דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא יב ע"ב - Steinsaltz

in the name of the well-known tanna Rabbi Akiva bar Yosef in accordance with his statement. It certainly cannot be maintained that the first Sage is similar in his nature to the illustrious Rabbi Akiva, so he must have arrived at his statement through prophecy. Rav Ashi said: And what is the difficulty with explaining this? Perhaps they were born under the same constellation, and with regard to this issue the first Sage has the same understanding as Rabbi Akiva.

Rather, Rav Ashi said: Know that this is so, as a great man makes a statement and the same statement is then cited as a halakha transmitted to Moses from Sinai in accordance with his statement. The Sage makes a statement that corresponds to words pronounced in Heaven, which, without prophecy, is beyond human capability. The Gemara states: But perhaps he arrived at this idea by chance, without the assistance of prophecy, like a blind man who makes his way through a skylight. A blind man cannot deliberately find a skylight; therefore, his finding it occurs by chance. The Gemara answers: But does the Sage not offer a reason for his statement? The fact that he demonstrates an understanding of the issue indicates that he does not arrive at his idea by chance, but rather by prophecy.

Rabbi Yoḥanan said: From the day that the Temple was destroyed, prophecy was taken from the prophets and given to imbeciles and children. The Gemara explains: In what way was prophecy given to imbeciles? It was like this incident involving Mar bar Rav Ashi, who was standing in the street [beristeka] of Meḥoza when he heard a certain imbecile say: The head of the yeshiva who will be appointed in Mata Meḥasya signs his name Tavyumei. Mar bar Rav Ashi said to himself: Who among the Sages signs his name Tavyumei? Nobody but me. Conclude from the statement by the imbecile that my hour has arrived, and I will reap success in this matter. He arose and went to Mata Meḥasya. By the time he arrived, the Sages had already decided to appoint Rav Aḥa of Difti as the head of the yeshiva.

As soon as the Sages heard that Mar bar Rav Ashi had arrived, they determined not to proceed with their appointment without the approval of an important figure such as him. They sent a pair of Sages to him to consult with him, and he detained them. They again sent a pair of Sages to him, and he detained them as well. This continued until they completed a quorum of ten Sages. Once they reached ten men, Mar bar Rav Ashi opened his lecture, taught, and expounded. He did not speak earlier because one should not open a lecture during kalla, the gatherings for Torah study during the months of Elul and Adar, when less than ten men are present. He was then appointed as head of the yeshiva.

Understanding that he had been passed over for the position, Rav Aḥa of Difti read about himself the rabbinic aphorism: Anyone who is treated poorly will not soon be treated well; and anyone who is treated well will not soon be treated poorly. Rav Aḥa understood that he had lost the chance to be appointed, whereas Mar bar Rav Ashi had the good fortune to be appointed, and would remain in his position.

And in what way was prophecy given to children? It was like this incident involving the daughter of Rav Ḥisda, who when she was a child was sitting on her father’s lap while he sat and learned. Rava and Rami bar Ḥama were sitting before him. Rav Ḥisda jokingly said to his daughter: Which of them would you want as a husband? She said: I want both of them. Rava said: And I will be last. And this is what happened; first she married Rami bar Ḥama, and when he died she married Rava.

Having already cited one statement of Rabbi Avdimi from Haifa, the Gemara cites another statement in his name: Rabbi Avdimi from Haifa says: Before a person eats and drinks he has two hearts, meaning his heart is unsettled because he is distracted by hunger. But after he eats and drinks he has only one heart, as it is stated: “A hollow [nevuv] man is two-hearted” (Job 11:12). How is it indicated that “nevuv” means hungry? As it is written concerning the altar: “Nevuv luḥot” (Exodus 27:8), which we translate into Aramaic as: Hollow with planks, meaning that a hollow person, i.e., one who has not yet eaten, is two-hearted.

The Gemara continues to discuss the meaning of nevuv, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: With regard to one who is accustomed to wine, although his heart, i.e., his mind, is closed like a virgin, wine opens it, as it is stated: “And new wine opens [yenovev] the virgins” (Zechariah 9:17). The word yenovev is used here in the sense of clearing out a space: Even if one’s heart and mind are closed, wine will open them to understanding.

§ The Gemara resumes its discussion of the division of property. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is obvious that if a person inherits a portion of his father’s estate because he is the firstborn, and he also inherits a portion of that estate as an ordinary son, like the rest of his brothers, he is given his two portions along one boundary, so that they are adjacent to one another and form a single property. The Gemara asks: What is the halakha with regard to a yavam, a man whose brother died without children, who is obligated by Torah law to marry his deceased brother’s widow or grant her ḥalitza? If he marries his brother’s widow, the halakha dictates that he receive his brother’s portion of their father’s estate in addition to his own. Does he too receive the two portions along one boundary?

Abaye said: This case is equal to that case. What is the reason for this? The Merciful One calls the yavam “firstborn” (see Yevamot 24a) and therefore he is treated like a firstborn in all regards. He receives the two portions of his father’s estate as a single parcel of land. But Rava said: The verse states: “And it shall be, the firstborn” (Deuteronomy 25:6). With regard to his being, i.e., his inheritance itself, he is like a firstborn; but as for the distribution of the estate, he is not like a firstborn, and the brothers are not obligated to give him two adjacent portions.

It is reported that a certain person bought land along the boundary of his father’s property. After some time the father died. When they came to divide the estate, this person said to his brothers: Give me my portion of the estate along my boundary. Rabba said: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom. The court forces a person to waive his legal rights in order to prevent him from acting in a manner characteristic of the wicked city of Sodom. Since it makes no difference to the brothers which portion they receive since the parcels of land must be of equal value, whereas it matters to this brother that the area he receives should be adjacent to the land he already bought, the court forces the others to give this brother his portion along his boundary.

Rav Yosef objects to this, saying this is not a case involving conduct characteristic of Sodom, since the brothers can explain their refusal to grant the request. The brothers can say to him: We assess this field that you want for yourself as particularly valuable, like the property of the house of bar Maryon. The brothers can claim that the portion he wants is more desirable than the others, and for that reason they do not want to give it to him. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef, and the brothers can refuse the request.

If a father leaves his two sons two parcels of land next to two water channels [nigrei], and one brother requests the field that is next to a field that he already owns, Rabba says: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom and allows that brother to receive the field adjoining his own. Rav Yosef objects to this, saying that if the other brother protests and wants that parcel of land, it is not a case involving conduct characteristic of Sodom because he may have a valid reason for objecting: Sometimes this water channel continues running well, while this second one does not continue running well; therefore, the second brother wants to receive land that adjoins a water channel on both sides. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef.

If a father leaves his two sons two parcels of land next to one channel and one of the brothers already owns a field next to one of those parcels of land, Rav Yosef said: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom and allows that brother to receive the field adjoining his own. Abaye objects to this, saying that this is not a case involving conduct characteristic of Sodom because the other brother can say to him: I want the number of sharecroppers to increase. If my field is in the middle and you have fields on either side, you will need more sharecroppers to work them and my field will enjoy greater security. And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef because the increase of sharecroppers is considered as nothing, and this is therefore not a valid reason for objecting.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

אלא אמר רבא, תדע שלא ניטלה הנבואה מהחכמים דהרי אמר גברא רבה מילתא חכם אומר הלכה מדעתו, ואותה הלכה מתאמרא  משמיה דרבי עקיבא בר יוסף כוותיה, הרי שהחכם הוא נביא, שהרי אמר כדברי רבי עקיבא ללא שידע שרבי עקיבא אמר הלכה זו - ואין לומר שכיון לדברי רבי עקיבא משום שהיה בן מזלו, שהרי ודאי רבי עקיבא היה חכם ממנו הרבה, ולא היה בן מזלו.

אמר רב אשי, ומאי קושיא עדין אין זו ראיה שהחכם הוא נביא, שהרי דלמא להא מילתא בר מזליה הוא אפשר שכלפי דבר זה אותו חכם הוא בן מזלו של רבי עקיבא, אף על פי שאינו בן מזלו לענין החכמה.

אלא אמר רב אשי, תדע שהחכם הוא נביא, דהרי אמר גברא רבה מילתא חכם מחדש הלכה מדעתו ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה וכדבריו נאמר למשה מסיני, הרי שהחכם שחידש את ההלכה הוא נביא.

ומקשינן: ודלמא הלא אפשר שבמקרה אמר החכם הלכה שנאמרה למשה מסיני כסומא בארובה, [בארובה יורדים מעלית הגג אל הבית, ו'סומא בארובה' הוא משל למי שהגיע אל מטרתו במקרה וללא כונה תחילה, כסומא שבמקרה הצליח לכוין דרכו ולרדת בארובה [20]], אך אין כאן דברי נביאות על מה שנאמר למשה מסיני.

ומשנינן: וכי לאו טעם יהיב? הלא התלמיד חכם נותן טעם להלכה, וסברא זו באה אל לבו בנבואה, וזכה להסכים להלכה למשה מסיני [21].

אמר רבי יוחנן, מיום שחרב בית המקדש [22] ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות [23].

ומפרשינן: לשוטים מאי היא?

כי הא כמעשה שהיה, דמר בר רב אשי דהוה קאי ברסתקא דמחוזא מר בר רב אשי עמד בשוק בעיר מחוזא, שמעיה לההוא שוטה דקאמר, ריש מתיבתא דמליך במתא מחסיא ראש הישיבה שעתיד למלוך היום בעיר מחסיא, טביומי חתים חותם על איגרותיו בכינוי 'טביומי' [24]. - אמר מר בר רב אשי מאן חתים טביומי ברבנן מי מרבנן חותם בכינוי 'טביומי' הלא אנא. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא ומכאן אני למד שעומד לי המזל בשעה זו -

מיד קם מר בר רב אשי ואתא בא לעיר מחסיא, אדאתא ועד שהגיע לעיר אימנו רבנן גמרו רבנן בדעתם לאותביה להושיב לרב אחא מדפתי ברישא בראשות הישיבה [25]. וכיון דשמעי דאתא כששמעו החכמים שמר בר רב אשי הגיע לעיר, שדור זוגא דרבנן לגביה שיגרו אליו זוג תלמידי חכמים לאימלוכי ביה ליטול ממנו עצה ורשות להמליך את רב אחא. עכבינהו [26] מר בר רב אשי עיכב את זוג החכמים אצלו. הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא חזרו ושלחו אליו זוג אחר של חכמים, וגם אותם עכבינהו גביה עיכב אצלו. ושוב שלחו אליו זוג אחר עד דמלו בי עשרה עד שנתקבצו אצלו עשרה חכמים. כיון דמלו בי עשרה כיון שהגיעו אצלו עשרה אנשים פתח הוא ותנא ודרש פתח מר בר רב אשי ודרש ונעשה ראש הישיבה, והטעם שהמתין שיבואו אצלו עשרה אנשים, לפי שאין פותחין לדרוש בכלה במסכת שבה דורש ראש הישיבה [27] פחות מעשרה!

קרי רב אחא מדיפתי אנפשיה על עצמו את המימרא - כל המריעין לו מי שעשו לו רע לא במהרה מטיבין לו, כלומר, הואיל ונדחתה השעה, שוב לא ימליכוני בראשות הישיבה וכל המטיבין לו לא במהרה מריעין לו. [28] ממעשה זה מוכח שנתנה נבואה לשוטים, שהרי כמו שהתנבא השוטה שמר בר רב אשי יהיה ראש הישיבה כן היה - ומוסיפה הגמרא להביא מעשה נוסף שממנו מוכח שנתנה נבואה לתינוקות -

תנוקת מאי היא? כי הא כמעשה שהיה דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה בתו של רב חסדא ישבה בחיק [29] אביה, הוו יתבי קמיה וישבו לפני רב חסדא רבא ורמי בר חמא, אמר לה רב חסדא לבתו, מאן מינייהו בעית? את מי מהם את רוצה לבעל אמרה ליה, תרוייהו את שניהם. ורבא חשש לדבריה ולכן אמר רבא ואנא בתרא אני אהיה האחרון מבין בעלייך [30], וכן הוה [31] וכך היה, שנישאה בתחילה לרמי בר חמא ולאחר מכן נישאה לרבא.

אמר רבי אבדימי דמן חיפה, קודם שיאכל אדם וישתה, יש לו שתי לבבות כלומר אין דעתו שלימה, לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד ודעתו שלימה [32]. שנאמר, 'איש נבוב ילבב' כלומר אדם שהוא חלול, שאין כריסו מלאה, ילבב, יש לו כעין שתי לבבות, וכתיב 'נבוב לוחות' ומתרגמינן חליל לוחין.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו שנאמר 'ותירוש ינובב בתולות' כלומר, אדם שלבו אטום כבתולה, היין עושה את לבו לחלול ופתוח:

אחים הבאים לחלוק את ירושת אביהם, הרי, הבכור נוטל חלק כפול מאחיו. - חלק אחד מקבל כיתר אחיו, וזהו הנקרא להלן 'חלק פשוט', וחלק נוסף מקבל כדין תורה שהבכור נוטל 'פי שנים', וזהו הנקרא להלן 'חלק בכור'. -

אמר רב הונא בריה דרב יהושע:

פשיטא דבר פשוט הוא, שבכור הנוטל שני חלקים בשדה אביו, הרי, בין את החלק הנוסף שמקבל כדין בכור, ובין את ה'חלק פשוט' שמקבל כיתר אחיו, - את אותם שני החלקים יהבינן ליה אחד מצרא עלינו לתת לו במקום אחד צמודים אחד אל השני. - [33]

דין זה נלמד לקמן [קכד א] מפסוק [34]. וטעמו של דין זה, כי מה שחדשה תורה שהבכור נוטל שני חלקים, אין זה שתי זכויות נפרדות לקבל שתי שדות, אלא מלכתחילה זכתה לו תורה שדה אחת גדולה, ואין לחלק את חלקו האחד לשני מקומות. [35]

מסתפקת הגמרא: יבם מאי? שהרי בפרשת יבום דרשו חז"ל מהפסוק "יקום על שם אחיו המת" שבחלוקת ירושת האב, נוטל היבם [שנשא את אשת אחיו שמת] חלק כפול בנכסי אביו, חלקו שלו, וכן חלק אחיו שמת [36].

ומסתפקת הגמרא, האם זכאי היבם לקבל את אותם שני החלקים, במקום אחד צמודים האחד אל השני, או שמא, זכותו של היבם אינה אלא לקבל שני חלקים, אבל אינו יכול לכפות את אחיו לתת לו את שני החלקים במקום אחד.

אמר אביי: היא היא! כשם שזכותו של הבכור לקבל את שני החלקים במקום אחד, כך גם זכותו של היבם לקבל את חלקו וחלק אחיו במקום אחד.

מאי טעמא?

בכור קרייה רחמנא! משום שהיבם מכונה בתורה "בכור". שהרי בפרשת יבום נאמר על היבם "והיה הבכור", ויש ללמוד מכך שדינו כבכור. וכשם שחדשה תורה שהבכור נוטל את שני חלקיו במקום אחד, כך גם דין היבם.

רבא אמר אין דינו של היבם כבכור! וטעמו, משום שבפרשת יבום אמר קרא נאמר בפסוק על היבם "והיה הבכור" ומלשון "והיה" יש ללמוד ש'הוייתו' כבכור דמיונו של היבם לבכור הוא רק ב'הויית' [מציאות] הירושה, שבמציאות יורש כבכור, שנוטל שני חלקים כבכור, אך - ואין חלוקתו כבכור לגבי דיני החלוקה אין הוא דומה לבכור, שהבכור כופה את אחיו לתת לו את שני חלקיו במקום אחד, ואלו היבם אינו כן, ויכולים אחיו לדחותו ולתת לו שני חלקים נפרדים.

עתה עוברת הגמרא לדון בהלכות חלוקת שדה ירושה.

ההוא דזבן ארעא מעשה באחד שקנה קרקע אמצרא דבי נשייה בגבול שדה אביו [37], ומת אביו. כי קא פלגו בשעה שבאו היורשים לחלוק ביניהם את שדה אביהם, אמר להו האח שקנה קרקע ליד שדה האב פליגו לי אמצראי רצוני לקבל את חלקי בשדה אבינו בצמוד לשדה השיכת לי, שעל ידי כן תהיה לי שדה גדולה.

אמר רבה, במקרה כגון זה, שאותו האח נהנה מכך שיקבל את אותו החלק בשדה, ואילו אחיו אינם מפסידים מכך, שהרי לדידם אין הבדל בין שדה זו לשדה אחרת, כופין על מדת סדום כופים את אחיו לתת לו את החלק בשדה הצמוד לשדהו, שהרי הוא נהנה מכך והם אינם חסרים כלום, ו'כופין על מדת סדום' [38].

מתקיף לה רב יוסף, אין זו 'מדת סדום', משום דאמרי ליה אחי אומרים לו האחים, רצונינו דוקא באותה שדה הצמודה לשדך, משום ששדה זו מעלינן ליה עלויא מעולה היא לנו כי נכסי דבי בר מריון כמו שדותיו של 'בר מריון' [שם אדם שהיו לו קרקעות מעולות]. ומדובר במקרה שהשדות שהוריש להם אביהם נזונות ממי הגשמים, וטוענים האחים כי יתכן ששדה זו הצמודה לשדה אחיהם תתברך במי גשמים יותר מחברותיה.

ולכן אינם חפצים ליתן לו שדה זו, וכיון שהם נחסרים במה שנותנים לו שדה זו, [שהרי יתכן ששאר השדות יתברכו פחות משדה זו], [39] לכן אין התנגדותם זו נחשבת כ'מדת סדום'. [40]

והלכתא כרבי יוסף! שאין לכפות את האחים ליתן לאותו אח את החלק הצמוד לשדהו. [41]

מוסיפה הגמרא לדון במקרה נוסף בהלכות חלוקת שדה ירושה.

ראובן ושמעון שהניח להם אביהם בירושה תרי ארעתא שתי קרקעות אתרי נגרי ולכל אחת מהשדות היה צמוד מקוה מים שממנו ניתן להשקות את השדה. ואחת מאותם שדות היתה צמודה לשדה שהיתה שיכת מכבר לראובן [42], וראובן מבקש לקבל את חלקו בירושה באותה שדה הסמוכה לשדהו.

אמר רבה, במקרה כגון זה, שראובן נהנה מכך שיקבל את אותה שדה הסמוכה לשדהו, ואילו שמעון לא מפסיד אם יתן לו את אותה שדה, שהרי לשמעון אין הבדל בין שדה זו לחברתה שהרי שתי השדות שוות, כיון דלשתיהן יש מקוה מים להשקיה, בזה כופין על מדת סדום אם שמעון מתנגד לתת לראובן את השדה הסמוכה לשדהו, הרי זו 'מדת סדום' וכופין את שמעון לתת לראובן את אותה שדה.

[ואף על גב שלעיל אמר רבי יוסף שיכול לטעון 'לי שוה שדה זו יותר', זהו דוקא בשדה הגדילה ממי הגשמים, שיכול לטעון שמא שדה זו הסמוכה לשדך תתברך יותר מחברתה. אבל כאן מדובר בשדה הנזונת על ידי השקיה, וכיון ששני השדות שוות שלשניהם מקוה מים, שוב אין יכול שמעון לעכב את ראובן מליטול את אותה שדה הסמוכה לשדהו].

מתקיף לה רב יוסף אין זו 'מדת סדום', שהרי, יכול שמעון לטעון לראובן, אין רצוני ליתן לך את כל השדה הסמוכה לשדך, דזמנין פעמים דהאי שאותו מקוה מים הסמוך לשדה השניה מדויל יתיבש, והאי ואילו מקוה המים הצמוד לשדה שאותה אתה דורש לא מדויל לא יתיבש. ולכן איני רוצה ליתן לך שדה זו שאתה מבקש, אלא רצוני שנחלוק את שתי השדות, באופן שכל אחד מאתנו יטול חצי שדה [43], ובאופן זה אף אם יתייבש מקוה מים אחד עדין יהיה ברשות כל אחד מאיתנו מחצית מהשדה האחרת.

וכיון שכן, שוב אין זו מדת סדום, שהרי אם תנתן כל השדה לראובן, יהיה שמעון חסר אם יתיבש מקוה המים שבחלקו, ומשום כך יכול שמעון לדרוש לחלוק בכל שדה ושדה. [44]

והלכתא כרבי יוסף!

ועתה דנה הגמרא במקרה נוסף!

ראובן ושמעון שהניח להם אביהם תרתי [ארעתא] שתי קרקעות אחד נגרא הנמצאות על שפת נהר אחד, ואחת מאותם שדות היתה צמודה לשדה שהיתה שיכת מכבר לראובן, [45] וראובן מבקש לקבל את חלקו בירושה באותה שדה הסמוכה לשדהו.

כאן צריך להיות איור 1

א"ר יוסף, במקרה כגון זה, שראובן נהנה מכך שיקבל את השדה הסמוכה לשדהו, ואילו שמעון לא מפסיד אם יתן לו את אותה שדה, 'כופין על מדת סדום', וכופים את שמעון לתת לראובן את השדה הסמוכה לשדהו. -

מקרה זה, שונה מהמקרים הקודמים לו, כיון שבמקרה זה לא יכול להווצר מצב שבו שדה אחת תהיה עדיפה על חברתה. משום שגם כאן מדובר בשדה הגדילה על ידי השקיה, ושני השדות סמוכים לאותו נהר המהווה להם מקור השקיה. ולכן, במקרה זה, מודה רבי יוסף שהתנגדותו של שמעון לתת לראובן את השדה הסמוכה לשדהו, זוהי 'מדת סדום' שהרי לדידו אין הבדל בין שתי השדות, ו'כופין על מדת סדום'. [46] מתקיף לה אביי לרב יוסף, גם במקרה זה אין זו 'מדת סדום' משום דמצי אמר שמעון יכול לטעון לראובן, רצוני שתטול דוקא את השדה שאינה סמוכה לחצרך, שעל ידי כן ארויח משום דבעיא דאפיש אריסי שיהא עליך להרבות באריסים [עובדי שדה], שהרי אם תטול את השדה שאינה סמוכה לשדך, נמצא, שיהיו לך שתי שדות שבכל אחת מהם יהיה עליך להושיב אריסים, וכיון שהשדה שלי תהיה בין אותם שתי שדות נמצא שהארים שבשדות שלך ישמרו על שדי [47], וכיון שיש לו סיבה שמחמתה אינו רוצה לתת לראובן את השדה הסמוכה לשדהו, שוב אין זה 'מדת סדום'.

והלכתא הלכה כרבי יוסף שבמקרה זה 'כופין על מדת סדום, כיון דאפושי [אריסי] שטענה זו שטוען שמעון שירויח במה שיוקף באריסים, לאו מילתא היא אינה טענה, שהרי, אין גוף השדה שוה לו יותר, אלא אם יחלקו כן יהיה לו ריוח צדדי של שמירת האריסים, ומחמת ריוח זה אין שמעון יכול לדחותו לשדה אחרת, אלא כופין אותו ליתן לראובן את השדה הסמוכה לשדהו.

הערות

[20] על פי רש"י.

[21] לשון רש"י כאן.

[22] פירש המהרש"א דהכונה לבית ראשון, כי בבית שני לא היו נביאים אלא בתחילת בנינו שהיו חגי זכריה ומלאכי.

[23] ופירש המהרש"א דנבואת השוטים אינה כנבואת הנביאים, אלא נבואתם היא על ידי שד. התורת חים כתב, דכיון שאין ישראל עושים רצונו של מקום, לכן אין הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו אלא על אנשים שאינם מהוגנים כשוטים ותינוקות. משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ובגדו בו עבדיו, כעס המלך והשליך את הסעודה לכלבים. החתם סופר כתב, דלפעמים נשמת אדם רואה דברים שאין שכלו מניח לו להוציאם מפיו, מפני שנראים לו כדברי שטות, אך באמת הם דברים אמיתיים שנגזרו למעלה, והשוטה והקטן שאין חוסמים פיהם, אומרים את אשר הם רואים.

[24] עי' רבינו גרשום שפירש כי כן היה שמו. והמהרש"א הביא מספר יוחסין דכונה כך משום שכל ימיו היה טוב לישראל. ועי"ש עוד פירושים.

[25] ובקובץ שיעורים העיר, הרי למר בר רב אשי היה זכות קדימה, שהיה בנו של רב אשי שהיה ראש ישיבה במחסיא, עי"ש. ועי' חתם סופר מה שכתב בזה.

[26] על פי גירסת הב"ח, וכן להלן.

[27] על פי רבינו גרשום.

[28] הקשו התוס', הלא רב אחא עצמו אמר בבבא קמא פ ב, כי כל המרעים לו לעולם אין מטיבים לו, ואילו כאן אמר 'לא במהרה' מטיבין לו. ותירצו, כי מתחילה אמר רב אחא 'לא במהרה' מטיבין לו. כי היה מצפה שאחר זמן רב יחזירוהו לגדולתו, ואחר שראה שלא החזירוהו, חזר בו ואמר 'לעולם אין מטיבין לו'.

[29] על פי רבינו גרשום.

[30] פירש המהרש"א, כי רבא לא קילל את רמי בר חמא שימות לפניו, אלא שרמי בר חמא יגרשנה ואז ישא אותה הוא. ורמי בר חמא עצמו לא חש לומר שהוא יהיה האחרון, משום שרמי בר חמא לא רצה לישא את גרושת חבירו כמו שאמרו בפסחים קיב א, ואם היה אומר שהוא יהיה האחרון, בהכרח יהיה כאן קללה לרבא שימות לפניו, ואז ישא רמי בר חמא את אלמנתו. ועל מה שכתב המהרש"א דכונת רבא היתה לישא את גרושת רמי בר חמא, הקשה הפורת יוסף, דהרי בחולין דף קל"ג פירש רש"י שרבא היה כהן, וכיצד היה יכול לישא את גרושת רמי בר חמא. אך ציין שם לדברי התוס' הסוברים שרבה היה כהן ולא רבא.

[31] על פי גירסת הב"ח.

[32] כמו שאמרו בבבא מציעא קז ב על פת שחרית, שהיא מחכימת פתי - מהרש"א.

[33] ולפי זה, כתבו הראשונים, שאם הניח האב לשני בניו שלש שדות צמודות, הרי, השדה האמצעית תהיה ממה נפשך של הבכור, שהרי אף אם שדה זו לא תצא בחלקו בגורל, מכל מקום יטול שדה זו משום שזו בהכרח תהיה השדה הצמודה לשדה שתעלה בגורלו, ונמצא שלעולם יטול את השדה האמצעית, ולכך אינם עושים גורל אלא על שתי השדות שמשני הצדדים, וזו שתעלה בגורלו נוטל האמצעית עמה. והר"י מיגא"ש חידש, שאף אם השדה האמצעית היא שדה 'עידית', ושתי השדות שמשני צידיה הן שדות 'זיבורית', נוטל הבכור את חלקו במקום אחד אף שעל ידי כן נוטל הוא בשדה העידית יותר מאחיו, וכגון ששתי השדות ה'זיבורית' כל אחת מהם היתה שוה חמישים זוז, ולעומתם שדה העידית היתה שוה מאתים זוז, ואם כן מדין תורה שהבכור נוטל 'פי שנים' - על הבכור לקבל שדות בשווי מאתים זוז, ואילו הפשוט נוטל שדות בשווי מאה זוז. ועל זה חידש הר"י מיגאש שנוטל הבכור שדה הזיבורית, ועוד חלק משדה העידית הצמוד לשדה הזיבורית בשווי מאה חמישים זוז, ואילו אחיו נוטל שדה זיבורית ועוד חלק בשדה העידית השוה חמישים זוז, ובחלוקה זו יקוים דין התורה שהבכור נוטל את שני חלקיו במקום אחד. אבל שאר ראשונים חולקים וסוברים שיכול לטעון הפשוט, אין רצוני שתטול את רוב חלקך בשדה העידית, דלא חדשה תורה אלא שתטול פי שנים, אך אין מזכותך לקבל את אותם שני החלקים בשדה הטובה ביותר, אלא בשדה העידית נחלוק בשוה (וכל אחד מהם יטול חלק בשווי מאה זוז), ואת שאר חלקך תטול בשדה הזיבורית הנמצאת בצד השני, ואף שבזה לא יקוים דין התורה שהבכור נוטל במקום אחד, סוברים הראשונים שלא נאמר דין זה אלא באופן שכל השדות שוות, אך במקרה כגון זה שאם יטול הבכור את כל חלקו במקום אחד יפסיד הפשוט, לא נאמר דין זה, ואינו נוטל את חלקו במקום אחד.

[34] עי' תוס' ד"ה חלק בכור, ועי' בהערה הבאה.

[35] עפ"י רש"י ד"ה חלק, שכתב "והרי הם חלק אחד", ואף על פי שדין זה נלמד מפסוק, צריך לומר שזה גופא נתחדש בפסוק ששני חלקי הבכור הרי הם חלק אחד, וממילא עלינו לתת לו את חלקו במקום אחד, ואין לחלק את חלקו לשתי חלקים, כן נראה מדברי הראשונים, עי' ברא"ש. אמנם בספר "שיעורי רבינו חים הלוי" על מסכת בבא בתרא, כתב שנחלקו כאן רש"י והתוס' ולשיטת רש"י אכן נתחדש בפסוק שזכותו של הבכור לשני חלקים הרי זה כ'חלק אחד' וממילא יש לתת לו את חלקו במקום אחד. אך לשיטת התוס' לא נתחדש כלל ששני החלקים הם חלק אחד, אלא אדרבא, אף על פי שגדר זכותו היא ליטול שני חלקים, מכל מקום גזרה תורה לתת לו את אלו שני החלקים במקום אחד, ועין שם שהאריך.

[36] ונחלקו ראשונים, האם מדובר דוקא שמת האב ואחר כך מת האח, או שמא כשמת האח ואחר כך מת האב. ובשו"ע סימן קס"ג סעיף א' כתב, שדוקא אם מת האב ואחר כך מת האח, יעוי"ש טעמו, וכן היא שיטת רוב הראשונים. אבל רש"י ביבמות כד ב חולק, וסובר שאם מת האח ואחר כך מת האב, זוכה היבם בנכסי אחיו, ויעוין עוד בהגהות הגר"א בשו"ע שם.

[37] לפי הפירוש השני בתוד"ה אמיצרא. ולפירוש הראשון שם כונת הגמרא שקנה שדה הסמוך לשדה חמיו, ומת חמיו, ולא היו לו בנים כי אם בנות. וכן כתב המסורת הש"ס אות ו' בשם הערוך.

[38] והקשו התוס' [ד"ה כגון], לפי סברא זו ש'כופין על מדת סדום', מדוע צריכים אנו ל'היקש' המלמדינו שהבכור מקבל את שני חלקיו במקום אחד, הלא גם ללא הפסוק היה עלינו לתת לו את חלקיו במקום אחד משום ש'כופין על מדת סדום', שהרי אחיו אינם נחסרים מכך שדוחים אותו לשתי שדות נפרדות, ואילו הוא מרויח מכך! ? ותירצו התוס' שלשה תירוצים - א. שכל דין זה שכופין על מדת סדום, אינו אלא במקום שתובע בשדה אביו את החלק הסמוך לשדהו, דכיון שקודם החלוקה כבר היתה שדהו סמוכה לאותו חלק בשדה אביו, בזה 'כופין על מדת סדום' ונותנים לו את אותו שדה. אבל אם יבואו ב' אחים ויבקשו להיות שותפין בשדות שירשו מאביהם, ולכן מבקשים הם לקבל שתי שדות צמודים [כדי שיחד יהיה להם שדה גדולה שבה יהיו שותפים], במקרה זה אין שאר האחים חיבים לתת להם ב' שדות צמודות, ואין זו מדת סדום. [וטעם הדבר יבואר להלן] ולפי זה תירצו התוס' שכל תביעת הבכור לקבל את חלקו במקום אחד, אין כוחו אלא כב' אחים הרוצים להשתתף, ולכן לולי חידוש התורה שהבכור נוטל את שני חלקיו במקום אחד, לא היינו נותנים לו במקום אחד, ואין כאן 'כופין על מדת סדום', שהרי בב' אחים הרוצים להשתתף אין זו מדת סדום וכדלעיל, והבכור הרי הוא כב' אחים, ומשום כך צריכים אנו לחידוש התורה בזה. ובטעם הדבר שב' אחים הרוצים להשתתף יחדיו אין חיוב לתת להם ב' שדות צמודים, אף שאין האחים האחרים חסרים בכך, ואילו אותם אחים הרוצים להיות שותפים נהנים מכך שיקבלו שתי שדות צמודות, וא"כ לכאורה זוהי 'מדת סדום'? ביארו בזה, על פי מה שכתב הרשב"א, שדין זה שכופין על מדת סדום, אינו אלא באופן שלפני החלוקה היה שדה האח צמודה לשדה האב, אבל אם רק לאחר החלוקה יווצר מצב שאחד האחים יהיה 'בר מצרא', בזה, אין חיוב לתת לו שדה הצמודה לשדהו העתידית. וביאור הדברים, ביאר הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, [בשיעורי הגר"ש, כאן], כי מה שמבואר בסוגי' שמדין 'כופין על מדת סדום' עלינו לתת ל'בר מצרא' את החלק הסמוך לשדהו, הוא משום שדין זה ש'כופין על מדת סדום' יוצר מצב שבו אותו חלק בשדה אינו נופל כלל לחלוקה בין האחים, אלא מדין 'כופין על מדת סדום' נופל חלק זה ישירות בחלקו של ה'בר מצרא', וא"כ זהו דוקא באופן שהוא היה 'בר מצרא' קודם חלוקת האחים, דאז יתכן לומר שמדין כופין על מדת סדום נפקע חלק זה מן האחים ונופל בחלקו. אבל כאשר ב' אחים מעונינים להיות שותפין אחרי החלוקה, הרי, כל זמן שלא חלקו אין כאן 'בר מצרא', וא"כ שדה זו נופלת לחלוקה בין כל האחים, וכיון שיש לאחים חלק בשדה זה שוב אין הם חיבים לותר על זכותם בשדה זו. ולכך גבי בכור, כיון ששתי תביעותיו דומות לתביעתם של ב' אחים התובעים לקבל את חלקם במקום אחד, [כי אנו מתיחסים ל'חלק בכור' ו'חלק פשוט' כשתי תביעות נפרדות], משום כך צריכים אנו לחידוש התורה שמכל מקום מקבל הבכור את חלקו במקום אחד. תירוץ שני תירצו התוס', כיון שהתורה מכנה את החלק הנוסף של הבכור 'מתנה' שהרי בפסוק נאמר 'לתת' לו פי שנים, אין לכוף את נותן המתנה לתת את המתנה במקום אחד. וביארו את דברי התוס', עפ"י דברי נתיה"מ [סי' רע"ח סעיף ט'] שדין זה שהבכור מקבל 'פי שנים' הוא דין שנאמר לאחים, שהחיוב מוטל עליהם לתת לו ' פי שנים'. ולפי זה מבוארים דברי התוס' דכיון שחלק הבכורה נקרא מתנה, והאחים הם נותני המתנה, לכן אין יכול הבכור לכופם לתת לו מתנה בחלק אחד, ולכן צריכים אנו לפסוק המורה לתת לו את ב' החלקים במקום אחד. עוד כתבו התוס' בשם ריצב"א, שמעיקר הדין אין שיך כאן כלל 'כופין על מדת סדום' משום שדין זה נאמר רק במקרה שאחד דר בחצר חבירו (במקום שחבירו לא היה משכיר את חצירו לאדם אחר), והנדון הוא האם חיב לשלם או לא, בזה כופין על מדת סדום ואינו חיב לשלם לו, שהרי ממילא לא היה משכיר את חצירו זו לאחרים. אבל אם הנדון אינו כלפי התשלום, אלא שהדייר חפץ להכנס לדור בחצר ובעל החצר אינו מניחו להכנס, אין זו מדת סדום, ורשאי בעל החצר לעכבו מלהכנס לחצר. ומקרה דידן הרי הוא דומה למקום שאינו מניחו להכנס לרשותו, [שהרי חלקו וחלק שאר אחיו בשדה שוים, והם מונעים אותו מליטול את אותו חלק בשדה], ומשום כך מעיקר הדין אין שייך כאן הדין ד'כופין על מדת סדום', ומה שאמרו בסוגיין 'כופין על מדת סדום', אין זה אלא מתקנת חכמים, ולפי זה לא קשה מדוע הוצרכה התורה לחדש שהבכור נוטל שני חלקיו במקום אחד, משום שמדאורייתא אין שייך כאן כופין על מדת סדם וכדלעיל. ובדברי ריצב"א הנ"ל ישנו חידוש גדול - שטעם דין זה ששנינו בבבא קמא כ, א שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו, במקום שחבירו אינו עומד להשכיר את החצר, שפטור הדייר מלשלם, דהוא מטעם 'כופין על מדת סדום', וכן כתב שם ה'פני יהושע', ומדברי התוס' כאן מוכח כדבריו.

[39] ובפשטות טענתם היא שכיון שיתכן שהם חסרים, לכן אין לו ליטול ללא גורל. וצריך עיון, דהלא הגורל לא יועיל להם מאומה, שהרי אין הם יודעים איזו שדה תתברך, והסיכוי שהשדות שיפלו בחלקם בגורל לא יתברכו שוה לסיכוי שהשדה שרוצה אחיהם לקחת לא תתברך, ואם כן טענתם זו שרוצים לעשות גורל שמא אחת השדות תתברך יותר אינה טענה, שהרי גם לאחר הגורל אין הם יודעים מה טוב יותר, ומה יועיל הגורל יותר מחלוקה זו שמבקש אחיהם. אמנם רש"י לקמן במקרה הבא פירש באופן אחר, ויתכן שגם כאן כונתו שונה, ועי' היטב לקמן הערה 11.

[40] זוהי שיטת רש"י בסוגי'. אבל התוס' הקשו עליו, ופירשו מהלך אחר בדברי רבה, והוא, דכיון ששדה זו נפלה לחלוקה לפני כל האחים, משום כך יכולים האחים לטעון 'לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו אם לא בדמים יקרים, כמו בני מריון שהיו עשירים ולא היו מוכרים קרקעותיהם אלא בדמים יקרים'. והדברים מבוארים יותר בדברי התוס' בבא קמא כ ב ד"ה שהרי זה דומה למונע את חבירו מלהכנס לרשותו, שאין זה נחשב למדת סדום אף אם בעל הבית אינו חסר. [וכעין דברי הריצב"א שהובאו לעיל בהערה 6]. אבל ברא"ש מבואר באופן אחר. דיכולים האחים לטעון, שמא שדה זו תפול בחלקינו ואז תקנה אותה מאיתנו בדמים יקרים, [שהרי לך שדה זו שוה הרבה משום שהיא סמוכה לשדך], ואם כן אין אנו רוצים ליתן לך שדה זו שהרי בזאת אנו מונעים מעצמינו אפשרות רווח.

[41] אבל הרמב"ם פסק שעליהם לתת את השדה לאותו האח שהוא 'בר מצרא', וכתב הכסף משנה שהרמב"ם פסק כרבה, אלא שתמה שם שבסוגיין מבואר שהלכתא כרבי יוסף. וכתב שם הכסף משנה לבאר שהרמב"ם סובר בסוגי' זו כהר"י מיגאש שחידש לפי שיטתו שהובאה לעיל שגם באופן שהשדה הקרובה לשדה הבכור היא שדה עידית, גם בזה נוטל הבכור את חלקו במקום אחד ונוטל חלק גדול מן הפשוט בשדה העידית, [עי' הערה 1 ביאור שיטתו]. ולפי זה כתב הר"י מיגאש שכל מחלוקתם של רבה ורב יוסף אינה אלא במקום שהניח להם אביהם שדות שאינם שוות, והיינו שחלק מהשדות הם עידית וחלקם זיבורית, שבזה סובר רב יוסף שאין כאן 'כופין על מדת סדום' משום דסוף סוף נמצא שה'בר מצרא' הרויח יותר מאחיו במה שקיבל את חלקו בשדה העידית (ורבה סובר דכיון דסוף סוף מבחינה ממונית שדות כולם שוים יש כאן 'כופין על מדת סדום'), אבל במקום שכל השדות שוות מודה רב יוסף לרבה ש'כופין על מדת סדום' ועל האחים לתת ל'בר מצרא' את חלקו ליד שדהו, וכפסק הרמב"ם.

[42] ביארנו את כל מהלך הגמרא לשי' רש"י, ושי' התוס' עי' לקמן בהערה 44.

[43] כן פירש רש"י, והיינו שאין טענתו שיעשו גורל אלא שיחלקו כל שדה ושדה לחצי. והביאור בזה פשוט, שאם טענתו היא שיעשו גורל אם כן אין טענתו טענה, שהרי גם אם יעשו גורל יתכן שמקוה המים הסמוך לשדה שתפול בחלקו יתיבש, ומה יועיל הגורל. ואם כן שוב התנגדותו זו לתת לאחיו את השדה הסמוכה לשדהו זוהי 'מדת סדום' שהרי הגורל שהוא מבקש לעשות אינו עדיף מבחינה זו על חלוקה ללא גורל. ולכן פירש רש"י שטענתו היא שרוצה לחלוק בכל שדה ושדה, שאף אם אחד ממקוי המים יתיבש עדין יהיה לו חלק הסמוך למקוה המים השני. וכן משמע בדברי הרמב"ן אלא שיש לעיין, דלפי זה גם במקרה הקודם שטוענים האחים 'שמא שדה זו תתברך יותר' לכאורה גם שם לא יעזור הגורל, שהרי גם אם הגורל יכריע את החלוקה בצורה שונה, עדין יתכן שהשדה שתפול בחלקם תתברך פחות, ואם כן מה יועיל הגורל לטענה זו, ומהו ההבדל בין אם יעשו גורל או לא, ונמצא שדרישתם זו לעשות גורל זוהי 'מדת סדום' שהרי גם אז יתכן שהשדה שתפול בחלקם תתברך פחות. ואם כן גם לעיל היה לרש"י לפרש שהאחים רוצים לחלוק בכל שדה ושדה, ומכך שלא פירש כן לעיל נראה מדבריו שהאחים דורשים גורל, וזה צ"ע דמה הגורל מועיל לטענתם יותר מהחלוקה שמבקש אחיהם לעשות, וצ"ב.

[44] כל זה עפ"י רש"י. אבל התוס' פירשו שאין מדובר כאן כלל שהיה לאחד האחים שדה הסמוכה לשדה האב, אלא אביהם הוריש להם ב' שדות שליד כל אחד מהם היה מקוה מים, ודורש ראובן שהחלוקה תתבצע בצורה כזו שיחלקו כל שדה ושדה לשנים, ואלו שמעון מתנגד ורוצה לחלוק שדה כנגד שדה, ובזה סובר רבה ש'כופין על מדת סדום' ועל שמעון לחלוק עם ראובן שדה כנגד שדה, כדי שלכל אחד מהם תהיה שדה גדולה. ורב יוסף חולק, וסובר דכיון שיש טעם לדרישתו זו, כי יתכן שאחד ממקוי המים יתיבשו, לכן אין זו מדת שדום וחולקים כל שדה לשתים.

[45] ולהתוס' מדובר באופן שהנהר מפסיק בין שדתי השדות, עי' בהערה הבאה.

[46] כל זה על פי רש"י, אבל התוס' פירשו שאין מדובר כאן כלל כשאחד האחים הוא 'בר מצרא', אלא מדובר באופן שהנהר מפסיק בין שתי השדות, ושמעון מבקש לחלוק כל שדה לחצי, וראובן מבקש לחלוק שדה כנגד שדה. שבזה כופין את שמעון לחלוק שדה כנגד שדה, כדי שיהיה לכל אחד מהם שדה אחת גדולה, ועי' בהערה הבאה.

[47] ולפירוש התוס' שהובא בהערה הקודמת, צריך לפרש שטענת אביי היא, שאם יהיו לראובן ב' שדות כשאחת בעבר זה של הנהר והאחרת בעברו השני, יצטרך להרבות באריסים, משום שב' שדות מצריכות יותר אריסים מאשר שדה אחת גדולה. וכיון שיהיו יותר אריסים בגבול שדה שמעון תשמר שדהו יותר.

משמיה [משמו] של התנא הידוע ר' עקיבא בר יוסף כוותיה [כשיטתו] ובוודאי אי אפשר לומר שהוא דומה לר' עקיבא, אלא כיוון לדבריו במעין נבואה. אמר רב אשי: ומאי קושיא [מה הקושי שבדבר]? דלמא להא מילתא בר מזליה [שמא לדבר זה בן מזלו] הוא, שלענין הבנה בענין זה הוא דומה לו!

אלא אמר רב אשי: תדע, דאמר גברא רבה מילתא [שאומר אדם גדול דבר הלכה], ומתאמרא [ונאמרת] הלכה למשה מסיני כוותיה [כשיטתו] ובזה ודאי שמכוון לדברים שנאמרו משמים, ואינם בכוחו של אדם. ואומרים: ודלמא [ושמא] הגיע לכך כסומא בארובה במקרה, בלי להתכוון לכך, ואולי כיוון לדברים במקרה, ואין זו נבואה! ומשיבים: ולאו טעם יהיב [וכי אינו נותן טעם, מנמק את דבריו]? ומכאן רואים שמתוך טעמו והבנתו הוא מכוון, כעין נבואה, לדברים שאי אפשר להגיע אליהם באופן אחר.

אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. ומסבירים: מה שנאמר שמשחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים, מאי היא [מהו]? — כי הא [כמו מעשה זה] שמר בר רב אשי דהוה קאי ברסתקא [שהיה עומד ברחוב] של מחוזא, שמעיה לההוא שוטה דקאמר [שמע שוטה אחד שאומר]: ריש מתיבתא דמליך [ראש הישיבה שימלוך, שיתמנה] במתא מחסיא — "טביומי" חתים [הוא חותם]. אמר מר בר רב אשי לעצמו: מאן חתים [מי זה החותם] "טביומי" ברבנן [בין החכמים]? — אנא [אני], שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא [למד מכאן שלי עומדת השעה] ותהא לי עכשיו הצלחה בדבר הזה. קם אתא [עמד ובא] למתא מחסיא. אדאתא אימנו רבנן לאותביה [עד שבא נמנו, הסכימו, חכמים להושיב] את רב אחא מדפתי ברישא [בראשות הישיבה].

כיון דשמעי דאתא [ששמעו שמר בר רב אשי בא], אמרו שלא יעשו מינוי זה שלא מדעתו של חכם חשוב כמותו. שדור זוגא דרבנן לגביה לאימלוכי ביה [שלחו זוג חכמים אליו להימלך בו], עכביה [עיכב] את בני הזוג הזה. הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא, עכביה גביה [חזרו ושלחו זוג אחר של חכמים אצלו, ועיכב גם אותו אצלו], עד דמלו בי עשרה [שהשלימו מנין של עשרה חכמים]. כיון דמלו בי [שהשלימו כדי] עשרה פתח הוא ותנא [ושנה] ודרש. וטעם הדבר שלא פתח קודם, לפי שאין פותחין בכלה (באסיפת חכמים) פחות מעשרה, וכיון שכבר התחיל לדרוש ברבים נהיה הוא ראש הישיבה.

קרי [קרא] רב אחא מדפתי אנפשיה [על עצמו] מה שאמרו חכמים: כל המריעין לו — לא במהרה מטיבין לו, וכל המטיבין לו — לא במהרה מריעין לו. שהרי הרע לו מזלו שעמד להתמנות ולא נתמנה, ומאידך מר בר רב אשי היטיבו לו, שנתמנה.

ומה שנאמר שמשחרב בית המקדש ניתנה נבואה לתנוקת — מאי היא [מהו]? כלפי מה הדברים אמורים? — כי הא [כמו מעשה זה] שבת רב חסדא כשהיתה תינוקת הוה יתבה בכנפיה דאבוה [היתה יושבת בחיקו של אביה] כאשר היה יושב ומלמד, הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפניו] רבא ורמי בר חמא. אמר לה רב חסדא בצחוק לבתו: מאן מינייהו בעית [את מי מהם היית רוצה] כחתן? אמרה ליה [לו]: תרוייהו [את שניהם] אני רוצה. אמר רבא: ואנא בתרא [ואני אהיה האחרון]. ואכן כך אירע, שנישאה קודם לרמי בר חמא, ואחרי מותו נישאה לרבא. כיון שהבאנו דבר אחד בשם ר' אבדימי דמן חיפה מביאים דבר נוסף משמו.

אמר ר' אבדימי דמן חיפה: קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, כלומר, אין ליבו שלם, שהוא טרוד מפני שהוא רעב. לאחר שאוכל ושותה — אין לו אלא לב אחד. שנאמר: "ואיש נבוב ילבב" (איוב יא, יב), ומה עניינו של "נבוב"? — כתיב [נאמר]: "נבוב לחת" (שמות כז, ח), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו]: חליל לוחין [חלול לוחות], אם כן, איש חלול, כלומר, מי שעדיין לא אכל — "ילבב", יש לו שני לבבות.

ועוד בענין משמעות זו של "נבוב" מביאים: אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה, כמו בתולה זו שפיתחה אטום — יין מפקחו, שנאמר: "ותירוש ינובב בתלות" (זכריה ט, יז), והוא מפרש באותו אופן: "ינובב" = עושה חלל בתוך דבר, שאף אם היה ליבו אטום הריהו נפתח להבנה.

א ועוד בענייני חלוקת נכסים. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: פשיטא [פשוט הוא] שאדם שירש וקיבל בירושה חלק בכור (שמקבל חלק נוסף על אחיו) וחלק פשוט (שמקבל כאחד מאחיו) — יהבינן ליה אחד מצרא [נותנים לו את שני החלקים על מצר אחד] שיהיו סמוכים זה לזה, שחלק אחד הם. ושאלו: יבם האח שמייבם את אשת אחיו, שלפי הדין מקבל בירושת אביו גם את חלקו של אחיו שמת, מאי [מה] דינו לענין זה?

אמר אביי: היא היא [הוא הוא]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — "בכור" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] ולכן דנים בו כבכור לכל דבר, ואת אותו חלק כפול שמקבל בירושה נותנים לו כיחידה אחת. ואילו רבא אמר: אמר קרא [הכתוב]: "והיה הבכור" (דברים כה, ו), אמנם הוייתו, לענין עצם הירושה — הרי הוא כבכור, ואולם אין דרך חלוקתו בפועל כבכור, שאין האחים חייבים לצרף לו את שני החלקים.

מסופר: ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה [אדם אחד קנה קרקע על המיצר של בית אביו], ולאחר זמן מת אביו. כי קא פלגו [כאשר חלקו] האחים קיבל גם הוא חלק, אמר להו [להם]: פליגו [תחלקו] לי אמצראי [על המצר שלי]. אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום, שהרי לאחים לא חשוב באיזה מקום יקחו את חלקם, שכל אחד זוכה בחלק שווה בערכו, ולו עדיף שיהיה חלקו בירושה ליד החלקה שכבר קנה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: זו אינה מדת סדום, שהאחים האחרים יכולים לתת טעם לסירובם, אמרי ליה אחי [אומרים לו האחים]: מעלינן ליה עלויא [אנו אומדים את השדה הזה שאתה מבקשה לעצמך כמשובח] כי נכסי דבי [כמו נכסיו של בית] בר מריון, שחלקה זו מעולה משאר הנכסים ואין אנו רוצים לתיתה לאח זה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] בענין זה כרב יוסף שהאחים יכולים לעכב.

אם היו תרי ארעתא אתרי נגרי [שתי חלקות קרקע על שתי תעלות] ולאחד שדה משלו ליד אחת מהן — אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום, שיקבל את זו הסמוכה לשלו. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף, אם האח השני מעכב ורוצה בחלקה זו — אין זו מדת סדום, אלא טעם יש בדבר, זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל [פעמים שתעלה זו נדלית היטב וזו השניה אינה נדלית היטב] ולכן רוצה חלקות שתהיינה להן תעלות סמוכות משני צדדים. ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרב יוסף.

אם היו תרתי אחד נגרא [שתיים שתי חלקות על תעלה אחת] ואחד האחים יש לו חלקה סמוכה לתעלה זו — אמר רב יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום אם האחר אינו מסכים שתהא חלקת אחיו ליד שדה שקנה כבר. מתקיף לה [מקשה על כך] אביי, מצי אמר [יכול לומר לו]: בעינא דאפיש אריסי [רצוני שיתרבו אריסים], שיהיו לך חלקות קרקע בשני הצדדים ותצטרך להוסיף אריסים גם לחלקה האחרת, ועל ידי כך תהא לי שמירה יותר טובה לשדותי! ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרב יוסף, אפושי לאו מילתא היא [הוספת אריסים אינה נחשבת דבר].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the name of the well-known tanna Rabbi Akiva bar Yosef in accordance with his statement. It certainly cannot be maintained that the first Sage is similar in his nature to the illustrious Rabbi Akiva, so he must have arrived at his statement through prophecy. Rav Ashi said: And what is the difficulty with explaining this? Perhaps they were born under the same constellation, and with regard to this issue the first Sage has the same understanding as Rabbi Akiva.

Rather, Rav Ashi said: Know that this is so, as a great man makes a statement and the same statement is then cited as a halakha transmitted to Moses from Sinai in accordance with his statement. The Sage makes a statement that corresponds to words pronounced in Heaven, which, without prophecy, is beyond human capability. The Gemara states: But perhaps he arrived at this idea by chance, without the assistance of prophecy, like a blind man who makes his way through a skylight. A blind man cannot deliberately find a skylight; therefore, his finding it occurs by chance. The Gemara answers: But does the Sage not offer a reason for his statement? The fact that he demonstrates an understanding of the issue indicates that he does not arrive at his idea by chance, but rather by prophecy.

Rabbi Yoḥanan said: From the day that the Temple was destroyed, prophecy was taken from the prophets and given to imbeciles and children. The Gemara explains: In what way was prophecy given to imbeciles? It was like this incident involving Mar bar Rav Ashi, who was standing in the street [beristeka] of Meḥoza when he heard a certain imbecile say: The head of the yeshiva who will be appointed in Mata Meḥasya signs his name Tavyumei. Mar bar Rav Ashi said to himself: Who among the Sages signs his name Tavyumei? Nobody but me. Conclude from the statement by the imbecile that my hour has arrived, and I will reap success in this matter. He arose and went to Mata Meḥasya. By the time he arrived, the Sages had already decided to appoint Rav Aḥa of Difti as the head of the yeshiva.

As soon as the Sages heard that Mar bar Rav Ashi had arrived, they determined not to proceed with their appointment without the approval of an important figure such as him. They sent a pair of Sages to him to consult with him, and he detained them. They again sent a pair of Sages to him, and he detained them as well. This continued until they completed a quorum of ten Sages. Once they reached ten men, Mar bar Rav Ashi opened his lecture, taught, and expounded. He did not speak earlier because one should not open a lecture during kalla, the gatherings for Torah study during the months of Elul and Adar, when less than ten men are present. He was then appointed as head of the yeshiva.

Understanding that he had been passed over for the position, Rav Aḥa of Difti read about himself the rabbinic aphorism: Anyone who is treated poorly will not soon be treated well; and anyone who is treated well will not soon be treated poorly. Rav Aḥa understood that he had lost the chance to be appointed, whereas Mar bar Rav Ashi had the good fortune to be appointed, and would remain in his position.

And in what way was prophecy given to children? It was like this incident involving the daughter of Rav Ḥisda, who when she was a child was sitting on her father’s lap while he sat and learned. Rava and Rami bar Ḥama were sitting before him. Rav Ḥisda jokingly said to his daughter: Which of them would you want as a husband? She said: I want both of them. Rava said: And I will be last. And this is what happened; first she married Rami bar Ḥama, and when he died she married Rava.

Having already cited one statement of Rabbi Avdimi from Haifa, the Gemara cites another statement in his name: Rabbi Avdimi from Haifa says: Before a person eats and drinks he has two hearts, meaning his heart is unsettled because he is distracted by hunger. But after he eats and drinks he has only one heart, as it is stated: “A hollow [nevuv] man is two-hearted” (Job 11:12). How is it indicated that “nevuv” means hungry? As it is written concerning the altar: “Nevuv luḥot” (Exodus 27:8), which we translate into Aramaic as: Hollow with planks, meaning that a hollow person, i.e., one who has not yet eaten, is two-hearted.

The Gemara continues to discuss the meaning of nevuv, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: With regard to one who is accustomed to wine, although his heart, i.e., his mind, is closed like a virgin, wine opens it, as it is stated: “And new wine opens [yenovev] the virgins” (Zechariah 9:17). The word yenovev is used here in the sense of clearing out a space: Even if one’s heart and mind are closed, wine will open them to understanding.

§ The Gemara resumes its discussion of the division of property. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is obvious that if a person inherits a portion of his father’s estate because he is the firstborn, and he also inherits a portion of that estate as an ordinary son, like the rest of his brothers, he is given his two portions along one boundary, so that they are adjacent to one another and form a single property. The Gemara asks: What is the halakha with regard to a yavam, a man whose brother died without children, who is obligated by Torah law to marry his deceased brother’s widow or grant her ḥalitza? If he marries his brother’s widow, the halakha dictates that he receive his brother’s portion of their father’s estate in addition to his own. Does he too receive the two portions along one boundary?

Abaye said: This case is equal to that case. What is the reason for this? The Merciful One calls the yavam “firstborn” (see Yevamot 24a) and therefore he is treated like a firstborn in all regards. He receives the two portions of his father’s estate as a single parcel of land. But Rava said: The verse states: “And it shall be, the firstborn” (Deuteronomy 25:6). With regard to his being, i.e., his inheritance itself, he is like a firstborn; but as for the distribution of the estate, he is not like a firstborn, and the brothers are not obligated to give him two adjacent portions.

It is reported that a certain person bought land along the boundary of his father’s property. After some time the father died. When they came to divide the estate, this person said to his brothers: Give me my portion of the estate along my boundary. Rabba said: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom. The court forces a person to waive his legal rights in order to prevent him from acting in a manner characteristic of the wicked city of Sodom. Since it makes no difference to the brothers which portion they receive since the parcels of land must be of equal value, whereas it matters to this brother that the area he receives should be adjacent to the land he already bought, the court forces the others to give this brother his portion along his boundary.

Rav Yosef objects to this, saying this is not a case involving conduct characteristic of Sodom, since the brothers can explain their refusal to grant the request. The brothers can say to him: We assess this field that you want for yourself as particularly valuable, like the property of the house of bar Maryon. The brothers can claim that the portion he wants is more desirable than the others, and for that reason they do not want to give it to him. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef, and the brothers can refuse the request.

If a father leaves his two sons two parcels of land next to two water channels [nigrei], and one brother requests the field that is next to a field that he already owns, Rabba says: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom and allows that brother to receive the field adjoining his own. Rav Yosef objects to this, saying that if the other brother protests and wants that parcel of land, it is not a case involving conduct characteristic of Sodom because he may have a valid reason for objecting: Sometimes this water channel continues running well, while this second one does not continue running well; therefore, the second brother wants to receive land that adjoins a water channel on both sides. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef.

If a father leaves his two sons two parcels of land next to one channel and one of the brothers already owns a field next to one of those parcels of land, Rav Yosef said: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom and allows that brother to receive the field adjoining his own. Abaye objects to this, saying that this is not a case involving conduct characteristic of Sodom because the other brother can say to him: I want the number of sharecroppers to increase. If my field is in the middle and you have fields on either side, you will need more sharecroppers to work them and my field will enjoy greater security. And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef because the increase of sharecroppers is considered as nothing, and this is therefore not a valid reason for objecting.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין אלו אלא דברי נביאו'. כלומר דבר זה שאתה אומר ג' קבין לכל אחד ולא אמרת טעמא מאי ג' קבין או א)אולי צ"ל ג' קבין ולא ד' או ה'. מד' או מה' כלומר משום הכי מיחזי כנביאות דלית בה טעמא. ל"א דברי נביאות כלומר דברים הללו עיקר כנביאות. אם מכר לו ב)נראה דצ"ל אם מכר לו בבבל מנת בכרם וכו'. בעל מנת בכרם כמה צריך למכור לו הואיל שהכרמים בזול. תלת אציאתה. כלומר ג' שורות שבכל אחת י"ג גפנים כדי שיעור שפועל יכול לחפור תחתיהן ביום אחד:

וניתנה לחכמים. מכלל דנביא מעיקרא לאו חכם ואטו חכם לא נביא הוא כלומר מי היה נביא כי אם חכם:

ונביא לבב חכמה. כלומר לנביא יש לו לב החכם דעדיף מיניה:

תדע דחכם עדיף מנביא. משום גברא רבא מלתא. כלומ' שאומר חכם הלכה מדעתו על בורייה ועל עיקרה כמפי השמועה ואותה הלכה נאמרה משמיה דגברא רבה כוותיה ששמעה מפי השמועה דהא נביא לא מצי למימר נבואה כי אם מפי הגבורה וזה אומרה מדעתו אלמא דעדיף הוא:

מאי קושייה. מאי ראייה דמייתית דילמא תרווייהו הני גברי רברבייא בני חדא מזלא נינהו משום הכי אמר האי כגון האי אע"ג דלא שמיעא ליה ולאו נביאות הוא:

ג)נראה דצ"ל אלא אמר רבא תדע וכו' ומתאמרה משמיה דר"ע בר יוסף דכוותיה דהכי איכא למימר וכו'. אלא דלא. תדע דהכי איכא למימר דנביאות הוא וליכא למימר דחד מזלא הוא שהרי ר' עקיבא דקים לן דלא היה מעולם גברא כוותיה ואפ"ה כי אתי חד תנא ואמר מנפשיה כוותיה אע"ג דלאו בני חד מזלא נינהו דלית דהוי לי מזלא בתורה ובעושר כוותיה דר' עקיבא:

ודלמא כסומא בארובה. ולא משום דהוה עדיף ומשני לאו טעמא קאמר שמביא אמתלא לדבריו ראייה ומדקאמר טעמא ודאי מרוב חכמתו קאמר ולא כסומא בארובה:

ברסקתא. בגישרא דעברי בה [בני] השוק. למ"ה:

דמליך. דליעבדי מיניה ראש ישיבה:

הכי שמיה. דהכי חתום שמיה בשטר:

טביומי. והכי מיקרי שמיה ושמיה דרב אשי טביומי והאי דקרי ליה רב אשי משום שם לווי:

בכלה. קרי לה לההוא מסכתא דדריש ריש מתיבתא:

כל המטיבין לו. הואיל והוטב לרב אשי דפתח בראש ישיבה לא במהרה מריעין לו שלא יסלקוהו רב אחא אינו יכול להריע לו:

בכנפיה. בחיקו:

כמה לבבות. שאין לבו מיושב עליו:

איש נבוב. חלול הוא שלא אכל:

ילבב. כמה לבבות:

אפי' לבו אטום כבתולה. זו שאינה בעולה ואטומה היא מתנובב: [פשיטא] אם בכור ופשוט באו לחלוק בשדות אביהם והבכור נוטל פי שנים ואמר [הבכור] אני נוטל חלק בבכור' סמוך לחלק פשוט בחד מיצר אין יכול הפשוט לעכב עליו ולומר שקול חלק פשוט בהאי גיסא וחלק בכור לאידך גיסה ואינו יכול לעלות עילוי דמים אם יניחו ליטול שניהם במיצר אחד דדינו ליטול ירושתו במקום אחד:

מאי' יבם שמת אחיו בחיי אביהן וייבם זה את אשתו ושוב מת אביהן דשקיל האי יבם ירושת אחיו שני חלקים אחד חלק אחיו שמת וחלק של עצמו. מי יהבי ליה אחד מיצרא הנהו ב' חלקים אי לא. מי אמרינן דיניה הוא דשקל פי שנים ויהבי' ליה גבי הדדי בחד מיצרא או לא משמע ממש דבכור הוא ולא יהבי' ליה בחד מיצרא. אביי אמר היא היא דשקיל נמי בחד מיצר דבכור קרייה רחמנא והיה הבכור אשר תלד ודרשי' לי' הבכור מצוה בגדול הלכך דיניה כבכור ואחד מיצר יהבינן ליה. היויתו כבכור ליטול ב' חלקים ולא חלוקתו כבכור ליטול שניהן במיצר אחד:

אמצרא רבי נשא. סמוך לשדה אחר של חמיו ולא היו לו לחמיו בנים כי אם בנות ומת חמיו והניח קרקעיתיו לבנותיו אמר האי הבו לאשתי חלקה סמוך לאותה שדה שקניתי אמר רבא ודאי יהבינן ליה סמוך למיצריה וכגון זה אי מעכב אינש כופין על מדת סדום שלא יעשה מדת סדום שהיו מקפידין ואו' שלי שלי ושלך שלך. כך אלו כופין אותם שלא יעכבו ליתן לה חלקה אצל שדה בעלה שזה נהנה וזה לא חסר:

מתקיף לה רב יוסף והא מצי למימר אחותה הואיל ויש לו הנאה שנוטל שדה סמוך ליה מעלינן לייה האי ארעא וחשבי' לה ביוקר כנכסי דבי בר מריון דהוי ליה מקרקע מעולין והוי אמיד ולא מזבן ארעתיה כי אם בדמים יקרים הכי נמי מעלי לן האי גברא דמים אי יהבינן ליה בסמוך לו ואי לא לא יהבי' ליה אמצרא דידיה ואמאי כופין והלכתא כרב יוסף דמצי מעלי לי' ביוקר. תרי אחי או תרי שותפי דהוי להו לחלוק תרי ארעתא דקיימן חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דלכל אחת יש לה נגר שלה וזה אמת המים שמשקין אותה ממנו וזבן חד מהני אחי או שותפי חד ארעא אחריתא סמוך לאחת מאלו ואמר האי דזבן הואיל דהני תרי ארעתא דאית לן לחלוק שוין הן במדה ולכל חדא יש לה נגר הב לי אותה שדה שסמוכה לאותה שקניתי אמר (רבא) [רבה] כגון זה ודאי כופין דלא מצי לעכב עליו. מתקיף לה רב יוסף אמאי כופין הא מצי טעין אידך לא בעינא אלא נחלוק כל שדה וכל נגר לשנים דשמא זימנין דהאי נגרא מדוול והאי יבש מסתפינא דלמא יבשא נגרא שלי ונגרא דמיצרך לא יבשה ומצית את להשקות שדך ואנא לא מצינא ומפסדנא הלכך בעינא למפלג תרווייהו או יעלה לי דמים וכי האי גוונא מצי מעכב ליה. תרי ארעתא אחד נגרא שהיו שניהן מסתפקות מנגר אחד וקנה אחד מהן קרקע חד סמוך לאחת משדות אלו ואמר ליה לחבירו הב לי אמצראי דהשתא ליכא למימר דהאי מדוול והאי לא מדוול דתרווייהו סמיכי אחד נגר. אמר רב יוסף בהאי מודינא דכופין ויהיב ליה. אמר ליה אביי אמאי כופין והא מצי למימר ליה אידך ניחא לי לאפושי אריסי כלומר אם היה שדהו שקנה בצד אחד סמוך למיצר ואמר הבו לי אמיצראי יכול לומר לו הלה איני רוצה שתקד חלקך כי אם מצדי האחר כדי שתהא שדה שלי אמצעית ותשים אריס אחד מצד אחד על אותה שדה שקנית ואריס אחד על חלקך המגיעך מצד אחר ומהן משתמרת שדה שלי שהיא אמצעית וכי האי גונא מצי לעכבי ואפי' הכי דאיכא למימר הכי הלכתא כוותיה דרב יוסף. ל"א. אמאי כופין הא יכול למימר אנא בעינא הכי למפלג דמההיא ארעא וחצי נגרא דאמיצרך שקול פלגא ואנא אשקול פלגא כי היכי דליהוו נפישי אריסין מיכן ומיכן וישמרו זה את זה ואמאי כופין. למ"ה. שנים שיש להם שדה אחת לחלוק ולצד מזרח של שדה היה מושך נהר ולצד דרום של שדה יש שם נגר משוך לאורך השדה שמשקין ממנו השדה ומצד צפון ומערב של שדה יבישה והשתא אין יכולין לחלוק בשום ענין שלא יהא חלק אחד יפה מחבירו אלא א"כ צריכין לחלוק בקרנא זול כעין אותו ציור בד' חלקים דמכל רוח יעשו ב' חלקין מן הנהר ב' ומן הנגר ב' מן היבשה ב' ב' ויחלקו כי האי גונא כי היכי דלימטי לכל חד וחד שוה לחבירו מן הנהר ומן הנגר ומן צדי היבשה משום דנהר יפה מנגר ונגר יפה מיבשה ובחילוק ענין זה יחלוקו בקו השוה שלא יהא חלקו של אחד יפה משל חבירו ואין אחד מהם נוטל ב' חלקין בסמוך לו אלא כעין זה*)עי' הציור בסוף המסכת.. (הנהר המושך מצד מזרח):

חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. פי' ואע"ג דלא שוו חולקי אהדדי שיימינן להו בארע' ושקיל פי שני' בה במקום אחד כגון שיש שדה אחת עידית בין ארבע שדות של זיבורית דאי יהבינן ליה א' מצרא לעולם שקיל לעידית הילכך שמין בקרקע ונוטל אות' שדה של זיבורית ובעידית הסמוכה לה עד כדי דמי פי שנים של שדות המגיעות לחלק אחיו וכן אם היו להן שתי שדות עידית ובינונית במקום אחר ובינונית אחרת במקום אחר נוטל בכור שתים שבמקום אחד שהן פי שנים בדמים של אחר' ואלו אינש אחרינא אע"ג דבעי למיתן דמי טופינא בארעא דשבח' אמרי' ליה מעלינן ליה ולא שקיל לעידית אלא יהבינן ליה שדה אחת כאן ושדה אחת כאן. והיינו ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נש' והאי דלא פירשו בגמ' אלא חד מצרא בבכור במאי משום דלעולם היכא דשקיל חדא שקיל אידך ואי שייך לעלויי בתרוייהו ולאדחי' לאידך גיסא בשני חלקים שלו ודאי הרי הוא כשאר האחין שלא יפו כחו אלא לעשו' שני חלקיו כחלק אחד, וזה פירוש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל.
וקשה עלי דהא אמרי' בסמוך חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא זימני' דהא מידויל והא לא מידויל כלומר וחלוקה בתרוייהו עדיפא לי אלמא אפילו חד חולקא פלגי' ליה בשני מקומות והילכך אפי' בבכור דין הוא שיטול בעידית פי שנים בה ובינונית פי שנים בה ואפי' יבם דינו ליטול כן שאלו היה אחיו קיים נוטל היה בעדית אף זה למה לא יטול חלקו בה וכיון דבגוה דעידית ליכא עילויה מחד צד לאידך גיסא ודאי בחד מצרא יהבינן ליה וליכא לפרושי הא דאמרינן זמנין דמידויל הא ולא מידויל הא דאמילתא דלע"ל קאי ולומר דלא בעי למיתן ליה אמצריה דכיון דלא ידיע הי מדויל ליכא טענה לעלויי הך אמצריה טפי מאידך אלא טענתה למפלג בתרוייהו היא וש"מ חולקין להם בשני מקומות וי"ל דודאי אם בא לחלוק בכל אחת ואחת חולקים אלא שאין פשוט יכול לומר נעשה ג' חלקים שוין בדמים ותטול א' כאן וא' כאן ואפי' אתי לעיולינהו כנסי דבי בר מריון לא צייתינן ליה לעולם דלשקול איהו חלק כא' ולישקול בכור חלק כשנים אלא אם רצה פשוט שיהא חלק פשיטתו במקום א' אף בכור נוטל שני חלקיו במקום א' או חולקין בכל א' מהם ונמצא נמי נוטל שני חלקיו בכל אחת מהן במקום א' כאלו היה ממש חלק אחד אלא שאין חולקין לעולם הנכסים ג' חלקים מפוזרין שיטול הבכור חלק בשנים בפיזור ויטול הפשוט חלק כאחד ואפי' בעלוי ואלו ביבם מצי האיך לעלויי חדא ושקיל ליה בעלויי ושקיל יבם חלק כשנים רואין אותן כאלו אחיו קיים וזה מעלה עם שניהם אלא שאם בא ליטול חלקו בכל אחת הרשות בידו כיון שהן עידית וזיבורית דחלוקה בשוה עדיפ' בעלויי. כנ"ל לתרץ בדרך הזו.

ופרש"י ז"ל מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות ונראה שיכולין לומר כך וכך תן או נחלוק אע"פ שהן אומדין יותר ממאה בדמים. ויש מן הגאונים ז"ל שאמרו שעלוי זה אינו אלא כגון שאומרים או יטול זה העלוי או יתן לנו שאם אמרו אם רוצה ליטול יתן כך וכך ואם לאו נחלוק הכל שאין אנו רוצים ליטול אותו חלק וליתן כלום אין שומעין להם אלא שמין את הנכסי' בב"ד ועוד אמרו שאם רצו ליתן כדרך שהוא נותן ולא יותר שהדין עמו אם לא עלו יותר, ודברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל מוכיחים כן ונראין דבריו בזה.
ומ"ש רש"י ז"ל ומסתברא הא דרב יוסף בשדה הבעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכ' משאר שדות איני יודע מהו שאף בכל השדו' פעמים זו מתברכת וזו אינה מתברכת אלא אם באנו ליתן עליהם טענה בעילויי על כרחנו נפרש שלא נאמרו דברי' הללו אלא כשיש שם עלוי כגון בקורב' או דהאי אניגרא והאי אנהרא דכיון דחדא שויא טפי אין האחד י"ל אני נותן כפלים מן הזבורית ונוטל חלק אחד בעידית דכיון דאיכא עלויא כלל מעלו לה טפי וכן נמי חדא אהאי ניגרא אע"ג דלא ידיע לן עלויא מ"מ חדא שויא טפי ויכלי למימר לכן עדיפא לן חלוק' דתרוייהו דאי לא מידויל הא מידויל הא אבל היכא דליכא עלויה חולקין בשוה ושקיל אחד מצרא שכופין על מדת סדו' והיינו תרוייהו א' מצרא. וההיא דאמרי' גבי אחין הגדילו יכולים למחו' ברוחות נמי קאמר שאם חלקו להם אפטרופין בעלי נגרא ונהרא א"נ בשומא דשוין יכולין הן לחזור בהן ולעלות בנכסי דבר מריון כמו שהיו יכולין לעלות מתחלה ועד סוף דינא בתחלת דינא.
והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל מפרש חלוקה דבכור בשוין ויב' ולוקח אפי' בשוין אם רצו מעלין עליו אלא שאם לא עלו נוטל בסמוכין וחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא בלא עלוי מדין חלוקה עצמה פליג בתרוייהו זימנין דהאי מידויל ולא האי אפי' בבכור לא בטלו בבכור אלא עלוי דשוין שלא יעלו עליו וכן אמר שאם השוו בעלוי בעל המצר נוטלו כיון דשוו חולקי אהדדי וזה הדרך יותר נכון. ובלבד שתאמר בבכור דלעולם נוטל שני חלקיו במקום א' או מכולן או מכל אחד ואחד בפני עצמו וטעמא דעלויא לרב יוסף בשוין משום דא"ל לאו כל כמינך דמברר' לנפשך ועוד דלדידי עדיף ליה דילמא מיצטריכנא וזבנת ליה מינאי, וכיון דמעלי בדמים אלמא קפיד הוא ולאו מדת סדום הוא.
וכל היכא דמעלי' חלוקה דינא הוא דמעלו לה בארעא כדאמרי' בפרק יש נוחלין ולא נתחלקה אלא בכספי' למאי אילימא לספרא וסגיא בשופטני עסקינן אלא ברוחקא וקורבא ואפי' ברוחקא וקורבא קיימא לן כר' יהושע דאמר בקרקע העליה הילכך היכא דחד מעלי בכספים וחד מעלי בקרקע לזה שומעים שאמר כהלכה, וכן כתב הרב ז"ל.
והיכא דאמר הבו לי זיבורית אמצראי במדה דעדית אמר רב יהוסף הלוי ז"ל ששומעין לו דלאו מתנה יהיב ליה כי היכי דילמא לא בעינא דשונא מתנות יחיה אלא בדמי חולקיה שקיל ליה משום דעדיף ליה זיבורית אחד מצרא מעידית בתרי מצרי.
והיכא דשוי' ארעא כולה ופלגא לה בי דינא מדה בחבל שוה וכל חד אמר חולקא בעינא וליכא ביניהו עילויה כלל ואינהו נמי לא מעלו לה לא מזדקקינן להו להאי דינא דינא דשופטני הוא כיון דליכא מצרא לחד במאי קפדי. וי"א כופין זה את זה לחלוק בגורל והיינו דתניא בפ' בית כור (בבא בתרא קו,ב) כיון שעלה גורל לא' מהם קנו כולם, וכן נראה מדברי הרב הלוי ז"ל, ולא מחוור דהתם בשרצו תניא.

חלק בכור וחלק פשוט יהבי' ליה אחד מצרא. ודוקא בשהכל עידית או בינונית או זיבורית. אבל כל היכא דאית ליה שתי שדות אחד עידית ואחת בינונית, ויש בשל עידית כשתים בשל בינונית, אין אומרין שיטול הבכור העידית כולו, שהוא פי שנים בשל בינונית, ויחזיר פי שנים דמי עילוי העידית, או כיוצא בזה, שלא ייפה הכתוב חלק הבכור משל פשוט, אלא שעשה שני חלקיו כחלק אחד, וכשם ששנים שבאו לחלוק בעידית ובינונית חולקין בעידית ובבינונית, כך הדין בבכור ופשוט, אלא שנוטל הבכור פי שנים בעידית במקום אחד וכן בבינונית ובזיבורית. וכך הסכימו כל רבותינו ז"ל.

ויבם נוטל שני חלקים על פי הגורל אחר שיחלוקו השדות לשלשה חלקים שוים, ושמא יפלו לו שני חלקיו בפזור, מה אין כן בבכור. והוא הדין לשנים שלקחו שדה בשותפות זה שני שלישים וזה שליש, כשהן חולקין הרי הן חולקין כבכור ופשוט, שחלקו של בעל שני השלישים לא שני חלקים שוים הם אלא חלק אחד כשנים, מה שאין כן בשלשה שלקחו שדה בשותפות וקנה האחד חלק אחד מן השותפין, דכשהן חולקין עושין ממנה שלשה חלקים מן הדין, סופו כתחלתו, שאילו בא הראשון לחלוק לא היה יכול לקבל חלקו בלא גורל אצל חלק אותו שותף שקנה ממנו עכשיו אלא נוטל בגורל. ולפירושו אף זה שקנה ממנו כן, וזהו דין היבם, ואף אביי לא נחלק אלא ביבם, ומשום דבכור קרייה רחמנא, הא בעלמא לא.

הא דאמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. ובלא עילוי. יש מי שפירש אפילו כשהיה החלק הסמוך למצר שלו עידית, ונותן לאחיו דמי עילוי העידית על פי בקיאין. ואינו מחוור כלל, וכמו שאמרנו למעלה, דאי אפשר שיקרא זה רבה מדת סדום, והיא מדת התורה שאמרה נזקין בעידית ובעל חוב בזיבורית. אלא על כרחנו בשוה קאמר, שכל השדה עידית או בינונית או זבורית. ולפירושו היה סבור רבה דכל שהכל שוה אם יבואו אלו לעלות לו מפני שהוא סמוך למצר שלו, זו היא מדת סדום, שזה נהנה ואלו אינם חסרים, שאלו יפול להם חלק בגורל מה הנאה יש להם והוא אינו שוה יותר משאר החלקים לא בקרקע ולא בדמים; ורב יוסף אמר שאין זו מדת סדום, אלא אדרבה דבר שבני אדם מקפידין בו הרבה, דהרבה מתעלה חלק שעל מצר מי שצריך לו ויקצוף עליו כל שיצטרך למוכרו, ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן ביותר מכדי דמיו כדי לצרפו עם שדותיו, ודרכן של בני אדם כך הוא. ולפירושו יכולין לומר לו מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון, כלומר עילוי רב בנכסים המשובחים ביותר, דלדידן שוה לן, שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחליפיו, ואין זו מדת סדום.
ותדע לך, שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולין לבא, כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא דאמר ליה זימנין דהא מדויל והא לא מדויל, כל שכן בטענה זו דישתכרו בו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם. ועילוי זה אינו על פי בית דין ולא על פי בקיאין שישומו להן כמה מתעלה מחמת מצרנותו של זה, אלא כפי מה שירצו להעלותו, וזהו שקראוהו עילוי. ועילוי אין לו שיעור, והוא מה שאמרו מעלינן כנכסי דבר מריון שהם משובחין ביותר.
ואם תאמר לדעת רבה דאמר דאפילו במי שקנה על המצר כופין את האחין ליתן לו, בלא גורל סמוך למצר שלו, משום מדת סדום, אם כן קרא דבכור למה לי, דאלמא משמע דאי לא כתב רחמנא בבכור פי שנים לא היה נוטל שני חלקיו במקום אחד, ומאי שנא מדין המצר; יש אומרים דאיצטריך היכא דאית לה לפשוט שדה כנגד אמצע שדה החלוקה, דאי משום מדת סדום הרי יש לאחיו גם כן שדה כנגד האמצע, ואם יחלקו השדה לשלשה חלקים ויפילו גורלות שמא יפול החלק האמצעי לחלק הפשוט, ועם זה נסתלקה מדת סדום, כתב רחמנא לתת לו פי שנים, שעל כל פנים יפול לבכור האמצעי, בין שיפול הגורל למזרח בין כשיפול לו למערב.
ויש אומרים דלא אמר רב אלא במי שקדמה מצרנותו לחלוקתו, כגון זה שקנה אמצרא דבי מנשה קודם שחלקו. אבל במי שמצרנותו וחלוקתו באין לו כאחד, כבכור, או מי שקנה חלק אחד השותפין, לא אמר, וזה נראה לי עיקר. ולפי הסברא הראשונה אביי ורבא דלא כרבה, דאפילו אביי לא אמר שיטול היבם אחד מיצרא אלא ביבם בלבד, משום דבכור קרייה רחמנא, וכל שכן רבא דפליג אפילו ביבם ואמר הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור; אבל לפי הסברא השניה לא מכרעא מילתא אביי ורבא בפלוגתא דרבה ורב יוסף, שהיא בשקדמה מצרנותו לחלוקתו, כמאן סבירא להו, אי כרבה רבם אי כרב יוסף.
וקיימא לן כרב יוסף, כדאיפסיקא הלכתא בגמרא בהדיא כותיה, וזו אחת מן השלש דהלכתא בהן כותיה לגבי רבה, כמו שאמרו (לקמן בבא בתרא קי"ד, ב, קמ"ג, ב) רבה ורב יוסף הלכתא כרבה לבר מסדום קנין ומחצה, וסדום היינו כל הני דהכא דאמרינן בהו כופין על מדת סדום.
כבר אמרו שעילוי זה אין לו שיעור, אלא כמה שירצו לעלות עליו, ואפילו אומרים לו אנו לא ניתן בו יותר ואפילו דינר אבל אתה או תטול בגורל או נעלה אותו כנכסי דבי מריון. וכתב מורי הרב ז"ל, דאף הוא אם ירצה יתחכם להם ויאמר לא אתן אלא כך, ואם תרצו קחו אתם אותו בעילוי זה, והדין עמו, שהעילוי משבית הגורל, כעין דינא דגוד או אגוד, ואפילו באחין ושותפין בעלמא, וגם כן דעת הראב"ד ז"ל.
ודוקא בחלק אחד שבשדה או בכרם וכיוצא בו כנגד חלק אחד ממנו, אבל בשדה וכרם אי נמי בשני כלים שאין תשמישן שוה, אי אפשר לו לעלות האחד ולומר טול אתה שדה ואני כרם בעילוי כן וכן או אני שדה ואתה כרם באותו עילוי, משום דתרווייהו צריכין ליה למר ולמר, וכדאמרינן בדינא דגוד או אגוד לקמן (בבא בתרא יג, ב) גבי תרתי אמהתי דרבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא דחדא הוה ידעה למיפא ולבשולי וחדא הוה ידעה למעבד בוסתרקי. ואותה שאמרו בקידושין (מ"ב, א) גבי אחים גדולים וקטנים הגדילו יכולין למחות ברוחות, הכי נמי קאמר שאם חלקו להם אפטרופין בגורל או בעילוי יכולין הן לכשיגדילו לעלות כנסי דבר מריון, סוף דינא כתחלת דינא.
וכתב הרמב"ן ז"ל דכל היכא דמעלין חלוקה דינא הוא דמעלו ליה בארעא, דאמרינן בפרק נוחלין (קכ"ב, א) ולא נתחלקה אלא בכספים למאי אילימא לשופרא וסניא, בשופטני עסקינן, אלא ברוחקא וקורבא, ואפילו ברוחקא וקורבא קיימא לן כרבי יהושע דאמר בקרקע העלוה. הילכך היכא דחד מעלי בכספים וחד מעלי בקרקע לזה שומעין שאמר כהלכה.
וכתב הרב ר' יוסף אבן מיגש ז"ל, דהיכא דאמר להו הבו לי זיבורית אמצרי במדה דעידית, שומעים לו, דלאו מתנה יהיב להו לאחין כי היכי דלימרו ליה לא בעינא דשונא מתנות יחיה, אלא בדמי חולקיה שקיל ליה, משום דעדיף זיבורית אמצריה מעידית בתרי מצרי. ולבי מגמגם בדין זה, דמאי שנא מטול אתה שיעור ואני פחות, דודאי לאו בשופטני עסקינן שיאמר זה אני אטול פחות, אלא שיש לו לערבו עם מה שיסמוך לו. וי"ל לדעת הרב ז"ל, דזיבורית כנגד עידית ש[א]ני, שהרי נעשה לו זיבורית זה כעידית מחמת מצרי. וצריך עיון.

חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כשבא האחד לחלוק שדה כנגד שדה, והשני אומר לחלוק בכל אחד ואחד, ושניהן שוין, ששניהן עידית או בינונית או זיבורית, ולפיכך אמר רבה דכגון זה לזה שאומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין, דהשתא מיהא אין שום תועלת לאחד מהם בפזור החלקים; ורב יוסף אמר דאפילו בכי הא מצי מעכב, דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, ואפילו בא האחד לעלות זה כנגד זה אין שומעין לו, דהוה ליה כעין שדה וכרם וכשני כלים שאין תשמישן שוה דתרווייהו צריכין ליה למר ולמר.
והא דלא קאמר הכא רב יוסף מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון וכדאמר ליה באידך, תירץ מורי הרב ז"ל שאין מעלין אלא במקום שיש תועלת בביטול דין החלוקה לזה ולא לזה, כאותה שלמעלה שהאחד מצרן, אבל כאן הרי התועלת לשניהם ליטול כל אחד שדה שלם. וכתב עוד הוא ז"ל, דלפי זה דאמר רב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דמעלין ליה כנכסי דבר מריון, אלו יש גם לשני ארעא אמצרא דשאר שדות, אין להם לעלות, אלא זה נוטל סמוך לו וזה נוטל סמוך לו, דעכשיו יש תועלת לכל אחד מהן בחלוקת שדה כנגד שדה. ודוקא כששניהם אחד ניגרא, אי נמי כששניהם שדה בית הבעל.

תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין אותו על מדת סדום. ודוקא כשאין האחד מהן בן המצר לאחד מהן, דאילו הוא בן המצר יכול הוא לומר רוצה אני לחלוק בכל אחד ואחד מהן כדי שיגיעני מחצית שדה זה למצר שלי, ואילו היינו חולקין שדה כנגד (זה) [שדה] בגורל אולי לא יגיעני שדה זה שעל המצר שלי, והגע עצמך, אפילו בא בטענת חשש זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו, כל שכן כאן שיש לו טענה שעל כל פנים בחלוקת שתי השדות יש לו תועלת ידועה ששומעין לו. וטעמא משום דחלוקת שדה כנגד שדה אינה מעיקר דין חלוקה, ואדרבה מעיקר החלוקה הוא שיחלקו בכל שדה ושדה, אלא שכל זמן שלא יהא תועלת לשניהם בכך כופין על מדת סדום, והיינו דהוה סלקא דעתיה דאביי למימר דאפילו בתרווייהו אחד ניגרא מצי מעכב בטענה מועטת דאמר בעינא לאפושי ארישי, ואלו היה עיקר חלוקה בשדה כנגד שדה, האיך עלה על דעת אביי לומר שנבטל דין חלוקה על טענת חלוקה כזאת. וכן כתב מורי ז"ל.

האחין או השותפין בשדה אחת שבאו לחלוק ואירעה ביניהם מחלקת בחלוקה שהאחד תובע ליתן לו חלקו בצד אחד הן מצד שהשדה קצתו סמוך לנהר או לנגר או קצתו עדית וקצתו בינונית הן מצד שיש לאחד מהם קרקע בסמוך לצד אחד שבו ומבקש מחברו או מחבריו ליתן לו במצרנותו הן שהיו לאחד על האחרים חלק מיותר בקרקע ורוצה ליטול שני חלקיו ביחד הן בשאר מיני מחלוקות המתילדים בינו ובין חברו או חבריו יש בקצת ענינים מחלקת בין המפרשים והראוי לברור מתוך דברי כלם לפי הכרעת עניות דעתנו כך הוא שני אחים שיש להם שדה אחת בשתפות הן שירשוה כאחד הן שלקחוה כאחד הן שנשתתפו בה מ"מ על איזה צד שבאו לחלוק ואין לצד מצדדי הקרקע יתרון על צדו האחר לא מצד עצמו ולא מצד הבאים לחלוק כגון שאין להם שום מצרנות בו או שיש לשניהם מצרנות בכל צדדיו עושין שני חלקים על פי בקיאים מזרחי ומערבי ואם לא נתרצו בברירה חולקין על פי הגורל וכן אם היו כמה עושין רצועות כמנין כלם ומגרילין וחולקין היה השדה קצתו זבורית וקצתו עדית אין יכולין לומר זה לזה נעשה רצועות מן העדית כמנין כלנו ומן הזבורית כמנין כלנו עד שאפשר שיגיעו לכל אחד חלקיו במפוזר זבורית מכאן ועדית מכאן אלא עושים חלקים ורצועות כסדר כאלו היה כלו שוה ושמין הרצועות על פי בקיאין עד שתהא ערכה של רצועת הזבורית מגעת לערך רצועת העדית אם מצד תוספת קרקע אם מצד עלוי דמים שנטיל לאותו שיזדמן גורלו לשל עדית ואח"כ מגרילין ונוטלין ע"פ הגורל ומי שחטאה מחשבתו ונזדמן לו זבורית הגורל עשהו חטאת ואנו אין לנו:

היה לאחד מהם חלק יתר בקרקע והרי הוא אומר ליטול שני חלקיו ביחד וחבריו אומרים לעשות רצועה מיותרת על שם חלקו המיותר ושמא יזדמנו לו שני חלקיו במפוזר אם לא היה לחלקים שום צד יתרון על האחרים לא מצד עצמן ולא מצד החולקים כופין על מדת סדום הא אם היה לחלקים שום יתרון אם מצד עצמן אם מצד שכונה אם מצד קורבה לנהר אם מצד מצרנות אם מאיזה צד יש צדדין שהוא זוכה בדין ויש צדדין שחבריו זוכין כיצד בכור שבא לחלוק עם פשוט או עם פשוטים זכה בדין ונוטל חלקיו ביחד הואיל ומכח ירושת אביו הוא בא כחלק אחד הוא ואם אין לו אלא אח אחד לבד חולקים את השדה לשלש רצועות כל אחת שליש הקרקע מזרחית ומערבית ואמצעית להן ומשוין את ערכן על הדרך שכתבנו למעלה שהרי אם האמצעית עדית על כרחך בכור נוטלה ומתוך כך או יעלה בדמים על פי בקיאים או יוסיפו ממנה על שאר החלקים בקרקע והכל ע"פ בקיאין ולא יעשו אלא שני פיתקין מזרחית ומערבית ונותן בכור ידיו בקלפי עלה בידו מזרח זכה במזרחית ובאמצעית שהיא סמוכה לה עלה בידו מערב זכה במערבית ובאמצעית שהיא סמוכה לה גם כן ואם הפשוט נתן ידיו בקלפי תחלה ועלה בידו מזרח זכה במזרחית וחברו נוטל מערבית ואמצעית עלה בידו מערב זכה במערבית וחברו זכה במזרחית ואמצעית ואין לומר שיפילו גורל על כל השלש שמא יארע אמצעית לפשוט ונמצאו שני חלקי הבכור מפוזרים:

היו שלשה אחים אתה צריך להגריל בדרך אחרת וזה שאתה צריך לעשות ד' רצועות נשומות ע"פ בקיאין או ע"פ השואת עצמן וכותבין ארבעה פיתקין ראשונה שניה ושלישית ורביעית טרף הבכור בקלפי עלתה בידו ראשונה זכה בראשונה ושניה שהיא סמוכה לה עלתה בידו רביעית זכה ברביעית השלישית שהיא סמוכה לה וכל שעלו בידו אחת מאלו אינו צריך להכניס עוד ידו ומגרילין השנים על השנים הנשארות טרף הבכור בקלפי ועלה בידו שניה טורף עוד עד שתעלה בידו פעם אחרת או ראשונה הסמוכה לה מצד אחד או שלישית הסמוכה לה מצד אחר וכן אם עלתה בידו תחלה שלישית טורף עוד עד שתעלה בידו פעם אחרת או שניה הסמוכה לה מצד אחד או רביעית הסמוכה לה מצד אחר וכן אם היו הם ארבעה או חמשה ואם נתרצו על חלק אחד לעלותו ולנטלו המרבה בדמיו בלא גורל ועלה בו הבכור יותר מכלם אם הוא ראשון או אחרון אין הבכור צריך להגריל אלא נוטל החלק הסמוך לו ואם עלה באחד מן החלקים האמצעיים צריך להגריל על הסמוך לו שהרי יש לחלק זה חלקים סמוכים לו מכאן ומכאן:

היבם והוא המיבם אשת אחיו וזוכה בחלקו בירושת אביו כמו שיתבאר במקומו אין דינו כבכור לענין זה שנאמר והיה הבכור הויתו כבכור ר"ל ליטול פי שנים חלקו וחלק אחיו המת אבל אין חלוקתו כבכור הואיל ולא מצד אביו הוא יורשהו אלא מצד אחיו דנין אותו כאלו אחיו קיים ומגרילין אף על שם אחיו המת או על שמו בשבילו וכשטרף בקלפי על שם עצמו טורף עוד על שם אחיו ונוטל חלק אחיו באותו מקום שנזדמנה לו אף במפוזר ומ"מ אם אין שם שום צד יתרון בעולם כופין על מדת סדום כמו שביארנו:

וכל אלו שהזכרנו אין יכולין לעלות זה על זה בדמי יתירי אא"כ נתרצו בכך אלא כופין זה את זה להשוות ערך הרצועות אם בעלוי דמים אם בתוספת קרקע ע"פ בקיאין ומגרילין על הדרך שביארנו:

יבם שזכה לשלשה חלקים כגון שהיה המיתנא בכור ומת האב ולא חלקו עד שמת הבכור שנמצאת בכורה ליבם עם החלק האחר ועם חלקו יראה ששני חלקים שבאו לו מצד אחיו נדון בהם כאחיו ליטלם כאחת:

יש לקצת גאוני ספרד תולדות בשני דינין אלו הן לדין בכור ופשוט הן לדין יבם עם אחיו כיצד הרי שהיו לאחד שני חלקים בקרקע אע"פ שאינו לא בכור ולא יבם נזדמן מ"מ על איזה צד שיש לו שדה משתף עם אחרים ויש לו בה עליהם חלק מיותר אם החלק המיותר שלו בא לו עם החלק העקרי ביחד כגון שנפלו לו שני חלקים אלו בירושה בפעם אחת או שלקחם בבת אחת דינו אצל האחרים כדין בכור ואם לא ירשם או לקחם בפעם אחת הרי הוא כיבם וזקוק להגריל על כל חלק משני חלקיו יזדמן במקום שיזדמן או יעלו לו הרבה ומ"מ אף בראשונה יראה לי דוקא בשבאו לו ממוריש אחד או לקחם ממוכר אחד אבל בא מכח שני יורשים או שני מוכרים יראה שדינו כיבם:

היה לאחד מן האחין או מן השותפין קרקע מצד אחר הן שלקחו כבר קודם שזכה בירושה זו הן שהביאתו לו אשתו בנדוניא ונזדמן בירושה או שותפות או שיש שם שדה סמוכה לה או שאין להם לחלוק אלא שדה זו ותובע ליתן לו חלקו בסמוך לשדה שיש לו כבר לשם אם היתה כלה שוה ואין שום צד עלוי לחלק אחד על האחר כופין על מדת סדום אבל אם היה חלק שהוא תובע עדית אצל האחר אע"פ שהוא רוצה לעלותו על פי בקיאים או להוסיף מחלקו על חלק חברו אין שומעין לו אלא יכולין לעלות לו עד כמה שירצו או יגריל וכן אם חלק הסמוך לו זבורית וחלק האחר עדית ותובע חלק זבורית מפני מצרנותו ושיעלו לו או יוסיפו בחלקו אף זה אומר שאינו רוצה לא לעלות בדמים ולא לגרע את חלקו יש שרוצין בשליש עדית ולא בשני שלישי זבורית ויש שרוצין בהפך ומ"מ אם חלק הסמוך לו זבורית ותובעה ושלא יצטרך חברו לא לעלות ולא להוסיף כופין על מדת סדום שהרי אם היו שוות ערך אחד בלא שום יתרון היו כופין אותו כל שכן באלו ואין לו התנצלות לומר מתנה היא ואיני רוצה לקבל מתנה ממך על הדרך שאמרו למטה בטול אתה שיעור ואני פחות שלא נאמר כן אלא בדבר שאין בו דין חלוקה שאם רצה לכופו על דרך זה שיקבל הוא כשיעור והוא יקבל הנשאר אע"פ שאין שם שיעור הואיל ואין זה נוטל כשיעורו לא בכמות ולא באיכות מתנה הוא אבל בזו חלקי הקרקע שוים בכמות אע"פ שזה שוה יותר מזו מ"מ אף זה אומר לדידי שוה מצד מצרנותי ויש חולקין בקצת דברים אלו לומר שאף בשוים מכל וכל יכולים לעלות והוא שחכמי הצרפתים דעתם ששדה בית הבעל יכול לומר פעמים שהמטר יורד מכאן ולא בכאן ומ"מ בבית השלחין מודים לשטה ראשונה וגדולי המפרשים פירשו שאף בבית השלחין מעלים כמו שירצו ואפילו בבתים ואפילו בשוים מכל וכל מ"מ לבו נוטה לזה או יגריל או יעלו כמה ואין דברים אלו נראין לי שאם כן לא היה להם לפסוק כרב יוסף אף בשמועת אפושי אריסי האמורה בסמוך ושטה ראשונה היא הנכונה וגאוני ספרד מסכימים עליה:

כל שכתבנו שבידם לעלות אם עלו והוא מסכים לעלותה עמהם ומרבה בדמים על כלן אם רצו אחרים לומר אין אנו רוצים בעלוי אלא או הגריל או תתן אלף בדמיה ואין אנו משעבדים עצמנו ליתן אלא כראוי לה הדין עמהם ולהם שומעין וגדולי המפרשים כתבו שאם רצה המצרן לעלות כמותם לו שומעין ואף רוב מפרשים נסכמים בה ואין הדברים נראין לי שאם כן מה גזום להם בעלויים אחר שצריכים לומר שהם נותנין כך:

היו להם בשותפות שתי שדות שוים בשיעורם ובערכם בלא שום יתרון ושניהם בית השלחין ויש לכל אחד נגר בראשו ר"ל אמת המים להשקותו והיה לאחד מן השותפין קרקע סמוך לאחד מהם ותובע ממנו ליטול את הסמוך לו וזה אומר לחלוק את שניהם ויטול כל אחד חציו של כל אחד מהם אין כאן מדת סדום שהנגר מצוי לינגב ולפעמים מתנגב אחד קודם חברו ומתוך כך הוא רוצה להיות לו תפיסת יד בשנים שאם ייבש זה ימצא זה הא אם נסכמו ליטול זה אחד וזה אחד יראה שכופין אותו וגדולי הצרפתים חולקים אף בזו ומפרשים את השמועה בענין זה וטעם שלהם שמא דעתו נוטה להיות זה מתנגב קודם לזה ואין הדברים נראין אא"כ היה הענין נראה כן ע"פ בקיאים היו שני השדות כאחד והנגר משוך על פני שניהם בזו ודאי כופין ואין זה יכול לומר נוח לי שתהא שדה שלי מובלעת בין שנים שלך מטעם אפושי אריסי ר"ל שתהא צריך לאריס מכאן ואריס מכאן ותהא שדי שמורה ביותר אלא כופין אותו ונוטל הלה את הסמוך לה:

חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. פי' דכיון דזכי ליה רחמנא פי שנים כחלק א' דמי:

יבם מאי. מי אמרינן הואיל וזכי ליה רחמנא מנתא דאחוה מיתנא כחלק א' דמי כדין הבכור או דילמא לא דמי דאילו בכור משמיה דנפשיה הוא דקא שקיל להאי מנתא והוה הני תרי חולקי כחלק א' אבל יבם דלאו משמיה דנפשיה הוא דקא שקיל להאי מנתא אלא משמיה דאחוה. מיתנא כתרי חולקי דמיין ולא שקיל אחד מצרא אלא מעלינן ליה בדמי:

ואין חלוקתו כבכור הילכך כי אתי למפלג חזינן לי' להאי מיתנא כמאן דאיתי בחיים ופלגי ליה לארעא למנינייהו בשבח ומדה ועבדינן גורל משמא דכולהו ושקלי כל חד מינייהו היכא דנפיק ליה בגורל בין אתרמי ליה למהוי בהדי חולקא דנפשיה בין לא איתרמי ליה:

ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשיא. אצל השדה שהביאה לו אשתו בנדונייתה. כגון זה כופין על מדת סדום דכיון דיהיב להו שבחא דאית בהאי חולקא על שאר חולקי מה איכפת להו:

תרתי אחד נגרא וכו' כגון זה כופין על מדת סדום. דזה נהנה וזה לא חסר הוא דאפושי אריסי לאו כלום הוא. נקטינן מהאי שמעתא דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא היכא דשוו חולקי להדדי וליכא בינייהו הפרש כלל אבל היכא דלא שוו חולקי להדדי ליכא למימר בהא מדת סדום דאי הוה חולקא דאמצריה עדיף מהאיך וקא בעי למשקל ביה תילתא משום שבחא דאית ביה מצי חבריה למימר אנא יהיבנא שבחא טפי ומעלינא לך כנכסי דבר מריון משום דהאי גיסא דאית ביה האי שבחא עדיף ליה מהנך תרי מילתא דיהבת לי בהאי גיסא אחרינא. ואי האי חולקא עדיף מההוא חולקא דאמצריה וקאמר ליה שקול את תילתא בהאי גיסא טבא משום שבחא דאית ביה ואשקול אנא תרי תילתא בהאי חולקא דאמצראי מצי חבריה למימר ליה תרי תילתא בהך חולקא עדיף לי מתילתא בהאי חולקא טבא. אבל וודאי אי אמר ליה שקול את האי חולקא טבא ואשקול אנא האי חולקא דאמצראי מדה כנגד מדה ולא שקילנא מינך כלל לא מצי אידך לדחויי ליה להאיך ויהבינן ליה להאי דאמצרא וכ"ש הכא דקא שקיל אמצריה כחוש ויהיב לי' לחבריה הך חולקא טבא מדה כנגד מדה ולא שקיל מיניה שבחא כלל וליכא למימר הכא האי דקא יהבית לי האי חולקא טבא בלי למשקל ביה שבחא מינאי מתנה הוא ולא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה דכי אמרינן מתנה הוא ובמתנה לא ניחא לי במידי דלית ביה דין חלוקה וקא אמר ליה טול אתה שיעור ואני פחות דהתם ודאי כיון דקא יהיב ליה לחבריה טפי מהאי דשקיל איהו מתנה הוא ויכול למימר במתנה לא ניחא לי אבל הכא דקא יהיב מדה כנגד מדה בלי למשקל מיניה שבחא לאו מתנה הוא משום דאמר ליה האי דלא שקילנא מינך שבחא משום דהאי חולקא דשקילנא הוא אמצראי וטפי עדיף לי מהאי חולקא טבא דיהיבנא לך ולא יהיבנא לך מתנה מידי דקם ליה שבח כנגד שבח. והיכא דהוה ארעא בין ראובן לשמעון לראובן תרי חולקי ולשמעון חד חולקא ואית בה בהאי ארעא תילתא עידית ותרי תילתא בינונית והך תילתא דעידית קאי בי מצעי דכי שקיל ראובן להנך תרי תילתא בהאי גיסא או בהאי גיסא הך תילתא דעדית איהו דקא שקיל ליה כיון דמעיקרא תרי חולקי אית ליה לראובן בהאי ארעא ולשמעון חד חולקא הנך תרי חולקי דראובן כחד חולקא דמיין ושקיל ליה בהדי הדדי וילפינן ליה להאי מילתא מדאמרינן פשיטא חלק בכור וחלק פשוט בחד מצרא יהבינן ליה דכיון דזכי ליה רחמנא פי שנים כחד חולקא דמי והא ליכא למימר דבארעא דשויא להדדי קאי דאי דשויא להדדי קאי אריא חלק בכור וחלק פשוט אפילו כולי עלמא נמי דהא קיימא לן כופין על מדת סדום אלא ודאי בארעא דלא שוייא להדדי עסקינן ואפילו הכי שקיל ליה בהדי הדדי הכא נמי כיון דמעיקרא תרי חולקי אית ליה בהאי ארעא כחד חולקא דמי ושקיל ליה בהדי הדדי ולא מצי חבריה למימר ליה מעלינא לך להך תילתא כנכסי דבר מריון. אלא מיהו דוקא היכא דהוה ליה הנך תרי חולקי בחד זימנא כגון דנפלי ליה בירושה או זבנינהו בחד זימנא דומיא דחלק בכורה וחלק פשוט אבל אי זכה בהו בתרי זימני כגון דזבין והדר זבין כיון דמעיקרא תרי חולקי נינהו מצי האיך למימר ליה תלתא חולקי הוא דעבדינן להאי ארעא ומעלינן ליה כנכסי דבר מריון להך חולקא דבי מצעי והא דאמרינן נמי דאי נפלו ליה בחד זימנא דשקיל בהדי הדדי לאו דשקיל מדה כנגד מדה דאם כן הוא ודאי קא מפסיד מארי תילתא טובא דקא שקיל מנתא דיליה בינונית אבל לבתר דמשוינן ליה לארעא הוא דשקול הנך תרי תילתא בהדי הדדי דחזינן מעיקרא כמה טופיינא חזי למשקל הך פסקא דבינונית מהאי פסקא דעידית עד דשוו דמיהון להדדי ובתר הכי שקיל מרי תילתא להך חולקא דבינונית בההוא טופיינא דטפינן ליה בארעא משום דהיא כחושה ושקיל מרי תילתא לתרי תילתא דיליה נכי ההוא טופיינא דטפינן ליה למרי תילתא והכי נמי עבדינן בחלק בכורה וחלק פשוט דיהבינן ליה אחד מצרא:

קנה. א"ר אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא. והלא מבין מדעתו כמה שמועות נדונות שלא שמע. הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי קטן נתלה בגדול אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומיתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה. ודיקינן ודילמא כסומא בארובה. ומהדרינן ולאו טעמא קאמר:

קנו. אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות שוטים מאי היא כי הא דמר בר רב אשי הוה קאי בריסתקא דמחוזא שמעיה לההוא שוטה דקאמר ריש מתיבתא דמליך במתא מחסיא השתא טביומי חתים אמר מאן חתים ברבנן טביומי אנא שמע מינה לדילי קימא לי שעתא קם אתא אימנו רבנן לאותובי רב אחא מדפתי ברישא כד שמיע הא שדור זוגא דרבנן לגביה לאימלוכי ביה עכביה גביה הדר שדור זוגא דרבנן גביה עכביה עד דמלו ביה עשרה כדמלו בי עשרה מלך פתח ותני להו. ש"מ דהיכא דצריכי רבנן לרישא וקדים חד מינייהו ומתני בבי עשרה וכולהו רבנן איהו הוי רישא ופסקא היכא דחזי למיהוי רישא:

קנז. אמר רב דימי דמן חיפא קודם שיאכל אדם וישתה יש לו כמה לבבות לאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב א' שנאמר ואיש נבוב ילבב וכתיב נבוב לוחות ומתרגמי' חליל לוחין. נמצאת אומר שלשון נבוב לשון חלול הוא כלומר פנוי וריקם ממאכל ומשתה לפיכך ילבב כלומר לבו כשני לבבות לפי שלבו טרוד. אמר רב הונא בריה דרב יהושע הרגיל ביין אפי' לבו אטום כבתולה יין מפקחו שנא' ותירוש ינובב בתולות וכתיב נבוב לוחות ומתרגמינן חליל לוחין. [והנ"מ] היכא דשתי פורתא אבל היכא דשתי טפי כל שכן דמטפש, הרי הוא אומר (משלי כ,א) לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם:

קנח. פשיטא חלק בכור חלק פשוט יהבינן [ליה] (ל)אחד מצרה. דלהכי קרנהו רחמנא פי שנים לאקושי חלק בכורה וחלק פשוט למימרא דתרוייהו כחד חולקא דמו ויהבינן ליה [א]חד מצרא כדאיתא בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכד,א). יבם מאי. כלומר היכא דהוו שלשה אחין ומת אביהן ולא הספיקו לחלוק עד שמת אחד מהם בלא בנים ועמד שני וייבם את אשתו שנמצא נוטל פי שנים בנכסי אביו אחד מחמת עצמו ואחד מחמת אחיו, יהבינן להו לתרווייהו ניהליה [אחד] מצרה או לא. אמר אביי היא היא מאי טעמא בכור קרייה רחמנא רבא אמר אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור. שאינו נוטל בראוי כבמוחזק ואין חלוקתו כבכור. דאלו בכור יהבינן ליה אחד מצרה ואלו יבם לא יהבינן ליה אחד מצרה.

והא מילתא לא משכחת לה אלא היכא (דשבוק) [דשוו] כולהו חולקי בדמים, ואפי' היכא דהוי תולתא דארעא עידית ותרי תולתי בינונית אי נמי זבורית והך תולתא דעידית קאי בי מצעי, דכי שקיל להו בכור לתרי חולקי' דידיה אחד מצרה בין דשקיל להו מהאי גיסא בין מהך גיסא אשתכח דקא שקיל הך תולתא דעידית, לאו תרי תולתי במדה יהבינן ליה אלא תרי תולתי בדמים הוא דיהבינן ליה בגופה דארעא, מעיקרא כי פלגינן לה לארעא לאו מדה כנגד מדה פלגינן אלא חזינן ההוא תולתא דעידית כמה שוה טפי ומברינן מיניה תרי תולתי דההוא שבחא ומטפינן מיניה פלגא [להאי] חולקא ופלגא להאי חולקא כי היכי דמטי להו לכולהו תולת' חולקי' תולתא תולתא בשבחא וכיון דשוו להו בדמים שקיל לבכור תרי תולתי דידיה מהאי גיסא ומהאי גיסא.

והני מילי היכא דליכא אורחא למיפלגה לארעא באנפה דלימטי ליה לכל חד מינייהו שיעור חולקא דחזי ליה בין בעדית בין בבינונית בין בזיבורית, כגון דקאי חד תולתא לעידית בי מצעי וארכיה לרוחב השדה וקאי נהרא או נגרא לאורך השדה ומחד גיסא לכולהו דחולקיה, דאי פלגינן להו לאורך השדה כי היכי דלמטייה לכל חד מינייהו חולקא דחזי ליה בין בעידית בין בבינונית בין בזיבורית אשתכח חד מינייהו דלא מאטי לית מנהרא או מנגרא ולא מידי, בעל כרחין צריכינן למיפלגא ברחבה כי היכי דלמטייה לכל חד מינייהו חולקא בנהרא או בנגרא לאשקויי מיניה חולקיה, ואשתכח דלא קא מטי מעידית חולקא למרי תולתא לפום חולקיה. אבל היכא דליכא התם נהרא ולא נגרא מחד גיסא אי נמי דמקיף ליה נהרא או נגרא מתרי גיסי דכל היכא דפלגי לה לא סגיא דלא מטי לכל חד מינייהו חולקא בנהרא או בנגרא, אפי' גבי בכור דשקיל תרי חולקיה דידיה אחד מצרה דינא הוא דפלגינן לה לארכה כי היכי דלמטייה לכל חד מינייהו חולקא בין בעידית בין בבינונית בין בזיבורית.

וכי תימא אי הכי מאי רבותיה דבכור כיון דלא שקיל מיניה דההוא חולקא דעידית אלא כשיעור דמי בינונית דשקיל אחוה, אמרינן היינו רבותיה דלא יכיל אחוה למימר ליה מעלינן ליה לההוא עידית עלוך כנכסי דבר מריון או נפלוג בגורל ושקיל תרי תולתי דידך היכא דמתרמי לך.

והני מילי בבכור אבל יבם לא פלגינן ליה אחד מיצרא, אלא כי אתו למיפלג חזינן ליה לאחא מיתנא כמאן דקאי ופלגינן ליה לארעא לפום מניינא דכולהו חולקי דשוו בדמים כדאמרינן, ועבדינן גורל בשמא דכולהו חולקיה, דכתבינן כל חולקא (מינאי הוא) [מינייהו] בחד פיתקא ומערבינן להו בפיתקי ואתי כל חד מינייהו ושקיל חד פיתקא ואלו יבם שקיל תרי פיתקי, וכל חד מינייהו שקול חולקיה היכא דנפיק ליה בגורל ויבם נמי שקיל תרי חולקיה דידיה היכא דנפיק ליה בגורל בין איתרמו ליה אחד מצרא בין אתרי מצרא. ולא תימא הני מילי היכא דקיימא עידית בי מצעי דאי פלגינן ליה אחד מצרא בין מהאי גיסא בין מהאי גיסא אית ליה פסידא לאידך בעידית, אלא אפי' היכא דקיימי חולקי דעידית אתרי גיסי וקיימא זבורית באמצע, דאי פלגינן ליה אחד מיצרא מטו ליה פלגא עידית ופלגא זיבורית ואי (א)פליגינן ליה אתרי מצרי אפשר דמתרמו ליה תרויהו בעידית, לא פלגינן ליה אחד מצרא, דכיון דלא סגיא [ד]מוספינן להו לחולקיה דזיבורית במדה כי היכי דלשויינהו בדמים זה נהנה וזה לא חיסר הוא דאיכא דניחא ליה בזבורית דנפישא במדה טפי.

(והוה) [והוא] הדין גבי בכור דיהבינן ליה [א]חד מצרא כיון דאכתי לא ידעינן בהי מצרא הוא דיהבינן ליה תרויהו ואפי' בחד מינייהו לא ידעינן כי היכי דכתיב לאידך אמצרא, (ד)הא על כרחך חשבינן להו מעיקרא כתרי חולקיה וכתבינן שמא דכל חד וחד מחולקיה דארעא בחד פיתקא באנפי נפשיה, ושקיל בכור ברישא חד פיתקא בלחוד דאי שקיל תרי פיתקי אפשר דמתרמו ליה אתרי מיצרי ורחמנא זכי ליה [א]חד מיצרא אלא שקיל חד פיתקא וכל חד משאר אחין שקיל חד פיתקא, ומשתייר ליה חד פיתקא דלא שקיל ליה חד מינייהו כנגד פיתקי דחלק בכורה, והדר חזינן ליה לפתקא דבכור אי נפיל ליה בסיפי דההיא ארעא מהאי גיסא או מהאי גיסא זכה ליה בגויה וזכה ליה בחולקא תנינא דסמיך ליה בין דנפק ההוא חולקא דסמיך ליה בההוא פיתקא יתירא דאשתייר בין דנפק משאר פיתקי דשקול שאר אחין, דכיון דזכה ליה בכור חולקא קמא על כרחיך ממילא זכה ליה בחולקא תנינא דסמיך ליה, וההוא דשקליה לפתקא דההוא חולקא תנינא שקיל הוא חולקא דנפק בהו דאשתאר דלא שקליה חד מינייהו, דאגלאי מילתא לפום הדין גורל דהוא ניהו חולקיה דהא כשאר אחין זכי כל חד מינייהו בחולקא דנפק ליה בפיתקי. ואי האי פיתקא דסליק בידיה דבכור בי מצעי ארעא זכה ביה לחד חולקא ואיגליא מילתא דחולקא תנינא אמיצרא דהאי חולקא הוא דיהבינן ליה אי מהאי גיסא אי מהאי גיסא, ואמטול הכי חזינן מאן משאר אחין דסלקי בידיהו הנך תרי פיתקי דהני תרי חולקי דקיימי אמיצריה דבכור והי מינייהו דסליק ברישא זכה ביה מריה שהרי הניח לו מקום לבכור לזכות ממנו ותנינא איגלאי מילתא דהוא ניהו חולקא תנינא דבכור, וההוא אחא דסליק האי תנינא בידיה שקיל הוא חולקא דנפיק בפתקא דאשתייר דלא שקליה חד מינייהו וכל חד משאר אחין זכה ליה במאי דסליק בידיה. ואי בעו שבקיה ליה לבכור למשקל חד חד פיתקא עד דסלקי בידיה חד מהנך חולקי דסמיכי ליה, וקמא דסליק מינייהו בידיה הוא ניהו חולקא תנינא דיליה ושאר פיתקי מערבי להו ושקיל כל חד משאר אחין פיתקא אפיתקא וההוא פיתקא דסליק בידיה דכל חד מינייהו הוא ניהו מטו מנתיה. אי נמי דעביד פיתקי למניינא דכל תרי דסמיכי להדדי, בחד כתבי קמא ותניינא ובחד תנינא ותליתאה, ואי הוו תלתא אחי דבעו לארבעה חולקי בהני בית בתליתאה תליתא ורביעאה, ושקיל בכור חד מינייהו והנהו תרי חולקיה דסלקי בפתקיה אינון מטו מנתיה ואי אשתיירו להו תרי או תלתא חולקי לשאר אחין פלגי להו בגורל אחרינא חד חולקא בחד פתקא.

ומסתברא דאי בעי בכור למיפלג ליה אתרי מצרי אפילו בגורל לאו כל כמיניה, דאפילו היכא דקיימי תרי תולתי עידית אחד מצרא וזיבורית מן הצד אי נמי תרי תולתי זיבורית אחד מצרא ותולתא עידית מן הצד, דכי פלגינן ליה אתרי מצרי בגורל לית ליה לפשוט פסידא לא לגבי עידית ולא לגבי זיבורית, דאי נמי הוה פלגינן ליה אחד מצרא אפשר דהוו מתרמי ליה הכין, כיון דלא מתהני ליה לבכור בהכין לאו כל כמיניה, דכל היכא דלא מתהני ליה לההוא דבעי לשנויי אפי' היכא דאידך לא חיסר לא כייפינן ליה, דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא היכא דזה נהנה וזה לא חיסר אבל זה לא נהנה וזה לא חיסר לאו מדת סדום היא דאטו בשופטני עסקינן דמשנו דינא בכדי. אבל ודאי אי בעו אחין למפלג ליה ליבם אחד מצרא על כרחיה, כיון דבדלא שוו חולקי להדדי עסיקינן ואיכא דניחא ליה בעדית דעדיפא בשבחא ואיכא דניחא ליה בזבורית דנפישא במדה, איכא לפלוגי, דאי קיימי תרי חולקי דעידית מתרי גיסי וחולקא דזיבורית באמצע אי נמי תרי חולקי דזיבורית מתרי גיסי וחד חולקא דעדית באמצע, כיון דכי פלגינן ליה אחד מצרא קא משתני ליה חד חולקא מעידית לזיבורית או מזיבורית לעידית זה נהנה וזה חיסר הוא, ואי לא משתני חולקא בהכי מעידית לזיבורית ולא מזיבורית לעידית ומתהני ליה לפשוט למשקל מן הצד הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא.

והני מילי גבי אחד יבם או שני יבמין דאתו למפלג בהדי חד או תרי משאר אחין, דכיון דליבם אית ליה תרי חולקי ולית ליה [לכל] חד מינייהו אלא חד חולקא אשתכח דדחקי ליה תרי חולקי דיבם דשקיל אחד מצרא לחד חולקא דשאר אחין מעידית לזיבורית או מזיבורית לעידית כדברירנא לעיל, אבל שני יבמין דאתו לחודייהו למפלג בהדי הדדי, כגון שיבמו שתי יבמות הבאות משני בתים דהאי אית ליה פלגא והאי אית ליה פלגא, כיון דכי הדדי נינהו אע"ג דלא אפשר לאשוויי חולקי להדדי פלגינן ליה לכל חד מינייהו אחד מצרא, חדא דכי מיעט רחמנא יבם דלא תהוי חלוקתו כבכור דומיא דבכור הוא דמיעט דלא שוו להדדי, ועוד דכיון דכי שוו חולקי להדדי אפילו ליבם נמי פלגינן אחד מצרא מטעמא דזה נהנה וזה לא חיסר, אשתכח דהיכא דלא שוו חולקי להדדי לא פלגינן ליה אחד מצרא מטעמא דזה נהנה וזה (לא) חיסר הוא, ולא משכחת לה גבי יבם זה נהנה וזה חיסר אלא היכא דאתי למפלג בהדי חד או תרי משאר אחין כדאמרן, אבל בשני יבמין זה נהנה וזה לא חיסר הוא דהא בין הכי ובין הכי לא זכי בעידית ולא בזיבורית אלא בגורל ולא דחיק ליה חולקא דחד מינייהו לחבריה טפי ממאי דדחיק ליה חבריה דהא שוו שיעורי דחולקי להדדי, הילכך מפלג להו אחד מצרא עדיף דזה נהנה וזה נהנה הוא ועדיף טפי מזה נהנה וזה לא חיסר.

וכי תימא אי הכי אפי' בתרתי ארעתא נמי היכא דלא שויאן בשבחא נימא זה נהנה וזה נהנה הוא ולפלוג חדא [כנגד חדא] בגורל, היכי דמי, אי דלית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו, כיון דלא מסתלק חדא מינייהו אלא בדינא דגוד או איגוד הא עדיפא ליה דיכיל למיגד כוליה, ואי דאית בה דין חלוקה בכל חדא מנייהו באנפי נפשיה, כיון דיכיל (ל)כל חד מינייהו למשקל חולקיה בין בעדית דעדיפא בשבחא בין בזיבורית דנפישא במדה הא עדיפא ליה טפי מלמפלג ליה אחד מיצרא ולמיחת לספק עידית ספק זיבורית. אבל הכא לא פסיקא ליה מילתא למשקל חולקא בין בעידית בין בזיבורית ואפשר דמתרמו ליה תרי חולקי דידיה בזיבורית אתרי מצרי הלכך זה נהנה וזה לא חיסר הוא.

ולא תימא הני מילי גבי שני יבמין דשוו זכואתייהו להדדי, אלא אפילו בבכור ויבם דלא שויאן זכואתיהון להדדי, דאלו בכור פלגינן ליה אחד מיצרא ואפי' היכא דלא שוו חולקי להדדי ואלו יבם לא פלגינן ליה אחד מצרא, דינא הוא דפלגינן ליה לכל חד מינייהו אחד מצרא, דכי מיעט רחמנא יבם דומיא דבכור הוא דמיעט, ואי משום דאי פלגינן ליה ליבם נמי אחד מצרא דחיק ליה לחולקי דבכור לחד גיסא דזיבורית וקא חסר גבי שבחא או לחד גיסא דעידית וקא חסר גבי מדה וכי פלגינן ליה אתרי מצרי לא דחיק ליה לבכור לחד גיסא כלל אלא שיעור מאי דדחיק ליה גורל ואשתכח דכי פלגינן לה אחד מצרא זה נהנה וזה חיסר הוא, על כרחיך כיון דסוף סוף כי פלגינן להו בגורל הוא דפלגינן להו לית ליה פסידא [ד]אי נמי הוה פלגינן ליה ליבם אתרי מצרי אפשר דהוו מתרמו להו תרי חולקי דבכור בההוא פלגא דלא ניחא ליה השתא בגויה ואשתכח דלגבי מפלג ליה ליבם אחד מצרא זה נהנה וזה לא חיסר הוא. וכי תימא אי הכי כי אתי יבם למפלג בהדי שני אחין פשוטים נמי כיון דלדידיה פלגא ולדידהו פלגא לימא להו פלגו לי אחד מצרא בגורל ואנא אשקול פלגא אחד מצרא ואתון שקולו פלגא אחד מצרא, שאני התם דכיון דתרי נינהו לא כל כמינייהו למדחקינהו לתרויהו לחד מצרא דמצי כל חד מינייהו למימר גורל למזלא דמאריה גרים ולא ניחא לי למיתלא גורלי במזלא דאיניש אחרינא.

והשתא דאמרת דחלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה לבכור אחד מצרא, כל שכן חלק פשוט דיהבינן ליה אחד מיצרא, דהא עיקר טעמא דבכור דיהבינן ליה אחד מצרא משום דאתקש חלק בכור לחלק פשוט הוא כדאיתא בהדיא בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכד,א), ואי לאו דדינא דחלק פשוט למיתב ליה אחד מצרא לא הוה מהני הקישא דפי שנים גבי בכור למיתב ליה תרי חולקי אחד מצרא. ועוד לאו קל וחומר הוא, ומה חלק בכור דתרי חולקי נינהו יהבינן ליה אחד מצרא, חלק פשוט דחד חולקא הוא לא כל שכן. ומינה מה חלק בכור אע"ג דלא שוו בשבחא להדדי דאם כן אפי' יבם נמי ואפי' חד משאר אחין נמי היכא דההוא חולקא דקאי אמצרא לא עדיף משאר חולקי בחד מאנפי שבחא פלגינן ליה אמצרי מטעמא דכופין על מדת סדום כדמיברר לקמן, אף חלק פשוט אע"ג דלא שוו חולקי בשבחא להדדי אי אפשר למפלגינהו לתרוייהו באנפא דלימטי ליה לכל חד מינייהו מטו מנתיה בין בשמן בין בכחוש אחד מיצרא פלגינן להו לתרוייהו. ואי לא אפשר כגון דאזיל נהרא או נגרא מן הצד אי נמי דלא מימשיך חולקא דעדית מצפון לדרום אלא עד פלגא דארעא, משוינן להו לחולקי בדמים כדבעינן לברורי לקמן ופלגי להו בגורל. והני מילי בחדא ארעא אבל בתרתי ארעתא לא שנא בכור ולא שנא פשוט כל היכא דלא שוין ארעאתא להדדי בשבחא לא מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה שקול את חדא ואנא חדא דכל חדא מינייהו לדין חלוקה באנפי נפשיה קיימא כדבעינן לברורי לקמן.

ושמעינן מהאי דינא דבכור ויבם דהני תרי שותפי דאית להו ארעא דשותפותא לחד מינייהו אית ליה תולתא ולאידך תרי תולתי, אי הנך תרי תולתי מטו לאידך בבת אחת כגון דזבנינהו מחד גברא בבת אחת אי נמי נפלו לו בירושה בחד זימנא מחד גברא דומיא דחלק בכור וחלק פשוט, יהבינן ליה אחד מצרא כי דינא דבכור, ואי נפלי ליה בתרי זימני דומיא דיבם לא יהבינן ליה אחד מצרא אלא היכא דאתרמו ליה בגורל כי דינא דיבם. ואפי' היכא דנפלו ליה תרווייהו מחד גברא דהוה חזי למפלג ליה תרוייהו אחד מצרא לא אמרינן בהא כל זכות שתבא לידו דזאבין ליה דכיון דלא זבין ליה תרווייהו בבת אחת מכי זאבין ליה קמא לחודיה הוו ליה הני תרי חולקי דתרי שותפי דלא חזו למפלג להו אחד מצרא וכי הדר זבין ליה תנינא נמי מצו אמרי ליה לא עדיפת בהאי תנינא מגברא דאתית מחמתיה. והוא דשוו חולקי בדמים ולא שוו בשבחא, דאי שוו בשבח ובמדה ובדמים וליכא בינייהו הפרש כלל אפילו נפלי ליה בתרי זימני נמי הא קיימא לן לקמן כופין על מדת סדום ואפילו באינש אחרינא דלאו יבם. ואי לא שוו בדמים אפילו לבכור נמי לא יהבינן ליה כלל לא אחד מצרא ולא אתרי מצרי עד דמשוינן להו בדמים דלאו זאכי ליה רחמנא אלא פי שנים. וכי תימא וכי נפלו ליה בחד זימנא נמי בבכור מאי הוי, אדרבה מדאצטריך קרא לאשמועינן גבי בכור למפלג ליה אחד מצרא מכלל דבעלמא כי האי גוונא אע"ג דנפלו ליה בחד זימנא לא פלגינן ליה אחד מיצרא. לא ס"ד, דאם כן אמאי איצטריך קרא למעוטי יבם, אלא כי אצטריך קרא גבי בכור משום דשאני דינא דחולקי מהדדי גבי ראוי וכיוצא בו, ס"ד אמינא כיון דשאנו מהדדי כתרי חולקי דמי [ו]לא פלגינן ליה אחד מיצרא, אקשינהו רחמנא להדדי למפלג ליה אחד מצרא.

ברם צריך את למידע דלא שנא בכור ולא שנא יבם ומאן דדמי להו דאתו למפלג בהדי חד או תרי דלית ליה לחד מינייהו אלא חד חולקא כי פלגינן להו בגורל, הני מילי היכא דלא אתי מיניה פסידא לחד מינייהו במטו מנתיה לא למשקל חד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה וחד בציר ממאי דחזי ליה ולא לבטולי דין חלוקה, אבל היכא דאתי מינה פסידא לחדא במטו מנתיה אי נמי לבטולי דין חלוקה פלגינן להו בלא גורל. כגון מידי דאית ביה תשמישי דשאנו מהדדי והאי חולקא מינייהו אין שם הכל קרוי עליו מיהו חזי לאצטרופי בהדי חד מהנך תרי חולקי אחריני למלויי מיניה חושבן תרי תולתי (ולמתני) [ולמהוי] תרווייהו חלק ששם הכל קרוי עליו ולא חזי לאצטרופי בהדי תנינא מחמת דמתפלג מיניה, דאי פלגינן להו בגורל אפשר דנפיל ההוא חולקא דאין שם הכל קרוי עליו בחולקיה דפשוט נמי בטיל דין חלוקה דתניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לא מעלין אותו בדמים, כגון האי ודאי פלגינן ליה ליבם וכיוצא בו תרי חולקי דחזו ליה בההוא מצרא בלא גורל כי היכי דלא לבטיל דין חלוקה בין דאתרמו להו הני תרי חולקי ברע בין דאיתרמו להו ביפה, והוא דשוו חולקי להדדי בדמים כל חד וחד לפום מטו מנתיה כי היכי דלמטי ליה לפשוט בחולקיה תולתא בדמים ולבכור או ליבם תרי תולתי. דכי היכי דאשוויי חולקא בשבחא לא מעכב בחלוקה אלא היכא דאפשר לאשווי, בגורל נמי לא מעכב בחלוקה אלא היכא דאפשר למפלג בגורל, דלאו באשוויי חולקים בשבחא תליא מילתא ולא בגורל תליא מילתא אלא בכל שאלו יחלק ושמו עליו תליא מילתא.

ולא תימא הני מילי בבכור דעיקר דיניה למפלג ליה אחד מצרא, אלא אפילו יבם דמעיקר דינא לא פלגינן ליה אחד מצרא, הני מילי היכא דנעשה למיפלג ליה אתרי מצרי אבל לעכובי בחלוקה מחמת דלא אפשר למפלג ליה אתרי מצרי [לא], דשיעורא דאית בה דין חלוקה לאו בחד מצרא ותרי מצרי תליא אלא בכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא דתליא, וכל היכא דאפשר להו לשותפי למפלג בין אחד מצרא בין אתרי מצרי ומטי ליה לכל חד מינייהו חולקא דחזי ליה חלק ששם הכל קרוי עליו פלגי, אלא דאי אפשר למפלג ליה ליבם אתרי מצרי לא פלגינן ליה אחד מצרא אלא היכא דאפשר לאשוויי חולקי להדדי, אבל היכא דלא אפשר למפלג ליה אלא אחד מצרא בלא גורל פלגינן ליה אחד מצרא בלא גורל ואע"ג דלא שוו חולקי להדדי. דשמעתא דרבא דאמר (תרווייהו דאמר) הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור במידי דאית ביה דין חלוקה משמע, דכל היכא דאפשר למפלג ליה אתרי מצרי לא פלגינן ליה אחד מצרא, אבל היכא דלא אפשר למפלג ליה אתרי מצרי לא איירי רבא כלל, דלאו לאשמועינן שיעור דין חלוקה קא אתי התם לאשמועינן אלא לאשמועינן אי פלגינן ליה אחד מצרא ואי פלגינן ליה אתרי מצרי הוא דאתא לאשמועינן, דומיא דבכור דמיירי בדאית בה דין חלוקה דכי איצטריך קרא פי שנים דאפילו היכא דאפשר למיתב ליה אתרי מצרי יהבינן ליה אחד מצרא ואלו יבם כל היכא דאפשר למפלגי ליה אתרי מצרי לא יהבינן ליה אחד מצרא, ואלו שיעור דין חלוקה לאו מהתם שמעינן ליה אלא מברייתא דכל שאלו יחלק ושמו עליו שמעינן ליה, והתם לא קא קפיד אחד מצרא ולא אתרי מצרי ולא אחולקי דשוו בשבחא אלא איחלק ושמו עליו בלחוד קא קפיד ולית לן לאפוקי שמעתא מפשטה אלא בראיה.

תדע נמי דהא עיקר דינא דיבם דלא פלגינן ליה אחד מיצרא בדלא אפשר לאשוויי חולקי בשבחא הוא, דאי בדשוו אפילו ליבם נמי הוה פלגינן ליה אחד מצרא מטעמא דכופין על מדת סדום, וכיון דעיקר טעמא משום דלא שוו חולקי בשבחא הוא כי היכי דגבי בכור ופשוט כל היכא דאפשר לאשוויי חולקי בשבח ובדמים לא פלגינן להו בחולקיה דלא שוו להדדי וכי לא אפשר לאשוויינהו אלא בדמים פלגינן להו, דאשוויי חולקי בשבחא היכא דלא אפשר לא מעכב בחלוקה, גבי יבם נמי כיון דכי פלגינן ליה אתרי מצרי משום דלא שוו חולקיה בשבחא הוא כי לא אפשר למפלג ליה אתרי מצרי נמי פלגינן ליה אחד מצרא ואפילו בחולקיה דלא שוו אלא בדמים, דאשוויי חולקי בשבחא לא מעכב בחלוקה. והוא הדין נמי גבי גורל דכי היכי דאשוויי חולקי בשבחא לא מעכבי בחלוקה אלא היכא דאפשר, וכי בעינן גורל בחולקיה (אלא) [דלא] חזי חד מינייהו להאי טפי ממאי דחזי ליה להאי דבעינן גורל לברורי חולקיה דכל חד מינייהו דלא ליתו לאנצויי, אבל בחולקי דברירא מילתא לפום דינא דחלוקה ולפום מטו מנתיה דכל חד מינייהו דהאי חולקא לא חזי אלא להאי והך חולקא אחרינא לא חזי אלא להאיך, דין חלוקה דמוכח לברורי חולקיה דכל חד מינייהו עדיף טפי מגורל. תדע דכי פלגינן להו לשותפי בחולקי דלא שוו בשבחא לא מטעמא דגורל הוא דאם כן אפילו היכא דאפשר לאשוויינהו נמי נסמוך אגורל ונפלוג, אלא מדלא מהני גורל בחולקי דלא שוו להדדי אלא היכא דלא אפשר לאשוויינהו דאם כן הוה ליה כקוביא, שמע מינה דכי מהנייא חלוקה בחולקי דלא שוו בשבחא לאו משום גורל הוא אלא משום דאשווייה חולקי להדדי לא מעכב בחלוקה אלא היכא דאפשר לאשוויינהו להדדי. וכיון דטעמא לאו משום גורל אלא כי היכי דלא ליבטיל דין חלוקה, ממילא שמעת דהיכא דלא אפשר בגורל לפלגינהו בלא גורל דאשוויי חולקיה בשבחא לא מעכב בחלוקה. תדע נמי דעיקר חלוקה לאו בגורל תלי אלא היכא דאפשר דהא אפילו היכא דשוו חולקי להדדי בכל מילי לא פלגינן בלא גורל ואלו היכא דקאי חד מהנהו חולקי אמצרא דחד משותפי פלגינן ליה אמצריה בלא גורל מטעמא דכופין על מדת סדום דאי פלגינן בגורל אפשר דלא מתרמי ליה לבר מצרא חולקיה אמיצריה, דשמעת מינה דכל היכא דאיכא טעמא למפלג ליה לחד משותפי חולקיה אמצר ידוע טפי מחבריה פלגינן ליה בלא גורל.

תדע נמי דאפילו בחולקי דלא אפשר לאשוויינהו להדדי ואפילו היכא דאפשר למפלג בגורל, כי איכא טעמא למיתב ליה האי חולקא לחד משותפי טפי מחבריה יהבינן ליה בלא גורל, דבהדיא גרסינן בכמה דוכתי (קידושין מב,א וש"נ) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובורר להן חלק יפה, ואי דשוו חולקי להדדי בכל מילי מאי בורר איכא ומאי חלק יפה איכא, אלא לאו דלא שוו בשבחא אלא בדמים. ואי דפלגי בגורל מאי בורר להן איכא, אלא לאו בלא גורל. וגבי כהן נמי אמרינן ליה ליטול מנה יפה ראשון. דשמעת מינה דאפילו היכא דלית ליה לשותפא זכותא בגופיה דממונא למיתב ליה האי חולקא לדיליה טפי מחבריה מדינא דעיקר שותפותא אלא משום חשיבותא דיתמי וכהן היכא דלא אפשר לשוויינהו לחולקיה אלא בדמים הוה אפשר למפלג להו בגורל, יהבינן בגורל חלק היפה בלא גורל. כל שכן גבי בכור ויבם וכיוצא בהן דדין חלוקה קא גרים להו מעיקרא שותפתא למיתב ליה האי חולקא להאי והאי חולקא אחרינא להאי דאי לא לא הוי בה דין חלוקה דכי לא אפשר למפלג להו בגורל פלגינן להו בלא גורל. תדע נמי דהא גבי בכור ופשוט היכא דהוי תולתא מציעא עידית ותרי תולתי דתרי גיסי זיבורית, אע"ג דכי שקיל ליה בכור לחד תולתא דהאי גיסא או דהאי גיסא בגורל הוא דשקיל ליה, גבי תולתא מציעא מיהת לא מהני גורל ולא מידי דאם כן הוה רמינן ליה גורל אכולהו תלתא חולקי והוה שקיל להו לתרי חולקי דיליה כל היכא דמתרמו ליה, אלא כי זאכי ליה בההוא תולתא מציעא בחד מחולקי דחלק בכורה מטעמא דפלגינן ליה אחד מצרא הוא דזאכי ביה, וכי היכי דגבי חד חולקא היכא דלא אפשר למיתב ליה אחד מצרא בגורל יהבינן ליה בלא גורל ואפילו בחולקי דלא שוו להדדי דלא תיבטיל דין חלוקה, גבי תרוייהו נמי היכא דלא אפשר למיפלג ליה בגורל פלגינן ליה בלא גורל דלא ליבטיל דין חלוקה. תדע נמי דכיון דאיתקש חלק בכורה לחלק פשוט למיתב ליה אחד מיצרא ממילא איתקש חלק פשוט לחלק בכורה למיתב ליה אחד מצרא, מה חלק בכורה כי לא אפשר למיפלג ליה אמצרא דחלק פשוט בגורל פלגינן ליה אמצריה בלא גורל, חלק פשוט נמי היכא דלא אפשר למפלג ליה מעיקרא בגורל באנפא דלימטו ליה תרוייהו אחד מצרא פלגינן ליה תרוייהו בלא גורל, בין דעדיפי משאר חולקי בין דגריעי, דעיקר חלוקה לאו בגורל תליא אלא בכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא דתליא, והיכא דאיכא תקנתא למיפלג בגורל פלגינן בגורל והיכא דליכא תקנתא בחלוקה אלא בלא גורל פלגינן בלא גורל בין בבכור בין ביבם ומאי דדמי ליה.

ולא תימא הני מילי גבי חצר דאית בה תשמישי דחזו לאיצטרופי למלויי מינייהו בדמים לפי שנים לבכור או ליבם ולית בהו באנפי נפשייהו חלק ששם הכל קרוי עליו, אלא אפילו גבי מרחץ ובית הבד ושדה וכיוצא בהן איכא כי האי גוונא, כגון בית הוילאות והמגורות של מים ואוצרות של עצים שבמרחץ, וכגון חנואתא דשנותי בהו שושמי לבד הבד וכגון בור וגת ושובך שבשדה ומחיצות הקנים וכיוצא בהן, כולהו הני אי אתרמו בהאי שדה ומרחץ ובית הבד ואית בהו דין חלוקה לתרי חולקי דהאי בית בכל חד מינייהו חלק ששם הכל קרוי עליו וחזו הני תשמישי לאיצטרופי לכל חד מהנך תרי חולקי למלויי בהו פי שנים דבכור או דיבם, פלגינן להו להנך תרי חולקי בגורל וממלינן ליה לבכור או ליבם מהנהו תשמישי לשיעור פי שנים דידיה בדמים בלא גורל, והדר שיימינן ליה לחלק פשוט באנפי נפשיה ולפי שנים דבכור או דיבם באנפי נפשייהו ואי מטי ליה לחד מינייהו בציר ממאי דחזי ליה לפום מטו מנתיה משוינן להו בדמים כי היכי דלימטי ליה לכל חד מינייהו שיעור מאי דחזי ליה.

והוא הדין גבי חצר היכא דלא שוו בתים שבה אהדדי לא בשבח ולא במדה ואי פלגי בגורל אפשר דמתרמי ליה גדול לפשוט וקטן לבכור, כל [כי] האי גוונא לא פלגינן להו בגורל אלא שקיל ליה בכור לגדול במדה ופשוט לקטן במדה ופלגי ליה לשאר החצר במדה כל חד וחד לפום חולקיה והדר שיימינן ליה לחולקא דמטייה לכל חד מינייהו בין בבתים בין בחצר, ואי איכא שבחא בדמים בחולקיה דחד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה למשקל משתלים מחבריה בתוספת מדה אמצריה מידי דחזי ליה לאצטרופי בהדי חולקיה, ואי ליכא בחולקיה דחבריה מותר לאשתלומי מיניה מחמת דלית ביה יתר משיעור ששם הכל קרוי עליו משתלים מיניה בדמים כדבעינן לברורי לקמן. והוא הדין היכא דאיכא שלשה בתים שוים במדה שנים מהן [ב]מזרח החצר זה לפנים מזה ואחד במערב וכל חד מינייהו לית ביה דין חלוקה באנפי נפשיה, דאי פלגי בגורל אפשר דמתרמי ליה ההוא בית יחידי דבמערב לבכור ותרי דבמזרח חד לבכור וחד לפשוט, וההוא דמטי ליה פנימי לית ליה חצר קמיה לא לפירוק משאו ולא לשאר תשמישיו ולא קא מטי ליה בההוא חולקא מידי דמיקרי חצר. והוא הדין היכא דליכא במזרח אלא בית גדול ארכו כשנים ברחבו ואית בה שיעור שני בתים וקאי אורכו לאורך החצר ובמערב בית קטן בן ארבע אמות על ארבע אמות, דאי פלגי ליה לגדול לתרי הוו להו שני בתים זה לפנים מזה ואי פלגי בגורל מתרמי בהו פסידא כדאמרן. כל כי האי גוונא לא פלגינן להו בגורל אלא יהבינן ליה (לגורל או) להנהו שני בתים זה לפנים מזה לבכור או ליבם בלא גורל והך יחידי לפשוט כדברירנא לעיל, כי היכי דלא לימטי ליה לכל חד מינייהו בחולקיה חלק שאין שם הכל קרוי עליו ולא נמי בציר ממאי דחזי ליה.

הדין הוא סברא דילן ואע"ג דהני אנפי מילי דברירן אינון ולית בהון ספיקא אצטריכנא לברורינהו ולארווחי בהון משום דחזינא להו לחד מרבואתא דאורי בתשובה בתרין שותפי דהויא להון חצר דהוו בה תרי בתי חד רבה וחד זוטא, לחד שותפא הוה ליה תולתא בחצר ולחד תרי תולתי ואורי בה למפלג בגורל אדעתא דאי נפיל ביתא רבא בחולקיה דתרי תולתא ליהדר ליה דמים להאיך. והאי סברא ליתיה, דאפילו היכא דפלגי אדעתא דאי מטי ליה גדול לפשוט מהדר ליה דמים לבכור כקוביא דמי, דמאן דאית ליה קרקע ליכא לאסתלוקי מיניה במעות כדבעינן לברורי לקמן גבי כללא דגורל (סי' קסב ד"ה נקוט). ועוד קשה קוביא זו מכל קוביות שבעולם, דאלו כל קוביא שניהם שוין בה בין לשכר בין להפסד, וכאן פשוט קרוב לשכר ורחוק להפסד, דאי מטי ליה קטן לא קא חסר מידי ואי מטי ליה גדול קא רוח למזבן קרקע דלא הוה חזי ליה על כרחא דמריה. ואלו בכור רחוק לשכר, דאי נמי מטי ליה גדול לא קא רוח ולא מידי דמאי דחזי ליה קא שקיל, וקרוב להפסד, דאפשר דמטי ליה קטן, דלא אמר רחמנא למפלג בגורל למעבד קוביא אלא להפיס דעתן של שותפין כגון היכא דשוו חולקי להדדי אי נמי היכא דלא אפשר לאשוויי להו אלא בדמים דפלגי בגורל, היכא דאתי מינה פסידא לחד מינייהו לא אמר, דגורל לתקנתא הוא דאצטריכינן ליה ולאו לפסידא, אלא מחוורתא דדינא כדכתבינן.

ברם צריך את למידע דאפילו גבי יבם וכיוצא בו דקי"ל דכל היכא דלא אפשר לאשוויינהו לחולקי בכולהו אנפי בשבחא להדדי לא פלגינן ליה אחד מיצרא, לאו כולהו חולקי דלא נפלי בבת אחת בעינן לאשוויי להדדי, אלא חולקי דשותפי הוא (כ)דבעינן לאשוויי להדדי כי היכי דלימטי ליה לכל חד מינייהו בין בעידית בין בזיבורית לפום מטי מנתיה, דכל היכא דאפשר לאשווינהו להדדי אפי' כי האי גוונא פלגינן ליה לכל חד מינייהו אחד מצרא דלית ליה פסידא לחד מינייהו, וכל היכא דזה נהנה וזה לא חיסר כופין על מדת סדום. ואפילו היכא דלא איפשר לאשוויי חולקי דשותפי בשבחא (אלים) [אלא] בלא גורל פלגינן בלא גורל. והיכי דמי, כגון יבם ופשוט דאתו למיפלג בארעא דהוי תולתא מינה במזרח עידית ותולתא מציעא זיבורית ותולתא בתראה דמערב פלגא עידית ופלגא זיבורית וקאי נהרא או נגרא מחד גיסא בלחוד, אי נמי דלא ממשכי חולקי דעידית מצפון לדרום אלא עד פלגא דארעא, דאי פלגי בגורל איפשר דמיתרמי ליה לפשוט תולתא דעידית ופסיד יבם בתרי תולתי דידיה טובא, אלא כל כי האי גונא אפילו ליבם נמי פלגינן בלא גורל וכ"ש לבכור, דיהבינן ליה לפשוט ההוא תולתא דמערב בלא גורל ושקיל להו בכור או יבם להנך תרי תולתי ואשתכח דמטי ליה לכל חד מינייהו פלגו חולקיה עידית ופלגא זיבורית, והוא הדין לכל היכא דלא אפשר לאשוויי חולקי אלא שלא על ידי גורל דפלגינן בלא גורל.

ברם צריכינן לברורי דלא שנא חלק בכור ולא שנא חלק פשוט וכיוצא בהן דקאמרינן פלגינן להו אחד מצרא, לא תימא הני מילי היכא דאיתיה לבכור גופיה או לפשוט גופיה מצרא בעולם, אלא אפילו ליתיה בעולם ושבק ברא או ברתא כי פלגינן ליה לבריה בנכסי סבא אחד מצרא הוא דפלגינן ליה.

ולא תימא הני מילי בחד דאתיא מכח חד, אלא אפילו בתרי דאתי מכח חד, כי אתו למיפלג בהדי אחי אבוהון אפי' היכא דמטי ליה לכל חד מינייהו כשעור נמי אחד מצרא הוא דפלגינן להו, ואפי' היכא דלא שוו חולקיה להדדי אלא בדמים, דחולקא דאבוהון קא ירתי ובמקום אבוהון קיימי.

ולא תימא הני מילי היכא דהוה איתיה לאבוהון בשעת ירושה דזכה ביה בחולקיה למיפלג ליה אחד מצרא, אלא אפילו היכא דמית בחיי אבוה אינהו במקום אבוהון קיימי. תדע דהא לאו לפום מנייניהו קא ירתי דא"כ הוה לכל חד מינייהו למישקל חולקא כחד מאחי אבוהון ואי ברתא היא לא תשקול ולא מידי, ומדלא יהבינן להו אלא ההוא חולקא דהוה חזי לאבוהון ולא שנא ברא ולא שנא ברתא דבמקום אבוהון קיימי, מידי דהוה אבנות צלפחד דמית בחיי חפר והא שקלן בנתיה כולהו חולקי דהוו חזו לאבוהון דאינהו במקום אבוהון קיימן כדמיברר בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קטז,ב), וש"מ דאפילו תרי או תלתא דאתו מכח חד כולהו חולקא דאבוהון קא ירתי ובמקום אבוהון קיימי וכחד גברא דמו, וכי היכי דלגבי עיקר ירושה במקום אבוהון קיימי וכחד גברא [דמו], לענין חלוקה נמי במקום אבוהון קיימי וכחד גברא דמו.

וה"מ ביורש דקאי במקום מורישו, אבל בלוקחין ומקבלי מתנה דאתו מכח חד דזאבין להו או דיהיב להו בבת אחת, בלישנא דהקנאה תליא מילתא, דכל היכא דמשמע לישנא דחד חולקא אפי' אקני שיעור ידוע לכמה אינשי דפריש שמהתיהו בעידן הקנאה דלא פלגינהו לחולקי בפירוש כולה חדא הקנאה היא וכולהו חולקי חד חולקא נינהו ובעי מיתב להו אחד מצרא, ואע"ג דאכפל לאדכורינהו לכולהו קונין בפרט כללא הוי כר' שמעון דאמר גבי התקדשי לי בזו ובזו (קידושין מו,א) כללא הוי ומצטרפי וקי"ל כוותיה כדברירנא התם בדוכתה.

ואפילו היכא דאקני להו בלישנא דמשמע דלא אקני להו בשוה, כגון מאן דאמר ליה לחבריה בית כור מארעא פלניתא יהבית לך ולבנך וקנו מיניה, דקי"ל דקני איהו פלגא וכולהו בני דיליה פלגא, מידי דהוה אההוא דאמר ליה לדביתהו נכסאי לך ולבניך דאמר רב יוסף (לקמן בבא בתרא קמג,א) קנאי פלגא, לא אמרי' כיון דאהני האי לישנא לפלוגי שיעורי מהדדי הוה ליה כמאן דפריש ליה לשיעורא דאקני ליה לכל חד מינייהו באנפי נפשיה, דכי קני איהו פלגא וכלהו בנים פלגא משום דאדכריה לדידיה בפרט וכולהו בנים בכלל דשוויינהו לכולהו בנים לגבי דידיה כחד גברא, והוה ליה כמאן דאקני לבי תרי סתמא דקאני האי פלגא והאי פלגא, וכי היכי דאילו אקני לבי תרי סתמא כוליה חולקא דתרוייהו כחד חולקא דמי.

וה"מ דלא פריש בהדיא שיעורא דאקני ליה לכל חד מינייהו, אבל היכא דפלגינהו בשיעורא בהדיא,מיבעיא היכא דשוו שיעורי להדדי דכל חולקא מינייהו באנפי נפשיה קאי, דכיון דמסתמא נמי כי קנו כהדדי הוא דקנו כי טרח לפרושי שיעורי למפלגינהו מהדדי הוא דאיכוון, אלא אפי' היכא דשאנו שיעורי מהדדי דס"ד אמינא לסלוקי ספיקא הוא דאיכוון פרטא הוי וכל שיעורא מינייהו חולקא באנפי נפשיה הוי, ודינא הוא דפליג ליה לדיליה אחד מיצרא, ואי בעי למיפלג חולקא דבנים גופייהו אתרי מצרי לאו כל כמיניה, ואי בעי מקבל למפלג ליה בהדי בניה אחד מצרא נמי לאו כל כמיניה, דכיון דפרשיה לחולקא דידיה באנפי נפשיה ודבנים באנפי נפשיה אע"ג דאקני להו לכולהו בחדא הקנאה לא שייך הכא למימר כללא הוי. ואע"ג דחדא הקנאה הוי לאו חד חולקא הוא אלא הוה ליה כמאן דאמר תנתן שדה פלנית לפלוני ופלנית לפלוני דכל חדא מיניה באנפיה נפשיה קיימא, והוה ליה כהתקדשי לי בזו או בזו דלדברי הכל פרטא הוי דמה לי בחדא ארעא מה לי בתרתי, כל היכא דפריש שיעורא דאקני ליה לכל חד מינייהו באנפי נפשיה, כי היכי דבתרתי ארעתא כל חדא מינייהו באנפי נפשיה קיימא בחדא ארעא נמי כל שיעורא ושיעורא דפריש באנפי נפשיה קאי.

ברם מימר קא אמרינן דכל היכא דלא איפשר לשוויינהו לחולקי בשבחא [אלא] בדמים (לא) משוינן להו בדמים. היכי עבדינן, פלגינן לה לארעא מעיקרא חלקים שוין במדה והדר שימינן ליה לשמן בשבחא דאית ביה כמה שוי ולכחוש כמה שוי, וההוא טופיאנא דביני ביני הוא ניהו שיעורא דמוסיף שבחו של שמן על הכחוש בדמים, הילכך מוספינן ליה לכחוש במדה בשיעור פלגו דמים דהדין שבחא ואשתכח דשוו בדמים והדרי ופלגי להו בגורל.

ולא תימא הני מילי בשבחא דלא איפשר למייתי על ידי הוצאה אלא אפי' בשבחא דאיפשר למייתי ע"י הוצאה, כגון גג ועלייה שעל גבי הבית ובור ושיח ומערה שבחצר וגג ושובך שבשדה, דאפשר לאשבוחיה השתא לכחוש כי האי שבחא על ידי הוצאה, לא בהוצאה שימינן אלא בשבחא דסליק בה הוא דשימינן, דהא דאשווינהו לחולקי בדמים הוא דבעינן ודמי ארעא כי קא שבחי לאו לפום הוצאה דאפיק בה קא שבחי אלא לפום שבחא דסליק בה הוא דשבחי, ולא שנא הויא הוצאה יתירה על השבח ולא שנא הוי שבח יתר על ההוצאה לפום שבחא הוא דשימינן ליה. וכיון דלמישם שבחא בעינן על כרחיך כי שימינן ליה אגב ארעא הוא דשימינן ליה, דאי באפי נפשיה קא פגים מרי שבחא, דאי עלייה היא קא פגים באוירא דשימת ליה לאוירא דידה עילויה לבתר דשקל שותפיה אוירא אחרינא כנגדו, ואי בור שיח ומערות וכיוצא בהן נינהו קא פגים במדה דשקל שותפיה מדה כנגדה ואשתכח דלא קא שוו חולקי להדדי לא באויר ולא במדה. והרי אתברר לך דליכא למשימיה להאי שבחא אלא אגב ארעא, וכיון דליכא מדינא למישימיה אלא אגב ארעא כגופא דארעא דמי וליכא לסלוקי לחד משותפי מיניה במעות אלא בארעא כדברירנא ואפילו על ידי גורל, דמאן דאית ליה מילתא בקרקע ליכא לסלוקי מיניה במעות אפילו על ידי גורל דכקוביא דמי כדבעינן לברורי לקמן גבי כללא דנקטינן גבי גורל (סי' קסב ד"ה נקוט).

ולא תימא הנ"מ במידי דאית ליה פסידא למריה למישימיה באנפי נפשיה כדאמרן, אלא אפילו היכא דליכא פסידא למשימיה באנפי נפשיה כגון מכתשת הקבועה ונגר ומנעול דקביעי דאפשר למעקרינהו ולזבונינהו, כיון דקיימא לן דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי בכמה מילי דשאנו מהדדי ולא שייכי בהדדי אלא בטעמא, הכא נמי ליכא לאפוקיה מההוא כללא אלא בראיה, דכל המחובר לקרקע לענין דין חלוקה נמי כקרקע דמי בין לענין משימיה אגב ארעא בין לענין דלא מסלקינן ליה מיניה אלא בקרקע. והוא הדין לענין ההוא שיעורא דמוספינן ליה לכחוש במדה כי שימינן ליה לאו באנפי נפשיה שימינן ליה, דאם כן בצרי דמי טובא וקא מוספת ליה לכחוש טפי ממאי דחזי ליה, אלא אגב ארעא הוא דשימינן ליה, דחזינן ליה לחלק הכחוש בלא האי תוספת כמה שוי ובהדי האי תוספת כמה שוי וההוא דביני ביני אי הוי טפי מפלגו דמי שבחו של שמן בצרינן מיניה ואי הוי בציר מהכין מוספינן עליה עד דקאי אשיעור פלגו דמי שבחו של שמן, דכי שיימת ליה לשמן לבתר דבצרת מיניה האי שיעורא במדה ושיימת ליה לכחוש לבתר דמוספת ליה להאי שיעורא עילויה אשתכח דשוו בדמים.

ברם צריכינן לברורי דהיכא דלא איפשר לאשוויי חולקי בשבח אלא בדמים דקא אמרינן דלא משווינן להו בתוספת מעות אלא בתוספת מדה, (ו)ה"מ היכא דכי משוינן להו בתוספת מדה לא מימעטי חולקי מדין חלוקה, אבל היכא דמימעטי בהכי מדין חלוקה לא משווינן להו אלא במעות, דההוא דמטי ליה ההוא פלגא שמינא בחולקיה על ידי גורל יהיב ליה לבעל הכחוש מעות בשיעור פלגו דמיה דההוא שבחא. תדע דכי היכי דליכא מדינא לסלוקי למריה שבחא מיניה במעות הכי נמי ליכא לסלוקיה מיניה בקרקע אחרינא דכחיש מיניה, וכי היכי דלגבי שמן וכחוש כי לא אפשר לאשוויי בשבחא אלא בדמים לא בטיל דין חלוקה בהכי אלא משווינן להו בדמים הכי נמי כי לא אפשר לאשוויניהו בקרקע באנפא דליהוי ביה דין חלוקה אלא במעות משוינן להו במעות כי היכי דלא ליבטיל דין חלוקה. וההיא דמתמהינן בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) גבי ארץ ישראל למאן דאמר בכספים העלוה למאי אילימא לשופרא וס(ו)ניא [אטו] בשופטאני עסקינן, התם משום דהוה אפשר להו לעליוה בקרקע, תדע שהרי חלקו שדה לבן כנגד שדה פרדס, וכל היכא דאפשר לעלויי בקרקע לא מעלינן בכספים. ומתניתין נמי דיקא דקתני ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה, והא שדה דמשכחת בה שמן וכחוש וקא פסיק ותני עדשיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה, הא יש בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה חולקין ואע"ג דלא שוו חולקי להדדי מדלא קא קפיד אלא אשיעורא בלחוד ש"מ. ודוקא משבחא אבל ממדה לא מסלקינן במעות אלא דדינא דגוד או איגוד. נפ"מ לבכור ופשוט דאתו למיפלג לארעא דלית בה דין חלוקה אלא לתרי חולקי דשוו שיעורייהו להדדי, דאי שקיל בכור תרי תולתי לא מטי ליה לפשוט כשיעור, לא אמרי' ניפלוג בשוה וניתיב ליה פשוט לבכור דינקא בדמים, ולאו כל כמיניה לסלוקיה אפילו ממקצת חולקיה במעות אלא היכא דמסליק ליה מכוליה בדינא דגוד או איגוד:

קנט. ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשייה. כלומר בית אבותיו כדאמרינן ביבמות (קיז,א) דקא אכלה גירסאנא דבית נשאי. כי קא פלגי אחוה בהדיה אמר להו פלוגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף לה רב יוסף אמרי אחוה מעלינן ליה עליה כנכסי דבר מריון והלכתא כרב יוסף. והאי פלוגתא דרבה ורבה יוסף לא מיתוקמא אלא כגון דהאי חולקא דקאי אמצריה דהאי עדיף מאידך חולקא בשבח אי נמי במדה מיהו שוו בדמים, דרבה סבר כיון דשוו בדמים אי לא פליג ליה אמצריה מדת סדום היא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא, ורב יוסף סבר כיון דאיכא הפרש בינייהו מחמת דעדיף ההוא חולקא דאמצריה בשבח אי נמי במדה מצי אמר מעלינן ליה כנכסיה דבר מריון דהוו יקירי דמיהו טפי משאר נכסיה ולאו מדת סדום היא דזה נהנה וזה חיסר הוא, והלכה כרב יוסף. אבל היכא דלא עדיף לא בשבחא ולא בדמים וליכא הפרש בינייהו אפילו רב יוסף מודה דכופין על מדת סדום ופליג ליה אמצריה.

והאי טעמא דמעלינן ליה כנכסי דברי מריון חזינא ביה פלוגתא ביני רבואתא, איכא מאן דאמר טעמא דמילתא דמצו למימר ליה האי חולקא דבעית למשקל בהאי שבחא אנן יהבינן ביה שבחא טפי עד דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון דעדיפי טפי דכיון דשבח עדיף טפי, ולא גרסי בה מעלינן ליה עליה אלא מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. ולפום הדין טעמא אי לא יהבי ביה אינהו שבחא טפי ממאי דיהיב ביה איהו מחייבי למפלג ליה אמצריה דהוייא לה מדת סדום. ואיכא מאן דסבירא ליה דאע"ג דלא יהבי ביה אינהו שבחא טפי כיון דעדיף חולקא בשבחא טפי משאר חולקי מצו לעלוייה עילויה כנכסי דבר מריון ולמימר ליה ניחא לך למיתב ביה כך וכך (כמאן) [כמאי] דבעו לעלוייה עילויה ואי לא שקול חולקך היכא דנפיל לך בגורל. ומסתברא כי האי טעמא בתרא וליתיה לטעמא קמא משום דאיכא עליה כמה פירכי, חדא דבנוסחי דייקי דגמ' מעלינן ליה עליה גרסינן, ועוד דאם כן לקתה מדת הדין, דמצו אמרי ליה לא ניחא לן למזבן מינך ולא מידי, את דבעית לסלוקן מחולקא דחזי לן למישקל בעידית במידי אחרינא שלא כדין אי ניחא לך לקבוליה בהאי עילויה דמעלינן ליה עילוך מוטב ואי לא לישקול כל חד מינן חולקיה בין בעידית בין בזיבורית, ואי לא איפשר למיפלג בכל חד מינייהו כגון דקאי נהרא או נגרא מן הצד נפלגינהו בגורל.

ולא תימא הני מילי היכא דמעלו ליה עילויה בשיוויו אלא אפי' במאה בדמיו, חדא דמלישנא דמעלינן ליה כנכסיה דבר מריון לאו בדמי דשוי האי חולקא משמע דאם כן לימא בשויו ולא ליתלי בנכסי אחריני, ועוד דאי בהכי שויו ותו לא אלמא לאשוויי חולקי בדמים בלחוד הוא דבעינן, מכלל דלטעמיה דרבה אע"ג דלא שוו בדמים נמי פלגינן אמצריה, אמאי, זה נהנה וזה חיסר הוא ומאי כופין על מדת סדום איכא. אלא לאו דשוו בדמים, מכלל דרב יוסף סבר אע"ג דשוו בדמים נמי מצו לעלויי עילויה ביתר מיכן, וכיון דאפיקתיה משוויו לית ליה שיעורא, דמההוא טעמא דמצו לעלויי עילויה ביתר משיוויו פורתא מצו לעלויי עילויה טפי טובא. והכי נמי מסתברא, דאלת"ה רב יוסף גופיה היכי טעין להו לאחין מילתא דלא טעני אינהו, ודילמא אינהו לא הוה ניחא להו לעלויי כנכסי דבר מריון אההוא דקאי אמצריה בלחוד קאמר כמאן דאמר עד מאה בדמיו דאמרי ליה אנן מנתא דחזיא לן בעידית כי האי שיעורא שויא לן דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דשוי גבן כי האי שיעורא לא ניחא לן למיזבן מינך מנתך אפילו בבציר מהכין דאנן דין חלוקה בעינן למשקל לחולקא בין בעידית בין בזיבורית, את דבעית למשקל כוליה חולקא בעידית מעלינן ליה עלוך כנכסי דבר מריון או בטפי מהכין ולאו מדת סדום היא דזה נהנה וזה חיסר הוא, וכי האי גוונא ודאי מצי טעין להו אע"ג דלא טעני אינהו דהא לאו טענה באפי נפשיה היא כי היכי דליחוש שמא מתוכה ילמדו לשקר אלא לאלימא לטענתיהו דלא הוה ניחא להו למיפלג ליה אמצריה בלחוד הוא דאתיא ולמדחא טעמיה דרבא דאוקמה לטענתיהו דאחין במדת סדום הוא דאיצטריכא, קמ"ל דלאו מדת סדום היא מהאי טעמא דאמרן.

תדע דהא בהדיא קא אמרינן גבי יבם דלא יהבינן ליה אחד מצרא, היכי דמי, אי דשוו חולקי להדדי מדת סדום היא ואפי' בעלמא דלאו יבם נמי פלגינן ליה אמצריה, אלא לאו דלא שוו חולקיה להדדי, ואע"ג דלא טעני אחין מעלינן ליה כנכסי דבר מריון [ו]מסתמא לא יהבינן ליה אחד מצרא אלא שקיל כולה דמטי ליה בגורל. תדע נמי דהא גבי שמעתא דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דקאמר רב יוסף טעמא דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל לאו מטעמא דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון הוא דהא לא ידעי הי מינייהו מידויל והי מינייהו לא מידויל כי היכי דליעלו ליה לההוא דמידויל כנכסיה דבר מריון, אלא טעמא דשייך למפלג בכל חדא מינייהו קאמר, ואע"ג דליכא חדא מינייהו דעדיפא השתא מחברתה מצו כייפי ליה למפלג בתרוייהו משום חששא דלקמיה [ו]לאו מדת סדום היא, וכ"ש היכא דברירא מילתא דחדא מינייהו עדיפא מחברתה דכי אית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו לא מצי חד מינייהו לאפקועי למנתא דחד מינייהו מעידית מטעמא דמדת סדום לא בדמים יתרים ולא בקרקע דגריע מיניה. והיינו טעמא דנקט הכא טעמא דמעלינן ליה וגבי שמעתא דחדא אהאי נגרא וחדא האי נגרא טעמא דהאי מידויל והאי לא מידויל, משום דקמייתא מיירי בדקיימי כולהו חולקי אחד נגרא דהא בחדא ארעא עסקינן וכגון דבריר שבחיה דההוא חולקא וקא בעי למפלג ליה אמצריה, דמשום דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון איכא דכיון דידיע שבחיה מצו אמרי ליה לא ניחא לן למיתביה ניהלך אלא במאה בדמיו, ואלו משום דהאי מידויל והאי לא מידויל ליכא דחדא ארעא היא ואחד נגרא קיימא. ואלו בתריתא כיון דבתרתי ארעתא דלא עדיפא חדא מינייהו מחברתא קאי אלא (לא) דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא, אשתכח דלא שייך בה טעמא דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון אלא היכא דבריר שבחא היכא קאי, אלא כי שייך בה [טעמא] דהאי מידויל והאי לא מידויל הוא דשייך בה. ולא שנא בקמייתא ולא שנא בבתרייתא כיון דלא שוו חולקי להדדי דינא הוא דכל היכא דאפשר למפלג בכל חדא מינייהו כי היכי דלשקול כל חדא מינייהו חולקא בין בעידית בין בזיבורית ומטי ליה לכל חד מינייהו בכל פיסקא דמטי ליה כשיעור אחד מצרא לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה למיפלג ליה אמצריה ולא למיתב ליה כוליה חולקיה אחד מצרא אלא בחדא ארעא, דבחדא ארעא לא פלגינן ליה לחד חולקא אתרי מצריה כדברירנא לעיל (סי' קנח ד"ה והשתא) מדינא דבכור:

קס. חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום מתקיף ליה רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל והלכתא כרב יוסף. והא שמעתא לא מיתוקמא אלא בתרתי ארעתא דפלגינן מהדדי וקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא ושויאן להדדי בין בשבח בין בדמים ואית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו באנפי נפשה מיהו קיימא חדא אמצרא דחד מינייהו, ולהכי לא איצטריך גמרא לפרושי לטענתיה דבעל דין משום דמיירי דומיא דהך קמייתא דהוה קאי חד חולקא אמצרא דחד מינייהו וכי קא פלגי אמר להו פלוגי לי אמצראי. דרבה סבר כגון זה כופין על מדת סדום דהא ליכא הפרש בין האי חולקא להאי חולקא לא בשבח ולא בדמים והוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר, וכ"ש היכא דהאי דקיימא אמצריה גריעא מהך אחריתי. ורב יוסף סבר כיון דזימנין דהאי משתכחי ביה מיא למידלא ולאשקויי מיניה והאי לא משתכחי ביה מיא למידלא מיניה מחמת דיביש ואית בה בכל חדא מניהי עדיפא דההוא דמדויל מידויל לתרוייהו וההוא דלא מידויל לא מידויל לחד מניהי ולאו מדת סדום היא דזה נהנה וזה חיסר הוא וקיימא לן כרב יוסף.

הילכך דינא הוא דאי אית בה בכל חדא מניהי דין חלוקה פלגי לה לכל חדא מינייהו חלקים שוים בין בשבח בין בדמים. אי ההוא פלגא דקאי אמצריה לא עדיף מהך פלגא אחרינא לא בשבח ולא במדה ולא בדמים יהבינן ליה אמצריה בלא גורל, ובהא אפילו רב יוסף מודי. ואי לא איפשר לאשוויינהו בשבח ובמדה משוינן להו בדמים ומוספינן לכחוש במדה כנגד חצי שבחו [ד]שמ(י)ן עד דשוו בדמים ופלגי להו בגורל. וההיא ארעא אחריתי דלא קיימא אמצריה בין דשוו פלגי דידה להדדי בשבח ובדמים בין דלא אפשר לאשוויינהו אלא בדמים פלגי להו בגורל כל חד וחד היכא דמטי ליה. ואי כל חדא מניהי לית בה דין חלוקה באנפי נפשה, כיון דכי לא קיימא חדא מניהי אמצרא דחד משותפי הוי דינא למפלג חדא כנגד חדא בגורל ולא חיישינן לטעמא דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל כדבעינא לברורי בשמעתא, השתא דקיימא חדא אמצרא דחד מינייהו נמי פלגי ליה אמצריה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא דאי לא פלגי ליה אמצריה על כרחיה פליג חדא כנגד חדא בגורל.

ואע"ג דקיימא לן דלא שנא חלק בכור ולא שנא חלק פשוט אחד מצרא יהבינן ליה ואע"ג דלא שוו חולקיה בשבחא להדדי אלא בדמים כדברירנא לעיל, ואלו הכא כי איכא דין חלוקה בכל חדא מניהי לא פלגינן להו אחד מצרא, התם בחדא ארעא דכיון דההוא חולקא דנפל ליה מעיקרא בחד מיצרא הוא דנפל ליה יהבינן ליה אחד מיצרא, אבל בתרתי ארעתא דמעיקרא כי נפל ליה חולקיה בתרי מצרי הוא דנפל ליה, כל היכא דלא שויין להדדי דלא שייך בה טעמא דכופין על מדת סדום לא יהבינן ליה אחד מיצרא ואפי' לגבי בכור ופשוט, דהא הכא דמסתמא בפשוט ופשוט וכיוצא בהן קאי דאית ליה לכל חד מינייהו למיפלג ליה אחד מיצרא וכיון דתרתי ארעתא נינהי ואית בה בכל חדא מניהי באנפי נפשיה דין חלוקה לא פלגינן ליה לחד מיניהי אחד מצרא למיפלג חדא כנגד חדא בגורל.

וה"ה לכל תרתי ארעתא דפלגינן מהדדי דכל חדא מניהי באנפי נפשה קיימא ואי אית בה דין חלוקה בכל חדא מניהי באנפי נפשה שקיל פלגא בהאי אחד מיצרא, ואי ליכא דין חלוקה בחדא מניהי באנפי נפשה כי שויאן להדדי בין בשבח בין בדמים [בין] במדה אע"ג דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא פלגי חדא [כנגד חדא] בגורל, דכי חיישינן לטעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל היכא דאיפשר לקיומי חלוקה בכל חדא מיניהי דלא מצי אמר שקיל את חדא ואנא חדא, דכיון דאיפשר לקיומיה חלוקה בתרוייהו באנפא דאי מדויל מדויל לתרוייהו ואי לא מדויל לא מדויל לחד מינייהו חלוקה בכל חדא מינייהו עדיפא. אבל היכא דמיעכבא חלוקה בתרוייהו מטעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל לא, דעיקר האי טעמא כי איתמר היכא דאית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשא וקא בעי חד מינייהו למיפלג ליה אמצריה ולמישקל ההיא דקיימא אמצריה איתמר למימר דלא פלגינן ליה אמצרא אלא פלגי בכל חדא מינייהו כדברירנא, אבל לעכוביה חלוקה מטעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל לא מעכבינן.

תדע דהא גבי אמהאתא (להלן בבא בתרא יג,ב) דזימנין חלשא חדא ובריא חדא אי נמי דמיתה חדא וקיימא חדא וטעמא דלא חזיין למלאכה דהדדי הוא דכי אמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או איגוד הוא, מכלל דאי חזיאן למלאכה דהדדי גוד או איגוד הוא, ואי ס"ד האי טעמא דזימנין דהאי מדויל והא לא מדויל אלים לעכובי חלוקה כי היכי דאלים לעכובי חלוקה, אלים נמי לעכובי בגוד את חדא ואיגוד אנא חדא, דהתם נמי שייך טעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל. ואי משום דקא מבחר ליה לחבריה למישקל הי מינייהו דבעי, כיון דלא ידיעי השתא הי מינייהו מדויל והי לא מדויל כי היכי דלבחר לנפשיה ההוא דמדויל אע"ג דמבחר ליה נמי כמאן דלא מבחר ליה דמי. אלא לאו ש"מ דלא חיישינן להאי טעמא אלא היכי דאיפשר לקיומי חלוקה בתרוייהו, אבל לעכובי בחלוקה אי נמי בגוד את חדא ואנא חדא דדמי לחלוקה לא מהני לעכוביה. והתם גבי אמהאתא דכי חזיאן למלאכה דהדדי דקאמרינן דאית בהו דינא דגוד את חדא ואיגוד אנא חדא דשמעת מינה דדוקא דמיבחר ליה חד מינייהו לחבריה בדינא דגוד או איגוד אבל למיפלג חדא כנגד חדא בשומתה על ידי גורל לא, התם דלא שויאן להדדי בשבחא, דכל היכא דלא שויאן בשבחא כיון דתרי גופי נינהו אי פלגי להו בגורל כקוביא דמי. אבל היכא דשויאן בשבחא ובדמים וחזיאן למלאכה דהדדי פלגי חדא כנגד חדא על ידי גורל, דכיון דלא איפשר למיפלג בכל חדא מיניהי לא אלים טעמא דזימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל לעכובי בחלוקה לגמרי כדברירנא. וכיון דאית בהו דין חלוקה בגורל לית דינא דגוד או איגוד, דלא דיינינן דינא דגוד או איגוד אלא היכא דלית בה דין חלוקה אבל היכא דאית בה דין חלוקה לית דינא דגוד או איגוד, דע"כ ל"פ רב יהודה ורב נחמן אלא היכא דאין בהן כדאי לזה וכדאי לזה אבל היכא דיש בהן כדאי לזה וכדאי לזה דכולי עלמא לית דינא דגוד או איגוד אלא דין חלוקה הוא דאיכא.

וה"מ דלית בה דין חלוקה בחדא מיניהי, אבל איכא דין חלוקה בחדא וליכא באידך, כיון דלא משכחת לה דפלגי חדא כנגד חדא בגורל אלא היכא דחזיאן להנאה דהדדי כגון כרם וכרם שדה ושדה דשוו שיעורייהו לענין דין חלוקה (בחדא וליכא באידך) לא סגיא דלא נפישא ההיא דאית בה דין חלוקה אאידך דלית בה דין חלוקה, וכל היכא דלא שויאן במדה ליכא מן דינא למיפלג חדא כנגד חדא בגורל, והכא כיון דנפישא חדא מינייהו במדה דהא לית בה דין חלוקה אלא בחדא מינייהו דינא הוא דפלגי לה לההיא באנפי נפשיה ואידך דלית בה דין חלוקה אית בה דינא דגוד או איגוד באנפי נפשיה.

ולא תימא הנ"מ למפלג בגורל דההוא דמטיא ליה ההיא דלא נפישא במדה אית ליה פסידא וכקוביא דמי, דאפי' היכא דהדר פלגי ליה לההוא טופיאנא וקא מטי ליה לכל חד מינייהו מיניה כשיעור, כיון דלמר מטי ליה חולקיה אחד מצרא ולמר אתרי מצרי אית ליה פסידא, אלא אפי' היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מניהי דבעי בלא תוספת דמים לאו כל כמיניה, דאי מטעמא דלא ליעכב דין חלוקה הני מילי היכא דלית בה דין חלוקה בחדא מיניהי באנפי נפשה דכיון דלא איפשר לקיומי חלוקה בחדא אלא אגב חברתה תרוייהו משעבדן להדדי לדין חלוקה, ולאו משום דין חלוקה דהדדי אלא כל חדא מיניהי משום דין חלוקה דנפשה. אבל היכא דאית בה דין חלוקה בחדא אע"ג דליכא באידך כיון דההיא דאית בה דין חלוקה אפשר לקיומיה בה דין חלוקה באנפי נפשה לא משתעבדא לחברתה כלל, דלא משעבדינן חד גופא דאית בה דין חלוקה לגופא אחרינא דלית ביה דין חלוקה אלא כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי. [ו]אי מטעמא דכופין על מדת סדום נמי הני מילי היכא דזה נהנה וזה לא חיסר, אבל הכא כיון דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל זה נהנה וזה חיסר הוא, דאלת"ה אפילו היכא דאית בה בכל חדא מינייהו דין חלוקה באנפי נפשה נמי ליפלוג חדא כנגד חדא, אלא משום דזה נהנה וזה חיסר הוא. ואי מטעמא דגוד או איגוד נמי ליכא, דלא דשייך דינא דגוד או איגוד אלא היכא דליכא דין חלוקה אבל הכא כיון דאיכא דין חלוקה בחדא לא שייך בה דינא דגוד או איגוד כלל אלא דין חלוקה הוא דאיכא, הילכך דינא הוא דפלגי לההיא דאית בה דין חלוקה באנפי נפשה ואידך דלית בה דין חלוקה קיימא בשותפות עד דתבע ליה חד מינייהו לחבריה עילויה בדינא דגוד או איגוד על ידי דמים.

ומנא תימרא דהאי שמעתא בתרתי ארעתא דפלגינן מהדדי עסקינן, חדא מדקאמרינן חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא ולא קא אמרינן חד גיסא אהאי נגרא וחד גיסא אהאי נגרא כדקאמרינן גבי חד גיסא נגרא וחד גיסא נהרא, דהא ברירנא (לעיל ד"ה חדא) דבדקיימא חדא מניהי אמצרא דחד משותפי עסקינן דהא אשמעתא קמייתא קאי. ועוד מדלא אצטריך לפרושי טענתא דבעלי דינין, ואי בחדא ארעתא לא משכחת לה דלהוי חד גיסא אהאי נגרא וחד גיסא אהאי נגרא ולהוי גיסא תליתאה אמצרא דחד משותפי, דאי נמי פליג אמצריה לא סגיא ליה לאידך חולקא דלא ליקום אתרי נגרי, דאי מזרח אחד נגרא ומערב אחד נגרא וצפון או דרום אמצרא דחד מנייהו כי פליגי ליה אמצריה נמי קא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקיה אתרי נגרי, ואי מזרח אחד נגרא וצפון או דרום אחד נגרא וקאי מערב אמצרא דחד מינייהו כ"ש דכי פלגי ליה אמצריה לא מטי ליה לדיליה חולקא אלא אחד נגרא ואלו להאי דמעכב עליה קא מטי ליה חולקא אתרי נגרי. אלא לא משכחת לה אלא בתרתי ארעאתא דפליגן מהדדי וקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא וקיימא חדא מינייהו אמצרא דהך נגרא מהאי גיסא ואמצרא דחד משותפי מאידך גיסא. ובדשויאן תרוויהי בשבחא עסקינן, דאי לא שויאן להדדי מאי איריא משום דזימנין אהאי מדויל והאי לא מדויל, תיפוק לי משום שבחא, ותו מאי שנא קמייתא דנקט טעמא דמעלינן ליה כנכסי דבר מריון ומאי שנא הכא דלא נקיט טעמא אלא משום דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, אלא משום דקמייתא קא מיירי כגון דעדיפי חולקי מהדדי והכא קא מיירי כגון דשוויאן ארעתא להדדי בין בשבחא בין בדמים כדברירנא לעיל, דאי לאו טעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל הוה דינא דלשקול חד חדא וחד חדא בגורל ואי קיימא חדא אמצרא דחד מינייהו שקיל לה בלא גורל כשמעתא דתרווייהו אחד נגרא, אלא השתא דחדא אחד נגרא וחדא אחד נגרא פלגי לה לכל חדא מניהי היכא דאית בה דין חלוקה כדברירנא.

וממאי תימרא דבאית בה דין חלוקה בכל חדא מניהי עסקינן ורב יוסף למיפלג בכל חדא מניהי קאמר, מדקאמר טעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ואי למיפלג חדא כנגד חדא בגורל קאמר מאי נפ"ל מינה אכתי קושיא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל בדוכתיה קאי, אלא לא משכחת להאי חששא תקנתא בחלוקה אלא היכא דפלגי לה לכל חדא מניהי ושקיל כל חד מינייהו פלגא בהא ופלגא בהא כדברירנא.

ומסתברא דשדה הבעל היכא דלא שייכי באידך כתרוייהו אחד נגרא דמיאן. ולאו משום דכולהו מיא מיטרא שתיאן, דאי מהאי טעמא אדרבה כיון דזימנין דנחית מיטרא אהא ולא נחית אהא כדכתיב (עמוס ד,ז) חלקה אחת תמטר כו' כחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דמיאן, אלא משום דאפי' כי פלגי בתרווייהו נמי לא מפקי מהאי חששא, דזימנין דמטי מיטרא להאי פלגא ולא מטי לאידך פלגא וזימנין דמשתדף האי פלגא ולא משתדף הך פלגא, וכיון דלא מהניא להו פלוגתא דכל חדא כנגד חדא עדיף להו. ודוקא דלא מתברר דשייכי בחדא מינייהו דלא שייכי באידך אבל היכא דמיתברר דזימנין דשייכי בחדא תיוהי דלא שייכי באידך, אי ידיע בהי מינייהו שייכי ובהי מינייהו לא שייכי הא לא שויאן בשבחא. ואי לא ידע כגון דקיימן בתרי באגי ואיכא בגא דמעלי ליה רובא דמיטרא ואיכא דקשי ליה, ואפילו בחד באגא נמי איכא כי האי גוונא היכא דחדא בקעה וחדא גבעה חדא בתולה וחדא עבודה וזימנין דהוי גשמי שנה מרובין וזימנין מועטין ולאו מילתא דאיכא למיקם עלה היא, כל כי האי גוונא לאו כמאן דלא שויאן בשבחא דמיין אלא כחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דמיין. ואע"ג דלא שנא היכא דלא שויין בשבחא ולא שנא היכא דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא חד דינא נינהו דאידי ואידי שקיל כל חד מינייהו פלגא בהא ופלגא בהא, ה"מ היכא דאית בה בכל חדא מינייהו דין חלוקה, אבל היכא דלית בה דין חלוקה בחדא מניהי איכא לפלוגי בה, דאלו היכא דידיע דלא שויאן בשבחא מחמת דהאי עידית והאי בינונית או זיבורית, אי נמי מחמת דידיע דשייכי תיוהי בהא ולא שייכי באידך, לאו כל כמיניה דחד מינייהו למכפייה לחבריה למיפלג חדא כנגד חדא בגורל דכקוביא דמי, ואלו גבי חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא כל היכא דשויאן בשבחא ובדמים ולא איפשר להו למיפלג כל חדא מיניהי באפי נפשה מחמת דלית בה דין חלוקה כייפי אהדדי למיפלג חדא כנגד חדא בגורל כדברירנא לעיל:

קסא. תרוייהו אחד נגרא אמר רב יוסף [כגון] זה ודאי כופין על מדת סדום מתקיף לה אביי [מצי] אמר בעינא אפושי אריסי והלכתא כרב (יוסי) [יוסף] אפושי אריסי לא כלום הוא. האי שמעתא לא מיתוקמא אלא בתרתי ארעתא דפליגן מהדדי וקיימן תרויהי אחד ניגרא, והוא דשויאן בשבחא ובדמים וקימא חדא אמיצרא דחד משותפי דומיא דהנך קמיאתא, וכל שכן היכא דהאי דקיימא אמצריה כחישא מהך. וקאמר ליה בר מיצרא טול אתה שמן ואני כחוש מדה במדה. רב יוסף סבר כגון הא ודאי כופין על מדת סדום, דכיון דהאי דקיימא אמצריה לא עדיפא מהך אחריתי לא בשבחא ולא בדמים וקיימן תרויהי אחד נגרא דכל כמה דמדויל לתרויהי מידויל זה נהנה וזה לא חיסר הוא ודינא הוא דיהבינן ליה לבר מצרא ההיא ארעא דקיימא אמצריה בלא גורל. ואביי סבר לאו מדת סדום היא דמצי אמר ניחא לי למישקל חולקא בכל חדא מניהי כי היכי דליהוי(א)ין לי תרתי פיסקי, דבעינא לאפושי אריסי דמתהני לי מינייהו במילי דעלמא כדאמרי' התם אריסא למרי ארעא משתעבד, אי נמי איידי דמקני כל חד מינייהו בחבריה פלחי טפי. ואיפסיקא הילכתא כוותיה דרב יוסף, ואי משום אפושי אריסי ולא כלום הוא דלאו שבחא דשייך בגופא דארעא הוא דלגבי גופא דארעא גריעותא היא. וש"מ דכל היכא דשויאן ארעתא להדדי בין בשבח בין בדמים בין בדוכתא דשתיאן מיניה פלגי חדא כנגד חדא בגורל כי היכי דלימטי ליה לכל חד מינייהו חולקיה אחד מיצרא, דכיון דכי קיימא חדא אמצרא דחד מינייהו פלגי' ליה אמצריה בלא [גורל] מטעמא דזה נהנה וזה לא חיסר, כל שכן היכא דלא קיימא חדא אמצרא דחד מינייהו דפלגי' להו חדא כנגד חדא בגורל דזה נהנה וזה נהנה הוא דלימטיה ליה לכל חד מינייהו חולקיה אחד מיצרא. ולא שנא אית בה בכל חדא מניהי דין חלוקה באנפי נפשה ולא שנא לית בה בחדא מניהי דין חלוקה באנפי נפשה הכין דינא כדאמרן, דהא הכא דבדאית בה בכל חדא מניהי דין חלוקה באנפי נפשה עסקינן, מדקא סבר אביי למימר דפלגי בכל חדא מניהי מטעמא דבעינא אפושי אריסי, וכיון דאפילו כי אית ביה דין חלוקה בכל חדא מניהי פלגא חדא כנגד חדא דחלוקה אחד מיצרא עדיפא, כ"ש היכא דליכא דין חלוקה בחדא מניהי דכי שויאן להדדי לית דינא דגוד או איגוד אלא פלגי חדא כנגד חדא בגורל, דהא כל היכא דשייך דין חלוקה לית דינא דגוד או איגוד, אלמא חלוקה עדיפא מדינא דגוד או איגוד אפילו היכא דלא שויאן להדדי דליכא למיפלג להו אלא [אתרי] מצרי, וכיון דחלוקה אחד מיצרא היכא דשויין להדדי עדיפא מחלוקה אתרי מצרי כ"ש דעדיפא מדינא דגוד או איגוד, דאפילו חלוקה אתרי מצרי עדיפא מיניה. וסברא נמי הוא, דהיכא דאית בה דין חלוקה בכל חדא מניהי טעמא מאי, טעמא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא, כי לית בה בחדא מיניהי דין חלוקה נמי זה נהנה וזה לא חיסר הוא.

ומנא תימרא דהא נמי בתרתי ארעתא דפליגן מהדדי עסקינן, דאי בחדא ארעא בהא לימא אביי בעינא אפושי אריסי, סוף סוף חד פיסקא הוא דמטי ליה ומאי אפושי אריסי איכא גביה. ואע"ג דחזינן מאן דאמר לה משום דבעי חבריה לאפושי אריסי חד מהאי גיסא וחד מהאי גיסא וקא מינטרא ארעיה דהא דקימא בי מצעי, לאו מילתא היא, דבאריסי דחבריה לא מינטרא ארעיה דידיה והוה ליה זה חיסר וזה לא נהנה וקשי טפי ממדת סדום. ועוד דאי נמי פליג ליה לחבריה אמצריה לא סגיא דלא קיימא ארעא דידיה בי מצעי דתרתי ארעתא דתרי אריסיה חדא דהאי שותפותא (בחדא) [וחדא] דשאר אינשי דסמיכא ליה מאידך גיסא. וכי תימא כגון דקיימא סמוך לר"ה, בהא לימא רב יוסף כופין על מדת סדום, וגמרא נמי אמאי מפיק לה כרב יוסף, זה נהנה וזה חיסר הוא, דההוא חולקא דסמיך למצריה דבר מצרא וקאי בי מצעי עדיף טפי מהאיך חולקא דסמיך לר"ה דמטיא ליה ידא דעוברים ושבים טפי. אלא על כרחיך הא נמי לא מיתוקמא אלא כגון דמפלגן ארעתא מהדדי וקיימן תרויהי אחד נגרא. ואי שויאן בין בשבחא בין במדה בין בדמים דינא הוא דאי קיימא חדא מינייהו אמיצרא דחד מינייהו יהבינן לה ניהליה בלא גורל ושקיל לה שותפיה לאידך אחריתי, וכ"ש היכא דהך אחריתי שמינא טפי מהאי דקיימא אמצריה וקאמר ליה טול אתה שמן ואנא כחוש מדה במדה. ואי שויאן בשבחא ולא בדמים מחמת דלא שויאן במדה ואע"ג דקיימן תרויהי אחד נגרא ליכא מן דינא למפלג ליה לבר מיצרא אמיצרי אלא איכא דפחיתא במדה וניחא ליה למישקל ההוא טופיאנא דמשתייר ליה בהך ארעא אחריתי בקרקע דלא מצטריך שותפיה למיזבן מיניה ולא לזבוניה ליה מחולקיה מידי ולא למישקל חולקיה בתרי פיסקי. אבל היכא דנפישא ההיא דקיימא אמצירי במדה אע"ג דלא נפישא בדמים (ו)מצי חבריה למימר ליה אנא בההיא דנפישא במדה ניחא לי או ניפלוג בתרוייהו, וכן היכא דפחיתא במדה ולא ניחא ליה למישקל ההוא טופיאנא דמשתייר ליה בהך ארעא אחריתי בקרקע אלא במעות לית ליה מדינא למיפלג ליה אמצריה משום דמצטריך שותפי להדורי ליה דמי ההוא טופיאנא.

וה"ה היכא דלא קיימא חדא מניהי אמצרא דחד משותפי דלא מצי אמר ליה נפלוג חדא כנגד חדא בגורל ומאן דנפיל ליה חולקיה בגדולה להדר ליה לחבריה בחולקיה מההוא טופיאנא דמטי ליה קרקע או מעות, דלא ניחא ליה לחבריה למישקל מעות במנתא דחזיא ליה בקרקע, ולא נמי למיפלג ליה אתרי מצרי ולחבריה אחד מצרא, דחולקה דנפיל אחד מיצרא עדיף בדמים, ואי נמי משוו להו בדמים על ידי תוספת מדה או מעות אכתי לא שוו להדדי דההוא דנפיל אחד מיצרא אע"ג דלא עדיף בדמים עדיף בשבחא דגופיה מחמת דקאי אחד מיצרא, והוה ליה כמאן דעדי' בשבחא ולא עדי' בדמים והאי דפלגינן ליה אתרי מצרי עדי' מחמת תוספת מדה או תוספת מעות, הילכך הוו להו ככל חולקי דאפשר לאשוויינהו להדדי דכל כמה דלא שוו להדדי ליכא למיפלגינהו בגורל דכקוביא דמי ולית בהו דין חלוקה בגורל אלא בכל חדא מינייהו באנפי נפשה.

ולא תימא הני מילי היכא דאי פלגינן להו חדא כנגד חדא כדאמרן קא חסר ההוא דנפיל ליה חולקיה אתרי מצרי בחד מחולקי דמטו ליה, דאי הוה פליג לכל חדא מניהי הוו מטו ליה תרי פיסקי מצעי והשתא קא מטו ליה חד רבא טפי וחד זוטא טפי, אלא אפילו היכא דמטו ליה תרי פיסקי כדמעיקרא, כגון דהוה תרי שותפי ונפלן להו תרי ארעתא חדא גדולה בת תלתין ושיתא קבין וחדא קטנה בת תמניסר קבי דאית בה דין חלוקה לתרי, דאי פלגי בכל חדא מינייהו קא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקיה אתרי מצרי, חד בר תשעת קבין דמטי ליה בפלגא דקטנה וחד בר תמניסר קבין דמטי ליה בפלגא דגדולה דהוו להו עשרין ושבעה קבי לכל חד וחד. והשתא נמי דפלגי גדולה כנגד קטנה כדאמרן מאן דנפיל ליה חולקיה בגדולה אחד מיצרא לא קא מטי ליה טפי מעשרין ושבעה קבין והאיך דנפיל ליה חולקיה בקטנה מטי ליה חולקיה אתרי מצרי תמניסר בקטנה ותשעה בגדולה, אשתכח דבין הכי ובין הכי תרי פיסקי קא מטו ליה חד בר תמניסר וחד בר תשעה, לא אמרינן זה נהנה וזה לא חיסר הוא, דאע"ג דלגבי הך חלוקה אחריתי זה נהנה וזה לא חיסר הוא לגבי האי חלוקה דמפלג גדולה כנגד קטנה מיהת כיון דלא שוו בה חולקי להדדי זה נהנה וזה חיסר הוא, דהא איפשר לעלויה לההוא שבחא דחד מיצרא בדמים ולאשוויינהו (ו)לחולקי על ידי תוספת מדה או מעות, לאו כל כמיניה למיפלג שוה בשוה ואפילו על ידי גורל דכקוביא דמי. ואע"ג דחבריה לאו למיפלג על ידי תוספת מדה ולא על ידי תוספת מעות קא בעי אלא למיפלג בכל חדא מניהי בשוה קא בעי דלא קא משתרשי ליה בין חלוקה לחלוקה ולא מידי, ההוא משום דלא ניחא ליה למיתבע חלוקה דלא שוו בה חולקי להדדי דמצי חבריה לעכובי בה עליה ואי נמי לא הוה מעכיב לא ניחא ליה לדיליה למיפלג בגורל חולקי דלא שוו להדדי דילמא נפיל ליה חולקי דלא ניחא ליה בגויה, דאלו אתו תרווייהו לקמן למיפלג להו ולא טעין חד מינייהו היכי בעי מפלג אנן כי פלגינן להו חד מיצרא כנגד תרי מצרי מצי ההוא דשקיל אתרי מצרי למימר אנא הוה יהיבנא כמה דליפול לי חולקי אחד מצרא (למימר), ואי פלגינן להו ע"י תוספת מדה או מעות מצי ההוא דנפיל ליה חולקיה אחד מצרא למימר לא ניחא לי בחולקא דפחית במדה ולא נמי לאוסופי מעות בחולקא דהוה במדה, ואשתכח דליכא מדינא למיפלג להו בגורל להדדי דהיינו למיפלג בכל חדא מניהי שוה בשוה. וכיון דאלו שתיק האי דבעי למיפלג בכל חדא מיניהי והוה בעי מינן למיפלג ליה כדין אע"ג דקא טעין אידך למפלג ליה חולקיה דלא שוו להדדי בין על ידי תוספת דמים בין שוה בשוה לא הוה פלגינן להו אלא בכל חד מינייהו שוה בשוה, השתא דטעין חד מינייהו נמי למיפלג בכל חדא מינייהו שוה בשוה ואידך קא טעין למיפלג חולקיה דלא שוו להדדי הדין עם הראשון דאטו משום דקא טעין בדין מגרע גרע. אבל ודאי אי מבחר ליה חבריה למיפלג חד מצרא כנגד תרי מצרי אדעתא דמשקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים ובלא תוספת מדה, כיון דשויין במדה וקיימן תרווייהו אחד נגרא הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא וכופין על מדת סדום. אבל ע"י תוספת מדה או דמים לא דלא ניחא ליה לאוסופי מידי בחלוקה דאיפשר לאשווייה בלא תוספת דכל כי האי גוונא נמי גוד או איגוד הוא כדמיברר לקמן וכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או איגוד:

פשיטא חלק בכור וחלק פשוט וכו'. על מה שתירץ להרמב"ן ז"ל לדעת הר"י ן' מיגש ז"ל כתב ולדידי לא מסתברא לי הכי דאם כן אמאי נקט הרב ז"ל בינונית ועדית ובינונית אפילו כלהו שוו איכא נמי נפקותא לענין בכור לפיכך נראה לי דבכלהו שוות ליכא נפקותא כלל לענין בכור דאף יבם נמי שקיל אחד מיצרא מפני מדת סדום כדאמרינן בסמוך תרוייהו אחד ניגרא כו' לפיכך פירשה הר"ב ז"ל באינם שוות ואין שומעין לפשוט לחלוק בכל שדה וכן נמי פשוט ופשוט שהניח להם אביהם עדית ובינונית שוים בדמים ורחוקים זו מזו כופין זה את זה לחלוק בגורל ויקח כל אחד אחד ואם אמר אחד בעינא למפלג בתרווייהו אין שומעין לו והיינו דקאמר תלמודא וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מיצרא. והא דאמרינן בסמוך תרתי ארעתא אחד ניגרא כו' התם בסמוכות זו אצל זו ואף על גב דפליג בתרוייהו הוה ליה חולקא דכל חד ביחד לפיכך שומעין לו. כן נראה לי דרך השמועה הזו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

אמר רבא כגון זה כופין אותו על מדת סדום. ולא פירש טעמא משום ועשית הישר והטוב כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא דהתם לית ליה ללוקח מידי בהאי ארעא ומשום ועשית הישר והטוב אמרינן ליה שיקנה ממקום אחי ויניח לזה לקנות אצל מצר שלו אבל בכך שיש לו חלק בגוף הקרקע ואנו אומרים לו לוותר את דינו לא שייך כאן הישר והטוב אלא משום דזה נהנה וזה אינו חסר. תוספי הרא"ש ז"ל.

הא דאמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום ובלא עילוי. יש מי שפירש אפילו בשהיה החלק הסמוך למצר שלו עדית ונותן לאחיו דמי עילוי העדית על פי בקיאים. ואינו מחוור כלל כמו שכתבתי למעלה דהיאך אפשר שיקרא זה רבה מדת סדום והוא מדת התורה שאמרו ניזקין בעדית ובעל חוב בזבורית אלא על כרחך בשוה קאמר שכל השדה עדית או בינונית או זבורית ולפיכך היה סבור רבה דכל שהכל שוה אם יבואו אלו לעלות לו ממני שהוא סמוך למצר שלו זו היא מדת סדום שזה נהנה ואלו אינם חסרים שאלו יפול להם חלק זה בגורל מה הנאה יש להם והא אינו שוה יותר משאר החלקים אלא בקרקע ולא בדמים. רב יוסף אמר שאין זו מדת סדום אלא אדרבה דבר שבני אדם מקפידים בו הרבה והרבה מתעלה חלק על מצר מי שצריך לו ויקפוץ עליו כל שיצטרך למוכרו ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן ביותר מכדי דמיו כדי לצרפו עם שדותיו ודרכן של בני אדם כך היא ולפיכך יכולים לומר לו מעלינא לך כנכסי דבר מריון כלומר עילוי רב בנכסים המשובחים יותר דלדידן שוה לן שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחלופיו ואין זו מדת סדום. ותדע שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולים לבא כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל כל שכן בטענה זו דישתכרו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם ועילוי זה אינו על פי בית דין ולא על פי בקיאים שישומו להם כמה מתעלה מחמת מצרנותו של זה אלא כפי שמה שירצו להעלותו וזה שקראוהו עילוי ועילוי אין לו שיעור וזהו מה שכתוב מעלינא בנכסי דבר מריון שהם משובחים ביותר. הרשב"א ז"ל.

אמר רבה כופין אותו על מדת סדום. והא דאמר רבא דיבם אין חלוקתו כבכור אלא יהבינן חולקיה בשני מקומות ולא אמרינן כופין על מדת סדום דיתן לו חלקו כאחת אחד מצרא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף דסבירא ליה דמעלים כנכסי דבר מריון וכדפסיק תלמודא הלכתא כוותיה והכי קאמר הכא דלא יהבינן ליה ליבם אחד מצרא בלא עילוי ואביי דאמר היא היא ודאי כרב יוסף סבירא ליה דהא ביבם דוקא הוא דקאמר לפי שהוא כבכור הלכך יהבינן ליה אחד מצרא בלא עילוי. ואם תאמר לרבה דאמר כופין על מדת סדום למאי אצטריך פי שנים למדרש מיניה דיהיב ליה אחד מצרא כדאיתא בפרק יש נוחלין ויש לומר לרבא אצטריך קרא למיתב ליה אחד מצרא היכא דלא שייך טעמא דכופין על מדת סדום כגון שיש שם שתי שדות ויש באחת שני חלקים ואית ליה לפשוט ארעא אמצרא דאותה שדה דמאי חזית למיתב אותה שדה לבכור כדי שיטול חלקו אחד מצרא מטעם דכופין על מדת סדום ליתב לה לפשוט אמצרא דידיה ויטול הבכור חצי אותה שדה ושדה אחרת שיש שם להכי אצטריך פי שנים למיתב ליה אחד מצרא ובכהאי גוונא נמי שייכא פלוגתייהו דאביי ורבא ביבם אליבא דרבה. אי נמי משכחת לה דאצטריך פי שנים כגון שבאו לחלוק בשדה אחת ואית ליה ארעא לפשוט אצל רוחב חלק האמצעי מן הצד וכגון שכך הגון לחלק השדה ולא לאותו הצד כדי שיהא מרובע ולפיכך הייתי אומר שיאמר הפשוט לחלוק השדה לשלשה חלקים אולי יפול חלקי באמצע ויתערב חלקי עם השדה שיש לי מאותו הצד כן נראה לי. ויש מחלקים ואומרים דעד כאן לא קאמרינן דכופין על מדת סדום אלא כשקדמה מצרנותו לחלוקתו אבל במי שמצרנותו וחלוקתו באים לו כאחד בבכור או מי שקנה חלק אחד מהשותפים לא אמר ואין טענה לזה דכיון דטעמיה דרבה לאו מעיקרא דדינא אלא משום דכופין על מדת סדום אי זו עשיית הישר והטוב יש בזו יותר מזו. ה"ר יונה בעליותיו ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה נראה לי עיקר לפי זה לא מפרטא מלתא דאביי ורבא בפלוגתא דרבה ורב יוסף שהיא כשקדמה מצרנותו לחלוקתו כמאן סבירא להו אי כרבה אי כרב יוסף. עד כאן לשונו.

מתקיף ליה רב יוסף מעלינא ליה כנכסי דבר מריון. איכא מאן דאמר דוקא כגון שמעלים ואומרים תן כך וכך יותר על שומתה או נתן בה כשיעור הזה כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ויש לומר שאין מעלים בה אלא כשיעור ממה ששוה החלק הזה יותר משאר החלקים מחמת שימכר לזה המצרן היום או מחר יותר מכדי שומתו שאין תורת חילוק בשתי שדות לחלוק שדה כנגד שדה דזימנין דזו מצלחת מזו כגון דאמרינן זימנין דהאי מדויל. ונראה לי שמעלים לו ואומרים כיון שהדין לחלוק בגורל אם חפץ אתה ליטול בלא גורל תן בה כך וכך כו'. מיהו אם פקח הוא כשבאים לעלות לו השדה יותר מדאי כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל ה"ר יונה בעליותיו.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו ודוקא בחלק אחד שבשדה או בכרם וכיוצא בו כנגד אחר ממנו אבל בשדה וכרם אי נמי בשני כלים שאין תשמישם שוים אי אפשר לעלות הוא ולומר טול אתה שדה ואני כרם בעלוי כך וכך או אטול אני שדה ואתה כרם באותה עילוי ומשום דתרווייהו צריכים ליה למר ולמר וכדאמרינן בדינא גוד או איגוד לקמן גבי תרתי אמהתא דרבין בר חנינא דחדא הוה ידעא למיפא ולבשולי וחדא הוה ידעא למעבד בוסתרקי עד כאן לשונו.

מעלינא ליה כנכסי דבר מריון. פירש רש"י ז"ל כו'. והראב"ד ז"ל פירש הא דאמר רב יוסף מעלינא ליה כנכסי דבר מריון כלומר אין זה מדת סדום כי פעמים שאדם בוחר בחלק אחד מפני שיש לו שכנים טובים או שכנים עשירים שאם יצטרך למכרו יקח אותו שכנו יותר מכל אדם לפיכך אומרים לו אנו רוצים אותו חלק וניתן שם יותר או תתן ותקח. אי נמי שאמרו לו אם נתן לך ברירא תן לנו כך וכך עד כאן. ומדברי שניהם שהקרקעות היו שוים בשבח תרווייהו עדית או בינונית או זבורית וכן עיקר. ויש מי שפירש כגון שהיתה משובחת ההיא דאמצרים כגון שהיתה יושבת אנהרא ואחרת אניגרא או שהיתה קרובה לעיר יותר אבל היא שוה בדמים לאחרת שהיא קטנה יותר. ואינו נכון דבזה לא הוה אמר רבא שכופין. והדעת נוטה לפרש כדברי הראב"ד ז"ל וכך היה מעשה שאותה קרקע היתה סמוכה לנכסי דבר מריון ומפני שכך היו מחשיבים אותה יותר אבל אם הם שוים לגמרי ואין שם טענה לעילוייה טפי מאחרנייתא ודאי אפילו רב יוסף מודה דכופין והיינו תרווייהו אחד ניגרא דבסמוך. ויש מן הגאונים שאמרו שעלוי כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ולא כן משמע מדברי הראב"ד ז"ל דאייתינן לעיל שכתב בסוף אם כן שיאמרו אם נתן לך ברירא כו' כלומר שלא נחלוק בגורל. עד כאן משטה לא נודעה למי.

חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כשבא האחד לחלוק שדה כנגד שדה והשני אומר לו לחלוק בכל אחד ואחד ושניהם שוים ששניהם עדית או בינונית או זבורית ולפיכך אמר רבה דכגון זה שאמר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין דהשתא מיהא אין שום תועלת לאחד מהם בפיזור החלקים. ורב יוסף אמר אפילו בכי הא מצי מעכב דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ואפילו בא האחד לעלות זה כנגד זה אין שומעים לו דהוה ליה כעין שדה וכרם וכשני כלים שאין תשמישן שוה דתרווייהו צריכים ליה למר ולמר והאי דלא אמר הכא רב יוסף מעלינן ליה כנכסי דבר מריון כדאמר לעיל תירץ הרב מורי ז"ל שאין מעלינן אלא במקום שיש תועלת בביטול דין החלוקה לזה ולא לזה כאותה של מעלה שהאחד מצרן אבל כאן הרי התועלת לשניהם ליטול כל אחד שדה שלם. וכתב עוד הוא ז"ל דלפי זה הא דאמר רב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דמעלי כנכסי דבר מריון שיש גם לשני ארעא אמצרא דשאר שדות אין להם לעלות אלא זה נוטל סמוך לו וזה נוטל סמוך לו דעכשיו יש תועלת לכל אחד מהם בחלוקת שדה ודוקא בששניהם אחד ניגרא אי נמי בששניהם שדה בית הבעל. הרשב"א ז"ל.

תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום. ודוקא כשאין אחד מהם בן המצר לאחד מהם דאלו האחד בן המצר יכול הוא לומר רוצה אני לחלוק בכל אחד ואחר כדי שיגיעני מחצית שדה זה למצר שלי ואלו היינו חולקים שדה כנגד שדה בגורל אולי לא יגיעני זה שעל המצר שלי והגע עצמך אפילו בטענת חשש זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו כל שכן כאן שיש לו טענה שעל כל פנים בחלוקת שתי השדות יש לו תועלת ידועה ששומעין לו וטעמא משום דחלוקת שדה כנגד שדה אינה מעיקר דין חלוקה ואדרבה מעיקר החלוקה היא שיחלוקו בכל שדה ושדה אבל כל זמן שלא יהא תועלת לשניהם בכך כופין על מדת סדום והיינו דהוה סלקא דעתיה דאביי למימר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועד כאן הרשב"א ז"ל.

תרתי ארעתא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא. ובגמרא שלנו גרסינן בתרווייהו ניגרא. ולא נהירא. והכי גרסינן תרתי ארעתא אתרי ניגרי. רבינו יהונתן ז"ל.

בד"ה מעלינן כו' ופר"ת מעלינן כו' אם לא בדמים יקרים כמו בני מריון כו' והשתא בהני לא שייך למימר מעלינן כו' דאטו אם האחד כו' עכ"ל פי' כיון דבלא טעם וטענה אמר מעלינן ליה כו' כמ"ש הרא"ש לית לן למימר הכי אלא במקום שחבירו חפץ בה יותר משום דאית ליה ארעא אמצרא דחד אבל בהני שאין לחבירו ארעא אמצרא אי הוה אמרי' מעלינן בלא טעם וטענה רק כאילו בא להפסיד לחבירו שלא יקח א' מיצרא אטו אם הא' כו' ופרש"י בהך דמעלינן ליכא לקיומא לשיטת ר"ת דכיון דמטעם ומטענה אמר מעלינן בהני נמי מה"ט ומטענה הוה אמרי' מעלינן לחלוק כ"א מן השדות וקושטא דהוה תקשה לן דאטו אם האחד כו' דא"כ אין לדבר סוף ודו"ק:

בא"ד שהנגר מפסיק בין ב' השדות ואם יחלוקו כל שדה לב' כו' עכ"ל ולאביי דאמר אפילו בכה"ג שיחלוקו כל שדה לשתים משום דבעינא אפושי אריסי היינו דוקא בב' שדות במקום א' אבל בשדה א' הא אמרינן דמקיש בכור לפשוט דמשמע דפסיקא ליה בפשוט דיהבינן ליה אחד מיצרא והיינו בשדה אחד ומזה שדקדקו התוס' לפרש לשיטת ר"ת שהנגר מפסיק בין ב' השדות אבל אם היה מצד א' של נגר ולא היה דבר מפסיק ביניהם ודאי דיהבינן לכל א' אחד מיצרא אך ק"ל לפי' התוס' כיון דע"כ לכ"א מהם צריכין ליתן הנגרא כדמשמע בשמעתין דליכא מאן דפליג דאיכא קפידא בנגרא מה ירויח האומר לאפושי אריסי בעינא דאם נחלוק הב' שדות לשתים באורך לפי משך הנגרא ע"כ צריכין אנו לחלק שיהיה חלק האחד מצד ימין לשמעון וחלק ב' הסמוך לנגרא לראובן ומצד הב' יהיה חלק האחד מצד שמאל לראובן וחלק הב' הסמוך לנגרא לשמעון וא"כ יהיה צריך כל א' מהם לב' אריסין [כזה] ואם הא' יהיה באמצע בא' מהן גם חבירו כמו כן יהיה באמצע באחד מהן ואם נאמר לחלוק הב' שדות ברוחבן על רוחב הנגר גם בזה לא ירויח האומר לאפושי אריסי בעינא ולא יבא כלל חלקו באמצע ואפשר לקיים בדוחק הפי' הראשון ורצונו בב' אריסין ואע"ג שבחד מצרא נמי היה יכול לעשות לו כמו כן ב' שדות ובהן ב' אריסין הנה הוא רוצה שגם חבירו שבסמוך לו יצטרך לב' אריסין אבל מלשון הרא"ש ונ"י נראה שגם לפי' התוס' הוא חושש לחלק כך כדי שיבא חלקו באמצע ויהיה הוא שמור מב' צדדין ולא חבירו ולא ידעתי להולמו והיה נראה לדבריהם דלאביי מה"ט דקאמר לאפושי אריסי ושיבא חלקו באמצע לית לן למיחש כלל אף אם לא יבא לשני כלום מן הנגרא ע"פ גורל וגם זה הוא דחוק ודו"ק:

מיום שחרב בהמ"ק נטלה נבואה כו'. מיום שחרב בהמ"ק ראשון קאמר דבבית שני לא היו נביאים אלא בתחלת בנינו היו חגי זכריה ומלאכי ולא בא למעט הכא אלא מקדש שני אבל בע' שנים שחרב הבית עדיין היו נביאים. וענין שנטלה מן הנביאים ונתנה לשוטים אין הנבואות שוות דנבואת נביאים ע"י הש"י או ע"י מלאכיו אבל נבואת השוטים ותינוקות אינו אלא ע"י שד דהכי מחלק בפרק הרואה בין החלומות שיש מהן ע"י המלאך ויש מהן ע"י שד ועיין בחידושינו פרק ד' נדרים וק"ל:

טביומי חתם כו'. בספר יוחסין ע"ש כי כל ימיו היה טוב לישראל עכ"ל ועי"ל ע"ש דקיימא ליה שעתיה דהיינו טב יומי דמזל טבא דיומא גרים ליה. ועי"ל דאמר עליה רב אחא כל המטיבין לו לא במהרה כו'. ולכל הפירושים קשה דהא כבר הוה חתים שמו כך קודם שידע כל זה:

כיון דמלו עשרה פתח כו'. ובספר יוחסין כתב ודע כי הסמיכה היא בג' אבל למנותו ראש ישיבה צריך עשרה כמו למר בר רב אשי כו' ע"ש:

אמר רבא ואנא בתרא כו'. לא קללו שימות רמי בר חמא לפניו אלא שיגרשה רמי בר חמא ואח"כ ישא אותה רבא אבל רמי ב"ח היה חש מלישא גרושה כדאמרינן פ' ע"פ לא תבשל בקדירה שבשל בה חבירך ומאי ניהו גרושה בחיי בעלה כו' ומש"ה לא אמר ואנא בתרא דא"כ הוה קללה לרבא שימות לפניו דהא א"א לו שישאנה בענין אחר וק"ל:

יש לו ב' לבבות כו'. שנאמר איש נבוב ילבב כו' לכאורה לשבח ולמעלה קאמר דאלו יש לו ב' לבבות דומיא דנביבה דמייתי ותירוש ינובב וגו' דנדרש לשון ינובב לשבח אבל רש"י פי' לגריעותא וכההיא דפרק המקבל י"ג דברים נאמרו בפת שחרית כו' ומחכימת פתי כו' וק"ל:

תוס' ד"ה כגון זה כופין וכו' תימה אמאי אצטריך קרא בבכור וכו'. ר"ל דבפ' יש נוחלין ילפינן מקרא דיהבינן ליה מדכתיב פי שנים מקיש חלק בכור לחלק פשוט כדמייתו התוס' לעיל מזה ד"ה חלק בכור וכו' פירוש כאילו הוי הכל חלק אחד ולמה לי קרא תיפוק ליה דכופין על מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר הוא:

ד"ה מעלינן ליה כנכסי דבר מריון וכו' וד"ה ובתרתי ארעתי אתרי ניגרי וכו' הד"א. ומפרש ר"ת וכו' לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו וכו' עיין בהר"ן דביאר זה ביאור רחב:

בא"ד ותרתי ארעתי אתרי ניגרי לא קאי אעובדא דההוא גברא וכו'. רוצה לומר משום דבהאי נמי שייך לומר מעלינן כנכסי דבר מריון ואמאי קאמר רב יוסף כגון דא כופין וכו' אלא ענין בפני עצמו הוא וכו' וכן יש לפרש תרתי ארעתי אחד נגרא שהנגר מפסיק ביניהם וכו' אפילו לא היה הנגר מפסיק ביניהם אלא בצד אחד של ב' השדות כגון שב' השדות עומדות לממזרח למערב ועובר הנהר במזרחה של שניהם אם יחלקו כל שדה לשנים אפילו ממזרח למערב דישאר לכל אחד הנהר העובר בצד שדותיו מכל מקום לא יהא לאחד מהן ב' חלקים במיצר אחד אלא שאם יפול הגורל אחד השני חצאי השדות הפנימיות יהיו שני חלקיו במיצר אחד ולא באופן אחר אבל כשהנהר מפסיק בין שני השדות אי אפשר לשום אחד שיהיה כל חלקו על חד מצרא לכך נקטי התוס' ופירשו כגון שהנגר מפסיק בין ב' השדות:

רש"י בד"ה האי :

גמרא שדור זוגא דרבנן כו' עכביה. ע' ר"ה רפ"ב בגמ' ודלא כהג' הב"ח ועמ"ש בנדה (כ"א ב):

שם ואמר ר' אבדימי דמ"ח כו'. כצ"ל בו':

שם הרגיל ביין כו' מפקחו כו'. וכן אמר רבא ביומא (ע"ו ב) חמרא וריחני פקחין ועיין סוף הוריות:

תד"ה כגון (בסופו). דהוה זה לא נהנה כו'. כצ"ל:

תד"ה מעלינן. ויטול כל אחד שדה שלם. כצ"ל:

בא"ד וכן יל"פ תרתי ארעתא אחד נגרא. כצ"ל:

גמ' עכביה. נ״ב לזוגא חד הוא [וא״צ להגהת הב"ח]:

כִּי הָא דְּמַר בַּר רַב אַשִׁי הֲוָה קָאִי בְּרִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא וכו'.. נראה לי בס"ד להליץ בעד מר בר רב אשי דודאי לא היתה כונתו לרדוף אחר השררה והכבוד ח"ו אלא כונתו לשם שמים דאמרו בגמרא (סנהדרין יד.) המתמנה פרנס וראש ישיבה עונותיו נמחלים ועל זאת היתה גם כן כונת רב אחא מדפתי ובעבור זאת נצטער.
ועוד נראה לי בס"ד להליץ בעד מר בר רב אשי דאחר ששמע מאותו שוטה אותם דברים והבין דהנשיאות היא שלו מן השמים חשש אם יתמנה אחר מוכרח שימות בלא עתו כדי שיהיה נדחה מפניו של מר רב אשי דשעתא קיימא ליה דוקא דאז תחזור הנשיאות אליו וכאשר מצינו דחש רבי חנינא בר חמא בכיוצא בזה כשראה בחלום שיהיה רב ראש ישיבה ולכך לא רצה להתפייס עמו כדי שילך לבבל ושם יהיה ראש ישיבה ולא יהיה הוא נדחה מפניו אך התם לא ראה רבי חנינא שיהיה רב ראש ישיבה בארץ ישראל ואפשר שיתקיים החלום בהיותו בבבל מה שאין כן הכא הגיד השוטה שיהיה מר רב אשי ראש ישיבה במתא מחסייא ועל כן אם יהיה שם אחר במקומו מוכרח שיהיה זה נדחה מפניו לכן עשה השתדלות שיהיה הוא שם לטובת החכם ההוא.

אָמַר רָבָא: וַאֲנָא בַּתְרָא. פירש מהרש"א ז"ל לא קללו שימות רמי בר חמא אלא יגרשנה רמי בר חמא וישאנה רבא אבל רמי בר חמא הוה חש לישא אשה גרושה כדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיב.) לא תבשל בקדרה שבישל בה חברך, ומאי ניהו? גרושה בחיי בעלה. ומשום הכי לא אמר וַאֲנָא בַּתְרָא דאם כן היה מקלל את רבא שימות לפניו דהא אי אפשר לו שישאנה בענין אחר עד כאן לשונו.
וקשיא לי בדבריו חדא גירושין ובפרט אשה ראשונה יותר חמיר וקשה מחשש זה דישא גרושה בחיי בעלה דאין זה אלא עצה טובה משום נקיות בעלמא ואיך יחוש להא ולא יחוש לגרושין? ועוד אי איתא דאיכא למיחש מגרושה בחיי בעלה טפי אמאי לא חש רבא?
ונראה לי בס"ד לקיים דברי המהרש"א ז"ל דאפשר אותו זמן היה רמי בר חמא נשוי אשה ואם יקח רמי בר חמא ויגרשנה אינו מגרש אשתו ראשונה דקשה מאד דאמרו רבותינו ז"ל בסוף גיטין (גיטין צ:) כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ולכן ניחא ליה בשביל קיום נבואתה לארס אותה דוקא ולא ישאנה ואחר כך יגרשנה כדי שתנשא לרבא ותשאר אצלו ובזה תתקיים נבואתה, אבל רבא עדיין לא נשא אשה ואם יקחנה קודם רמי בר חמא ויגרשנה כדי שיקחנה רמי בר חמא הוה ליה מגרש אשתו ראשונה ודבר זה קשה מאד דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות לכן אמר וַאֲנָא בַּתְרָא.
ועל עיקר הערה זו של המהרש"א ז"ל מה שאמר רבא וַאֲנָא בַּתְרָא ולא אמר כן רמי בר חמא מפני דאפשר רמי בר חמא היה כהן ואי אפשר ליקח גרושה ואי הוה אמר וַאֲנָא בַּתְרָא הוה מוכרח לפרש כונתו שימות רבא וישאנה הוא אבל רבא לא הוה כהן וכאשר הכריח בספר הדורות כי רבא באל"ף שלקח בת רב חסדא לא היה כהן כנזכר באות רי"ש עיין שם ולכך אמר הכי.
אמנם רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה לו דף מב:) פירש כי בת רב חסדא היתה בסוד המלכות ועליה רמז הכתוב (תהלים לא, כ) מָה רַב טוּבְךָ בת רב חסדא שהיא בת רב החסד אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ הם רמי בר חמא ורבא דרמי בר חמא בסוד הדעת שהוא עליון ורבא בסוד היסוד שהוא תחתון ולכך אמר רבא וַאֲנָא בַּתְרָא לפי סדר המידות עד כאן דבריו בקיצור עיין שם.
ובמה שאמר רבינו ז"ל מובן מה שאמרו בכתובות (כתובות פה.) דאמר על בת רב חסדא אשתו קים לי בגווה דלא משקרא והיינו כי היא בסוד המלכות שהוא סוד דיבור ואיך תשקר ותחטא בדיבור לכך אמר קים לי בגווה דייקא.

לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד. נראה לי בס"ד לב ולב אותיות בלבול דכל היכא שיש לו לב ולב יש לו בלבול דלא ידע מה לעשות הכזה או כזה ואחר אכילה נתישב דעתו וְאֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד יען כי אחר שאכל ושתה נעשה שמחה בלבו וכמו שנאמר לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ (קהלת ט, ז) ולכן תמצא שִׂמְחָה אותיות שָׂח מָה והיינו לֵב אֶחָד [45] עולה מספר מָה [45] רצונו לומר על ידי השמחה שבלב אינו שח לב ולב אלא שָׂח לֵב אֶחָד.

גמרא מעלי' ליה עלויא. עיין פ"ו משנה ח' דדמאי בפירוש הרמב"ם:

תוס' ד"ה כגון כו' אכל הא פשיטא שיכול למחות בו. עיין לקמן דף צט ע"ב ברשב"ם ד"ה אמאי שלו לא הגיעו:

פתח הוא ותני ודרש. נראה דמר בר רב אשי הי' ממלא מקום אבותיו בחכמה ויראת חטא וקיי"ל כל ההתמנות הבן קודם לכל אדם וכמ"ש רמ"א בי"ד סס"י רמ"ה אלא שמג"א סי' נ"ג ססקל"ג כ' דבמוני התורה אין קדימה אל כל הגדול בחכמה טפי ושם במ"ש בתש"ו רשד"ם חי"ד סי' פ"ה בסופו וגם באמצע שם וכן כ' בעשרה מאמרות מאמר ח"ד ח"ב פי"ט ובתשו' גינת ורדי' חי"ד כלל ג' סי' ז' וסי' ח' פליגי בהנ"ל וכבר הארכתי בתשובותי [חת"ס חאו"ח סי' י"ג] ועיין בתשו' הנדפסת סוף תשו' רמ"א בשם הרב א' מה"ו שאול וע"ש וא"כ י"ל הם רצו למנות ר"א מדיפתי דהוה גדול טפי ומשמיא הסכימו להקים בן תחת אביו הממלא מקומו וע"כ כיון דעביד עובדא ועביד דינא לנפשי' ופתח בכלה שוב לא הי' כח בידם להורידו:

אמצרי דבי' נשי' לחד פי' שכ' תוס' דהוה נכסי' אביו צ"ל שכבר מת דלהכי קרי לי' נשי' על שם כי נשני אלקי' את כל עמלי ואת כל בית אבי וכמ"ש תוס' פ"ק דשבת כ"ג ע"ב וא"כ מוכח מזה דאע"ג דכבר מת אביו ועומדו הנכסים לחלוק מטרם שחלקו קנה זה קרקע אמצריהו ואפ"ה כופי' על מדת סדום והרי"א ן' מגיא"ש אמצרי' דבי נשא קרקע שהכניסה לו אשתו בנדוני' וצ"ל דלא גרס אחוה ולא אחויתי' אלא מיירי שהכניסה לו אשתו קרקע לנדן ושוב קנה שדה בשותפו' עם אחרי' ורצה שיתנו לו חלקו בלא גורל אמיצר קרקע אשתו ולא מיירו מחלוקו' יורשי' אלא ממשותפו' כי נכסי דבי בר מריון שיטת רש"י וראב"ד ורמב"ן דלא מצי למימר הכי בלא שום טעם כשיטת תוס' אלא דבעי למיהב טעמא למילתי' אלא לרש"י סגי במלתא בעלמא פעמי' שזו מתברכת וכו' ולרמב"ן צריך שיהי' עכ"פ א' קצת טובה וקרובה לנהר יותר מהשני' וזה דעת הרמב"ם ולחנם נתלבט בזה הכ"מ וכבר כ"כ בט"ז מדעתי' דנפשי' ובאמת שזהו דעת הרמב"ן וראב"ד ס"ל דמיירו שהי' הקרקע שבמיצר סמיכי וקרובה למיצר נכסי בר מריון שהי' עשור ומשלם ביוקר קרקעותיו הקרובים למצריו ע"כ רצו האחי' שיעלה גורלם שם כדי שימכרם ביוקר לבר מריון. ועכ"פ לדברי כולם אי ליכא שום טעם וסברא לא מצי למימר מעלי' לי' כנכסי דבר מריון והוה מדת סדום ודלא כהתוס' ולולא דמסתפינא הוי אמינא הא דתנינן תמן האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינינו' וי"א זו מדת סדום דמיירו בכי האי גוני שהאח אינו רוצה לוותר שיקח זה חלקו במיצר שלו אלא נטיל גורל ויהי' שלי שלי ושלך שלך ומעלי' לי' כנכסי דבר מריון שאינו מוכר קרקעותו כפי' תוס' ות"ק ס"ל זו מדה בינוני' ולא מדת סדום וכהתוס' וי"א ס"ל דהוה מדת סדום כיון שמקפיד בלי שום טעם וסברא:

משמיה דרבי עקיבא כוותיה. וליכא למימר בני חד מזלא נינהו שהרי ר''ע חכם ממנו הרבה: ולאו טעמא קאמר. במילתיה וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני: בריסתקא. שוק רשות הרבים: דמליך. השתא במתא מחסיא שעתיד להיות ראש הישיבה עכשיו: טביומי חתים. כשחותם באיגרת חותם שמו טביומי: קיימא לי שעתא. מזל: שדרו זוגא דרבנן לגביה. דמר בר רב אשי: לאימלוכי ביה. ליטול עצה ורשות להמליך את רב אחא: פתח ותנא. דרשה ונעשה ראש הישיבה: כל המריעין לו כו'. כלומר הואיל ונדחה השעה לא ימליכוני עוד: איש נבוב. כשהוא חלול בלא כרס מלאה: ילבב. כמה לבבות שאינו מסכים לדעת שלמה: ינובב בתולות. לב אטום כבתולות עושה נבוב וחלול: פשיטא חלק בכור וחלק פשוט. שני חלקין שהבכור נוטל אחד משום בכורה ואחד משום פשיטות יהבינן ליה אחד מצרא זו אצל זו שהרי שניהן חלקו הן והרי הן כחלק אחד: יבם מאי. המייבם את אשת אחיו דקם תחתיו לנחלה ונוטל שני חלקים מאי מי מצו אמרי ליה הואיל ומכח אחרינא קאתי לא יהבי להו ניהליה אחד מצרא זו אצל זו אי לאו מעליתא גבן בדמי: הבכור אשר תלד. ביבם קמשתעי דמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאיילונית והכי מדרש קרא יבמה יבא עליה וגו' והיה הבכור איזה מן היבמין יבא עליה הבכור אשר תלד וכגון שהיבמה בת וולדות היא פרט לאיילונית: דזבן ארעא אמצרא דבי נשא. קנה קרקע אצל שדה אביו: כי מטא למיפלג. עם אחיו בנכסי אביו: על מדת סדום. זה נהנה וזה לא חסר: אמרו אחי מעלינן ליה עילואי. לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות ומסתברא הא דרב יוסף בשדה בעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר השדות: תרי ארעתא אתרי נגרי. אם בית השלחין היא ויש לשני אחין לחלוק שתי שדות לכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל האחד מהן ורוצה שיתן אחיו זו הסמוכה לשלו: כגון זו כופין. דהא לקרקע השניה גם היא יש לה יאור להשקות ממנו: האי מדויל והאי לא מדויל. דרך היאורים לייבש כשנהר (שם) נמשכין ממנו מתמעט לפעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומר לו טול חלקך בשתיהם דלאו מדת סדום היא או תן לנו עילוי בדמי: תרתי. ארעתא יש להם לחלוק על חד נגרא ואחד מהן קנה קרקעו אצל האחת: כופין על מדת סדום. דכיון דאחד נגרא נינהו שתיהן שוות: ניחא לי לאפושי אריסי. טוב לי שיהא לך שתי שדות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת לי באמצע כדי שתרבה לך אריסין ותהא שדה שלי משתמרת יפה:
כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו. ובשילהי מרובה (ב''ק דף פ: ושם ד''ה לעולם) דקאמר רב אחא גופיה לעולם אין מטיבין לו איכא למימר דמתחל' אמר לא במהרה מטיבין שהיה מצפה שיחזירוהו לגדולתו וכשראה שלא החזירוהו שוב אמר לעולם אין מטיבין לו: חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. כדנפקא לן ביש נוחלין (לקמן דף קכד.) מדכתיב פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט: אמיצרא דבי נשי. אית דגרס בתר הכי אמרי אחוותא א''כ בי נשיה היינו חמיו ולא היו לחמיו בנים כי אם בנות ואית דגרס אמרי אחי א''כ בי נשיה היינו אביו [ועי' תוס' שבת כג: ד''ה דבי נשא]: כגון זה כופין על מדת סדום. תימה לר''י לרבה אמאי איצטריך קרא בבכור דיהבינן ליה אחד מצרא ואומר ר''י לפי שלא נתן לו כח הכתוב אלא כב' אחיו ואילו היו שני אחיו רוצים להשתתף לא כפינן לשלישי לתת להם חלק ביחד ועוד דבכור מתנה קרייה רחמנא כדאמר ביש נוחלין (שם) דכתיב לתת לו פי שנים ואין לכוף את הנותן ולאביי נמי אי לאו דקרייה רחמנא בכור ה''א יקום על שם אחיו כאילו הוא ואחיו קיימין וריצב''א מפרש דהא דאמר רבה כופין לא מדין תורה קאמר דבדין היה יכול למחות שכנגדו דאיכא קפידא ברוחות כדאמר בכמה דוכתין ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין והשתא אין להקשות כלל אמאי איצטריך קרא בבכור: מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. פירש הקונטרס בשדה הבעל שיכולים לומר שפעמים מתברכת משאר שדות ובתרתי ארעתא אתרי נגרי לא שייך למימר מעלינן כיון שצריך להשקות ואין מתברכת זו יותר מזו ואין נראה דגם אותם שצריך להשקות מתברכת אחת מהם פעמים יותר שאחת לוקה בשידפון ואחת אינה לוקה ופר''ת מעלינן כנכסי דבר מריון לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו אם לא בדמים יקרים כמו בני מריון שהיו עשירים ולא היו מוכרים קרקעותיהם אלא בדמים יקרים ותרתי ארעתא אתרי נגרי לא קאי אעובדא דההוא גברא אלא מילתא באנפי נפשיה כלומר שתי שדות שיש לכל אחד נגר ורוצה האחד שיחלקו כל אחת לשתים שיקח חצי שדה זו וחצי שדה זו אמר רבה כופין על מדת סדום ויטול כל שדה שלם כדי שיהא לכל אחד חלק אחד מצרא וכן יש לפרש תרתי ארעתא אחד נגרא שהנגר מפסיק בין שתי השדות ואם יחלקו כל שדה לשתים לא יהיה חלקו אחד מצרא והשתא בהני לא שייך למימר מעלינן כנכסי דבי בר מריון דאטו אם האחד רצה לחלוק לעשרים נאמר שיחלקו משום מעלינן ולשון מעלינן נמי אינו מתיישב

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד