בבא מציעא קי ע"א

בבא מציעא קי ע"א - טקסט הדף

ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אימא והזקינו ואיבעית אימא לאו מי אוקימנא לההיא כגון שנפלו לה בשדה אחרת דקא כליא קרנא: ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אמר שלש לוה אמר שתים קדים מלוה ואכלינהו לפירי מי נאמן רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה קיימא רב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן קיימי והלכתא כוותיה דרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן (קיימי) והא קי''ל דהלכתא כוותיה דרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת התם מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא הכא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן מלוה אומר חמש לוה אומר שלש א''ל אייתי לי שטרך א''ל שטרא אירכס לי אמר רב יהודה מלוה נאמן מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי א''ל רב פפא לרב אשי רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה מאי טעמא האי שטרא כיון דלגוביינא קאי מיזהר זהיר ביה ומיכבש הוא דכבשיה לשטריה סבר אוכלה תרתין שנין יתירתא א''ל רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתבי הכי במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף היכא דכבשיה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה [לידי] פסידא א''ל התם תקינו ליה רבנן דמרי ארעא יהיב טסקא וכרי כריא ארעא דלית לה כריא ולא יהיב טסקא מאי א''ל איבעי ליה למחויי לא אימחא מאי איהו הוא דאפסיד אנפשיה אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו מי נאמן רב יהודה אמר בעל הבית נאמן רב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה סבור מינה לא פליגי הא באתרא דשקיל אריסא פלגא הא באתרא דשקיל אריסא תילתא אמר להו רב מרי ברה דבת שמואל הכי אמר אביי אפילו באתרא דשקיל אריסא פלגא פליגי רב יהודה אמר בעל הבית נאמן דאי בעי אמר שכירי ולקיטי הוא: יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קי - א

אלא, ימכרו לעצים, וילקח בהן קרקע, והוא, הבעל אוכל פירות, שלא תקנו חכמים לבעל אלא אכילת פירות בנכסיה ולא אכילת הקרן.

אלמא, אם התייבשו העצים הרי הם נחשבים כקרן, וקשה לאביי דאמר פירא הוו.

ומתרצינן: לא תימא אשה שנפלו לה עצים זקנים, אלא אימא נפלו לה עצי גפנים וזיתים שמוציאים פירות, והזקינו קודם זמנם, ומודה אביי בעצים שיבשו קודם זמנם דקרקע הוו, הילכך אין לבעל חלק בהם, אבל אם נפלו לו זקנים, יכול הבעל לכלותם.

ואיבעית אימא: לאו, מי אוקימנא לההיא ברייתא בכגון שנפלו לה עצי גפנים וזיתים בשדה אחרת שאינה שלה, דקא כליא קרנא אם יקצצם הבעל, ומשום כך צריך למוכרם ולקנות בדמיהם קרקע והבעל אוכל פירות, אבל אם היו גדלים העצים בשדה שלה, יתכן שיוכל הבעל לקוצצם דפירא הוו וכאביי.

ההוא לווה שנתן למלווה קרקע כדי שיאכל המלווה פירותיה כמה שנים ויפטר מתשלומי חובו, כמשכנתא דסורא, וכתבו שטרא על כך, אבל לא הוזכר בשטר את מנין השנים, דהוה כתיב ביה רק שנין בסתמא,

אם באו לבית דין לאחר שעברו שנתיים שבהם אכל המלווה את הפירות, מלווה אומר קיבלתיה לאכול פירותיה שלוש שנים, ולווה אומר לא נתתי לך אלא לאכול שנתיים, הלווה נאמן מפני שהוא המוחזק בשדה, ועל המלווה להחזיר את השדה ללוה.

אבל אם לא תבעו הלווה כעבור שנתיים וקדים מלוה ואכלינהו לפירי של השנה השלישית, ואחר כך תבעו הלווה בבית דין וטוען לא נתתי לך אלא אכילת פירות לשנתיים, ועליך להחזיר את מה שאכלת בשנה השלישית, ואילו המלווה אומר קיבלתיה לאכילת שלוש שנים, מי נאמן?

רב יהודה אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימא, ומאחר שהלווה הוא בעל הקרקע על המלווה להביא ראיה שקיבלה לשלש שנים, וכל עוד שלא הביא ראיה עליו להחזיר את דמי הפירות שאכל ^[154].

רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי ^[155], הילכך המלווה שאכלם נחשב למוחזק בהם, ועל הלווה להביא ראיה שלא נתן לו לאכול אלא שנתיים.

והלכתא כוותיה דרב כהנא, דאמר פירות בחזקת אוכליהן (קיימי),

אך מקשה הגמרא: והא קיימא לן דהלכתא כוותיה דרב נחמן לענין השוכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה, בדינר זהב לחודש, ונתעברה השנה, דהשתא מספקא לן איזה לשון שאמר היא הקובעת, ^[156] האם מה שנתחייב על כל השנה שנים עשר זהובים ובכלל זה גם החודש הנוסף, או שהתחייב על דינר זהב לכל חודש ועכשיו עליו להוסיף דינר נוסף עבור החודש השלושה עשר,

דאמר רב נחמן, קרקע בחזקת בעליה עומדת. ועל השוכר להביא ראיה שנתכוין לשלם שנים עשרה זהובים על כל השנה. ולא אמרינן קרקע בחזקת מי שאוכל את הפירות. ואם כן, כיצד פסקינן כרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן קיימי.

ומתרצינן: התם בשוכר מרחץ שאין יודעים לפרש את כוונת השוכר האם התכוין לשלם על כל חודש בנפרד ועליו להוסיף דינר על החודש הנוסף, או שהתחייב על השנה כולה שנים עשר זהובים, מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא, והלכה כרב נחמן שקרקע בחזקת בעליה קיימא,

אבל הכא, שמספקא לן לכמה שנים קיבלה המלווה לאכול את פירותיה, מילתא דעבידא לאיגלויי היא, כגון שיבואו עדים ויעידו לכמה שנים נתן הלווה את השדה, הלכך אם קדם המלווה ואכל אין מוציאים מידו, שמא יבואו אחר כך עדים ויאמרו שאכן הדין עם המלווה ובחינם הוציאו מידו, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן, אלא משאירים ביד המלווה את מה שאכל ואם יבואו עדים שקיבלה רק לאכילת שתי שנים יהיה עליו להחזיר את מה שאכל בשנה השלישית.

ומשום הכי אמרינן דהילכתא כוותיה דרב כהנא, שהפירות בחזקת אוכליהן. ^[157]

מלווה שקיבל שדה מן הלווה לאכול את פירותיה כמה שנים כמשכנתא דסורא, ולאחר שעברו שלוש שנים מזמן שהתחיל לאכול את הפירות תבעו הלווה שיחזיר לו את השדה

מלווה אומר קיבלתיה לחמש שנים ואכלתי רק שלושה מתוכם, ולוה אומר לשלש שנים נתתיה, ונסתיימה תקופת המשכונא,

אמר ליה הלווה: אייתי לי שטרך שכתוב בו שקיבלת אותה לאכילת חמש שנים,

אמר ליה המלווה שטרא אירכס, אבד לי.

אמר רב יהודה, אף על פי שאין השטר ביד המלוה נאמן, מגו ^[158] דאי בעי לשקר הוה אמר, שדה זו שאכלתי פירותיה שלוש שנים, לקוחה היא בידי, קניתי אותה מיד הלווה ואכלתיה שלוש שנים של חזקה ^[159].

אמר ליה רב פפא לרב אשי, רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה,

מאי טעמא,

תקנת חכמים היא שאין הלוקח קרקע חייב לשמור את שטרו יותר משלוש שנים. ואם יצא ערעור על החזקתו בקרקע לאחר שלוש שנים, הוא אינו צריך להביא שטר ראיה.

ודווקא בשטר שעיקרו לראיה אמרו כן, כדי שלא יצטרך לשמור את שטרו לעולם. אבל שטר העשוי לגבייה, אם יאבד השטר, לא יוכל לומר התובע אבד לי השטר, משום שאדם נזהר לשמור את השטרות שגובה עימהם את מעותיו.

והאי שטרא, שטר המשכונא שהיה ברשות המלווה, כיון דעיקרו לגוביינא קאי, שעל ידו יכול לאכול את הפירות, מיזהר זהיר ביה ואינו מאבדו, ובוודאי שלא אבד לו, אלא מיכבש הוא דכבשיה, החביאו לשטריה, משום שסבר אם אעלים את השטר אוכל לומר לא קיבלתיה לשלוש שנים אלא לחמש, ואוכלה תרתין שנין יתירתא, הילכך אין המלווה נאמן במיגו שהיה אומר לקוחה היא בידי, אלא עליו להביא ראיה שקיבל את השדה לאוכלה חמש שנים. ^[160] אמר ליה רבינא לרב אשי: לדעת רבי יהודה שהמלווה נאמן במיגו דהוה אמר לקוחה היא בידי, אלא מעתה, האי משכנתא דסורא, שתקנו רבנן להתיר למלווה לאכול פירות משדה הלווה אפילו יותר מכדי חובו, דכתבי בשטר [הנמצא אצל המלווה] הכי: במישלם שניא אלין, לכשיסתיימו שנים אלו, תיפוק ארעא דא בלא כסף, שלא יצטרך הלווה להחזיר את חובו.

הא הוי תקנה הבאה לידי מכשול, ^[161] כגון היכא דכבשיה, החביא המלוה לשטר משכנתא, ואמר שדה זו שאכלתי פירותיה שלוש שנים, לקוחה היא בידי,

ולדברי רבי יהודה יוצא, דהכי נמי דהמלווה מהימן. ^[162]

וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה [לידי] פסידא!? ^[163]

אמר ליה רבא, התם במשכנתא דסורא, תקינו ליה רבנן ללוה כדי שיוכל להחזיר את חובו בפירות ולא חששו שיעלים המלווה את השטר, משום דמרי ארעא, הלווה הוא זה דיהיב טסקא, מעלה מס למלך על השדה, והוא כרי כריא, כורה תעלות השקיה לשדה, וניכר לכל מיהו הבעלים של השדה, ואין חשש שהמלווה יאמר שדה זו לקוחה היא בידי.

אמר ליה רבינא, אם כן, ארעא דלית לה כריא, שאינה צריכה שיכרו בה תעלות, וקרקע דלא יהיב עבורה טסקא, מאי? הרי גם בה תקנו רבנן שיוכל הלווה לתתה כנגד חובו, ומדוע לא נחשוש שיטען המלווה שדה זו לקוחה היא בידי!?

אמר ליה רב אשי, איבעי ליה ללוה למחויי, לעשות מחאה בתוך שלוש שנים שלא יעשה המלווה מוחזק בכך שהוא מחזיק בשדה, ואינו אלא מלווה האוכל פירות.

ואם לא אימחא הלווה במלווה, מאי? אם יאמר המלווה לאחר שלוש שנים לקוחה היא בידי יהא נאמן!?

איהו, הלווה עצמו הוא דאפסיד אנפשיה, בכך שלא מיחה במלווה בתוך שלוש שנים, ואין אנו צריכים לחוש לו.

אריס שאומר כשהגיע זמנו לקבל שכרו, על דעת לקבל מחצה מהשבח ירדתי, ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו, מי נאמן?

רב יהודה אמר: בעל הבית נאמן,

רב נחמן אמר: הכל כמנהג המדינה.

סבור מינה יושבי בית המדרש, דרב יהודה ורב נחמן לא פליגי, אלא, הא דאמר רב נחמן שהאריס נאמן, מיירי באתרא דשקיל אריסא פלגא, והא דאמר רב יהודה שבעל הבית נאמן מיירי באתרא דשקיל אריסא תילתא, שאין מאמינים לאריס נגד המנהג.

אמר להו רב מרי ברה דבת שמואל: הכי אמר אביי: אפילו באתרא דשקיל אריסא פלגא, פליגי.

רב יהודה אמר בעל הבית נאמן, דאי בעי לשקר, הוה אמר לא לקחתיו לעבוד כאריס, אלא שכירי ולקיטי הוא, ששכרתיו על מנת לשלם לו במעות, הילכך אף עתה שאומר התחייבתי לשלם לו רק שליש, נאמן.

ורב נחמן סבר הכל כמנהג המדינה, הילכך אם נהגו לתת לאריסין פלגא, האריס נאמן, ואם נהגו לתת להם רק שליש, בעל הבית נאמן ^[164].

לווה ששיעבד את שדהו למלווה עבור חובו ומת, ובא הבעל חוב לגבות את הקרקע מן היתומים. יתומים אומרים אין לך לגבות את השבח שהשביחה הקרקע, לפי שאנו השבחנוה ואין לבעל חוב חלק במה שהשביחו יתומים, ובעל חוב אומר אף את השבח אטול, שאביכם השביח את השדה ונשתעבדה לי השדה עם השבח שבה, על מי להביא ראיה?

הערות

^[154] הראשונים הקשו מדוע לא נאמין למלווה שהרי אילו היה רוצה לשקר היה אומר שדה זו לקוחה היא בידי ואכלתיה שני חזקה כדאמרינן לקמן, ותירץ התוספות רי"ד דמיירי שמיחה בו הלוקח בתוך אותם שלוש שנים שאינו נאמן לומר לקוחה היא בידי, והריטב"א תירץ דמיירי שהחזיר המלווה את שטר המשכנתא ללווה ושוב לא מצי ליטעון קניתיה שהרי הודה שלא היתה בידו אלא בתורת משכונא. ועיין מאירי.

^[155] ברא"ש [פרק ראשון] נראה שהמוחזקות של המלווה בפירות נובעת מכך שהלווה לא תבעו אלא בסוף השנה השלישית דהוי כהודאת בעל דין שנתן את הקרקע לכל השלש שנים והשתא הוא דהדר ביה. ולפי התוספות רי"ד [בהערה הקודמת] דהכא מיירי שמיחה הלווה קודם שאכל את השנה השלישית אי אפשר לומר שיש כאן הודאת בעל דין, וצריך לומר שסברת רב כהנא היא שמאחר וכבר אכל את הפירות ועכשיו הוא מחזיר את הקרקע שוב אין ספק על זכות התשמיש בקרקע אלא הספק הוא מיהו הבעלים על הפירות, וכיוון שהמלווה החזיק בהם אחרון הוא נקרא מוחזק וכן משמע ברש"י

^[156] עיין משנה למלך [שכירות ז ב] שדן האם זה ספק במציאות למה התכוין השוכר או שזה ספק לדינא איזה לשון תפסינן לשון ראשון או אחרון.

^[157] כתב תוספות רא"ש שרב כהנא עצמו סבר שבכל מקרה הפירות ביד אוכליהן, אלא שכדי ליישב כיצד אנן פסקינן כרב כהנא נגד רב נחמן אמרינן טעם אחר מטעמו של רב כהנא דאטרוחי בית דינא בכדי לא מטרחינן, ולפי זה במקום שאין חשש של אטרוחי בי דינא בכדי כגון שמתו העדים, לא פסקינן כרב כהנא שהמלווה מוחזק אלא מוציאים ממנו, וכן פסק הרא"ש שאם נראה לבית דין שלא יתברר הדבר בעדים מוציאים את הפירות מיד המלווה דאין לו דין מוחזק בפירות.

^[158] דעת הרמב"ן [בבא בתרא לב ב] שאומרים מיגו להוציא וראיתו מסוגיין שהמלווה נאמן להוציא עוד שנתיים מהלווה, אבל הטור [קנ ח] הביא בשם רבינו יונה דהכא לא הוי מיגו להוציא משום שהמלווה כבר זכה בקרקע משעה שירד בה, ואפילו מאן דפליג על רבי יהודה אין זה אלא משום שהמלווה נזהר בשטרו אבל בלי שטר אף הוא מודה שנאמן משום שהמלווה כמוחזק בשדה. ועיין בית הלוי [חלק ג סימן לג].

^[159] כתב המגיד משנה [שכירות ז ו] דדוקא אם אין עדים שהשדה ממושכנת אצלו וכן אם לא מיחה בו הבעלים נאמן המלווה במיגו אבל אם יש עדים או שמיחה בו אינו נאמן שהרי לא יכל לטעון לקוחה היא בידי. ובבית יוסף [קנ ח] כתב שהרשב"א חולק. וביאר הגידולי תרומה [שער מט חלק ו ב] דזה ברור שאם מיחה בו או שבאו עדים אין המלווה נאמן ומחלוקת הראשונים היא אם המלווה דר בשדה עוד שלוש שנים לאחר המשכונא מי אמרינן כיוון שפעם מיחה בו שוב אינו יכול להחזיק בה או שמא לאחר שלוש שנים נוספות נעשה מוחזק.

^[160] הב"ח [קנ ח] כתב דדוקא היכא שאמר שטר היה לי ואבד סברי רב עוירא ורב זביד שאנו נאמן במיגו, אבל אם מלכתחילה אמר לא היה שטר מעולם וקיבלתיה למשכון חמש שנים נאמן במיגו שהיה אומר שדה זו לקוחה היא בידי כיוון שאין הוכחה בטענת המלווה שהוא רמאי.

^[161] הריטב"א ביאר דכל משכון שנמצא אצל המלווה אם ירצה יוכל לשקר ולומר לקוח הוא בידי [בדברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר כדלקמן קטז, א] אלא שהלווה איהו דאזיק אנפשיה בכך שמסר את מטלטליו למלווה, ולא פרכינן הכא אלא משום שמשכנתא דסורא היא תקנת חכמים ובלעדיה היה אסור לתת קרקע לאכילת פירות משום ריבית, הילכך מקשינן דלא היה לרבנן לתקן תקנה העשויה לבא לידי מכשול.

^[162] הר"ן פירש דבניחותא קאמר דודאי אם יאמר לקוחה היא בידי יהא נאמן, ותמיהת הגמרא היא איך לא חששו לפסידא שתצא מכך.

^[163] רש"י נקט שקושיית הגמרא היא על רבי יהודה שאמר המלווה נאמן במיגו, וביאר התוספות רי"ד דלולי מה שהאמינו רבי יהודה במיגו לא היינו חוששים שיאמר מלווה שהשדה קנוייה לו משום שהוא חושש שמא יבואו עדים ויעידו שקיבל את השדה במשכנתא, אבל אחר שהאמינו רבי יהודה למלווה במיגו שוב לא יחשוש המלווה לומר שדה זו לקוחה היא בידי. והתוספות פירשו שהקושיה היא לכולי עלמא דאף אם המלווה לא נאמן שקיבלה לחמש שנים, מה יעשה הלווה אם יאמר לו המלווה לקוחה היא בידי, ועיין מהרש"א שפירש שהקושיה בדווקא על רב פפא עיין שם. [ועיין ש"ך קנ ט]

^[164] הרמב"ם [שלוחין ח] והרי"ף פסקו כרב נחמן דאמר הכל כמנהג המדינה, וכתב הר"ן: מכאן משמע שלא אמרינו מיגו לבטל מנהג והוי כמנהג במקום עדים, וכן כתבו הגאונים.

ימכרו האילנות הללו לעצים, וילקח (תיקנה) בהן קרקע, והוא הבעל אוכל פירות וגוף הקרקע שייך לאשה. ומשיבים: אימא [אמור] והזקינו, כלומר, שלא היו האילנות זקנים כשירשה אותם אלא שהזקינו במשך הזמן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ: לאו מי אוקימנא לההיא [האם לא העמדנו, והסברנו, כבר את הברייתא ההיא] במקומה כגון שנפלו לה אותם הגפנים וזיתים בשדה אחרת — בשדה שאינו שלה, שירושתה היתה רק אותם אילנות (ולא הקרקע), ואם כן הם הם הקרן, ואם יאכלו את דמיהם דקא כליא קרנא [שכלתה הקרן] ושם ודאי יש למכור אותם לעצים ולקנות בהם קרקע.

א מסופר: ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא [שטר משכון אחד היה כתוב בו שהוא לשנים סתם] מבלי לפרט לכמה שנים. מלוה אמר: לשלש שנים, והלוה אמר: לשתים. ועד שהם מדיינים בדבר קדים [הקדים] המלוה ואכלינהו לפירי [ואכל את הפירות] מן השדה בשנה השלישית. והשאלה היא מי נאמן? רב יהודה אמר: הרי כלל הוא שקרקע בחזקת בעליה קיימא [עומדת], ולכן החזקה היא בידי בעל הקרקע־הלווה, והמלווה־בעל השטר הוא שצריך להביא ראיה. רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי [עומדים], ולכן הדין עם המלווה.

ואומרים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב כהנא שאמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי. ושואלים: והא קיימא לן דהלכתא כוותיה [והרי מוחזק בידינו שהלכה כשיטתו] של רב נחמן שאמר בענין ספק בדבר שכירות בחודש העיבור: קרקע בחזקת בעליה עומדת, ובעל הקרקע נחשב כמוחזק, ואם כן יש סתירה בין פסיקות הלכה אלה!

ומשיבים: התם [שם] — מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא [דבר שאינו עשוי להגלות הוא], ששם היה הספק בענין עקרוני שאינו ניתן להתברר לעצמו כלל. הכא [כאן] — מילתא דעבידא לאיגלויי היא [דבר שעשוי להגלות הוא], שהרי בסופו של דבר יביאו את העדים שחתמו על השטר, והם יספרו מה היה כתוב בו, ולפי זה נפסוק הלכה, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן [ולהטריח את בית הדין שתי פעמים אין מטריחים], ולכן מניחים את הפירות ביד מי שאכלם, עד שיתברר כל הענין.

ב דיון אחר היה בשאלה דומה: קרקע שהיתה ממושכנת לחוב, המלוה אומר של חמש שנים היתה המשכנתא, והלוה שהוא בעל הקרקע אומר של שלש שנים בלבד היתה המשכנתא. אמר ליה [לו] הלווה למלוה: אייתי [הבא] לי את שטרך ונראה מה כתוב בו! אמר ליה [לו] המלוה ללווה: שטרא אירכס השטר אבד לי. אמר רב יהודה: המלוה נאמן. ומדוע — מגו דאי בעי אמר [מתוך שאם היה רוצה לשקר היה אומר] שהקרקע לקוחה (קנויה) היא בידי. שהרי כיון שאין שטר משכנתא מצוי, והוא החזיק בקרקע שלוש שנים (שהם שנות חזקה) היה יכול לטעון שהקרקע שלו, ואם לא עשה כן — צריך להאמין לו במה שהוא טוען.

אמר ליה [לו] רב פפא לרב אשי: רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא [אינם סבורים כזו] שאמר רב יהודה. מאי טעמא [מה טעם] — האי שטרא [אותו שטר] כיון דלגוביינא קאי [שלגביה הוא עומד] — מיזהר זהיר ביה [נזהר הוא בו], שהרי המלוה רוצה לקבל את הכסף שהלוה, ולא סביר להניח שאיבד שטר כזה, אלא ומיכבש [ולכבוש, להחביא] הוא דכבשיה לשטריה [שכבש את שטרו], סבר [סבור הוא]: אוכלה תרתין שנין יתירתא [אוכל אותה, את תנובת השדה שתי שנים יתירות].

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אלא מעתה, האי [אותו סוג] של משכנתא שעושים בסורא דכתבי הכי [שכותבים בה כך]: "במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא [בהשלמת השנים הללו, של המשכון תצא קרקע זו] בלא כסף ותחזור לבעליה. היכא דכבשיה [היכן שכבשו, הסתיר] את שטר המשכנתא ואמר: לקוחה (קנויה) היא הקרקע בידי, הכי נמי דמהימן [כך גם כן תאמר שהוא נאמן]?! וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה [וכי מתקנים חכמים דבר שיכול לבוא בו] לידי פסידא [הפסד]? אמר ליה [לו]: התם תקינו ליה רבנן דמרי ארעא יהיב טסקא וכרי כריא [שם במשכנתא בסורא, תיקנו לו חכמים שבעל הקרקע הוא שנותן, משלם, את המיסים והוא כורה את התעלות], שצריך לכרות כדי להשקות את השדה, ועל ידי כך נשמרת ומוכרת בעלותו.

ושואלים: ארעא דלית ליה כריא ולא יהיב טסקא מאי [בקרקע שאין בה צורך תעלות ואינו נותן, משלם, מיסים, מה] יעשה? אמר ליה [לו]: איבעי ליה למחויי [היה צריך למחות] לפני שהגיע זמן החזקה ולהודיע שקרקע זו שלו היא! ושואלים: ואם לא אימחא [מחה], מאי [מה הדין]? אמר לו: אם כן איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו] שלא נקט באמצעי הזהירות הדרושים.

ג אריס אומר: למחצה ירדתי לשדה זו, שהתנאים בינינו היו שאקבל אני חצי מן הפירות, ובעל הבית אומר: לשליש בלבד הורדתיו, מי מהם נאמן? רב יהודה אמר: בעל הבית נאמן. רב נחמן אמר: הכל כמנהג המדינה, שכיון שאין ההסכם הזה ברור ינהגו כפי שנוהגים אריסים באותו מקום.

סבור מינה לא פליגי [חשבו בתחילה שבעצם אין חולקים] אלא מדברים במקרים שונים; הא באתרא דשקיל אריסא פלגא [זה במקום שנוטל האריס חצי] ואילו הא באתרא דשקיל אריסא תילתא [זה במקום שנוטל האריס שליש] — נאמן בעל הבית.

אמר להו [להם] רב מרי ברה [בנה] של בת שמואל: הכי [כך] אמר אביי: אפילו באתרא דשקיל אריסא פלגא פליגי [במקום שנוטל כרגיל האריס חצי חלוקים הם], שרב יהודה אמר: בעל הבית נאמן, גם אז, דאי בעי אמר [שאם היה רוצה לשקר יאמר]: שכירי ולקיטי הוא, שאינו אריס כלל אלא רק שכיר שנשכר בסכום כסף מסויים, או לקיט המקבל עבודותיו אצלו, ואין לו כלל חלק מוגדר ביבול.

ד ובעיה אחרת: היה שדה משועבד כאחריות להלוואה, ומת הלווה ועבר השדה בירושה לבניו, ואותם יתומים אומרים: אנו השבחנו בינתים את הקרקע, ולכן מגיע לנו חלק בקרקע לפני שבעל החוב נוטל אותה, ובעל החוב אומר: אביכם השביח ולכן שייכת לי הקרקע כמות שהיא, על מי מהם להביא ראיה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

such trees are sold as wood and land is acquired with them, and her husband consumes the produce, while the land itself belongs to the wife. The Gemara answers that the text should be emended to say: And they grew old, meaning that the trees were not old when she inherited them but they aged with the passage of time.

And if you wish, say: Did we not already establish that mishna as referring to a case where the vines or olive trees were bequeathed to her in a different field that did not belong to her? Since in that case she inherited only the trees but not the land itself, they are considered the principal. Consequently, the husband taking all of it would consume the principal entirely. Therefore, they must be sold as wood, with the proceeds used for the purchase of land.

§ The Gemara relates: There was a certain mortgage document in which it was written that the land was granted to the creditor for an unspecified number of years. The creditor said it was for three years, whereas the debtor said it was for two years. While the issue was being adjudicated, the creditor arose and consumed the produce of the field in the third year. Which of them is deemed credible and accepted? Rav Yehuda said: The halakha is that land remains in its owner’s possession. Therefore, the debtor has the presumptive right to the land, while the creditor, who owns the document, must provide proof for his claim. Rav Kahana said: The produce remains in the possession of the one who consumed it, and therefore the creditor’s claim is accepted.

The Gemara states: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Kahana, who said that the produce remains in the possession of the one who consumed it. The Gemara asks: But don’t we maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rav Naḥman, who said with regard to uncertainty concerning a rental during the extra month of a leap year that land remains in its owner’s possession, and he has the rights to that month? These two rulings appear to contradict each other.

The Gemara answers: There it is a matter that will not be revealed because it is impossible to clarify the uncertainty concerning whether the extra month is included. By contrast, here it is a matter that will be revealed, as the witnesses who signed the document may eventually reveal what it stated, and we do not trouble the court to convene twice. Therefore, the produce should remain in the possession of the one who consumed it until the matter is resolved.

The Gemara analyzes another case involving mortgaged land. The creditor says the mortgage was for five years while the debtor who owned the land says it was for three. The debtor said to the creditor: Give me your document so that we can see what is written there. The creditor said to him: I lost the document. Rav Yehuda said: The creditor is deemed credible and accepted in this case since he could have made a more advantageous claim [miggo]. As the mortgage document is missing and even according to the claim of the debtor he could be in control of the land for the three years required for presumptive ownership, if he wants to lie he could say: The land was purchased by me. Since he did not submit this superior claim, his claim should be accepted.

Rav Pappa said to Rav Ashi: Rav Zevid and Rav Avira do not hold of this opinion of Rav Yehuda. What is the reason for this? Since this document stands ready for collecting the debt, the creditor would certainly have been careful with regard to it. Since he wants to ensure his money is returned it is unlikely he actually lost it. Rather, he is merely hiding his document, as he thinks: I will consume the produce of the field for two extra years.

The Gemara analyzes Rav Yehuda’s opinion. Ravina said to Rav Ashi: If that is so, that Rav Yehuda is correct, then with regard to this mortgage according to the custom practiced in Sura, a city in Babylonia, in which they write this: Upon the completion of these years of the mortgage this land shall leave the creditor’s possession and return to its owner without the debtor paying any money (see 67b), in a case where the creditor hid the mortgage document and said that the land was purchased by me, so too is it possible that he is deemed credible? Would the Sages institute a matter that might cause a loss? Rav Ashi said to him: There, in the mortgage of Sura, the Sages instituted for the landowner, i.e., the debtor, that the landowner, i.e., the debtor, pays the land taxes and digs the trenches for the irrigation of the field. In this manner, his ownership is preserved and established.

Ravina asks further: With regard to land that has no need for trenches and for which he does not pay taxes, what could he have done? Rav Ashi said to him: He should have protested before the three years needed for presumptive status had passed by announcing that the land was his. Ravina again inquires: If he did not protest, what is the halakha? Rav Ashi replied: In that case, he caused his own loss by failing to take the necessary precautions.

§ The Gemara discusses another case. If a sharecropper says: I descended to the field for half the produce, as this was the agreement that we made, and the homeowner says: I sent him down for only one-third of the produce, who is deemed credible and his claim consequently accepted? Rav Yehuda says: The homeowner is deemed credible and his claim is consequently accepted, while Rav Naḥman says: All matters are in accordance with the regional custom. As the terms of their agreement are unknown, this sharecropper should have the same status as other sharecroppers in that location.

They understood from the above discussion that these two Sages do not disagree, but were referring to different cases: This one, Rav Naḥman, stated his ruling with regard to a location where the sharecropper takes half, in which case the sharecropper is believed, while that one, Rav Yehuda, stated his ruling with regard to a location where the sharecropper takes one-third, in which case the homeowner is believed.

Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said to them: This is what Abaye said: They even disagree with regard to a location where the sharecropper usually takes half. In that case, Rav Yehuda said that here too the homeowner is deemed credible and his claim is consequently accepted, as if he wants to lie he could say: The other is not a sharecropper at all but merely my hired worker, who received a stipulated wage, or my gleaner, who performs occasional work for me but has no prearranged share of the crop at all.

The Gemara addresses another issue: If a field was on lien for a loan and the debtor died, and the orphans who inherited the field say: We enhanced the land after we inherited it, and therefore the creditor does not have a right to the value of that enhancement, and the creditor says: Your father enhanced it, and I am entitled to the land as it is, upon whom does the burden to bring proof fall?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרי' בכולא שמעתא מלוה אומר חמש ולוה אומר ג'. במשכנתא דסורא נמי היא שאין לך משכונה מותרת אלא של סורא, ודאמרי' כיון דלגוביינא קאי מזהר נהיר ביה לגבות פירות קרקע ולאכול במשכנותו כך פרש"י ז"ל ופסקו הגאונים ז"ל כרב יהודה, ור"ח ז"ל פי' טעמא משום דרב אשי קאי כותיה ובודאי דלכאורה הכי משמע דהא דפריך ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה מעתה לרב יהודא קאמר וכן פרש"י ז"ל דעל כרחין איכא לפרושי הכי דהא אי כבשיה לשטר משכנתא ואפי' לרב עוירא נמי מהימן שאם אין אתה אומר כן בטלה תורת כל החזקות דהא אנן לא ידעינן דבתורת משכנתא אתאי לידיה, ומיהו לישנא דיקא כפר"ח ז"ל אלא שיש גורסים א"ל רבינא לרב אשי הני משכתא דסורא וכו' אלו כבשיה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי דמהימן תקינו רבנן מילתא דאיתא לידי פסידא ולא גרסי הכי נמי דמהימן, והנוסחאות כולן מכחישות דבריהם.
ואחרים אמרו מזו השמועה שאפי' יש עדים שבתורת משכונה ירד בה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך ולפי דעתי שזה שבוש גמור דלוה אומר חמש ומלוה אומר שתים דמשכונה והשאר של חזקה וכבשיה לשטרא לוה נאמן לדברי הכל כדאמרן קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין חזקה דספק כלום אלא אפי' היו דמשכונה שתים בפי' אין לו חזקה לעולם שכל היורד ברשות דמי לאריס ושותף ואומן וגזלן שאין לו חזקה וכך הסכימו הגאונים ז"ל ובמקומו יתברר בס"ד.
ושמעתי' ה"פ א"ל רבינא לרב אשי לרב יהודה דאמר במלוה נאמן כיון דליכ' עדי' שבתורת משכונ' ירד בה שאלו היה שם עדים יבאו ויעידו אי ג' אי שתים אלא מעתה היא משכנתא אלו כבשיה לשטר משכנת' ואמר מתחילה במשכונת' ירדתי ועכשו לקוחה היא בידי ה"נ דמהימן אדרב' הוי לן למימר כיון דמודה דבתור' משכנת' אתא לידי אע"ג דאי כפר ואמר מעיקרא בתורת זבינ' אתא לידי ע"כ מהימן אין דנין אפש' משלאי אפש' דהתם לא אפש' למעבד בה תקנת' ועוד דקל' אית לה למילת' ולא שכיח' דאמרי הכי אבל מכיון דמודה דבמשכנת' אתא לידי' לא מהימן דאמרי לי' כיון דמודי' דמעיקר' בתורת משכנתא אתא לידך הוה לך לואיזדהורי בשט' זביני לאפוקה מחזקת משכונה וכל כה"ג לא מהימן והאי דאקשי ממשבנת' דסורא משו' דשאר כולהו אסירי ורב אשי לא אכיל. וי"א דשטר נכיתא ל"ק דה"מ למיבעי מיניה זוזא דנכיתא בכל שתא ושתא, ולא נהיר לי:

התם תקינו לי' רבנן דכרי כריא ויהיב טסקא וכו'. הילכך פירוקיהדרב אשי מסיי' לי' לרב יהוד' והילכת' כותיה כנ"ל ובפ' חזקת הבתי' גבי מחאה א"ל רב אשי לרב כהנ' דאלת"ה הני משכנת' לסורא שטה אחרת לומר דמחאה מתני' בהכי ושם אפרש ובתו' ראיתי שמפרשים את כולן נומר דהיכנא דטעין ואמר לפירות הורדתיו קס"ד דלא מהניא חזקה למתזיק ודברים רחוקים ודחוקי' הם.
עוד נ"ל לפרש דהא דא"ל רבינ' לרב אשי אלא מעתה לאו פירכא, אלא קמתמה אמאי דקאמרי' מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ולא עשו בה שם היכירא ושום תקנה שלא יהא יכול לטעון כך האי משכנתא דסורא דכתיב בהו במשלם שניא אילן ולא שיימי בהו פירי ולא שקיל בה בעל קרקע כלום אלו כביש לשטר משכנתא וטעין נקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן והיכי אפש' דלא מינכרא מילתא בכלום דמשכוני היא וכי מתקני רבנן מילתא דאת בה לידי פסידא וא"ל התם תקינו לי' רבנן טסק' וכרי' וכי קאמרי' אנן דאי בעי אמר לקוחה בדלא עבדו הכי דלא הות משכנתא דסורא. ובעינא ארעא דלית לה טסקא וכריא מאי ומהדר איבעי ליה למחויי. ומה שמסייע לזה הלשון דלא קאמרי' א"ל אין אלא א"ל התם תקינו רבנן דאלמא לא מסתפקא ליה אי מהימן אי לא אלא תמיה' ליה היכי אפש' דלא ליהוי מילת' דמשכונ' דליפסיד בה הימנותי' ולפי ל' זה אין ראי' מכאן לפסו' כרב יהוד' דרב ובי' לרב עוירא לא אפליגו אטוען לקוחה היא בידי אלא אמיגו פליגי.
וראיתי בנסחא של רבי' הגדול מוגהת בכתב ירו והיה כתו' בה איכא מאן דפסק כרב יהודה ואיכא מאן דפסק כרב זביד ורב עויר' והעביר עליו קולמוס והגיה כרב יהודה כמו שכתוב בהלכות.
ולזה הל' שפירש' שיטה דפר' חזקת והך דהכא חד גונא וחד עניינ' הוא וכן אותה שאמרו שם ואי אמ' לכורכמאז רשקא זביני לך מאי הוה לי' נמעבד וא"ל איבעי ליה למחויי דאלת"ה הני משכנת' דסור' וכו' ההיא נמי תמיהא לתקנתא היא ולא פליגי אטוען הכי וכן הא דאמרי' במעשה דפרדיסא בפ'איזהו נשך ואי לא כבישנ' לשטר משכנת' ואמינא לקוחה היא בידי מעיקרא קאמר דלא אכלה אלא תלת שנין בלחוד:

אמר רב נחמן הכל כמנהג המדינה. שמעי' דלא אמרי' מגו לבטולי מנהג המדינה אלא כל המשנה עליו להביא ראיה גמורה, וכן כתבו הגאונים ז"ל:

מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. כתב הרמב"ן דבמשכנתא דסורא היא, דאין לך משכנתא מותרת אלא משכנתא דסורא, ודאמרינן הכא, כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה, לגבות פירות הקרקע ולאכול במשכונתו קאמר. ולי לא נ"ל כן, דאלו לענין דינא הא ברירנא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סז, ב) דמשכנתא בנכייתא משרא שריא ואפילו באתרא דמסלקי, ורבינא אכיל, ושמעתין דהכא נמי לא משמע לי במשכנתא דסורא, דבמקצת ספרים כתוב בהם אמר ליה הב לי שטרא, כלומר תן לי השטר, ואם במשכנתא דסורא וזה טוען שעוד יש לו לאכלה שתי שנים מאי הב שטרא. אלא דמשכונא בנכייתא היתה ואתרא דלא מסלקי, ומשכונא בנכייתא תרתי אית בה, מלוה ומכירת פירות באותה נכייתא, ואלו רצה הלוה לפרוע עיקר מלותו תוך זמן המשכונא פורע כחוב דעלמא, שאין אכילת הפירות תלויה כלל במלוה, שאלו כן אסור משום רבית דשכר מעותיו עומד הא אינו אוכל כלל אלא מחמת הנכייתא, ונמצא שיש כאן מלוה ומכירת פירות, ולפיכך זה מערים עליו ואומר, אפילו אם כדבריך תן לי השטר ואפרע עיקר המלוה, שאינו רוצה לעמוד בשעבוד המלוה, ואכול הפירות עד זמנך בדמי אותה נכייתא, ואמר לו הלה שטרא ארכס לי, כלומר ואם תפרע אכתוב שובר. ואפילו לספרים (דגרסי) [דלא גרסי] הכא שטרא מכל מקום לא משמע דאיירי במשכנתא דסורא, דאם כן מאי קאמר ליה רבינא לרב אשי, אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתיב בהו וכו', אי כביש לשטר משכנתא מהימן, והא אנן השתא במשכנתא הוה איירינן, אלא דעד השתא לא איירי אלא במשכנתא דלאו דסורא ובנכייתא, ואקשי ליה משכנתא דסורא דתקינו רבנן, כך נראה לי. והא דאקשי ליה רבינא לרב אשי ממשכנתא דסורא ולא אקשיה ממשכנתא דעלמא ובנכייתא, איכא למימר משום דלרב אשי לא שריא אלא איהו, כדברי מי שאומר דרב אשי לא אכיל משום דאסירא למאי דס"ל, ואם תימצי לומר דרב אשי לא אכיל משום דמחמיר אנפשיה ולאו משום דלעלמא אסירא, אפילו הכי קמקשה ליה מינה, משום דאיהו הוא דאמר דתקינו רבנן משום צורבא מרבנן דלא אכיל אלא במשכנתא דסורא כדאיתא בפרק איזהו נשך.
הא דאקשי רבינא לרב אשי, פירשו כל המפרשים דלרב יהודה קמקשה, ואיני יודע מי הזקיקן לכך, דאפילו רב זביד ורב עוירא לא פליגי עליה דרב יהודה בעלמא דאינהו מודו דנאמן בעלמא ומשום מגו, וליכא מאן דפליג במקום מגו, דמגו דאורייתא הוא, ועד כאן לא פליגי הכא אלא משום דכיון דלגוביינא קאי נזהר בו, ומכבש כביש ליה להערמה, והרי זה כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימתא דחשיבא כעדים, הא בעלמא מודו. וראיתי לרמב"ן שטרח להעמידה מפני שהריא"ף פסק כרב יהודה, וכן ר"ח, וקא פריש ר"ח טעמא משום דרב אשי קאי כותיה, ולומר דמה שהקשה רבינא לא הקשה אלא לרב יהודה, ורב אשי נמי לרב יהודה מתרץ, ואע"פ שטרח הרב להעמידה לא נתחוורו דבריו, אלא נראה לפי משמעות ההלכה דלכולי עלמא קשיא ליה לרבינא. ואלא מיהו איכא למידק, מאי קא קשיא ליה לרבינא ומאי קסבר, וכי מסבר סבר דאי כביש ליה לשטרא במשכנתא דסורא ואמר לקוחה היא בידי מעיקרא דלא מהימן, אם כן בטלת כל החזקות, ואפילו אמר אין, מעיקרא משכונה היתה וחזרתי ולקחתיה ממך וליכא עדים כלל שלא יהא נאמן, אם כן בטלת כל מגו. והראב"ד כתב דלא גרסינן הכי נמי דמהימן, דאפילו רבינא נמי מודה הוא דהיכא דכבשיה מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי מהימן, וכי תקינו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא, ושואל בעלמא הוי מאי תקנתיה, דאי אפשר דלית בה תקנתא, דאי לא לא מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. והדבר נכון אלו היו הגירסאות מודות לו. ואחרים אמרו, דאפילו איכא עדים דבתורת משכונא ירד נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך, ובלבד אם החזיק בה ג' שנים אחר עבור זמן המשכונא, או שאין שם עדים לכמה משכנה אצלו, דודאי תוך זמן אינו נאמן ולא תעלה לו חזקה כל זמן המשך המשכונא, ולפי דבריהם נראה לי שזו היא שהקשה לו רבינא, היאך אפשר לומר דמלוה נאמן, דאם איתא, משכנתא דסורא קלא אית לה דכל שטר יש לו קול, ואפילו הכי קאמר רב יהודה דנאמן, ורב זביד ורב עוירא נמי לא פליגי עליה אלא הכא ומשום דמוכחא מילתא דאיכא הערמה, ואם כן היאך אפשר דתקינו רבנן מילתא דאתיא לידי פסידא. ויש מקשים לדבריהם ואמרו, דכל היורד ברשות אין לו חזקה דומה לאריס ושותף וכו' (ב"ב מב, א), ולי נראה שאין מכל אלו קושיא עליהם כלל וכו'. [ז"ל נמוק"י:] אבל הרשב"א ז"ל כתב אם החזיק שלש שנים אחר עבור זמן המשכונה הויא חזקה, דעד כאן לא אמרו (ב"ב מה, ב) דהיכא דאיכא עדים וראיה אפילו אחר אין לו חזקה אלא בחזקת מטלטלין שהיא לאלתר, אבל בחזקת שלש לא, דחזקה אין אדם מניח עדרו וצאנו ביד אחר שלש שנים ועובדין את אחרים ואחרים אוכלין את גיזתן וחלבן כל אותו הזמן, ולא אמרינן בגודרות (שם לו, א) ואומן (שם מב, א) שאין להם חזקה אלא בלאלתר, ואריס ושותף שאין להם חזקה לעולם (שם), התם לפי שאדם עשוי להניחם בידם כן לעמלם שאם לא היו אלו הוה צריך נמי לאריס אחר או לשותף אחר.

שטר משכונה הנעשית לזמן ולסוף הזמן חוזרת בלא דמים והיא משכנתא דסורא על הדרכים שכבר התבאר ולא הוזכר בשטר מנין השנים אלא שנים סתם ואכלה המלוה שלש והלוה אומר לא היתה אלא לשתי שנים ואכלה שנה משלי ואתה חייב להחזיר פירות של שנה שלישית ומלוה אומר לשלש משכנתה הואיל וכבר אכלן הרי הם בחזקת אוכליהו ועל בעל הקרקע להביא ראיה ואע"פ שבפרק השואל אמרו קרקע בחזקת בעליה עומדת ואע"פ שבא בסוף החדש כלו למשכיר טעם הדבר מפני שאי אפשר הדבר לבא לידי בירור שהרי בלשון מסופק הוא תלוי אם בתפוש לשון ראשון ואם בתפוש לשון אחרון כמו שביארנו שם אבל זו שאפשר לענין שיתברר שמא יתברר כדברי המלוה ואלו הוצאנוה מרשותו אנו צריכים להחזירו בה ונמצא בית דין טורח פעם אחר פעם ובסתירת מעשה שלהם וחכמי הדורות פרשו ענין זה בשהשטר עומד ביד שליש או שמיחה הלוה בתוך שלש שאם לא כן אף מטעם אחר אתה בא לדון בה כן והוא מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי ואף מקושיא זו פירשוה רבים בשלא אכלה אלא ב' וחצי שאין כאן מתוך:

מלוה אומר לחמש משכנת ולוה אומר לא משכנתי אלא שלש ואין השטר לפנינו וכבר אכלה כשיעור זמן שהלוה טוען ועכשו רוצה להוציאו וכשהלוה טוען למלוה להראות שטרו הוא אומר אבד הימני מלוה נאמן מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי ותלת שנין מזדהר איניש בשטריה וכו' ואין אומרים ודאי טענה מזוייפת היא זו שלא נאמר טפי לא מזדהר אלא בלוקח מכל וכל שאדם סבור בה שלא לצאת ערער עליה לעולם אבל זה שהוא צריך לה למנין השנים זהיר בה עד סוף הזמן שהרי מ"מ הוא היה יכול לטעון לקחתיה ואבד השטר ועל מה שהיה יכול לטעון אנו דנין לפי דרכך למדת שהמקבל קרקע במשכון ואמר לקוחה היא בידי נאמן והוא הדין בלא כבש אלא שהודה שבתורת משכון בא לידו ואח"כ לקחה והחזיק בה שלש נאמן מתוך שאם רצה כובשה ואומר לקוחה היא בידי מעיקרא ומ"מ אם נראית בידו שטר המשכונה קודם שיבא לדין או שנתברר באיזה צד שבתורת משכונה באה לידו יש אומרים שאינו נאמן ויש אומרים שהוא נאמן בה כלקוחה היא בידי אלא שאינו נאמן ממנה לטענה אחרת מטעם מגו כמו שיתבאר בארוכה במקומו בשלישי מבתרא מעתה כל הממשכן אם יש עדות לממשכן שהקרקע שלו כגון שהעיד עליו עדים או שהוא פורע טסקא שבה למלך ושאר הוצאות שעובדי אדמה עושין לפי חשבון קרקעותיו מוטב ואם לאו יעשה בה מחאה בתוך שלש כדי שלא יהא הלה יכול להחזיק בתורת שלו ויאמר לקחתי ואם לאו הרי הפסיד על עצמו:

אריס שנחלק עם בעל הבית שלו אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לא הורדתיו אלא לשליש ולרביע אם אין במדינה מנהג קבוע בכך בעל הבית נאמן ואם יש מנהג במדינה כאחד מהם זה שהמנהג כדבריו נאמן ולמדת שאם היה המנהג למחצה אריס נאמן ואע"פ שהיה בעל הבית יכול לומר שכירי ולקיטי הוא הואיל והודה לו באריסות אין מאמינין אותו באריסות שליש במגו שמאחר שהוא מודה לו באריסות הרי הוא כמודה לו באריסות על הדרך הנהוג:

לאו מי אוקימנה בשדה אחרת. פי' דרקא גבי בעל חשיב קרנא בשדה אחרת שאפילו אם תחשבם פירא הו"ל פירות תלושין כיון שאין לה קרקע. ותנן נפלו לה פירות תלושין ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. אבל גבי ממשכן מה לי אם משכן ראובן פרדיסו של שמעון שהי' נטוע בשדהו. מה לי אם הי' נטוע בשדה לוי כל פירות האילנות שלו. וקופא סבא פירא הוי. ואדעתא דהכי נחת. אבל בעל מי איכא למימר אדעתא דהכי נחת:

רב יהודא אומר קרקע בחזקת בעלי' עומדת. פ' ואין לומר כאן מיגו כגון שהי' ידוע לעולם שממושכנת היא אצלו אלא שלא היו יודעים לכמה שנים. אי נמי י"ל דמש"ה לא מצי למיטען לקוחה היא בידי מפני שערער עליו והכי משמע וקדם המלוה ואכל את הפירות. שעירער עליו. ולא הספיק לתובעו בדין. ולמונעו ולסלקו מן השדה עד שקדם המלוה ואכל את הפירות ומש"ה לא מצי למיטען לקוחה היא בידי שלא אכלה שלש שנים בשופי:

התם לאו מילתא דעבידא לגלויי כו' מ"ש במה"ק דשטר שכתוב בו סילעין סתם ומלוה אומר שלש ולוה אומר שתים ומתו סהדי דשטרא או שהלכו להם למדינ' הים דהיא מילתא דלא עבידא לגלוי'. אינו נראה לי דכל מילתא דהות באנפי סהדי מילתא דעבידא לגלויי חשבי' לה דקלא אית לה וסהדי דשטרא מודיעי לכ"ע. ואיהו נמי מודה באנפי כמה אחרינא הילכך אי קדם מלוה ותפש גם רב יהוד' מודה דלא מפקי' מיני' דע"כ לא פליג עלי' דרב כהנא אלא בטענת קרקע משום דבחזק' בעלי' עומדת אבל בטענ' מטלטלין מודה דלא מפקי' מיני' ומאי דאמרן בפ"ק שאני התם דקא מסייע לי' שטרא דוקא קוד' שתפש המלוה דלא ליהוי לוה כמודה במקצ' הטענה. אבל בתר דקד' ותפש מלוה כיון דהיא מילת' דעבידי לגלויי לא מפקי' מיני' ובמילת' דלא עבידא לגלויי אע"ג דאינה טענת קרקע אלא טענ' מטלטלין אם קד' ותפש שלא כדין מפקי' מיני'. כגון ראובן שאמר לשמעון חפץ זה אני מוכר לך באיסתיר' ק' מעה (ומשהו) [ומשו'] שאינו חיי' לו אלא איסתיר' הפחו' שבלשונו' אם קדם ותפש מיניה מאה מעה מפקי' מיני' דשלא כדין תפש. ומוד' בזה רב כהנא דכל טעמו אינו אלא משום מילתא דעבידא לאגלויי וכל היכא דלא עבודא לגלויי ל"ש לי' בין קרקע ובין מטלטלין דמפקי' מיניה:

שטרא כיון דלגבויינא קאי מיזהר זהיר בי' כו'. פי' ואם קדם מלוה ואכלה חמש ולוה אמר לא הי' אלא שלש תחזור לי שנים שאכלת' ואם אתה אומר אמת שחמש היו הבא שטריך והוא אומר אירכס לי נאמן המלוה ע"י מיגו. דהשתא לאו לגבויינא קאי וכיון דאכלה כל זימני' לא איזדהיר בי':

ה"נ דמהימן. פי' בודאי דמיהימן אלא הכי מקשה לי' היכי מתקני רבנן מילתא דאתי לידי קול קולא. ואי קשי' בלאו רב יהודא נמי תקשי לו ואמאי אמר אלא מעתה דמשמע לרב יהוד' קשי' תשובה בודאי לא קשיא אלא לר"י דבשלמא אי אמרת דהתם לא אמרי' מיגו דהאי לא טעין לקוחה היא בידי משום דמירתת שמא יבואו ב"א שנמצאו בעת המשכנת' ויעידו וימצא כזבן לעולם ה"נ לא חשו חכמים להאי קיקולא משוה דמירתת ומילתא דלא שכיחא לי' היא ולא גזרו בה רבנן אלא לר"י דחשיב לי' מיגו ולא אמר דמירתת אם כן הכא נמי ניחוש דילמא טעין הכי:

לאו מי אוקימנא לההיא כגון שנפלו לה בשדה אתרת דלית ליה בארעא מידי וכליא קרנא וכי אמר אביי הכא פירא הוה דקרקע דיליה הוא והא קאי קרקע קמלה ולא כליא קרנא. הראב"ד.

מילתא דעבידא לאגלויי הוא. האי שינוייא לא קאי אלא אהא דפרכינן הילכתא אהילכתא אבל רב כהנא בכל ענין קאמר פירות בחזקת אוכליהן עומדין דלא מסתבר למימר דרב יהודה ורב כהנא בחשש טורח בית דין פליגי. וגם מדקאמר בחזקת אוכליהן עומדין משמע דחזקה גמורה היא עד שיוציאו מידו בעדים. הרא"ש.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אסיקנא דהלכתא כוותיה דרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין דכיון דעביד לאיגלויי בסהדי לא מטרחינן בי דינא תרי זימני הילכך אי מייתי סהדי דלתרתי שנין הוא דמשכנה גביה מהימני ולא שייך למימר הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כלון שעוים החתומים על השטר נושה כמי שנחקרה עדותן בבית דין דכיון דאיכא מילתא סתימא בשטרא ולא ידיעא לדייני סהדי אמאי חתמו בכל כהאי גוונא אין לן להימונינהו לסהדי וכהאי גוונא אמרינן גבי תנאי היו דברינו דנאמנין הילכך מפיק לה לארעא ולפירי מיניה דמלוה כשיעור מה שאכל בשנה שלישית ואף על גב דקא טעין מלוה דלא אכל כשיעור זוזיה בהנהו תרתי שנין אפילו הני לא מנכינן ליה מידי מהנהו פירי דשנה שלישית ונפקא ארעא מיניה בלא כסף. כן נראה וצריך עיון. ולא שייך לן הכא להימוניה למלוה בטענת מיגו דאי הוה נעי כביש ליה לשטר משכנתא והוה טעין לקוחה היא בידי כיון דקמה בידיה תלת שנין דהאי ודאי כיון דאיכא סהדי דבתורת משכונא אתת לידיה לא מהימן למימר לקוחה היא בידי אלא היכא דאכלה תלת שנין בתר דשלמו יומי משכנתא לפום סהדותייהו דסהדי כגון מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים ואסהידו סהדי כדקאמר לוה ובכהאי גוונא הוא דאיכא למימר דאי טעין מלוה לחמש שנין אתנית בהדאי בלא סהדי דמהימנינן ליה בטענת מגו דאי בעי הוה אמר לקחתיה ממך בתר דשלמו ?מי משכנתא והא אחזיקו לי תלת שנין ואירכס שטרי.

והר"מ כתב בפרק ז' מהלכות שכירות. אכלה שלש שנים וכבש השטר ואמר לחמש שנים וכו' עד שהרי אכלה שלש שנים. ונראה לומר דבדליכא סהדי דבמשכנתא היא גביה הוא דקאמר הכי. מיהו האי דינא דאמרינן פירות בחזקת אוכליהם הן עומדים הא פרישנא טעמא דמילתא משום דעביד לאיגלויי בסהדי. הילכך היכא דמיתו סהדי דלא עביד לאיגלויי ואכלה שלש שנים ולוה קטעין דבתורת גזל אכל פירות של שנה שלישית אי ידיע לעלמא דודאי בתורת משכונה בא אותו הקרקע לידו ולא ידעי זימנא דקבעו אהדדי למיכל מלוה פירי בהא נראה לומר דקרקע בחזקת בעלים עומדת וכיון דאיהו נמי קא מודה דמשכנתא הוא בידיה מפיק לה מיניה מהשתא לארעא ולפירי דאכל טפי ומשתבע ליה דלתרתי שנין לחודייהו משכנה גביה. ואי טעין מלוה הא איכא סהדי במדינת הים דידעי דאודית לי דלתלת שנין משכנתא גבאי נראה לומר דטענתיה טענה ומחרמינן עליה אי טעין שיקרא וכי ליתו הנהו סהדי דאמר נשיילינהו ואי לא מסהדי מהדר ליה מלוה פירי ללוה. ואי לא ידיע ודאי דבתורת משכנתא אתת לידיה אלא דאיהו מודה בה וקטעין דלתלת שנין נחת לה למיכל פירי בהא כתיבנא לעיל דאיכא למימר דמהימנינן ליה בטענת מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכביש ליה לשטר משכנתא עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש.

מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. כתב הרמב"ן דבמשכנתא דסורא היא דאין לך משכנתא מותרת אלא משכנתא דסורא ודאמרינן הכא כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה לגבות פירות הקרקע ולאכול במשכונתו קאמר. ולי לא נראה לי כן דאלו לענין דינא הא ברירנא בפרק איזהו נשך דמשכנתא בנכייתא משרא שריא ואפילו באתרא דמסלקי ורבינא אכיל ושמעתין דהכא נמי לא משמע לי במשכנתא דסורא חדא דבמקצת ספרים כתוב בהם אמר ליה הב לי שטרא כלומר תן לי השטר ואם במשכנתא דסורא וזה טוען שעוד יש לו לאכלה שתי שנים מאי קאמר ליה הב שטרא אלא דמשכונא בנכייתא היתה ואתרא דלא מסלקי ומשכונא בנכייתא תרתי אית בה מלוה ומכירת פירות באותה נכייתא ואלו רצה הלוה לפרוע עיקר מלותו תוך זמן המשכונא שרע כחוב דעלמא שאין אכילת הפירות תלויה כלל במלוה שאלו כן אסור משום רבית דשכר מעותיו עומד ונוטל הא אינו אוכל כלל אלא מחמת הנכייתא ונמצא שיש כאן מלוה ומכירת פירות ולפיכך זה מערים עליו ואומר אפילו אם כדבריך תן לי השטר ואפרע עיקר המלוה שאינו רוצה לעמוד בשעבוד המלוה ואכול הפירות עד זמנך בדמי אותה נכייתא ואמר לו הלה שטרא ארכס לי כלומר ואם תפרע אכתוב שובר. ואפילו לספרים דגרסי הכא שטרא מכל מקום לא משמע דאיירי במשכנתא דסורא דאם כן מאי קאמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתיב בהו וכו' אי כביש לשטר משכנתא מהימן והא אנן השתא במשכנתא הוה איירינן. אלא דעד השתא לא איירי אלא במשכנתא דלאו דסורא ובנכייתא ואקשי ליה משכנתא דסורא דתקינו רבנן כן נראה לי. והא דאקשי ליה רבינא לרב אשי ממשכנתא דסורא ולא אקשיה ממשכנתא דעלמא ובנכייתא איכא למימר משום דלרב אשי לא שריא אלא איהו כדברי מי שאומר כן דרב אשי לא אכיל משום דאסירא למאי דסבירי לן ואם תמצא לומר דרב אשי לא אכיל משום דמחמיר אנפשיה ולאו משום דלעלמא אסירא אפילו הכי קמקשה ליה מינה משום דאיהו הוא דאמר דתקינו רבנן משום צורבא מרבנן דלא אכיל אלא במשכנתא דסורא כדאיתא בפרק איזהו נשך.
הא דאקשי רבינא לרב אשי פירשו כל המפרשים דלרב יהודה קמקשה ואיני יודע מי הזקיקן לכך דאפילו רב זביד ורב עוירא לא פליגי עליה דרב יהודה בעלמא דאינהו מודו דנאמן בעלמא ומשום מגו וליכא מאן דפליג במקום מגו המגו דאורייתא הוא ועד כאן לא פליגי הכא אלא משום דכיון דלגוביינא קאי נזהר בו ומכבש כביש ליה להערמה והרי זה כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימתא דחשיבא כעדים הא בעלמא מודו.
וראיתי לרמב"ן שטרח להעמידה מפני שהריא"ף פסק כרב יהודה וכן רבינו חננאל וקא פריש רבינו חננאל טעמא משום דרב אשי קאי כותיה ולומר דמה שהקשה רבינא לא הקשה אלא לרב יהודה ורב אשי נמי לרב יהודה מתרץ. ואף על פי שטרח הרב להעמידה לא נתחוורו דבריו. אלא נראה לפי משמעות ההלכה דלכולי עלמא קשיא ליה לרבינא. ואלא מיהו איכא למידק מאי קא קשיא ליה לרבינא ומאי קסבר וכי מסבר סבר דאי כביש ליה לשטרא במשכנתא דסורא ואמר לקוחה היא בידי מעיקרא דלא מהימן אם כן בטלת כל החזקות ואפילו אמר אין מעיקרא משכונה היתה וחזרתי ולקחתיה ממך וליכא עדים כלל שלא יהא נאמן אם כן בטלת כל מגו. והראב"ד כתב דלא גרסינן הכי נמי דמהימן דאפילו רבינא נמי מודה הוא דהיכא דכבשיה מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי מהימן וכי תקינו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא ושואל בעלמא הוי מאי תקנתיה דאי אפשר דלית בה תקנתא דאי לא לא מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. והדבר נכון אלו היו הגירסאות מודות לו. ואחרים אמרו דאפילו איכא עדים דבתורת משכונא ירד נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך ובלבד אם החזיק בה שלש שנים אחר עבור זמן המשכונא או שאין שם עדים לכמה משכנה אצלו דודאי תוך זמן אינו נאמן ולא תעלה לו חזקה כל זמן המשך המשכונא. ולפי דבריהם נראה לי שזו היא שהקשה לו רבינא היאך אפשר לומר דמלוה נאמן דאם איתא משכנתא דסורא קלא אית לה דכל שטר יש לו קול ואפילו הכי קאמר רב יהודה דנאמן ורב זביד ורב עוירא נמי לא פליגי עליה אלא הכא ומשום דמוכחא מילתא דאיכא הערמה ואם כן היאך אפשר דתקינו רבנן מילתא דאתיא לידי פסידא ויש מקשים לדבריהם ואמרו דכל היורד ברשות אין לו חזקה דומה לאריס ושותף וכו' ולי נראה שאין מכל אלו קושיא עליהם כלל וכו' וכבר הארכתי בזה בפרק חזקת הבתים. הרשב"א. ועיין בנמוקי יוסף.
וזה לשון הרא"ש: רש"י פירש דפריך לרב יהודה ונראה דאף לרב זביד ולרב עוירא פריך דעד כאן לא קאמרי דלא מהימן לומר חמש שנין במגו דלקוחה אלא דהוי כמגו במקום עדים אבל אי טעין ואמר לקוחה היא בידי מהימן אף על גב דאידך קאמר בתורת משכנתא ירדת ומשני איבעי ליה למחויי. ופריך אי לא מחי מאי פירוש אמאי יפסיד שמא הוא סבור שלא תקנו מחאה במשכנתא ואפילו אם הוא יודע אין לו להפסיד כמו שאפרש. ומשני איהו הוא דאפסיד אנפשיה דודאי תקנו חכמים מחאה בכל ענין שיכול לבא לידי חזקה ואם לא מיחה איהו הלא דאפסיד אנפשיה. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנץ: אלא מעתה הני משכנתא דסורא כו'. לרב יהודה פריך דאמר דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דנהי דלית ליה טעמא דרב זביד ורב עוירא דחשבי עליה במקום עדים מכל מקום היכי מצי למימר לקוחה היא בידי כיון דלוה אומר לפירות הורדת. אלא מעתה כיון דמצי טעין לקוחה ולא מהמניה לוה דטעין לפירות הורדתיו הך משכנתא דסורא כו' ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אף על גב דטעין היאך לפירות ירדת והיכי תקינו מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא ודאי אית לן למימר דלא מהימן ואף על גב דשאר אדם הבא בטענת חזקה נאמה הני מילי היכא דקא טעין שכנגדי בגזל בא לידך אבל היכא דטעין לפירות הורדתיו לא מהניא חזקה כמו שפירשתי הטעם וקשה לרב יהודה. ולרב זביד ולרב עוירא נמי תיקשי דלא פליג עליה דרב יהודה אלא משום דחשבי ליה מגו במקום עדים מטעמא דשטרא כיון דלגוביינא קאי אבל אי טעין לקומה משמע דמודה ליה לרב יהודה דנאמן אף על גב דקא טעין ליה לפירות הורדתיו. ומשני איבעי ליה למחויי. ואי לא מחי לפי שהיה סבור שלא נתקנה מחאה בענין זה מן הטעם שפירשתי מאי וכי יפסיד בכך. ומהדר ליה איהו דאפסיד אנפשיה ודאי יפסיד ויפסיד כי גם לזה נתקנה מחאה. והכי נמי יש לומר בפרק חזקת הבתים דקאמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו בתוך שלש נאמן אבל לא לאחר שלש ופריך התם רב אשי לרב כהנא אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד הרי בעל כרחו אכל הפירות שקנה ואיו בידו למחות על אכילת הפירות דלא דמי להיכא שהתובע טוען בתורת גזל באת לידך דודאי שם אין להאמינו שהחזקה מסייעה ללוקח שהרי אם בגזל באו היה לו למחות על אכילת הפירות. אמר ליה איבעי ליה למחויי פירוש גם בזה איבעי ליה למחויי ולומר מה שפלוני אוכל פירות קרקעי לא בשביל שתהא מכורה לו אלא לפירות הורדתיו דאי לא תימא הכי ותאמר דמהמנינן לאותו שטוען לפירות הורדתיו הני משכנתא דסורא דכתבין בה במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן היאך דלא טעין היאך לפירות הורדתיו וכי תימא הכי נמי תקינו בה רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא דהא לא שכיח שיטעון הנתבע לפירות הורדתיו שהרי כשטוען לו לקוחה היא בידי עונה לו לא היו דברים מעולם ואינו נזכר שיהא לו לטעון לפירות הורדתיך ונמצא שהוא מפסיד בחנם אלא ודאי היינו טעמא דלא חשו רבנן דלא ליתי לידי פסידא לפי שתקנו כאן מחאה ואי לא מיחה אפסיד אנפשיה הואיל ואין רגילות לשכח המחאה בשלש שנים אבל טענת לפירות הורדתיך רגילות לשכח שהרי על טענתו משיב לו כדפירשתי ואפילו לא יחשב חוזר וטוען כשיאמר לאחר זמן כשאמרתי לך לא מכרתיה מעולם מודה הייתי שאכלתה שני חזקה אבל לפירות הורדתיך מכל מקום יטעה ולא יטעון כך כי יהא סבור שלא יחשב בנך חוזר וטוען וכחו שפירשתי דבר זה צריך לפרשו כדי שלא יקשה: מאי קשיא ליה בשאלת דאי לא תימא הכי דאיבעי ליה למחויי הני משכבתא דסורא כו' עד תקינו רבנן מלתא דאתי לידי פסידאי אדרבה בשנאמר אי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד ויהא לכך נאמן לומר לפירות הורדתיו כל שכן שיתיישב שלא יבא הדבר לידי פסידא כי יאמר לו במשכנתא אכלת ואין זה חזקה שהרי יהא נאמן דמשכנתא היא מחמת הטעם שאמרנו דאי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד. וכן יש לפרש בשמעתא דהתם עלה דההיא דמאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה משיפולי עד תהומא ופריך התם ולימא כורכמא דרישקא זבני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל כלומר שלא הורדתיך כי אם לפירות אלא אמר רבא בבא מחמת טענה שטוען לקוחה היא בידי והחזקתי בה על ידי אכילות פירות ופריך ואי לכורכמא זבין לה מאי הוה ליה למעבד ומאי טעמא נאמן האיך שבא מחמת טענה מכל מקום הוה ליה להימוני האיך דאמר לפירות הורדתיך דלא דמי לשאר חזקות שמוכר טוען לא היו דברים מעולם כמו שפירשתי לעיל. אמר ליה איבעי ליה למחויי ואם לא מיחה לא נאמיננו במה שאומר לפירות הורדתיך דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בה וכו' הכי נמי דמהימן הא אף על גב דהאיך מצי טעין לפירות הורדתיך כדפירשתי לעיל ואין לתמוה במה שרב אשי הקשה לרב כהנא על ההיא דלאחר שלש אי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד ולקמיה בההיא דמאן דזבין דיקלא וכן בשמעתין דהכא קאמר רב אשי גופיה על הא קושיא איבעי ליה למחויי דבתר דשמעה מרב כהנא הוא דקא משני הכי מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: לדעת הרי"ף ורבינו חננאל שמעתין הכי פירושו אמר ליה רבינא לרב אשי לרב יהודה דאמר במלוה נאמן כיון דליכא עדים שבתורת משכונא ירד בה שאלו היו שם עדים יבאו ויעידו אי שלש אי שתים. אלא מעתה הני משכנתא אלו כבשיה לשטר משכנתא ואמר מתחילה במשכונתא ירדתי ועכשיו לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אדרבה הוה לן למימר כיון דבתורת משכנתא אתא לידיה אף על גב דאי בעי הוה כפר לא מהימן דאי לאו הכי הוה ליה תקנתא דרבנן לפסידא ואף על גב דאי כפר ואמר מעיקרא בתורת זביני אתא לידי על כרחך מהימן אין דנין אפשר משאי אפשר דהתם לא אפשר למעבד בה תקנתא ועוד דקלא אית לה למילתא ולא שכיחא דאמרי הכי אבל מכיון דמודה דבמשכנתא אתא לידיה לא מהימן דאמרי ליה כיון דמודית דמעיקרא בתורת משכנתא אתא לידך הוה לך לאיזדהורי בשטר זביני לאפוקה מחזקת משכונה וכל כהאי גוונא לא מהימן והאי דאקשי ממשכנתא דסורא משום דשאר כולהו אסירי ורב אשי לא אכיל. ויש אומרים דשטר נכייתא לא קשיא דהוה מצי למיבעי מיניה זוזא דנכייתא בכל שתא ושתא ולא נהירא לי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: בשלמא באתרא דמסלקי ואכלי בנכייתא ליכא למיפרך דכיון דאי בעי פסיק ליה כל אימת דמייתי זוזי היכא דלא סלקיה מקמי דלימטי שני חזקה איהו דאפסיד אנפשיה אבל משכנתא דסורא דלא מצי מסלק ליה עד משלם שניא דפסקו אהדדי קשיא דאפשר דתקינו מילתא דאתי בה לידי פסידא. עד כאן.

עוד כתב הרמב"ן וזה לשונו: התם תקינו ליה רבנן דכריא כריא ויהיה טסקא וכו'. הילכך פירוקיה דרב אשי מסייע ליה לרב יהודה והילכתא כוותיה כנזכר לעיל. ובפרק חזקת הבתים גבי מחאה אמר ליה רב אשי ליב כהנא דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא שטה אחרת לומר דמחאה מהניא בהכי ושם אפרש. ובתוספות ראיתי שמפרשים את כולן לומר דמיכא דטעין ואמר לפירות הורדתיו קא סלקא דעתך דלא מהניא חזקה למחזיק. ודברים רחוקים ודחוקים הם. עוד נראה לי לפרש דהא דאמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה לאו פירכא אלא קמתמה אמאי דקאמרינן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דלא עשו בה שום היכירא ושום תקנה שלא יהא יכול לטעון כך הני משכנתא דסורא דכתיב בהו במשלם שניא אילין ולא שיימי בהו פירי ולא שקיל בה בעל קרקע כלום אלו כביש לשטר משכנתא וטעין לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן והיכי אפשר דלא מינכרא מילתא בכלום דמשכונא היא וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא ואמר ליה התם תקינו ליה רבנן טסקא וכריא וכי קאמרינן אנן דאי בעי אמר לקוחה בדלא עבדו הכי דלא הוה משכנתא דסורא. ובעינא ארעא דלית לה טסקא וכריא מאי ומהדר איבעי ליה למחויי. ומה שמסייע לזה הלשון דלא קאמרינן אמר ליה אין אלא אמר ליה התם תקינו רבנן דאלמא לא מסתפקא ליה אי מהימן אי לא אלא תמיהא ליה היכי אפשר דלא ליהוי מילתא דמשכונא דליפסיד בה הימנותיה. ולפי לשון זה אין ראיה מכאן לפסוק כרב יהודה דרב זביד ורב עוירא לא אפליגו אטוען לקוחה היא בידי אלא אמיגו פליגי וראיתי בנוסחא של רבינו הגדול מוגהת בכתב ידו והיה כתוב בה איכא מאן דפסק כרב יהודה ואיכא מאן דפסק כרב זביד ורב עוירא והעביר עליו קולמוס והגיה כרב יהודה כמו שכתוב בהלכות ולזה הלשון שפירשתי שיטה דפרק חזקת והך דהכא חד גוונא וחד עניינא הוא. וכן אותה שאמרו שם ואי אמר לכורכמא רשקא זביני לך מאי הוה ליה למעבד ואמר ליה איבעי ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא וכו' ההיא נמי תמיהא לתקנתא היא ולא פליגי אטוען הכי. וכן הא דאמרינן במעשה דפרדיסא בפרק הרבית ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי מעיקרא קאמר דלא אכלה אלא תלת שנין בלחוד. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: וסוגיא דשמעתתא כרב יהודה דרב אשי קאי כוותיה. ואף על גב דאמר רב ספרא רב זביד ורב אושעיא לא סבירא להו הא דרב יהודה ורבינא נמי מקשה ליה לרב אשי אלא מעתה משכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אילין וכו' אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי נאמן. הא שני ליה בכל מאי דאקשיה ואסיקנא איבעי ליה ללוה למחויי ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. ויש אומרים כיון דרב זביד ורב עוירא ויש אומרים רב זוטרא ורבינא חולקים על רב יהודה ורב אשי הולכים אחר הרוב ולא עוד אלא רבינא דהוא בתרא פליג. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: אמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא. פירוש דכולי עלמא הוא דמקשה דהא כולהו סברי להו דאי אמר מעיקרא לקוחה היא בידי נאמן וכדכתיבנא ומשום הכי קמתמה כיון דודאי מהימן ובהא מילתא ליכא לאפלוגי הני משכנתא דסורא דתקון רבנן היכי תקנינהו ולא חשו לה להך פסידא דבשלמא שאר משכנתא אינשי הוא דעבדי להו אבל היאך אפשר שלא יהיה מתוקן מאי דתקון רבנן והיינו דמתרץ ליה התם תקינו רבנן כלומר הא קמו רבנן במילתא ותקון בה הכי. ואף על גב דכתיב בנוסחי הכי נמי דמהימן דמשמע דדינא קא קשיא ליה ובעי למימר דלא מהימן. הכי קאמר הכי נמי דמהימן כלומר ודאי הכי הוא דבהא ליכא ודאי לאפלוגי והיכי תקנו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. וכך הוא בודאי שאלו היה רבינא מסתפק על הדין בעצמו היה כתוב בגמרא אמר ליה אין שכך היא דרך התלמוד בבל מקום אלא ודאי משמע דבעיקר דינא ליכא מאן דפליג כלל דאי אמר לקוחה היא בידי נאמן. ע"כ.

כתוב בתוספות הקשה ה"ר אלחנן וכו'. וזה לשון הרא"ש: ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אלא ודאי לא מהימנינן ליה. ואם תאמר כל מחזיק לא יהא נאמן דאיכא למימר במשכנתא דסורא אתא לידיה. ויש לומר ודאי היכא שהמערער טוען במשכנתא אתא לידך מהימן אבל אי טעין גזולה היא בידך אין לנו לומר במשכנתא אתא לידיה כיון שהוא אינו טוען. ואם תאמר יהא נאמן לומר בגזלה היא בידיה במגו דאי בעי אמר במשכנתא אתא לידיה. ויש לומר דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דאין אדם מניח קרקע ביד חבירי שלש שנים בלא מחאה אם לא שמכרה כי ידוע לכל שתקנו חכמים שחזקת שלש שנים עומדת במקום שטר כי אין אדם יכול לשמור שטרו לעולם וגם תקנו. כנגדה שהמחאה מבטלת החזקה היכא שמחזיק בה בגזל אבל משכנתא הוא סבור שלא תקנו בה מחאה ואפילו יודע שתקנו בה מחאה מסתבר דלא יפסיד בשביל שתיקתו כי אומר בלבו למה אמחה כי בודאי לא יגזול הקרקע שלי אבל אם הוא טוען שהחזיק בה בגזל היה לו למחות ומדלא מיחה הפסיד ולא מהימן במיגו. עד כאן.

ורב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה. ומי שמוציא עצמו מן המנהג עלי להביא ראיה הן האריס הן בעל הבית ולית ליה לרב נחמן האי מיגו משום דשכירו ולקיטו קלא אית ליה. ה"ר יהונתן. ועיין בנמוקי יוסף.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: אריס שירד לשדה חברו ברשות אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הקרקע אומר לשליש הורדתיך הולכים אחר מנהג המדינה בענין הורדת אריסין לשדות הדומין לזה. ואין מדמין עדית לבינונית וזיבורית דבעדית מוזלי אריסין טפי. צריך עיון. עד כאן.

בד"ה אמר ליה רבינא כו' וקשה דטעמא דבשלוש שנים כו' טפי לא מזהר כו' וע"כ נראה דלא בעי למימר שלא יהא נאמן לומר לקוחה כו' עכ"ל וקשה לפי זה לישנא דאלא מעתה דהא בלאו רבי יהודה נמי אמתניתין דהתם דקתני חזקתן שלוש שנים דמיירי ע"כ אפי' בטוען המוכר משכנתא ישאל מה תקנה יעשה הממשכן כו' ונ"ל לפרש דלפי זה לאו אדרב יהודה פריך כפרש"י אלא אדרב פפא דקאמר הכא דטעמא דחזקה משום דעד ג' שנים מזדהרי אינשי ומש"ה במודה דבמשכנתא אתי לידיה ודאי מזהיר זהיר וא"כ ע"כ באינו מודה יועיל חזקה אפי' חבירו טוען דבמשכנתא אתי לידיה דאל"כ לעולם יצרוך לשמור כי שמא יטעון זה משכנתא היא כמ"ש התוספות ואהא שואל מה תקנה יעשה כו' אבל אמתני' דהתם דלא מפורש בה טעם לג' שני חזקה איכא למימר טעמא אחרינא לג' שני חזקה כדאמרינן שם בגמרא ודו"ק:

תוס' ד"ה א"ל רבינא כו' עד ועל כן נראה דלא בעי למימר שלא יהא נאמן כו' אלא שואל כו' ולפ"ז צ"ל דלא גרסי' בגמ' אלא מעתה כו' דאי הוי שאלה לא שייך לגרוס אלא מעתה וק"ל:

גמ' אוכליה קיימא והלכתא כו' אוכליה קיימא והא קי"ל כו' כצ"ל:

שם כוותיה דרב נחמן דאמר קרקע כו' נ"ב נ"ל דגרסי' ואמר וכן מוכח פרש"י למעיין בו:

רש"י בד"ה ההוא שטרא שטר משכנתא דסורא במישלם כו' הד"א:

תד"ה א"ל רבינא כו' חזקתה כו' כצ"ל:

תד"ה א"ל. א"נ אין זה מיגו כו' לפי שסבור להוציא כו'. צ"ע בסוגיא דב"ב (קלד ב) ובתוס' שם ד"ה הואיל ועמש"כ שם:

בא"ד אלא שואל מה תקנה כו'. קשה מדוע לא יתקנו ג"כ ללוה שטר שיהיה בידו לראיה אשר המלוה אינו מחזיק בה אלא בתורת משכנתא וכמו לעיל (קג) בשכירות לפי' ר"ח שהביאו שם התד"ה נקיטת:

המקבל שדה מחבירו פרק תשיעי

ע"ב תוספות בד"ה יצא בלילה כו' וכן ברישא כו' וא"ת לא ילין חלב חגי הוא בעמוד השחר כו' עס"ה. ועיין במהרש"א ולכאורה לא ידענא מאי קא קשיא להו דהא ודאי פשטא דקרא דלא תלין מוקמינן לה בשכיר יום גמור שזמנו כל הלילה אבל שכיר שעות לא שייך בפשטא דקרא כלל דלא שכיח כמ"ש התוספות לקמן בדף הסמוך בד"ה לבצור אלא מריבויא דקרא אתיא למר מאתך דלא תלין ולמר מואליו הוא נושא את נפשו כמ"ש התוספות שם מיהו אפילו למאן דיליף מאתך אפ"ה מודה דש"ש דיום אינו גובה אלא כל היום ול"ש בלאו דלא תלין דהא לא אשכחן מאן דפליג בהא וע"כ שהטעם בזה דנהי דמרבינן מאתך ש"ש דיום היינו לענין עיקר מלתא דש"ש מיקרי שכיר גמור משא"כ לענין כלות הזמן מוקמינן לה אסברא דכי היכי דשכיר יום גובה כל הלילה וכן איפכא והיינו מסברא כדאמרינן בשמעתין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מש"ה אינו עובר אלא בסוף אותה עונה שלאחריה ולפ"ז ממילא ידעינן דבשכיר שעות דיום כיון שכלתה הזמן שכירתו באמצע העונה והגיע זמן תשלומין שלו מש"ה עובר עליו בסוף אותה העונה עצמה דהיינו בש"ש דיום בשקיעת החמה. ומכ"ש לתנא דמתניתין דמוקי קרא דואליו הוא נושא את נפשו לש"ש כדאית' לקמן א"כ כיון דבהאי קרא דואליו הוא נושא את נפשו כתיב בהדיא ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש ממילא משמע דאינו עובר אלא בשקיעת החמה ובשכיר שעות דיום שפיר קרינן ביה ביומו תתן שכרו וא"צ להמתין עד עלות השחר דמהיכי תיתי כיון שאין הלילה נמשך אחר היום אלא דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל בשמעתין היינו בש"ש דלילה דרב אפילו למאן דיליף מואליו הוא נושא את נפשו דמיירי בשכיר יום ממש שאינו עובר אלא בשקיעת החמה כפשטא דקרא אפ"ה בשכיר שעות דלילה עובר בעמוד השחר והיינו נמי כדפרישית דאוקי רב יהודה קרא בעיקר מלתא היינו דש"ש מקרי שכיר משא"כ לענין הזמן מוקמינן לה אסברא כיון שכבר הגיע זמן התשלומין באמצע העונה ממילא הוא דעובר בסוף העונה הראשונה ולשמואל נהי דבש"ש דיום עובר בשקיעת החמה היינו משום שאין שום סברא להמתין עד עלות השחר כדפרישית משא"כ בש"ש דלילה מוקמינן לקרא כפשטיה לגמרי לתנא דמתניתין דיליף מואליו הוא נושא את נפשו ממילא משתמע שאין עובר אלא בשקיעת החמה דומיא דשכיר לילה ממש וטעמא רבה נמי איכא כיון שהיום נמשך אחר הלילה כמו שפי' רש"י לקמן להדיא נמצא שלפ"ז אין מקום לקושית התוס' ועיין בבעל המאור שתחלת דבריו אליבא דשמואל הם ג"כ כמ"ש אלא שתלה דבריו בפלוגתא דג"ש שכיר שכיר ובשביל כך השיגו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות והקשה עליו כמה קושיות דקשיא הלכתא אהלכתא ושאר קושיות ע"ש באריכות אמנם למאי דפרישית א"צ לגז"ש דש"ש ואפ"ה א"ש מילתא דרב ונתיישב הכל לנכון בעזה"י ודוק היטב:

ימכרו וכו'. אלמא קרנא הוי דאי פירא הוה הא תקון רבנן פירות לבעל: והזקינו. קפצה עליהן זקנה בלא זמנן: לאו מי אוקימנא. בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט:): בשדה אחרת. שלא היתה הקרקע שלה שהיו דקלים בשדה של אחרים דהא כליא קרנא דידה לגמרי אי אמרת לישקלינהו בעל לכולהו: ההוא שטרא. שטר משכנתא דסורא במישלם שניא אלין ולא פירש בו מנין השנים: הכי גרסינן וקדים מלוה ואכלינהו לפירי. דשנה שלישית מקמי דנתבעיה לדינא: קרקע בחזקת בעליה עומדת. אע''ג דלא תבעיה עד לאחר אכילת פירות אנן בתר קרקע אזלינן וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקי ארעא בחזקת מריה ושלא כדין אכלינהו לפירי: בחזקת אוכליהן עומדות. כיון דקדים ואכלינהו ואתא לאפוקי מיניה נייתי ראיה דלאו שלש הוו דבתר אכילת פירות אזלינן: והא קי''ל הלכתא כרב נחמן בדיני. ורב נחמן קרקע בחזקת בעליה עומדת קאמר גבי שוכר מרחץ משנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש בהשואל (לעיל דף קב:) ואפילו בא בסוף החדש אמר כולו למשכיר כשנתעברה השנה: הני מילי מילתא דלא עבידא לאיגלויי. כלומר בתר קרקע ודאי אית לן למיזל ומיהו הני מילי בספק שאין עומד לעולם להתברר כי ההוא דמספקא לן בין אם תפיס לשון ראשון ואי תפיס לשון אחרון: אבל הכא מילתא עבידא לאיגלויי. בסוף שיבאו עדי שטר ויעידו: ואטרוחי בי דינא תרי זימני. שמא הדין עם המלוה ואם נוציאנו מידו עתידין אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן: מלוה אומר חמש וכו'. מילתא אחריתי היא מלוה ולוה שבאו לדין מלוה אומר חמש שנים מושכנת לי ואין השטר לפנינו ולוה אומר לשלש וכבר אכלת שלש: מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. לעולם ואכלתיה שני חזקה ואבד השטר ממני: לא סבירא להו הא דאמר רב יהודה. ולא אמרינן מגו שהדברים מוכיחין שהוא רמאי שאמר אבד השטר והאי שטרא לא דמי לשטר זביני דאילו שטר זביני לעדות שמכרה לו הוא בא וכי עד עולם תאמר לו להזהר בו אמור רבנן ביה עד תלת שנין מצי לאיזדהורי אינש בשטרא טפי לא מיזדהר דקסבר לא יצא עוד ערעור עליה אבל זה שהוא מודה ששטר משכנתא הוא לראיית מנין שנים של אכילת פירות לגוביינא דאכילת פירות דמנין השנים קאי ומיזדהר זהיר ביה דלא לירכס ליה עד כלות השנים והאי דקאמר אירכס לא מהימן דמיכבש הוא דכבשיה וכו': אלא מעתה. אדרב יהודה קפריך דאמר אי בעי אמר לקוחה היא בידי: הכי נמי דמהימן. וכי עביד רבנן מילתא דאתי בה לידי רמאות כי האי: תקון רבנן למרי ארעא דיהיב טסקא. למלכא: וכרי בריא. מתקן החריץ סביבות הגבולים: ואי ארעא קניא הוא. דלית ליה טסקא וכריא נמי לית ליה מאי ליעביד למחויי. הוו יודעים שלא מכרתיה לו אלא היא משכון בידו: הכי גרסינן הא באתרא דשקיל אריסא פלגא הא באתרא דשקיל אריסא תילתא. ולא גרסינן שתלא בכולי מילתא: שכירי. לימים או לחדשים ושבתות ושכרתיו במעות וכל נאמן דקאמר בשבועת היסת הוא: אנו השבחנו. ואין לבע''ח במה שהשביחו יתומים כלום:

כשעושין קצת מלאכה דאי לאו הכי מה מכירה שייך בהם דמי יקנה וה''נ מיירי דאיכא בזיתים קצת פירי ולכך הוו קרנא אפילו לאביי ולפי שאין עושין אלא פירות מועטין ילקח בהן קרקע ויאכל פירות וזהו טובת שניהם אבל בשמעתין דליכא פרי אז העצים מיקרו פרי לאביי וי''ל דמ''מ מוכח שפיר דקרנא הוי אפילו כשיבש לגמרי ולהכי קאמר תנא קמא ילקח בהן קרקע אפילו מעתה שעושין קצת פירות לטובתו של בעל ופליג ארשב''ג דאמר לא תמכור משום שבח בית אביה ולא חיישינן לטובת הבעל כל זמן שעושין קצת פירות עד שתייבש לגמרי ואז ילקח בהן קרקע אבל לאביי דאמר פרי הוי וכשייבש לגמרי נוטל בעל הבית הכל אם כן אין זה טובת הבעל מה שלקח בהן קרקע ואוכל פירות משלו כי טוב לו יותר להמתין מעט עד שתייבש לגמרי ויהא הכל שלו: א''ל רבינא לרב אשי משכנתא דסורא אם אמר לקוחה היא בידי ה''נ דנאמן כו'. אלא ודאי לא מהימן הקשה הרב רבי אלחנן דהא תנן (ב''ב דף כח.) חזקת הבתים כו' חזקתן ג' שנים ואומר ר''י דהתם בטוען שמחזיק בה בגזל הויא חזקה שהיה לו למחות תוך שלש כי יודע בודאי כיון שנכנס לה בגזל אם ישתוק לו ג' שנים ולא ימחה שיטעון על ידי ג' שנים שיהיה שלו ולכך היה לו למחות שידוע לכל שתקנו חכמים למחות תוך שלש ואם לא מיחה הפסיד אבל כשבמשכנתא בא לידו סובר המקשה כי לא תקנו חכמים אין לחוש שאחר ג' יטעון שקר וא''ת אם כן לעולם יהיה בעל הקרקע נאמן לומר שבגזל הוא בא מגו דאי בעי אמר במשכנתא היה אצלך או לפירות הורדתיך וי''ל דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי אם היה בא בגזל לא היה שתיק אלא היה מוחה אי נמי אין זה מגו שאין טוען ברצון משכנתא היה או לפירות הורדתיך לפי שסבור להוציא גם הפירות שכבר אכל אי נמי חשיב מגו להוציא כיון שאכלה שני חזקה וקשה דטעמא דבשלש שנים הויא חזקה משום דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר והשתא הלא ע''כ צריך לשמור לעולם כי שמא יטעון זה משכנתא היא וע''כ נראה דלא בעי למימר שלא יהא נאמן [לומר] לקוחה היא בידי אלא שואל מה תקנה יעשה הממשכן שלא יוכל להחזיק ולטעון לקוחה היא בידי דמחאה נראה דלא מהניא אלא כשאומר פלניא אכיל ארעאי בגזלנותא ומשני רב אשי דאיבעי ליה למחויי ולומר תוך שלשה דעו כי משכנתא היא בידו דחשיבא שפיר מחאה בכי האי גוונא וכי האי גוונא יש לפרש בפ' חזקת הבתים (שם דף לה: ושם) גבי ואי טעין ואמר לפירות הורדתיך נאמן ואף על גב דהתם רב אשי פריך לרב כהנא ואי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למיעבד ורב כהנא משני דאיבעי ליה למחויי ומייתי ראיה ממשכנתא דסורא ובשמעתין רב אשי משני איבעי ליה למחויי וכן משני רב אשי התם בההוא פירקא (דף לח.) גבי האי מאן דזבין דקלא לחבריה איכא למימר דרב אשי התם קיבל שינויא מרב כהנא ולהכי משני ליה איהו נמי הכי: האי משכנתא דסורא כו'. אע''ג דהא גופא דהכא אפשר דמשכנתא דסורא הוי שייך שפיר לאקשויי בהאי לישנא לפי שמשכנתא דסורא הוה קים ליה שתקנו חכמים לעשות להכי קאמר אלא מעתה תקנת משכנתא דסורא וכו':

בבא מציעא קי ע"א