דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא נ ע"ב - Steinsaltz

and according to Rabbi Tarfon too, there is a waiver of the disparity of less than one-third and the transaction is finalized immediately, why did they revert to following the statement of the Rabbis? In that case, the ruling of Rabbi Tarfon would be preferable for them, as that which the Rabbis deem exploitation, i.e., a discrepancy of one-sixth, is waived according to Rabbi Tarfon.

The Gemara rejects this proof: Do you maintain that the legal status of a disparity of less than one-third according to the opinion of Rabbi Tarfon is like the legal status of a disparity of less than one-sixth according to the opinion of the Rabbis? No, the legal status of a disparity ranging from one-sixth until one-third according to the opinion of Rabbi Tarfon is like the legal status of a disparity of one-sixth itself according to the opinion of the Rabbis, and the exploited party receives the sum of the exploitation in return. The Gemara asks: If so, for what reason did the merchants of Lod rejoice initially? They gained nothing relative to the ruling of the Rabbis.

Resolve, based on this difficulty, the dilemma raised below, and conclude that in cases of nullification of the transaction according to the Rabbis, one may always renege on the transaction. Therefore, the reaction of the merchants of Lod is understandable, as, since Rabbi Tarfon said to them that a disparity between one-sixth and one-third is merely exploitation, they rejoiced, as this would mean that the buyer has only the time it takes to show the merchandise to a merchant or a relative to renege. When he said to them that the exploited person can renege on the transaction for the entire day, they reverted to following the statement of the Rabbis.

The Gemara explains why the dilemma is resolved: As, if it enters your mind to say that nullification of the transaction according to the Rabbis is limited to only within the time that it takes for the buyer to show the merchandise to a merchant or to his relative, for what reason did they rejoice over the ruling of Rabbi Tarfon? His ruling did not enable them to sell the merchandise at a higher price than the ruling of the Rabbis did. The Gemara rejects this proof: They initially rejoiced over the case of a disparity of one-sixth itself, as according to Rabbi Tarfon there is a waiver of the disparity, and according to the Rabbis it is exploitation.

§ The Gemara cites the dilemma referenced above. A dilemma was raised before the Sages: With regard to nullification of the transaction according to the Rabbis, may one always renege on the transaction? Or perhaps he can renege only within the time that it takes him to show the merchandise to a merchant or to his relative. And if you say that the transaction is nullified only within the time that it takes him to show the merchandise to a merchant or to his relative, what difference is there between a disparity of one-sixth and a disparity of greater than one-sixth? The Gemara answers: There is a difference, as in the case of a disparity of one-sixth, only the one who was exploited can renege on the transaction, while in the case where the disparity is greater than one-sixth, both can renege on the transaction.

The Gemara returns to discuss the dilemma: What is the halakha? The Gemara suggests: Come and hear a resolution of the dilemma from the mishna: The merchants of Lod reverted to following the statement of the Rabbis. Granted, if you say that one can claim nullification of the transaction according to the Rabbis only within the time that it takes the buyer to show the merchandise to a merchant or to his relative, and according to Rabbi Tarfon one can do so for the entire day, it is due to that reason that they reverted to following the statement of the Rabbis. But if you say that one can claim nullification of the transaction according to the Rabbis and always renege on the transaction, why did they revert to following the statement of the Rabbis? In that case, the ruling of Rabbi Tarfon is preferable for them, as he deems such a disparity exploitation and rules that one can claim nullification of the transaction for the entire day and no more, which is more beneficial to the merchant.

The Gemara answers: Nullification of the transaction is uncommon, and therefore the merchants of Lod did not take that into consideration when calculating which ruling was most advantageous.

The Gemara cites the halakhic resolutions of these dilemmas. Rava said: The halakha is that if the disparity is less than one-sixth, the merchandise is acquired immediately. If the disparity is greater than one-sixth, either party can demand nullification of the transaction. If the disparity is precisely one-sixth, the buyer has acquired the merchandise, and the one who benefited from the exploitation returns the sum gained by the exploitation. And one may claim both this, nullification of the transaction, and that, return of the sum gained, only within the time that it takes to show the merchandise to a merchant or to his relative.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: In cases of exploitation, if the disparity is less than one-sixth, the merchandise is acquired immediately. If the disparity is greater than one-sixth, the transaction is nullified. If the disparity is precisely one-sixth, the buyer has acquired the merchandise, and the one who benefited from the exploitation returns the sum gained by the exploitation. This is the statement of Rabbi Natan. Rabbi Yehuda HaNasi says: In a case where the seller was exploited, the seller is at an advantage. If he wishes, he reneges on the transaction and says to the buyer: Give me my merchandise, or he can say: Give me the sum that you gained by exploiting me. And one may claim both this, nullification of the transaction, and that, return of the sum gained, only within the time that it takes to show the merchandise to a merchant or to his relative.

§ The mishna teaches: Until when is it permitted for the buyer to return the item? He may return it only until a period of time has passed that would allow him to show the merchandise to a merchant or to his relative. Rav Naḥman says: The Sages taught this halakha only with regard to a buyer, but a seller may always renege on the transaction. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his opinion, as the merchants of Lod reverted to following the statement of the Rabbis. Granted, if you say that a seller may always renege on a transaction,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

אלא אי אמרת שפחות משתות לרבנן לאלתר הויא מחילה,  ולרבי טרפון בדומה לזה בפחות משליש, נמי לאלתר הויא מחילה, תיקשי:

אמאי חזרו תגרי לוד לנהוג כרבנן, והרי בדרבי טרפון ניחא להו טפי!

היות דמאי דרבנן קא משוו להו "אונאה", בשתות ויותר משתות עד שליש, שלדבריהם יכול לחזור בו ולדרוש את דמי הונאתו, הרי לעומת זאת, לרבי טרפון, הויא מיד מחילה. ונמצאו מרויחים הרבה לפי רבי טרפון, שהרי יכולים הם להמנע מלהעלות את המחיר בשליש, וכל מה שיעלו את המחיר בפחות משליש יהיה הכל מחול להם לאלתר!?

אלא, מוכח מכאן, שלרבנן לא הויא מחילה לאלתר בפחות משתות, ובדומה לזה לרבי טרפון לא הויא מחילה לאלתר בפחות משליש. וכיון שרבי טרפון הרחיב את זמן המחילה שאינה חלה לשיטתו אלא משעבר כל היום, העדיפו תגרי לוד לחזור לדברי חכמים, כי לדבריהם, לאחר שעבר הזמן בכדי שיראה לתגר ולקרובו חלה המחילה, עוד לפני סוף היום.

אך דוחה הגמרא את הראיה:

לעולם בפחות משליש לאלתר הויא מחילה לרבנן, ואין ראיה מתגרי לוד.

כי מי סברת שכל פחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן דמי, כמו שאמרת, והכל מחול מיד!? לא כך הוא!

אלא, משתות ועד שליש לרבי טרפון, כשתות עצמה לרבנן דמי!

וכמו שלרבנן בשתות עצמה לא הויא מחילה מיד לאונאה, כך לרבי טרפון בשתות וביתר משתות, עד לשליש, לא הויא מחילה מיד.

ורק לגבי ביטול המקח הוא חלוק על חכמים. שלדבריו בשתות וביתר משתות עד שליש, ידו של המתאנה על העליונה, ואילו לדברי רבנן בטל המקח ביתר משתות, ושניהם יכולים לחזור בהם.

אלא, שטוענת הגמרא על הדחיה הזאת: אי הכי, שרבי טרפון רק על ביטול מקח ביותר משתות עד פחות משליש נחלק על רבנן, אבל לגבי מחילה מיד סבור הוא שביתר משתות אין נמחל מיד, ואין זה דומה לפחות משתות שנמחל מיד, תיקשי, במאי שמחו תגרי לוד מעיקרא, כשאמר להם רבי טרפון שהאונאה היא בשליש ולא בשתות? והרי גם לדברי רבי טרפון ביותר משתות לא נמחל מיד, אלא יכול המתאנה לדרוש את החזר אונאתו, ומה הרווח הגדול שהיה להם עד ששמחו בדבריו?

ובהכרח, שלפי דבריך, תפשוט את הבעיה שמסתפקת הגמרא לקמן, האם לרבנן ביתר משתות בטל המקח לעולם, ותמיד יכולים שניהם לחזור מן המקח, או שמא האפשרות לחזור ולבטל את המקח היא רק עד שיראה לתגר או לקרובו.

ולפי דבריך יש לפשוט דבטול מקח ביותר משתות, לעולם חוזר.

כי לפי הצד הזה, מובן מדוע שמחו תגרי לוד מעיקרא, דכיון דאמר להו רבי טרפון דביתר משתות הויא רק אונאה ולא ביטול מקח, שמחו, כי לאונאה יש זמן מוגבל, בכדי שיראה לתגר, ואילו לביטול מקח אין זמן מוגבל, ולעולם יכול המתאנה לחזור בו, ולכן הרויחו הרבה, שלא יוכל הלוקח המתאנה לחזור בו מן המקח אחר שיעבור הזמן בכדי שיראה לתגר.

אבל לאחר מכן, כי אמר להו רבי טרפון שכל היום יכול המתאנה לחזור, ולא רק בכדי שיראה לתגר, חזרו תגרי לוד לדברי רבנן. כי הרווח מדברי רבי טרפון שאינו יכול לחזור המתאנה לעולם אלא רק עד סוף היום אינו רווח גדול עבורם, כי במשך הזמן של כל היום יש לו שהות מרובה דיה כדי להתחרט בו. ומאידך, לפי רבי טרפון הם מפסידים את החזר האונאה בשתות עצמה, כי לרבנן מחזיר רק עד בכדי שיראה לתגר, ואילו לרבי טרפון מחזיר במשך כל היום. ולכן היה להם עדיף לחזור לדברי רבנן.

דאי סלקא דעתך כצד השני של הבעיה, דבטול מקח לרבנן ביתר משתות, הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, כמו באונאה, תיקשי, במאי שמחו תגרי לוד מעיקרא כשאמר להם רבי טרפון שהאונאה היא בשליש ולא בשתות? [11]

והרי גם לרבנן משיעבור הזמן של בכדי שיראה לתגר, שוב לא יכול המתאנה לבטל את המקח, כמו לרבי טרפון.

ואילו מחילה ביותר משתות, לא הוי מחילה מיד גם לרבי טרפון, ויכול המתאנה לדרוש את החזרת דמי אונאתו עד בכדי שיראה לתגר, ואם כן, מה הרוויחו תגרי לוד לפי רבי טרפון עד ששמחו על דבריו!?

אלא בהכרח, תפשוט מכאן את הבעיה לקמן, שביטול מקח לרבנן ביותר משתות, הוא לעולם, ולכן שמחו תגרי לוד בכך שהגדיר רבי טרפון את יותר משתות [עד שליש] כהונאה ולא כביטול מקח, ויש גבול לזמן תביעת האונאה.

אך דוחה הגמרא, שאין לפשוט מכאן את הבעיה שלקמן. כי גם אם נאמר שלרבנן ביתר משתות הוי ביטול מקח רק בכדי שיראה לתגר, בכל זאת היה מקום לשמחה לתגרי לוד בדברי רבי טרפון, והם שמחו בשתות עצמה, דלרבי טרפון שתות עצמה הויא מחילה מיד, כמו בפחות משתות לרבנן, ואילו לרבנן, שתות עצמה הויא אונאה, ולא מחילה.

והיינו, מה שאמרנו לעיל שמשתות ועד שליש לרבי טרפון הוא כמו שתות לרבנן, הכוונה היא ליותר משתות, אך שתות עצמה אינה בכלל, אלא לרבי טרפון היא מחילה מיד, ואינו יכול המתאנה לתובעה כלל, ואילו לרבנן יכול המתאנה לתובעה עד בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ובדבר זה שמחו מעיקרא בדברי רבי טרפון.

ועתה מביאה הגמרא את הבעיה השניה:

איבעיא להו: בטול מקח לרבנן ביותר משתות, האם לעולם חוזר, שבידי שניהם לחזור מן המקח לעולם, או דלמא גם בטול מקח אינו אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו?

ואם תמצא לומר, שמא תאמר ודאי שלעולם הוא חוזר, כי אם גם ביטול מקח לרבנן הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, תיקשי, מה איכא בין שתות ליתר על שתות? [12] אין לך לומר כך, כי יש להשיב, שגם אם נסבור שהן באונאה של שתות והן בביטול מקח, בשתיהן, ביתר משתות, הזמן הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, בכל זאת איכא, יש הבדל ביניהן, דאילו שתות, רק מי שנתאנה חוזר, ואילו יתר על שתות, שניהם חוזרין!

ולכן מסתפקת הגמרא: מאי, מהו הדין בספק זה, האם ביותר משתות לרבנן חוזרים שניהם לעולם, או רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו?

תא שמע ראיה לפשוט שאלה זו, ממשנתנו, ששנינו בה: חזרו תגרי לוד לדברי חכמים.

ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולרבי טרפון כל היום, משום הכי חזרו תגרי לוד לנהוג כדברי רבנן, כי לדבריהם בטול המקח הוא רק עד שיראה לתגר, ואילו לרבי טרפון הזמן לתביעת האונאה הוא כל היום. [13]

אלא, אי אמרת בטול מקח לרבנן לעולם חוזר, אמאי חזרו לנהוג כרבנן?

והרי בדרבי טרפון ניחא להו טפי, יותר נוח להם לנהוג בשיטת רבי טרפון, דקא משוי להו את הייקור של המחיר שהיו מייקרים משתות עד פחות משליש בגדר אונאה, שיכול הלוקח לתבוע את החזר אונאתו רק במשך כל היום, ותו לא! ואילו לרבנן יותר משתות בטל מקח, ושניהם חוזרים לעולם! [14]

ודוחה הגמרא את הראיה: לעולם אפשר לומר שבטול מקח ביתר משתות לרבנן, לעולם הוא חוזר, ובכל זאת לא נוח להם בדברי רבי טרפון הסובר שיתר משתות זה רק אונאה, ומחזיר אונאה רק באותו היום, כי בטול מקח לא שכיח!

והיינו, אין להם רווח בכך שלפי רבי טרפון אין בטול מקח ביתר משתות אלא רק מחזיר אונאה באותו היום, כיון שאין ביטול מקח שכיח, וגם אם הוא קורה, הרי השהות הנרחבת שנותן רבי טרפון להחזרת האונאה במשך כל היום, דיו לאנשים הנמלכים, כדי לחזור בהם, והוא שוה לבטול מקח לעולם לרבנן.

ומאידך, בשתות לרבנן, הרי הוא מחזיר את האונאה רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ואילו רבי טרפון מרחיב את זמן ההחזרה של הונאת שתות לכל היום, ולכן היה עדיף להם לחזור לשיטת רבנן.

אמר רבא: הלכתא, אם היתה ההונאה:

פחות משתות - נקנה מקח לאלתר, ואין תביעת הונאה, מצד מחילה.

יותר על שתות - בטל מקח, ושניהם יכולים לחזור במשך הזמן שיבואר.

שתות - קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור מן המקח, ומחזיר המאנה את האונאה למי שהונה אותו, אם תבע את האונאה במשך הזמן שיבואר. [15]

וזה וזה, בין התביעה על החזר האונאה בשתות, ובין האפשרות לבטל את המקח ביתר משתות, הן רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

תניא כוותיה דרבא: אונאה -

פחות משתות - נקנה מקח לאלתר, ואין תביעת הונאה, מצד מחילה.

יתר על שתות - בטל מקח.

שתות - קנה, ומחזיר אונאה.

דברי רבי נתן.

רבי יהודה הנשיא אומר: יד מוכר שהתאנה על העליונה, [16] רוצה, אומר לו "תן לי מקחי בחזרה". או אם רצה, אומר לו "תן לי מה שאניתני".

וזה וזה, תביעת החזר אונאה, או אפשרות של בטול המקח, הם רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

שנינו במשנה: עד מתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו.

אמר רב נחמן: לא שנו שיכול לתבוע הונאתו רק בכדי שיראה לתגר, אלא לוקח שהתאנה, כיון שמקחו בידו, ויכול להראותו לתגר אחר.

אבל מוכר שהתאנה, כיון שכבר יצא המקח מידו, ואינו יכול להראותו לתגר, ואינו יכול להווכח באונאתו עד שיראה חפץ דומה כשהוא נמכר במחיר גבוה יותר, לעולם חוזר. [17]

ודנה הגמרא: לימא מסייע ליה התנא במשנתנו לרב נחמן, דתנן: חזרו תגרי לוד לדברי חכמים.

אי אמרת בשלמא כרב נחמן, שמוכר לעולם חוזר,

הערות

[11] שהרי לפי זה אין בין אונאה לביטול מקח אלא שבאונאה ידו של המתאנה בלבד היא על העליונה, ואילו בביטול מקח שניהם חוזרים. והרי תגרי לוד שהיו מעונינים למכור ביוקר, ולא היו מעונינים באפשרות החזרה אם יאנה אותם הלקוח, לפי שהיו בקיאים במחירים, אין זה משנה דבר אם שניהם יכולים לחזור או רק הלוקח. עיין ברש"י.

[12] שהרי גם בשתות אמרה הברייתא שיד המתאנה על העליונה, ואם רצה הוא יכול לחזור בו.

[13] והיינו, שתחילה שמחו על דבריו, לפי שהרויחו את רווח השתות, כי לדברי רבי טרפון בשתות עצמה יש מחילה מיד, ואילו לרבנן בשתות עצמה יש אונאה, ויכול המתאנה לתובעה בכדי שיראה לתגר. וכיון שעדיין לא גילה להם רבי טרפון שהוא חולק על רבנן וסובר שיש להרחיב את זמן החזרה, ויכול לחזור המתאנה ולתבוע את האונאה ביותר משתות כל היום, הם שמחו בדבר. אך משאמר להם רבי טרפון שביתר משתות הוא מרחיב את מן החזרה של האונאה לכל היום, נוכחו תגרי לוד כי לעומת הרווח של מחילה מיד בשתות, יש להם הפסד גדול מזה בהרחבת הזמן של יותר משתות, שלדברי חכמים בטל המקח רק עד שיראה לתגר, ואילו לרבי טרפון יכול המתאנה לתבוע בחזרה את אונאתו במשך כל היום. רש"י.

[14] רש"י מבאר, שגם אם נאמר שרבי טרפון אינו מחשיב את השתות עצמה כמחילה אלא רק כהונאה, כרבנן, עדיין יש להם לשמוח בדברי רבי טרפון, שהרי ביותר משתות לרבי טרפון מחזיר אונאה רק באותו היום, ואילו לרבנן חוזר המקח לעולם. והרווח שיש להם לפי רבנן בשתות, שמחזיר אונאה רק בכדי שיראה לתגר לעומת רבי טרפון שמחזיר אונאה כל היום, אינו שוה להם, כי הרווח שיש להם ביותר משתות לרבי טרפון, שלא בטל המקח לעולם, אלא מחזיר אונאה רק באותו היום, עדיף על ההפסד לשיטתו בשתות עצמה, כי בקלות הם יוכלו להמנע ממנו, אם יקחו מעט פחות משתות, שאז תהיה מחילה. וכך יש לבאר את לשונו של רש"י, בדיבור המתחיל "אלא אי אמרת לעולם חוזר": נהי נמי דשתות עצמה, גם אם נאמר שבשתות עצמה לא מקיל רבי טרפון יותר מחכמים להחשיבה מחילה [כמו שרצתה הגמרא לומר לעיל] אלא רבי טרפון משוי לה לשתות עצמה אונאה, כרבנן, עדיין עדיפה להם שיטתו של רבי טרפון, וכפי שיבאר רש"י בסמוך. ובמאמר מוסגר מבאר רש"י מדוע יש עתה לחזור ממה שאמרה הגמרא לעיל, שרבי טרפון סובר שבשתות עצמה יש מחילה, אלא הוא סבור ששתות עצמה יש לה דין אונאה, כרבנן: דהאי דאמר לעיל "שמחו בשתות עצמה", שינויא דחיקא הוה, והוצרכה הגמרא לשינוי הדחוק הזה, משום שמחה דמעיקרא, דקשיא לן, במאי שמחו מעיקרא, לפי הנחת הגמרא לעיל, שביטול מקח לרבנן הוא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ואולם, השתא, שאמרת לי דשמחה מעיקרא - משום בטול מקח הוא דהואי, דלרבנן בטול מקח ביותר משתות הוא לעולם, ולרבי טרפון היו סבורין תגרי לוד מעיקרא, שהחזר ההונאה ביותר משתות לדבריו, הוא רק בכדי שיראה לתגר, כדין הונאה דרבנן, הרי גם כי הדר רבי טרפון ואמר להו שהחזר האונאה ביתר משתות הוא כל היום, אכתי שמחה איכא, דלרבנן ביתר משתות חוזר ומבטל את המקח לעולם, ולרבי טרפון ביתר משתות מחזיר אונאה רק כל אותו היום, ותו לא. עד כאן ביאור לשון רש"י ונמצא, שאין צורך עתה לתלות את השמחה דמעיקרא כמו שסברנו לומר לעיל, שלרבי טרפון בשתות עצמה נוהגת מחילה ולא אונאה, ושזו היתה השמחה דמעיקרא.

[15] וחולק רבא על המשנה בעמוד הבא, ועל הברייתא המובאת לעיל, האומרים "מי שהוטל עליו ידו על העליונה", שיכול לחזור בו מן המקח בהונאת שתות או לדרוש את החזרת הונאתו, כיון שהוא סובר כרבי נתן, בברייתא דלהלן, החולק על המשנה ועל התנא בברייתא לעיל, ופוסק רבא כרבי נתן, היות והוא היה דיין שיורד לעומק הדין. רש"י אך רבינו תם תמה על ביאור רש"י בכמה תמיהות: וכי חולק רבא על סתם מתניתין לקמן משום דברי רבי נתן בברייתא. ועוד, הרי הלכה כרבי [יהודה הנשיא] במחלוקת עם חבירו, ולקמן בברייתא סובר רבי שיד המתאנה על העליונה. ועוד, מה שייך לומר [לקמן] "תניא כוותיה דרבא" בעוד שנחלקים בה שני תנאים! ? ולכן פירש רבינו תם אחרת, שרבא האומר שתות קנה ומחזיר אונאה, הכוונה היא, רק אם רצה לקנות, וכרבי יהודה הנשיא, אך אם לא רצה לקנות, יכול לחזור בו ולבטל את המקח. ומה שאמרה הגמרא תניא כוותיה דרבא, הכוונה היא למה שאמר רבא "זה וזה בכדי שיראה לתגר", שכך גם אומרת הברייתא אליבא דרבי יהודה הנשיא, שהלכה כמותו במחלוקת עם חבירו.

[16] והוא הדין בלוקח שהתאנה. רש"י.

[17] ובתנאי שבינתיים לא התייקר החפץ. רש"י.

ולר' טרפון נמי לאלתר הויא [גם כן מיד היא] מחילה [מחילה], אמאי [משום מה] חזרו? הלא באותה הוראה של ר' טרפון ניחא להו טפי [נוח להם יותר], דמאי דרבנן קא משוי להו [שהרי מה שחכמים מחשיבים] אונאה לדעת ר' טרפון הויא [הרי זו] מחילה, ונמצאו מרויחים לפי שיטה זו?

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] שפחות משליש לדעת ר' טרפון כפחות משתות לרבנן דמי [מששית לדעת חכמים נחשב]? לא, משתות [ששית] ועד שליש לשיטת ר' טרפון — כשתות [כששית] עצמה לרבנן דמי [לדעת חכמים נחשב], שמקבל בחזרה את דמי ההונאה. ושואלים: אי הכי, במאי [אם כך, במה] שמחו מעיקרא [מתחילה], הרי נמצא שלא הרוויחו מאומה?

האם תפשוט [תפתור] מכאן את השאלה שנשאלת להלן, ותאמר שבטול מקח לרבנן [לדעת חכמים] לעולם חוזר ואז אפשר להבין את תגרי לוד, שכיון שאמר להו [להם] ר' טרפון הויא [שהוא] אונאה שמחו התגרים, כי [וכאשר] אמר להו [להם] שמותר לחזור כל היום — חזרו.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שבטול מקח לדעת חכמים אף זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו במאי [במה] אם כן שמחו בשיטת ר' טרפון? ומשיבים: שמחו בשתות [בששית] עצמה, שמחו לענין טעות בשתות בדיוק, שלשיטת ר' טרפון הרי זו מחילה ולדעת חכמים הרי זו אונאה. ומטעם זה רצו לקבל את שיטתו, אלא שלבסוף חזרו בהם.

א ומעתה מבררים אותה שאלה שהוזכרה קודם בדרך אגב. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: בטול מקח לרבנן [לשיטת חכמים] האם לעולם חוזר בו, או דלמא [שמא] זמנו רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו? ואם תמצא [תרצה] לומר ותגיע למסקנה כי הכוונה היא בכדי שיראה לתגר או לקרובו, יש מקום לשאול: מה איכא [מה יש, הבדל] בין שתות [ששית] ליתר על שתות [ששית]? ומשיבים: איכא [יש הבדל]: שאילו שתות [ששית] — מי שנתאנה (רומה) הוא בלבד חוזר, ואילו היה יתר על שתות [ששית] — שניהם חוזרין. ומכאן אין להוכיח.

ואנו חוזרים לשאלה הראשונה, מאי [מה פתרונה]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שסוחרי לוד חזרו לדברי חכמים. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שבטול מקח לרבנן [לדעת חכמים] זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ולדעת ר' טרפון כל היום — משום הכי [כך] חזרו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שבטול מקח לרבנן לעולם חוזר, אמאי [מדוע] אם כן חזרו בהם? הלא בסופו של דבר בשיטת ר' טרפון ניחא להו טפי [נוח להם יותר] משום דקא משוי להו [שעושה זאת] אונאה כל היום ותו לא [ולא עוד], ולא כחכמים שהוא בטול מקח, ולעולם!

ומשיבים: בטול מקח לא שכיח [אינו מצוי] ולא הביאו בחשבון להעמיד את מסחרם בהתחשב בטעויות בלתי מצויות.

ולסיכום הלכתי של השאלות הללו, אמר רבא: הלכתא [הלכה] היא אם היה ההבדל פחות משתות [מששית] — נקנה המקח מיד, ואם היה ההבדל יותר על שתות [ששית] — הרי יש בזה ביטול מקח, שתות [ששית] בדיוק — קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה, מחילה, ביטול מקח, ואונאה — זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: אם היתה האונאה פחות משתות [מששית] — נקנה מקח, יתר על שתות [ששית] — בטל מקח, שתות [ששית] בדיוק — קנה ומחזיר אונאה, אלו דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר: יד המוכר על העליונה, רוצה — אומר לו המוכר ללוקח: "תן לי מקחי", או אומר "תן לי מה שאניתני" (רימיתני). ועל כל פנים שיעורם זה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

ב שנינו במשנה עד מתי מותר להחזיר — עד שיראה לתגר או לקרובו. אמר רב נחמן: לא שנו אלא בלוקח שנתנו לו זמן מוגבל לבדיקה, אבל מוכר — לעולם חוזר. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] ממה ששנינו על תגרי לוד אשר חזרו לדברי חכמים. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמוכר לעולם חוזר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and according to Rabbi Tarfon too, there is a waiver of the disparity of less than one-third and the transaction is finalized immediately, why did they revert to following the statement of the Rabbis? In that case, the ruling of Rabbi Tarfon would be preferable for them, as that which the Rabbis deem exploitation, i.e., a discrepancy of one-sixth, is waived according to Rabbi Tarfon.

The Gemara rejects this proof: Do you maintain that the legal status of a disparity of less than one-third according to the opinion of Rabbi Tarfon is like the legal status of a disparity of less than one-sixth according to the opinion of the Rabbis? No, the legal status of a disparity ranging from one-sixth until one-third according to the opinion of Rabbi Tarfon is like the legal status of a disparity of one-sixth itself according to the opinion of the Rabbis, and the exploited party receives the sum of the exploitation in return. The Gemara asks: If so, for what reason did the merchants of Lod rejoice initially? They gained nothing relative to the ruling of the Rabbis.

Resolve, based on this difficulty, the dilemma raised below, and conclude that in cases of nullification of the transaction according to the Rabbis, one may always renege on the transaction. Therefore, the reaction of the merchants of Lod is understandable, as, since Rabbi Tarfon said to them that a disparity between one-sixth and one-third is merely exploitation, they rejoiced, as this would mean that the buyer has only the time it takes to show the merchandise to a merchant or a relative to renege. When he said to them that the exploited person can renege on the transaction for the entire day, they reverted to following the statement of the Rabbis.

The Gemara explains why the dilemma is resolved: As, if it enters your mind to say that nullification of the transaction according to the Rabbis is limited to only within the time that it takes for the buyer to show the merchandise to a merchant or to his relative, for what reason did they rejoice over the ruling of Rabbi Tarfon? His ruling did not enable them to sell the merchandise at a higher price than the ruling of the Rabbis did. The Gemara rejects this proof: They initially rejoiced over the case of a disparity of one-sixth itself, as according to Rabbi Tarfon there is a waiver of the disparity, and according to the Rabbis it is exploitation.

§ The Gemara cites the dilemma referenced above. A dilemma was raised before the Sages: With regard to nullification of the transaction according to the Rabbis, may one always renege on the transaction? Or perhaps he can renege only within the time that it takes him to show the merchandise to a merchant or to his relative. And if you say that the transaction is nullified only within the time that it takes him to show the merchandise to a merchant or to his relative, what difference is there between a disparity of one-sixth and a disparity of greater than one-sixth? The Gemara answers: There is a difference, as in the case of a disparity of one-sixth, only the one who was exploited can renege on the transaction, while in the case where the disparity is greater than one-sixth, both can renege on the transaction.

The Gemara returns to discuss the dilemma: What is the halakha? The Gemara suggests: Come and hear a resolution of the dilemma from the mishna: The merchants of Lod reverted to following the statement of the Rabbis. Granted, if you say that one can claim nullification of the transaction according to the Rabbis only within the time that it takes the buyer to show the merchandise to a merchant or to his relative, and according to Rabbi Tarfon one can do so for the entire day, it is due to that reason that they reverted to following the statement of the Rabbis. But if you say that one can claim nullification of the transaction according to the Rabbis and always renege on the transaction, why did they revert to following the statement of the Rabbis? In that case, the ruling of Rabbi Tarfon is preferable for them, as he deems such a disparity exploitation and rules that one can claim nullification of the transaction for the entire day and no more, which is more beneficial to the merchant.

The Gemara answers: Nullification of the transaction is uncommon, and therefore the merchants of Lod did not take that into consideration when calculating which ruling was most advantageous.

The Gemara cites the halakhic resolutions of these dilemmas. Rava said: The halakha is that if the disparity is less than one-sixth, the merchandise is acquired immediately. If the disparity is greater than one-sixth, either party can demand nullification of the transaction. If the disparity is precisely one-sixth, the buyer has acquired the merchandise, and the one who benefited from the exploitation returns the sum gained by the exploitation. And one may claim both this, nullification of the transaction, and that, return of the sum gained, only within the time that it takes to show the merchandise to a merchant or to his relative.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: In cases of exploitation, if the disparity is less than one-sixth, the merchandise is acquired immediately. If the disparity is greater than one-sixth, the transaction is nullified. If the disparity is precisely one-sixth, the buyer has acquired the merchandise, and the one who benefited from the exploitation returns the sum gained by the exploitation. This is the statement of Rabbi Natan. Rabbi Yehuda HaNasi says: In a case where the seller was exploited, the seller is at an advantage. If he wishes, he reneges on the transaction and says to the buyer: Give me my merchandise, or he can say: Give me the sum that you gained by exploiting me. And one may claim both this, nullification of the transaction, and that, return of the sum gained, only within the time that it takes to show the merchandise to a merchant or to his relative.

§ The mishna teaches: Until when is it permitted for the buyer to return the item? He may return it only until a period of time has passed that would allow him to show the merchandise to a merchant or to his relative. Rav Naḥman says: The Sages taught this halakha only with regard to a buyer, but a seller may always renege on the transaction. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his opinion, as the merchants of Lod reverted to following the statement of the Rabbis. Granted, if you say that a seller may always renege on a transaction,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיקנא שמחו בשתות עצמה דלרבנן אונאה היא ולר' טרפון מחילה דכל פחות משליש לר' טרפון הויא מחילה.

איבעיא להו ביטול מקח לרבנן מהו וכו'.

אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח פי' לאלתר. יתר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו הבקי בו.

תניא כותיה דרבא פחות משתות נקנה המקח יותר על שתות בטל המקח שתות קנה ומחזיר אונאה דברי ר' נתן ר' יהודה הנשיא אומר יד המוכר על העליונה רצה אמר לו תן לי מקחי או מה שאוניתני. ואוקמה רבא למתני' דקתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני כר' יהודה הנשיא. וקם רב אשי כותיה. ודייקי' מדקתני במתני' מי שהוטל עליו סתמא ש"מ כל מי שהוטל עליו לא שנא לוקח ולא שנא מוכר דינם שוה וכולה ר' יהודה הנשיא היא ומפרש במתני' לוקח ושייריה למוכר. ומאי דשייר במתני' מפרש לה בברייתא:
והא דאוקימנא זה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו הני מילי לוקח לבדו אבל מוכר לעולם חוזר דקיימא לן כרב נחמן דתנן עד מתי מותר לחזור וכו' אמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מאי טעמא דלוקח מקחו בידו אזיל וניחזי ליה לתגרים ומודעין ליה אי אית ביה אונאה אי לא ואי אודיעום ושתק הרי מחל ואי לא אזל ואחוי איהו דאפסיד אנפשיה מכדי מקחו בידו הוא אמאי לא אחוי יתיה לפיכך אין לו לחזור.

אבל מוכר דליתיה למקח בידיה לא ידיע ליה דטעה אלא לכי מיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וחזי ליה אי טעה אי לא לפיכך לעולם חוזר וכן הלכה דהא רב נחמן [אמר] לאושפיזכינה דרמי בר חמא שמכר מקח ונתאנה בו והוטל עליו ואמר רב נחמן כל היכא דנתאנה מוכר דינו לחזור לעולם גאון ז"ל סתם איבעיה להו ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר או בכדי שיראה לתגר וכו' ואמר רבא הלכתא יתר משתות בטל מקח סתם קאמר ולית לן לשנויי בין מקרקעי בין מטלטלי וכל מילתא דאית ליה ביטול מקח ללוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו והמוכר לעולם חוזר בין במקרקעי בין במטלטלי ומלתא פסיקתא קאמר וכו' ואסיקנא הלכך לוקח יכול לחזור בקרקע לבטל את המקח בזמן דאית ביה ביטולמקח מקח עד כדי שיראהו לבקיאים ומוכר לעולם חוזר.

אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח. לאלתר ממעשה דורשכי וכיפי שתות קנה ומחזיר אונאה, על כרחו קנה ומחזיר אונאה, ורבא סבירא ליה כאוקימתא דר' אבא דאוקמא למתני' בדר' יהודא הנשיא וכדדיק רב אשי ואע"ג דסתם מתני' כר' יהודה הנשיא איהו סבר לה כר' נתן דמסתבר ליה טעמיה בהא, ועוד משום דדינא הוא ונחית לעומקא דדינא כרבה רש"י ז"ל.
וה"ג לקמן רבה אמר לעולם ר' נתן דהוא רבה בר נחמני והכא גרסי' רבא דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא בר פלוגתיה דאביי וזה דעת הגאונים ז"ל. ומי שפי' דרבא רצה קנה קאמר וכדר' נתן משום דגריס לקמן רבא אמר לעולם ר' נתן היא לא אמר כלום דהא אברייתא גופא קשיא לן כי קתני קנה ומחזיר אונאה ולא משמע לן רצה וכי מפרקי' לה נמי חסורי מחסרינן לה ואמרי' תני רצה ולא אמרי' מאי קנה רצה קנה כ"ש בלישנא דאמורא דמאי קנה על כרחו ולא רצה קאמר ועוד דהא דאיק רב אשי דמתני' רבי יהודא הנשיא ואשתכח דמאי קנה דקתני בבריתא קנה ממש קאמר ולא רצה ואף רבא נמי קנה על כרחו קאמר ולא רצה ואין צורך לכתוב זה שקבלת הגאונים ז"ל תכריע:

וזה וזה בכדי שיראה ומוכר לעולם חוזר. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד דאי אתברר לן בסהדי דאתרמו ליה זבונא בזביניה ולא חזר בו שאינו יכול לחזור בו אחר זמן שהרי מחל, ורש"י ז"ל כתב לעולם חוזר אם לא נתיקרו טליתות בנתים, ונראה שר"ל שאם נתיקרו עכשיו טליתות יותר משעת המכר שאינו יבול לחזור בו שא"א לומר עד עכשיו לא הכיר בהונאתו ועכשיו ראה טלית אחרת שכמותה נמכרת בדמים יקרים והכיר בהונאתו שהרי נתייקרו טליתות אלא בשעת הזול ראה והכיר ושתק עד עכשיו וכבר מחל.
והר' משה הספרדי ז"ל כתב לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שנוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בהן הרי זה אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד וגם זה אמת, ובלוקח מן בעל הבית אין לו אונאה ולא ביטול מקח וכן כתב גאון ז"ל וה"מ ללוקח אבל בעל הבית מוכר שנתאנה יש לו אונאה ובטול מקח.
קשיא לן האי דאקשי' ממתניתן דקתני כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר מאן הדיוט לאו בעל הבית דילמא בבעל הבית שלקחו, וי"ל א"כ היכי תלי תגר בהדיוט והלא תגר בין מוכר בין לוקח יש לו אונאה ובעל הבית אין לו ועוד ארישא קאי דקתני אחד הלוקח ואחד המוכר וכו' ואוקים בצררותא וה"ה לכל סחורה בר ממאני תשמישתיה דיקירי ליה:

שתות קנה ומחזיר אונאה. יש מפרשים, קנה, אם רצה מי שנתאנה קאמר, וגרסינן לקמן [בבא מציעא נא, א] אמר רבא לעולם ר' נתן היא ותני בברייתא רצה. וליתא, דהשתא ברייתא גופה קשיא לן ומשמע לן בין רצה בין לא רצה, וכי מתרצינן ליה, אצטריך רבא למימר דמחסרא, איהו דהוא אמורא מסתם לישניה ומחסר ליה ולא תני רצה, אלא רבא מקח קיים קאמר, וקנה לגמרי אלא דמחזיר אונאה. ולקמן רבה גרסינן דהוא רביה דאביי, והכא גרסינן רבא דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא. ולי נראה להביא עוד ראיה, מדאמרינן בפרק הספינה (ב"ב צ, א) אין מוסיפין על המדות יותר על שתות, ואמרינן עלה מאי טעמא אילימא כי היכי דלא להוי ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר, ואלו היה אפילו שתות בטל מקח אלו רצה המתאנה, מאי נפקא לן מינה, שאפילו בשתות [יבטל המקח אותו שנתאנה. וא"ת פעמים שיתאנה מוכר, ורוצה בקיום ממכרו ובלבד] שיחזיר לו לוקח אונאה, ואלו היה מקח בטל היה לוקח חוזר בו לגמרי קודם שיחזיר אונאה, סתמא דמילתא מוכר אינו מתאנה, דאינהו בקיאי בתרעא, וכענין שאמרו בתגרי לוד, ובתגרי לוד לאו דוקא. ומכל מקום הסכמת הגאונים ז"ל תכריע, שהם ז"ל הסכימו בדבר זה, דקנה בעל כרחו קאמר.

וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. פי' שתות ויתר על שתות, אבל פחות משתות לאלתר הויא מחילה, וכדמוכח בסמוך (נא, א) בעובדי דורשכי וכיפי.

אונאות אלו שהזכרנו יש מהם שיש לענינם שיעור ויש מהם שאין להם שיעור וכיצד הוא הדין כל פחות משתות נקנה מקח ואונאה נמחלת מיד בלא שום שיעור אלא משמשך את החפץ נמחלה אונאה מיד שאם לא כן אין בין פחות משתות לשתות כלום שתות לחזרת אונאה ויתר משתות לבטול מקח יש להם שיעור בכדי שיראה לתגר או לקרובו כמו שביארנו במשנה וכל ששהה ביתר מכדי שיעור זה הכל מחול אפילו שוה מאה במאתים ומ"מ דוקא בלוקח שהמקח בידו ומראהו לתגר או לקרובו אבל מוכר אין לו שיעור ונמקו עמו לעולם בין לחזרת אונאה בין לבטול מקח שהרי אין החפץ בידו שיוכל להמלך עליו ומ"מ כתבו גדולי המחברים שאם היה המכר דבר שאין במינו שנוי פרטי אלא שערך כל הפרטים שתחת אותו המין שוה כגון פלפלין וכיוצא בזה שיעורו עד כדי שישאל על שער שבשוק וכן אם נודע שבא לידו כממכרו של זה ולא תבע וכן כל כיוצא בזה וכן בלוקח אם הוא דבר שהבקיאים באותו דבר אינם מצויים אצלו נותנין שיעור לחזרתו כפי הראוי כמו שיתבאר למטה בענין המטבע ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

כבר ביארנו בדין השתות שהמתאונה תובע אונאתו ואין המאונה יכול לומר או הנח אונאתך או יתבטל המקח מעתה מכר שוה חמש בשש שנתאונה לוקח וקודם שיעור ראיית תגר או קרוב הוקר ועמד בשבע אין המוכר אומר או הנח אונאתך או יתבטל המקח אלא הרי זה אומר תן לי מה שהוניתני שכל שהוקר ברשותי הוקר:

מכר שוה שש בחמש ונתאונה מוכר והוזל ועמד על ארבע הרי המוכר תובע אונאתו ואין הלוקח רשאי לומר או הנח אונאתך או יתבטל המקח אלא הרי מוכר אומר תן לי מה שהוניתני שכל שהוזל ברשותך הוזל מכר שוה חמש בשש שנתאונה לוקח והוזל עוד ועמד על ארבע אין הלוקח יכול לומר יתבטל המקח אלא נותן הלה אונאתו והולך לו וכן מכר שוה שש בחמש ונתאונה מוכר והוקר עוד ועמד על שבע אין המוכר יכול לומר יתבטל המקח אלא נותן הלה אונאתו והולך לו:

כבר ביארנו על יתר משתות שהמקח בטל מ"מ כל שהמתאונה רוצה בקיומו ומוחל אונאתו אין הרשות ביד המאונה לחזור ודבר זה נתבאר בבתרא בפרק הספינה ומה שאמרנו שהוא בבטול מקח הוא כשהמתאונה תובע אונאתו שהמאונה רשאי לומר או התרצה באונאתך או יתבטל המקח ואע"פ שיש אומרים שאף המאונה יכול לחזור אע"פ שהמתאונה רוצה בקיומו מצד שאינו רוצה שישיאהו שם רע בשכניו אין זה כלום מעתה מכר שוה ארבע בחמש שנתאונה לוקח הוקר ועמד על שבע לוקח יכול לחזור הא אם הלוקה רוצה באונאתו אין המוכר יכול לחזור והוא שאמרו שם שהלוקח אומר אי לאו אוניתן לא מצי הדרת והשתא הדרת הא אם היה לוקח תובע אונאתו הרי זה המוכר אומר או קבל אונאה או בטל מקח וכן המוכר שוה חמש בארבע שנתאונה מוכר והוזל ועמד על שלש מוכר יכול לחזור אבל לא לוקח ומטעם שהזכרנו הא אם היה מוכר תובע אונאתו הרי לוקח אומר לו או מחול אונאה או בטל מקח:

מי סברת וכו'. דחי תלמודא בתמיהא כפי הכלל המסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן. מורנו הרב נר"ה.

לא משתות ועד שליש לרבי טרפון. פירוש ושתות עצמו כשתות דרבנן דהוי אונאה. ואם תאמר והא אמר במתניתין לרבי טרפון האונאה שליש אלמא בפחות משליש הוי אונאה מחילה. ויש לומר דהכי קאמר רבי טרפון לרבנן האונאה שאתם אומרים שהתחלתה משתות נמשכת היא עד שליש. תלמיד הר"פ.

אי הכי במאי שמחו. בשלמא אי פחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן משום הכי שמחו דמאי דהוי חזרה לרבנן הוי מחילה לרבי טרפון ואף על גב דפשטינן דמחילה נמי עד כדי שיראה לתגר מכל מקום שמחה איכא אף על גב דמחזיר אונאה בקיום המקח שבזה היו חפצים. אלא אי אמרת דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן אמאי שמחו אדרבה בדרבנן ניחא להו טפי דלדרבנן הוי ביטול מקח ושניהם חוזרים ולרבי טרפון הוי אונאה ויד הלוקח על העליונה אלא אם כן תפשוט דבטול מקח לעולם חוזר. כי אמר להו כל היום חזרו. קשה לי אמאי חזרו סוף סוף הנאה יש להם בדרבי טרפון שאין יכול לחזור אלא כל היום ולרבנן לעולם. ונראה לי דלתרץ קושיא זו כתב רש"י כי זו אינה הנאה כלל משני טעמים חדא דבין לעולם חוזר או כל היום הנאה פורתא היא ועוד אונאה יתר על שתות לא שכיח לפיכך אין זו הנאה כלל כנגד מה שמפסיד בשתות עצמו אף על פי שהוא דבר מצומצם. ואכתי קשיא לי דאוקי הפסד דשתות שהוא מצומצם כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות דלרבי טרפון כל היום ולרבנן לעולם שכן כתב הוא למטה וזה לשונו: כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות וכו' והרי זה הלשון הוא הפך ממה שכתוב למעלה ויש לומר לפי שיטתו דאזיל הכא ושקיל וטרי לפי סברת דשתות עצמו לא חשיב משום דהוי מצומצם. ובעיקר קושיא איכא לתרוצי דאף על גב שהדבר שקול דאוקי הפסד דשתות עצמה כנגד מה שהרויח להם ביתר משתות מכל מקום שפיר חזרו דבדרבנן ניחא להו דלרבנן שניהם חוזרים ותגרי לוד יש להם בחירה ולרבי טרפון אין להם בחירה ואף על גב דתגרי לוד לא עבידי דטעו מכל מקום כיון שהדברים שקולים בדרבנן עדיף להו ומשום הכי חזרו. דאי סלקא דעתך דבטול מקח וכו' במאי שמחו. פירוש אדרבה רעה להם היא דביטול מקח שניהם חוזרים לרבנן ולרבי טרפון יד הלוקח על העליונה. ואם תאמר אמאי כתב רש"י אין זו טובה להם הרי רעה כדכתיבנא. ויש לומר דרש"י אזיל לשיטתיה דסבירא ליה דאין זו רעה כלל דתגרי לוד לא עבידי דטעו. מורנו הרב נר"ו.

דאי סלקא דעתך בכדי שיראה לתגר במאי שמחו. אין להקשות דאמאי לא אמר אם תמצא לומר לאלתר הוי מחילה אז נאמר ביטול מקח לעולם חוזר ואם תמצא לומר לפשוט דבטול מקח לעולם חוזר אז לא נאמר דפחות משתות לאלתר הוי מחילה אלא נימא דהוו בכדי שיראה ונימא כדסלקא דעתין מעיקרא דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן וזיל הכא מדחי לה. דיש לומר דסברא הוא כי אמר לאלתר הוי מחילה בפחות משתות אז סברא הוא למאי דסלקא דעתין השתא דבטול מקח בכדי שיראה להכי פריך דאי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אם כן איכא ג' חילוקים בג' משהוין דשתות עצמו בכדי שיראה וכל שהוא פחות לאלתר הוי מחילה וכל שהוא יותר לעולם חוזר לכך מסתברא דאמרינן דבטול מקח נמי בכדי שיראה. ואין להעשות אכתי איכא ג' חילוקים בג' משהויין כי שתות עצמו ידו על העליונה ופחות משתות נקנה מקח ומשהו יותר שניהם חוזרים. הא לא מקרי ג' חילוקים דשתות עצמו דומה קצת ליתר משתות שהמקח בטל אם ירצה המתאנה ודומה קצת לפחות משתות שהמקח קיים אם ירצה המתאנה וכן משמע לקמן בדרבא דאמר זה וזה בכדי שיראה פירוש שתות ויתר משתות. לפירוש רש"י לקמן דקאמר אלא אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו התם הוה מצי למימר זיל הכא מדחי לה. מיהו לפירוש תוספות ניחא דהך פשיטותא היא למאי דסלקא דעתין דפחות משליש כפחות משתות ופחות משתות בכדי שיראה דסברא הוא כיון דאמרינן דמסתברא אי אמר לאלתר הוי מחילה דאז סברא לומר דביטול מקח בכדי שיראה כדפירש אם כן גם מאי דקאמר לעולם חוזר זה צריך להיות לפי הצד האחר דפחות משתות בכדי שיראה כדפי' ולפירוש רש"י אינו אלא חוזר המשא ומתן דלעיל. גליון.

שמחו בשתות עצמו. כתב רש"י דהא דאמרינן משתות ועד שליש וכו' הקשו עליו כיון דהדרינן השתא ממאי דהוה סלקא דעתין דשתות בכלל אמאי לא אמר תלמודא מי סברת שתות בכלל לא שתות לא הוי בכלל. ויש לומר דתלמודא ידע דאיכא מאן דבעי בעיא אחריתי ואנו צריכין לחזור לאוקמתא קמייתא דשתות בכלל ולא מצי תלמודא לומר מי סברת וכו' ואם תאמר מעיקרא מאי סבר תלמודא ולבסוף שהוא מתהפך מאי סבר תלמודא. רש"י תירץ דהיכא דלא הוה לן שמחה אחרת דחקינן נפשין דשמחו בשתות עצמה אבל איכא טעמא למה שמחו הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא. ובעיקר קושיא נראה לומר דלא הוצרך התלמוד לפרש מי סברת דכיון דביאר התלמוד לעיל דליכא שמחה כי מתרץ שמחו בשתות עצמה הוי כאלו פירש שתות לא הוי בכלל ושמחו בו ודוק. ואכתי איכא למידק מה נפשך אי הוי מחילה לאלתר אם כן תפשוט בעיין דהא פחות משתות לרבנן כשתות עצמה לרבי טרפון ואי לא הוי מחילה עד שיראה לתגר אין זו שמחה דהכי נמי אית להו לרבנן בשתות עצמה עד שיראה וכל שכן אי הוי כל היום דרעה היא להם. ויש לומר דלעולם מחילה לאלתר הוי לרבי טרפון והיינו דשמחו והכי סבר המתרץ דשתות לא הוי כפחות משתות לגמרי דלרבנן איכא למיבעי אי לאלתר או כדי שיראה לתגר אבל שתות לרבי טרפון הוי מחילה לאלתר ולא דמי לשתות לרבנן דאלו שתות לרבנן הוי אונאה וידו על העליונה ושתות לרבי טרפון הוי מחילה. ואם תאמר מנלן למתרץ לעשות סברא שלישית בשתות לרבי טרפון דלא דמיא לא לפחות משתות ולא כשתות עצמה לרבנן. ויש לומר דבשלמא לרבנן דמחמירין לעשות יותר משתות בטול מקח בדין הוא דפחות משתות עד שיראה לתגר לפי צד הבעיא אבל לרבי טרפון דמיקל במקח לעשות יותר משתות אונאה בדין הוא דשתות עצמו תהיה מחילה לאלתר. ואכתי איכא למידק מי דחק אותם לפרש דשתות עצמה הוי מחילה לאלתר לרבי טרפון אימא לא הוי מחילה עד כדי שיראה וכי תימא אם כן במאי שמחה איכא למימר משום דלרבי טרפון קנה ומחזיר אונאה ולרבנן ידו על העליונה והם היו חפצים שיתקיים המקח על כל פנים. ויש לומר דכיון דשתות עצמו הוא דבר מצומצם בשלמא אי הוי מחילה לאלתר היינו דאיכא שמחה אלא אי אמרת עד כדי שיראה לא חשיבא שמחה משום דאית בה תרתי לגריעותא חדא דהוי דבר מצומצם ותו דבין קנה ומחזיר לידו על העליונה הנאה פורתא היא. עוד יש לומר דאין לנו לחדש זמן לרבי טרפון אלא או לאלתר או כל היום ועד שלא אמר להם כל היום שמחו ואחר כך חזרו. מורנו הרב נר"ו.

וזה לשון הריטב"א: שמחו בשתות עצמו. פירוש אם תמצא לומר דפחות משתות לרבנן מחילה לאלתר הוי ולרבי טרפון משתות ועד שליש אונאה ולרבנן בטל מקח ואינו חוזר אלא עד כדי שיראה לתגר ודקאמרת אם כן במאי שמחו בשתות עצמו דלאו כדקסלקא דעתין דשתות עצמה לרבי טרפון היא כיתר משתות אלא שתות עצמה כפחות משתות ובזה שמחו דלרבנן שתות עצמה אונאה עד כדי שיראה לתגר ולרבי טרפון מחילה לאלתר. ואם תאמר אם כן כי אמר להו כל היום אמאי חזרו דהא לא אמר רבי טרפון כל היום אלא במאי דאמר מעיקרא בכדי שיראה לתגר דאלו בשתות עצמה שהיא כפחות משתות והוי מחילה בדוכתא קאי ולא אמר כל היום אלא ביותר משתות. ויש לומר משום הכי חזרו שהפסידו מיותר משתות ועד שליש דלרבנן בטול מקח שאינו חוזר אלא כדי שיראה לתגר למאי דסבירא לן השתא ולרבי טרפון כל היום והא חמירא טפי מהרווחה דשתות עצמה דאף על גב דאמרינן לעיל דהרווחה דיותר משתות לא חשיבא היינו כשהיא בין כל היום או לעולם. אבל זו דלרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום הא ודאי עדיפא ועדיפא מהרווחה דרבי טרפון שאינה אלא בשתות מצומצם. אשתכח השתא דאיכא בסוגיא עד השתא ג' סברות. הסברא הא' מאי דאתינן לומר דבפחות משתות לרבנן כדי שיראה לתגר וכן כל פחות משליש לרבי טרפון ולהאי סברא אתפרש דאתיא כולה מתניתין שפיר בין מה ששמחו ובין מה שחזרו בין שנאמר בטול מקח לרבנן לעולם חוזר ובין שאינו חוזר אלא בכדי שיראה לתגר. והסברא הב' דפחות משתות לרבנן מחילה לאלתר ובטול מקח לרבנן בכדי שיראה לתגר ומשתות ועד שליש לרבי טרפון אונאה אלא שהשתות כפחות משתות והוי מחילה ולהאי סברא נמי אתיא מתניתין שפיר מה ששמחו ומה שחזרו. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: שמחו בשתות עצמו. דלא תימא משתות ועד שליש ושתות בכלל וכו' ולהכי שמחו וכו' וחזרו משום יתר משתות דלרבנן הוי מחילה לאחר כדי שיראה וכו' ועדיף להו האי רווחא מריוח דשתות עצמו דהוי לרבי טרפון מחילה לאלתר משום דשתות הוי דבר מצומצם. ואם תאמר אכתי אמאי חזרו וכי שכיח הא דפרישנא לעיל דבטול מקח לא שכיח ועד השתא עדיף להו ריוח דשתות עצמו משום דשכיח טפי מריוח דיתר משתות משום דלא שכיח. ויש לומר דהיינו דוקא משום דסבירא לן עד השתא דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר דאז הוי ריוח דיתר משתות מכל היום עד לעולם ומשום הכי אמר דעדיף להו טפי ריוח דשתות עצמו דהוי כדי שיראה עד כל היום דאף על גב דריוח דשתות הוי מצומצם מכל מקום כיון דהוי מכל היום עד לעולם ליכא ריוח בדבר דכל היום בו ביום נמלך. אבל השתא דאסקינן דביטול מקח לרבנן הוי כדי שיראה ואם כן ריוח דיתר משתות הוי מכדי שיראה עד כל היום ואיתא ריוח גדול ביתר משתות שיש בו הרבה צדדין מריוח דשתות עצמו שהוא מצומצם אלא אי אמרת בטול מקח לרבנן לעולם חוזר אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו טפי דקא משוי ליה אונאה כל היום ותו לא ואם תאמר תיפוק ליה בלאו הך קשיא נמי קשיא אמאי חזרו הא ניחא להו בדרבי טרפון בשתות עצמו דלרבי טרפון מחילה לאלתר ולרבנן אונאה. ויש לומר דליכא למפרך הכין משום דהשתא נאמר דשתות עצמו כלמעלה ואם כן שתות עצמו משוי להו רבי טרפון אונאה כרבנן דעד כאן לא אמרינן לעיל דשתות עצמו לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אלא משום דהוה אמרינן דבטול מקח בכדי שיראה ולא מצינו לאשכוחי שמחו אלא משתות עצמו אבל השתא דאמרינן לאוקמי דבטל מקח לרבנן לעולם חוזר אם כן ודאי כי נמי אמרינן דשתות כלמעלה מכל מקום מצינו שפיר לאשכוחי שמחו ביתר משתות ומשום הכי לא קשיא ליה הך קושיא אבל מכל מקום פריך אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו דקא משוו להו אונאה כל היום ע"כ. ולפי שיטת רש"י גרסינן דאיבעיא להו וכן כתבו בתוספות. ואפילו אי גרסינן איבעיא להו אתי שפיר למה סדר אותה התלמוד אחר הבעיא הראשונה והדחיה לאשמועינן כי לפי הבעיא הראשונה והפשיטות דהיינו סברוה מתפרשת המשנה שמחו וחזרו בין אם תאמר בטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה וכו'. אבל לפי סברת מאן דדחי מי סברת אין המשנה מתפרשת אלא אם כן תאמר דבטול מקח לעולם חוזר. מ"ה נר"ו.

אבל התוספות פירשו דלעולם סובר דשתות לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן והכי קאמר תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ולכך שמחו וכי אמר להו כל היום חזרו אף על גב דלדידיה אכתי נימא טפי ביתר משתות וכו'. אפילו הכי בדרבנן ניחא להו דביתר משתות לרבנן שניהם חוזרים וכו' ואף על גב דתגרי לוד לא שכיח דטעו מכל מקום הא עדיף להו שאם ירצה הלוקח לכופם לקיים המקח ולהחזיר האונאה מצו למיהדר אינהו מן המקח לגמרי ופעמים שהלוקח חפץ במקח ויוותר האונאה קורם שיחזור בו המוכר וכו' שמחו בשתות עצמה ומעיקרא לא אסיק אדעתיה דאיכא שמחה בשתות עצמו משום דהוי דבר מצומצם וכו'. ובעיא שניה לא קא מיבעיא ליה להאי למאי דמסיקנא דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמו לרבנן דאם כן מאי מייתי עלה ממתניתין והלא פירשנו המשנה כבר בכל ענין בין אם תמצא לומר בטול מקח לרבנן לעולם וכו' וקושיא זו דחק בקונטרס לפרש דמעיקרא דקאמר משתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן היינו משתות ושתות בכלל ולא כמו שסובר לבסוף כדי שתתיישב בעיא זו לפי מה דאסיקנא שמחו בשתות עצמה ושתות לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן. ולפי סברא זו לא פירשנו המשנה אלא אם כן תמצא לומר בטול מקח בכדי שיראה אבל לא דקדקנו לישבה אם נאמר לעולם חוזר. ומה שפירש בקונטרס בתר הכי גבי אלא אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו וכו'. ופירש נהי נמי דשתות עצמה משוי ליה אונאה כרבנן דהאי דאמרינן וכו' לא פירש כן לומר שתהא הבעיא לפי סברא ראשונה דוקא אלא הכי קאמר בדרבי טרפון ניחא להו לפי סברא אחרונה ואפילו אם תמצא לומר כסברא ראשונה אכתי תיקשי לך בדרבי טרפון ניחא להו. ומשני בטול מקח לא שכיח כלומר לפי סברא ראשונה דשתות כיתר משתות איכא לתרוצי החזרה אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר. אבל לפי סברא אחרונה ליכא לתרוצי כלל. ומכל מקום מעיקרא מיבעיא ליה אי מצי לתרוצי מתניתין לסברא אחרונה אי בטול מקח לעולם חוזר. וכל זה דוחק. ונראה דהאי בעיא יש ליישבה למאי דסברוה דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן ולא הוצרך לפרש זה כי דבר פשוט הוא ואפשר לפרשה בענין אחר ומה שלא הקדים בעיא זו לפי שרצה להקדים פחות משתות ליתר משתות וקאמר תא שמע חזרו לדברי חכמים אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכו' אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו אף על גב דהוו מפסדי בדרבי טרפון בשתות ופחות משתות דלרבי טרפון כל היום ולרבנן בכדי שיראה הרי היו מרויחין ביתר משתות וטוב להם בכך ואף על גב דלעיל אמרנו שמחו בשתות עצמו דאפילו בריוח דשתות לחודא ניחא להו בדרבי טרפון שאני התם דלאלתר הוי מחילה. הרא"ש.

וזה לשון הגירסא: כתוב בתוספות ודוחק דלעיל כי אמר דבטול מקח לעולם חוזר הוה ניחא ליה שמחו וחזרו וכו'. ונראה לי דעת רש"י דלעיל דהוה ניחא ליה היינו משום דאכתי לא מסיק אדעתיה האי סברא למימר דשתות הוי דבר מצומצם אבל בתר דאסיק שתירץ לו שמחו בשתות עצמה וחזרו משום דהוי דבר מצומצם פריך הכא אם כן אם תמצא לומר לעולם חוזרו אמאי חזרו בשביל לשתות עצמה אחרי שהוא דבר מצומצם. שמחו בשתות עצמה. אין להקשות לפירוש התוספות הוי קושיא מהן ולאו דפריך אמאי שמחו הלא הריוח דשתות עצמו הוי דבר מצומצם ומשני דשמחו בשתות עצמו אף כי הוא מצומצם. דיש לומר דלכך מסיק בתירוץ דלרבי טרפון מחילה ולרבנן אונאה פירוש אף על גב דשתות הוי דבר מצומצם כיון ולרבנן איכא להו תרתי לריעותא חדא שאין המקח קיים והוי מחילה כמו לרבי טרפון. ועוד דלרבנן הוי אונאה וידו על העליונה ולא שניהם חוזרים לכך שמחו והמקשה לא אסיק הא בדעתיה. אך קשה לפירוש התוספות דלפי מה שאמר בטול מקח לעולם חוזר אז צריך לומר דחזרו משום דביתר משתות לרבנן שניהם חוזרים ולרבי טרפון ידו על העליונה והא ניחא להו מריוח דשתות עצמו אף על גב דגם לרבנן לעולם חוזר ולרבי טרפון כל היום וכי בטול מקח בכדי שיראה מסיק דשמחו משום שתות עצמו דאותו ריוח הוה ניחא להו אף על גב דמפסידים ביתר משתות דלרבנן שניהם חוזרין ולרבי טרפון ידו על העליונה והיינו איפכא סברא הפוכה מזה לזה. וגם קשה דלמה לא פירשו תוספות דבתר דמסיק דהך ריוח דשתות עדיף פריך בתר הכי אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו כיון דהאי ריוח עדיף טפי משתות עצמו. ונראה לי דהא דאמר שמחו בשתות עצמו דהאי ריוח דשתות עצמו עדיף מן ההפסד דביתר משתות ידו על העליונה לרבי טרפון היינו משום דאין ידו על העליונה אלא רק עד כדי שיראה דבאותו זמן קצר אין בו כל כך נפקותא בין שניהם חוזרים לידו על העליונה והריוח דשתות עצמו עדיף אבל חזרו בו כשאמר להם רבי טרפון כל היום משום דזה הפסד גדול הנפקותא שבין ידם על העליונה כל היום ובין שניהם חוזרים כל היום וזה עדיף הרבה מריוח דשתות עצמו שהוא דבר מצומצם. כתוב בתוספות ומשום קושיא דחק הקונטרס לפרש דמעיקרא וכו'. פירוש דאי מתחלה רצה לומר דשתות לרבי טרפון כפחות משתות אם כן כבר אמר לעיל דאי בטול מקח לעולם חוזר דהוה ניחא ליה שמחו וחזרו ואם כן מאי הדר פריך הכא אלא יש לומר כי אמר לעיל תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר רצה לומר דשתות לרבי טרפון כשתות לרבנן ולכך הוה ניחא ליה אבל כי שני שמחו בשתות עצמה חזר וסבר דשתות כפחות משתות ולכך פריך למאן דאמר לעולם חוזר אמאי חזרו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: תא שמע דתנן חזרו לדברי חכמים אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכו'. תמיה מילתא מאי האי דדייקינן שהרי אין לנו במשנתנו אלא הג' סברות שכתבנו לעיל ואלו לסברא הראשונה שפירש חזרו בין דנימא בטול מקח לרבנן לעולם חוזר ובין דנימא בכדי שיראה וכדפרישנא לעיל בריש שמעתא ואי לסברא השניה הרי אמרו בשמועתנו בהדיא לעיל ותפשוט מיניה על כרחך דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ואתיא מתניתין שפיר אמאי שמחו ואמאי חזרו ואלו הכא דייקינן אמאי חזרו דברבי טרפון ניחא להו ואי לסברא השלישית דאסקינן לעיל דבטול מקח לרבנן בכדי שיראה תקשי לה דהא לההיא סברא שתות כפחות משתות וניתן למחילה ואם כן מאי האי דפרקינן הכא בטול מקח לא שכיח דהא אפילו תימא דרווחא דיותר משתות לא חשיבא להו משום ובטול מקח לא שכיח הא איכא רוחא בשתות עצמו דשכיח וניתן למחילה לרבי טרפון ואלו לרבנן אונאה הוא והדרא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי חזרו. ויש לומר דמאי דאמרינן השתא אמרי לה להכריע בין הסברא השניה והסברא השלישית שנאמרו לעיל שנאמרו שתיהן אליבא דמאן דאמר דפחות משתות ניתן למחילה לאלתר ולרבי טרפון משתות ועד שליש אונאה אלא לסברא הב' שתות כלמעלה ולסברא הג' שתות כלמטה ולפי הסברא הב' בטול מקח לרבנן לעולם חוזר ולסברא הג' אינו חוזר אלא בכדי שיראה ולעיל נאמרו שתיהן סתם ולא הוכרעה אחת מהן והשתא בעיא למעבד הכרעה בסברא הג' דהוי מסקנא ולומר דשינויא דשניין שינויא הוא וסברא נמי הוי דלרבי טרפון כל מאי דאפשר להקל יותר בפחות משליש מקלינן ואתיא למפרך הסברא הב' ואמרי אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכסברא הג' ולרבי טרפון שתות כלמטה אתי שפיר מאי דשמחו מעיקרא ומאי דחזרו לבסוף דמעיקרא שמחו בשתות עצמה ולבסוף חזרו מפני שההפסד שהפסידו ביתר משתות ועד שליש מרובה מן ההרוחה של שתות עצמה וכדפרישנא לעיל אלא אי אמרת כסברא הב' דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ולרבי טרפון שתות כלמעלה משתות ניחא ליה מה ששמחו מפני שהרויחו ביותר משתות ועד שליש כדאיתא לעיל אבל כשחזר ואמר להם כל היים אמאי חזרו דהא אכתי בדרבי טרפון ניחא להו שאפילו לאחר דברי רבי טרפון האחרונים הרויחו ביותר משתות ועד שליש דלרבנן חוזר לעולם ולרבי טרפון אינו חוזר אלא כל היום ואף על פי שהפסידו בשתות עצמה דאלו לרבנן אונאה בכדי שיראה לתגר ולרבי טרפון כל היום רווחא דיותר משתות ועד שליש הוי טפי כי הפסדא בשתות לבדו מצומצם והריוח משתות ולמעלה ועד שליש דקסלקא דעתין השתא דכיון שהרויח בשיעור מרובה וההפסד בשיעור מועט דהיינו שתות גרידא דרווחא עדיפא. ופרקינן דבטול מקח לא שכיח כלומר בטול מקח לא שכיח וכי שכיח בו ביום הדרי בהו הלכך לא חשיבא רווחא בהא בין שיהיה כל היום או שיחזור לעולם ופסדא דשתות גרידא חמורה מאידך רווחא דההיא שכיח טפי בכדי שיראה לתגר יהא מחילה ולא יהא לו זמן כל היום כרבי טרפון והיינו דאמרינן לעיל בסברא הב' משום הכי חזרו דעל האי פירוקא הוה סמכינן וכדפרישנא עלה לעיל אלא דתלמודא לא פריש לה לעיל והשתא אתפרש והיינו דאייתינן לעיל בתר הסברא הב' והסברא הג' איבעיא להו בטול מקח לרבנן לעולם חוזר כאלו אנו באים להכריע בין שתיהם ולפרש אותם וזו שיטת רש"י למי שמבין אותה כדרכה וכן הצעתי לפני רבותי וזו שיטת התוספות אלא שלא פירש כל כך.
וראיתי מי שפירש דשקלא וטריא דהכא כפי הסברא הג' דשתות עצמה כלמטה ולרבנן בטול מקח בכדי שיראה וכדאמרינן לה לעיל ואתינן השתא לאכרוחי דעל כרחך להא סברא לא סגיא דלא נימא כדאמרינן לעיל דבטול מקח לרבבן בכדי שיראה לתגר דאי סלקא דעתך לעולם חוזר אמאי חזרו בדרבי טרפון ניחא להו ופרקינה דבטול מקח לא שכיח וכי הדר אמר רבי טרפון כל היום חזר בו מן השתות ואמר כרבנן דשתות אונאה כי לא היה רוצה לעשות להם שתי הרווחות הרווחה במחילת שתות והרווחה באריכות זמן ליותר משתות כל היום וחזר ואמר דשתות עצמו ויתר משתות שיהא כל היום ותגרי לוד לא רצו בתקנה זו מטעמא דפרישנא דבטול מקח לא שכיח ופסידא דשתות עצמה חמורה והפירוש הזה היה טוב ומפולפל אלא שלשון משנתנו בדברי רבי טרפון אינו נראה ששינה כלום בדבריו האחרונים מן הראשונים אלא שאמר שיהא זמן לאונאה שאמר להם כל היום. עד כאן.

וכתב מהר"י בי רב וזה לשונו: איבעיא להו בטול מקח וכו'. קשיא לי דהאי דבעי בעיא שניה מאי סבר בדברי רבי טרפון אי סבר מאי דסברוה דפחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן אם כן תפשוט דפחות משתות בכדי שיראה ואי סבר דשתות ויתר על שתות הוי אונאה לרבי טרפון אם כן תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם כדפריך תלמודא. ואי סבר דבשתות עצמה שמחו כדמשני אם כן תפשוט דבטול מקח לרבנן בכדי שיראה דאי אמרת בשלמא בכדי שיראה בין אי פחות משתות לרבנן בכדי שיראה בין אי לאלתר הוי מחילה אתי שפיר מעיקרא שמחו דפחות משתות בין אי לרבנן בכדי שיראה בין אי לאלתר בפחות משתות רבנן ורבי טרפון שוין הן ובשתות עצמה שמחו דלרבנן הוי אונאה ולרבי טרפון הוי או קנה בעל כרחו אי לרבנן פחות משתות בכדי שיראה או הוי שתות לרבי טרפון מחילה לאלתר אי פחות משתות לרבנן לאלתר וכו' וביתר על שתות כולי עלמא לא פליגי ומשום הכי שמחו וכי קאמר להו כל היום חזרו דאפילו תמצא לומר פחות משתות לרבנן מחילה לאלתר ולרבי טרפון שתות נמי הוי מחילה שפיר חזרו דמשתות ועד שליש לרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום ואף על גב דבשתות מרויחים לרבי טרפון אפילו הכי יותר גדול הוא הפסד של רבי טרפון ביותר על שתות ממה שהשביח בשתות דשתות מצומצם לא שכיח ולא יתר לא שכיח כולי האי ועוד שאין כל כך זמן בין לאלתר ובין בכדי שיראה כמו שיש בין בכדי שיראה לכל היום ונמצא שהפסידם בכל מה שיש בשתות ולמעלה וכל שכן אם תלמוד לומר דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום דמפסיד להו טובא ומשום הכי חזרו. אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו ניחא אי פחות משתות לרבנן בכוי שיראה ולרבי טרפון כל היום אפשר משום פסידא דפחות משתות ושתות דאי משום דלרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום לאו רבותא היא כמו שפירש רש"י ואף על גב נמי דשתות לרבנן אונאה ולרבי טרפון קנה בעל כרחו כבר פירש רש"י דהאי נמי לאו רבותא היא אבל אי פחות משתות לרבנן הוי מחילה אמאי חזרו כיון דבפחות משתות לא פליגי ושתות לרבנן אונאה ולרבי טרפון מחילה לאלתר ויתר משתות נמי לרבנן ולרבי טרפון לאחר כל היום הוי מחילה ואם כן אמאי חזרו. עוד יש להקשות דהאי פושט קשה דידיה אדידיה דמעיקרא כי קאמר אי הכי במאי שמחו וכו' משמע דסבירא ליה דאף על גב דבטול מקח לרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום לאו רבותא היא משום דלא שכיח בטול מקח והכי פירש רש"י ולבסוף בתר בעיא שניה משמע דסבירא ליה דשכיח בטול מקח והוי רבותא כפירוש רש"י. וכי תימא השתא קיימינן אהא דקאמר שמחו בשתות עצמה אפילו הכי אי פחות משתות ושתות לרבי טרפון הוי מחילה לאלתר קשיא כשאומר אי אמרת בשלמא אמאי חזרו כדפירש וכשאומר אלא אי אמרת אמאי חזרו וכו'. וקשה להפך דשפיר חזרו אי פחות משתות לרבנן בכדי שיראה. עוד קשה לפירוש רש"י שבאי אמרת בשלמא פירשו והוליכו עם מה שתירץ שמחו בשתות עצמה וביציאה שאמר אלא אי אמרת חזר רש"י להוליכו ולפרשו עם מאי דקאמר מעיקרא דשתות לרבי טרפון הוי אונאה. ויש ליישב זאת ההלכה באופן זה דודאי זה ששואל הבעיא שניה סבירא ליה לפי המסקנא דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן אלא דמספקא ליה אי בטול מקח לרבנן לעולם חוזר הלכך שתות עצמה לרבי טרפון הוי אונאה וניחא שמחו וחזרו כדפרישית וכדקאמר בגמרא. כלל העולה כי היכי דמספקא ליה בבטול מקח אליבא דרבנן מספקא ליה נמי אי שתות עצמה לרבי טרפון הוי אונאה או לא דהא בהא תליא אי אמרת שתות עצמה לרבי טרפון אונאה על כרחך בטול מקח לרבנן לעולם ואי אמרת שתות עצמה לרבי טרפון לאו אונאה על כרחך בטול מקח לרבנן בכדי שיראה. ובזה תירצנו הקושיא הראשונה ולפי דרך זה נוכל לתרץ גם שאר הקושיות שזה הפושט מתחילה סבר דפשיטא לבעל הבעיא דשתות עצמה לרבי טרפון הוי אונאה וסבר הפושט דבעל הבעיא לא יזוז מזאת האוקמתא לפיכך הקשה אי הכי תפשוט ואף על גב דהאי פושט סבירא ליה דבטול מקח שכיח ואי לרבנן לעולם ולרבי טרפון כל היום הוי רווחא כדמפרש רש"י ואמאי חזרו אי הכי כיון דהשתא סביר לך דשתות עצמה לרבי טרפון הוי אונאה אי בטול מקח לרבנן לעולם מצית לדחוק ולתרוצי בין שמחו ובין חזרו אבל אי בטול מקח לרבנן בכדי שיראה ודאי דניחא טפי חזרו אבל שמחו לא מצית לתרוצי כלל ואם כן תפשוט. ולבסוף ששמע מבעל הבעיא דאפשר דלרבי טרפון שתות עצמה לאו אונאה ומשום הכי שמחו והאי הוא דמספקא ליה נמי כדפירש השתא אתי למפשט תרווייהו דבטול מקח לרבנן בכדי שיראה ושתות עצמה לרבי טרפון לאו אונאה וכו' והכי קאמר אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה ושתות עצמה לרבי טרפון הוי כפחות משתות בין אי פחות משתות לרבנן בכדי שיראה בין אי הוי מחילה אתי שפיר שמחו בשתות עצמה וכי קאמר כל היום חזרו אי פחות משתות לרבנן בכדי שיראה מפסיד להו רבי טרפון טובא דכי קאמר כל היום קאי מפרוטה ועד שליש ואפילו אם תמצא לומר פחות משתות לרבנן מחילה לאלתר ולרבי טרפון שתות עצמה הוי מחילה שפיר חזרו כדפרישית לעיל בלי שום דוחק. אלא אי אמרת לעולם ושתות לרבי טרפון הוי אונאה אמאי חזרו ואף על גב דמצי למידחי ולתרוצי כדתריץ לעיל וכדמשני השתא אפילו הכי סבר האי פושט דאי בטול מקח בכדי שיראה ושתות עצמו לרבי טרפון לאו אונאה. אתי שפיר חזרו ולא צריכנא לדחוק ולתרוצי אמאי חזרו כמו שצריך לדחוק ולתרץ אמאי חזרו אי בטול מקח לרבנן לעולם ומשני דבטול מקח ודאי לא שכיח ואין זה שום דוחק. עד כאן.

וכתב עליו מורנו הרב נר"ו וזה לשונו: ראיתי כתוב בשם רב אחד דקשיא ליה דמאי סבר מאן דבעי להאי אי סבר כפי מאי דסברוה הנך דאתו למפשט קמייתא אם כן תפשוט קמייתא וכו'. וזה המה נפשך לא שייך לפי שיטת רש"י דבעיין קאי אמסקנא דאוקימנא משתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן ושתות עצמה כפחות משתות וכו' משמע מדבריהם שהבעיא היא על סברת מי סברת אם מה שדחו דלא תפשוט דשמחו בשתות עצמו ושתות כפחות משתות. וקא מיבעיא ליה דשמא בשתות עצמה שינויא דחיקא הוא כדכתב רש"י דדבר מצומצם הוא ולא שמחו בשבילו ואם כן תפשוט דבטול מקח לעולם חוזר לרבנן דהשתא משכחת לה שפיר שמחה וחזרה או דילמא שינויא הוא דסוף סוף הנאה איכא אף על גב דפורתא היא ואכתי איכא למיבעי דממתניתין ליכא הוכחה ופשיט ליה דאדרבה ממתניתין איכא למידק איפכא דבכדי שיראה הוא אפילו תימא דשתות עצמה משוי ליה אונאה כרבנן וכן נראה בהדיא מדברי רש"י שכתב אלא אי אמרת לעולם חוזר נהי נמי וכו'. ובזה נתיישב לי ענין אחר דכיון דידעינן דמתניתין איכא לפרושי אי בטול מקח לעולם חוזר כפי סברת מאן דפריך אי הכי ואיכא לפרושי נמי אי בכדי שיראה לפי סברת הדוחה דאמר שמחו בשתות עצמה אם כן לא נפקא מינה למיבעי האי בעיא עלה דמתניתין דהא איכא לפרושי בתרי גווני אלא במה שכתבתי ניחא דלא הוה ניחא ליה לבעל הבעיא לפרש כי שמחת תגרי לוד היה מפני שתות עצמה והפושט אומר דאדרבה איכא למיפשט לאידך גיסא מדחזרו ודוחה דבטול מקח לא שכיח.

עוד כתבו בשם הרב ואי סבר דבשתות עצמה שמחו כדמשני אם כן תפשוט ליה דבטול מקח לרבנן בכדי שיראה וכו'. עד ואם כן אמאי חזר וכוונת קושייתו דמה נפשך תפשוט חדא מהני תרתי בעיא אי סבירא ליה דפחות משתות לרבנן בכדי שיראה איכא למיבעי אי בטול מקח לעולם חוזר או כדי שיראה ואם מיבעיא ליה בטול מקח אי לעולם חוזר או בכדי שיראה תפשוט ליה דפחות משתות לאלתר הוי מחילה. ואחר בקשת המחילה אני אומר דאפילו לפי שיטתו אין זו קושיא כלל דאורחיה דתלמודא למיבעי באם תמצא לומר והכי קא בעי לה אם תמצא לומר דפחות משתות לרבנן הוי מחילה לאלתר פשיטא דבטול מקח כדי שיראה לתגר ואם תמצא לומר פתות משתות לרבנן כדי שיראה מיבעיא אי בטול מקח לעולם או לא. אבל קושטא דמילתא לעניות דעתי דאפילו אם תמצא לומר בפחות משתות לרבנן הוי מחילה לאלתר קא מיבעיא ליה שפיר דבפחות משתות ודאי לא פליגי ובטול מקח לא שכיח כדמסיק לבסוף והשמחה והחזרה הוא בשתות עצמה וכשאמר להם כי השתות הוי מחילה וקנה בעל כרחו ומחזיר אונאה ולרבנן הוי אונאה וידו על העליונה והם חשבו דחזרה עד שיראה ותו לא שמחו כשאמר להם כל היום חזרו משום דהא דקאמר להו כל היום אשתות עצמה נמי קאי דאף על גב דמחילה הוי לענין דקנה ומחזיר אונאה מכל מקום יש לו שהות כל היום וטעמא משום דהקל עליו בתחלה דשתות עצמה הוי מחילה החמיר עליו בסופה לתת לו זמן כל היום בחזרה. תדע דהא פחות משתות לרבנן הוי מחילה ואפילו הכי איבעיא אי לאלתר או לאחר שיראה ומה שכתבו המפרשים דלרבי טרפון לאלתר הוי מחילה הני מילי לפי הבעיא הראשונה ולפי מה שפשטו הבעיא השניה אבל לפי דעת בעל הבעיא היה סובר דמה שאמר רבי טרפון כל היום אפילו אשתות עצמה קאי. וכל זה לפי שיטת הרב בעל הקושיא אבל לפי מה שכתבנו למעלה לא קשה כלל דמשום דשמחה משום שתות עצמה שינויא דחיקא הוא כדפירש רש"י ובעי לה למידע אי סמכינן אהאי תירוצא או לא ומסיק דלא סמכינן עלה ומשתות ועד שליש ושתות בכלל כשתות עצמה לרבנן דמי ואפילו הכי לא תפשוט אי בטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה. והרב הנזכר העלה בתירוץ קושייתו דתרתי קא מיבעיא ליה וזה לשונו: כלל העולה כי היכי דמספקא ליה בבטול מקח וכו' עד ובזה תירצנו הקושיא וכו' וזה הפירוש אשר בדה מפלפולו אין התוספות ולא רש"י מסכימין בו ולא הגמרא סובלת אותו חדא דאם איתא דהא בהא תליין אמאי נדי מבעיא קמייתא לימא שתות לרבי טרפון הוי אונאה או הוי מחילה. ותו דהא ברירנא לעיל דלדעת מי סברת שתות עצמה הוי אונאה ולמסקנא שתות הוי מחילה מדשמחו בשתות עצמה ואם כן מאי קא מיבעיא ליה פלוגתא היא ותו דספק זה לא הוזכר בבעיא כלל לא בפשיטות ולא בדחיה.

תא שמע חזרו וכו'. קשיא לי דכיון דסתמא דתלמודא פשיט אם כן קשה מדידיה אדידיה דלעיל פשיט אי הכי תפשוט דבטול מקח לעולם חוזר והשתא פושט מכדי שיראה. והרב הנזכר הקשה קושיא זו בסגנון אחר דמעיקרא סבר אי הכי במאי שמחו וכו' משמע דסבירא ליה דאף על גב דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר וכו' עד והוי רבותא כדפירש רש"י והיא קושית התוספות והוא תירץ קושייתו לפי שיטת פירושו שכתבנו למעלה אבל אני סובר דפשיט באי אמרת בשלמא כדאמרינן לעיל סברוה פחות משליש לרבי טרפון כפחות משתות לרבנן ותפשוט בעייא דלעיל דפחות משתות עד כדי שיראה אם כן שפיר איכא למיבעי הא דהכא אלא אי אמרת משתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמה לרבנן תפשוט בעיא זו ממה נפשך אי שתות עצמה בכלל מדשמחו תפשוט דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר ואי שתות עצמה לא הוי בכלל ושמחו בשתות עצמה אם כן תפשוט דבטול מקח בכדי שיראה וכו'. ומשני בטול מקח לא שכיח ולא תפשוט והשתא הדרינן למימר דשתות לרבי טרפון הוי אונאה כמו לרבנן. והקשו התוספות על רש"י היכי סתים לה כולי האי כיון שחוזר עתה ממה שאמר דשתות לא הוי כלמעלה ומתוך כך העלו דפירוש רש"י דחוק. ולעניות דעתי אין זה דוחקה דבשלמא היכא דתלמודא שקיל וטרי בענין אחד וחוזר בו ממה שפירש בתחלה דרכו לפרש אבל הכא הם שתי בעיות ואזיל הכא ודחי ואזיל הכא ודחי בבעיא הראשונה דחי דלא תפשוט דאיכא למימר שמחו בשתות עצמה דהוי מחילה לאלתר ובבעיא השניה דחי דלא תפשוט דאיכא למימר דשתות הוי אונאה לרבי טרפון ובטול מקח לא שכיח וממילא משמע דשתות לרבי טרפון הוי אונאה דאי לא תימא הכי לא משכחת לה שמחה וחזרה וכל זה כבר הוא מפורש בבעיא הראשונה ואדרבה פירוש התוספות הוא דחוק אצלי חדא דהפושט והדוחה אין להם סברא אלא מהן ללאו ואין זה דרך התלמוד ותו דצריכים לומר דבעל הבעיא השניה היה פשוט לו הבעיא הא'. עוד יש לפרש הבעיא השניה בדרך אחרת דלפי מה שיפשטו לו בעיא זו יתברר כמאן הלכתא משתי אוקמתות דאי כפי האוקמתא הראשונה דשתות כלמעלה משתות בטול מקח לעולם חוזר ואי כפי האוקמתא השניה דשתות כלמטה משתות בטול מקח בכדי שיראה וגם זה על דרך הפירוש אשר כתבנו למעלה בשם הרב הנזכר וכל מה שהקשינו למעלה שייך גם לפי שיטה זו. ובמה שכתבנו למעלה לפי שיטת רש"י אתא סוגיין שפיר טפי. עד כאן לשון מורנו הרב נר"ו בתשובת שאלה סימן אלף ר"נ.
וזה לשון מהר"י אבוהב: ראיתי להקדים לפי זאת ההלכה אלו השרשים השורש האחד דלפי סוגיא דשמעתא נראה דאם יש להם ריוח בפחות משתות כסברת רבי טרפון או חכמים אף על פי שימשך להם הפסד מזאת הסברא בשתות או יותר משתות ריוח שבפחות משתות חביב להם ויעשו כסברת מי שירויח להם בזה ואפילו שיהיה להם הפסד בשתות ויתר משתות. השורש השני הוא שכשיצטרפו שתות ולמעלה משתות זה לתועלת וזה להפסד שיותר משתות חביב להם משתות לפי שיש בו שיעורים רבים מה שאין כן בשתות שאינו אלא נקודה אחת וזהו כשנאמר דאונאת יותר משתות שכיח אבל אם נאמר דלא שכיח אז יש מקום לומר ששתות חביב ממעלה משתות השורש השלישי הוא שהנה יקרה לתגרי לוד תועלת והפסד כשיתקיים המקח לזה ויתבטל לזה עם היות שבמעות אינן מרויחים כלל השורש הרביעי שהנה בטול מקח חביב להם מאונאה מצד שהם בעלי בחירה מה שאין כן באונאה וזה סברת התוספות אבל לדעת רש"י כל היכא שזמנם שוה אין בכאן לא שמחה ולא חזרה לתגרי לוד השורש החמישי שבין חזרה לעולם ובין חזרה כל היום הנאה פורתא היא שמי שיש לו שהות לחזור כל היום הרי הוא כמו שיש לו לחזור לעולם וכשיהיה בכאן תועלת אחרת ממקום אחר אף על פי שיהיה קטן הערך יחשב לתועלת בערך זה וישגיחו לו ולא לזה אבל אם לא יהיה בכאן אלא הוא אף על פי שהוא קטן ישגיחו בו לדעת רש"י ולדעת בעל המאור אפילו שיהיה זה בפני עצמו לא ישגיחו לו לא לתועלת ולא להפסד. והנה אחר ההצעה הזאת פירושא דשמעתתא הוא כך הנה באוקמתא הראשונה אנו אומרים שהשמחה היא מצד קיום המקח עם היות שהזמן הוא שוה לכל בכדי שיראה ולבסוף חזרו שהנה טוב להם סברת רבנן מסברת רבי טרפון ויהיה סברת רבנן בבטול מקח בכדי שיראה או לעולם הנה דבר מבואר שהם מרויחים בדרבנן יותר לפי שביטול מקח לא שכיח ולפי זה נתבאר בכאן השורש הראשון שפחות משתות חביב מיותר משתות שהרי מצד שיש להם הפסד בו עם היות שהיו מרויחים ביותר משתות חזרו שהנה אין מקום לומר שמצד שהיה להם ריוח בחכמים בשתות ופחות משתות חזרו אבל אם היה באחד מהם לא יחזרו שיותר משתות חביב להם על הכל כשיהיה אחד לאחד עם היות דלא שכיח שהרי לקמן נתבאר שיותר משתות אם היה שכיח היה חביב להם משתות ואם לא שכיח שתות עדיף ומבואר הוא דפחות משתות הוא יותר מצוי להם משתות שאינה אלא נקודה אחת. ואם כן מבואר שהוא חביב להם יותר משתות עצמה ואם היה שוה יותר מזה כל שכן שהוא שוה יותר מיתר על שתות ואפילו כשיהיה תועלת מיתר משתות ובשתות והפסד בפחות משתות או בהפך יש לומר שזה חביב להם אלא שלא נתבאר זה בפירוש. ומצאתי בתוספות ישנים דהשתא לא צריכינן לבטול מקח לא שכיח שאפילו נודה דשכיח ונאמר דבטול מקח לרבנן לעולם חוזר עם כל זה דרבנן חביבא להו שהרי מרויחים בפחות משתות ושתות מצד הזמן דלרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום וזה חביב להם יותר מיתר משתות שיש הפרש בין כל היום עד לעולם שזה אינו חשוב כל כך. ואף על גב דלקמן אמרינן להאי טעמא דבטול מקח לא שכיח היינו משום דלא מצי למשכח פגם אלא משתות עצמה ומשום הכי אצטריך לומר דבטול מקח לא שכיח דאי שכיח היה חביב להם טפי אותו ריוח של יותר משתות לפי שיש בו צדדים רבים יותי מנקודת שתות עצמה שאין בו אלא צד אחד ריוח. ואשכחן שפיר חזרו משום נקודת שתות ופחות משתות כדפירש רש"י והנה סברת רש"י יראה שהיא זאת שהנה אי אפשר לומר שרש"י בנה סברתו על שיהיה סברת רבנן בכדי שיראה דוקא אבל בענין אחר לא דאם כן תפשוט ביתר משתות דבכדי שיראה אבל רש"י אמר שיהיה סברת רבנן מה שיהיה הנה טוב להם הזמן קצר מצד קיום המקח. ומה שפירש רש"י בשמחו לרבנן בכדי שיראה להודיענו שאפילו שיהיה בכדי שיראה יהיה בכאן שמחה ולא אמר כן בחזרו מי סברת וכו' שהיא סברא רחוקה מצד הכלל הנודע לנו בתלמוד שכל עוד שאפשר למעט המחלוקת בין התנאים נמעט ולזה אמר הנה לסברתך אתה מרבה להם מחלוקת שאתה אומר שהם חולקין משליש ולמטה עד שתות ושתות בכלל שמה שעשו רבנן אונאה ובטול מקח עשה רבי טרפון מחילה והוא מבריח מן הקצה אל הקצה אלא משתות ועד שליש וכו'. ומזה הצד חשב בעל הגמרא דשתות דרבי טרפון כלמעלה משתות ולא היה בכאן מחלוקת אלא ביתר משתות אם הוא בטול מקח או לא. ועל זה הקשה אי הכי במאי שמחו שהנה אין כאן ריוח בכל הצדדים אלא שמה שרבנן אומרים שהוא בטול מקח עשה הוא אונאה. והנה אם הזמן שוה אין בכאן שמחה אבל אדרבה יש הפסד כדברי התוספות דניחא להו לתגרי לוד להיות בעלי בחירה אבל רש"י אינו סובר כך שהנה בזה אין להם לא ריוח ולא הפסד מאחד שהם לעולם מתאנים. והנה אמר תפשוט וכו' והנה שמחו מעיקרא בשאמר להם אונאה והיו סבורים בכדי שיראה שמחו ביתר משתות שקצר להם הזמן ובזה יש שמחה לכולי עלמא וכי אמר להו כל היום חזרו לפי שהיו מפסידים בשתות עצמה דלרבנן בכדי שיראה ולרבי טרפון כל היום ועם היות שיתר משתות חביב להם משתות כמו שפירש ביסוד הראשון אם לא יהיה בכאן הבדל אלא בין היום ובין לעולם הנאה פורתא היא ומעט תועלת שיהיה להם מצד אחר יהיה שקול מזה. וכן פירש רש"י שהנה החזרה בכאן היינו מצד שבין לעולם ובין כל היום הנאה פורתא. ועוד דאונאת יתר משתות לא שכיח. והנה יראה שרש"י לא עשה בכאן עיקר מבטול מקח לא שכיח כמו שעשה הגמרא להלן לזה הדעת ועם היות שרש"י להלן צירף עם לא שכיח וכי מקרי והוי הרי נתן לו שהות כל היום וכו' עם כל זה אינו דומה לכאן שהעיקר הוא מה שאמר חדא דבין כל היום ובין לעולם הנאה פורתא היא. הנה עשה זה הטעם מספיק בפני עצמו ולטעם לא שכיח צירף עמו וקא מפסיד להו בשתות עצמה הנה שאין זה הטעם מספיק בפני עצמו והנה נראה שנזהר בזה לפי שעכשו אי אפשר שנאמר שאנו סומכין על טעמא דלא שכיח מכל וכל שהנה לפי זה כשהקשו בגמרא על זה ואמרו בסוף שמעתין אי בטול מקח לרבנן לעולם חוזר אמאי חזרו הרי הוא מקשה על סברת דחזרה שאנו אומרים עכשו ואם כן מה השיבו לו בטול מקח לא שכיח הרי על זה הוא מקשה אלא שבהכרח יש לנו לומר שסברת החזרה שאנו אומרים עכשו הוא מצד שבין היום ובין לעולם איכא הנאה פורתא. ועל זה הקשה המקשה למטה דהנאה פורתא שבין היום לעולם הוא שקול יותר מהנאה דשתות שהוא שיעור מצומצם ולפיכך השיב לו אז ואמר בטול מקח לא שכיח כלומר העיקר הוא מצד לא שכיח. והנה בכאן רש"י צירף ואמר כי מיקרי והוי משום שאם נאמר שזה הטעם לבד הוא מספיק ושיהיה לא שכיח כלל אם כן אמאי שמחו. ועוד יש הכרח שהכריחו לרש"י לפרש בכאן דלא הוי בטול מקח לא שכיח עיקר הטעם דאם כן כי מהדרינן דשתות עצמה כלמטה וחזרו לדברי חכמים שום היות שהם מרויחים יותר עם רבי טרפון בשתות עצמה עם כל זה יש להם פסידא ביתר משתות לסברת רבי טרפון והרי לפי זה נתבאר היסוד שאמרתי למעלה דיתר משתות חביב לתגרי לוד משתות עצמה היאך נאמר עכשו דשתות לא שכיח כלל לכך פירש רש"י דהשתא לא אמרינן זה לעיקר טעמא אלא הטעם כמו שפירשנו אבל על כל פנים יש לנו סברא דלמעלה משתות אם יש להם ריוח ניכר בסברת מי שיהיה אז חביב להם יותר משתות עצמו אבל אם לא יהיה בכאן ריוח ניכר יהיה מצד דלא שכיח או מטעם אחר אז חביב להם שתות מיתר משתות. והנה כפי זה אין סתירה בגמרא כשפעם אחת שתות חביב ופעם אחרת נאמר יותר משתות חביב שהכל הולך אל מקום אחד. וכבר ראיתי בעל המאור שפירש דמאי דאמרינן בטול מקח לא שכיח כלומר לא שכיח ששמחו רצה בזה לתת מקום למאי דאמרינן עכשו שחזרו לרבנן משום ריוח דיתר משתות דנראה דשכיח אבל שימצא בכאן שמחה מצד דלרבי טרפון כל היום ולרבנן לעולם הוא דבר דלא שכיח שמחתו. והנה רש"י כפי פירוש שפירש בגמרא יש בכאן שתי אוקמתות אוקמתא ראשונה שהיו סוברים דשתות כלמעלה משתות ואוקמתא שניה דשתות כלמטה ואמרו בתוספות שהכריחו לפירוש זה מצד מה שראה בגמרא הבעיא בטול מקח לרבנן אם הוא לעולם או בכדי שיראה ואם לא יהיה בכאן אלא אוקמתא אחת שהשתות הוא כלמטה אין מקום לזאת הבעיא שהרי כבר פירשנו שבין שיהיה בטול מקח לעולם או בכדי שיראה יש מקום לפרש שמחה וחזרה לכך בא רש"י ותפס לו זה הדרך שהנה לפי דרכו כשאמרנו שהשתות הוא כלמטה לא נתבאר עדיין בלמעלה משתות אם הוא לעולם או בכדי שיראה. והנה יראה בזה דוחק שהרי יראה שהמבואר עד כאן הוכרח דאוקמתא שאמרו בגמרא דשתות כלמטה משתות יראה שהוא מוכרח שיהיה סברא לרבנן בבטול מקח בכדי שיראה שאם יהיה לעולם אין בכאן חזרה. ומה שאמרו בתוספות דרש"י פירש הבעיא לפי האוקמתא האחרונה אלא שצירף בזה כשהשיבו בגמרא תא שמע נאמרו אלא אי אמרת רצו לפשוט אפילו לפי האוקמתא הראשונה וזה דוחק גדול. נראה לומר דלסברת רש"י מה ששואל בגמרא איבעיא להו הוא מצד מה שראה בכאן שתי אוקמתות ורצו לפשוט לענין הלכתא אי זה מהם נאמר שאם יהיה כאוקמתא אחרונה הנה תפשוט בדרבנן בכדי שיראה ואם יהיה כאוקמתא ראשונה תפשוט לעולם והנה למי ששאל היה נראה שזאת האוקמתא הראשונה יש לה יותר מקום מן השניה לפי שבזאת לא אמרינן דפליגי רבי טרפון ורבנן בתרי גווני אלא בחדא גוונא אבל לאוקמתא השניה פליגי בתרי בשתות ובלמעלה משתות וזה דוחק כמו שפירשתי ומטעם זה לא השיבו בגמרא מי סברת דשתות כלמעלה משתות כמו שהקשו בתוספות דלפירוש רש"י היה לו לומר כן שהנה האוקמתא הראשונה היא יותר מרווחת. ומה שהשיב עכשו הוא כאומר לא תפשוט מזה שאני אומר לך שהשתות הוא כלמטה ולפי זה אין מקום לומר מי סברת. והנה מצד כל זה בעל הגמרא לא היה יודע אי זה מאלו האוקמתות הוא בוחר לענין דינא לפיכך שאל מבטול מקח מה דינו שמזה יתבאר זה ולפיכך השיבו כפי האוקמתא הראשונה שבכאן היא הבעיא ואמרו לו אי אמרת בשלמא בטול מקח לרבנן בכדי שיראה כפי האוקמתא השניה ניחא אלא אי אמרת בטול מקח לעולם חוזר כפי האוקמתא הראשונה שזאת האוקמתא היא מרווחת כפי פירוש רש"י שלא נאמר שהשתות הוא כלמטה משתות שזהו שינויא דחיקא אם כן תיקשי לך אמאי חזרו כמו שפירש רש"י ומפרקינן בטול מקח לא שכיח כפי מה שפירשו שבאומרו לעולם יש מקום לאוקמתא הראשונה על זה היסוד. והנה לפירוש התוספות שפירשו בתחלת הסוגיא דקסלקא דעתין מעיקרא בטול מקח לא שכיח ומזה הצד אתי שפיר חזרו בין שיהיה בטול מקח לרבנן בכדי שיראה בין שיהיה לעולם צריך לומר שאחר שהשיבו על זאת הבעיא בטול מקח לא שכיח שאלו בפחות מה דינו וכסידור הגמרא רצו להקדים פחות משתות ליתר משתות. עד כאן לשון ה"ר יצחק אבוהב.

כתוב בספר המאור ויש מי שאומר הא דאמרינן הכא בטול מקח שניהם חוזרים לאו דסמכא הוא אלא דמייתא דלא אמרינן הכי אלא משום דאכתי לא קיימא אי בטול מקח לעולם חוזר וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם מי שאמר כך אין ראוי לסמוך עליו. ומבין ריסי עיניו ניכר שאינו יודע דברי רב חסדא בענין מכר לו שוה חמש בשש וכבר פירשתי יפה יפה ולא כדברי הרי"ף. עד כאן.
אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח פירוש נקנה לאלתר והיינו דלא פריש ביה שום אונאה כדפריש בדשתות קנה ומחזיר אונאה ואפשר דפסק הכי משום דלרבי נתן הכי הוי כדפריך לעיל או משום דמשמע ליה דהכין מסקנא דבעיין לעיל לרבנן לפי הסברא השניה והשלישית דסוגיא דבעיא דבטול מקח בדידהו רהטא. הריטב"א.

שתות קנה ומחזיר אונאה. יש מפרשים קנה אם רצה אותו שנתאנה קאמר וגרסינן לקמן אמר רבא לעולם רבי נתן היא ותני בברייתא רצה וליתא דהשתא ברייתא גופה קשיא לן ומשמע לן דבין רצה בין לא רצה היא וכי מתרצי לה אצטריך רבא למימר דמחסרא איהו דהוא אמורא מסתם לישניה ומחסר ליה ולא תני רצה אלא רבא מקח קיים קאמר וקנה לגמרי אלא דמחזיר אונאה ולקמן רבה גרסינן דהוא רביה דאביי והכא גרסינן רבא. ולי נראה להביא עוד ראיה מדאמרינן בפרק הספינה אין מוסיפין על המדות יתר על שתות ואמרינן עלה מאי טעמא אילימא כי היכי דלא ליהוי בטול מקח והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ואלו היה אפילו שתות בטל מקח אלו רצה המתאנה מאי נפקא לן מינה אפילו בשתות יבטל המקח אותו שנתאנה. ואם תאמר פעמים שיתאנה מוכר ורוצה בקיום ממכרו ובלבר שיחזיר לו לוקח אונאה ואלו היה מקח בטל היה לוקח חוזר בו לגמרי קודם שיחזיר אונאה. סתמא דמילתא מוכר אינו מתאנה דאינהו בקיאי בתרעא וכענין שאמרו בתגרי לוד ותגרי לוד לאו דוקא. הרשב"א.
ועוד דהא דייק רב אשי לקמן דמתניתין רבי יהודה הנשיא ואשתכח דמאי קנה דקתני בברייתא קנה ממש קאמר ולא רצה ואף רבא נמי קנה על כרחו קאמר ולא רצה ואין צורך לכתוב זה שקבלת הגאונים מכריע שהם הסכימו בדבר זה דקנה. עד כאן קאמר. הרמב"ן.

כתוב בתוספות ועוד דרבא גופיה מוקי מתניתין כרבי יהודה וכו'. אין להקשות היכי הוה מצי לאוקמה כרבי נתן כיון דבמתניתין קתני רצה ועל כן צריך לאוקמה כרבי יהודה דיש לומר אי סבירא ליה כרבי נתן כדפירש רש"י אם כן לא הוה ליה לפלוגי ארבה והוה ליה לומר כרבה תני בברייתא רצה ופליגי במוכר ולוקח כדי לאוקמי מתניתין כרבי נתן גליון.
והריטב"א כתב לקמן וזה לשונו: יש מקשים כיון דאוקי רבא סתם מתניתין כרבי יהודה היאך פסק הלכה כרבי נתן דקאמר שתות קנה ומחזיר אונאה דהא סתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין. וזו אינה קושיא שאין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהן חוץ והרבה פעמים פוסקים האמוראים הלכה כדברי היחיד. ואף על גב דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן פוסקים לפעמים הלכה דלא כסתם מתניתין חוץ מר"י שהוא סובר כי לעולם הלכה כסתם משנה אבל רבינו תם פירש מכח קושיא זו דהא דאמר רבא שתות קנה רצה קנה קאמר ולאו מילתא היא דהא לא ניחא ליה לרבא הכא לפרושי דקנה דברייתא רצה הוא ומשום הכי נדי מאוקמתא דרבי נתן והיכי הוה אמר איהו קנה במקום רצה הא ודאי אין דרך האמוראים לסתום אלא לפרש. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: פחות משתות פירש רש"י והוי מחילה לאלתר שתות קנה פירוש קנה בעל כרחו. וקשה לפירושו דהא בפרק המוכר את הספינה משמע דסבר ליה לרב חסדא דמי שהוטל עליו ידו על העליונה ורב חסדא היה רבו של רבא והיכי פליג רבא על רביה. לכך נראה לרבינו תם דהכי פריך שתות קנה אם רצה והא דקאמר פחות משתות נקנה מקח רצה לומר והוי מחילה לאלתר. עד כאן.

אבל ליכא לפרושי האי נקנה מקח אבל לא הוי מחילה עד כדי שיראה לתגר דאם כן מאי איכא בין פחות משתות לשתות דשתות נמי נקנה מקח והיינו לפירוש הקונטרס דפירש קנה מקח בעל כרחו אבל לפירוש רבינו תם דפירש דשתות קנה אם ירצה ואם רצה חוזר בו אם כן איכא הרבה בין שתות לפחות משתות דפחות משתות נקנה מקח ובשתות רצה קונה רצה חוזר אבל מכל מקום לפרש כדפירש נקנה מקח והוי מחילה לאלתר דהכי משמע לקמן גבי ההוא דנקט ורשכי וכו'. דאי איתא דפחות משתות לא הוי מחילה עד כדי שיראה אם כן ליתיב ליה חמשא ופלגא דהיינו פחות משתות וליתבעיה לדינא בתוך שיעור כדי שיראה לתגר. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: פחות משתות נקנה מקח. מוכח לקמן מההוא ורשכי דהוי מחילה לאלתר דאמר אי יהבינא חמשא ופלגא הוי מחילה אתן שיתא ואתבעיה לדינא ועל כרחך מתי יתבענו לדין בכדי שיראה ואפילו הכי חמשא ופלגא הוי מחילה. ומה שלא אמר רבא הלכה כרבי נתן משום דבעי לסיומי למילתיה זה וזה בכדי שיראה לתגר. עד כאן.

יתר על שתות בטול מקח. פירוש ושניהם חוזרים והוי יודע שאם נשתמש הלוקח במקח יש לו ג' דינים. אם התשמיש היה קודם שהכיר באונאתו מחזירו כמות שהוא דהא ברשות עבד. ואם נשתמש בו אחר שהכיר באונאה קודם שיודיע למוכר מחל אונאתו שאם לא כן לא הוה ליה להשתמש בו כיון דהוי בטול מקח. ואם הכיר אונאתו והודיעו ואחר כך נשתמש בו לא מחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש או מה שהפסיד בתשמישו אם רצה המתאנה לבטל המקח לתבוע אונאה. ויש דין רביעי דהיכא דהוי אונאה של שתות אף על גב דהכיר האונאה ונשתמש בו לא הפסיד דהא על כרחו קנה והוה ליה להשתמש בו כפי פירוש רש"י הנכון וכן דעת הרמב"ם בדינים הללו. הריטב"א.

תניא כוותיה וכו'. ואף על גב דלגבי שתות דרבא תנאי היא אפילו הכי כיון דרבי נתן דיינא הוא אמרינן דתניא כוותיה כיון דרבי נתן קאי כוותיה בשתות ובאידך דינא תניא כוותיה אפילו לרבי יהודה. הריטב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מי שנתאנה בשתות הוא דחוזר ותובע אונאתו ולא המאנה אף על גב דאייקר זבינא בתר הכי. מיהו לא מצי הדר ביה חד מינייהו היכא דקא בעי אידך לשלומי ליה אוניתיה. וכתב הרמב"ם דאם נתאנה בשתות ולא הספיק להראותו לתגר עד שהוקר הרבה חייב המאנה להחזיר לו האונאה דכי אייקר ברשות דלוקה אייקר. והיכא דנתאנה יתר משתות שהוא בטול מקח והוקר לאלתר כיון דברשותיה דמי שנתאנה היה למחול כי הוקר נמי לדידיה אייקר. מיהו מיחזי למימר דלא מצי למתבעיה במאי דהוה ביה אונאה מקמי הכי כיון שלא היה באותו המקח דין קיום המקח שהרי האונאה ביתא משתות ומילתא נמי צריכא עיונא דמסוגיא דגמרא משמע דאי אייקר מצי מוכר נמי הדר ביה היכא דנתאנה לוקח מעיקרא יתר על שתות דיתר על שתות שניהם חוזרים והא לאו מילתא היא דדוקא כי קתבע אוניתיה הוא דמצי מאונה אמר ליה לבטל מקח אבל אי לא תבע ליה לא מצי מאונה הדי ביה והכי אמרינן בבבא בתרא בפרק הספינה יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור ולא מוכר. וצריך עיון.
וכתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות מכירה היתה אונאה יתר משתות מי שנתאנה הוא שיכול לבטל המקח אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רצה זה לקבל אף על פי שמן הדין היה בטל המקח. ונראה מלשונו שדעתו לומר שאינו יכול לתבוע אונאתו וצריך עיון. ובודאי מחזי למימר דלא גרע יתר על שתות משתות וכיון דשתות קנה ומחזיר אונאה כל שכן ביתר על שתות שמחזיר אונאה דאי לא תימא הכי אין לך חוטא נשכר גדול מזה כיון דלא אייקר זבינא והיכא דאייקר הוא דמחזי למימר דלא מצי לוקח למתבע אוניתיה כיון דהשתא מיהא ליכא פסידא ומעיקרא נמי לאו בתורת חזרת אונאה אתא לידיה כיון דנתאנה מיתר משתות הלכך איבעי למיקם בזבינא משום דאייקר לא מחייב מוכר לאהדורי ליה אוניתיה. כן נראה. וצריך עיון. עד כאן.

אבל מוכר לעולם חוזר. והא דאמרינן אבל מוכר לעולם חוזר טעמא דהא כתוב ברוב הנוסחאות מלשון רב יהודאי גאון דבשלמא לוקח נקט ליה זביניה כל היכא דאזיל מחוי ליה וכו' ואין הגירסא הזאת בפירוש רש"י אבל הוא עצמו פירש הטעם הזה. הריטב"א.
כתב הריא"ף אבל מוכר לעולם חוזר עד דמתברר דאיתרמי ליה בזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה והיינו דקאמר לעולם חוזר שאין לו זמן קבוע אבל לוקח שמקחו בידו קבעו לו זמן לחזרתו שיעור שיוכל להראותו בלי עירוב אונס ואם לא הראהו איהו דאפסיר אנפשיה. ואושפיזכניה דרמי בר חמא דידע דטעה ושהה בכדי שיראה ואמר ליה רמי בר חמא לחזור כבר שהה בכדי שיראה קודם שנודע לו שנתאנה ולכך היה סבור שלא יוכל לחזור בו אבל לא מחל על אונאתו. אבל אי איתרמי ליה כזבינתיה וידע שטעה מדלא חזר אצל המאנה להחזיר לו אונאתו ודאי מחל. הרא"ש ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא.
וכתב הרמ"ך והיכא דקא טעין לוקח דודאי איתרמי ליה כי ההוא זבינא וידע טעותא ומחל נראה לומר דמשתבע מוכר ושקיל וכן לפי מה שכתב רבינו חננאל דליכא מחילה באונאה בהדי מוכר ולא מצי אמר ליה לוקח למוכר ידעת ומחלת. עד כאן. מיהו נראה לי דמשתבע היסת. עד כאן.

אי אמרת בשלמא מוכר לעולם חוזר משום הכי חזרו. שמחו מעיקרא משתות עצמה ולבסוף חזרו מיתר על שתות שהיו מפסידים בדרבי טרפון כשהם מאונים דלרבי טרפון יכול לחזור בו כל היום ולרבנן הלוקח אינו יכול לחזור אלא כדי שיראה. וכי תימא מכל מקום היו מרויחים בדרבי טרפון כשהיו מתאנים דלרבי טרפון יכולין לחזור כל היום ולרבנן כדי שיראה. יש לומר דמזה לא נפקא להו בדרבי טרפון דהא לרבנן לעולם חוזר המוכר. ואם תאמר כשהם לוקחים והם מתאונים מפסידים בדרבנן ומרויחים בדרבי טרפון ולרבי טרפון יכולין לחזור כל היום ולרבנן אינן יכולין לחזור אלא כדי שיראה. ויש לומר דלא היו לוקחים תדיר אלא קונים הרבה סחורה בבת אחת ובאותו הפעם יכולין ליזהר שלא יתאנו אבל כשמוכרים מוכרים תמיד ומסתמא הם מתאנים. תלמיד הר"פ.

בד"ה אמר רבא כו' דאדרבא ה"ל לאתויי מתני' כו' עכ"ל לישנא דאדרבא הוא מגומגם דר"י הנשיא היינו מתני' והיא היא ויש ליישב דה"ק דהשתא דמייתי ברייתא משתמע אדרבה דהא רבא נקט בלישניה מלתיה דר' נתן דלא קתני רצה וטפי ה"ל לאתויי מתניתין דלא תני בה לישנא מלתיה דר' נתן ולולי שיראתי מלהגיה דברי התוספות היה נ"ל דטעות נפל בהם מתניתין במקום מר' נתן ואז ניחא טפי לישנא דאדרבה דטפי אית לן למימר ולאתויי לרבא מר"נ דנקט לישניה ולא קאמר רצה ודו"ק:

רש"י ד"ה הלכתא פחות משתות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ואלו יתר על שתות שניהם חוזרים וכו' וי"ל דהכא ביון שהוא יותר משתות ה"ל רחוק מן המקח וכו'. ר"ל כההיא דפרק הספינה דמכר לו שוה ה' בו' לא הוי יותר משתות אלא שתות לבר דהיינו שתות מעות דקי"ל כשמואל דאמר לעיל שתות מעות נמי שנינו:

ד"ה אמר רבא הלכתא וכו' ורבא אית ליה שפיר דרב חסדא דקאמר בפרק הספינה מכר לו שוה ה' בו' כו' והוקר וכו' לוקח יכול לחזור בו וכו'. ר"ל והתם לא הוי כי אם שתות מעות כדלעיל ובשתות ס"ל לרבא דקנה בעל כרחו ומחזיר אונאה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ותירצו דשפיר סבר רבא כרב חסדא והתם הוי טעמא משום דבתוך שיעור דהיה יכול הלוקה לתבוע אונאתו הוקר ועמד על שיעור ביטול מקח ולכך הוי כאלו הוה מתחלה האונאה כשיעור ביטול מקח הלכך יכול הלוקח לחזור בו ואף המוכר היה בדין שיוכל לחזור אי לאו דאמר ליה לוקח אי לאו דאיניתני וכו':

בא"ד ולא חש לפרש בהדיא רצה משום וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' כיון שהוקר בכדי שיראה כו' נ"ב סברא זו היא מגומגמת מאד ולית דחש לה לא הרי"ף ולא הרא"ש וס"ל דלא קיימא לן כרב חסדא אלא מ"מ איכא נפקותא בהא דרב חסדא לענין ביטול מקח:

גמרא דמאי דרבנן קמשוי להו אונאה לר"ט כו'. הול"ל אונאה וביטול מקח רק בביטול קצת ניחא לרבנן מלר"ט דכוחם שוה ולר"ט ידו על העליונה (ס) כמ"ש התוס' משא"כ באונאה. וז"א דקנה ומחזיר אונאה ודאי ניחא להו טפי [וכ"ש מחילה לאלתר]:

גמ' נימא מסייע ליה וכו'. דדוחק לומר דס"ל כרבי יהודה דאין לתגר אונאה לשינויא דר"נ וכ"כ מהר"ש:

ברש"י בד"ה מש"ה חזרו כו' דמחילה לאלתר כו'. וה"ה אם בכדי שיראה ומשום קנה ומחזיר אונאה וכן לעיל האיבעיא [אי פחות משתות בכדי שיראה] הוא [אף] בסברת שמחו בשתות עצמה כו' [ר"ל אף אם ביטול מקח נמי בכדי שיראה דצ"ל שמחו בשתות עצמה] ומשום קנה ומחזיר אונאה:

רש"י בד"ה ביטול מקח ל"ש כו' וכי מקרי והוי כו'. מחבר עוד סברא אצל סברא הנאמרה בפנים משום דא"כ יהיה באיבעיא סברות הפוכות דבצד ביטול מקח בכדי שיראה צ"ל שמחו בשתות עצמה דמחילה לאלתר וחזרו משום יתר משתות והא לא שכיח ועוד דכ"ש הוא דלעיל [בצד דכדי שיראה] חזרו משום יותר משתות דלר"ט כל היום ולרבנן בכדי שיראה ועדיף להו משתות עצמה דלר"ט מחילה לאלתר ועתה [בצד דלעולם חוזר] חזרו מר"ט בשביל ריוח דשתות מצומצם דלרבנן בכדי שיראה ולר"ט כל היום ולא חשו ליתר משתות משום דלא שכיח לזה פי' וכי מקרי כו' רוב הנמלכים כו' משא"כ לעיל יתר משתות לרבנן בכדי שיראה ולר"ט כל היום [חזרו משום יתר משתות אף דל"ש] וק"ל:

בתוס' בד"ה ואלו יתר על שתות וכו'. עיין ברי"ף ואשר"י באריכות:

בתוס' בד"ה אמר רבא כו' ועוד דרבא גופי' מוקי מתני' וכו'. אין זה קושיא כ"כ דע"כ צריך לשנות מתני' מני וכר"נ לא מצי מתוקמא דס"ל קנה ומחזיר אונאה לא כשינויא דרבה:

בא"ד ותניא כוותיה מייתי משום דקתני וכו'. אין זה תלוי בפירושם (ע) ועיין:

בא"ד דאדרבה כו'. אינו מדוקדק ואם היא אדרבה ג"כ לא מדוקדק דרבא קאי אמתני' כמ"ש כבר ויש מגיהין דאדרבה הו"ל לאתויי מדר"נ וכו' ואפשר לומר דמייתי ברייתא משתמע אדרבה כו' דהא רבא נקיט לישנא מלתא דר"נ כו':

תוס' ד"ה ואילו וכו' וה"ר יצחק בר' מרדכי. עיין לקמן דף נז ע"א תוס' ד"ה יצא לחולין:

תד"ה אמר רבא וכו', ות"כ מייתי משום דקתני בברייתא וזה וזה. תמהני דלא כתבו בפשיטות דהא ודאי אף לשיטת ר"ת מ"מ מוכח דהא דא"ר פחות משתות נקנה מקח היינו לאלתר דאם איתא עד כדי שיראה א"כ עיקר החילוק בין שתות לפחות משתות לענין חזרת מי שנתאנה ואיך א"ר פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. הא לענין דקנה ומחזיר אונאה ליכא חילוק. ואף דקנה ומחזיר אונאה. היינו אם ירצה אבל אם ירצה יכול לחזור ממקחו הא מ"מ במה דנקט רבא דאם רוצה מחזיק במקח ותובע אונאתו בזה אין חילוק בין פחות משתות לשתות. ועיקר החילוק דאם רצה יכול לחזור חסר מן הספר. אע"כ ברור דפחות משתות נקנה היינו לאלתר. וא"כ י"ל דע"ז מביא ת"כ דמדר"נ בודאי מוכח דפחות משתות נקנה היינו לאלתר דלדידיה דשתות קנה לגמרי. זהו עיקר החילוק. ובזה לא מצינו דחולק ר"י דהא לא פליג רק בשתות דידו על העליונה. אבל לענין פחות משתות דלא פליג קיי"ל כר"נ דלאלתר קנה. והוא פשוט מאד. וצ"ע:

בא"ד אי ביטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו הלא לר"ט לאחר כל היום הוי מחילה כו' עכ"ל. וקשיא לי בגווה סוף סוף מאי קשיא ליה הא מעיקרא הוי אתי ליה שפיר חזרו בכה"ג כמ"ש התוספות עצמם משום דחזרה דלאחר כל היום לא שכיחא ואם כן לא נפקא מידי בין לעולם חוזר ובין כל היום ומש"ה אדרבא ניחא להו טפי בדרבנן דהוי ביטול מקח דשניהם חוזרין מדר"ט דחשיב ליה אונאה ואם כן השתא נמי יש לומר דאף ע"ג דלר"ט בפחות משליש הוי מחילה לאחר כל היום אפ"ה ניחא להו טפי בדרבנן דשניהם חוזרין כיון דלאחר כל היום לא שכיחא. ולכאורה נראה דדוקא לגבי דין אונאה דידו על העליונה כתבו התוס' לעיל דשפיר חזרו דניחא להו טפי בביטול מקח דשניהם חוזרין משא"כ הכא דאיירי בפחות מדין אונאה כגון פחות משליש דר"ט וא"כ אע"ג דלפי הסברא עכשיו בפחות מדין אונאה נמי לא הוי מחילה לאלתר מ"מ כיון שאין ידו על העליונה אלא קנה ומחזיר אונאה תו לא שייך למימר דניחא להו בביטול מקח דשניהם חוזרין אלא דבאמת אין זה טעם מספיק לפמ"ש לעיל דעיקר ניחותא דתגרי לוד בשניהם חוזרין היינו כדי שלא יוכל המתאנה לומר בע"כ תן לי מה שאוניתני ואם כן אפי' לגבי פחות מדין אונאה דאיירי בהו השתא שדינו קנה ומחזיר אונאה שפיר יש לנו לומר דניחא להו טפי בביטול מקח דשניהם חוזרין ואפשר שהלה לא ירצה לחזור וממילא לא יהא צריך להחזיר אונאה כמו דהוי אתי ליה שפיר מעיקרא דאי אמרינן ביטול מקח לעולם חוזר אתי שפיר חזרו מה"ט גופא לשיטת התו' אמנם לפי' מהרש"א ז"ל אתי שפיר דבאמת זה הפשטן האחרון אינו נראה לו סברא זו כל עיקר שנאמר דחזרו משום דביטול מקח ניחא להו טפי דהא מה"ט גופא חוזר הפשטן מסברא הראשונה דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן משום דאל"כ לא אתי ליה שפיר שמחו וחזרו וכמ"ש מהרש"א ז"ל באריכות דלא משמע ליה לפרש דחזרו משום דניחא להו בביטול מקח כדהוי ס"ד מעיקרא וא"כ דברי התוס' עולים יפה אבל לשיטת מהר"ם ז"ל צ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אמאי חזרו כו' ויזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה לאלתר עכ"ל. לפי מה שכתבתי בריש הסוגיא דמשתות מקח עד שתות מעות הכל בכלל אונאה וה"ה בשליש לר"ט אם כן יש כאן מקום לדקדק מאי קשיא ליה אמאי חזרו דיזהרו מאונאת שליש דהא אפשר שלא היו רוצים ליזהר מאונאת שליש כיון שאינו שיעור מצומצם דהא שוה שיתסר הוי שיעור שליש מן כ"א ושליש דהיינו שליש מקח עד כ"ד דהוי שליש מעות וכיון דתגרי לוד הוו בקיאי טובא היו יכולים למכור שוה שיתסר בכ"ד ואם יזהרו מאונאת שליש היו צריכים למכור בפחות מכ"א ושליש וא"כ שפיר יש לומר דניחא להו טפי בדרבנן דלדידהו מיהו לאחר כדי שיראה הוי מחילה אפי' בכ"ד ויש ליישב דמ"מ לרב דס"ל שתות מקח שנינו קשה שפיר אמאי חזרו דיזהרו מאונאת שליש דלדידיה השיעור מצומצם דפרוטה פחות משליש הוי מחילה וע"כ דלרב הא דחזרו היינו דפחות משתות לרבנן ופחות משליש לר"ט נמי לא הוי מחילה לאלתר אלא לאחר כדי שיראה לרבנן ולאחר כל היום לר"ט וע"כ ממילא מדרב נשמע לשמואל אף על גב דס"ל שתות מעות נמי שנינו מ"מ בהא מילתא לא אשכחן דפליג עליה דרב לענין פחות משתות וכי היכי דלרב ע"כ לא הוי מחילה לאלתר ה"ה לשמואל ודו"ק:

בגמרא אי הכי במאי שמחו מעיקרא תפשוט דביטול מקח כו' ויש להקשות מאי קושיא דלמא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה וכולה חדא איבעיא הוא אי אמרינן דפחות משתות לאלתר הוי מחילה והא דחזרו משום דפחות משליש כשתות עצמה ואם כן ע"כ הא דשמחו מעיקרא היינו משום דביטול מקח לעולם חוזר או דילמא דפחות משתות בכדי שיראה וא"ש שמחו וחזרו דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן ואם כן שפיר יש לומר דביטול מקח נמי כדי שיראה ואפשר דמדקאמר מי סברת פחות משליש ולא קאמר דלמא משתות ועד שליש אם כן משמע דלאו בדרך דחיה קאמר אלא דבלא"ה פשיטא ליה דקושטא דמילתא הכי הוא דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות לרבנן אם כן מקשה שפיר ועי"ל דבלא"ה פשיטא ליה לתלמודא דההיא איבעיא דביטול מקח לא קאי אלא למאי דפשיטא ליה דפחות מכדי אונאה לאלתר הוי מחילה אבל אם נאמר דפחות משתות כדי שיראה שוב אין מקום להסתפק בביטול מקח דודאי לעולם חוזר דלא שייך לומר דשלשתן בכדי שיראה מדנקיט במתני' עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה אדין אונאה דוקא משמע שבא למעט או פחות מכדי אונאה דלאלתר הוי מחילה או למעט יותר מכדי אונאה דלעולם חוזר ואם כן מקשה שפיר דממ"נ תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר דאי פחות מכדי אונאה בכדי שיראה ע"כ דמתניתין אתא למעט יותר מכדי אונאה משיעור דכדי שיראה ואי פחות מכדי אונאה לאלתר הוי מחילה תיקשי אמאי חזרו לדברי חכמים וצ"ל כדשנינן דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן וא"כ אכתי תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר דאל"כ במאי שמחו מעיקרא ודו"ק ועיין בסמוך:

שם שמחו בשתות עצמו דלר"ט מחילה. ואף ע"ג שזה לא נזכר כלל במתני' בהוראת ר"ט אפ"ה ממילא שמעינן לה מדר"ט כיון שהפליג כ"כ בדין אונאה משתות ועד שליש ממילא משמע דמיקל נמי בשתות עצמו כ"כ התוס' זו הסברא ועי' בסמוך:

שם ואת"ל בכדי שיראה מאי איכא בין שתות ליתר משתות. כאן יש לדקדק מאי פשיטותא שיש איזה חילוק בין שתות ליתר משתות דלמא אין ה"נ דליכא בינייהו דהא דנקיט במתני' האונאה שתות היינו משתות ולמעלה מתחיל דין אונאה וע"כ נמי דלא שמיעא ליה לבעל האיבעיא ברייתא דבסמוך דמחלק בין שתות ליתר משתות דאי שמיעא ליה הא מסיק בברייתא להדיא דזה וזה בכדי שיראה ויש ליישב דהאי איבעיא אמסקנא דלעיל קאי דמשתות ועד שליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן ואם כן ע"כ שיש איזה חילוק בין שתות ליתר משתות לרבנן דאל"כ מה חידש רבי טרפון בהוראתו בדין אונאה משתות עד שליש הא לרבנן הוי משתות ולמעלה עד לעולם בדין אונאה ואף ע"ג דלר"ט שתות עצמו הוי מחילה משא"כ לרבנן זה אינו נזכר בהוראת ר"ט בפירוש אלא מסברא שמעינן לה מדר"ט ואכתי הוראת שליש זה מה טיבו אלא ע"כ דאיכא בין שתות ליתר משתות איזה חילוק בדין ואם כן שפיר הורה ר"ט דמשתות ועד שליש כשתות עצמו לרבנן ויתר משליש כיתר משתות לרבנן וממילא שמעינן מדמיקל בשיעור אונאה כ"כ ע"כ מיקל נמי בשתות עצמו דהוי מחילה ומש"ה שמחו תגרי לוד ולכך הוצרך הש"ס לפרש דאף אי ביטול מקח בכדי שיראה אפ"ה יש איזה נפקותא בין שתות ליתר משתות דבביטול מקח שניהם חוזרין משא"כ בדין אונאה ואם כן א"ש הוראת רבי טרפון ג"כ לענין זה דמשתות ועד שליש אין שניהם חוזרין אלא משליש ולמעלה שניהם חוזרין ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דע"כ ההיא איבעיא דביטול מקח לא שייכא אלא אי אמרינן דפחות משתות לאלתר הוי מחילה כדפרישית בסמוך א"כ ע"כ דמשתות ועד שליש לרבי טרפון כשתות עצמו לרבנן ממילא מוכח שיש חילוק בין שתות ליתר משתות לרבנן דאל"כ מאי הורה ר"ט ודו"ק:

(נ ע"ב תוספות) ד"ה אמר וכו' דהלכה כרבי מחבירו.—אולי התוס' הוכיחו, שרבי נתן היה חבירו של רבי מדאיתא בב"ב קלא א, דאמר רבי "ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי", ומדקורא אותו "נתן הבבלי" (בלי תואר "רבי"!) ש"מ דחבירו היה. ואנו אומרים: אדרבה משם ראיה להיפך, שר' נתן היה גדול מרבי בשנים ובחכמה, אבל ודאי שלא היה רבו ממש*ועי' באותו ענין בירושלמי כתובות פ"ד הי"ב הנוסח שרשב"ג אמר לרבי בנו "קפחת את נתן הבבלי", אבל רבי לא כינה אותו בשם "נתן הבבלי".. ובסוף הוריות מבואר, שר"נ היה אב"ד בימי רשב"ג אבי רבי. וכתב ר' ירוחם ח"ג הל' יבום (מובא בסה"ד ערך ר' נתן) בשם הרמ"ה, דר' נתן רבו של רבי והלכה כוותיה נגד רבי. וכבר הוכחנו שאינו רבו ממש.

ולרבי טרפון נמי לאלתר הוי מחילה. פחות משליש: אמאי חזרו. הא כל היום דר' טרפון בשליש הוא דקאמר להו ויזהרו מאונאת שליש ויהא הכל מחילה לאלתר: משתות ועד שליש לרבי טרפון. הויא אונאה כשתות עצמה לרבנן ואינו חולק על חכמים אלא דבטול מקח דידהו משוי להו אונאה וידו על העליונה ואליבא דרבנן שניהם חוזרין: אי הכי. דר' טרפון אבטול מקח לחודיה פליג: במאי שמחו. מעיקרא: תפשוט. דמדשמחו: ביטול מקח לרבנן. דמיבעיא לן לקמן אי לעולם חוזר או בכדי שיראה. תפשוט דמדשמחו דלרבנן לעולם חוזר וכי אמר להו ר' טרפון אונאה והם היו סבורין דבכדי שיראה ס''ל באונאה שמחו: כי אמר להו כל היום חזרו. חדא דבין לעולם חוזר ובין שהות כל היום הנאה פורתא היא לדידהו דשהות הרבה יש לימלך כל היום ועוד אונאה יתר על שתות לא שכיחא וקמפסיד להו בשתות עצמה לרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום: דאי ס''ד בטול מקח לרבנן. כאונאה בכדי שיראה ואין בין אונאה לבטול מקח אלא דבאונאה ידו על העליונה ובבטול מקח שניהם חוזרין כי משוי רבי טרפון לבטול מקח אונאה אין זו טובה להם: שמחו בשתות עצמה כו'. דהא דאמרן משתות ועד שליש לר''ט כשתות לרבנן משתות ומעלה אמרו ולא שתות עצמה: אם תמצא לומר כו'. כלומר אם באת לומר פשיטא דלעולם חוזר דאי בכדי שיראה מאי איכא כו': איכא דאילו שתות כו'. כי נמי אמרינן תרוייהו בכדי שיראה עדיין יש חילוק זה ביניהם: משום הכי חזרו. מעיקרא כי שוי להו ר' טרפון יתר על שתות אונאה דלרבנן בטול מקח ולא הרחיב זמן החזרה שמחו בשתות עצמה דמחילה לאלתר כדאמרן וכי הדר אמר להו כל היום חזרו דהחמיר להם ביתר על שתות ופגם להם יותר ממה שהשביחם בשתות עצמה כדפרישית: אלא אי אמרת לעולם חוזר. נהי נמי דשתות עצמה משוי להו אונאה כרבנן דהאי דאמר לעיל שמחו בשתות עצמה שינויא דחיקא הוה משום שמחה דמעיקרא דקשיא לן במאי שמחו והשתא אמרת לי דשמחה מעיקרא משום בטול מקח היא דהואי דלרבנן לעולם ולר' טרפון היו סבורין בכדי שיראה כדין אונאה דרבנן כי הדר אמר להו כל היום אכתי שמחה איכא דלרבנן לעולם ולר' טרפון כל היום ותו לא ואי משום שתות עצמה דלרבנן בכדי שיראה ולדידיה כל היום הרבה הוא שבח שמשביח רבי טרפון ביתר על השתות מפגם שפוגם בשתות עצמה שהרי יכולין ליזהר בשתות עצמה יפחתו לו מעט ותהא מחילה נמצאו משתכרין בשל רבי טרפון כל אונאה שיתר על שתות: בטול מקח לא שכיח. ואין שבח זה חשוב להם במידי דלא שכיח וכי מיקרי והוי נמי הרי נתן לו שהות כל היום לחזור ורוב הנמלכים נמלכים בו ביום הלכך פגם דשתות עצמה עדיף להו: הלכתא פחות משתות נקנה מקח. לאלתר: יתר על שתות בטל מקח. ושניהם חוזרין: שתות קנה. ואין אחד מהן יכול לחזור: ומחזיר אונאה. ולית ליה לרבא ידו על העליונה דמתניתין דס''ל כר' נתן דברייתא דקיימא לן ר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא בפרק הבית והעלייה (לעיל דף קיז: ובב''ק נג.): זה וזה. אונאה ובטול מקח: יד מוכר על העליונה. אם נתאנה מוכר והוא הדין אם נתאנה לוקח יד לוקח על העליונה והכי מוקמינן לה לקמן (דף נא) מאי דשייר במתניתין תני בברייתא: זה וזה. אונאה ובטול מקח: לא שנו. בכדי שיראה: אלא לוקח. שמקחו בידו ויכול להראות': מוכר. שאין בידו מה להראות ולימלך אינו מכיר באונאתו עד שיראה טלית אחרת כדמותה נמכרת בדמים יקרים הלכך לעולם חוזר אם לא נתייקרו טליתות בינתים:

בטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו הלא לרבי טרפון לאחר כל היום הוי מחילה עד שליש ולרבנן לעולם חוזר ומשני בטול מקח לא שכיח ויותר יש ריוח בפחות משתות ושתות דהויא מחילה לרבנן לאחר כדי שיראה ולר' טרפון כל היום מריוח דיתר על שתות דלא שכיח ואין נפקותא בין חזרה דכל היום ולעולם וקשה קצת לפירוש זה . לישנא דקאמר גמרא דקמשוי ליה אונאה כל היום ותו לא דצריך לפרש אונאה מה שקנה ומחזיר אונאה ולעיל דקאמר כיון דאמר להו דהויא אונאה שמחו קרי אונאה הא דידו על העליונה ולפי' רש''י אתי שפיר דהך אונאה נמי הוי ידו על העליונה. ואילו יתר על שתות שניהם חוזרי'. וא''ת דבפרק הספינה (ב''ב דף פג: ושם פד. ד''ה אי לא) אמר רב חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקר ועמד על ח' לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דאמר ליה לוקח אי לאו דאוניתני לא מצית הדר בך כו' וה''נ אמאי מאנה יכול לחזור נימא ליה נמי המתאנה אי לאו דאוניתני כו' וי''ל דהכא כיון שהוא יותר משתות ה''ל רחוק מן המקח יותר מדאי וכאילו לא מכר כלל דה''ל כיין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין דשניהם חוזרין (שם דף פג:) וה''ר יצחק בר' מרדכי תירץ דהתם כשאין הלוקח תובע אונאתו לכך אין המוכר יכול לחזור בו אבל הכא מיירי כשמתאנה תובע אונאתו ולכך המאנה יכול לבטל המקח: אמר רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה. פ''ה קנה בע''כ כר' נתן דבסמוך לפי זה פחות משתות לאלתר הויא מחילה וזה יש בין שתות לפחות משתות וכן משמע לקמן (דף נא.) גבי ההוא גברא דנקט ורשכי לזבוני אמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה משמע דלאלתר הוי מחילה ודקאמר זה וזה בכדי שיראה איתר משתות ושתות קאי ולא אפחות משתות ורבא אית ליה שפיר דרב חסדא דקאמר בפ' הספינה (ב''ב דף פג:) מכר לו שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר כיון שהוקר בכדי שיראה שזהו זמן שלוקח יכול לתבוע אונאתו והוקר על בטול מקח לכך לוקח יכול לחזור בו ולכך קאמר ועמדו על ח' ולא קאמר ועמדו על ז' שאין זה בטול מקח וק' לר''ת וכי חולק רבא על סתם מתניתין (לקמן נא.) דקתני מי שהוטל עליו ידו על העליונה ועוד דהלכה כרבי מחבירו ועוד דרבא גופיה מוקי מתני' כר' יהודה הנשיא ולא כר' נתן א''כ משמע דסבר ליה כוותיה ועוד מה שייך למימר תניא כוותיה בדבר שיש מחלוקת תנאים כתוב באותה ברייתא ומפ' ר''ת דרבא דאמר שתות קנה היינו אם רצה כר' יהודה ולא חש לפרש בהדיא רצה משום דקאי אמתני' ותניא כוותיה מייתי משום דקתני בברייתא זה וזה בכדי שיראה כדרבא אבל מרבי יהודה הנשיא לא מייתי דאמר רצה אמר לו כו' דאדרבה ה''ל לאתויי מתניתין ולקמן (דף נא.) פריך שפיר אי ר' נתן מתניתין קתני רצה ברייתא לא קתני רצה משום דר' נתן לא קאי אמתניתין וה''ל לפרושי אבל רבא דקאי אמתני' לא חש לפרש ואע''ג דרבא נקיט לישנא דמילתא דרבי נתן אין פי' קנה דהכא כקנה דרבי נתן: אי אמרת בשלמא מוכר לעולם חוזר משום הכי חזרו. אע''פ שגם תגרי לוד היו לוקחים ולא היה להם לחזור מ''מ חזרו משום דתגרי לוד היו מוכרים תמיד במעט מעט והיו לוקחים בבת אחת:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד