בבא מציעא קיח ע"א

הגיעוך, הרי הן שלך, כלומר אני מפקיר אותן ואתה יכול לקחת אותם לעצמך — אין שומעין לו, שאינו יכול לכפות על האחר לקחת את האבנים. משקבל עליו, אם הסכים בעל הגינה לקבל את האבנים, ולבסוף אמר לו בעל האבנים: הילך את יציאותיך (הוצאותיך) לפינויין, ואני אטול את האבנים שלי — אין שומעין לו, שהרי נתן לחבירו הכל במתנה.

ועוד דין דומה: השוכר את הפועל לעשות (לעבוד) עמו בתבן או בקש, ולאחר שסיים מלאכתו אמר לו הפועל לבעל הבית: תן לי שכרי. ואמר לו בעל הבית: טול מה שעשית בשכרך, כלומר, קח לך מן התבן והקש ויהא זה שכרך — אין שומעין לו. ואולם משקבל עליו הפועל והסכים לקחת תבן, ואחר כך התחרט בעל הבית ואמר לו: הילך שכרך ואני אטול את שלי — אין שומעין לו, שכבר קנה הפועל את התבן לעצמו.

א גמרא מה שאמרנו שנפחתה קרקעית הגינה נחלקו אמוראים בשיעור שנפחתה, רב אמר שנפחתה ברובה, ושמואל אמר שנפחתה בארבע אמות, ומסבירים טעמיהם: רב אמר: ברובה, אבל בארבע אמות עדיין אין זה מקום לתביעה, כי אדם זורע חציו (כלומר, חלק) למטה וחציו למעלה. ושמואל אמר: בארבע אמור, כי אין אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמר מחלוקתם של רב ושמואל גם כאן וגם בעין דירה שנפחתה. דאי אשמועינן [שאילו היה משמיע לנו] רק בענין דירה, היינו אומרים כי בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שכך הדין משום דלא עבידי אינשי דדיירי פורתא הכא ופורתא הכא [שאין אנשים עשויים שיגורו מעט כאן ומעט כאן], אבל לענין זריעה — עבידי אינשי דזרעי הכא פורתא והכא פורתא [עשויים בני אדם שיזרעו כאו מעט וכאן מעט], ואם כן אימא [אמור] שאולי הוא מודה ליה [לו] לרב בענין זה. ואי איתמר בהך [ואילו נאמר רק בזו, בגינה ], היינו אומרים: בהך קאמר [בזו בלבד אמר] רב מה שאמר, אבל בהא [בזו שבדירה ] אימא [אמור] שאולי הוא מודה ליה [לו] לשמואל, על כן צריכא [נצרכה] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

ב שנינו במשנה שאם נתנו לו זמן לקצוץ ונפל, יש הבדל להלכה בין אם נפל בתוך הזמן או לאחריו. ושואלים: וכמה זמן נותן בית דין כרגיל? אמר ר' יוחנן: בדרך כלל שלשים יום שנותנים בית דין לאדם לסדר את ענייניו.

ג שנינו במשנה בענין מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל, שאם אמר בעל הכותל לבעל הגינה על אבני הכותל "הגיעוך" — אינו יכול לחזור בו. ומעירים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסוף המשנה ] בענין שאמר בעל הכותל "הילך יציאותיך", מכלל הדבר אתה למד שבמקרה דפנינהו עסקינן [שבעל הגינה פינה אותן, את האבנים, עוסקים אנו]. ונדייק: טעמא [הטעם] דווקא — דפנינהו [שפינה אותן], הא [הרי] אם לא פנינהו [פינה אותן] — לא, ועדיין הן נחשבות כשייכות לבעל הכותל.

ותוהים: אמאי [מדוע] צריך שיעשה בהן מעשה? ותקנה ליה [לו] שדהו לבעל הגינה את האבנים, שמכוח העובדה שהאבנים נפלו בשדהו — קנה אותן, ואינו צריך קנין נוסף, שהרי אמר ר' יוסי בר' חנינא: חצירו של אדם קונה לו חפצים הנכנסים לתוכה אפילו שלא מדעתו!

ומשיבים: הני מילי היכא דקא מיכוין לאקנויי ליה [דברים אלה אמורים במקום, במקרה שהנותן מתכוון להקנות לו], שאז קונה השדה אותם בלי צורך בקנין נוסף. אבל הכא [כאן] — אישתמוטי [להשתמט] הוא דקא מישתמיט ליה [שהוא משתמט לו], לפי שרוצה שבעל הגינה יטפל באבנים, ואז יוכל הוא לקבלן ממנו בלא לטרוח הרבה.

ד שנינו בענין השוכר פועל לעשות עמו בתבן ותבע ממנו הפועל את שכרו, ואמר לו בעל הבית שיטול את מה שעשה בשכרו — אין שומעים לו. ומעירים: וצריכא [ונצרכה] הלכה זו להיאמר, אף שלכאורה היא דומה להלכה הקודמת.

דאי אשמועינן להך קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את זו הראשונה באבנים שנפלו ], דכי קאמר ליה [שכאשר אמר לו] "הגיעוך" אין שומעין לו, היינו אומרים שהדין כך משום דלית ליה אגרא גביה [שאין לו שכר אצלו], כלומר, אין ביניהם משא ומתן ואין לבעל הגינה כל התחייבות או קשר לבעל האבנים, אבל הכא, דאית ליה אגרא גביה, אימא [כאן שיש לו שכר אצלו, אמור] ששומעים לו, והטעם — דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] בפתגם עממי: ממרי רשותיך פארי אפרע [מבעל חובך תבן הפרע], כלומר, קח כל מה שתוכל לקחת.

ואי אשמועינן [אם היה משמיע לנו כאן] בענין התבן, הייתי אומר: דווקא הכא [כאן] שמשקבל עליו אין שומעין לו, ומדוע — משום דאית ליה אגרא גביה [שיש לו שכר אצלו], ולכן יש טעם לומר שמגיע לו את התבן, אבל הכא דלית ליה אגרא גביה, אימא [כאן באבנים שאין לו שכר אצלו, אמור] ששומעין לו ויכול לחזור בו, על כן צריכא [נצרכה] לומר כן בשני הנושאים.

ה שנינו במשנה שהמשלם לפועל בתבן — אין שומעין לו. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא ] להלכה ששומעין לו! אמר רב נחמן: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנתנו ששנינו שאין שומעים לו מדובר כשעשה הפועל עבודה בשלו, כאן ששנינו בברייתא ששומעים לו הרי זה כשעשה בשל חבירו.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: הרי בשלו מאי טעמא [מה הטעם] אין שומעים לו — משום דאמר ליה [שאומר לו] הפועל: אגרא עלך [השכר עליך], ואם כן בשל חבירו הרי נמי [גם כן] שכרו עליו. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: השוכר את הפועל לעשות בשלו, ובמקום זה הראהו לעשות בשל חבירו — נותן לו לפועל שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו בעבודת הפועל. ואם כן אין מבחינתו של הפועל הבדל אם עשה בשלו או בשל חבירו!

אלא אמר רב נחמן, יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר כך: לא קשיא [אינו קשה]; כאן כשעובד הפועל בתוך שלו של בעל הבית אין שומעים לו, כאן כשעובד בשל הפקר כגון ששכרו לאסוף תבן מן ההפקר, ולבסוף אמר לו: קח לך את התבן לעצמך, שומעים לו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן הלא שנינו: מציאת פועל — לעצמו, אימתי — בזמן שאמר לו בעל הבית לעשות לו מלאכה מסויימת כגון נכש עמי היום, או עדור עמי היום, שאם מצא מציאה בנוסף לעבודה שעבד — המציאה שלו. ואף כאן כיון ששכר את הפועל לאסוף קש — נקנה הקש לבעל הבית והריהו שלו, אבל אם אמר לו סתם: עשה עמי מלאכה היום — מציאתו לבעל הבית. ואם כן נמצא שעבד הפועל בשל בעל הבית!

אלא אמר רב נחמן: אפשר לומר שבשני המקרים מדובר ששכרו לעשות בהפקר, ולא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנה האומרת שאין שומעים לו מדובר בהגבהה, שמלאכתו היתה להגביה את התבן או לאספו, שעל ידי כן נעשה כשליחו של בעל הביתן וכאילו עובד בשבילו. כאן בברייתא האומרת ששומעים לו — הרי זה בהבטה בלבד, וכגון ששכרו לשמור שלא יקחו אחרים תבן וקש של הפקר, שאז לא קנה אותם אף בעל הבית בעצמו, ונמצא שהכל הפקר ויכול לומר לפועל שיזכה בתבן זה.

אמר רבה השאלה לגבי הבטה אם היא קונה בהפקר — תנאי היא [מחלוקת תנאים] היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שומרי ספיחי שביעית שהיו מציבים שומרים בשנת השמיטה על התבואה הצומחת מעצמה (ספיחים) כדי שתשאר תבואה שיוכלו להקריב ממנה את העומר ושתי הלחם, שומרים אלה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, מכספי בית המקדש, כשאר צורכי המקדש. ר' יוסי אומר: אין חובה לשכור שומרים, והרוצה מתנדב הוא ושומר חנם. אמרו לו: אתה אומר כן? אם כן אין באין משל צבור, שלשיטתך בעצם היחיד, השומר, הוא המביא את העומר.

ומציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו]: שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שהבטה בהפקר קני [קונה], שהשומר דבר של הפקר, אף שלא הגביהו, קנה אותו לעצמו, ולכן אי יהיבי ליה אגרא [אם נותנים לו שכר] משל הציבור, נמצא ששומר (וקונה) עבור הציבור — אין [כן], ואי [ואם] לא נותנים לו שכר — לא, אלא קנאו לעצמו בלבד. ואילו ר' יוסי סבר [סבור]: שהבטה בהפקר לא קני [אינה קונה] וכי אזלי [וכאשר הולכים] הצבור ומייתי [ומביאים] את השעורים לעומר או את החיטים לשתי הלחם — השתא [עכשיו] הוא דקא זכי ביה [שהם זוכים בו].

ומה משמעות "אתה אומר כן "שבמשנה זו — יש להבין כי הכי קאמרי ליה [כך אומרים לו]: מדבריך לדברינו, אם נצרף את הדרך שאתה מציע, לפי השיטה שלנו בהלכות קנין ההפקר — נמצא שאין עומר ושתי לחם באין משל צבור.

אמר רבא: לא, את ההוכחה הזו אפשר לדחות, ולפרש הכל אחרת. כלומר, דכולי עלמא [שלכל העולם, לדעת הכל] הבטה בהפקר קני [קונה], והכא [וכאן] מחלוקת בנושא אחר היא; בשאלה האם חיישינן [חוששים אנו] שמא לא ימסרם יפה יפה לציבור קמיפלגי [חלוקים הם]. דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: יהבינן ליה אגרא [שנותנים לו לשומר שכר] ואי [ואם] לא יתנו לו שכר אלא הוא מתנדב באפן כזה חיישינן [חוששים אנו] שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה, שיהא בלבו שבעצם התבואה שייכת לו והוא הוא שמקריבה משלו, ואם כן אין זה ממש משל צבור.

ר' יוסי סבר [סבור] שלא חיישינן [איננו חוששים] שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה, ומה "אתה אומר כן "הכתוב במשנה — יש להבין כי הכי קאמרי ליה [כך אומרים הם לו]: מדבריך, לשיטתך שאפשר להתנדב, לדברינו דחיישינן [שאנו חוששים] שמא לא ימסרם יפה יפה, אם כן אין עומר ושתי לחם באין משל צבור.

איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת: רבא אמר: דכולי עלמא [לכל העולם, לדעת הכל ] הבטה בהפקר לא קני [אינה קונה], והכא [וכאן] לענין העומר השאלה אם חיישינן [חוששים אנו] לבעלי זרועות קמיפלגי [חולקים], האם חוששים שיבואו אנשים אלימים ויקחו תבואה זו לעצמם, או לא. שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי [שתיקנו חכמים לתת לו ארבעה זוזים], או שכר אחר לפי הענין כשכר שמירה, כי היכי דלישמעי [כדי שישמעו] בעלי זרועות וליפרשו מינייהו [ויפרשו מהן] כי כאשר השומר מודיע שהוא של הקדש ודאי לא יקחו. ור' יוסי סבר [סבור]: לא תקינו [תיקנו] דבר זה, שאין חוששים לכך, ואף אדם פרטי יכול לשמור את התבואה בלא שיקחו ממנו.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - א

ואמר לו, הגיעוך, קח את האבנים לעצמך. כי אני איני חפץ בהם.

אין שומעין לו. וחייב לשכור פועלים ולפנותם. כיון שאי אפשר לכוף את השכן לזכות בדבר שאינו חפץ בו ^[44].

ואם משקבל עליו אמר לו הילך את יציאותיך ואני אטול את שלי [כלומר, אחר שהשכן פינה את האבנים, חזר בו בעל הכותל, וביקש לשלם לשכן עבור מה שטרח בפנויין ולחזור לקחת לעצמו את האבנים] אין שומעין לו. כיון שכבר זכה בהם השכן.

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו הפועל, תן לי שכרי!

ואמר לו בעל הבית, טול מה שעשית בשכרך.

אין שומעין לו. ואף על פי שבכל חוב רגיל יכול הלווה לתת למלוה שוה כסף במקום כסף ^[45], בפועל אינו יכול לעשות כן. כיון דכתיב ביה "לא תלין פעולת שכיר" [ויקרא יט יג] ^[46], ומשמע שעליו לתת לו מה שהתנו ביניהם. כסף ממש.

ואם משקבל עליו הפועל, והסכים לקבל בשכרו את מה שליקט במקום כסף, אמר לו בעל הבית, הילך שכרך, ואני אטול את שלי. אין שומעין לו כיון שכבר זכה הפועל במה שליקט.

גמרא:

שנינו במשנה, וכן בית הבד, וגינה אחת על גביו, ונפחת.

ומבארת הגמרא, מהו שיעור הפחת המאפשר לבעל הגינה לרדת לזרוע בבית הבד.

נפחתה -

רב אמר, רק אם נפחתה ברובה יכול בעל הגינה לרדת ולזרוע בבית הבד. אך בפחות מכך, נותן לו בעל בית הבד קרקע כנגד מה שנפחת, והוא זורע חציו למעלה, וחציו למטה.

ושמואל אמר, אף אם נפחתה בארבעה טפחים ^[47] בלבד, יכול לרדת ולזרוע בבית הבד, עד שיתקן הלה את גגו ^[48].

מבארת הגמרא: רב אמר ברובה, אבל אם נפחתה רק בארבעה טפחים, אינו יכול לרדת ולזרוע בבית הבד, כיון שדרכו של אדם להיות זורע חציו למטה וחציו למעלה. ולכן יתן לו בעל בית הבד קרקע כנגד מה שנפחת, ויזרע בה ^[49].

ושמואל אמר אף אם נפחתה רק בארבעה טפחים, יכול לרדת ולזרוע למטה, כיון שאין דרכו של אדם להיות זורע חציו למטה וחציו למעלה. ולכאורה קשה, הרי לעיל, גבי בית ועליה, נחלקו רב ושמואל באותה מחלוקת, ומדוע נזקקו לחזור ולהשמיע את מחלוקתם גם במשנה זו?

ומבארת הגמרא: צריכא! ישנו חידוש בכל אחת מהמחלוקות.

דאי אשמועינן את מחלוקתם רק גבי דירה, [הבית והעליה], היינו אומרים, רק בהא קאמר שמואל שכבר בארבעה טפחים יורד ודר למטה, משום דלא עבידי אינשי דדיירי פורתא הכא ופורתא הכא [אין דרך האנשים לדור מקצת במקום אחד, ומקצת במקום אחר].

אבל לענין זריעה, עבידי אינשי דזרעי הכא פורתא והכא פורתא [דרך האנשים לזרוע מקצת במקום אחד ומקצת במקום אחר], ואימא [ואולי במקרה זה] מודה ליה לרב, ורק אם נפחתה הגינה ברובה יכול לרדת ולזרוע למטה.

וכן להיפך, אי איתמר בהך [אם היו נחלקים רק גבי בית בד וגינה], היינו אומרים, רק בהך קאמר רב דבעינן רוב גינה, כיון שדרך בני אדם לזרוע מקצת במקום אחד ומקצת במקום אחר, אבל בהא [בית ועליה] אימא מודה ליה לשמואל, שאף בארבעה טפחים יכול לרדת לדור בבית. כיון שאין דרך בני אדם לדור מקצת למטה, ומקצת למעלה.

ולכן צריכא [נזקקנו] להשמיע את המחלוקת בשתי המשניות.

התבאר במשנה, שאם נתנו לו זמן לקוץ את האילן ונפל בתוך הזמן, פטור.

מבארת הגמרא: וכמה שיעור הזמן שמקציבים בבית הדין למקרים כגון אלו ^[50]?

אמר רבי יוחנן: שלשים יום. ^[51]:

שנינו במשנה: מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו, ונפל, ואמר לו פנה אבניך. ואמר לו הגיעוך! אין שומעין לו. ואם משקיבל עליו אמר לו הילך יציאותיך, ואני אטול את שלי, אין שומעין לו.

מבואר בסיפא, שאם קיבל עליו בעל הגינה, זכה באבני הכותל, ושוב אין בעל הכותל יכול לקחתם. ויש לדון, כיצד זכה בעל הגינה באבנים?

ומדייקת הגמרא: הא מדקתני סיפא "הילך יציאותיך", מכלל [מוכח], דפנינהו עסקינן. כלומר, משנתנו עוסקת במקרה שבעל הגינה כבר פינה את אבני הכותל, והוציא עליהם הוצאות.

ומבואר, טעמא דמשנתנו שזכה בעל הגינה באבנים, הוא משום דפנינהו, והוציא עליהם הוצאות בפינוים. הא אם עדיין לא פנינהו, לא זכה בהן ^[52].

וקשה: אמאי לא זכה בהן? ומדוע לא תקנה ליה שדהו את האבנים שבאו לתוכה? והרי בעליהם הפקירן? דהרי אמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואם כן אף כאן תקנה לו החצר את האבנים!?

מתרצת הגמרא: הני מילי [דין זה] שחצרו קונה לו, שייך רק היכא דקא מיכוין בעל האבנים לאקנויי ליה את אבניו, אבל הכא אף על פי שאמר לו - "הגיעוך", לא התכוין להקנותם, אלא רק אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה. כלומר, רצה להשמט ממנו כדי שלא יכפה עליו לפנותן.

אבל אם בעל הגינה פינה בעצמו את האבנים שוב לא שייכת סברת "אישתמוטי", ולכן זוכה בעל הגינה באבנים שפינה ^[53].

שנינו במשנה: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו תן לי שכרי, ואמר לו טול מה שעשית בשכרך, אין שומעין לו. משקיבל עליו, ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי, אין שומעין לו.

וצריך באור, מדוע המשנה חזרה על דין זה גם גבי פועל, הלא כבר נתבאר לנו גבי בעל הגינה, שאי אפשר לכוף אדם לזכות בדבר שאינו חפץ לזכות בו, וכן, שאם כבר זכה בו אין להוציא ממנו?

ומבארת הגמרא: צריכא!

דאי אשמועינן רק להך קמייתא [גבי כותל שנפל לגינת חבירו], היה מקום לומר, שרק במקרה זה אמרינן, דכי קאמר ליה "הגיעוך", אין שומעין לו, משום דלית אגרא גביה. כלומר, כיון שאין בעל הגינה תובע כלום מבעל הכותל, ולכן אין בעל הכותל יכול לכופו לזכות בדבר שאינו חפץ לזכות בו.

אבל הכא [גבי פועל], דאית ליה אגרא גביה, שהפועל תובע מבעל הבית את שכרו, אימא [נאמר] שומעין לו. שיש לבעל הבית זכות לומר לו - טול מה שעשית בשכרך.

דאמרי אינשי, ממרי רשותיך פארי אפרע. [שכן דרך האנשים לומר, אפילו אם בעל חובך נותן לך סובין, קבלם ממנו] ^[54].

וכן להיפך, אי אשמועינן הכא, רק גבי פועל, היה מקום לומר, דוקא הכא, שמשקבל עליו אין שומעין לו, משום דאית ליה אגרא גביה, כיון שבעל הבית חייב לו כסף, ונתן לו את מה שעשה במקום החוב, לכן זכה בו, ואין בעל הבית יכול לחזור בו.

אבל הכא [בכותל שנפל לגינת חבירו], דלית ליה אגרא גביה, ואין בעל הכותל חייב לו כלום, אימא שומעין לו.

לכן צריכא [הוצרך] התנא להשמיענו את שני המקרים.

שנינו במשנה: אם אמר לפועל "טול מה שעשית בשכרך", אין שומעין לו. וחייב לתת לו כסף כפי שהתנו ביניהם.

וקשה, הרי תניא בברייתא, שאם אמר לפועל "טול מה שעשית בשכרך", שומעין לו? אמר רב נחמן, לא קשיא!

כאן, במשנתנו, מדובר כששכרו לעשות בשלו. ואז אינו רשאי לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

וכאן, בברייתא, מדובר ששכרו לעשות בשל חבירו, ואז אם יאמר "טול מה שעשית בשכרך" שומעין לו ^[55].

אמר ליה רבה לרב נחמן: בשלו, מאי טעמא? מדוע אם שכרו לעשות בשלו אינו יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך"? משום דאמר ליה אגרא עלך [כיון שהפועל אומר לו, שכרי מוטל עליך, ואינך יכול לשנות ממה שהוסכם בינינו].

ואם כן, גם אם שכרו לעשות בשל חבירו, נמי שכרו עליו! וחייב לתת לו כפי שסיכמו ביניהם, ומדוע שנינו בברייתא שיכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך"?

וראיה לדבר: דתניא, השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו, כלומר, שהטעה את הפועל, ונתן לו את עבודת חבירו במקום את עבודתו, נותן לו השוכר לפועל את שכרו משלם, כמו שסיכמו ביניהם, וחוזר ונוטל השוכר מבעל הבית מה שההנה אותו. כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, שנוטל את ההוצאות כשיעור השבח ^[56].

על כל פנים מבואר, שגם אם שכרו לעשות בשל חבירו מוטל עליו לשלם את שכרו כפי שסיכמו ביניהם, ואינו יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

ואם כן, הדרא קושיין לדוכתא. מדוע בברייתא מבואר שאם אמר "טול מה שעשית בשכרך" שומעין לו?

אלא אמר רב נחמן, לא קשיא!

כאן, במשנתנו מדובר כששכרו לעשות בשלו. ואז אינו רשאי לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

וכאן, בברייתא, מדובר ששכרו לעשות בשל הפקר, ואז יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

כיון שהשוכר עדיין לא זכה במלאכת הפועל, דסבר רב נחמן, "המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו", ואם כן אין פעולת הפועל על המשכיר, ויכול לומר לו: זכי ביה את! ^[57]

מה שאין כן בשכרו לעשות בשל חבירו, כיון שאין הפועל יכול לזכות במה שעשה, שהרי פעולתו שייכת לבעל הבית, לכן חייב השוכר לשלם לפועל את שכרו, כפי שסוכם ביניהם.

איתיביה [הקשה] רבא לרב נחמן: הרי אפילו אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מכל מקום אם שכרו לכך, קנה. ואם כן, פעולתו עליו אף בהפקר. ומדוע יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך"?

וראיה לכך, שהרי שנינו: מציאת פועל לעצמו. אימתי, בזמן שאמר לו בעל הבית "נכש עמי היום, או עדור עמי היום", שלא שכרו לכל מלאכה, אלא למלאכה זו דוקא.

אבל אם אמר לו "עשה עמי מלאכה היום" מציאתו לבעל הבית. כיון ששכרו אף למלאכת הגבהת מציאות.

על כל פנים מבואר שאם שכרו על מנת שיעשה במלאכת הפקר - זכה במלאכתו. ואם כן אינו יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך"?

אלא אמר רב נחמן, לא קשיא!

בין במשנה, ובין בברייתא מדובר כששכרו לעשות במלאכת הפקר.

אלא, שכאן [במשנתנו] מדובר בהגבהה. ואז זוכה השוכר במלאכת הפועל, וצריך לשלם לו את שכרו. ואילו כאן [בברייתא] מדובר בהבטה. כלומר ששכרו לשמור בהבטה על דבר הפקר. ואז לא זכה בו השוכר, ויכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך".

אמר רבה, הבטה בהפקר, אם היא קונה, מחלוקת תנאים היא!

דתנן: שומרי ספיחי שביעית, בשנת השמיטה, שפירותיה הפקר, היו בית דין שוכרים שומרים לשמור בקצת מקומות על ספיחים של תבואה, שעלו מעליהם, שלא ילקטום העניים, כדי להביא מהם את העומר בפסח ^[58], ושתי הלחם בעצרת, שאינם באים אלא מהתבואה החדשה ומארץ ישראל, ואותם שומרים נוטלין שכרן מתרומת ה לשכה.

רבי יוסי אומר, אף כל הרוצה, מתנדב הוא ושומר חנם.

אמרו לו חכמים, אם אתה אומר כן, אין העומר ושתי הלחם באין משל צבור. כיון שהשומרים זכו בהן. ואנו צריכים שיבואו משל ציבור.

מאי לאו, בהא קמיפלגי, דתנא קמא סבר, הבטה בהפקר קני ^[59] . ולכן, אי יהיבי ליה אגרא, אין! ואי לא, לא! אם נשכור את השומרים מכספי הציבור כדי שישמרו, תהיינה השעורים שייכות לציבור. ואם ישמרו בחינם, יזכו בהן השומרים, על ידי הבטתם ^[60].

ורבי יוסי סבר, הבטה בהפקר לא קני! ולכן כי אזלי צבור ומייתי, השתא הוא דקא זכי ביה. כשיבואו הציבור ויקחו את השעורים, אז יזכו בהן, ונמצא שבאו משל ציבור.

ואם תאמר, אם כן מה אמרו לו חכמים בלשון "אתה אומר", שמשמעו כאילו הקשו לשיטת רבי יוסי, והרי לשיטתו לא קשה כלום? הכי קאמרי ליה, מדבריך קשה לדברינו, כיון שלשיטתינו אם ישמרו בחינם, אין עומר ושתי לחם באין משל צבור.

על כל פנים מבואר, שהנדון האם הבטה בהפקר קניא או לא, תלוי במחלוקת רבי יוסי ותנא קמא.

אמר רבא, לא!

דכולי עלמא סברי הבטה בהפקר קני, ולכולי עלמא אם ישמור בחינם יזכה בשעורים.

והכא, ב"חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה" קמיפ לגי.

דרבנן סברי, יהבינן ליה אגרא, נותנים להם שכר לשמור, ואי לא, חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. חוששים אנו שלא יקנו לציבור את השעורים בלב שלם. כיון שנוח להם שיהיה הקרבן משלהם ^[61].

ורבי יוסי סבר, לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה.

ואם תאמר, אם כן מה אמרו לו חכמים בלשון "אתה אומר", שמשמעו כאילו הקשו לשיטת רבי יוסי, והרי לשיטתו לא קשה כלום?

הכי קאמרי ליה, מדבריך קשה לדברינו, כיון שלשיטתינו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה, אם ישמרו בחנם אין עומר ושתי לחם באין משל צבור.

איכא דאמרי, [יש שאמרו בשם רבא להיפך]: רבא אמר דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני! ולכולי עלמא גם אם ישמרו בחינם לא יזכו בשעורים.

והכא - ב"חיישינן לבעלי זרועות" קמיפ לגי.

דתנא קמא סבר, דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי, כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו. כלומר, תקנו לשלם לשומרים, כדי שיתפרסם ששומרים בשביל הקדש, ולא יבואו בעלי זרוע לחטוף מהם בחזקה את השעורים.

ורבי יוסי סבר, לא תקינו. ולכן יכול לשמור בחינם.

הערות

^[44] הקשו התוספות: הרי קיימא לן "המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור", כגון, מי שנפל כדו ברשות הרבים באונס, ונשבר, ואחר כך הזיקו השברים את אחד מבני רשות הרבים, אין בעל הכד חייב על נזקי שבריו, לאחר שהפקירן, דאין הם נחשבים כממונו המזיק. ואם כן, אף כאן, מדוע אין בעל הכותל יכול להפקיר את אבני כתלו לאחר נפילת אונס? ותרצו, כאן אין כוונת בעל הכותל להפקיר את אבניו לגמרי, אלא רק להשתמט מתביעת בעל הגינה לפנותם, ולכן חייב לפנות. אך הרא"ש נחלק על עצם דברי התוספות, וכתב, דהתם השברים עדיין לא הזיקו כלל, והפקירן קודם שיעשו היזק. וממילא כשהזיקו לאחר מכן, הוי "בור לאונסו". ולכן פטור. אבל כאן, בשעת נפילה נעשה הנזק, כשנתמלאת גינתו באבנים ובעפר, ואינו יכול לזורעה, ומיד חל עליו חיוב לפנות את אבניו. ולכן לא מועיל מה שהפקירן לאחר מכן. ובחזון איש [בבא בתרא סי' יד ס"ק טז] ביאר, דהתוספות סברי, שאין בעל הכותל חייב על נזק זה, כיון שנזק זה נוצר על ידי הנפילה, והנפילה היתה באונס. אלא שחייב לפנותם רק מחמת נזק עתידי העלול להגרם לבעל הגינה מהאבנים, ולזה יועיל אם יפקירם. אך הרא"ש סבר דנהי דהנפילה היתה באונס, ואין לתובעו משום כך, מכל מקום כיון שיש ביד הבעלים לתקן את השדה ולפנות את האבנים, מתחייב בדבר, כיון שבשעת הנפילה היו האבנים שלו.

^[45] כדכתיב "כסף ישיב לבעליו", ודרשינן "ישיב", בכל צורה משמע, ואפילו שוה כסף או סובין.

^[46] רש"י. והקשה עליו הרשב"א, הרי פסוק זה אינו עוסק כלל בדיני התשלום, אלא בזמן התשלום. דהיינו שביום העבודה חייב לשלם. ולכן ביאר הרשב"א שעל דעת כן הסכים הפועל לעבוד עמו, שיקבל את שכרו מוכן בערב, ולא יאלץ לטרוח ולמכור כדי להביא לחמו לביתו. ולכן חייב לשלם לו דמים. ועיין בפתחי תשובה [שלו ס"ק א] דנפקא מינא בין רש"י לרשב"א, אם שכר את הפועל על ידי שליח, דאז לא שייך איסור "בל תלין", ואם כן, לדעת רש"י יוכל לתת לו שוה כסף. ולרשב"א, לא. והנה, הסמ"ע הביא בשם המרדכי, דדוקא תבן וקש אינו יכול לתת לו, אבל חיטין ושעורים יכול. ומבאר הפתחי תשובה דהוא סבר כהרשב"א, שהפועל זוקוק למזונות בערב, ואם נותן לו חיטים ושעורים למזון, שפיר דמי. והש"ך חולק על הסמ"ע, וסובר שאף חיטים ושעורים אינו יכול לתת לו. ומבאר הרש"ש שהוא סבר דבעינן אוכל ממש. ואכן אם יתן לו אוכל ממש, אף לדעת הש"ך יועיל.

^[47] בגמרא שלפנינו הגירסא "נפחתה בארבע", ומשמע ארבע אמות, ולא ארבעה טפחים. אך אם כן קשה, דאין זה כדברי רב ושמואל דלעיל [קטז ב] שאמרו "ארבעה טפחים". ולכן הגיה הרש"ש "ארבעה", דהיינו ארבעה טפחים כדלעיל.

^[48] ויזרע בו מיני צמחים שאינם נצרכים לאור שמש. [תוספות יום טוב].

^[49] וקשה, לפי סברת רב, מדוע אם נפחתה ברובה יכול לרדת ולזרוע למטה? הרי עדיין היה לו לזרוע למעלה במה שנשאר, ורק כנגד מה שנפל יזרע למטה? [רש"ש].

^[50] ונפקא מינה לדברים נוספים, כגון אם קצבו לו זמן לפרוע את חובו, מהו שיעור הזמן. תוספות.

^[51] אמנם, אם בי"ד רואים שהכותל עומד ליפול קודם לכן, כגון שהוא רעוע טובא, קוצבים לו כפי הזמן הראוי. וכן בנזקים שיכול לפנותם מיד חייב לפנותם מיד. אך כאן החידוש שגם אם הכותל אינו עומד ליפול מיד, ויכול להחזיק מעמד אפלו זמן מרוה, מכל מקום, כיון שראו בי"ד שיש בו סכנה, ונתנו לו זמן לסותרו, אם עבר אותו זמן ולא סתרו, חייב בנזקיו. [שיטה מקובצת, ועל פי התוספות].

^[52] לכאורה דיוק זה שייך רק ברישא, גבי נפל כותלו לחצר חבירו. אבל בסיפא "השוכר את הפועל:. משקיבל עליו ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי, אין שומעין לו", משמע, שזוכה בהם מיד, ואין צריך לעשות עוד שום מעשה קנין. ומבאר הר"ן, שדוקא באבנים שאין הדרך לפנותם מיד, סמכא דעתיה של הבעלים שבעל הגינה לא יקחם, ודחויי קמדחי ליה. אבל פועל שעובד בתן וקש, ודרכו לקתחם, מיד כשאמר לו גמר בדעתו לתתם לו. אך הטור [שלו] כתב בשם הרמ"ה, דוקא אם עשה הפועל קנין בתבן ובקש, זכה בהם, אך אי לאו הכי, יכול בעל הבית לחזור בו. והקשה ה"חשק שלמה", מדוע לא יזכה בהם בקנין כסף, תמורת החוב שהיה הבעלים חייב לו? ועיין עוד באור שמח [מכירה פרק ז הלכה ד].

^[53] בפשטות סברת הגמרא היא, שאם בעל הגינה פינה את האבנים ובעל הכותל לא מיחה בו, ודאי הפקירן, ולכן זכה בהן. וכן פרשו הרא"ש ועוד ראשונים. ולפי זה, אם פינה את האבנים שלא בפניו לא יזכה באבנים. כיון שכעת לא שייכת סברת "מדלא מיחה". אמנם הב"ח [חו"מ קס"ו] כתב, דאף אם פינה שלא בפניו זכה באבנים. כיון שכעת אין בעל הכותל נאמן לומר "דחויי קמדחי ליה", דהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכיון שבעל הגינה פינה אותם, חשיב כמוחזק. והקשה עליו המהר"ץ חיות, מדוע נקרא יותר מוחזק כשפנאן, משלא פנאן? הרי כשלא פינאן הרי הן מונחות בחצירו, ומכל מקום אמרינן "דחויי קא מדחי ליה", אם כן גם כשפנאן נאמר כך? והניח קושיא זו בצריך עיון גדול. אמנם אפשר לכאורה ליישב דברי הב"ח, דכשלא פינה את האבנים אינו נחשב כמוחזק בהן, כיון שידוע שהגיעו לרשותו על ידי נפילת הכותל. וכל הנדון הוא האם נתחדש כאן קנין על ידי שהפקירן בעליהן. ובזה אדרבא, חשיב הבעלים הראשון כמוחזק מספק. אבל אחר שפינה אותן, ועשה בהם קנין משיכה, ואנו דנים האם הקנין הועיל או לא, אזי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. וביסוד מחלוקת הב"ח והרא"ש נראה לבאר, דהרא"ש סבר שסברת "אישתמוטי" היא סברא ודאית. וכן מוכח מדברי התוספות, דחייב על נזקיו אף על פי ש"המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור", הכא חייב משום ד"אישתמוטי קא מישטמיט" ואינו מפקיר. ומוכח דהוי סברא ודאית, אפילו לחיוב. ולכן לא שייך לומר בזה "המוציא מחבירו עליו הראיה". מה שאין כן הב"ח סבר, דהוי ספק. ולכן אמרינן "המוציא מחבירו עליו הראיה".

^[54] הרשב"ם [בבא בתרא צב ב], הוסיף דהוה אמינא שיכול לכפותו לקבל סובין, דהא כתיב "ישיב", לרבות שוה כסף אפילו סובין. קא משמע לן, שאינו יכול, כמו שנתבאר במשנה.

^[55] הקשו התוספות, אם כן מדוע צריך לומר לו "טול מה שעשית בשכרך", יאמר לו "לא אתן לך כלום, שלא עשית עמי כלום"? עוד הקשה המהרש"א, היאך יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך", הרי מה שעשה אינו שלו אלא של חבירו? ואכן, הר"ן כתב, דלפי ההוה אמינא כעת, אין הכונה שיטול מה שעשה בשכרו, אלא שאינו חייב לשלם לו את כשרו. אלא הולך ותובעו מבעל הקרקע.

^[56] התוספות מדייקים, דוקא אם שכרו לעשות בשלו, [כלומר, שהפועל סבור שהוא עושה בשל השוכר [דרישה סימן שלו]], והטעהו, אזי חייב לשלם את שכרו. אך אם שכרו סתמא [שהפועל יודע ששכרו לעבוד בשל חבירו] אין צריך לשלם לו שכרו. והקשו, אם כן מדוע הגמרא לא חילקה בפשטות "כאן ששכרו לעשות בשלו, וכאן ששכרו סתמא"? ותרצו, אם שכרו בפירוש לעבוד בשל חבירו, פשיטא שאינו חייב לשלם לו את שכרו. ועיין בבית יוסף [סימן שלו] שדייק מרש"י דלא כדיוק התוספות. ובב"ח ובפרישה שם.

^[57] וביתר באור, כתב הסמ"ע [שלו ס"ק י]: בעצם אין המשלח חייב לו כלום. שהרי אינו עובד בשלו. אלא עיצה טובה השמיעו, שימהר לזכות במה שעבד לפני שיזכו בו אחרים, ויהיה קרח מכאן ומכאן. אמנם, לפי שיטות הראשונים שנתבארו לעיל, שחיוב בעל הבית לפועל הוא משום שהפועל סמך דעתו לקבל ממנו את שכרו בסוף העבודה. ואם כן, לכאורה אף כשעבד בהפקר, חייב לשלם לו? וצריך לומר, שכל מקום שהפועל עובד בהפקר, והמשלח עדיין לא זכה בעבודתו, יש לפועל סמיכות דעת לקבל את שכרו במה שעבד. כי הפועל חושש שמא לא יזכה המשלח בהפקר, ולכן יכול לומר לו "טול מה שעשית בשכרך". תורת חיים. ועיין עוד ברשב"א. [הובא בשיטה מקובצת] שיטה נוספת בזה.

^[58] הראשונים נחלקו האם "משומר" בשביעית מותר באכילה. דעת רש"י [יבמות קכב א]: שמשומר מותר באכילה. אך התוספות [לעיל נח ב] הביאו בשם התורת כהנים שמשומר אסור. דדרשינן "ואת ענבי נזירך לא תבצור", מן המשומר אי אתה בוצר. והקשו: אם כן, היאך הביאו עומר מתבואה משומרת, הרי אין מביאים קרבן מדבר שאסור להדיוט? [דדרשינן "ממשקה ישראל", שיהא הקרבן מדבר המותר לישראל]. ותרצו, שלא היו שומרים ממש, אלא רק היו מודיעים לכל הבא לקחת שתבואה זו מיועדת לעומר, ומאליו היה פורש. והרא"ש תירץ שאיסור משומר הוא מדרבנן. והפסוק שהובא בתורת כהנים אינו אלא אסמכתא בעלמא; ולצורך גבוה לא גזרו. התוספות במנחות [פד א] תרצו [על פי באור החזון איש, שביעית סימן י אות ה]: שאין איסור שמירה אלא אם שומר לעצמו, ולא כששומר עבור אחרים, או במקרה זה עבור ההקדש. ולכן אין בפירות איסור משומר. הרש"ש [ראש השנה ט א] כתב: שאין איסור משומר, אלא אם שמר מתחילתו. ולא כשהיה בתחילה הפקר ואחר כך התחיל לשמור. התוספות שאנץ [בשיטמ"ק לעיל נח ב] תרצו: שהשמירה היתה רק מחיות ועופות, ולא מבני אדם.

^[59] כתב רש"י "הואיל ודבר טורח הוא, ודעתו לכך, ועל ידו נשמר". ועיין בקצות החושן [שלו א] שדייק מדברי רש"י, דהבטה קניא רק למי שטורח לשמור. ולא קונה בעלמא. עיי"ש היטיב. ועיין עוד בתוספות לעיל [ב א ד"ה דבראיה]. ובנחלת דוד והרש"ש שם. ולדינא פסקו הרי"ף והרמב"ם שהבטה בהפקר אינה קונה, עד שיעשה מעשה בגוף החפץ. [ועיין שער המלך, נדרים ב יט].

^[60] לכאורה קשה, אף אם הבטה בהפקר קני, נאמר לשומרים שיכוונו שלא לזכות בשעורים, ואז יזכו בהם הציבור? ואולי יש לומר על פי דברי המשנה למלך [הלכות שקלים, פרק ד הלכה ו], שלפי אוקימתא זו, לכולי עלמא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה, כמו שיתבאר בהמשך הגמרא.

^[61] הקשה המשנה למלך [הלכות שקלים פרק ד הלכה ו]: מה בכך שלא ימסור בלב שלם, הרי "דברים שבלב אינם דברים", וכיון שהם מוסרים לציבור, ממילא יהיו החיטים עבור הציבור? ועיין שם במגיה שישב על פי דברי התוספות והרא"ש בנדרים [כח א] שדברים שבלב המוכיחים הוין דברים. דאנן סהדי כאילו פירש דבריו בהדיא. והכא נמי, אפשר לומר דהוי דברים שבלב המוכיחים שאינו מקנה בלב שלם, דניחא ליה שיקריבו משלו. והנה, מלבד מה שדחוק לומר כדבריו, דהכא חשיב כ"אנן סהדי" שאינו מתכוין להקנות, יש לדחות עוד, שהרי כתב המרדכי [כתובות דף צז סי' רנד] בשם הרא"ם, דדברים שבלב אינם דברים לבטל דברי פיו, ואפילו אם ברור לנו שהתכוין בליבו לבטל דברי פיו - בתר פיו אזלינן! ואם כן, אף כאן, יש לנו ללכת אחר מוצא פיו, והדרא קושית המשנה למלך למקומה? והחזון איש [או"ח סי' קכו סקל"ד] ביאר את הגמרא, שיש שתי אפשרויות להקדיש את קרבנות ציבור. א. קרבן הבא מממון הציבור, מהשקלים שתרמו הציבור למחצית השקל [כגון העומר]. ב. קרבן הבא מממון יחיד, שהקדישו עבור הציבור כקרבן ציבור. והחשש הוא, שיטעו לחשוב שמועיל ממון יחיד עבור הציבור, ואין צריך להקנות את החיטים עצמם לציבור, אלא די בכך שיקדיש את הקרבן בשמו כקרבן ציבור, ויקרב הקרבן עבור הציבור, אבל הוא יקרב מממון היחיד. וכמו שמצינו, שיכול אדם להביא קרבן עבור חברו, וחברו מתכפר בקרבן הזה, אם כי הקרבן שייך למביא הקרבן ולא לחברו המתכפר בו. ולכן, המסירה "יפה יפה", שחששו חכמים שמא לא יעשנה כראוי, משמעותה היא, מסירת הממון לציבור, שיבוא הקרבן מממון הציבור, וצריך המקדיש להתכוון בשעה שהוא מקדיש את ממונו לקרבן ציבור שהוא גם מקנה להם את ממונו, עד שייחשב הדבר שהציבור הביא את הקרבן מממון הציבור, ולא מהממון הפרטי שלו. ולדבר זה יש לחוש, שמא רק יקדיש את הקרבן כקרבן לציבור, אך לא ימסור להם את ממונו באופן שייחשב הדבר להקדשה מממון הציבור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

They are yours, as I hereby declare them ownerless, and you can take them for yourself; the court does not listen to him, since he cannot force the other to acquire the stones. If after the owner of the garden voluntarily accepted ownership of the stones upon himself, the owner of the wall said to him: Here you are, take your expenditures for the removal of the stones, and I will take the stones that are mine; the court does not listen to him, as they had already been acquired by the owner of the garden.

The mishna continues: In the case of one who hires a laborer to do work with him with hay or with straw, and after he finished the task, the laborer said to the employer: Give me my wages, and the employer said to him: Take what you have worked with as your wages, i.e., take some of the hay or straw as payment, the court does not listen to him. Although debts can be paid with any item of value, even hay or straw, the wages of a laborer must be paid in accordance with the initial agreement between the laborer and the employer. But if after the laborer accepted upon himself to keep the hay or straw as payment, the employer changed his mind and said to him: Here you are, take your wages and I will take what is mine; the court does not listen to him, since the laborer had already acquired the hay.

GEMARA: With regard to the case of the roof of the olive press that was broken, the Gemara cites a dispute with regard to the amount that collapsed: Rav says: Most of it must have collapsed, and Shmuel says: Even a hole of four handbreadths is sufficient for the ruling of the mishna to apply. Rav says: Most of it must have collapsed, but if it is only a hole of four handbreadths, there is no basis for a claim, since a person can sow partially on a level below, and partially on a level above. And Shmuel says: It is enough if it is a hole of four handbreadths, as a person cannot sow partially on a level below, and partially on a level above.

The Gemara comments: And it is necessary for the dispute between Rav and Shmuel to be stated both here and with regard to the case of an upper story of a house that collapsed (116b). As had the Gemara taught us only that they disagree with regard to a residence, one would have said: It is only in this case that Shmuel is saying his ruling, because people do not tend to live a little here and a little there, but with regard to sowing, people do tend to sow a little here and a little there. Therefore, one might say that he concedes to Rav in the case of the olive press. And if this dispute was stated only with regard to this case of the olive press, one would have said that it is only with regard to this case that Rav is saying his opinion, but with regard to that case involving the house, one might say that he concedes to Shmuel. Therefore, it is necessary to state that their dispute applies to both cases.

§ The mishna teaches: If the court saw that the wall was shaky, or that the tree was tilting, and they gave him time to cut down the tree or to dismantle the wall, and then they fell down, if this occurred during the allotted time, he is exempt, but if they collapsed after the time given to him had elapsed, he is liable to pay. The Gemara asks: And how much time will a court usually allot for this purpose? Rabbi Yoḥanan says: The standard period is thirty days.

§ The mishna teaches: In the case of one whose wall was located next to his friend’s garden and it fell, if the owner of the wall told the owner of the garden to keep the stones, he cannot retract. The Gemara comments: But from the fact that the last clause of the mishna teaches that if the owner of the fallen wall says: Here you are, take your expenditures, the court does not listen to him, it can be understood by inference that we are dealing with a case where the owner of the garden cleared away the stones. It can therefore be deduced that the reason the owner of the fallen wall cannot retract his offer is that the owner of the garden cleared them away, but if he did not clear them away, the stones are not considered his, and they remain in the possession of the owner of the wall.

The Gemara asks: Why do they remain in the possession of the owner of the wall? But shouldn’t the owner of the garden’s field effect acquisition of the stones on his behalf? As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: The courtyard of a person effects acquisition for him of those items that enter it, even without his knowledge.

The Gemara answers: This statement applies only in a case where the giver intends to transfer them to him, in which case the field can effect acquisition of the stones for the receiver without an additional act of acquisition, but here, the owner of the fallen wall is seeking only to evade the owner of the garden. He wants the owner of the garden to take care of the stones, at which point he can collect them from him without much effort on his part, and he does not intend to give the stones to him.

§ The mishna teaches: In the case of one who hires a laborer to do work with him with hay, the employer cannot force him to accept his wages in the form of some of the hay. The Gemara comments: And it is necessary to mention this halakha with regard to both cases.

As had it taught us only with regard to this first case of the stones that fell that when the owner of the fallen wall says to the owner of the garden: They are yours, the court does not listen to him, one would have said that this is the halakha because he does not have a wage owed by him, as they had no prior business dealings together, and the owner of the stones does not owe the owner of the garden anything. But here, in the case of a laborer working with hay, in which the laborer does have a wage owed by the employer, one might say that the court listens to him, as people say the following proverb: When collecting a debt from your debtor, allow yourself to be repaid even in bran [parei], i.e., take whatever you can as payment of a loan.

And had it taught us only over here with regard to the hay, one would have said that it is only here that after the laborer has already accepted ownership upon himself, the court does not listen to the employer who desires to retract, because the laborer has a wage owed by him, and therefore there is reason to say that he receives the hay. But here, with regard to the stones, where the owner of the garden does not have a wage owed by the owner of the fallen wall, one might say that the court listens to him and he can retract. It is therefore necessary for the mishna to teach both cases.

§ The mishna teaches that if an employer seeks to pay his laborer with straw, the court does not listen to him. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that the court does listen to him? The Gemara answers: Rav Naḥman said: This is not difficult. The ruling of the mishna here, that the court does not listen to him, is stated with regard to a case of work done with the employer’s own property. And the ruling of the baraita there, that the court does listen to him, is stated with regard to work done with the property of another, and there the employer’s request is accepted.

Rava said to Rav Naḥman: In a case where he is working with his own property, what is the reason that the court does not listen to him? As the laborer can say to the employer: The responsibility of paying my wage is on you. But if he was working with the property of his friend, the responsibility of paying his earnings is also on the employer, as it is taught in a baraita: With regard to one who hires a laborer to perform work in his own field, and the employer inadvertently showed the laborer the field belonging to another in which he should work, the employer must give the laborer his full wages, and in addition, the employer goes back and takes from the owner of the field in which he worked the value of the benefit that owner received from the laborer. The payment of the wages is incumbent upon the employer, not the owner of the field.

Rather, Rav Naḥman said a different explanation: It is not difficult. The ruling of the mishna here, that the court does not listen to him, is stated with regard to work done with the employer’s own property. And the ruling of the baraita there, that the court does listen to him, is stated with regard to work done with ownerless property, e.g., the employer hired him to gather ownerless hay, and later told him to keep some of the hay as his wages. In that case, he can force the laborer to accept the hay as payment.

Rava raised an objection to Rav Naḥman: It was taught in a baraita: The found item of a salaried laborer belongs to himself. When is this so? When the employer told him to perform a specific task, for example if he said: Weed with me today, or if he said: Hoe with me today. If the laborer finds lost property while performing that task, then the item belongs to him. But if the employer says to the laborer: Work with me today, without specifying what labor he wants him to perform, his found item belongs to the employer, as acquiring found items can be considered part of his terms of employment. In the case of Rav Naḥman, since the employer instructed the laborer to gather ownerless hay, the acquisition of the hay is certainly part of the terms of his employment, and belongs to the employer. Since it is the employer’s property, he is not able to force the laborer to accept the hay as payment.

Rather, Rav Naḥman said: Both the ruling of the mishna and the ruling of the baraita are stated with regard to a laborer hired to work with ownerless property, but it is not difficult. The ruling of the mishna here, that the court does not listen to him, is stated with regard to a case where the laborer’s task was to lift up the hay and gather it, and he is therefore considered the employer’s agent and acquires the hay for him. Since the hay then belongs to the employer, he cannot force the laborer to accept it as payment. And the ruling of the baraita there, that the court does listen to him, is stated with regard to a case where his work merely consisted of viewing, e.g., he hired him to make sure that no one takes the ownerless hay. In that case, even the employer does not acquire the straw, and it remains ownerless. Consequently, the employer can tell the laborer to take some hay as payment.

Rabba says: The issue of whether, in the case of ownerless property, viewing effects acquisition of it is a dispute between tanna’im. As we learned in a mishna (Shekalim 9b): The watchmen of the sefiḥim, grain that grew without being purposely planted, of the Sabbatical Year ensured that people did not take this ownerless grain, so that it remained available to be used for the omer offering and the two loaves, i.e., the public offering on Shavuot of two loaves from the new wheat. These watchmen take their wages from the collection of the Temple treasury chamber, as they are employed by the Temple treasury. Rabbi Yosei says: One who so desires can volunteer his services and safeguard the grain, and he has the status of an unpaid bailee. The Rabbis said to him: Do you say so? But according to your view, the omer and the two loaves do not come from communal funds as required, since in reality they come from a private individual, i.e., the bailee.

The Gemara suggests: What, is it not with regard to this that they disagree: The first tanna holds that in the case of ownerless property, viewing effects acquisition of it, and so the watchman, although he did not lift up the grain, acquires the grain by viewing it. And therefore, if he is given a wage from communal funds, then yes, he is safeguarding it on behalf of the community, and he acquires it for them. But if he is not paid, he has not acquired it for the community, but for himself. And, conversely, Rabbi Yosei holds that in the case of ownerless property, viewing does not effect acquisition of it, and when the community goes and brings the grain for the omer offering and the two loaves, it is only now, at this stage, that they acquire it.

And what, according to this explanation, is the meaning of the phrase: Do you say so? This is what they were saying to him: If the opinion from your statement that one may volunteer as an unpaid bailee is applied to our statement that in the case of ownerless property, viewing effects acquisition, the result is that the omer offering and the two loaves do not come from communal funds as required.

Rava said: No; the dispute can be explained differently. It can be explained that everyone agrees that in the case of ownerless property, viewing effects acquisition, and here they disagree with regard to the question of whether we are concerned that perhaps he will not give the grain over wholeheartedly to the community. As the Rabbis hold that we give the watchman a wage, and if we do not pay him, but allow him to act as a volunteer, we are concerned that perhaps he will not give the grain over wholeheartedly to the community, as deep down he might feel that the grain really belongs to him and that he is offering it from his own pocket, which means that the omer offering and two loaves are not properly offered by the community.

Conversely, Rabbi Yosei holds that we are not concerned that perhaps he will not hand the grain over wholeheartedly to the community. And what is the meaning of the phrase: Do you say so? This is what they were saying to him: If the opinion from your statement that one may volunteer as an unpaid bailee is applied to our statement that we are concerned that perhaps he will not give the grain over wholeheartedly, the result is that the omer offering and the two loaves do not come from communal funds as required.

There are those who say that there is a different version of this discussion: Rava said: It can be explained that everyone agrees that in the case of ownerless property, viewing does not effect acquisition of it, and here, concerning the omer offering, they disagree with regard to the question of whether we are concerned about violent people that may come and seize the grain for themselves. As the first tanna holds that the Sages instituted a directive to give him four dinars, or whatever payment is appropriate for his services as a watchman, so that violent people should hear of this and keep away from the grain, since when they hear that the Temple is paying the watchmen, they will certainly not take the grain. And Rabbi Yosei holds that the Sages did not institute this directive, since there is no concern about violent people.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כאן בשל הפקר. פרש"י בשל הפקר שומעי' לו דא"ל זכי ביה את דלדידי לא קני ולא דמי לשל חבירו דהתם לא מצי למימר לי' זכי בי' את וכי לא א"ל שכרך על בע"ה ע"כ שכרו עליו אבל הכא לר' ואין זה נכון דזכי ביה את לא מהני אלא אנן השוכר בשלו והראהו בשל חברו קאמרי' דנותן לו שכרו משלם משום דאטעייה ועו' דכיון דא"נ שלי הוא כמאן דא"ל שכרך עלי.
אבל שכרו לעשו' בשל חברו והראהו בשל חברו אי פרש שכרך עלי נותן לו משלו ואי לא פרש אין לו עליו כלום ובע"ה גופיה אי עבדי' שליח נותן לו שליחותו ואי לא יורד לתוך של חברו שלא ברשות הוא.
וא"ת א"ה מאי פירכיה דרבא דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה לימא בשכרו לעשות בשל חברו לאו מילתא היא דהתם אם עשאו שליח שכרו על בע"ה הוא ואי לא עשאו שליח מאי שומעי' לו לומר טול מה שעשית בשכרך והרי אין לו ולפועל במה שעשו כלום ועוד דהתם פשיטא שאין לפועל על השוכר כלום אבל בהפקר קמ"נ הבטה בהפקר לא קני לבע"ה וסוף סוף ה"ל שכרו לעשו' במה שאינו שלו ופטו' וה"ה לעשות בשל חברו דפטור כדפרישית:

מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו. פרש"י אע"ג דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף, הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיא משמע. ולא נהירא, דהא כתיב פעולת שכיר, כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך. ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו, לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו, אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין (לעיל בבא מציעא קיב, א), שומעין לו.
אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו, מלוה, ונזקין, ושכירות. מלוה, כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות, הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין, וכדאמרינן (כתובות פו, א) ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין, אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין, אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי, אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב (ב"ק ו, ב), ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב (שם ז, ב). אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין, דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב, וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בנתים ברעב, ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה, ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין (שיטמ"ק).

גמ': מי שהיה כותלו וכו' הא לא פנינהו. והרשב"א ז"ל דקדק מדלא תנא בסיפא גבי פועל הכי, שמע מינה דלא בעי פנינהו אלא ברישא בלחוד, ואע"ג דאפשר לומר דה"נ לאחר שהוליכן בפניו לביתו קאמר, ואשמעינן בקמייתא וה"ה הכא, נראה לו עיקר דברישא בלחוד הוא דקאמר. וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד, סמכה דעתו שעדיין יש שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחה ליה, אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו, הלכך ה"ל כאילו פנינהו לאלתר באפיה וגמר ומקני.

כאן בשל הפקר. בשלו אין שומעין לו. בשל הפקר כיון דלאו ממוניה הוא ולא קני ביה מידי, דקסבר רב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, לפיכך שומעין לו. וא"ת מאי שנא משכרו סתם והראהו בשל חברו דחייב, אע"פ שלא קנה הוא כלום ולא נהנה בו, ובודאי כל ששכרו סתם שכרו עליו עד שיאמר שכרכם על בעל הבית, וכדאמרינן לעיל, אמר ליה לשמעיה צא ושכור לי פועלים ואמור להם שכרכם על בעל הבית אלמא סתמא כאלו אמר להם שכרכם נראה לי, דשאני התם דנהנה בו חברו, ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו, ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו, והוה ליה כעין דין ערב, אבל גבי הפקר לא נהנה לא הוא ולא אחר על (שיטמ"ק).

הא דאמרינן: תנא קמא סבר הבטה בהפקר קני. כלומר המביא אצל מי שהביט בשבילו לא קני, דאי לא, בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה, אלא לכולי עלמא צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי, כך נראה לי. וקשיא לי[ה], לת"ק היאך קנה זה, והלא הוא אינו מכוון לקנות לעצמו אלא מביט לצורך צבור, ואי צבור לא קנו איהו היכי קני, וכי קונה בעל כרחו. ובאמת שרש"י סבור כן, מההיא (ביצה לט, א) דמלא מים לחברו דאמר רב נחמן הרי הן כרגלי הממלא, וכמו שכתבתי בפרק קמא דמכלתין (י, א בד"ה רב נחמן) גבי פלוגתא דהמגביה מציאה לחברו, אלא שאין הדברים נראין כן וכמו שכתבתי שם משמו של ר"ת. ולפיכך נראה לי, דת"ק סבור דכיון ששומר זה יודע שאין צבור קונין בהבטתו, נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמן, ומדקנה הוא ושומר לצבור בחנם, כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי הלחם אינן באין משל צבור, ור' יוסי סבר דאיהו נמי לא קני, וכי מייתו צבור השתא הוא דקא זכו. (שיטמ"ק).

זה שביארנו שאין השוכר יכול לומר לפועל טול מה שעשית בשכרך לא סוף דבר בזה ששכרו למלאכתו אלא אף למי ששכרו למלאכת חברו כן שהרי מ"מ זה ששכרו חייב לפרעו ושכרו של זה אצלו הוא וכמו שאמרו השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חברו נותן לו זה שכרו משלם והוא חוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו כמו שהתבאר:

אפילו שכרו לעשות עמו בשל הפקר שהיה ראוי לומר טול מה שעשית וזכה לעצמך שאיני רוצה שתזכה בשבילי אינו יכול לומר כן שמ"מ כבר זכה בשבילו ובמצותו והמגביה מציאה לחברו קנה חברו כמו שהתבאר ומ"מ שכרו לשמור לו בשל הפקר הואיל ולא זכה הלה בשבילו שאין השמירה או ההבטה קונה כמו שיתבאר בסמוך רשאי לומר לו זכה בשביל עצמך בשכרך:

מציאת הפועל לעצמו בין שאמר לו נכש עמי היום בין שאמר לו סתם עשה עמי מלאכה היום אלא אם כן שכרו ללקט מציאות כמו שהתבאר:

נכסי הפקר כל הקודם להחזיק בהם זכה בהם ומ"מ אין אדם זוכה בהם אלא באחת ממיני הזכיות הראויות לאותו דבר אם הגבהה אם חזקה אם משיכה הכל לפי מה שהם נכסים:

שומרי ספיחים של שביעית לצרך מנחת העומר ושתי הלחם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואם רצה אחד להתנדב ולשמור חנם בשביל הצבור עושה ולא סוף דבר במצות הצבור שנעשה נשאל להם והרי הוא כשלוחם אלא אף מעצמו ואין אומרים הרי לעצמו זכה ונמצא שאין אלו באים משל צבור שלא בשמירתו לא בהבטה ר"ל שמירתו ולא בחבטא ר"ל דישתו וטרחו בהם עד שיגביהם ובשעת הגבהה הצבור ימנוהו בשבילם הוא או אחר להביא ואפילו הגביה הוא אף הוא אומר שבשביל הצבור הגביה וזכה וחזקה עליו שמוסרם לבית דין יפה יפה ר"ל בלב שלם כל ששומר מן הסתם אם בא ליטול שכרו נותנין לו מן הלשכה ואם לא רצה לקבל ומחל מקבלין הימנו ואין אומרים הרי נמצא שכרו מעורב בדמי התמידין ונמצא תמיד בא משל יחיד שמ"מ מוחל הוא בלב שלם וכלו לצבור ואין חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה ר"ל שלא מחל בלב שלם:

המוציא זיבלו לרשות הרבים לזבלים פי' לאפוקי אם הוא מתכוין לנקות את ביתו שאינו רשאי להוציאו ברה"ר דדוקא כשהוציאו לצורך לזבל שהוא צריך לו להוציאו לגינתו התירו לו להוציאו ברה"ר אבל לא כשאינו צריך לו :

גמרא. ושמואל אמר רשאי לכופו אפללו בארבעה לבד לירד לגמרי למטה וימלא כל בית הבד מזריעת מקשאיו ומדלעיו שאין לו להטריחו לירד ולזרוע ולעלות ולזרוע וכן בכל שעה ושעה שמשקהו בכל יום. ואפשר דדוקא נקט גנה שיש עליו טורח בכל יום להשקות אבל בשדה בית הבעל שאינו צריך אלא שלש פעמים בשנה בשעת חרישה וזריעה וקצירה שמא יוכל לשכב עליו שלא ירד למטה לגמרי וצריך עיון. ה"ר יהונתן.

הא דאקשיה טעמא דפנינהו וכו'. ותקנה ליה חצרו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא וכו' קשיא לי והא מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו הכא נמי הרי קבל ומדעתו הוא. ואיכא למימר אף על פי שקבל עליו כיון שלא אמר תזכה לי חצרי זכיית החצר שלא מדעתו הוא. מיהו דרבי יוסי ברבי חנינא קשיא דהא גנה המשתמרת היא. וקשיא לי דהא לענין מכר אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואף על פי שלא אמר תזכה לי חצרי ואם כן תיקשי ליה ברייתא אמתניתין. ואיכא למימר שאני התם דמנח מוכר עייליה לרשות לוקח וכיון שקבל עליו תו לא צריך אבל הכא ממילא אתי לה וכמציאה דמיא ובעינן הגבהה לקנוייה. ולרבי יוסי ברבי חנינא מיהא קשיא. הראב"ד.

כתוב בתוספות אבל אי לאו דרבי יוסי ברבי חנינא אתי שפיר וכו'. דהוה מצי לאוקמה בשאין משתמר דבעינן עומד בצד שדהו לכולי עלמא. גליון תוספות.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ותקנה לו שדהו. דהא חצר שמשתמרים שם האבנים היא ובחצר המשתמרת אפילו לא יהיה בעל הגנה בתוך גנתו ואפילו לא נכנסה שם המציאה מדעתו כל שכן הכא דהוי מדעתו שהפקירום בעלים בפירוש. ע"כ.

וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ודוקא חצר המשתמרת הוא דזכיה ליה אף על פי שאינו עומד בצד חצרו אבל אינה משתמרת אינו זוכה במה שבתוכה אלא אם כן הוא עומד בצד חצרו ואמר תזכה לי חצרי וצריך עיון היכא דלא אמר תזכה לי חצרי כיון שהוא עומד בצד חצרו ובגוזלות מפריחין הוא דבעינן הכי. עד כאן.

אבל רישא דלית ליה אגרא גביה. אף על גב דאוקים בדפנינהו מכל מקום לא גמר ומקנה כיון דליכא בל תלין. גליון תוספות.

כאן בשל חברו. כלומר בשל חברו שומעים לו. ומיהו לאו למימרא שיהא רשאי פועל ליטול תבן וקש לעצמו כמו שאמר לו זה דהא לית ליה ביה ולא מידי אלא פירוש שומעים לו שאינו מחויב לו לתת שכרו דקסלקא דעתין השתא שאין שכרו עליו כלל ומשום הכי מקשינן דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה דתניא וכו'. הר"ן.
וזה לשון הראב"ד: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ואמר ליה טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו מפני ששכר עליו אבל בשל חברו שאין שכרו עליו אם אין חברו רוצה לפרעון יכול זה לומר טול מה שעשית בשכרך. ואקשיה בשלו מאי טעמא אין שומעין לו משום דאמר ליה אגרך עלי בשל חברו נמי אגריה עילויה הוא דתניא וכו' ואי קשיא לך לוקמה כגון דאמר ליה שכרכם על בעל הבית דלאו עילויה הוא. אם כן למה ליה למימר טול מה שעשית בשכרך ומאי עבידתיה גביה דנימא ליה מידי אלא שמע מינה דאמר ליה שכרך עלי ואם כן הוה ליה כדידיה. עד כאן.

כאן משל הפקר. פירש רש"י בשל הפקר שומעים לו דאמר ליה זכי ביה את דלדידי לא קני ולא דמי לשל חברו דהתם לא מצי למימר ליה זכי ביה את וכי לא אמר לו שכרך על בעל הבית על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא. ואין זה נכון דזכי ביה את לא מהני ולא מעלי אלא אנן השוכר בשלו והראהו בשל חברו קאמרינן דנותן לו שכרו משלם משום דאטעייה ועוד דכיון דאמר ליה שלי הוא כמאן דאמר ליה שכרך עלי אבל שכרו לעשות בשל חברו והראהו בשל חברו אי פריש שכרך עלי נותן לו משלו ואי לא פריש אין לו עליו כלום ובעל הבית גופיה אי עבדיה שליח עלתה לו שליחותו ואי לא יורד לתוך של חברו שלא ברשות הוא. ואם תאמר אי הכי מאי פירכיה דרבא דחבריה נמי איהו בעי למיתב ליה לימא בשכרו לעשות בשל חברו. לאו מילתא היא דהתם אם עשאו שליח שכרו על בעל הבית הוא ואי לא עשאו שליה מאי שומעים לו לומר טול מה שעשית בשכרך והרי אין לו ולפועל במה שעשה כלום. ועוד דהתם פשיטא שאין לפועל על השוכר כלום אבל בהפקר קמשמע לן הבטה בהפקר לא קני לבעל הבית וסוף סוף הוה ליה שכרו לעשות במה שאינו שלו ופטור והוא הדין לעשות בשל חברו דפטור כדפרישית. הרמב"ן.

וזה לשון הר"ן: אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל הפקר. פירש רש"י דטעמא דשומעין לו בשל הפקר משום דמצי אמר ליה זכי ביה את מה שאין כן בשל חברו דלא מצי למימר ליה הכי. ולא מחוור דאי איהו מחייב אאגריה כי אמר ליה זכה את לאו כל כמיניה. אלא הכא בשהראהו לעשות בשל הפקר בפירוש עסקינן דלא מחייב איהו אאגריה ומשום הכי מצי למימר ליה טול מה שעשית בשכרך. וכי תימא לוקמא בכהאי גוונא נמי בשל חברו כגון ששכרו לעשות בשל חברו בפירוש דלא מחייב אאגריה. לאו מילתא היא דאי הכי פשיטא אבל גבי הפקר קמשמע לן דהבטה בהפקר לא קני. ועוד דלישנא דטול מה שעשית בשכרך שומעים לו אתי שפיר בשל הפקר מבשל חברו דבשל הפקר מצי אמר ליה הכי אבל בשל חברו מאי אית ליה גביה דלימא לפועל טול מה שעשית בשכרך. עד כאן.

כאן בשל הפקר. בשלו אין שומעין לו בשל הפקר כלון דלאו ממוניה הוא ולא קני ביה מידק דקסבר רב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו לפיכך שומעין לו. ואם תאמר מאי שנא משכרו סתם והראהו בשל חברו דחייב אף על פי שלא קנה הוא כלום ולא נהנה בו ובודאי כל ששכרו סתם שכרו עליו עד שיאמר שכרכם על בעל הבית וכדאמרינן לעיל אמר ליה לשמעיה צא ושכור לי פועלים ואמור להם שכרכם על בעל הבית אלמא סתמא כאלו אמר להם שכרכם עלי. נראה לי דשאני התם דנהנה בו חברו ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו והוה ליה כעין דין ערב אבל גבי הפקר לא נהנה לא הוא ולא אחר על שכירותו. הרשב"א.

כאן בהבטה. הוה מצי לאוקמי בשהראהו בשל הפקר ובהגבהה. גליון תוספות.
והבטה בהפקר תנאי היא אי קניא ליה בהבטה או לא דאיכא מאן דאמר קני וכי נטר ליה לבעל הבית באגרא קני ליה בעל הבית ואי נטר ליה לבעל הבית בלא אגרא קני הוא לנפשיה. קשיא לי כי הוי שומר חנם נמי הא שומר דהקדש הוי וכי אין אדם נשאל לחברו חנם אין ודאי () ליה מידי. אי נמי דעבד ליה עבידתיה אבל הכא מאי עביד ליה הילכך כי לא שקיל אגרא שומר דנפשיה הוי. הראב"ד.

שומרי ספיחים בשביעית. קשה דהא משומר אסור להדיוט כדאיתא בפרק בתרא דיבמות ואם כן אסור נמי לגבוה כדאמרינן בפסחים ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ויש לומר דהא דתניא בתורת כהנים מן המופקר אתה בוצר ואין אתה בוצר מן המשומר מדרבנן הוא וקרא אסמנתא בעלמא הוא ולגבוה כיון דלא אפשר לא גזור. אי נמי ענבי נזירך דדרשינן מיניה מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר משמע דוקא משומר לצורך בני אדם נזירך משמע לצרכך אבל לצורך גבוה שרי. ועוד יש לומר שלא היו מונעים בני אדם מליכנס רק מודיעין לבני אדם והם פורשים מאליהם. הרא"ש. ועיין בסוף פרק הזהב (פרק נ"ח ע"א) בתוספות דיבור המתחיל לשמור את הזרעים.

הא דאמרינן תנא קמא סבר הבטה בהפקר קני. כלומר המביא אצל מי שהביט בשבילו לא קנין דאי לא בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה אלא לכולי עלמא צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי. כן נראה לי.
וקשיא ליה לתנא קמא היאך קנה זה והלא הוא אינו מכוון לקנות לעצמו אלא מביט לצורך צבור ואי צבור לא קנו איהו היכי קני וכי קונה בעל כרחו. ובאמת שרש"י סבור כה מההיא דמלא מים לחברו דאמר רב נחמן הרי הן כרגלי הממלא וכמו שכתבתי בפרק קמא למכלתין גבי פלוגתא דהמגביה מציאה לחברו. אלא שאין הדברים נראין כן וכמו שכתבתי שם משמו של רבינו תם. ולפיכך נראה לי דתנא קמא סבור דכיון ששומר זה יודע שאיו צבור קונין בהבטתו נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבואו אחרים ויטלום לעצמן ומדקנה הוא ושומר לצבור בחנם כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי הלחם אינן באין משל צבור ורבי יוסי סבר דאיהו נמי לא קני וכי מייתו צבור השתא הוא דקא זכו. הרשב"א.

אי יהבי אגרא אין ואי לא לא. בלא אגרא נמי יביאו משל צבור כגון שאינו מתכוון לקנות. גליון תוספות.
איכא דאמרי אמר רבא הבטה בהפקר לא קני וטעמא דתנא קמא משום דחיישינן לבעלי זרועות דכיון דלא קני להו שומר אתו ושקלי ליה וכיון דשמעי דשקלי אגרא מתרומת הלשכה ממנעי ואף על גב דצבורא לא קני להו. ורבי יוסי סבר לא חיישינן ומאי אתה אומר הכי קאמרו ליה מדברינו לדבריך אין תמידין ומוספין וכו' פירוש מדברינו שאנו אומרים שתקנו להם מתרומת הלשכה לדבריך שאתה אומר שמתנדב ומניחן בלשכה הרי יש ליחיד חלק בתמידין ומוספין שבאין משם שמא לא ימסרם יפה. קשיא לי מאי שנא הני ארבע זוזי מכל משקלים שהיחידים מביאין שאין חולקים. () איכא למימר בשאר יד כולן שוה אבל הני ארבע זוזי יתירי נינהו ודיחיד הוו וחיישינן. הראב"ד.

אקני להו רבנן ארבע זוזי בלשכה כי היכי דלא ליתו בעלי זרוע ושקלינהו מינייהו. פירוש לאו למימרא דקני להו הקדש בהכי דכיון דהבטה בהפקר לא קנה כי אקני להו רבנן ארבע זוזי בלשכה מאי הוי. אלא הכי קאמר כיון דידעי בעלי זרועות דאי שקלינהו פסיד הקדש הנהו ארבע זוזי פרשי ולא שקלי אבל אי לא תקין רבנן הני הוו שקלי לנפשייהו דמימר אמרי שלא יהא הקדש נפסד על ידם לפי שימצא ויביא לו ממקום אחר. הר"ן.

בד"ה זמן ב"ד כו' דהא לעיל גבי נשברה כו' עכ"ל ר"ל לעיל בס"פ האומנין ע"ש:

בד"ה א"ל הגיעוך כו' דאישתמוטי קא משתמיט כו' כדאמר בגמרא עכ"ל מיהו קצת קשה המקשה דפריך אסיפא ותקנה ליה שדהו דאריב"ח כו' ולא אסיק אדעתיה למימר אישתמוטי כו' אמאי לא קשיא ליה ארישא דא"ל הגיעוך אין שומעין לו והא מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור ויש ליישב וק"ל:

בד"ה ליקני ליה חצירו כו' אבל אי לאו דריב"ח א"ש כו' עכ"ל פי' אי לאו דריב"ח ממתני' דפרק שנים אוחזין דקתני ואמר זכתה לי שדי זכתה לו לא קשיא ליה אדהכא ותקנה ליה שדהו דאיכא לאוקמא בעומד בצד שדהו דהכי אוקמוה שמואל התם אבל מריב"ח פריך שפיר ואע"ג דאוקמוה נמי התם הך דריב"ח בחצר המשתמרת ה"נ הכא בסמוך לגינה קתני דה"ל חצר משתמרת ודקאמר תקנה ליה שדהו שיגרת לישנא דהתם נקט ודו"ק:

בד"ה כאן בשל חבירו תימה למאי דס"ד השתא כו' יאמר לו אתן לך כו' עכ"ל ולמאי דמוקי לה בהפקר ניחא שהפועל מבקש שכרו ממנו והוא משיב לו תטול שכרך ממה שעשית אבל בשל חבירו למאי דס"ד השתא דאין שכרו עליו אלא על בעה"ב למה יאמר לו השוכר טול שכרך ממה שעשית לא יאמר לו אלא לי לא עשית אלא לחבירו והוא ישלם לך ואפשר שחבירו יתן לו כמו שהתנה עמו וק"ל:

בד"ה לעשות בשלו והראוהו כו' אבל סתמא לא ותימה א"כ אמאי כו' עכ"ל ויש לדקדק דבלאו דיוקא אבל סתמא לא הוה להו לתמוה בפשיטות דאימא הך ברייתא דשומעין לו איירי באומר להו שכרכם על בעה"ב דאמרי' ביה בפרק המקבל דשניהם אין עוברין משום בל תלין וא"כ ה"ל שוה כסף ככסף וי"ל בדוחק דברייתא קאי אלישנא דמתני' השוכר את הפועל לעשות עמו כו' דמשמע דלא א"ל בפי' לעשות בשל חבירו ושכרכם על חבירו וק"ל:

גמ' ממרי רשותיך פארי אפרע ואי אשמועינן הכא כו' כצ"ל ונ"ב פי' קמשמע לן דאין שומעין לו משום דשכיר דינו במעות שהרי אליו נשא את נפשו ויכול לומר לו זיל טרח ואייתי זוזי וכן בתוס' ר"פ שור שנגח את הפרה בד"ה אי דליכא לאשתלומי מינה ע"ש:

משנה השוכר אה"פ כו' וא"ל טול כו' אין שומעין לו. התוי"ט הביא בשם המרדכי והגמ"י דבמידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו והש"ך בסימן של"ו סק"ב נראה שלא הסכים לזה ואולי דוקא בחטין כו' דאינן ראויין לאכילה כמות שהן אבל פת אפוי וכיוצא גם הש"ך יודה:

גמרא רב אמר ברובה כו' אבל בד' אדם זורע חציו כו'. ק"ל דא"כ ברובה נמי לא יזרע למטה אלא נגד הפחת ולמעלה במיעוט הנשאר ומתני' משמע דזורע כל השטח דלמטה אפי' נגד הנשאר שלם דאילו נגד הפחת אפי' בד' נמי:

גמ' שם ושמואל אמר בארבעה. כצ"ל בה' כדלעיל גבי בית ועלייה כו' הכוונה על טפחים:

גמ' שם הא מדקתני סיפא הילך כו'. ברי"ף ורא"ש ליתא מילת סיפא ונכון דהא בה קיימינן:

רש"י ד"ה אתה אומר. ודעתו לכך ועל ידו נשמר. כצ"ל בו':

רש"י ד"ה בחוששין. בחזקה ולעצמן. כצ"ל:

תד"ה א"ל הגיעוך. הכא אישתמוטי כו'. כצ"ל ולעד"נ דע"כ ל"א דמפקיר כו' פטור אלא ברה"ר אבל לא ברשות חבירו:

הגיעוך. הם שלך ופנה אותן לעצמך: אין שומעין לו. אם אין זה רוצה אין קונה לו דבר הפקר או מתנה: בתבן ובקש. ללקט לו משלו או מן ההפקר: טול מה שעשית. כל מה שלקטת יהא שלך: אין שומעין לו. אע''ג דבכל דוכתי אית ליה שוה כסף ככסף הכא גבי פועל בל תלין שכרו כתיב (ויקרא יט) מאי דאתני בהדיה משמע: גמ' דלית ליה אגרא גביה. וזה אינו חפץ במתנתו והוא מזיקו שמנעו מזריעתו: אבל סיפא דאית ליה אגרא גביה. וזה בא לכופו על שכרו והוא אומר לו טול זה בפרעון אימא כו': ממרי רשותיך. מבעל חובך: פארי אפרע. אפי' נותן לך סובין קבלם: משום דאית ליה אגרא גביה. משקיבל עליה קנייה באגריה: צריכא. דאין שומעין לו דקנייה ליה חצרו: והתניא שומעין לו. לאומר לפועל טול מה שעשית בשכרך: בשל חבירו. שהיתה מלאכת חבירו שומעין לו: בשל הפקר. שומעין לו דא''ל קני ביה את דלדידיה לא קני ליה ר''נ לטעמיה דאמר לעיל (דף י.) המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו נמצא שאין פעולתו עליו ואין כאן בל תלין ולא דמי לשל חבירו דהתם ליכא למימר זכי ביה את וכי לא א''ל שכרך על בעל הבית על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא: איתיביה רבא לרב נחמן. למימר דפועל לאו בכלל המגביה מציאה לחבירו הוא אלא כיד בעה''ב הוא וקנייה בעה''ב בהגבהה דפועל אפילו אמר לו עשה עמי מלאכה סתם וכל שכן הכא דשכרו ללקט מציאות ממש: כאן בהגבהה כאן בהבטה. ואידי ואידי בשל הפקר מתני' כששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל ועל כרחו שכרו עליו וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה דא''ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי בה: תנאי היא. אי קניא אי לא: שומרי ספיחים. של שעורין לצורך מנחת העומר או של חטין לצורך שתי הלחם: אתה אומר אינן באין משל צבור. אם נשמע לך לא יביאו עומר ושתי הלחם משל צבור אלא משל יחיד זה שקנה מן ההפקר בשמירתו דסבירא להו הבטה קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא ודעתו לכך על ידו נשמר: ומה אתה אומר אין באין וכו'. הא איהו סבר דלא קניא: מדבריך. שאתה אומר לשמרו בחנם: לדברינו. שאנו אומרים הבטה בהפקר קני אין וכו': אמר רבא. גרסינן הכא ולעיל אמר רבה: דכ''ע הבטה בהפקר קני. וטעמא דר' יוסי דקסבר מסרה זה לצבור ונמצאו באין משל צבור: ורבנן. חיישי שמא לא יהא בלבו למסור יפה יפה בלב שלם דנוח לו שיקרבו משלו: מדבריך. שאתה אומר ישמרם חנם: לדברינו. שאנו חוששין שמא לא ימסרם יפה יפה אין עומר ושתי הלחם וכו': בחוששין לבעלי זרועות. שאם לא נוציא עליהן קול שהן של הקדש יש בעלי זרועות שלוקחין אותם בחזקה ולעצמן:

זמן ב''ד ל' יום. ומכאן אנו למדים זמן ב''ד לפרוע חובו ולכמה דברים דהוי ל' יום ורשב''ג נמי אמר לעיל (דף קיג.) אף לעצמו אין מחזיר אלא שלשים יום ומיהו לכל נזיקין לא אמר שיהא זמן ב''ד ל' יום כמו הכא דהא לעיל (דף פב:) גבי נשברה כדו ולא סילקו נפלה גמלו ולא העמידה ר''מ מחייב בהזיקן אין זמן ב''ד שלשים יום שם כדמשמע בהמניח את הכד (ב''ק דף כט.) והיינו טעמא שבשעה קלה יכול להסירם משם: אמר ליה הגיעוך אין שומעין לו. אע''ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס אמרי' בפרק המניח (שם דף כט.) דפטור הכא דאישתמוטי קא מישתמיט ואינו מפקירו כדאמר בגמרא: ליקני ליה חצרו כו'. אבל אי לאו דר''י ברבי חנינא אתי שפיר דאין קונה לו אלא היכא דעומד בצד שדהו לכך כי לא פנינהו לא דכשאמר ליה הגיעוך לא היה אכתי עומד שם: כאן בשל חבירו. תימה למאי דס''ד השתא אמאי צריך לומר לו טול מה שעשית בשכרך יאמר לא אתן לך כלום שלא עשית לי כלום: לעשות בשלו והראהו בשל חבירו. משמע דוקא לעשות בשלו אז נותן לו שכרו משלם אבל סתמא לא ותימה א''כ אמאי איצטריך לשנויי כאן בשלו כאן בשל הפקר לישני כאן ששכרו לעשות שלו כאן ששכרו סתמא בשל חבירו ואור''י דמשום הכי לא משני הכי דהא פשיטא דאם שכרו לעשות בשל חבירו דשומעים לו אבל הא דמשני לעיל הא בשל חבירו חידוש הוא דשומעין לו דהא לא קאי הכי וכן כאן בשל הפקר חידוש הוא וכן מה שמתרץ לסוף דבהבטה שומעין לו חידוש הוא דקא משמע לן דהבטה בהפקר לא קני: שומרי ספיחים. פירשתי בסוף פ' הזהב (לעיל דף נח.):