בבא מציעא קיא ע"א

וְזֶה לְפִי שֶׁאֵין פְּעוּלָּתוֹ אֶצְלוֹ הֵיכִי דָמֵי אִי דַּאֲמַר לְהוּ שְׂכַרְכֶם עָלַי שְׂכָרוֹ עָלָיו הוּא דְּתַנְיָא הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלּוֹ וְהֶרְאָהוּ בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת מַה שֶּׁהֶהֱנָה אוֹתוֹ
לָא צְרִיכָא דַּאֲמַר לְהוּ שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת
יְהוּדָה בַּר מָרִימָר אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ זִיל אֱגוֹר לִי פּוֹעֲלִים וְאֵימָא לְהוּ שְׂכַרְכֶם עַל בַּעַל הַבַּיִת מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא אָגְרִי לַהֲדָדֵי
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הָנֵי שׁוּקָאֵי דְּסוּרָא לָא עָבְרִי מִשּׁוּם בַּל תָּלִין מִידָּע יָדְעִי דְּעַל יוֹמָא דְשׁוּקָא סְמִיכִי אֲבָל מִשּׁוּם בַּל תְּשַׁהֶא וַדַּאי עוֹבֵר
שְׂכִיר שָׁעוֹת גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם אָמַר רַב שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם וּשְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם
תְּנַן שְׂכִיר שָׁעוֹת גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם תְּיוּבְתָּא דְּרַב אָמַר לְךָ רַב לִצְדָדִין קָתָנֵי שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה
תְּנַן הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת שְׂכִיר חֹדֶשׁ שְׂכִיר שָׁנָה שְׂכִיר שָׁבוּעַ יוֹצֵא בַּיּוֹם גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם יוֹצֵא בַּלַּיְלָה גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם
אָמַר לְךָ רַב תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּיוֹם גּוֹבֶה כׇּל הַיּוֹם שְׂכִיר שָׁעוֹת דְּלַיְלָה גּוֹבֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְכׇל הַיּוֹם
מִכָּאן אָמְרוּ כׇּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת הַלָּלוּ וַעֲשֵׂה מִשּׁוּם בַּל תַּעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וּמִשּׁוּם בַּל תִּגְזֹל וּמִשּׁוּם בַּל תַּעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וּמִשּׁוּם בַּל תָּלִין וּמִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ וּמִשּׁוּם לֹא תָבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ
הָנֵי דְּאִיכָּא בִּימָמָא לֵיכָּא בְּלֵילְיָא דְּאִיכָּא בְּלֵילְיָא לֵיכָּא בִּימָמָא אָמַר רַב חִסְדָּא שֵׁם שְׂכִירוּת בְּעָלְמָא
אֵיזֶה הוּא עוֹשֶׁק וְאֵיזֶהוּ גָּזֵל אָמַר רַב חִסְדָּא לֵךְ וָשׁוּב לֵךְ וָשׁוּב זֶה הוּא עוֹשֶׁק יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְאֵינִי נוֹתֵן לְךָ זֶה הוּא גָּזֵל
מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת אֵיזֶהוּ עוֹשֶׁק שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה קׇרְבָּן דּוּמְיָא דְּפִקָּדוֹן דְּקָא כָפַר לֵיהּ מָמוֹנָא אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת נְתַתִּיו לָךְ זֶהוּ עוֹשֶׁק יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְאֵינִי נוֹתֵן לָךְ זֶה הוּא גָּזֵל
מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי אֵיזֶה הוּא גָּזֵל שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה קׇרְבָּן דּוּמְיָא דְּפִקָּדוֹן בָּעֵינַן דְּקָא כָפַר לֵיהּ מָמוֹנָא אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם זֶה הוּא עוֹשֶׁק נְתַתִּיו לָךְ זֶה הוּא גָּזֵל
וּלְרַב שֵׁשֶׁת מַאי שְׁנָא עוֹשֶׁק דְּקַשְׁיָא לֵיהּ וּמַאי שְׁנָא גָּזֵל דְּלָא קַשְׁיָא לֵיהּ אָמַר לָךְ גָּזֵל דְּגַזְלֵיהּ וַהֲדַר כַּפְרֵיהּ
אִי הָכִי אֲפִילּוּ עוֹשֶׁק נָמֵי דַּהֲדַר כַּפְרֵיהּ הָכִי הַשְׁתָּא בִּשְׁלָמָא הָתָם כְּתִיב אוֹ בְגָזֵל מִכְּלָל דְּאוֹדִי לֵיהּ מֵעִיקָּרָא אֲבָל גַּבֵּי עוֹשֶׁק מִי כְּתִיב אוֹ בְעוֹשֶׁק אוֹ עָשַׁק כְּתִיב שֶׁעֲשָׁקוֹ כְּבָר
רָבָא אָמַר זֶה הוּא עוֹשֶׁק זֶהוּ גָּזֵל וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין
מַתְנִי' אֶחָד שְׂכַר אָדָם וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ לֹא תְּבָעוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שׁוּלְחָנִי אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו
שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל עָבַר זְמַנּוֹ אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל
גֵּר תּוֹשָׁב יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִּתֵּן שְׂכָרוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם לֹא תָלִין פְּעוּלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר
גְּמָ' מַנִּי מַתְנִיתִין לָא תַּנָּא קַמָּא דְּמֵאַחֶיךָ וְלָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַאי הִיא דְּתַנְיָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - א

וזה, שלוחו ששכרם אינו עובר, לפי שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך", להוציא מי שאין פעולתו אצלו. ^[176]

והוינן בה: היכי דמי? אי מיירי דאמר להו השוכר: בואו ועבדו אצל פלוני, ושכרכם עלי.

אין זה יתכן שהשוכר אינו עובר, שהרי קיימא לן, שכרו של הפועל עליו של השוכר הוא! ואם לא יקבלו את שכרם מהבעל הבית בזמנו, עובר השוכר ב"לא תלין".

דתניא, השוכר את הפועל כדי לעשות, לעבוד, בשלו. והראהו, נתן לו לעבוד בשל חבירו, הרי הפועל נחשב כשכיר של זה ששכר אותו לעבוד, והשוכר נותן לו שכרו משלם.

ואם נשתהה מלשלם את שכר השכיר בזמנו, הוא עובר עליו.

והשוכר לאחר ששילם לפועל מכיסו, הרי הוא חוזר ונוטל מבעל הבית את דמי מה שההנה אותו, בכך שהראה לפועל לעבוד אצלו.

ומוכח, כי מי שמקבל על עצמו את שכר הפועלים, הוא זה שעובר בבל תלין, גם אם לא עבדו אצלו. ואם כן, לא יתכן לומר שהשליח ששכר פועלים אינו עובר בבל תלין לפי שאין פעולתם אצלו.

אלא, לא צריכא, דאמר להו השליח: עבדו אצל פלוני, ושכרכם על בעל הבית. ^[177]

ובאופן שכזה אמרינן, אם לא שילם להם בעל הבית את שכרם בזמנו, בעל הבית אינו עובר משום שהוא לא שכרם, ואילו השליח אינו עובר משום שמלכתחילה לא קיבל על עצמו לשלם להם, וגם אין פעולתם אצלו.

ומביאה עתה הגמרא שהיו אמוראים שנהגו לשכור פועלים על ידי שליח, כדי שלא יכשלו באיסור הלנת שכר שכיר.

יהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה, שמשו: זיל אגיר לי, שכור עבורי פועלים, ואימא להו, הריני שוכרכם ושכרכם על בעל הבית. ועשה את, כדי שאם ישכח וישהה את שכרם, לא יעבור איסור, לא הוא ולא שלוחו.

וכן מרימר ומר זוטרא הוו אגרי, שוכרים פועלים, להדדי, זה בשליחותו של זה, כדי שלא יבואו להיכשל באיסור הלנת שכר שכיר.

אמר רבה בר רב הונא: הני סוחרים בשוקאי דסורא, השוכרים פועלים ואין משלמים להם את שכרן עד שירוויחו השוכרים מעות ביום השוק, לא עברי משום "בל תלין", משום שמלכתחילה הפועלים מידע ידעי, דהסוחרים, על יומא דשוקא סמיכי, שבו יהיה להם מעות, ואז ישלמו לפועלים את שכרם. ^[178]

אבל מיום השוק ואילך, אם לא ישלמו לפועלים את שכרם, הרי אף על פי שאינם עוברים בבל תלין, שהרי כבר עבר הלילה הראשון, בכל זאת, משום בל תשהא, ודאי עוברים.

שנינו במשנה: שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום:

אמר רב: שכיר הנשכר למספר שעות דיום, ויצא באמצע היום, גובה כל היום עד השקיעה.

שכיר הנשכר למספר שעות דלילה, ויוצא באמצע הלילה, גובה כל הלילה עד הנץ החמה.

ושמואל אמר: שכיר שעות דיום שיצא באמצע היום, גובה כל היום עד השקיעה, כדעת רב.

ושכיר שעות דלילה שיצא באמצע הלילה, גובה כל הלילה וכל היום שאחריו, לפי שהיום הולך אחר הלילה, ואינו עובר אלא משקיעת החמה. ^[179]

ומקשה הגמרא על רב ממשנתנו, דהא תנן: שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום.

בשלמא לשמואל, הסובר ששכיר שעות המסיים מלאכתו באמצע הלילה, גובה כל הלילה וכל היום, הוא מעמיד את המשנה בשכיר שעות דלילה.

אלא לרב, דאמר שכיר שעות של לילה גובה בלילה, ושל יום גובה באותו היום, האיך קתני במשנתנו שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום.

תיובתא דרב! אמר לך רב, משנתנו, לצדדין קתני, בשני מקרים שונים היא מדברת, והכי קאמר: שכיר שעות, פעמים שגובה ביום, ופעמים שגובה בלילה. אם הוא שכיר שעות דיום, גובה כל היום. ואם הוא שכיר שעות דלילה, גובה כל הלילה. ^[180]

ושוב מקשה הגמרא לדברי רב ממשנתנו, דהא תנן: פועל שהיה שכיר שבת, שבעה ימים, או שכיר חדש או שכיר שנה או שכיר שבוע, לשבע שנים, בכולן אם סיים את מלאכתו ויוצא באמצע היום, גובה כל אותו היום, ואם יוצא באמצע הלילה, גובה כל הלילה וכל היום. וקשה לרב, דאמר שכיר שעות דלילה גובה כל אותו הלילה.

אמר לך רב, תנאי היא!

דין שכיר שעות דלילה, הוא מחלוקת תנאים.

דתניא, שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה, דברי רבי יהודה. [ורב סבר כמוהו].

רבי שמעון אומר: שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום.

[ושמואל סבר כרבי שמעון].

מכאן אמרו: ^[181] כל הכובש שכר שכיר, שאינו משלם שכרו בזמנו, עובר בחמשה שמות של לאוין, ועשה הללו:

משום [ויקרא יט] "בל תעשוק את ריעך", ומשום "בל תגזול", ומשום "בל תעשוק שכיר עני", ^[182] ומשום "בל תלין", ומשום "ביומו תתן שכרו", ומשום "לא תבא עליו ה שמש".

והוינן בה: הרי הני לאווין דאיכא בשכיר דיממא, "לא תלין פעולת שכיר", ליכא בשכיר דליליא.

כמו כן, אותם לאווין דאיכא בשכיר ליליא, "לא תבא עליו השמש", ליכא בשכיר דיממא, ואיך יתכן שיעבור אדם בחמשה לאווין!?

אמר רב חסדא: אכן לא יתכן שיעבור בעיכוב שכר אחד בכל חמישה הלאווין, אלא בשם שכירות בעלמא, מצינו שנאמרו בו חמשה לאווין. ^[183]

ועתה דנה הגמרא בביאור הלאוים האמורים בענין:

נאמר [ויקרא יט] "לא תעשוק את רעך, ולא תגזול" ונכפל הלאו [דברים כד] "לא תעשוק שכיר עני ואביון", ועונשו של עושק, הכופר בשבועה בחיוב שלו, אמור [ויקרא ה] "וכיחש בעמיתו בפקדון או בגזל או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'".

איזה הוא מעכב שכר שכיר העובר משום "עושק", ואיזהו מעכב שכר שכיר העובר משום גזל? ^[184] אמר רב חסדא: האומר לשכירו [משלי ג] "לך ושוב, לך ושוב", שאינו מתכוין להימנע מלשלם, אלא רק דוחה את תשלום חובו מזמן לזמן, זה הוא עושק.

אבל אם אומר לשכיר: אמנם יש לך זכות לקבל מעות בידי, ואולם, אני איני נותן לך, זה הוא גזל

מתקיף לה רב ששת לדברי רב חסדא, מדברי הכתוב לגבי מי שכפר בחיובו ונשבע על כך לשקר:

שהרי איזהו עושק שחייבה עליו תורה קרבן אשם, כדכתיב "וכיחש בעמיתו בפקדון או בגזל, או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'"?

מכך שהסמיך הכתוב עושק למכחש בפקדון, בהכרח שאינו נקרא עושק אלא אם כן יכפור בחובו, דומיא דפקדון, דקא כפר ליה השומר בממונא, שאומר למפקיד אינני חייב לך כלום.

ואם כן, גם עושק שכר שכיר, אינו עובר בלאו של עושק, עד שיאמר "איני חייב לך", דהוי כפירת ממון.

אבל אם אומר בעל הבית לשכיר "לך ושוב", ודוחה את זמן תשלומיו אך אינו כופר בחובו, אין הוא עובר בלא תעשוק.

אלא אמר רב ששת: בעל הבית שאומר לשכירו "נתתיו לך", שאז הוי כפירה בחובו, זהו עושק.

אבל אם אומר לשכיר: יש לך בידי, שאני חייב לך, ובכל אופן איני נותן לך, זה הוא גזל.

ודין זה הוא כרב חסדא ^[185], כי לענין גזל לא חולק רב ששת על רב חסדא.

מתקיף לה אביי לדברי רב ששת, מאותו הפסוק שממנו הוא דחה את דברי רב חסדא:

הרי איזה הוא גזל שחייבה עליו תורה קרבן, כדכתיב "וכיחש בעמיתו בפיקדון, או בגזל, או עשק את עמיתו, את אשמו יביא לה'".

מדהסמיך קרא את הגזל למכחש בפיקדון, בהכרח שאינו נקרא גזלן עד שיכפור בחובו, כי דומיא דפקדון בעינן, דקא כפר ליה השומר ממונא, שאומר למפקיד אינני חייב לך, והכא נמי בגזל דשכר שכיר, אינו עובר עד שיאמר אינני חייב לך, אבל אם אומר בעל הבית "אני חייב לך, ואיני נותן לך", לא חשיב גזל.

אלא, אמר אביי: אם אמר בעל הבית לשכיר "לא שכרתיך מעולם", זה הוא עושק, דכפר ליה ממונא.

אך אם אמר "נתתיו לך", זה הוא גזל, כי גם בכך הוא כופר בממון.

אלא שמעתה מקשה הגמרא: ולרב ששת, דאמר נתתיו לך זהו עושק דכפריה ממון דומיא דפקדון, וגזל היינו כשאמר יש לך בידי ואיני נותן לך, מאי שנא עושק דקשיא ליה, מכך שהוקש עושק לפקדון והוצרך לפרש דעושק היינו דווקא כשכפריה ממונא, ומאי שנא גזל, דלא קשיא ליה, ולא הקישו לפקדון, ואף אם לא כפר בחובו אלא אמר "יש לך בידי ואיני נותן לך", נקרא גזלן.

אמר לך רב ששת: אכן, אף גזל הוקש לפקדון, וצריך שיכפור בחובו, כגון שיאמר נתתיו לך, כדי לחייבו אשם. אך אף על פי כן, צריך גם שיאמר לו "יש לך בידי ואיני נותן לך" כדי לקוראו גזלן. והיכי דמי משהה שכר שכיר שעובר בגזל ונשבע עליו? דבשעה שתבעו חוץ לבית דין, גזליה, ואמר לו: יש לך בידי ואיני חייב לך ! ואחר כך כשתבעו בבית דין, הדר כפריה, ואמר נתתיו לך.

ופרכינן: אי הכי, אפילו עושק נמי נאמר, שאף כשדחאו בלך ושוב עובר בעושק, והא דקתני שחייב קרבן אשם מדובר שעשקו בלך ושוב מחוץ לבית דין, דהדר, כשתבעו בבית דין, כפריה, ואמר נתתיו לך, ומדוע אמר רב ששת שאינו עובר בעושק עד שיאמר נתתיו לך.

ומתרצינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!?

בשלמא בגזל, אמר רב ששת דמיירי כשגזלו חוץ לבית דין ואמר יש לך בידי ואיני נותן לך, דהתם כתיב [ויקרא ה] "או בגזל", מכלל, דאודי ליה מעיקרא שהוא חייב לו, וכגון שאמר חוץ לבית דין אני חייב ואיני משלם, ועכשיו הוא גוזלו ואומר נתתיו לך.

אבל גבי עושק, מי כתיב "או בעושק" [ויקרא ה] שהיה משמע שקודם הודה לו ועכשיו הוא עושקו.

והרי "או עשק כתיב", שמשמעותו היא, שעשקו כבר. והיינו, שמלכתחילה אמר לו נתתיו לך, ועשקו בכך. ^[186]

רבא אמר: בין אם אמר לא שכרתיך מעולם ובין אמר נתתיו לך, ^[187] זה הוא עושק, זהו גזל, וכל שעשק את שכירו עובר בשניהם, ולמה חלקן הכתוב? כדי לעבור עליו בשני לאוין. ^[188]

מתניתין:

אחד המעכב שכרו של אדם שאינו משלם לו בזמנו, ואחד המעכב את שכר עבודתה של בהמה, שאינו משלם לבעליה בזמן, ואחד המעכב את שכר השתמשותו בכלים, יש בו עבירה של ביטול מצוה, משום [דברים כד] "ביומו תתן שכרו", ויש בו עבירת לאו, משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוק ר".

אימתי אסור לעכב שכר שכיר? - בזמן שתבעו. אבל אם לא תבעו, אינו עובר עליו.

אם המחהו, נתן לשכיר את האפשרות לגבות את תשלום שכרו אצל חנוני או אצל שולחני, ולא שילם החנווני או השולחני את שכרו בזמנו, בעל הבית אינו עובר עליו ^[189].

שכיר התובע את שכרו, ובעל הבית טוען ששילם לו כבר, תקנו חכמים שבתוך זמנו [בשכיר יום זמנו הוא כל הלילה, ובשכיר לילה כל היום], נשבע השכיר שלא קיבל את שכרו, ונוטל את השכר מבלי שיצטרך להביא ראיה לטענתו שלא קיבל שכרו. אבל אם עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל. ואם יש עדים שכבר תבעו [בזמנו] , הרי זה נשבע, ונוטל, גם לאחר שעבר זמנו.

גר תושב, ^[190] יש בו משום "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש", ^[191] ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר". ^[192]

גמרא:

מבואר במשנה, שהמעכב שכר בהמה וכלים עובר משום "לא תלין", ומשום "ביומו תתן שכרו", כמו המעכב שכר אדם. אבל המעכב שכר גר תושב, עובר רק משום "ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש", אבל אינו עובר משום "לא תלין".

והוינן בה: מני מתניתין, בשיטת מי אמורה?

והרי מצינו ברייתא שנחלקו בה תנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה, וכפי שתביא הגמרא מיד, ואילו משנתנו, אינה הולכת, לא בשיטת תנא קמא של הברייתא, דממעט מהפסוק "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך", דמשמע רק מאחיך לא תעשוק, אבל גר תושב שעיכב את שכרו, עובר בעל הבית בכולם.

ולא בשיטת רבי יוסי ברבי יהודה, הפוטר את המעכב שכר בהמה וכלים מ"לא תלין", ו"מלא תבא עליו השמש".

ומבארת הגמרא, מאי היא? איזו ברייתא היא?

דתניא: כתיב [דברים כד] "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך, או מגרך אשר בארצך, בשעריך ".

הערות

^[176] הריטב"א תמה מדוע לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו ויהא חייב בעל הבית כאילו הוא עצמו שכרם, ותירץ, "שמא לא אמרינן שלוחו של אדם לחובתו". ובחידושי ר' מנחם זמבא [סימן לא] למד מדברי הריטב"א שאיסור בל תלין נולד כתוצאה מחיוב הממון, דהיינו מי ששוכר פועל מתחייב לו שני דברים: א. שישלם לו את שכרו. ב. שיתן לו את שכרו בזמנו. ועל ההתחייבות לשלם בזמנו הוסיפה התורה איסור אם לא יקיים את התחייבותו, ולפי זה אם שלח בעל הבית שליח שישכור לו פועלים, ואמר לו אני מתחייב להם לשלם כך וכך, אבל לא התחייב לשלם להם בזמנם, והלך השליח ושכרם על דעת שיקבלו את שכרם בזמן, בכהאי גוונא אמרינן אין שליח לחובה, שהרי מצד התחייבותו של בעל הבית אינו עובר בלאו, ואין השליח יכול להוסיף על התחייבותו של בעל הבית ולגרום לו שיעבור בלאו. בתוספות רי"ד תירץ שאם הפועלים אינם רואים את בעל הבית השוכרן אינם סומכים את דעתם, ומשום כך אין בעל הבית עובר. ובשואל ומשיב [שתיתאה א] תירץ על פי דברי התוספות רי"ד בקידושין שמצוות שבגופו אי אפשר לקיימם על ידי שליח והכא נמי אינו יכול להתחייב בבל תלין אם לא שכרו הוא עצמו.

^[177] בנתיב החסד [י ה] כתב דבביאור הגר"א [שלו] מוכח שאם אמר לפועל שכרך על בעל הבית השוכרו פטור אפילו אם נתן לו לעבוד בשלו.

^[178] רש"י פירש שאינם עוברים אפילו אם יש להם מעות לשלם משום שהפועלים סומכים על יום השוק ואינם מצפים לקבל לפני כן. הרמ"ך בשיטה כתב דהא דאמרינן שאין הסוחרים עוברים היינו דווקא אם הודיעו לפועלים מראש שעד יום השוק לא יקבלו את שכרם אבל אם לא הודיעום עוברים בבל תשהא.

^[179] זו דעת רש"י, והתוספות פירשו בטעמו של שמואל שלשון לא תלין משמעה הלנת לילה שלם ואם סיים עבודתו באמצע הלילה אינו עובר בלא תלין. ונפקא מינה דלדעת רש"י יעבור בסוף היום גם בלא תלין וגם בלא תבא אבל לדעת התוספות יעבור רק בלא תבא אבל לא תלין לא שייך הכא לפי שלא הלין שכרו לילה שלם. ועיין בבעל המאור.

^[180] הרי"ף פסק כרב כיוון שהלכתא כוותיה באיסורא וכן ביאר המגיד משנה בדעת הרמב"ם [שכירות יא -ב] והקשה הגהות מיימוני הא קיימא לן כשמואל בדיני, ותירץ שהרמב"ם פסק כרבי יהודה דאף הוא סבר הכי כדלקמן. ובספר משאת המלך סימן קמב ביאר את דברי הרמב"ם [שמיטה ט א] ששכר שכיר אינו נשמט אבל אם זקפו במלווה משמט, משום ששכר השכיר אינו חוב ממוני ששייך לשומטו בשביעית, אלא זה חיוב של התורה לתת את את שכרו ביומו ועל ידי הזקיפה עקרו מחיוב התורה ולכך משמט, ומאחר שעיקר החיוב לשלם לשכיר נובע מהאיסור המוטל על בעל הבית לכך פסק הרמב"ם כרב באיסורי.

^[181] ביאור הלשון מכאן אמרו, איתא בר"ן, דמאחר דאפילו בשכיר שעות עובר אם כן בכל שכירות שבעולם הוא עובר על חמש שמות.

^[182] רש"י מנה את שתי הפעמים שנאמר בהם לא תעשוק, אבל הרי"ף והרא"ש מנו את לא תעשוק כלאו אחד, ולדבריהם עובר בחמשה היינו כולל העשה. והמגיד משנה כתב שלאו דלא תגזול ולא תעשוק נמנה כלאו אחד עיין שם.

^[183] כך פירש רש"י, אבל הרמב"ם [שכירות יא ב] כתב הכובש שכר שכיר עובר משום לא תלין, ומשום לא תבא עליו השמש, וכתב הכסף משנה שלדבריו הא דאמר רב חסדא שם שכירות אחת היא פירושו דבשכיר יום כשעבר הלילה עובר בלא תלין ואחר כך כשעבר היום עובר גם בלא תבא וכן בשכיר לילה עובר בשניהם. וכל זה בזמן שאין בכוונתו לשלם כלל, אבל אם רוצה לשלם ורק מעכב את שכרו בשכיר לילה עובר רק בלא תבא ובשכיר יום בבל תלין. וכן פסק באהבת חסד [י יד]. אבל הלחם משנה והב"ח [של"ט] הבינו בדעת הרמב"ם שבכל גווני עובר בכולם גם אם לא נתכוון אלא להשהות את שכרו ולא לגוזלו לגמרי. [ועיין להלן [קיב א] שמוכח בגמרא כדעת הב"ח ועיין שם בהערה.]

^[184] הריטב"א פירש שרק לגבי מעכב שכר שכיר מיבעיא לן איזהו עושק ואיזהו גזל, אבל בעלמא יש חילוק גדול ביניהם, שגזל אינו אלא כשחוטף מידו ועושק היינו שמעכב חוב ממון שיש לו בידו. וכן כתב הגר"א על קושיית המגיד משנה [גזילה א ג] איך לענין גזלן פסק הרמב"ם שרק בדרך חטיפה מידו כעין ויגזול את החנית מיד המצרי ואילו מעכב שכר שכיר עובר בלא תגזול בלי שיחטוף מידו, וביאר דודאי פשטיה דקרא מיירי בגזלן ומכל מקום דרשינן שעובר גם בעושק שכר שכיר והשתא מיבעיא לן באיזה אופן עובר בלא תגזול.

^[185] ואף על פי שגם גזל הוקש לפיקדון ובעי כפירה, ואילו כשאמר איני נותן לך אין בכך כפירה, שהרי הוא מודה על החוב, תירץ הריטב"א, שרב ששת יכול להעמיד את הפסוק על גזל דעלמא ולא על גזל דשכירות, אבל העושק המוזכר בפסוק, בוודאי נאמר על שכירות, ובעי שיהיה דומיא דפקדון. הילכך, לא פליג רב ששת אלא בעושק. אבל בהמשך הגמרא, דפרכינן על רב ששת מדוע הודה לרב חסדא בגזל, היינו משום שניחא לגמרא לפרש ברב ששת שהגזל האמור בפסוק מדבר אף על שכירות.

^[186] הקשו התוספות אחר שרב ששת מעמיד את האמור או בגזל בכגון שכפר ואחר כך הודה בבית דין מה הוקשה לאביי על כך שמחמת זה הוא חולק ומפרש שגזל היינו נתתיו לך, ותירצו שאביי סובר שיש להעמיד את האמור או בגזל או עשק באופן שווה שעכשיו הוא כופר בשניהם.

^[187] כך פירש הריטב"א דרבא מודה לאביי שאינו נקרא עושק וגזלן אלא בכפירת ממון בבית דין אלא שסבירא ליה שלא חילקם הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווין, אבל אם אמר לך ושוב אינו נקרא עושק.

^[188] התוספות לעיל [סא א] כתבו שכובש שכר שכיר לוקה. ותמה המהרש"א הרי קיימא לן לאו הניתק לעשה אין לוקם עליו. ואכן התוספות רא"ש כאן נקט שאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה. אבל הרמב"ם [שכירות יא א] כתב שהכובש שכר שכיר אינו לוקה משום שהוא ניתן לתשלומים. והקשה המנחת חינוך תיפוק ליה שהלאו ניתק לעשה. ועוד תמה המנחת חינוך שאף שניתן לשלם את החוב ממון, מכל מקום אי אפשר לתקן ולהשלים את האיחור, ואם כן איך שייך לומר על כובש שכר שכיר שהוא ניתק לתשלומים.

^[189] אפילו אם חזר השכיר ותבע את בעל הביתשוב אינו עובר עליו מאחר וכבר ניתק ממנו הלאו [תוספות לקמן קיב.] וכתב בנתיב החסד [י יג] שיש ללמוד מזה שאם תבע הפועל את בעל הבית ולא היה לו דקיימא לן אין לו מעות אינו עובר עליו, ואחר כך השיג בעל הבית מעות וחייב לשלם לשכיר, אם לא שילם אינו עובר עליו כיוון שכבר ניתק פעם אחת מהלאו שוב אינו חוזר לעבור עליו.

^[190] רש"י פירש שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבילות וטריפות, וזו היא דעת רבי מאיר [עבודה זרה סד ב] אבל דעת חכמים היא שגר תושב הוא המקבל עליו שבע מצוות בני נח. וכדבריהם פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך.

^[191] הרמב"ם כתב [שכירות יא א] גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחר אינו עובר בלא תעשה, והריטב"א פירש שיש בו משום ביומו תתן שכרו וכן משום לא תבא עליו השמש.

^[192] הריטב"א הביא בשם אית דאמרי שהשוכר את פועל גר תושב לעבודת יום, אף על פי שבשעה שעבר הלילה ולא שילם פטור משום שאינו עובר בלא תלין, אם במשך היום שאחריו גם כן לא שילם עובר משום לא תבא עליו השמש. ודחה את דבריהם משום שקיימא לן שאינו עובר אלא לאחר העונה ראשונה ומכאן ואילך עובר רק בבל תשהה.

וזה, השוכר, לפי שאין פעולתו [עבודתו] אצלו. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה?] אי [אם] שאמר להו [להם השוכר] שכרכם עלי — הרי שכרו עליו הוא שכל האחריות על השוכר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו לעבוד בשל חבירו — נותן לו השוכר שכרו משלם, ואחר כך חוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ולא נאמרה ההלכה שאמרנו אלא לאופן שאמר להו [להם]: שכרכם על בעל הבית, שאז מתחלקים הם במדת מה באחריות.

ואכן מסופר: יהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה [היה אומר לו לשמשו] זיל אגיר [לך שכור] לי פועלים, ואימא להו [ואמור להם]: שכרכם על בעל הבית, כדי שלא תעבור ב"בל תלין". מרימר ומר זוטרא אגרי להדדי [היו שוכרים זה לזה פועלים] מטעם זה.

אמר רבה בר רב הונא: הני שוקאי [אותם אנשי השוק] של סורא לא עברי [אינם עוברים] משום "בל תלין" כשאינם משלמים מיד לשכיריהם, כי מידע ידעי [יודעים הכל] שעל יומא דשוקא סמיכי [יום השוק הם סומכים], שאז הם מרוויחים, ויש בידם כסף, והפועל שנשכר להם יודע שלא יוכל לקבל שכרו בו ביום, אבל משום "בל תשהא" ודאי עובר אם משהה את התשלום לאחר יום השוק.

א שנינו במשנה ששכיר שעות גובה שכרו כל הלילה וכל היום שלאחריו. אמר רב: שכיר שעות שעבד ביום — גובה שכרו כל אותו היום, שכיר שעות שעבד בלילה — גובה כל אותו הלילה. ושמואל אמר: שכיר שעות של יום — אכן גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה — גובה כל הלילה וכל היום.

תנן [שנינו במשנתנו]: שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: לצדדין קתני [שנה]. כלומר, אין לקרוא דבר זה כהלכה אחת, אלא כשתי הלכות צמודות: שכיר שעות של יום — גובה כל היום, שכיר שעות של לילה — גובה כל הלילה.

תנן [שנינו במשנה] עוד: היה שכיר שבת [שבוע], שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע (שבע שנים), אם יוצא ביום — גובה כל היום, ואם יוצא בלילה — גובה כל הלילה וכל היום. משמע שהיוצא בלילה היה גובה גם כל היום!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב כי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בנושא זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שכיר שעות של יום — גובה כל יום, שכיר שעות של לילה — גובה כל הלילה, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' שמעון אומר: שכיר שעות של יום — גובה כל היום, שכיר שעות של לילה — גובה כל הלילה וכל היום.

וממשיכה ברייתא זו: מכאן אמרו חכמים: כל הכובש שכר שכיר ואינו משלם לו עובר בחמשה שמות (איסורים) הללו, שיש בהם לא תעשה, וגם עובר על מצות עשה. כיצד? עובר משום "בל תעשק את רעך" (ראה ויקרא יט, יג), ומשום "בל תגזל" (ראה שם), ומשום "בל תעשק שכיר עני" (ראה דברים כד, יד), ומשום "בל תלין" (ראה ויקרא יט, יג), ומשום מצות עשה של "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו), ומשום לא תעשה של "ולא תבוא עליו השמש" (שם).

ומקשים: הלא אין חמישה איסורים אלה חלים כאחד, כי הני דאיכא ביממא [אלה שישנם ביום] — ליכא בליליא [אינם בלילה], ואלה דאיכא בליליא [שישנם בלילה] — ליכא ביממא [אינם ביום] ואיך יכול לעבור על כולם? אמר רב חסדא: שם שכירות בעלמא [המושג "הכובש שכר שכיר" בכלל] יש בו כל האיסורים האלה, ומצות עשה אחת.

ב מאחר ששנינו שהכובש שכר שכיר עובר בין השאר על "לא תגזול" ועל "בל תעשוק", מבררים: איזה הוא "עושק" ואיזהו "גזל", ומה ההבדל ביניהם? אמר רב חסדא: אם אמר לו: "לך ושוב", "לך ושוב", ועדיין אומר שיתן — זה הוא עושק, אם אמר: "יש לך בידי ואיני נותן לך" — זה הוא גזל.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת ממה ששנינו בברייתא: איזהו עושק שחייבה עליו תורה קרבן — דומיא [בדומה] לפקדון בעינן דקא כפר ליה ממונא [צריכים אנו, שהוא כופר לו ממון] ולא כדברי רב חסדא שהוא מודה שחייב לו! אלא אמר רב ששת, זהו ההבדל: אמר לו "נתתיו לך" — זהו עושק, ואם אומר לו "יש לך בידי ואיני נותן לך" — זה הוא גזל.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי ממה ששנינו: איזה הוא גזל שחייבה עליו תורה קרבן דומיא [בדומה] לפקדון בעינן [אנחנו צריכים], דקא כפר ליה ממונא [שהוא כופר לו ממון] ואינו מודה כלל בחובו! אלא אמר אביי: אם אמר לו: "לא שכרתיך מעולם" — זה הוא עושק, אם אמר לו: "נתתיו לך" — זה הוא גזל.

ושואלים: ולרב ששת, מאי שנא [במה שונה] עושק דקשיא ליה [שקשה לו] והקשה על דברי רב חסדא וניסה ליישב, ומאי שנא [ובמה שונה] גזל דלא קשיא ליה [שאינו קשה לו] אף שלכאורה קושיית אביי היתה מעין הקושיא שלו! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: גזל כוונתו דגזליה והדר כפריה [שקודם גזל ממנו ואחר כך כפר בו]. ואין הכרח לפרש כדברי אביי דווקא.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו עושק נמי דהדר כפריה [גם כן אפשר לומר שחזר וכפר בו]! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא התם כתיב [נניח שם, מובן כי נאמר] שם: "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל" (ויקרא ה, כא) וכיון שנאמר "וכחש" — מכלל הדבר אתה למד דאודי ליה מעיקרא [שהודה לו מתחילה]. אבל גבי [אצל] עושק מי כתיב [האם נאמר] "או בעושק"? הלא "או עשק" כתיב [נאמר], שאין זה המשך הדברים הקודמים ביחס לכחש אלא הכוונה לעבירה לעצמה — שעשקו כבר.

ורבא אמר: אין צורך ליצור חלוקה מלאכותית, אלא זה הוא עושק זהו גזל, ולהלכה אין הבדל ביניהם. ולמה חלקן הכתוב לשני נושאים — לעבור עליו בשני לאוין, שאם גזל — עובר גם משום גזל וגם משום עושק.

ג משנה אחד שכר אדם שעובד אצלו ואחד שכר בהמה שמשכיר לו, ואחד שכר כלים שמשכיר לו — יש בו משום "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו), ויש בו משום "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט, יג). אימתי עובר על איסורים אלה — בזמן שתבעו השכיר. ואולם אם לא תבעו — אינו עובר עליו. המחהו, כלומר, נתן הוראה לאחר לשלם לו עבור עבודתו וכגון אצל חנוני, שהיה הפועל רוצה לקנות פירות ואמר בעל הבית לחנווני שיתן לו פירות בסכום מסויים והפרעון עליו, או שהמחהו אצל שולחני — אינו עובר עליו, אם אין החנווני או השולחני משלם לו.

ועוד הלכה בדינים אלה: שכיר בזמנו, בזמן שבו תובע ואסור להלינו, אם בעל הבית טוען ששילם לו — נשבע השכיר שלא קיבל את שכרו ונוטל מבעל הבית. אבל אם כבר עבר זמנו — אינו נשבע ונוטל. אבל אם יש עדים שתבעו בזמנו ולא פרע לו אז — הרי זה נשבע ונוטל.

שכיר גר תושב יש בו משום מצוות עשה של "ביומו תתן שכרו", אבל אין בו משום מצוות לא תעשה של "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר".

ד גמרא שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? לא כדעת תנא קמא [הראשון] הדורש בברייתא מ"מאחיך", ולא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה. על השאלה הזו שואלים שאלת הבהרה: מאי היא [מה זו], כלומר, הגמרא מתייחסת למקור מסויים, ואומרת שמשנתנו איננה מתאימה לו, ואולם מהו מקור זה? ומסבירים, דתניא [שכן שנינו בברייתא],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And that one, the middleman, is exempt because his work is not performed for him. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If the middleman said to them: Your wages are incumbent upon me, his wages are indeed upon him, as the one who hired the workers bears full responsibility. As it is taught in a baraita: With regard to one who hires a laborer to perform work in his own field, and the employer inadvertently showed the laborer a field belonging to another in which he should work, the employer must give the laborer his full wages; and in addition, the employer goes back and takes from the owner of the field in which he worked the value of the benefit that owner received from the laborer. The employer is entitled to claim from the owner of the field the profit that owner gained from the work, but not the entire wages of the laborer. This indicates that one who says: Your wage is incumbent upon me, is responsible for the arrangement.

The Gemara explains: No, it is necessary to state this halakha where the middleman said to them: The obligation to pay your wages is incumbent upon the employer, in which case they share responsibility for the payment and neither violates the prohibition.

The Gemara relates: Yehuda bar Mareimar would say to his attendant: Go hire workers for me and say to them: Your wages are upon the employer. Yehuda bar Mareimar instructed the attendant to do this in order to avoid violating the prohibition of delaying payment of wages. Mareimar and Mar Zutra would hire workers for each other for the same reason.

Rabba bar Rav Huna said: Those marketplace workers of Sura do not violate the prohibition by Torah law of delaying payment of wages, in the event that they do not pay their employees immediately. This is because everyone knows that they rely on the market day to earn their money, and the employees are aware that they will not be paid on the same day that they worked. But he certainly violates the prohibition by rabbinic law of: Do not delay, if he withholds payment any later than the market day.

§ The mishna teaches that an hourly laborer collects his wages all night and all day. Rav says: An hourly laborer who worked by day collects his wages all that day, while an hourly laborer who worked by night collects his wages all that night. And Shmuel says: An hourly laborer who worked by day indeed collects his wages all that day, but an hourly laborer by night collects his wages all that night and all the following day.

We learned in the mishna: An hourly laborer collects his wages all night and all day. This is apparently a conclusive refutation of Rav. The Gemara answers: Rav could have said to you that he teaches the mishna disjunctively in the following manner: An hourly laborer by day collects his wages all day, while an hourly laborer by night collects his wages all night.

We learned in the mishna: If he was a weekly laborer, a monthly laborer, a yearly laborer, or a laborer for a Sabbatical cycle of seven years, if he left upon the completion of his work in the day, he collects his wages all day; if he left at night, he collects his wages all night and all day. This indicates that one who finishes his work at night can be paid throughout the following day as well.

The Gemara replies: Rav could have said to you that it is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: An hourly laborer by day collects his wages all day, while an hourly laborer by night collects his wages all night; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: An hourly laborer by day collects his wages all day, while an hourly laborer by night collects his wages all night and all day.

The baraita continues. From here the Sages stated: Anyone who withholds the wages of a hired laborer violates these five negative prohibitions and one positive mitzva. He violates the prohibition of: “Do not oppress your neighbor” (Leviticus 19:13), and the prohibition of: “Do not steal” (Leviticus 19:13), and the prohibition of: “You should not oppress a hired laborer who is poor” (Deuteronomy 24:14), and the prohibition of delaying payment of wages (Leviticus 19:13), and he has not fulfilled the positive mitzva of: “On the same day you shall give him his wages” (Deuteronomy 24:15), and he has violated the prohibition of: “The sun shall not set upon him” (Deuteronomy 24:15).

The Gemara asks: But these five prohibitions do not all take effect at the same time, since those that are applicable by day are not in effect by night, while those that are applicable by night are not relevant by day. How can he be in violation of them all? Rav Ḥisda said: It means merely that the general concept of withholding the wages of a hired laborer includes all these prohibitions and one positive mitzva.

§ The Gemara asks: What is defined as oppression and what is defined as stealing, and what is the difference between them? Rav Ḥisda said: If he told him: Go and return, go and return (see Proverbs 3:28), avoiding paying him while saying that he will pay him at some point, this is oppression. If he says to him: You have money owed to you in my possession but I will not give it to you, this is stealing.

Rav Sheshet objects to this from a baraita: What is the type of oppression for which the Torah obligated him to bring an offering? It is similar to the case of one who had been entrusted with money as a deposit, where he then denies that he accepted it, thereby keeping the money. This contradicts Rav Ḥisda’s claim that oppression is referring to one who admits that he owes him. Rather, Rav Sheshet said that the difference is as follows: If he said to him: I gave it to you, this is defined as oppression. If he tells him: You have money owed to you in my possession but I am not giving it to you, this is defined as stealing.

Abaye objects to this: What is the type of stealing for which the Torah obligated him to bring an offering? We require it to be similar to the case of one who had been entrusted with money as a deposit, where he then denies that he accepted it, thereby keeping the money. That is unlike the example of stealing given by Rav Ḥisda and Rav Sheshet, where the party withholding the money concedes that he owes it. Rather, Abaye said: If he said to him: I never hired you, this is oppression; if he claimed: I gave it to you, this is stealing.

The Gemara asks: And according to Rav Sheshet, what is different about oppression that he raised a difficulty against Rav Ḥisda concerning it, and what is different about stealing that he did not raise a difficulty, although Abaye’s question was similar to his. The Gemara explains: Rav Sheshet could have said to you: Stealing means that he first stole from him by stating that he will not give him the money, and later denied owing it.

The Gemara challenges: If so, then even with regard to oppression as well, the case can be that he first conceded that he owes the wages and then later denied it. Why does Rav Sheshet say that the case must be where the employer said to the laborer: I gave it to you? The Gemara responds: How can these cases be compared? Granted, there it is written: “And if he deals falsely with his neighbor in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery” (Leviticus 5:21), which by inference indicates that he admitted to him at the outset. But with regard to oppression is it written: Or by oppression? It is written: “Or he oppressed,” which does not refer back to his previous denial but is referring to the actual sin, indicating that he had already oppressed him.

Rava said: There is no need for such an artificial distinction, as oppression is the same as stealing, and no practical difference exists between the two categories. And why, then, did the verse divide them into two categories? It did this so that he will violate two prohibitions, stealing and oppression.

MISHNA: Whether referring to a person’s wages that he receives or the renting of an animal or the renting of utensils, are all subject to the prohibition of: “On the same day you shall give him his wages” (Deuteronomy 24:15), and are subject to the prohibition of: “The wages of a hired laborer shall not remain with you all night until the morning” (Leviticus 19:13). When does he transgress these prohibitions? He transgresses them when the one owed the money claimed the payment from him. If he did not claim his payment from him the other does not transgress the prohibitions. If the one who owes the money transferred his payment by leaving instructions with a storekeeper or with a money changer to pay him, he does not transgress the prohibitions.

The mishna discusses other related halakhot: If a hired laborer requests payment at the proper time and the employer claims he already paid him, the laborer takes an oath that he did not receive his wages and then takes the wages from the employer. If the time had passed, he does not take an oath and take the wages. If there are witnesses who testify that he claimed the money from him at the proper time, he takes an oath and takes the money.

One who hires a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav] is subject to the prohibition of: “On the same day you shall give him his wages,” but is not subject to the negative mitzva of: “The wages of a hired laborer shall not remain with you all night until the morning.”

GEMARA: The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is not that of the first tanna of the baraita, who interprets the phrase: “From your brothers” (Deuteronomy 24:14), and it is not Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. The Gemara clarifies: What is this baraita that is referred to here? The Gemara explains: As it is taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בחמשה שמות. פירש הראב"ד, ה' שמות בין עשה בין לא תעשה, ואינו מונה לאו כפול כי אם השמות החלוקים. ורש"י פירש, ה' לאוין ולאו דלא תעשוק כפול הוא מונה, וכלשונו מצאתיה בתוספתא (פ"י, ה"א) דתניא התם, הכובש שכר שכיר עובר בה' לאוין משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. (שיטמ"ק).

כל שלא תבע השכיר את שכרו אין השוכר עובר וכן כל שתבעו ואין לו מה ליתן אינו עובר הא כל שתבעו ויש לו ואינו נותן עובר לסוף זמנו ומ"מ בני הכפרים שרובם מוחזקים שאין להם מעות עד יום השוק הנשכר עמהם דעתו ליטפל בו עד יום השוק והרי הוא כעין מי שהתנה על כך ואפילו תבעו ויש לו אינו עובר שעל דעת כן נשכר ומ"מ יש כאן בל תשהא הואיל ותבעוהו ויש לו ומיום השוק ואילך עובר וחכמי הצרפתים פירשו שאינו עובר לעולם בבל תלין הואיל ועבר בקר ראשון בלא עברה ובבל תשהא עובר מיום השוק ואילך ולא נראו לי דבריהם:

כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה ארבעה לאוין ועשה משום לא תעשוק ומשום לא תגזול ומשום לא תלין פעלת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ובעשה אחד והוא ביומו תתן שכרו ויש מוסיפין בה לאו חמישי והוא שמונין לא תעשוק שני פעמים אחד לא תעשוק את רעך האמור בכלל כל בני אדם וכמו שפרשנו בלא תגזול ואחד לא תעשוק שכר שכיר אלא שהראשונים לא מנו בה לאו כפול ואע"פ שיש בלאוין אלו שהם ביום ולא בלילה וכן שהם בלילה ולא ביום מ"מ שם שכירות אחת היא:

הגוזל המיוחד בשם גזל הוא הלוקח ממון חברו בחזקה או מידו או מרשותו ועליו נאמר לא תגזול לבד אבל מי שבא ממון חברו בידו בהיתר וכפר או כבש בחזקה ולא החזיר כגון הלואה או פקדון או שכירות הרי זה עושק ואין זה נקרא בשם גזל ומ"מ אין במין זה חלוק להיות אחד נקרא בשם גזל ואחד בשם עושק אלא בכל שבמין זה עובר על שני לאוין משום לא תגזול ומשום לא תעשוק הן שאמר לך ושוב בכונת עכוב הן שאמר יש בידי ואיני נותן לך הן שאמר נתתיו לך הן שאמר לא היו דברים מעולם ומ"מ גזל ועושק שחייבה תורה קרבן עליהם לא נאמר אלא בכפירה כגון נתתיו או לא היו דברים והודה אחר כן כמו שהתבאר במקומו:

המשנה השתים עשרה והוא מענין החלק השני ואמר על זה אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בו משום בל תלין פעלת שכיר אימתי בזמן שתבעו אבל לא תבעו אינו עובר עליו המחהו אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר עליו שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל אם יש עדים שתבעו הרי זה נובע ונוטל גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין פעלת שכיר אמר הר"ם שבועת השכיר הוא שבועת התורה ובלבד כששכר אותו בעדים אבל אם לא שכרו בעדים מיגו דיכול לומר לו לא שכרתיך נאמן לומר נתתי לך שכרך ונשבע שבועת היסת שנתן לו שכרו כמו שנבאר בשביעי ממסכת שבועות ופי' המחהו שהכניס את החנוני תחתיו לפרעו:

אמר המאירי אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים בכלם יש בהם משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין והוא הדין לשאר הלאוין ובתורת כהנים התבאר בפרשת קדושים תהיו שאף שכר קרקעות בכלל איסור זה אימתי בזמן שתבעו אבל לא תבעו אינו עובר עליו אפילו יש בידו כמו שביארנו והתבאר בגמרא שאף אם תבעו ואין לו אינו עובר וכן אם המחהו אצל חנוני או שלחני ר"ל שהעמידו אצל חנוני ליתן לו עליו בדינר פירות או אצל שלחני ליתן לו עליו בדינר פרוטות וקבל החנוני ליתן ושכיר ליטול אינו עובר עליו אע"פ שאפשר לו עדין לחזור על בעל הבית כמו שיתבאר בגמרא:

שכיר בזמנו ר"ל שתבע שכירותו בזמנו ואמר לו בעל הבית נתתי נשבע ונוטל ודבר זה מתקנת חכמים מפני שבעל הבית טריד בפועליו ויתבאר במקומו דוקא שיש לשכירותו עדים הא אם אין עדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים יכול לומר שכרתי ונתתי:

תבעו לאחר זמנו אפילו שכרו בעדים בעל הבית נאמן ונשבע הסת שאע"פ שבעל הבית טריד בפועליו הואיל והגיע זמן חיובו מתירא הוא על לאו שבו ונזהר ואם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל ופירשו בגמרא דוקא כל יום של תביעה כיצד הרי שהיה עושה עמו כל יום שני עד הערב שזמנו כל ליל שלישי נמצא כל ליל שלישי נשבע ונוטל אבל יום שלישי אינו נוטל בשבועה ואם הביא עדים שתבעו ליל שלישי נאמן בשבועה כל יום שלישי אבל לא בליל רביעי ואם הביא עדים שתבע יום שלישי נותנין לו עוד ליל רביעי אבל לא יום חמשי ואם הביא עדים שתבע ליל רביעי נותנין לו עוד יום חמשי וכן לעולם:

גר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות אבל אוכל נבלות ועובר על שאר מצות הדומות להן יש בו משום ביומו תתן שכרו אבל אין בו משום לא תלין אבל גר צדק הרי הוא ישראל גמור ועובר עליו בכלן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא צריכא דא"ל שכרכם על בעל הבית פי' ואפ"ה בעה"ב פטור ואע"ג דאיהו אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלין וקי"ל בכל התור' שלוחו של אדם כמותו. וטעמא דמילתא דכי חזו פועלין לבעה"ב כד מוגר להו סמכו דעתייהו דלפרעינהו ביומי' אבל כי לא חזו לי' לא סמכו דעתייהו דלפרעינהו דאע"ג דאמ' להו שכרכם על בע"ה וסומכו עלוי' נהי דסמכי עלוי' דלפרעינהו אבל לאלתר לא סמכו דעתייהו ומש"ה אינו עובר:

לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ואי אוגרינהו סתמא נראה לומר דאינו עובר אפילו השליח כיון דלא אמר להו עלי שכרכם אלא דאמר להו באו עשו מלאכה בשדה פלוני בכך וכך שכר ליום ולא אמר מי יתן שכרם מיהו איהו פרע להו. כן נראה.
ואפשר לומר דכיון דאמר להו מלאכה של פלוני הוא אינהו אפסידו אנפשייהו דלא שיילוהו שכרם על מי ולא שקלי אגרייהו אלא מבעל הבית שמלאכתן אצלו כיון שהשליח שכרם ברשות. הרמ"ך.

אמר ליה לשמעיה זיל אגיר לי פועלים. לא משום שהיה דעתו לדחות וכו' ככתוב בתוספות. או שמא אין איסור כל כך בבל תשהה כמו בבל תלין הרא"ש.

הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין שהן בעלי חנויות שאין מעות מצויות אצלם אלא ביום השוק. אבל משום בל תשהה עוברים אם שכרם סתם ולא אודעינהו דאיומא דשוקא ליפרעו. ואי לית להו זוזי. תימה לי אמאי עובר משום בל תשהה. ונראה לומר דליתא להלכתא ומהאי טעמא שבקה מרנא זק"ל. הרמ"ך.

כתוב בספר המאור כתב הרב רבי אברהם. רב סביר שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה דכיון וכו'. ולי נראה וכו' עד והיינו כרב אסי דאמר אפילו לא שכרו וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואיך למדנו טעמא דשמואל מהכא ולמה גובה כל הלילה וכל היום והלא שכיר שעות דלילה הוא ויכול לפרוע שברו בלילה במה שנשאר בו ויעבור על לא תלין כמו שאמר רב ומה צורך לנו שכיר שכיר אטו שכיר שנה שכיר שבוע שלוצא בלילה ומאליו הוא נושא נפקא ליה לתנא דידן והלא כמה אשכולות וכמה כרמים בצר והרי הוא בכלל לא תעשק את רעך ולא תגזול הכתובים אצל לא תלין מעתה יעבור עליו בבקר על לא תלין. ועוד כי הדמיון אשר הוא מדמה שכיר שעות לאשכול אחד אינו דומה לו כלל כי כששאל רבי יוסי ברבי יהודה האי לא תלין אתך מאי קעביד ליה ואמר מיבעי ליה לכדרב אסי לימא ליה מיבעי ליה לשכיר שעות אלא ודאי האי לחוד והאי לחוד ושכיר שעות בכלל שכיר הוא הילכך אין לנו טעם לשמואל כי אם כאשר פירש אדוני הרב שהיום והלילה אחת הם ויש בו משום ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ואפשר עוד לומר כי כשיגיע לבקר יעבור משום בל תלין שהרי עדיין בקר ראשון אלא דקשיא ליה מאי דאמרינן בגמרא הני דאיתנהו ביממא ליתנהו בליליא ודאיתנהו בליליא ליתנהו ביממא. ואי קשיא לך כיון דשכיר שעות בכלל שכיר הוא למה ליה קרא יתירה לכדרב אסי. הא לא קשה דהא דרב אסין מלאכה ידועה היא וכעין קבלנות אבל שכיר שעות ודאי בכלל שכיר אחרינא הוא דלא כתיב ביה יום בתורה וטעם יפה הוא זה דאי לאו הכי רב אסי מאי אתא לאשמועינן.

מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר. פירוש מאחר דאפילו בשכר שעות עובר אם כן בכל שכירות שבעולם הוא עובר על חמשה שמות. הר"ן.

בחמשה שמות. פירש הראב"ד חמשה שמות בין עשה בין לא תעשה ואינו מונה לאו כפול כי אם השמות החלוקים. ורש"י פירש חמשה לאוין ולאו דלא תעשוק כפול הוא מונה וכלשונו מצאתיה בתוספתא דתניא התם הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. הרשב"א.

ונראה שרש"י גורס בחמשה שמות ועשה דהיינו ביומו תתן שכרו וכן הוא בגמרות שמכתיבת יד. גליון.

שם שכירות אחת היא. לא שיהיו כולן במקום אחד אלא משום דשכירות אחת היא כלל אותם התנא בכלל אחד. הראב"ד ז"ל.

אי זהו עשק ואי זהו גזל ששניהם בשכר שכיר וכדאמרינן באיזהו נשך. והא דומיא דפקדון בעינן דקא כפר ליה ממונא כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון. מתקיף ליה אביי איזהו גזל האמור בתורה וכו' כלומר כיון שאתה אומר יש לך בידי ואיני ניתן לך זהו גזל דמשמע לן לשון גזל שהוא בא בכח כעין ויגזול את החנית אבל כפירה אינה לשון גזל אם כן גזל דכתב רחמנא גבי שבועת הפקדון בכהאי גוונא נמי מחייבינן ליה קרבן דהא גזל מיקרי והא דומיא דפקדון בעינן דכפר ליה ממונא. אלא אמר אביי לא שכרתיך מעולם זהו עשק נתתיו לך זהו גזל. ולא ידענא טעמא אבל נראה לי כל לשון עשק הוא מגזרת חשק כדכתיב הן עשקה לי ערבני כאלו אמר חשקה לי ובלשון רבותינו ויסתבל החגב אלו עגבות כאלו אמר העגב והחשק אינו אלא לשעה אבל לשון גזל משמע לעולם לפיכך לא שכרתיך מעולם סופו להודע ואינו אלא השמטה לשעה אבל נתתיו לך אין סופו להוודע והוא לעולם. הכי השתא בשלמא הכא או בגזל כתיב בגזל דכחש השתא מכלל דאודי ליה מעיקרא וכחש בגזל שכבר היה הגזל ועכשיו כחש בו וזהו יש לך בידי ואיני נותן לך כחש בו לגמרי אבל הכא לא כתיב או בעשק או עשק כתיב שעשקו כבר ובמה בכחש בו דומיא דפקדון נמצא כי העשק עצמו ענין כפירה הוא. רבא אמר זהו עשק זהו גזל וכו' כדאיתא באיזהו נשך. הראב"ד.

ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. ולא גרסינן ולהכי אפקינהו בתרי לישני דאף אי הוו תרווייהו בלשון אחד הכי נמי דעבר בשני לאוין. ואיסור לאו קאמר אבל מלקות אין כאן דהוי לאו הניתק לעשה. ומיהו קשה עשק וגזל הכתובים באשם גזלות למה חלקן הכתוב. ור"מ פירש לאשמועינן משיכה קונה מדלא אהדריה לתשומת יד ואהדריה לעשק כדאמר רבא גופא לעיל פרק הזהב. הרא"ש.
נראה דגזל דגבי אשם הוי גזל ממש ולא בעושק שכר שכיר דדוקא הכא דלא איצטריך לאו דגזל מוקמינן מעניניה דקרא. עד כאן גליון.

בד"ה מתקיף ליה כו' תימה וכי לא ידע אביי דרב ששת מוקי לה באודי כו' עכ"ל דאל"כ תקשה ליה לאביי לרב ששת מ"ש עושק ומ"ש גזל דלא קשיא ליה דע"כ גזל נמי בקרבן דומיא דפקדון קמיירי וק"ל:

גמ' מידע ידעי דעל יומי דשוקי סמיכי כו' נ"ב פי' אפי' יש להם מעות כו' ברש"י וכן פי' בנ"י ובטח"מ ותדע דאי באין להם מעות בעין בלאו הכי אינם עוברים כדלקמן בהיפוך הדף ע"ש:

שם אמר לך רב תנאי היא נ"ב איני אומר אלא דשנויא קמא דמוקי רב למתני' לצדדין כדקיימא קיימא וכן דעת הרי"ף והרא"ש וביארתי כל הצורך בספרי:

שם עובר בה' שמות הללו ועשה משום כו' כצ"ל ונ"ב וברי"ף לא גריס ועשה אלא עובר בה' שמות הללו כמ"ש בנ"י בין עשה בין ל"ת ה' שמות הן ואע"ג דה' לאוין כתיבי מ"מ תרי לא תעשוק כתיבי ואינו מונה לאו כפול ע"ש באשר"י שאינו מונה כלל אלא חד לא תעשוק ובסמ"ג כתב להדיא ד' אזהרות ועשה ע"ש:

שם עדים שתבעו הרי נשבע כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה משום לא כו' ואונאה נפקא ה' שמות כו' הד"א:

בד"ה ה"ג כו' וכופר ומקודם כחש קרוי גזל כצ"ל:

בד"ה או עשק ע"י הכחשה עשקו הס"ד:

תוס' בד"ה א"ל כו' ליתן להם ואפי' משום בל תשהא לא היה עובר כו' כצ"ל ונ"ב פי' אבל משום בל תלין היה עובר מ"מ אי הוה שוכרן בעצמו ואי לאו דטריד במלאכה אחרת אע"פ שאינו שוכרן דאינו עובר משום בל תלין מכל מקום היה עובר משום בל תשהא וק"ל:

רש"י ד"ה תנן שכיר שעות. בשלמא שמואל מו"ל בש"ש דלילה. ור"ל דקאי אדסליק מיניה:

תד"ה ולמה. תימה כו' אבל גבי אשם גזילות למה נכתבו שניהם כו'. לעד"נ שגזל דכתיב התם הוה גזל ממש וכמש"כ גם המהרש"א לעיל (סא) בפי' התוס' דשם בד"ה לעבור עליו ורבא לא קאי אלא אלאוי דידהו וכדאמר נמי שם בר"פ א"נ:

גמרא אמר לך רב תנאי היא. כתב מהרש"ל דמדלא קאמרינן אלא משמע דלא הדר ביה משינויא קמא דמתניתין לצדדין קתני והטעם מבואר בתי"ט משום דמתניתין בלא"ה כרב דייקא דלצדדין קתני דאלת"ה לא הוי מציעתא דומיא דרישא וסיפא דברישא וסיפא קתני של יום ושל לילה כל חדא באפי נפשיה ובמציעתא לא הוי קתני אלא שכיר לילה ושביק ש"ש דיום אע"כ דלצדדין קתני ואיירי בתרווייהו:

שם ר"ש אומר ש"ש דיום וכו' מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות הללו כו'. לכאורה לשון מכאן אמרו אינו מדוקדק. ולפע"ד יש לפרש דאדסליק מיניה קאי דמדברי ר"י ור"ש שמעינן לה דכיון דמדברי שניהם נלמד דש"ש שייך בין ביום ובין בלילה. אע"ג דלא כתיב אלא בחדא מינייהו למר מאתך ולמר מואליו הוא נושא את נפשו כדפרישית אע"כ דאפ"ה למדין הן זו מזו אי משום ג"ש דש"ש או כדפרישית דלענין עיקר איסורא אין לחלק בין של יום לשל לילה ולא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא היכא דליכא סברא לחלק וא"כ לפ"ז שפיר קאמר דכל הכובש ש"ש עובר בה' שמות דבשכיר יום עובר אף בשמות דנאמרו בשכיר לילה וכן להיפך משא"כ בלאו הא דר"י ור"ש ה"א דשל יום חלק לגמרי משל לילה בשכיר יום עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ובל תלין דכתיבי בפרשת קדושים דאיירי בשכיר יום דוקא דשייך ביה בל תלין משא"כ בשכיר לילה אינו עובר אלא משום בל תעשוק ומשום ביומו תתן שכרו דכתיבי בפרשת כי תצא דמהיכי תיתי נאמר דשכיר לילה בבל תגזול כיון דלא כתיבי בהאי ענינא משא"כ מדר"י ור"ש דמשמע דפשיטא להו שאין לחלק בין של יום לשל לילה אלא לענין קביעת הזמן. ולענין עיקר איסוריהו למדין זו מזו או משום ג"ש דש"ש שזו מסברא כדפרישית והשתא א"ש דעובר בה' שמות כיון דלענין עיקר איסורייהו לא הוצרכנו ללאוין חלוקין בשל יום ושל לילה וע"כ דריבוי הלאוין לא נאמרו אלא להחמיר לעבור בכל השמות הללו כן נ"ל נכון:

שם איזה הוא עושק ואיזהו גזל כו' נראה ברור דאעושק ואגזל דלעיל קאי דקאמר כל הכובש ש"ש עובר בבל תעשוק ובל תגזול וע"ז מדייק שפיר מה בין עושק לגזל דכתיבי בשכיר משא"כ שאר גזל דאיירי בה כולי תלמודא שפיר איירי בגזל ממש שאומצו בזרוע (ואפ"ה מקשה הש"ס בסמוך שפיר מגזל דכתיב גבי שבועת הפקדון דכיון דעושק נמי בכלל לשון גזל הוא משמע דשבועת הפקדון נמי עלי' קאי) כמו שפי' רש"י ז"ל להדיא כאן דלמאי דבעי לחלק בגזל ועושק בש"ש גופא לשני ענינים דלכל האוקימתות בעי לאוקמי לשון גזילה דשכיר לענין היותר חמור שדומה לגזילה ממש וכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גזילה ומה שהקשה עליו הה"מ מסוגיא דר"פ איזהו נשך ביארתי במקומו באריכות ע"ש:

שם אמר רב חסדא לך ושוב זהו עושק כו' מתקיף לה ר"ש איזהו עושק כו' דומיא דפקדון ואע"ג דר"ח גופא קאמר לעיל בפרק הזהב דאינו חייב קרבן עושק אלא בייחד לו כלי לעושקו אפ"ה קאמר שפיר הכא דתחלת העושק היינו בלך ושוב בלבד אלא דלענין קרבן גזירת הכתוב הוא דלא מחייב אלא בייחד לו כלי לעושקו והדר כפריה אלא דר"ש אתקיף עליה משום דמשמע ליה דלענין תחלת העושק נמי בעינן דומיא דפקדון שהיא ע"י כפירה והיינו כדמסיק הש"ס בסמוך דמדכתיב או עשק היינו שעשקו כבר וכדפירש רש"י:

תוספות בד"ה מתקיף לה אביי תימא וכי לא ידע אביי כו' עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דכוונתם אהא דמקשה הש"ס בסמוך מ"ש עושק ומ"ש גזל דלא קשיא ליה כו' ע"ש. ולענ"ד דבריו דחוקין בכוונת התוספות דבלא"ה דברי התוספות פשוטין ומבוררין דע"כ מגופיה דקרא משמע להדיא דאיירי בדהדר כפריה דהא כתיב וכחש וכתיב נמי ונשבע על שקר וכ"ז לא שייך כלל בטענת יש לך בידי ואיני נותן לך דמה שבועה שייך כאן ודוקא בעושק שייך שפיר אתקפתא דר"ש לר"ח דסמיך אמסקנא מדלא כתיב או בעושק משמע שעשקו כבר משא"כ הכא לענין אתקפתא דאביי ל"ש לומר כן וע"ז מתרצין התוספות שפיר דסבר אביי דאית לן לאוקמי גזל דומיא דעושק כו' כ"ז ברור בכוונת התוספות ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בד"ה ולמה חלקן כו' תימא בשלמא הכא כו' אבל גבי אשם גזילות למה נכתבו שניהם כו' עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהת התוספות דהא רבא גופא קאמר לעיל בפרק הזהב דף מ"ח דעושק דקרא היינו בנטלו וחזר והפקידו אצלו ואיירי בתרי גווני פקדון וא"כ אין זו ענין בגזל דקרא כלל ואף שכתבו התוספות שם בד"ה תשומת יד ה"נ לא היה צריך להחזיר עושק מ"מ הא מסקו שם דבשביל שום דרשא אהדריה א"כ לפ"ז ממ"נ ל"ש קושייתם כאן אמימרא דרבא דהכא ולכאורה היה נ"ל ליישב דהתוספות כאן בשמעתין קאי בשיטת ר"ת שכתב שם בפרק הזהב בד"ה נתנה לסיטון דהא דקאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל היינו לכאורה אבל לפי האמת רבא גופא כר' יוחנן ס"ל וא"כ לר"י איירי עושק דקרא כפשטיה ומקשי התוספות הכא שפיר למה נכתבו שניהן במימרא דרבא דהכא זהו עושק וזהו גזל אלא דלפענ"ד א"א לומר כן בכוונתם שהרי כתבו התוס' בפרק א"נ דהא דמוקי רבא לא תגזול לעושק ש"ש ולעבור בב' לאוין לא מוקי לה לגזל גופא ולעבור בב' לאוין היינו משום דבגזל ליכא מכות דניתק לעשה וכתבתי שם דעושק לא מיקרי ניתק לעשה כיון דלרבא איירי עושק דקרא בנטלו וחזר והפקידו אצלו וא"כ לפ"ז משמע להדיא דרבא גופא ס"ל הכי כר"י דלר"י הוי מצי לאוקמי בגזל גופא כיון דעושק נמי ניתק לעשה כמו גזל ומה"ט גופא נמי לא מצינן לפרש כפירוש השני שכתבתי שם בפרק א"נ בכוונת התוספות דהא דעושק לא ניתק לעשה היינו משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין ע"ש בחידושינו דא"כ לפ"ז פשיטא דלא מקשו התוספות הכא מידי למה נכתבו שניהן דממ"נ אי גזל דקרא דשבועת הפקדון איירי דוקא בגזל ממש א"כ שפיר נכתבו שניהן חד בגזל וחד בעושק ואי משמע להו דגזל דר"י איירי נמי בגזל שע"י עושק כדפרישית בסמוך בגמרא א"כ לפ"ז הדר ה"ל בעושק גופא תרי עשה והשיב את הגזלה או את העושק כיון דלרבא אליבא דר"י לא איירי בחזר והפקידו אצלו אלא בעושק גמור כפשטיה וא"כ אתי תרי עשה ועקרי תרי לאוין והדרא קושית התוספות דבפרק איזהו נשך לדוכתיה אמאי מוקי רבא בעושק טפי מבגזל כיון דבתרווייהו ליכא מלקות אע"כ דהתוספות דהכא נמי סברי דרבא גופא כר"ל סבירא ליה א"כ לפ"ז ממ"נ אין מקום לקושית התוס' כאן וצ"ע ליישב ובישיבה הארכתי יותר:

במשנה אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה כו' יש בו משום ביומו כו' ויש בו משום לא תלין כו'. ולכאורה ה"ל לאקדומי קרא דבל תלין דכתיב בפרשת קדושים מקמי קרא דביומו דכתיב בפרשת כי תצא ומכ"ש למאי דמסקינן בשמעתין דתנא דמתניתין לית ליה ג"ש דש"ש ומרבה בהמה וכלים לבל תלין מדכתיב אתך אלא דאפ"ה נקט מעיקרא קרא דביומו דכתיב בשכיר לילה משום דהאי קרא דבארצך דמרבינן נמי בהמה וכלים פשיטא יותר מדרשא דאתך תדע דהא ר' יוסי ב"י לית ליה דרשא דאתך לענין בהמה וכלים ואפ"ה מודה בדרשא דבארצך לרבות בהמה וכלים מיהת לענין לאו דבל תעשוק וא"כ קתני שפיר במתני' בדרך לא זו אף זו לא מיבעיא דיש בבהמה וכלים משום ביומו תתן שכרו דהא כתיב בהאי ענינא גופא בארצך לרבויינהו וקאי אכולה ענינא דהאי פרשה אלא דאפילו בבל תלין דקס"ד דלא שייך בבהמה וכלים למאן דלית ליה דרשא דאתך ומפיק לה מדרשא אחריתא כר"י ב"י קמ"ל תנא דמתניתין דאפ"ה עובר בבל תלין משום דדרשא דאתך כולהו ש"מ והשתא לפ"ז א"ש סידור לשון המשנה דנקט בתר הכי אימתי בזמן שתבעו כו' והמחהו אצל חנוני כו' משום דכל הנך נמי מדרשא דאתך ילפינן לקמן בשמעתין ובתר הכי קתני בבא דגר תושב דכתיב בפרשת קדושים כן נ"ל ועיין בחידושי הריטב"א שכתב קצת בענין אחר:

שם גר תושב יש בו משום ביומו כו' ואין בו משום לא תלין כו'. לפי פשוטו משמע דבגר תושב אינו עובר אלא בשתבעו שכר לילה ולא בשכיר יום והיינו משום דבשכיר יום דכתיב בפרשת קדושים כתיב ביה ריעך ודריש ליה תנא דמתני' ריעך ולא גר תושב כדמסקינן בשמעתין וכ"כ הרי"ף ז"ל בחידושיו ע"ש ולכאורה אין זה אלא מגזירת הכתוב אמנם לענ"ד נראה דטעמא רבה נמי איכא שהחמירה תורה בשכיר לילה יותר משכיר יום משום דבשכיר לילה שייך טפי טעמא דקרא דכי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו שאין דרך בני אדם לעמוד בלילה אלא מי שעני ביותר ועוד היה נ"ל דהא דבשכיר יום אינו עובר בגר תושב משום בל תלין היינו משום שלא החמירה תורה על בעה"ב למטרח אזוזא בלילה אלא לגבי ישראל ולא לגבי גר תושב ולפ"ז כשהגיע יום המחרת עובר משום ביומו תתן שכרו ואפילו בשכיר יום דאתמול אלא בחידושי הריטב"א ז"ל לא כתב כן וצ"ע:

(קיא רע"א) מרימר ומר זוטרא אגרי להדדי.—כעין זה לעיל צ ע"ב, מגילה ז ב ומו"ק כז ב.

וזה לפי שאין פעולתו עליו. ולא קרינא ביה פעולתו אתך: ואימא להו וכו'. דאי לא משתלימנא לא עברנא: אגרי להדדי. כשהיה האחד צריך לפועלים חבירו פוסק עמהן ואמר להן שכרכם על בעל הבית: הני שוקאי דסורא. בעלי בתים של סורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק: לא עברי. על שכר פועלין: מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמכי. להגיע למעות הלכך אפילו אית ליה מעות גביה לא עבר דאדעתא דהכי איתגר ליה וכיון דמיומא קמא לא עברי תו לא עברי כדאמרינן לעיל שאינו עובר עליו אלא בקר ראשון: אבל משום בל תשהא עובר. מיום השוק ואילך: שכיר שעות דיום. שנשכר לו מן הבקר עד חצות: גובה כל היום. דהא כלתה שכירתו מחצות ואיכא בלא תבא: שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה. ולכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא נשתעבד לו קודם לכן: ושמואל אמר שכיר שעות דיום הוא גובה כל היום. כדקאמרת ואין לילה הולך אחר יום אבל שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום שהיום הולך אחר הלילה הואיל ושכירותו בליל יום זה לא דמי לשכיר יום דאתמול שאינו גובה אלא כל הלילה: תנן שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. בשלמא שמואל מוקי לה בשכירות שעות דלילה אלא רב במאי מוקי לה: לצדדין. והכי קאמר שכיר שעות יש שגובה כל הלילה ויש שגובה כל היום וכדאמרי אנא: יצא בלילה וכו'. אלמא הואיל ומשכה פעולתו בלילה הוה ליה שכיר שעות דלילה וקתני גובה כל הלילה וכל היום: משום לא תגזול. דהא אוקמיה באיזהו נשך (דף סא.) לכובש שכר שכיר דאי גזל ממש מלאו דריבית ואונאה נפקא: ה' שמות. חמשה לאוין לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין ולא תעשוק שכיר עני ואביון ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש ועשה ביומו תתן: שם שכירות. כולהו בחד ודאי לא משכחת לה אלא הכי קאמר עבירות כל השמות הללו בשם שכירות הן יש מהן בשכירות לילה ויש מהן בשכירות יום: גזל. משמע שאנסו בידו מידו ממש טפי מעושק דכתיב (שמואל ב כג) ויגזול את החנית מיד המצרי וכן (שופטים ט) בבעלי שכם ויגזלו את כל אשר יעבור עליהם בדרך: מתקיף לה רב ששת. על כרחיך עושק דקא כפר ליה הוא מדחייביה עליו בתורת כהנים קרבן שבועה דכתיב (ויקרא ה) וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו': אלא אמר רב ששת וכו'. לקמן פריך לרב ששת מאי שנא עושק דקשיא ליה ומ''ש גזל דלא קשיא ליה: לא שכרתיך מעולם. לא דמי לגזל כי נתתיו לך דהא מודי ליה דעבד בהדיה וקא גזל ליה: מ''ש גזל דלא קשיא ליה. הא איהו נמי גבי קרבן שבועה כתיב ואי לא כפר שבועה היכא: דגזליה והדר כפריה. כל זמן שלא תבעו בבית דין אלא בינו לבין עצמו היה גוזלו ואומרו איני נותן לך וכשתבעו בב''ד כפר ונשבע ולעולם גזל לא איקרי אלא א''כ אומר לו איני נותן לך: אי הכי עושק נמי. נוקמיה כרב חסדא בלך ושוב ודקשיא לך שבועה היכא כגון דהדר כפריה: הכי גרסינן הכי השתא בשלמא התם או בגזל. כתיב וכחש השתא מכלל דאודי ליה מעיקרא כלומר וכחש בעמיתו בגזל במה שהיה גוזלו עד עתה בתורת גזל כחש עכשיו וכפר ומקודם כחש קרוי גזל: אבל הכא מי כתיב או בעושק. דנימא וכחש בעושק דמעיקרא: או עשק כתיב. על ידי הכחשה עשקו: שעשקו כבר. משעה שהתחיל לתובעו עושקו בכחישה ולא נקרא עשק על ידי דבר אחר קודם כחישה: מתני' שכר בהמה וכלים. יליף בגמרא: לא תבעו אינו עובר עליו. בגמרא יליף ליה דכתיב אתך מדעתך ולא מדעתו: המחהו. נתקן מאצלו והעמידו אצל חנוני שהיה פועל צריך לקנות פירות מחנוני ואמר לו בעל הבית לחנוני תן לו בדינר פירות ועלי לשלם: או אמר לשולחני. תן לו בדינר מעות: נשבע ונוטל. מפרש בגמרא: ואם יש עדים שתבעו. בזמנו: גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות וטריפות: יש בו משום וכו'. מפרש בגמרא:

אמר ליה לשמעיה זיל אגיר לי פועלים. לא משום שהיה דעתו לדחות אלא היה ירא שלא יהא פנוי ליתן להם ואפילו משום בל תשהא לא היה עובר כיון שהוא עסוק במלאכה אחרת: מתקיף לה אביי איזהו גזל כו'. תימה וכי לא ידע אביי דרב ששת מוקי לה באודי ליה והדר כפריה וי''ל דסבר אביי דאית לן לאוקמי גזל דומיא דעשק וכי היכי דלא קאי וכחש אעושק לא קאי נמי אגזל אלא תחילת גזל דקרא ותחילת עושק הוא כיחש ולא דייק כדדייק רב ששת בסמוך דהכא כתיב או בגזל והכא כתיב או עשק בלא בי''ת: או עשק כתיב לא גרסינן שעשקו כבר: ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. לאו משום דכתיב גזל ועשק ששינה בלשון דייק אלא משום דכתיב תרי לאוין תימה בשלמא הכא חילקן כדי לעבור עליו בשני לאוין אבל גבי אשם גזילות למה נכתבו שניהם או בגזל או עשק: