בבא בתרא ג ע"ב

דף ג - ב

וחד אמר:  בשנים. שהבית הראשון היה קיים ארבע מאות ועשר שנים. ואילו הבית השני היה קיים ארבע מאות ועשרים.

ועל מחלוקת זו אומרת הגמרא למסקנא: ואיתא להא ואיתא להא. ויש זה וגם זה. כלומר, הבית השני היה גדול מן הראשון גם בגובה וגם בשנים. ^[34]

וממשיכה הגמרא לדון בענין האמה טרסקין בבית שני:

מדוע עשו פרוכת בלבד? וניעבדו תלתין אמין בבניין, שיעשו שלושים אמות בבניין של כותל, ואידך, ובשאר הגובה, ניעביד יעשו שם פרוכת!

ומבארת הגמרא: כי קאי תלתין אמהתא נמי, גם כשעומד בשלושים אמה, אגב תיקרה ומעזיבה שעל גבו, הוה קאי. הוא עומד ^[35].

אבל בלא תיקרה ומעזיבה, לא הוה קאי. אין הוא יכול לעמוד בגובה שכזה.

ולכן, במקדש שני, שלא היה הכותל מגיע לתיקרה בגובה שלשים אמה, לא יכל לעמוד. ^[36]

אך חוזרת הגמרא ושואלת:

וליעביד מה דאפשר, שיעשו מה שאפשר, כמה אמות גובה [פחות משלושים] שיכולים לעמוד בלי תיקרה, בבנין. וליעביד אידך ויעשו את השאר, בפרוכת!

אמר אביי: גמירי, קבלה היתה בידם כיצד לבנות את האמה טרקסין: אי כולהו, או הכל בבנין. אי כולהו בפרוכת.

והטעם לכך: אי כולהו בבנין, לפי שלומדים ממקדש. אי כולהו בפרוכת, לפי שלומדים ממשכן. ^[37] שנאמר בו [שמות כו לג]: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים". ^[38]

ועתה דנה הגמרא בשיעור עובי הכתלים שבמשנתנו:

איבעיא להו, הסתפקו חכמים בבית המדרש: האם שיעורי הכתלים במשנתנו, הן וסידן, שהם כוללים את עובי הטיח.

או דילמא, או אולי, הן בלא סידן. עובי האבנים נאמר ללא הטיח? ^[39]

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא, מסתבר הדבר, הן וסידן.

דאי סלקא דעתך, שאם תעלה על דעתך, הן בלא סידן, ליתניה לשיעורי! שישנה התנא את שיעורו, כמה מחלקו צריך כל אחד ליתן עבור עובי הטיח.

אלא, לאו שמע מינה, נשמע מכך שלא שנה התנא את שיעורו: הן וסידן!

אך הגמרא דוחה את דברי רב נחמן בר יצחק:

לא! אין הכרח לומר כדבריך. אלא לעולם אימא לך, אומר לך, הן בלא סידן.

ומה ששאלת: מדוע לא שנה התנא שיעור הטיח? - וכיון דלא הוי, שאין עוביו של הטיח טפח, לא תני, לכן לא שנאו.

ומקשה הגמרא, הרי התנא כן שונה פחות מטפח:

והא קתני, הרי שנינו: "בלבינין, זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה".

ודוחה הגמרא: התם, שם, חזי לאיצטרופי. ראויים שני החצאים להצטרף לטפח שלם.

ואילו כאן, עובי הטיח שבשניהם יחד אין בו טפח.

והגמרא מנסה לפשוט את הספק ממשנה בעירובין:

תא שמע ממה ששנינו במסכת עירובין [יג ב]: הקורה שאמרו חכמים שצריכים להעמידה בפתח המבוי הסתום משלושה צדדים, כדי שיהיה מותר לטלטל בתוכו בשבת, ^[40] צריך שתהיה רחבה כדי לקבל עליה אריח. והאריח, רוחבו חצי לבינה של ג' טפחים!

הרי שגודל הלבינה עצמה, בלא סידה, הינו שלושה טפחים!

ודוחה הגמרא: התם, ברברבתא. שם מדובר בלבינים גדולות, ששיעורן בלא סיד הוא שלושה טפחים. אך משנתנו מדברת בלבנים קטנות, שעם סידן אינן אלא שלושה טפחים.

ומוסיפה הגמרא: דייקא נמי, יש לדייק זאת גם כן שמשנתנו מדברת בקטנות, דקתני, ששנינו בה לעניין לבינה, "של שלושה טפחים", מכלל זה אתה למד, דאיכא זוטרא, שיש גם לבינה קטנה מזו. שאם לא כן, היה שונה "לבינה" סתם.

ומסקינן: אכן שמע מינה! ועתה, לאחר שדנה הגמרא בחילוק שבין מקדש ראשון למקדש שני, היא מביאה עתה את דינו של רב חסדא לענין סתירת בית כנסת, לפי שיש לו קשר לגבי בנין הבית שבנה הורדוס, שנחרב.

אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא, אל יסתור אדם בית כנסת קיים, עד דבני בי כנישתא אחריתי, עד שיבנה בית כנסת אחר במקומו. ^[41]

ומהו הטעם?

איכא דאמרי, יש אומרים: משום פשיעותא, מחשש פשיעה, שמא יטרדו בעניינים אחרים, ולא יבנו את בית הכנסת האחר במקומו.

ואיכא דאמרי: משום צלויי, כי עד שיבנו את החדש, לא יהיה מקום להתפלל.

מאי בינייהו? מהו ההבדל, הלכה למעשה, בין שני הטעמים? הרי לפי שני הטעמים אסור לסתור עד שיבנו אחר במקומו!

איכא בינייהו, יש הבדל ביניהם באופן דאיכא דוכתא אחריתי, שיש מקום אחר שיכולים להתפלל בו. לטעם של פשיעה, יש לחשוש גם במקרה זה שמא לא יבנו אחר במקום בית הכנסת הנהרס. אך לטעם של מקום תפילה, אין כאן חשש, שהרי יש להם מקום אחר להתפלל בו. ^[42]

ומביאה הגמרא מעשה:

מרימר ומר זוטרא היו להם שני בתי כנסת, אחד של חורף ואחד של קיץ. של חורף היה נמוך, עם קירות עבים וחלונות מועטים, מפני הקור. ושל קיץ היה גבוה ומאוורר.

סתרו ובנו בי קייטא בסיתווא, כשהוצרכו לתקנם בהריסה ובניה, היו סותרים ובונים את בית הכנסת של קיץ בעונת החורף. וסתרי ובנו בי סיתווא בקייטא. היו סותרים ובונים את של חורף בקיץ. כדי שיהא להם תמיד היכן להתפלל.

אמר ליה רבינא לרב אשי: גבו זוזי, ומחתי, מאי? אם גבו הגבאים מעות לצורך בנין בית הכנסת החדש, ומונחות הן המעות עתה ביד הגבאים, האם גם במקרה כזה יש לחשוש לפשיעה, ואסור לסתור את הקיים. או לא? אמר ליה רב אשי: גם כאן יש לחשוש, כי דילמא, אולי מתרמי להו, יזדמן להם פדיון שבויים, ויהבי להו, יתנו את דמי בית הכנסת עבור פדיון השבויים, שכן הוא הדין, שמוציאים מעות המיועדות לבנין בית כנסת עבור מצות פדיון שבויים, ולא יהיה להם מעות לבנות את בית הכנסת החדש במקום זה שנהרס. ^[43]

וחזר רבינא ושאל: שריגי ליבני, אם כבר היו מסודרים הלבינים המיועדים לבניה זה על גב זה, והדרי הודרי, ומשוייפים ומתוקנים רהיטי הגג, ומחתי כשורי, ומונחות הקורות - מאי? האם גם באופן כזה יש לחשוש לפשיעה?

אמר ליה: גם בזה יש לחשוש, לפי שזימנין דמתרמי להו פדיון שבויים, מזבני, וימכרום, ויהבי להו, ויתנו את המעות לצורך המצוה של פדיון השבןיים. ^[44]

והקשה לו רבינא: אי הכי, אם כך, אפילו אם בנו את בית הכנסת החדש, נמי, גם כן נאסור לסתור את הישן, כי שמא ימכרו את החדש לצורך פדיון שבויים, וישארו ללא בית כנסת.

אמר ליה: דירתיה דאנשי לא מזבני! דירה של אנשים אין מוכרים לצורך פדיון שבויים, וכל שכן שאין מוכרים בית כנסת בנוי ומתוקן לצורך זה. ולכן אין כאן חשש. ^[45]

ואומרת הגמרא, אימתי כן מותר לסתור בית כנסת:

ולא אמרן, אין דברינו שאסור לסתור בית כנסת אמורים, אלא באופן דלא חזו בה תיוהא, שלא ראו בו בקעים סדקים המעוררים חשש שמא יתמוטט ויפול. אבל חזי בה תיוהא, אם ראו בו בקעים, סתרי, ובני. סותרים אותו אף על פי שאין בית כנסת אחר, ובונים אחר במקומו.

ומוכיחים זאת ממעשה:

כי הא דרב אשי, כמו מעשה זה של רב אשי: חזא בה תיוהא בכנישתא, ראה בקעים בבית הכנסת דמתא מחסיא. סתרי, סתרו, ועייל לפוריה להתם, והכניס לשם את מיטתו, לגור שם, כדי שצער החום והגשמים יזרזנו לסיים את הבניה במהירות, ולא אפקיה, ולא הוציאה משם עד דמתקין ליה שפיכי, עד שהתקין את המרזבים של בית הכנסת. כלומר, עד שסיימו את הבניין עד תומו.

ומקשה הגמרא:

ובבא בן בוטא, היכי אסביה ליה, היאך השיאו עצה להורדוס למסתריה לסתור לבית המקדש, כפי שמסופר בהמשך?

והאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא.

ומתרצת הגמרא שני תירוצים:

אי בעית אימא, אם תרצה, אמור: תיוהא חזא ביה, בקעים הוא ראה בו בבית המקדש, ולכן יעץ לו לסותרו כדי לבנותו מתוקן מחדש.

איבעית אימא, מלכותא שאני. מלכות המקבלת על עצמה לבנות, שונה דינה, כי אין לחשוש לגביה לפשיעה, לפי דלא הדרא בה, שהמלכות אינה חוזרת בה.

וכמו דאמר שמואל: אי אמר מלכותא, אם המלכות אומרת "עקרנא טורי", "אני עוקרת הרים" - עקר טורי, היא אכן עוקרת הרים, ולא הדר ביה, ואינה חוזרת בה. ^[46]

ומספרת הגמרא על הורדוס:

הורדוס - עבדא דבית חשמונאי הוה. עבד של בית חשמונאי היה. נתן עיניו באותה תינוקת, באחת הצעירות מבנות המשפחה, ורצה לשאתה לאשה.

יומא חד, יום אחד שמע ההוא גברא הורדוס בת קלא, דאמר, בת קול האומרת: כל עבדא דמריד השתא, מצלח! כל עבד שמורד עכשיו, מצליח.

קם, עמד הורדוס, קטלינהו לכולהו מרותיה, הרג את כל אדוניו בני משפחת חשמונאי, ושייריה לההיא ינוקתא, והשאיר בחיים את אותה צעירה, שרצה לשאתה לאשה.

כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה, כשראתה אותה תינוקת שרוצה הורדוס לשאת אותה, ^[47] סליקא לאיגרא, עלתה לגג, ורמת קלא והרימה את קולה, ואמרה: כל מאן דאתי, ואמר, כל מי שיבוא בעתיד ויכריז על עצמו "אני, מבית חשמונאי קאתינא אני צאצא שלהם!" - בודאי עבדא הוא! הרי ודאי הוא עבד.

והיינו, בהכרח שמזרעו של הורדוס, העבד, הוא, ולא מזרע בית חשמונאי, לפי שהוא הרג את כולם, דלא אשתיירא מנייהו, שלא נשארה מהם, מבית חשמונאי אלא ההיא ינוקתא, הצעירה. וההיא ינוקתא, ואותה הצעירה נפלה מאיגרא לארעא, מן הגג לארץ ומתה, ואין להורדוס זרע ממנה.

טמנה הורדוס את התינוקת המתה שבע שנין בדובשא, שבע שנים בתוך דבש.

איכא דאמרי, יש אומרים, בא עליה לאחר שמתה.

איכא דאמרי, יש אומרים, שלא בא עליה.

ומבארת הגמרא:

דאמרי לה, לפי האומרים "בא עליה", הא דטמנה, זה שטמנה בדבש, הוא ליתוביה ליצריה, ליישב את יצרו כשיבוא עליה.

ודאמרי לה ולפי האומרים "לא בא עליה", הא דטמנה, זה שטמנה, כי היכי דנאמרו, כדי שיאמרו הבריות: בת מלך נסב, בת מלך נשא הורדוס.

אמר הורדוס: מאן דריש, מי הוא זה הדורש את משמעות הפסוק [דברים יז] "מקרב אחיך תשים עליך מלך", באופן שמשמעות "מקרב אחיך" היא מ"המובחר" שבאחיך, למעט עבד אף על פי שהוא אחיך במצוות? - הרי רבנן, חכמים הם אלו שדורשים את הפסוק כך!

לפיכך: קם, עמד הורדוס, קטלינהו לכולהו רבנן, הרגם לכל החכמים ^[48]. שבקיה, הניחו חי לבבא בן בוטא, למשקל עצה מיניה, כדי ליטול ממנו עצה.

איתא להא ואית' להא. דהא בין בבנין בין בשנים היה גדול: כי קאי נמי תלתין אמה בעובי אמה בבית ראשון משום דהתקרה והמעזיב' מונחת עליו וסומכתו שלא יפול הא לאו הכי לא קאי אפי' בתלתין:

ונעבד כמה דאפשר. לעמוד בגובה בבנין כותל ומכאן ולמעלה עד התקרה ליעבד פרוכת:

אי כוליה בפרוכת. ממשכן [כדכתיב] והבדילה הפרוכת וגו':

הן וסידן. כלומר הא דתנינן בגויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחים תני מקום אבנים בהדי סיד שמסיידו מבחוץ צריך ג' טפחים (דאי לא הכי) [דליכא הכא] ו' טפחים שלימות דבצר שיעור מקום הסיד או הן בלא סידן כלומר דלמקום גויל גרידא בעי למיתן זה ג' טפחים וזה ג' טפחים חוץ ממקום הסיד:

דאי ס"ד הן בלא סידן. ו' טפחים (ולמקום) [ולעולם] בעי למיתב תרוייהו א"כ ניתנייהו לשיעורא דסיד ולימא הכי זה נותן ג' טפחים ומשהו למקום הסיד והשני כמו כן וכן בכולהו אלא מדלא תני הכי ש"מ מקום הגויל ומקום הסיד לא הוי אלא ו' טפחים (אלא) [לא] לעולם אימא לך הן ולא סידן ואי אמרת אמאי לא תני שיעורא דסיד כיון דלא הוי טפח לא חשיב למתנייה:

התם חזי לאצטרופי. ב' חצאי טפח לטפח אבל מקום הסיד לא חזי לאצטרופי לשום חשבון:

קורה שאמרו. לגבי מבוי מדתני לבינה של ג' טפחים מכלל דג' טפחים שלימות הוי כל לבינה וש"מ דלמקום לבינה בעינן ג' טפחים שלימות לבד ממקום הסיד וה"ה לגויל וכפיס וגזית:

(מיהו) [ודחי דמהא] לא תידוק דמקום לבינה ג' טפחים שלימות דאותן טפחים ^א)[ונראה דצ"ל דאותן לבינות דתני גבי מבו לבינות גדולות של ג"ט אבל מתני' בלבינות בינונים הן וכו'.] דתני גבי לבינות מבוי גדולים טפח בגודל אבל מתני' בטפחים בינונים הן ומש"ה הן וסידן ג' טפחים:

משום פשיעותא. דדלמא מטריד בשאר מילי ולא בני ליה:

משום לצלויי. דלא הוה להו דוכתא לצלויי עד שיעסוק בבנין:

סתרו ובנו בי קייטא בסיתוא. שמעתי [דשתי] בתי כנסיות היו להם באחד היו מתפללין בימות הגשמים ובאחד בימות החמה אותו של ימות החמה היו מחזקין אותו בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה כדי שיהא להם מקום תפלה בכל שעה:

גבו זוזי. מציבורא לצורך בית הכנסת:

ומחתי. ומונחין הן במקום אחד [מי] אמרינן הואיל והמעות גבויין לא פשעי ומצי למיסתריה או דלמא ניחוש דלמא יהבינהו למצוה אחריתי. אם תמצא לומר דהמעות יתנו לפדיון שבוים. הדרי הודרי. מתוקנים הזיזין שריגי ליבני שמתוקנין וערוכין הלבינים ומחתי כשורי ומונחין הקורות והכל [שקנו] להתחיל הבנין מאי יכול לסתור הישן קודם שיתחילו החדש או לאו: אי הכי דאכתי איכא למיחש אפי' כי מיבני האי לא ליסתור אחרינא דאיכא למיחש דמתרמי להו פדיון שבוים ומזבני ליה ואיכא פשיעותא ומשני דירתא דאינשא לא מזדבן כ"ש בית הכנסת הואיל ומתוקן הוא וליכא למיחש: ולא אמרן דלא לסתור עד דבני אחרינא אלא דלא חזו ביה תיוהא רעוע או סדק אבל חזו ביה תיוהא סתר לאלתר:

ועיילה לפורייה להתם. כדי שיהיו הגשמים יורדין ומנטפין עליו והוא ימהר במלאכת בהכ"נ יותר:

שפיכי. מרובין:

אי הכי דלא ליסתור עד דבני אחרינא. בבא בן בוטא היכי אסביה עצה כו'. מלכא שאני דכיון דאמר למיבנייה לא הדר ביה וליכא למיחש לפשיעות':

כאותה תינוקת. דבית חשמונאי:

הא דאמרה ההיא ינוקתא כל דא' מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא. [כלומר] ואסור לבא בקהל.

דיקא נמי דקתני של שלשה טפחים מכלל דאיכא זוטרי. וא"ת דילמא מכלל דאיכא רבתי, י"ל אין הכי נמי, ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי, אזלינן לקולא לנתבע.

מרימר ומר זוטרא בנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקיימא. פירוש דסבירא להו דמשום צלויי הוא, וכיון דאיכא דוכתא לצלויי סתרי ובנו. ורבינא דבעא מיניה מרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי, סבירא ליה כמאן דאמר משום פשיעותא. וקשה לי קצת היאך הזכיר שני ההפכים ביחד, ולא אמר מרימר ומר זוטרא סברי הכי ורבינא ורב אשי סברי הכי, דלפי פשטא הוה משמע דליכא פלוגתא בינייהו. ומתוך הדחק אני אומר, כי שמא מה שאמרו משום פשיעותא, לאו למימרא דחוששין דילמא פשעי ולא בנו כלל, אלא דילמא פשעי ומתרשלי, ואף על גב דאיכא דוכתא לצלויי, כיון דלא בית הכנסת קבוע הוא חיישינן, אבל היכא דאיכא בית הכנסת קבוע לא חיישינן, והיינו דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי, ולא קאמר דאיכא בי כנשתא אחריתי, אף על גב דבהאי מצלו בסיתוא ובהאי מצלו בקייטא, לפשיעה דקצת ימים לא חיישינן, כיון דהשתא מיהא איכא בי כנשתא אחרינא דמצלו בה כדרכייהו, והיינו דקאמרינן עד דבני כי כנשתא אחריתי.

ועייליה לפורייה בגויה ולא אפקיה לפורייה מיניה עד דתקין שופכיה. בגויה לאו דוקא, דבתי כנסיות ואפילו דבבל אין אוכלין בהן ואין ישנין בהן, כדאיתא במגלה (כח, ב), אלא בבית מבתי בית הכנסת שלא היו מתפללין שם קאמר.

קורה שאמרו לענין עירוב אין פחות מטפח ועביה כל שהוא ובלבד שתהא בריאה בכדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה של שלשה טפחים ועיקר דבר זה במסכת ערובין:

בית הכנסת שרצו צבור או יחיד לעשות נאה הימנה אין סותרין אותה עד שיבנו את האחרת שמא יתרשלו בבנינה ונמצאו עומדין בלא בית הכנסת ואפילו היו המעות צרורים ומונחים או אפילו היו אבנים ועצים מזומנים גדולה מזו אפילו נבנית החדשה ולא נשלם קרוייה עדיין וחסרו לו קורות ולבנים לצורך הקירוי והוא רוצה להסיר קרויה של זה ולהניחו על זו החדשה אינו רשאי ומ"מ אם נראו בה בקעים וחושש בה שמא תפול סותרה לאלתר ובלבד שיגמור בלבו למהר בבנינה בלא רשול ומגדולי החכמים שבא מעשה לידו ולא הוציא מטתו מתוכה עד שגמר את הבנין מכל וכל ולא חשש לקלות ראש מצד שכיבתו לשם הואיל ולכבוד היה עושה כן וכבר ביארנו דבר זה במסכת מגלה:

ל. ובמקדש שני מ"ט לא עביד אמה טרקסין עד תלתין קאי טפי לא קאי. דקיימא אגביה הוא. ומנלן דהוה גביה טפי דכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון רב ושמואל חד אמר בשנים וחד אמר בבנין ואיתא להאי ואיתא להאי. בשנים דמקדש ראשון עמד ארבע מאות ועשר ומקדש שני ארבע מאות ועשרים, בבנין דהיכל ראשון הוה גביה תלתין ושני הוה גביה מאה אמה כדאיתא במסכת מדות (פ"ד מ"ו). ולעביד עד תלתין בבנין ואידך לעביד בפרכות תלתין נמי כי קאי אגב תקרה [הוא] דקאי ולעביד שיעור האי דקאי בבנין ואידך לעביד בפרכות אמר אביי גמירי או כוליה בפרכות או כוליה בבנין. כדאשכחן במשכן. ושמע מינה לענין מחיצה המבדלת בין ההיכל לקודש הקדשים שאין עושין מקצתה בבנין ומקצתה בפרכות, אלא או כוליה בבנין כדאשכחן במקדש ראשון או כוליה בפרכות כדאשכחן במשכן דכתיב (שמות כו,לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:

לא. איבעיא להו הן וסידן או הן בלא סידן. כלומר כל אלו השיעורין האמורים ברוחב הכותל הן וסידן בכלל או הן בלא סידן, שנמצא שצריך ליתן מקום לסיד חוץ מן השיעור האמור לרוחב הכותל. אמר רב נחמן בר יצחק (מסתמא) [מסתברא] הן וסידן, דאלמא מקום הסיד בכלל דאי ס"ד הן בלא סידן לחשביה. ודחינן כיון דלא הוי טפח לא חשיב ליה. ולא והא קתני זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. והא הכא (דחייב) [דחצי] טפח הוא וקא חשיב ליה. ומשנינן התם חזי לאצטרופי בהדיה הך פלגא אחרינא דיהיב האיך נמי והוו להו טפח אמטול הכי חשיב ליה, אלא מקום הסיד מכא ומכא דאי נמי מצטרפת ליה לא הוי טפח לא חשיב ליה. ואע"ג דאידחייא לה סיעתיה דרב נחמן בר יצחק עיקר מימריה לא אידחי, הלכך הלכתא כוותיה. ואגב ארחיך שמע מינה דמצו למכפא אהדדי למסידיה לגודא בסיד, ודוקא בגויל וגזית אי נמי בכפיסים ולבנים וכיוצא בהן:

לב. ת"ש הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח והאריח חצי לבנה של שלשה טפחים. דאלמא לבנה גופא שלשה טפחים היא, ואי ס"ד הן וסידן היכי קתני בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה דהוה להו שלשה טפחים ותו לא, והא לבנה גופה שלשה טפחים לבד מסיד, אלא לאו ש"מ הן בלא סידן ומקום סיד לא קא חשיב. ופריק התם ברברבתא דייקא נמי דקתני של ג' טפחים מכלל דאיכא זוטרתי ש"מ. ומתני' דקתני בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה בזוטרתי דהוו להו אינון וסידן בכלל ג' טפחים אבל ברברבתא בעי טפי, והוא הדין נמי בכפיסין בזוטרי קא מיירי אבל ברברבי דאית בהו טפח ומחצה בעי טפח למקום הסיד:

לג. אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי איכא דאמרי משום פשיעותא וא"ד משום צלויי ביה, דאדהכי והכי לית להו דוכתא לצלויי. מאי בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי. למאן דאמר משום פשיעותא אע"ג דאית להו דוכתא לצלויי נמי אסיר, למ"ד משום צלויי כיון דאיכא דוכתא לצלויי שפיר דמי. וקיי"ל כלישנא קמא דאסר, ואע"ג דסוגיין בכוליה תלמודין כלישנא בתרא, שאני הכא דסוגין כלישנא קמא כדבעינן למימר קמן. וה"מ למסתר בי כנישתא בעידנא דרגילי לצלויי ביה, אבל בעידנא דלא רגילי לצלויי ביה כגון בי סתוא בקייטא ובי קייטא בסתוא סתרי ובנו, דהא מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי סתוא בקייטא ובי קייטא בסיתוא, דכיון דהוו להו צערא לצלויי בי סתוא בקייטא או בי קייטא בסתוא מזרזי נפשייהו ולא פשעי. א"ל רבינא לרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי. מי איכא למיחש לפשיעותא או לא. א"ל חיישי' דילמא מתרמיא מלתא דמצוה ויהבי להו. וש"מ סוגיין כמאן דאמר משום פשיעותא, דאי כמאן דאמר משום צלויי, הא דרב אשי היכי משכחת לה, אי דאיכא דוכתא לצלויי נסתור ונבנה, ואי דליכא דוכתא לצלויי מאי ארייא משום דחיישינן דילמא מתרמייא מילתא דמצוה ומזבני להו, תיפוק לי דאדהכי והכי ליכא דוכתא לצלויי, אלא על כרחין בדאיכא דוכתא לצלויי ומשום דחיישינן לפשיעותא.

(דמו) [רמו] ליבני הדירי והדרי כשורי מאי. מי חיישינן לפשיעותא או לא. ומסקנא חיישינן דילמא מתרמיא מילתא דפדיון שבויים ומזבני להו. והא נמי כלישנא קמא סלקא. ומקשי' אי הכי, דחיישינן לכולי האי, מאי אירייא עד דבני בי כנישתא אחריתי אפילו בנו נמי בי כנישתא אחריתי לא נסתרה להאי, דחיישינן דילמא מתרמי פדיון שבויים ומזבני ליה לאידך. א"ל דירתא לא מזבני אינשי. ומילתא דלא שכיחא היא ולא חיישי בה רבנן. והני מילי דלא חזא ביה תיוהא, כלומר כותל רעוע אבל חזא ביה סתר ובני כי הא דמר בר רב אשי חזא תיוהי בבי כנישתא דמתא מחסייא וסתריה ועיליה לפורייה בגויה ולא אפקיה מיניה עד דתקין ליה שיפכי. אי הכי בבא בן בוטא היכי אסביה עצה להורדוס למסתר בי מקדשא והאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי אב"א תיוהא חזא ביה ואי בעית אימא שאני מלכותא דלא הדרא ביה. ושמעינן מינה דחזא ביה תיוהא אע"ג דליכא דוכתא אחרינא לצלויי סתר ובני, דהא בי מקדש לגבי קרבנות כדינא דבי כנישתא היכא דליכא דוכתא אחרינא לצלויי דמי ואפ"ה קאמרי' דהיכא דחזא ביה תיוהא סתר ובני ומדקאמרי' נמי שאני מלכותא דלא הדרא ביה, ש"מ דטעמא משום פשיעותא הוא, דאי משום דליכא דוכתא אחרינא לצלויי כי לא הדרא ביה נמי מאי הוי:

לד. הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת קם קטלינהו לכולהו מראותיה ושיירה לההיא ינוקתא ההיא ינוקתא סליקא לה לאיגרא ואמרה דכל מאן דייתי ויימר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא דלא אשתייר מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא הא נפלה ומיתה. והלכתא היא, דהא עבדו בה עובדא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע,ב):

תלתין נמי כי קאי אגב תקרה ומעזיבה הוא דקאי. ואם תאמר למה לא עשו הכותל רחב יותר כדי שיוכל לעמוד ויאריכו מדת הבית. ויש לומר דהא לא מצי עבדי דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והכי אמרינן בזבחים בפרק קדשי הקדשים שלא היו יכולים להרחיב המזבח אי לאו דאשכחו קרא ודרוש אבל בגובה יכלו להוסיף משום דכתיב גדול וכו' אבל באורך ורוחב לא יוכלו להוסיף מהאי קרא משום דלא יוכלו לשנות הקרקע שנתקדש כבר לאולם לעשותו לצורך היכל וכן מעזרה למזבח אי לאו דאשכחו קרא אבל בגובה יכלו להוסיף מהאי קרא. תוספי הרא"ש ז"ל.

הן וסידן. פירוש הוא הסיד שטחים בו פני הכותל שלא יטשטשם המטר התם בדרברתא דיקא נמי דקתני וכו' אלמא איכא זוטרי מינייהו וקמיבעיא לן הכא כיון דכותל חצר בלבנים לא סגי ליה בלא סיד מפני המטר אי סגיא להו בדזוטרי דליהוו הן וסידן שלשה טפחים ואף על פי שנהגו באותו מקום לבנות בלבנים גדולות מפני שהסיד יעמיד במקום הרוחב או דלמא בדרברתא דהוו שלשה טפחים חוץ מסידן כי הסיד אינו מועיל לסבול הבנין כי אם להגן מן המטר. ואסקי רב נחמן בר יצחק הן וסידן. הראב"ד ז"ל.

מכלל דאיכא זוטרתי. ואם תאמר נימא מכלל דאיכא רבתי. יש לומר אין הכי נמי ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן לקולא לנתבע. הרשב"א ז"ל.

והתוספות תירצו דאם אין פחות משלשה אבל גדולות יש וכו'. עד וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא משום דדבר המסויים הוא ועוד דתקון מבוי דרבנן הוא אבל כיון דאיכא זוטרתי ניחא דהוצרך לפרש דמשערינן ברברבתא. תוספי הרא"ש ז"ל.

מרימר ומר זוטרא בנו בקייטא וכו'. פירוש דסבירי להו משום צלויי היא כיון דאיכא דוכתא לצלויי סתרו ובנו. ורבינא דבעי מרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי סבירא ליה כמאן דאמר משום פשיעותא. וקשיא לי קצת היאך הזכיר שני ההפכים ביחד ולא אמר מרימר ומר זוטרא סברי הכי ורבינא רב אשי סברי הכי דלפי פשטא הוה משמע דליכא פלוגתא בינייהו. ומתוך הדחק אני אומר כי שמא מה שאמרו משום פשיעותא לאו למימרא דחוששין דלא יבנו כלל אלא דלמא פשעי ומתרשלי ואף על גב דאיכא דוכתא לצלויי כיון דלאו בית הכנסת קבוע הוא חיישינן אבל היכא דאיכא בית הכנסת קביעי לא חיישינן והיינו דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי ולא קאמר דאיכא בי כנישתא אחריתי לצלויי והלכך הכא דאיכא בי כנישתא אחריתי אף על גב דבהאי מצלו בסיתוא ובהאי מצלו בקייטא לפשיעותא דקצת יומי לא חיישינן כיון דהשתא אית להו בי כנישתא אחריתי דמצלו בה כדרכייהו והיינו דקאמר עד דבני בי כנישתא אחריתי. הרשב"א ז"ל.

דילמא מתרמי להו פדיון שבויים כו'. אף על גב דלא עביד איניש לזבוני למלתא דמצוה כגון צדקה אחר שיש שם הכנה דקא שריגי לבני והדרי הודרי אלא טורחים הם ומחזיקים לקיים המצוה ממקום אחר מכל מקום לפדיון שבוים דהיא מצוה רבה טפי ודבר נחוץ מזבני להו שאין דרכם לחזור עד שיגבו מעות. אי הכי אפילו בנו נמי לא ליסתר עד שיתפללו בו כי אז ודאי אין דרכם למכור אפילו לפדיון שבוים פירוש אין דרכם למכרה ואף על פי שמותר להם. עליות רבינו יונה ז"ל.

כל דאמר מבית חשמונאי אתינא וכו'. וקשה דהא שמואל גופיה אמר בפרק החולץ עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל וכו' ככתוב בתוספות פרק החולץ.

אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך וכו'. תימה זיל קרי בי רב הוא. ויש לומר משום דרבנן דרשי ממובחר וכו' ככתוב בתוספות.

בגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי מרימר כו' כצ"ל כנראה מדברי התוס' וק"ל:

תוס' בד"ה הג"ה בי קייטא ובי סיתווא הוי כמו איכא תיוהא ושרי עכ"ל הס"ד לפי הג"ה זו מקום אחד היה דבסיתווא התחילו לסתור אותו ולעשותו בי קייטא לקייטא ובקייטא התחילו סותרין אותו לעשותו בי סיתווא לסיתווא ושרי לכולי לישנא דהוי כמו תיוהא מחמת קור וחום וק"ל:

בהג"ה ואם ב' בתי כנסיות היו ב' מקומות כו' עכ"ל ההג"ה זו אינה לדעת הרא"ש שכתב דמרימר ומר זוטרא סברי משום צלויי אלא כדעת האחרונים שכתב הר"ן דמרימר ומר זוטרא נמי חיישי לפשיעותא דמדמסיק תלמודא בעיא דרבינא כו' ש"מ הכי נמי ס"ל כו' ע"ש והשתא כתבו דאם נפרש שלא כהגה"ה הראשונה שהיה במקום אחד אלא שהיו בב' מקומות שהיה להם ב"ה דקייטא וב"ה דסיתווא דהשתא לא היה תיוהא מקור וחום צ"ל דחזו להן בקוע ותיוהא ולכך לא חשו לפשיעותא א"נ כיון דיש שם ב"ה אחר אין לחוש כו' אפי' ללישנא דפשיעותא והא דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי כו' ואפ"ה חייש לפשיעותא היינו באין שם ב"ה אלא דוכתא אחרת אבל ביש שם ב"ה אחר אין לחוש אפי' ללישנא דפשיעותא ודו"ק:

ושיירה לההיא ינוקתא כד חזת דקא בעי למנסבא כו'. נראה שדקדק למנסבא לפי שעבד של בית חשמונאי היה ולא נשתחרר עדיין וכיון דקטל כולן נמצא שנשאר עבד של ההיא ינוקתא ואם נשאה הוה נשתחרר ממילא כדאמרינן בפרק השולח באדון שנושא שפחתו וה"ה בהיפך באשה שנשאת לעבדה וק"ל:

ד"ה מכלל דאיכא זוטרתי וכו' דלא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא ר"ל דאי ליכא זוטרתי פחות מג' אבל גדולות על ג' יש לא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ואנא ידענא דבקטנה משערינן דהיינו ג' דאם איתא דמשערינן בלבינה היתירה על שלשה ה"ל לתנא לפרש באיזה משערין כדי שלא נבא להקל ולשער כלבינה הקטנה אלא ודאי האמת הוא דמשערינן בלבינה הקטנה שהיא שלשה טפחים דליכא למימר איפכא אדרבה דהוה משערינן בגדולה שבגדולות דהוה אמרינן אם איתא דמשערינן בהקטנה ממנה ה"ל לפרש כדי שלא נבא להחמיר לשער בגדולה ממנה אלא ודאי האמת הוא דמשערינן בגדולה שבגדולות דזה אינו דמשום חששא דשמא נבא להחמיר לא צריך לפרש דמה בכך אם נבא להחמיר אין בזה שום איסור אבל במקום דאיכא למיחש שמא נבא להקל צריך שפיר לפרש ולכך הוה אמרינן ודאי כיון דלא פירש שיעורא דהדין הוא שנלך להקל והוה משערינן בהקטנה דהיינו בשלשה טפחים אבל השתא דאיכא זוטרתי משלשה אתי שפיר דתני חצי לבינה של ג' טפחים דאצטריך לפרש שיעורא כדי שלא נבא להקל ולשער בהקטנה והפחותה מג' טפחים:

ד"ה הג"ה בי קייטא ובי סיתוא הוה כמו איכא תיוהא ושרי ואם שתי בתי כנסיות היו בב' מקומות של קייטא ושל סיתוא איירי כגון וכו' והכל הוא דבור אחד והג"ה אחת ואחר ההג"ה צריך להתחיל דבור בפני עצמו אי הכי כי בנייה נמי פירוש עד שיתפללו בה ופי' ההג"ה הכי הוא דר"ל דבהא דקאמר בגמרא מרימר ומר זוטרא סתרי ובני בי קייטא וכו' איכא שני פירושים לחד פירושא לא היה להם כי אם בית הכנסת אחד ובכל חצי שנה היו משנים בבניינו דהיינו כשהגיע זמן ימי החורף היו סותרים הבהכנ"ס שהיה להם בקייטא ובנו אותו ועשו ממנו בי סיתוא דהיינו בהכנ"ס לימי החורף וכשכלו ימי החורף והגיע זמן הקייטא חזרו וסתרו אותו הב"ה ובנו אותו ועשו ממנו בי קייטא ולפירוש השני היו להם שתי בתי כנסיות בשני מקומות אחד ב"ה של קייטא ואחד של סיתוא וכשהיו צריכין לסתור ולחזור ולבנות ולתקן אותו ב"ה של קייטא היו ממתינים עד ימי החורף שאז היו מתפללין בב"ה השני שהוא של סיתוא ובאותו זמן היו סותרין ובונין הב"ה של קייטא כדי שיהיה מוכן כשיגיעו ימי הקייטא. וכן כשהיו צריכין לסתור ולתקן הבי סיתוא היו ממתינים עד ימות הקייטא שהיו מתפללים בבי קייטא ובאותו זמן היו מתקנין ובונין הבי סיתוא וקאמר בהג"ה זו שלפי' המפרשים שהיה הכל ב"ה אחד קשה והיאך היו סותרים בכל פעם כשהגיע ימי החורף וכן אח"כ כשהגיע ימי הקייטא והא אסור לסתור שום ב"ה עד שבונים מתחלה אחרת וקאמר שלכך היו מותרים לסותרו דכיון שאותו ב"ה לא היה ראוי להם לימי החורף הוי כדין ב"ה דחזו ביה תיוהא דשרי לסותרו ואם שתי בתי כנסיות היו וכו' ר"ל ולפי' השני שמפרש שהיו שני בתי כנסיות כדלעיל ובימי הסיתוא היו סותרין ובונין אותו של קייטא והיאך היו מותרין לסותרו כיון שלא היה להם בי קייטא אחריתי היינו משום שלא היו סותרים ובונים אותו אלא בזמן שהיו צריכין לבנותו ולתקנו דהיינו דחזו ביה תיוהא ולפי זה אפי' בימי הקיץ היו מותרין לבנותו כיון דחזו ביה תיוהא אלא שלרווחא דמלתא היו ממתינים מלסותרו עד ימי החורף:

ועוד נראה וכו'. ר"ל דאפילו היכא דלא חזו ביה תיוהא היו מותרים לבנות הבי קייטא בסיתוא משום דבסיתוא לא היו צריכין לו כיון שהיה להם אז ב"ה אחר דהיינו אותו של בית סיתוא והא דמשמע בגמרא דללישנא דאמרי משום פשיעותא אפילו היכא דיש להם מקום אחר להתפלל שם אסור לסתור הבית הכנסת הישנה היינו שיש להם מקום להתפלל אבל אותו מקום אינו ב"ה כי אם שום מקום בעלמא אבל היכא דיש להם ב"ה גמור כההיא דמרימר ומר זוטרא מותר לסותרו אפי' ללישנא דאמרי משום פשיעותא ולפי זה לא גרסינן בגמרא איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי אלא הכי גרסינן דאיכא דוכתא לצלויי ר"ל מקום בעלמא:

ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו ר"ל אפי' ללישנא דאמרי משום פשיעותא היו מותרים לסותרו דודאי יהיו זריזים שקודם שיגיעו ימי החורף יבנו אותו של בי סיתוא וכן קודם שיגיעו ימי הקיץ יבנו אותו של בי קייטא דאין לחוש שמא יפשעו מפני שמוכרחים לבנותו שאותו של קייטא לא היה ראוי להם בימי החורף מפני הקור וכן אותו של בי סיתוא לא היה ראוי להם בימי הקיץ מפני החום או בזמן גדול כ"כ אין לחוש ר"ל שכל זמן ימי הקיץ שהיא זמן לבנות הבי סיתוא בודאי יגמרו בניינו קודם שיגיע זמן ימי החורף וכן הבי קייטא היה להם זמן לבנותו כל ימי הסיתוא ואין לחוש שיפשעו ולא יגמרו בניינו קודם שיגיע ימי הקיץ ועיין באשר"י דמשמע מדבריו דס"ל דאין לחלק בין איכא דוכתא לצלויי ובין היכי דאיכא בי כנישתא אחריתי אלא בכל ענין אסור ללישנא דפשיעותא ומרימר ומר זוטרא דסתרי ובנו היינו משום דאינהו סבירא להו כלישנא דאמרי משום צלויי ואינהו הוה להו דוכתא לצלויי ע"ש:

תוס' ד"ה ועייליה לפורייא להתם וכו' ופי' הקונט' התם נפקא מינה וכו' ובשל בבל מותר. ר"ל וא"כ לפי' רש"י מותר לישן בב"ה של בבל ופי' על תנאי לפרש"י ר"ל שמתנין תנאי בשעת בניינה שיהא מותר לאכול ולישן בתוכה זה אינו דהא קאמר התם בתר הכי וכו' ר"ל וא"כ פירושו של רש"י ליתא אלא צריך לפרש הא דקאמר על תנאי הן עשויין בענין אחר כמו שפירשו התוס' סוף דבור זה:

ד"ה כל דאמר מבית חשמונאי אתינא וכו' וכן הוא. ר"ל וכן הוא האמת והכי קי"ל דה"נ אמר שמואל וכו' ומכאן קשה על פ"ה וכי' דא"כ כיון דבני הורדוס נשאו ישראלית וכו' כצ"ל דא"כ בדלי"ת:

בא"ד וצ"ל שלא נשאו ישראלית וכו'. ויש להקשות דאע"ג דהכי הוא דבני הורדוס לא נשאו ישראלית מכל מקום היאך חתך ופסק שמואל את הדין ואמר כל האומר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא אפילו לדורי דורות מטעם דודאי מבית הורדוס הוא דיהא כך שהוא מבית הורדוס דלמא אחר כך בכמה דורות נשא אחד מזרע הורדוס ישראלית ואם כן הנולד ממנה הוא כשר וישראל גמור הוא וכן ההיא תינוקות דשמעתין היאך רמתא קלא ואמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא וכו' ושמא אחר כמה דורות אותן שיצאו מהורדוס ישאו ישראלית או בני הורדוס עצמן ישאו ישראלית דלא נביאה היתה שתדע שבני הורדוס לא ישאו ישראלית ומצאתי בפרק עשרה יוחסין בפירוש רש"י שהרגיש בקושיא זו וכתב על הא דאמר התם כל האומר מבית חשמונאי אתינא עברא הוא וז"ל שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בנו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיבי דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו כלם עבדים עד כאן לשון רש"י שם והשתא הקושיא מתורצת דעל הסתם אמר כל דאמר וכו' עבדא הוא אלא שיש לתמוה דדברי רש"י דבפרק י' יוחסין סותרין למה שפירש בפרק אלו נאמרין שכתב שם שבני הורדוס נשאו ישראלית שהרי פי' שם שאגריפס היתה אמו מישראל וק"ל:

גמ' דלמא מיתרמי להו מילתא דמצוה ויהבי כן הוא בס"א ונ"ב וכן בר"ן להדיא:

רש"י בד"ה כי בנו נמי כו' ומזבני ליה כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר אביי כו' נ"ב ותימה הא בכמה מקומות רגילים התוספות לדקדק מדלא קאמר אלא ש"מ דקאי בשיטתא דקמא על כן נראה דכולן בבנין היינו כעין בנין הראשון קאמר אמרו לו לאגריפס כו' כצ"ל:

דהוי שלשים אמה ודו"ק:

בד"ה מכלל דאיכא כו' למיתני אלא והאריח כו' כצ"ל:

בד"ה כל דאמר כו' :

גמרא והדרי הודרי. אולי צ"ל הורדי וכדלקמן (ו') ודשם הביאו הערוך בערך הרדי:

שם מלכותא שאני דלא הדרא בה. ולמ"ד משום צלויי ל"ק אפי' למ"ד לא קדשה לע"ל דיש תקנה ע"י קלעים כדאיתא במגילה (י') אבל ק"ל מאי משני דהא היו כפופים למלכות רומי וכדאמר ליה מסתפינא ממלכותא וכדשלחו ליה אם סתרת אל תבני:

רש"י ד"ה משום פשיעותא. דילמא מתרמי אונס. עמש"כ בשבת (כ"א):

תד"ה אמר. מה שתמה מהרש"ל מהא דלא קאמר אלא ע' לקמן (צ"ז) תד"ה ונתמד:

תד"ה מכלל. וא"ת כו'. לע"ד י"ל דהדיקא נמי אינו רק לאכוחי דיש תרי מיני ליבני וא"כ ליכא למיפשט דא"ל דאיכא זוטרתי:

גמ' קטלינהו לכולהו רבנן. נ"ב אותם שידע שהיו מתנגדיו:

רש"י ד"ה ג' טפחים "לגבי". נמחק:

תוס' סד״ה כל. אחינו במצות. נ״ב או שמא לפי שבא מאדום לפמ"ש קצת הסופרים:

וְאִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא. מקשים כיון דאיתא להא ואיתא להא אמאי חד מפרש לה אבנין וחד מפרש לה אשנים ולא פרשו שניהם הכתוב אתרוויהו?
ונראה לי דאבנין תהיה כונת הכתוב דרך צווי שמצוה אותם לעשותו גדול בבנין אבל אשנים לא שייך ביה צווי אלא בא הכתוב לבשר אותם שיהיה זה הבית גדול בשנים יותר מן הראשון ולכן לא נקיט כל חד מנייהו אתרווייהו אלא מי שהבין את הכתוב שבא לבשרם פירש דקאי אשנים ומי שהבין הכתוב שבא לצוותם פירש דקאי אבנין.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מאן דמפרש אבנין סבירא ליה דאזלינן עיקר בתר איכות ומאן דמפרש אשנים סבירא ליה דאזלינן עיקר בתר כמות עד כאן דבריו נר"ו.

הוֹרְדוּס, עַבְדָּא דְּבֵית חַשְׁמוֹנָאִי הֲוָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקֶת. פירוש תחלה נתן עיניו בה ועדיין לא עלה על דעתו שיוכל להרוג את אדוניו כדי ליקח אותה ואחר ששמע שהעבד יצליח אז באותה שעה מלאו לבו לעשות הרע הזה להרוג את אדוניו כדי שיקח אותה תינוקת לאשה ואומרו שָׁמַע בַּת־קָלָא אין הכונה בת קול משמים אלא דבר זה יצא מפי הכלדאים החוזים בכוכבים ונשמע לאחרים והם הוציאו קול זה בעולם והגיע באזני הורדוס שגם הוא שמעו מקול דעלמא וכהאי גונא אמרינן בגמרא יצא קול וכו' וכן הענין כאן לקול היוצא מבני אדם קרי ליה בַּת־קָלָא.
ומה שאמר 'טָמְנָהּ בְּדוּבְשָׁא' אין הכונה דבש ממש אלא היתה ליה תחבושת מתוקנת בכמה מיני סממנים שמועלת לקיים בשר האדם כעין סמים של חניטה במצרים אך לא היה חניטה ממש אלא זו מקיימת הבשר בעודו טמון בה.

דָּרִישׁ: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"? רַבָּנָן! קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְהוּ רַבָּנָן, שַׁייְרֵיה לְבָבָא בֶּן בּוּטָא (דברים יז, טו). הנה בודאי מה שאמר לְכוּלְהוּ רַבָּנָן קאי על הסנהדרין שהיה ירא מהם פן יעשו דין על פי התורה להרגו על אשר הוא עבד ומלך בחזקה בהרגו נפשות נקיים ודין זה הוא מסור בידם ולא חשש משאר חכמים שאין ממונים בסנהדרין ולכן הרג הסנהדרין בלבד ושייר מהם את בבא בן בוטא ליקח עצה.
וּמָה שֶׁבָּחַר בְּבָבָא בֶּן בּוּטָא דוקא ולא בזולתו מפני כי בבא בן בוטא היה ידוע בטבעו שאינו נוקם ונוטר והוא מוחל וסולח לכל מי שחטא לו ולא עוד אלא שהוא מטיב לעושה עמו רעה וכאשר מצינו בגמרא דנדרים (נדרים סו:) באותו שאמר לאשתו תביא לי תרי בוציני אזלת ואייתת ליה תרי שרגי שהיתה תמה שחשבה שרוצה שתי נרות הנקראים בוציני והוא לא אמר אלא על אבטיחים כי ביום היה מדבר עמה והוא נתכעס על הטפשות שלה ואמר לו זילי תברי יתהון על ריש דבבא, פירוש על ראש הפתח והיא חשבה שצוה לה לשברם על ראש בבא בן בוטא ע"ה, והוה יתיב ודאין דינא ובאה האשה ושברה אותם על ראשו ואמר לה מה זאת עשית? והשיבה כך צוני בעלי והכיר כי זו ברוב תמותה עשתה כן ואמר לה, את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא עיין שם. ראה כמה היה סבלן ואינו מקפיד ומוחל על כבודו ושלא די לו שלא קללה אלא ברוכי בירך לה וכיון שהיה ידוע ומפורסם שהוא מעביר על מדותיו לכן בחר הורדוס לשיירו שלא להרגו.
וְהָא דְּסִימָא אֶת עֵינָיו ולא שיירו פתוח מפני שרצה לבדקו ולנסותו כאשר עשה באחרונה. ונראה לי כי חשש שיבואו בני אדם וידברו עמו לעשות נקמה בהורדוס ויקבץ חכמים וימנה אותם סנהדרין ויהיה הוא ראש הסנהדרין וידונו את הורדוס כפי משפט תורתינו הקדושה לכן סימא את עיניו דאין סומא ראוי להיות מן הסנהדרין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין עו:) על פסוק וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ (שמות יח, כב) בדומים לך שאין בהם מום.

משום פשיעותא פירש"י דילמא מתרמי אונס ופשעי פי' לפירושי דמתרמי אונס פדיון שבוים ויהי' אונסי' למכור אפי' כשורי וליבני שכבר הכינו. ושוב יפשעו מלקבץ ממון אחר ולזה נתכוון מג"א רס"י קנ"ב ונהי בהבנת דברי הב"ח שגה מג"א במח"כ כמ"ש מחצית השקל מ"מ בעיקר הדין צדק מג"א בלי ספק:

איכא ביניהו דאיכא בי כנישתא אחריתי. מלשון תוס' שכ' בזמן גדול כ"כ אין לחוש משמע דעיקור החשש משום עצלה ואיחור ולא שיפשעו ולא יבנו כלל. והקשה בתורת חיים הא לקמן דמקשה מבבא בן בוטא ומשני שאני מלכא דלא הדר בי' משמע דחיישי' שלא יבנה כלל עיי"ש. ולפע"ד מסברא אני אומר תרי מיני פשיעותא איכא והא כדאיתא והא כדאיתא. אי ליכא דוכתא לצלוי ולא בה"כ אחר כלל ליכא למיחוש לפשיעותא דלא נחשדו ישראל על כך שלא יבנו ביה"כ כלל. אך משום עצלה איכא. ולכן בהאי בי קייטא וסיתוא הוה באותו זמן כאלו אין להם בה"כ כלל ולא יפשעו שלא יבנו כלל רק משום עצלה על זה כ' תוס' דלזמן רב כזה לא שייך עצלות. אמנם מין השני מהפשיעה הוא כדאית להו דוכתא לצלוי ומכש"כ כשיש שם עוד בה"כ דמשום עצלה ואיחור לא הוה גזרי' דמאי כולי האי כיון דעכ"פ אית להו דוכתא אך חיישי' דיסמכו על האי דוכתא או בה"כ האחר ולא יבנו זה כלל ובאמת העיר ההוא צריכא ב' בתי כנסיות כמו שהי' להם עד עכשיו. וכן הי' גבי הורדוס דהרי אע"ג דסותר לבי מקדשא מ"מ הי' מקריבי' ולא נתבטל שום קרבן ככתוב ביוסיפון וכמ"ש ת"ח בשמעתין מש"ס פ"ב דשבועות ופ"ק דמגילה מקריבי' אע"פ שאין בית. והשתא משום עצלה ועיכוב לא הי' לן למיגזר ליסתור בי מקדשא כיון דעכ"פ מקריבי' אך משום פשיעותא שלא יבנה כלל ועל זה משני מלכא לא הדר בי':

מרימר ומר זוטרא וכו' הרמב"ם פסק דאפי' ליסתור כותל א' נמי אסור משום פשיעא והכ"מ לא מצא מקומו איה יצא לו להרמב"ם ונ"ל דמפרש דבית הכנסת א' הי' וסתרו החומות בקייטא וגדרום בסיתוא. ומדלא קאמר ש"ס סתם סתרו חומות בה"כ ובנאוהו להשמיענו דבכותל א' ליכא משום פשיעותא ש"מ דאתי לאשמועי' דוקא משום סיתוא וקייטא דהוה כמו תוהא הא דשרי כותל א' ואי לא אסור וכהרמב"ם:

כל דאמר מבית חשמונאי וכו' מה שהקשו תוס' אפירש"י בסוטה מ"א ע"ב י"ל דרש"י פי' כן לפי החנופה שהחניפוהו עשו עצמם כלא ידעו מה דאמרה האי יניקתא. וכאלו מאמיני' להורדוס דאמר בת מלך נסיב והיינו חנופה ואמנם בפסחי' ק"ד ע"ב נמי פי' רשב"ם כן וצ"ע:

והנה התם בסוטה מסקו תוס' דאפי' שיהי' אמו מישראל וכשר לדין מ"מ אין משימין מלך אלא ממובחר שבמובחרי' עיי"ש וכן הוא בתוספתא אין מושיבי' אלא מן המשיאי' לכהונה ובס' באר שבע שם וכן בס' מעין החכמה במצות מלך הקשו מרחבעם בן שלמה שהיתה אמו גיורת נעמה העמונית ומלך. ואמרתי דלא נאמר אלא מקרב אחיך תשים עליך שתחלת השומה שישראל משומי' יהי' מהמובחר אבל כשהושם המובחר כגון דהע"ה. ושוב בנו הממלא מקומו ויורש מלכות בדין כדאי' בשלהי כתובות. אותו אין אנו משימי' א"כ אפי' אינו ממובחר ורק שאמו מישראל וראוי לדין אין אנו מצווין לסלקו ממלכותו שירש מאביו. ובחי' תורה אמרתי בהפטרת חיי שרה דאמרה בת שבע לדהע"ה עיני כל ישראל עליך לאמור מי ישב על כסא אחריך והי' כשכב אדוני המלך עם אבותיו והיתי אני ובני שלמה חטאי'. ושמעתי מפי מורי חסיד שבכהונה הגאון מו"ה נתן אדלר כץ זצל"ה דחטאי' ממש קאמרה שיאמרו משו"ה לא מלך שלמה דבת שבע אסורה לדוד דכשם שאסורה לבעל כן אסורה לבועל ואין שלמה מן המשיאי' לכהונה לכן לא מלך והיינו חטאים ממש. ע"כ דברי הרב זצל"ה ודפח"ח מכאן ואילך דברי התלמיד דלפ"ז יובן אריכו' לשונה עיני כל ישראל עליך וגו'. דלפי הנ"ל תיקשו ממ"נ אי המלכו' בירושה מדהע"ה א"כ אין הבן צריך להיות מהמובחר ואין כאן אני ובני שלמה חטאי' ואי מלכות שלמה הוה שימה חדשה וכדאי' בירושלמי דשקלים דהוצרך משיחה א"כ אין לדהע"ה יד בזה כלל וכאשר ירצה כן יהי'. וצ"ל לעולם הוצרך שימה חדשה בהסכמת כל ישראל אך כך היתה הסכמתם כל אשר יאמר דהע"ה זה ימלוך אחרי הוא ימלוך וא"כ שביד דוד להמליך ובלבד שיהי' מהמובחר משום שהוא שימה חדשה וע"כ הקדימה בת שבע במתק לשונה עיני כל ישראל עליך לאמור מי ישב על כסא אחריך ומעתה כשכב אדוני המלך עם אבותיו והיתי אני ובני שלמה חטאים וק"ל:

(ג ב) שמע ההוא גברא בת קלא וכו'.—עי' מ"ש ע"ז בחולין מד א.

(שם תוספות) ד"ה קטלינהו וכו' דהא הוו בני בתירא וכו'.—לפי מ"ש יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים הרג הורדוס את כל חכמי ישראל וראשי הסנהדרין, אשר היו באמנה עם החשמונאים, בעת שלכד את ירושלים מידי אנטיגנוס החשמונאי, והשאיר בחיים רק את שמעיה ואבטליון. ואחר זמן קצר מתו שמעיה ואבטליון, ואז הביא הורדוס את בני בתירה ומינה אותם לנשיאים, וגם הם לא האריכו ימים בנשיאותם, כי בשנה השביעית למלוכת הורדוס העביר אותם, ומינה את הלל הזקן לנשיא.