בבא מציעא נה ע"א

דף נה - א

אמר ליה רב אשי לרבינא, וכי בהמה טמאה בתחילת הקדש איתא,  באמצע הקדש [כגון שהתפיסה תחת בהמה אחרת, ורוצה לפדותה] ליתא?! ומדוע דרשינן מינה שאין מוסיף חומש בהקדש שני?

אמר ליה, לפי שאינה בסוף הקדש. כלומר, אינה ראויה למזבח, ואי אפשר לשקעה בבנין בית המקדש. וילפינן אמצע הקדש, היינו הקדש שני, מסוף הקדש, כדלהלן.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: הרי באמצע הקדש מיהא איתא, שהרי יכול להתפיסה על בהמה אחרת, ואם כן לוסיף נמי חומש?

אמר ליה: אמצע הקדש הרי הוא כסוף הקדש, מה סוף הקדש אינו מוסיף חומש אף אמצע הקדש אינו מוסיף חומש.

אמר ליה רב זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: מאי חזית דמדמית ליה לסוף הקדש, נדמייה לתחילת הקדש?

אמר ליה: מסתברא לסוף הקדש הוה ליה לדמויי, שכן עדיף ללמוד נתפס, מנתפס.

ומקשינן: אדרבה, לתחילת הקדש הוה ליה לדמויי שכן עדיף ללמוד דבר שיש אחריו קדושה [כלומר, שאפשר לפדותו] מדבר שיש אחריו קדושה? מה שאין כן ב"סוף הקדש", אי אפשר עוד לפדותו, אלא להקריבן או לשקעו בבנין?

ומשנינן: דרשינן ליה מדכתיב "הטמאה", כדאמר רבא, "העולה" עולה ראשונה ^[102] , הכי נמי דרשינן: "הטמאה" טמאה ראשונה. למעוטי הקדש שני שאין מוסיפין עליו חומש.

תניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: האומר "פרה זו תחת פרה של הקדש ^[103] , טלית זו תחת טלית של הקדש", אף על פי שלא היו דמיהם שוים, הקדשו פדוי. דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, מחולל. ומותר ליהנות ממנו, וחייב לשלם להקדש את ההפרש.

ומכל מקום, יד הקדש על העליונה. ואם היתה הפרה השניה שוה יותר, תפסה הקדושה את כולה. וכן, אם ההקדש שוה יותר - כופין אותו להשלים את הדמים החסרים.

וכן אם אמר "פרה זו בחמש סלעים, תחת פרה של הקדש", או "טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש", הקדשו פדוי. אף על פי שההקדש שוה יותר. כדלעיל. ולא אמרינן הואיל ושם לה דמים, ואינה שוה כמו שאמר, אין דבריו כלום. אלא ההקדש פדוי, וישלים את דמיו.

ומסיימת הברייתא: על הקדש ראשון מוסיף חומש, על הקדש שני אין מוסיף חומש.

והיינו כדברי רבי יהושע בן לוי.

מתניתין:

א. שיעור האונאה במקח שחייבים להחזיר הוא ארבעה מעות כסף לכל סלע, שבסלע יש עשרים וארבע מעות כסף, ואם הונה אותו בארבע מעות יותר, דהיינו שישית מסכום המקח, חייב להחזיר את ההונאה.

ב. והטענה - אם אדם תבע את חבירו ממון, וחבירו הודה לו רק במקצת החיוב, בית דין אינם מחייבים את הנתבע בשבועת מודה במקצת, אלא אם כן הטענה היא לכל הפחות סכום של שתי מעות כסף, דהיינו שליש דינר. כי אין שבועת דיינים על טענה הפחותה משתי מעות כסף ^[1].

וההודאה של הנתבע בחיוב צריכה להיות לכל הפחות על שוה פרוטה, שהיא אחת חלקי שלושים ושתים ממעה. כי אם מודה על פחות משוה פרוטה, אינו נחשב שהודה כלל ^[2].

ג. חמש פרוטות הן - בחמשה דברים נאמר שיעור פרוטה:

א. ההודאה במקצת שמודה הנתבע נחשבת הודאה במקצת רק אם הודה לפחות על שוה פרוטה, כמו שנתבאר כאן במשנה.

ב. והאשה מתקדשת לבעלה בכסף בשוה פר וטה.

ג. והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש, מעל וחייב להביא קרבן מעילה.

ד. והמוצא אבידה שהיא שוה פרוטה חייב להכריז עליה ולהשיבה לבעלים, אבל פחות משוה פרוטה אינו חייב להכריז, שנאמר [דברים כב ג] "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה", ודרשו חכמים: "אשר תאבד ממנו" - פרט לאבידה שאין בה שווה פרוטה שאינה קרויה אבידה.

ה. והגוזל את חבירו בשיעור ^[3] של שוה פרוטה ^[4] ונשבע לו לשקר שלא גזל, ואחר כך הודה שגזל - יוליכנו אחריו אפילו למדי ^[5], שאין לו כפרה עד שישיב את הגזילה לידי הנגזל עצמו ולא לשלוחו ^[6], ואפילו הוא במדינה רחוקה. שנאמר [במדבר ה ז] "ונתן לאשר אשם לו".

גמרא:

שנינו במשנה: האונאה ארבעה כסף וכו'

ומקשינן: הרי כבר תנינא חדא זימנא שנינו פעם אחת דין זה לעיל [מט ב]: כי שיעור האונאה שחייבים להחזיר הוא ארבעה מעות כסף, מעשרים וארבעה כסף לסלע, דהיינו: שתות למקח! אחד משישית מסכום המקח!

ומדוע חזרה כאן המשנה על דין זה?

ומתרצינן: כי הדין שנשנה במשנתינו: הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, אצטריכא ליה הוצרכה המשנה לחדש, ואגב דין זה הביאה המשנה גם את הדין שנשנה לעיל, כי שיעור ההונאה שחייבים להחזיר היא שישית מסכום המקח.

ופרכינן: הא נמי תנינא, דין זה [שהטענה שתי כסף וההודאה שווה פרוטה] גם כן נשנה כבר, ולא הוצרכה המשנה לחדשו, שהרי שנינו בשבועות [לח ב]: שבועת הדיינין - השבועה שהדיינים מחייבים בה את הנתבע, כשהוא מודה במקצת הטענה, אין הנתבע מתחייב בה אלא אם כן הטענה היא לפחות סכום של שתי מעות כסף, דהיינו שליש דינר. וההודאה של הנתבע היא לכל הפחות סכום של שוה פרוטה!

ומתרצינן: סיפא של משנתינו אצטריכא ליה, הוצרכה המשנה לחדש, ואגב הדין שבסיפא הובאו הדינים שברישא.

דקתני בסיפא של משנתינו: חמש פרוטות הן. שבחמשה דברים נאמר שיעור פרוטה, ואגב דין זה שהוצרכו לחדש ^[7], הביאה המשנה את הדינים שברישא אף על פי שכבר נשנו במקומות אחרים.

שנינו במשנה: חמש פרוטות הן כו'

במשנה הובאו רק חמשה דברים בהם נאמר שיעור פרוטה.

ומקשינן: וליתני נמי, שהמשנה תשנה גם כי אפילו אם האונאה היא בסכום של ששית מן המקח, אינו מחזיר אלא אם כן האונאה היא בשווי פרוטה, דהיינו שהמקח הוא לכל הפחות סכום של שש פרוטות.

אמר רב כהנא: זאת אומרת מכך שהמשנה לא הביאה אופן זה, משמע כי אין אונאה לפרוטות - למקח של "פרוטות" שהם מטבעות של נחושת, אלא רק במקח של "איסר" שהוא מטבע של כסף ^[8] [ששוויו שמונה פרוטות ^[9]], ולכך לא הוצרכו להביא במשנה שהאונאה צריכה להיות לפחות פרוטה, כיון שאין אונאה אלא על מקח שהוא לפחות איסר ^[10].

ולוי אמר: יש אונאה גם לפרוטות - למקח בסכום של פרוטות נחושת.

ואם כן צריך לפרש כי דין אונאה נאמר רק באופן שהאונאה שוה לפחות פרוטה, ויש לכלול את אונאה בכלל הדברים שנאמר בהם שיעור פרוטה.

וכן תני [גרס] לוי במתניתיה [במשנתו] כי אונאה נכלל בכלל חמשת הדברים שנאמר בהם שיעור פרוטה:

וכך שנה במשנתו: חמש פרוטות הן - בחמשה דברים אלו נאמר שיעור פרוטה:

א. האונאה שמחזיר [כשהיא ששית מן המקח] חייבת להיות לכל הפחות שוה פר וטה.

ב. וההודאה במקצת המחייבת שבועת מודה במקצת, ההודאה צריכה להיות לכל הפחות על סכום השוה פרוטה.

ג. וקדושי אשה לבעלה על ידי כסף, צריכה להיות לפחות בפרוטה.

ד. וגזל, אם נשבע לשקר, ואחר כך הודה שגזל חייב קרבן שבועה ולהוליכו אחריו, אם היה גזל בפרוטה.

ה. וישיבת הדיינין שיושבים לדון ולכוף אדם שיש ראיה כי חייב לחבירו ומסרב לשלם, אפילו בפרוטה.

אם כן לגירסת לוי, המשנה הביאה את אונאה שדינה להחזיר רק אם היא יותר מפרוטה, כיון שלדעתו יש אונאה גם במקח של פרוטות הפחותות מאיסר, ולכן יש צורך לפרש שדין אונאה במקח נאמר רק אם האונאה עצמה היתה לפחות שוה פרוטה.

לגירסת לוי אחד מחמשת הדברים שנאמר בהם שיעור פרוטה הוא: ישיבת הדיינים.

ומקשינן: ותנא דידן והתנא שלנו מאי טעמא לא קתני מה הטעם שלא שנה את ישיבת הדיינין בכלל הדברים שנאמר בהם שיעור פרוטה.

ומתרצינן: לדעת התנא של משנתינו כבר תנא ליה שנה את ישיבת הדיינים, שנכלל יחד עם גזל, כי כיון שיש גזל על שוה פרוטה, אם כן ממילא ממון הוא ודנים עליו בבית דין.

ומקשינן: עדיין המשנה היתה צריכה להביא את ישיבת הדיינים, שהרי המשנה פירטה גם אופנים הנכללים בגזל, ומי לא תני וכי לא שנה גזל וקתני ושנה גם אבידה הכלולה בגזל? שהרי אם יש גזל על שוה פרוטה, אם כן ממון הוא, וקיימת עליו חובת השבת אבידה.

אם כן כמו ששנה גזל ושנה גם אבידה הכלולה בגזל, כך היה צריך לשנות גם ישיבת הדיינים אף על פי שכלול בגזל.

ומתרצינן: מה שהמשנה הביאה גם את גזל וגם את אבידה, אף על פי שאבידה כלולה בגזל, כי הנך אצטריכא ליה אלו הוצרכו להביא כדי לאשמיענו את החידושים שהגמרא כעת תפרט. מה שאין כן ישיבת הדיינים שאין בו חידוש לא הוצרך התנא להשמיענו.

גזל - נכתב להשמיענו כי הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע לו לשקר שלא גזל, ואחר כך הודה - יוליכנו אחריו ואפילו למדי.

אבידה - נכתב להשמיענו כי המוצא אבידה שוה פרוטה חייב להכריז, ואף על גב דזל שהוזל משעת המציאה, ועכשיו אינו שוה פרוטה.

ולוי שלא גרס במשנתו אבידה, מאי טעמא לא תני כי השבת אבידה היא בפרוטה?

ומתרצינן: כי כבר תנא ליה גזל ואם שייך גזל על שוה פרוטה, הרי זה ממון וחייב עליו בהשבת אבידה.

ומקשינן: ומי לא קתני גזל וקתני ישיבת הדיינין אף על פי שכלול בגזל? שהרי אם יש גזל על שוה פרוטה, ממילא ממון הוא, ודנים עליו בבית דין. ובכל זאת שנה את "ישיבת הדיינים" שבית דין דנים על שוה פרוטה, אם כן מדוע לא שנה גם את הדין שמכריזין על אבידה השוה פרוטה.

ומתרצינן: לדעת לוי אין צורך לפרט את כל הדברים הכלולים בגזל, ומה שהמשנה הביאה את ישיבת הדיינין אף על פי שכלול בגזל, אצטריכא ליה כדי לאפוקי מדרב קטינא.

דאמר רב קטינא: בית דין נזקקין לדון ולחייב אדם אפילו לפחות משוה פרוטה.

לכך הוצרכה המשנה להביא את ישיבת הדיינים כדי להשמיענו שאין ישיבת הדיינים על פחות משוה פרוטה, אבל שאר דברים הכלולים בגזל, לא הוצרכו להביאם.

ותו מקשינן: ולוי, מאי טעמא לא קתני הקדש, שחייב במעילה אם מעל בהקדש שוה פרוטה? שהרי מעילה אינה כלולה באחד מחמשת הדברים [שנאמר בהם שיעור פרוטה] המובאים במשנתו.

ומתרצינן: לדעת לוי, המשנה רק בחולין קמיירי, אבל בקדשים לא קמיירי, ולפיכך לא הביאה המשנה דין זה שמעילה בקדשים בפרוטה.

ומקשינן לתנא דידן: אלא תנא דידן דקא מיירי בקדשים, שהרי היא הביאה את מעילה - מדוע לא נתני מעשר שדינו בפרוטה, ואין פדיונו חל על פחות מפרוטה.

ומתרצינן: תנא דידן סובר כמאן דאמר: אין פודים מעשר עד שיהיה בו ארבע פרוטות, כדי שיהיה בחומשו פרוטה, כי יש דין שצריך להוסיף חומש בפדיון מעשר, ורק אם יש במעשר סכום של ארבע פרוטות, אפשר להוסיף חומש השוה פרוטה בפדיונו.

יוצא שדין פדיון מעשר הוא ביותר מפרוטה ולכן לא הביאו תנא דידן יחד עם שאר דברים שדינם בפרוטה.

ומקשינן: כיון שתנא דידן סובר כי אין פודין מעשר אלא כשיש בחומשו פרוטה, וליתני שהתנא יביא כי דין תוספת חומש בפדיון מעשר הוא בפרוטה!

ומתרצינן: לדעת תנא דידן, המשנה רק בקרנא בתשלומי הקרן קא מיירי, אבל בחומש לא קא מיירי.

גופא, שנינו לעיל: אמר רב קטינא: בית דין נזקקין לדון ולחייב אדם אפילו לפחות משוה פרוטה.

מה סוף הקדש אינו מוסיף חומש וכו'. כתב רש"י ז"ל וסוף הקדש ודאי בלא מיעוט, דקרא הוא דלא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלא מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דסוף הקדש משום דלא שייך ביה חומש הוא, וקשה לי א"ה היכי אמרינן ליגמר מתחילת הקדש הא קרא כי אתא לאמצע הקדש אתא שאם אינו ענין לסוף הקדש תנהו ענין לאמצע הקדש ומשמע דליכא הכי קרא מיותר כלל דהשתא לא ס"ד דדריש אלא מילתא בעלמא קאמר שאין מועלין אלא בדדמו לבהמה טמאה שהיא כולה לשמים ותחלת הקדש כלומר שיש הקדש אחריו שאין לנו אלא מה שתפסה תורה ואין למדין ק"ו מחמור להחמיר עליו כנ"ל:

האונאה ארבעה כסף. תמהני מאי שיעורא והלא פחות מכאן ויתר על כן נמי אונאה הויא אטו מפני שהיא אונאה לסלע איכפל תנא למיתני שיעורא דאונאת סלע יותר מכל שאר אונאות ואין שיעור זה דומה לשיעור הטענה שתי כסף שאינה בפחות מכאן ולא לשאר השיעורין השנוין כאן, ויש לפרש שלא בא תנא זה אלא למנות שיעורין שנתנו חכמים במעין של כסף, ואינו מחוור:

זה שאנו אומרים בבהמה טמאה שהיא תחלת הקדש סוף הענין הוא מפני שאינה סוף הקדש לעולם שהרי אין גופה ראוי לבדק הבית ואדם צריך להתפיס בסוף קדושתה לדברים הראויים לתקון הבית כגון אבן או קורה וכיוצא באלו ואע"פ שאפשר להיותה אמצע הקדש כגון שהקדיש תחלה דבר אחר לבדק הבית והתפיס קדושתה לבהמה זו שהיה לנו לומר בזו כשיחללנה על דבר הראוי לבית שיוסיף חומש אינו כן אלא כל הנתפס הבא לחללו אין מוסיף חומש ואמצע הקדש כסוף הקדש שאין בו חומש שהרי אין בו פדיון ולעולם אין חומש אלא לחלול הקדש ראשון והוא שאמרו הטמאה טמאה ראשונה אף לענין סדר עבודה אמרו במסכת יומא שאין דבר קודם לתמיד של שחר והוא שאמרו העולה עולה ראשונה כמו שיתבאר במקומו:

קדשי בדק הבית אינן בדין תמורה ליתפס שניהם בקדושה ואם אמר הרי זו תמורת זו או חליפין של זו שהוא לשון תמורה לא אמר כלום אבל כל שאמר דרך הוצאת הראשונה לחולין כגון הרי זו תחת זו או הרי זו מחוללת על זו יצאה ראשונה לחולין ונתפסה שניה בקדושה וקדשי מזבח יש בהם תמורה ואינן בתורת חלול שאין תמימים נפדים ואם נפל בהם מום ישנן בדין תמורה לתפוס תמורתן וללקות עליה ומ"מ עיקר ענינה בחלול וכשמחללין בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לכתחלה אין פודין אלא בשוויין ובדיעבד אפילו שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול ויצא לחולין ומותר ליהנות בו ומ"מ תקנו חכמים שיהא פדיונן בשומת דמים ואם לא היה הנתפס כדרך הראשון ישלים את דמיה ואם היתה שוה יותר נתפסה כלה:

אמר פרה זו תחת פרה זו של הקדש טלית זו תחת טלית זו של הקדש ולא הזכיר שומת דמים הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה היתה שניה שוה יותר נתפסה לקדושה היתה פחותה הימנה משלים הדמים בשווי הראשונה ומוסיף חומש ויש גורסין בה אין הקדשו פדוי שלשומת כסף אנו צריכים ואינו יכול ליהנות עד שיודה הגזבר בחלול זה ויתחלל מידו בכסף ומ"מ גזבר יכול לחלל אם ראה בו תועלת להקדש והוא שאמר יד הקדש על העליונה ולא יראה כן:

הזכיר בה שומת דמים ואמר פרה זו בחמש סלעים תחת פרה זו של הקדש אפילו לא היתה הראשונה שוה ארבע נתפשה זו השניה ומוסיף חומש על הסך שהזכיר והוא חמש סלעים היתה שוה הראשונה יותר משלים בסך הראשונה ומשערין בה את החומש:

המשנה החמישית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שעל ידי גלגול שיעור האונאה נתגלגל לשיעור הטענה ועל ידי שיעור הטענה נתגלגל בשיעור הודאה ועל ידי שיעור ההודאה שהיא פרוטה נתגלגל להודעת דברים ששיעורם בפרוטה ואמר על זה האונאה ארבעה כסף לסלע והטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה והאשה מתקדשת בשוה פרוטה והנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מעל המוצא שוה פרוטה חייב להכריז והגוזל מחברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי אמר הר"ם ארבעה כסף השקל ארבעה וששים שעורות וכשיהיה שעור ההונאה ארבעה כסף לסלע שהוא השתות חוזר ההונאה ואם הוא פחות אינה אונאה כמו שקדם ואמנם החזיר זה הדין כדי לחבר מה שאמר ארבעה כסף עם מה שאמר שתי כסף בטענה וכן ביאר התלמוד בזה ופרוטה חצי שעורה מכסף וענין הטענה וההודאה יתבאר במקומו במסכת שבועות:

אמר המאירי האונאה ארבעה כסף פי' למקח הסלע על הדרך שהתבאר הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה והוא לענין מודה מקצת שחייב שבועה ונאמר בתורה כסף או כלים ופרשו בו כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים הא אם טען פחות משתי מעין או אפילו שתי מעין מצומצמות עד שכשיודה פרוטה לא תהא הכפירה בשתי מעין אע"פ שהודה בפרוטה אינו נשבע וכן אם טענו מאה והודה לו בפחות מפרוטה אינו נשבע שאין זה הודאת מקצת שפחות מפרוטה ולא כלום:

האשה מתקדשת בשוה פרוטה דכל פחות מפרוטה לא מקניא נפשה הנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה מעל וכמו שביארנו המוצא שוה פרוטה חייב להכריז הא פחות מפרוטה אינו כלום וכמו שאמרו פרט לאבדה שאין בו שוה פרוטה הגוזל את חברו שוה פרוטה וכפר ונשבע ואח"כ הודה חייב להחזירה למקום שהנגזל לשם אפילו למדי הואיל ונשבע בכפירתה מתיאש הלה ואינו בא לתבעה ומתוך כך אין לו תשובה עד שיגיענה לידו או ליד בית דין כמו שביארנו במקומה בפרק הגוזל:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

אונאה אף היא שעורה בפרוטה שכל בטול מקח שלה ביתר משתות או חזרת אונאה בשתות אם בפחות מפרוטה היא אין נזקקין לו ואם בפרוטה נזקקין לו שיש אונאה לפרוטות כך פסקוה מקצת גאוני ספרד וכדעת לוי ומביאין ראיה ממה שאמרו למטה לאפוקי דרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו שאין אונאה לפרוטות וכן פסקוה גדולי המחברים ופירשו בה שאין המאנה חייב להחזיר אא"כ היתה האונאה יתר מפרוטה הא יתר מפרוטה משהו ישנה בדין אונאה ויש מפרשים עד שתהא האונאה בכאיסר וכן עיקר דמדאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אאיסר ויש מפרשים עד שתהא הסחורה בכאיסר ומ"מ שיטה ראשונה נראית יותר ואע"פ שלא נשנית במשנתנו אפשר שבכלל גזל היא:

ישיבת הדיינים אף היא אינה בפחות מפרוטה ר"ל שכל תביעה בפחות מפרוטה אין נזקקין לה ומ"מ תבעו בפרוטה וישבו אע"פ שחזר הדבר לפחות מפרוטה כגון שהודה לו זה במקצתה גומרין את הדין ומחייבין אותו ליתן:

שוה פרוטה האמור באבדה כבר ביארנו בפרק אלו מציאות שאינו חייב בהחזרתה אא"כ היתה שוה פרוטה בשעת מציאה ובשעה שהוא נזקק להחזירה וכל שהוא בדרך זה אע"פ שהוזלה בנתים חייב להחזיר או להכריז כמו שביארנו שם:

מעשר כבר ביארנו שאין צריך לומר שכל פחות מפרוטה אינו כלום אלא אפילו היה בו ביתר מפרוטה כל שאין בחומשו פרוטה אינו בר פדייה מן התורה אלא מדברי סופרים ואע"פ שלא הזכיר במשנה זו שיעור חומש בפרוטה אינו אלא מפני שלא נתעסק בה בדברים שלא מן הקרן:

בנהנה מן ההקדש אע"פ שבפחות מפרוטה לא מעל מ"מ צריך הוא להשיב אמרו חכמים את אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה לחשבון:

מה סוף הקדש אין מוסיף חומש. פירש רש"י דלסוף הקדש לא איצטריך קרא דכיון דלית ביה פדיון היכי שייך ביה חומש אלא קרא לאמצע הקדש אתא שאם אינו ענין לסוף הקדש וכו'. ואינו מחוור דאם כן מאי פרכינן מאי חזית דמדמית ליה לסוף הקדש נדמייה לתחלת הקדש דהא על כרחך קרא לאמצע הקדש אתא ואם אינו ענין וכדכתיבנא. אלא עיקרן של דברים כמו שפירשו בתוספות דקרא ודאי למעוטי סוף הקדש מפדיון אתא ואשכחינן סוף הקדש שהוא בר פדיון כגון עצים ואבנים המיוחדין לבדק הבית שאם מצא נאין מהן פודן ואינו מוסיף חומש בפדיונן ואנן הוא דגמרינן אמצע הקדש מסוף הקדש ומשום הכי פריך מאי חזית. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: פירשו בתוספות דאשכחן סוף הקדש דשייך ביה פדיון כגון שהקדיש קורות ואבנים הראוים לבנין בדק הבית וכו'. והשתא אתיא כולה סוגיין שפיר דמוקמי קרא בסוף הקדש ודאי לפי שאי אפשר לומר דבאמצע אין חומש ולבסוף יש חומש וכי מספקא לן היינו אי מוקמינן קרא בסוף הקדש בלחוד או גם באמצע הקדש. כן נראה לי. עד כאן.
והרמב"ן פירש דמשמע דליכא הכא קרא מיותר כלל דהשתא לא סלקא דעתין דרריש אלא מילתא בעלמא קאמר שאין מועלין אלא בדדמי לבהמה טמאה שהיא כולה לשמים ותחלת הקדש כלומר שיש הקדש אחריו שאין לנו אלא מה שתפסה תורה ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ש: ויש לומר דהכי פריך מנא לך דהך בהמה טמאה איירי שהיא תחלת הקדש דילמא באמצע הקדש איירי ואף על גב דבסוף דמרבה בסיפא דברייתא אפילו שלמים לא משכחת מידי דתיתי בהמה טמאה למעוטי אם לא אמצע הקדש לפירוש הקונטרס וגם לפירוש רבינו תם לפי שלא מצא רבינו שמשון ומועלין בה למעוטי מאי מכל מקום מתחלת הברייתא דילמא כל כמה דלא מייתר לן קרא דאיכא לאוקמי למעוטי אין כולה לשמים לא הוה ליה למנקט תחלת הקדש. ועוד הוה לן לאוקמי ריבויי דקרא ואם כל בהמה טמאה לרבות אמצע הקדש דלא אימעוט ממשמעות דבהמה טמאה מלרבות קדשי קדשים וקדשים קלים. הרא"ש.

שכן נתפס בדבר קדוש מנתפס בדבר קדוש. פירוש שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש וראוי לעמוד בקדושתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחלת הקדש מסתמא אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש מה שאין כן בדבר הנקרא תחלת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא בו דהוו דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש נקרא ויש פירושים אחרים וזה נכון. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: בשמועה זו הקשינו אטו בהמה בתחלת הקדש איתא באמצע הקדש ליתא ולמה קרא אותה תחלת הקדש. והשיב לא קרא אותה תחלה אלא לפי שאינה בסוף הקדש שאין סוף הקדש אלא כלי הצריך לבדק הבית או קורה יכול הוא לפדות אם ירצה אבל אינו מצוה לפדותו ויכול להיות סוף הקדש מה שאין כן בבהמה טמאה שאינה יכולה להיות סוף הקדש לעולם וצריך לפדותה וכלי והדומה לו כשיבא לפדותם אם הקדש שניהם אינו מוסיף חומש לפי שאין דומים לבהמה טמאה שהיא אינה יכולה להיות סוף הקדש. ואם תאמר מעתה אפילו היה הכלי תחלת הקדש נמי לא יהיה לו חומש. יש לומר ההוא תחלת הקדש מיהא הוי בבהמה טמאה. חזר והקשה לו מאחר שבבהמה טמאה יכולה להיות באמצע הקדש נאמר שיוסיף עליו חומש שאם הקדיש תחלה חמור והכניס תחתיו פרה בדמים קצובים אם יפדה הפרה ויוציא תחתיו סוס בדמים קצובין או כלי הצריך לבדק הבית מוסיף עליו חומש אף על פי שהוא הקדש שני והשיב לא כן אלא נשוה אותו לסוף הקדש שנכנס תחתיו והוא הכלי ולא אמרתי בדוקא שנכנס כלי תחתיו אלא להבין השמועה אלא בין שנכנס בין שלא נכנס אחד הן ונשוה אמצע הקדש שהוא הפרה לכלי שהוא יכול להיות סוף הקדש ואינו משלם חומש כמותו מפני שדומה לו במקצת שהרי אינו תחלת הקדש. ומה ראית להשוותו לכלי שאחריו השווהו לחמור שלפניו הואיל ואינו יכול להיות סוף הקדש כמותו מסתברא לכלי של אחריו היה לנו לדמותו שכן נתפס מנתפס. אדרבה לחמור שלפניו היה לנו לדמותו הוא דבר שיש אחריו קדושה וכו' כלומר שצריך לפדותו מה שאין כן בכלי שהוא נשאר בהקדש. חזר ואמר שהברייתא העידה בפירוש שלא נשוה אותו אלא לבהמה הראשונה בלבד וממנה נלמוד לכל הקדש. ודוגמת זו הברייתא יש בתורת כהנים ואין אותו המדרש על זה הפסוק רק על הפסוק האחר שבתחלת הפרשה ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' ולא על חומש אלא פדיון שאם הוממו שיהא להם פדיון. והרבה פנים יש לחיצוניות. עד כאן.

פרה זו תחת פרה של הקדש אין הקדשו פדוי. כך היא גירסת הראב"ד ופירש דאף על פי שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף ופרה זו נתפסת בקדושה הקדישו אינו פדוי שאין פדיון אלא בדבר הנישום ונערך כדכתיב ופדה בערכך. הר"ן.

עוד כתב הראב"ד וזה לשונו: יד הקדש על העליונה. אף על פי שאין הקדש פדוי שאם ישוה הנתפס יותר יתפיס אותו הגזבר ויחלל הקדש עליו בהערכת הכסף. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: גירסת רש"י פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדישו פדוי ויד הקדש על העליונה. ופירש הוא לדהקדישו פדוי מדשמואל ומיהו יד הקדש על העליונה שאם שוה הקדש יותר שישלם לו. ויש מקשים דכיון דמחולל מדשמואל למה ישלם. ויש לומר דהא תשלומין מדרבנן משום פסידא דהקדש. ואיכא דלא גרסי ברישא יד הקדש על העליונה אלא הכי גרסי הקדישו אינו פדוי דליתא לדשמואל אלא בשחילל על דמים קצובין ובסיפא גרסי בפרה של בדק הבית שהיא בעלת מום דאי בקדשי מזבח אפילו בעלי מום הרי הוא ותמורתו קודש וכן בקדשי בדק הבית שהם תמימים דכל שראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח אלא ודאי הכא בהקדש בדק הבית שקדם מומן להקדישן וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

טלית זו בחמש סלעים וכו'. הקדשו פדוי. פירוש בקונטרס והוא ישלים. וקשה דלא קתני בהו ויד הקדש על העליונה כמו ברישא. ועוד לערבינהו וליתנינהו. ונראה לי דברישא דוקא יד הקדש על העליונה כמו שפירשו בתוספות אבל סיפא שאמר בחמש סלעים וכו' והוה ליה הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אף על פי שעדיין לא הוסיף דמים. ומיהו קשה למאן דלית ליה הך סברא לקמן. ור"מ תירץ דלא מצי למיתני בסיפא יד הקדש על העליונה דנהי דאם שוה פחות מן ההקדש צריך להוסיף מכל מקום אם שוה יותר מחמש סלעים לא הוי מצי למפסק ולמיתני הקדשו פדוי דמצי למהדר ביה דהוי כהקדש טעות וקיימא לן כבית הלל דאמרינן בנזיר פרק בית שמאי דהקדש טעות אינו הקדש ואף על גב דמשמע התם דלענין תמורה מודו כולי עלמא דהקדש טעות הקדש דגמרינן לה מיהיה לרבות שוגג כמזיד הני מילי היכא דבשעת הקדש לא אמר מידי אלא כדאמר התם שור שיצא מביתי יהא הקדש ואמר כסבור הייתי שיצא שחור ויצא לבן אבל הכא שפירש בהדיא בחמש סלעים הוה ליה כאלו פירש אם שוה חמש סלעים יהא פדוי ואם יותר לא יהא פדוי אבל ברישא שלא פירש כלום אפילו אם שוה יותר יד הקדש על העליונה ולא מצי למהדר והקדשו פדוי בעל כרחו ואפילו הוי הקדש טעות הא קיימא לן דהקדש טעות הקדש גבי תמורה והתפסה. הרא"ש.

האונאה ארבעה כסף. תמהני מאי שיעורא והלא פחות מכאן ויתר על כן נמי אונאה הויא אטו מפני שהיא אונאה לסלע איכפל תנא למיתני שיעורא דאונאת סלע יותר מכל שאר אונאות ואין שיעור זה דומה לשיעור הטענה שתי כסף שאינה בפחות מכאן ולא לשאר שיעורין השנויין כאן ויש לפרש שלא בא תנא זה אלא למנות שיעורים שנתנו חכמים במעין של כסף ואינו מחוור. הרמב"ן.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: הא דתנן האונאה ארבעה כסף לסלע דהיינו שתות בדין הוא דליתני האונאה שתות דהוי כללא דוקא לכל מילי אלא דבאשגרת לישן נקט לישנא דקתני לעיל. עד כאן.

סיפא איצטריכא ליה חמש פרוטות הן. נראה לי דהאי דתני לה הכא לאשמועינן דחמש פרוטות הן ולא שש ולמעוטי פרוטה מאונאה ומשום הכי תני לה בפירקין דהזהב והכי קיימא לן דאין אונאה לפרוטות. וכתב רש"י אלא אם כן הוא בכאיסר. אבל הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות מכירה שכל שהוא יותר מפרוטה חייב להחזיר. הר"ן.

וזה לשון הריצב"ש: הא דאמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות פסקו המפרשים דהילכתא היא. ודעת הרא"ה דבעינן שתהא האונאה כאיסר. ואין נראה כן דעת רש"י אלא שיהא המקח כאיסר וכן נראה מלשון אין אונאה לפרוטות שפירש אין אונאה למקח פרוטות עד שיהא המקח כאיסר. עד כאן.

זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. יש מפרשים שאפילו אונאה פחות משוה פרוטה מחזיר אונאה. וקשיא להאי פירושא הא דגרסינן לקמן מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבסם יש לו אונאה פשיטא לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמשמע לן וההיא לא מסתגי אהאי פירושא כלל ואית דמפרשי אין אונאה לפרוטות עד שיהא בו איסר כפשטא דמתניתין דלעיל אבל פחות מאיסר לא ואהאי פירושא מסתגי ההוא עניינא דשטרות לבסם דבר מועט הם וקאמר דיש להם אונאה אף על פי שאין באונאתם כדי איסר. הראב"ד.

אין אונאה לפרוטות. כלומר אם לא שוה המקח אלא שוה פרוטה אף על פי שנתאנה בו יותר משתות לא יתבטל המקח בעבור זה דפחות משוה פרוטה אתיהיב למחילה. רבינו יהונתן.

ותנא דידן מאי טעמא לא תני וכו'. כתוב בתוספות וכי משני על לוי וכו'. וכתב הגליון תוספות או שמא אית ליה דשוה פרוטה בעינן אפילו סוף דין וישיבת הדיינין פירוש אפילו לגמר ישיבתן. עד כאן.

הא תנא ליה גזל. פירוש וכיון דאשמועינן דשוה פרוטה ממון הוא לגבי גזל הוא הדין לגבי ישיבת הדיינים. וכל הני דמתניתין חדושייהו הוי דלא בעינן טפי מפרוטה דומיא דהאשה מתקדשת דאשמועינן דלא בעינן שוה דינר כדסבירי להו לבית שמאי אבל לאשמועינן דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא להא לא איצטריך דפשיטא דלאו כלום הוא. ובסוף הוי. חסר שאר הלשון. הריצב"ש.

הנך איצטריכא ליה גזל הגוזל וכו'. פירוש אי תנא ישיבת הדיינים לא שמעינן הני דאף על גב דשמעינן דפרוטה ממון הוא לא שמעינן דיוליך אחריו אפילו למדי כגזלה וכאבדה אף על גב דזל ביני וביני אבל השתא דתנא גזל דיוליך אחריו ואפילו למדי וכל שכן דשמעינן מניה דהוי ממונא לגבי ישיבת הדיינים ואבדה איצטריכא לאשמועינן אף על גב דזל ביני וביני ומשום הכי תנא הני ולא תנא ישיבת הדיינים ולשבוק חד מינייהו ולא תיקשי אמאי לא תנא ישיבת הדיינים לאשמועינן דפחות משוה פרוטה אין בית דין נזקקים לו דהא לא שמעינן מהני דאיכא למימר דלגבי גזל להוליך אפילו למדי בעינן פרוטה אי נמי לאבדה אף על גב דזל אבל לגבי ישיבת הדיינים איכא למימר אפילו פחות משוה פרוטה ואם כן הוה ליה למיתנייה לישיבת הדיינים. הא ליכא למימר דלתנא דמתניתין פשיטא לן דפחות משוה פרוטה לאו כלום הוא ולהא לא איצטריך וכל הני חמש פרוטות דאשמועינן במתניתין חדושייהו הוו דלא בעינן מטבע כסף אלא בפרוטה סגי דומיא דקידושי אשה דהוי לאפוקי מדבית שמאי דסבירי להו דאינם קידושין דאין אשה מתקדשת בפחות מדינר אבל ללוי אמרינן דישיבת הדיינים איצטריכא ליה אף על גב דתני גזל לאשמועינן דדוקא בפרוטה. אבל לא בפחות ולאפוקי מדרב קטינא דאמר בית דין נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה כלומר בגמר דין כדמפרשינן בסמוך אבל לתנא דמתניתין לא משמע ליה דאיצטריך לאשמועינן הא. הריצב"ש.

ולוי מאי טעמא לא תנא אבדה בפרוטה הא תנא ליה גזל. ולאשמועינן אף על גב דזל ביני ביני לא תנא ליה דלוי אפשר דסבירא ליה דבעינן שוה פרוטה אפילו בשעת הכרזה. הריצב"ש.

בד"ה פרה זו תחת כו' אין לפרש דמיירי אפילו קדם הקדשו למומו וכגון דידו כו' עכ"ל אין זה מדוקדק ורבותא טפי הל"ל אפילו תמימים בלא מום כלל כגון דידו אקודש כו' ודו"ק:

בד"ה ותנא דידן כו' דמשמע תחלת ישיבה וכי משני אלוי לאפוקי כו' עכ"ל פירוש דאי לא הוה משמע ישיבת הדיינין דוקא תחלת הישיבה לא הוה פריך לתנא דידן ליתני ישיבת הדיינין בפרוטה כיון דבסוף דין לא בעינן פרוטה כרב קטינא וא"כ ע"כ לוי דתני ישיבת הדיינין נמי בתחלת דין דוקא קאיירי והא דמשני לאפוקי מרב קטינא היינו למאי דס"ד דרב קטינא אפילו להתחיל ולישב קאמר אבל למאי דמסיק דרב קטינא מודה בתחלת ישיבה לוי נמי כרב קטינא ס"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה אע"ג דזל בין מציאה להכרזה עכ"ל דקדק לפרש כן אבל זל בין אבידה למציאה כיון דלא היה ש"פ בשעת מציאה אינו חייב להכריז כדאמרינן בהדיא בפרק אלו מציאות מדכתיב ומצאתה וק"ל:

רש"י ד"ה לפי שאינה בסוף הקדש וכו' עד כדמפרש ואזיל מדמינן לסוף הקדש כצ"ל:

תוס' ד"ה נדמייה לתחלת הקדש וכו' עד אי נמי אברייתא פריך וכו' דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים. ויש לדקדק והא כתבו התוס' בדבור שלפני זה דבמסקנא דתורת כהנים מרבה קדשים קלים מאם כל בהמה טמאה וי"ל דהכי פריך מה ראית דרבויא דכל בהמה אתי לאמצע הקדש ומיעוטא דבהמה טמאה אתי לאין כולה לשמים דלמא נימא איפכא אי נמי הכי פריך דלמא רבויא דכל בהמה לא אתי אלא לקדשי קדשים לבד דהא לעיל כתבו דמרבינן מכל בהמה תרי מילי קדשי קדשים וקדשים קלים:

ד"ה ותנא דידן וכו' עד וכי משני אלוי לאפוקי מדרב קטינא וכו'. דברי התוס' תמוהים הם דהא פירשו דהשתא ידע המסקנא דלקמן דרב קטינא מודה דבתחלת הדין בעינן שוה פרוטה דהא פירשו דהא דפריך המקשה ותנא דידן מ"ט לא תני ישיבת הדיינים ידע שפיר המסקנא כדלעיל וצריך לישב דה"ק בגמרא לאפוקי מדרב קטינא ר"ל דאצטריך לוי למיתני ישיבת הדיינים דלא תטעה לומר דאפילו בתחלת דין נמי נזקקין לפחות משוה פרוטה כמו שאמר רב קטינא בגמר דין וק"ל ועיין באשר"י דלא נמשך אחר דברי התוס' אע"ג שדרכו תמיד בכל דבריו למשוך אחרי סברת בעלי התוס' ובביאורי על טור ח"מ סימן ז' תמצא מבואר באריכות:

רש"י בד"ה באמצע כו' ופודה אותה הס"ד ואח"כ כדמפרש ואזיל ג"כ הס"ד:

בד"ה הנך אצטריך כו' אחריו הס"ד ואח"כ להכרזה הוא ג"כ ס"ד:

גמרא מאי חזית דמדמי כו'. אף שי"ל דיותר נדמהו להקדש קרקעות [ר"ל דאית לן לדמויי טפי לסוף הקדש כדי שידמה להקדש קרקעות]:

גמ' תנינא חדא זימנא וכו'. דלמא לעיל הוי סתם ואח"כ מחלוקת [לרבא דאמר מאן תנא טלית ר"ש] הלכה כמחלוקת סתם אחריו ויהיה מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם או [לאביי דאמר שאני טלית] קמ"ל טלית וכו' [דלא נימא מאן תנא טלית ר"ש]:

גמ' וליתני נמי האונאה וכו' זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. דלמא בכלל גזל ז"א דהא פחות משתות מחילה אף שהיא בערך פרוטה רק [א"כ] היאך מבין לוי [דסובר יש אונאה לפרוטות] מתני' אם לא אמרינן שהוא בכלל גזל עיין באשר"י:

גמ' הנך איצטריכא ליה גזל וכו'. ולא קאמר גזל איצטריכא ליה משום ישיבת הדיינים [דהוא נשמע מגזל כדמשני תני גזל] ואם ישיבת הדיינים נשמע (מגזל) [מאבידה] אמאי קאמר תנא ליה גזל ולא נקיט הראשון תנא ליה אבידה. או [אמאי] לא קאמר (אבידה) [גזל] קמ"ל אע"ג (דבהיתירא) [דבאיסורא] אתי לידיה פרוטה אין פחות לא:
וצריך לדעת [הא דקאמר חמש פרוטות הן] אם מרבה הוא אף שאינו רק פרוטה או ה"א אפילו פחות מפרוטה ורש"י ד"ה תנא גזל וכו' ש"מ ממונא הוא כו' [משמע דמרבה הוא דאף פרוטה ממונא]:
שם הנך איצטריכא כו'. לא קאמר בקצרה אבידה אע"ג דזיל גזילה אפילו למדי רק להורות דמתני' קמ"ל זה בלשוני דלא קאמר הגוזל מחבירו שוה פרוטה ישלם ואבידה שוה פרוטה חייב להחזיר רק להכריז אע"ג שהוא במשך הזמן ג' רגלים [ושכיח יוקר וזול] וכ"כ בת"ח:

ברש"י בד"ה העולה כו' שתהא היא ראשונה כו'. אינו נראה מלשונו שתהא היא ר"ל העולת הבוקר ראשונה והיאך נרמז מן ה' הוא כפירוש התוס' ראשונה שבפרשת פנחס רק ר"ל ה' מורה על עולת הבוקר שנזכר בלא"ה בפרשה שתהא ראשונה ממש לעריכת המזבח דאל"כ [דלא קאי אתמיד של שחר הנזכר] לא היה קאמר בה' הידוע וראשונה הוא ידוע ה"נ הטמאה וכו':

ברש"י בד"ה טלית זו וכו' והוא ישלים. ר"ל עד ה' סלעים כמו שאמר אבל מ"מ אין יד הקדש על העליונה וכמ"ש התוס':

ברש"י בד"ה והטענה כו' ויכפור פרוטה כו'. וא"כ הומ"ל הכפירה פרוטה:

ברש"י בד"ה אין אונאה לפרוטות כו'. עיין באשר"י:

ברש"י בד"ה וגזל בפרוטה כו' ולהוליכה אחריו. אבל גזל כפשוטו אף בפחות מש"פ חייב להחזירו כמ"ש הרמב"ם בפרק הגוזל בתרא ועיין בסמוך במתיב רבא כו':

ברש"י בד"ה אע"ג דזול בין מציאה להכרזה. אבל בין אבידה למציאה אינו חייב להכריז דלא קרינן ביה ומצאתה כדלעיל באלו מציאות בשמעתא דאף השמלה היתה בכלל וכו':

בתוס' בד"ה נדמייה וכו' ומיקרי אפ"ה סוף הקדש וכו' א"נ כגון כו'. לפי"ז מצינו קצת סוף הקדש שיש אחריו קדושה [והגמרא קאמר אדרבה כו' שכן דבר כו' מדבר שיש אחריו קדושה]:

בא"ד א"נ אברייתא פריך וכו'. [בנוסחת הגמרא שלפנינו כתוב הכי פריך וטעות הוא וכן מציין מהר"ם] ברייתא דהכא דבה"א טרם בואנו לריבוי רצה להיות דומיא דבהמה טמאה בב' דברים וע"ז מקשה מאי חזית וכו' אבל לשינויא דלעיל מקשה אף לפי המסקנא:

בתוס' בד"ה פרה זו כו' אבל אין לפרש כו' אפילו קדם הקדישו למומו כו'. כתב מהר"ש אין זה מדוקדק ורבותא טפי הול"ל אפילו תמימין בלא מום כלל כגון דידו אקודש וכו' עכ"ל (ו):

בתוס' בד"ה ותנא דידן כו' וכי משני כו' סבר דרב קטינא אית ליה כו'. [נראה שהבין דמ"ש סבר כו' ר"ל מאן דמשני אלוי כו' ולזה כתב ולקושטא] ולקושטא דרב קטינא ס"ל ללוי כרב קטינא וקמ"ל לאפוקי ה"א דרב קטינא קצת קשה איך ס"ל עתה דרב קטינא ס"ל דנזקקין אפילו להתחיל וכבר הקשה ותנא דידן אמאי לא תנא ישיבת הדיינים ושני באופן אחר ואפשר שר"ל [מ"ש סבר] דלוי סבר דרב קטינא אית ליה אפילו להתחיל וכן לקושטא דמלתא לוי ס"ל דרב קטינא הכי אית ליה ולא ידע קושית רבא דבסמוך ועיין ובדפוס חדש יש כאן נוסחא אחרת ע"ש ועיין בח"מ סי' ו':

גמרא לפי שאינה בסוף הקדש. עפרש"י ולכאורה חזיא להוליך עליה אבנים וקורות לצורך בנין בד"ה עי' ברשב"ם ב"ב עט ד"ה כל הראוי ובמש"כ עליו:

תד"ה פרה. אבל אין לפרש דמיירי אפי' קדם כו' וכגון כו'. וכ' המהרש"א דרבותא טפי הנ"ל אפי' תמימים כו' ותמוה מאד דקמ"ז תמימים אינם יוצאים לחולין ע"י פדיון כדתנן תמורה (כו ב) מחוללת ע"ז אין זה תמורה ופרש"י שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין וכ"כ לקמן (נו) ד"ה אם היה קדש בע"מ ועי' קדושין (ר"ד נה) דמשמע מפרש"י דלר"מ נפדין תמימים והתוס' כ"ע דל"מ דיסבור כן ולפרש"י בתמורה (כז) דרע ברע ל"ע תמורה יל"פ דהכא מיירי דגם פרת חולין בע"מ ואפי' בקדם הקדשו למומו וכן אפי' לפר"י בתוס' שם יל"פ כן ע"ש:

תד"ה טלית. הכא ל"ג כו' דכיון כו' מחולל כו' אבל ברישא כו' לכך ישלים. משמע דבסיפא א"צ להשלים כלל אפי' מדרבנן וצ"ע בסוגיא דלקמן נז ובתוס' שם:

גמרא אין אונאה לפרוטות. מפרש"י לקמן (נו ב) משמע לי דמפרש אם המקח הוא משוער בפרוטות דהיינו שאינו מגיע לשיווי איסר וממילא אין אונאה בפרוטה שהיא אחד מח' באיסר והוי' מחילה עד שתהא פרוטה ושליש שהוא שתות איסר אבל מדברי הרא"ש שכ' והא דקתני כו' ואוקמה רבא פחתה איסר לדינר כו' ע"ש מוכח שלא הבין כן אלא דההונאה עצמה איננה בפחות ממעה לשיטתו או בפחות מאיסר לשיטת רש"י והרמב"ם בפי"ב מהל' מכירה ה"ד כ' עד שתהא ההוני' יתר על פרוטה כו' ע"ש מוכח דמפרש דדוקא פרוטה מכוונת אבל יתר כ"ש הוי' אונאה אפי' לר"כ ופסק כוותיה וכ"כ הה"מ והנ"י שכתב אחר דברי הרי"ף שפסק כלוי וכ"כ הרמב"ם כו' לכאורה תמוה ואולי כוונתו כלפי שכ' תחלה בשם רש"י בדר"כ אא"כ הוא בכאיסר כ' אבל הרי"ף פסק כלוי וכן הרמב"ם לא הצריך אלא יתר מפרוטה דמשמעו אפי' מעט אולם לקמן (נו ב) משמע דלר"כ לא מהני יתר מפרוטה כ"ש דא"ת דמהני מאי פסקא דבנייר אונאת פרוטה משכחת לה יתר כ"ש לא ולכן נראה יותר לומר דהוא ז"ל כוון למש"כ בשטת רש"י ולכן מסיים שאין הונייה לפרוטות ועי' סמ"ע סי' רכ"ז סקי"ב:

תוד"ה פרה זו וכו'. והא דאמרינן התם דף לג ע"ב:

בא"ד וכי פריך לעיל בשלמא כו' לא מסיק אדעתיה מסוף הבריית' כו' עכ"ל. עי' במהרש"א שהאריך בזה ודבריו אינן מבוררים והתמיה קיימת מי הכריחו לזה שהרי דברי התו' מבוארין כפשוטן דאי ס"ד דהמקש' ידע מסוף הברייתא מאי ס"ד דברייתא איירי לענין מעילה שהרי קדשים קלים קושטא דמילתא לית בהו מעילה כמ"ש לעיל דאע"ג דמצינו מעילה באמוריהם בכה"ג לא שייך למעטן כלל מכולה לגבוה דאמורים גופייהו לגבוה סלקי ועוד דקרא איירי מחיים דכתיב ופדה בערכך והיינו מחיים דוקא דבעינן העמדה והערכה וא"כ מדמרבי בברייתא קדשים קלים ע"כ היה לו להוכיח דלאו לענין מעילה איירי אלא ודאי דלא ידע מסקנת הברייתא וזה ברור בכוונת התוס' וכן הוא במהר"ם ודברי מהרש"א והקקיון דיונה צ"ע:

בגמרא וליתני נמי האונאה פרוטה. וקשה אמאי קשיא ליה טפי אונאה מריבית ושאר דיני ממונות דבכולהו בעינן פרוטה אע"כ דכולהו בכלל גזל נינהו ואם כן ה"ה לאונאה ויש ליישב משום דסד"א כיון דאונאה לא תליא בחזרת הממון דהא ביתר מכדי אונאה נתבטל המקח לגמרי אף אם רוצה להחזיר האונאה ואם כן עיקר הדין על החפץ ובאמת יש כמה פוסקים בטוח"מ סימן פ"ח דבכלים אין לחלק בין ש"פ לפחות מש"פ והו"א דה"ה לאונאה ואם כן ה"ל למיתניה דלא אמרינן הכי וליכא למימר דהא דלא תני לה היינו מה"ט גופא דאפי' בפחות מש"פ שייך דין אונאה בזה יש לומר דקים ליה לתלמודא דליתא אלא כיון דעיקר הדין אונאה היינו משום דהוי כעין מקח טעות כיון שנתאנה בממון ואם כן כיון דפחות מש"פ הוא מסתמא מחיל ליה ותו לא הוי מקח טעות אלא דאפ"ה כיון שיש איזה סברא לחלק קשה ליה דה"ל למיתני' בהדיא וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דבכלי גופא נמי בעינן ש"פ ומקשה דה"ל למיתני בהדיא:

בפרש"י בד"ה אין אונאה. עי' מ"ש הרא"ש ז"ל בזה ועי' בב"ח ח"מ סימן רכ"ז שהאריך ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

באמצע הקדש ליתא. נהי דבסוף הקדש לא משכחת לה משום דלאו למזבח חזיא ולא לשקעה בבנין מיהו בהקדש שני משכחת לה שמתפיסה תחת אחר וחוזר ופודה אותה: לפי שאינה בסוף הקדש. ומשום הכי אימעיט אמצע הקדש מינה כדמפרש ואזיל: (סוף הקדש אמצע הקדש) מדמינן לסוף הקדש: מה סוף הקדש. נפקא לן מינה דממעט מחומש: אף אמצע הקדש כו'. וסוף הקדש ודאי בלא מיעוטא דקרא נמי לא שייך ביה חומש דהא לא פריק ליה מיהו אהני מיעוטא דקרא לדמויי ליה אמצע הקדש דבלאו מיעוטא לא מצית למיגמר אמצע הקדש מסוף הקדש דהתם משום דלא שייכא ביה חומש הוא: כדאמר רבא כו'. כלומר בהדיא אימעיט אמצע הקדש מינה כדאמר רבא בסדר יומא (דף לד.): העולה. דכתיב גבי סדר המערכה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה ה' יתירה דריש שתהא היא ראשונה שלא יהא הקטר קודם לתמיד של שחר: הקדשו פדוי. אע''פ שלא שם דמים קצובין דקיימא לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאיתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו: טלית זו בחמש סלעים כו' הקדשו פדוי. אע''פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמה שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים: על הקדש שני. אם חזר ופדה את זה: מתני' האונאה ארבעה כסף. למקח סלע וכדאמרן דהוה ליה שתות: והטענה שתי כסף. שאין שבועת דיינין על הטענה פחותה משתי מעות כסף שיטענו שוה שתי כסף יש לי בידך וזה יודה לו מהם שוה פרוטה ויכפור השאר או יודה הכל ויכפור פרוטה: וההודאה שוה פרוטה. כדפרשינן להיות הודאה במקצת ויתחייב שבועה: המוצא שוה פרוטה כו'. אבל בציר מהכי לא כדאמרן (לעיל ד' כז.) מאשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה: ויוליכנו אחריו. אם הודה שנשבע לשקר דלא הויא ליה כפרה עד שיחזירנו לידו ממש ולא לשלוחו כדכתיב (במדבר ה) ונתן לאשר אשם לו: גמ' וניתני נמי האונאה פרוטה. כגון אם היה המקח בשש פרוטות: אין אונאה לפרוטות. בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף: וגזל בפרוטה. לחייבו קרבן שבועה אם נשבע לשקר ולהוליכו אחריו: וישיבת הדיינין בפרוטה. למי שיש לו עדים או שחייב מודה ודוחהו מלשלם ישבו הדיינין ויכופו אותו: תנא גזל. מכיון דתנא גזל בפרוטה ש''מ ממונא הוא וכפינן: הנך אצטריך ליה גזל. לאשמועינן דיוליכנו אחריו: אע''ג דזל. בין מציאה להכרזה: ליתני מעשר בפרוטה. דבציר מהכי לא תפיס פדיונו:

איתא התם מה יש לי לרבות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים ת''ל בבהמה טמאה ואם כל בהמה טמאה וכי פריך לעיל בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים דליכא מעילה לא מסיק אדעתיה מסוף הברייתא דמרבה אף קדשים קלים: נדמייה לתחילת הקדש. וא''ת אם כן קרא למה לי אי למעוטי סוף הקדש הא אין חומש שייך בו כיון שאין נפדה עוד וי''ל כגון שלקח אבנים כדי לשקען בבנין ונמלך עליהם לפדותם ומקרי אפ''ה סוף הקדש כיון שמתחילה היה דעתו לשקען אי נמי כגון שנפל הבנין ורוצה לפדות האבנים אי נמי הכי פריך מנ''ל למעוטי אמצע הקדש דלמא קרא לא אתא אלא למעוטי אין כולה לשמים: העולה עולה ראשונה. הכתובה ראשונה בקרבנות בפרשת פינחס והיינו תמיד של שחר וכן פי' רש''י פרק תמיד נשחט (פסחים דף נח: ושם) אי נמי ראשונה שהקריבו ישראל במדבר [למאן] דאמר דעולת תמיד הואי אי נמי ראשונה לחינוך המזבח כדאמר בהתכלת (מנחות דף מט. ושם) אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד השחר: פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו פדוי. וא''ת והכתיב (ויקרא כז) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש י''ל דהכא מיירי בקדשי בדק הבית ואפילו בתמימים דאמר בריש תמורה (ד' ה:) המתפיס תמימים לבדק הבית אע''פ שעובר בלא תעשה מה שעשה עשוי והא דאמרי' התם כל הראוי לגבי המזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם היינו דכשפודין אותו מוכרין אותו לצרכי עולות אי נמי מיירי אפילו בקדשי מזבח וכגון שקדם המום להקדש דאינו עושה תמורה אבל אין לפרש דמיירי אפילו קדם הקדשו למומו וכגון דידו אקודש דלא עביד תמורה אלא היכא דאנח ידו אחולין דפרה זו תחת פרה של הקדש משמע דידו אחולין: טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי. הכא לא גרסינן יד הקדש על העליונה דכיון שנתכוון לחלל הקדש אפילו שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדקאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עירב לשנות הבבות יחד: ותנא דידן מאי טעמא לא תני ישיבת הדיינין. תימה לישני דאית ליה דרב קטינא דנזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה דבסמוך אמר דלוי דתני ישיבת הדיינין לא איצטריך אלא לאפוקי דרב קטינא וי''ל דמסקינן דבתחילת דין מודה רב קטינא דבעינן שוה פרוטה להכי פריך ותנא דידן ליתני ישיבת הדיינין דמשמע תחילת ישיבה וכי משני אלוי לאפוקי דרב קטינא (סבר דרב קטינא אית ליה דנזקקין אפילו להתחיל ולישב):