דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא קטז ע"ב - Steinsaltz

MISHNA: In the case of the house and the upper story belonging to two people, i.e., the lower story was owned by one individual, while the upper story belonged to someone else, that collapsed, the two of them divide the timber and the stones and the earth of the collapsed structure. And the court considers which stones were likely to break, those of the lower or upper story, and gives those broken stones to the one who presumably owned them. If one of them recognized some of his stones he may take them for himself, and they count toward his amount of stones, and the other party takes other stones accordingly. They do not divide the remaining stones equally.

GEMARA: From the fact that the mishna teaches that the court considers which stones were likely to break, it can be understood by inference that the case is one in which it is possible to establish with regard to the stones, by looking at the debris, how the accident occurred: Whether it fell with pressure [ḥavasa], i.e., the lower story collapsed, and the upper story followed, or whether it fell with a blow, i.e., the upper story collapsed, and caused the lower story to follow suit. In the first instance, it is the stones of the lower story that were likely to break, in the latter instance, the stones of the upper story.

The Gemara asks: If that is so, that it is possible to ascertain how the collapse occurred, then why, in the first clause of the mishna, do they divide the stones without taking the circumstances into consideration? Let us see: If the house fell with a blow, it means that the stones of the upper story broke, and the owner of the lower story takes the unbroken stones. And if it fell with pressure, it means that the stones of the lower story broke, and the owner of the upper story takes the unbroken stones.

The Gemara rejects this analysis: No, it is necessary to state the ruling of the mishna in a case when the house collapsed at night, and no one saw how it fell. The Gemara challenges: But in such a case, let them see the stones in the morning to ascertain how the house collapsed. The Gemara answers: The first clause of the mishna is referring to a case where they had cleared away the stones, and consequently there is no way to determine what occurred. The Gemara challenges: But even in such a case, let them see who cleared them away, and let them ask them what happened. The Gemara explains: The ruling of the first clause of the mishna is stated with regard to a case where the general public cleared them away and left, so that they cannot be asked.

The Gemara challenges: But even in such a case, let them see in whose domain the stones are situated. And once this is determined, the halakha will be that the burden of proof rests upon the claimant, i.e., the owner of the stones situated in the other’s domain. The Gemara answers: No, it is necessary to state the ruling of the mishna in a case where the stones are situated in a courtyard that belongs to both of them, or alternatively, if the stones fell into the public domain. And if you wish, say that partners in cases like this are not particular with each other about dividing the courtyard in such a way that the one cannot leave his belongings on the other’s side of the courtyard, and therefore the presence of the stones in the area of the courtyard belonging to one of them does not substantiate a claim for the stones.

§ The mishna teaches: If one of them recognized his stones he may take them. The Gemara asks: And the other, what does he claim? If he says: Yes, they belong to the other, this halakha is obvious, so why would the mishna need to state this? And if he does not say yes, why does the one that recognizes the stones take them? What proof does he have that they are his? Rather, it must be that the other says to him: I don’t know whose stones they are, and consequently, the one who stated a definitive claim is deemed credible.

The Gemara suggests: Shall we say that it is a conclusive refutation of the opinion of Rav Naḥman? As it was stated that the amora’im disagreed about the following case: With regard to one who approaches another and says: I have one hundred dinars in your possession, and the other says: I don’t know, Rav Huna and Rav Yehuda say: The respondent is liable to pay, because he did not deny the claim. Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan say: He is exempt from payment. It appears from the mishna that the response: I don’t know, is tantamount to an admission.

The Gemara refutes this contention: Just as Rav Naḥman says in that context: He is liable to pay only in a case where there is a matter of an oath between them, here too, it is a case where there is a matter of an oath between them. In that case, Rav Naḥman rules that he is liable to pay only if he is already liable to take an oath concerning his denial of part of the claim. Since he does not know if he owes this sum, and he is therefore unable to take the oath he is liable to take, he must pay. In this case as well, the mishna is discussing a case where the one who says he does not know is liable to take an oath.

The Gemara asks: What are the circumstances of a matter of an oath? The Gemara explains: This in accordance with the statement of Rava, as Rava says: One who approaches another and says: I have one hundred dinars in your possession, and the other says: You have in my possession only fifty dinars that I am sure about, and as for the rest, I don’t know. As one who admitted to part of a claim, he is liable, by Torah law, to take an oath that he does not owe the other fifty dinars. Since he cannot take an oath to that effect, as he is unsure if he owes it, he must pay.

§ The mishna teaches: If one of them recognized some of his stones he may take them for himself, and they count toward his amount of stones, and the other party takes other stones accordingly. Rava thought to say that this means they count toward his amount of his broken stones. In other words, the first party takes the unbroken stones he recognized, in place of a similar amount of broken stones, and the other party takes an amount of broken stones correspond-ing to the amount of unbroken stones claimed by the first person. Apparently, since he said: I don’t know, his legal status is worse.

Abaye said to him: On the contrary, this one, the one who recognizes some of his stones, is worse off. He is worse off because since he knows and recognizes these stones, he evidently does not know anything about any more stones, and therefore he has no rights to any more unbroken stones, and all the others are the property of the other party.

Rather, Abaye said that it means they count toward his amount of his unbroken stones. In other words, the first party takes the unbroken stones he recognized, in place of a similar amount of unbroken stones, and the other party takes an amount of unbroken stones corresponding to the amount of unbroken stones claimed by the first person. The Gemara asks: If so, what did the first party gain from recognizing his own stones? The Gemara answers: He gains with regard to bricks from the structure made in a wide brick mold. If his bricks were constructed from a wider mold, he is entitled to these slightly larger ones. Alternatively, if the clay from which his bricks were formed was processed better, he gains by obtaining superior bricks.

MISHNA: If there was a house and an upper story owned by one person, and the upper story was rented out to another, if the floor of the upper story was broken, i.e., it fell in or collapsed, and the owner of the house does not want to repair it, the resident of the upper story can go down and live in the house below until the owner repairs the upper story for him.

Rabbi Yosei says: With regard to a house of two stories owned by two people, i.e., the lower level was owned by one and the upper level by the other, in which the ceiling collapsed; the owner of the lower story provides the ceiling of beams or stones, and the owner of the upper story provides the plaster.

GEMARA: The Gemara asks: In the case of the floor of an upper story that was broken, to what extent did it break? What is the extent of damage that permits the upper resident to say that he is no longer able to live there? Rav says: Most of it was damaged, and Shmuel says: A break of four handbreadths occurred.

The Gemara analyzes their opinions. Rav says: Most of it was damaged, but if the break is only of four handbreadths, this halakha does not apply, since the owner of the upper story can use the lower story to place the item that would normally be placed in the area of the hole, and a person can reside partially on a level below and partially on a level above. In other words, the upper story remains inhabitable even if he must use the lower story to house some of his belongings. And Shmuel says a break of four handbreadths is sufficient for the halakha to apply, since a person cannot reside partially on a level below and partially on a level above.

The Gemara asks: What are the circumstances of the case in the mishna? If the owner said at the time of the rental that he is renting this upper story to the tenant, the tenant has rights only to this upper story, and he has lost the ability to live there. Rather, the owner said to him that he wants to rent an upper story to him, without specifying which one. If so, the renter is certainly entitled to functional living quarters, and the owner must rent him an upper story in a different house belonging to this owner where he can live.

The Gemara answers: Rava says: No, it is necessary to state the ruling of the mishna in a case where the owner said to him: This upper story that I am renting to you, when it is up, i.e., functional, live up there in it, and when it descends, i.e., it is no longer functional, descend with it and live in the lower story. The Gemara asks: If so, what is the purpose of the mishna stating this ruling, as there was an explicit condition to this effect?

The Gemara answers: Rather, Rav Ashi said: This is a case where the owner said to him: I am renting to you this particular upper story, which is on top of this particular house. As by emphasizing that the upper story is above that particular house, the owner thereby rendered the house as liened with regard to the upper story, although he did not explicitly state that the renter will have the right to live in the house were the upper story to become non-functional.

The Gemara adds: And this is in accordance with that which Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: There was an incident involving one who said to another: I am selling to you the vine that is on top of this peach tree [parsek], and then the peach tree was uprooted. And the incident came before Rabbi Ḥiyya, and he said: You are obligated to erect for him a peach tree to support the vine, as long as the vine exists.

§ Rabbi Abba bar Memel raised a dilemma:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - ב

 

פרק עשירי - הבית והעליה

פתיחה לפי הקדמת המאירי

פרק זה דן ביחס שבין שני שכנים, הגרים בבנין אחד, בשתי קומות, זה מעל זה, כאשר הדייר המתגורר למטה נקרא בלשון חכמים "בעל הבית", והדייר הגר למעלה נקרא "בעל העליה", והדיון הוא בזכויות ובחובות שיש להם זה על זה.

כל זאת כהקדמה לפרק הראשון במסכת בבא בתרא, הסמוך לו, לאחריו, הדן בהלכות שכנים.

ונשנה פרק זה במסכת בבא מציעא, כיון שנתגלגל בו מענין שכר שכיר.

רוב הפרק נסוב על חמשה ענינים.

הראשון: מחלוקות הבאות מצד בית ועליה שנפלו, שניהם או אחד מהם, וכיוצא בזה.

השני: מחלוקות הבאות מצד שנפל דבר מה מתחומו של אדם לרשות הרבים, או לרשות שכנו, והמפולת מזיקה, על איזה צד חייב בהזיקו, ועל איזה צד פטור.

השלישי: דין פרעון שכר שכיר. האם יכול לפרעו המעביד במה שירצה, או דוקא בדמים, כמו שהתנה.

הרביעי: על איזה צד מותר להשתמש ברשות הרבים אף על פי שמגיע היזק מתשמישו לבני רשות הרבים.

החמישי: רשות המסופקת לשנים, אם של זה או של זה, וצמחו בה צמחים, מי מהם זוכה באותם הצמחים.

מתניתין:

הבית, והעלייה שעל גבי הבית, שהיו של שנים, כגון אחים שחלקו ביניהם את ירושת בית אביהם, והיה הבית של אחד, והעליה של השני.

שנפלו, ונהרסו, ואין אנו יודעים לפי צורת הנפילה, אלו אבנים שייכות לבעל הבית, ואלו לבעל העליה,

שניהם חולקין בשוה, בעצים ובאבנים ובעפר [1].

ובמקרה שיש להביא ראיה מצורת הנפילה מה שייך לבעל הבית ומה שייך לבעל העליה, רואין אלו אבנים העשויות להשתבר, ולפי זה יחלקו את האבנים.

כגון אם נשבר הבית מיסודו, ולכן נפל כל הבית תחתיו, יש לנו לדעת שהתחתונות נשברו, ולכן נפל הבית. ואילו אם נפל הכותל כמו מקל, שהיה עומד זקוף, ונפל - אזי ודאי שהעליונות נשברו, כיון שנפלו ממקום גבוה, ונחבטו בקרקע, והתחתונות נשארו שלימות, כיון שנפלו ממקום נמוך.

ואם היה אחד מהן מכיר את מקצת אבניו, וחברו מודה לו במקצתן, או בכולן - נוטלן, ועולות לו מן החשבון. ובגמרא יבואר לפי איזה חשבון יחלקו את יתר האבנים.

גמרא:

שנינו במשנה: הבית והעליה של שנים שנפלו, שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר, ורואין אלו אבנים הראויות להשתבר.

ומדייקת הגמרא: מדקתני במשנה "רואין אלו אבנים הראויות להשתבר", מכלל זה אתה שומע, דאיכא למיקם עלייהו, אי בחבסא נפיל, אי בחבטא נפיל [משמע שמדובר במקרה שאפשר להווכח האם הבנין נשבר מיסודו, או שנפל כמקל זקוף, ונחבטו האבנים העליונות בקרקע].

וקשה: אי הכי, ברישא ששנינו בה "שניהם חולקים באבנים", אמאי חולקין בשוה את האבנים השלימות והשבורות!?

נחזי [נראה], אי בחבטא נפיל [אם נפל הבית כמקל, ונחבטו האבנים העליונות], ואז ודאי לנו כי עלייתא איתבור [העליה היא זו שנשברה], ויטול בעל הבית את השלימות, ובעל העליה את השבורות. ואי בחבסא נפיל [אם נחבט הבית מיסודו], ודאי תתייתא איתבור [התחתונה נשברה], ויטול בעל העליה את השלימות, ובעל הבית את השבורות.

מתרצת הגמרא: לא צריכא, רישא דמשנתנו, עוסקת במקרה דנפיל בליליא, ולא ראינו כיצד נפל. ולכן חולקים בשוה.

ומקשינן, אכתי, ליחזינהו בצפרא [נראה בבוקר כיצד נראית הערימה, ולפי זה נדע אם נפל הבית בחבטה או בחבסה]!? ומשנינן: הרישא עוסקת בכגון דפנינהו [שכבר פינו את האבנים ממקום הנפילה], וכעת אי אפשר לראות כיצד נפל הבית [2].

ומקשינן: ליחזי מאן פנינהו, ולישייליה, נראה מי פינה את האבנים, ונשאל אותו כיצד נפל הבית? [3]

ומשנינן: מדובר בכגון דפנינהו בני רשות הרבים, ואזלו [הלכו] לעלמא, ואין אנו יודעים מי פינה את המפולת. אך עדיין קשה, וליחזי ברשות דמאן יתבן, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראייה [נראה ברשות מי נמצאות האבנים, ויטול הוא את השלימות, כיון שהשני דינו הוא "המוציא מחבירו עליו הראיה"]? [4]

ומשנינן: לא צריכא, מדובר במקרה דייתבן בחצר דתרוייהו [שהאבנים נמצאות בחצר של שניהם].

אי נמי, ברשות הרבים, שאין אף אחד מהם מוחזק, ולכן חולקים בשוה.

ואיבעית אימא, [אם תרצה, אפשר לתרץ באופן אחר], גם אם נעמיד באופן שהיו בחצר של אחד מהם, עדיין עליהם לחלוק בשוה, כיון שאינו נחשב כמוחזק, דשותפין בכי האי גוונא, לא קפדי אהדדי [שותפים אינם מקפידים אם החפץ המשותף נמצא ברשות אחד מהם] [5].

שנינו במשנה: אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון.

ודנה הגמרא: והלה, חברו, מה טוען?

והרי ממה נפשך, אי מדובר במקרה דקאמר "אין", שהודה לו, פשיטא שיכול השני ליטול.

ואי לא אמר "אין" [6] , למה נוטל!? הרי חבירו מכחישו.

אלא ודאי, המשנה עוסקת, במקרה דאמר ליה "איני יודע".

ואם כן, לימא תהוי משנתנו תיובתא לדברי רב נחמן המובאים להלן.

דאיתמר, התובע מחבירו, מנה לי בידך! והלה אומר, איני יודע.

רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב! כיון ש"ברי ושמא - ברי עדיף".

רב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור! כי העמד הממון בחזקתו. אלא שתיקנו חכמים שצריך הנתבע להשבע שבועה מדרבנן שאכן אינו יודע.

ולכאורה קשה ממשנתנו על דברי רב נחמן, כיון שבמשנה מבואר שאם אחד מהם אינו יודע, וחברו טוען "ברי" [7] - ברי עדיף! וזה שלא כדברי רב נחמן [8]?

ומשנינן: אפשר להעמיד את המשנה כדאמר רב נחמן במקום אחר -

כגון, שיש עסק שבועה ביניהן, שהשני התחייב בשבועה דאורייתא לחברו, וכמבואר להלן.

והכא נמי במשנתנו, מדובר, כגון שיש עסק שבועה ביניהן.

ומבארת הגמרא: היכי דמי עסק שבועה?

כדרבא. דאמר רבא: התובע מחבירו "מנה לי בידך!", והלה אומר "אין לך בידי אלא חמשים, והשאר איני יודע", הרי נתחייב לו שבועת מודה במקצת, אלא שאינו יכול להשבע, לפי שאינו חייב לו את השאר כיון שאינו יודע, ולכן, מתוך שאינו יכול לישבע, ישלם!

ואם כן, גם במשנה מדובר במקרה שהודה לו על מקצת האבנים, והשאר אינו יודע, ומתוך שאינו יכול להשבע [9] עליהן, הרי הוא משלם [10].

שנינו במשנה: אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן, ועולות לו מן החשבון.

סבר רבא למימר, לפי חשבון שבורות. דהיינו, השני יטול כנגדן אבנים שבורות. כגון אם היו מאה מאה אבנים שבורות, ומאה שלימות, והכיר אחד מהן עשרים אבנים שלימות, יטול הוא שלשים שבורות, ושבעים שלימות [חמשים שלמות מדין יחלוקו, ועשרים שלמות שהוא מכיר], וחבירו יטול שבעים שבורות [חמשים שבורות מדין יחלוקו, ועוד עשרים שבורות כנגד עשרים השלמות שמכיר חברו], ושלשים שלימות [11].

אלמא, כיון דאמר חבירו איני יודע, כאמור לעיל, ריע טפי [טענתו גרועה ביותר, ולכן מפסיד ונוטל שבורות]. אמר ליה אביי, אדרבה, הא ריע טפי! הטוען ברי טענתו היא גרועה, מדהני ידע, טפי לא ידע, תו לית ליה, ואידך כולהו דהיאך נינהו [מכך שזיהה רק חלק מהאבנים, סימן שרק הן שלו, והשאר של חבירו]. ולכן עליו להפסיד בטענתו.

אלא אמר אביי, חבירו נוטל לפי חשבון שלימות. כלומר, כנגד כל אבן שלימה שיטול, יטול חבירו אף הוא אבן שלימה [12].

ומקשינן: אי הכי, מאי קמהני ליה [מה הרויח בכך שהכיר מקצת אבניו]?

ומשנינן: למלבנא רווחא. שיכול ליטול את הלבנים הרחבות יותר, אם הכיר בהן שהן שלו.

אי נמי, טינא דמעבדא. אם יש לבנים העשויות מחומר טוב יותר, והכיר בהן שהן שלו, נוטלן [13].

מתניתין:

הבית והעלייה שהיו שייכים לאדם אחד, והשכיר לחבירו את העליה [14], ונפחתה העלייה [15], נפל חלק מתקרת הבית, או אחד מקירות הבית, וניזוקה מכך העליה. ואין בעל הבית רוצה לתקן.

הרי בעל העלייה יורד, ודר למטה בבית, עד שיתקן לו את העלייה.

רבי יוסי אומר, אם נפחתה התיקרה של הבית, המשמשת כריצפה לעליה, התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה, שהיא משטח טיט על גבי רצפת העליה, שהיא תקרת הבית שתחתיה.

ובגמרא יבואר טעמו, כיון שמעזיבה "אשוויי גומות הוא", כלומר, אפשר לדור אף בלא מעזיבה, אלא שכדי ליישר את הריצפה, שמים מעזיבה, ודבר זה מלאכת הדיוט הוא, ועל השוכר לעשותו.

גמרא:

שנינו במשנה: נפחתה העליה, הרי בעל העליה יורד ודר למטה.

מבארת הגמרא: "נפחתה" בכמה? וכי בכל נזק קטן ירד השוכר הגר בעליה למעלה, לדור למטה?

רב אמר: רק אם נפחתה ברובה, יורד למטה, אבל בפחות מכך, יתן לו בעל הבית שטח בביתו להשתמש בו כנגד מה שנפחת בעליה, ובשאר ישאר לגור בעליה.

ושמואל אמר, גם אם נפחתה רק בארבעה טפחים, יורד ודר למטה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם: רב אמר ברובה, אבל בארבעה לא. כיון שאדם יכול לדור חציו למטה וחציו למעלה. ועד שלא תפחת רוב העליה, אינו יכול לדרוש מבעל הבית לדור בביתו, אלא דר חציו למעלה, וכנגד מה שנפחת ידור למטה.

ושמואל אמר בארבעה, כיון שאין דרכו של אדם לדור חציו למטה וחציו למעלה, ולכן אם נפחתה בארבעה טפחים, שהוא שיעור חשוב, יורד ודר למטה.

על כל פנים מבואר במשנה, שאם העליה ניזוקה יש זכות לשוכר לרדת לגור בביתו של המשכיר.

ומקשה הגמרא: היכי דמי [איך מדובר]?

אי דאמר לשוכר "עלייה זו אני משכיר לך", מדוע חייב להעמיד לו את הבית במקומה? הרי העליה שהשכיר לו אזדא [הלכה לה], ויכול לומר לו "מזלך גרם, ואין לך עלי כלום!".

אלא דאמר ליה "עלייה סתם אני משכיר לך", אם כן, לוגר ליה אחריתי [ישכיר לו עליה אחרת שלו, אם יש לו [16]], ומדוע אנו כופין אותו לקולטו עמו בבית [17]?

אמר רבא, לא צריכא, משנתנו עוסקת במקרה דאמר ליה המשכיר לשוכר, "עלייה זו שאני משכיר לך, כי סלקא [בעודה קיימת] סליק בהדה [גור בה], וכי נחית [וכשתישבר], חות בהדה [רד וגור בבית] ".

ומקשינן: אי הכי, שהתחייב לו כך בפירוש, מאי למימרא? מדוע נזקקה המשנה להשמיענו דין זה?

אלא אמר רב אשי, משנתנו עוסקת במקרה דאמר ליה "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך", ובמקרה זה, אפילו שלא התחייב לו בפירוש לתת לו לגור בבית, מכל מקום יורד ודר בבית, דהא שעביד בית לעלייה.

דאם לא שיעבדו, מדוע אמר לו "שעל גבי בית זה"? והרי אנו רואים שהעליה נצבת על הבית? אלא ודאי כוונתו היתה לשעבד לו את הבית למקרה שתפול העליה.

וכי הא דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה באחד שאמר לחבירו, "דלית [18] [ענף גפן] שהודלה על גבי עץ אפרסק זה, אני מוכר לך [19] ".

ונעקר עץ האפרסק.

ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר: חייב אתה להעמיד לו עץ אפרסק אחר כל זמן שהדלית קיימא.

והטעם, כיון שאמר לו "שעל גבי אפרסק", ודאי התכוין לשעבד לו את עץ האפרסק כל זמן שהדלית עומדת.

במשנה מבואר שהשוכר רשאי לרדת לגור בבית, במקרה שנפחתה העליה.

בעי [הסתפק] רבי אבא בר ממל:

הערות

[1] יש לבאר, האם בכל גווני חולקין בשוה? ומה הדין אילו היה הבית גדול מן העליה, או להיפך? האם שייך לומר כאן ממון המוטל בספק חולקין? ומה הדין במקרה שיש רוב צדדים לומר שהעליונות נשברו, האם נלך אחר הרוב או לא? ומבואר בתוספתא, "במה דברים אמורים, בזמן שהיו שניהם [הבית והעליה] שוים, אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן, זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו". אך לפי גירסת רוב הראשונים ברש"י [רמב"ן ר"ן רשב"א, ובמ"מ בהלכות שכנים פ"ד ה"ב], מדובר אפילו במקרה שהבית היה גדול מהעליה, או להיפך, ובכל זאת חולקים בשוה. והקשה הרשב"א, מדוע חולקים בשוה, הרי ידוע לנו שהאחד גדול מחברו, והיה לנו לחלוק לפי חשבון? רש"י העמיד את המשנה באופן שאין אנו יודעים אם הבית היה גדול מהעליה, או להיפך, ולכן אף על פי שידוע לנו שהיה האחד גדול מחברו חולקים מספק. והוכרח רש"י להעמיד באופן זה, כיון שאם היו שניהם שוים, פשיטא שיחלקו בשוה. ואכן לדעת התוספתא צריך באור, מה התחדש במשנה, הלא ודאי שעליהם לחלוק בשוה? ומבאר הר"ן, שהתחדש במשנה, שלא נאמר, כיון שרוב הכתלים נופלים בחבטה, יש לתלות שהעליונות נשברו. אלא כיון שיש גם אפשרות שהכותל נהרס מיסודו, אין הולכים אחר הרוב, אלא חולקין בשוה. וצריך באור, מדוע באמת אין הולכים אחר הרוב, הלא כיון שאנו מסופקים על כל אבן ואבן מהשלימות האם היא שייכת לעליון או לתחתון, יש לנו ללכת אחר הרוב. ואף שבעלמא אין הולכים בממון אחר הרוב, הני מילי במקום שיש מוחזק, שאז אמרינן "המוציא מחבירו עליו הראיה", אך כאן לכאורה אינם באים להוציא ממון, שהרי שניהם "מוחזקים" בכל, בשוה? וצריך לומר, כמבואר בתוספות הרא"ש, שבמצב של "ממון המוטל בספק" חשיב כאילו כל אחד מוחזק בחצי חלקו, והשני בא להוציא ממנו. ולכן אין הולכים אחר הרוב אלא אחר המוחזק. עוד יש לומר באופן אחר, על פי המבואר בנמו"י, שגם אם נפל הכותל בחבטה, אין לנו בירור מוחלט שנשברו כל העליונות, אלא רק רובן, לפי אומדן, ולכן, כן גם אם נלך אחר הרוב, ונאמר שהכותל נפל בחבטה, עדיין אין לנו בירור על כל אבן מהשלימות אם היא של העליון או של התחתון, ועדיין היא ממון המוטל בספק, לכן חולקים בשוה. על כל פנים, לדעת הר"ן, אם ידוע לנו בבירור שהבית גדול מהעליה או להיפך, יחלקו לפי חשבון. אך הרמב"ן הביא את דברי התוספתא הנ"ל, והקשה עליהם: מדוע יחלקו לפי חשבון, הלא כיון שאנו מסופקים אם הבית נפל בחבטה או בחבסה, ואי נפל בחבטה הרי כל השלימות של התחתון, ואם בחבסה - של העליון, הוי ממון המוטל בספק, והיה להם לחלוק בשוה? ולכן הסיק הרמב"ן, שלענין שבורות ושלימות, לעולם חולקין בשוה, אפילו אם היה אחד גדול ואחד קטן. כיון שהוא ממון המוטל בספק. ורק את כמות האבנים יחלקו לפי חשבון.

[2] יש לדון, כיצד מדובר - האם בני רשות הרבים פינו את האבנים מרשות שניהם לרשות אחד מהם, או שפינו את האבנים ממקום למקום באותה רשות? ונראה להוכיח מהתוספות שפינו את האבנים ממקום למקום באותה רשות. דהקשו התוספות "ואם תאמר, דהכא פשיטא ליה דאיירי בנפל, לרשות אחד מיניהו, שכן רגיחות הוא שאינו נופל בצמצום בשוה, ובריש בבא בתרא פריך פשיטא דאם נפל הכותל דהוי של שניהם, ומשני, לא צריכא דנפל לרשות דחד?". ולכאורה קשה על דבריו, הרי גם בסוגיין לא אמרנו שהכותל נפל לרשות אחד מהם, אלא דפנינהו בני רשות הרבים לרשות אחד מהם? ובודאי הבנת התוספות היתה, שבני רשות הרבים פינו את האבנים ממקום למקום באותה הרשות.

[3] צריך באור, כיצד המפנה נאמן לומר כיצד נפל הבית? הרי לכל היותר הרי הוא כעד אחד המסייע? ואולי מכאן יש ראיה לדברי הר"ן בחולין [לד א בדפי הרי"ף] גבי המוצא מציאה, שנאמן אדם לומר "אלו כליו של פלוני", ולא חיישינן לשקר, כיון שאין לו בזה שום הנאה. ומבואר בר"ן, דהא דבעינן עלמא שני עדים, הני מילי כשבאים להוציא ממוחזק, אבל כשאין מוחזק, אף עד אחד נאמן. ואפשר לומר, דאף כאן, כיון שהספק שקול, ואין אחד מהם מוחזק יותר מחבירו - סגי בעד אחד. אמנם, יעויין בפרי יצחק, שלמד בדברי הר"ן שדוקא במציאה עד אחד נאמן, כיון שנאמר "עד דרוש אחיך אותו", מכאן שמותר לתת את האבידה למי שדורשה. אך בעלמא לא מאמינים לעד אחד. עוד יש לדון, לפי מה שכתבו התוס' דהכא חשיבי שניהם מוחזקים, כיון דהוי ממון המוטל בספק. ואם כן שוב הוי העד אחד כנגד החזקה? אך יש לדחות לפי דברי הגר"א וסרמן, דחשיבי מוחזקים רק מכח פסק הדין ד"יחלוקו", כיון דהוי ממון המוטל בספק. אך היכא דאיכא עד אחד, שוב אינו מוטל בספק.

[4] הקשה הרא"ש [בתוספותיו], מדוע מי שהאבנים ברשותו נחשב כמוחזק? הרי האבנים הגיעו לרשותו על ידי בני רשות הרבים שפינו אותם לשם, ומאי שנא מ"גודרות" [בעלי חיים ההולכים ממקום למקום] שאין להם חזקה, כיון שהגיעו תחת ידו מעצמם? ומבאר תוספות הרא"ש, שהחזקה בסוגייתינו שונה מבכל מקום. כיון שגם התובע וגם המוחזק נחשבים כ"מרא קמא", באבנים הללו. ולכן אין מוציאים את האבנים מהמוחזק אפילו בטענת שמא. עוד יש להקשות, הרי כאן התפיסה היתה אחר שנולד הספק, וקיימא לן שתפיסה אחר שנולד הספק אינה מועילה [ועיין בזה בקונטרס הספיקות, כלל ג אות ו] ? אנמם קושיית זו שייכת רק אם נאמר שבנ י רשות הרבים פינו את האבנים מרשות לרשות. אך לפי מה שנתבאר לעיל בדעת התוספות, שפינו את האבנים באותה רשות, לא קשיא. שהרי היה תפוס בממון עוד קודם שנולד הספק.

[5] רש"י פירש שהשותפים מקנים כל אחד את חצירו לחבירו כדי שיוכל להניח שם את חפציו. ולכן לא שייך לומר "המוציא מחבירו עליו הראיה", שהרי אין כאן "מוציא". והקשה קצות החושן [קפט ס"ק א] מדוע רש"י נזקק לומר שכל אחד מהשותפים מקנה לחבירו את חצירו, הרי די בכך אם נאמר, שהשותפים אינם מקפידים זה על זה, והוי כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, וכגודרות, שאין בהם חזקה? אמנם לפי מה שכתבנו בהערה הקודמת בשם הרא"ש לא קשיא. כיון שבסוגיין שניהם נחשבים כמרא קמא, ואילו היה אחד מהם תפוס אפילו בטענת שמא, אין לנו להוציא את הממון מחזקתו. ולכן הוכרח רש"י לומר שכל אחד מקנה את רשותו לחבירו, ואז שניהם תפוסים בממון. [ויעויין בדברי הקצות החושן שם שהלך בדרך זו]. אמנם, התוספות בריש בבא בתרא [ב א] כתבו, שאם החפץ מונח ברשות אחד מהשותפים לזמן מרובה, יש לו חזקה. "דאטו משום דשותפים נינהו לא יקפידו לעולם?!". ולפי דברי רש"י, שהקנו את חצירם זה לזה, לא שייכת סברא זו. ונראה שהתוספות סברו שהשותפים אינם מקפידים זה על זה, והוי כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר. ועיין עוד בנתיבות המשפט [קסד ס"ק ז].

[6] כלומר, שהכחישו ואמר לו "משקר אתה, שאינך מכירם". וכגון שאמר לו "בזמן שבנה אבינו את הבית לא היית כלל בעיר ולא הכרתם מעולם". הרש"ש.

[7] הקשה תוספות הרא"ש, הרי טענת ה"ברי" בסוגיין היא טענה גרועה, כיון שהטוען יודע שחברו אינו יודע ואינו יכול להכחישו, ונתבאר לעיל [דף צז א, ובתוס' הרא"ש ד"ה רב הונא] דלא אמרינן "ברי עדיף" אלא בברי טוב ושמא גרוע, ולא בברי גרוע? ותרצו, כאן מדובר, כשהאבנים כצת משומטות, וזה מסייע לברי. וכיון שכן - ברי עדיף.

[8] התוספות הקשו, הרי רב נחמן אמר את דינו רק כשאחד מהם מוחזק, ואילו במשנתנו מדובר בחצר של שניהם, או ברשות הרבים כדלעיל, שאף אחד מהם אינו מוחזק? ותרצו, כיון שאנו יודעים בודאות שהחצי שלו, חשיב כמוחזק. ועוד, דכל ממון המוטל בספק חשיב כאילו שניהם מוחזקים בו. ומבאר הקובץ שיעורים [חלק ב סימן ט אות ז] לפי התרוץ השני, בגלל שנפסק הדין "יחלוקו", לכן שניהם נחשבים כמוחזקים כל אחד בחלק שחלקו לו. ולפי התירוץ הראשון נראה ששניהם מוחזקים בכל האבנים. ובשער המשפט [קסח ס"ק א] הקשה, לדעת הרמב"ן בבבא בתרא [לד ב] שבמקום ששניהם מוחזקים לכולי עלמא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, אם כן, מאי מקשינן הכא לרב נחמן, הרי כאן שניהם מוחזקים? ומחלק הקובץ שיעורים [שם אות יא], דוקא במקום שאין "דררא דממונא", כלומר, שכל הספק הוא מחמת טענותיהם, אזי אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. אך בסוגיין, כיון שלשניהם יש דררא דממונא, שהרי ידוע לנו שהבית היה של שניהם, וגם שניהם מוחזקים באבנים, אין לנו לומר, לדעת רב נחמן "ברי עדיף".

[9] לכאורה קשה, מדוע חייב להשבע, הרי הוי "הילך", דהרי האבנים נמצאות ברשות שניהם? וביד דוד כתב דסוגיין כמאן דאמר "הילך חייב". ויישב לפי זה מדוע הרמב"ם השמיט את דין "מכיר מקצת עציו ואבניו", כיון דקיימא לן "הילך פטור".

[10] הר"ן והנמו"י הוכיחו מכאן שגם במקום שלא היה לו לדעת אמרינן "מתוך שאינו יכול להשבע משלם". אך דעת התוספות [לעיל צז ב] שאם לא היה לו לדעת, לא אמרינן "מתוך שאינו יכול להשבע משלם", וכאן היה עליו לדעת. כיון שהרגילות שאדם מכיר את אבניו. ועיין ברמב"ם [הלכות שאלה פרק ה הלכה ו], ובראב"ד שם שנחלקו בזה.

[11] רש"י. אך דעת התוספות שהשני אינו נוטל רק שבורות כנגד השלימות, אלא נוטל כנגדן שבורות ושלימות, לפי היחס ביניהן במקום שנפלו. כגון, אם במקום הנפילה היו שלשים אחוז אבנים שלימות, ושבעים אחוז אבנים שבורות, נוטל הלה כנגד השלימות, אבנים שבורות ושלימות באותו יחס. ובתוספות הרא"ש כתב שאם אחד מכיר מאה שלימות, יטול חבירו כנגדן חמשים שלימות וחמשים שבורות. כיון שאם השני לא היה מכיר את אבניו, היה נוטל גם הוא חמשים וחמשים.

[12] עיין בנתיבות המשפט [קסד חידושים אות יב], כיון שהאבנים בחזקת שניהם, ואין הלה טוען ברי שאין לשכנגדו בהם כל כך שלימות, לכן נוטל אף הוא שלימות כנגדן. ומכל מקום, הראשון מרויח, שנוטל את האבנים היותר טובות. או במקרה שאין מספיק שלימות כנגדן, השני מפסיד.

[13] נפקא מינה נוספת, אם הראשון נטל שלימות יותר ממחצית מהאבנים, בכהאי גוונא, השני נוטל כנגדן שבורות, ומקבל שלימות פחות מחצי. [סמ"ע קסד סקי"ב].

[14] על פי הגמרא. דמשנתנו איירי בשוכר ומשכיר. ויש לדון, מה הדין באחין שחלקו? ונתבארו בזה ד' שיטות: א. שיטת התוספות [ד"ה הבית], הרא"ש, ורש"י [יתבאר לקמן] בשותפין שחלקו, לכולי עלמא על העליון לבנות תקרה ומעזיבה. ב. שיטת הרמב"ם [פרק ד מהלכות שכנים הלכה א] בשותפים שחלקו לכולי עלמא התחתון בונה תיקרה, והעליון מעזיבה. ג. דעת הנמוקי יוסף, בשותפין שחלקו, לכולי עלמא התחתון בונה תיקרה ומעזיבה. ד. דעת הרשב"א, אף בשותפין שחלקו נחלקו רבי יוסי ורבנן, כמו בשוכר ומשכיר. ועיין עוד בטור [קסד] ובנושאי כלים שם.

[15] עיין בנמוקי יוסף בשם הרשב"א - דנקט בדקדוק לשון "ונפחתה", לומר לנו - רק אם נפחתה מחמת הבית חייב להעמיד לו את הבית. אבל אם נפלה מעצמה - לא.

[16] רש"י. ומוכח דוקא אם יש לו, אך אם אין לו אינו חייב. ודעת הר"ן גם אם אין לו חייב לשכור עבורו עליה אחרת בדמי השכירות שקיבל. ועיין בחזון איש [בבא בתרא סימן ד אות ד].

[17] על פי רש"י. ועיין במהרש"א.

[18] עיין ברש"ש גירסת הרי"ף והרא"ש "דלית זו". ועיין בחזון איש [בבא בתרא סימן ד אות ה].

[19] גירסת הרי"ף "אני משכיר לך". [ועיין רש"ש]. והקשו הראשונים, לכאורה אין דמיון בין המקרים, דהא בדלית ואפרסק, אם נפחתה הדלית עצמה אינו חייב לו כלום. ואילו במשנתנו אם נפחתה העליה חייב לתקנה? הר"ן הביא בענין זה שני תירוצים: א. הגמרא רק הוכיחה, שיתור הלשון מוסיף שיעבוד. והכל לפי הענין - במשנתנו, ודאי כוונתו לתקן את העליה, ואילו שם - אפשר לפרש את יתור הלשון לענין חיובו להעמיד לו פרסק. ב. גם במשנתנו אינו חייב לתקן את העליה אם נשברו כתליה, אלא רק במקרה שנפחת הגג שבין הבית לעליה. ודמי לדלית שלעל גבי עץ אפרסק, שנותן לו את עץ האפרסק שמעמיד את הדלית.

א משנה הבית והעלייה של שנים, שלאחד היה שייך הבית בקומה התחתונה ולשני העליה, שנפלו — שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר של המפולת. ורואין אלו אבנים העשויות להשתבר ולפי זה מורידים את האבנים הללו מחשבונו של אותו אדם ששלו נשברו. אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו — נוטלן לעצמו ואולם הן עולות לו מן החשבון, שהשותף יכול ליטול אבנים אחרות כנגדן.

ב גמרא מדקתני [ממה ששנה] במשנה: רואין אלו אבנים עשויות להשתבר — מכלל הדברים אתה למד שמדובר כאן באופן דאיכא למיקם עלייהו [שאפשר לעמוד עליהן], לראות לפי האבנים כיצד אירע הדבר, אי בחבסא נפיל [אם ברביצה נפל], שקומת הקרקע היא שהתמוטטה והעליונה נפלה מחמתה, אי בחבטא נפיל [אם בחבטה נפל], שהעלייה התמוטטה ועל ידי כך גרמה שנפלה גם הקומה התחתונה.

ואם אפשר להבחין בדבר, אי הכי רישא אמאי [אם כך, בראש המשנה מדוע] חולקים בשווה? נחזי [נראה], אי בחבטא נפיל [אם בחבטה נפל הבית] — עלייתא איתבור [העלייה נשברה] ואבניה הן השבורות, אי בחבסא נפיל [אם ברביצה נפל] — תתייתא איתבור [התחתונות נשברו]!

ודוחים: לא צריכא [נצרכה] דנפיל בליליא [שנפל הבית בלילה] ולא ראו כיצד נפל. ושואלים: ולחזינהו בצפרא [ושיראו את האבנים בבוקר] וידעו כיצד נפל הבית? ומשיבים: דפנינהו [שפינו אותן, את האבנים] ממקומן, ואין איפוא לדעת. ושואלים: וליחזי מאן פנינהו ולשייליה [ושיראו מי פינה אותן וישאלו אותו] כיצד נפל הבית? ומשיבים: דפנינהו שפינו אותן] בני רשות הרבים ואזלו לעלמא [והלכו להם לעולם, למקום אחר] ועתה אין אפשרות לברר פרט זה.

ושואלים: וליחזי ברשות דמאן יתבן [שיראה ברשותו של מי מהם נמצאות] האבנים, וליהוי אידך [ושיהיה האחר] המוציא מחבירו עליו הראיה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דייתבן [שהאבנות מצויות] בחצר דתרוייהו [של שניהם], אי נמי [או גם כן] שנפלו ברשות הרבים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שותפים בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי [בכגון זה אינם מקפידים זה על זה] שיחלקו את החצר כך שלא ירשו איש לחבירו להניח שם דברים, ואם כן אין מחלוקת החצר הוכחה לענין האבנים.

ג שנינו במשנה שאם היה אחד מהן מכיר את אבניו — נוטלן. ושואלים: והלה, והאחר, מה טוען? אי [אם] מדובר באופן דקאמר [שהוא אומר]: אין [כן] של חבירי הן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם השני מסכים מה מקום יש לדון בכך? ואי [ואם] לא אמר אין [כן], למה נוטל השני ומה ראיה יש לו?! אלא, יש לומר דאמר ליה [שאומר לו] השני: איני יודע, וסומכים משום כך על האחר שטוען שהוא בטוח בדבר.

ומציעים: לימא תהוי תיובתא [האם לומר שתהא זו קושיה חמורה] לרב נחמן, דאיתמר [שנאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך שאתה חייב לי, והלה, הנתבע אומר: איני יודע. רב הונא ורב יהודה אמרי [אומרים]: חייב לשלם לו, לפי שאינו מכחיש. רב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים]: פטור. ומענייננו לכאורה ראיה ש"איני יודע" הוא כהודאה!

ודוחים: כדאמר [כפי שאמר] רב נחמן בתירוץ לקושיה דומה באותו נושא: מתי חייב הוא לשלם — כגון שיש עסק שבועה ביניהן, שמכיון שחייב להשבע דורשים ממנו להשבע גם על דבר זה, וכיון שאינו יכול להשבע על כך משלם. הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כגון שיש עסק שבועה ביניהן.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] עסק שבועה זה? ומשיבים: כדברי רבא שאמר רבא, אמר לחבירו: מנה לי בידך, והלה, הנתבע אומר: אין לך בידי אלא חמשים שאני בטוח בהם, והשאר, החמישים אחרים, איני יודע. והרי מדין תורה צריך הוא להשבע על השאר, שהריהו מודה מקצת הטענה ומודה במקצת נשבע — מתוך שאינו יכול לישבע שהרי אינו יודע, על כן בעל כורחו ישלם.

ד שנינו במשנה שהמכיר את אבניו לוקח לו את אלה שהוא מכירן, והאחר נוטל כנגדו מן האבנים השבורות, והאבנים הללו עולות לו מן החשבון. סבר [סבור היה] רבא למימר [לומר] שהכוונה היא לפי חשבון השבורות. אלמא [מכאן] כיון שאמר איני יודע, כפי שסכמנו קודם בפירוש הענין ריע טפי [גרוע מצבו יותר] מבחינה הלכתית.

אמר ליה [לו] אביי: אדרבה [להיפך], הא ריע טפי [זה, הצד השני, גרוע יותר]. מדהני ידע, טפי לא ידע [מכיון שאת אלה הוא יודע, מכיר], אם כן תו לית ליה [שוב אין לו] זכות באבנים אחרות, ואידך כולהו [וכל האחרות כולן] דהיאך נינהו [של השני הן]!

אלא אמר אביי: לפי חשבון השלימות, שהשני לוקח כנגדן אבנים שלמות אחרות. שואלים: אי הכי מאי קמהני ליה [אם כן, מה הוא נהנה מרויח מכך] שהוא מכיר את אבניו שלו? ומשיבים: למלבנא רווחא [למלבן מרווח], שהיה המלבן — דפוס הלבנים הללו — רחב יותר במקצת. אי נמי טינא דמעבדא [או גם כן שהיה טין מעובד], שהטיט שממנו עשו את הלבנים מעובד בצורה טובה יותר, ולכן הוא נהנה כשלוקח את הלבנים הללו.

ה משנה הבית והעלייה והיה הדייר בעלייה שוכר הדר בבית זה, ונפחתה (נשברה או נשמטה למטה) העלייה, ואין בעל הבית, המשכיר, רוצה לתקן — הרי בעל העלייה, השוכר, יורד ודר למטה בבית, עד שיתקן לו בעל הבית את העלייה.

ר' יוסי אומר: בבית השייך לשותפים אשר נפחת הגג, התחתון נותן את התקרה עצמה של קורות או אבנים, והעליון את המעזיבה, כיסוי הטיט שעליה.

ו גמרא ושואלים: מה שאמרנו שנפחתה העלייה, בכמה? מהו שיעור של שבירה שיכול בעל העלייה לומר ששוב אינו יכול לגור שם? רב אמר: ברובה, שמואל אמר: בארבעה טפחים כבר נקרא פחות.

ומבארים את טעם הדברים: רב אמר כי נפחתה ברובה, אבל בארבעה — לא. ומדוע — אדם דר חציו למטה וחציו למעלה. כלומר, גם אם חלק מן הדירה נמוך יותר אפשר עוד לדור בדירה. ושמואל אמר בארבעה, מדוע — אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שאמר השוכר בשעת השכירות שהוא לוקח "עלייה זו", הלא אזדא [הלכה, אבדה] זכותו, שהרי עדיין זו היא אותה עלייה. אלא שאמר ליה [לו] "עלייה" סתם, ואולם אם כך אמר ודאי לעלייה שלמה וטובה התכוון ואם כן לוגר ליה אחריתי [שישכור לו בעל הבית עלייה אחרת] לדור בה!

אמר רבא: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שאמר ליה [לו]: "עלייה זו שאני משכיר לך, כי סלקא [כאשר עולה] — סליק בהדה [עלה איתה], וכי נחית [וכאשר יורדת] — חות בהדה [רד איתה] ". ותוהים: אי הכי [אם כך] שפירש ואמר לו מאי למימרא [מה יש לומר כאן]? שהרי היה זה תנאי מפורש!

אלא אמר רב אשי: מדובר באופן שאמר ליה [לו] בלשון זו: "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך", דהא שעביד [שבכך הרי שיעבד] את הבית לעלייה.

וכי הא [וכמו מעשה זה] שאמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מעשה באחד שאמר לחבירו "דלית (ענף גפן) שעל גבי פרסק (עץ אפרסק) זה אני מוכר לך ", ונעקר הפרסק. ובא מעשה לפני ר' חייא ואמר: חייב אתה להעמיד לו פרסק ולהחזיק את ענף הגפן כל זמן שהדלית קיימא [קיימת, עומדת].

ז בעי [שאל] ר' אבא בר ממל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of the house and the upper story belonging to two people, i.e., the lower story was owned by one individual, while the upper story belonged to someone else, that collapsed, the two of them divide the timber and the stones and the earth of the collapsed structure. And the court considers which stones were likely to break, those of the lower or upper story, and gives those broken stones to the one who presumably owned them. If one of them recognized some of his stones he may take them for himself, and they count toward his amount of stones, and the other party takes other stones accordingly. They do not divide the remaining stones equally.

GEMARA: From the fact that the mishna teaches that the court considers which stones were likely to break, it can be understood by inference that the case is one in which it is possible to establish with regard to the stones, by looking at the debris, how the accident occurred: Whether it fell with pressure [ḥavasa], i.e., the lower story collapsed, and the upper story followed, or whether it fell with a blow, i.e., the upper story collapsed, and caused the lower story to follow suit. In the first instance, it is the stones of the lower story that were likely to break, in the latter instance, the stones of the upper story.

The Gemara asks: If that is so, that it is possible to ascertain how the collapse occurred, then why, in the first clause of the mishna, do they divide the stones without taking the circumstances into consideration? Let us see: If the house fell with a blow, it means that the stones of the upper story broke, and the owner of the lower story takes the unbroken stones. And if it fell with pressure, it means that the stones of the lower story broke, and the owner of the upper story takes the unbroken stones.

The Gemara rejects this analysis: No, it is necessary to state the ruling of the mishna in a case when the house collapsed at night, and no one saw how it fell. The Gemara challenges: But in such a case, let them see the stones in the morning to ascertain how the house collapsed. The Gemara answers: The first clause of the mishna is referring to a case where they had cleared away the stones, and consequently there is no way to determine what occurred. The Gemara challenges: But even in such a case, let them see who cleared them away, and let them ask them what happened. The Gemara explains: The ruling of the first clause of the mishna is stated with regard to a case where the general public cleared them away and left, so that they cannot be asked.

The Gemara challenges: But even in such a case, let them see in whose domain the stones are situated. And once this is determined, the halakha will be that the burden of proof rests upon the claimant, i.e., the owner of the stones situated in the other’s domain. The Gemara answers: No, it is necessary to state the ruling of the mishna in a case where the stones are situated in a courtyard that belongs to both of them, or alternatively, if the stones fell into the public domain. And if you wish, say that partners in cases like this are not particular with each other about dividing the courtyard in such a way that the one cannot leave his belongings on the other’s side of the courtyard, and therefore the presence of the stones in the area of the courtyard belonging to one of them does not substantiate a claim for the stones.

§ The mishna teaches: If one of them recognized his stones he may take them. The Gemara asks: And the other, what does he claim? If he says: Yes, they belong to the other, this halakha is obvious, so why would the mishna need to state this? And if he does not say yes, why does the one that recognizes the stones take them? What proof does he have that they are his? Rather, it must be that the other says to him: I don’t know whose stones they are, and consequently, the one who stated a definitive claim is deemed credible.

The Gemara suggests: Shall we say that it is a conclusive refutation of the opinion of Rav Naḥman? As it was stated that the amora’im disagreed about the following case: With regard to one who approaches another and says: I have one hundred dinars in your possession, and the other says: I don’t know, Rav Huna and Rav Yehuda say: The respondent is liable to pay, because he did not deny the claim. Rav Naḥman and Rabbi Yoḥanan say: He is exempt from payment. It appears from the mishna that the response: I don’t know, is tantamount to an admission.

The Gemara refutes this contention: Just as Rav Naḥman says in that context: He is liable to pay only in a case where there is a matter of an oath between them, here too, it is a case where there is a matter of an oath between them. In that case, Rav Naḥman rules that he is liable to pay only if he is already liable to take an oath concerning his denial of part of the claim. Since he does not know if he owes this sum, and he is therefore unable to take the oath he is liable to take, he must pay. In this case as well, the mishna is discussing a case where the one who says he does not know is liable to take an oath.

The Gemara asks: What are the circumstances of a matter of an oath? The Gemara explains: This in accordance with the statement of Rava, as Rava says: One who approaches another and says: I have one hundred dinars in your possession, and the other says: You have in my possession only fifty dinars that I am sure about, and as for the rest, I don’t know. As one who admitted to part of a claim, he is liable, by Torah law, to take an oath that he does not owe the other fifty dinars. Since he cannot take an oath to that effect, as he is unsure if he owes it, he must pay.

§ The mishna teaches: If one of them recognized some of his stones he may take them for himself, and they count toward his amount of stones, and the other party takes other stones accordingly. Rava thought to say that this means they count toward his amount of his broken stones. In other words, the first party takes the unbroken stones he recognized, in place of a similar amount of broken stones, and the other party takes an amount of broken stones correspond-ing to the amount of unbroken stones claimed by the first person. Apparently, since he said: I don’t know, his legal status is worse.

Abaye said to him: On the contrary, this one, the one who recognizes some of his stones, is worse off. He is worse off because since he knows and recognizes these stones, he evidently does not know anything about any more stones, and therefore he has no rights to any more unbroken stones, and all the others are the property of the other party.

Rather, Abaye said that it means they count toward his amount of his unbroken stones. In other words, the first party takes the unbroken stones he recognized, in place of a similar amount of unbroken stones, and the other party takes an amount of unbroken stones corresponding to the amount of unbroken stones claimed by the first person. The Gemara asks: If so, what did the first party gain from recognizing his own stones? The Gemara answers: He gains with regard to bricks from the structure made in a wide brick mold. If his bricks were constructed from a wider mold, he is entitled to these slightly larger ones. Alternatively, if the clay from which his bricks were formed was processed better, he gains by obtaining superior bricks.

MISHNA: If there was a house and an upper story owned by one person, and the upper story was rented out to another, if the floor of the upper story was broken, i.e., it fell in or collapsed, and the owner of the house does not want to repair it, the resident of the upper story can go down and live in the house below until the owner repairs the upper story for him.

Rabbi Yosei says: With regard to a house of two stories owned by two people, i.e., the lower level was owned by one and the upper level by the other, in which the ceiling collapsed; the owner of the lower story provides the ceiling of beams or stones, and the owner of the upper story provides the plaster.

GEMARA: The Gemara asks: In the case of the floor of an upper story that was broken, to what extent did it break? What is the extent of damage that permits the upper resident to say that he is no longer able to live there? Rav says: Most of it was damaged, and Shmuel says: A break of four handbreadths occurred.

The Gemara analyzes their opinions. Rav says: Most of it was damaged, but if the break is only of four handbreadths, this halakha does not apply, since the owner of the upper story can use the lower story to place the item that would normally be placed in the area of the hole, and a person can reside partially on a level below and partially on a level above. In other words, the upper story remains inhabitable even if he must use the lower story to house some of his belongings. And Shmuel says a break of four handbreadths is sufficient for the halakha to apply, since a person cannot reside partially on a level below and partially on a level above.

The Gemara asks: What are the circumstances of the case in the mishna? If the owner said at the time of the rental that he is renting this upper story to the tenant, the tenant has rights only to this upper story, and he has lost the ability to live there. Rather, the owner said to him that he wants to rent an upper story to him, without specifying which one. If so, the renter is certainly entitled to functional living quarters, and the owner must rent him an upper story in a different house belonging to this owner where he can live.

The Gemara answers: Rava says: No, it is necessary to state the ruling of the mishna in a case where the owner said to him: This upper story that I am renting to you, when it is up, i.e., functional, live up there in it, and when it descends, i.e., it is no longer functional, descend with it and live in the lower story. The Gemara asks: If so, what is the purpose of the mishna stating this ruling, as there was an explicit condition to this effect?

The Gemara answers: Rather, Rav Ashi said: This is a case where the owner said to him: I am renting to you this particular upper story, which is on top of this particular house. As by emphasizing that the upper story is above that particular house, the owner thereby rendered the house as liened with regard to the upper story, although he did not explicitly state that the renter will have the right to live in the house were the upper story to become non-functional.

The Gemara adds: And this is in accordance with that which Ravin bar Rav Adda said that Rabbi Yitzḥak said: There was an incident involving one who said to another: I am selling to you the vine that is on top of this peach tree [parsek], and then the peach tree was uprooted. And the incident came before Rabbi Ḥiyya, and he said: You are obligated to erect for him a peach tree to support the vine, as long as the vine exists.

§ Rabbi Abba bar Memel raised a dilemma:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק י'

מתני': שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר. פרש"י ז"ל אע"פ שהאחד גבוה מחבירו ועפרו ואבניו מרובה משל חבירו לפי שאינו ניכר אלו אבנים של עליון ואלו אבנים של תחתון, ורואין אלו אבנים וכו' אם יש שם אבנים שבורות, וכן הא דאמרי' בגמ' אי הכי רישא נמי ליחזו אי בחבטא נפלו וכו' פי' הרב ז"ל רישא נמי אמאי תנא חולקין אי בחבטא נפל יטול העליון (חסר) [ברחוקות ואי] בחבסא נפול יטול העליונות הן שלמות הן שבורות.
והאי פירוש (חסר) [תמיה לי טובא] היכי אפשר לומר שאם ידוע שהעליון יש לו שם אבנים יותר מחבירו שאינו נוטל באבנים (חסר) [ובעפר] יותר מחבירו, ואם מפני שאינו ידוע כמה אבנים יש לו יותר מחבירו יבואו ב"ד וישומו לפי גבהו שהיה גבוה יותר משל חבירו או יבואו עדים ויעידו ואפי' אין שם עדים והלה מודה אם הוא בענין שיתחייב שבועה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כי סיפא ואם אינו ידוע והוא אינו מודה בענין שיהא מחוייב שבועה (חסר) [אין] ראוי לומר בזה אע"פ שהאחד גבוה מחבירו שהרי אינו גבוה בודאי ולא היה התנא צריך לשנות משנתו בזה.
ובגמרא נמי קשיא לי על האי פירושא דה"נ בכולהו נוסחי מכלל דאיכא למיקם עלה דמילתא אי בחבטא נפל אי בחבסא אי הכי רישא נמי אמאי חולקין נחזי אי בחבטא נפל עליאתא מתברא אי בחבסא נפל תחתיאתא מתברא ולפי פרש"י ז"ל א"א לומר כן דרישא לאו בשבורות פסקי' ואין ספק שאין רש"י ז"ל גורס כן אלא כך נראה גרסתו מדבריו, מכלל דאיכא למיקם עלה דמילתא אי בחבטא נפל עליתא מתברא אי בחבסא נפל תחתיאתא מתברא אי הכי רישא נמי אמאי חולקין לי חזי אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל כלומר שיטול זה הרחוקות וזה הקרובות ולא יחלוקו כמו שכתבתי.
והנה הנוסחאות כולן מכחישות זה הפי', ועוד שאין הפי' עצמו נכון שאפי' נפלה בחבטא א"א לידע סכום הלבנים של זה ושל זה ואפי' נפלה כמקל אלא א"כ ידוע כמה היתה גבוה זו מזו וכ"ש אם לא נפל זה כן או אם נפלה בחבסא.
ועוד מצאתי דתניא בתוספתא [פ' י"א] הבית והעליה של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר ד"א בזמן שהיו שניהם שוין אבל אם היה אחד כהן גדול ואחד קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו ורואין את העליונות כאלו הן ראויות להשתבר אלמא כשהיו שניהן שוין עסקי' אלא ה"פ שניהם חולקין בכל ואפי' באבנים בשבורות ובשלמות הואיל ושניהן שוין ואין אומרים בחבטא נפל ועליונות נשברו שמא בחבסא נפל ורואין אלו אבנים הראויות להשתבר, ואקשי' בגמ' כיון דסיפא דמתני' קתני דאיכא למיקם עלה דמילתא דאי בחבטא נפול עליתא מתברא ואי בחבסא נפול תתיאתא מתברא ברישא גמי ליחזי היכי נפול ולוקים עלה דמילתא, ואנקי' דפנינהו בני רשות הרבים ויתבן ברשות הרבים.
ומיהו הא דתניא בתוספ' אבל אם היה אחד מהן גדול ואחד קטן זה נוטל לפי שלו וזה לפי שלו, קשה לי כיון דפנינהו ולא ידעי' היכי נפל אי בחבסא כולהו שבורות דמר ואי בחבטא כולהו דמר א"כ הוה ליה ממון המוטל בספק ודין הוא שיחלוקו אע"פ שזה גדול מזה, שמא מכאן נלמוד שכל ספק שבממון של שנים אע"פ שאפשר כולו לאחד הולכין אחר הממון וחולקין הספק לפי חשבון.
ומצאתי כענין הזה בירושלמי בפ' ד' וה' תני שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הם חולקים והא תני באינן אבנים ונגנבו מחצה לזה הינו אבנים דפרקין דקתני שאם נגנבו מהן חפי' אחד גדול מחבירו מחצה לגדול ומחצה לקטן והיכי קאמרת בשותפין חולקין לפי חשבון, ופריק א"ר סימי אבנים גסות הן וא"א לבנול לצאת ידי (הלה) [כולן] אבל סלטים דקות הן ולית ידע אי מן הדה נסיב ואי מן הדה נסיב, ואם מספק כל חד וחד נוטל לפי כיסו ואין הירושלמי הזה ברור אצלי אלא שנראה ממנו דכל ספק שבממון המעורב משל שנים כיון שאין ההפסד בשל שניהם אלא שנראה כולו בשל אחד אין חולקין אותו (וכאן) לפי ממון, וכאן נמי אי נפל בחבטא או בחבסא לאו מדתרוייהו אתבור אלא כולהו שבורות לחד מינייהו נינהו הילכך [א"א לומר] במאן דאית ליה טפי תלינן פסידא טפי ולפי חשבון שקלי, [אלא צריך שיהיו חולקין בשוה].
ויש לפרש דסיפא דתוספתא לאו אשבורות אלא ה"ק חולקין בין בשבורות בין בשלמות בד"א בזמן ששוין אבל בשאינן שוין נוטל בשלימות לפי שלו ובשבורות רואין הראויות לשבר ואם אין לעמוד עליהן ודאי חולקין בשוה בשבורות, והכי ודאי מסתברא דיניהו דכיון דפסידא דהאי או דהאי וקרוב לזה כזה אין הדעת נותנת לחלוק לפי ממון ולא דמי (חסר) שהיד שולטת ברוב יותר מן המועט.
ויש לי להביא ראיה בענין הזה (חסר) [הא דתנן בפ' ב' של] מס' מעשר שני מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שלקט למעשר שני עד שישלים ואם בלל וחפן לפי חשבון זה הכלל המתלקטין למעשר שני והנבללין לפי חשבון ובודאי הא דקתני רישא במתלקטין למעשר שני מעלה הוא דעבוד למעשר אלא נבללין ונחפנים דקתני לפי חשבון ראיה ללמד דכל פסידא שבממון המתערב לפי חשבון הוא ובלבד שיהא בלול בשעת הפסדו והוא שיהא ההפסד נמי בתערובת כגון גנב סלעים אבל כגון אבנים שהגונב מהן נוטל אחת וחוזר ונוטל שניה מחצה לזה ומחצה לזה הוא כמו שמוזכר בירושלמי למעלה.
ויש שיטה אחרת בירו' במשנת מעשר שני ושם נמי רמזו סברא זו ועולה יפה מ"מ לגבי אבנים שבורות ושלימות נראה הדין כמו שכתבתי למעלה, וכן הטעם הזה נותן דהא אינן נבללין ונחפנין אלא כולא פסידא דמר או דמר ומעתה נובל לומר דמתני' מילתא פסיקא קתני בין בשוין בין בגדול וקטן [וקטן] וקטן חולקים בשבורות ובשלימות מודים הם זה לזה:

ואיבעית אימא שותפין כי האי גוונא לא קפדי אהדדי. פי' כיון דליכא חזקה אלא משום מקומן אין זו חזקה דשוחפין לא קפדי אהדדי למיקנא רשותא דידיה דאפקורי כל חד וחד רשותיה לגבי חבריה להניח שם חפציו הילכך כי יתבן ברשותיה דחד מיניהו לא הוה אידך מוציא מחבירו דברשותא דהאי נמי יתיב דהא לא קפיד עלייהו, כך פרש"י ז"ל.
ור"ח ז"ל כתב עלה שמעי' מינה כה"ג מילתא דידיע לתרי שותפי בשותפותא אע"ג דאיתיה ברשותא דחד מיניהו לא יכול למטען החזקתי דקי"ל שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי וכן נמי גרסי' בפ' השותפין לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, ולא מחוור לפום מאי דכתיבנא דלעולם אימא לך שותף דאחזוק במטלטלי דשותפא אית ליה חזקה ושאני הכא דשמא ושמא הוא דפנינהו בני רשות הרבים וליכא תפוסה כלל ולא חזקת המקום שנמצאו שם שאין מוציאין מרשות זו ומכיון שהם שותפין ולא קפדי אהדדי ואפקורי אפקר חד מיניהו רשותיה לגבי חבריה הוה ליה כסמטא לגבייהו כדפרש"י ז"ל.
ורבינו הגדול כתב כאן ואיבעית אימא שותפין כה"ג לא קפדי אהדדי ואע"ג דפנינהו חד לרשותיה לא הויא חזקה, נוטין דבריו לדברי ר"ח ז"ל אבל מ"מ יפה (חסר) לפי שאיו כאן בגמ' הכרע כדפנינהו חד לרשותיה וטעין בהו וגמר לה מההיא דבפרק השותפין דקאמר לא צריכא דנפל לרשותא דחד מיניהו א"נ דפנינהו חד לרשותיה (מהו דתימא) וקא טעין זבינתהו מינך א"נ מתחלה בניתי הכותל משלי מהו דתימא ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה שהרי זה תופס בהן לעצמו וטוען טענת בריא שהן שלו ואיכא חזקה דממונא גביה קמ"ל דכיון דשותפי נינהו לית להו חזקה אהדדי דכיון דידיע מילתא דשותפותא הוה אע"ג דכי אתיא לידיה דהאי (איכא דהאי) איכא למימר שמא בתורת זביני אתיא לידיה לית ליה חזקה ולא מצי למימר זבנתיהו וכיון דלא מצי למימר הכי לא מצי למימר נמי מעיקרא שלי היתה הואיל והמקום משותף ויכולים לכוף זה את זה לבנות את הכותל באמצע וכ"ש במידי דידיעי בסהדי שהיה של שותפות שאין להם חזקה זה על זה וה"מ הוא דראה אבל לא ראה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך יכול לומר חזרתי ולקחתי ממך, וכך כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל:

הבית והעליה ונפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן. בשכירות הוא כדאוקמוה בגמ' וסיפא דקתני הבית והעליה של שנים שנפלו ואומר בעל העליה וכו' בשותפי. הוא דתרתי בשותפי לא קתני דהא מסיפא שמעת מינה נפחתה עליה וכן סיפא דסיפא דבית הבד נפחת קתני והא דקתני מציעתא נפל חדא דאית בה תרתי קמ"ל דבכלל נפילה פחתה, והא דאפסיק תנא במילי ששותפין ותנא שכירות באמצע משום דדמין מילי אהדדי ושוו דיניה להדדי תננהו הכי ודיני דיני קתני.
ויש שדקדקו בסיפא אמאי בונה הוא את הבית יכפהו לבעל הבית לבנות בשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית מדאמר שעל גבי בית זה אלא סיפא יכפהו לבנות את ביתו, ובירושלמי גרסי' שמענו שאין כופין אותו והתני ר' חייא כופין אותו נימא לא פלגינן מאן דמר כופין באותו שהוא עומד שם ומאן דמר אין כופין באותו שאינו עומד שם, ופירשו בו דהכי קשיה ליה אמאי בונה את הבית משלו ויורד ודר למטה עד שיתן לו יציאותיו, יכפהו לבנות ומוקמי למתני' בשאינו שם כלומר שהלך בע"ה למדינת הים ואין אתה יכול לכופו שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו לבנות בית אלא אם ירצה ירד ויבנה אותו (חסר) [וידור בו. והא דקתני] והוא אינו רוצה לבנות כלומר שלא רצה לבנות והלך לו ואגב שיטפא (חסר) [דרישא תני הכי]:

דהא שעביד בית לעליי' וכי הא דאמר רבין וכו'. וא"ת והא לא דמו אהדדי, דגבי בית ועליי' נפחתה העליי' והבית קיים, ואפילו הכי אמרינן דחייב להעמיד לו, ואילו גבי דלית כה"ג כגון שנעקרה הדלית והפרסק קיים, לא אמרינן שיאכל פירות הפרסק. [בנמוק"י: לא אמרי' שיהא חייב להעמיד לו דליתי] תירץ הרשב"א ז"ל דאנן לא אייתינן לה אלא לומר דלישנא יתירא לאוסופי שמרובא קאתי, ומ"מ הכל לפי מה שהוא ענין, דלגבי פרסק כיון דאיכא לאוקמי יתורא דלישנא שישמיד לו פוסק כל זמן שהדלית קיימת, לא מוקמינן לי' לומר שיאכל פירות הפרסק אם תעקר הדלית, שזה שעבוד גדול הוא ואין לך בלשונו אלא מועט שכשעבודין. אבל כאן שאי אפשר לפרש לשונו דליחייב להעמיד בית כל זמן שהעלי' קיימת, שהרי א"א שתתקיים העליי' אלא בקיומו של בית, משום הכי אמרי' דעל כרחן בית שעבד לי' לעלי' דאי נחתא ליחות (בחדא) [בהדה].
עוד כתב ז"ל שדומין הן לגמרי, דמתניתין נמי תחתון נתקלקל דהיינו תקרה של בית שהוא תחתונה של עליי', הלכך כי היכי דאמרי' גבי פרסק שחייב להעמיד תחתון כל זמן שעליון קיים, ה"נ במתני' צריך להעמיד בית כ"ז שעליון דהיינו עלי' קיים. וכתב הוא ז"ל שלפי לשון ראשון אפי' נפלו כותלי עלי' ותקרת בית קיימת, חייב להעמיד לו עלי'. ולפי לשון שני דוקא בשנפחת התקרה בלבד, אבל אלו נפל אף כותלי העלי' לא מחייב [ל' חי' הר"ן].

הבית והעליה וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על זה הפרק שענינו הוא במי שהבית לאחד ועלייה לאחר שאירע מחלקת בין שניהם וכן ביארנו על פרק זה שהוא ממין המסכתא השלישית ר"ל בבא בתרא אלא שהונח מקומו הנה מצד מה שנתגלגל בו מענין שכר שכיר והוא משנת השוכר את הפועל ומ"מ רבו מעניני המסכתא השלישית ורוב הפרק יסוב על חמשה ענינים הראשון במחלוקות הבאים מצד בית ועליה שנפלו שניהם או אחד מהם והדומה לזה השני במחלוקות הבאים מצד שנפל מתחומו של זה לרשות הרבים או לרשות שכנו והמפולת מזיק על איזה צד חייב בהזיקו ועל איזה צד פטור השלישי בפרעון שכר שכיר אם יכול לפרעו במה שירצה אם דוקא דמים שהתנה הרביעי על איזה צד משתמש ברשות הרבים אע"פ שמגיע היזק מתשמישו לבני רשות הרבים החמישי רשות המספק לשנים אם של זה אם של זה וצמחו בו צמחים איזה מהם זוכה באותם הצמחים זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הבית והעליה של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר ורואים אלו אבנים ראויין להשתבר היה אחד מהם מכיר מקצת אבניו נוטלן ועולות לו מן החשבון אמר הר"ם כשיוכל להביא ראיה מענין הנפילה מה שהוא לבעל הבית ומה שהוא לבעל עליה נעשה על פי אותה ראיה ואם לא נדע חולקין ומה שאמר נוטלן ועולות לו הוא כשיודה לו בעליו במקצת מה שטען ויאמר לו במקצת איני יודע על העיקר שביארנו לך בזאת המסכתא שכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם:

אמר המאירי הבית והעליה של שנים שנפלו וכו' לפי מה שיתבאר בגמרא משנה זו כוללת שלשה דינין האחד שנפלו הבית והעליה ולא נודע חלק זה היכן וחלק זה היכן כגון שנפל בלילה ובני רשות הרבים פנו את הכל ועל זה נאמר שחולקים בעצים ובאבנים ועפר וחולקין בין מה שימצא שלם בין מה שימצא שבור השני שניכר מן המפולת חלקו של זה היכן וחלקו של זה היכן כגון שאם נפל דרך חבסא כגון שנחבס התחתון ונפל העליון עליו הרי הדבר ניכר שהתחתונות לבעל הבית והעליונות לבעל העליה ואם נפל דרך חבטה כגון שנפל דרך רחב רשות הרבים הדבר ניכר שהחיצונות לעליון והפנימיות לתחתון וכל שכיוצא בזה חולקין על הדרך שנכר בה חלק זה למי ואם נשתירו קצתן רואין באיזה חלק הם ונוטלין הראוי להן לחלקו וכגון שנפל ביום ונודע דרך הנפילה היאך היה ואם נפל בלילה כגון שלא פנו וראו הדבר מצד עמידת העצים והאבנים או שפנו אותם ומ"מ המפנים העידו על תכן עמידתם השלישי שלא נכר מצד המפולת על הדרך שביארנו אלא שקצתן נכרות מצד איכותם שבחלקו של אחד מהם היו והרי זה נוטל אותן הנכרות בחלקו ואע"פ שהם יפות מן האחרות ועולות לו לחשבון ופירשו בגמרא לפי חשבון שלמות ר"ל שהאחד נוטל כנגדן שלמות אע"פ שאינו מכירן והשאר חולקין בשוה ונמצא שלא הועילה לו הכרתו אלא מחמת יופי או מחמת רוחב או גודל ומשנה זו אתה צריך לפרשה בשהיו הבנינים והתקראות שוים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

שאלו בגמרא על משנה זו שנראה אבנים ועצים אלו ברשות מי הם ויעשה האחר תובע ומוציא מחברו ותרצוה בשני פנים האחת שהיו ברשות אמצעי לשניהם ר"ל או של שניהם או שאינה לאחד מהם והשנית שאפי' היו ברשות אחד מהם אין לו בהן חזקה ולשון הגמרא בזה שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי:

למדנו מכאן שכל דבר הנודע לשני שותפין אע"פ שיוצא עכשו מרשותו של אחד מהם אין הדבר יוצא מחזקת חברו שהשותפין אינן קפדין זה על זה והרי הוא כאלו היה ברשות שניהם ולא סוף דבר בשהייה מועטת כזאת אלא אפילו בשהייה מרובה כמו שכתבנו בבתרא פרק ראשון:

וגדולי המפרשים מוסיפין לומר בה שלא סוף דבר במה שנודע לשניהם שוה בשוה אלא כל שנודע שנשתתפו שניהם בה כגון שראו שזה הביא מעות מכאן וזה מעות מכאן וצירפום ולקחו ולא ידעו כמה מזה וכמה מזה ולאחר ימים יצא המקח מתחת ידו של אחד ואמר שני שלישים שלי ושליש לחברי אינו נאמן והרי היא בחזקת שניהם וראייתם משמועה זו שלא נעשית שתפות זו עד שעת נפילה שנתערבו ולא נודע כמה לזה וכמה לזה ומסתמא הואיל ונודע שתופם אין משגיחין על שלא נתברר כמה לזה וכמה לזה ומ"מ אין כאן ראיה שכבר פירשנוה בשהבנינים שוים הא מ"מ דברים אלו דוקא שאין השותף יכול לטעון לא היו דברים מעולם או החזרתים לך כגון שנראה עכשו תחת ידו ובבבא בתרא יתבארו מזה קצת דברים בע"ה:

מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים דינרין והשאר איני יודע הרי הוא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע וכל מחוייב שבועה שאין יכול לישבע משלם:

המשנה השניה ואינה ממין החלק הראשון אלא ממחלוקת הבאה משוכר למשכיר הבית והעליה ונפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העליה ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון את המעזיבה אמר הר"ם משנה זו מדברת במי שהשכיר עליה ואמר לשוכר עליה על גבי הבית אני משכיר לך ולפיכך יורד ודר עמו בבית אבל אם אמר לו עליה זו ולא זכר בית חייב לתקן ואם אמר לו עליה סתם חייב להשכיר לו עליה על דרך מה שקדם בשכירות הבהמות ומחלוקת ר' יוסי וחכמים במעזבה והוא הטיט והעפר שטחין על התקרה ר' יוסי אומר מעזבה להשוות הגומא היא ולפיכך בעל העליה נותן את המעזבה וחכמים אומרים המעזבה נעשית לחזוק התקרה ולפיכך חייב בעל הבית לבנותו ואם אינו רוצה הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו את כל יציאותיו:

אמר המאירי והוא שמשנה זו אע"פ ששנה בו הבית והעליה של שנים פירושה שכלה לאחד והשכיר את העליה לאחר ונפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן לו ומתוך כך יש שאין גורסין בה של שנים ופירשו בגמרא שאמר לו עליה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך ומאחר שהזכיר לו שעל גבי בית זה כונתו היתה לשעבד לו את הבית ומאחר שנפחתה העליה או יתקן לו או שוכר זה יורד ודר למטה בבית עד שיתקן לו את העליה אבל אם אמר לו עליה זו אני משכיר לך ואינו מזכיר לו שעל גבי בית זה כל שנפלה העליה נפל אזדא ר"ל שאינו חייב לו בכלום והלה מחשב במה שדר בה ונותן והולך לו ואם אמר עליה סתם חייב להשכיר לו עליה אחרת ובא ר' יוסי לומר שאין התחתון חייב לתקן לו אלא תקרה אבל מעזבה והוא הטיט בעל העליה חייב בו ואין הלכה כדבריו אלא המשכיר חייב לתקן הכל שהמעזבה חזוק התקרה הוא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פחת זה שאמרו במשנה שהמשכיר חייב לתקן לא סוף דבר בנפחתה כלה או רובה אלא אף שלא נפחתה אלא בארבעה טפחים שכל שנפחת בארבעה טפחים פחת הוא ואע"פ שיכול לסתמו בכלי כגון תיבה או ערבה וכיוצא בהם אין אדם דר כדרך שיהא מקצת תשמישו בנמוך ומקצתו בגבוה:

זה שביארנו במשנה שכל שהזכיר את הבית בשכירות העליה ר"ל שאמר לו עליה שעל גבי בית זה אני משכיר לך משעבד הוא את הבית לעליה והרי זה יושב בו ודר בו עד שיתקן את העליה כך הדין בכל הדומה לזה מעשה באחד שאמר לחברו דלית שעל גבי אפרסק זה אני משכיר לך ונעקר פרסק ממקומו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת או אילן אחר שתהא הגפן מודלית עליו וכן כל כיוצא בזה:

זה שביארנו שהשוכר את העליה יושב ודר בבית פירושו עם בעל הבית לא שיוציא בעל הבית משם וידור הוא בביתו שאף הוא אומר לו לא השכרתי על דעת זה ר"ל שתוציאני ותדור במקומי ואפילו יש למשכיר בית במקום אחר ומ"מ דר הוא עמו ומשתמש דרך פתחו ואינו כופהו ליכנס דרך פתח העליה ולעלות שם ולירד מעליה לבית היו שתי עליות זו על גב זו ונפחתה העליונה דר בתחתונה נפחתה התחתונה הדבר בספק אם דר בעליונה או בבית ומעתה אם תבע לדין את חברו לשתפו בדירת הבית אין מזכין לו מן הדין ואם קפץ ונכנס אין מוציאין אותו ויש חולקין לומר הואיל וקרקע בחזקת בעליה עומדת יד שוכר על התחתונה:

אע"פ שביארנו ענין משנה זו בשוכר ומשכיר גדולי המפרשים נוטים לומר שיש לה מקום אף בחלוקת אחים ושותפין שנפל הבית לחלקו של זה ועליה לחלקו של זה ויש מוסיפין בה אף במקח שבחלוקה בעל העליה אומר כשם שמסרתי לך מקום בר קיימא כך אני רוצה ממך ובמקח אומר לו שעל מנת כן לקח הואיל והוזכר שם עליה שעל גבי בית זה ומ"מ יראה שדוקא שלקח מבעל הבית שאילו מאחר היאך בידו לשעבד את הבית אלא שמ"מ אפשר שכך זכה בו מכח הראשונים והוא בא מכחם ולא עוד אלא שאף הוא אומר לדעת גדולי המפרשים עלייתי נעשית גג לביתך ומ"מ לגג אתה צריך ואם לא כן גג העליון בידי לסלקו ואין בידך להחזירו ומשנת בית הבד וגינה עליו כעין זו היא שנויה ופירשוה חכמי הצרפתים בחלוקת אחים:

זה שהביאו בגמרא ענין דלית ופרסק לדמיון בית ועליה שבמשנתנו יש לתמוה והיאך ענין זה דומה למשנתנו שהרי דלית במקום עליה ובית במקום פרסק ואלו נחבס הבית אין בעל הבית חייב ואין כאן שעבוד לבעל עליה על בעל הבית ואם כן כשנשבר הפרסק מה שעבוד לבעל הדלית עליו ומתוך כך פירשו גדולי הצרפתים כן חייב אתה להעמיד לו פרסק להפקיע ממנו היזק הבא מצד סאין לדלית זה סמוכות או שתנכה לו משכירותו כשיעור היזקו ואף זו אינה מספקת שהרי לא אמרו כאן שדיו בנכוי השכירות ומ"מ בדלית הואיל ופרסק זה אמר לו אין ספק שאין חייב להעמיד לו סמוכות אבל הדמיון מ"מ אינו נופל בה כהוגן:

היכי דמי אי דאמר לי' עליי' זו כו' מה דקשיא לי במה"ק דמהכא משמע דדוקא במשכיר עלייתו ונפחתה חייב לתקנה המשכיר שהוא בעל העליי' אבל בית דחד ועלייה דחד נופחתה העליי' בעל העלייה מתקן עלייתו. והכי נמי מוכח לקמן דאמרי' הנהו בי תרי חד דייר עילאי וחד דייר תתאי כו' שעל בעל עליי' לתקן עלייתו ולקמן תנינן הבית והעליי' של שנים שנפלו כו' ומוכח מהתם שעל בעל הבית מוטל לתקן העלייה שהוא תקרת ביתו ובעל עליי' דורס עליה. נ"ל לתרץ דודאי בתחלת בנינם בעה"ב שהוא התחתון חייב לתקן את העליי' מפני שהוא תקרת ביתו והיאך יהי' ביתו מתוקן אם לא יקרה אותו הילכך הוא חייב לתקן העלייה והעליון הוא דורס עליו משום דביתא לעליי' משתעבד וה"ה נמי אם היו בנוים ונפלו הבית והעליי' כל הכתלים שצריך לבנות ביתו כבתחלה בעל הבית חייב לתקן העליי' משום שהיא תקרת ביתו. אבל אחרי שבנה ביתו ותיקן העליי' שהיא תקרת ביתו ובעל העליה דורס עלי' ומשתמש עלי' משום דביתא לעליי' משתעבד ומחמת שימושו ודריסתו נפחתה העליי' וכותלי הבית קיימין אין על בעל הבית לתקן העלייה מפני שהיא אומר לו אתה דורס עליו ומשתמש עלי' ומקלקל התקרה ואני צריך לתקנה לך אין זה דין. אלא בעל העליי' חייב לתקנה שהיא דורס עלי' ומשתמש עלי' ומש"ה כשנפלו לגמרי אמרי' שבעל הבית מתקן העליי' אבל כשהבית והעליי' כותליהן קיימין ונפחתה העליי' אין בעל הבית חייב לתקנה אלא בעל העליי' ומתני' דתנן הבית והעלייה ונפחתה העליי' והכתלים הם קיימים ומחייב לבעה"ב לבנות העליי' מוקמי' לה בשוכר ומשכיר שגם העלייה של משכיר אבל אילו היה בית דחד ועלייה דחד היה בעל עליי' חייב לתקן עלייתו ובהנהו בי תרי נמי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי מפני שהעלייה שלו חייב העליון לתקנה ותו לא קשיא ולא מידי :

בד"ה וליחזי ברשות כו' ועוד דהתם פריך מתוך הסוגיא כו' עכ"ל כצ"ל וע"ש בתוס' בד"ה לפיכך אם נפל כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה לוגר ליה אחריתי כו' ולמה אנו כופין את המשכיר לקולטו כו' עכ"ל ולא ניחא ליה לפרושי לאידך גיסא דלוגר ליה אחריתי שיהיה דר לבד וכדמעיקרא ולמה כופין אותו לדור עם הבעל הבית דהא לא פסיקא לן שיהיה דר לבדו דמיבעיא לן בסמוך א"ד שניהם דרין כו' וק"ל:

רש"י בד"ה שניהן חולקין הכל לפי הגבוה לפי שהאחד כו' כצ"ל:

גמרא ואי לא אמר אין. פי' אלא אמר משקר אתה באמרך שאתה מכירם כגון שא"ל כי בשעה שבנהו אבינו לא היית בעיר ולא הכרתם מעולם:

גמ' שם ה"נ כגון שיש עסק שבועה ביניהם. ופי' הרי"ף והרא"ש דא"ל חמשין מינייהו אית לך ואידך חמשין ל"י יש לעיין דלכאורה אף דאמר על כולם ל"י מ"מ גם לפ"ד הדין הוא דיחלוקו וה"ל כמו מודה במקצת מר"ח קמייתא ותנא תונא דריש מכלתין ועיין ש"ך סימן ע"ה סקי"ט וסימן פ"ז סקי"ב וי"ג ואולי לזה כוון רש"י במה ששינה לישנא דגמרא שלפנינו כגון ללישנא דכיון ויש לדבר בזה אלא שאכמ"ל:

גמ' שם מדהני ידע טפי לא ידע. כצ"ל:

גמ' שם מעשה כו' דלית זו שע"ג פרסק זה כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורמב"ם ושו"ע ובמקום אני מוכר לך שם וכן ברא"ש הגי' אני משכיר לך:

ד"ה רואים. שאם נחבט הבית מיסודו כו'. לכאורה נראה להגיה שאם נחבס כו':

רש"י ד"ה לחשבון שבורות. שכנגדו נוטל כו'. כצ"ל וכן בדבור הסמוך וכ"ה בנ"י:

רש"י ד"ה אבל בד' לא. וכנגדו יתן כלי אחד כגון כו'. כצ"ל:

(קטז ב) היכי דמי עסק שבועה כדרבא וכו' אין לך בידי אלא חמשים וכו'.—עי' רש"י. והנה ודאי דהכא הילך הוא משום דנפלו בחצר של שניהם או משום דשותפין לא קפדי אהדדי. ולפ"ז סוגיא דהכא כמ"ד הילך חייב. ונראה שמטעם זה פסק בספר חפץ דהילך חייב (עי' לעיל ד א תוס' ד"ה ורב). אבל הרמב"ם שפסק (הל' טוען פ"א ה"ג) דהילך פטור, באמת השמיט הדין דהכא, שאם היה אחד מהן מכיר וכו' מאחר שאין זה כפי ההלכה. אבל צ"ע על הרי"ף והרא"ש והטור שפסקו הילך פטור, ומ"מ העתיקו גם סוגיא דהכא.

מתני' הבית והעלייה של שנים. כגון שני אחים שחלקו אחד נטל בית ואחד נטל עלייה שעל גביו והאבנים של חומת הבית מן תקרת הבית התחתונה שהיא קרקעיתה של עלייה ולמעלה של עליון והימנה ולמטה של תחתון: שניהם חולקים. הכל לפי הגבוה שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקים לפי שאין ניכר איזו אבנים של עליון ואיזו אבנים של תחתון: רואים אלו אבנים ראויות להשתבר. אם יש אבנים שבורות של לבינים זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אלו אבנים ראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבט הבית מיסודו ונפל תחתיו החומה במקומה יש לדעת שהתחתונות נשברו ולכך נפלה הבית ואם נחבט הכותל להלן כמקל שהיה עומד זקוף ונפל שהעליונות של כותל נפלו להלן ממנו הרבה אז העליונות נשברו שנפלו מגובה רב והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך: מקצת אבניו. והן שלימות: ועולות לו מן החשבון. שחבירו יקח אחרות כנגדן ובגמרא מפרש מאי יטול כנגדן שלימות או שבורות: גמ' מכלל דאיכא למיקם עליה. דמפולת זו היאך נפלה: אי בחבסא נפלה. ותתאה איתבור כדפרישית: אי בחבטא נפול. כחבטת מקל ועלייתא איתבור: אי הכי. דאיכא למיקם עלייהו: רישא אמאי תנא חולקין. יטול העליון הרחוקות אם בחבטא נפול ואם בחבסא נפול יטול העליונות הן שלימות והן שבורות: לא קפדי אהדדי. למיקני רשותא דידיה דאפקורי מפקר ליה כל חד רשותיה לגבי חבריה להניח שם חפציו הלכך כי נמי יתבן ברשות דחד מינייהו לא הוי אידך מוציא דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאושליה דוכתא: דאמר איני יודע. ברי ושמא ברי עדיף: חייב לשלם. דברי עדיף: פטור מלשלם. אוקי ממונא בחזקת מריה וצריך לישבע שאינו יודע: עסק שבועה וכו'. והכא נמי כיון דמודה במקצת ואמר איני יודע במקצת דחייב שבועה דאורייתא משום הודאה במקצת: לחשבון שבורות. (שכנגדן) נוטל שבורות כנגדן וזה יטול את אלו לפי החשבון: לחשבון שלימות. (שכנגדן) אף הוא יטול שלימות כנגדן: למלבנא רווחא. יש לבינים העשויות כמלבן שהוא רחב מחבירו: א''נ לטינא דמעבדא. יש טיט שעושין ממנו לבינים שמעובד ומגובל יפה מחבירו: מתני' הבית והעלייה: ונפחתה העלייה גרס ולא גרס הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא: ואין בעל הבית. משכיר: מעזיבה. טיח של טיט שנותנין על התקרה שקורין אשטרי''ך ודומה לו במקרא ויעזבו (את) ירושלים בספר עזרא (נחמיה ג') ובגמרא מפרש פלוגתייהו: גמ' אבל בארבעה לא. שאינו מחוסר אלא מקום הנחת כלי אחד וכנגדו יתן כלי אחר כגון תיבה או עריבה למטה וכשירצה להשתמש בו ישתמש: חציו למטה. כלומר מקצת תשמישו למטה ומקצת תשמישו למעלה: בארבעה. כיון שנפחתה בארבעה יורד ודר בבית לגמרי ולא כפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה: אזדא. מזלו גרם לו: לוגר לו אחריתי. אם יש לו ולמה אנו כופין את המשכיר לקולטו עמו בבית: כי סלקא. בעודה קיימת: וכי נחתא. אם תפחות נחית בהדה גור בבית: דשעביד הבית לגבי עלייה. דאי לא שעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה והא קא חזי ליה דעלייה זו קאמר ליה: דלית. גפן מודלית שקורין פליד''א: פרסקא. אילן שפירותיו אפרסקין:

הבית והעלייה: וליחזי ברשות דמאן קיימי כו'. וא''ת דהכא פשיטא ליה דאיירי בנפל לרשות דחד מינייהו שכן רגילות הוא שאינו נופל בצמצום בשוה ובריש בבא בתרא (דף ד.) פריך פשיטא דאם נפל הכותל דהוי של שניהם ומשני לא צריכא דנפל לרשות דחד וי''ל משום דאוקי לה הכא דמונחים בשל זה כמו בשל זה פריך התם פשיטא דהוה משמע ליה לאוקמיה דומיא דהכא שנשנית לפניה בסמוך ועוד דהתם פריך מתוך הסוגיא דשפיר פריך פשיטא: לימא תיהוי תיובתא דר''נ. דאמר פטור ואע''ג דטעמא דר''נ משום דאוקי ממונא בחזקת מריה והכא אוקימנא דקיימי ברה''ר או בחצר שאינה של שניהם שאין האחד מוחזק יותר מחבירו מ''מ בהכי חשיב מוחזק שאנו יודעין שהחצי שלו לכך פריך שפיר ועוד דבפ' השואל (לעיל דף צח: ושם) פירש דכל ממון המוטל בספק חשיב כאילו שניהם מוחזקים בו: סבר רבא למימר לפי חשבון שבורות. נראה לר''י שר''ל לפי חשבון שבורות ושלימות כמו שהן מעורבות שם במקום שנפלו דמה סברא הוא לומר שיברור ולא יקח כי אם שבורות דוקא כנגדו: הבית והעלייה של שנים. בקונט' לא גרס של שנים ולר''ת נראה דאע''ג דמוקי לה בגמ' בשוכר ומשכיר מ''מ שייך למיתני של שנים כיון דקתני בה בעל הבית ובעל עלייה ובגמרא דמוקי לה בשוכר ומשכיר משום דבאחין שחלקו אין על התחתון לבנות תקרה אבל קשה אי אין עליו לבנות מאי קאמר בגמר' תחתון שבא לסכך בארזים שומעין לו למה בא לסכך כיון דאין מוטל עליו דבאחין שחלקו מיירי: אי דא''ל עלייה זו ונפל אזדא ליה. ויתן לו שכרו שכבר דר שאם דר חצי יתן חצי כדאמר בהאומנין (לעיל דף עט.) גבי שוכר את החמור ומת לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ושם [ד''ה ואם] פירשתי אמאי לא אמר הכא ובסוף השואל (לעיל דף קג.) גבי המשכיר בית לחבירו ונפל אם יש בדמים ליקח יקח ולשכור ישכור כדאמר גבי חמור:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד