בבא בתרא י ע"ב

דף י - ב

ואי זו היא צדקה שמצילתו ממיתה משונה זו צדקה שהנותן  נותנה ואינו יודע למי נותנה ^[27], והעני נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה.

ומה שאמרו שהצדקה המעולה היא הצדקה שנותנה ואינו יודע למי נותנה, הוא לאפוקי מהצדקה דנתן מר עוקבא. בכתובות [סז ב] מבואר, שמר עוקבא היה רגיל להניח כל יום ארבע זוזים בחור שעשוי במפתן דלת העני. ובצדקה זו ידע הנותן למי הוא נותן את הצדקה, ואין זו הצדקה המצילה מדין גהינם.

ומה שאמרו שהצדקה המעולה היא הצדקה שהעני נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, הוא לאפוקי מהצדקה דנתן רבי אבא.

שהיה צורר את הכסף בסודרו, ומפשיל את סודרו לאחוריו, ובאו עניים ונטלו מהכסף ללא שרב אבא ראה מי נוטל. וצדקה זו אף שלא ידע הנותן למי נתן, אבל הנוטל ידע ממי נטל.

ואלא היכי ליעביד? כיצד יעשה אדם צדקה באופן המעולה ביותר בצורה שלא ידע הנותן למי נותן ולא ידע הנוטל ממי נטל? ליתיב לארנקי של צדקה! והגבאים יחלקו לעניים.

מיתיבי, הרי שנינו בברייתא, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? רבי אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים ^[28], רבי יהושע אומר ישמח אשתו לדבר מצוה קודם שיפקדנה ^[29].

וממשיכה הברייתא: רבי אליעזר בן יעקב אומר, לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה, אלא אם כן ממונה עליה אדם נאמן ^[30] כרבי חנניא בן תרדיון ואם אינו מוצא קופה שממונה עליה אדם כזה, לא יתן את הכסף לקופת צדקה אלא יחלקנו בעצמו ^[31] - וקשה כיצד אמרו דלעולם יתן אדם את כספו לקופה של צדקה.

ומשני

כי קא אמרינן מה שאמרנו שיתן אדם את כספו לקופה של צדקה, הוא רק באופן דממני עלה על קופה זו אדם נאמן כרבי חנניא בן תרדיון.

אמר רבי אבהו: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו בכי תשא כאשר אתה מונה אותם טול מהם כסף לצדקה, ועל ידי זה תתרומם קרנם ^[32]! וכמו שנאמר בפסוק 'כי תשא את ראש בני ישראל, ונתנו איש כופר נפשו'.

ואמר רבי אבהו, שאלו את שלמה בן דוד, עד היכן כחה של צדקה?

אמר להן, צאו וראו מה פירש דוד אבא בתהלים: 'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד'! ^[33]

רבי אבא אמר גודל כוחה של הצדקה נלמד מהכא ^[34] נאמר בישעיה 'הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו, לחמו נתן מימיו נאמנים' ודורשת הגמרא את הפסוק, מה טעם התברך האדם בברכות אלו דמרומים ישכון ומצדות סלעים משגבו, אין זה אלא משום דלחמו נתן לעניים ומימיו נאמנים!

ואמר רבי אבהו: שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא? אמר להם, כל שכנגד זקניו כבוד. ^[35] כלומר, זה שחולקים לו כבוד בעולם הזה מחמת חכמתו ולא משום עשרו ^[36].

ומביאה הגמרא מעשה המוכיח שהחכמים החשובים בעולם הזה, חשובים גם בעולם הבא.

כי הא דרב ^[37] יוסף בריה דרבי יהושע חלש חלה אינגיד, ומת.

אמר ליה אבוה, מאי חזית מה ראית בעולם הבא.

אמר ליה, עולם הפוך ראיתי, כי מי שהיו בעולם הזה עליונים מחמת עשירותם ולא מחמת חכמתם ^[38], בעולם הבא הם למטה, ואילו מי שהיו בעולם הזה תחתונים מושפלים מחמת עניותם, בעולם הבא הם למעלה.

אמר ליה אביו, אין זה עולם הפוך אלא עולם ברור ראית! כי העולם הזה הוא העולם ההפוך שמכבדים בו את העשירים ^[39].

והמשיך רבי יהושע לשאול את בנו: ואנן, היכי חזיתינן? היאך מחשיבים שם אותנו, תלמידי חכמים.

אמר ליה, כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם. כמו שבעולם הזה התלמידי חכמים חשובים ונכבדים, כן הוא בעולם הבא.

והוסיף ואמר רב יוסף לאביו: ושמעתי שהיו פמליה של מעלה אומרים, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שיודע לגרוס את תלמודו ^[40]!

ועוד שמעתי שהיו אומרים, דהרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן מרוב מעלתם ^[41].

מאן נינהו? מי הם אותם הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

אילימא אם הכונה לרבי עקיבא וחבריו, יקשה וכי רק משום שהיו הרוגי מלכות לכן אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם ותו לא? וכי לא היה להם עוד זכויות מלבד זה, הלא פשיטא שבלאו הכי גם ללא שהיו הרוגי מלכות, נמי לא היתה כל בריה יכולה להיות במחיצתם.

אלא הכונה להרוגי לוד, שהם האחים לולינוס ופפוס שהרגם טוריינוס הרשע, לאחר שנמצאה בת המלך הרוגה, וחשדו שישראל הרגה, גזרו להשמיד את ישראל, וקמו אותם שני אחים ואמרו אנו הרגנוה, כדי להציל את ישראל. ועליהם אמרו, דכיון שהיו הרוגי מלכות, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

תניא, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני, מהו שאמר הכתוב 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת'?

נענה רבי אליעזר ואמר, כך פירוש הפסוק - 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל, כי ישראל קרויים 'גוי' דכתיב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ומה שאמר הפסוק 'וחסד לאומים חטאת' פירושו דכל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין, חטא הוא להן ולא מצוה, לפי ^[42] שאינם עושין את הצדקה וחסד אלא להתגדל בו כדי להאריך את ימיהם ^[43], כמו שנאמר: כורש ציוה לתת ליהודים בקר וצאן כדי 'די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא שיקריבום הכהנים לריח ניחוח לה' ומצליין לחיי מלכא ובנוהי' ויהיו מתפללים על חיי המלך ובניו. הרי שכל מטרתו של כורש במה שנתן קרבנות היא לטובת עצמו בלבד שיתפללו עליו.

ומקשינן: ודעביד הכי וכי מי שעושה צדקה באופן זה שמתכוין לטובת עצמו לאו צדקה גמורה היא? והלא תניא, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור! ^[44] ואם כן מדוע הגויים הנותנים צדקה לטובת עצמם, נחשבת להם צדקה זו כחטא.

ומשנינן: לא קשיא. כאן בברייתא שמבואר דהנותן צדקה לטובת עצמו הרי זה צדיק גמור, זהו בישראל שנותן צדקה. כי ישראל דעתו לשמים, ואף אם לא יחיה בנו אינו מתחרט על נתינת הצדקה ואינו מהרהר אחר מידת הדין ^[45]. ואילו כאן שדרש רבי אליעזר דאומות העולם הצדקה נחשבת להם לחטא, הלא הוא בצדקה שנותן עובד כוכבים ועובד כוכבים שנותן להנאת עצמו צדקתו נחשבת לחטא, שהרי אינו נותן אלא על דעת כן, ואם לא תתקים משאלתו הוא מתחרט על נתינת הצדקה.

נענה רבי יהושע ואמר על מה ששאל רבן יוחנן בן זכאי מהו שאמר הכתוב 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת', ופירש רבי יהושע:

'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל שנקראים 'גוי', כמו דכתיב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד'. ומה שאמר הפסוק 'וחסד לאומים חטאת' פירושו שכל צדקה וחסד שעובדי כוכבים עושין, חטא הוא להן ולא מצוה, לפי ^[46] שאין עושין את הצדקה אלא כדי שתמשך מלכותן לאורך זמן.

שנאמר בספר דניאל, שפתר לנבוכדנצאר את חלומו, שעתיד נבוכדנצאר להטרד ממלכותו ולהיות עם בהמה וחיה. ואז יעץ דניאל לנבוכנצאר: 'להן מלכא מלכי ישפר עליך, לכן תיטב בעיני המלך עצתי, וחטיך בצדקה פרוק, ואת חטאך תפדה בצדקה ועויתך במיחן עניין ואת עוונותיך תכפר על ידי שתחון את העניים, והן אז אם תשמע לעצתי ותיתן צדקה תהוי ארכא לשלותיך תהיה ארוכה שלותך ותשב על מלכותך בטח. הרי, שאין הגוים נותנים צדקה אלא כדי שתמשך מלכותם ^[47].

נענה רבן גמליאל ואמר: כך יש לפרש את הפסוק 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת', ופירש רבן גמליאל 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל שנקראים 'גוי', כמו דכתיב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד'. ומה שאמר הפסוק 'וחסד לאומים חטאת' פירושו דכל צדקה וחסד שעובדי כוכבים עושין חטא הוא להן ולא מצוה, לפי שאין עושין את הצדקה אלא כדי להתיהר בו.

וכל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר 'זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון' ודורשת הגמרא את הפסוק, שהלץ ידון ב'עברה'. ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר על יום הדין 'יום עברה היום ההוא'.

אמר רבן גמליאל: על אף כל הדרשות שדרשו על הפסוק 'צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת', עדיין אנו צריכין לדרשת רבי אלעזר שהיה מהר המודעי, שרבי אלעזר המודעי אומר כך יש לפרש את הפסוק: 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל הקרויים 'גוי' דכתיב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', ומה שאמר הפסוק 'וחסד לאומים חטאת' כך פירושו: כל צדקה וחסד שעובדי כוכבים עושין, חטא הוא להן ולא מצוה לפי שאין עושין צדקה זו אלא לחרף אותנו בו.

שנאמר כשהגלה נבוזראדן את ישראל אמר לירמיה 'ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו ולכן היה לכם הדבר הזה' - ובשעה זו עשה נבוזראדן צדקה עם ירמיה שהיה מתיר אותו מן האזיקים, ובאותה שעה חירף את עם ישראל. הרי שאין הגויים עושים צדקה אלא כדי לחרף את עם ישראל. ^[48]

נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר, כך יש לפרש את הפסוק 'צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת': 'צדקה תרומם גוי וחסד' לישראל! כלומר שהמילה 'וחסד' הכתובה בפסוק מוסבת על ישראל, ולא כמו שדרשו שאר האמוראים ^[49]. והמשך הפסוק הוא 'ולאומים חטאת' כלומר שלגויים יש חטא בלבד ואין בהם צדקה וחסד.

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ^[50], ולעובדי כוכבים אינו נותן אלא חטאת בלבד, ואילו לדבריכם נאמר על הגויים 'חסד'.

וקשה: ממה שאמר רבי יוחנן 'נראין דברי רבי נחוניה בן הקנה מדברי ומדבריכם', מכלל, מכך יש ללמוד, דהוא, רבי יוחנן עצמו, נמי אמר גם דרש פסוק זה, ועל דרשתו זו אמר שנראין דברי רבי נחוניה יותר מדברי.

ומאי היא? מהי הדרשה שדרש רבי יוחנן - דתניא, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי, כשם שקרבן החטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם. כי רבי יוחנן דרש את הפסוק 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת', באופן שכל הפסוק עוסק באומות העולם. כלומר שהצדקה שעושים הגויים תרומם אותם והחסד יכפר עליהם כקרבן חטאת ^[51].

איפרא הורמיז [שם אשה ^[52]] אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי שלחה ארבע מאות דינרים לקמיה דרבי אמי כדי שיתנם לצדקה ^[53] ולא קבלינהו ולא קיבל רב אמי ממנה.

ושוב שדרינהו שלחה את המעות קמיה דרבא, וקבלינהו משום שלום מלכות.

כאשר שמע רבי אמי שרבא קיבל את המעות, איקפד על רבא, ואמר: וכי לית ליה, האם רבא אינו סובר את מה שכתוב בפסוק 'ביבש קצירה תשברנה, נשים באות מאירות אותה'!? ופירוש פסוק זה הוא, כי בשעה שיכלו הזכויות שיש ביד הגויים, ותתיבש לחלוחית מעשי הצדקה שהיו בידם, אז ישברו, ואז אפילו עם חלש כנשים יוכלו להדליק ולבער אותם ^[54]. ואם כן, אין לעזור להם לעשות מעשי צדקה, כדי שישבר כוחם.

ומבארת הגמרא מה היתה דעתו של רבא שנטל את הכסף:

ורבא נטל את הכסף משום שלום מלכות.

ומוסיפה הגמרא דרבי אמי נמי סבר שיש לקחת את הכסף משום שלום מלכות ^[55] אלא שהוא סבר דאיבעי ליה למפלגינהו שהיה על רבא לחלק את הכסף לעניי עובדי כוכבים כדי שלא תהיה זכות צדקה למלכה.

ובאמת רבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו ^[56] ורבי אמי דאיקפד ומה שהקפיד עליו רב אמי הוא משום שחשב שרבא נתן את המעות לעניי ישראל, משום  דלא סיימוה קמיה שלא סיימו לספר לו שרבא נתן את המעות לעניי הגויים.

ואינו יודע למי נותנה. לאפוקי ממר עוקבא דמנה לצדקה אצינורא דדשא של עני העני לא היה יודע מי נתנה שם ומר עוקבא יודע איזה עני נטלה. נוטלה העני ואינו יודע ממי נטלה. לאפוקי דר' אבא דצייר בסודריה ומפשילו לאחוריו ואתי עני ושרי ושקל. עני היה יודע ממי נוטל ור' אבא אינו יודע איזה עני נוטלה: יתן לארנקי של צדקה ולא ידע העני מי נתן והנותן לא ידע מי נטל:

ישמח אשתו בדבר מצוה. שיפקדנה שלא בזמן עונה:

אלא א"כ ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון שהיה אדם גדול והיה יודע לבדוק למי יתן אלמא (דלא) [דאי לא] מצינן למשכח ממונה כגון זה. הוא עצמו מפזרן ונותן. כי אמרינן נמי דיתן לארנקי בשיש ממונה עליה כר' חנינא בן תרדיון. אי לא יפזרן הוא עצמו:

אמר לו בכי תשא. משום דכתי' שם ונתנו איש כופר נפשו:

אמר להן כל שכנגד זקניו כבוד. זה שקנה חכמה כלומר כל שחולקין לו כבוד בשביל חכמתו ולא משום עושרו:

עליונים למטה. כלומר אותן שהן עליונים בעולם הזה בשביל עושרם ולא בגין חכמתם ושם בעולם הבא שרוין למטה:

ותחתונים בעולם הזה שהם חכמים ומסכינין ובני מעשים טובים לא חשיבי הכא. לעולם הבא שרוין למעלה: ואנן מאי כלומר איך תלמידי חכמים (האיך)חושבין אותם שם: כי היכי דחשיבין הכא חשיבין התם והיינו נגד זקניו כבוד:

ותלמודו בידו. בגירסא:

ר' עקיבא ועשרה חביריו. פשיטא כלומר בלא זכותא דהריגה דהוו צדיקין גמורים:

הרוגי לוד. שפעם אחת נמצאת בת מלך הרוגה ומושלכת ברחוב ולא נודע מי הרגה וחשדו לכל היהודים ורצה המלך לשלוח יד בכולן עד שבאו שנים ומסרו עצמן ואמרו שהן הרגוה והצילו את כולם על ידן:

כאן בישראל. ודאי מעליותא היא דאעפ"כ לבו לשמים לשם מצוה אבל הרבה אומות אין עושין אלא לצורך עצמן ולא לשם שמים ומשום הכי דלא עבדיתו צדקה כו':

ויבא ויעש וגו' כי אי גונא מחרפין אותן. ור' נחוניא דריש הכי צדקה תרומם ישראל וחסד דמשים צדקה וחסד לישראל. וכל מה שאמרו הרבה אומות עושין חטאת הוא להן מכלל דהא ריב"ז דריש האי קרא כשם שחטאת קרבן חטאת מכפר על ישראל: לקמיה דר' אמי דהוי גבאי ליתנם לצדקה: איקפד על רבא דקבלינהו:

אמר לית ליה לרבא ביבש קצירה תשברנה. כלומר כעין שהקציר מבושל יפה משברין אותו כך כשימלא ספקם ומגרש אותם מחטאתם תשבר זרועם נשים באות מאירות כגון אריתי מורי כלומר שאפי' הנשים (אין) יכולין למשול בם והיכי עביד רבא דקביל צדקה מהן להימשך מלכותן בזכות הצדקה: ור' אמי דאקפד לא סיימוה קמיה דחילקו לעניי עובדי כוכבים דאין להם זכות בכך:

הצדקה יש בה מדרגות מדרגות מהם שנתבארו בכאן ומהם שנתבארו במקום אחר מדרגה עליונה שבה ליתן לו או להלוותו בכדי שיוכל לעשות סחורה או שותפות או למנותו על שלו עד שירויח ולא יצטרך לבריות על זה נאמר והחזקת בו שניה לה מה שאמרו בגמ' שקלים אשרי משכיל אל דל שהוא מסתכל במצוה היאך יפה לעשותה כשרואה בן טובים שירד מנכסיו אומר לו שמעתי עליך שירושה באה לך ממקום אחר טול מעות הללו ואתה פורע מן דהוה נסיב אמר ליה תהא מתנה וכבר נאמרה כיוצא בזו בפרק מציאת האשה כמו שנבאר למטה שלישית לה שנותן ואינו יודע למי נותן וכן הלוקח איני יודע ממי לקח וזו היתה לשכת חשאים שבמקדש שהיו חסידים שבדור נותנים שם בחשאי והצנועים מתפרנסים כמו שיתבאר במסכת שקלים ומזה המין נתינת מעות לקפה של צדקה כל זמן שהממונה הגון ומוחזק בכשרות רביעית שהנותן יודע למי נותן אבל אין הנוטל יודע ממי נטל כגון קצת החכמים שהיו משכימים בסתר ומשליכין צרור כספים בפתח העניים חמישית שהנוטל יודע ממי נוטל ואין הנותן יודע למי נותן כגון קצת החכמים שהיו צוררין מעות ומפשילין לאחוריהם ועניים באים אחריהם ונוטלין ששית שנותן מיד ליד וקודם שיבא העני שואל שביעית לאחר שישאל ומתנה הוגנת שמינית פחות מן הראוי אלא שנותן בסבר פנים יפות תשיעית פחות מן הראוי ובפנים זעומות וכדי בה בזיון לנותן ולמקבל יש מדרגה אחרת בצדקה אלא שאינה ראויה למנות והוא הנותן לקנות לו שם ולהתגדל ולפרסם עצמו עליהם וזו אינה מדת ישראל והיא מדה מגונה עד למאד לא דיו שאינה נחשבת בצדקה אלא שהוא נקרא חוטא ועליה נאמר וחסד לאומים חטאת ומ"מ הנותן לכונת נטילת פרס כגון האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לעולם הבא או שתמשך הצלחתי וכיוצא באלו הרי זו צדקה גמורה ובלבד במי שאם לא נתקיימה מחשבתו אינו קורא תגר ואינו מתחרט על שנתן ולא הועיל כאלו היה שכר רופא ואינו מהרהר אחר מדותיו של מקום אלא שמצדיק עליו את דינו:

אחד משאר אומות שבא ליתן מעות לארנקי של צדקה אין מקבלין הימנו ואם הוא נכבד ויש במניעת קבלתו צד חשש איבה מקבלין ומפרנסין מהם עניי גוים הואיל ובסתם נתנם ואין כאן גנבת הדעת שמ"מ שם צדקה עליה שהרי אף משלנו אנו חייבים לפרנסם כמו שאמרו מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום וכן שמכסין אותם עם עניי ישראל ומ"מ אם פרט ואמר לעניי ישראל או לפדיון שבויים או לבית הכנסת או לאיזה דבר בפרט אין גונבין את דעתו לשנות בדבריו כלום והוא שאמרו למעלה על אחת ממלכות הגוים ששלחה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף ואמר לו השליח בשמה ליהוו למצוה רבה ודקדק רב יוסף במצוה רבה וגמר את הדין בה לפדיון שבויים וישראל היוצא מכלל הדת יראה שאם להכעיס ולבו עמו אין מקבלין הימנו כלל וכן עני ישראל אסור לו ליטול צדקה מן הגוים והתבאר בסנהדרין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מקבל ואם לא היה יכול לחיות בצדקה של ישראל ואף מן הגוים אין יכול ליטלה בצנעה הרי זה מותר:

התבאר בפרק מציאת האשה על מצות הצדקה שאם כח היכולת מגיע לכך שהיא עד שימלא חסרונו בכסות ובדירה וכלי תשמיש ולהשיאו אשה ואם היא אשה להשיאה לאיש ואם היה דרכו לרכוב על סוס ולרוץ עבד לפניו אין מדריכין אותו ממקום למקום אלא על דרך זה שהוא רגיל בו ומ"מ כיון שנתמלא חסרונו אי אתה מצווה להעדיף לו עד שלא יצטרך לשאול לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו וכן התבאר שם שאם אין לו ואינו רוצה ליטול מרוב צניעותו פותחין לו לשם מתנה ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה ואין גובין הימנו אבל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס ומפיל עצמו על הצבור אין נזקקין לו כלל עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אפילו היו כלי כסף וזהב אין התנצלות ליודע על שאינו מוכר אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו והמעלים עין עובר בו ומ"מ דוקא בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבוש אבל שאר כלים כגון מחרשה או מגררת או עלי ומכתשת וכיוצא בהן מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה מצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר"ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים:

בפרק הגוזל בתרא התבאר שגבאי צדקה אין לוקחין מן הנשים והעבדים והתינוקות אלא דבר מועט בכדי שהדעת נותנת שאין כאן גנבת הבעלים או שמן הסתם מוחלין הם בכך לפי מעלת הבעלים וכבודם ועשרם ובתוספתא אמרו שם בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצץ ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואין חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:

בהרבה מקומות התבאר שקרוביו של אדם קודמים לעניי שאר העם ועניי העיר קודמין לעניי עיר אחרת והתבאר בתוספתא במסכת בבא קמא פרק הגוזל שהאומר תנו כך וכך לעניים ינתן לעניי אותה העיר:

במסכת מגלה התבאר על יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו או פסק על עצמו צדקה שנותנה לעניי אותה העיר שהלך לשם אבל רבים מפרישין ומפקידים לגבאי העיר להוציא עצמם מן החשד וכשחוזרין למקומם נוטלין מיד הגבאי ומחזירין ונותנין לעניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שכבר הפרישו ורבים שאמרו יש מפרשים דוקא בעשרה ואם היה בעיר שנדרו לשם חכם המתעסק בצרכי צבור ודאי על דעתו נדרו ונותנין לו והוא מחלק לפי דעתו והם אומרים שהוא צריך לחלקה בין שתי העיירות:

במסכת ראש השנה יתבאר שהצדקה הרי היא בכלל הנדר לענין בל תאחר ולא עוד אלא שאין בה שיעור שלשה רגלים אלא משבאו עניים לידו ולא נתן עבר ויש מפרשים משתבעה הגבאי כמו שכתבנו שם ואע"פ שלקט שכחה ופאה נכללו שם באיסור שלשה רגלים יראה שצדקה הבאה מאליה שאני ואם אין שם עניים מזומנים מפריש ומניח:

במסכת נדרים התבאר שיש יד לצדקה כשאר הנדרים והוא שאם אמר סלע זו לצדקה ואח"כ אמר זו כזו אף השניה צדקה ולא סוף דבר בזו שהתפיס בפירוש ואין זה נקרא יד אלא נדר גמור אלא אפילו לקח השניה ואמר וזו אף השנייה צדקה:

במקום אחר התבאר שהנודר צדקה ולא פירש כמה עליו ליתן עד כדי שיעור שמשם ואילך יודע בעצמו שלא נתכון לכך:

בפרק מציאת האשה התבאר עוד שהאשה קודמת לאיש לפרנס ולהלביש ולהשיא מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש והמשיאין את היתומה אם יש מעות בקופה משיאין אותה לפי כבודה ולעולם אין פוחתין מחמשים זוז של כסף מדינה ובמסכת הוריות התבאר כן על פדייתן מן השבי אלא שאם נתבעו שניהם לעבירה האיש קודם וכן אם היו עניים או שבויים הרבה ואין בכיס כדי פרנסת כלם מקדימין את המעלה לפחות כהן ללוי לוי לישראל ישראל לחלל חלל לשתוקי שתוקי לאסופי אסופי לממזר ממזר לנתין נתין לגר גר לעבד משוחרר לפי שהמשוחרר היה בכלל ארור ומ"מ דוקא שאין שם יתרון חכמה אבל אם יש שם יתרון חכמה כל הגדול בחכמה קודם אפילו ממזר לכהן גדול ואם היה אחד מהם אביו או רבו קודם להם ורבו קודם לאביו אא"כ היה אביו תלמיד חכם כמו שהתבאר בפרק אלו מציאות:

התבאר בסדר זרעים שמי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי ואם יש לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה ואם יש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו באו לו אלף כאחד נוטלן היו לו מאתים ויש עליו חוב או כתבה כנגדן הרי זה נוטלן היו לו קרקעות ונמכרים עתה בזול יש בזה צדדין להקל ולהחמיר וכבר ביארנום בבבא קמא פרק ראשון במסכת חולין התבאר על מי שהוא בדרך ואין לו מה יאכל אע"פ שהוא עשיר במקומו מאכילין אותו לקט שכחה ופאה ומעשר עני ומן הקופה ואף כשיגיע לביתו אינו חייב לשלם מ"מ עני הוא באותה שעה ומ"מ ישתדל אדם שלא לקבל כל כמה שאפשר לו לדחוק עצמו אפילו על ידי אומנות מכוערת הואיל ואין בה צד עברה ומגדולי החכמים היו עושין עצמם חוטבי עצים ושואבי מים ושאר אומניות הפחותים שלא לקבל מאחרים כלום וכל שאינו צריך ומרמה את הבריות ונוטל התבאר במסכת כתובות שלא את הבריות הוא מרמה אלא הוא עצמו ואינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כן:

במסכת גיטין התבאר שאף מי שמזונותיו מצומצמין עושה מהם צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אם רואה שהוא מותיר מצוה עליו לפרנס אחרים בהרוחתו לפי מה שרואה הצרך והכל לפי מה שעיניו ראות:

יש בקצת מקומות שאר פרטים בענין הצדקות ומ"מ כבר גלגלנו רוב ענינים שבה בכאן והנשארים יתבארו במקומן איש על דגלו ולא נמנענו מלכתבם בכאן אלא שאינן ענינים הדומים לאלו שבאו או שנתגלגלו על ידינו בכאן ומעתה נשוב לשאר דברים שהנחנו בסוגיא זו ואלו הן:

כבר ביארנו במסכת מועד קטן ובמסכת מגלה ששלשה ענינים יש במצורע והם ימי הסגרו וימי חלוטו וימי ספירו וכן ביארנו שהמוסגר והמוחלט מטמא אף באהל על צדדין ידועים שבארנום במסכת ברכות ואין בין מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה וימי הספירה הם למי שנטהר מתוך החלט שהנטהר מתוך והסגר אינו צריך לספירה אבל המוחלט שנתרפא ונטהר מתוך חלוטו הוא הוא שסופר שבעה בין הבאת צפרים הבאות ליום ראשון לטהרתו ונכנס למחנה להבאת הקרבן שביום השביעי ומותר לבא בביתו ואותן השבעה הם נקראים ימי ספירו וכל אותן ימי ספירה נכנס לפנים מן החומה וטהור מטומאת משכב ומושב אבל עדין הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ולא במשא שהרי מטמא בגדיו וכל שמטמא בגדים מטמא אדם:

הנבלה אע"פ שאינה כנדה ויולדת וזב וזבה לטמא משכב ומושב מ"מ אב הטומאה היא להיות כזית מבשרה מטמא אדם במגע ובמשא וכלים במגע ומ"מ אין הנוגעה מטמא אף כלים שעליו אבל הנושאה מטמא אף כלים שעליו בשעת נשיאתו אבל אינו מטמא לא אדם ולא שאר כלים אף בשעת נשיאתו השרץ אף הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע אבל אינו מטמא במשא אפילו אדם והנוגעו אינו מטמא כלים אף בשעת מגעו אפילו כלים שעליו שכבת זרע אף הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע לבד בין הנוגע בין הרואה אלא שהנוגע בכעדשה והרואה בכל שהו והנוגע אינו מטמא בגדים אף בשעת מגעו ואף כלים שעליו ומה שאמרו בכאן על שרץ ושכבת זרע לאו משום דמטמא בגדים פירושו בשהבגדים נוגעים בשכבת זרע או בשרץ:

ראוי לאדם להתבונן תמיד ולפשפש במעשיו כל שכן כשמגיע איזה עונש לידו שראוי לו לפשפש על איזה עון בא אותו עונש לידו ולא שיחשוד משפטי השם להיותם נגזרים על צד בלתי ישר או שיקשה ערפו על העונש עד שיחשוב עליו שהוא מקרה אבל יחשוב שכל מה שהגיעו הוא מן הדין ולפי העונש יפשפש על העברה שבידו שהעונש הבא הוא על הצד מה שהוא ראוי לו לפי העברה כמו שאמרו אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו ואפילו ניצל מן העונש הואיל ובא עליו לנסיון אל יתרשל בכך לא בחנם הביאוהו לידי כך מעשה היה באחד מן החכמים שהיה עולה בסלם ונשמט רגלו עד שכמעט שנפל לקרקע דרך חבטה שהוא מן הדינין הדומים לסקילה והיה נבוך על עצמו היאך היה בא לידי עונש סקילה ולא מצא בעצמו צד חלול שבת או איסור ע"ז שדיניהם בסקילה ואמר לו אחד מתלמידיו שמא התרשל במצות הצדקה שהמעלים עין ממנה דומה לאיסור ע"ז כמו שכתבנו וכל העושה כן לא במהרה הוא חוטא:

כבר התבאר בהרבה מקומות שאין רנה של תורה אלא בלילה והיא שעה נכבדת להתבודד ולהשיג הדברים הגבוהים והעמוקים והוא המשל בראיית התמונה והוא אמרם אשבעה בהקיץ תמונתך ודרשו בו אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם והקב"ה משביען מזיו שכינה כלומר בסבת היקיצה והתעורה זכינו לשבוע ולהביט בתמונתו ית' והוא המשל על אמתת הענין על תכלית מה שאפשר בו:

לעולם ישתדל אדם להיותו אהוב אצל הבריות שכל האהוב למטה כלל מסור עליו שהוא אהוב למעלה דרך צחות אמרו שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העולם הבא אמר לו נגד זקניו כבוד כל שהוא אהוב ונכבד אצל זקניו הוא הוא בן העולם הבא:

קכז. א"ר חייא בר אבא רבי יוחנן רמי כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות שתי צדקות הללו למה אחת שמצילתו מדינה של גיהנם והיינו דכתיב בה עברה דכתיב יום עברה היום ההוא ואחת שמצילתו ממיתה משונה ואי זו נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה לאפוקי מדרבי אבא ודמר עוקבא דמיפרשי בכתובות בפרק מציאת האשה (כתובות סז,ב) אלא היכי ליעביד ליתיב לארנקי של צדקה מתיבי ר"א בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לתוך ארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון. ואסיקנא כי קאמרי' דליתיב לתוך ארנקי של צדקה בדקא מימני עלה כר' חנניא בן תרדיון. אלא היכא דלא מימני עלה גברא דמהימן כרבי חנניא בן תרדיון מיתבא לענייא גופיה טפי עדיף. ואפילו היכי דמימני עלה כרבי חנניא בן תרדיון נמי הני מילי במאי דיהיב איניש מנפשיה ולא קא בעי עניא מיניה ולא מידי, דכי האי גוונא כי איכא ארנקי של צדקה דממני עלה כר' חנניא בן תרדיון מיתבה לתוך ארנקי של צדקה עדיף, אבל היכא דאתי עניא לגביה וקא בעי מיניה לפרנוסיה מיחייב למיתב ליה מיד לפום מאי דמטיא ידיה ואסיר ליה לאסמוכי אארנקי של צדקה, דילמא אדהכי והכי מאית בכפנא כמעשה דנחום איש גם זו (תענית כא,א), אלא במידי דלא מטייא ידיה דידיה א"נ בעניי דרמו עלייהו דקיץ להו, ולא כל כמיניה דעניא למישקל מארנקי של צדקה מאי דקייץ ליה ולמדחק ציבורא זימנא אחריתי:

קכח. אמר רבי אבהו שאלו את שלמה מלך ישראל עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכן מצודות סלעים משגבו מה טעם מרומים ישכן מצודתו סלעים משגבו משום דלחמו נתן מימיו נאמנים:

קכט. ואמר רבי אבהו שאלו את שלמה איזה הוא בן העולם הבא אמר להם ונגד זקניו כבוד כי הא דיוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש אתנגיד א"ל אבוה מאי חזית א"ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה א"ל בני עולם ברור ראית ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם מאן נינהו אילימא ר' עקיבא וחביריו ת"ל דהא איכא תורה ומע"ט אלא הרוגי לוד:

קל. תניא אמר להם ריב"ז לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל חסד וצדקה שאומות העולם עושים חטאת הוא להם שאין עושים אלא כדי להתגדל בו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ולבנוהי. ומקשי' ודעביד הכי לאו מעליותא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור בישראל דעיקר מילתא לשם שמים קא מכוון וכי אמר בשביל שיחיו בני שיעסקו בתורה ובמצות הוא דקאמר, וכי אמר נמי בשביל שאזכה לחיי העולם הבא כדי שיוסיף לדעת את בוראו קאמר, אבל באה"ע דכי קא מכווני להנאה דגופייהו קא מכווני לאו מעליותא היא:

קלא. נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטאת הוא להם שאין עושין אלא להתייהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם שנאמר יזיד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנא' יום עברה היום ההוא:

נותנה ואינו יודע למי נותנה כו'. מפורש פרק מציאת האשה:

מה יעשה אדם ויהיו לו בנים ר"א אמר יפזר כו'. אפשר שסמך על מה שפירש דוד במזמור דמייתי בסמוך אשרי איש ירא ה' וגו' גבור בארץ יהיה זרעו דור וגו' וסיים בו שלכל זה זכה לפי שפזר נתן לאביונים וגו' וק"ל:

אמר משה לפני הקב"ה במה תרום כו'. לפי שבחומש הפקודים נאמר בלשון צווי לרבים שאו את ראש וגו' אתה ואהרן ואתכם יהיו איש וגו' וכאן שינה לומר בלשון יחיד למשה לבד ולא נאמר בלשון צווי וע"כ דרשו שזה הכתוב הוא תשובה לשאלת משה במה תרום קרן ישראל וא"ל הקב"ה כי תשא אם באת לשאת ראשם וכו' כפי' רש"י כי ע"י נדבתם למשכן נתרוממו ישראל מכל האומות שירדה השכינה בישראל וכן אמרו במדרש צדקה תרומם גוי בנדבה שהביאו ישראל למלאכת המשכן נתן להם תלוי ראש ע"י משה וק"ל:

שאלו את שלמה כו' מה פירש דוד אבא פיזר וגו'. שלמה גופיה אמר נמי הכי צדקה תרומם גוי אלא שאפשר לומר דוקא בגוי וממלכה שעושין צדקה כדלקמן אבל שאלו לו על היחיד ועוד נראה לפרש דמהאי קרא צדקה תרומם וגו' למדו ששאלו על כך לשלמה והשיב להם צדקה תרומם וגו' שזו הוא שפירש דוד אבא שסיפר באותו מזמור כמה הצלחות זמניות ליראי ה' וטוב ממנו איש חונן ומלוה וגו' וסיים להוסיף עוד בצדקה עד היכן כחה שאמר פזר נתן וגו' קרנו תרום וגו' דהיינו צדקה תרומם שאמר שלמה:

רבי אבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון כו'. ניחא ליה לאתויי מהכא מדברי נביאים ויש לפרש האי קרא לפי הדרש ע"פ מ"ש בתענית פ"ג דאתתא שכיחא בביתא ויהבה ריפתא לעניים ומקרבה הנייתה ואנא יהיבנא זוזים ולזה אמר מה טעם מרומים ישכון כי מצודות שעושה לו בסלעים מלשון מטבע וזוזים וסלעים שנותן לעני היא משגבו ויותר מזה כי לחמו נתן ומימיו כי הם נאמנים ושלמים דמקרבא הנייתן לעניים לאכול ולשתות טפי מנותן סלעים ומעות שצריך לטרוח ולקנות ודקדק לומר ניתן בלחם ולא נותן כי הלחם ומים ניתן על ידי האשה דשכיחא בביתא ודקדק לומר לחמו ומימיו שיתן מלחמו ולא מלחם אחר בפחות ממנו וכן ממימיו אם גם הוא שותה מים וק"ל:

שאלו את שלמה איזה בן עוה"ב כו'. יש לפרש ע"פ מ"ש פ' החליל חסידים ואנשי מעשה היו אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו והוא פירוש הכתוב וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' אבל הימים שהם נגד זקניו שהוא הילדות יהיה כבוד שלא יתבייש ממנו בזקנותו ומייתי כי הא כו' עליונים למטה כו' שהיו בכבוד בעוה"ז יתביישו כשיהיו למטה בעוה"ב ביום תוכחה אבל אנן כי היכי דחשבינן הכא חשבינן נמי התם ולא נתבייש ועוד יש לפרש ונגד זקניו כבוד שלא יתבייש ממעשה בני בניו שהולכים בדרך טובה כי בני בנים הרי הם כבנים ויהיה לו שיבה טובה כמו באברהם שמת ה' שנים קודם זמנו שלא יראה עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה ודבר זה מפורש בדברי שלמה עטרת זקנים בני בנים כו':

שהיו אומרים אשרי שבא לכאן ותלמודו בידו כו'. יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים:

ר"ע וחביריו משום הרוגי מלכות ותו לא כו'. ר"ל משום הרוגי מלכות יש להם מחיצה ביחד בפני עצמן ותו לא והרי יש לצדיקים מעלה יתירה לכל אחד ואחד מחיצה בפני עצמו לפי כבודו כמ"ש פרק הספינה כי על כל כבוד חופה מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו וק"ל:

שאין עושין אלא להתגדל כו' שנאמר כו'. אין זה מלשון גדולה וחשיבות דאם כן היינו להתייהר דלקמן אלא מלשון גדולה בשנים שיאריכו ימים כדמייתי ומצליין לחיי מלכא וגו' ומייתי נמי עלה סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני כו' וק"ל:

ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם יש להקשות בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כדאמרינן פרק השוחט ופרק ד' מיתות ויש ליישב ודו"ק:

נענה ר"ג כו'. שאין עושין אלא להתייהר כו' אמר ר"ג עדיין אנו צריכין למודעי כו' יראה דר"ג לא הביא בדבריו קרא על מה שאין עושין אלא להתיהר כמו שהביאו תנאי אחריני ראיה לדבריהם אלא שאמר על דברי ר"א ור"י שאמרו שאין עושין אלא להתגדל ולהמשך מלכותן דבישראל שרי כה"ג ובעכו"ם הוי חוטא לפי שאין מבקשין גידול שנים והמשך מלכות אלא להתייהר באותן שנים ומלכות לכך אמר ר"ג אנו צריכין למודעי דמתוך דבריו למדנו שהעכו"ם אינו עושה אלא להתיהר ולקנטר כמ"ש אלא לקנטר לחרף אותנו ולהתייהר עלינו כדמייתי קרא זד יהיר מתוך גאוותו מחרף ומתלוצץ אותנו וק"ל:

לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל כו'. יראה דצדקה וחסד הם ב' מדות קרובים לענין א' אלא שזה בממון וזה בגופו ולתנאי דלעיל צ"ל דנקט קרא צדקה לגבי ישראל לרבותא דאפי' הצדקה שהיא פחותה מגמ"ח כדאמרינן בסוכה דמרומם אותם ונקט קרא חסד במקום צדקה בעכו"ם דאפי' חסד שהיא גדולה שבמדות חטאת היא להם ולדברי ריב"ז נמי צדקה וחסד קאי כולה על עכו"ם ולזה אמר ריב"ז נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה שהוא נותן צדקה וחסד לישראל שהוא אחד מן הסימנים שיש באומה הישראלית כדאמרינן פרק הערל אבל אין בהם בעכו"ם מדת חסד כלל ולכך לא קאי חסד אלאומים כמו שדרשו כל הני תנאי לעיל אלא כרבי נחוניא דקאי חסד על ישראל:

כך צדקה מכפרת על עכו"ם לפי דרש זה קאי גם צדקה תרומם גוי על עכו"ם דנחשב לעכו"ם הצדקה וחסד שעושין במקום חטאת לישראל ולהכי לא מייתי בדרש דהכא גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך וגו' כמו שהביאו התנאים דלעיל וק"ל:

דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי א"ה כו'. ק"ק דרבי אבהו נמי אמאי לא קבלינהו משום שלום מלכות וה"ל למפלגינהו לעניי א"ה וי"ל דלא היו במקומו עניי א"ה וק"ל:

תוס' ד"ה עליונים למטה וכו' פירוש ר"ה דאמרו הגאונים וכו' היינו שראה שמואל וכו'. ויש לדקדק דלפי זה לא יתישב מה שאמר בתר הכי אמר ליה עולם ברור ראית וצ"ל דר"ל שהדבר אשר ראית הוא מצד הדין ומשפט צדק כי כל דרכיו משפט ואין עול ובודאי שיהיה שמואל ראוי לזה מצד העונש והשכר:

גמ' שם מאירות אותה כו' נ"ב פירוש מבעירות:

שם שלום מלכות איבעי ליה כו' כצ"ל:

גמרא אר"ג עדיין אנו צריכין למודעי. שבת (נ"ה ב) מגילה (ט"ו ב):

רש"י ד"ה יום עברה. ביום הדין משתעי כו'. עמש"כ בשבת (קי"ח):

גמ' שדרתינהו קמיה דרבא וקבלינהו משום כו'. נ״ב שהיה דר תחת ממשלתה ור״א היה דר בא"י שלא היתה תחת ממשלת שבור מלכא כי בעת ההיא הרומיים היו מושלים בא"י:

מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְפַזֵּר מָעוֹתָיו לָעֲנִיִּים. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דהמפזר מעותיו לעניים הרי זה רודף צדקה וכתיב רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא צְדָקָה (משלי כא, כא) ודרשו רבותינו ז"ל לעיל רצונו לומר שהקדוש ברוך הוא ממציא לו צדקה אחרת לעשותה נמצא הצדקה מולדת צדקה אחרת כמוה.
ואמרתי בס"ד רמז נכון לזה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בתהלים בפסוק פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד (תהלים קיב, ט) אם תחליף אותיות צְדָקָה בא"ת ב"ש חוזרים להיות אותיות צְדָקָה ממש! כזה א"ת ב"ש ד"ק ה"ץ, לרמוז דהיא עומדת לו לעד במקומה עד כאן דבריו עיין שם.
ואמרתי בס"ד שיבא הרמז הזה לנכון על דרך האמור דהצדקה יולדת לאדם צדקה אחרת לעשותה וכמו שנאמר רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד (משלי כא, כא).
ובזה מובן המאמר כאן הַמְּפַזֵּר מָעוֹת לַעֲנִיִּים שהוא רֹדֵף צְדָקָה דאז צדקה זו מולידה לו לעשות צדקה אחרת כמוה דנמצא צדקה יולדת צדקה כן הוא הזכר יוליד זכר כמוהו ולא יוליד נקבה.
ובאופן אחר נראה לי המאמר מְפַזֵּר צְדָקָה 'לַעֲנִיִּים' פירוש אינו נותן הצדקה כולה לעני אחד אלא מפזרה לעניים הרבה יזכה לבנים זכרים כלומר יבואו לו בנים זכרים הרבה ולא בן זכר אחד דוקא והוי מדה כנגד מדה כי כל משפיע נקרא זכר והוא חילק השפעתו להרבה שנעשה בסוג זכר הרבה לכן יזכה שיוליד זכרים הרבה.
ועוד נראה לי בס"ד דרך הלצה הטעם שיזכה הַמְּפַזֵּר מָעוֹת לַעֲנִיִּים להוליד בנים זכרים דמנהג רוב העולם כשיבא לאדם בן זכר מחלק מעות לעניים ביום המילה מה שאין כן אם יבא לו בת אינו מחלק כלום ולכן העניים כשרואין זה ותרן ומפזר מעות לצדקה תמיד אז יברכו אותו שיוליד בן זכר ויחלק צדקה ביום המילה ולכן אמר שזוכה לבנים זכרים מכח ברכתן של עניים וכבר אמרו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור דוד ודניאל ברכום שני הדיוטות ונתקיימה ברכתם.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל משפיע נקרא זכר ולכן משפיע נקרא זכר במצוה זו לכך מדה כנגד מדה יבאו לו בנים זכרים שהם משפיעים ולא נקבות שהם נשפעים עד כאן דבריו נר"ו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה. פירש רש"י לפני תשמיש. נראה לי בס"ד טעם לזה דהאשה יש לה תענוג ושמחה מרובה בשיחה נאה של בעלה אשר שח עמה לפני תשמיש ולכן מצינו ברב ע"ה אף על פי שלא שח שיחת חולין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הרמב"ם הלכות דעות ב, ד) בכלל עשרה מיני חסידות שהיו אצל רב עם כל זה אתמר בגמרא (ברכות סב.) דרב כהנא גנא תותיה פורייה דרב ושמע דשח ושחק ושמש ואם לא יש לאשה שמחה ועונג בשיחה לפני תשמיש לא היה שח רב שיחת חולין אך כיון דיש שמחה לאשה בכך על כן נעשית שיחה חולין זו בכלל מצוה ומאחר דהאשה יהיה לה תענוג ושמחה בשיחה קודם תשמיש מוכרח שיהיה לה התעוררות תאוה יותר וממילא היא מזרעת תחלה ואמרו רבותינו ז"ל (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ולזה אמר יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה דהיינו קודם תשמיש דעל ידי כך יהיה לה התעוררות תאוה לתשמיש יותר ואז מזרעת תחלה ויולדת זכר.
ומה שאמר רבי אליעזר בן יעקב אומר לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּטָה לְתוֹךְ אַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן מְמֻנֶּה עָלֶיהָ כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן משמע דקאי על ענין זה ולאו מילתא באפי נפשא היא והכונה דהביא סגולה אחרת שיהיו בניו זכרים והיינו שמקפיד לתת הצדקה ליד גבאי נאמן והגבאי הנאמן הוא משפיע שהוא בסוג זכר ולכן מדה כנגד מדה יביא זה בנים זכרים מאחר דדקדק לתת הצדקה ליד גבאי נאמן שהוא בסוג זכר.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם דאם ישמח את אשתו בדבר מצוה יזכה לבנים זכרים דאמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן ט.) על פסוק שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב (מלכים א' ח, סו) 'שְׂמֵחִים' שנהנו מזיו השכינה 'וְטוֹבֵי לֵב' שנתעברו נשותיהם זכרים. נמצא השראת שכינה גורם להוליד זכרים וידוע אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל:) וכיון דאיכא שמחה בין איש ואשתו יהיה שם השראת שכינה דאיש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם (סוטה יז.) וכיון דאיכא השראת שכינה ביניהם ועל מטתם יזכו לבנים זכרים עד כאן דבריו נר"ו.

רָבָא אָמַר מֵהָכָא: "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים" מַאי טַעְמָא "מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ"? מִשּׁוּם דְּ"לַחְמוֹ נִתָּן וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים" (ישעיה לג, טז). נראה לי בס"ד הכתוב אמר שני דברים האחד וְהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן כלומר יתעלה וימשך לו השפעה ממקום עליון וגבוה והשניה מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ כלומר השפעתו תהיה חזקה ומתקיימת כסלעים ולא תהיה רפויה בידו ונתן טעם לזה מה שאמר וְהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, בעבור כי 'לַחְמוֹ' נִתָּן, לַחְמוֹ דייקא שלא אמר לֶחֶם נִתָּן אלא לַחְמוֹ המיוחד ומזומן לו לסעודתו נתן ממנו וכיון דנתן מלחם שהוא חיות נפשו שהוא מעולה לכן יזכה לשפע המעולה שימשך לו ממקום עליון.
ומה שאמר מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ שתהיה השפעתו חזקה וקיימת בידו היינו מפני שֶׁמֵימָיו נֶאֱמָנִים רצונו לומר מימיו הוא עושרו וממונו שנתן ממנו צדקה בא לו בנאמנות שהיה נקי מגזל וחמס ולכן מדה כנגד מדה יהיה השפע חזק וקיים אצלו.

אֵי־זֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: כָּל שֶׁ"כְּנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" (ישעיה כד, כג). פירוש זכה שיראו זקניו את כבודו בחכמה ובצדקות ורמז להם בזה על עצמו שראתה רות זקינת זקינו את כבודו במלכות ובחכמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מלכים א' ב, יט) לאימא של מלכות זו רות שראתה את שלמה המלך ע"ה במלכותו.

בַּמֶּה תְּרוֹמֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ: בְּ'כִי־תִשָּׂא'. נראה לי בס"ד כי קרן האחד של שם יִשְׂרָאֵל הוא אות ל' שהוא רומז ללימוד התורה ולכן הוא גבוה מכל האותיות כידוע והושם הלמ"ד בקרן האחרון שהוא סוף השם שלהם לרמוז כל עמידתן בעולם הזה הוא על לימוד התורה.
ובזה פרשתי בס"ד (דברים לב, כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת היא התורה שנקראת זאת דכתיב וְזֹאת הַתּוֹרָה (דברים ד, מד) יָבִינוּ למ"ד אַחֲרִיתָם רצונו לומר יבינו שיש אות ל' אחריתם והיינו לרמוז כי עיקר שלהם הוא לימוד התורה הרמוז באות ל'.
וידוע כי המעשה של המצות מתייחסים לידים והמחשבה מתייחסת לראש ואותיות כִּי הם כ"ף ויו"ד אצבעות שהם עיקר הידים שמתייחסת להם המעשה אך ידוע כי הלימוד הרמוז באות ל' אם לא יקיים האדם מה שלומד במעשה ואינו מכוין לשם שמים מה יועיל הלימוד לבדו. וזהו שאמר בַּמֶּה תְּרוֹמֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הוא אות למ"ד שבשמם בְּ'כִּי' בכ"ף יו"ד אשר תִשָּׂא אותם אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זו המחשבה טובה שתתייחס.
ועוד נראה לי קֶרֶן יִשְׂרָאֵל שהוא אות ל' תצרפנו עם כִּי כ"ף יו"ד יהיה צירוף כֶּלִי וכיון שיש כלי ירד השפע סימן לדבר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן (מלכים ב' ד, ו).
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה ג:) כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל עד כאן דבריו נר"ו.

שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד, עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה? אָמַר לָהֶם: [צְאוּ] בֹּאוּ וּרְאוּ מַה פֵּרַשׁ דָּוִד אַבָּא: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד" (תהלים קיב, ט). כך הגרסא בעין יעקב דפוסים ישנים בֹּאוּ וּרְאוּ אך בגמרא גריס צְאוּ וּרְאוּ ונראה לי בס"ד הא דשאלו רק על הצדקה והוא הביא להם פסוק מן התהלים ולא הביא להם פסוקי תורה הכתובים בפרשת ראה ושאר דוכתי והוא כי ידוע מה שאמרו במקום אחר כל המצות הם באור ישר ומצות צדקה באור ישר ואור חוזר רמז לדבר וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב (יחזקאל א, יד) כלומר הצדקה שהיא חיים לעניים ואביונים היא בְּרָצוֹא וָשׁוֹב רצונו לומר אור ישר ואור חוזר.
ואמרתי בס"ד לכן דוד המלך ע"ה נקיט שבח הצדקה בפסוק זה של פִּזַּר נָתַן וכו' שהוא שבח הצדקה בקריאה בדרך ישר ובקריאה בדרך חוזר שיש לו משמעות מרישיה לסיפיה פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד וכל שלשה תיבות מדברים דבר אחר בפני עצמו וכן מסיפיה לרישיה נמי כל שלשה תיבות מדברים דבר בפני עצמו והוא כך: בְּכָבוֹד תָּרוּם קַרְנוֹ, לָעַד עֹמֶדֶת צִדְקָתוֹ, לָאֶבְיוֹנִים נָתַן פִּזַּר.
ולכן שאלו את שלמה המלך ע"ה עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה שיש בה דבר יתרון שלא נמצא בשאר מצות? והשיב רְאוּ מַה פֵּרַשׁ דָּוִד אַבָּא: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד שיש משמעות בפסוק זה מרישיה לסיפיה ויש משמעות מסיפיה לרישיה לרמוז דמצות הצדקה היא באור ישר ואור חוזר מה שאין כן בשאר מצות.
ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל שפירש צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד רצונו לומר דאות של הצדקה נשאר מאיר במצח האדם כל השבוע מה שאין כן שאר מצות כיון באומרו פסוק זה גם על יתרון זה.
ולפי גרסא של בעל עין יעקב דגריס אָמַר לָהֶם בֹּאוּ וּרְאוּ נראה בס"ד כי בחכמה וברמז דק דבר עמהם להודיעם על אור ישר ואור וחוזר בפסוק זה והוא דהביא ספר תהלים ופתח בפסוק הנזכר ואז משך אצבעו על פסוק זה ד'פִּזַּר נָתַן' מרישיה לסיפיה וחזר ומשך אצבעו מסיפיה לרישיה לרמוז להם על אור ישר ואור חוזר ולכן אמר להם בֹּאוּ אצלי והתקרבו אלי וּרְאוּ בעיניכם מה שאני עושה ואז תבינו כונתי בדבר זה.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. נראה לי בס"ד יש צדיק אשר צדקתו ויושרו בא לו מכח מולידיו שהיו צדיקים וגידלו אותו בצדקות וישרות ושמרו אותו מכל דבר המזיק ליראת שמים ויש שלא היה לו סעד וסמך בצדקו מחמת מולידיו אלא הוא יגע וטרח בהלחמו עם יצרו וחומרו ונעשה איש צדיק תמים וזה יש לו שבח גדול על הראשון ולזה אמר אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ, 'תַּלְמוּדוֹ' דייקא ולא מחמת תלמוד אבותיו.
או יובן בס"ד דאין מושיבין בסנהדרין אלא חכם היודע לטהר השרץ ומראה לו פנים (סנהדרין יז.) והיינו כיון שהוא יכול לעשות החייב זכאי ויראה לו פנים ועם כל זה הוא נמנע מלעשות כן דאזיל אליבא דאמת לחייב את החייב ולזכות את הזכאי ולא יסמוך על חריפות של הבל יתפאר הדין והמשפט שעושין הסנהדרין ויש להם בו זכות גדול והנה אדם כזה שיוכל לטהר השרץ ולזכות את החייב ולהראות פנים לדבריו ועם כל זה הוא אינו עושה כן דאזיל אליבא דאמת הנה זה נקרא תַּלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ רצונו לומר מסור בידו לכל אשר יחפוץ יטנו וזה יש לו שכר גדול בלכתו אחר האמת כיון דהיה בידו להטות ולהראות פנים לדבריו.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו:) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, אך יש צדיקים שאין רוצים ליקח מאחרים אלא מחזירים להם אחר שישובו בתשובה ולזה אמר בָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ דוקא בְּיָדוֹ ולא ממה שנוטל מאחרים אף על גב דיש לו זכות בחלקם מן השמים.
ועוד נראה לי בס"ד המעשה של המצות תתייחס לידים והתלמוד לפה ואשרי אדם שמקיים במעשה בידים מה שלמד בפה וזהו שאמר תַּלְמוּדוֹ כבר נעשה בְּיָדוֹ דהיינו שבא לידי מעשה וקיים בפועל.
אי נמי זכה לחדש בדברי תורה שאז נקרא תַּלְמוּדוֹ כמו שאמרו חז"ל (עבודה זרה יט.) על פסוק כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב).
או יובן בס"ד המחדש חדושי תורה ואינו כותב אותם כדי שישארו קיימים לעולם ולדורות אחרים הרי זה 'מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' ולזה אמר וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ שכבר כתבו בידו ונשאר למשמרת.

"צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי" אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל (משלי יד, לד). נראה לי בס"ד קראם בשם גּוֹי לשבח ולמעלה שהבטיחם לעתיד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיה נד, יב) שהוא שני שלישי החסד שהם כ"ד וכ"ד ונרמזו באותיות גּוֹי שהוא ג' י"ו דג' פעמים י"ו עולים כַּדְכֹד [16×3=48].
ומה שאמר צְרִיכִין אָנוּ לַמּוֹדָעִי כי בכולהו פירושים אין זה כדאי שיהיה נחשב להם לחטאת גמורה אך רבי אלעזר המודעי שפירש החטאת היא בשביל לחרף את ישראל הא ודאי זה עון פלילי.

"צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי" אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, "וְחֶסֶד 'נַמִי' וּלְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי יד, לד). קשה כולהו רבנן פירשו מה היא החטאת ורבי נחוניא לא פירש מה החטאת שלהם.
ונראה לי בס"ד כי רבי נחוניא מפרש 'תְרוֹמֵם גּוֹי' אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל לאו משום דמקבלין שכר אלא משום דמכח הצדקה מתברר שיש להם דין בנים וכמו שאמר רבי עקיבה לעיל ואם כן ממילא מובן הדבר מאיליו גבי לאומים מה החטאת שלהם? בצדקה! כי כיון שהם יש להם דין עבדים הוי נתינת צדקה לעניים שלהם חטאת כמו שאמרו לעיל מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל עַבְדּוֹ וּבָא אֶחָד וְהֶאֱכִילָהוּ וְהִשְׁקָהוּ דְּהַמֶּלֶךְ כּוֹעֵס, וזו חטאתם של האומות בצדקה.

שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה בדרוש אמרתי עפ"י מדרש שכל ההקדשות שהוקדש דהע"ה לבנין בהמ"ק נתן שהע"ה לאוצרת בית ה' ולא לבנין בית המקדש כמבואר בקרא ואמר במדרש שאמר והתרעם על דהע"ה שלא פרנס ת"ח בשני רעבון ע"ש ונ"ל על זה שאלוהו זקניו שהי' יועצי דהע"ה עד היכן כחה של צדקה עד שאתה מחשיבה יותר מבנין בהמ"ק להתרעם על מעשי אביך. והשיב כבר פירש אבא בעצמו קרנו תרום בכבוד פי' כי העושה צדקה קרנו מתרבה כי הקב"ה מברכו ומתעשר יותר ואז עושה צדקה יותר ושוב מתעשר יותר ושוב חוזר ועושה צדקה עוד יותר לפי עשרו שנתגדל נמצא הקרן של המצוה מתרבה והולך יום יום משא"כ בנין בהמ"ק נהי ששכרו ופירותיו רבו כמו רבו מ"מ אין הקרן מתרבה שא"א לבנות יותר מבהמ"ק אחד:

עליונים למטה וכו' עיין תוס' דהיינו שמואל קמי' ר' יהודה משום דמיחה בי'. ומכאן הקשיתי בתשובה אחד אש"ס קדושין ל"ג ע"ב שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפי' רב שמואל נמי קאים מקמי' ומאי פסקי' דש"ס דרב יהודה תלמידו לא הי' בעל מעשים טפי מרבו שמואל וחשיב מאביו רב יחזקאל וכמוכח מתוס' דהכא אשר ע"כ משמע כשיטת רמב"ן דמייתי ר"ן שם דלא מצינו חיוב קימה והידור לפני בעל מעשים ע"ש ואין כאן מקומו רק לעורר לב המעיין:

אמר רבי אבהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל א"ל בכי תשא. פירש"י ז"ל קח מהם כופר לצדקה. אפשר במ"ש לקמן דשקולה צדקה ככל המצות וז"ש במה תרום קרן ישראל דאיך יתכן שיקיימו תרי"ג מצות וא"ל בכי תשא דצדקה הוי ככל המצות וכן תשא את ראש בני ישראל ר"ת גימטריא תרי"ג:
ועוד אפשר לרמוז ונקדים מ"ש הרב עיר וקדיש בספר אספקלריא המאירה פרשת בא דכשהקדושה וסט"א שוים אז הסט"א לוקחת מהקדושה וא"ה שולטים בישראל ח"ו. והנה גבלת עמים הוא כחשבון בני ישראל חסר ח' ואם ישראל עושים רצונו של מקום ומיחדים שם הוי"ה אדני שהם ח' אותיות אז ח' אלו יתוספו על בני ישראל והם תרי"א גימטריא תורה וגבר ישראל. אמנם אם ח"ו ישראל אינם מיחדים הוי"ה אדני. אז נשאר מספר בני ישראל תר"ג וגורם כי גבלות עמים יעלו תר"ג עם האותיות בגימטריא של בני ישראל וחס ושלום הסט"א והקדושה שוים ושולטים על ישראל זהו תורף דברי הרב ז"ל בקצור והוא הוסיף לבאר כמה ענינים. ועתה אומר דאפשר להרחיב הקדמה זו באופן זה כי כשישראל עושים צדקה מיחדים שם הוי"ה אדנ"י שבהם ח' אותיות ויתוספו על בני ישראל ויהיו תרי"א ואז א"ה אינם שולטים בישראל. ואפשר שזה טעם מ"ש בש"ס לעיל שקולה צדקה כנגד כל המצות דבעשיית הצדקה יאירו ויתייחדו שם אדני עם הוי"ה ובהם ח' אותיות ושני כוללים לב' שמות הם תרי"ג עם חשבון בני ישראל ואהניא צדקה להגביר בני ישראל וגבלת עמים ירדו לצערים. וביחוד ח' אותיות עם בני ישראל גימטריא תורה ולכן היא שקולה ככל התורה ואפשר שזה טעם דאין עבירה מכבה צדקה כמו התורה דע"י צדקה בני ישראל עם ח' אותיות גימטריא תורה. ויכון מאד דרמוז קב"ה ושכינתיה כי צדקה רומז למ' ותורה לקב"ה:
וזה טעם מה שאמרו בשבת אין ירושלם נפדית אלא בצדקה דעל ידי הצדקה מיחדים השם וח' אותיות יתוספו על בני ישראל גימטריא תורה לבטל פ' ופ' וישפלו גבלות עמים:
ואפשר דזו שאלת משה רבינו ע"ה במה תרום קרן ישראל שלא יהיה שוה גבלת עמים למספר בני ישראל א"ל בכי תשא שיעשו צדקה ליחד שם הוי"ה אדני ויתוספו ח' אותיות על בני ישראל ויהיה גימטריא תורה ובזה יושפלו גבלת עמים ור"ת תשא את ראש בני ישראל גימטריא תרי"ג שהם כמספר בני ישראל וח' אותיות דשם הוי"ה אדני וב' כוללים גימטריא תרי"ג:

א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא. ופירש"י אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה. ואפשר לפרש במ"ש בשבת דף קל"ט אין ירושלם נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ולכאורה אינו מובן דקרא כתיב במשפט תפדה ואיך קאמר דאין נפדית אלא בצדקה ומייתי ראיה מקרא הפך דרשתו. ואפשר לומר במ"ש בש"ס ובזהר חדש באורך דצריך תשובה כדי שתבא הגאולה. והתשובה אינה מקובלת אלא א"כ יש לנו דין בנים דאב שמחל מחול כידוע ומהצדקה מורה שיש לנו דין בנים כמ"ש הכא לעיל דאמר ר"ע לטורנוסרופוס. והשתא א"ש דאין ירושלים נפדית אלא בצדקה להורות דיש לנו דין בנים ותשובתם מקובלת ותפדה ירושלים וזה כונת הכתוב ציון במשפט תפדה היינו משפט להוכיח דיש לנו דין בנים והדר מפרש מהו המשפט. ושבי"ה בצדקה כלומר השבים בתשובה יתקבלו בצדקה דמהצדקה ניכר שיש לנו דין בנים ותתקבל התשובה ואז נפדית ירושלם:
והשתא נבא למאמרין דאפשר דהיינו דקאמר משה במה תרום קרן ישראל דהיינו מלכות ישראל על דרך אצמיח קרן לדוד הכונה באחרית הימים במה תרום קרן שיחזרו ישראל למלכותם ויגאלו דהגם שיחזרו בתשובה מדה"ד תצא לטעון שאין לקבל תשובתם א"ל בכי תשא דהיינו צדקה כמו שפירש"י דע"י הצדקה מוכח דיש לנו דין בנים וא"כ תתקבל תשובתם ובא לציון גואל. ועמ"ש בעניותי במאמר זה בספרי הקטן ראש דוד פרשת תשא בס"ד:

וא"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה וכו'. רבינו האר"י זצ"ל פירש דהפסוק פזר נתן לאביונים קשה דמאי פזר נתן לשעבר אמנם ירמוז למעשה המוכס שאמרו בירושלמי שעשה סעודה לשר אחד והכין הכל ולבסוף לא בא. והיה הולך לאיבוד הכל ואמר שיתנוהו לעניים זכות זה עמד לו שקברוהו בכבוד וז"ש פזר אם כבר פזר לשעבר לדבר הרשות כגון הסעודה לשר. ואח"ך כדי שלא תלך לאבוד נתן לאביונים עכ"ז צדקתו עומדת לעד וז"ש שאלו עד היכן כחה וכו' וא"ל קרא פזר נתן וכו' דמכאן ניכר תוקף גדולת הצדקה דאפילו שבזבז לצורך שר גויים. עכ"ז יש לו זכות במה שנתנו לעניים זהו תורף אמרי קדוש ז"ל:
ולי ההדיוט אפשר לפרש במ"ש גורי האר"י זצ"ל דהגם דאמרו פרק היה נוטל דעבירה מכבה מצוה ברם מצות צדקה היא העולה דעבירה אינה מכבה אותה והויא כמו התורה דאין עבירה מכבה תורה עכ"ד. ואני בעוניי זה שנים רבות דקיימתי זה מסברא ומראיות ככתוב אצלי בספרי הקטן ראש דוד. איכו השתא זכיתי שכיונתי אל האמת והדבר יצא מפה קדוש רבינו האר"י זצ"ל. ואפשר שזה רמז הכתוב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. הכונה אם לא הלך בדרך טובים וניצוצי מצותיו פזר בגבול הרשעה סט"א דעבירה מכבה מצוה. שמענה ואתה דע לך אם נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד ואין עבירה מכבה אותה וממילא רווחא מאמרין כי שואלי"ם הלכו בו מבקשים פני שלמה עד היכן כחה של צדקה כלומר הראנו נא כבודך מה יתרון יש למעשה הצדקה יתר על שאר מצות כי עין רואה ואזן שומעת מפליגים במעלות הצדקה. ושלמה הע"ה חכים ונהי"ר משיב דבר צאו וראו מה שאמר דוד אבא פזר נתן וכו' כלומר עיניכם תשיתו נועם שיח אמרי קדוש ומה שיש לדקדק ואחר זה עין בעין יראו דאתא לאשמועינן דצדקה נתעלית על כל שאר מצות דאינה נכבית בעבירה כמו שאר מצות ויצאת מהכלל דאין עבירה מכבה הצדקה וזו כחה:
א"נ אפשר במ"ש ברבה ויקרא פרשה ל"ד סימן ט"ז ר' טרפון יהב לר' עקיבא שית מאה קנטרין דכסף א"ל אזיל זבין לך חד אוסיא וכו' נסב יתהון ופלג יתהון לספרייא ולמתנייא ולאלין דלעין באוריתא לבתר יומין עקם עמיה א"ל זבנת לך ההיא אוסיא דאמרית לך א"ל אין א"ל אית בך מחמי לה לי א"ל אין נסאתיה וחמאי ליה ספריא ומתניא ולאלין דלעין באוריתא א"ל אית ב"נ יהיב מגן אפוכי דידיה אן היא א"ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. ואיכא למידק אטו ר' טרפון נעלם ממנו יקר תפארת הצדקה ובפרט עם עמלי תורה אשר אין קץ לשכרו בעה"ז דהוא גמילות חסדים ואוכל מפירותיהן והקרן קיימת לעה"ב ואיך אמר לו אית ב"נ דיהיב מגן אפוכי דידה אן היא הלא הדבר מפורסם בכמה מקראות תנ"ך. ואפשר דר' טרפון ודאי ידע גודל שכר הצדקה מאד מאד ובזה לא אסתפק ליה. אמנם נדון זה שנא ושנא וכמו צער בנפשו דהוא נתנם לר' עקיבא לקנות לו נחלת שדה וכרם. ורבי עקיבא מעצמו בלי שום ידיעה בחלקו"ת ישית למו והוא לא ידע. ונמצא הניח מעותיו על קרן הצבי ואין לו שכר כי לא מלבו ומדעתו. ולהכי א"ל אית ב"נ דיהיב מגן כלומר כיון שאני לא ידעתי וכונתי למיסב אוסיא הא אוסי"א דמגן מגן שויא. ור' עקיבא בחכמתו אודיק ליה מאמר המלך דוד פזר נתן לאביונים דקשה מהו פזר לשון עבר ותרתי למה לי פזר נתן תסגי בחד או פזר או נתן. אלא הכונה כנדון זה ממש אם בעל הממון פזר נתן ממונו לפזרו בעניני העה"ז שכל הממון אשר האדם יתן בעניני העה"ז נקרא מפזר כלומר דמשליכו ועזב לאחרים חילו. וז"ש פזר אם אחד פזר מעותיו על עסקי העה"ז מקרקעי אגב מטלטלי. ובא אחר ואת הזוזי"ם נתן לאביונים שלא בידיעתו. עם כל זה צדקתו של בעל המעות עומדת לעד כי כספו הוא והן כסף נחשב וחשב עם קונה"ו כאלו מדעתו הוא. ובכן נחה דעתו של רבי טרפון. אמור מעתה ממילא רווח מאמרינו הגם שאו"ל לשלמה המלך ע"ה עד היכן כחה של צדקה והשיב בחכמתו צאו וראו פסוק פזר נתן דמוכיח מתוכו דגם שהוא היה דעתו לפזר בעסקי העה"ז ואחר נתן לאביונים עכ"ז צדקתו עומדת לעד ומכאן תראו כח הצדקה:
ואחר זמן רב הן כל יקר ראתה עיני אמרי קדוש הרב המוסמך מהר"ר בצלאל ז"ל בשיטה מקובצת לכתובות על מ"ש שם דף ן' המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שכתב וז"ל אמרו במדרש רבות פרשת בהר ר' טרפון יהב לרבי עקיבא וכו' ומשמע לי דהכי פירושו אית ב"נ דיהיב מגן פירוש שאין לו ונותן כל אשר לו דהא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ופירוש מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן אפוכי דידה הן הוא פירוש שכרו היכן הוא ומשני מדכתיב פזר נתן לאביונים פירוש אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מ"מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד פירוש דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לת"ת וכמו שעשה ר' עקיבא אבל לחלק לעניים לא וז"ש רש"י הכא לעניים עכ"ל. ולא תעזוב נפשי לשאו"ל דמשמע מדברי הרב ז"ל דאלו השית מאה קנטרין היה כל נכסי רבי טרפון ומהש"ס בנדרים פרק קונם יין שמעינן דעשיר גדול היה. ותו דכפי פירושו קרא קאמר פזר דיעבד וכמ"ש הוא ז"ל דאם עבר ופזר וכו'. ואיך ר' עקיבא עביד לכתחילה ובנכסי חבירו מידי דאף בנכסיו לא שרי לכתחילה אלא דבדיעבד צדקתו עומדת. ולולי דברי הרב ז"ל הוה אמינא דכיון דרבי טרפון עשיר גדול הוה ות"ר קנטרי כסף מילתא זוטרתי לגבי עושרו אמטו להכי ר"ע פזרם לעמלי תורה על דרך שאמרו כופין על הצדקה ורבא אכפייה לרב נתן בר אמי וכו' אבל לדברי הרב שזהו כל ממון ר' טרפון זו היא שקשה איך רבי עקיבא עשה כזאת בממון שאינו שלו. ותו כפי פירושו היכא רמיזא בפסוק פזר נתן לאביונים שהוא על התורה. הן אמת דעד"ה אביונים בסוד ת"ח כנודע. אבל הרב ז"ל דקאי כפי הפשט איך הונח לו:
ואני ברגליו אעבורה מתלמד מדברי הרב ז"ל אפשר לומר דמ"ש אל יבזבז יותר מחומש הוא לכתחילה ואם בזבז הנה שכרו אתו. וז"ש פזר פיזור שהוא יותר מהראוי דהיינו יותר מחומש צדקתו עומדת לעד. ומזה למד ר' עקיבא דסלקינן דרגא בתלמוד תורה דאפילו לכתחילה כיון דאיכא תרתי מחזיק בתורה וצדקה ופשיטא ליה דשרי לכתחילה. ולזה הראה ר' עקיבא לר' טרפון פסוק פזר נתן דמדבר בצדקה בדיעבד קבע לו שכר. בת"ת לעשות צדקה עם עמלי תורה שרי לכתחלה יותר מחומש. ור' טרפון הגם דעשיר גדול היה אפשר דיש מקום לומר דת"ר קנטרי כסף הוא יותר מחומש הקרן. ואם נפשך לומר. תריץ ואימא דהוה טפי מחומש הריוח של אותה שנה:
ולפי דרכנו אשכחנא פתרי למ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ריש פאה דאי מחסידות בעי ליתן יותר מחומש רשאי ע"ש וקדמונים אחזו צע"ר נא שמ"ו אחרונים דעתם משום יתובי דעתא דעת עליון דהני מילי הם הפך הבבלי וירושלמי. ואפשר לישב דכיון דמוכח מהא דר' עקיבא לעמלי תורה לכתחילה מותר יותר מחומש ולעניים הכתוב קבע שכר בדיעבד סבר הרמב"ם דמינה כי יקרא פדיון שבוים דביה איירי מותר לתת יותר מחומש מתורת חסידות ועמ"ש אני בעניותי בזה בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סימן מט"ר:
אמור מעתה על פי האמור יכולני לפתור דכאשר ירדו שאו"ל עד היכן כחה של צדקה החכם בחכמתו שלמה הע"ה השיב תשובה נצחת צאו וראו מ"ש דוד אבא פזר וכו' דהיינו אף דאין לבזבז יותר מחומש אם פזר בדיעבד שכרו אתו וזה כח גדול דגם בדבר שהוזהר שלא יעשה אם עשה בא בשכרו. ואע"ג דאמרו באושא התקינו אל יבזבז יותר מחומש. כבר בירושלמי פ"ק דפאה אמרו כך היתה הלכה בידם ושכחוה ויש מקום לומר דכך היתה הלכה מימי עולם:
ואחרי כתבי מצאתי במסכת כלה דאמרו שם אמרו עליו על ר' טרפון שהיה עשיר גדול ולא היה נותן מתנות לאביונים פעם אחת מצאו רבי עקיבא א"ל ר' רצונך שאקח לך עיר או שתים א"ל הן מיד עמד ר"ט ונתן לו ארבעה אלפים דינרי זהב נטלן רבי עקיבא וחלקן לעניים לימים מצאו ר"ט וא"ל היכן העיירות שלקחת לי תפסו בידו והביאו לבית המדרש וכו' עד שהגיעו לפסוק זה פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד א"ל זו העיר שקניתי לך עמד ר"ט ונשקו על ראשו וכו' והוסיף לו ממון לבזבז עכ"ל שש אנכי שכיונתי במקצת וק"ק על הרב בצלאל דלא זכר שר בריתא דמסכת כלה דהגם דיש קצת שינוי בין המדרש למסכת כלה. מ"מ במה שנראה ומוכח ממסכת כלה דהיה עשיר גדול ומעשה דר' עקיבא מפורש שם דהיינו ע"ד כופין על הצדקה בזה יש לנו להשוות המדרש למסכת כלה ודוק הטב. ובמאמרינו כבר כתבתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף ס"ז וס"ח ובספר הקטן דברים אחדים דף קל"ג ע"ד עש"ב בס"ד:

איפרא הורמיז וכו' ולא קבלינהו וכו'. כתוב בהגהות אשרי בסוגיין שאלתי למורי מהר"ר אברהם מ"ט לא מקבלינן צדקה מן הנכרי אדרבא נסמוך אדאורייתא כמו שמקבלים נדרים ונדבות מנכרים כך נקבל צדקה מן הנכרים ותירץ לי מורי מהר"א דנדרים ונדבות לא אתי לכפרה אבל צדקה אתי לכפרה ולא ניחא ליה שיהיה להם כפרה עכ"ל. וחזה הוית להרב פנים מאירות בספרו כתנות אור על התורה הנדפס מקרוב בסוף פרשת ויקרא שכתב על דברי הגהות אשרי הללו וז"ל וקשה לי על תירוץ זה דהא כתבו התוס' בפרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ח) ד"ה יקריב אותו מלמדין שכופין אותו לא דמי להא דאמרינן פרק שור שנגח דו"ה חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן משום דלכפרה אתי לא בעי משכונה אבל הני נדר ונדבה אינם מכפרים והא דקאמר הכא ניחא ליה דתיהוי כפרה היינו ממה שנדר שאם לא ישלם נדרו עונו ישא. ולפי תירוץ מהר"א דצדקה באה לכפרה יקשה אמאי ממשכנין על הצדקה דהא מידי דבעי לכפרה לא בעי משכונה. וה' האיר עיני שמצאתי תירוץ נכון במ"ש התוס' פ"ק דראש השנה דף ו' דחטאות ואשמות אם עבר בל תאחר ממשכנין וצדקה מחייב עליה לאלתר ומשו"ה אף דבאה לכפרה ממשכנין כחטאות עכ"ל בקצור:
ואני שמעתי שרבני אשכנז הקשו על הרב ז"ל דמאי מקשה על הגהות אשרי הא מהר"ר אברהם קאי על גוים ואיברא דצדקת הגוים מכפרת אבל לישראל אינ"ה מכפרת הצדקה ולכך קי"ל דממשכנין ע"כ שמעתי. ונראה דרבני אשכנז נקטי כסברת ריב"ז בסמוך דתניא דאמר להם ריב"ז כשם שהחטאת מכפרת לישראל כך צדקה מכפרת על א"ה ועלה סמכי דמשמע דלא"ה מכפרת כחטאת לישראל אך לישראל אינה מכפרת וזה דעת מהר"א שהביא בהג"א ולי ההדיוט אין דבריהם מחוורין דאי כל תורפיה דמהר"א שהביא בהג"א על זה ומזה הבין דלישראל אינה מכפרת ליתא דריב"ז עצמו קאמר פ"ד דאבות דר' נתן דחסד מכפר כקרבנות והכא כתיב וחסד לאומים והוא פירש צדקה וגם שם דקאמר דחסד מכפר כקרבנות היינו צדקה נמי וכדמייתי מדניאל שהיה מלוה הכלה וכו' ונותן פרוטה לעני (וע"ש במחזה אברהם שהיא תוס' על אדר"ן שנדחק במ"ש שם שכן מצינו בדניאל דוחקים גדולים מאד). ועוד נעלם מהם מאמר רז"ל הובא בילקוט ריש פרשת שופטים שהצדקה גדולה מהקרבנות דקרבנות מכפרות על השוגג וצדקה מכפרת גם על המזיד כדכתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח ע"ש ומאחר שכן הדרא קושית הרב פנים מאירות לדוכתא דלא אפשר דמהר"א שהביא בהג"א סבר דצדקה לישראל אינה מכפרת דהוא הפך רז"ל ומוכרח לומר תירוץ הרב פנים מאירות והנה אמת נכון:
ברם גם על הרב פנים מאירות קשה דנראה דנעלמו ממנו מאמרי רז"ל הנזכרים דלא אשכח דצדקה מכפרת כי אם בהג"א משם מהר"א ועל זה מקשה ורמי ותריץ יתיב ולפי האמת אין צורך לא לדברי הג"א ולא לדברי התוס' דפרק חזקת רק בסוגיית קמא דף מ' דמוכח התם דטעמא דחטאות דממשכנין היינו משום דאתו לכפרה ואיבעיא ליה בכופר שם הי"ל להקשות קושיתו דא"כ אמאי ממשכנין על הצדקה דמכפרת איברא דלפי מ"ש הרב המאירי שם בסוגית קמא והביאו בשיטה מקובצת שכתב וז"ל מי שנתחייב בכופר אע"פ שהוא בא לכפרה הואיל ואין זה הולך למזבח ולא לבדק הבית אלא שהוא ממון חבירו קל הדבר בעיניו וממשכנין אותו עכ"ל לפי דבריו מתרצתא קושית הרב פנים מאירות דאע"ג דצדקה מכפרת כיון שאינה למזבח או לבדק הבית רק לעני קל הדבר בעיניו וממשכנין. ואם נפשך לומר דאמאי לא פשיט התם בקמא מאי דבעי אם ממשכנין על הכופר ותפשוט מצדקה. יש לומר משום דהא דממשכנין על הצדקה אינה משנה או ברייתא והכי ארחיה דגמרין דלא בעי למפשט אלא ממשנה או ברייתא כמ"ש הראשונים כידוע ועמ"ש הרמב"ם והה"מ פ"י דנזקי ממון דין ד' ע"ש:
ועוד נראה לתרץ לקושית הרב פנים מאירות הנזכר במ"ש התוס' ריש פ"ג דכריתות דף י"ב ד"ה או דילמא דהא דאמרינן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם היינו כשאומר דלא ניחא ליה בכפרה אבל אם הוא סבור שהוא פטור אז ממשכנין אותם וכ"כ ר"פ האשה רבה. ולפ"ז יש לומר דהא דממשכנין היינו שאינו רוצה ליתן והוא אמיד דהיינו שסובר שהוא פטור לתת דבכה"ג ממשכנין ובכי הא הוא דאתמר לעיל דף ח' ע"ב דממשכנין על הצדקה בדאמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ז דמתנות עניים דין יו"ד מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו וכו' וממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש עכ"ל הרי דעיקר מ"ש ממשכנין הוא באינו רוצה לתת או רוצה לתת פחות מהראוי לו והגם שהצדקה מכפרת בכי האי דהוא סובר דפטור ממשכנין כמ"ש התוס' דאם הוא סבור שהוא פטור ממשכנין גם בחטאות כדבר האמור:
ומכלל הדברים אמורים אתה הראת לדעת דתירוץ הרב פנים מאירות בספרו כתנות אור דצדקה עבר מיד על בל תאחר וכו' נתפקפק התירוץ דזה אינו אלא כשביטא בשפתיו לתת לעני אז הוא דעבר על בל תאחר אבל עיקר ממשכנין על הצדקה נאמרה בש"ס ונשנית בפוסקים על מי שאינו רוצה לתת צדקה או רוצה לתת פחות מהראוי לו אז ממשכנין. ובזה ליכא בל תאחר דהדרא קושיא לדוכתא דאמאי ממשכנין על הצדקה כיון דמכפרת תהוי כחטאות ואשמות דאין ממשכנין. וק"ק על הרב הנזכר כי השב"ח השבי"ח וקלסיה להאי שינויא והעלים עין דממשכנין למי שאינו רוצה לתת או שרוצה לתת פחות מהראוי לו דלא שייך בל תאחר כלל. לכן נראה כדכתיבנא בעניותין עפ"י דברי התוס' דכריתות והביאם הרב מש"ל פי"ד דמעה"ק דממשכנין כשסובר שהוא פטור וכדאמרן אכן אם ממשכנין כשנדר ותבע הגבאי דאיכא בל תאחר וכמ"ש המרדכי בפרקין סימן תצ"א ע"ש ובחידושי הרמב"ן בשמעתין אז נצטרך לתירוץ הרב פ"מ הנזכר עפ"י דברי התוס' דר"ה וכ"כ הרמב"ן הביאו הרב מש"ל פי"ד דמעה"ק ועיין בחידושי הרשב"א פ"ק דר"ה ודוק הטב:

(יו"ד רע"ב) ישמח אשתו לדבר מצוה.—עי' רש"י. וענין דבריו ע"פ מ"ש בנדה (לא א) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, וכשישמח אשתו לפני תשמיש, וע"י זה ישתהא איזה זמן ותאות האשה מתרבה, ואז דרכה להזריע תחלה, ובסיבת זה תלד זכר.

(שם) עד היכן כחה של צדקה וכו' פזר נתן לאביונים וכו' מרומים ישכון וכו'.—ענין אגדה זו שחקרו: עד היכן יש שכר לעושה צדקה, אף שהנותן אינו מתכוין כלל לקיים מצות צדקה? ואמרו שאף אם הנותן עשיר גדול, שאין כסף נחשב בעיניו, ודרכו לפזר הרבה על המותרות, ובנדיבותו הגדולה נתן פרוטה לעני, גם זה יש לו שכר צדקה, וזהו שאמר הכתוב "פזר (שהוא איש פזרן ועשיר גדול, ומחמת פזרנותו) נתן לאביונים (מכל מקום) צדקתו עומדת לעד". והוסיף ר' אבא, שאף האיש שהוא כילי, ובעצמו לא ירצה ליתן לעני בשום אופן, אלא אשתו או משרתו יתנו משירי סעודתו לאביון מדעתם, אף זה האיש יש לו שכר צדקה כענין שאמר הכתוב "לחמו נתן מימיו נאמנים" (פי' כתוב בלשון נפעל, שאחרים יתנו לעני מלחמו וממימיו), ואיש כזה מרומים ישכון וגו' (כך שמעתי בשם חכם אחד).

(י ב תוספות) ד"ה עליונים וכו' שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה וכו'.—משמע שראה את שמואל יושב לפני רב יהודה לאחר מיתתם בג"ע. אבל זה אי אפשר, דהא ר' יהושע בן לוי גדול היה עוד בזמן ר' חנינא בר חמא (עי' יומא מט א), שהיה בזמן רבי. ומצינו (מו"ק יז א) דכשמת רב יהודה לא היה עוד גדול כמותו. והנה ברות רבה רפ"ג יש נוסח אחר במעשה זה, דר' מיאשה בר בריה דריב"ל נשתקע ג' ימים בחוליו לאחר ג' ימים נתישבה דעתו. א"ל אביו הן הוית וכו' א"ל הרבה בני אדם ראיתי כאן בכבוד ושם בבזיון כד שמעו ר' יוחנן וריש לקיש סלקן למבקריה וכו'. ובאותו זמן עדיין היה רב יהודה חי, שהרי מבואר באגרת רש"ג, שר' יוחנן נפטר תק"ץ לשטרות^*ועי' בהקדמת המאירי, ושם הנוסח: תק"ע לשטרות., ורב יהודה נפטר תר"י לשטרות.