דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא קיט ע"א - Steinsaltz

And we also learned a case like this in a baraita (Tosefta, Orla 1:4), with regard to the prohibition against eating the fruit of a tree during the first three years after its planting [orla]: In the case of a tree that sprouts from the trunk and from the roots of an old tree, its owner is obligated in orla, since it is considered like a new tree, and the orla years must be counted anew. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If it sprouts from the trunk, the owner is exempt, since it is considered like a branch of the old tree, but if it grows from the roots, the owner is obligated.

The Gemara comments: And both cases are necessary to be stated although they are both based on the same principle. As had it taught us only the first halakha, that of ownership, one could say that it is only with regard to this case that Rabbi Yehuda said his ruling, due to the fact that it pertains to monetary matters, but with regard to orla, which is a matter of a prohibition, one could say that he concedes to Rabbi Meir. And if it was stated only with regard to this case of orla, one could say that it is only with regard to this case that Rabbi Meir said his stringent ruling, but with regard to that case, one could say that he concedes to Rabbi Yehuda. It is therefore necessary to state both disputes.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon said: Any vegetables that the owner of the upper garden can stretch out his hand and take, those vegetables are his, and the rest belong to the owner of the lower garden. In the school of Rabbi Yannai they say: And this is only so provided that he does not force himself, but simply stretches out his hand in the usual manner.

Rav Anan, and some say it was Rabbi Yirmeya, raised a dilemma: If the owner of the upper garden can reach its leaves, but he cannot reach its roots, or if he can reach its roots but he cannot reach its leaves, what is the halakha? Is the plant considered to be within his reach or not? No answer was found for this question, and the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Efrayim the scribe, a student of Reish Lakish, says in the name of Reish Lakish: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. They stated this case before the Persian King Shapur, who expressed an interest in this legal issue, and he said to them: Let us offer praise [apiryon] to Rabbi Shimon. He too felt that this was the best resolution.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיט - א

ותנן [צ"ל ותניא, בתוספתא דערלה] נמי גבי ערלה, כי האי גוונא:

אילן היוצא מן הגזע, ומן השרשין, חייב בערלה. כיון שהוא אילן בפני עצמו, ואף על פי שאינו יונק ממש מן הקרקע, שדי נופו בתר עיקרו. דברי רבי מאיר [72].

רבי יהודה אומר: מן הגזע, פטור. מן השרשין, חייב [73]. דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.

וצריכי! יש חידוש דין בכל אחת מהמשניות.

דאי אשמועינן רק מתניתין קמייתא [שתי גינות זו על גב זו, ומתניתין דבבא בתרא, גבי הקונה אילן בתוך שדה חבירו], היינו אומרים, רק בהא קאמר רבי יהודה דלא אמרינן "שדי נופו בתר עיקרו", משום דממונא הוא, ותלוי בדעת בני אדם. ולדעת בני אדם לא שדינן נופו בתר עיקרו.

אבל גבי ערלה, דאיסורא, אימא מודי ליה לרבי מאיר.

ואי איתמר בהא, ואם היתה נשנית רק התוספתא של ערלה, היינו אומרים, רק בהא קאמר רבי מאיר דשדינן נופו בתר עיקרו, אבל בההיא, בדיני ממונות, אימא מודי ליה לרבי יהודה, דאזלינן אחר דעת בני אדם.

ולכן צריכי, לשנות את כל המשניות דלעיל.

שנינו במשנה: אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי אלו שלו.

אמרי דבי רבי ינאי, ובלבד שלא יאנס. שלא יתכופף לחצר חבירו בצורה שמסכנת את עצמו כדי לקטוף את הירק. אלא יקטוף רק את הירקות שאפשר להגיע אליהם בקלות [74].

בעי [הסתפק] רב ענן, ואיתימא רבי ירמיה: מה הדין אם היה העליון מגיע לנופו של הירק, ואין מגיע לעיקרו, או להיפך, אם היה מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו [75] , מאי?

ונשאר בתיקו. [76]

אמר אפרים ספרא, תלמידו של ריש לקיש, משום ריש לקיש: הלכה כרבי שמעון. אמרוה קמיה דשבור מלכא [אמרו דבר זה לפני מלך פרס, שהיה בקיא בדינים [77]], ושבחה, ואמר להו, אפריון [78] נמטייה לרבי שמעון [תנו שבח לרבי שמעון, כי יפה אמר].

הדרן עלך פרק הבית והעליה וסליקא לה מסכת בבא מציעא.

הערות

[72] על פי רש"י. ועיין ברמב"ן ובראב"ד.

[73] כתב החזון איש [ערלה סימן א ס"ק יט] שטעמו משום דכתיב "ונטעתם", ודרשינן "פרט לעולה מאליו". דהיינו פרט לייחור העולה מן הגזע, שאינו חייב בערלה.

[74] וצריך באור, לדעת רש"י שנתבארה לעיל, שבעצם כל העשבים שייכים לעליון, אלא שהוא מתבייש לקוטפם אם כן מדוע אסור לו להסתכן ולקוטפם מלמעלה? ומבאר הט"ז [קסז סק"א], "אע"ג דכאן לא שייך אפקורי מפקר, כיון שיכול ליטלו, מכל מקום עשו חכמים גבול קצוב מה שהוא מצוי". ויש שפרשו, שהעליון מתבייש לקחת שיעור כל כך גדול, כי חבירו יראה שלקח יותר משיעור פשיטת יד, ויטען שנכנס לחצירו שלא ברשות. לכן מפקירו.

[75] הרא"ש לא גרס "מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו", כיון שאם הגיע לעיקר ודאי נחשב כמגיע, כיון שעל ידי העיקר יכול לקחת את הכל. וכן גרסת הרמב"ם [הלכות שכנים פרק ד הלכה ט]. והקשה הרא"ש "ותמהני, למה עלתה בעיא זו בתיקו, כיון דטעמא דרבי שמעון משום שכל מה שהעליון יכול ליטול בפשיטות יד אינו מתיאש ממנו, ומן השאר הוא מתיאש, כי הוא בוש לישאול רשות מחבירו, אם כן מיפשטא שפיר הך בעיא, כל שהעיקר יתלש עם הנוף, של העליון, והשאר לתחתון?" ובפלפולא חריפתא, הביא דברי הבית יוסף, דאפשר לומר, שעדיין הוא מתבייש לתלוש את העיקר על ידי הנוף, כדי שחבירו לא יטען עליו ויאמר שנכנס בתוך גינתו. הלכך מעיקרא מתיאש ממנו. ועיין בדרישה [קסז] שתלה את דברי הרא"ש במחלוקת הראשונים שנתבארה במשנה בדעת רבי שמעון. יעויין שם.

[76] כתב הטור [קסז]: מספק יחלוקו. ואם נטל העליון אין מוציאין מידו. והב"ח דייק מדבריו, דוקא אם נטל העליון אין מוציאין, אך אם נטל תחתון, מוציאין. וקשה, מאי שנא? והנה הרמב"ם [פרק ד מהל' שכנים הלכה ט] כתב "לא יטול העליון, ואם נטל אין מוציאין מידו". והקשה הכס"מ, מדוע לא פסק הרמב"ם שיחלקו מספק? ומתרץ שהתחתון הוי כמו מוחזק בו. ובבאור הגר"א לשו"ע [קסז ג] מבאר, כיון שהעליון מקבל מה שיכול להגיע אליו, ואם כן הספק הוא במעשה ההגעה שלו. ולכן לא יטול מספק.

[77] הקשה המהר"ץ חיות, הרי בגמרא בסנהדרין מבואר שאין מלמדים תורה לגוי, ואם כן, כיצד לימדו דין זה למלך פרס? ותירץ, כיון שבני נח נצטוו על הדינים, לדון בדיני ממונות, לכן הותר להם ללמוד דיני ממונות.

[78] רש"י פירש "חן שלנו", כמו "בן פורת יוסף". ולפי דבריו, שורש המילים "אפריון", ו"פורת", הוא "פר". ומשמעותו, לשון חן. וכשיטת רבו, מנחם בן סרוק, שאותיות "שמלאכתו בינה" אינן מן השורש. אמנם הרמב"ן [בראשית מט כב] פירש "אפריון" מלשון "פורנא", דהיינו רווח ועושר. ואף ה"נון" שורשית.

ותנן נמי גבי [ושנינו גם כן משנה אצל] דיני ערלה כי האי גוונא [כגון זו]: אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין של אילן ישן — חייב בערלה כי דינו כאילן חדש, וצריך למנות לו שנות ערלה מחדש, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם יצא מן הגזע — פטור שהוא נחשב כענף היוצא מן האילן הישן, ואם יצא מן השרשין — חייב.

ומעירים: וצריכי [ונצרכו] הדברים להיאמר בכל המחלוקות הללו, אף שלכאורה מדובר באותו עיקרון ממש. דאי אשמועינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק בראשונה] במשנתנו, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' יהודה שכך הדין משום דממונא [שהוא ענין של ממון] לפשר בין החולקים באופן כזה, אבל גבי [אצל] דיני ערלה דאיסורא [שהוא ענין של איסור] אימא מודי ליה [אמור שמודה הוא לו] לר' מאיר. ואי איתמר בהא [ואילו נאמר בזו] בדיני ערלה הייתי אומר: בהא קאמר [בזו בלבד אמר] ר' מאיר להחמיר, אבל בההיא, בענין ממונות — אימא מודי ליה [אמור שמודה הוא לו] לר' יהודה, על כן צריכי [נצרכו] כולם להיאמר.

א שנינו במשנה, אמר ר' שמעון: כל שהעליון יכול לפשוט ידיו וליטול — הריהו שלו, והשאר של התחתון. אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: ובלבד שלא יאנס, שלא יתאמץ יותר מדי, אלא כפי שהוא יכול לפשוט את ידו כרגיל.

בעי [שאל] רב ענן, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' ירמיה ששאל: אם מגיע העליון לנופו ואין הוא מגיע לעיקרו או שהוא מגיע לעיקרו ואין הוא מגיע לנופו מאי [מה הדין] במקרה זה, האם הוא נחשב כמגיע או כאינו מגיע? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

אמר אפרים ספרא [הסופר] תלמידו של ריש לקיש משום (בשם) ריש לקיש: הלכה כר' שמעון. אמרוה, את המחלוקת הזו קמיה [לפני] שבור מלכא [המלך הפרסי] שסיפרו לו על בעיה משפטית זו — שכיון שהוא בנושא כללי התענין בה גם המלך הפרסי, ואמר להו [להם]: אפריון נמטייה [שבח מגיע לו] לר' שמעון. כלומר, גם הוא סבר שזאת היא השיטה הנכונה והיפה ביותר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And we also learned a case like this in a baraita (Tosefta, Orla 1:4), with regard to the prohibition against eating the fruit of a tree during the first three years after its planting [orla]: In the case of a tree that sprouts from the trunk and from the roots of an old tree, its owner is obligated in orla, since it is considered like a new tree, and the orla years must be counted anew. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If it sprouts from the trunk, the owner is exempt, since it is considered like a branch of the old tree, but if it grows from the roots, the owner is obligated.

The Gemara comments: And both cases are necessary to be stated although they are both based on the same principle. As had it taught us only the first halakha, that of ownership, one could say that it is only with regard to this case that Rabbi Yehuda said his ruling, due to the fact that it pertains to monetary matters, but with regard to orla, which is a matter of a prohibition, one could say that he concedes to Rabbi Meir. And if it was stated only with regard to this case of orla, one could say that it is only with regard to this case that Rabbi Meir said his stringent ruling, but with regard to that case, one could say that he concedes to Rabbi Yehuda. It is therefore necessary to state both disputes.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon said: Any vegetables that the owner of the upper garden can stretch out his hand and take, those vegetables are his, and the rest belong to the owner of the lower garden. In the school of Rabbi Yannai they say: And this is only so provided that he does not force himself, but simply stretches out his hand in the usual manner.

Rav Anan, and some say it was Rabbi Yirmeya, raised a dilemma: If the owner of the upper garden can reach its leaves, but he cannot reach its roots, or if he can reach its roots but he cannot reach its leaves, what is the halakha? Is the plant considered to be within his reach or not? No answer was found for this question, and the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Efrayim the scribe, a student of Reish Lakish, says in the name of Reish Lakish: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. They stated this case before the Persian King Shapur, who expressed an interest in this legal issue, and he said to them: Let us offer praise [apiryon] to Rabbi Shimon. He too felt that this was the best resolution.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעי רב ענן מגיע לגופו ואינו מגיע לעיקרו מהו. קשיא לי ומאי קא מבעיא ליה והא פשטא דמתני' הכי משמע כל הנופות שהיא יכול העליון לפשוט ידו וליטלן הרי אילו שלו ושאר הנופות שאינו מגיע ליטלן הן של תחתון ועיקרו הוא דעליון כדאמר רבא דבעיקרו כ"ע ל"פ דעליון הוי א"כ בפירוש משמע דקאמר ר"ש שאם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו דעליון הוי מש"ה נ"ל דה"פ דמתני' דר"מ סבר שדי נופו בתר עיקרו וכל היכא דקאי בין סמוך לעליון בין סמוך לתחתון כי היכי דעיקרו הוי דעליון שהרי בקרקעו הוא נטוע הה"נ נופו ור' יהודא סבר לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו אלא כיון דנוטה על אויר התחתון אע"ג דסמוך לעליון דתחתון הוי ור' שמעון סבר כל שהעליון יכול ליפשוט את ידו וליטלו הרי הוא של עליון דכאילו הוא נטוע ע"ג קרקעו של עליון דמי ואע"פ שגם התחתון מיגע בו דעליון הוי דכאילו נטוע ע"ג קרקעו דעליון דמי ואם אין יכול לפשו' העליון את ידו וליטלו לא הוי כנטוע ע"ג קרקעו וכיון שהוא נוטע על התחתון דתחתון הוי ואע"פ שגם התחתון אינו מגיע לו וזה קורא במתני' והשאר של תחתון כל אותו שאין העליון יכול לפשוט את ידו וליטלו היא של תחתון ולאו בירק אחד מיירי לומר שהנופות הקרובים לעליון של עליון והקרובים לתחתון של תחתון אלא ה"ק כל ירק שהעליון יכול לפשו' את ידו וליטלו הוא של תחתון והשתא בעי אם העליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו מאי מי אמרי' בעינן שיכול להגיע בידו לעיקרו ואז הוא דומה כאלו היה עיקרו נוטע ע"ג קרקעו אבל אם אינו מגיע לעיקרו אע"ג דמגיע לנופו ולא כלום היא ודתחתון הוי אי דילמא כיון דמגיע לנופו אע"פ שאינו מגיע (לנופו) [לעיקרו] דעליון הוי מפני שיכול להביאו אצלו כולו ע"י אותו הנוף שאוחז בו ומביאו כולו אצלו:

סיימתי תוספת בבא מציעא . ויהי לי אלי לישועה

והא דתנן הכא רבי שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הוא שלו. פירש רש"י ז"ל דכרבי מאיר סבירא ליה אלא שהוא מפקיר השאר לתחתון שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חברו. ולא מחוור לי דהא קיימא לן גבי אילן מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע כרבי יהודה והכא קיימא לן כרבי שמעון ואם תאמר דהתם משום דעדיף טעמיה דרבי יהודה משום שמקרקעו של זה יונקים כדכתבינן אנן לעיל אכתי לא ניחא דאם כן אמאי אמרי דבי רבי ינאי ובלבד שלא יאנס הרי כיון שהוא יכול ללקוט אפילו באונס אינו מפקיר וכן אם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו אמאי הוי של תחתון פשיטא דעליון בעי למהוי. אלא הא דרבי שמעון בדרבי יהודה שייכא וטעמיה משום דתחתון אפקורי מפקר גבי עליון הואיל וידו מגעת שם והוא סבור שהיא שלו הואיל ועיקרו בתוך שלו דמימר אמר תחתון עליון שקיל ליה ואם תקניטנו לאסור עליו תפיסת ידו יטול את עפרו כן נראה לי לפרש שמועה זו. הרמב"ן ז"ל.
אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: הא דרבי שמעון בגנות שייך טפי בטעמא דרבי מאיר דכל מה שמגיע אליו שדינן ליה בתר עיקרו ואף על פי שתחתון כמו כן מגיע אליו אבל מה שאין העליון מגיע אליו ואינו רשאי לירד למטה וללקטו הא מסח דעתיה מינה. והתחתון מכל מקום אפילו גבוה כמה שלו הוא שיכול לעלות לו בסולם ואם העליון מגיע עד למטה הכל של עליון חוץ מפחות משלשה סמוך לקרקע דההוא ודאי כקרקע של תחתון ממש היא. ובעיא דמגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו עלתה בתיקון וחולקין. עד כאן.

אמר אפרים מקשאה תלמידו של ריש לקיש משום ריש לקיש הלכה כרבי שמעון. כי אמרוה קמיה דשמואל אמר הבו ליה אפרייה לרבי שמעון בן לקיש תנו לו שבחו כי יפה אמר ואפרייה משום אפרים. הראב"ד ז"ל. וזה לשון רבינו חננאל: הבו איפריא לריש לקיש. פירוש איפריא ברכה. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: הלכה כרבי שמעון וכו'. ומיהו השרשים הן של עליון שהרי בקרקע שלו הן נשרשין אף על פי שהן למטה מכדי אחיזת ידו. עד כאן.
סליק פרק הבית והעליה וסליקא מסכת בבא מציעא בסיעתא דשמיא

תד"ה ותניא. ועוד כו'. אלא זה האילן שהיה בעת שמכר. כ"נ דצ"ל:

בא"ד דל"ח כאילן עצמו כהענפים המתחדשות כו'. כ"נ דצ"ל:

בריך רחמנא דסייען

בָּעִי רַב עָנָן וְאִתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְעִקָּרוֹ מַגִּיעַ לְעִקָּרוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ מַאי? תֵּיקוֹ. וגרסת הרא"ש ז"ל הבעיא היא רק מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו אבל מגיע לנופו פשיטה לן דהוי של עליון. והנה מרן בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קס"ז) פסק היה מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו לא יטול העליון ואם נטל אין מוציאין מידו, עד כאן לשונו.
וכתב הסמ"ע ז"ל דהטור כתב דיחלוקו משום דאבעיא דלא אפשיטא היא והמחבר כתב כלשון הרמב"ם ונ"ל דהרמב"ם מיירי דלא נתלש העיקר בתלישת הנוף משום הכי סבירא ליה כיון דעל כל פנים נשאר העיקר ברשות התחתון השתא דלא תלש אפילו הנוף שדינן הנוף בתר עיקרא ולא יטול בה החצי אם לא שתלשו ותפסו דאז המוציא מחבירו עליו הראיה והטור מיירי בהיכא דבתלישת הנוף נעקר ונתלש גם העיקר משום הכי אף בשלא תלשו כיון שראוי לתלשו בפשיטת ידו נמצא אין התחתון מוחזק והוא אבעיא דלא אפשיטא משום הכי חולקין עכ"ל. והט"ז סבירא ליה דהרמב"ם והטור פליגי עיין שם.
ואנא עבדא נסתפקתי בענין זה לענין מודר הנאה מן העליון הן בנידון הרמב"ם ז"ל הן בנידון הטור ז"ל אם זה המודר הנאה מן העליון לקח הירק הזה שהיה העליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו דעדיין לא תלשוהו העליון מהתחתון וזה תלשו ולקחו אם מותר ליהנות ממנו ואי"ה נדבר בזה בס"ד במקום אחר.

אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אפשר לרמוז בס"ד דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון האמורים במתניתין על פי הידוע דיעקב ועשיו חלקו העולמות ומחמת כן יטעון עשיו אין ליעקב משורת הדין ליטול טובה בעולם הזה כי כל טוב עולם הזה שלו הוא, אמנם יש תשובה ליעקב על זאת הטענה והוא כי עולם הזה אי אפשר להתקיים ואי אפשר לאדם ליקח הטוב שלה בלתי השפע שנשפע מן השמים לארץ כי טוב הארץ צריך לטל ומטר וזריחת השמש והירח וכוכבים ולא תתן הארץ פריה הן פרי העץ הן פרי האדמה בלתי טל ומטר ושמש וירח וכוכבים, וגם האויר שלה אין יכולים כל הבריות ליקח נשימה ממנו אם לא יתוקן על ידי זריחת שמש ביום וירח וכוכבים בלילה, וכן אי אפשר לארץ ובריות שבה להתקיים בלעדי הרוחות וכל אלו הטל והמטר ואור השמש והירח וכוכבים והרוחות כולם באים מן השמים לארץ ועשו לא קנה ולקח אלא הארץ אבל הַשָּׁמַיִם הֵם שָׁמַיִם לַהֳ' ולא זיכה אותם אלא לישראל דוקא יען כי קיום השמים הוא על ידי התורה והתפילות והמצות אשר עושין ישראל ולכן הם לבדם יש להם זכיה בשמים על כן נמצא טוב הארץ הוא פריה ורביה ומתהווה וגדל מן השמים שהוא חלק ישראל ושלהם היא ואם כן משלהם לוקחים ונהנין מטוב עולם הזה.
ובזה יובן דברי המשנה שְׁתֵּי גִּנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ הם השמים והארץ דהשמים הם של ישראל והארץ של עשיו רק זה הטוב של עולם הזה בנתים שנעשה ונמצא באמצעות שניהם כי הוא באויר הארץ וגדל מהשפעת השמים רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שֶׁל עֶלְיוֹן הם ישראל שזוכין בשמים והטוב מתגדל על ידי השפעת השמים ומשם הוא חי ואם ירצה העליון ליקח וליטול את עפרו הוא שפע הרוחני היורד מן השמים על ידי טל ומטר ושמש וירח וכוכבים ורוחות אין כאן ירק שלא היה נמצא טוב בארץ שהוא מדור התחתון וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּדִין הוּא שֶׁל תַּחְתּוֹן כי זה הטוב אנחנו רואין מציאותו והוויתו הכל מן הארץ והן אמת כי בלתי שפע הרוחני הנמשך מן השמים ואשר בה לא היה נמצא ומתהווה הטוב הזה אין זה דבר הניכר לעינים כי למראה עינים נראה ומתייחס הטוב כולו לארץ שאם ירצה התחתון למלאת גנתו עפר רצונו לומר קוצץ כל אילנות שבו ומקלקל כל זרעים שבאדמה ומאבד כל בריות שבה מה היה תועלת בטל ומטר וזריחת השמש והירח וכוכבים ונשיבת הרוחות.
נמצא לפי סברת רבי מאיר יוצא זכות גדול לישראל לזכות בכל הטוב של עולם הזה כולו לבדם ואין לזרים אתם ולפי דברי רבי יהודה יוצא טענה לזכות בכל הטוב כולו ואין אומות אחרים לוקחים כלום על כן בא רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי ע"ה והכריע לזכות שטרא לבי תרי ואמר כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטֹּל הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן כלומר כל מה שישראל יכולים ליקח מטוב עולם הזה ולהחזיק בו הרי הוא שלהם ואין לעשיו עליהם טענה כלל כי אומרים זה הטוב הוא גדל ורבה ונתהווה משלנו ומחלקינו כי בלתי השפעת שמים אין הטוב מתהווה בעולם ואם כן משלנו חי ולנו הוא והשאר הטוב הנמצא ביד בני עשו בעלי דירה התחתונה שלהם ואין ישראל מוציאין אותו מידם באומרם שלנו הוא זה מדירה שלנו הוא חי וגדל ודקדק לומר והשאר היינו רצונו לומר מן השיורין שישיירו ישראל כמו בעל הבית שמבשלים לו בביתו ראה השיורין שישיירו אחרי שבעם למי ניתן ודו"ק.
והנה שבור מלכא לא ערבו לו דברי רבי מאיר כי הכל מחליט לישראל ואינו נותן זכות לזולתם וגם דברי רבי יהודה שמחליט הכל לעשו וגונדא דיליה ואינו נותן זכות לישראל לא ערב לו הדבר כי אמר לגימה גדולה ורבה תעמוד בגרון ותחנוק הבולע אותה, אך סברת רשב"י ערבה לו כי מזכא שטרא לבי תרי הנה בזה ישבות דין וקלון באין אומר ואין דברים לכן אמר אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן ואמר בהאי לישנא השר שלו הניח לו דבר זה בפיו כי הוא מלך פרס ושר שלו הוא שר פרס והם בנו בית המקדש אך יון רצו להחריב והחריבו במקצת וחלק תיבת אַפִּרְיוֹן לשתים וקרי בה 'פאר יון' רצונו לומר הפאר של יון שהוא שפע גדולתם וממלכתם יהיה לרשב"י ולגרסא דגרסי אפריין יהיה הצירוף 'פאר יין' רצונו לומר פאר התורה שהיא נקראת יין יהיה לרשב"י. ורש"י ז"ל פירש אַפִּרְיוֹן 'חן' כי התורה אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים.
סְלִיק מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא

רש"י בד"ה אפריון חן שלנו. וכ"כ רש"י בחומש פ' ויחי בפסוק בן פורת יוסף. אבל הרמב"ן שם כ' דהנו"ן שרשית והוא לשון שבח ורווחא כמו פורנא ליתמי (כתובות ד' נד) ועי' ברא"ם שם:

אילן היוצא מן הגזע וכו'. בלוקח אילן אחד בתוך של חבירו דקי''ל בבבא בתרא (דף פא.) דדברי הכל לא קנה קרקע ואילן קטן היוצא (מן הגזע או) מן השרשין לית דינא ולית דיינא דקרקע גמורה היא ומן הגזע נמי רבי מאיר סבר שדי נופו בתר עיקרו והתם מפרש מאי גזע ומאי שרשין גזע כל שרואה פני חמה שרשין שאין רואין פני חמה ואע''ג דשבח נוף העליון לבעל האילן כדקתני התם הגדילו לא ישפה התם הוא דאדעתא דהכי נחת שכל זמן שיהא ראויין לעשות פרי יהא בקרקע וישא ענף ופירי אבל אילן אחר העולה מן הגזע אילנא אחרינא הוא: חייב בערלה. גרסי' לר''מ דאילן הוא לעצמו דגזע הסמוך לקרקע בתוך שלשה כקרקע הוא ואף על גב דלא מארעא ממש יניק שדי נופו בתר עיקרו: מגיע לעיקרו ואינו מגיע לנופו. כגון שנוטה נופו למטה: קמיה דשבור מלכא. לי נראה שבור מלכא ממש ומלך פרס היה ובקי בדינים ואמרוה להא דר''ש דמתני' קמיה וקלסה ואמר אפריון נמטייה לר''ש יקבל חן מאתנו על דבר זה ואית דאמרי שבור מלכא שמואל דבכמה דוכתי קרי ליה הכי ואין מיושב בה דמאי אמרוה אי להא דר''ש דמתני' אטו שמואל לא הוה ידע לה למתני' ואי להא דאפרים ספרא אטו אי לא אמר ריש לקיש הלכה כר''ש שמואל מי לא קים בדיני למיקלסיה לר''ש עד דשמע משמיה דריש לקיש דהלכתא כוותיה אפריון. חן שלנו:

ותניא נמי גבי מקח וממכר כה''ג. תניא גרסינן דאינה משנה בשום מקום ולא הוי כה''ג ממש דאפילו אמר ר''י היוצא מן הגזע של בעל הקרקע לא יקשה כלום שהרי עומד באוירו של בעל הקרקע וגם יונק מן הקרקע ועוד שלא היה בדעת המוכר למכור אלא זה האילן שהיה כעין שמכר אבל לא אילן חדש שעתיד לצאת מן הגזע דלא חשיב כאילן עצמו הענפים המתחדשים אלא נחשב כאילן אחר וכן ר' מאיר אם היה אומר כאן של בעל האילן לא היה קשה על משנתנו שכמו שהענפים המתחדשים בכל שנה הם של בעל האילן ה''נ היוצא מן הגזע יהיו שלו והא דקאמר כה''ג היינו שמיפה ר''מ כאן כחו של בעל הקרקע טפי מרבי יהודה כמו במתני' ולהכי לא עביד צריכותא בסמוך אלא אערלה ואמקח וממכר ולא אמתניתין: שבור מלכא. נראה לפרש כפי' הקונטרס דשבור מלכא היה בקי בהלכות כדאמרינן בסוף מסכת ע''ז (דף עו:) שנעץ הסכין עשר פעמים בקרקע קשה כשחתך האתרוג בסכין לרב יהודה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד