אחד אלף דנרי זהב לאוצר הממשלה ויפטר לשלום והיה אחד מהם בוכה תמיד ימים ולילות על צרתו כי לא היה לא־ל ידם לתת פדיון נפשם והוכרחו שניהם לישב במאסר בכבלי ברזל, והשני לא היה בוכה ומצער על עצמו אחד ממאה מזה.
אמרו האנשים אשר בבית הסוהר לזה האיש שבוכה ומצטער ביותר למה אתה בוכה ומצטער מאה ידות על חבירך והלא גזרתכם שוה ונתפסתם ביחד? ויאמר הן אמת הגזרה שוה על שניהם אך הוא יש לו צער שבוכה עליו מאד אשר צער זה אינו אצל חבירו יען כי חבירו קודם שנתנו אותו במאסר לא היה יכול למצוא עזר לעצמו להמציא לו מעות לפדות עצמו בהם כי הוא אין לו דינר זהב וגם אין לו שום אהוב שיקח ממנו ובעל כרחו נאסר כאן. אך אני יש לי אוהבים וריעים בעיר אחת שאוכל ללוות מהם מזה מאה ומזה מאתים ואשלים האלף ואפדה עצמי בה אך אני לא הלכתי ולא בקשתי מהם עזר על דבר זה כי בטחתי שיש לי אהוב נאמן בעיר זו שבודאי יתן לי כל האלף זהובים כאשר אצטרך להם כי עשיר גדול הוא, אך כשיצאה הגזרה מן הממשלה הלכתי אצלו ועשה עצמו לאיש נכרי שאינו מכיר אותי ולא נתן לי אפילו עשרה דנרים! ואותה שעה לא אוכל לילך לעיר אחרת ולבקש לי עזר מן אוהבים אחרים שיש שם ועל זאת גדל הכאב והצער מאד שהייתי יכול לפדות עצמי ובטחוני בזה הלך העזר ויקשה עלי ביותר שאפילו תנחומין בעלמא לא ניחם אותי כשהלכתי אצלו אלא עשה עצמו כאלו אינו מכירני וצער זה אינו אצל חבירי כדי שיבכה עליו.
נמצא חבר ואהוב אהבת נפש כאשר יתהפך לאהובו בעת צרתו כאיש זר ונכרי יקשה הצער הזה על אותו האיש יותר מעיקר הצרה אשר עומד בה וזהו שאמר אוֹ חַבְרָא כְּחַבְרֵי דְּאִיּוֹב אשר הוא ישתדל לדעת אם חבירו עומד בצרה כדי לעזור אותו אוֹ מִיתוּתָא דהיינו אדם שהוא חשוב כמת שאין לו שום אהוב שיבטח בו שזה אם יעמוד בצרה לא יוולד לו צער מחודש כשרואה אין לו עזר משום אדם כי מאחר שאין לו אהוב על מי יתרעם ועל מי יחרה אפו וכמו ענין אדם השני שזכרנו במשל דאף על פי דאסור בכבלי ברזל לא היה מצטער אחד ממאה מצער חבירו.
רֵישׁ לׇקִּישׁ אָמַר: מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם (בראשית ו, א). נראה לי בס"ד הנקבה נקראת רִיבָה אך יש בקרבה שני צירים ושני דלתות לצורך העיבור שלה אשר בזמן העיבור יהיו נסגרים זה בזה ויהיו צורת מ"ם סתומה וזו היא סוד מם של לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה (ישעיה ט, ו) שהיא סתומה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הירח עיין שם.
נמצא אצל הנקבה יש יתרון על אברי הזכר צורת מ"ם ואם תניח אות מ"ם על רִיבָה יהיה צירוף מְרִיבָה ואף על פי שזו מם פתוחה וזו סתומה לא אכפת כי הרמז יבא נכון על שם אות מ"ם.
גם נראה אומרו מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם על דרך מה שאמר הכתוב דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה (משלי כז, טו) דקשים ריבי אשה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש בלידת הנקבה תגדל המריבה בין איש לאשתו כי היא רוצה לקשטה בבגדים ותכשיטים מקטנותה והבעל קשה עליו ההוצאות וגם כשתגיע לפרק הנשואין האם תרצה להרבות בנדונייא והאב צועק ומסרב ותגדל המריבה ועוד הוצאות הנדונייא קודם הנשואין ואחר הנשואין האם תרבה בהם דכל המוסיף הרי זה משובח והבעל יריב עם אשתו ותגדל המריבה ביניהם עד כאן דבריו נר"ו. ועוד פירש הנקבה מצד הגבורות אשר משם ימשך הריב והמריבה עד כאן דבריו נר"ו.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם (בראשית ו, א). הנה לדברי רבי יוחנן פריה על הזכר ורביה על הנקבה. ונראה לי בס"ד ההפרש בין מספר פריה [295] למספר רביה [217] הוא מספר לחם [78] ואמרו רבותינו ז"ל (נידה לא:) בא זכר לעולם בא ככרו עמו, נמצא הלחם בא לרגלי הזכר לכך פריה שהיא על הזכר יתירה על רביה שהיא נקבה מספר לחם. ולכן אמר ריש לקיש על נקבה 'מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם' דאמרו רבותינו ז"ל נקבה 'נקי בה' מלשון יצא נקי מנכסיו שצריך אביה לבזבז ממונו בשביל נדוניה שלה ולכן מוכרח להיות מריבה בביתו וכמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא נט:) כד שלים חיטי מכדא נקיט ואתי תגרא.
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת הֻכְפְּלוּ בְּיָפְיָן. הקשה מהרש"א ז"ל דמה שטענו לא הודה לו, דהוא שאלו למה לא נכפלו בנותיו דהיינו שלא היה לו ששה בנות כפל השלשה כאשר היה לו שבענה בנים והשיב שנכפלו ביופיין!
ונראה לי בס"ד דיש רבוי האיכות שעושה רבוי בכמות גם כן כמו שנאמר וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ (יהושע ז, ה) ואמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא קכא:) זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין, נמצא אף על פי שהוא אחד במספר נחשב כששה ושלושים ולזה אמר שֶׁהֻכְפְּלוּ בְּיָפְיָן שהיו יפים למאד מאד על הראשונות ולכן מחמת איכותן ביופי נחשבים השלשה מספר ששה ונמצא שנכפלו גם במנין.
'קְצִיעָה', שֶׁרֵיחָהּ נוֹדֵף כִּקְצִיעָה. קשא והלא כאן בא הכתוב לשבחם ביופי דכתיב וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב (איוב מב, טו) וריחה נודף אינו מסוג היופי! ועוד לא נמצא בטבע שיהיה גוף האדם ריחו נודף כבשמים.
ונראה לי בס"ד אומרו רֵיחָהּ נוֹדֵף לשון מליצה הוא על היופי שהאדם נהנה מן היופי שלה כשעומד מרחוק גם כן כמו הנאת הריח שנהנה ממנו מרחוק גם אף על פי שאינו רואה אותה אלא רק מציירה בלבו, נהנה ממנה כמו הריח הטוב שנהנה ממנו שאינו רואה אותו וזה הוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) כל האומר 'רחב רחב' מיד נקרי, אם יודעה ומכירה ומצייר צורתה בלבו.
והשלישית מדמה את יופיה ביתרונו הגדל על אחיותיה היפות כיתרון כרכום הגדל בגינה על שאר כורכמין חשובין שהם עמו כן זו השלישית יגדל שבח היופי שלה על יופי אחיותיה כולם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, אִיתְיְלִידָא לֵיהּ בַּרְתָּא, הֲוָה קָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ. קשא גבר חכם גדול וחסיד כרבי שמעון ברבי איך חלשא דעתיה בלידת הבת? והלא זו מתת אלקים וכל אדם צריך להוליד בת לקיום פריה ורביה כמו שצריך להוליד זכר.
ונראה לי בס"ד כי אותה הבת היתה פטר רחם ונצטער דאזיל מיניה מצות פדיון בכור דלא אפשר לקיימה בזכר אחר, והשיב לו אביו 'רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם' כי האשה נקראת רביה על אשר יש רשות לבעלה הזכר להרבות עליה נשים אחרות ורמז לו שגם אתה אפשר שלא הפסדת מצות פדיון בכור כי אפשר שתקח אשה אחרת על אשתך ותלד לך בכור פטר רחם שתקיים בו המצוה של הפדיון. ולכן אמר לו בר קפרא תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחֲמְךָ אֲבוּךְ כי ההפסד של הפדיון כבר נעשה בודאי והנחמה על אשה אחרת היא ספק ספיקא מאן יימר שתקח אשה אחרת ואם תקח שמא גם היא תביא פטר רחם נקבה כזאת.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בַּת הָיְתָה לְאַבְרָהָם, וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ (בראשית כד, א). קשא לפי מה שאמרו בסוף הגמרא דהוריות (הוריות יג:) דמזכירים את רבי מאיר בשם 'אחרים' איך רישא דברייתא מביא דברי רבי מאיר שאמר לא היה לו בת ובסיפא מביא דברי אחרים שהיה לו בת ובכל שמה?
ונראה לי בס"ד דלעולם אחרים דהכא הם רבי מאיר עצמו ותנא דברייתא הביא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בהאי קרא דחד סבירא ליה לא היה לו בת וחד סבירא ליה דהיה לו בת מיהו האי תנא שמע שמועה אחרת על שם רבי מאיר דמזכירים אותו בשם 'אחרים' דרשה אחרת בפסוק זה דדריש להאי קרא בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ ואין כונתו על בת ממש אלא כונתו על מדה וספירה וקרי לה 'בת' מלשון אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל (מלכים א' ז, כו) וכונתו על מדת החסד הראשון שכולל כל החמשה חסדים והוא הנקרא 'יומם' דעליו נאמר יוֹמָם יְצַוֶּה הֳ' חַסְדּוֹ (תהלים מב, ט) ופירשו יומם דכלול כולהו יומי וזאת המדה של החסד נקראת 'כל' מפני שכולל כל החסדים.
ואברהם אבינו ע"ה היה אחוז בבת זו רצונו לומר במדה זו הנקראת בשם כל ולזה אמר 'בַּת' הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם רצונו לומר מדה היה לו שהיה אחוז בה וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ ואין כונתו לומר על בריה נקבה ואין דרשה זו דדריש נוגעת לענין פלוגתיה עם רבי יהודה בענין בת ממש ותנא דברייתא הזכיר דברי רבי מאיר הללו בשם 'אחרים' כאשר שמע.
ונראה לי דרבי מאיר ורבי יהודה אין חולקין במציאות אלא כולי עלמא מודו לא הוליד בת ורבי יהודה דאמר 'היה לו בת' היינו משום דישמעאל הוליד בת ונחשב גם הוא הוליד בת אבל רבי מאיר סבירא ליה כיון דכתיב בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא, יב) אין ישמעאל חשיב זרע אברהם כדי דתחשוב את בתו של ישמעאל נולדה לאברהם אבינו ע"ה וגבי יצחק ברור לנו שלא הוליד בת ולכן סבירא ליה לא היה לאברהם אבינו בת.
אִצְטַגְנִינוּת גְּדוֹלָה הָיְתָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ (בראשית כד, א). נראה לי בס"ד אִצְטַגְנִינוּת רצונו לומר חכמה מפוארה הָיְתָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה.
ורמז עוד באומרו בְּלִבּוֹ על מלוי אותיות שמו כי המלוי נקרא לב של אותיות הפשוט ואם תמלא אותיות אברהם כזה אל"ף בי"ת רי"ש ה"י מ"ם תמצא בסוף המלוי אותיות שְׂפָתַיִם כי ברוב חכמה שהיתה בלבו הוצק חן בשפתיו וכל השומעה אומר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק (משלי כד, כו).
ומחמת כן כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב כלומר חכמים שנקראים בשם מלכים והבחורים מתייחסים למזרח שבו התחלת זריחת השמש והזקנים מייחסם למערב שבו יהיה שקיעת השמש כולם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ ללמוד ממנו חכמה. גם אמר מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ כלומר בשביל הלימוד הרמוז בראש שמו שהוא אל"ף שהוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד).
אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְּלוּיָה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל חוֹלֶה שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ, מִיָּד נִתְרַפֵּא. נראה לי בס"ד לשון מליצה הוא זה וקאי על כח רוחני וקדוש הנמשך עליו מלמעלה כמו החן הנמשך על האדם דכל רואיו אף על פי שהם עובדי עבודה זרה נוטה לבם אליו להתגייר ולעזוב דרכם, ולזה אמר כל חולי בחולי הנפש שרואה אותה ההארה אשר עליו מתרפא רפואת הנפש וכשנפטר אברהם אבינו קבע הקדוש ברוך הוא אותו הכח הרוחני הקדוש המרפא תחלואי הנפש בגלגל חמה העליון הזורח לעתיד לבוא כמו שנאמר וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג, כ) והיינו מרפא בכנפיה לתחלואי הנפש ואמר היינו דאמרי אינשי 'אִידְלֵי יוֹמָא אִידְלֵי קְצִירָא' כלומר גם בגלגל חמה הזורח עתה לנו יש בו כח רפואה אשר מרפא כנפים בתחלואים הגשמיים אך לעתיד בשמש צדקה הזורחת תהיה רפואה לתחלואים הנפשיים.
224ימים לסיום הש״ס