דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - ב

גמרא:

אמר רבי יוחנן, בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה, אסור לאדם שיהנה מממון חבירו אם לא קיבלו במתנה, עד שתהא אותה הנאה מדעתו ונוחה לו. אף על פי שמן הדין היה נראה שמותר לו ליהנות [31].

חדא, הא דתנן במשנתנו, אף זה דר בתוך של חבירו וצריך להעלות לו שכר, ואף על פי דזה נהנה וזה לא חסר, תקנו חכמים שלא יהנה ממנו שלא מדעתו.

אידך מה היא [המקום הנוסף היכן הוא]?

דתנן, הנותן צמר לצבע על מנת לצבוע לו באדום, וצבעו שחור. או על מנת לצבוע בשחור וצבעו אדום.

רבי מאיר אומר, נותן לו [הצבע לבעל הצמר] דמי צמרו, דמי צמר לבן כמו שמסרו לו, ולוקח לעצמו את הצמר הצבוע [32]. כיון שקנאו בשינוי, ונתחייב מעות לבעלים [33].

רבי יהודה אומר: נותן את הצמר הצבוע לבעלים, ואם השבח שהשביח הצמר כתוצאה מצביעתו, יותר על ההוצאה שהוציא הצבע במלאכתו, נותן לו [הבעלים לצבע] את היציאה בלבד, ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח. כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות [34].

וסברת רבי יהודה היא, שאף על פי שבעלמא גזלן קונה בשינוי, כאן תקנו חכמים שלא יקנה, כיון שאין לו ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו.

וזהו המקום השני שהשמיענו רבי יהודה דין זה.

ואידך, מאי היא [המקום השלישי היכן הוא]?

דתנן, מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו ביד שליש נאמן, כדי שלא ישוב הנושה לתבוע ממנו את כל חובו, ואמר לו: אם אין אני נותן לך את יתרת החוב מכאן ועד זמן פלוני, תן לו שטרו ויגבה בו את כל החוב.

מה יעשה השליש אם הגיע זמן ולא נתן?

רבי יוסי אומר - יתן! וסבר רבי יוסי "אסמכתא קניא", וכיון שהקנה הלוה את השטר למלוה אם לא יפרענו עד זמן פלוני, ולא פרעו, זכה בו, וחוזר וגובה את כל החוב הכתוב בו.

רבי יהודה אומר, לא יתן! ובהוא אמינא הבינה הגמרא, דסבר רבי יהודה - אף על גב שבעלמא "אסמכתא קניא", כאן כיון שאין זו מתנה בלב שלם תקנו חכמים שלא יהנה המלוה ממנו.

וזהו המקום השלישי שהשמיענו רבי יהודה שאסור ליהנות מממון חבירו שלא מרצונו.

ודחינן: אמאי [מדוע הבאתם ראיה ממשניות אלו שאסור לאדם שיהנה מממון חבירו]? הרי משלשת המשניות אין ראיה לדין זה!

ומבארת הגמרא שממשנתנו אין להביא ראיה: דלמא, עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא שצריך להעלות לו שכר, אלא משום דאיכא שחרוריתא [כיון שהבית ניזוק מעט מהמגורים], ותו לא הוי "זה נהנה וזה לא חסר", שהרי בעל הבית חסר מעט. ולכן חייב לשלם עבור המגורים.

אי נמי, מהמשנה השניה, שנתן לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, גם אין ראיה, דהתם טעמא משום דקא משנה [כלומר, שינה מרצון הבעלים] , והרי תנן "כל המשנה ידו על התחתונה", ולכן נוטל כדין יורד שלא ברשות.

וכן מהמשנה השלישית: מי שפרע מקצת חובו, נמי אין להביא ראיה, משום דהוי אסמכתא, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קני. ולכן אמר רבי יהודה "לא יתן".

אבל בעלמא, אפשר לומר שמותר ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו, היכא שאינו חסר בכך.

הגמרא דנה: הבית והעליה של שנים שנהרסו, ובעל הבית או בעל העליה רוצים לבנות את ביתם מחדש בחומרים שונים מבראשונה, מה דינם?

אמר רב אחא בר אדא משמיה דעולא: תחתון [בעל הבית] הבא לשנות בגויל, כלומר, שהיה ביתו בנוי בתחילה באבני גזית מסותתות, שרוחבן חמשה טפחים, ורוצה כעת לבנותו בגויל, שהן אבנים שאינן מסותתות, שרוחבן ששה טפחים, שומעין לו. כיון שחומת גויל יותר חזקת מגזית.

אך אם היה בנוי בתחילה בגויל, ורוצה כעת לבנותו בגזית, אין שומעין לו [35].

וכן אם היה הבית בנוי בתחילה בלבינים, שרוחבן שלשה טפחים, ורוצה כעת לבנותו בכפיסין, ויהא רוחב הקיר ארבעה, שומעין לו.

אך אם היה בנוי בתחילה בכפיסין, ורוצה כעת לבנותו בלבנים, אין שומעין לו.

וכן אם היה מסוכך בשקמים, ורוצה לסכך בארזים, שומעין לו.

אך אם היה מסוכך בארזים, ובא לסכך בשקמים, אין שומעין לו [36]. וכן אם רצה למעט בחלונות, שומעין לו. אך להרבות בחלונות, אין שומעין לו.

ואם רצה להגביה את הבית, אין שומעין לו. אך למעט בגובהו, שומעין לו.

כללו של דבר, כל מקום שבא לחזק את הבית שומעין לו. אך אם בא לבנותו באופן רעוע יותר מבעבר - אין שומעין לו! כיון שהשתעבד לבעל העליה לבנות את ביתו כבעבר.

וכן להיפך, עליון [בעל העליה] שבא לשנות בגזית, שומעין לו. בגויל, אין שומעין לו. בכפיסין, אין שומעין לו. בלבנים, שומעין לו. בארזים, אין שומעין לו. בשקמה, שומעין לו. לרבות בחלונות, שומעין לו. למעט בחלונות, אין שומעין לו. להגביה, אין שומעין לו. למעט, שומעין לו.

כללו של דבר, כל מקום שבא למעט כובד המשא מעל הבית התחתון, שומעין לו. אך אם מכביד על הבית, יכול בעל הבית לעכב בעדו.

עוד שקלינן וטרינן: אם אין לו לזה ולא לזה [שהיו שניהם ענים מכדי לבנות את הבית מחדש, ובעל הקרקע רוצה למכור את הקרקע] מאי? האם בעל העליה יכול לעכב בעדו, או לחלוק עמו בקרקעו [37]?

[לפי גירסת הרי"ף: תניא, אם אין לו לא לזה ולא לזה, אין לו לבעל עלייה בקרקע כלום!]

תניא, רבי נתן אומר: תחתון נוטל שני חלקים, והעליון שליש.

ואחרים אומרים, תחתון נוטל שלשה חלקים, והעליון נוטל רביע.

אמר רבה: נקוט דברי רבי נתן בידך! כיון דדיינא הוא, ונחית לעומקא דדינא [יורד לשורש הדינים].

קא סבר, כמה מפסיד עלייה בבית [מהו שיעור ההפסד שגורמת העליה לבית]? תילתא [שליש]. [38] הלכך אית ליה תילתא [שליש].

מתניתין:

במשנה הקודמת התבארו חיובי בעל הבית לבעל העליה שעליו, משנתנו דנה במקרה נוסף כעין בית ועליה.

וכן בית הבד שהוא בנוי בתוך סלע, וגינה אחת על גביו, כלומר - על כיפת הסלע שמעל בית הבד.

והיתה הגינה שייכת לאחד, ובית הבד שתחתיה - לאחר. כגון אחין שחלקו בנכסי אביהם, זה נטל גינה, וזה נטל את בית הבד [39].

ונפחת - נפלה כיפת הסלע, ונהרסה הגינה.

הרי בעל הגינה יורד לבית הבד וזורע למטה, עד שיעשה בעל בית הבד לבית בדו כיפין, והעליון יתן על גביהן עפר ויזרע.

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, והזיקו בנפילתן, פטור מלשלם [40]. כי מה היה לו לעשות? אנוס הוא! [41] אך אם נתנו לו בית דין זמן לקוץ את האילן, או לסתור את הכותל, כגון שראו שהכותל או האילן נוטים ליפול, ונתנו לו זמן לקוצצם [42]. ונפלו והזיקו, אם נפלו בתוך הזמן, פטור. אך לאחר הזמן, חייב. כיון שהיה לו לקוץ [43]!

מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו, ונפל לתוך הגינת השכן, ואמר לו השכן לבעל הכותל, פנה אבניך!

הערות

[31] רש"י, ועיין בתוספות רי"ד. ועיין בתוספות [ד"ה בשלשה].

[32] רש"י בבבא קמא [ק ב] כתב "או זה יתן שכרו ויקח את הצמר". ומבואר, שגם אחר שקנה את החפץ בשינוי, עדיין יכול בעל הבית לכופו, ולשלם את שכרו ולקחת את הצמר. אך התוספות רבינו פרץ שם, חולק עליו, וסובר, שמכיון שהאומן עשה שינוי בחפץ, קנאו אפילו בעל כרחו של בעל הבית, ואינו חייב להחזיר לו אפילו אם יתן לו את דמיו. ובבאור דעת רש"י, ועיין ברשב"א [בבא קמא צט א], שעיקר דין "אומן קונה בשבח כלי" הוא בשכרו, ולא בשבח היתר על ההוצאה. כיון שבעצם השבח של בעל הבית, אלא רק לענין אם הזיקו, אין דעתו של אומן לזכות לבעל הבית שבח לחובתו, שיתחייב לשלם. ומבאר החזון איש [סי' כב אות ח], "ואפשר, דזה שירדה תורה לדעת בני אדם לפי הנאות בהנהגת העולם, הוא עיקר הדין! וכיון שהזיקה קודם שמסרה לבעלים, ומפסיד את שכרו, לא דינינן למפרע כאילו זכה השבח הנעשה על ידי עמלו של פועל, כיון שלא נגמרו תנאי הפעולה, והפועל לא קיבל את שכרו. ואפשר, דבשברו חשבינן שכרו כשיעור כל השבח, וכאילו התנו כן".

[33] יש שרצו להוכיח מכאן, שהגזלן אינו צריך לעשות את השינוי לאחר מעשה הגזילה, על מנת לקנות את החפץ הנגזל, דהרי כאן מעשה הגזילה והשינוי באים כאחד. ובקובץ שיעורים [בבא קמא אות קט] דחה, דהכא, מעשה הגזילה הוא כששינה מדעת הבעלים, והתחיל לצבוע. אך השינוי לא נעשה אלא בסוף הצביעה, כשהשתנה הבגד.

[34] בפשטות הפירוש, אם הצמר היה שוה חמשה זהובים, והצבע הוציא מכיסו עוד חמשה, ועכשיו הצמר שוה יותר מעשר, מקבל את מה שהוציא. אך אם שוה פחות, מקבל מה שהשביח. אך התוספות [בבא קמא ק ב] פרשו בשם הירושלמי, במקרה שהצמר היה שוה חמשה זהובים, והסממנים שוים עוד חמשה, ושכר הצבע עשרה זהובים. ואם היה צובע כראוי היה שוה כ"'ה מנים. [דהיינו, ריוח של חמשה זהובים]. במקרה זה השבח הוא מה שמעל חמשה עשר מנה. [חמשה עבור החומר, חמשה עבור הסממנים, וחמשה עבור הריוח], והיציאה מה שהיה צריך לתת בשכר הצבע. ואם כן, אם השבח [מה שמעל חמשה עשר מנים] יתר על היציאה, כלומר, שהשביח יותר מעשר מנים, נותן לו רק את היציאה, עשר מנים. ואם היציאה יתרה על השבח, כלומר, שהשביח רק ד' או ה' מנים - נותן לו בשכרו רק את מה שהשביח.

[35] הקשו הראשונים, הרי במסכת בבא בתרא [ו א] מבואר ש"אחזיק להורדי אחזיק לכשורי", כלומר, אדם שהוחזק להעמיד עצים קלים על כותל חבירו, יכול להעמיד עליו גם עצים כבדים. ואם כן, מדוע כאן אינו יכול לבנות כעת בגזית? הראב"ד מתרץ, כאן הנידון מדינא, כלומר, במקום שאין שום מנהג. אך שם הנדון משום מנהגא. ואכן, במקום שנהגו לשנות מגויל לגזית, מותר לשנות. והרשב"א תירץ, שם מדובר כשהיה הכתל שייך לשניהם, ומכיון שאף הוא שותף בכותל מותר לו לעשות בו שימוש, אפילו אם מכביד עליו. כדרך שאדם משתמש בשלו. אך כאן, אין לבעל העליה שום זכות בבית, אלא שיעבוד בעלמא. ולכן אין לו לשנות ממשה שהשתעבד לו. עיין בנמוקי יוסף, ובקצות החושן [קנז ס"ק י].

[36] התוספות לעיל [קטז ב ד"ה הבית] הקשו, מדוע התחתון בא לסכך, הרי כאן מדובר באחין שחלקו, [שאם לא כן, פשיטא שאין לעליון זכות לשנות, או להגביה או להנמיך את התקרה], ובכהאי גונא אין חיוב על התחתון להעמיד תקרה? אמנם, לפי מה שכתבנו במשנה בשם הרש"ש אתי שפיר, שכאן הנדון עד היכן הוא הבית, ובזה ודאי שביתו של התחתון מגיע עד אחר המעזיבה. אך לעיל הנדון על מי מוטל לתקן, ובזה אפשר לומר שאינו חייב לתקן. ועיין עוד בתוספות הרא"ש וביד דוד.

[37] רש"י פירש שהנדון כאן לענין בעלות בעל העליה על הקרקע. והקשו עליו התוספות, הרי ודאי שיש לבעל העליה חלק בקרקע לענין זכותו בעליה, ומה הצד לומר שאין לו כלום? ולכן פרשו התוספות שהנדון אם באו שניהם לזרוע בקרקע, ואמר בעל הבית לבעל העליה, אין לך זכות בקרקע אלא לענין עליה בלבד, ולא לענין זריעה. והנדון, האם יכול לזרוע, כיון שעל כל פנים הקרקע משועבדת לו לענין בנית העליה.

[38] כלומר, כובד משא העליה מקצר את ימי הבית בשליש. נמצא שיש לבעל העליה זכות שליש בבית, ולכן שליש הקרקע שלו. רש"י. וע"פ התורת חיים.

[39] רש"י. אך התוספות פרשו כשיטתם לעיל [קטז ב] דאיירי בשוכר ומשכיר. אך בשותפים שחלקו לא מוטל על התחתון לבנות תקרה לעליון.

[40] ואם הזיקו לאחר נפילתן, אם הפקירן פטור גם כן, כיון שהמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור.

[41] ודוקא אם היה בנוי כראוי. אך אם בנאו רעוע ונפל חייב בנזקיו, דפושע הוא. נמוקי יוסף.

[42] ויש לעיין, במקרה שנתנו לו זמן לקוץ מחמת סיבה אחרת, ולא משום שהיה נוטה, האם גם אז חייב.

[43] וכמו כן, אם לא רצה לסתור את הכותל, ואמר "הניחו לו, ואם יפול אשלם", כופין אותו לסותרו. משום "לא תשים דמים בביתך". [הרמ"ך]. וכן אם הזיקו לאחר הנפילה חייב, אפילו אם הפקירן. כיון שהמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה חייב!.

א גמרא אמר ר' יוחנן: בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודה (כלומר, למדים אנו מדבריו) את העקרון שאסור לאדם שיהנה מממון חבירו אם החבר אינו נותן לו את הדבר מדעתו. חדא [אחד] — הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] שלא ידור בדירת חבירו בלי לשלם.

אידך מה היא [האחרת מה היא] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנותן צמר לצבע לצבוע לו את הצמר בצבע אדום וצבעו בצבע שחור, או לצבעו שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר: נותן לו הצבע, לבעל הצמר דמי צמרו — שהאומן צריך להחזיר צמר חדש ולבן לבעל הצמר. ר' יהודה אומר: אומדים אם השבח, עליית ערך הצמר על ידי הצביעה יותר על ההוצאה שהוציא בצבעים — נותן לו בעל הצמר לאומן את היציאה (הוצאה) בלבד, ואם ההוצאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח. אבל אין האומן לוקח לעצמו את הצמר הצבוע, לפי שאסור לו להנות בממון חבירו.

ואידך מאי היא [ואחרת מה היא] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו (נתן את השטר בידי שלישי, אדם נאמן) ואמר לו החייב לנאמן: "אם אין אני נותן לך מכאן ועד זמן פלוני — תן לו שטרו". כלומר, שיוכל המלוה לגבות את מלוא הסכום הכתוב בשטר בלא לנכות מה ששולם כבר. אם הגיע הזמן שקבע ולא נתן את שאר חובו, ר' יוסי אומר: יתן הנאמן, ור' יהודה אומר: לא יתן הנאמן, ואף כאן הטעם הוא שאסור למלוה להנות מממון שאינו שלו.

את הראיות הללו לשיטת ר' יהודה דוחים: אמאי [מדוע] פירש כך? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה הכא [כאן, במשנתנו] בענין בית ועלייה, אלא משום דאיכא שחרוריתא [שיש שחרורית], שהרי כאשר משתמש בבית משחירים כתליו והוא פוחת קצת בערכו, והרי הדייר לבסוף יגבה דמי בית חדש, ומטעם זה אסור להשתמש בבית בלא לשלם,

אי נמי [או גם כן] אפשר להסביר בענין "לצבוע לו אדום וצבעו שחור" טעמו של ר' יהודה הוא משום דקא [שהוא] משנה מרצון בעל הבית, והתנן [ואכן כן שנינו במשנה]: כל המשנה ידו על התחתונה.

ומי שפרע מקצת חובו נמי [גם כן] אינו מן הטעם שאמרנו, אלא מפני שהחזרת כל השטר כשלא פרע בזמנו הוי [הריהי] כאסמכתא שאדם מקבל על עצמו תנאי מוגזם שהוא מקוה שלא לקיימו, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' יהודה שאמר לא קני [שאין אדם קונה] באסמכתא. ואם כן, אין הוכחה כלל שר' יהודה סבור שאסור לאדם להנות מממון חבירו.

ב אמר רב אחא בר אדא משמיה [משמו] של עולא: תחתון בעל הבית, שנפל ורוצים עתה לבנותו מחדש, הבא לשנות ורוצה לבנות בגויל, באבנים גסות וגדולות יותר מכפי שהיו בתחילה — שומעין לו, שהרי הוא רק מועיל לדייר בעלייה, שהרי היסוד של העלייה, שהוא הבית, יהיה בסופו של דבר חזק יותר. ואם היה הבית בנוי מתחילה בגויל ורצה לבנות בגזית, שהם אבנים דקות (ומסותתות) יותר — אין שומעין לו, לפי שמפחית מחוזק הבנין, וכן אם היה בית בנוי בלבנים ורצה לבנות

בכפיסין שהוא קיר לבנים עבה — שומעין לו, היה בנוי בכפיסים ורוצה בלבנים — אין שומעין לו. רצה לסכך את התקרה בארזים שהם חזקים יותר — שומעין לו, בשקמים במקום ארזים — אין שומעין לו.

רצה למעט בחלונות — שומעין לו שהרי על ידי כך מתחזקים הכתלים, להרבות בחלונות — אין שומעין לו. להגביה — אין שומעין לו שמא על ידי כך לא יהא הבנין יציב כמקודם. למעט בגובה — שומעין לו.

ולהיפך, עליון שבא לשנות מן הבנין הקודם אם רצה לשנות מגויל ורוצה לבנות בגזית שהיא דקה יותר — שומעין לו, שהרי הוא מפחית מן העומס על הדירה התחתונה. רצה לשנות מגזית לגויל — אין שומעין לו, שהרי בכך הוא מכביד על הבית.

רצה לשנות מלבנים לכפיסים — אין שומעין לו, ואם רצה לשנות ללבנים — שומעין לו. רצה לקרות את ביתו בארזים שהם כבדים יותר — אין שומעין לו, רצה לקרות בשקמה במקום ארז — שומעין לו. רצה לרבות בחלונות שממעיט בכך ממשקל הבית — שומעין לו. למעט בחלונות — אין שומעין לו. להגביה — אין שומעין לו לפי שמכביד את הבנין, למעט — שומעין לו.

ג שואלים: אם שני בעלי הבית אינם בעלי הקרקע, והם עניים ואין לו לזה כסף לבנות, ולא לזה ואינם יכולים לבנות, ובעל הקרקע מוכן לפצותם שיעקרו לגמרי מן המקום, מאי [מה הדין ]? תניא [שנויה ברייתא]: אין לו לא לזה ולא לזה — אין לו לבעל העלייה בקרקע כלום וכל זכויות הבנין הן לבעל הקומה התחתונה.

תניא [שנויה ברייתא] אחרת: ר' נתן אומר: תחתון נוטל שני חלקים מן הקרקע והעליון שליש. ואחרים אומרים: תחתון נוטל שלשה חלקים והעליון נוטל רביע. אמר רבה: נקוט [החזק] בשיטת ר' נתן בידך, דדיינא [שדיין] הוא ונחית לעומקא דדינא [ויורד לעומק הדין], וטעמו — קא סבר [סבור הוא]: כמה מפסיד, כלומר, כמה הפסד יש כתוצאה מהיות העלייה על גבי הבית בחוזקו ובשימושו — תילתא [שליש] ולכן אית ליה תילתא [יש לו שליש], שראוי לו לקבל שליש מן הסכום הכולל שמקבלים עבור הבית.

ד משנה וכן בית הבד שהוא בנוי במערה בסלע וגינה אחת של אחר נטועה על גביו, ונפחת בית הבד והגינה שקעה למטה — הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה עד שיעשה אותו אדם לבית בדו כיפין (בנין על קשתות), ויחזק את כיפת בית הבד, ויוכל בעל הגינה לזרוע למעלה.

ודין אחר הקשור במפולת: הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו שם — פטור בעליהם מלשלם, שהרי אונס הוא. ראו בית הדין שהכותל רעוע והאילן נוטה, ונתנו לו זמן לקוץ את האילן, או לסתור את הכותל ונפלו, אם נפלו בתוך הזמן שנתנו לו — פטור, לאחר הזמן — חייב, שהרי לשם כך הזהירוהו.

מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל, ואמר לו בעל הגינה: פנה את אבניך, ואמר לו בעל הכותל־האבנים:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: Rabbi Yoḥanan says: In three places Rabbi Yehuda taught us the principle that it is forbidden for a person to derive benefit from the property of another without his full awareness and consent, even if the other does not suffer a loss. One of the places where we are taught this principle is that which we learn in the mishna, that Rabbi Yehuda does not allow one to reside in another’s property without paying him rent.

What is another place where we are taught this principle from Rabbi Yehuda’s statements? As we learned in a mishna (Bava Kamma 100b): If one gives wool to a dyer to dye it red for him and instead he dyed it black, or to dye it black and he dyed it red, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner of the wool the value of his wool. Rabbi Yehuda says: If the value of the enhancement exceeds the dyer’s expenses, the owner of the wool gives the dyer the expenses. And if the expenses exceed the enhancement, he gives him the value of the enhancement. But the dyer may not keep the dyed wool for himself, as it is forbidden for one to benefit from another’s property.

And what is the other, third place where we are taught this principle from Rabbi Yehuda’s statements? As we learned in a mishna (Bava Batra 168a): In a case of a debtor who repaid part of his debt, and he deposited the promissory note with a third party serving as a trustee, to ensure that the creditor not collect the full amount, and the debtor said to the trustee: If I do not give you the balance from now until such and such a time, give the creditor his promissory note, thereby enabling him to collect the full amount stated in the note; if the stipulated time arrived and the debtor has not given the balance to the trustee, Rabbi Yosei says: The trustee shall give the promissory note to the creditor, in accordance with the debtor’s stipulation. Rabbi Yehuda says: The trustee shall not give it, as the stipulation is void. Here too, the reason is that the creditor is forbidden to benefit from the property of another.

The Gemara refutes these proofs as to the general applicability of Rabbi Yehuda’s rulings. Why is it necessary to explain in this manner? Perhaps Rabbi Yehuda is saying this only here, with regard to the case of the mishna concerning a house and an upper story, only because there is the blackening of the walls. By using the house, the owner of the upper story causes its walls to blacken, thereby lowering its value, and yet he will ultimately claim the value of a new house that he built. Therefore, he is prohibited from using the house without paying.

Alternatively, if one attempts to prove a general principle from the case where one instructed a dyer to dye the wool for him red and he dyed it black, it can be explained that the reason for the ruling of Rabbi Yehuda is due to the fact that the dyer is changing and deviating from the owner’s instructions, and didn’t we learn in a mishna (76a) that whoever changes the terms accepted by both parties is at a disadvantage?

And as for the case of one who repaid part of his debt, there too, the reason the trustee may not transfer the promissory note is not as explained above. Rather, it is due to the fact that the transfer of the promissory note and subsequent collection of the entire sum if he does not repay on time is considered a transaction with inconclusive intent [asmakhta], a condition that an individual accepts upon himself as an exaggerated measure that he does not expect to have to fulfill, and we heard Rabbi Yehuda who says that an asmakhta does not effect acquisition. There is therefore no proof that Rabbi Yehuda holds that it is forbidden for one to benefit from the money of another.

§ Rav Aḥa bar Adda says in the name of Ulla: In the case of a resident of the lower story who wishes to rebuild the collapsed house, who comes to change the structure and now seeks to rebuild it with untrimmed stones that are larger than the original ones, the court listens to him and accepts his wishes, since an adjustment of this kind only serves to benefit the owner of the upper story. But if the house was previously built with large untrimmed stones and he now wants to rebuild it with hewn stones, which are smaller, the court does not listen to him, as this reduces the strength of the building.

Similarly, if the house was formerly built with bricks, and he wants to rebuild it with girders, the court listens to him, as this type of wall is very stable. But if the house was previously built with girders, and he now wants to rebuild it with bricks, the court does not listen to him. If he wants to roof it with strong cedar wood, the court listens to him, but if he wants to roof it with sycamore wood, instead of cedar, the court does not listen to him.

If he wants to reduce the number of windows, the court listens to him, as this will strengthen the walls, but if he wants to increase the number of windows, the court does not listen to him. If he wants to heighten the building, the court does not listen to him, as it might be less stable than before, but if he wants to reduce its height, the court listens to him.

The halakha is the same in the reverse: In the case of a resident of the upper story who comes to change the structure, and wishes to rebuild the upper story with hewn stones instead of large untrimmed stones, the court listens to him, as this reduces the weight on the lower floor. But if he wants to change from smaller hewn stones and rebuild with larger untrimmed stones, the court does not listen to him, as this would make the upper story heavier.

Likewise, if he wants to rebuild it with girders instead of bricks, the court does not listen to him, but if it was previously built with girders, and he now wants to rebuild it with bricks, the court listens to him. If he wants to roof it with heavy cedar wood, the court does not listen to him, but if he wants to roof it with sycamore wood instead of cedar, the court listens to him. If he wants to increase the number of windows, which would lessen the weight of the construction, the court listens to him, but if he wants to reduce the number of windows, the court does not listen to him. If he wants to heighten the building, the court does not listen to him, as this increases the weight of the building, but if he wants to reduce its height, the court listens to him.

§ The Gemara poses a question: If they are so poor that neither this one nor that one has enough money to rebuild it, and they are prepared to sell the land, what is the halakha? The Gemara answers: It is taught in a baraita: If neither this one nor that one has the money to rebuild the house, the owner of the upper story does not have any rights to the land, and all rights of the land belong to the owner of the lower story.

It is taught in a different baraita: Rabbi Natan says: The resident of the lower story takes two shares of the land, and the resident of the upper story takes one-third. And others say: The resident of the lower story takes three shares, and the resident of the upper story takes one-quarter. Rabba says: Take the statement of Rabbi Natan in your hand, because he is a judge, and he descends to the depths of the law. He maintains: How much does the presence of the upper story depreciate the value of the house? One-third. Therefore he has one-third, i.e., he is entitled to one-third of the total sum that they receive for the land.

MISHNA: And likewise, in the case of an olive press that is built inside a cave in a rock, and one garden, belonging to another person, was planted on top of it, and the roof of the olive press broke, which caused the garden to collapse inward, in such a case, the owner of the garden may descend and sow below until the other one constructs for his olive press sturdy arches to support the roof, so that the owner of the garden can once again sow above him.

The mishna continues: In the case of a wall or a tree that fell into the public domain and caused damage, the owner is exempt from having to pay, as it was an accident. If the court saw that the wall was shaky, or that the tree was tilting, and they gave him time to cut down the tree or to dismantle the wall, and then they fell down, if this occurred during the allotted time, he is exempt, but if they collapsed after the time given to him had elapsed, he is liable to pay, since he was warned against this very occurrence.

In the case of one whose wall was adjacent to another’s garden, and the wall fell, and the owner of the garden said to him: Clear away your stones, and the owner of the stones said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולהגביה אין שומעין וכו'. איכא למידק דהא אמרינן פרק השותפין (בבא בתרא ו, א) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי, ואמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג, ב) בסתמא לא קני עומקא ורומא מאי ניהו שאם רצה [מוכר] לבנות עלייה על גביו בונה. ותירץ הראב"ד ז"ל דהכא מדינא, התם במנהגא, דבמקום שנהגו להכביד ושלא להקפיד בונין ואין ממחים בידם, וכדתניא בתוספתא (ריש פ' יא) בית לאחד ועלייה לאחד, רצה בעל העלייה לבנות דיוטא עליונה, מקום שנהגו לעשות שנים ושלשה עושה הכל כמנהג המדינה.
וכתב הרשב"א ז"ל דודאי [דינו של הראב"ד ז"ל] אמת הוא במקום שנהגו אין ממחים בידו, מיהו ההיא דאחזיק להורדי בכל מקום הוא, דההיא בשהחור רחב לקבל כשורי הוא ומשום דכיון דאחזיק אחזיק לכל מילי דמקבל להו החור, הא להרחיב חור קטן של הורדי עד שיקבל כשורי לא. וההיא נמי דפרק המוכר את הבית (שם) [לא על גביו ממש קאי, אלא לבנות עמודים מבחוץ ויבנה על גביהן עלייה אם ירצה, דהא עיקרא דמילתא התם לאשמועינן דלא מכר אויר שעל גביהן כיון שלא כתב ליה רומא. ואם תמצא לומר שבונה על גבה ממש] היינו משום דכל שלא כתב לו עומקא ורומא, הרי הוא כמשיירו בפירוש לבנות על גבי הבית.
וכן לא אמרו כאן אלא בבית לאחד ועלייה לאחר דאין לבעל העלייה בבית אלא שעבוד בלבד, ואם שעבדו לו לשעבוד מועט לא שעבדו לו לשעבוד מרובה, אבל כותל שבין שתי חצרות שהמקום והאבנים של שניהם כל אחד ואחד בונה ומגביה ומכביד בכל מקום כמה שירצה ובלבד שלא יהיה כותל רעועה וכדרך שאדם בונה אותו בשלו. וזהו ששנינו (ב"ב ה, א) כותל חצר שנפל עד ארבע אמות מחייבים אותו לבנותו, למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו. אלמא לבנות עם חבירו אין מחייבין, הא לעכב על חבירו אינו יכול. ותדע לך שאם [אי] אתה אומר כן פשיטא [השתא] עכובי מעכב על ידו, שלא לחייבו לבנות עמו צריכא למימר. ועוד שהרי בכל משנתנו שנו שם מקום שנהגו, וכאן שנו סתם, ש"מ דדינא קתני, ואפילו במקום שאין מנהג ידוע. וטעמא משום דהתם בשלו הוא בונה דלאותן זה וזה חלק במקום ובאבנים, אלא שאם רצה כל אחד לבנות ולהגביה עושה ואין ממחין בידו עכ"ל.

הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על ההוצאה נותן לי הוצאה ואם הוצאה יתרה על השבח נותן לו דמי השבח וכבר ביארנוה בבבא קמא:

מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם אין אני נותן לך עד יום פלוני תן לו שטרו ר"ל שיתבע בה כל חובו והגיע זמן ולא נתן הרי זה לא יתן שכל כיוצא בזה אסמכתא היא ודרך גזום ואין הדעת סומכת בה הא אם התנה להחזירה לתבוע מה שחייב לו בה יחזור:

הבית והעליה של שנים שנפלו ונתרצו שניהם לחזור ולבנות אלא שנחלקו באיכות הבנין שזה אומר לבנות חלקו בתבנית כך וזה אומר לבנות חלקו בתבנית כך כל שאחד מהם רוצה לשנות ויש באותו שנוי תועלת לחברו ולא הזק שומעין לו וכל שאינו כן אין שומעין לו אלא בונה כשהיה כיצד תחתון שבא לשנות אם בא להרבות ברוחב הכותלים או בחזוקן שומעין לו שהרי זה תועלת לחברו הצריך לבנות עליהן ואם בא למעט בהן אין שומעין לו ועליון שבא לשנות אם בא למעט בעובי הכותלים שומעין לו שהרי אין כבדותן גדול ויש בזה תועלת לבעל הבית מעתה תחתון שבא לשנות ולבנות מגזית לגויל ר"ל מעובי ה' טפחים לעובי ו' שומעין לו מגויל לגזית אין שומעין לו מלבנים לכפיסין והוא מרחב שלש לרחב ארבע שומעין לו מכפיסין ללבנים אין שומעין לו לסכך בארזים שומעין לו לסכך בשקמים אין שומעין לו למעט בחלונות שומעין לו לרבות אין שומעין לו להגביה אין שומעין לו להשפיל שומעין ועליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין לו בלבנים שומעין בכפיסין אין שומעין לסכך בשקמים שהם קלים שומעין לו בארזים אין שומעין לו לרבות בחלונות שומעין לו למעט בהן אין שומעין לו שהרי מרבה בכבדות להגביה אין שומעין לו להשפיל שומעין לו ואפילו היה מנהג המקום בזה שבא לשנות אין הולכין בזו אחר מנהג אלא אחר מה שהיה בנוי מתחלה ומ"מ אם רצה להוסיף אחר כן בבנין הרי דינו כמו שהיה מתחלה והוא כמנהג מדינה והוא שאמרו בתוספתא בית לאחד ועליה לאחר ורצה בעל העליה לבנות דיוטא על גבה מקום לעשות שתים ושלש עושין:

ויש מפרשים שכל שאמרו בכאן שאין שומעין לשנות פירושו בשנוי המנהג אבל כל ששנויו כמנהג המדינה שומעין לו ויש מכריעין שברחב הכתלים אף אם שנויו בא כמנהג אין שומעין לו הא בארזים ושקמים ומיעוט חלונות ורבויין והגבהה והשפלה כל ששנויו בא כמנהג שומעין לו:

לא היה להם כדי לבנות הרי בעל העליה נוטל שליש הקרקע ובעל הבית נוטל שני שלישים:

המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק הראשון ואמר וכן בית הבד שהיה בנוי בסלע וגנה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשו לבית בדו כיפין אמר הר"ם כל מקום שנאמר בו נפחת ר"ל שלא יוכל להשתמש בו כענין מה שהיה משתמש מתחלה מחמת אותו הפחת אלא בעמל:

אמר המאירי וכן בית הבד הבנוי בסלע ר"ל בעובי ההר וגנה אחת על גביו ונפחת ר"ל שנפחת קרקע הגנה שהוא שמי קורת בית הבד הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה זה לבית בדו כיפין ומ"מ אחר שבנה זה כיפין לבית בדו מתקן העליון קרקע גינתו וזורע ופחת זה גם כן פירשו בגמרא בארבעה טפחים על הדרך שביארנו ופירשו בתלמוד המערב שדבר זה בשאינו שם אבל אם היה שם כופין אותו לבנות:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני ואמר על זה הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור לשלם נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו בתוך הזמן פטור לאחר הזמן חייב אמר הר"ם וכל זמן שאנו נותנין הוא שלשים יום והוא זמן בית דין:

אמר המאירי הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם ואין זה דומה לשאר תקלות ברשות הרבים שכלן נקראות בור כשהפקירם שזה וכיוצא בו אפילו הפקיר אינו קרוי בור הואיל ואין תחלתו לנזק נתנו לו זמן וכו' ר"ל שכל שבית דין רואין את האילן או את הכותל רעוע נותנין לו זמן לקוץ את האילן או לסתור את הכותל ופרשו בגמרא שזמן בית דין בענינים אלו שלשים יום ואם נפלו בתוך הזמן והזיקו פטורין אבל אם נפלו לאחר זמן והזיקו חייבין הואיל ואיחר שלא לקוץ או לסתור לזמן שקבעו לו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה הששית והיא גם כן מענין החלק השני ואמר על זה מי שהיה לו כותל סמוך לגנת חברו ונפל ואמר לו פנה את אבניך אמר לו הגיעוך אין שומעין לו ואם משקבל עליו אמר לו הילך את יציאותיך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו אמר המאירי מי שהיה כותלו סמוך לגנת חברו ונפל לתוך גנת חברו ואמר לו בעל הגנה שיפנה את אבניו שמזיקות את גינתו ואמר לו הגיעוך כלומר יהו שלך ועליך לפנותן אין שומעין לו אלא כופין אותו לפנות ואם משקבל עליו ר"ל שכשאמר לו זה הגיעוך קבל זה את דבריו והלך ופנה להוצאותיו ואח"כ חזר זה ואמר הילך יציאותיך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו ולמדו מכאן בגמרא שמ"מ אם לא פנה עדין אלא שהודה לדבריו לקבלן ולפנותן להוצאתו וחזר זה ואמר אל תפנה אלא אני מפנה ונוטל את שלי בזו ודאי שומעין לו הואיל והלה לא פנה עדין ואין אומרים שזכה לו חצרו משעה שקבל עליו והודה לדבריו מפני שאין זה מכוין להקנותו אלא לדחות מעליו הוצאה וכל כיוצא בזה אין חצר קונה וכן כל כיוצא בזה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי ואמר על זה השוכר את הפועל לעשות בתבן ובקש ואמר לו תן לי את שכרי אמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו אם משקבל עליו אמר לו הילך שכרך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו אמר המאירי השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש ר"ל ללקוט לו משלו או מן ההפקר ומפני שהיא מלאכה שהריוח מועט בה וקרוב לבעלים לומר בה לשכיר טול מה שעשית בשכרך הוא תופשה בלשון זה ואמר שאם רצה בעל הבית לעכב שכרו ולומר לו הילך מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואע"פ שבכל מקום אמרו שוה כסף ככסף וממרי רשותך פארי אפרע שכיר מיהא יצא מן הכלל וחובה עליו לפרעו כמה שהתנה ואפילו היה מה שעשה שוה כשיעור שכרו ואם נתרצה לו הלה וקבל מה שעשה בשכרו וחזר זה ואמר הילך שכרך ואני נוטל את שלי מכיון שנתרצה לו זה כבר זכה במה שעשה ואין הלה יכול לחזור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודא אסור לאדם שיהנה ממון חבירו פי' ואע"פ שהוא זה נהנה וזה לא חסר ונ"מ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וחצר לא קיימא לאגרא וגברא עביד למיגר שהוא צריך להעלות לו שכר ותלמודא דחי להו דלא תשמע הכי ולעולם אית ליה לר' יהודא זה נהנה וזה לא חסור פטור :

מתניתין. וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע. פירש רש"י ז"ל דמיירי בשותפין דומיא דרבי יהודה ורבנן דלעיל מיניה. ואף על גב דמייתי עלה בגמרא פלוגתא דרב ושמואל דמיירי בשוכר ומשכיר ומצריך להו. היינו משום דאין לחלק ביניהם. אבל הריב"ן מוקי לה בשוכר ומשכיר וקאי אפלוגתא דלעיל דרבי יוסי ורבנן. ואם תאמר ולמה הפסיק בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן. ויש לומר לפי שרוצה לשנות תחלה כל המחלוקות ואיידי דאיירי בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן נקט נמי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. ואם תאמר וליתני ברישא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ובתר הכי דרבי יוסי ורבנן וקאי וכן עלה. ויש לומר דפלוגתא דרבי יוסי ורבנן נשנית תחלה ומשנה לא זזה ממקומה. ועל פירוש רש"י קשה כיון דהך דהכא מיירי בשותפין אם כן מנה ליה לתלמודא לעיל דהבית והעליה שנפחתה מיירי בשוכר ומשכיר אימא דמיירי בשותפין כדמשמע לכאורה. ויש לומר דפשיטא ליה דמיירי בשוכר ומשכיר דאי בשותפין פשיטא שלא יוכל בעל העליה לומר לבעל הבית וכו' ככתוב בפסקים. הרא"ש.

נתנו לו זמן וכו'. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: היה כותלו גבוה ועומד ליפול חתתיו בו בית דין לסותרו וכן באילן ואמר להם הניחו לו ואם יפול ויזיק עלי לשלם נזקיו לא כל הימנו לעכבו וכופין אותו לסתרו משום ולא תשים דמים בביתך. ואם לא רצה לסתרו שוכרין פועלים מדמי אבניו בבית דין וסותרים כתלו על כרחו כיון שהוא ניכר לבנאין שקרוב הוא ליפול והוא הדין שאם הוא גבוה הרבה וקרוב מיד ליפול שאין קובעים לו זמן שלשים יום כיון שיש סכנה לעוברים. כן נראה וצריך עיון. עד כאן.
וכן כתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: זמן בית דין שלשים עם כלומר אין מאריכין עתי מסתמא לדבר המוטל עליו לעשות אבל בדבר של סכנה כגון כותל הגבוה הרבה שיש לאמוד אותו באומדנא שיפול לחמשה עשר יום או פחות או יותר יכולין ליתן לו זמן מועט ולסתור אותו מיד וכפי הזמן שיתנו לו אם יעבור המועד יתחייב לשלם ואם נפלו תוך הזמן פטור דאנוס הוא. עד כאן.

הגיעוך אין שומעין לו. כלומר אם אינו רוצה לקבל בעל הגנה זה רשאין בית דין לכפותו שיפנה אבנט מגנתו של חברו. ואם משקבל עליו וכו' כלומר אם קבל עליו בעל הגנה וטרח לפנות האבנים והעפר זכה בהן ואם חזר בעל הכותל ואמר לבעל הגנה הילך שכרך כפי שהייתי שוכר פועלים ונותן להם והחזר לי האבנים שיהיו שלי אין שומעים לו שהרי זכה בעל הגנה בהן אף על פי ששוין יותר מן ההוצאה שהוציא בהם שעל מנת כן הפקירן לו ויודע היה בזה ואפילו הני מחל לו. ה"ר יהונתן.

כתוב בתוספות אף על גב דמפקיר נזקיו וכו'. שאני הכא דלא מפקיר להו אלא שאינו רוצה ליטלם. ועוד דאמרינן בגמרא דדעתיה לדחויה ולי נראה שאינו קשה כלום דהתם לא עשה ההיזק בשעת נפילה ומפקירן קודם שיעשה היזק והוה ליה בור לאנסו ואם יכשל בו אדם אחר כך פטור אבל הכא בשעת נפילה עשה לו ההיזק כי נתמלאת גנתו אבנים ועפר ואינו יכול לזרעה. הרא"ש.
וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: היה כותלו סמוך לגנת חברו ונפל לגנתו ואמר לו שיפנה אותם ולא רצה ואמר לו הגיעוך והרי הן שלך ופנה אותם לעצמך לא כל הימנו וכופין שחו לשכור פועלים ולפנותן ואם נתרצה בעל הגנה בכך כיון שקבל עליו לפנותן לעצמו והתחיל לפנותן לעצמו בפני בעל הכותל אין בעל הכותל יכול לחזור בו אף על פי שרצה ליתן לו שכרו ויציאותיו. עד כאן.

וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל ולאו דמפנה להו כלהו באפיה אלא כיון שהתחיל בפניו אף על פי שלא גמר הכל מיד קננהו וזהו ואם משקבל עליו וכו'. עד כאן.

עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: אבל היכא דלא פנה אותם ורצה בעל הכותל לחזור בו יכול לחזור בו. והוא הדין היכא דפינן שלא בפני בעל הכותל דכיון דדחויי הוא דהוה מדחה ליה מרי כותלא למרי גינתא לא זכתה לו חצרו אלא אם כן פינן בפני הנותן או דקנה מיניה דמחלינהו גביה. ונראה לומר דאף על גב דמרי כותלא מצי הדר ביה כל כמה דלא פנינהו מרי גינתא אפילו הכי מארי גינתא לא מצי הדר ביה דכיון דאירצי מחילה להיזקא ומחילה לא בעיא קנין וצריך עיון.

מה ששנינו בפועל שאם אמר לו טול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו. פירש רש"י אף על גב דבכל דוכתא אמרינן שוה כסף ככסף הכא גבי בל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע. ולא נהירא דהא כתיב פעולת שכיר כלומר מה שאתה חייב לו מחמת פעולתו שעשה עמך ומה שכתוב נמי ביומו תתן שכרו לא שכרו ממש כלומר אותו מין שהתנה עמו אלא שלא יעבור יומו ושכר פעולתו אצלו וממארי רשותך פארי אפרע. ועוד אם אין לו שאינו עובר משום בל תלין שומעין לו. אלא טעמא משום דשלשה דינים מוחלקין יש בתשלומין מה שיש לחברו אצלו. מלוה. ונזקין. ושכירות. מלוה כל שיש בידו מעות חייב לפרוע במעות הא אין לו מגבהו מה שירצה קרקע או מטלטלין וכדאמרינן ודאי דאמריתו משמיה דרבא מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה וכו'. ובנזקין אפילו אית ליה זוזי משלם מאי דבעי אלא דאי מגבי ליה קרקע יהיב עידית דמיטב שדהו כתיב ואי מטלטלין אפילו סובין דכל מידי דמטלטל איקרי מיטב. אבל שכירות אפילו אין לו מעות אמרינן ליה זיל את טרח וזבין דלא נשכר לו זה אלא שהוא צריך למזונותיו לערב וכשיצא מפעולתו לא יהא צריך לירד לשוק ולחזור ולמכור ושימות בינתיים ברעב ועוד שדבר מועט הוא ועל דעת כן נשכר אצלו ודעת שניהם שוה בדבר זה ולפיכך זה שאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו. הרשב"א.
וכתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך לא כל הימנו. ואם קבל עליו הפועל אין השוכר יכול לחזור בו ואין צריך לומר שאין הפועל יכול לחזור בו כיון שנתרצה בכך. ונראה לומר דבהא נמי כיון דליתיה לתבן וקש בידיה דשעל דוקא היכא דהתחיל פועל למשקליה לההוא תבן באפי שוכר הוא דאין שוכר יכול לחזור בו כי ההוא דלעיל דאבני הכותל שנפלו לגנה כיון שנתרצה בכך. עד כאן.

בד"ה וכן בית הבד כו' ועוד אי באחין שחלקו מוטל על התחתון לבנות התקרה כו' עכ"ל ר"ל כי הכא שהתחתון עושה לבית בדו כיפין אמאי איצטריך כו' והרא"ש תירץ בזה דלא דמי דלעיל אין התחתון צריך לתקרה כיון שהגג של מעלה קיים משא"כ הכא דצריך לתקרה שלא יתקלקל בית הבד שלו ע"ש:

גמ' שם תניא אין לו לא לזה ולא לזה אין לו לבעל עלייה בקרקע כלום כל זה נמחק ונ"ב ס"א אינו וכן ברא"ש אינו אכן ברי"ף מצאתי:

שם אמר רבא נקוט דר' נתן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ר' יהודה אומר א"כ תחייב זה שנמצא נהנה כו' כצ"ל:

ד"ה לבינים בשלמות צ"ל בלבינים שלמות ואין כו':

בד"ה ארזים כו' ומשאן כבד בא לשנות כו' הד"א:

רש"י ד"ה והשליש. לפי שדאג כו'. כצ"ל בל"ו:

רש"י ד"ה אומר לו. צ"ל ואמר לו:

תד"ה בשלשה. חדא הא דאע"ג דזה כו'. כצ"ל וההגהה שבגליון טעותא:

במשנה בעה"ג יורד וזורע למטה כו'. לא התבאר בגמרא ובפוסקים אותו הנשאר למעלה מי זורעו:

רש"י ד"ה בית הבד. וכשמת כו' לזה הבית הבד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כיפין. והעליון יתן כו'. כצ"ל בו':

גמ' שיהנה מממון חבירו. שלא במתנה עד שתהא מדעתו ונוחה לו: נותן לו דמי צמרו. צמר לבן כמו שמסר לו דקניה בשינוי ונתחייב מעות: ר' יהודה אומר. אם כן תחייבו נמצא זה נהנה שזה הביאו לו מן השוק אלא מחזיר לו את הצמר כמות שהוא צבוע וידו על התחתונה: אם השבח. שהשביח הצמר יתר על היציאה שהוציא צבע זה בסממנין ועצים ושכר טרחו כשאר שכיר יום: נותן לו את היציאה. ולא מה שראוי בקבלנות דהוי טפי ואם ההוצאה וכו': והשליש את שטרו. הפקידו ביד נאמן לפי שדאג הלוה שיחזור ויתבענו כל החוב: ואמר לו. לוה לשליש: אם אין אני נותן לו. את המותר מכאן עד יום פלוני: תן לו שטרו. ויחזור ויתבע הכל: ודלמא. לא היא זה נהנה וזה לא חסר לא קאסר רבי יהודה אלא זה נהנה וזה חסר הוא דאסר ומתניתין זה נהנה וזה חסר הוא דאמר ליה בעל הבית קא משחרת לכותלאי שאתה בונה חדשים ויפים וכל הדמים עלי ואתה משחירן בעשן לפני יציאתך: דהוה ליה משנה. וקנסא קניס ליה אבל זה נהנה וזה לא חסר כגון לעיל (דף כד:) הדר בחצר חבירו בחצר דלא קיימא לאגרא והדר זה אפילו עביד למיגר דה''ל נהנה וזה אינו חסר אינו צריך להעלות לו שכר: ושמעינן ליה וכו'. הכא אשמעינן הכי: תחתון שבא לשנות. בבנין חומה שעליו מן היסוד עד התקרה: בגויל שומעין לו. אם היה מתחילה מאבני גזית ובא לשנותו כשנפלה ולבנות באבני גויל שומעין לו מפני שהוא מחזיק את הבנין שחומת גויל רחבה משל גזית טפח כדאמר בפרק קמא דבבא בתרא (דף ב.) בגויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן שלשה טפחים ובגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה והתם מפרש גויל אבנים דלא משפיין דמורשי דידהו מטפי בה טפח: כפיסים. ארחי חצאי לבינים ורחבן טפח ומחצה ונותן אריח מכאן ואריח מכאן וטפח אבנים דקות וסיד ביניהם הוי עובי החומה ד' טפחים: בלבינים. שלימות ואין עוביו של כותל אלא כמדת רוחבן והן שלשה טפחים כלל הדבר התחתון שמרחיב עובי הבנין ומחזיקו שומעין לו אם ממעט חיזוקו אין שומעין לו שהעליון טוענו למחר יפול והעליון שבא להכביד את המשא תחתון מעכב עליו וכל זמן שממעט כובדו שומעין לו: ארזים. בקורות של תקרה תחתונה קמיירי וארזים מתקיימין מן השקמין ומשאן כבד: בא לשנות תחתון. משקמים לארזים שומעין לו שמהנהו לעליון שמתקיים וחזק מקום מדרך רגליו מארזים לשקמים אין שומעין לו מפני שהן נוחין להשבר: להרבות בחלונות. ממעט חוזק הבנין והעליון מעכב עליו: להגביה. חלל הבית אין שומעין לו שמטריח את העליון לעלות ועוד שהנמוך חזק מן הגבוה: עליון שבא לשנות וכו'. טעמא דכולהו שומעין לו מפני שממעט כובד המשא והיכא דמוסיף על כובדו תחתון מעכב עליו שהתחתון אינו חושש אם תפול החומה שמן התקרה ולמעלה: אין לו לא לזה ולא לזה. לבנות שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע: מאי. אית ליה לבעל העלייה בקרקע או לא דדיינא הוא אב בית דין היה כדאמרינן בהוריות בפרק בתרא (דף יג:): כמה מפסיד שליש. ימי קיומה היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה: מתני' בית הבד. בית לעצור זיתים וגינה אחת על גבו שחקק אדם בסלע תחתיה כגון כיפה והיה גינתו למעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גינה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעתו של העליון: כיפין. ארקוולט''ו העליון יתן עליו עפר ויזרע: פטור. מלשלם דמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא נתנו לו זמן שראוהו בית דין שהיה נוטה ואמרו לו סתור: ונפל. לתוך גינתו של חבירו:

בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו שלא מדעתו. אע''פ שמן הדין היה נראה לומר שיהנה חדא דאע''ג דזה נהנה וזה לא חסר אפי' הכי תיקנו חכמים שיהא חייב דאין לו ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו ואידך דאמר רבי יהודה אם השבח כו' דאע''ג דגזלן קונה בשינוי הכא תקינו דלא ליקני כיון שאין מתכוין לגזול ולקנות משום דאין לו ליהנות מממון חבירו שחבירו הביאו מן השוק וטרח בו כדפירש בקונט' וא''ת לפי מאי דס''ד השתא דטעמא משום דאסור שיהנה מממון חבירו ולא משום דכל המשנה ידו על התחתונה נהי דלא קני בשינוי משום שהבעלים טרחו להביאו מן השוק מ''מ לא הוה ליה למימר ידו על התחתונה ואור''י דהמ''ל וליטעמיך א''נ מן הדין לא קנאו בשינוי כיון שאינו מתכוין לקנות ומיהו מ''מ היה לו ליתן שכר כפי מה שהשביחו בצביעת שחור ורבנן תקנו שלא יהנה מממון חבירו שלא מדעתו דהיינו בצביעת השחור שעשה שלא מדעתו הלכך ידו על התחתונה וגם משליש שטרו נמי אע''ג דאסמכתא קניא הכא כיון שאין זו מתנה גמורה שאין נותנה בלב שלם תקנו חכמים שלא יהנה מלוה הימנו: אם השבח יתר על היציאה. פי' בירושלמי בפרק הגוזל קמא (ב''ק דף ק: ד''ה אם): לא לזה ולא לזה מאי. אין נראה לר''י פירוש הקונט' שפי' שבעה''ב רוצה למכור את הקרקע דבהא לא קמבעיא ליה דפשיטא דאין יכול למוכרו שהרי משועבד לזה לבנות עלייה שם כשירצה ואי רוצה למכור הקרקע לעשות הבית ואין מוכר אלא כח שיש לו בתוכה הא נמי פשיטא שבענין זה יכול למוכרה דלמה לא ימכור כח שיש לו בה אלא נראה לר''י דמיירי שרוצה בעה''ב לזורעה ובעל עלייה אמר גם אני אזרע שגם לי הקרקע משועבד לעלייה או דלמא מצי א''ל היאך אין לך כלום בקרקע אלא לענין העלייה בלבד: וכן בית הבד כו'. פי' בקונטרס דאיירי באחין שחלקו כמו פלוגתא דר' יהודה ורבנן ולא בשוכר ומשכיר וקצת קשה דמשמע דמדפליגי הכא רב ושמואל בגמרא דמיירי בשוכר ומשכיר דומיא דההיא דפליגי לעיל ועוד אי באחין שחלקו מוטל על התחתון לבנות התקרה אמאי אצטריך לאוקמי ההיא דלעיל בנפחת העלייה בשוכר ומשכיר לוקמה באחין שחלקו ואי האי וכן אנפחת העלייה דלעיל קאי אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד