בבא מציעא נב ע"א

בבא מציעא נב ע"א - Steinsaltz

The accepted depreciation is eight pundeyon, which is a rate of two pundeyon per dinar, or one-sixth of a dinar.

The mishna continues: Until when is it permitted for one to return a worn coin once he realizes that it is defective? In the cities [bakerakim], one may return it only until a period of time has passed that would allow him to show it to a money changer, who is an expert in matters of coins. In the villages, where there is no money changer, one may return it only until Shabbat eves, when people purchase their Shabbat needs. Although these are the limits of how much a coin must be eroded in order for there to be exploitation, if the one who gave the coin to the aggrieved party recognized it, he must accept it back from him even after twelve months have passed no matter how little the erosion affected its value. And he has only a grievance against him, as the Gemara will explain.

And one may give the slightly eroded coin for use in the desacralizing of second-tithe produce and he need not be concerned, as one who would refuse to accept a slightly eroded coin is merely a miserly soul, while the coin is in fact valid for any use.

GEMARA: And the Gemara raises a contradiction to the mishna from a baraita in which the same measures of depreciation are enumerated, as in that baraita those measures are introduced with the question: How much must the sela coin be eroded so that its use in a transaction at its original value will constitute exploitation? That is diametrically opposed to the mishna.

Rav Pappa says: This is not difficult. The tanna of our mishna calculates the measures from low to high. The tanna says that it does not constitute exploitation up to, but not including, the levels of depreciation enumerated in the mishna. Beginning with those levels of depreciation, it is exploitation. And the external tanna, i.e., the tanna of the baraita, calculates from high to low. That tanna says that it is exploitation down to and including the levels of depreciation enumerated in the baraita. It is only beneath those levels that it is not considered exploitation. There is no halakhic dispute between the two tanna’im.

The Gemara returns to discuss the mishna and asks: What is different with regard to a sela, that the tanna’im disagree about the level of depreciation that constitutes exploitation, and what is different with regard to a garment, that the tanna’im do not disagree concerning whether the disparity between value and price that constitutes exploitation is one-sixth or less than one-sixth?

Rava said: Who is the tanna that taught the halakhot of exploitation with regard to a garment in the mishnayot cited earlier in this chapter? It is Rabbi Shimon, who maintains that even in the case of a sela, the measure of exploitation is one-sixth. Abaye said that the two cases are different: With regard to a garment, a person is likely to waive the disparity up to one-sixth, as people say: Overpay and acquire an item for your back, i.e., a garment, and acquire at cost items for your stomach, i.e., food. Since it is worth purchasing fine garments, the disparity is not significant. By contrast, with regard to the sela in question, since it does not circulate, he does not waive even the sum of a smaller disparity.

§ With regard to the matter of exploitation and coins itself, the Gemara elaborates: How much will the sela coin be eroded and its use in a transaction will constitute exploitation? Rabbi Meir says: Four issar, which is a rate of an issar per dinar. Rabbi Yehuda says: Four pundeyon, a pundeyon per dinar. Rabbi Shimon says: Eight pundeyon, two pundeyon per dinar. If the depreciation is greater than that, he may sell the coin at its value as metal, not for its original value.

To what extent can the coin erode and it will still be permitted for one to maintain it as a coin? With regard to a sela, it can be used as a sela until it erodes so that its value reaches one shekel, i.e., half a sela. With regard to a dinar, it can be used as a dinar until it erodes so that its value reaches one-quarter. Once it erodes to the point where its value reaches an issar less than that, it is prohibited to spend it. He may not sell the invalidated coin to a merchant, nor to a violent man, nor to a murderer, because they deceive others with it or force them to take it. Rather, he should perforate it and suspend it as an ornament on the neck of his son or the neck of his daughter.

The Gemara continues its analysis of the baraita. The Master said: With regard to a sela, it can be used as a sela until it erodes so that its value reaches one shekel, i.e., half a sela. With regard to a dinar, it can be used as a dinar until it erodes so that its value reaches one-quarter. The Gemara asks: What is different whereby with regard to a sela, it can be used as a sela until it erodes so that its value reaches one shekel, which is half a sela, and what is different whereby with regard to a dinar, it can be used as a dinar until it erodes so that its value reaches one-quarter [rova]?

Abaye says: What is the meaning of rova that the baraita teaches? It too is referring to a coin called rova, which is worth one-quarter of a shekel, which is half a dinar. Rava said: The language of the baraita is also precise in this regard, as the tanna teaches rova and does not teach one-quarter [revia]. The Gemara concludes: Learn from that inference that the reference of the tanna of the baraita is to the coin called rova, which is half a dinar.

The Gemara asks: Why does the tanna state his ruling so that the amount of erosion that disqualifies a dinar is dependent on a shekel? Why does the tanna state the measure as one-quarter of a shekel, rather than stating it as one-half of a dinar? The Gemara explains: By doing so, the tanna teaches us a matter in passing, that there are cases where a dinar originates from a shekel, e.g., a shekel that eroded and is now worth one-half its original value, i.e., one dinar.

This supports the opinion of Rabbi Ami, as Rabbi Ami says: With regard to a dinar that originated from a shekel, it is permitted to maintain it and use it as a dinar. Based on its size and shape, there is no concern that people will confuse it with a shekel. With regard to a dinar that originated from a sela, it is prohibited to maintain it and use it as a dinar. Due to the fact that even after erosion the coin remains the size of a sela, which is clearly larger than a dinar, the concern is that people will mistakenly consider it more valuable than a dinar.

§ The Gemara continues its analysis of the baraita, which teaches: Once it erodes to the point where its value reaches an issar less than that, it is prohibited to spend it. The Gemara asks: What is the tanna saying in that statement? Abaye said that this is what the tanna is saying: If a sela eroded by the amount of an issar greater than the measure of exploitation, it is prohibited to spend it at its original value. Rava said to Abaye: If so, then even any amount greater than the measure of exploitation should be forbidden as well. Rather, Rava said that this is what the tanna is saying: If a sela eroded by the amount of an issar per dinar, it is prohibited to spend it, and this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says in the mishna that the measure of exploitation is one issar per dinar.

We learned in a mishna there (Kelim 12:7): A sela that was invalidated for use as a coin, and an individual designated it so that he would weigh with it items that require weighing, is susceptible to becoming ritually impure. His designation rendered it a vessel like any other weight. To what extent can the coin erode and it will still be permitted to maintain it? For a sela, it is an erosion of two dinars, half its value. If it eroded to an extent that it was worth less than that, he must cut it into pieces to prevent its being confused with a proper coin.

The Gemara asks: If it eroded but its current value is greater than one shekel, what is the halakha? Rav Huna says: If it eroded and depreciated less than one shekel he must cut it into pieces, and if it eroded and depreciated more than that he must also cut it into pieces. Rabbi Ami says: If it eroded and depreciated less than one shekel he must cut it into pieces, and if it eroded and depreciated more than that he may maintain it, because there is no concern that one will confuse a coin that eroded to that extent with a sela.

The Gemara raises an objection from the baraita:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

ורבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות לסלע, שני פונדיונים לדינר ^[28]. דהיינו - שתות ^[29], כשיעור האונאה במקח.

ובגמרא יבואר מאי שנא דין אונאה במעות מדין אונאה במקח.

עד מתי מותר להחזיר את האונאה במעות?

בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני.

בכפרים שאין בהם שולחני - עד ערבי שבתות. כשבא להוציאה עבור צרכי שבת, אז ידע אם יקבלוה ממנו או לא ^[30].

ואם היה הנותן מכירה שהיא אותה סלע שנתן לו, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו ^[31]. ובגמרא יבואר שאינו חייב לקבלה מן הדין, אלא מידת חסידות היא.

ואם אינו רוצה לקבלה ממנו - אין לו עליו אלא תרעומת ^[32].

ונותנה למעשר שני, כלומר - מותר לפדות באותה סלע החסירה כדי שיעור אונאה, פירות של מעשר שני, בשיעור סלע יפה.

ואינו חושש שמא דינה כמטבע שנפחת צורתו. כיון שמי שאינו מקבלה בשוויה בתורת מטבע אינו אלא נפש רעה. [קמצן וצר עין].

גמרא:

במשנתנו שנינו - "כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה". משמע - שהשיעורים שנאמרו במשנה אינם נחשבים כאונאה, עד שיותיר עליהם משהו.

ורמינהי, [הקשתה הגמרא מהברייתא] - "עד כמה תהא הסלע חסירה, ויהיה בה אונאה".

משמע להיפך, שאם נחסרה כשיעור הנזכר במשנה, יש בה דין אונאה?

אמר רב פפא, לא קשיא.

לעולם, יש לומר שאם חסרה כשיעור הנזכר במשנה, הויא אונאה.

ותנא דידן קא חשיב ממטה למעלה. שאין אונאה עד השיעור, ולא עד בכלל.

ותנא ברא [תנא חיצוני, ששנה את הברייתא] - קא חשיב מלמעלה למטה. דהוי אונאה עד השיעור הנזכר, ועד בכלל ^[33].

הנה בדין אונאה האמור במקח לא מצינו מחלוקת, ולכולי עלמא שיעורו בשתות. ואילו בדין אונאה האמור במטבע, נחלקו בכמה הוי אונאה.

ומקשינן: מאי שנא בדין אונאה דסלע, דפליגי בו בכמה הוי אונאה, ומאי שנא בטלית [דין אונאה האמור במקח וממכר] דלא פליגי?

אמר רבא: אכן נחלקו גם בטלית. אך מאן דתנא בטלית, שיעור אונאה בשתות, רבי שמעון היא. הנזכר במשנתנו, דשיעור אונאה במטבע אף הוא בשתות ^[34].

ואמנם התנאים החולקים עליו במשנה לענין מטבע, חלקו עליו גם לענין טלית.

אך אביי אמר: בטלית לכולי עלמא שיעור האונאה בשתות. כיון שעד שתות מחיל איניש. דאמרי אינשי, עשיק - לגביך. [בגדים לגופך קנה אפילו ביוקר] ושוי - לכרסיך [מזון לאכילה - קנה בשויו ^[35]] ^[36].

ולכן אינו מקפיד אם קנה ביוקר, עד שתות.

אבל סלע [אם נתאנה במטבע], מקפיד אף בפחות משתות. כיון דלא סגי ליה [כיון שאינו יכול להשתמש במטבע פגומה זו] לא מחיל ^[37].

הגמרא דנה בגוף הדינים שנשנו במשנתנו:

גופא. שנינו בתוספתא בענין זה: עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה?

רבי מאיר אומר: ארבעה איסרות לסלע, איסר לדינר.

רבי יהודה אומר: ארבעה פונדיונות לסלע, פונדיון לדינר.

רבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות לסלע, שני פונדיון לדינר.

יתר על כן, [לקמן יתבאר] מוכרה בשויה ^[38].

עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה, ולא נחוש שמא ישתמשו בסלע זה על מנת לרמות בו?

בסלע שנפחת והולך, מותר לקיימו עד שהגיע לשיעור שקל [חצי סלע]. ואין חשש שמא ירמו בו, כיון שהפחת ניכר בו.

אך אם פחת יותר משקל, אסור לקיימו. כיון שאין הפחת שלו ניכר לגבי שקל [שהרי רחב הוא כסלע, ונראה לעין כאילו שוקל לפחות כשקל]. ויבואו לסחור בו בתורת שקל.

ובדינר שנפחת והולך מותר לקיימו עד רובע. [לקמן יבואר השיעור המדוייק].

פחות מכן איסר, אסור. [לקמן יבואר].

ובמטבעות אלו שאסרו לקיימם, הרי זה לא ימכרנה, לא לתגר, ולא לחרם [שודד] , ולא להרג [רוצח] , מפני שמרמין בה את אחרים. וכופים אותם לקבלה כמטבע מעולה ^[39].

אלא יקבנה, ויתלנה כסגולה בצואר בנו או בצואר בתו. עד כאן דברי התוספתא.

והגמרא חוזרת לבאר דברי התוספתא, קטע אחר קטע:

אמר מר "בסלע עד שקל ^[40] , בדינר עד רובע".

מבארת הגמרא: מאי שנא בסלע שחסרונו מותר רק עד שקל [דהיינו מחצית מערכו], ומאי שנא בדינר שחסרונו מותר עד רובע מערכו?

אמר אביי, מאי רובע דקתני גבי דינר - נמי רובע שקל. דהינו מחצית הדינר.

אמר רבא, דיקא נמי כדברי אביי, שאין הכוונה לרובע דינר, אלא לרובע שקל - דקא תני "רובע", ולא קתני "רביע". שמע מינה.

ומקשינן: למה ליה למתלייה לשיעור חסרון דינר ברובע שקל? היה לנו לומר בפשטות - בדינר עד מחציתו?

ומשנינן: מלתא אגב אורחיה קא משמע לן, דאיכא דינר דאתי משקל. כלומר - יש דינר הנוצר ממטבע של שקל שנחסר עד כדי דינר. ודינר זה מותר לקיימו.

ומסייע ליה לדברי רבי אמי, דאמר רבי אמי: דינר הבא משקל מותר לקיימו, ולהשתמש בו כדינר.

אך דינר הבא מסלע שנחסר עד כדי דינר, אסור לקיימו. כיון שהסלע היא מטבע עבה, יבואו לטעות בדינר זה ולהשתמש בו כשקל ^[41].

עוד שנינו בברייתא: "פחות מכן איסר, אסו ר": מבארת הגמרא: מאי קאמר ^[42]?

אמר אביי, הכי קאמר: אם פחתה הסלע יותר מכדי אונאה באיסר, אסור להשתמש בה כסלע יפה.

אמר ליה רבא: אי הכי, [שפחתה יותר מכדי אונאה] מדוע צריכה לפחות יותר באיסר, הא אפילו אם פחתה במשהו נמי אסור להשתמש בה כסלע יפה ^[43]?

אלא אמר רבא: כונת הברייתא לומר - אם פחתה הסלע איסר לדינר, [1: 24, כרבי מאיר], אסור להוציאה, דהוי אונאה.

וסתמא דברייתא, כרבי מאיר. תנן התם במסכת כלים: סלע שנפסלה, והתקינה ^[44] שיהא שוקל בה משקלות ^[45] , טמאה. כלומר, מקבלת טומאה ככלי. שהרי עשאה כלי ^[46].

עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה?

לסלע, שני דינרים. [דהיינו שקל. כדלעיל].

ואם נפחתה פחות מכן, יקוץ. [יחתוך את המטבע לשנים, שלא יבואו להשתמש בה כשקל].

ומספקא לן, יתר על כן מאי? כלומר, אם פחתה מסלע יותר מכדי אונאה, אך נשאר בה יותר משקל, האם מותר לקיימה, ולא נחוש שמא יבואו להוציאה כסלע מעולה?

אמר רב הונא: בין אם נשאר בה פחות מכן - יקוץ, [שמא יבואו להוציאה כשקל], ובין יתר על כן יקוץ את היתר, ויעמידה על שקל. [שמא יבואו להוציאה כסלע] ^[47].

רק במקרה שנשאר בה שקל בדיוק מותר לקיימה כמות שהיא, ולהשתמש בה כשקל.

אך רבי אמי אמר: פחות מכן יקוץ. אך יתר על כן - יקיים. ואין אנו חוששים שמא יבואו להוציאה כסלע. כיון שהסלע מטבע גדול הוא, וניכר בו שנחסר ממשקלו.

הערות

^[28] הקשו התוספות, מדוע לא אמר "מעה לדינר", שהרי הדינר שוה שש מעות? ותרצו - כיון שרבי יהודה נקט "פונדיון", אמר הוא - שני פונדיונים. ובתוספות הרא"ש כתב - שהפונדיון היה המטבע הרגיל אצלם.

^[29] לכאורה קשה ממשנתנו לדעת רב הנזכרת לעיל [מט ב], ד"שתות מקח שנינו", ולא שתות מעות. דהכא לדעת רבי שמעון - אם מכר סלע שוה כ' בכד', הוי אונאה, ואילו לדעת רב הוי ביטול מקח, כיון דהוי שוה ה' בו'? ואף לדעת שמואל שם, ד"שתות מעות שנינו" קשה, דאף הוא מודה שגם "שתות מקח" הוי אונאה, ואילו הכא, אם נתן לו דינר חסר ב' פונדיונים פחות פרוטה, הוי מחילה, אף על גב דעדיין הוי שתות מקח? ותרצו התוספות: כאן מדובר שמכר לו טלית שוה כד' מעות, בסלע, ונתן לו סלע חסר ארבע מעות, דהיינו שתות מקח. [ועיין מהרש"א]. והקשו עליו הראשונים - אם כן הוי טעות של המוכר, ומוכר לעולם חוזר, ומדוע שנינו במשנה שחוזר עד כדי שיראה לשולחני? ותרצו - דוקא כשמכר סחורה אמרינן שיכול לחזור לעולם, כיון שהסחורה אינה בידו, ואינו יכול להראותה. אך כאן - שקיבל מטבע חסירה לידיו, הרי יכול להראותה למומחה. ולכן אונאתו עד כדי שיראה לתגר או לשולחני. תוס' רבינו פרץ, והריטב"א.

^[30] רש"י, ועיין רש"ש. ובסמ"ע [רכז-ל] הקשה - התינח עני, שאין לו מטבעות אחרים, ודאי יוציאה לכבוד שבת, אבל עשיר שיש לו מטבעות רבים, שמא לא יוציאה? ובאר - גם עשיר דרכו להוציא מיד את המטבעות המסופקות ושומר בידיו את הטובות.

^[31] יש לדון, האם גם בתוך זמן האונאה [כגון לפני ערב שבת] צריך שיכיר את המטבע, ומה הדין אם אינו מכירה, וטוען - שמא לא זו המטבע שנתתי לך? יש שכתבו [פנים מאירות ח"א סי' ס] - דבתוך הזמן, אף אם אינו מכירה חייב להחזיר לו. כיון שהלה טוען ברי, והוא שמא, הוי כ"איני יודע אם פרעתיך", ובזה - ברי עדיף. ורק לאחר הזמן, דהוי ממידת חסידות, נחתינן חד דרגא, לומר שאינו מקבלה אלא אם מכירה. אך דעת הט"ז [רכז] - דאף בתוך הזמן אינו חייב להחזיר, אלא אם מכירה. אבל באינו יודע פטור. וס"ל דהוי כ"איני יודע אם נתחייבתי". וכן דעת הרמב"ם. עיי"ש בט"ז באורך, ובסימן ע"ה בסופו.

^[32] לדעת הרמב"ם [מכירה יב- יב] - אם אין הסלע יוצאת בהוצאה כלל, חייב להחזיר לו אפילו אחר שנים עשר חודש מעיקר הדין. ורק במקרה שהסלע יוצאת על ידי הדחק, אינו חייב מעיקר הדין אלא ממידת חסידות. [ועיין במגיד משנה שם]. ובדעת הטור [רכז] נחלקו הפוסקים [ב"ח ט"ז פרישה, וסמ"ע] אי סבר כרהמב"ם. עיין שם.

^[33] לכאורה קשה, דהא עיקר התרוץ הוא דאמרינן - "עד ועד בכלל", והעיקר חסר מן הספר? ועיין מהר"ם שיף, וברש"ש.

^[34] לדברי רבא נמצא, דסתמא דמתניתין בטלית, כרבי שמעון. וכתב הרי"ף, כיון דקיימא לן הלכתא כרבא, אם כן אף כאן יש לפסוק כדעת רבי שמעון, דסתמא דמתניתין כוותיה. אך דעת הרא"ש, דגרסינן הכא "רבה", ולא "רבא. כיון שלא מצינו בשום מקום שקבע רב אשי דברי רבא לפני אביי. וכיון דגרסינן רבה, אם כן הלכה כאביי, דבתראה הוא.

^[35] במסכת עבודה זרה [לדב] כתב רש"י "שוי - לשון זול".

^[36] הקשו תוספות: התינח נתאנה לוקח, נתאנה מוכר, מאי איכא למימר? ועוד קשה, התינח נתאנה בכסות, נתאנה בפירות מאי איכא למימר? וי שלומר, דלא פלוג רבנן. ועוד, עיקר הטעם הוא משום ד"סלע כיון דלא סגי ליה, לא מחיל" כדלקמן. אבל שאר דברים - כיון שראויים הם לגופם, מחלו עד שתות.

^[37] הקשה ה"בית אהרן", אם כן במה נחלקו התנאים? וכי נחלקו במציאות מתי הסלע אינה יוצאת בהוצאה? ותירץ - לכולי עלמא אין הסלע יוצאת רק כשנפחת שתות, ונחלקו - האם גם בפחות משתות אינו מוחל שמע יתמעט עוד ויגיע לשתות.

^[38] רש"י כתב "מוכרה בשויה - בסלע יפה". כיון שלא פחתה כדי אונאה, מותר למוכרה בדמי סלע מעולה. אך דעת הראב"ד שגם אם לא נחסרה בכדי אונאה, אסור לרמות בה לכתחילה. ובפני יהושע באר דעת רש"י דהא דאסור לרמות לכתחילה בפחות משתות, הני מילי במקח של מטלטלין, שהלוקח מביאו לביתו להשתמש בו. אבל במטבע שנפחתה בפות משתות, כיון שעומדת להוצאה, ויכול להוציאה כמטבע רגילה, אין כאן שום הפסד. ולכן מותר להוציאה לכתחילה.

^[39] אך לאדם אחר מותר למוכרה על מנת שיתלנה בצואר בנו וביתו. הראשונים.

^[40] ואף אם פחתה משקל מעט, פחות מכדי אונאה, יקוץ, כדלקמן, ואסור לקיימה כשקל. כיון דהוי שקל הבא מסלע, ובכדי אונאה ופחות ממנה נמי שכיח טעותא, ואין אדם מכיר בחסרונה אלא בקי הרבה. הראב"ד. אך הרשב"א כתב: בסלע עד שקל - ומסתבר לי דעד שקל ואונאתו קאמר. דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל, משקל ודינר רמעיקרא דמותר לקיימם ולהוציאם בשווים עד כדי אונאתן".

^[41] כתב הנמוקי יוסף - "ומדלא אסר רבי אמי אלא סלע שפחת עד דינר, משמע שאם יותר מדינר אע"פ שפיחת יותר ממחצה יקיים. ובהא לית הלכתא כוותיה, שהרי הברייתא קתני שאין רשאי לקיימה אלא דוקא כשעמדה על מחצה, כגון בסלע עד שקל, ובדינר עד רובע". ועיין עוד במהר"ם שיף.

^[42] רש"י פירש, "מאי איריא איסר, אפילו משהו נמי? דהא אמר - בסלע עד שקל ותו לא". וסבר בשיטת האב"ד הנזכרת לעיל, דאם פחת מעט, אפילו בפחות מכדי אונאה, אסור לקיימה. [ועיין במהרש"א דאפילו אותו משהו אינו שוה פרוטה, אסור. משום דבקל יבא לידי שיעור פרוטה]. אמנם להרשב"א ד"עד שקל ואנאתו קאמר", קושית הגמרא - מאי קאמר, מדוע בשיעור איסר הוי אונאה, הרי ליכא מאן דאמר ששיעור האונאה בשקל הוא איסר?. ועיין עוד, בנמוקי יוסף, ובמהרש"א ומהר"ם שיף.

^[43] הקשו התוספות, לדעת רש"י, ש"יתר על כן מוכרה בשויה" פירושו - מותר לו למוכרה כסלע יפה, כדלעיל, אם כן, אף אם לא חיסר משהו יתר על כדי אונאה, אלא בשיעור אנאה מדוייק, אסור לו למוכרה כסלע יפה, ומדוע נזקק רבא לומר שתפחות במשהו? ותרצו, דמיירי אפילו אם דעתו להחזיר את האונאה, אסור כיון שהמקח טעות. אבל בכדי אונאה, מותר לו למוכרה כסלע יפה אם בדעתו להחזיר את האונאה. והוכיח מכאן הנתיבות המשפט [רכז-ב] שמותר למכור חפץ עם אונאה, אם בדעת המוכר להחזירה אם יתבעוה ממנו. [ועיין בתוס' הרא"ש שהסתפק בזה].

^[44] אם אינה ראויה למשקולת עד שיעשה בה מעשה, אינה יורדת לידי טומאה במחשבה, עד שיתקן בה מה שצריך. אך אם ראויה למשקולת בלא מעשה יורדת לידי טומאה במחשבה, שחשב עליה לעשותה כלי. תוספות. ועיין בתוס' הרא"ש.

^[45] ומדובר, כשעשאה משקולת לשקול בה כסף וזהב, ודברים יבשים. אך אין לשקול עמה דברים לחים, כיון שהלחלוחית נדבקת בה ומכבידה עליה. וכמו כן, צריך לחפות את המשקולת בעור כדי שלא תישחק. תוספות.

^[46] מבואר דסתם מטבע אינה כלי, עד שיתקינה לקבל בה משקולות. וקשה, הא לעיל [מה ב ד"ה אין] כתבו התוספות דמטבע הוי כלי לענין קנין סודר, כיון שראוי לשקול בה משקולות? ומבאר הדרכי דוד, לקנין סודר בעינן כלי משום חשיבות, ובכהאי גונא, אין צורך שיתקינה בפועל למשקולות, אלא סגי בכך שיש במטבע את האפשרות לשמש לענין זה. משא"כ לענין קבלת טומאה, בעינן כלי ממש, ולכן כל זמן שלא התקינה לקבל משקולות בפועל, אינה מקבלת טומאה.

^[47] ולפי שיטתו, הא דאמרינן "ולא ימכרנה לא לתגר", איירי אף על יתר מכן. תוספות.

שמונה פונדיונות (פונדיונים), שני פונדיונות לדינר, והוא כדי ששית מן הערך.

עד מתי מותר להחזיר מטבע שחוקה? בכרכים — עד כדי שיראה לשולחני (מחליף כספים) שהוא בקי בכך, ובכפרים שאין בהם שולחני — עד ערבי שבתות, שאז כרגיל קונים אנשים צרכי שבת ואז יכול להיות שלא ירצו למכור לו במטבע זו. אם היה נותן המטבע מכירה, את המטבע — אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו אם יתברר שהיא פחותה מעט, ואין לו עליו, על הלוקח, אלא תרעומת, על כך שהוא מטריד אותו להחליף לו מטבע הראויה למסחר.

ונותנה את המטבע השחוקה לפדיון מעשר שני ואינו חושש, שכל המחזיר דבר כגון זה אינו אלא נפש רעה, ומטבע זו כשרה לכל שימוש.

א גמרא במשנה שנינו עד כמה אין בה אונאה, ורמינהי [משליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו במקום אחר: "עד כמה תהא הסלע חסירה ויהיה בה אונאה", ומונה כמו במשנתנו, משמע שבשיעורים ששנינו יש אונאה, היפך דברי המשנה!

אמר רב פפא: לא קשיא [אינו קשה]; התנא דידן [שלנו, במשנתנו] קא חשיב [מונה] ממטה למעלה, ומונה עד היכן אין בו הונאה, ואילו התנא ברא קא חשיב [החיצון, של הברייתא, מונה] מלמעלה למטה עד היכן הוא גבול האונאה, אבל בגופו של דבר לא נחלקו.

לעצם המחלוקת בדבר ההונאה בסלע שואלים: מאי שנא [מה שונה] בענין סלע דפליגי [שהם חלוקים] כמה שיעור האונאה, ומאי שנא [ומה שונה] בענין טלית שלא פליגי [נחלקו] אם האונאה היא שתות או פחות משתות?

אמר רבא: מאן תנא [מי הוא החכם ששנה] טלית, כלומר, שנה את המשניות הקודמות — שיטת ר' שמעון היא, שלדעתו כל אונאה בשתות. ואילו אביי אמר יש הבדל בין הדברים: טלית — עד שתות [ששית] מחיל איניש [אדם עשוי למחול], דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] בפתגם עממי: עשיק לגביך ושוי לכרסיך [צמצם וקמץ מרכושך וקנה דבר עבור גבך בגד להתכסות בו, וקנה רק במחיר שווה עבור כרסך, לאכול], וכיון שכדאי לאדם לקנות לעצמו בגדים הגונים, אין הטעות בענין זה נחשבת כל כך. ואילו סלע, כיון דלא סגי ליה [שאינה מהלכת לה], שאינה נסחרת — הריהו לא מחיל [מוחל] אף בשיעור פחות.

ב גופא [לגופה] של ההלכה מביאים מן התוספתא: עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה? ר' מאיר אומר: ארבעה איסרות (איסרים), איסר לדינר. ר' יהודה אומר: ארבעה פונדיונות, פונדיון לדינר. ר' שמעון אומר: שמונה פונדיונות, שני פונדיון לדינר. אם היתה חסרה יתר על כן — מוכרה בשויה, כשווי המתכת היקרה שבה, ולא לפי ערכה הנקוב.

עד כמה תיפחת המטבע ויהא רשאי לקיימה כמטבע? בסלע אם פחת ערכה — עד שקל שהוא מחצית הסלע. בדינר — עד רובע, ואם פחתה יותר מחצי ערכה פחות מכן איסר — אסור להוציאה להשתמש בה למסחר. והרי זה לא ימכרנה לא לתגר ולא לחרם (אדם אלים) ולא להרג (לרוצח) — מפני שמרמין בה את אחרים או כופים אחרים לקבל מהם. אלא יקבנה (יעשה בה נקב) ויתלנה כתכשיט בצואר בנו או בצואר בתו.

ובביאור הדברים, אמר מר [החכם]: בסלע — עד שקל, בדינר — עד רובע. ושואלים: מאי שנא [מה מדוע, שונה] הדין שסלע עד שקל שהוא מחצית, ומאי שנא [במה שונה] שאומר בדינר עד רובע?

אמר אביי: מאי [מה הוא] "רובע" דקתני [ששנה] — נמי [גם כן] רובע שקל שהוא מחצית הדינר ולא רבע ממנו. אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דבר זה מן הלשון, דקא תני [ששנה] "רובע", ולא קתני [שנה] "רביע". ומעירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: למה ליה למתלייה [לו לתלות] את הדין של הדינר שחסר בדין השקל, ולומר "עד רובע" שמשמעו רבע שקל, ומדוע אינו אומר בפשטות: חצי דינר? ומשיבים: מלתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר בדרך אגב השמיע לנו], דאיכא [שפעמים יש] דינר דאתי [שהוא בא] משקל, כלומר, שהיה דינר זה שקל, ופחת עד מחציתו ואינו אלא דינר.

ומעירים: מסייע לו הדבר לר' אמי. שאמר ר' אמי: דינר הבא משקל — מותר לקיימו ולהשתמש בו כדינר, לפי שלא יבואו לטעות בו, שלפי גודלו וצורתו אין בו מקום לטעות. ואולם דינר הבא מסלע שפחת הסלע עד כדי רבע משקלו — אסור לקיימו כדינר, שלפי שהיה קודם מטבע בגודל של כסלע עלולים לטעות בו ולחשוב שהוא גדול מדינר.

ג שנינו שאם היה פחות מכן איסר — אסור להוציאה. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש הדברים? אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר]: פחתה סלע יותר מכדי אונאה כדי איסר — אסור. אמר לו רבא: אי הכי [אם כך] שהיה זה יותר מכדי אונאה — אפילו משהו נמי [גם כן] אסור, ולא רק איסר! אלא אמר רבא, כך יש להבין: פחתה סלע כדי שיעור של איסר לדינר — אסור, וסתמא [סתם] ברייתא זו היא כדעת ר' מאיר שאונאה היא באיסר לדינר.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: סלע שנפסלה מלשמש כמטבע והתקינה שיהא שוקל בה משקלות — טמאה משום שהיא כלי כשאר המשקלות ומקבלת טומאה. עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? לסלע — שני דינרים (מחצית מערכה), פחתה פחות מכן — יקוץ (יקצוץ) וישתמש במתכת, אבל לא במטבע.

ושואלים: אם פחתה יתר על כן מאי [מה יהא הדין]? אמר רב הונא: פחות מכן — יקוץ. יתר על כן — גם כן יקוץ. ר' אמי אמר: פחות מכן — יקוץ, יתר על כן — יקיים, מפני שאי אפשר לטעות עוד במטבע זו שהתקטנה עד כדי כך.

מיתיבי [מקשים]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The accepted depreciation is eight pundeyon, which is a rate of two pundeyon per dinar, or one-sixth of a dinar.

The Gemara raises an objection from the baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן וכו' ונתנה למעשר שני שאינו אלא נפש רעה, מילי מילי קתני וארישא קאי דקתני ולא יהא בה אונאה, והיינו דקאמר שאינו אלא נפש רעה כיון שלא חסרה כדי אונאתה דהא נפיק ע"י הדחק מפני שיש בני אדם קפדנים ומשום הכי לא נפקא אלא ע"י הדחק אבל חסרה כדי אונאתה לא דלא נפש רעה היא דהא כ"ע קפדי בה שהרי לא נתן למחילה, ועוד דבכדי אונאתה יקוץ וכיון שאסור לקיימה אין זו מטבע ואסימון היא או מעות הרעות שאין מחללין עליהן.
ותניא נמי בתוספ' (ג, י) וכשם שאתה אומר בחולין כך אתה אומר במעשר שני ובלבד שלא יתכון להטיל אלמא היכא דאין בה אונאה להדיוט קאי דשרי נמי למעשר ובלבד שלא יתכוין נמי ליתן סלעיו הפגומין למעשר, ומנה תימרה דאסור לקיימה מדקיי"ל כרב הונא דאמר יתר על כן יקוץ דחיישינן דילמא אתי לאפוקה ביפה הילכך כדי אונאתה נמי איכא למיחש להכי דהא לא הוי מחילה ויתר על כן מדהויא כדי אונאה ועד שני דינרין יקוץ קאמרי' והא דאמר רבא אם פחתה איסר איסר לדינר אסור וסתמא כר' מאיר אסור לקיימה קאמר ואביי נמי דמתרץ אם פחתה יותר מכדי אונאה איסר אסור, אסור לקיימה קאמר.
וא"א [לפרש] אסור להוציאה ביפה כמו שפרש"י ז"ל דא"כ מאי איריא יותר מכדי אונאתה אפי' כדי אונאתה נמי אסור דהא לא מחיל אלא אסור לקיימה קאמר והוה סבירא ליה לאביי [אע"פ] דבכדי אונאתה נמי אסור [מ"מ כיון] דהא לא הוי בטול מקח מותר לקיימה, וא"ל רבא דהכי קתני אם פחתה כדי אונאתה אסור כלומר לקיימה וארישא קאי דקתני ויהא רשאי לקיימה ואמר דאם פחתה כדי איסר אינו רשאי לקיימה והינו דתני עלה ולא ימכרנה אלא נוקבה, ומיהו לר' אמי אסור להוציאה כיפה קאמר ולמסתמא כר"מ אתא, ומילי מילי קתני אלא דקיי"ל כרב הונא כדפרישית, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל, ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים וש"מ שתות עצמה יקוץ, וכן כתב ר"ח ז"ל כדי אונאתה יקוץ:

טלית עד שתות מחיל איניש דאמרי אינשי עשיק לגבך. יש מקשים תינח טלית פירות מאי איכא למימר, ועוד מוכר מאי איכא למימר ומתרצים לא פלוג רבנן אלא שיערו בטלית דשכיח ובלוקח דשכיח דטעי דמוכר קיים ליה בזבינתיה כך מפורש בתוספות ואינו כן אלא עיקר טעמא משום דסלע כיון דלא סגי ליה לא מחיל ביה בלוקח אבל בשאר מילי כולהן דחזו לגופייהו ומוכר בסלע מחלו והאי דנקט טעמא בטלית משום דאמרי אינשי לומר דלא איפשר דהויא אונאתו חלק כ"ד או י"ב כהנך תנאי דפליגי אדר' שמעון.
ומשמע דהלכה כאביי דלאו רבא חבריה הוא דפליג עליה, דאיהו בתר אביי וקיט ליה בכולי תלמודא אלא רבה הוא, ואפי' לדברי האומרים דרבה ואביי כרבה פסקינן משום דרביה הוא, הכא כיון דרבה לא מתרץ מידי אלא כי קושיין ולא איתגלי ליה פירוקא במתני' אהדדי ובתר הכי אתגלי לאביי תירוצא ודאי הלכה כאביי דמתרץ מתני' אליבא דחד תנא וכ"ש דלפוס שיטתיה דרבה הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם והכא קיימ"ל כר"ש בטלית.
אבל ראיתי לרבינו הגדול ז"ל בהלכות שפסק כרבא, ומצאתי עוד סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כסתם בפ"ק דע"ז ובפ' משילין אחרת ואעפ"כ אין טעמו בכאן מחוור:

אמר רבא מאן תנא טלית ר' שמעון היא. כן היא גרסת הרי"ף ז"ל, ומשום הכי פסק כר' שמעון אפילו בדינר, משום דסתמא דמתניתין דטלית כוותיה, וכבר פסק רבא לעיל [בבא מציעא נ, ב] פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ואע"ג דלפום מאי דאוקימנא השתא, סתים מתניתין דטלית כר' שמעון, הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת, וקיימא לן בכל מקום כמחלוקת דמתניתין, וכדכיילינן ביבמות פרק החולץ (יבמות מב, ב), אין למדין מן הכללות כל היכא דאיכא אמורא דפסיק איפכא. ואלא מיהו הכא איכא למימר דרבה גרסינן, דהוא רבה בר נחמני דהוא ניהו רביה דאביי, ומשום הכי אקדמיה הכא לאביי, דאלו רבא בריה דרב יוסף בר חמא לעולם מקדים ליה לאביי בכל מקום, והלכך לא קיימא לן כי הא דרבה אלא כאביי וסתם מתניתין דטלית כולי עלמא היא, ובדינר קיימא לן כר' יהודה דאמר פונדיון לדינר דהוא אחד מי"ב לדינר, דר' יהודה לגבי ר' מאיר ולגבי ר' שמעון הלכה כר' יהודה, וכדאפסיקא הלכתא כוותיה בערובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב).

בסלע עד שקל. ואוקימנא לקמן (בבא מציעא נב ע"ב) בדנפלה לאור ופחתה לה בחד זמנא. ומסתבר לי דעד שקל ואונאתו קאמר, דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל, [משקל] ודינר מעיקרו, דמותר לקיימם ולהוציאם [דיפין – ש"מ] עד כדי אונאתן.

גדולי המחברים כתבו שלא נאמר שיעור זה במטבע אלא שהוציאו דרך מנין אבל אם הוציאו דרך משקל אף בפחות מכדי אונאה חוזר שהמשקל אצל מטבע כמדה ומנין בשאר סחורות וכל המוכר במדה או במשקל או במנין אף בטעות כל שהוא חוזר ואפילו קנו מידו שהקנין בטעות חוזר:

לעולם אסור לרמות בני אדם במקחו וממכרו ואפילו בפחות מכדי אונאה הן ישראל הן שאר אומות וכל שכן בעניני המטבעות שהבקיאות אינה מצויה בו לרוב בני אדם לפיכך כל שיש בידו מטבע שהדבר קרוב לטעות בו אל יקיימהו מכאן אמרו שכל סלע שנפגמה ביתר מכדי אונאתה מוכרה בשוויה להתיך ומ"מ לא ימכרנה לרוצחים ולא לאנסים והם הנקראים בסוגיא זו הרגין וחרמין אפילו על דעת להתיך מפני שאין נאמנין בכך ומרמין בה אחרים ומתוך היראה אין אדם מדקדק עמהם בכך אבל רשאי הוא לנקבה ולתלותה בצואר בנו ובתו וכן מוכרה לאחרים בשוויה להתיך וכשהוא נוקבה נוקבה באמצע ולא מן הצד שהרי יש לחוש שמא יגלח אותו הסדק או הפגם ויוציאנה או הוא או הלוקחה ממנו ומתוך כך לא ימכרנה להם כמות שהיא ולא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטאותיו ר"ל שברי כספים שלו אלא ישחק או יחתוך או יוליך לים המלח או יקבנה באמצע כמו שביארנו וכן כל כיוצא בזה:

הסלע הוא המטבע הגדול שבמטבעות הכסף והוא שוה ארבעה דינרין והמעה הוא המטבע הקטן שבמטבעות הכסף ושש מהם בדינר ולא היה עוד אצלם מטבע של כסף מעיקרו והשקל והדינר פעמים היו עושין אותם מטבע לבדו ומעיקרו ופעמים היו חולקין את הסלע לשנים וכל פלח ממנו הוא שקל והשקל עוד לשנים וכל פלח ממנו דינר חסר הסלע ועמד על מחצה יקיים שהרי בחזקת סלע אינו יכול להוציאו ואם יוציאנה בחזקת שקל וכן הדין עמד על פחות ממחצה יקוץ שמא יוציאנה בחזקת שקל וכן אם עמד על יתר ממחצה שמא יוציאנו בחזקת שלם ואם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים אע"פ שלכתחלה לא יוציאנה אלא בשוויה כמו שאמרו יתרה על כן מוכרה בשוויה ר"ל יתרה על כן שלא פחתה בכדי אונאה ויש אומרים שאף לכתחלה יוציאנה כיפה ומפרשים מוכרה בשוויה בשווי היפה ולדברי הכל אם הוציא נמחל חסר בשתות יש אומרים שאף זה מקיים הואיל וישנו בחזקת אונאה כאביי שאמר פחתה מסלע איסר יתר על האונאה אסור הא אם פחתה באונאתה יקיים ומ"מ לענין איסור לדברי הכל לא יוציאנה אלא בשווייה ויש חולקים בזו לומר שלא יקיים כרבא שאמר פחתה סלע איסר לדינר שהוא אונאה לדעת ר' מאיר אסור ואע"פ שאין הלכה כר' מאיר מ"מ מדבריו אנו למדין לר' שמעון וגדולי המפרשים כתבו שכל כדי אונאתה יקיים ויוציא ולא נאמרו דברי רבא אלא בדינר הבא משקל שטעותו מצויה אבל מטבע מעיקרו כל כדי אונאתו יקיים ויוציא ואין הדברים נראין אלא שהם מביאים קצת ראיה ממה שאמרו למטה האי מאן דמוקים אזוזי מתקרי נפש רעה:

דינר הבא משקל ר"ל שפחת השקל ונעשה דינר מותר לקיימו ולהוציאו בתורת דינר אבל דינר הבא מסלע ר"ל שפיחת הסלע עד שעמד על רביעו אסור להוציאו אף בתורת דינר שמא מתוך שבא ממטבע עב וגס יטעו בו בשקל וכן כל כיוצא בדברים אלו לפי המטבעות ולפי דעתם של בני אדם:

כל המשקלות של מתכת מקבלות טומאה ככלים גמורים ואם נשברו טהרו ואם חזר ותיקן שבריהם למשקל קטן הרי חזרו לדינן לקבל טומאה סלע שנפסלה והתקינה להיות שוקל בה משקולת הרי זו מקבל טומאה כשאר כלי מתכות הפשוטים שמקבלין טומאה אע"פ שאין להם בית קבול הואיל ויש להם שם כלי בפני עצמו כמו שיתבאר במקומו:

שנים פונדיון לדינר. האי דלא נקט רבי שמעון ארבעה מעות מעה לדינר כי היכי דנקט רבי מאיר ארבעה איסרין ורבי יהודה ארבעה פונדיונות. משום דפונדיון היה מטבע הרגיל בימיהם כדאמרינן בפרק הספינה השולח בנו אצל חנוני להביא לו באיסר שמן ומדד לו וכו' ולא פירשו במשנה מה מטבע נתן לבן להוליך לחנוני אלא שלא הוצרך לפרש כי המטבע הרגיל ליתן בהוצאה בימיהם היה פונדיון שהוא ב' איסרין. הרא"ש.

על מה שהקשו בתוספות תיקשי לרב וכו'. ותירצו דמיירי שמכר לו טלית וכו'. ואם תאמר והא הוי נתאנה מוכר שמכר הטלית שהיה שוה סלע יפה והלוקח נתן לו סלע חסר ואמרינן לעיל דמוכר לעולם חוזר ואם כן קשיא דהא קאמר בהך משנה דאין לו שהות לחזור בו אלא כדי שיראה. ויש לומר מאי טעמא אמרינן מוכר לעולם חוזר משום דלא נקיט המקח בידיה שאינו יכול להראות אם נתאנה והכא האונאה הוא מן הסלע והוא בידו ויכול להראותו למי שירצה. תלמיד הר"ף. ולעיקר קושיית התוספות תירץ הרא"ש דאי נמי מיירי בשחייב לחברו סלע או דינר ונתן לו את זה שחסר בתורת יפה ואפילו נתן מחמת טלית או חפץ אחר שקנה ממנה אין לנו לשער אלא בדינר זה או בסלע זה שנתן לו שהרי התנה לתת לו סלע סתם או דינר סתם ונתן לו את זה בתורת יפה ונפקא מינה אם היה בטלית אונאה פחות משתות ואם תחשוב אונאת הפרעון נגד הטלית נמצא מציל שאין אנו משערים אלא כנגד הסלע שהוא חייב לו והוי אונאה. עד כאן.

ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה. בחנם דחק לומר כן דברייתא מפרשה שפיר כפשטא ולא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. ואפילו גרסינן במשנה ובברייתא עד מפרשא שפיר ברייתא כמתניתין ממטה למעלה עד כמה תחסר הסלע ויהא בה אונאה עד ארבעה איסרים ועד ועד בכלל אבל בפחות מכאן לא הגיע עדיין לכלל אונאה אלא ניחא ליה לפרושי ברייתא כעין מתניתין וכענין זה בפרק הכונס גבי עברה גדר גבוה ארבע אמות. תוספות שאנץ. בין גרסינן בהו עד בין לא גרסינן בהו עד כמו דמפרשה מתניתין עד כמה תחסר ולא יהא בה אונאה כמו ברייתא עד כמה תחסר ועדיין יש בה אונאה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: נראה לי דהכי גרסינן רבי מאיר אומר עד ארבעה איסרות וכו'. רבי יהודה אומר עד ארבעה פונדיונות וכו' וממטה למעלה קחשיב עד ארבעה ולא ארבעה בכלל דארבעה איסרים אונאה הוו וכן תנא דברייתא עוד עד קתני ומלמעלה למטה קא חשיב ועד ועד בכלל דוק ותשכח. עד כאן.
ואם תאמר אימא איפכא לתנא דידן קאמר עד ועד בכלל דארבעה נמי אין בהם אונאה ותנא ברא קאמר עד ולא עד בכלל עד ארבעה ולמעלה יהא בה אונאה אבל ארבעה גופיה אין בה אונאה. ויש לומר דלא מצינו למימר עד ועד בכלל וארבעה לא הוי אונאה דהא מתניתין דקאמר רבי שמעון שמונה פונדיונות היינו שתות ושתות סבר רבי שמעון דהוי אונאה ואם כן מרבי שמעון נשמע לרבי יהודה. תלמיר הר"ף.

אמר רבא מאן תנא טלית וכו'. הקשה ר"מ היאך פסק רבא לעיל דפחות משתות מחילה והא סתם לן מעיקרא כרבי שמעון גבי טלית ואחר כך מחלוקת גבי סלע וסתם ואמר כך מחלוקת אין הלכה כסתם דהדר ביה רבי ואף על גב דהכא נראה דגרסינן רבה שהוא מוזכר קודם אביי מכל מקום לא מצינו בשום מקום בתלמוד שחלק שום אמורא בין טלית לסלע. ותירץ דהוי ליה סתם ומחלוקת ואחר כך סתם דתנן לקמן האונאה ארבעה כסף. וליכא למימר דילמא ארבעה כסף קאמר לשני סלעים וסתמא כרבי יהודה. דמסתמא היינו ארבעה כסף לכסף שמוזכר ברישא. ואם תאמר אם כן מאי פריך לקמן תנינא חדא זימנא האונאה ד' כסף לישני דהדר איצטריך למסתם לן כרבי שמעון ויש לומר דלקמן פריך אליבא דאביי דהכא. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: איכא דקשיא ליה כיון דרבא סובר דמתניתין דלעיל רבי שמעון היא היאך פסק הלכה לעיל וכו'. ולאו קושיא היא דהא פרישנא לעיל דאין סומכין על הכללות ופעמים שהאמוראים פוסקים בהפך הכללות. עד כאן.

אמר רבא מאן תנא טלית רבי שמעון. ואם תאמר אם כן תיקשי לרב וכו' ככתוב בתוספות. ועוד קשה יותר דהכא אמרינן ב' פונדיונין לדינר הוי אונאה פחות מכאן לא ודינר שלא חסר בן פונדיונין לגמרי אלא עדיין יש בו עשרה פונדיונין ומשהו אם קנאו בשנים עשר פונדיונין לא הוי אונאה וכו' והלא זהו יותר משתות וקרוב לחומש. ויש לומר דהכא מיירי בשחייב לחבירו סלע אחד או דינר אחד ונתן לו את זה שחסר בתורת יפה ואפילו חייב לו מחמת טלית או חפץ אחר שקנה ממנו אין לנו לשער אלא או בדינר זה או סלע זה שנותן לו שהרי התנה לתת לו סלע סתם או דינר סתם ונתן לו את זה בתורת יפה. שאנץ.

דאמרי אינשי עשיק וכו'. ואם תאמר תינח טלית פירי מאי איכא למימר. ויש לומר דלא פלוג דלא יוכלו חכמים לקבוע לכל מקח ומקח שיעור אונאה לבד. ועוד דלכריסיה נמי זימנין דזבין איניש ביוקר. ואם תאמר תינח לוקח מוכר מאי איכא למימר. ויש לומר דניחא ליה למוכר שישערו בלוקח משום דלוקח עביד דטעי טפי דמוכר קים ליה בזביניה. ואף על גב דאמרינן לעיל תגרי לוד לא שכיחי דטעו ומשמע הא שאר תגרין שכיחי דטעו. תגרי לוד בקיאי טוב שאר תגרין לא בקיאי כולי האי מכל מקום בקיאי קצת ויותר שכיח טעות בלוקח מבמוכר. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: דאמרי אינשי וכו'. הקשו בתוספות ניחא נתאנה לוקח נתאנה מוכר מאי איכא למימר וכו'. ניחא טלית וכיוצא בו דמחיל עד שתות משום דעשיק לגביה אלא פירות מידי ובר אכילה מאי איכא למימר דהא אתרי אינשי ושוי לכרסיך. ותירצו דלא פלוג רבנן. ואין זה מתחוור כל הצורך. אבל יש לומר דרבנן לא סמכי לגמרי כלל מאי דאמרי אינשי דהא איכא אינשי טובא דעשקי לכרסייהו ושוו לגבייהו ואין עיקר הטעם אלא משום דלא דמי סלע לשאר דברים דאלו שאר דברים אף על פי שיש בהם אונאה ראוים הם לצרכו ומסתגי ליה ופעמים שהמוכר או הלוקח דחוק במקח זה ולפיכך מוחלין עד שתות אבל סלע דלא מסתגי ליה כוליה מפני חסרון זה לא מחלי ואפשר דלזה כוונו בתוספות. עד כאן.

והתוספות תירצו בתירוץ שני דעיקר הטעם הוי סלעים כיון דלא סגי וכו'. והא דנקט האי דאמרי אינשי עשיק לגביך משום דמטלית פרכינן נקט ליה אבל הוא הדין לכל מילי דהא חזו לגופייהו.

ולענין פסק הלכה פסק הריא"ף כרבי שמעון וכו'. ויש מי שחולק בזה ואומר דהכא רבה גרסינן וכו' כמו שכתב הרא"ש בפסקים הלכך נקטינן כאוקמתא דאביי דהוא בתרא וסתם מתניתין דטלית כולי עלמא היא. אבל בסלע קיימא לן כרבי יהודה דהלכה כמותו לגבי רבי מאיר ורבי שמעון וכדאיתא בהדיא פרק מי שהוציאוהו ולזה מטין גדולים מאחרונים. הר"ן.
סלע עד שקל ומיד שנפחת עד פחות משקל אסור לקיימו דילמא אתי לאפוקיה בשקל אף על פי שלא נפחת עדיין עד כדי אונאה פחות משקל וכן פירש רש"י בסמוך. ונראה לי משום דבלאו הכי לאו נטבע לשם שקל ולפעמים נוכל לרמות מי שאינו בקי חשו חכמים טפי. הרא"ש.
אבל הרשב"א כתב דעד שקל ואונאתו קאמר דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל משקל ודינר מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפין עד כדי אונאתן. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: עד מתי תפחת ויהא רשאי לקיימן בסלע עד שקל. כתוב בשם הרשב"א דעד שקל ואונאתו קאמר אבל אם פחתה משקל פחות מכדי אונאה מותר לקיימן שהרי מותר להוציאם בשקל כיון שלא נפחתה משקל שיעור אונאה כדאמרינן בסלע עצמה דאם נפחתה פחות מכדי אונאה שמותר להוציאה ביפה ומי שלא יקבלנה ביפה מיקרי נפש רעה. ולי נראה דעד שקל דוקא קאמר אבל נפחתה משקל פחות מכדי אונאה אסור לקיימה דכיון שבאה מסלע שהוא מטבע גדול אתי להוציאה בשקל ואף על פי שאינה חסרה משקל שיעור אונאה אסור לרמות בה את הבריות דעד כאן לא שרינן להוציא מטבע חסר פחות בכדי אונאה אלא כשלא נפחת מתחלתו כי אם פחות מכדי אונאה לפי שדרך המטבעות ליפחת וליחסר ומי שלא יקבלנו מיקרי נפש רעה אבל זה שהיה סלע ונחסר עד שקל אין לו לקבלו כי אם בשוויו ואם נחסר משקל אפילו מעט אין לקבלו בשקל כי אם בשוויו ואסור להוציאה כי אם בשוויו וכיון שבא מסלע שהוא מטבע רחב ולא יכירו שהוא חסר אסור לקיימו. עד כאן.

דיקא נמי דקתני עד רובע ולא קתני עד רבעו. ותימה דילמא נקט רובע משום שהוא שם מטבע כדקתני בסלע עד שקל ולא קתני עד חציו אף על גב דשקל הוא חצי סלע ורובע נמי שם מטבע כדקתני בפרק קמא דכריתות ועמדו קנים בו ביום ברבעתים ומוכח התם בפרק ב' דהיינו רובע דינר ואמרינן נמי בפרק ארבעה מחוסרי כפרה גר שנתגייר צריך שיפריש רובע לקנו ומשמע שהוא שם מטבע מדקתני רובע סתם ולא קתני רובע דינר. ויש לומר מכל מקום כיון דקאי הכא אדינר דקתני בדינר עד רובע היה לו לשנות עד רבעו מאחר שלא היה צריך להאריך. הרא"ש.
דאיכא דינר דאתי משקל ונראה דלאו אההוא דינר קאי דאי משקל קאתי אסור לקיימו עד רובע אלא מדתלא חסרון דינר בשקל אגב אורחיה קמשמע לן ששקל שחסר עד דינר מותר לקיימו.

מאי קאמר. פירש רש"י דקשיא לן דאי אמציעתא דקתני בסלע עד שקל היכי קתני השתא שאם פחתה יותר מכאן איסר אחד אסור לקיימה דמשמע בפחות מכאן מותר לקיימה דהא כיון דקתני עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה ויהיב שיעורא בסלע עד שקל מכלל דכל שפחתה יותר מכאן אפילו משהו אסור לקיימה. ויש מפרשים ושיילינן מאי קאמר משום דלא ידעי האי פחות מכאן אי ארישא קאי או אמציעתא דסליק מינה קאי ולא ידעינן נמי אמאי תלי שיעורא באיסר ומשום הכי שיילינן מאי קאמר. ומהדרינן אמר אביי הכי קאמר פחתה יותר מכדי אונאה איסר אסור. ופירש רש"י דארישא קאי והכי קאמר פחתה יותר מכדי אונאה לרבי מאיר אסור להוציאה ביפה כלומר דאיסר דקתני לא בשפחתה איסר יותר מן החסרון הראשון אלא הכי קאמר שאם פחתה יותר מאיסר לדינר שהוא שיעור אונאה אליבא דרבי מאיר אסור להוציאה ביפה אבל מותר לקיימה דכל שיש בה פחת יותר מכדי אונאה ניכר הוא והא דקתני יתר על כן מוכרה בשווייה היינו שאם היא יתירה בחסרון מותר לקיימה כדי למוכרה בשווייה דליכא איסורא אלא שלא ימכרנה ביפה. ומכל מקום עדיין אין פירושו נכון דקאמר מרן ז"ל אסור להוציאה ביפה דמשמע דבכדי אונאתה מותר להוציאה ביפה מפני שחושב אותן נפש רעה ולא נהירא דהא ודאי כל שיש בו כדי אונאה קפידא רבה איכא ודכולי עלמא אסור להוציאה ביפה. וכן פירש רש"י בדחזקיה. אלא הכי קאמר דאפילו יתר מכדי אונאה דמנכר טפי אסור לקיימה וכל שכן בכדי אונאה דלא מנכר. ובתוספות הקשו עוד על פירושו דהשתא לא משמע דאביי מוקי לה כרבי מאיר אלא רבא הוא דקאמר הכי לפום פשטא דלישנא דגמרא. ועוד לפירוש זה לא גורסים הא דגרסי בסמוך ואשכחן נמי ברובי נוסחאי אי ביותר מכדי אונאה מאי איריא איסר אפילו משהו נמי. ומיהו איכא מיעוטא דנסחי דלא גרסי ליה אלא דגרסי הכי רבא אמר פחתה איסר לדינר וכו' ובתוספות פירשו דאפילו אביי הכי קאמר פחות מכאן איסר אסור לאו אמצעיתא דסליק מינה קאי דקתני עד כמה תפחת בסלע עד שקל אלא ארישא קאי וקתני שאם פחתה סלע יותר מכדי אונאה ויש בפחת זה איסר יתר מכדי אונאה אסור לקיימה כי כשפחתה לגמרי עד שקל מותר לקיימה למוכרה בשקל שלא יוכל לרמות בה למוכרה בסלע וגם אם פחתה כדי אונאה מותר לקיימה כי לא יוכל לרמות בה כי כל העולם יודעים שדרך סלע לחסר כדי אונאה ולא יקבלנה אלא בכך אבל כשחסרה יותר מכדי אונאה איסר או יותר ולכלל שקל לא בא אסור לקיימה כי שמא ימכרנה בסלע שלא חסרה אלא כדי אונאה. ומכל מקום לית לן למיחש בה אלא במה שפחתה יותר מכדי אונאה דאלו כדי אונאה ידוע הוא ולפירושו אין לנו לדון אלא על העודף עד כדי אונאה ובאיסר הוא דאיכא קפידא לעלמא אבל פחות מכאן ליכא קפידא ולאביי הא דקתני יתר על כן מוכרה בשווייה יש לומר דלדידיה יתירה בחסרון שיש בה יותר מכדי אונאה פחות מאיסר אי נמי דהכי קאמר דאפילו יתירה במשקל ואין בה כדי אונאה מוכרה בשוויה כיון שיש בהנפש רעה ואין לו למוכרה ביפה. אי נמי שאפילו בפחות מכדי אונאה יש דין תביעת אונאה ואין לו למוכר אלא כשוויה. הריטב"א.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: אמר אביי פחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה. פירש רש"י ביפה. והקשו בתוספות דפשיטא יכו'. ותירצו לפירושו. והדבר צריך עיון אם מותר לאנות כשדעתו להחזיר כי לפירוש הקונטרס אי אפשר לפרשה בענין אחר. ונראה לי דאפילו בשוויה קאמר אביי דאסור להוציאה דאין לקיימה כיון שפחתה יותר מכדי אונאה איסר ולדידיה ניחא דקאי עלה אלא נוקבה ותולה בצואר בתו או ימכרנה לאחר לנקבה ולתלותה בצואר בתו אבל לחרם ולהרג אסור למוכרה אפילו אם יאמר לתלותה בצואר בתו כמו שכתבו בתוספות ומיהו בקונטרס פירשו דקאי אבסלע עד שקל ובדינר עד רובע וכן צריך לומר אליבא דרבא וטעמא דאביי דאסר בפחות איסר מכדי אונאתה ובפחות משקו שרי דקסבר אביי דלהפסד מרובה חששו וסבר אביי כרב הונא דאמר יתר על כן יקוץ היכא דפחתה איסר יתר מכדי אונאתה ויתר על כן מוכרה בשוויה יפרש כרב הונא דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה ואפילו יפרש כדעת המקשה מאי לאו פחתה יתר מכדי אונאתה מוכרה בשוויה ניחא ליה לאביי וכגון דאכתי לא פחתה איסר יותר מכדי אונאתה ומה שלא תירץ כן אליבא דרב הונא דשמא סבירא ליה כרבא דאמר אפילו משהו נמי ורבא סבר כרב הונא וסבר דאפילו להפסד מיעט חששו אי נמי רבא סבר כמאן דאמר יתר על כן יקיים והא דמקשה ליה רבא אפילו משהו נמי לדבריו דאביי קאמר. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: פירש רש"י ז"ל אסור להוציאה ביפה ולא מחוור דמאי איריא יתר וכו'. אלא ודאי אסור לקיימה קאמר דסבירא ליה לאביי כרב הונא ככתוב בתוספות. ומיהו קסבר אביי דכדי אונאתה כיון דלא הוי בטול מקח מותר לקיימה ואפילו פחתה מכדי אונאתה משהו אלא אם כן פחתה איסר דנהי דאסור להוציאה ובטול מקח נמי איכא וכו'. ואמר ליה רבא והא פחות מכאן קתני כלומר דאפילו כל שהוא משמע. אלא אמר רבא וכו' מסתברא דהאי אסור דקאמר רבא אסור לקיימה קאמר וכשיטתיה דאביי ואליבא דרב הונא. ומיהו לרבי אמי דאמר יתר על כן יקיים מפרש לה לברייתא דאם פחתה איסר לדינר אסור להוציאה קאמר הילכך כיון דאביי ורבא שייכי כוותיה דרב הונא קיימא לן כוותיה דפחות מכאן ויתר על כן אפילו בכדי אונאתה יקוץ וכן פסק הרי"ף ז"ל. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לדעתיה דאביי הא יתר על כן מוכרה בשוויה שלא הגיע לאיסר יותר על כדי אונאתה ורבא אמר פחתה איסר לדינר אסור לקיימה וסתמא כרבי מאיר. רבא סבר דבכדי אונאה נמי אסור לקיימה ומאי יתר על כן מוכרה בשוויה דאכתי לא פחתה כדי אונאתה. אי נמי איכא למימר דלא מימר רבא הכי אלא בדינר הבא משקל דכיון דפחתה עד כדי אונאה דהיינו איסר ועביו וצורתו בעובי השקל וצורתו שכיח טעותו בשקל אבל דינר מעיקרו או שקל מעיקרו וכן סלע מעיקרו בכדי אונאתן אינו אסור לקיימן. מיהו רב הונא סבר דאפילו בכדי אונאה אסור לקיימן דהא מוקים להאי יתר על כן מוכרה בשוויה דאכתי לא פחתה כדי אונאה מכלל דאי פחתה אסור למוכרה אפילו בשוויה. עוד יש לומר דבין לאביי בין לרבא בכדי אונאה אסור לקיימה דאכתי לא מנכר אבל יותר מותר לקיימה עד שקל דמינכר והיינו דרבי אמי ורבי אמי הכי סבירא ליה דבכדי אונאה אסור לקיימה וכל שכן רב הונא וביתר מכאן פליגי דמר סבר אתי למטעי ורבי אמי סבר לא אתי למטעי והיינו דלא אקשי לאביי ורבא מגופא דמתניתין משום דאיכא למימר כדאמרן. והא דאמרינן הא קמשמע לן דאיכא דינר דאתי משקל וכו' כלומר אבל לא הבא מסלע דמשום הכי לא תנא בשקל עד דינר כי היכי דלא תיטעי בשקל הבא מסלע עד דינר שיהא מותר לקיימה עד דינר. עד כאן.

מאי איריא איסר אפילו משהו נמי. פירוש דמאי דאמר אביי דבכדי אונאה לא יוכל לדחות כי העולם כבר יודעים שכן דרכם לחסר ואין אונאה אלא בפחת העודף על כדי אונאה שלא יהא בו שיעור איסר הא לא מסתבר דכל סלע שחסרה אפילו משהו יותר מכדי אונאתה ונראה ליה לכולי עלמא שיהא אסור לקיימה ואפילו תימא דבכדי אונאה מותר לקיימה.

אלא אמר רבא הכי קאמר פחתה איסר לדינר אסור וסתמא כרבי מאיר. פירוש דסבירא ליה לרבא דהא דקתני פחות מכאן איסר אסור אמציעתא דסליק מינה קאי דקתני בסלע שנפחת עד שקל מותר לקיימו ולא עוד אלא אפילו פחתה יותר מכאן מותר לקיימו עד שיפחות יותר משיעור אונאה דהיינו איסר לדינר אליבא דרבי מאיר וכשפיחת כשיעור זה דינו כשקל דעלמא שחסר כדי אונאה שאסור לקיימו. והא דקתני מעיקרא עד שקל היינו למעוטי שאם הוא יותר משקל אסור לקיימו שמא יתננו בסלע וקתני רישא יתר על כן מוכרה בשווייה היינו שהיא יתירה במשקל שאין בה כדי אונאה וקתני מותר לו לקיימה כדי שימכרנה בשווייה שאם מוכרה ביפה יכול הלוקח לתבוע עד כדי שיראה לשולחני כדפריש במתניתין. הריטב"א.

תנן התם במסכת כלים כלי שנפסלה. פירוש שנפגמה והתקינה וכו'. עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה שני דינרין פחות מכאן יקוץ. כלומר אם נשבר בה פחות מב' דינרין יקוץ. ונראה לי דעד שני דינרין גרסינן במתניתין דאי לא רבי אמי היכי מצי למימר יתר על כן יקיים. ואפילו הכי לא מחוור. והכא אפילו בכדי אונאה או אפילו פחות מכדי אונאה משום דהוי שקל הבא מסלע ובכדי אונאת ופחות מכאן נמי שכיח טעותיה כדפרישנא לעיל וליכא למיקם עליה אלא אדם בקי הרבה. הראב"ד ז"ל.

יתר על כן מאי. ניחא ליה לאפלוגי על המשנה טפי מעל הברייתא. תלמיד הר"פ ז"ל.
אמר רב הונא פחות מכאן יקוץ יתר על כן יקוץ פירוש דסבירא ליה דפחות מכאן דקתני תרתי קאמר או שהיתה חסרה יותר ויש בה פחות משני דינרים או שהחסרון הוא פחות מכאן שיש בה יותר משני דינרין כי שמא יבא לתת אותה בסלע. ורבי אמי סבר דפחות מכאן כפשטא אבל יותר מכאן שיש בו יותר משקל מותר לקיימו שלא יוכל ליתנו בסלע דמנכרא מילתא. ודכולי עלמא הא דקתני פחות מכאן אסור היינו כשפיחת מן השקל כדי אונאה שאם פחות מכדי אונאה הרי הוא כשקל דעלמא דמותר לקיימו דמאי שנא האי משקל דעלמא והויא הא כי האי דאמר רבא לעיל פחות מכאן איסר אסור. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: רב הונא אומר פחות מכאן יקוץ יתר על כן יקוץ. פירוש אם יתירה היא על שני דינרין יקוץ דאתי למיטעי ביה בסלע אלא אם כן עמדה על מחצה. רבי אמי אמר פחות מכאן יקוץ כדאמרן משום דשכיח טעותא אבל יתר על כן יקיים ולא אתי למיטעי ביה בסלע. ולא ידעינן אי סבירא ליה לרבי אמי כאביי דיותר מכדי אונאה מותר לקיימה עד שיגיע ליותר מכדי אונאה איסר או כרבא דאמר דבכדי אונאה נמי אסור לקיימה. ודוקא בדינר הבא משקל כדפרישנא אבל סלע ושקל שחסרו אפילו יתר מכדי אונאה קמא מותר לקיימו.

מיתיבי יתר על כן מוכרה בשווייה מאי לאו פיחתה יתי מכוי אונאה מוכרה בשווייה ופחות מכאן איסר אסור כאביי. ואביי גופיה בדינר הבא משקל קאמר דוקא כדפרישנא לרבא וקשיא לרב הונא דאמר דכל יתר מכאן יקוץ. לא יתר מכאן יתירה על כן קאמר דאכתי לא פחתה כדי אונאה ופחות מכאן איסר אסור כרבא ובכולהו נמי קאמר בין בסלע בין בשקל בין בדינר שחסרו מתחלתן כדי אונאה. בסלע עד שקל מאי לאו דפחתה פורתא פורתא ועד שקל הוא דרשאי לקיימה אבל פחות משקל אסור משום דשכיח טעותיה בשקל משום דאתי מסלע וקשיא לרב הונא. ואי קשיא לך לותיב ממתניתין דכלים גופה דהא עד שני דינרין גרסינן בה. איכא למימר כיון דאותביה מעיקרא מרישא דהאי מתניתא משום הכי אותביה נמי מסיפא. או ישחוק או יחתוך גרסינן. עד כאן.
אבל הרשב"א כתב דמשום הכי לא אקשי מגופה דברייתא משום דבברייתא לא קתני עד ומשמע דפחתה בחד זימנא אבל בברייתא דקתני עד משמע ליה דפחתה פורתא פורתא עד דקמה לשקל. עד כאן.

בפרש"י בד"ה מאי קאמר כו' דאם עמד סלע על פחות משקל כו' אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא עכ"ל אבל הנ"י כתב דוקא בשפיחת שתות שהוא שיעור אונאה דאל"כ מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפים עד כדי אונאתן עכ"ל ונראה ליישב פרש"י דלא דמי משום דודאי אסור לאדם להונות את חבירו אפי' פחות משתות אם הוא שוה פרוטה אלא דחכמים שיערו דעד שתות אדם עשוי למחול כמ"ש הרא"ש ולהכי בסלע ושקל ודינר הטבוע כך מעיקרא פחת שלו ניכר ואנו תולין לומר דידע ביה המקבלו בפחתו ומחיל עד שתות אבל שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל אין פחת שלו ניכר לגבי שקל או דינר דמתוך שהוא רחב שבתחלה הי' סלע כו' כפרש"י לעיל אין פחתו ניכר ולא ידע דמחיל ואסור אפילו בכל שהוא דבקל יבא לשוה פרוטה ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר אביי פחתה כו' ומצי נמי סבר רבא כו' בין כמ"ד יקיים עכ"ל ודקאמר א"ה אפילו משהו נמי היינו לפי סברת אביי דסבר כמ"ד יקוץ וק"ל:

בד"ה יתר ע"כ יקוץ כו' מצי נמי קאי אפחתה יותר מכדי אונאתה כו' עכ"ל פחתה יותר מכדי אונאה אינו מפורש בהדיא בהך ברייתא ואפשר דמ"ד יקוץ הכי משמע ליה הא דקתני עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה כו' דכל יותר מכדי אונאה אסור לקיימה עד שיעמוד על שקל וק"ל:

גמ' אם היה מכירה אפי' וכו'. פי' שהוא נתנה לו. כן הוא בהר"ן:

שם פחות מכן איסר אסור מאי קאמר וכו' כצ"ל ומה שכתוב בספרים להוציאו ט"ס הוא:

תוס' ד"ה אמר אביי וכו' עד ורבא דקאמר אפילו משהו נמי לית ליה האי סברא ומצי נמי סבר רבא בין כמאן דאמר יקוץ וכו'. ר"ל דרבא לא אמר אלא דסברא זו שאתה מחלק בין הפסד מרובה להפסד מועט ליתא דכיון דס"ל יקוץ מאי איריא פחות מכן איסר אפילו משהו נמי משום דאתי להוציאה ביפה והא דקאמרו התוס' לית ליה האי סברא ר"ל סברא דנימא דלהפסד מרובה שחוא איסר חששו ולפחות מכאיסר לא חששו:

רש"י בד"ה ונותנה כו' יפה לפי כו' הד"א:

בד"ה יתר על כו' אונאה מוכרה כו' הד"א:

גמרא ורמינהו עד כמה כו'. ע"כ ידע דתנא דידן קחשיב ממטה למעלה דקאמר עד כמה תהיה חסירה ולא כו' וכן התם להיפך ומי עיור בזה רק עד בכלל לא ידע א"כ עיקר חסר בתירוצא דר"פ אלא ידע ומקשה למה משנה תנא ברא לישנא וקחשיב מלמעלה למטה ומשני דכל א' מורה בלישנא דין אחד דלעיל הי' ב' אבעיות אי פחות משתות לאלתר מחילה או בכדי שיראה ואיבעיא ב' יתר משתות אי לעולם חוזר או בכדי שיראה ומורה לנו תנא דידן וכו' [דעד שתות אין בו דין אונאה דהוי מחילה לאלתר ותנא ברא נקיט מלמעלה עד שתות יש בו אונאה וזו וזו בכדי שיראה וכדפסיק רבא]:

גמ' מלתא אגב אורחא קמ"ל דאיכא דינר כו'. אי אפשר לפרש דהורה לן בזה שאיירי בדינר הבא משקל שנפחת יותר עד רובע ולהכי נקיט שפיר רובע דאיירי בשקל דמ"ש סלע דפחות מחציו אינו רשאי לקיימו משקל דשרי לקיימו בפחות מחציו אע"כ גם שקל מיד שנפחת יותר מדינר אסור לקיימו וכ"כ הרא"ש וז"ל וה"ה נמי בשקל עד דינר והא דלא תני בשקל עד דינר משום דנפיק מכללא דבדינר עד רובע ומש"ה תלי לה בשקל משום דאיכא דינר דאתא משקל ע"כ וכפשוטו משום דמצינו ג"כ דינר הבא משקל להכי קאמר עד רובע ותלי דינר בשקל ומה שאמר רב אמי דינר הבא מסלע אסור לקיימו ובברייתא משמע דבציר משקל מיד אסור לקיימו ודוחק לומר דרבותא קאמר אפילו עד דינר שאינו יכול לרמות עד מהרה בשקל אפ"ה אסור ואפשר איידי דקאמר דינר הבא משקל מותר לקיימו קאמר נמי דמסלע אסור לקיימו:
ובנ"י כתב ומדלא אסר רב אמי אלא סלע שפיחת עד דינר משמע דאם יותר מדינר אע"פ שפיחת יותר ממחצה יקיים ובהא לית הלכתא כוותיה שהרי הברייתא קתני שאינו רשאי לקיימו אלא דוקא בשעמדה על מחצה כגון בסלע עד שקל ששני שקלים בסלע ובדינר עד רובע וכו' ע"כ:

ברש"י בד"ה מאי קאמר וכו' אפילו משהו נמי וכו'. הנ"י כתב הא דקי"ל כר"ה דפחות מכן ויתר על כן יקוץ היינו כשפיחת שתות שהוא שיעור אונאה דאל"כ מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפה עד כדי אונאתן ע"כ ולפי"ז הא דמקשה מאי קאמר נראה דר"ל אף אם פיחת איסר לשקל עדיין למה לא יקיים אף אם יוציאו בשקל הרי הוא פחות מכדי אונאה ורש"י פירש בהיפוך (ואיני) [והיינו] כמ"ש האשר"י דאפילו פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה וכו' אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכן דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינן יכולין לכוון דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול טעותו עד שתות כו' חוץ ממטבע כו' ע"ש ודוקא בשקל מעיקרא דידע ומחיל אבל הכא דלא ידע אסור וכ"כ מהר"ש עיין בספרו ועוד אפשר לפי ע"ד לומר דהכא חיישינן כיון דלא מינכרא שיאנה חבירו בקנותו ממנו טלית או מה שיהיה ואם הוא שקל טוב הוא פחות מכדי אונאה ויסברו שהוא שקל טוב ובאמת שהוא רע והוי ביטול מקח ע"י צירוף שניהם יחד גריעות השקל ואונאת המקח וק"ל [אבל שקל מעיקרו ידע ומחיל ואם יהיה בצירוף שניהם ביטול מקח ידע לתובעו]:

בתוס' בד"ה תנא דידן כו' דבגמרא אמרינן מאן תנא כו'. ולהכי א"א לומר בהיפך תנא דידן עד כמה אין בו אונאה וד' איסרין עצמו בכלל וברייתא לא בכלל ונראה דגרסינן במתני' עד:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' וסובר כמ"ד בסמוך יתר על כן יקוץ כו'. לפי"ז ק' מיתיבי דבסמוך הו"מ לאקשויי אאביי ואף דבמיתיבי א' י"ל פחות מאיסר מ"מ קושיא השניה הו"מ לאקשויי דאין נראה מלשון התוס' דחזר ביה כדאקשי ליה רבא מניה וביה אפילו משהו נמי:
בסה"ד מצי נמי סבר רבא כו'. לדברי אביי מקשה אפילו משהו נמי:

בתוס' בד"ה יתר על כן כו' מצי נמי קאי אפחתה יותר כו'. לא דנזכרת בברייתא דיתר ע"כ [דמוכרה בשוה דבברייתא] פירושו למ"ד יקוץ פחות מכדי אונאה [כדמשני לקמן] רק דקאמר עד שקל אבל פחות לא יקיים [כגון דפיחת פורתא פורתא ועלה קאי לא ימכרנה לתגר]:

במשנה אפי' לאחר יב"ח כו'. נקיט זמן זה לרבותא משום דדרך להתיאש בו כדלעיל (כד ב):

גמרא ורמינהי עד כמה כו'. לעד"נ דקס"ד דתנא ברא קחשיב ממטה למעלה וס"ל דבמטבע כיון דלא סגי' אפי' בכ"ש הוי' אונאה ושאלת עד כמה הוא דמכאן ואילך יהיה ביטול מקח וא"כ הוי' הרומי' מכ"ש עד השיעורים הללו דלתנא דידן הוי' מחילה ולת"ב אונאה ונכון בעז"ה כי בזה יפלו גמגומי המפרשים בכאן:

רש"י ד"ה עד. ע"ש שבא להוציאה כו'. ומה יענה לאביי לקמן דגם בטלית בכפרים עד ע"ש (כ"נ לכאורה דאל"כ לא תני לן זמנה בכפרים אלא ע"כ דסמיך על הא דתני בסלע או דקאי על תרוויהון) ועוד דאדרבה הם מספיקין מזון לבני כרכים כדאיתא במגילה לכן הנל"פ דבע"ש באים לשוק ולוקח הסלע עמו להראותו לשולחני וכ"נ מפי' הרמב"ם וכן הטלית לאביי להראות לתגר או לקרובו:

תד"ה יתר. מצי נמי קאי אפחתה יותר כו'. נראה דזהו לאביי דמפרש פחתה סלע יותר מכדי אונאה אבל לרבא דמפרש פחתה איסר לדינר דהוא כדי אונאה קאי ולא ימכרנו עליה דכן פסקו הפוס' דלר"ה יקוץ אפי' בכדי אונאה וזה דלא כהמהרש"א אך לפי' הא' שבתד"ה נותנה למע"ש ולפי' ריב"ן דקאי אחסרה כדי אונאה א"א לומר כן עי' רא"ש ונ"י:

בפרש"י בד"ה יתר על כן כו' שלא פחתה כדי אונאה מוכרה בשוויה בסלע יפה עכ"ל. ואף ע"ג דבעלמא קיימא לן דפחות משתות נהי דהוי מחילה היינו בדיעבד אבל מ"מ לכתחילה אסור להונות אפילו פחות משתות היינו במה שאדם לוקח לעצמו או להשתכר בו שהרי נמצא מפסיד ע"י אונאה זו ואף ע"ג דפחות משתות הוא אסור משא"כ במטבע דלהוצאה ניתנה וכל כמה שלא נפחתה כשיעור אונאה שם המטבע עליה וכל מי שאינו מקבלה מיקרי נפש רעה נמצא שזה אינו מפסיד כלום ומש"ה מותר לכתחילה כל זה מלשון הרא"ש ז"ל ע"ש באריכות אבל עדיין קשיא לי מי הכריחו לפרש כן ולחלק בין פחות מכדי אונאה דמטבע לשאר מיני סחורה דלמא במטבע נמי לכתחילה אסור פחות מכדי אונאה והא דקתני הכא מוכרה בשוויה היינו בשוויה ממש ולא ביפה וכן נראה לכאורה מלשון הש"ס לקמן דמקשי עליה דרב הונא אהא דקאמר יתר על כן יקוץ מההיא דקתני יתר על כן מוכרה בשוייה מאי לאו שפחתה יתר מכדי אונאה מוכרה בשוויה ואם כן ע"כ האי בשוויה היינו בשוויה ממש ולא ביפה וע"ז משני לא דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה מוכרה בשוויה אם כן משמע להדיא דהאי בשוויה נמי היינו בשוויה ממש משא"כ לפירוש רש"י ז"ל דהאי בשוויה לסברת התרצן אין פירושו כמו בשוויה שהזכיר המקשה וזה דוחק לפרש כן אלא דרש"י פירש כן בהדיא לקמן וצ"ע מי דחקו לפרש כן. ובשלמא על הרא"ש ז"ל שכתב כן לא קשיא דאיהו אזיל לשיטתיה דהא דקתני במתניתין שאינו אלא נפש רעה אפחות מכדי אונאה קאי דאי יתר מכדי אונאה אסור לקיימה אליבא דרב הונא דאמר יתר ע"כ יקוץ ואם כן משמע להדיא במתניתין דמי שאינו נפש רעה צריך ליקחה ביפה וליכא למימר דנפש רעה אינה מקבלה אפילו בשוויה דמהיכא תיתי כיון שאינה חסירה כדי אונאה אבל לפרש"י דמשמע מפירושו לקמן דנפש רעה דמתניתין איתר מכדי אונאה קאי שאינה מקבלה אפילו בשוויה ואם כן אין לנו שום הכרח לפרש דפחות מכדי אונאה יהא מותר לכתחלה להוציאו ביפה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא דאפשר דרש"י ז"ל סובר דבשאר דברים נמי ליכא איסורא בפחות מכדי אונאה אפי' לכתחילה ואין בזה תימא דהא הרא"ש נמי מספקא ליה ודו"ק:

בגמרא מסייע ליה לר' אמי כו' דינר הבא מסלע אסור לקיימו. וקשה מאי איריא דינר ותיפוק ליה דמשהגיע הסלע לפחות משקל הרי זה אסור לקיימו ואפשר דלרבותא נקט דינר הבא מסלע דאף ע"ג דנפיל לנורא ועמד על דינר וסד"א דכיון שכבר עמד על חצי השקל תו לא אתא לאפוקי בשקל כמו בסלע שעמד על שקל קמ"ל דלא אבל הנמוקי יוסף לא כ"כ מיהו יש לספק בדינר הבא מסלע ונפחת פחות מדינר אם נאמר שמותר לקיימו דכיון שנפחת כ"כ מינכר פחיתתו ומש"ה נקיט ר' אמי דינר הבא מסלע לאפוקי פחות מדינר או דלמא לא שנא וצ"ע:

שם מאי קאמר ופרש"י הא ליכא למימר כו' דאם עמד סלע על פחות משקל כו' איסר אפי' משהו נמי כו' עכ"ל. ויש לתמוה למה יהא אסור במשהו פחות משקל דהא ליתא בכדי אונאה ואפי' לכתחילה מותר להוציאו בשקל כדפרש"י לעיל בפחתה פחות מכדי אונאה שמוכרה ביפה וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב דשאני התם דכיון דפחתה ניכר ידע ומחיל משא"כ הכא כיון דאין פחתה ניכר מתוך שהיא עבה לא ידע דמחיל ואסור אפי' בפחות מכדי אונאה וגם ע"ז קשה דכיון דקי"ל דפחות מכדי אונאה מיקרי נפש רעה מי שאינו מקבלה אלמא דלאו בידע ומחיל תליא מילתא אלא כל היכא דלא נפחתה בכדי אונאה לא קפדי אינשי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי אסור לקיימה כשנפחת במשהו פחות משקל ועוד דהא אמרינן דאפי' בכדי אונאה מותר להחזיר עד ערבי שבתות או בכדי שיראה לשולחני אלמא דאין הפחת ניכר כ"כ אפי' בכדי אונאה מכ"ש בפחות מכדי אונאה לכך נ"ל דהא דאסור במשהו פחות משקל אפי' לקיימו היינו משום דכיון שדרך המטבע להיות פוחת והולך אם כן דלמא מיפחת טובא יותר מכדי אונאה ולאו אדעתיה כיון שאין הפחת ניכר מתוך שהוא בא ממטבע עבה וכיון שזה היזק מצוי לכך גזרו חכמים ונתנו גבול לדבר דמיד שנפחת יותר משקל יהא אסור לקיימו משא"כ בסלע שנפחת פחות מכדי אונאה לא שייך לגזור שמא יופחת עוד יותר דתו לא שכיח למטעי דפחתה טובא ומינכרא מילתא וק"ל:

בתוספות בד"ה אמר אביי כו' אבל פחות מאיסר שרי דלהפסד מרובה חששו ולהפסד מועט לא חששו. לכאורה יש להקשות דא"כ אמאי לא מוקי אביי בפשיטות דהא דקתני פחות מכאן איסר היינו שנפחת הסלע עד איסר פחות משקל ואז אסור לקיימה דשמא יוציאה בתורת שקל והוי הפסד מרובה אבל אם הוא יותר מכאיסר פחות משקל הוי הפסד מועט ומותר ואי משום דקתני עד שקל מותר לקיימה היינו למעוטי יותר משקל דהא קי"ל לאביי כמ"ד יתר על כן יקוץ ולעולם דבעינן יתר מכדי אונאה מיהו כיון דאביי ס"ל יתר ע"כ יקוץ ניחא ליה לאביי לאוקמי בכה"ג דאפי' איתר משקל נמי קאי דאסור לקיימם אם נפחת איסר יותר מכדי אונאה ודו"ק:

שמונה פונדיונות. שתות כשאר אונאה: בכרכים. שיש שם שולחני עד כדי שיראה לשולחני: בכפרים. שאין שם שולחני: עד ערבי שבתות. שבא להוציאה בערב שבת לסעודת שבת אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו: ואם היה. הנותן מכירה: אפילו לאחר י''ב חודש כו'. בגמרא פריך הא אמרת עד ערבי שבתות: ואין לו עליו אלא תרעומת. מפרש בגמרא: ונותנה. בחילול מעשר שני ובגמ' מפרש אם בשויה אם בסלע יפה לפי שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה: גמ' ורמינהי כמה תהא סלע חסירה ויהא בה אונאה. אלמא בהני שיעורי הויא אונאה ומתני' קתני ולא יהא אלמא בהני שיעורי לאו אונאה היא עד דאיכא טפי: אמר רב פפא. לעולם אימא לך בהני שיעורי הויא אונאה ולא יהא דמתני' לאו אשיעורא קאי אלא אפחות מכשיעור קאי: מלמטה למעלה קחשיב. וה''ק סלע הפוחתת והולכת עד כמה יכול להוציאה עד שתפחת שיעור כך וכך ומכיון שהגיעה לשיעור הזה יהא בה אונאה: ותנא ברא. דנקט ויש בה: מלמעלה למטה חשיב. סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה מפרש כל פחיתה גדולה שבה כגון שבע איסרות או שש או חמש הויא אונאה עד ד' והיא בכלל אבל לתנא דידן אין ארבעה בכלל לא יהא ועל כרחך לא מיתוקמא אלא בהכי: ומאי שנא בטלית. סתם סחורה דתנן בהו לעיל (דף מט:) שתות למקח: ר''ש היא. דגבי סלע אית ליה שתות: עשיק לגביך. הצריך לכסות גופך וגביך קנה ביוקר: ושוי לכריסך. למאכלך לא תקנה אלא בשווין: עשיק. לשון יוקר הוא וחבירו באיזהו נשך (לקמן דף עד.) באתרא דאמימר עשיק עפרא: כיון דלא סגי ליה. שאינו יוצא בהוצאה: יתר על כן מוכרה בשוויה. לקמיה מפרש לה יתירה על כן שלא פחתה כדי אונאה: מוכרה בשוויה. בסלע יפה: בסלע עד שקל. סלע הטבוע ופוחת והולך עד שקל מותר לקיימו שאין עשוי לרמות בו בני אדם למוכרו בסלע יפה לפי שפחת שלו ניכר אבל משפחת משקל לא יקיימנו לפי שבא לרמות ולמוכרו בתורת שקל שאין פחת שלו ניכר לגבי שקל מתוך שהוא רחב שבתחילה היה סלע אינו נראה חסר משקל שקל הוא מטבע של חצי סלע ודינר מטבע קטן שנים מהם יש בשקל: בדינר עד רובע. ואם היה דינר נפחת עד שעמד על רובע מותר לקיימו קס''ד רובע דינר קאמר ולקמיה פריך מאי שנא סלע דלא מצי לשהויי אלא עד חציו ודינר עד רובע משחסר ועמד על פחות מרובע לא יקיימנו דאתי לאפוקיה ברובע: פחות מכאן איסר אסור. לקמיה מפרש: לא ימכרנה. זו שאמרו אסור לקיימה לא התירו לו שימכרנה בדמיה לא לתגר: ולא לחרם. אדם אנס: ולא להרג. רוצח: שמרמין בה את אחרים. ומיראה יקבלוה מידם ביפה: רובע שקל. מטבע קטן של חצי דינר והוא הקרוי בגמרא סלע מדינה: למה ליה למתלייה לדינר בשקל. לימא בדינר עד חצי זוז: דאתי משקל. אם פיחת השקל עד חציו ונעשה דינר: מותר לקיימו. ולהוציאו בדינר: דינר הבא מסלע אסור לקיימו. אפי' להוציאו בדינר דמתוך שהוא בא ממטבע עבה ורחבה טועין בו לאמדו בשקל ואתי לקבולי בתורת שקל: מאי קאמר. הא ליכא למימר פחות מיכן דאם עמד סלע על פחות משקל או אם עמד דינר על פחות מרובע איסר אסור לקיימו דמאי איריא איסר אפילו משהו נמי דהא אמר בסלע עד שקל ותו לא: יתר מכדי אונאתה. לר''מ כדאית ליה לרבי יהודה כדאית ליה: אסור להוציאה. ביפה: מטמאה. מקבלת טומאה מעתה שהרי עשאה כלי: יקוץ. יחתכנה לשנים דאתי לאפוקה בשקל: יתר על כן יקיים. דלגבי סלע מנכרא פחיתתה ולא מחליפה בסלע:

תנא דידן קחשיב מלמטה למעלה. דאין אונאה עד ד' איסרין ולא עד בכלל דבד' איסרין יש אונאה דבגמרא אמרינן מאן תנא טלית ר''ש היא דאמר ח' פונדיונין הויין אונאה: ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה. אי גרסינן בברייתא עד כמה אתי שפיר דחשיב מלמעלה למטה וסבר עד ועד בכלל אבל אי לא גרסינן עד לא הוה צריך למימר דחשיב מלמעלה למטה אלא כמשמעו כמה יהא אונאה ד' איסרין ואגב דקאמר לתנא דידן מלמטה למעלה נקט לתנא ברא מלמעלה למטה: עשיק לגביך. וא''ת התינח נתאנה לוקח נתאנה מוכר מאי איכא למימר והתינח כסות פירות מאי איכא למימר וי''ל דלא פלוג רבנן ועי''ל דעיקר הטעם הוי סלע כיון דלא סגי לא מחיל: ולא קתני עד רביע. ואע''ג דרובע מצי למהוי נמי רובע דינר כדתנן בפ''ק דכריתות (דף ח.) בו ביום עמדו ברבעתיים והיינו רובע דינר כדפי' התם וכן אמרינן התם גר שנתגייר צריך שיפריש רובע לקינו מ''מ אי מיירי הכא ברובע דינר ה''ל למיתני רביע דלא נטעי ברובע שקל: אמר אביי פחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה. פרש''י ביפה וא''ת פשיטא ורבא נמי שהקשה אפילו משהו נמי היה לו להקשות אפי' כדי אונאה נמי וי''ל דמיירי אפי' בדעתו להחזיר האונאה אסור כיון דהמקח טעות הוא אבל כדי אונאה מותר להוציאה ביפה ובלבד שיחזיר האונאה אם יתבענו הלה קודם שיראה לשולחני ומותר כיון שהמקח מתקיים ופחות מכדי אונאה מוכרה ביפה אפילו אם אין דעתו להחזיר אונאה משום דהוי לאלתר מחילה רבא אמר פחתה איסר לדינר אסור להוציאה ביפה אם אין דעתו להחזיר משום דהוי אונאה כר''מ ועוד יש לפרש אמר אביי כו' אסור להוציאה אפילו בשויה וסבר כמ''ד בסמוך יתר על כן יקוץ אבל פחות מאיסר שרי דלהפסד מרובה חששו ולא להפסד מועט ורבא דקאמר אפי' משהו נמי לית ליה האי סברא ומצי נמי סבר רבא בין כמ''ד יקוץ בין כמ''ד יקיים: יתר על כן יקוץ. ולא ימכרנו לתגר מצי נמי קאי אפחתה יתר מכדי אונאתה וה''פ אפילו ע''מ לנוקבה לא ימכרנו לתגר ולחרס אבל לאחרים ימכור על מנת לנוקבה ולמ''ד יתר על כן יקיים לא ימכרנה לתגר לא קאי אלא אבסלע עד שקל דאמר פחתה יותר משקל אפילו פרוטה אסור לקיימה ואהא קאי לא ימכרנה לתגר כו':

בבא מציעא נב ע"א