בבא מציעא קיח ע"ב

בבא מציעא קיח ע"ב - Steinsaltz

And what is the meaning of the phrase: Do you say so? This is what they were saying to him: If we apply the opinion from your statement that one may volunteer as an unpaid bailee, to our statement that the Sages instituted a directive to give him four dinars, the result is that communal offerings do not come from communal funds as required. And likewise, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan says: The question of whether or not we are concerned about violent people is the difference between the opinions of the Rabbis and Rabbi Yosei, i.e., that is the crux of their dispute.

MISHNA: In the case of one who takes manure out to the public domain, in order for it to be transported to fertilize a field, he who takes it out from his property takes it out, and immediately, he who takes it to fertilize the field takes it to fertilize the field. They must relocate the manure immediately without allowing it to sit around in the public domain. Similarly, one may not soak clay in the public domain before it is kneaded, and one may not mold bricks in the public domain since this takes a long time and inhibits use of the public domain by others. But one may knead clay in the public domain, as this process does not take long, but not bricks.

With regard to one who builds a structure, keeping the building materials in the public domain, he who brings the stones brings them, and immediately, he who builds the structure builds with them, and may not leave them there. And if the stones cause damage before he had a chance to build them into the structure, he must pay for what he damaged. Rabban Shimon ben Gamliel says: One may even prepare his work thirty days beforehand; he may keep the building materials in the public domain for that duration.

GEMARA: The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? As it is taught in a baraita (Tosefta 11:8): Rabbi Yehuda says: When it is the time for the manure to be taken out, a person may take his manure out into the public domain and may pile it up for all thirty days, so that it will be trodden on by the feet of people and by the feet of animals, to prepare it for use as fertilizer, since it was on this condition that Joshua bequeathed Eretz Yisrael to the Jewish people. In other words, it is universally accepted that some will relinquish certain rights for the sake of others, and although it may be a nuisance for certain people, this practice is allowed.

The Gemara responds: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, since Rabbi Yehuda concedes that although he acted within his rights, if the manure caused damage, the one who placed it there is liable to pay. The Gemara asks: But didn’t we learn in a mishna (Bava Kamma 62b): Rabbi Yehuda concedes with regard to a Hanukkah lamp placed in the public domain that ignited a fire and caused damage that he is exempt, because he acts with permission? What, is the reason he is exempt not that he acted with the permission of the court to use the public domain in this manner, which indicates that one who acts with court permission is exempt from liability for damage? The Gemara rejects this suggestion: No, it means that he has the permission of a mitzva. Since it is a mitzva to place the Hanukkah lamp outside, he is exempt from paying for the damage it caused. The mere right to place the item in the public domain does not exempt the owner from liability.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: With regard to all these cases in which the Sages said that it is permitted for people to place obstacles in the public domain, if they caused damage, these people are liable to pay, and Rabbi Yehuda exempts them? Evidently, according to Rabbi Yehuda, if one has the permission of the court to put an item in the public domain, he is exempt from paying damages. Rather, it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Abaye said: Rabbi Yehuda and Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Shimon all hold that wherever the Sages gave someone permission to perform an action, and in performing this action he causes damage, he is exempt from payment. The Gemara cites the sources for this assertion: It is clear that Rabbi Yehuda is of that opinion based on that which we just said. It is clear that Rabban Shimon ben Gamliel is of that opinion, as we learned in the mishna: Rabban Shimon ben Gamliel says: One may even prepare his work thirty days beforehand.

It is clear that Rabbi Shimon is of that opinion, as we learned in a mishna (Bava Batra 20b): If one was setting up an oven in the upper story, there must be a plaster floor beneath it, which serves as the ceiling of the lower story, at least three handbreadths thick, so that the ceiling below does not burn. And in the case of a stove the plaster floor must be at least one handbreadth thick. And if he causes damage after having taken the necessary precautions, he pays compensation for that which he damaged. Rabbi Shimon says: The Sages said all of these measurements to teach only that if he causes damage he is exempt from paying, as he took all reasonable precautions.

§ The Sages taught: Once the stonecutter has delivered the stones to the chiseler, from that point on, the chiseler is liable for any damage caused by them. Once the chiseler has delivered the stones to the donkey driver to transport them, the donkey driver is liable. Once the donkey driver has delivered the stones to a porter to carry them to the building site, the porter is liable. Once the porter has delivered the stones to the builder, the builder is liable. Once the builder has delivered them to the master builder [adrikhal], who places and straightens the stones on the structure, the master builder is liable. And if he placed a stone upon the row [dimos] of stones and the stone fell off and caused damage, then they are all liable to pay.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita, that only the last one, the master builder, is liable, and all of them are exempt? The Gemara answers: This is not difficult, as the ruling here, in this baraita, is stated with regard to a case of hiring, and therefore only the last one is liable, whereas the ruling there, in that baraita, is stated with regard to a case of contracting, in which they all agreed to perform the work together, and therefore they are all liable to pay.

MISHNA: In the case of two gardens that were located one above the other, i.e., a garden on a plateau that borders another garden below, and vegetables grew in-between, out of the wall of soil resulting from the difference in height between the two gardens, Rabbi Meir says: These vegetables belong to the owner of the upper garden. Rabbi Yehuda says: They belong to the owner of the lower one. Rabbi Meir said in explanation of his ruling: If the owner of the upper garden would want to dig and take his dirt and does so, no vegetables would grow here, as that wall made of soil would not exist. The vegetables therefore belong to him. In response, Rabbi Yehuda said: If the owner of the lower garden would want to fill his garden with dirt and does so, thereby raising its level, no vegetables would grow here, as that wall made of soil would not exist. The vegetables therefore belong to him.

Rabbi Meir said: Since the two of them can object to each other, as they each have the ability to prevent the vegetable growth, nothing can be decided based on such considerations. Instead, the court considers from where this vegetable lives and derives nourishment, whether from above or from below. Rabbi Shimon said: Any vegetables that the owner of the upper garden can stretch out his hand and take, those vegetables are his, and the rest belong to the owner of the lower garden.

GEMARA: Rava says: With regard to the root of the vegetable growing out of the wall of soil, everyone agrees that it is the property of the owner of the upper garden, since the ground belongs to him. When they disagree, it is with regard to its leaves, which grow above the airspace of the lower garden. Rabbi Meir holds: Cast its leaves after its root, and consider that they too belong to the owner of the upper garden. And Rabbi Yehuda holds: We do not say: Cast its leaves after its root.

The Gemara comments: And they follow their line of reasoning, as it is taught in a baraita with regard to a tree belonging to one individual that grew on land owned by another: That which sprouts from the trunk and from the roots, these belong to the owner of the land. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: That which sprouts from the trunk belongs to the owner of the tree, and anything that grows from the roots belongs to the owner of the land. This statement demonstrates that according to Rabbi Yehuda, ownership of the sprouts is not determined exclusively based on the ownership of the roots.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - ב

ואם תאמר, אם כן מה אמרו לו חכמים בלשון "אתה אומר", שמשמעו כאילו הקשו לשיטת רבי יוסי, שאינם באים משל ציבור, והרי אף הוא סבר שהבטה בהפקר לא קני, ואם כן לא זכו בהן השומרים, ונמצא שבאים משל ציבור? תשובתך, הכי קאמרי ליה: מדבריך קשה לדברינו, כיון שלשיטתינו אם ישמרו בחינם אין באין משל צבור. כיון שלשיטתינו שתקנו חכמים שישלמו להם שכר, וזה שמר בחינם, נמצא שתרם את שכרו להקדש, ובשכר זה אין לציבור חלק, והיאך יקנו בו קרבנות ציבור ^[62].

וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו:

מתניתין:

המוציא זבל לרשות הרבים, המוציא מוציא והמזבל מזבל. כלומר - אין לו רשות להניח את זבלו ברשות הרבים, אלא מיד כשמוציא לרשות הרבים צריך שיהיה מזומן שם להוליך את הזבל לשדה כדי לזבל ^[63].

אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבנים. אין מניחים את הלבנים כדי שיתיבשו בשמש ברשות הרבים.

אבל גובלין טיט על מנת לבנות בו מיד, ברשות הרבים, אבל לא כדי לעשות בו לבנים, כיון שמשהה אותן ברשות הרבים עד שיתיבש ^[64] ו.

הבונה בית, וצריך להשתמש ברשות הרבים לצורך עציו ואבניו ברשות הרבים, המביא אבנים מביא, והבונה מקבלן מידו, ובונה מיד. אבל אסור לו להשהות את האבנים ברשות הרבים.

ואם הזיק, משלם מה שהזיק. כמבואר במסכת בבא קמא, שכל המקלקלים ברשות הרבים, אף על פי שעושים ברשות בית דין חייבים לשלם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו, הבונה ברשות הרבים רשאי לתקן ולזמן את צרכי מלאכתו לפני שלשים יום. ואינו חייב בנזקים.

גמרא:

נתבאר במשנה, שאסור לאדם להשהות את זבלו ברשות הרבים.

והוינן בה: לימא מתניתין דלא כרבי יהודה ^[65].

דתניא, רבי יהודה אומר, בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו כל שלשים יום ^[66] , כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, שלא יהיו מקפידים על כך.

ודלא כמשנתנו, שאסור להשהות את זיבלו ברשות הרבים.

ודחינן: אפילו תימא [אפילו אם תאמר שמשנתנו] כרבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק חייב לשלם. והמשנה נתנה לו עיצה טובה שלא להשות את זבלו ברשות הרבים, כדי שלא יתחייב בנזקיו.

ומקשינן: והתנן, מודה רבי יהודה בנר חנוכה שהניחו ברשות הרבים והזיק שהוא פטור, מפני שהוא עושה ברשות.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, רשות דבית דין. ומבואר, שבכל מקום שעושה ברשות בי"ד פטור מנזקיו. ולא כדברינו לעיל!? ודחינן: לא! רשות דמצוה. אבל העושה ברשות בי"ד חייב בנזקיו.

ומקשינן: והרי תניא: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיק חייב לשלם. ורבי יהודה פוטר. ומבואר להדיא, שדעת רבי יהודה שהעושה ברשות בי"ד פטור מנזקיו.

אלא מחוורתא [ברור] שמתניתין דלא כרבי יהודה.

אמר אביי: רבי יהודה, ורבן שמעון בן גמליאל, ורבי שמעון, כולהו סבירא להו, כל מקום שנתנו לו חכמים רשות להניח את חפציו, והזיק, פטור.

מפרטת הגמרא: רבי יהודה, הא דאמרן [הנזכר לעיל "כל אלו שאמרו וכו', ורבי יהודה פוטר"].

רבן שמעון בן גמליאל - דתנן במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום. וקאי על דברי תנא קמא שאמר - "ואם הזיק משלם", ואמר רבן שמעון בן גמליאל שלא רק שאינו משלם, אלא אף מתקן את מלאכתו שם שלשים יום ^[67].

רבי שמעון - דתנן במסכת בבא בתרא: לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו חלל גובה ד' אמות מהתנור לעליה.

היה מעמידו בעלייה, צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים. ובכירה - טפח.

ואם הזיק, משלם מה שהזיק.

רבי שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם.

תנו רבנן: החצב [החוצב אבן מן ההר] שמסר את האבן לסתת [המרבעה ומחליקה], והזיקה האבן, או נשברה, הסתת חייב בנזקיה.

וכן הסתת שמסר לחמר [המוליכה למקום הבניה] , החמר חייב. החמר שמסר לכתף [סבל המגיש את האבן לבנאי] , הכתף חייב. הכתף שמסר לבנאי, הבנאי חייב. הבנאי שמסר לאדריכל [אבי האומנים, המכוון כל אבן למקומה] , אדריכל חייב. ואף על פי שכולם שותפים במלאכה זו, כמו שיתבאר, שהרי קיבלוה בקבלנות, מכל מקום אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו, כיון שכחו הוא, הנזק מוטל עליו בכל אופן שיארע. שהרי אדם מועד לעולם.

ואם הניח אבן על הדימוס [שורת הבנין] והזיקה, כולן חייבין לשלם. כיון שכולם שותפים במלאכה, וקיבלו עליהם ביחד את אחריותה.

ומקשינן: והרי תניא, שאם הניח את האבן והזיקה, אחרון חייב וכולן פטורים?

ומשנינן: לא קשיא, כאן [בברייתא, דאמרינן שהאחרון חייב] מדובר בשכירות. ואז כל בעל מלאכה עומד בפני עצמו. וברגע שסיים את מלאכתו פגה אחריותו.

אך כאן [במשנה] מדובר כשקיבלו עליהם בקבלנות. וכולם שותפים במלאכה, ולכן כולם אחראים על נזקיה. ^[68]

מתניתין:

שתי גינות זו על גב זו, ויש מדרון המפריד בין שתי הגינות, והירק גדל בינתים באותו מדרון.

רבי מאיר אומר: הירק של העליון.

רבי יהודה אומר: הירק של התחתון.

אמר רבי מאיר: הרי אם ירצה העליון ליקח את עפרו, אין כאן ירק. ולכן נוטל הוא את הירק.

אמר רבי יהודה: אם ירצה התחתון למלאות את גנתו, אין כאן ירק. ולכן יטול הוא את הירק.

אמר רבי מאיר: מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה, רואין מהיכן ירק זה חי, וממקום שהוא גדל, העליון - לו ינתן.

אמר רבי שמעון: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו. וכרבי מאיר, הואיל ומעפרו הוא חי. והשאר של תחתון. כיון שהעליון מפקירו לתחתון ^[69]. מפני שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חברו וליטול ^[70].

גמרא:

אמר רבא: בעיקרו [שרשי הירק], כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי.

כי פליגי - בנופו. ענפי הירק, הניזונים מאוירו של התחתון.

רבי מאיר סבר, שדי [השלך את] נופו בתר עיקרו. וכיון שעיקרו משל עליון, אף נופו של עליון.

ורבי יהודה סבר, לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.

ותניא נמי גבי מקח וממכר כי האי גוונא, מצאנו מחלוקת כעין זו גם גבי מקח וממכר: ^[71] דתניא, הקונה אילן אחד בתוך חצר חברו, והרי הקרקע של חבירו והאילן שלו. ולכן, אם יש אילן קטן נוסף, היוצא מן הגזע, סמוך לקרקע שלשה טפחים, או מן השרשין, הרי אלו של בעל הקרקע. דברי רבי מאיר. דסבר רבי מאיר "שדי נופו בתר עיקרו".

רבי יהודה אומר: מן הגזע, של בעל האילן. ומן השרשין, של בעל הקרקע. דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.

הערות

^[62] המשנה למלך [שקלים פרק ד הלכה ו] מבאר: שאר דברים שתקנו חכמים שיקח שכרו מתרומת הלשכה, אפשר למחול עליהם, ולא אמרינן שנשאר בקופה מעות של יחיד. כיון שלא תקנו שיקח אלא מדעתו. ואם אינו רוצה ממילא אין צריך לתת לו. אך כאן תקנו שיקחו אפילו בעל כרחן. מפני בעלי זרועות. וממילא אם אינו לוקח - איכא מעות של יחיד בקופת הלשכה.

^[63] יש מהראשונים שכתבו, דוקא אם מוציא זבל על מנת לזבל בו שדהו, מותר לו להעבירו דרך רשות הרבים. אך אם מתכוין לנקות את דירתו אינו רשאי להוציא את זיבלו לרשות הרבים. תור"יד. אך המרדכי [סימן תטז] כתב, מותר להוציא מימיו לרשות הרבים, ואפילו אם הם סרוחים, ובלבד שיהא בדעתו לפנותם מיד.

^[64] על פי גרסת הרי"ף. ועיין בחשק שלמה וברש"ש.

^[65] הראשונים הסתפקו, איזה חלק במשנה רצינו להעמיד דלא כרבי יהודה? התוספות בתירוצם הראשון כתבו: במשנה מבואר, שאם הזיק אפילו באותו זמן שמותר לו להניח את זיבלו ברשות הרבים, משלם מה שהזיק. ואילו לדעת רבי יהודה אם הזיק באותה שעה פטור. ומבאר המהרש"א, מדאמר רבי יהודה "שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ", משמע, שפטר לגמ רי. ומוסיף הר"ן, שיהושע אוהב ישראל היה, ולא תיקן מילי דאית בה הפסידא. בתרוצם השני כתבו התוספות: מלשון המשנה משמע, שגם בזמן הוצאת הזבלים אסור להניח את הזבל ברשות הרבים. [מדכתיב "המזבל מזבל", משמע שמדובר בזמן הוצאת הזבל]. ואילו לדעת רבי יהודה בזמן הוצאת זבלים מותר להניח למשך שלשים יום.

^[66] כלומר, כל שלשים יום חוזר וצוברו כדי שיהא נישוף יפה. רש"י. ולפי פירוש זה לעולם יכול לחזור ולצבור כדי שיהא נישוף יפה. אמנם רש"י במסכת בבא קמא [ל א] כתב שמותר להניח את הזבל רק פעם אחת למשך שלשים יום.

^[67] עיין רש"י, וברש"ש. והר"ן כתב שהראיה היא ממה שהתיר רבן שמעון בן גמליאל להניח יותר משלשים יום, ואילו היה חייב לשלם, הרי תקנה זו עשויה לגרום לו לקלקלה, שיתכן שיהיה נזק במשך אותו זמן, ולכן ודאי שפטור.

^[68] על פי רש"י. ומשמע, שאינם צריכים להניחה כאחד. ועיין באבן האזל [נזקי ממון יג יח] שחיובו מדין אדם המזיק. יעויין שם. אך הראב"ד בשיטה העמיד באבן גדולה שכולם היו צריכים לעזור להרימה, ומשום הכי חשיב שנפלה מכולם. ואם הם קבלנים, כולם אחראים. ואילו היו שכירים, אינם חייבים לעזור לו, ובחינם עזרו לו, ואין הם בני אחריות.

^[69] הרש"ש הקשה, הרי הפקר אינו חל אלא אם מפקירו לכל, וכאן לא הפקירו אלא עבור העליון? ויעויין בנתיבות המשפט [קסז א] שביאר בדעת רבי שמעון, דכיון שהירק יונק מאויר התחתון, צריך לזכות בו, אלא כל זמן שיונק גם מקרקע העליון - יניקת השרשים עדיפא. וכשהפקיר העליון את היניקה ממילא זכה בו התחתון משום אוירו.

^[70] כך פירש רש"י. אך הרמב"ן סובר, דרבי שמעון סובר כרבי יהודה, שהירק שייך לתחתון כיון שיכול למלאת את גינתו, אך התחתון מפקיר את מה שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטלו, כיון שהעליון סבור שהוא שלו, והתחתון ירא להקניטו פן יטול הלה את עפרו. ודעת הרמב"ם [על פי הפרישה קסז א] שלתחתון יש טענה, כיון שיכול למלאת את גינתו בעפר, ולעליון יש טענה כיון שיכול ליטול את עפרו, לכן עשה רבי שמעון פשרה, שהעליון יטול עד מקום שידו מגעת, והתחתון יטול את השאר. ויש בזה כמה נפק"מ שיתבארו בגמרא.

^[71] התוספות מעירים - שאין דמיון כל כך בין שני המקרים, כיון שגם אם רבי יהודה היה אומר "היוצא מן הגזע של בעל הקרקע" לא יקשה כלום, כיון שהאילן עומד באוירו של בעל הקרקע, וגם יונק מקרקעו, ועוד, שלא היה בדעת המוכר למכור אלא את האילן כמות שהוא, ולא אילן חדש שיצא ממנו. וכן להיפך, גם אם היה רבי מאיר אומר "הרי אלו של בעל האילן", לא היה קשה כלום. שכמו שהענפים המתחדשים בכל שנה שייכים לבעל האילן, הכא נמי מה שיוצא מן הגזע יהיה שלו. ואין כאן אלא דמיון כללי בדינים, שגם כאן רבי מאיר מיפה את כחו של בעל הקרקע יותר מרבי יהודה. ולכן במסקנא, הגמרא לא עשתא צריכותא למשנה זו.

ומה "אתה אומר כן "— יש להסביר כי הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: מדבריך לדברינו אין באין משל צבור. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, בענין זה נחלקו.

א משנה המוציא זבל לרשות הרבים כדי לשאתו למקום אחר, המוציא — מוציא, והמזבל — מזבל, שאינו רשאי לשהות את הזבל ברשות הרבים, אלא אחד מוציא והשני מעביר מיד את הזבל למקומו. וכן אין שורין טיט לגבל ברשות הרבים, ואין לובנים לבנים ברשות הרבים. אבל גובלין טיט ברשות הרבים שדבר זה נעשה בתוך זמן קצר, אבל לא גובלין לבנים, שדבר זה לוקח זמן רב, ומבטל את רשות הרבים מבעליה.

הבונה ברשות הרבים; המביא אבנים — מביא, והבונה — בונה אותן מיד, ואינו משאירן שם. ואם הזיק — משלם מה שהזיק. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום, כלומר, רשאי להכין למלאכת הבניה תוך כל שלושים יום לבניה.

ב גמרא שואלים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף (נדרס) ברגלי אדם וברגלי בהמה ונעשה מוכן לזבל בו, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. כלומר, דבר זה הוא חלק מן ההסכמה הכללית של כל ישראל, שיוותרו במקצת זה לזה על זכויותיהם.

ומשיבים: אפילו תימא: [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה, מכל מקום מודה ר' יהודה שאף שעשה זאת ברשות, אם הזיק — חייב לשלם. ומקשים: והתנן [והרי שנינו במשנה ]: מודה ר' יהודה בנר חנוכה שהניחו אדם ברשות הרבים וכתוצאה ממנו אירעה דליקה ונזוקו חפצים שהוא פטור, מפני שהוא עושה ברשות. מאי לאו [האם לא] מפני שיש בכך רשות בית דין לעשות שימוש זה ברשות הרבים. ומכאן שלדעתו אם עשה ברשות בית דין — פטור מנזקין? ודוחים: לא, שם יש רשות של מצוה, שהרי המצוה היא להניח נר חנוכה בחוץ ומשום כך פטור. אבל אם עושה דבר שאינו מצוה — חייב לשלם מה שהזיק.

ומקשים ממה ששנינו במקור אחר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כל אלו שאמרו חכמים שהם מותרין לקלקל ברשות הרבים, מכל מקום אם הזיק — חייב לשלם, ור' יהודה פוטר. הרי שהוא סבור שבמקום שיש לו רשות פטור מלשלם! אלא מחוורתא, מתניתין [מחוור שמשנתנו] שלא כדעת ר' יהודה.

אמר אביי: ר' יהודה, ורבן שמעון בן גמליאל, ור' שמעון כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] בשיטה אחת: כל מקום שנתנו לו חכמים לאדם רשות לעשות דבר מה והזיק על ידי כך — פטור. ר' יהודה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. רבן שמעון בן גמליאל — דתנן [שכן שנינו במשנה ]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום.

ר' שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה ]: היה מעמידו את התנור בעלייה — צריך שיהא תחתיו מעזיבה (טיט של כיסוי התקרה) בעובי שלשה טפחים, שאם לא כן יתכן שהתנור, על ידי החום שבו, ישרוף את הקורות ויזיק בדירה התחתונה, ואם היתה זו כירה שהיא קטנה והאש בה מעטה — דיו במעזיבה בעובי של טפח. ומכל מקום אם הזיק בכל זאת — משלם מה שהזיק. ר' שמעון אומר: לא הדגישו ואמרו חכמים את כל השעורים הללו אלא לומר שאם הזיק פטור מלשלם.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: החצב (חוצב אבנים) שמסר אבנים לסתת, מאותה השעה הסתת חייב באחריות נזקיהן. הסתת שמסר לחמר להביא לבנין — מאז החמר חייב באחריות נזקיהן. החמר שמסר לכתף (סבל) שהוא מביא את האבנים לבנין — הכתף חייב. הכתף שמסר לבנאי — הבנאי חייב, הבנאי שמסר לאדריכל, שהוא זה שמעמיד ממש ומיישר את האבנים בבנין — האדריכל חייב. ואם הניח אבן על הדימוס (נדבך) והזיקה האבן בנפילה — כולן חייבין לשלם.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא ] שהאחרון, כלומר, האדריכל שהוא האחרון חייב וכולן, של השאר שלפניו פטורים! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; כאן בשכירות שאז האחרון חייב, כאן בקבלנות שקיבלו כולם יחד את העבודה, ולכן כולם חייבים לשלם.

ד משנה שתי גנות שהיו זו על גב זו, שאחת היתה במקום נמוך והשניה בחצר סמוכה וגבוהה, והיה ירק צומח בינתים בגובה הכותל שבין הגינות, ר' מאיר אומר: ירק זה של העליון, ר' יהודה אומר: של התחתון. אמר ר' מאיר להצדיק את שיטתו: והלא אם ירצה העליון לחפור וליקח את עפרו, אם כן אין כאן ירק, ואם כן ודאי ששלו הוא. ומאידך אמר ר' יהודה: והלא אם ירצה התחתון למלאות את גנתו בעפר ולהגביהה, גם אז אין כאן ירק, ואם כן ודאי ששלו הוא.

אמר ר' מאיר: מאחר ששניהן יכולים למחות זה על זה, והרשות בידם לעשות שלא יהא ירק זה קיים, אין ללמוד מכך דבר לענין זכותם אלא רואים מהיכן ירק זה חי, כלומר, להיכן פונים שורשיו ומהיכן הם יונקים, אם מלמעלה או מלמטה. אמר ר' שמעון, כך יש לעשות: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול מן הירק — הרי הוא שלו, והשאר של התחתון.

ה גמרא אמר רבא: בעיקרו, בענין שרשו של הירק (כגון שהיתה זו לפת הצומחת בתוך האדמה), כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] של עליון הוי [הוא שייך], שהרי הקרקע ודאי של העליון היא. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בנופו הצומח בתוך חלל החצר התחתונה. ר' מאיר סבר [סבור]: שדי [זרוק, החשב] את נופו בתר [אחר] עיקרו, והכל הולך לפי העיקר. ור' יהודה סבר [סבור]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] שדי [זרוק, החשב] את נופו בתר [אחר] עיקרו.

ומעירים: ואזדא לטעמייהו [והולכים הם לטעמם, לשיטתם] כפי שבוטאה במקום אחר, דתניא [שכן שנינו בברייתא] לגבי עץ השייך לאדם אחד, הגדל בקרקעו של אדם אחר, שהיוצא מן הגזע ומן השרשין — הרי אלו של בעל הקרקע, אלו דברי ר' מאיר. ומשמע שאף הנוף הצומח הולך אחר השורש. ר' יהודה אומר: מה שיוצא מן הגזע הריהו של בעל האילן, ומה שיוצא מן השרשין הריהו של בעל הקרקע, משמע שהוא סבור שלא הכל הולך אחרי השורש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאמרי' בחששא לבעלי זרועות קמיפלגי. ה"פ: דאי לא יהבינן להו אגרא אתו בעלי זרוע ואמרי הקדש בהבטה לא קני וא"א שלא ימצאו עומר ושחי הלחם ממקום אחר מאי מפסיד הקדש ושקלי להו אבל כי יהבינן להו ד' זוזי מתרומת הלשכה חיישי בעלי זרועות לפסידא דהקדש ולא נגעי בהו כנ"ל:

מתני' דלא כר' יהודה משום דקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל ואלו שלא בשעת הוצאת זבלים אסור הוא להוציא כלל ומתרצי' מודה ר' יהודה שאם הזיק חייב לשלם כלומר ולהכי קתני המוציא מוציא לומו' שאם שיהא את זבלו חייב לשלם, כך פרש"י ז"ל, ולישנא דגמ' לא דייקא הכי.
ולי נראה דקס"ד יהושע אוהב את ישראל היה ואין ב"ד מתנין לאדם לשהות זבלו ברה"ר כדי לחייבו מאה מנה בנזקו אלא מדקא יהבינן רשותא טובא ש"מ פטור מלשלם ולא מקשי' כלל מן המוציא מוציא ואיכא למימר מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ולדברי הכל כדמתרצי' בהמניח את הכד (חסר) ומודה ר' יהודה שאם הזיק חייב לשלם ואע"ג דאית ליה רשות טובא לשהותו (חסר) האי תירוצא והדרי' לסברא קמא דכל שנתנו חכמים רשות לזמן (חסר) אם הזיק פטור משום הכי מנינן רשב"ג דמתני' דקאמר מתקן הוא מלאכתו לפני ל' יום בשיטה דפטור מלשלם, ורש"י ז"ל דחק מדוקיא דאף מתקן:

אמר רבא בעקרו כ"א לא פליגי וכו'. קשי' לן עלה הא דגרסי' בפ' המביא תניין גבי עציץ נקבו בארץ ונופו בח"ל דאיפליגו בה אביי ורבא דרבא סבר מאוירא קא ינקי ואמרינן עלה בדאשרוש כ"ע לא פליגי פי' דבתר עקרו אזלי' ואקשי' התם בגמר' ולא פליגי והא תנן. ר"מ אומר של עליון ר' יהוד' אומר של תחתון ומפרקי' התם כדקתני טעמ' מה אם ירצה וכו' והכ' אמר רבא גופי' דבהא פליגי אי שדינן נוף בתר עיקר או לא ועוד אמאי לא אותבי' התם מהא דתנן גבי ערלה כה"ג.
ואיכא למימר לעולם עיקר יניקה בדאשרוש ממקום עקרו הוא ולא מאוירו לדברי כולם כדתנן מאין ירק זה חיה דמשמע דר"י נמי מודה דממקו' עקרו חיה שאם אינו מודה היאך אמר לו מאין חיה לימ' ליה מאוירו של זה אלא ש"מ בתר עיקר אזלי לענין יניקה לפיכך גבי מעשר אזלי' בתר עיקר שהדבר תלוי ביניק'.
אבל בשתי גנות זו ע"ג זו בהא פליגי ר"מ סבר כיון שאין הלה יכול למחות על מקו' עקרו שהוא בתוך שלו ומשם הוא חיה אזלי' בתר עיקר ושדיגן נוף בתר שרשי' אע"פ שהלה יכול למחו' על מקו' הנוף ור"י סבר הגדל בשל זה לזה והגדל בשל זה לזה אע"פ שעיקר יניקתו ממקום שאין לזה בו כלום הואיל ואף הוא יכול למחות על הנוף למלאת גנתו עפר.
ולא אשכחן בנוסחי דייקני ר' יהודה סבר לא אמרי' שדי גופו וכו, ומאן דגריס ליה ה"נ מפרש כדאמרן, ותנן גמי כה"ג דאמר ר"מ מן הגזע ומן השרשי' של בעל האילן קטן זה אף ע"פ שבאוירו של זה הוא עומד בתר עיקר שדינו ליה ועיקרו באילן הגדול הוא ומשם הוא יונק שהשרשים יונקים מן הקרקע והוא יונק מן השרשים ור' יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דה"ל כענפים שלו שאם הגדילו לא ישפה שע"מ כן לקח ומן השרשים של בעל הקרקע שכיון שהקרקע שלו ויכול למלאת מקומו אבנים ואין כאן אילן זה אין אומרי' עיקר השרשים שהוא יוצא משם לבעל אילן הם הואיל וברשותו של זה הוא גדל. ועוד שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי אילן הגדול שמכ' לו בלבד ותנן נמי גבי ערלה כה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים פטור מן הערל' ובהך טעמא שייכא וטעמיה דר' יהודה בהך דבפ' המוכר את הספינ' ובהך דעלה עדיף מטעמא דמתני' דאע"פ שאילן זה בתוך של זה הוא נטוע עיקר יציקת הכל מקרקעיתו של זה הוא והיינו דלא אקשי' בגמ' תרתי בממונא למה לי.
ובהכי סלקאשמעתא שפיר, ולא כדברי רש"י שמחק והגיה בדר"מ מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתני' דערל' ועיקר גירסת דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנ'. והיינו דקאמרי אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לר' יהודה אלמא ר"מ בערלה לקולא אזיל ופטור מן הערלה גרסי'.
והא דקאמרי' ותנן נמי גבי אילן [כה"ג]דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפ' המוכר את הספינ' דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בע"ה רבי יהודה קתני לה מדריש' ר"מ הוי סיפא לאו ר"מ דקתני ריש' רמ"א קנה קרק' ומ"ה אייתו בגמ' הך בריתא בסתם מתני' משום דבמתני' רמיז' וכן זו של ערל' אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרי' דתנן.
וכיוצא בה בפ' האומר [סג.] בקידושין דתנן האומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאח' שאאגייר וכו' ר"מ אומר מקודשת ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודש' סתם וליכא התם לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוחנן הסנדלר אלא משום דעיקרא נשנית במשנתנו ושלא כדברי ר"מ. אמר תנן לומר לך הך ברית' מתני' היא אלא דלא פריש במתני' ופי' בברית' בהדיא ויש אחרת כיוצא באלו בפ' הספינ' בההיא דאמר אביי התם אלא מעתה סיפ' דקתני ור' אלעזר ב"ר שמעון מחליף ולא סיפ' היא דלא מתניין כדמייתי לה בגמ' דוק ותשכ'.
והא דתנן הכא ר"ש אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הוא שלו. פרש"י ז"ל דכדר"מ ס"ל אלא שהוא מפקיר השאר לתחתון שגנאי הוא ליטול רשות ליכנס לתוך של חברו ולא מחוור לי דקא קי"ל גבי אילן מן הגזע של בעל האילן ומן השרשי' של בעל קרקע כר' יהודה והכא קי"ל כר"ש וא"ת דהתם משו' דעדיף טעמי' דר' יהודה משום שמקרקעו של זה יונקי' הדכתבי' אנן לעיל אכתי לא ניחא דא"כ אמאי אמרי דבי ר' ינאיובלבד שלא יאנס הרי כיון שהוא יכול ללקוט אפי' באונס אינו מפקיר וכן אם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו אמאי הוי של תחתון פשיט' דעליון בעי למהוי אלא הא דר"ש בדר' יהודה שייכא וטעמיה משו' דתחתון אפקורי מפקר גבי עליון הואיל וידו מגעת שם והוא סבור שהיא שלו הואיל ועקרו בתוך שלו דמימר אמר תחתון עליון שקיל ליה ואם תקניטנו ואסור עליו תפיסת ידו יטול את עפרו כנ"ל לפרש שמועה זו:

המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל אמר המאירי המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא וכו' ר"ל שאינו רשאי לשהותו אלא מתנה עם המזבל שיזבל תיכף להוצאתו ואעפ"כ אם הזיק חייב לשלם ומשנה זו אינה הלכה שכבר התבאר בבבא קמא שבשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה ומ"מ אם הזיק משלם מה שהזיק שכל אותם שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים כגון שמוציאין זבלן או פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהם בימות הגשמים אם הזיקו חייבים לשלם ולא סוף דבר ברשות בית דין אלא אף ברשות מצוה כגון נר חנכה וכמו שהתבאר שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית והכונה בה ככונת מה שלפניה אין שורין את הטיט ברשות הרבים ואין לובנין לבנים אבל גובלין טיט לרשות הרבים אבל לא ללבנים אמר המאירי אין שורין את הטיט ברשות הרבים וענין זה הוא שהיו שורין את הטיט במים ומהפכין בו ומעמידים אותו צבור וכן אין לובנין לבנים והוא ששוטחין אותם ליבש אבל גובלין את הטיט ברשות הרבים כלומר שיגבלהו לתתו מיד בבנין אבל אין גובלין אותו ברשות הרבים לצורך לבנים וכן הלכה ואין צריך לומר שאם הזיק משלם שהרי אף במה שברשות כן:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה העשירית והכונה בה ככונת מה שלפניה הבונה ברשות הרבים והמביא אבנים המביא מביא והבונה בונה ואם הזיק משלם מה שהזיק רשב"ג אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום אמר הר"ם רשב"ג סבר שנותנין לו זמן ואם הזיק בתוך הזמן ההוא פטור ואם הזיק אחר הזמן חייב ואינה הלכה אלא כל הזק שיבא ממנו ישלם לעולם:

אמר המאירי הבונה ברשות הרבים ר"ל הבונה וצריך להשתמש ברשות הרבים לצורך עציו ואבניו ונמצא שהוא מביא אבנים ברשות הרבים אינו רשאי להשהותן אלא המביא מביא והבונה בונה על הדרך שביארנו למעלה ואפילו באותו שהות מועט אם הזיק משלם מה שהזיק רשב"ג אומר אף מתקן הוא את מלאכתו שלשים יום ר"ל שהוא רשאי להעמיד עציו ואבניו לרשות הרבים ולתקנם שם שלשים יום קודם המלאכה ושאם הזיק פטור ומ"מ אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואע"פ שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות:

זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

שנים שהיו דרין אחד בבית ואחד בעליה יתבאר בבבא בתרא שלא יעשה בעל הבית תנור בתוך ביתו אלא אם כן יש מקרקע הבית לעלייה ארבע אמות גובה וכן בעל העליה לא יעשה תנור בקרקע עלייתו אלא אם כן יש שם מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח שאף בשיעור זה אם הזיק משלם:

החוצב שחצב אבן מן ההר ונתנה לסתת והוא המרבעה והמחליקה והוזק בה אדם או בהמה הסתת חייב והסתת שמסרה לחמר להוליכה למקום הבנין החמר חייב מסרה חמר לכתף המושיטה לבנאי הכתף חייב והכתף שהושיטה לבנאי להושיבה בסיד הבנאי חייב מסרה הבונה לאדריכל והוא ראש האמנין המדקדק בהנחת האבן בקו המשקולת שבידו שלא תהא בולטת חוץ לדימוס ושלא תהא מתנדנדת האדריכל חייב ואם אחר שנשקעה בדימוס נפלה והזיקה כלם חייבין במה דברים אמורים בקבלנות שכלם נעשו שתפין לעשות מלאכה זו בקבלנות ומתוך כך על כלן לשמור להושיבה יפה שלא תתנדנד ואעפ"כ כל שלא הונחה עדין בדימוס אחרון חייב הואיל וכחו הוא והוא מתעסק בה נזקיה עליו ומ"מ בשכירות אף לאחר שהונחה האחרון חייב וכלן פטורים:

גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כלם חייבין על החצב והסתת והחמר אלא שדרך לשכור בני אדם לעזור להעלותה בבנין ומסתמא באו אלו כלן לצורך כך ואם עזרוהו ונפלה מתוך ידי כלם כלם חייבין ר"ל כל אותם שהעלוה שעל כלם הוטלה השמירה ומ"מ דוקא בקבלנות ר"ל שכל אלו העוזרים ממקבלי המלאכה הם וכלם קבלו יחד לעשות מלאכת בנין זה אבל אם כל אחד שכיר למלאכה מיוחדת אע"פ שעזרוהו עוזרי חנם הם ואין השמירה אלא על בעל אותה מלאכה ושהוא מיוחד לה:

זה שביארנו שכל העושים ברשות אם הזיקו חייבים לשלם אותם שעושים בתוך שלהם ושלא במקום פשיעה אינו כן שאין זה משום רשות בית דין וכן אפילו העושים בתוך של חבריהם וברשות חבריהם שאף זה אינו רשות בית דין אבל אלו שעושין ברשות שאינו שלהם כגון הוצאת זבלים וגריפת מערות ודומיהן הואיל ואין כאן אלא רשות בית דין אם הזיקו חייבין ושמא תאמר והרי תנור וכירה כל אחד בשלו הוא הואיל והאש תדירה היא והוא דבר הצריך להשגחה מרובה עשאוה כעושה בשל חברו שלא ברשות חברו אלא ברשות בית דין:

המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי ואמר על זה שתי גנות זו על גב זו וירק בנתים ר' מאיר אומר של עליון ר' יהודה אומר של תחתון אמר ר' מאיר מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק אמר ר' יהודה מה אם ירצה התחתון למלאת גנתו עפר אין כאן ירק אמר ר' יוסי וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על ידי זה ירק מאי זהו היה ר' שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי אלו שלו והשאר של תחתון אמר הר"ם מה שאמר כל שיכול לפשוט את ידו והוא בענין שלא יסכן בעצמו ויתפשט פשוט שיהיה קרוב לנפול ממנו אלא וביתפשט שיעור מה שיוכל בלא סכנה והלכה כר' שמעון:

אמר המאירי שתי גנות זו על גב זו ר"ל שסמוכות זו לזו האחת קרקעה גבוה ואותו שאצלה קרקעה נמוך ויש ירק באותו רוחב ועובי הקרקע שמשפת העליון לשטח התחתון ר' מאיר אומר שירק זה של עליון הוא מפני שאף הוא יכול לחפור עד שיגיע לשטח קרקע חברו ומשליך את העפר ומאחר שהעפר שלו ראוי לו שיהא כל הצומח בה שלו ר' יהודה אומר של תחתון שאף הוא יכול למלאת גנתו עפר עד שישוה שטח גגה לגג העליון ונמצא האויר שלו אמר ר' יוסי מאחר ששניהם יכולין למחות שלא לצמוח שם כלום זה בשיחפור וזה בשימלא אף אנו אומרים נראה מהיכן גדל וינתן לו והרי ודאי בשל עליון הוא גדל וזה כדעת ר' מאיר ויש גורסין בה ר' מאיר ר' שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי הוא שלו הואיל ומעפרו גדל והשאר של תחתון שאף העליון מפקירו אצלו שאין ראוי לו ליכנס בתוך של חברו על עסקי דברים אלו והלכה כר' שמעון ופירשו בגמרא כל שהעליון יכול לפשוט ידיו ליטול אותו מעקרו סל עליון בין העיקר בין הנוף ובלבד שלא יאנוס עצמו והשאר של תחתון בין העיקר בין הנוף ואם היה עליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעקרו הדבר בספק וחולקין ולא יטלהו אחד מהם לכתחלה ואם נטלה אחד מהם אין מוציאין מידו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עליה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

יתבאר במסכת בבא בתרא שהקונה שלשה אילנות בתוך של חברו קנה קרקע על הדרכים שיתבאר שם אבל הקונה שני אילנות או אילן אחד אין לו קרקע ומעתה אם גדל אילן זה או שני אילנות שלו וצמחו בהם שריגים מחדשים יקוץ שמא ישתרשו בארץ ויבא לטעות ששלשה אילנות לקח ויטול חלק בקרקע וכשקוצצין כל העולה מן הגזע והוא הרואה פני חמה עציו לבעל אילנות וכל העולה מן השורש והוא שאין רואה פני חמה הרי הם של בעל הקרקע ואין אומרים שדי נופו בתר עיקרו:

וכן לענין ערלה אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה אפילו בסמוך לקרקע הרבה הואיל ורואה פני חמה הרי הוא כאילן ראשון ואם אילן ראשון אינו ערלה אף זה אינו ערלה והיוצא מן השרשים הרי הוא כאילן בפני עצמו כמו שיתבאר במקומו:

ונשלם הפרק ת"ל ונשלמה המסכתא ברוך אשר עזרנו עד הנה ומהנה נשלם מה שנראה לכללו במסכתא בבא מציעא בעזרת הצור:

תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בתלמוד בבא בתרא:

בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן

(עיין הגהת רש"ל) ותנן גבי מקח וממכר כה"ג כו' נ"ל דה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע דברי ר"מ ר"י אומר מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע וכן נמי גבי ערלה אילן היוצא מן הגז' ומן השרשים חייב בערלה דברי ר"מ ר"י אומר מן הגזע פטור מן הערלה ומן השרשים חייב בערלה וצריכא דאי אשמועי' לענין ממונא בהא קאמר ר"י משום דממונא אבל גבי ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לר"מ ואי אשמעי' גבי ערלה בהא קאמר ר"מ משום דאיסורא אבל בממונא אימא מודה ליה לר"י צריכא :

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה. פירש רש"י דזמן קא קשיא ליה דבמתניתין תני המוציא מוציא והמובל מזבל ואלו רבי יהודה שרי טפי טובא. ומשני דמודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק ומתניתין עצה טובה קמשמע לן. ואם תאמר ולישני ליה לעולם רבי יהודה ומתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים. יש לומר דלא מצי למימר הכי דאלו שלא בשעת הוצאת זבלים אסור לגמרי והיכי תנן המוציא מוציא והמזבל מזבל. אבל אחרים פירשו דזמן לא קשיא ליה דמתוקמא ליה מתניתין שפיר שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל דלעולם לאלתר שרי כגון המוציא מוציא והמזבל מזבל אלא הא קשיא ליה דמתניתין קתני דאפילו בשעת הוצאה שהוא עושה ברשות אם הזיק משלם מה שהזיק ואלו לרבי יהודה פטור כיון דיהיב זמן שלשים יום והא ודאי לאו דינא הוא אלא תקנתא ואם איתא דמחייב בנזקיו היכי מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. ועוד דתלי טעמא בתנא דיהושע ויהושע אוהב ישראל היה ולא מתקן להו מילתא דפסדי בה אלא שמע מינה דכל שהוא עושה ברשות פטור. ואפילו הכי דחינן דמודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק ולא סלקא במסקנא דהא אסיקנא אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי יהודה דכמון דיהיב ביה זמן מרובה מתקנתא שמע מינה פטור כדכתיבנא ומהאי טעמא נמי חשבינן בסמוך רבי שמעון בן גמליאל בהדי מאן דסביר להו דכל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור דתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא מלאכתו בפני שלשים יום כלומר מדיהיב זמנה כולי האי מתקנתא שמע מינה דפטור שאם לא כן תקנתו קלקלתו. וזה שלא כדברי רש"י שפירש דמדקתני אף קא דאיק. הר"ן ז"ל.

כולהו סבירי להו כל שנתנו לו חכמים רשות אם הזיק פטור מלשלם וקא חשיב לדרבי שמעון בהדייהו. קשיא לי כמה תנאי איכא כי הנך ובכמה מקומות אמרו ולזה פטור ועל זה חייב אלא שלא הוצרך לומר באותן שעושים בתוך שלהם שלא במקום פשיעה שפטור שאין זה משום רשות בית דין וכן מה שהוא עושה בתוך של חברו וברשות חברו שגם זה אינו משום רשות בית דין אלא אלו שעושים במקום שאינו שלהם כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה ותקון מלאכתו ברשות הרבים לרבי שמעון בן גמליאל שאינן אלא משום רשות בית דין ודרבי שמעון נמי אף על גב דבתוך שלו הוא עושה כיון דעל גבי חברו הוא ואש תדירה היא וצריך לעיין תמיד ואפילו הכי פטר ליה רבי שמעון מתשלומין משום הכי חשיב ליה בהדייהו דהא תלמוד דרבנן דקא יהבי שיעורא לדליקה לפיטורא והכא קא ממיבי ליה אלא שמע מינה משום דעל גבי חברו הוא ואש תדירה היא כמי שעושה בשל חברו היא שלא ברשות חברו אלא ברשות בית דין ובית דין לא פטרוהו מן התשלומין.

הא דתניא החצב שמסר לסתת וכו' פירוש החצב הוא שחוצב מן ההר והסתת אצלו מרבע אותה ומישרה להושיבה בבנין ואחר כך מוסר אותה לחמר ומוליכה למקום הבנין ומוסרה לכתף להעלותה לבנאי והוא מושיבה בסיד ואחריו בא האדריכל ונותן קו המשקולת ליישר אותה שלא תטה לשום צד וכל אחד יש לו מלאכתו מיוחדת וכיון שנסתלק זה ומסרה לבעל המלאכה האחרת נפטר הראשון ונכנס השני תחתיו ואפילו בקבלנות.

וכולן שהעלוה על דימוס ונפלה והזיקה כולן חייבין. פירוש כולן אותן שהעלוה כי פעמים שהאבן גדולה וצריכים כולן לעזור לבנאי להושיבה ולתקנה על הבנין ואם עזרוהו ונפלה מתוך ידם והזיקה כולם חייבין. והני מילי בקבלנות שכולם קבלו יחד לעשות זה הבנין והיה להם לעזרו להעלותה ולהושיבה וכולם נוטלי שכר הם על הכל אבל בשכירתו שכל אחד שכור למלאכה מיוחדת אף על פי שעזרוהו ונפלה עוזרי חנם הם ואין עליהם השמירה אלא על הבנאי או על מי שהוא בעל אותה מלאכה שנפלה מתחת ידו וזהו האחרון חייב וכולם פטורין. ראב"ד.

וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: המוציא לרשות הרבים בימות הגשמים בשעת הוצאת זבלים לזבלן המוציא מוציא וחברו מזבל לאלתר כדי שלא יזוקו בו רבים ורשאי הוא להשהותו ברשות הרבים כדי שידרס ברגלי רבים וכן רשאי הוא לגבל טיט לבנין ברשות הרבים ובונה לאלתר. וצריך עיון אי אמרינן בטיט שלא יהא רשאי לגבלו אלא בימות הגשמים כדין זבלים או דילמא זבלים דוקא משום דמסקי הבלא בימות החמה ומסרחי לאלתר הוא דאינו רשאי אבל טיט דלא מסרח ולא משהי ליה אלא דמסליק ליה לאלתר אפילו בימות החמה רשאי וכן נראה וצריך עיון. ואין גובלין טיט ללבנים ברשות הרבים ואין שורין אדמה לעשות ממנו טיט לבנין ברשות הרבים. וכל אלו שרשאין להוציא נזקיהן לרשות הרבים אם הזיקו חייב לשלם וכן במה שהוא רשאי לעשות בתוך שלו כעין כל נזקי אשו שיצתה ברוח מצויה וכההיא דתנור דאמרינן היה מעמידו בעלייה וכו' אף על פי שהרחיק כדי הרחקתו. עד כאן.

הא דאמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי וכו'. קשיא לן ולה הא דגרסינן בפרק המביא תניין גבי עציץ נקבו בארץ ונופו בחוץ לארץ דאיפליגו בה אביי ורבא דרבא סבר מאוירא קא ינקי ואמרינן עלה בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי פירוש דבתר עיקרו אזלינן. ואקשינן התם בגמרא ולא פליגי והא תנן רבי מאיר אומר של עליון רבי יהודה אומר של תחתון. ומפרקינן התם כדקתני טעמא מה אם ירצה וכו' והכא אמר רבא גופיה דבהא פליגי אי שדינן נוף בתר עיקר או לא. ועוד אמאי לא אותביה התם מהא דתנן גבי ערלה כי האי גוונא. ואיכא למימר לעולם עיקר יניקה בדאשרוש ממקום עיקרו הוא ולא מאוירו לדברי כולם כדתנן מאין ירק זה חי דמשמע דרבי יהודה נמי מודה דממקום עיקרו חי שאם אינו מודה היאך אמר לו מאין חי לימא ליה מאוירו של זה אלא שמע מינה בתר עיקר אזלינן לענין יניקה לפיכך גבי מעשר אזלינן בתר עיקר שהדבר תלוי ביניקה אבל בשתי גנות זו על גבי זו בהא פליגי רבי מאיר סבר כיון שאין הלה יכול למחות על מקום עיקרו שהוא בתוך שלו ומשם הוא חי אזלינן בתר עיקר ושדינן נוף בתר שרשיו אף על פי שהלה יכול למחות על מקום הנוף ורבי יהודה סבר הגדל בשל זה לזה והגדל בשל זה לזה אף על פי שעיקר יניקתו ממקום שאין לזה בו כלום הואיל ואף הוא יכול למחות על הנוף למלאת גנתו עפר. ולא אשכחן בנסחי דוקני רבי יהודה סבר לא אמרינן שדי נופו וכו' ומאן דגרס ליה הכי נמי מפרש כדאמרן. ותנן נמי כי האי גוונא דאמר רבי מאיר מן הגזע ומן השרשים של בעל האילן משום דעיקרו מתוך אילנות של זה הוא יוצא ואינו יכול לעקור אילנו ואין כאן אילן קטן זה אף על פי שבאוירו של זה הוא עומד בתר עיקר שדינן ליה ועיקרו באילן הגדול היא ומשם הוא יונק שהשרשים ינקים מן הקרקע והוא יונק מן השרשים ורבי יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דהוה ליא כענפין שלו שאם הגדילו (לא ישפה) שעל מנת כן לקח ומן השרשים של הקרקע שכיון שהקרקע שלו ויכול למלאת מקומו אבנים ואין כאן אילן זה אין אומרים עיקר השרשים שהוא יוצא משם לבעל אילן הם הואיל וברשותו של זה הוא גדל. ועוד שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי אילן הגדול שמכר לו בלבד. ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים פטור מן הערלה ובהך טעמא שייכא וטעמיה דרבי יהודה בהך דבפרק המוכר את הספינה ובהך דערלה עדיף מטעמא דמתניתין דאף על פי שאילן זה בתוך של זה הוא נטוע עיקר יניקת הכל מקרקעיתו של זה הוא והיינו דלא אקשינן בגמרא תרתי בממונא למה לי ובהכי סלקא שמעתא שפיר ולא כדברי רש"י שמחק והגיה בדברי רבי מאיר מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתניתין דערלה ועיקר גירסא דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנא. והיינו דקאמרינן אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לרבי יהודה אלמא רבי מאיר בערלה לקולא אזיל. ופטור מן הערלה גרסינן. והא דקאמרינן ותנן נמי גבי אילן כי האי גוונא דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את הספינה דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית רבי יהודה קתני לה מדרישא רבי מאיר הוי סיפא לאו רבי מאיר דקתני רישא רבי מאיר אומר קנה קרקע ומשום הכי אייתו בגמרא הך ברייתא בשם מתניתין משום דבמתניתין רמיזה וכן זו של ערלה אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרינן דתנן כיוצא בה בפרק א' שבקידושין דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' רבי מאיר אומר מקודשת רבי יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת סתם וליכא התם לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי יוחנן הסנדלר אלא משום דעיקרה נשנית במשנתנו ושלא כדברי רבי מאיר אמר תנן לומר לך הך ברייתא מתניתין היא אלא דלא פריש במתניתין ופירש בברייתא בהדיא. ויש אחרת כיוצא באלו פרק הספינה בההיא דאמר אביי התם אלא מעתה סיפא דקתני ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ולא סיפא היא דלא מתניין נדמייתי לה בגמרא דוק ותשכח. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: אמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי. רבה גרס ולא רבא משום דקשיא דרבא אדרבא מההיא דגרסינן בגיטין בענין עיקרו בארץ ונופו בחוץ לארץ וכו'. בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי שהרי בעפרו הם עומדים ואינם יוצאים לאוירו של זה כי פליגי בנופו רבי מאיר טבר העיקר מגדלו שדי נופו בתר עיקרו ורבי יהודה סבר אוירא מגדל הילכך לא שדינן נופו בתר עיקרו. ומה שהשיבו זה לזה במשנה מה אם ירצה התחתון מחזיקים הם לדבריהם אבל עיקר הטעמים שלהם כך הם דמר סבר עיקר מגדל ושדי נופו וכו' ומר סבר אוירא מגדל וכו'. ותנן גבי מקח וממכר כי האי גוונא בקונה אילן אחד בתוך של חברו דכולי עלמא אין לו קרקע ופליגי במה שיוצא נשתשרשים והשרשים עצמם של בעל אילן הם כשיעקור אותו יטול אותם רבי מאיר סבר כיון שהשרשים שלה היוצא מהם שלו דשדי נופו בתר עיקרו ורבי יהודה סבר בתר גזעו שדינן ולא בתר שרשים לומר שזה גדל מאויר וזה גדל מאויר אבל בתר שרשים שזה גדל מקרקע וזה גדל מאויר לא שדינן והאויר של בעל הקרקע וכן בערלה כי בודאי השרשים פטורים שכבר עברו עליהם שני ערלה והיוצא מהם לרבי מאיר פטור כמו השרשים ורבי יהודה סבר חייב דלא שדינן ליה בתרייהו ואילן חדש הוא זה. וצריכי דחדא בממונא וחדא באיסורא מצרך צריכי כדפרישית. ואי אמרת האיכא תרתי דממונא שתי גנות ואילן. ההיא משום דאיכא טעמי אחריני בגנות וכדפרישנא במתניתין ולא ילפי מהדדי. עד כאן.

בד"ה מחוורתא כו' וי"ל כו' ולר"י אותה שעה כיון שיש לו רשות פטור כו' עכ"ל מתוס' דפרק המניח ולר"י משמע דלא משלם מדקאמר שע"מ כן כו' ועוד כו' עכ"ל ועיין בחידושינו שם:

הדרן עלך הבית והעליה וסליקא לה מסכת בבא מציעא

רש"י בד"ה שתי גנות כו' קרקעיתה נמוך הס"ד:

במשנה אבל גובלין כו' אבל לא ללבנים. כ"ה גירסת הרי"ף ונכון:

רש"י ד"ה וצוברו. משלשים לשלשים כו'. משמע דמפרש דלאחר ל"י צוברו עוד הפעם וא"כ אין לדבר סוף אבל בב"ק משמע דמפרש שאינו מניחו לשם אלא ל"י:

רש"י ד"ה אף מתקן. וקאי את"ק כו'. פי' דאל"כ הו"ל למיתני ואם הזיק משלם כו' אחר דברי רשב"ג:

במשנה ד"ה והשאר. ועליון כו' אפקורי מפקיר להו לגבי' כו'. עמש"כ בס"ד לעיל (כז) ע"ד בכה"ג:

רַבִּי מֵאִיר סָבַר שָׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִקְּרוֹ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֹא אַמְרִינָן שָׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִקְּרוֹ. וכתבו הראשונים ז"ל מה שהשיבו זה לזה במשנה מה אם ירצה העליון וכו' אם ירצה התחתון וכו' חיזוקים הם לדבריהם אבל עיקר הטעם שלהם הוא בסברה פליגי מר סבר שדינן נוף בתר עיקר ומר סבר לא שדינן נוף בתר עיקר.
ולכאורה קשיא לי מהכא על מה שאמר בגמרא דמנחות (מנחות סט:) בעי רבי שמעון בן פזי שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו, בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר או דלמא בתר תוספת אזלינן ועד שיבא עומר הבא תיפשוט ליה מהא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ילדה שסבכה בזקינה ובה פירות אפילו הוסיף במאתים אסור ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיף במאתים אסור היא גופא קא מיבעיא ליה מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן לא שנא לקולא לא שנא לחומרא או דלמא ספוקי מספקא להו ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו, עד כאן.
ולכאורה נראה דבעיא זו היא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דמר סבר שדינן נוף בתר עיקר ומר סבר לא שדינן נוף בתר עיקר כדאמרינן הכא דבסברה פליגי וקאמר תלמודא הכא דגם באיסורא פליגי בסברה זו.
ועיין בגיטין (גיטין כב.) בפלוגתא דאביי ורבא דאביי סבר בתר נקבו אזלינן ורבא סבר בתר נופו אזלינן ופריך התם מפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דהכא ועיין בתוספות שם בדבור המתחיל ובדאשרוש וכו' עיין שם. ועיין בגמרא דחולין (חולין קלו.) דאתמר התם אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור אף בראשית הגז הגדל בחיוב חייב בפיטור פטור וגבי תרומה מנא ליה דתניא ישראל שלקח שדה בסוריא מנכרי עד שלא הביא שליש וכו' עיין שם. ואם יעזור ה' במקום אחר נדבר בכל זה בס"ד.

ומה אתה אומר. אינן באין משל צבור הא אמרן דלא קני: הכי קאמרי ליה מדבריך. דקאמרת ישמרם חנם: לדברינו. דסבירא לן דתקינו רבנן ארבעה זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונין מהן תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באין משל צבור: מתני' המוציא מוציא והמזבל מזבל. כלומר אינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרה''ר והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל: אין שורין טיט. מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד: ואין לובנים לבנים. לפי שמשהה אותן לייבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שיבשו: וגובלין טיט. לתת מיד בבנין: והבונה בונה. מקבל מיד המביא ובונה: מתקן. מזמן ברשות הרבים ואינו חייב בנזקין: גמ' וצוברו כל שלשים יום. משלשים לשלשים חוזר וצוברו כדי שיהא נישף יפה: מודה רבי יהודה וכו'. ומתני' נמי עצה טובה קאמר שלא יתחייב בנזקו: בנר חנוכה פטור. גבי הניח חנוני נרו מבחוץ ועבר גמל טעון פשתן ודלקה בנר והדליק את הבירה בב''ק (דף סב:): מאי לאו ברשות ב''ד. אלמא כל מידי דיהבו ליה רבנן רשותא אם הזיק פטור: כל אלו שאמרו וכו'. כל אותן נזקין שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברה''ר ולהשליכן לשם כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה וכגון פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן בימות הגשמים דברשות קא עבדי בב''ק (דף ו.): אף מתקן הוא. וקאי אתנא קמא דאמר אם הזיק משלם וקאמר ליה איהו אף בשלשים יום קודם לכן מתקן ופטור: היה מעמידו בעלייה. משנה היא בב''ב בלא יחפור לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא''כ יש על גביו חלל גובה ד' אמות מפי התנור לעלייה: היה מעמידו בעלייה. עד שיהא תחתיו עובי מעזיבה שלשה טפחים: ובכירה. שאין היסק שבה גדול: טפח. מעזיבה יהא תחתיה: ואם הזיק. שדלק הבית והדליק את סביביו: חצב. החוצב אבן מן ההר לעקרה מחיבורה: סתת. הוא המרבעה ומחליקה: חמר. נושאה מן ההר שסיתתה הסתת שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנין: אדריכל. הוא אבי האומנין שהוא מדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמיש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס: חייב. זה שהיא בידו חייב בנזקה אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא הוא חייב לשלם ואף על גב דמוקמינן להא לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי דתנן אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון דנפקא לן בב''ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון: כולן. אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על הדימוס היא שורת הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירי דיליה כולן חייבין יחד שכולן שותפין בדבר ועליהן המלאכה לעשות וקיבלו אחריות הנזק יחד: והתניא האחרון חייב. אדריכל שהניחה: בשכירות. האחרון חייב: בקבלנות. כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה: מתני' שתי גנות זו על גב זו. סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה ושאצלה קרקעיתה נמוך: והירק בינתים. בזקיפת הגובה שזו גבוהה מזו יש שומים או בצלים: של עליון. שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק: של תחתון. שעל אוירו הוא מונח: למלאות גנתו עפר. משוה קרקעו לעליונה: אמר ר''מ מאחר ששניהן הן יכולין למחות זה על זה. שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול עפרו והתחתון למלאות גנתו: רואין מהיכן ירק זה חי. ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן: כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו. כדאמר ר''מ הואיל ומעפרו היא חייה: והשאר של תחתון. ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט: גמ' בעיקרו. שרשי הירק: בנופו. לפי שהן תלויין באוירו של תחתון פליגי בהו:

מחוורתא מתני' דלא כר' יהודה. וא''ת ואמאי לא משני מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל כדמשני בהמניח (ב''ק דף ל. ושם) אמתני' דהתם וי''ל דהכא פשיטא ליה דאיירי שלא בשעת הוצאת זבלים ולהכי לא הוה קשיא ליה הא דמתני' מצרכת לזבל לאלתר ור' יהודה מתיר להניח ל' יום אלא להכי לא מצי אתא כר' יהודה משום דמחייב לשלם מה שהזיק אפילו הזיק בההיא שעה קטנה שיש לו רשות להניח ולרבי יהודה אותה שעה כיון שיש לו רשות פטור ועי''ל דמתניתין משמע דאיירי בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל משמע בשעה שרגילין לזבל והא דלא הוה קשה ליה דרבי יהודה שרי שלשים יום ומתני' לאלתר משום דאיכא למימר דמתניתין עצה טובה קמ''ל שימהר שלא יצטרך לשלם מה שהזיק:

בבא מציעא קיח ע"ב