בבא מציעא קיז ע"א

בבא מציעא קיז ע"א - Steinsaltz

With regard to a resident of the upper story who is entitled to move into the lower story, when he resides there, does he reside alone as he did at the outset when he occupied the upper story, and the owner of the house has no choice but to move out? Or perhaps they both reside there together, as the owner can say to him: I did not rent the upper story to you with the intention of being removed from my domicile.

If you say that they both reside there, when the upper-story resident uses the house, does he use it by way of its entrances, like the owner, or must he use it by way of the roofs? Must he climb the stairs and enter the upper story, and then descend to the house from there? Can the owner say: The tenant must act as he did at the outset; just as at the outset he entered by way of the roofs, now too, he must enter by way of the roofs? Or perhaps the renter can say to him: I accepted upon myself an ascent and agreed to climb the stairs to the upper story, but I did not accept upon myself an ascent and a descent, which would be necessary if I entered by way of the roofs.

If you say that the tenant can say to the owner: I did not accept upon myself an ascent and a descent, in a case where there were two upper stories, this one on top of that one, what is the halakha? The Gemara clarifies the circumstances of this case: If the floor of the higher upper story was broken, clearly he may descend and reside in the lower one, but if the floor of the lower upper story was broken, what is the halakha? Is he required to ascend the full way and reside in the higher upper story, or does he go down to reside on the ground floor?

Do we say that the owner of the house can say to the tenant: You accepted upon yourself the term: An upper story, and I have provided one for you? Or perhaps one says that the tenant accepted upon himself one ascent, but he did not accept upon himself two ascents. No answer was found for these questions, and the Gemara concludes: These dilemmas shall stand unresolved.

§ The mishna teaches: Rabbi Yosei says: The lower resident provides the ceiling and the upper resident provides the plaster. The Gemara asks: What is the word ceiling referring to in this context? Rabbi Yosei bar Ḥanina says: Mats and beams. And the Sage Setini says that Rabbi Shimon ben Lakish says: Wide wooden planks. The Gemara comments: And these two opinions do not disagree over the basic halakha; rather, this Sage rules in accordance with the custom of his locale and this Sage in accordance with the custom of his locale, and they each were describing the necessary materials for a ceiling, according to the local building conventions.

§ The Gemara relates: An incident occurred with these two people who were residing in the same house, one in the upper story, and the other one in the lower story. The plaster of the floor of the upper story broke, so that when the resident of the upper apartment would wash with water, it would run down and cause damage to the lower story. The question was: Who must repair the ceiling? Rabbi Ḥiyya bar Abba says: The upper resident repairs it, and Rabbi Elai says in the name of Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Yosei: The lower resident repairs it. The Gemara comments: And the following verse can serve as a mnemonic device to remember who issued which ruling: “And Joseph was brought down to Egypt” (Genesis 39:1). Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Yosei, indicated by Joseph, is the Sage who maintains that the owner of the lower story, indicated by: Brought down, must repair the ceiling.

The Gemara suggests: Shall we say that Rabbi Ḥiyya bar Abba and Rabbi Elai disagree with regard to the matter subject to dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis in the mishna? The explanation of the dispute would then be as follows: According to the one who says that the upper resident repairs it, he holds that the responsibility is on the one potentially responsible for the damage to distance himself from the one whose property is potentially damaged. This accounts for the opinion of Rabbi Yosei in the mishna, who holds that the resident of the upper story must provide the plaster, because his water is clearly causing damage below. And the one who says that the lower resident repairs it, he holds like the Rabbis, who say that the responsibility is on the one whose property is potentially damaged to distance himself from the one potentially responsible for the damage.

The Gemara asks: And how can you understand it that way? Do Rabbi Yosei and the Rabbis disagree in the mishna with regard to distancing oneself from damages? But haven’t we heard them say the opposite? As we learned in a mishna (Bava Batra 25b): One must distance a tree twenty-five cubits from a pit, because its roots damage the pit, and in the case of a carob or sycamore tree, whose roots spread far, one must distance it by fifty cubits. This is the halakha whether the pit or tree is located above or to the side of the other. If the pit preceded the tree, the owner of the pit may cut down the tree and pay its monetary value. If the tree preceded the pit, then he may not cut it down. If it is uncertain whether this tree preceded that pit, and it is uncertain whether that pit preceded this tree, he may not cut down the tree.

Rabbi Yosei says: Even if the pit preceded the tree, he may not cut it down. Why is that? As this one digs in his own property, and that one plants in his own property. Consequently, the owner of the pit cannot complain about the damage, and if he wants to avoid it, he can dig his pit elsewhere. Apparently, this mishna indicates that Rabbi Yosei holds that the responsibility is on the one whose property is potentially damaged to distance himself from the one potentially responsible for the damage, and the Rabbis hold that the responsibility is on the one potentially responsible for the damage to distance himself from the one whose property is potentially damaged.

Rather, if it can be said that these amora’im disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, then they disagree in the dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis there, concerning the question of who is obligated to distance himself from the damage, but it has nothing to do with the dispute in the mishna here.

The Gemara asks: And with regard to what principle do Rabbi Yosei and the Rabbis of the mishna here disagree? The Gemara answers: They disagree with regard to the strength of a ceiling. The Rabbis hold that the function of the plaster is to strengthen the ceiling, and strengthening the ceiling is the obligation of the lower resident, as he is required to strengthen it. And Rabbi Yosei holds that the function of the plaster is to level out any holes, so that the surface of the ceiling will be flat, and leveling out holes it is the obligation of the upper resident, as he is required to level them out.

The Gemara challenges the above conclusion: Is that so? But didn’t Rav Ashi say: When I was in the school of Rav Kahana we would say that Rabbi Yosei concedes in a case of his arrows. Although Rabbi Yosei holds that the responsibility is on the one whose property is potentially damaged to distance himself from the one potentially responsible for the damage, that is only if the one causing the damage is not performing a direct action that is causing the damage, as in the case of the tree and the pit. But if he is performing an action that causes damage from a distance, as in this case, where the water he pours damages the resident of the lower story, he is like someone shooting arrows, who is certainly obligated to ensure that he does not cause any damage.

The Gemara answers: This is a case in which the water flow stops in one place, as the hole in the floor is not directly in the place where the water was poured, and subsequently it falls into the lower story once it flows to the opening in the floor. Consequently, even in this case, the upper resident does not directly cause the damage.

MISHNA: In the case of the house and the upper story belonging to two different people, and that house and upper story collapsed, and the owner of the upper story told the owner of the house to build the lower story in order to enable him to rebuild the upper story, and he does not want to build it, the owner of the upper story may build the house and reside in it, until the other gives him his expenses for the construction of the house, and he then rebuilds his upper story.

Rabbi Yehuda says: This one too, i.e., the owner of the upper story, who is meanwhile residing inside the property of the other, must pay him rent. Since he derived benefit by living in the house of the other, as he had no other place in which he could live, he must pay rent. This solution is therefore flawed. Rather, the owner of the upper story builds the house and the upper story, and he roofs the upper story, i.e., he completes the entire construction of the upper story, and he may then sit in the house, i.e., the lower story, until the other gives him his expenses for the building of the house, at which point he returns to his upper story. Since in any event he could have lived in the upper story, he is not considered to have derived any benefit by living in the lower story, and is not obligated to pay rent.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - א

כשהוא דר [השוכר שירד לדור בבית], האם לבדו הוא דר כדמעיקרא [כמו שהיה דר בעליה], וכופה את בעל הבית לצאת מביתו,

או דלמא שניהם דרין בבית, כיון דאמר ליה בעל הבית: אדעתא לאפקינן, לא אגרי לך! [לא השכרתי לך על דעת שתוציאני מביתי].

עוד יש להסתפק, אם תמצא לומר ששניהם דרין בו, האם כשהוא [היינו השוכר שירד לבית] משתמש בבית, דרך פתחים משתמש, שנכנס לבית מהפתח הראשי, או דרך גגין משתמש, כלומר, שעליו להכנס לבית מבחוץ, דרך המדרגות החיצוניות של העליה, ומשם לרדת הביתה?

ויסוד הספק הוא: מי אמר [האם יש לבעל הבית זכות לומר] לשוכר: השתמש בבית כדמעיקרא [כמו שהשתמשת בו בתחילה] , מה מעיקרא היית עולה לביתך דרך גגין, כלומר, מהמדרגות החיצוניות, אף השתא נמי אין לך זכות להכנס לבית אלא דרך גגין ^[20].

או דלמא, מצי אמר ליה השוכר לבעל הבית, עלייה קבילי עלאי, עלייה וירידה לא קבילי עלאי [כשדרתי בעליה לא נזקקתי אלא לעלות כדי להכנס לביתי, וכעת עלי לעלות ולרדת].

עוד יש לדון, גם אם תמצא לומר דמצי אמר ליה השוכר לבעל הבית "עלייה וירידה לא קבילי עלאי".

עדיין יש להסתפק, במקרה שהיו שתי עליות זו על גב זו, מהו?

וצדדי הספק הם: אם שכר את העליה העליונה, ואיפחית [נפחתה] העליה העליונה, ודאי נחית ודר בתחתונה [ירד ויגור בעליה שתחתיה],

אך אם שכר את העליה התחתונה, ואיפחית תחתונה, יש להסתפק, מהו למיסלק לגמרי בעליונה [האם בעל הבית יכול לומר לו גור בעליה העליונה].

וצדדי הספק: מי אמרינן דאמר ליה בעל הבית לשוכר "שם עלייה קבילית עלך", כלומר, הסכמת לגור בעליה, ולכן אין הבדל אם עליך לעלות קומה אחת או שתים.

או דלמא, חד עלייה קביל עליה, אך שתי עליות לא קביל עליה. ולכן יכול השוכר לרדת לבית.

ומסקינן: תיקו. ^[21]

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה.

ומבארת הגמרא: מאי תקרה?

רבי יוסי בר חנינא אמר: קינים וסנאין [מחצלת קנים שעושים לתקרה].

וסטיני [שם חכם, תלמידו של ריש לקיש ^[22]] אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: לווחים [קורות מעץ ארז].

ולא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה. [כל אחד כפי מנהג מקומו].

דנה הגמרא: הנהו בי תרי, דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי, והיה הבית של זה והעליה של זה ^[23], ואיפחית מעזיבה [התקלקלה המעזיבה שעל תקרת הבית] , כי משי מיא עילאי, אזלי ומזקי לתתאי [וכשהעליון היה נוטל את ידיו, היו המים מזיקים את התחתון]. על מי מהם מוטל לתקן את המעזיבה? רבי חייא בר אבא אמר: העליון מתקן.

ורבי אלעי משום רבי חייא ברבי יוסי אמר: התחתון מתקן.

וסימן לזכור מי אמר כל דין, שנאמר "ויוסף הורד מצרימה". רבי יוסי, הוא שאמר שעל התחתון לתקן.

ודנה הגמרא במחלוקתם:

לימא, רבי חייא בר אבא, ורבי אלעי, בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דמשנתנו קמיפלגי.

למאן דאמר העליון מתקן, רבי חייא בר אבא, וכרבי יוסי דמשנתנו, קסבר, על המזיק להרחיק את עצמו מן הניזק. ולכן על השוכר מוטל לתקן את המעזיבה כדי שלא יזיקו מימיו את המשכיר.

ומאן דאמר תחתון מתקן, היינו רבי עילאי וכרבנן דמשנתנו, קסבר על הניזק להרחיק את עצמו מן המזיק. ולכן על המשכיר מוטל לתקן את המעזיבה.

ומקשינן: וכי תיסברא, שרבי יוסי ורבנן דמשנתנו לענין נזקין [האם על המזיק להרחיק את עצמו או על הניזק] פליגי?! וסבר רבי יוסי שעל המזיק להרחיק את עצמו, ולרבנן, על הניזק.

והא איפכא שמעינן להו! שלרבי יוסי על הניזק להרחיק עצמו, ולרבנן על המזיק.

דתנן במסכת בבא בתרא: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה. כיון ששרשי האילן מזיקין את כתלי הבור.

ובחרוב ובשקמה, ששרשיהם ארוכים יותר משאר אילנות, חמשים אמה.

בין מלמעלה, שהאילן נמוך מן הבור, ושרשיו מגיעין לקרקעית הבור, ובין מן הצד, ששניהם בקרקע שוה, ושרשיו מזיקין את כתלי הבור.

אם הבור קדם, קוצץ את האילן ונותן דמים לבעל האילן ^[24]. ואם האילן קדם, לא יקוץ! ספק זה קדם ספק זה קדם, לא יקוץ.

רבי יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן, לא יקוץ! כיון שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו. ועל הניזק להרחיק את עצמו שלא יוזק.

אלמא, רבי יוסי סבר, על הניזק להרחיק את עצמו. ורבנן סברי, על המזיק להרחיק את עצמו.

אלא, אי איכא למימר [אם אפשר לומר] , פליגי רבי חייא בר אבא ורבי עילאי, בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דהתם קמיפלגי. ורבי חייא סבר כרבנן, שעל המזיק להרחיק את עצמו, ולכן העליון מתקן. ורבי עילאי סבר כרבי יוסי, שעל הניזק להרחיק את עצמו, ולכן התחתון מתקן.

ורבי יוסי ורבנן דהכא [במשנתנו] במאי פליגי?

בחוזק תקרה קמיפלגי. אינם עוסקים כלל במקרה שהתחתון ניזוק מן העליון, אלא במקרה שהשוכר טוען שהתקרה רעועה, ותובע מן המשכיר לתקנה כדי שלא תיפול.

רבנן סברי, מעזיבה אחזוקי תקרה הוא, כלומר - תפקידה של המעזיבה הוא לחזק את התקרה, ואחזוקי תקרה, על התחתון בעי לאחזוקי. ולכן עליו מוטל לתקן.

ורבי יוסי סבר, מעזיבה אשוויי גומות הוא, כלומר, אין תפקידה לחזק את התקרה, שלענין זה די ביתדות, אלא תפקידה רק ליישר את הריצפה שמעליה, ואשוויי גומות, על העליון לאשוויי. שהרי מלאכת הדיוט היא.

על כל פנים נתבאר לעיל, שלדעת רבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, הוא הדין אם נוטל את ידיו ומזיק לתחתון - על התחתון מוטל לתקן את המעזיבה.

ומקשינן: איני, והאמר רב אשי, כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרינן [כשהיינו בבית מדרשו של רב כהנא היינו אומרים]: מודה רבי יוסי בגירי דיליה [כלומר במקרה שמזיק לחבירו בידים ^[25]], שעל המזיק להרחיק את עצמו. ואם כן, אסור לו ליטול את ידיו ולהזיק בידים לתחתון?

ומשנינן: מדובר בגוונא דפסקי מיא והדר נפלי. כלומר, שאין המים נופלים ישירות על התחתון, אלא לאחר זמן. ותו לא הוי "גירי דיליה", ולכן על הניזק להרחיק את עצמו.

מתניתין:

הבית והעלייה שהיו של שנים, כגון שחלקו כך בנחלת אביהם, זה נטל בית וזה נטל עליה ^[26], שנפלו ונהרסו. אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות את ביתו ^[27] כדי שיוכל לבנות מעליו את עלייתו, והוא אינו רוצה לבנות ^[28] . הרי בעל העלייה בונה את הבית לבדו, ודר בתוכה עד שיתן לו בעל הבית את יציאותיו, ואחר כך יבנה את עלייתו.

רבי יהודה אומר: אף זה [בעל העליה, שדר בבית] דר בתוך של חבירו, וצריך להעלות לו שכר. ובפשטות טעמו משום דסבר - זה נהנה וזה לא חסר חייב ^[29].

אלא, מה יעשה בעל העלייה?

בונה את הבית ואת העלייה, מקרה את העליונה, ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו. ובמקרה זה אינו חייב לשלם לו שכר, כיון שאינו נהנה ^[30], שהרי עלייתו בנויה, ויכול לגור בה.

הערות

^[20] הקשה המהרש"ל, מה יפסיד התחתון, אם השוכר ישתמש דרך פתחים, ומדוע ימנע ממנו דבר זה, הרי כופין על מידת סדום? ותירץ, שאם יכנס דרך העליה, מסתמא גם יעשה חלק מתשמישיו שם, והתחתון מרויח שהשוכר ישהה פחות זמן בביתו.

^[21] ופסק הרמב"ם, מספק לא ירד לבית, אך אם ירד אין מוציאין אותו משם. שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ועיין שם בנושאי כלים, שדנו כיצד שייכא תפיסה בקרקע.

^[22] אך גירסת הערוך, קינים וסנאים וטינא, ולא כפירוש רש"י.

^[23] רש"י. ועיין במהרש"א שדבריו נאמרו רק לפי המסקנא. אך לפי ההוה אמינא, שנחלקו במחלוקת רבי יוסי ורבנן דמשנתנו, מדובר בשוכר ומשכיר, כמו שפירש רש"י במשנה. אך למסקנא, דפליגי האם על הניזק להרחיק את עצמו או על המזיק, ודאי לא פליגי אלא בשותפין. אבל בשוכר ומשכיר, מודו רבנן שעל התחתון לתקן את הנזק. ומוכח, דסבר רש"י כשיטת התוספות לעיל [ד"ה הבית] דמשנתנו מיירי דוקא בשוכר ומשכיר, ולא בשותפין. ואמנם לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם, דאף בשותפים התחתון חייב לתקן, קשה, מדוע כאן סברו חכמים שעל המזיק [העליון] להרחיק את עצמו? וצריך לחלק, בין קלקול בגוף הבית, שאז מוטל על בעל הבית [היינו התחתון] לתקנו, לבין מקרה שאין קלקול ממשי בבית, אלא שהעליון גורם לתחתחון נזק על ידי מימיו, ואז על המזיק להרחיק את עצמו.

^[24] אף על פי שהאילן ניטע שלא כדין, מכל מקום אינו יכול לקוצו בלא לתת את דמיו. כיון שחיוב הרחקה הוא רק מדרבנן, וכאן ההיזק אינו ישיר, אלא רק לאחר זמן, ולכן תקנו חכמים שבדיעבד לא יקוץ אלא בדמים. [רבינו יונה בבא בתרא כה ב].

^[25] על פי רש"י [בבא בתרא כב ב]. ובשיטה מקובצת בשם הר"י מיגאש [שם] כתב: גירי דיליה הוא במקום שהנזק מגיע לאלתר, ולא רק לאחר זמן. ודעת הרמב"ן [שם], אם הנזק יוצא ממקום הנחתו הוי גירי דיליה. אך כשיוצא הנזק במקום אחר, אינו גירי דיליה. ודעת הרשב"א דבעינן תרתי, גם שיהא הנזק במקום הנחתו, וגם שיהיה מיד, ולא לאחר זמן.

^[26] ומדובר שהתנו ביניהם שישתעבד הבית לעליה כל הימים. ואפילו אם לא התנו בפירוש, מסתמא על דעת כן חלקו. [רשב"ם ב"ב סג ב].

^[27] החומה והתקרה התחתונה המוטלים עליו לבנות, והוא יבנה את החומה מן התקרה ולמעלה, ותקרה העליונה של הגג. רש"י. ולכאורה יש לדקדק מדבריו, כדעת הנמוקי יוסף הנזכרת לעיל, דשותפין שחלקו, על התחתון מוטל לתקן את התקרה והמעזיבה, שהרי עליו מוטל לבנותן. אך יש לדחות, שכאן הנדון עד היכן הוא הבית, ובזה ודאי שביתו של התחתון מגיע עד אחר המעזיבה. אך לעיל הנדון הוא על מי מוטל לתקן, ובזה אפשר לומר שאינו חייב לתקן. ועיין עוד בסמ"ע [קסד ס"ק ד] וברש"ש.

^[28] יש לדון, האם בעל הבית חייב מדינא לבנות את ביתו כדי שבעל העליה לבנות את עלייתו על גביו, או, שאינו מחוייב, אלא שאם יבנה, חייב לתת לבעל העליה אפשרות לבנות על גביו עליה? ומלשון המשנה "והוא אינו רוצה לבנות", משמע, שאינו מחוייב. וכן דעת הרא"ה והראב"ד. שהשיעבוד אינו מוטל על הגברא, רק על הבית. ואם לא יבנה, אינו חייב כלום. אך בירושלמי כתב, שבעל הבית חייב לבנות את הבית, ובמשנה מדובר במקרה שבעל הבית אינו בפנינו. כגון שברח למדינת הים. אך אם הוא בפנינו, כופין אותו לבנות. ועיין עוד בחזון איש [בבא בתרא סימן ד ס"ק ב וד].

^[29] כך ההוה אמינא בגמרא לקמן [עמוד ב]. אך למסקנא חייב לשלם משום "שחרוריתא דאשיתא", כלומר, כיון שהמגורים בבית גורמים ללכלוך ונזק מועט בקירות הבית, אין זה נחשב כ"לא חסר", וחייב לשלם. ותנא קמא סבר, דמכיון שהבית משועבד לעליה, לא שייך לומר "זה נהנה וזה חסר". [בבא קמא כ ב]. ועיין ברש"י, שאם יושב בביתו ואינו משלם, מיחזי כריבית. והקשו עליו התוספות, מה ריבית שייך כאן, הרי לא הלוהו כלום? ומבאר הקצות החושן [קסד ס"ק ב], מחלוקת רש"י והתוספות תלויה במחלוקת הראשונים הנזכרת בהערה הקודמת. דעת רש"י, שיש חיוב על בעל הבית לבנות את ביתו. ולכן, אם בעל העליה בונה במקומו, הוי כמו הלואה, ושייך בזה "מיחזי כריבית". אך התוספות סברו, שאין חיוב על בעל הבית לבנות, אלא שמוטל שיעבוד על הבית, שאם יבנה חייב לתת לבעל העליה לבנות עליו. ולכן כשבעל העליה בונה, אינו בונה עבור בעל הבית, אלא עבור עצו, ואח"כ מוכרו לבעל הבית. ובזה לא שייך ריבית.

^[30] ואף על פי דעדיין בעל הבית חסר, שהרי גורם לו "שחרוריתא דאשיתא", מכל מקום אם אינו נהנה פטור מלשלם על כך. דהוי גרמא בעלמא. רק שאם נהנה חייב לשלם על הנאתו מחמת אותו חיסרון. רש"י. והתוספות הקשו, הרי עדיין הוא נהנה, שאינו צריך לטפס לקומה העליונה? ולכן גרסו "ומקרה את העליה ויושב בתוכה", בתוך העליה, אלא שאינו מניח לבעל הבית להכנס לתוכו עד שישלם לו את יציאותיו. ויש שתרצו את גרסת רש"י, דאין זה נחשב כ"נהנה", כיון שאינה הנאת ממון. [תורת חיים].

אותו דייר של העלייה הדר עכשיו בבית, כשהוא דר שם, האם לבדו הוא דר כדמעיקרא [כמו מתחילה] שהיה גר בעלייתו לבדו, ובעל הבית יוצא בעל כורחו, או דלמא [שמא] שניהם דרין שם, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הבית: אדעתא לאפקינן [על דעת להוציאני] מדירתי לא אגרי [השכרתי] לך.

אם תמצא לומר ותחליט כי שניהם דרין בו, כשהוא, הדייר מן העלייה, משתמש בבית — האם דרך הפתחים הקבועים בו הוא משתמש כבעל הבית, או דרך גגין (גגות) הוא משתמש, שעולה בדרך המדרגות לדירתו הקודמת, ויורד לדירה התחתונה? מי אמר [האם אומר] בעל הבית כי גם עכשיו לא יכנס השוכר לבית אלא כדמעיקרא [מתחילה]; מה מעיקרא [מתחילה] הוא נכנס דרך גגין,, כלומר, דרך העלייה, השתא נמי [עכשיו גם כן] יכנס דרך גגין. או דלמא מצי אמר ליה [שמא יכול לומר לו השוכר] עלייה — קבילי עלאי [קיבלתי עלי] שהסכמתי לעלות במדרגות לדירתי, ואולם עלייה וירידה לא קבילי עלאי [קבלתי עלי], ובדרך זו צריך אני לעלות לגג ולרדת ממנו.

אם תמצא לומר כי מצי אמר ליה [יכול השוכר לומר לו] לבעל הבית: עלייה וירידה לא קבילי עלאי [קיבלתי עלי], אם היו שתי עליות זו על גב זו מהו? ומפרטים: איפחית [נפחתה] העלייה העליונה ששכר — נחית [יורד] ודר בעלייה התחתונה, ואולם אם איפחית [נפחתה] העלייה התחתונה ששכר אותה, מהו הדין, האם למיסלק [עולה] הוא לגמרי בעליונה, ומקבל את העלייה הגבוהה יותר, או שמא יורד לדור בקומת הקרקע?

מי אמרינן דאמר ליה [האם אומרים אנו שאומר לו] בעל הבית: שם עלייה קבילית עלך [קיבלת עליך], והרי אתה גר בעלייה. או דלמא [שמא] חד עלייה [עלייה אחת] — קביל עליה [קיבל עליו], שתי עליות — לא קביל עליה [קיבל עליו]? לאף אחת מהשאלות הללו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א שנינו במשנה שר' יוסי אומר: התחתון נותן את התקרה והעליון את המעזיבה. ושאלו: מאי [מה פירוש] "תקרה" לענין זה? ר' יוסי בר חנינא אמר: קינים וסנאין [מחצלות וקורות], והחכם סטיני שהיה תלמידו של ריש לקיש אמר בשם ר' שמעון בן לקיש רבו: לווחים — לוחות עץ רחבים. ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים בהלכה], אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כמנהג מקומו וחכם זה כמנהג מקומו], שלפי דרכי הבניה של תקרה במקומות שונים אמרו מה נחוץ לתקרה.

מסופר: הנהו בי תרי דהוו דיירי, חד עילאי וחד תתאי [שנים שהיו גרים בבית, אחד למעלה ואחד למטה]. איפחית נפחתה, נתקלקלה המעזיבה. כי משי מיא עילאי אזלי ומזקי לתתאי [כאשר היה רוחץ מים העליון, היו המים הולכים ומזיקים לתחתון], והשאלה היתה מי מתקן את המעזיבה. ר' חייא בר אבא אמר: העליון מתקן, ור' אלעי משום (בשם) ר' חייא בר' יוסי אמר: התחתון מתקן. ומעירים, וסימן שלא תחליף את דעות החולקים: "ויוסף הורד מצרימה" (בראשית לט, א), כלומר, ר' חייא בר' יוסי, שסימנו יוסף, הוא הסבור שהתחתון ("הורד") מתקן.

ומציעים: לימא [האם לומר] שר' חייא בר אבא ור' אלעי בפלוגתא [במחלוקת] של התנאים ר' יוסי ורבנן במשנתנו, קמיפלגי [חלוקים הם]? וכך נסביר: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהעליון הוא שמתקן, טעמו כי קסבר [סבור] שעל המזיק להרחיק את עצמו מן הניזק והיא דעת ר' יוסי במשנתנו, האומר שהעליון צריך לתת את המעזיבה, ובוודאי טעמו כדי שהמים מלמעלה לא יזיקו למטה. ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהתחתון הוא שמתקן, קסבר [סבור הוא] כדעת חכמים שעל הניזק להרחיק את עצמו מן המזיק.

על הסבר זה מקשים: ותיסברא [וכי סבור אתה] כי ר' יוסי ורבנן שחלקו במשנתנו לענין הרחקת נזקין פליגי [חלוקים הם]? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם], דתנן [שכן שנינו במשנה]: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה לפי ששרשי האילן מזיקים לבור, ובחרוב ובשקמה ששרשיהם מתפשטים הרבה — חמשים אמה, בין מלמעלה שהשדה שבו הבור גבוה מן השדה שבו האילן, בין מן הצד. ואם הבור קדם לאילן — קוצץ בעל הבור את האילן ונותן לבעליו דמים תמורתו. ואם האילן קדם — לא יקוץ. ודין זה הוא דווקא כשרוצים שניהם זה לנטוע וזה לחפור, אבל אם ספק זה קדם ספק זה קדם — לא יקוץ את האילן.

ר' יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן — לא יקוץ בעל הבור את האחלן, לפי שזה בעל הבור חופר בתוך שלו, וזה, בעל האילן, נוטע בתוך שלו, ואין בעל הבור יכול לטעון שנגרם לו נזק, אלא אם רוצה להמנע מנזק — יעשה הוא במקום אחר. אלמא [מכאן] שר' יוסי סבר [סבור] שעל הניזק להרחיק את עצמו מהמזיק, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שעל המזיק להרחיק את עצמו מהניזק!

אלא, אי איכא למימר [אם יש בכלל מקום לומר] פליגי [שחולקים הם] האמוראים לפי מחלוקת תנאים, הרי באמת בפלוגתא במחלוקת של ר' יוסי ורבנן דהתם קמיפלגי [וחכמים של שם חלוקים הם], שבאמת שייך הדבר למחלוקת היסודית מי מרחיק את עצמו, ואין לכך כל קשר עם המחלוקת במשנתנו.

ושואלים: אם כן, ור' יוסי ורבנן דהכא [וחכמים של כאן] במשנתנו, במאי פליגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: בחוזק תקרה קמיפלגי [חלוקים הם]. רבנן סברי [חכמים סבורים]: מעזיבה אחזוקי [חיזוק] תקרה הוא, שעיקר תפקיד המעזיבה הוא לצורך התקרה וחיזוקה, ואחזוקי [וחיזוק] התקרה מוטל על התחתון, שהוא בעי לאחזוקי [צריך לחזק אותה]. ור' יוסי סבר [סבור]: מעזיבה אשוויי [השוואת] גומות הוא שעושים מעזיבה כדי שיהא השטח שעל התקרה ישר וחלק, ואשוויי [והשוואת] הגומות על העליון לאשוויי [להשוות].

על סיכום זה של הנושא שואלים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רב אשי: כי הוינא בי [כאשר הייתי בבית מדרשו] של רב כהנא הוה אמרינן [היינו אומרים בישיבה]: מודה ר' יוסי בגירי דיליה [בחיצים שלו], שאף שאמר שעל הניזק להרחיק את עצמו, דבר זה נאמר רק כאשר המזיק אינו עושה מעשה. אבל אם המזיק עושה פעולה הגורמת נזק במרחק הריהו כיורה חיצים, ובמקרה כזה ודאי שהוא חייב להרחיק. והרי אף כאן המים נשפכים בידי הדייר העליון ומזיקים והריהם כחיציו!

ומשיבים: דפסקי מיא [שפוסקים המים], שבמקום שהוא שופך שם אין חור שהמים נשפכים ממנו במישרין למטה, אלא המים נשפכים במקום אחד בדירה והדר נפלי [וחוזרים ונופלים] במקום שיש פתח במעזיבה. ונמצא שאף שם אינו גורם נזק ישיר.

ב משנה הבית והעלייה של שנים שנפלו, ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות הכל מחדש והוא אינו רוצה לבנות — הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכה, בבית, עד שיתן לו את יציאותיו (הוצאותיו) שהוציא על הבית, ויוכל לבנות עלייה.

ר' יהודה אומר: הרי אף זה, בעל העלייה, דר בינתים בתוך של חבירו, ואם כן צריך להעלות לו שכר על שדר בדירתו, ואין זה תיקון נכון. אלא, בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, מקרה את העליונה, כלומר, גומר את בנין העלייה כל צרכה ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו שהוציא בבנין הבית ואז יחזור וידור בעלייה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הרי בעל העליונה בונה וכו' וא"ת ולמה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות, דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית, אלא סיפא יכפוהו לבנות. כבר זה הקשו בירושלמי (דמכילתין ה"ד) דאמרינן התם שמענו שאין כופין, כלומר ממתני' שמעינן הכי דקתני והוא אינו רוצה לבנות אלמא אין כופין [והא תני ר' חייא כופין, ומתרצינן] בשאינו, כלומר שהלך למדינת הים, דבכי ה"ג אי אפשר לכפותו שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו. ומ"מ שמעינן מינה דכל שישנו כופין אותו לבנות וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב דהתם בירושלמי סברי לה כרב אחא שר הבירה (בכתובות פח, א) דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה כדמוכח בפרק הכותב, אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם דנפרעין מן התקנה כדי שלא יהא [כל אחד] ואחד נוטל ממונו של חברו והולך למדינת הים, אי איתא דבישנו כופין אותו אפילו בשאינו נמי כופין, אלא דסברא דגמרא דילן הוא שאין כופין אותו כלל, שאין לבעל העלייה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות בעל כרחו. [הנמוק"י וע"ע במ"מ פ"ג ה"ג משכנים.]
וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם, וכל שזה חסר אע"פ שזה אינו נהנה כתב רב אלפסי ז"ל בפרק כיצד הרגל שהוא חיב. לפי' כתב הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר פטור, שאינו אלא כמונעו יכנס לביתו שהוא פטור. והביא עוד ראיה מדתנן בפרק המקבל (בבא מציעא קד, א) המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב, ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, משמע דהא לאו הכי פטור. [ל' הנמוק"י]

הבית והעליה של שנים ודרין בהם אחד בעליה ואחד בבית וכשהעליון שופך מים הן לנטילת ידיו הן לדברים אחרים המים יורדים למטה ומזיקות לבעל הבית אם היתה המעזבה פחותה כל כך עד שהמים יורדים בשעת שפיכה מיד על בעל העליה לתקן או למנוע עצמו מלשפוך שכל כיוצא בזה הואיל ומכחו באו ולאלתר כהיזק בידים הוא וכל שכיוצא בזה נקרא בלשון תלמוד גירי כלומר חצו הוא שהולכת מכחו ומזקת אבל אם היתה התקרה חשובה עד שאין המים יורדים מיד אלא נבלעין ולאחר שעה מיטפטפין ויורדים ומטנפין על התחתון לתקן ולהרחיק עצמו מן הנזק:

אע"פ שאמרו שמרחיקין אילן מן העיר כ"ה אמות ובחרוב ושקמה נ' אמה ושכל אילן הנמצא קרוב לעיר קוצצין אותו ואם אילן קדם נותנין לו דמיו ואם העיר קדמה או שהדבר ספק אין לו דמים אלא נוטל עציו והולך לענין בור אינו כן אלא כל שיש לו בור בתוך שדהו ובא חברו ונטע בשלו תוך כ"ה אמה ואפילו חרוב ושקמה ששרשיהם יתרים וארוכים אע"פ שהבור קדם לא יקוץ ואף לכתחלה נוטע ואין הלה מונעו לומר הרי שרשי אילן נכנסין לבור ומפסידין כותלי הבור בין למעלה כגון שהוא נוטע בהר והבור בבקעה בין למטה והוא שנטוע בבקעה והבור בהר בין מן הצד והוא ששניהם בקרקע שוה שהרי אין זה גירי אלא נזק הבא לאחר זמן מאליו ואין כאן היזק בשעת נטיעה והוא שאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השלישית והיא מענין החלק הראשון ואמר הבית והעליה של שנים שנפלו אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו יציאותיו ר' יהודה אומר אף זה דר בתוך חבירו וצריך להעלות לו שכר אלא בעל העליה בונה את הבית ואת העליה ומקרה את העליה ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו אמר הר"ם מה שאמר בכאן של שנים ר"ל שיהיה עיקר הבית של אחד והעליה של שני אלא ששכר האחד מן השני ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הבית והעליה של שנים שנפלו והרי בעל העליה אינו יכול לבנות עד שיבנה בעל הבית כשיעורו ומתוך כך אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות כדי שיבנה עלייתו על גביו והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית על הדרך שהיה בנוי ויושב ודר בתוכו עד שיתן לו כל יציאותיו וכשיתן לו יציאותיו יוצא ובונה עלייתו אם רצה אמר ר' יהודה אף זה דר בתוך של חברו הוא וצריך להעלות לו שכר אלא בעל העליה בונה את הבית ואת העליה ומקרה את העליה ויושב בתוכה עד שיתן לו יציאותיו ומ"מ הלכה כר' יוסי ואין זה דר בתוך של חברו הואיל ומכח הדין יורד ודר בה ויש שואלין מפני מה אין כופין אותו לבנות ופירשו בשם תלמוד המערב שלא היה בעל הבית בכאן הא אם היה כאן כופין אותו ולדעת זה משנה שניה למה שביארנו בה שאף בחלוקה היא הואיל וביתו של זה קיים אף בשאינו שם יושב ודר בתוכו ויש אומרים שבזו אף בשהוא שם אין כופין הואיל ושניהם מקולקלים אומר לו אם תרצה לדור תקן את הכל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ותיסברא והא לענין ניזקין איפכא שמעי לה כו' פי' ותיסברא לאוקומי טעמא דמתניתין משום דתחתון הוא ניזוק מן העליון והוא תובע לעליון שיתקן לו העלייה והא כסברא זו איפכא שמעי' לה אלא הכא במתני' בחזוקי תקרה קמיפלגי כו' פי' ועליון הוא דתבע לתחתון ולא תחתון לעליון דלא הוי ניזוק ותו דעליי' [דעליה] קאי לתקן העליי' כיון דאיקומנא בשוכר ומשכיר :

בד"ה איפחית מעזיבה כו' ולאו שוכר ומשכיר הוו אלא בית כו' עכ"ל נראה מפירושו דבשוכר ומשכיר ליכא פלוגתא לענין הרחקת נזקין ואע"ג דלמאי דבעי למימר דבפלוגתא דר"י ורבנן דמתני' דהכא פליגי דמיירי בשוכר ומשכיר כפרש"י גופיה לקמן מ"מ למאי דמסיק דבמתני' דהכא באחזוקי תקרה פליגי משמע ליה דלכ"ע בשוכר ומשכיר התחתון מתקן המעזיבה כשהוא חושש למימיו של עליון לרבנן משום דאחזוקי תקרה הוא ועל המשכיר לתקן ולר"י משום דעל הניזק להרחיק עצמו ומה שדקדק רש"י לפרש לקמן באחזוקי תקרה כו' אין התחתון צועק שאינו חש למימיו אלא העליון צועק כו' הוצרך לפרש כן לרבי יוסי דאם העליון לא היה צועק אלא התחתון היה חושש למימיו לא ס"ל דעליון מתקן אלא התחתון דעל הניזק להרחיק עצמו אבל לת"ק בין שהתחתון חושש למימיו בין אינו חושש עליו לתקן משום דאחזוקי תקרה הוא ומ"ה הוצרך לפרש הכא דפלוגתא דאמוראי דהכא בחושש למימיו לא איירי בשוכר ומשכיר ודו"ק:

תוס' בד"ה ויושב כו' וקשה דהא נהנה הוא שא"צ לעלות כו' עכ"ל ולא בעו להקשות לפ"ה למאי דמסיק דאסר רבי יהודה ברישא משום שחרוריתא הא בסיפא נמי איכא שחרוריתא דאיכא למימר דלא אסר אלא כשגם נהנה דה"ל זה נהנה וזה חסר מיהו ק"ק דאכתי ה"מ להקשות לפ"ה דה"ל נמי זה נהנה בלבנינותא דעלייתו וזה חסר בשחרירותא דביתו וי"ל דניחא להו להקשות גם לר' יוחנן דלית ליה הך סברא דאיכא שחרירותא ודו"ק:

גמרא דרך פתחים משתמש כו' נ"ב תימה מה היזק יש למשכיר שמשתמש השוכר דרך פתחים שרוצה למחות בו וכהאי גוונא ראוי להיות כופין על מדת סדום ונראה דמשכיר אמר אם ילך דרך פתחים א"כ לא ישתמש בעלייה כלל אבל עכשיו שהוא משתמש דרך גנין א"כ ישאר לפעמים בעליה ויעשה מקצת תשמישו לשם קודם שיחזור וירד בסולם ודו"ק:

שם וסנאין וסטני אמר ר"ש כו' ומזקי לתתאי רבי חייא בר אבא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פלוגתא כו' מקום לגור ות"ק כו' הד"א:

גמרא מהו למיסלק לגמרי בעליונה. עי' גי' הרא"ש:

גמ' שם ורי"ס מעזיבה אשוויי גומות כו' על העליון לאשוויי. לכאורה משמע דכש"כ אם נפלו כותלי עלייה דחל על העליון ודלא כרמ"א סימן שי"ב סי"ח דהחזיק בדעת הטור (החולק על הרמ"ה) דהמשכיר חייב:

רש"י ד"ה דפסקי. לא כו' אלא במקום אחר ומשם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר בעה"ע לבעה"ב לבנות. והתקרה התחתונה. הסמ"ע בסימן קס"ד סק"ד כתב ליישב שלא לסתור דבריו אלו למש"כ התוס' במשנה דלעיל דבאחין שחלקו אין על התחתון לבנות תקרה וכ"כ שם הרא"ש בדעת רש"י דכאן שאני שנפלו לגמרי כו' ע"ש ותמוה דא"כ מה הקשו שם התוס' מהא דלקמן תחתון שבא לסכך כו' והרא"ש נדחק ליישב הלא שם מיירי בדנפלו לגמרי:

וסטיני. נ"ב בס׳ יוחסין נראה דהוי"ו הוא מעצם השם:

הַנְהוּ בֵּי תְּרֵי דַּהֲווּ דַּיְרֵי, חַד עִילָאִי וְחַד תַּתָּאִי. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל אם יחטא אדם בברית הלשון ממילא יחטא ויפגום בברית המעור ולכן הם מכוונים זה כנגד זה ובזה פירש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ (תהלים נ, טז) ודפח"ח [ודברי פי חכם חן] והנה יש סברה לומר שבעל תשובה שחטא בשתיהם ובא לתקן יתחיל בתיקון חטא הלשון תחלה יען כי בסדר החטא חטא בברית המעור בשביל שחטא בברית הלשון ויש סברה להפך השתא דחטא בשתיהם יתחיל בתיקון ברית המעור דחמיר טפי וזהו שאמר הַנְהוּ בֵּי תְּרֵי הם ברית הלשון וברית המעור דְּדַיְרֵי חַד עִילָאִי הוא ברית הלשון וְחַד תַּתָּאִי הוא ברית המעור שהתחתון נפגם מחמת העליון, ולזה אמר אִיפְחִית מַעֲזִיבָה היא היראת שמים אשר מגינה על האדם כמעזיבה ועל כן כי מַשֵׁי מַיָּא עִילָּאִי אַזְלֵי וּמַזְקֵי לְתַתָּאִי פירוש מיא הם העונות שנקראים מים הזדונים וגם עוד החטא של הפה הוא בדבור דהוויתו הוא במים שהוא הרוק הנה אם עתה זה החוטא בא לתקן מעשיו לְמִי יְתַקֵּן תְּחִלָּה דיש סברה לומר הלשון יתקנו תחלה ואחר כך ברית המעור כי חטא ברית המעור היתה סיבתו מן חטא הלשון ויש סברה לומר ברית המעור יתקן תחלה דחמיר טפי ובזה פליגי רבי חיא בר אבא ורבי אלעאי משום רבי חיא בר יוסף.

הנהו בי תרי וכו' וסימן ויוסף הורד וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף ע"ז ע"ד בס"ד:

לבדו הוא דר. ובעל הבית יוצא מביתו בעל כרחו: דרך גגין. לעלות מבחוץ דרך סולם הקבוע לכניסת פתח העלייה ויכנס לעלייה הנפחת ומשם ירד לבית בסולם: עלייה קבילת עילואי. לעלות דרך סולם וליכנס לפתח ולדור למעלה אבל טורח של עלייה וירידה לא קבילית עלי: שתי עליות זו על גב זו מהו. והגמרא מפרש לבעיא ואזיל: איפחית עלייה עליונה. והוא שכר העליונה פשוט לי דדר בתחתונה דכ''ש דהא עדיפא ליה: אלא איפחית תחתונה. והוא שכר את התחתונה מהו דנידחייה משכיר אצל העליונה או נכוף את המשכיר וידור עמו בבית: חדא עלייה. מעלה: קינים וסנאים. מעשה תקרה כעין מחצלות שקורין קלידי''ש: וסטיני אמר ריש לקיש. שם חכם תלמידו של ריש לקיש: לווחין. פלנק''ש בלעז מנסרים של ארז: איפחית מעזיבה. והתקרה קיימת אלא שהמים שותתין ויורדין דרך הפחתים הוו ולאו שוכר ומשכיר הוו אלא בית של זה והעלייה של זה: ויוסף הורד. תרגומו איתחת רבי חייא ב''ר יוסי אמר תחתון וכו': בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן. דמתניתין דס''ד דהא דקאמר רבי יוסי העליון נותן את המעזיבה כדי שלא יזיקו מימיו את התחתון הוא דקסבר על המזיק להרחיק את עצמו והתחתון נותן תקרה שהרי השכיר לו מקום לגור ותנא קמא סבר על הניזק להרחיק את עצמו הלכך מעזיבה נמי על התחתון לעכב המים שלא ירדו עליו: ותיסברא דרבי יוסי ורבנן. דהכא בהיזיקא דתחתון פליגי ומעזיבה זו לעכב המים ובשביל נזקי התחתון: איפכא שמעינן להו. דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו: מן הבור. שהשרשין מתפשטין ונוקבין בכותלי הבור ומחלידין את הקרקע והכתלים נופלים: חרוב ושקמה. יש להן שרשין יתירין וארוכין משאר אילנות: בין מלמעלה. בין שהאילן נמוך מן הבור שקרקעית הבור למעלה משרשי האילן שהאילן נטוע בבקעה והבור בהר והתם מפרש מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר ומקלקלין קרקעיתו של בור: מן הצד. ששניהם בקרקע השוה: ונותן דמים. בעל הבור לבעל האילן: אלא אי איכא למימר דפליגי. אם יש לתלות פלוגתא דהנך אמוראי דלעיל בפלוגתא דתנאי: בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דהתם הוא דפליגי. מ''ד על העליון לתקן כרבנן ומ''ד על התחתון כרבי יוסי: בחזוקי תקרה. וכשאין התחתון צועק שאינו חש למימיו אלא העליון צועק ואומר כשאני דורך על הנסרים הם מנענעים ואני דואג שמא תהפך אחד מהן תחתי או תשמט מן הקורה ואפול: חזוקי תקרה הוא. מאחר שהוא טח בטיט אין הנסרים נדין ממקומן: אשווי גומות הוא. דחזוקי תקרה סגי ליה ביתידות שקורין קבליי''ש בלעז: איני והאמר רב אשי וכו'. אדרבי חייא בר יוסי פריך דאמר על התחתון לתקן ואוקימנא כרבי יוסי והא מודה רבי יוסי בגירי דיליה אע''ג דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ה''מ היכי דלאו אדם עצמו מזיקו כגון אילן ובור שבשעת נטיעתו אינו מזיקו אלא השרשים גדילין ומתפשטין מאליהן לאחר זמן אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו כי הכא ששופך המים על ראשו מודה הוא דלא גרמא דניזקין הוא דתיפטר אלא מזיק ממש הוא ואדם מועד לעולם ער וישן שוגג ומזיד: דפסקי והדר נפלי. לא היתה מקום רחיצת ידים של עליון על מקום נזקי תחתון אלא במקום אחר משם הן נמשכין עד שנופלים במקום שמזיקין: מתני' של שנים. בית של זה והעלייה של זה שחלקו כך בנחלת אביהן: אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות. החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג: בונה בית. לבדו עד תקרה התחתונה: עד שיתן לו יציאותיו. ואח''כ יצא ממנו ויבנה עלייתו: אמר רבי יהודה אף זה דר בתוך של חבירו. אם כן הוא אף בעל העלייה זו כשהוא חוזר מעותיו לזה שהוא דר בתוך שלו ואי נמי זה לא חסר דהא בלאו הכי לא הוי בני לה איהו צריך להעלות לו שכר דזה מיהא נהנה שאלולי בית זה אין לו מקום לדור שם וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כרבית: אלא בונה וגומר את הכל. ומקרה את העלייה למעלה וכל הצריך לה: ויושב בבית. התחתון דהוה ליה זה לא נהנה וזה לא חסר הוא לא נהנה שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה וזה לא חסר דבלאו הכי לא חזיא ליה דהא לא הוה בני לה:

איפחית תחתונה מהו למידר בעליונה. וא''ת אי דאמר ליה עלייה שתחת עלייה זו אני משכיר לך פשיטא שידור בעליונה ששיעבד לו ואי אמר שעל גבי בית זה אני משכיר לך פשיטא שלא יכול לסלקו לילך לעליונה וי''ל דלעולם דא''ל שעל גבי בית זה אני משכיר לך ומספקא ליה דלמא עלייה עליונה נמי היא בכלל בית והא דא''ל שעל גבי בית זה משום דעיקר הבית היא למטה ואף על גב דמוכר את הבית לא מכר את העלייה לענין שיעבוד זה מיהא הוי בכלל בית: רבי יהודה אומר אף הדר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר. מה שפירש בקונטרס דאם אין נותן לו שכר מיחזי כרבית אין נראה לר''י דמה רבית שייך הכא דלא הלווהו כלום שהרי אם הבית נשרף לא היה נותן לו יציאותיו וגם אין אנו צריכין לטעם דרבית שהרי טעמו הוא משום דזה נהנה וזה חסר כדמפרש בגמרא: ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו. פי' בקונטרס דטעמא משום דהשתא לא נהנה דהרי עלייתו מוכנת לו וקשה דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות ונראה דגרס ומקרה את העלייה ויושב בתוכה פי' בעליי' ולא יניח לבעה''ב ליכנס בתוכו עד שיתן לו יציאותיו:

בבא מציעא קיז ע"א