דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - ב

וספר מתא, סופר העיר [145], כולן, כמותרין ועומדין דמי. ואפשר לסלקם ממלאכתם ללא התראה.

כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר, שאי אפשר להחזירו ולתקנו, כמותרין ועומדין דמי [146].

ומביאה הגמרא מעשה, בההוא שתלא, גנן, שקיבל על עצמו לזרוע ולעבד ולקצור את התבואה, על מנת ליטול מחצית מהשבח שתוציא השדה, ולאחר שזרע והצמיחה השדה פירות, רצה לחזור בו ולהפסיק לעבוד, דאמר להו לבעל השדה: הבו לי שבחאי, מה שהשביחה השדה עד עכשיו, דבעינא למיסק לעלות לארעא דישראל [147], לארץ ישראל.

אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, אמר להו לבעל השדה, הבו ליה שבחיה לאריס,

אמר ליה רבא לרב פפא, וכי את כל השבח יטול האריס, כאילו איהו לבדו אשבח והארעא שהיא של בעליה לא אשבח, הרי מלכתחילה סיכמו שיטול האריס רק חצי מן השבח,

אמר ליה רב פפא בר שמואל, אף אנא פלגא דשבחא קאמינא לך, ולא התכונתי לכך שיטול האריס את כל השבח.

אמר ליה רבא, עד האידנא אילו לא הפסיק השתלא את מלאכתו, הרי כשהיה מסיים את עבודתו, הוה שקיל בעל הבית פלגא ושתלא פלגא כפי שסיכמו מראש,

השתא, שרוצה השתלא להפסיק את מלאכתו וליטול פלגא, נמצא שבעל הבית יקבל פחות מחצי השבח, משום שיהיה עליו לשכור אריס שיסיים את עבודת השתלא, ועבור עבודתו בעי למיתב מנתא, שליש כמנהג האריסין לאריסא, ומדוע על בעל הבית להפסיד כשהשתלא חוזר בו באמצע העבודה,

אמר ליה רב פפא, אף אני כשאמרתי שיטול השתלא פלגא, ריבעא דשבחא קאמינא,

והשתא מפרש לה ואזיל.

סבר רב אשי למימר, שיש לחשב את הרבע לאחר ניכוי חלק האריס, שאם נחלק את השבח לששה חלקים, ראשית יש להוריד את חלק האריס שעל בעל השדה לשכור על כרחו, ושכרו הוא שליש מהריוח, דהיינו שני חלקים מתוך השש. ומתוך ארבעת החלקים הנותרים יטול השתלא ריבעא, חלק אחד, דהוא למעשה רק דנקא, שישית מתוך כל השבח.

נמצא שהאריס יקבל שני חלקים, השתלא אחד, והשלושה הנותרים שהם חצי השבח, יטול בעל השדה.

דאמר רב מניומי בריה דרב נחומי, באתרא שנהגו דשקיל שתלא בשכרו פלגא, ואריסא נוטל תילתא, האי שתלא דבעי לאסתלוקי באמצע עבודתו, יהבינן ליה שבחא ומסלקינן ליה כי היכי, באופן, דלא נמטייה הפסד לבעל הבית,

אי אמרת בשלמא שנוטל השתלא ריבעא מהשבח לאחר ניכוי שכר האריס, דהוא למעשה רק דנקא, שישית מהשבח כולו, ובעל הבית נוטל שלושה חלקים, אתי שפיר הא דאמר רב מניומי שיש לחלק את השבח באופן שלא יגרם נזק לבעל הבית.

אלא אי אמרת שיש לשתלא בשבח ריבעא ממש מתוך הששה חלקים של השבח, דהיינו חלק וחצי, קא מטי ליה פסידא לבעל הבית, שעליו לשכור אריס לסיים את עבודת השתלא, ולשלם לו שני חלקים דהיינו שליש מהשבח, נמצא שישאר בידו רק שני חלקים ומחצה, ויפסיד פלגא דנקא שהיה יכול לקבלו אילו לא היה מפסיק השתלא באמצע עבודתו.

ומתוך דברי רב מניומי משמע, שאם יחזור בו השתלא, יש לתת לו שבח בשיעור שלא יפסד בעל הבית. ובהכרח שאין לשתלא יותר מחלק אחד מתוך כל השבח.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי, מדוע מחשבין את שכר האריס לפי עבודתו בכל השדה שהם שני חלקים מהשבח?

ולימא ליה השתלא לבעל השדה, אנת, אתה תיטול שלשה רבעים מן השדה עם השבח לעצמך, דהיינו ארבעה וחצי חלקים מהשבח, ובאותו חלק שלך תוריד אריס שיעבוד ויסיים את המלאכה בשדה, וכשתבא לשלם לו שליש מהריוח, ממנתא דילך הב ליה לאריסא, מתוך הארבעה וחצי חלקים תן לו חלק וחצי, ונמצא שישאר בחלקך חצי מהשדה עם שבחה,

ואנא אטול לעצמי את מנתא דילי, שהוא הדינר וחצי הנותר, ומאי דבעינא עבידנא ביה, אם ארצה אוריד אריס ואם לא לא אוריד [148], אבל מדוע שיוריד הבעלים אריס לשדה שיש לי חלק בה ויפסידני חצי דינר.

אמר ליה רב אשי: היטבת להקשות, כי מטית לשחיטת קדשים, במסכת זבחים, תא ואקשי לי קושיות מעין אלו לחדודי שמעתתא [149].

גופא, אמר רב מניומי בריה דרב נחומי, באתרא דשקיל שתלא פלגא מהשבח, ואריסא תילתא, האי שתלא דבעי איסתלוקי ולהפסיק את עבודתו בשדה, יהבינן ליה שבחיה, ומסלקינן ליה כי היכי דלא ליפסוד בעל הבית.

אמר רב מניומי בריה דרב נחומי: גנן שירד לעבודת הכרם על מנת ליטול מחצה בשכרו, ונעשית קופא, גפן סבא זקינה, והוציאה מעט פירות, נוטל השתלא פלגא מן הפירות ומן הזמורות שצמחו בכרם [150], ואינו יכול לתבוע את הבעלים שיוסיפו לו בשכרו, משום שאדעתא דהכי ירד לכרם.

שטפה נהרא וניזוקה השדה באופן שאי אפשר לשוב לזרוע בה כמה שנים, דנים את השתלא כמי שהפסיק באמצע עבודתו, ואין לו אלא ריבעא משווי השבח שהיה בשדה קודם שנשטפה.

המלווה מעות לחבירו, ונתן לו הלווה שדה כמשכון על חובו, מותר למלווה לומר, אני אוכל פירות השדה במשך תקופה כגון לעשר שנים, בין אם תוציא הרבה פירות ובין תוציא מעט, ולאחר עשר שנים תיפטר מלשלם חובך.

ואפילו אם יהיו הפירות יותר מדמי הלואתו, אמרו חכמים שמותר לעשות כן ואין בכך משום ריבית, לפי שלקח את הפירות בדרך מקח וממכר. וזו היא משכנתא דסורא.

ההוא גברא דלווה מעות מחבירו, ומשכין פרדיסא לחבריה המלווה, לעשר שנין, שיאכל בהם את פירותיה על מנת שיפטר מלשלם, כדין משכנתא דסורא, ונעשית השדה קש, זקינה שאינה מוציאה פירות לאחר חמש שנין, ולא נשארו בשדה אלא זמורות ואילנות יבשים שראוין לשריפה.

אביי אמר, אותם עצים פירא הוי, וכשם שהיה למלווה זכות לאכול את הפירות שבאילנות, כך יכול לקחת את האילנות היבשים לצורכו. [151] רבא אמר, אותם האילנות קרנא הוי, ואין למלווה זכות לכלות את הקרן של הלווה, הילכך ימכרו את השדה הזקינה, ובכסף שיקבלו תמורתה ילקח בו קרקע, והוא, המלווה, אוכל פירות למשך חמש שנים.

מיתיבי, לווה שנתן קרקע למלווה שיאכל את פירותיה כמשכנתא דסורא למשך עשר שנים, ובאמצע תקופת אכילת המלווה יבש האילן או נקצץ, שניהם, המלווה והלווה, אסורים בו, שאם יקח הלווה את האילנות מאין יגבה המלווה את חובו, ואם יטלם המלווה אין לו זכול לכלות את הקרן של הלווה. [152]

הילכך כיצד יעשו? ימכרו לעצים, ובכסף שיקבלו תמורתם ילקח בהן קרקע, והוא, המלווה, אוכל פירות. [153]

ודייקינן: קתני יבש האילן או נקצץ, מאי לאו, יבש דומיא דנקצץ, מה נקצץ בהכרח מיירי בהגיע זמנו להיקצץ, שאין אדם קוצץ אילנו אלא בזמן שחדל להוציא פירות, אף יבש מיירי בהגיע זמנו ליבש, וקתני ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אלמא דנים את העצים שהתייבשו כממון של הלווה, דקרנא הוי, ואין למלווה זכות לכלות את הקרן של הלווה. וקשה לאביי דאמר פירא הוו.

ודחינן: לא תדייק הכי. אלא אימא, נקצץ דומיא דיבש, מה יבש מיירי בלא זמנו דאי בזמנו הוה ליה לומר הזקין, אף נקצץ דקתני בלא הגיע זמנו להקצץ.

ודווקא אם התייבש האילן שלא בזמנו אמרינן שניהם אסורים בו, משום שהמלווה לא ירד לשדה אדעתא דהכי שיגבה את חובו מהאילנות היבשים. אבל אם הגיע זמנו להקצץ, ואדעתא דהכי ירד המלווה לשדה, סבר אביי שאותם העצים פירא הוי, ויכול המלווה לכלותם.

תא שמע: אשה נשואה שמת אביה ונפלו לה בירושה עצי גפנים וזיתים זקנים, הדין הוא שאין לבעל זכות לכלות את העצים ולשורפם,

הערות

[145] כך פירש רש"י בבא בתרא כא ב. אבל לעיל צז, א. פירש ספר המספר את בני העיר. והתוספות בבבא בתרא [שם] פירשו סופר הכותב שטרות של ממון.

[146] כתב הר"ן בשם הראב"ד, דאף שאין צריך התראה, צריך שיפשע שלושה פעמים כדי שיוכלו לסלקו.

[147] התוספות רי"ד כתב שרק משום שהיה רוצה לעלות לארץ ישראל יש לו זכות לבקש חלק מהשבח, אבל בלאו הכי לא היה נוטל כלום דכשם שבעל הבית אינו יכול לסלקו כל זמן שהאילנות קיימים כך הוא אם הפסיק את מלאכתו ללא סיבה אין לו חלק בשבח.

[148] רש"י הוסיף שאומר השתלא לבעל השדה אם תרצה לקנות את חלקי בדינר וחצי, כשתוריד אריס להשלים המלאכה בחלקי ותשלם לו חצי דינר דהיינו שליש נמצא שיהיה בידך ארבעה חלקים מהשדה שהם שני שליש, והקשה המהרש"א אטו בשופטני עסקינן שיקנה חלק בדינר וחצי ויתן חצי דינר לאריס למה לו לקנות אם הוא מפסיד מיד חצי דינר, ותירץ שניחא ליה לבעל הבית שתהיה כל השדה בידו.

[149] בפירוש ראשון פירש רש"י שקיבל רב אשי את קושיתו של רב אחא ולדינא יקבל השתלא רבע ממש דהיינו דינר וחצי, וכן כתב בעל המאור, אבל בשם יש אומרים הביא, וזו דעת הרי"ף הרא"ש שרב אשי דחויי קמדחה ליה, והכי קאמר ליה עדיין אינך בקי בפירכי שעדיין לא שמשת כל צרכך, וביאר הר"ן שרב אשי לא חש לפירכתו של רב אחא משום שחלקי השדה משועבדים זה לזה ואין לשתלא זכות לחלק מעתה ואפילו אם אינו רוצה לחלק אלא רק שלא יורידו אריס בכל השדה אלא הוא יוריד אריס במקומו יכול בעל השדה לומר לו איני רוצה שיהיו הרבה אריסים בשדה ויסמכו זה על זה ויפסידו לי את השדה.

[150] התוספות פירשו שיש לשתלא חלק בגוף הקרקע הילכך נוטל גם בזמורות ולא רק בפירות. וכתב הרש"ש: זו מילתא דתמיה טובא לומר שיש לשתלא חלק בקרקעו, והוא פירש שחלק השתלא בעצים הוא משום שהוא שתל אותם. וכן משמע בתוספות רי"ד.

[151] בגמרא להלן מבואר דמיירי בשדה שהגיע זמנה ליבש, וטעמו של אביי הוא שבשעה שירד לשדה היה כוונתו שכאשר תתיבש השדה ימשייך לאכול מהזמורות והעצים היבשים, אבל אם קיבל שדה שאינה עשויה להתייבש ואירע שהתייבשה מודה אביי שאין לו זכות לכלות את הקרן. ובאבן האזל [שכירות, ז] העיר, דהכא משמע שיש למלווה בכל גווני ואין חילוק בין ירד אדעתא דהכי או לא, ובאמת בשיטה מקובצת הביא בשם איכא מאן דגריס שפירש שלפי הסלקא דעתך הבינה הגמרא שאם הגיע זמן השדה ליבש לכולי עלמא אין למלווה זכות לאכול מהאילנות דאילו נתכוין מלכתחילה ליטול מהאילנות היה לו להתנות שיורד על דעת כן, אבל אם אירע שהתיבשה השדה בלי שהיתה עשויה ליבש דלא הוה ליה לאתנויי סבר אביי שיש למלוה זכות לקחת את האילנות.

[152] כך פירש רש"י בדף עט א. אבל הרמב"ם [שכירות ז ה] כתב שהמלווה אסור לקחת את האילנות משום שזה ריבית, וביאר באבן האזל שכל ההיתר לאכול פירות יותר מכדי הלוואתו הוא משום שזה דרך מקח וממכר, וזה שייך היכן שאוכל המלווה פירות, אבל אם אין לעצים דין של פירות נתבטלה העיסקא וכל הפירות שאכל יתר על הלוואתו הוי ריבית.

[153] דעת רש"י כאן ולעיל עט ב, שהברייתא מדברת במלווה שקיבל שדה במשכנתא דסורא, אבל בשיטה מקובצת הביא בשם הר"ח שאינה ברייתא אלא תוספתא בערכין [פרק ה] המדברת בשדה שצריכה לחזור לבעלים ביובל ונתייבשה קודם היובל, ותקנו חכמים שימכרנה הלוקח ויקח בדמיה שדה אחרת ויאכל את פירותיה עד היובל, ועיין מגיד משנה [שכירות ז, ה] שנקט שאף רש"י מפרש כן.

וספר מתא [וסופר העיר], הלבלר הכותב שטרות עבור אנשי העיר — כולן כמותרין ועומדין דמי [הם נחשבים], וכל הפסד שהם עושים מנכים להם, וקונסים אותם, ואין צורך להתרות בהם מראש. כללא דמילתא [כללו של דבר]: ביחס לכל פסידא דלא הדר [הפסד שאינו חוזר] — כמותרין ועומדין דמי [הם נחשבים].

מסופר: ההוא שתלא [אותו שתלן] שאמר להו, לבעלי השדה: הבו [תנו] לי שבחאי [את השבח המגיע לי] משום דבעינא למיסק לארעא דישראל [שרוצה אני לעלות לארץ ישראל]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב פפא בר שמואל. אמר להו [להם], לבעלי השדה: הבו ליה שבחיה [תנו לו את שבחו]. אמר ליה [לו] רבא: וכי איהו אשבח [הוא השביח] את השדה ואילו ארעא [הקרקע] לא אשבח [השביחה]? ואם כן לא כל השבח שלו! אמר ליה [לו]: אנא פלגא דשבחא קאמינא [אני חצי השבח אמרתי] לך שיקבל. אמר ליה [לו]: עד האידנא הוה שקיל [עכשיו היה לוקח] בעל הבית פלגא ושתלא פלגא [חצי והשותל חצי], והשתלן היה גם מעבד את השדה. השתא בעי למיתב מנתא לאריסא [עכשיו הוא צריך לתת חלק גם לאריס] שימשיך לעבד את השדה! אמר ליה [לו]: ריבעא דשבחא קאמינא [רבע השבח אני אומר] שהוא חצי ממה שמגיע לו.

סבר [חשב] רב אשי למימר [לומר] שמה שאמרו "רבע" כוונתו ריבעא [רבע] שהוא דנקא [ששית], כלומר, רבע מן הסכום המגיע לבעל הבית (שהוא שני שליש מסך כל היבול) והוא איפוא שישית מן הכל. שכן אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא [במקום שנוטל השתלן חצי פירות והאריס נוטל שליש], האי שתלא דבעי לאסתלוקי [אותו שתלן שרוצה להסתלק] — יהבינן ליה שבחא ומסלקינן ליה כי היכי [נותנים לו את השבח ומסלקים אותו באופן] שלא נמטייה [יבוא] הפסד לבעל הבית.

אי אמרת בשלמא ריבעא דהוא דנקא [נניח אם אומר אתה רבע שהוא ששית] — שפיר [יפה] ומתאימים הדברים, אלא אי אמרת ריבעא [אם אומר אתה רבע ממש], הלא קא מטי ליה פסידא [מגיע לו הפסד] לבעל הבית פלגא דנקא [בחצי שישית], שאילו היה בעל הבית נותן לשתלן מתחילה היה משלם רק מחצית, וכאן משלם רבע לשתלן ושליש לאריס. ונמצא שמשלם חצי שישית יתירה!

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי, ולימא ליה [ושיאמר לו] השתלן לבעל הבית: אנת מנתא די לך [אתה את החלק שלך] — הב ליה לאריסא [תן לו לאריס], ואנא מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה [ואני בחלק שלי מה שאני רוצה אעשה בו], שהרי אני עשיתי חצי מלאכתי כראוי, ואם רצונך למסור לאריס חלק האם אני צריך להפסיד? אמר ליה [לו]: כי מטית [כאשר נגיע] למסכת "שחיטת קדשים", מסכת זבחים, תא ואקשי [בוא והקשה] לי, כלומר, יפה אתה מקשה, וקושיה כזו ראויה למסכת קשה שיש בה סברות חריפות כמו מסכת זבחים.

גופא, [לגופה] של אותה הלכה, אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא [במקום שהשתלן נוטל חצי והאריס שליש], האי שתלא דבעי איסתלוקי [שתלן שרוצה להסתלק] — יהבינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה כי היכי [נותנים לו את שבחו ומסלקים אותו כדי] שלא ליפסוד [יפסיד] בעל הבית. אמר רב מניומי בריה [בנו] של רב נחומי: קופא סבא [בגפן זקנה] בכרם — מקבל השתלן פלגא [חצי]. למרות שבגפן זו לא טרח השתלן בשתילה, כיון שירד לכרם כולו מקבל גם עבור מה שהיה בו קודם. שטפה נהרא [שטף הנהר] את הכרם ובאים הבעלים והשתלן לחלק את העצים שנפלו — השתלן מקבל ריבעא [רבע].

ב מסופר: ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה [אדם אחד מישכן פרדס לחבירו] לעשר שנין [שנים], ומרווחי הפרדס ינכה לו מן ההלוואה שהלווהו, וקש [והזקין] השדה כבר לחמש שנין [שנים], ושוב אינו עושה פירות כראוי, ואין דרך אלא לעקור האילנות שבו ולמכרם במחיר עצים. אביי אמר: פירא הוי [פרי הוא], שאף עצים אלה נחשבים כפירות הפרדס, ויכול המלווה לקחתם כולם. רבא אמר: העצים הללו קרנא הוי [קרן הם], שדינם כפרדס עצמו, ואין למלוה זכות בגופם, אלא וילקח בו במחיר העצים קרקע, והוא המלוה אוכל פירות.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא העוסקת בדין משכנתא: יבש האילן או נקצץ — שניהם, גם המלווה וגם הלווה אסורים בו. כיצד יעשו? ימכרו לעצים, וילקח (תיקנה) בהן קרקע, והוא, המלוה, אוכל פירות. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה של יבש דומיא [בדומה] לנקצץ, מה נקצץ — בזמנו, אף יבש — בזמנו, וקתני [ושנה]: ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. אלמא [מכאן]: שהעצים קרנא הוי [הם נחשבים לקרן] ולא לרווח. וכדברי רבא, וקשה לאביי!

ודוחים: לא, נקצץ האמור שם דומיא [בדומה] ליבש, מה יבש כוונתו בלא זמנו, אף נקצץ — בלא זמנו. וכיון שלא היה זה כדרכו לכן נחשב כפרי, אבל אם יבש הפרדס בזמנו נחשבים האילנות כגוף הקרקע.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר: נפלו לה לאשה אחרי שהתחתנה גפנים וזיתים זקנים בירושה, מה יעשו בהם —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and a town scribe who drafts documents on behalf on the local residents, all of these are considered forewarned. Therefore, any loss incurred due to them is deducted from their wages, and they are fined without the need for prior warning. The principle of this matter is: With regard to any loss that is not recoverable they are considered forewarned.

§ The Gemara relates: There was a certain planter who said to the owner of the field: Give me the value of my enhancement because I wish to ascend to Eretz Yisrael. The owner came for a ruling before Rav Pappa bar Shmuel, who said to him: Give the planter the value of his enhancement. Rava said to Rav Pappa bar Shmuel: Did he alone enhance the field, while the land did not enhance it? He cannot be credited with all the improvement. Rav Pappa bar Shmuel said to Rava: I am telling you that he is entitled to half the value of the enhancement. Rava said to him: Until now the owner of the land would take half and the planter would take half, while the planter would work the field. Now the owner also needs to give a portion to the sharecropper, so that the sharecropper will continue working the field. Rav Pappa bar Shmuel said to him: I am telling you to give him one-quarter of the value of the enhancement, half of the sum to which he is entitled.

Rav Ashi thought to say that when he referred to one-quarter he meant one-quarter that is one-sixth, i.e., one-quarter of the sum due to the owner, as the sum due to the owner is two-thirds of the entire yield. This payment would therefore amount to one-sixth of the total. As Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, said: In a location where the planter takes half the fruit and the sharecropper takes one-third, with regard to a planter who wants to leave, we give him his share of the value of the enhancement and remove him in such a manner so that the homeowner should suffer no loss.

Granted, if you say that he meant one-quarter that is one-sixth, this is well and the calculations are in order, but if you say he referred to an actual quarter, the homeowner suffers the loss of half of one-sixth. This is because if the owner had paid the planter initially he would have given him only one-half, whereas now he must give the planter one-quarter and the sharecropper one-third. He thereby pays an extra twelfth.

Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: Let the planter say to the owner: You give your portion to the sharecropper, and I will do what I wish with my portion. I performed my half of the work properly, so why should I suffer a loss because you want to pay the sharecropper? Rav Ashi said to him: When you reach the tractate of: The slaughter of sacrificial animals, i.e., tractate Zevaḥim, come and ask this difficulty to me. In other words, your question is a good one, worthy of a difficult tractate full of complex reasoning such as Zevaḥim.

With regard to the matter itself, Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, said: In a location where the planter takes half the fruit and the sharecropper one-third, with regard to a planter who wants to leave, we give him his share of the value of the enhancement and remove him in such a manner so that the homeowner should suffer no loss. Rav Minyumi, son of Rav Naḥumi, further said: With regard to an old vine in a vineyard, the planter receives half. Although he did not plant the vine, since he was placed in charge of the entire vineyard, he receives a portion of that which was there before. If a river flooded the vineyard and the owner and the planter come to divide the trees that fell down, the planter receives one-quarter.

§ The Gemara relates: There was a certain man who mortgaged an orchard to another, i.e., the creditor, for ten years in order that the latter should use the profits gained from the orchard as repayment of the debt. But the orchard aged after five years and no longer produced quality fruit. Consequently, the only way to proceed was to cut down its trees and sell them as wood. Abaye said: This wood is considered as produce of the orchard, and therefore the creditor is entitled to cut them down and sell them. Rava said: The wood is classified as principal and is therefore viewed as part of the orchard itself. Consequently, the creditor has no rights to the wood itself, but other land is purchased with the profits from the sale of the wood and the creditor consumes the produce of that land until the debt is repaid.

The Gemara raises an objection against this from a baraita that discusses the halakhot of a mortgage: If the tree dried up or was chopped down, it is forbidden for both the creditor and the debtor to take it for themselves. How should they proceed? It is sold for wood, and land should be purchased with the proceeds, and he, i.e., the creditor, consumes the produce from that land. The Gemara clarifies: What, is it not referring to a dry tree that is similar to one that was chopped down, in that just as the tree was chopped down at its proper time, so too, the tree dried at its proper time? And yet the tanna teaches that land should be purchased with the money and the creditor consumes the produce. Apparently, the wood is considered part of the principal, not the profits. This supports Rava’s opinion and presents a difficulty to Abaye.

The Gemara rejects this argument: No, the chopped-down tree mentioned in the baraita is similar to the dry one: Just as that tree dried up before its time, so too, this one was chopped down before its time. Since this did not occur naturally, the wood is classified as produce; had the orchard dried up at the expected time, its trees would be considered as part of the land.

The Gemara suggests: Come and hear a proof to Rava’s opinion from a mishna (Ketubot 79b): If a woman after her marriage had old vines and olive trees that were bequeathed to her by means of inheritance,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. פרש"י דקיבלה מיניה ושבחה דאתקפת' מעליית' היא ולא מחוורא הכי דאדרבאלאו אתקפת' דהיכי מצי למימר ליה מאי דבעינ' עבידנא [דהא אם ירצה] לחלוק עמו מעכשו אין שומעין לו שאם רצה זה ליטול ערוגה א' בשבחו לימא ליה איני רוצה לחלוק אלא כשיתלשו הפירות דאי מטי פסידא במנתא דידי שקילנא מההיא ערוג' דידך דפירי להדדי משתעבדי ולא מצינו אריס חולק בפירות אע"ג שאומר אני אעביד חלקי וחלקך ואם לא יחלוקו מעכשו היאך יאמר מאי דבעינא עבידנא הרי זה יכול לומר אם יהיה הכל משותף בין אריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסידו לי ועוד דלא ניח' ליה לאפושי אריסי בארעיה ואי אית ליה אריסא לההוא פלגא דידיה אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו וכ"ש אחר שיכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך ואין לי עסק עם פלו' וכי יכול האריס למנו' אריס אחר תחתיו הילכך א"א לו אלא למכרם לזה ועוד כי מזבין ליה נמי לאיניש אחרינא (שם) הוא הלוקח חלק אריסותו ואם יטעון זה שמא אמצא אריס בפחות משליש או אמכור ביות' מכן אין שומעין לו הואיל וזה נתן כדי דמיו כדאמרי' אין לך אלא דמי עצים בלבד ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחבירו שיקשה לו אלא כל החכמים מקפידים בכך ור' יוחנן עניש כמה תלמידי משום דאקשו ליה ואע"ג דמשבח ליה נר"ל בתר דקטליה ורב כהנא קביל עליה דלא לאותביה ואיכא נמי דמצלו בהכי רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי ועוד דהל"ל כי מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי לי דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה אי קאי איהו במסכתא אחריתי והקושיות וההויות יותר מועילות בסדר נזיקין ובדיני ממונות מסדר קדשים אע"פ שהוא חמור והכל צריכי' שם לגמר'.
ועיקר הפי' כדברי ר"ח שפי' דדחויי מדחי ליה וא"ל עדיין לא שני' כל התלמוד ולא ידעת דרכו וכשתגיע לסדר קדשי' ושנית הכל תא אקשי לי שיתברר לך טעמו וכן פירשה רבי' האיי גאון בתשובת שאלה, וכן פסק רבי' הגדול בהלכות.
ומה שהקשה רש"י א"ה היכי אמרי' מעיקרא סבר רב אשי למימר אינה קושיא לפי שרב אחא קודם גמר דבריו של רב אשי הקשה לו כשראהו שר"ל כן ולפיכך אמרו סבר ולאו משום דמסקנא לאו הכי וכיוצ' בה בפ' זה בורר בהנהו קבוראי דקברו נפשא בי"ט ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו וכו' ומצינו סברוה דמסקנ' נמי הכי בפ' המוכר את הבית סברו דכ"ע אית להו דנהרדעי ובנדרים פ"ק סברו' מאי לחולין אוכל לך לא חולין ליהוו אלא קרבן ומסקנ' נמי הוא, ואחרי' יש בתלמו':

האי שתלא דבעי לאסתלוקי וכו'. ומיהו שתלא לא מצי למימר ניפלוג הכרם ואני אטול ואעבד דמנתא דידי מאי דבעינא וישארו לך תלתא חלקים, פלגא לדידך כדחזי לך ושליש שתתן לאריס שתוריד בה, משום דכולהו חלקים משועבדין זה לזה. ואפילו לא ירצה לחלק אלא שיוריד אריס תחתיו, לאו כל כמיני, דמצי אמר לי' בעל הבית לא ניחא לי לאפושי אריסי בארעא דסמכי אהדדי אריסי דידי ודידך ומפסדו לי. כך כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל [ל' נמוק"י].

שתל שרצה להסתלק מעצמו ולא היה בעל הבית מסלקו אינו נוטל בשבח כלום שהרי בעל הבית צריך להוריד אריס במקומו למחצה ונמצא מפסיד בכל שיטול זה המסתלק ומ"מ אם היה המנהג ליטול השתל חצי פירות והאריס שליש פירות הרי בעל הקרקע מוריד אריס ונוטל בעל הבית מחצה כמו שהיה נוטל מתחלה ולא יפסיד מחלקו כלום והאריס נוטל שליש ונשאר שתות וזה השתות נותן לשתל כיצד הרי שהוציאה בשנים עשר ששה לשתל וששה לבעל הקרקע ונסתלק השתל ברצונו ומוריד בעל הקרקע אריס לשליש נוטל בעל הקרקע ששה ואריס ארבעה ונשארו שנים שהם רביע לאחר שנטל שלישו של אריס או שתות לכל וינתנו לשתל ויש אומרים שהשתל נוטל רביע הכל והם שלשה ואריס ארבעה ובעל הבית חמשה ומפסיד בעל הבית חצי השתות:

שתל זה שהזקינו גפניו עד שצריכים לקצצן נוטל חלקו בהם כשאר הפירות או הזמורות הואיל ודרכן בכך על דעת כן ירד אבל אם שטפה נהר ובאו לחלוק בעצים הרי הוא כשתל המסתלק שלא מחמת סלוק הבעלים ואינו נוטל אלא הרביע על הדרך שביארנו:

גאוני הראשונים שבספרד פרשו שמועה זו בדרך אחרת שאם הזקינו הגפנים ורוצה השתל לעקור ולנטוע את החדשים נוטל בהן החצי אבל אם שטפן נהר ועקרן והוא רוצה להחזירם הואיל והקרקע עבודה טרחו מועט ולכך נוטל רביע ודיו:

מי שמשכן לחברו משכונה בנכיתה כרם נטוע לעשר שנים והזקינו גפניה לחמש שנים ואינן ראויות לעשות פרי בין שהזקינו בזמנן בין בתוך זמנן אין המקבל את המשכון רשאי ליטול את העצים ולדון בהם דין פירות אלא הרי הן קרן גמור ואין זה רשאי לירד בו אלא יקצצו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד סוף הזמן וכן אם היו שם אילנות ויבשו או נקצצו ובעל הקרקע מ"מ אף הוא אסור בהם שהרי משועבד הוא לבעל המשכון וכבר ביארנוה בפרק האמנין:

האשה שנפלו לה זיתים וגפנים בשדה אחרת ואין לה בקרקע כלום אם אין עושין כראוי להם ימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן נפלו לה אף בשדה שלה והזקינו עד שלא עשו ימכרו וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות ואינו יכול לטעון אף הם בעצמם פירות הם אחר שהשדה קיים שאף האילנות עצמן קרן גמור הם:

דבעינא למיסק לא"י פי' טעמא משום דבעי למיסק לא"י הלא"ה לא יהבי' ליה מידי דכי היכי דבעה"ב לא מצי לסלוקי' כ"ז שהאילנות קיימין הם הכי [נמי] שתלא אי מסתלקא לא יהבי' לי' מידי:

ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחברי' לעשר שנין קש לחמש שנין אביי אמר פירא הוי רבא אמר קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות פי' הכי מסקי' דדוקא היכי דקש בזומני' פליג אביי ואמר דפירא הוי וכל העצים שלו דכיון דבזימני' קש דעתי' עילוי' אבל אם הזקין בלא זימני' או אם יבש דאין דעתו עילוי' מודה לרבא דילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ורבא אמר אע"ג דקש בזימני' לאו אדעתא דהכי נחת שיאכל גוף הגפנים כי אם פירותיהן הלכך ימכר זה הפרדס עם גפניו זקנים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עד שישלם עשר שנים או יזרע הפרדס הזה ומן הגפנים יקנה קרקע אחר ויזרע גם היא עד שישלים זמנו ויאכל הפירות עד זמנו ואי קשיא ואמאי בקופא סבא אמרינן דשקיל פלגא ולא פליג עלי' רבא למימר דאע"ג דבזימני' הזקין ילקח בו קרקע. ובשטפה נהר נמי דהוא בלא זימני' ואמרן דשקיל ריבעא ולא פליגי אביי ורבא לומר דילקח בו קרקע שהרי בלא זימני' גם אביי מודה דילקח בו קרקע יש לומר שאין זה הדין דומה לאותו [דין דקופא סבא ששם] (ששים) קיבל השדה לזורעו ויש לו לחלוק עמו בין בזרעים בין באילנות הצמחים בו כדאמרן לעיל וגוף השדה הוא של בעלים והכל הם פירות שחולקים בין שניהם הלכך באילן שהזקין בזמנו לוקח מחצה ושלא בזמנו נוטל רביע כדין שתלא דמסתלק בלא זימני' וגוף השדה הוא לבעליו ומודה בזה רבא אבל הכא דמשכין ההיא פרדיסא ליכול פירותיו עד עשר שנים פליג רבא ואמר דאע"ג דקש בזימני' אינו רשאי ליכול גוף הגפנים כ"א פירותיהן הילכך ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיהן עד הזמן ואביי אמר בודאי כשהזקין בלא זימני' דלא אסיק אדעתי' ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל כשהזקין בזמנו דדעתי' עילוי' פירא הוי והכל שלו. ולעיל בפ' השוכר את האומנין אמרן השוכר חמור לחבירו ומתה בחצי הדרך. אם יש בדמי' ליקח יקח כדאמרי' הכא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והכא דקש בזימני' פליג אביי משום דדעתי' עילוי' ואמר הכל שלו והיכא דאין בדמי' ליקח כ"א לשכור פליגי רב ושמואל דרב אמר לא מכלינן קרנא אלא הנבל' היא לבעלי' והוא נותן לו שכרו של חצי הדרך. ושמואל אמר מכלינן קרנא ושוכר בדמי' כדי להשלים לו תנאו לילך עד מקום שהשכירו ולא אמרי' יהא הכל [שלו] כדאמר אביי הכא משום דלא דמי שהוא עתיד לילך עד אותו הדרך והיאך יקח הנבלה בחנם ולא פרעו עדיין מכל שכירות הדרך כזה שפרעו מכל פירות עשר שנים הילכך דין הוא שיאכל כל העצים משום דהוי פירא:

תא שמע נפלו לה זיתים וגפנים זקנים כו' מה שפירשתי במה"ק דאי פירא הוי ליהוי כפירות מחוברין לקרקע דאינון לבעל. אי קשיא והא באלו פירות מחוברין לקרקע אמרי' דאינון לבעל שהן צריכין עדיין לקרקע אבל אם אינם צריכים לקרקע כלל הא קי"ל דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. ופירות תלושין הן של אשה. וילקח בהן קרקע והיא אוכל פירות. וה"נ כיון שיבשו ואינן צריכין כלל לקרקע ליהוי כתלושין ואמאי ליהוי דבעל. יש לומר דאילו פירות מחוברין שאינן צריכין לקרקע דכתלושין דמי הנ"מ בפירי דכמה דקיימא בארעא מיכחש כחשי. הילכך לתלישה קיימא אבל הני עצים דלא מכחשי אדרבה טפי מינטרי שפיר אגב קרקע לא אמרי' כתלושין דמי היכך אי חשבית להו פירות הוי להו כפירות המחוברין לקרקע דאינון דבעל:

וסופר מתא. כלומר סופר של דיינים שכותב הכתובות ושטרי מכירות שאם יחסר אחד מן התנאים שהוזכרו שם ולא זכרם בכתב שוב לא יהו נאמנים העדים דלא אתי על פה ומרע לשטרא. ויש גורסים ספר מתא אותו אומן שמגלח במספרים ואם יגלח יותר מדאי לא יוכל לשלם הבשת שמתבייש המתגלח בשום ענין. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הרא"ש: וספר מתא. פירש רש"י בפרק השואל מספר בתספורת בני העיר. ולא נהירא דהא בפרק לא יחפור דקאמר ולא ישבירנה לסופר יהודי ומוקי לה בספר מתא אלמא ספר מתא משמע סופר והיינו פסידא דלא הדר שאם טועה בשטר אין לו תשלומין והתם פירש רש"י ספר מתא מלמד תינוקות העיר ואי אפשר לפרש כן דאם כן היינו מקרי דרדקי דהכא. עד כאן.

הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד שבחא יהיב ליה מאי דנפיש על מאי דאפסיד. ונסחאות יש שכתוב ויהיב ליה שבחיה והיינו שבחא דנפיש על תשלים ההפסד. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: הא דרוניא דאפסיד וסלקיה רבינא ויהב ליה שבחיה מאי דלא אפסיד יהב ליה. ויש לומר דכל שבחיה נמי יהב לפנים משורת הדין מיהו כפי מה שפירש בגמרא כי היכי דלא ליפסיד בעל הבית. והא לא אתרי בי ואמאי מסלק לי לא צריכת התראה דשתלא טבחא ואומנא ומיקרי דרדקי דפשע בינוקי כמותרין ועומדין דמו ומסלקין אותו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר וכו'. פירוש פסידא דלא הדר ובריא לענין סלוקי לא בעי התראה אלא מסלקינן ליה ומעברינן ליה ואין צריך לומר שמשלם. והנה כלהו פסידא דלא הדר נינהו מיקרי דרדקי שמכה אותם יותר מדאי. שתלא דמוכר גופני והם מתים. טבחא פשוט הוא. אומנא שמוציא דם יותר מדאי כל אלה הזיקן ברור.

מקרי דרדקי שתלא וכו'. פירש רש"י טעמא דמקרי דרדקי פסידא דלא הדר משום שבשתא דעאל עאל. ואיכא למידק עליה דהא רבא גופיה הוא דאמר בפרק לא יחפור שבשתא ממילא נפקא. ויש לומר דהתם בשבשתא דעיילא ממילא כגון דאינהו משתבשי מנפשייהו אבל רבייהו מגמר גמירן וההיא שבשתא כי היכי דעיילא ממילא הכי נמי נפקא ממילא אבל כי מגמיר לוי רבייהו בטעותא קבעו בנפשייהו שיבושי דגמרי מרבייהו ותו לא נפק. ועוד דכי גמיר רבייהו שמעי מיניה זימנא אחריתי או מחברייהו ונפקא אבל כי איהו מגמר להו שבשתא מאן מפיק לה. ואחרים פירשו דהכא כגון פשע בינוקי דמחי להו טפי. אי נמי דאי לא צייתי ליה לא איפכת ליה פסידא דלא הדר הוא דלא גמרי להו. הר"ן.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לימא ליה הנח לי את חלקי ואעבוד אותה או אני אניחה ותקח אתה תשעה חלקים ואני שלשה ותתן לאריס שלשה דהוא תילתא בהדי מנתך נמצא שתלא נוטל ריבוא ממש. הראב"ד.
וזה לשון רבינו חננאל: ואקשי רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי הכי וניחא ליה שתלא למארי ארעא סב מנתא דידך והב דידי מאי דבעינא עבידנא כלומר יתכן שאמצא אני אריס בפחות משליש. עד כאן.

אמר ליה כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. פירש רש"י דקבלה מיניה ושבחה דאתקפתא מעלייתא היא. ולא מחוורא הכי דאדרבה לאו אתקפתא היא דהיכי מצי למימר ליה מאי דבעינא עבידנא דהא אם ירצה לחלוק עמו מעכשיו אין שומעין לו שאם רצה זה ליטול ערוגה אחת בשבחו לימא ליה איני רוצה לחלוק אלא כשיתלשו הפירות דאי מטי פסידא במנתא דידי שקילנא מההיא ערוגה דילך דפירי להדדי משתעבדי ולא מצינו אריס חולק בפירות אף על פי שאומר אני אעביד חלקי וחלקך ואם לא יחלוקו מעכשיו היאך יאמר מאי דבעינא עבידנא הרי זה יכול לומר אם היה הבל משותף בין אריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדו לי ועוד דלא ניחא ליה לאפושי אריסי בארעיה ואי אית ליה אריסא לההוא פלגא דידיה אינו רוצה שיכנס הלה לתוך שלו וכל שכן אחר שיכול לומר אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך ואין לי עסק עם פלוני וכי יכול האריס למנות אריס תחתיו הילכך אי אפשר לו אלא למכרם לזה. ועוד כי מזבין ליה במי לאיניש אחרינא שם הוא הלוקח חלק אריסותו ואם יטעון זה שמא אמצא אריס בפחות משליש או אמכור ביותר מכן אין שומעין לו הואיל וזה נתן כדי דמיו כדאמרינן אין לך אלא דמי עצים בלבד. ועוד שלא מצינו חכם שאומר לחבירו שיקשה לו אלא כל החכמים מקפידים בכך ורבי יוחנן עניש כמה תלמידים משום דאקשו ליה ואף על גב דמשבח ליה לריש לקיש בתר דקטליה ורב כהנא קביל עליה דלא לאותביה ואיכא נמי דמצלו בהכי רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי. ועוד דהוה ליה למימר כי מטינא לשחיטת קדשים תא אקשי לי דכי מטי איהו התם היכי מקשי ליה אי קאי איהו במסכתא אחריתי והקושיות וההויות יותר מועילות בסדר נזיקין ובדיני ממונות מסדר קדשים אף על פי שהוא חמור והכל צריכים שם לגמרא. ועיקר הפירוש כדברי רבינו חננאל שפירש דדחויי מדחי ליה ואמר ליה עדיין לא שנית כל התלמוד ולא ידעת דרכו וכשתגיע לסדר קדשים ושנית הכל תא אקשי לי שיתברר לך טעמו וכן פירשה רבינו האיי גאון בתשובת שאלה וכן פסק רבינו הגדול בהלכות. ומה שהקשה רש"י אי הכי היכי אמרינן מעיקרא סבר רב אשי למימר אינה קושיא לפי שרב אחא קודם גמר דבריו של רב אשי הקשה לו כשראהו שרצה לומר כן ולפיכך אמרו סבר ולאו משום דמסקנא לאו הכי. וכיוצא בה בפרק זה בורר בהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון ושמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו וכו'. ומצינו סברוה דמסקנא נמי הכי בפרק המוכר את הבית סברוה דכולי עלמא אית להו דנהרדעי. ובנדרים פרק קמא סברוה מאי לחולין אוכל לך לא חולין ליהוו אלא קרבן ומסקנא נמי הכי הוא ואחרים יש בתלמוד. הרמב"ן. וכן הסכימו הרשב"א והר"ן.
וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: שתלא דקביל ארעא לזמן ידוע ובעי לאסתלוקי בגו זימניה מותביה אריסא בארעא ושקיל אריסא כולי אגריה ממנתא דחזיא לשתלא ושארא שקיל שתלא באגריה על מאי דשתל מקמיה דאסתלק ושקיל מרי ארעא כל מנתיה משלם. ואי אשכח אריסא דנחית לבציר מתילתא כל מאי דמנכי ליה נמי שקיל שתלא ושארא שקלי בעל הבית ואריסא מיהו לא לשקול בעל הבית בציר מפלגא. עד כאן.

גופא אמר רב מניומי בריה דרב ניחומי האי שתלא וכו'. אף על פי שלא חדש דבר קאמר גופא משום דבעי מימר אתריתי דרב מניומי ודכוותא בפרק הגוזל קמא גבי אמר רבא אשם שהחזירו בלילה שהחזירו חצאין לא יצא. הרא"ש.

קופא סבא לפלגא פירוש קופא קורא כדאמרינן בברכות קפודקיא כשורא קיימא בריש עשרה. ק"פ כשורא דקיימא י"א בראש עשרה כי עומד בראש העשרה. והטעם אם מסתלק השתלא כשהתליעה קורת האילן והדלית בזמנו מסתלק ונוטל חצי השבח וחצי העצים אבל אם שטפה נהר והכחישו האילנות והוא מסתלק אינו נוטל אלא ריבעא. הראב"ד. ויש טעות במה שכתוב לעיל בברכות וכו'.

אבל רבינו חננאל פירש וזה לשונו. פירוש קופא סבא כרם שזקן ורוצה השתלא לעקור ולנטוע חדשים לכן נוטל פלגא אבל אם שטף הנהר השדה ועקר האילנות ומבקש להחזירן מעט טרחו לפיכך נוטל רביע. עד כאן.

ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים קש לחמש שנין. פירש הרב בזמנו קש ובהא פליגי אביי ורבא אבל שלא בזמנך דברי הכל קרנא הוי וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דלא מכלינן קרנא ובזמנו פליג אביי ואמר כי העצים היבשים פירא הן וקוצץ לעצים מהם וגם כן זורע ירק בקרקע ואוכל אם יש מקום זריעה דלא גרע מחוכר. הראב"ד.

וזה לשון הרמ"ך: וקש לחמש שנין בזמניה דהוה חזי למיקש. אסיקנא דקרנא הוו הנהו עצים וימכרו ולוקח בהן קרקע ומלוה אוכל פירות עוד מישלם זימניה דכיון דאפשר למעבד הני לא מכלינן קרנא. ואף על גב דבזימניה קש כיון דלא אתני למשקלינהו אמרינן דלאו אדעתא דמשקל באילנות נחת לה. וכל שכן היכא דקש בלא זימניה דלא נחת לארעא אדעתא דאילני ולא אכיל להו לעצים ואפילו אביי מודה בהא לפום האי גירסא. ואיכא מאן דגריס הואיל ובלא זמנו קש פירא הוי לאביי דאיהו לא הוה ידע דליקוש ולהכי לא אתני ואי בזמניה קש הוה ליה לאתנויי ואי לא אתני פסיד אפילו אליבא דאביי ואפילו הכי אמר רבא קרנא הוי והילכתא כוותיה אף על גב דלא הוה ליה למלוה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי למשקלינהו לעצים בתורת פירות כל שכן היכא דקש בזמניה דאיכא למימר דהוה ליה לאתנויי עליה הכי ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה הילכך דינא הוי דליהוו הנהו עצים כי קרנא וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אכל פירות עד סוף הזמן. עד כאן.

אביי אמר פירא. הקשה הריא"ף בפרק האומנין דהכא משמע דכלהו סבירי לה דאי קרנא הוי לא מכלינן ליה ואלו לעיל קיימא לן דשמואל דאמר גבי חמור זה דאם יש בדמיו לשכור ישכור דמכליא קרנא ולאו קושיא היא דהתם כיון דגופו של חמור שיעבד לו מחייבים ליה לשכור אף על גב דקכליא קרנא אבל הכא לית למה למשקל אלא פירא בלבד הילכך כשתמצא לומר קרנא הוי לא שקיל. והריא"ף תירצה שם בענין אחר. הר"ן.

וזה לשון הרא"ש: אביי אמר פירא הוי. אפילו לרב דאמר לעיל לא מכליא קרנא שאני הכא דאדעתא דהכי נחית כיון דקש בזמנו אבל לעיל לא אסיק אדעתיה שימות חמורו וישכיר אחר בדמי הנבלה. עד כאן.

מתיבי יבש האילן וכו'. מותביה על אביי מהא דתני בתוספתא בערכין פרק ה' המוכר שדהו בשעת היובל הקנים והזמורות ופירות שקמה בתוכה הרי הן כפירות אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות אלמא קרנא הוי. רבינו חננאל.

הכי גרסינן: מאי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו. ולא הוה צריך למימר נקצץ דומיא דיבש והויא נמי תיובתא דאביי אלא משום דמשמע ליה דתרווייהו חד גווני נינהו דאלו תרי גווני הוו חד בימנו וחד שלא בזמנו למה ליה למתני יבש ונקצץ ליתני יבש האילן בין בזמנו בין שלא בזמנו שניהן אסורים בו אלא ודאי חד גווני נינהו ולאקושי נקצץ ליבש דיבש משמע בזמנו לא לאקושי יבש בזמנו לנקצץ דנקצץ משמע טפי שלא בזמנו. הראב"ד.

אף נקצץ שלא בזמנו. ואם תאמר ואמאי איצטריך למימר אף נקצץ שלא בזמנו וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמעיקרא הכי דאיק יבש דומיא דנקצץ משום דנקצץ לא איצטריך ליה למיתני דכל נקצץ בזמנו הוא אחר שיבש וכיון שכבר יבש קציצה לא מעלה ולא מורדת ולא תנא נקצץ אלא לגלויי עלה בזמנו ודחי לאו נקצץ דומיא דיבש מה יבש שלא בזמנו אף נקצץ שלא בזמנו אבל נקצץ בזמנו לגמרי כגון שהזקין תחלה ואז נקצץ פירא הוי. ועוד יש לומר דמנקצץ לחודיה מצי לאקשויי דנקצץ משמע כדינו שיבש בזמנו כל כמה דלא קתני יבש דמשמע שלא בזמנו והא דקאמר יבש דומיא דנקצץ לא איצטריך אלא לאפוקי דלא תימא נקצץ דומיא דיבש כדקדחי בתר הכי. הרא"ש.

וכי האי גוונא איכא בפרק מי שהחשיך דפריך התם למאן דאמר שווי אוכלא משוינן מיטרח באוכלא לא טרחינן מהא דתנן התם מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וקאמר מאי לאו דלועין דומיא דבהמה מה נבלה דרכיכה אף דלועים דרכיכי דאף על גב דכי הוו דלועין אקושי פריך ליה מנבלה שפיר ומשני לאו נבלה דומיא דדלועין כו'. מ"ר. ומיהו אין משם ראיה כל כך שעל כרחיה צריך לומר שם או נבלה דומיא דדלועין או דלועין דומיא דנבלה כי היכי דלא תיקשי התם ממתניתין דאסרה לשוויי אוכלא או מטרח באוכלא ומסתבר טפי לאוקמה בדתרווייהו רכיכי ולמישרי מטרח באוכלא דאי תוקמה בסתם אוכלא ולא ברכיכא דלא משכחת לה אלא בבשר נבילה ובעי ליה זוטרי מפי רבי. תוספות שאנץ.

נפלו ליה זתים וגפנים וכו'. אליבא דרבנן קפריך דאמרי פירות המחוברים לקרקע הרי אלו שלו דאלו לרבי מאיר הא אפילו פירות קאמר ילקח בהם קרקע ולא מצי לדחויי ולאוקמה כרבי מאיר דאם כן אמאי נקט זתים וגפנים אפילו פירות נמי. ומיהו קשה מאי מקשה מהכא דהא על כרחך הני זתים וגפנים מיירי שעושין פירות קצת מדמרמה להו התם בפרק האשה שנפלו לה עבדים ושפחות זקנים דקאמר עלייהו בירושלמי בשעושין כדי טפולן וגם נמי מדקאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו' ככתוב בתוספות והאי פרדיסא דהכא מיירי דקש לגמרי ואין עושין פירות כלל דאי הוה עושה פירות לא היה המלוה מתרעם דמעט פירות טובים יותר מכל הפירות שיכולין להיות בקרקע שמלקח בדמי עצים. ועוד מדמקשה עליה מיבש האילן אבל עושה קצת פירות מודה אביי דקרנא הויא כההיא משנה. ויש לומר דהכי פירושו דמשמע דלטובת הבעל קאמר תנא קמא ימכרו לעצים מדפליג עליה רבי שמעון בן גמליאל ואמר לא תמכור משום שבח וכו' ואי פירא הוי אחר שהזקינו לגמרי טוב לו לבעל שיאכל פירות המועטין הגדלין בהן ואחר שיבשו יהיו העצים שלו ממה שימכרו עתה לעצים אלא ודאי אחר שיבשו קרנא הוי ולכך טוב לו שימכרו עתה. הרא"ש.

בפרש"י בד"ה מנתא דידי מאי דבעינא כו' ואם באת לקנותו והרי כו' לשקול מיניה וביה שוה חצי דינר כו' עכ"ל ק"ק אטו בשופטני עסקינן כיון דכל השבח אינו אלא ששה דינרים למה יקנה הריבעה מן השתלא בעד דינר וחצי ויצטרך עוד ליתן ממנו חצי דינר לאריס והרי מפסיד ההוא חצי דינר דהריבעה אינו שוה אלא דינר וחצי כמו שהוא נותן לשתלא ואפשר לומר שהוא מוסיף בדמים כדי דלא לאפושי אריסי בארעיה ומה"ט כתב בעל המלחמת ה' לקיים דברי הרי"ף שפסק כרב אשי דלא מצי למימר מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא דהבעל הבית יאמר לו דאריסי ואריסך סמכי אהדדי ומפסדי לי כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש:

תוס' בד"ה אף נקצץ כו' וא"ת ואמאי איצטריך כו' א"נ לא איצטריך אלא לאפוקי דלא נידוק איפכא נקצץ דומיא דיבש כו' עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם דמעיקרא מאי קושיא דאימא דקושטא הוא דמנקצץ לא פריך מידי מיהו איצטריך המתרץ למימר אף נקצץ שלא בזמנו כי היכי דלא נידוק יבש בזמנו דומיא דנקצץ בזמנו כדפריך המקשה ויש לומר כיון דלפום הך סברא נקצץ בזמנו סתמא היינו אחר שיבש שלא בזמנו הוא אם כן למ"ל למיתני כלל לדברי המתרץ נקצץ שלא בזמנו כיון דאפילו בזמנו נמי דינא הכי אבל למאי דקשיא ליה נמי מנקצץ בזמנו דסתמא אחר שיבש בזמנו הוא ניחא לדברי המתרץ דתני דוקא נקצץ שלא בזמנו ודו"ק:

בד"ה נפלו לה זיתים כו' מדפליג התם רבי יהודה ואמר כו' ומוקי לה התם בשדה שאינה שלה כו' עכ"ל כצ"ל והמקשה דהכא ודאי דידע נמי אוקימתא דהתם אלא דלא אסיק אדעתיה למימר דמהאי טעמא מקרי כליא קרנא אי נמי המתרץ נמי לא ה"ל למימר משום דקא כליא קרנא אלא כיון דאוקמינא לה בשדה שאינה שלה ע"כ בעושין קצת פירות והוי קרנא אפי' לאביי ודו"ק:

רש"י ד"ה מנתא דידי' כו' הוא סוף הדבור ואין בעל הבית מפסיד כלום כו' עד סוף הדבור הכל ט"ס הוא:

רש"י בד"ה ונימא ליה כו' והיינו ריבעא ממש כו' נ"ב פירוש מה שאתה נותן לאריס הוא ריבעא ממש של הכל והוא שליש משלך:

ד"ה מנתא דידי כו' הקונה ירד ויעשה ויאכל נ"ב פי' והוא אינו יצטרך לאריס כמו שאתה צריך בפרט בחלק מועט ולא ינכה לי מידי ואת"ל אף הוא ינכה משוויו מ"מ לא יטול שליש כמו אריס ודו"ק:

בא"ד שעד עתה היה אוכל כו' עד ס"ד נ"ב בס"א אינו:

בא"ד אוכל שני שלישים כו' ונ"ב ואע"פ שמשלם לזה דינר ומחצה אם קונה ממנו מ"מ אין זה חשוב הפסד שהרי חצי שלו נוטל ואם היה רוצה בחלק חבירו שקנה היה נותן עוד דינר ומחצה ודו"ק:

תוס' בד"ה מסלקינן להו כו' נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר נ"ב למנ"מ כלומר איזה היה החשוב שבו היה תולה הדבר להפחידו ודו"ק:

בד"ה מה נקצץ כו' ואית דגרסי איפכא יבש בזמנו כו' נ"ב פי' מה יבש בזמנו אף נקצץ בזמנו וק"ל:

גמרא אמר ליה רבא איהו אשבח כו'. כ"נ דצ"ל עי' ר"ה (כז) ושם (לד ב) ולעיל ס"פ הזהב:

גמ' שם ואמר רב מניומי כו' קופא סבא כו'. כצ"ל בו':

רש"י ד"ה מנתא דידי. והקונה ירד כו'. כצ"ל בו':

תד"ה מסלקין להו. ותימה כו' למה הזכיר כו'. ולעד"נ שכן דרך האדם כשאומר על דבר שלא שמעו מעולם שמעתי שלא ליחד ולומר מפלוני שמעתי שלא יתפס כשישאלוהו לאותו פלוני אלא יאמר מפלוני או מפלוני כו':

תד"ה רבא. וי"ל כו' משום דשתלא שקיל אפי' בגוף הקרקע כו'. זו מילתא דתמיה טובא ולכאורה בפשוט יש לחלק דשתלא הוא בעצמו נטע האילנות לכן יש לו בהם פלגא משא"כ משכנתא קבל הקרקע עם האילנות מהלוה:

תד"ה נפלו (בסופו). וכשייבש לגמרי נוטל הבעל הכל כו' מה שילקח בהן קרקע ויאכל פירות כי טוב לו כו'. כצ"ל:

רש"י ד״ה מנתא דידי כו' מפסיד כלום. נ"ב מחלקו אבל מפסיד ודאי חצי דינר בחלק השתל שקנה ברצונו:

גמ' גופא א"ר מניומי. בשיטה מקובצת כ' בשם הרא"ש אע"פ שלא חידש בה דבר קאמר גופא משום דבעי מימר בה וכה"ג איתא בהגוזל קמא דף קי ע"א:

א''ל אנא פלגא בשבחא קאמינא. כדרך שאר שתלים שאינן מסתלקין: השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא. כלומר כיון דמיסתלק לו בלא זמנו אמאי שקיל פלגא בשבחא עד האידנא הוה שקיל בעל הבית פלגא בפירות וזה היה עושה בה כל עבודתו כמשפט אריסין: השתא קבעי למיתב מנתא לאריסא. עכשיו זה יטול כל המגיע לו וילך ועל בעל הבית ליטול עבודת הכרם ויצטרך לתתה לאריסא ודרך אריס שיורד לכרם נטוע ליטול שליש בפירות נמצא בעל הבית מפסיד שליש ממחציתו בכל שנה: ריבעא דשבחא. לקמן מפרש ואזיל: סבר רב אשי למימר ריבעא. דתרי תילתא המגיעין לבעל הבית משתוציא השליש שיצטרך ליתן לאריס שיורד לה דהוא דנקא בכל שבח הכרם כגון אם השבח ששה דינרים יוציא מהן שליש שעתיד ליתן לאריס נותרו ארבעה דינרים מהן יטול השתל דינר והיינו ריבעא במאי דמטא לבעל הבית דהוא דנקא דשבחא כוליה: דנקא. שתות: דאמר רב מניומי באתרא דשקיל שתלא פלגא. בפירות ועושה עבודה לעולם: ואריסא תילתא. אריס היורד לתוך הכרם גמורה ועובדה נוטל שליש בפירות: האי שתלא דבעי איסתלוקי. שיימינן ליה כי היכי דלא נפסיד בעל בית כלומר מעיינין במילתא למיתב ליה כי היכי דלא נמטייה פסידא לבעל הבית בסילוק של זה: אי אמרת בשלמא דנקא. שקיל שתלא שפיר דכי הדר שקיל אריסיה תילתא הרי שלשה דינרין בין שניהן פש ליה פלגא דבעל הבית כדהוה שקל עד השתא: אלא אי אמרת ריבעא ממש. דינר וחצי והאריס יטול שליש שהן שני דינרין: פסידא לבעה''ב. חצי דינר ממחציתו: ולימא ליה. שתלא אנת מנתא דידך הב ליה לאריסא שיטרח בו החצי שלך שהיה מוטל עלי לעשות ואתה אוכל פירות הב ליה לאריסא ועלי לנכות מחלקי כפי המגיע לו והיינו ריבעא ממש דינר וחצי כיצד טול אתה שלשה רבעי הכרם לחלקך מהן תתן השליש לאריס נמצאת אוכל כל השנה חצי פירות הכרם בלא יציאה: מנתא דידי מאי דבעינא עבידנא ביה. אני אמכור לאחרים הרביע המגיע לידי ולא שייך גבאי למיתן מנתא לאריסא דהא מזבנינא ומסתלקנא הקונה ירד ויעשה ויאכל ואם באת לקנותו הרי אין עלי לעשות לך ותאכל את פירותי בחנם אם תתנהו לאריס לישקול מיניה וביה שוה חצי דינר והדינר ישאר לך והיינו תרי תילתי שהרי עכשיו אתה קונה ממני ולעולם ריבעא ממש קאמר רב פפא (ואין בעל הבית מפסיד כלום שעד עתה היה אוכל חצי הפירות ומעתה אוכל שני שלישים דהיינו ארבעה דינרים): כי מטית לשחיטת קדשים. הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא אקשי לי ואתן לב לתרץ לפי שאלתך ויש אומרים דחויי מדחיה ולא היא דעל כרחיך קבולי קיבלה חדא דקושיא מעליא היא ועוד מדקאמר קסבר רב אשי למימר מכלל דמסקנא לאו הכי הוא: קופא סבא פלגא. גפן שהזקינה בכרם הרי הוא כשאר זמורות שחולקין בהם ונוטל בה שתלא פלגא כשאר פירות דכיון דאורחה בהכי אדעתא דהכי נחת: שטפה נהר. ובאו לחלק העצים הוה ליה כי שתלא דמיסתלק בלא זמניה ושקיל ריבעא שטפה נהרא פעמים שעוקרין לגמרי ופעמים ששוטף את הקרקע ומכחישו ואין ראוי לצמוח בו כלום עד זמן מרובה: ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה. משכן לו כרם במשכנתא דסורא א''נ בנכייתא: וקש. הזקין ובזמנו שהיה ראוי לכך: פירא הוי. עצים שבו ויטלם המלוה: יבש האילן. במשכנתא קאי: מה נקצץ בזמנו. שאין אדם קוצץ אילן שעושה פירות אלא בזמנו שחדל לו מעשות פרי: בלא זמנו. ומודה אביי בלא זמנו שחדל לעשות פרי דכיון דלאו אורחיה לאו פירא הוא ולאו אדעתא דהכי נחת: נפלו לה. לאשה משניסת מת אביה ונפלו לה בירושה:
וספר מתא כמותרין ועומדין. פי' בקונטרס משום דשבשתא כיון דעל על לכך חשיב פסידא דלא הדר וליתא דרבא גופיה אית ליה בפ' לא יחפור (ב''ב דף כא. ושם) דשבשתא ממילא נפקא אלא להכי קרי ליה הכא פסידא דלא הדר לפי שבאותה שעה שלימדו שיבושים נתבטל לו לימוד של אמת: (לעיל) מסלקינן להו בלא שבחא ולאו מילתא היא. פי' ריב''ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידו אמר כן ותימה דאם לא אמר מעולם למה הזכיר כל כך אמוראים רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא כו' וי''ל דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם ובני בית המדרש נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר: רבא אמר קרנא הוי. וא''ת והא קופא סבא פלגא ודוחק לומר דפליג רבא אדרב מניומי וי''ל דקופא סבא פלגא משום דשתלא שקיל אפילו בגוף הקרקע פלגא וכי מסתלק בלא זמניה הוא דשקיל ריבעא משום דעליו לשלם אפילו מה שהבעל יצטרך ליתן לאריס שישמור חלקו שהיה מוטל על השתלא לשמור וכן שטפה נהרא ריבעא דאדעתא דהכי נחית שאם יסתלק בלא זימניה באיזה ענין שיסתלק שלא יקח אלא ריבעא ובקופא סבא שאין עוד מה לשמור שקיל פלגא אבל הכא המלוה אין לו בגוף כלום אלא בפירות: מה נקצץ בזמנו. דאין דרך לקצוץ שלא בזמנו ולהפסיד פירות ועוד דאמרינן בפרק לא יחפור (ב''ב דף כו.) האי דיקלא דטעון קבא אסור למיקציה ואית דגרסי איפכא יבש בזמנו ואין נראה לר''י: לא מה יבש שלא בזמנו. יבש משמע שלא בזמנו מדלא קתני הזקין ואע''ג דהזקין נמי משמע שלא בזמנו כדאמרינן בסמוך אימא והזקינו הזקינו משמע בין בזמנו בין שלא בזמנו אבל יבש לא משמע אלא שלא בזמנו: אף נקצץ שלא בזמנו. וא''ת ואמאי איצטריך למימר אף נקצץ שלא בזמנו והא מעיקרא לא פריך אלא מיבש דהוה דומיא דנקצץ אבל מנקצץ בזמנו לא פריך משום דאיכא למימר דנקצץ בזמנו היינו לאחר שיבש שלא בזמנו והשתא דשני ליה מיבש תו לא קשיא ליה לאביי וי''ל דמעיקרא נמי קשיא ליה מנקצץ דנקצץ משמע סתמא אחר שיבש בזמנו כמו שדרכו והא דקאמר מה נקצץ בזמנו אף יבש בזמנו משום שרוצה להקשות משניהם אי נמי לא איצטריך אלא לאפוקי דלא נידוק איפכא נקצץ דומיא דיבש כדמשני בתר הכי: נפלו לה זיתים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע ובעל אוכל פירות. אבל לא יקצוץ עצים אלמא קרנא הוי וקשה לאביי דאמר עצים פרי הוי במקום שאין פרי אחר ותימה דמאי פריך דהתם ע''כ מיירי שעושין קצת פירות מדפליג התם. רבי יהודה ואמר לא תמכור מפני שבח בית אביה ומוקי ליה התם בשדה שאינה שלה ואי ליכא פירות כלל מה שבח בית אביה יש הלא בעל השדה לא יניחם לעמוד שם יותר אחר שנתייבשו והבעל יקוץ אותם לעצים וכן משמע נמי מעיקרא דבעי לאוקמי פלוגתייהו בנפלו לה זיתים בשדה שלה ופליגי אבל בשדה שאינה שלה דברי הכל ימכרם ופריך והא עבדים ושפחות זקנים דהוי כנפלו בשדה שאינה שלה ופליגי והנהו עבדים ושפחות ע''כ

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד