בבא מציעא מח ע"א

דף מח - א

רבי שמעון אומר שני דברים:

א. אף על פי שאמרו טלית "קונה" דינר זהב, ואין דינר זהב קונה טלית, והיינו, אם משך אדם מחבירו טלית, והתחייב לשלם את מחירה בדינר זהב [ולא במטבעות כסף כפי שנהוג], הוא חייב ליתן לו דינר זהב. ^[8] אך אין דינר זהב קונה טלית, כי לגבי סחורה ["פירי"] נחשב דינר הזהב למטבע, ומעות אינן קונות.

ודין זה הוא מכל מקום, דהיינו, אף על פי שפורענות עתידה לבוא על החוזר בו מהמקח, ^[9] בכל זאת, כך היא ההלכה, שיכולים לחזור מן המקח אחרי נתינת המעות, ואין בית דין יכול לעכב מלחזור.

אבל אמרו חכמים: מי שפרע מאנשי דור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים בים, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

ב. והנושא והנותן בדברים, שמדבר בפיו מבלי שיעשה מעשה קנין כל שהוא, לא קנה.

ואולם, החוזר בו ממה שנשא ונתן בדברים, אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ואמר על כך רבא: אנו, אין לנו, אין אנו סבורים [דהיינו, כך יש לנו לפרש את דברי הברייתא] שתהא קללת "מי שפרע" על מי שחוזר בו ממה שנשא ונתן בדברים, אלא אנו סבורים שאדם זה הוא רק בכלל מי שאין רוח חכמים נוחה הימנו. ^[10]

ומוכח מכאן, שחזרה ממקח שלא היה בו אלא משא ומתן בדברים, ולא נעשה בו קנין, אין לחוזר בו "מי שפרע", אלא רק אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואם כן, תיקשי לריש, לקיש הסובר שמעות אינן קונות דבר תורה, מדוע אמר רבי שמעון שכל החוזר בו מן המקח שנעשה במעות הרי הוא בכלל מי שפרע, והרי מקח זה לא חל לדברי ריש לקיש, ואם כן, מדוע יש כאן "מי שפרע" למי שחוזר בו!?

ומתרצת הגמרא, שיש לחלק, ולומר:

מקח שהיו בו דבורי דברים, ואיכא בהדייהו מעות, שעליהם התלוותה נתינת מעות, כיון שהיה כאן מעשה של נתינת מעות, הרי למרות שלא חל הקנין [כיון שמעות אינן קונות לדברי ריש לקיש], בכל זאת, קאי ב"אבל", עומד החוזר בו בקללת "מי שפרע" על הפרת הבטחתו בדברים, לפי שהדברים באו גם לכלל מעשה, בנתינת המעות.

אבל מקח שהיו בו רק דבורי דברים, וליכא בהדייהו מעות, לא קאי ב"אבל". ^[11]

אמר רבא: קרא, דברי הכתוב, ומתניתא, דברי הברייתא, מסייע ליה לריש לקיש, הסובר שמעות לא קנו כלל, אפילו לא מדברי תורה.

קרא המסייע לו, הוא, מהא דכתיב [ויקרא ה] לגבי מי ששיקר וכפר בתביעת ממון של חבירו, ואף נשבע על כך לשקר, שחייב להביא קרבן אשם על כפירתו בשבועה: ^[12]

"וכחש בעמיתו [נשבע לשקר על תביעת ממון שתבעו חבירו], כגון:

א. שכפר בשבועה בפקדון שהופקד בידו, ב. או בתשומת יד, שכפר, בשבועה, בהלואה שהלוה לו חבירו,

ג. או בגזל, שגזל את חבירו, ומשתבעו על כך, כפר בשבועה,

ד. או עשק את עמיתו", שכיר שעבד עבור המעביד, וחייב המעביד לשלם לו שכר שכיר, אך לא שילם לו את שכר עבודתו, וכשתבעו השכיר, הוא כפר בשבועה בתביעתו.

ומביא רבא את ביאורו של רב חסדא לדברי הכתוב הללו:

"תשומת יד", האמור בכתוב הזה, אין משמעותו שכפר בשבועה בהלואה סתם, אלא,

אמר רב חסדא: הכתוב מדבר דוקא בכגון שיחד לו הלוה למלוה כלי להלואתו.

דהיינו, שלא מתחייב הכופר בשבועה בהלואה בקרבן אשם אלא אם ייחד הלוה כלי למלוה לגבות ממנו את החוב.

וטעמו של דבר, כי מעות המלוה עצמן, להוצאה ניתנו, ואין הלווה צריך להשקיע את הממון בדבר בר קיימא, ולכן, אם כפר בהן הלווה, אינו מתחייב בקרבן אשם על שבועתו, ורק אם הוא ייחד כלי למלוה לגבות ממנו את החוב, נחשב הדבר כאילו כפר הלווה בפקדון, ומתחייב על כך קרבן.

וממשיך רבא להביא את דברי רב חסדא בביאור דברי הכתוב: "עשק" האמור בכתוב, אין משמעותו שכפר המעביד לעובד בחיובו לשלם לו שכר שכיר, גרידא, אלא,

אמר רב חסדא: מדובר דוקא בכגון שייחד לו, המעביד לעובד כלי לעושקו, דהיינו, שייחד המעביד כלי לעובד, שיהיה משועבד לו לגבות ממנו את שכר עבודתו. ולכן, משכפר המעביד בחיוב שכרו, נמצא שכפר בכלי המשועבד לתשלום השכר, ובזה הוא דומה לכפירת פקדון.

ועתה, משהביא רבא את דברי רב חסדא בביאור הפסוק, הוא מוכיח מדברי הכתוב כריש לקיש:

הרי תחילה אמר הכתוב [ויקרא ה כא] מהו החטא שמתחייבים עליו קרבן שבועת הפקדון:

"נפש כי תחטא, וכחש בעמיתו בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו.

או מצא אבידה, וכחש בה, ונשבע על שקר".

וכי אהדריה קרא, כאשר לאחר מכן, חוזר הכתוב על רשימת הדברים שכפר בהם, לגבי תיקון החטא כשהודה בחטאו [שצריך להשיב את הדבר שכפר בו, וצריך להביא קרבן על שבועת השקר], כתיב, אומר הכתוב כך:

[שם כג] "והיה כי יחטא, ואשם, והשיב את הגזילה אשר גזל, או את העושק אשר עשק, או את הפקדון אשר הפקד אתו",

ואילו את "תשומת יד" [הלואה, אשר לדברי רב חסדא מדובר בה בייחד לה כלי], לא אהדריה, לא חזר והזכיר הכתוב אותה בכלל מצות ההשבה.

ולכן מדייק רבא מדברי הכתוב:

מאי טעמא, מדוע לא חזר וכלל הכתוב במצות תיקון החטא גם את החובה להשיב את הכלי שייחד הלווה למלוה לפרעון הלואתו?

לאו, האם לא, משום דמחסר הכלי שייחד לו להלואתו משיכה! כיון שלא משך המלווה את הכלי הזה מידי הלוה, לא נקנה לו הכלי, ואין הלוה חייב להחזיר לו אותו, אלא כל חיובו הוא רק לפרוע מעות בלבד. ומוכח מכאן, שרק משיכה קונה כלי, ולא מעות!

אמר ליה רב פפא לרבא: אין להביא ראיה מכך שלא חזר הכתוב לומר הלואה לגבי מצות ההשבה, אלא אדרבה, אימא, יש לומר להיפך, מעושק שכר שכיר הוא דהדר קרא!

דהיינו, כיון שחזר הכתוב ואמר את מצות ההשבה לגבי עושק שכר שכיר, שגם אותו העמדנו בייחד המעביד לעובד כלי לגבות ממנו את שכר עבודתו, הרי גילה הכתוב ששכר עבודתו גרידא קונה את הכלי, ואין צורך במשיכה. ואם כן, הוא הדין בייחד כלי להלואתו, קונה אותו המלוה במעות ההלואה גרידא, ואינו צריך למשוך את הכלי. ולכן לא הוצרך הכתוב לחזור ולומר זאת גם לגבי הלואה, כי יש ללמוד את דין ההלואה מדין עושק שכר שכיר.

ולפי זה, לא רק שאין מפסוק זה סיוע לריש לקיש, אלא יש מכאן הוכחה נגדו, מכך ששכר שכיר קונה את ייחוד הכלי גם בלי משיכה!

ומתרץ רבא, שאין מכאן קושיה לריש לקיש, כי:

הכא, במאי עסקינן, באיזה אופן מדבר הכתוב שחזר והזכיר את מצות ההשבה בעושק שכר שכיר, בכגון שנטלו ממנו, שנטל [משך] השכיר ממעבידו את הכלי שייחד לתשלום שכרו, וחזרו והפקידו אצלו, שיש כאן משיכה הקונה את ייחוד הכלי, ואינו נקנה ייחוד הכלי בשכר השכיר גרידא.

אך תמהה הגמרא על העמדת הכתוב באופן שכזה: אי הכי, שמדבר הכתוב באופן שמשך השכיר את הכלי וחזר והפקידו בידי מעבידו, היינו פקדון! מה בין פקדון זה לבין פקדון שכבר אמר הכתוב, ומדוע הוצרך הכתוב לומר את ענין עושק שכר שכיר באופן של פקדון!?

ומתרצת הגמרא: הכתוב מדבר בתרי גווני פקדון!

בשני אופנים של פקדון מדבר הפסוק הזה: האחד, פקדון שמפקיד האדם את ממונו בידי חבירו, וכפר בו הנפקד, ונשבע על כך לשקר. והשני, פקדון שקיבל השכיר כמשכון עבור תשלום שכרו, שאינו ממונו ממש של השכיר אלא הוא רק משכון המבטיח את תשלום שכרו, וחזר והפקיד השכיר את המשכון בידי מעבידו, כפקדון, ועתה כפר הנפקד בפקדון הזה.

ומחדש הכתוב, שגם במקרה של שבועה על כפירת פקדון שהוא משכון, חייב עליו קרבן שבועה, וחייב להשיבו כדי לתקן את חטאו.

אלא שעדיין תמהה הגמרא: אי הכי, שהעמדת את מה שחזר וכתב הפסוק את דין ההשבה לגבי עושק שכר שכיר, באופן שהוא משך אליו את המשכון, וחזר והפקידו, תיקשי, תשומת יד [הלואה] נמי, ליהדריה, יחזור הכתוב ויכתבנה לגבי מצות השבה, ולוקמיה ויעמידנה בכגון שנטלו הימנו, שמשך הלוה את הכלי שייחד לו המלוה, וחזר הלווה והפקידו אצלו, את המשכון, בידי המלוה, כשם שהעמדת את דין עושק שכר שכיר, ומדוע לא חזר הכתוב, כשהוא מפרט את כל דיני השבה, לכתוב גם את דין ההשבה של תשומת יד!?

ומתרצת הגמרא: אכן היה לו לכתוב לחזור ולומר גם את דין תשומת יד באותו אופן של עושק שכר שכיר.

אלא, אי אהדריה קרא לתשומת יד באותו האופן של עושק שכר שכיר, לא תיובתא ולא סייעתא, לא היה מדברי הכתוב לא פירכא ולא ראיה למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש.

כי רבי יוחנן יעמיד את בשני המקרים של הלואה ושכר שכיר באופן שלא משך את הכלי שייחד לו, כי לשיטתו מעות קונות. ואילו ריש לקיש יעמיד בשני המקרים באופן שמשך אליו את הכלי, וחזר והפקידו אצלו.

אבל השתא, דלא אהדריה קרא לתשומת יד אלא רק לעושק, מסייע ליה הא קרא לריש לקיש!

והיינו, כיון שהשמיט הכתוב את דין תשומת יד לענין השבה, ואילו את דין עושק הוא חזר וכתב, יש לנו ללמוד בכוונת הפסוק שמדובר פה בשני אופנים חלוקים: בשכר שכיר מדובר באופן שמשך את הכלי וחזר והפקידו, ואילו בהלואה מדובר שלא משך אליו המלוה את הכלי. ולכן לא חזר הכתוב לכלול זאת במצןת השבה, שהיות והמלוה לא משך אליו את הכלי שייחד לו הלווה, הוא לא קנאו, ולכן אין הלווה מצווה להשיבו. וכאן מלמד הכתוב, שרק משיכה קונה, ואילו מעות אינן קונות, וכדברי ריש לקיש.

ודנה עתה הגמרא:

וכי תשומת יד לא אהדריה קרא!?

והתניא: אמר רבי שמעון: מנין ליתן את כל האמור למעלה, בתחילת הפרשה, כאשר מונה הכתוב את כל האופנים של כפירת ממון [וכולל בהם תשומת יד], גם למטה, כשמונה הכתוב את מצות ההשבה?

דכתיב למטה, במצות ההשבה, "או מכל אשר ישבע לשקר", כלל בכך הכתוב כל תביעת ממון שכפר בה ונשבע עליה.

ואמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה, אמר רב: לימוד זה של רבי שמעון, בא לרבות תשומת יד להישבון!

לומר, שגם על כפירת הלואה חייבים קרבן וחייבים להחזירה.

ואם כן, שגם תשומת יד נכללת במצות השבה, ולא השמיטה הכתוב, כיצד דייקנו מהשמטתה מהרשימה שמשיכה אינה קונה!?

ומתרצת הגמרא: בהדיא, במפורש [ולא מלימוד של "כל אשר ישבע עליו לשקר"], מיהא, לא אהדריה קרא לכלי שיוחד לתשומת יד, להשבון!

והיינו, מכך שנמנע הכתוב מלומר במפורש, שחייב להשיב את הכלי שייחד להלואה ולהביא קרבן על כפירתו בשבועה, אנו דנים שמשיכה אינה קונה, ולכן אין הוא צריך להשיב את הכלי, ולא להביא קרבן על כפירתו בשבועה.

ומה שריבה הכתוב את תשומת יד, באמרו "כל אשר ישבע עליו לשקר", נעמיד בכגון שמשך אליו המלוה אליו את הכלי, וחזר והפקידו אצל הלוה, ומשתבעו לכלי, כפר בו הלוה ונשבע עליו לשקר, שהיות וכבר משכו המלוה אליו, הוא נחשב כקנוי לו, ומשהפקידו אצל הלוה, דינו כמו פקדון.

ועתה ממשיך רבא ומבאר את מה שאמר "קרא ומתניתא מסייע ליה לריש לקיש":

מתניתא, המסייעת לריש לקיש, מנלן?

דתניא: מי שנטל פרוטה של הקדש, ונתנה כתשלום שכר לבלן [האיש העובד בבית המרחץ], כדי שירחצנו, ^[13] מעל הנותן את הפרוטה, בהקדש. וחייב לשלם להקדש את הפרוטה ועוד חומש, ולהביא קרבן על מעילתו בהקדש.

וכל זאת, אף על פי שעדיין לא רחץ אותו הבלן, ועוד לא נהנה השוכר את הבלן מהפרוטה של הקדש, כיון שבעצם חלות קנין השכירות הוא הוציא את הפרוטה של הקדש לחולין.

ואמר רב על דברי הברייתא הזאת, שיש לדייק מלשון הברייתא שנקטה דוקא את הדוגמא של בלן ולא נקטה דוגמא של שכיר אחר, כי דוקא בלן, הוא זה שמועל מיד בנתינת הפרוטה, משום דלא מחסרא משיכה, שאין לו לבלן כלי עבודה, אלא הוא עושה את עבודת הרחיצה בידיו, ולכן חל קנין השכירות שלו בנתינת מעות גרידא, מבלי שיצטרך השוכר למשוך אליו את כלי עבודתו של העובד כדי שתחול השכירות. ומשום כך, משעה שחל קנין השכירות בנתינת הפרוטה, מיד מעל הנותן.

אבל מידי אחרינא, קנין שכירות של עובד אחר, שיש לו כלי עבודה, לא חלה השכירות עד שימשוך אליו השוכר את כלי עבודתו של השכיר, היות וקנינו הוא הן לגבי עבודת השכיר והן לגבי הימוש בכליו, וכיון דמחסרא משיכה, שעדיין חסרה המשיכה בכלי העבודה, לא מעל השוכר על ידי נתינת הפרוטה לשכיר, עד דמשיך השוכר את כלי עבודתו של השכיר, כי רק במשיכתם של כלי העבודה אליו חל קנין השכירות, ורק אז נעשית המעילה בהקדש, בפרוטה שנתן לו. ^[14]

ומוכח מדברי רב, בביאורו לדברי הברייתא, שמעות אינן קונות עד שימשוך.

אך מקשה על דברי רב ממה ששנינו בברייתא אחרת:

והתניא: נתנה המועל בהקדש, לפרוטה של הקדש, לספר, מעל! והרי ספר, כיון שיש לו כלי תספורת, הא בעי לממשך תספורת, צריך השוכר אותו למשוך אליו את כלי התספורת כדי שתחול השכירות, לדברי רב, ומדוע מעל נותן הפרוטה מיד כשנתנה לספר!?

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, בספר נכרי, דלאו בר משיכה הוא!

והיינו, בנכרי אין קנין משיכה, משום שאמר הכתוב העוסק במשיכה "או קנה מיד עמיתך", ונכרי אינו "עמיתך", ולכן קנין השכירות שלו הוא במעות.

ומדייקת הגמרא: תניא נמי הכי, שבהכרח, קנין השכירות המדובר פה, הוא דוקא בספר נכרי, שאין בו דיני משיכה:

דתניא: נתנה לפרוטה של הקדש לספר או לספן או לכל בעלי אומניות, לא מעל עד דמשך אליו את כלי האומנות!

ולכאורה, קשיין דברי שתי הברייתות, אהדדי.

שהברייתא הראשונה אומרת, נתנה לספר, מעל מיד. ואילו הברייתא השניה אומרת שלא מעל עד שמשך.

אלא, לאו, שמע מינה, בהכרח צריכים אנו לחלק ולומר, כאן, הברייתא הראשונה מדברת בספר נכרי, שאין בו משיכה, ולכן מעות קונות בו. כאן, הברייתא השניה מדברת בספר ישראל, שיש בו קנין משיכה, ולכן לא מעל עד שימשוך את כלי התספורת.

ומסיקה הגמרא: אכן שמע מינה!

ועתה, לאחר שביארה הגמרא את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש אם מעות קונות או משיכה קונה, מביאה הגמרא שגם רב נחמן סובר כרבי יוחנן:

וכן אמר רב נחמן, כרבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות.

וכמו כן, בדקה הגיהה לוי להלכה זו שמעות קונות, במתניתיה, והוסיפה בתוספתא שסידר והיה שונה בה, ^[15] ואשכח, ומצא ברייתא שמשמע ממנה כרבי יוחנן:

דתניא: חנווני אשר נתנה לפרוטה של הקדש לסיטון, מעל החנווני.

"סיטון" הוא סוחר גדול, אשר ממנו קונים החנוונים הקטנים את פירותיהם כדי למכרם בחנותיהם לקונים.

והחנונים הקטנים פוסקים עם הסיטון לקנות כמות גדולה של פירות, אך הם לא לוקחים בפעם אחת את כל הפירות שפסקו עמו, וכמו כן הם אינם משלמים מיד עבור כל הכמות שפסקו עמו, אלא מידי פעם הם לוקחים חלק מהפירות, ומשלמים לו לפי קצב מכירותיהם.

אלא, שבתחילה הם נותנים לסיטון מעט דמים, כדמי קדימה, לקיום כל המקח.

ולכן, אם נתן החנווני לסיטון פרוטה של הקדש, כדמי קדימה של התשלום עבור כל הכמות של הפירות שפסק עמו, קנה הלוקח את כל הפירות שפסק עמו בפרוטה זו, ומעל בכך בהקדש.

וכל זאת, אף על פי שעדיין לא משך הקונה את כל הפירות שפסק עמו, שהרי הוא אינו לוקח את כל הכמות בבת אחת.

ומוכח מכאן, שמועיל קנין במעות. כי אם רק משיכה קונה, מדוע מעל החנווני בנתינת הפרוטה לסיטון, והרי עדיין לא קנתה הפרוטה דבר!

בגזל כמשמעו.

או עשק את עמיתו וחזר והודה לו וייחד לו כלי להיפרע ממנו העשק שעשקו ומדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל העשק והפקדון שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנא לאהדורי ש"מ דכיון דלא משך ליה לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה. ודחי' וממאי דלמא לעולם אע"ג דלא משך קנה וכיון שהעשק ותשומת יד שניהן ייחד לו כלי הם הזהיר להחזיר העושק והוא הדין לתשומת יד כי דינם אחד הוא. ואמרי' אינן שוין שהעושק ייחד לו כלי להיפרע ממנו העושק שעשקו ומסר לו אותו הכלי וחזר העשוק והפקידו אצלו דאי לא תימא הכי היינו גזל אלא לאו שמע מינה כדאמרי'.

אי הכי היינו פקדון ומשנינן תרי גווני פקדון חדא דמפקיד מדיליה גביה וחדא דיהיב ליה העושק מדיליה כגון משכון וחזר והפקידו אצלו וכשתבעו כפר בו. ואקשי' וכי תשומת יד לא מהדריה קרא והתני' מנין ליתן את האמור למעלה והוא הפסוק כולו שכ' וכחש בעמיתו וגו' לתתו למטה בזה שכ' והשיב את הגזלה וגו' ת"ל מכל אשר ישבע עליו לשקר כלל כל הכתוב כל מה שתבעו וכחש ונשבע בו חייב (להשביעו) [להשיבו] ונמצאת גם תשומת יד בכלל מכל אשר ישבע עליו לשקר והזהירה תורה והשיב.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לרבות תשומת יד להישבון. ומשנינן אין כדקאמרת מיהו לא אהדריה קרא בהדיא כלומר בפי' כמו הגזל והפקדון לא אזהר ביה רחמנא השבה בתשומת יד. מתניתא דתנן בפ' הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש וכו' נתנה (ללבן) [לבלן] אע"פ שלא רחץ מעל שהוא אמר לו הרי המרחץ לפניך היכנס ורחוץ ואמר רב בלן דוקא לא בעי משיכה דלאו בר משיכה הוא.

אבל מידי דבר משיכה הוא לא מעל עד שימשוך איני והתנן נתנה לספר מעל והא ספר בעי למימשך תספורת.

ואוקימנא בספר נכרי דנכרי ליתיה בדינא דלא קני אלא בההיא משיכה.

אמר רב נחמן בר יצחק דבר תורה מעות קונות ובדקה לוי במתניתי [ואשכח] נתנה לסיטון מעל ואע"ג דלא משך פירות דאי לא תימא הכי אי משך צריכא למימר דמעל הא ודאי הוציאה אלא כיון שנתנה למוכר התבואה מיד מעל קשיא לריש לקיש. ומשני הא מני ר' שמעון היא ואנא דאמרי דלא כר' שמעון. שמעינן מהא דתני ר' שמעון טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית דדהבא טיבעא הוי. אליבא דמאן דסבר דהבא טיבעא הוי. קתני לה ואין הלכה כר' שמעון דקיימא לן כסתם מתניתין דתנן הזהב קונה את הכסף אלמא דהבא פירי הוי ומיקני בחליפין בלא אגב קרקע בין במתנה בין כל משא ומתן וכן הלכה זה פירוש הגאון ז"ל.

כגון שיחד לו כלי להלואתו או לעשקו. רש"י ז"ל ואי לא לא מחייב קרבן שבועה אכפירת הלואה גרידתא ואכפירת שכר שכיר בלא מייחד באנפי נפשיה כפקדון וגזלה, וק"ל הא דתנן אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פ תיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"י עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו אלמא אע"ג דלא מייחד באנפי נפשיה בפקדון חייב קרבן שבועה, וגרסי' נמי בפ' נערה שנתפתתה בעא מיניה אביי מרבה אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והלה כופר מאי כיון שעמד בדין ממון הוי או דלמא קנסא הוי וא"ל ממון הוי ומחייב עליה קרבן שבועה וכלה סוגיא דהתם נמי מפרשא דמחייב קרבן שבועה אע"פ שאינו בעין דומי' דפקדון וי"ל אם תבעו מלוה וכפר בה חייב אלא כיון שתבעו כלי ולא קנאו הוי כפירת דברים בעלמא דהא לית ליה כלי גביה והא דמוקי להו רב חסדא בהכי ולא מוקי בהלואה ושכירות ממש משום דלא אהדריה קרא ללמד על מעות שאינן קונות כדמפרש רבא ואזיל.
עוד נ"ל לפרש דקרבן שבועה נטולם חייב והכא להכי אוקמה כרב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתי ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק דמשמע דהדר בעיניה ואילו משכו וחזר והפקידו אצלו אינו משיב את העושק אשר עשק אלא דמים משלם לו והיינו דקאמרי' ואלו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שיחד לד להלואתו ולא קרינא ביה והשיב את הגזלה וגו' וזו מדברי ר"ח ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעשק והפקדון שנא' והשיב וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנה לאהדורה ש"מ דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה והיינו דקאמרי' לרבות תשומת יד להשבון ולא אמרי' ולא לאשם.
והא דמוכח מהכא דמעות אינן קונות קשיא לן דלמא שאני הלואה דליתה דתיקני כדאמרי' לעיל ואיכא למימר מאי ייחד לו כלי בשעת הלואתו קודם מתן מעות וכן ייחד לו כלי לעשקו שקודם שתגמר מלאכתו ייחד לו כלי לשכירותו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף א"נ ה"ק רב פפא ודלמא מעשק הוא דאהדריה דכיון שהחזיר הכתוב עשק וא"א לומר שקנה שהרי אין כאן מעות שיקנה בהם ולא החזירו להשבה בעינה אלא לתשלומין אף תשומת יד נמי בשאין שם דמים שיקנה בהם הוא ואינו מחוייב להשיב אלא לשלם וכיון שהחזיר עשק לתשלומין ממילא הוחזר תשומת יד לתשלומין וא"ל כלן להשבון בעין השיבן ולא לתשלומין ולמה לא החזיר תשומת יד ללמדך שאינו חייב בהשבון שלא קנאו לכלי אלא משלם הלואתו.
והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמלוה קונה בקרקעות ככסף ובמטלטלים מוסרין אותו למי שפרע וכן רבינו לא כתב בקדושין ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה נתנה במאי קנה, וכו' אלא שאני אומר סמך לו על דין קדושין שאין הניקנין בכסף נקנין במלוה ולא ידעתי על מה סמך הרב אם על סוגיות הללו שמתקשות עלינו ואין ראוי לדחות סוגיא מפורשת במקום עיקר מפני דברים סתומים שאפשר להעמידן כהלכה:

דתנן נתנה לבלן מעל ואמר רב וכו'. ומתני' היא במס' מעילה והיינו טעמא דלא מוקים לה בבלן גוי משום דרישא דמתני' בישראל דקתני נתנה לחבירו הוא מעל והיינו סיעתיה דריש לקיש דמשמע ליה מתני' בלן דוקא וכדרב, ומיהו ר' יוחנן סבר לאו דוקא.
והא דאקשי' ספר ומוקי לה בגוי. תירוצה דרבא הוא דמתרץ מתניתא לריש לקיש, ור' יוחנן איפכא מוקים מעל בישראל לא מעל בגוי והא דאמרי' בדקה לוי למתניתיה נתנה לסיטון מעל כר' יוחנן ולא מוקי לה בגוי משום דלוי במתניתא בישראל תני לה וה"ק דלוי בדק ברייתות שלו למידע הך פלוגתא כמאן ואשכח מתניתא דקתני בישראל סיטון מעל ואמר ש"מ כר' יוחנן ש"מ כנ"ל.
ומקצת נוסחי מסיימי עלה אלא קשיא לריש לקיש הא מני ר"ש היא, וליתא בנוסחי דוקאני.
ובתוספות מתרצין משום דסיטון מוכר בלח הוא ואין לוקחין יין מן הגוי, וכן שמן היה אסור ואינו כן אלא (סיטון הוא) חנוני גדול מוכר הכל המשפיע במדה גדולה הוא וטל שם תבואה נקרא סיטון שהחטים בלשון יון נקראים סיטון והה יא דתנן בזרעים במס' דמאי הסיטונות ומוכרי תבואה הסיטונות ובעלי בתים המוכרין תבואה קתני ומ"מ יש להם לומר דמדנקט סיטון ולא נקט בעל אומנות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל ומה שפירשתי עיקר:

והא בעי ממשך תספורת. מכאן היה אומר ר"ת ז"ל שהסופר או מלמד תינוקות משמשכו הבעלים כלי תשמישן כגון קסת הסופר וקולמסו וכלי תשמישו קנו ואינן יכולים לחזור בהם דומויא דספר שמשכו ממנו תספורת, ונראה לפרש שאינו אלא שכירות תספורת שהוא נקנה במשיכה למ"ד קנין גמור במשיכה כדאמרי' לענין הקרקע כשם שהקרקע נקנה בכסף כך שכירות קרקע נקנה בכסף ומכיון שקנה תספורת לשכירות מעל:

ואמר רבא אנו אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. מה שהוצרך רבא לומר אנו אין לנו, שלא תאמר כיון שאין רוח חכמים נוחה הימנו מוסרין אותו (ללוקח) קצת, קא משמע לן שאין בו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו בלבד, לפי שהוא ממחוסרי אמנה.

הא דאמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו. פירש רש"י ז"ל, דאי בהלואה גרידא ליכא קרבן שבועה הואיל ונתנה להוצאה, אבל ייחד לו עליה הויא ליה דומיא דפקדון. ואינו מחוור, דהא לא בעינן דבר מיוחד באפי נפשיה כפקדון, דתנן (שבועות לו, ב), אנסת ופתית את בתי והוא אמר לא אנסתי ולא פתיתי, והוא אומר משביעך אני ואמר אמן חייב, ור' שמעון פוטר לפי שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, אמרו לו [אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו], אלמא אע"ג דלא מיוחד כפקדון, אם כפר חייב עליו קרבן שבועה. ואמרינן נמי בריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות מב, א) בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחברו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון מהו, כיון שעמד בדין ממונו הוי וחייב או דילמא קנסא הוי ופטור, אלמא כל שאינו קנסא חייב. אלא ודאי אפילו אהלואה גרידתא חייב, והכא היינו טעמא דרב חסדא דאוקמיה ביחד לו כלי, משום דמשמע ליה הכין מדלא אהדריה קרא, דאי בכופר בהלואה עצמה, אמאי לא אהדריה קרא, אלא שמע מינה דכאן שיחד לו כלי הוא, והיינו טעמא דלא אהדריה לאשמועינן דאין מעות קונות. ואי נמי יש לפרש, דמשמע ליה מדכתיב הגזלה אשר גזל או את העושק דמשמע הידוע, לומר שנתיחד, דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידתא, הא לא משלם המלוה ממש, שמלוה הוא ולהוצאה ניתנה, אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו. וא"ת, אכתי מאי קא דייק מהכא דלא קני, דילמא התם הוא משום דאין המעות בעין דליקנו אלא מעות הלואה, ומעות מלוה אינן קונות, כדאיתא התם בקדושין (מז, א), ושוין במכר שזה קנה, ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאה. וי"ל, דמיירי כגון שיחדו לו בשעת הלואה, ואי נמי שיחדו לו לשכיר בשעת שכירות, וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף (קידושין מח, ב).¨עי' רשב"א ור"ן.
מהא דאמרינן לעיל (בבא מציעא מז, ב), אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי קאי באבל אמרו, משמע שאין מוסרין אותו למי שפרע אלא כשקנה דבר תורה, אבל כל היכא דמדינא לא קנה אף למי שפרע אין מוסרין אותו, והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל, והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל, לריש לקיש הוא דאמר הכי, אבל לר' יוחנן לא הוי טעמא אלא משום דמעות קונות, ואנן כר' יוחנן סבירא לן. והכי נמי משמע מדגרסינן בירושלמי במסכת קידושין (פ"ב ה"ה) קדושי מלוה לחומרין (דאשה אינה מקודשת) בקרקעות לא קנה במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, אלמא משום דמלוה אינה קונה אין מוסרין אותו למי שפרע. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל, דברים בלא מעות לא קאי באבל, ואפילו דברים ומשכון לא קאי באבל, והביא ראיה מההיא אמתא דזבון (אתו) בני רב הונא ואותיבו נסכא עילוה, דאסיקנא התם בקדושין (ח, ב) נסכא אין כאן פריטי אין כאן. ומשמע, דיכול מוכר לחזור בו ואין מוסרין אותו למי שפרע, דאם איתא, מימר הוה אמר להו התם, פריטי אין כאן נסכא אין כאן ומקבל עליו מי שפרע. ומיהו איכא למידק, מהא דאמרינן לקמן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עד, א), האי סיטומתא קניא, למאי הלכתא, רב חביבא [אמר] למיקנא ממש, ורבנן אמרי לקבולי מי שפרע, אלמא אע"ג דמדינא לא קניא מוסרין אותו למי שפרע. ואמרינן נמי בההוא פרקא (שם ע"ב), ההוא גברא דיהב זוזי אנדונייתא דבי חמוה, כלומר, נתן מעות לשליח למזבן ליה בגדים הצריכים לנדונייתו, לבסוף (ולא) [זל] נדונייא, אתא לקמיה דרב פפא וכו', ואסיק רב פפא דמשלח זה אי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא, ואי לא, מקבל עליו מי שפרע, אע"פ שלא היתה נדונייא לשליח זה באותה שעה ולא קנו לו למשלח מעותיו. ואולי בזו נוכל לומר, דנדונייא דבר מצוי הוא הרבה כל ימות השנה, ופוסקין עליו שאע"פ שאין לזה יש לזה, והרי זה כמי שיש וכענין שאמרו (לקמן בבא מציעא עב, ב), בזבל שפוסקין עמו על הזבל כל ימות השנה, ועל ההיא מתניתין הוא דאייתו ליה להאי עובדא דנדונייא. והיינו נמי דאקשו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסק כשער הגבוה מקבל כדמעיקרא, מעות נינהו ומעות לא קנו, ואם אין פוסקין עליו לפי שאין לו, דעדיפא מינה הוה להו לאקשויי, (והוא) [והא] דבר שלא בא לעולם הוא, אלא דבהא איכא לדחויא, דדילמא רבותא קאמר ליה הכין, דאפילו בדאית ליה לא קנה, דמעות אינן קונות. ואע"ג דאמרינן [לעיל (בבא מציעא טז, א)] מה שתעלה מצודתי מכור לך לא קנה, התם אין הדגים מצויים לצוד כל כך כמו שהנדונייא מצוייה תדיר בשוק, ומכל מקום ההיא דסיטומתא קשיא, וצריך עיון.

נתנה לבלן מעל, ואמר רב בלן דוקא. כלומר, משום דאינו מחוסר משיכה. והא דלא מוקי לה בכל בעלי אומניות ובבלן נכרי, משום דרישא דמתניתין בישראל מיירי, כדקתני (מעילה כ, א) נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל. וא"ת, בלן נמי הא מחסרא חזקה. י"ל, שכירות קרקע נקנה בכסף, כדאיתא במרובה (עט, א). וכדמוכח במעשה דר"ג וזקנים דבריש מכלתין (יא, א).

אבל מידי אחריני דמחוסר משיכה לא. וא"ת, כיון דתקינו רבנן משיכה ואמרו מעות אינן קונות, מאי קשיא לר' יוחנן, דמדינא לא מעל, כיון דלא קנה, דהפקר בית דין הפקר, והם עשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קנייה. י"ל, דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו.

מהא דאקשינן: והא בעי לממשך תספורת. דקדק ר"ת ז"ל שהסופר ומלמד תינוקות שמשכו הבעלים כלי תשמישן, כגון קסת הסופר וקולמוסו וכלי תשמישו, קנו ואינן יכולין לחזור בהן, דומיא דספר שמשכו ממנו תספורת. ויש לפרש אינו אלא [שכירות] (תספורת) שהוא נקנה במשיכה למאן דאמר קנין גמור במשיכה, כדאמרינן לענין קרקע (ב"ק עט, א) כשם שהקרקע נקנה בכסף כך שכירות קרקע נקנה בכסף, ומכיון שמשך תספורת לשכירות מעל. הרמב"ן ז"ל. ורבינו יצחק בעל התוספות גם כן אינו נראה לו כדברי ר"ת ז"ל, דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא [קידושין יב, ב] ואע"פ שיש לחלק, דהתם הוא משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים (לעיל בבא מציעא י, א) אבל כיון שהוא קבלן, אפשר שאינו יכול לחזור בו לפי שאינו עבד, כיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אלא קבלן, אבל מכל מקום אינו נראה כן, דהכא אינו אלא שהוא יכול לעכב המספריים עד שיספרנו, שהמספריים קנויים לו, והוא הדין לסופר שהקולמוס קנוי לו, אבל סופר יכול לחזור בו.
ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף ז"ל, דאע"ג דקיימא לן כר' יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה, כל זמן שלא משך לוקח למקחו, אם נאנס, למוכר נאנס, משום דהעמידוה חכמים ברשותו עד שעת משיכה, וכדאמרינן (לעיל בבא מציעא מז, ב) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליטרח. ומשנה שלמה שנינו בפרק אותו ואת בנו (חולין פג, א), בארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו, לפיכך אם מת, מת ללוקח. ואקשינן עלה בגמרא אם מת מת ללוקח והא לא משך, ופרקינן כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ובד' פרקים הללו העמידו דבריהם על דין תורה, וקתני סיפא בהדיא, אבל בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר. ואע"ג דעיקר תקנתא ודאי למוכר תקנוה, שאם יתייקרו שיכול לחזור בו, כדי שיטרח ויציל, מכל מקום כיון שהעמידוהו ברשותו, הרי זה שלו עד שימשוך לוקח. ור"ח ז"ל כן כתב, ועוד הוסיף ז"ל לומר, דאפילו לר' שמעון דמוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, אי איתניסו, למוכר איתניסו, כיון דקיימי ברשותיה לחזור, ועד כאן לא פליגי רבנן ור' שמעון, אלא דר' שמעון סבר, מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא, דיכול לומר, הואיל ואי מיתנסי אכתי דידיה נינהו, ולא זכה לוקח, אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זולא, דמאי אית ליה למימר, דהא קנו ליה מעותיו, ומשום תקנה דיליה הוא דאוקמיה רבנן ברשות מוכר דליחייב באונסין עד שעת משיכה, ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרין שיהו יכולין לחזור בהן משום יוקרא, כך תקנו משיכה בלקוחות, שכל זמן שלא משך, יכולין לחזור בהן אע"פ שלא נאנסו, אבל נאנסו ודאי לכולי עלמא לוקח חוזר, דאי לאו הכי לא טרח ומציל, ע"כ. והראב"ד ז"ל כן הורה, אע"פ שחולק מתחילה חזר להורות כדברי הגאונים ז"ל.
ולענין קבלת מי שפרע. אם נאנסו, אפילו מי שפרע אינו מקבל עליו לוקח, שהרי אין המוכר מעמיד לו מקח. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער י"ג. ור"ת ז"ל הוסיף (עיין תוס' מז, ב בד"ה אי) שאינו מקבל מי שפרע אלא החוזר בו משום יוקר וזול, אבל מחמת פחד אונס, אע"פ שחזר מקודם הגעת אונס, אינו מקבל מי שפרע כלל. והביא ראיה מההיא עובדא דלקמן (בבא מציעא מט, ב), בההוא דזבן חמרא ושמע דבעו למנסביה דבי פרזק רופילא, ואתא לקמיה דרב חסדא ולא אמר ליה דלקביל עליה מי שפרע. וכן כתב כאן מפורש הראב"ד ז"ל. ואין להקשות על זה דמעובדא דשומשמי דאמרין ליה רבנן לרבא ולקביל עלה מי שפרע, ואע"פ שנאנסו כבר, דשאני התם דברשותו נאנסו, ואם אין חזרתו חזרה קודם שנאנסו, אף חזרתו של אחר שנאנסו אינה חזרה, שברשותו נאנסו. ומכל מקום מההיא דפרזק רופילא אינה ראיה, דאיכא למימר לא באו לשאול אלא אם כדבר רבנן ואם כדבר ר' שמעון, והיינו דאמר להו רב חסדא, כדרך שתקנו משיכה במוכרין, כך תיקנו משיכה בלקוחות, אבל לא הוצרך לפרש להם מעתה שיהא צריך לקבל עליהם מי שפרע, דפשוט היה אצלם שהחוזר בו מקבל עליו מי שפרע, ודרבא נמי דכוותה היא דאמר לא מבעיא שומר שכר דלא הוה, אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי, ולא אסיק בפירוש דמקבל עליו מי שפרע, משום דפשוט הוא, וכי אמרו ליה רבנן וליקביל עליה מי שפרע, אמר להו אין הכי נמי, וכן כתבו הגאונים ז"ל בההיא דפרזק, דמי שפרע מקבל, ובהדיא כתב ר"ח ז"ל, אמר ליה רבא חסדא ללוקח אי דהדר קביל עלך מי שפרע דהא לא משכת, וכן אמרו משמו של רבינו האיי גאון ז"ל.

אלא ש"מ כאן בספר נכרי כאן בספר ישראל. ור' יוחנן מוקי לה אפכא וכדקאמר לוי במתניתי' נתנה לסיטון מעל.

כבר ביארנו במשנה שאע"פ שאין המעות קונות מ"מ החוזר בו מקבל עליו מי שפרע ויתבאר למטה שלא סוף דבר הודעה לבד אלא שמביאין אותו לבית דין ומקללין אותו בנסח זה ויש אומרין שמזכירין אותו בשם לומר הוא יפרע מפלוני וכן יראה לי ממה שהקשו למטה מונשיא בעמך לא תאור ותירצו בעושה מעשה עמיו ולמדנו לפי דרכנו שכל החוזר אחר קנין דבר תורה אינו קרוי עושה מעשה עמיו ואע"פ שהמקרא לא נאמר אלא בקללה בשם יש אומרים דוקא לאזהרה אבל לאיסור מיהא אף שלא בהזכרת השם אלמלא שאינו עושה מעשה עמיו ויש אומרים שזו בהזכרה בשם הוא שמאחר שאומר מי שפרע הרי הוא כאומר במי שברא שמים וארץ ית' ומה שהזכירו בזו אנשי דור המבול מפני שמעשיו של זה דומין למעשיהם שהיו גוזלין על צד שלא היו בית דין יכולין להזקק לתובע והוא שאמרו בתלמוד המערב מה היה חמס של אנשי דור המבול הוה חד בר נש נפיק וטעין קופה מלאה תורמוסין היו באים ונוטלין ממנו פחות פחות משוה פרוטה כדי שלא תהא גזלתם יוצאת בדיינין וכן מזכיר המצריים שלא היו עומדין בדבורם כמו שנאמר בהם היתה הרוחה והכבד את לבו והוזכרו האחרים אגבן של אלו:

הנושא ונותן בדברים וגמרו מקחם ביניהם ולא נתנו מעות כלל רשאין לחזור ואין כאן מי שפרע ומ"מ יש בהם משום מחוסרי אמנה שנאמר הין צדק שיהא הן שלך צדק ומעתה החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומ"מ למטה יתרחבו הדברים בענין זה:

כל התובע לחברו מנה שאלו הודהו היינו מחייבין אותו ליתנו לו וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה משלם קרן וחומש ומביא אשם ואין הפרש בין שכפר ממון שהוא בעין כגון גזלה ואבדה ופקדון בין שכפר ממון שאינו בעין כגון הלואה ושכר פועליו שהרי כלם נתפרשו במקרא וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ותשומת יד היא הלואה ועושק הוא שכר הפועלים ואע"פ שהחזיר את כלם במקרא שלאחריו בהודאתו ובהשבתו והוא אמרו והשיב את הגזלה וכו' לא הוזכר שם תשומת יד הרי נתרבה כל האמור למעלה ממה שהזר וכלל או מכל אשר ישבע עליו לשקר ומאחר שאף בממון שאינו בעין חייב בשבועת הפקדון אי אתה צריך להעמידה בייחד כלי להלואתו ולעשקו וכפר בו אלא שאף בלא ייחד כלי חייב ומ"מ אם ייחד לו כלי אם שלא בשעת מתן מעות או תחלת מלאכה ייחדו לא קנאו אף לר' יוחנן שאין להלואה דין מעות כמו שכתבתי למעלה ואם ייחדו בשעת מתן מעות נמצא הכלי קנוי לו דבר תורה ואם כפר בכלי והודה בעיקר הלואה אין זה כלום אבל אם פטר עצמו בכל כגון שיחדו בשעת הלואה בדרך פרעון ר"ל שלא יהא לך פרעון אלא כלי זה והרי הוא לך בתורת פרעון וטען אח"כ שנאנס ונשבע והודה חייב שהרי נקנה לו דבר תורה:

כבר ידעת בנהנה מן ההקדש שהוא מביא קרבן מעילה מי שנטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן והוא בעל המרחץ אע"פ שלא רחץ עדין מעל שהרי מ"מ הוא נהנה כשהוא רוחץ בה כל זמן שירצה והרי חסרון משיכה אין כאן שאין משיכה בדבר שאינו מיטלטל ולא עוד אלא אפי' נתנה לשאר בעלי אומניות מעל אע"פ שלא עשו מלאכתן ושלא משך מהם כלום וכן אם קנה בה חפץ אע"פ שלא משכו הואיל ודבר תורה מעות קונות כך יראה לי כדי לפסוק כר' יוחנן והוא שאמרו נתנה לסיטון מעל וסיטון הוא חנוני הגדול שאין דרכו למכור בפרוטות ומסתמא הנותן לו פרוטה לא משך כלום ממנו אלא שנותנה לו דרך זכר ודרך עירבון ואעפ"כ מעל שמ"מ פרוטתו קנתה לו אע"פ שלא משך וכן בכל הדברים ומ"מ גדולי המחברים פוסקים שאם קנה בה חפץ לא קנה עד שימשוך אלא שאף לדבריהם אם קנאו מן הגוי מעל שאין הגוי צריך משיכה ולא ישראל צריך משיכה ממנו אלא קונה ומקנה בדמים כמו שביארנו במסכת ע"ז ויראה שהם פסקו כפשוטה של סוגיא זו ואם כן אף לבעלי אומניות היה להם לפסוק שלא מעל עד שימשוך אחד מכלי האמנות כגון נתנה לספר שימשוך את התספורת ואף רבים פסקוה כן ושואלים בה לדעת רב הונא מהא שאמ' בפרק המפקיד במפקיד מעות אצל שלחני אם מותרים ישתמש בהם ומאחר שהורשה להשתמש בהן מעל המפקיד אע"פ שלא נשתמש השלחני והלא אף זה ודאי רשאי להשתמש באותן המעות והרי זה אצל זה כמותרין אצל שלחני והיה לנו לומר שאף אם לא נשתמש מעל וכל שכן אע"פ שזה לא משך ותירצו בדבר זה שלא אמרו במעות שאדם נותן לחברו ודעתו שישתמש בהם שמעל הנותן אלא בדבר שנגמרה כונתו של נותן ונעשה רצונו אבל נותן מעות בכונת מכר שמחשבתו שלא יהו המעות חוזרין לו הואיל ולא נגמרה מחשבתו שהרי אין מעות קונות לא מעל באותה נתינה וכל ענין מעילה כך הוא כענין מה שאמרנו עשה שליחותו בעל הבית מעל ויפה כתבו אלא שהקושיא מעיקרא אין אנו צריכים לה שהרי והלכה כרב נחמן כמו שביארנו שם:

יראה מכאן שהנותן מעות לאמן כל שמשך בעל הבית אחד מכלי אומנותו נגמר הדבר ואין אחד מהם יכול לחזור שהרי אמרו בנותן פרוטה לספר שהוא מושך התספורת מכאן כתבו חכמי הצרפתים שאם שכר אדם סופר ומשך ממנו קולמוס שוב אין יכול לחזור אע"פ שלא התחיל לכתוב ויש חולקין בה שהרי אף עבד עברי מגרע פדיונו ויוצא ואף בזו של תספורת הם מפרשים שאין משיכת התספורת מועילה שלא לחזור אלא שהוא יכול לעכבם עד שיספרנו וכן הדין בקולמוס ומ"מ דין עבד עברי אין ממנו ראיה לזה שהקבלן ר"ל שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אינו בכלל עבד ובפועל הוא שאמרו כן על תנאים ידועים כמו שיתבאר אבל קבלן אינו בדין זה ואפשר שמשיכת כלי אומנותו מועילין שלא לחזור ולא נחלקו בו בפרק השוכר את האומנין אלא בשלא משך כלי אומנותו ולדעת זה אין לפרש מה שאמרו שם כשבאת חבילה לידו מחבלת כלי אומנותו כמו שפירשוה שם גדולי הצרפתים אלא מענינים אחרים:

זה שביארנו שהגוי קונה ומקנה בדמים יש אומרים בדמים דוקא ולא במשיכה ואינו כן אלא פירושו אף בדמים ואין צריך לומר במשיכה וכבר ביארנו דבר זה במסכת קדושין פרק ראשון ובמסכת ע"ז פרק אחרון:

מכל מקום כך הלכה וכו'. פירש הקונטרס דהכי פירושו מכל מקום כלומר אף על פי שיש פורענות בחזרה כן הלכה דאינו קונה. ולא נהירא דהא קאמר בתר כן בהדיא אבל אמרו חכמים מי שפרע וכו' אלמא דמכל מקום אינו רוצה לומר כן. תוספות חיצוניות.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ויש לומר לדעת רש"י דמעיקרא איכא פורענות מיהו לא לייטינן ולא מודיעין כלל אלא דליקום מופשט בפורענות אבל אמרו דלייטינן ליה אי נמי מודעין ליה לשוויי מיד בפורענות. כן נראה לי לפי פירוש רש"י. ופירשו בתוספות דהאי מכל מקום בא לרבות דאפילו לגבי לוקח כך הלכה שהוא יכול לחזור בו ואתיא לרבי שמעון נמי בשחוזר בו מחמת דליקה וכדכתוב לעיל דרבי שמעון בן אלעזר כרבנן סבירא ליה ואי נמי בשינוי תרעא ופוסק ליטול לאחר זמן והכי איתא בהדיא בסוף פרק איזהו נשך עד כאן.

מי שפרע מדור המבול. שהיו מלאים חמס ולא היו עומדין בדיבוריהם. ודור הפלגה נקט אגב דור המבול. ומצרים לא עמדו בדיבוריהם שבכל שעה היו אומרים לשלח את ישראל וחזרו בהם. הרא"ש.

אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. איצטריכא ליה לרבא לאשמועינן שלא תאמר כיון שאין רוח חכמים נוחה הימנו מוסרין אותו ללוטא קצת קמשמע לן שאין בו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו בלבד לפי שהוא ממחוסרי אמנה. הרשב"א.
אי נמי רבא לא הוה ידע להך ברייתא אלא אמתניתין דשביעית אמרה למילתיה דתנן בסוף מסכת שביעית והמקיים דיבורו רוח חכמים נוחה הימנו ועלה קאמר רבא דלא תימא אם אין עומד בדיבורו איכא מי שפרע אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש.

כגון שיחד לו כלי לעשקו וכו'. פירוש ייחד לו בלא משיכה. פירש רש"י דדוקא ייחד לה דהוי דומיא דפקדון וכו' והקשו בתוספות מהא דתנן אנסת פיתית את בתי וכו' עד שאין משלם קנס על פי עצמה הא אלו הוי ממון חייב ואמאי דהא ליכא ייחד כלי אלא תביעת ממון גרידא יש שתירצה דהתם נמי בשטוען שייחד לו כלי. ולא נראה. ועוד דאנן קיימא לן דכפירת דברים פטור כפירת ממון חייב והא כפירת מלוה ושכירות וכיוצא בו כפירת ממון הוא ופטור לפי שלא ייחד לו כלי. והנכון דהכא הכי קאמרן דקרא אשמועינן דאפילו בכפירה לבד ולא כפר במלוה ולא בשכירות שהם עיקרי החוב אפילו הכי חשיבא כפירה לחייבו קרבן כל היכא שזכה בשעבוד הכלי במעות או במשיכה דלא ליהוי כפירת דברים. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: תשומת יד אמר רב חסדא וכו'. קשיא לי מנא ליה לרב חסדא הא ואמאי איצטריך למימר הכי. ואיכא למימר דומיא דפקדון וגזל שבא מרשותו של זה לרשותו של זה והוא בעין אבל הלואה להוצאה נתנה ואינה בעין עושק לא בא מרשותו של זה לרשותו של זה כי העושק הוא בשכר שכיר. קשיא לי אפילו רבי יוחנן דאמר מעות קונות והלא אין הלואה כדין מעות לא לקניית קרקע ולא לקדושי אשה משום דלהוצאה ניתנה ותו קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה וכן בשעת השכירות. ואיכא למימר דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשתבעו ממנו אמר לו נאנסו ונשבע לו דלרבי יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו אבל לריש לקיש לא אבדו מעותיו דלא קנה הכלי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: כגון שייחד לו כלי להלואתו או לעשקו. פירש רש"י ז"ל ואי לא לא מחייב קרבן שבועה אכפירת הלואה גרידתא ואכפירת שכר שכיר דלא מייחד באנפי נפשיה כפקדון וגזלה. וקשיא לי הא דתנן אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי משביעך אני ואמר אמן חייב רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו אלמא אף על גב דלא מייחד באנפי נפשיה בפקדון חייב קרבן שבועה. וגרסינן נמי בפרק נערה שנתפתתה בעא מיניה אביי מרבה אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והלה כופר מאי כיון שעמד בדין ממון הוי או דילמא קנסא הוי ואמר ליה ממון הוי ומחייב עליה קרבן שבועה וכולה סוגיא דהתם נמי מפרשא דמחייב קרבן שבועה אף על פי שאינו בעין דומיא דפקדון. ויש לומר אם תבעו מלוה וכפר בה חייב אלא כיון שתבעו כלי ולא קנאו הוי כפירת דברים בעלמא דהא לית ליה כלי גביה. והא דמוקי להו רב חסדא בהכי ולא מוקי בהלואה ושכירות ממש משום דלא אהדריה קרא ללמד על מעות שאינן קונות כדמפרש רבא ואזיל. עוד נראה לי לפרש דקרבן שבועה לעולם חייב והכא להכי אוקמה רב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק דמשמע הידוע לומר שנתייחד והדר בעיניה דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידא הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה נתנה אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו והיינו דקאמרינן ואלו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שייחד לו להלואתו ולא קרינא ביה והשיב את הגזלה וגו'. וזו מדברי רבינו חננאל ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעושק והפקדון שנאמר והשיב וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנא לאהדורה שמע מינה דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה והיינו דקאמרינן לרבות תשומת יד להשבון ולא אמרינן לאשם. ואם תאמר אכתי מאי קדייק מהכא דלא קני דילמא התם הוא משום ואין המעות בעין דליקנו אלא מעות הלואה ומעות הלואה אינם קונות כדאיתא התם בקידושין ושוין במכר וכו' ויש לומר דמיירי כגון שייחדו לו בשעת הלואה קודם מתן מעות וכן ייחד לו כלי לשכיר קודם גמר שכירותו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף דבההוא שעתא ודאי קני כאלו היה בעין כדאמרינן בקידושין גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש לך אני דלמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת. אי נמי הכי קאמר רב פפא ודילמא מעשק הוא דאהדריה דכיון שהחזיר הכתוב עשוק ואי אפשר לומר שקנה שהרי אין כאן מעות שיקנה בהם ולא החזירו להשבה בעינה אלא לתשלומין אף תשומת יד נמי בשאין שם דמים שיקנה בהם הוא ואינו מחויב להשיב אלא לשלם וכיון שהחזיר עשק לתשלומין ממילא הוחזר תשומת יד לתשלומין ואמר ליה כולן להשבון בעין השיבן ולא לתשלומין ולמה לא החזיר תשומת יד ללמדך שאינו חייב בהשבון שלא קנאו לכלי אלא משלם הלואתו. והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמלוה קונה בקרקעות ככסף וכמטלטלים מוסרין אותו למי שפרע וכן רבינו לא כתב בקידושין ושוין במכר וכו' אלא שאני אומר סמך לו על דין קידושין שאין הנקנין בכסף נקנין במלוה. ולא ידעתי על מה סמך הרב אם על סוגיות הללו שמתקשות עלינו אין ראוי לדחות סוגיא מפורשת במקום עיקר מפני דברים סתומים שאפשר להעמידן כהלכה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
ובתוספות חיצוניות תירצו דמיירי שאומר לו הלוה למלוה הריני מייחד לך כלי זה בהנאת מחילת מלוה דבכהאי גוונא קני שפיר. עד כאן. ושמעינן מהכא שהאומר לחברו עשה לי מלאכה פלונית ואתן לך כלי פלוני אם לא משך הכלי לא זכה בו כיון דבעינן משיכה מדרבנן מיהת ואף לרבי יוחנן והכי מוכח בפרק השוכר דעבודה זרה גבי נתן טלה באתננה וכדכתיבנא התם. הריטב"א.

בהדיא מיהא לא אהדריה. פירוש ואהני הא לאשמועינן דזימנין דלא מחייב לאהדורי והיינו בשלא משך והיינו סיעתא דאיכא לריש לקיש מקרא. ומיהו לא קשיא לרבי יוחנן דאיהו סבירא ליה דמה לי אהדריה בהדיא או דאהדריה בכללא כיון דאצטריך האי כלל לרבות כל דבר שיש בו כפירת דמים.

הכי גרסינן דתנן נתנה לבלן וכו'. ומשני במסכת מעילה בלן הוא דלא מחסרא משיכה. פירוש רש"י שנותנו בשכירות רחיצה ואינו מחוסר משיכה דשכרו הוא. ולפירושו יש לפרש דלאחר רחיצה הוא שנותנו דאי קודם רחיצה הלא זכה בו שאינה לשכירות אלא או לסוף או מתחלה ועד סוף. אבל הנכון דהכא הוה ליה שכירות המרחץ דהוה ליה שכירות הקרקע ושכירות קרקע נקנה בכסף אבל מידי אחריתי דשכירות מטלטלין דליחסרה משיכה לא מעל עד דמשיך אלמא אין מעות קונות מן התורה לחייבו מעילה שהוא מן התורה. מכאן היה נראה דכל היכא דאמרינן מעות אינן קונות אין המוכר זוכה בהן שיוכל להוציאם דאי סלקא דעתך שיש לו רשות להוציאם אמאי לא מעל דהא גבי הנותן מעות לשולחני וכו' כמו שכתבו בתוספות לעיל בפרק המפקיד וכי תימא דהא דהכא אליבא דרב נחמן דאמר התם דדוקא הוציא אבל לא הוציא לא מעל ואף על גב דאית ליה רשותא לאנפוקינן והא רב הונא תלמידיה דרב הוא ומסתמא כרב סבירא ליה דהכי פרכינן בפרק הגוזל מכדי רב הונא תלמידיה ורב הוא. ויש לדחות דלעולם כל שנתן מעות למוכר יש לו רשות להוציאם ואפילו הכי לא מעל הגזבר דכי אמרינן התם גבי שלחני דלרב הונא מעל אף על גב דלא הוציא התם הוא דבהדיא נתן לו רשות להשתמש בהם כיון שנתנם לו מותרין ובתורת ממון של מפקיד הוא משתמש וכיון שכן בההיא הנאה נעשה עליהם לוה מיד וחייב עליהם באונסין ואם קדש בהם את האשה מקודשת זו מטעם זה. עוד יש לומר שאלו בא המפקיד ורצה השולחני לתת לו מעות אחרים הרשות בידו מה שאין כן בזה שלא נתנם לו אלא על דעת מקחו וכשזה משתמש בהן מדין זכותו סבור להשתמש כמשתמש בשלו על דעת שיתקיים המקח ולא חשיב ליה נהנה מדחבריה כי היכי דליהוי ליה ואלו חזר בו לוקח ומצא מעותיו בעין נוטלם ואין הלה יכול ליתן לו מעות אחרים וכיון שכן לא נעשה עליה זה כלי הגמור כמו שימעול הגזבר וכן תירץ מורנו בשם רבו הרמב"ן. הריטב"א.

נתנה לבלן מעל ואמר רב בלן דוקא. כלומר משום דאינו מחוסר משיכה. והא דלא מוקי לה בכל בעלי אומניות ובבלן גוי משום דרישא דמתניתא בישראל מיירי וכו' ככתוב בתוספות ואם תאמר כיון דתקינו רבנן משיכה ואמרו מעות אינן קונות מאי קשיא ליה לרבי יוחנן דמדינא לא מעל כיון דלא קנה והפקר בית דין הפקר והם עשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קנייה. יש לומר דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו. הרשב"א.
לא מעל עד דמשיך ואי מעות קונות דבר תורה היה לו למעול דבמעילה דאורייתא לא תקון רבנן משיכה אבל אין קונות ניחא דאינו מועל. ויש לדקדק מכאן דכל זמן שלא גמר הקנין אין יכול להוציא המעות כדפירשתי לעיל.

והא בעי לממשך תספורת. מכאן הביא רבינו תם ראיה שהשוכר את הסופר או מלמד תינוקות וכו' ור"י בעל התוספות השיב עליו ואמר דלא גרע מעבד עברי שמגרע מפדיונו ויוצא. ואף על פי שיש לחלק דהתם משום דכתיב עבדי הם אבל בקבלן שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אינו עבד אלא קבלן אפילו הכי מהכא לא שמעינן מינה אלא שהוא יכול לעכב המספרים עד שיספרנו והוא הדין לסופר שהקולמוס קנוי לו אבל הסופר עצמו יכול לחזור בו. הר"ן.
אמר הכותב נראה שאין תשובה על רבינו תם שהוא לא ירד לדון דין החזרה אלא אם נגמר ענין השכירות במשיכת כלים אלו אם לאו והאי דקאמר אינו יכול לחזור בו סירכיה הוא דנקט ואינו אלא לומר שאינו יכול לומר שלא נגמר ענין השכירות כיון שלא התחיל עדיין אלא כיון שמשך את הכלים נגמר ענין השכירות בין לשיוכל לעכבם כדברי הר"ן או לשיקרא עובר על דברו או במקום שיש להם תקנה שמי שיתחיל במלאכות כאלו לא יוכל לחזור בו או שאם יחזור ישכור עליו או מטעהו מכל אלו נפקא מינה כהאי דינא דרבינו תם. הר"ש די וידש.
וז"ל הריטב"א: והקשו עליו דהאי הילכתא בלא טעמא כי היאך זכה זה באומן שלא יחזור בו במשיכת כלי אומנותו וגדולה מזו אמרו פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום והיאך לא יחזור בו מפני משיכה שעשו בכליו זה אין הדעת סובלו וכן נראה לי ראיה ברורה ממתניתין קמייתא דפרק השוכר את האומנין שחזרו בהן שמוכח בגמרא דמיירי אפילו בשבאת חבילה לידו דוק ותשכח.

והא דאמרינן הכא וקא בעי לממשך תספורת היינו לענין שכירות התספורת עצמה דשכירות מטלטלין כמקחן וכמו משיכה. ואלו משך לתספורת קניא למלאכתו ומעל. מפי רבי. ע"כ.

אלא שמע מינה כאן בספר גוי כאן בספר ישראל. ואם תאמר למה ליה לאיתויי מתניתא דנתנו לבלן מהנך ברייתות דקשיין אהדדי סגי. ויש לומר דאי לאו מתניתא הוה מתרצינן להנך ברייתות איפכא כרבי יוחנן דהוה אמינא דהאי דקאמר לא מעל עד שימשוך מיירי בספר גוי משום דמעות קונות בישראל כרבי יוחנן ואם כן לגוי במשיכה ולישראל בכסף ואידך ברייתא מיירי בספר ישראל ולכך איצטריך מתניתא דנותנו לבלן דבעל כרחך מיירי בבלן ישראל דומיא דרישא וכו' וגם ממתניתא דנתנו לבלן לא סגי בלאו הני ברייתות. תלמיד הר"ף.
והא דאקשינן ספר ומוקי לה בגוי תירוציה דרבא הוא דמתרץ מתניתא לריש לקיש ורבי יוחנן איפכא מוקים מעל בישראל לא מעל בגוי. והא דאמרינן בדקה לוי למתניתא נתנה לסיטון מעל כרבי יוחנן ולא מוקי לה בגוי משום דלוי במתניתא דישראל תני לה והכי קאמר דלוי בדק ברייתות שלו למידק הך פלוגתא כמאן ואשכח מתניתא דקתני בישראל סיטון מעל ואמר שמע מינה כרבי יוחנן שמע מינה כן נראה לי. ומקצת נוסחי מסיימי עלה אלא קשיא לריש לקיש הא מני רבי שמעון היא. וליתא בנוסחי דוקני. הרמב"ן.

ובתוספות תירצו משום דסיטון מוכר בלח וכו'. ואינו נכון שיצטרך להעמיד מתניתיה דלוי בזמן שהיה השמן אסור. ועוד דאפילו מעיקרא לא נאסר בהנאה והרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. ועוד שהסיטון אינו מי שמוכר בלח בלבד אלא המוכר הגדול שמוכר לחנונים הוא שנקרא סיטון ואמרו כי אדרבה על שם שמוכרין תבואה נקראים כן שהחטים בלשון יון נקראין סיטון. ויש לומר ומכל מקום כיון דנקט סיטון ולא נקט שאר בעלי אומנות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: בדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון וכו'. הקשו בתוספות דהא מצי לאוקמי בסיטון גוי. ותירצו דסתם גוי מוכר דבר לח וכו'. ויש אומרים כי סיטון הוא מוכר לבעלי בתים כי בלשון יוני תבואה נקרא סיטון. והכא הכי קאמר דבדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון ישראל מעל כרבי יוחנן. ונראה לי שאין צורך לכך שהתלמוד מעיד לך דלוי מידע ידע ולהכי אמרינן דבדקה במתניתא וזה ברור. עד כאן.

בד"ה תשומת יד לא אהדרי' קרא ה"נ לא היה צריך להחזיר כו' עכ"ל לפום סברתו דהשתא דתשומת יד נמי אהדרי' מכל אשר ישבע כו' וכן הוא האמת לר"ש דמעות קונות אפילו לר"ל ולא ס"ל הא דקאמר בהדיא מיהא לא אהדריה ע"כ הא דאהדריה לעושק לשום דרשא אהדריה אבל למאי דמסיק הא דלא מהדר לתשומת יד בהדיא משום דחסרה משיכה לק"מ דניחא ליה למהדר לעושק בהדיא כדאוקמא תרי גווני פקדון וק"ל:

בד"ה נתנה לסיטון כו' אבל אפשר לשנויי כרבי יוחנן כו' עכ"ל והיינו דאהדריה קרא נמי לתשומת יד מכל אשר ישבע וגו' ולא משמע ליה דהא דקאמרי' לעיל דבהדיא מיהא לא אהדריה וה"נ צ"ל לר"ל אליבא דר"ש כמ"ש לעיל וק"ל:

רש"י ד"ה תשומת יד הלואה וכו' שייחד לו הלוה כלי עליה וכו'. ר"ל לפרעון הלואתו:

ד"ה שייחד לו כלי וכו' דלא מייחד באפי נפשיה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה תשומת יד וכו' ה"נ לא היה צריך להחזיר עושק. ר"ל דל"ל דההזיר עושק וצריכין אנו לאוקמי כגון שנטלו והפקידו עדיף היה יותר כשלא החזירו והוה מכ"ש סייעתא לר"ל דלא החזיר תשומת יד ועושק משום דשניהם מחסרו משיכה וק"ל:

בא"ד הא התם אינו פוטר אלא מטעם קנס וכו'. פירוש התם אינו ממעט כ"א מטעם קנס והלא בלאו הכי הוא פטור מטעם דלא שייך התם יחוד:

ד"ה בלן דלא מחסרא משיכה וכו' וי"ל דרבי יוחנן מוקי לה בבלן עכו"ם וכו'. וכן שני הברייתות דקתני חדא נתנה לספר מעל וקתני אידך נתנה לספר או לספן וכו' לא מעל הא דקתני מעל איירי בספר ישראל והא דקתני לא מעל איירי בספר עכו"ם בהפוך ממה דאוקים לה בשמעתין אליביה דר"ל ובזה יתורץ ג"כ הא דמייתי רבא סייעתא לר"ל ממתניתין דבלן דקתני נתנה לבלן מעל דוקא בלן וכו' דמייתי ליה סייעתא מהאי ברייתא מדיוקא ולא מייתי ליה מהברייתא דמייתי בתר הכי בשמעתין דקתני בהדיא נתנה לספר או לספן וכו' לא מעל עד דמשיך אלא ודאי אי הוה מייתי מההיא לא הוה שום סייעתא לר"ל משום דרבי יוחנן מצי לאוקמא בספר עכו"ם דמעות אינן קונות בעכו"ם לרבי יוחנן לכך מייתי רבא סייעתא לר"ל ממתניתין דבלן דס"ל לרבא דמיירי בישראל דומיא דרישא דקתני הוא מעל דאיירי בישראל דבעכו"ם לא שייך מעילה:

ד"ה והא בעי לממשך וכו' עד יכול לחזור בו ולא קבלן כצ"ל:

ד"ה בספר עכו"ם וכו' רבי שמעון היא כדבסמוך כצ"ל:

ד"ה נתנה לסיטון וכו' עד ר"ל משמיה דלוי אינה לשחיטה כצ"ל:

תוס' בד"ה תשומת יד כו' ויחד לו כלי על דמי עינו כו' כצ"ל:

גמרא קרא ומתני' מסייע וכו'. ע"כ אף לר"ל אליבא דר"ש מעות קונות [וע"כ דצריך לישב הקרא אף לר"ל לר"ש]:

ברש"י בד"ה קאי באבל משום כו' ונ"מ כו' אם קידש בו את האשה כו'. הלך לדרוש נ"מ ממקום אחר ולא מספיק עצמו בנ"מ דלעיל יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף כו' ודין דר"ה מכור לי באלו כו' משום דא"כ לא יהיה ביניהם רק מלתא דלא שכיחא דהא ע"כ לא שכיח מדקני לר"י ואם רש"י לעיל בד"ה כדרך שתיקנו בדוקא נקיט שאם יראה הלוקח דליקה באה כו' וכדעת המאור אז יש לתמוה אמאי נקיט נ"מ ממקום אחר והלא נ"מ בשמעתין [בנשרפו] שדין גדול הוא. וז"ל הרמב"ן אחר הדברים שהעתקתי לעיל ועוד שאם תמצא לומר לר"י שאין הלוקח יכול לחזור בו בנשרפו הואיל ומעות קונות מד"ת נימא מאי איכא בין ר"ל לר"י איכא בינייהו כגון שנשרפו מדלא אמרינן הכי ש"מ דהשתא ליכא בינייהו מידי אלא דמים שאינן מצוין כדמי שור בפרה ואין דרך בעל גמרא לומר איכא בינייהו דבר רחוק וכו':
ומיהו יש עוד נ"מ טובא באם עלייתו של לוקח מושכרת למוכר או השוכר (ו) הקנה מטלטלין בכסף לר"י דליכא למיחש לשמא יאמר לו נשרפו כיון שהגוף שלו וגם נ"מ במעילה כדבסמוך בנתנו לבלן וכו' גם מ"ש התוס' לעיל סוף פרק המפקיד [בד"ה מאי אריא הוציא דלר"י מותר להשתמש במעות] ועוד הרבה:

ברש"י בד"ה מעושק הוא דאהדריה קרא וכו'. אינו מחוור לי פירושו דא"כ מאי משני הכא במאי עסקינן כגון כו' עדיין מי מכריחני לכך דלמא בלא משיכה ומעושק הוא דאהדרי' ואח"כ ראיתי במקרה בספר ת"ח וז"ל ופירושו תמוה דמאי משני דאי אהדריה קרא לא תיובתא ולא סיוע דר"י אוקמיה בדלא משך א"כ השתא נמי דלא אהדריה קרא לא הוי סייעתא דהדרא קושיא לדוכתיה אימא מעושק הוא דאהדריה קרא דכיון דאהדריה קרא לעושק לא צריך לאהדורי לתשומת יד ולעולם תרוייהו בדלא משך ואכתי ליכא סייעתא ועוד קשה דבסמוך פריך ר"פ ותשומת יד לא אהדריה וכו' והתניא והא לדידיה נמי קשה דס"ל דעושק דקרא במחוסר משיכה א"כ ריבויא דאו מכל למה לי למיהדר לתשומת יד והלא מעושק הוא דאהדריה קרא וע"ק מאי פריך א"ה תשומת יד נמי כו' ולפירש"י אדרבה אי אהדריה קרא נמי לתשומת יד מיותר ועוד דמאי א"ה דקאמר תיקשי נמי לדידיה דס"ל דעושק דקרא בלא משיכה הוא ליהדר נמי לתשומת יד ולוקי בלא משיכה א"ו ס"ל דבכלל עושק הוא א"כ השתא נמי לשני הכי וע"ק אמאי פריך לר"ל מתשומת יד דקאמר אימא מעושק וכו' טפי הו"ל למיפרך תיובתא לר"ל מעושק דמחייב אפילו בלא משיכה ועוד לישנא דאימא מעושק וכו' לא משמע כן דהול"ל אימא מעושק ילפינן לה ועוד דקאמר לא תיובתא כו' תיובתא מאן דכר שמיה הול"ל אי אהדריה לא הוי סייעתא ע"כ ואף כי הרבה בקצת קושיות של הבל עכ"ז צריך להבין דעת רש"י והוא מסיים דהכי פירושו מנ"ל לאתויי סייעתא לר"ל מתשומת יד כיון דלא אהדריה קרא אימא איפכא לאתובי תיובתא מעושק דהדר קרא הבמ"ע וכו' ופריך א"ה כו' בשלמא לדידי אה"נ דאהדריה קרא נמי לתשומת יד מריבויא דכל אשר ישבע אלא לדידך דאמרת דתשומת יד לא אהדריה ועושק דאהדריה מוקמית לה כגון שנטלו וכו' א"כ תשומת יד נמי ליהדר ולוקי כגון שנטלו והחזירו ע"כ:

ברש"י בד"ה מעל אע"ג דלא משך כל הפירות כו'. ולעיל אמרי' שמשך ממנו פרה ולא טלה לא קנה כלל אפילו כנגד הפרה וכמאן דלא משך דמי וצ"ע בר"ן שם שמוכיח דוקא כגון האי [בפרה וחמור] שאינו ראוי ליחלק כיון שלא קני כולה אף חציו לא קנה אבל אם החליף פרה וטלה בכור חטין ומשכו לפרה ולא לטלה קנה חטין כנגד הפרה ע"ש [דא"כ אין ראיה מנתן לסיטון דמעל משום הך דכנגד מקצת הפירות שמשך דקנאן]:

בתוס' בד"ה תשומת יד וכו' ה"נ וכו'. לא נתחוור לי היטב ועיין. גם במ"ש מהר"ש. גם בד"ה בלן וכו' וד"ה נתנו לסיטון וכו' לא עיינתי בהם כעת:

גמרא א"ר קרא ומתניתא מס"ל לר"ל כו'. לכאורה ה"נ להגיה ומתניתין וכן לקמן צ"ל מתניתין מנלן דתנן דההיא דנתנה לבלן מתניתין היא במעילה פ"ה ולשון התוס' בד"ה בלן וכי אתותב ריו"ח ממתניתין אבל י"ל משום דמהמשנה לחודה איכא לדחויי דל"ד בלן כקושיית התוס' שם בוא"ת הב' רק מפני דאשכחן בברייתא דתנ"ה דלספר לא מעל מוכח דמתניתין דוקא קאמרה בלן ועמ"ש בתוס' שם ליישב הגי' מתניתא בד"א נכון בס"ד אך תיבת דתניא ודאי צריך להגי' על דתנן ולהת"ש בהרא"ש אות ו' נעלם זה דמשנה היא וגם אגב שיטפי' רהיטא ממנו הברייתא דתנ"ה ע"ש:

גמ' שם אר"ח כגון שיחד לו כלי כו'. ועפרש"י וק"ל מפ' בתרא דשבועות (מו) היכן שורי כו' והוא שמת כו' חייב וכיון שהשור איננו אינו כופר לו אלא ממון שמחוייב לשלם עבורו ושוב אינו מיוחד וכן לעיל (לו) פעמים ששניהם באשם כו' וי"ל כיון שבא מכח דבר מיוחד עדיף וכה"ג בר"פ נערה שנתפתתה אליבא דר"ש בדבר שעקרו קנס ולקמן (נד ב) בתד"ה מוסיף וכן בחו"מ סי' צ"ה ס"ו ע"ש:

גמ' שם מ"ט לאו משום דמחסרה משיכה. ולריו"ח ליכא למימר דמחסרה יחוד דא"כ אפי' קרבן לא מחייב אבל לר"ל א"ש דלענין קרבן מהני יחוד לחוד ואתיא הא דר"ח אף לדידיה רק להישבון דהיינו להשיב אותו כלי דוקא לא מהני יחוד אלא דוקא שנטלו ממנו כו' ולשון רש"י בד"ה בהדיא שכ' ולהביא קרבן אינו מדוייק לפ"ז ובזה אין התחלה לקושיית התוס' מר"ש דר"פ נערה דהא אף לר"ל לענין קרבן סגי ביחוד כלי בלבד (ובלא"ה לכאורה ל"ק לפמש"כ בעצמם לקמן נד ב בד"ה מוסיף) ואתיא כמין חומר הא דגבי גזילה ואינך כתיב והשיב כו' דמשמעו אותן בעצמן (עי' ב"ק סו אשר גזל כעין שגזל יחזיר) ובתשו"י דמרבינן מן או מכל כו' כתיב ושלם כו' דמשמעו דמים ולשון הגמרא בהדיא לא אהדרי' קרא קצת דחוק לפ"ז:

גמ' שם ובדקה לוי במתניתין ואשכח. מפרש"י נראה דל"ג תיבת ואשכח ופירושו מוכרח ביבמות (י) אך ק"ק לפ"ז מאי מקשה מהוספה דלוי על ר"ל ואולי דלוי סדר ברייתות שמצא ועשאן תוספתא על המשנה ובתחלה השמיט ברייתא זו דסיטון מלספחה בתוספתא ואח"כ ספחה לה:

תד"ה בלן. דריו"ח מוקי לה בבלן כנעני כו' דומיא דרישא כו'. נלע"ד דאי לאו הברייתא דנתן לספר מעל ה"א דלריו"ח לפי תירוץ הא' שבתוס' לעיל (מג) ד"ה מאי דגם לדבריו אסור המוכר להשתמש במעות המכר ולשיטת הרי"ף וסיעתו דגם לריו"ח אי איתנס חפץ הנמכר איתנס למוכר אפי' לא חזר בו הלוקח א"כ ל"ע ולא כלום בנתן לספר כיון דסוף סוף לא קנה יהיה אפי' מדרבנן כדאשכחן בכ"ד וכ"כ התוס' בע"ז (סג) בד"ה והא לענין אתנן ולא נחלק בינו למעילה כמו שחלקו התוס' שם כי מה יכריחנו לזה אך לפי דאיתא בברייתא נתן לספר מעל ע"כ לריו"ח מיירי בספר ישראל וצריכין אנו לחילוק התוס' בע"ז שם ומתני' ע"כ בבלן כנעני לבד כמש"כ התוס' והשתא א"ש דדוקא מתניתא מסייע לר"ל דמתני' לחודה אדרבה הוה א"ש טפי לריו"ח דתיקום בין בישראל בין בכנעני ובמש"כ ינצל הרר"ח מקושיית התוס' עליו לקמן ע"ב בד"ה נתנה דאינהו מוקי למתניתין בישראל וכדאמרן מעיקרא והברייתא דנתן לספר מעל בכנעני ונכון בעז"ה רק ברייתא דתני לוי תקשה להו:

תד"ה נתנה. אע"ג דרבא גופיה ס"ל הכי כו'. כצ"ל:

בא"ד דלריו"ח מתרץ תירוצים אחרים כו'. ע"ש דליתא (זולת התירוץ הא') רק תירוץ זה דקאי בחצירה ואולי משום דלתירוץ זה יש עוד תנאים שעשאה אפותיקי וא"ל אי מייתינא כו' לכן קרו ליה בל"ר:

בא"ד אך קשה דא"כ תקשה להו מתניתין כו'. עי' במש"כ לעיל ליישב בס"ד:

בא"ד וי"ל דר"א הדר ביה כדמוכח ליה רבינא בע"ז דמשיכה כו'. כצ"ל והוא שם (עא ב) ודע דהאי וי"ל אינו ליישב פי' הרר"ח דלדידיה לא שייך ואע"ג כו' שכ' לקמיה בסמוך גם הקושיא ממתני' דנתנה לבלן אינה מיושבת עדיין אלא קאי אדלעיל ליישב הא דר"א ס"ל כר"ל ולזה כוון ג"כ המהרש"ל ועי' בדבריהם בבכורות (יג ב) בד"ה ר"א:

גמ' אמר רבא קרא ומתני'. כעין זה בגיטין דף מח ע"א:

שם וחזרו והפקידו. עיין לקמן דף נד ע"ב תוס' ד"ה מוסיף חומש:

שם וחזרו והפקידו. עיין לקמן דף נד ע"ב תוס' ד"ה מוסיף חומש:

ד"ה והא וכו' וי"ל דפועל דוקא. להדיא מחלקים כן לקמן דף עז ע"א וצע"ק:

ד"ה נתנה וכו' היינו לכאורה. עיין גיטין דף מח ע"א תוס' ד"ה אי:

רש"י ד"ה קאי באבל וכו' ונ"מ אם קדש בו אשה. מסתפקנא אם כוונת רש"י במ"ש אבל מעות לא קנה מדאורייתא היינו דלר"ל לא הקנה המעות את הכלי להלוקח מדאורייתא, ועלה כ' הנ"מ אם קידש בו אשה ר"ל אם קידש הלוקח כשעדיין לא משך הכלי קידש את האשה בכלי זה שהקנה לה בק"ס את הכלי שביד המוכר דלר"י מקודשת, ולר"ל אינה מקודשת, או דכוונתו של רש"י דנ"מ באם קידש המוכר במעות, אבל אם קידש הלוקח בכלי לכ"ע אינה מקודשת, והיינו די"ל דלבתר דתקנו חכז"ל דמעות אינם קונות ממילא מקדש את האשה בדבר שאינו שלו ואין כאן קידושי' כלל, ורק בקידש המוכר במעות י"ל דס"ל לרש"י כתירוץ ב' דתוס' לעיל (דף מג) ד"ה מאי ארי' דאם מעות קונות מה"ת יכול המוכר להשתמש במעות, ואם אין מעות קונות אין המוכר רשאי להשתמש במעות, א"כ שפיר יש נ"מ לר"י דמעות קונות ד"ת מקודשת דאף דעקרו חכז"ל לקנין המעות, מ"מ הא רשאי להשתמש בהמעות והוי כלוה על המעות לכך מקודשת אבל לר"ל אינה מקודשת. גם יש לחלק דבמעות שביד המוכר מקודשת כיון דמה"ת הוי שלו, אבל בקידש לוקח בכלי י"ל אף דמה"ת הוא שלו מ"מ כיון שהכלי ביד המוכר וע"י תקחז"ל דאינה קונה הרשות ביד המוכר לחזור ושלא יתן לו את הכלי, וממילא אף דנקנה לו מה"ת, מ"מ הוי כמו אינו ברשותו כמו בגזל ולא נתייאשו הבעלים, וצ"ע לדינא:

גמרא קרא דכתיב וכו'. לכאורה תמוה דהא ר"ל מודה דס"ל לר"ש מעות קונות, ויקשה גם לר"ל אליבא דר"ש קרא זה דלא אהדרי' לתשומת יד, וא"כ כל מה שיתרץ ר"ל אליבא דר"ש ה"נ יתרץ ר"י אליבא דכ"ע ואיך שייך בזה סייעתא לר"ל והוא לדעתי תמי' ופלא בעיני על שלא מצאתי מי שעמד בזה, והנלענ"ד ע"פ מש"כ בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן דהא דיחד לו כלי לעשקו אתי' כמ"ד אין לשכירות אלא בסוף והיינו דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה נעשה מלוה ולא קנה את הכלי ע"ש, ולפ"ז לכאורה יקשה על ראיית רבא די"ל דתשומת יד לא אהדרי דל"צ קרא, אבל עושק אהדרי' לאורוי' דחייב אף בלא נטל הכלי ולאורויי דאין לשכירות אלא בסוף, וצ"ל דראיות רבא דע"כ יקשה לתנא דסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף [וע' בקידושין דף מח ע"א דס"ל לרבא דפליגי תנאי בהכי] דע"כ עושק מיירי בנטל הכלי דליכא חידוש דין, וא"כ הו"ל לאהדר ג"כ לתשומת יד, אע"כ דבא לאורויי דלפעמים א"ח על תשומת יד, דהיינו לא משך ולאשמעי' דמעות אינן קונות, ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל די"ל דודאי לר"ש צריך לתרץ הקרא דס"ל לר"ש כאותו תנא אינו לשכירות אלא בסוף ושפיר י"ל דמעות קונות ומיירי הכל בלא משך ואהדרי' קרא לעושק לאורויי דחייב אף בלא משך להורות הדין דאינו לשכירות אלא בסוף, ולזה הוכיח רבא לסיוע' לר"ל דע"כ פליגי תנאי בהכי אם מעות קונות, דאי כר"י דלכ"ע מעות קונות יקשה דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכנ"ל, אע"כ דפליגי תנאי והך תנא דס"ל ישנה לשכירות וכו' ס"ל דמעות אינן קונות ואהדרי' לעושק לאורוי' דבתשומת יד לא אהדרי משום דבלא משיכה לא קני, ור"ש דס"ל מעות קונות ס"ל דאינו לשכירות אלא בסוף ואהדרי' לעושק להך מלתא גופא לאורוי' דאינו לשכירות אלא בסוף.
בדרך אחר נ"ל בסוגיי' הנ"ל עפמ"ש תוס' לקמן ר"פ איזהו נשך דהא דלא מוקי בגזל ולעבור בב' לאוין משום דהוי ניתק לעשה, ובמהרש"א שם הקשה דהא גם כובש ש"ש ניתק לעשה דכ' או את העושק, והיה נ"ל דהתם מרא דשמעתא הוא רבא ואזיל לשיטתיה דס"ל מעות אינן קונות ומיירי בנטל והפקידו והיינו ע"כ בנטלו בתורת קנין גמור דאי לשיעבוד הא משיכה לא מהני לשיעבוד בעלמא כמ"ש הר"ן רפ"ו דשבועות גבי משכון אי הוי הילך ע"ש, וכיון דנטלו בתורת קנין גמור וחזר והפקידו בטל שם עושק מיניה והוי רק כמו כופר בפקדון דעלמא ובכלל גזל הוא ולא הוי ניתק לעשה, ומצאתי שבפ"י כ"כ, אבל הוא כ' הכי בין לר"ל ובין לר"י, ולענ"ד י"ל דלר"י דהקנה לו רק לשעבד י"ל דבכלל עושק הוא, ורק לר"ל דע"כ מיירי דמשך לקנין גמור וכנ"ל בזה י"ל דנעקר שם עושק ממנו, ובזה יש ליישב קושי' הכ"מ על הרמב"ם דחשיב לא תגזול בלאו דגזל מעליא דלא כסוגיא דלקמן דמוקמי לכובש, והיינו דרבא לשיטתיה דס"ל דעושק מיירי בנטלו ולא הוי ניתק לעשה וכנ"ל מש"ה מוקמי יותר בכובש ולעבור בב' לאוין ולא בגזל דמרווחנא יותר בזה כיון דבכובש לוקה ובגזל אינו לוקה, אבל לדידן דקיי"ל כר"י ולא מיירי בנטלו [ובלא"ה הרמב"ם לא הביא כלל דינא דר"ח דמיירי ביחד לו כלי וצ"ע למה] א"כ גם כובש ניתק לעשה ומוקמי יותר בגזל ולעבור בב' לאוין, אח"כ הראו לי שכוונתי בזה לדעת הגאון בעל עצי אלמוגי' זצ"ל בספרו מעין החכמה על תרי"ג מצות, אמנם העומד לנגדי דא"כ יקשה היא גופא מנ"ל לרבא להוכיח כן בשמעתא כר"ל דלמא באמת כר"י ומיירי הכל בלא נטלו והוי ניתק לעשה ואהדרי' לעושק כי היכי דלהוי ניתק לעשה דלא לילקי על לא תעשוק, ולזה נראה כמו שהקשה באמת בתשו' ח"צ על המהרש"א דבלא"ה בכובש אינו לוקה דהוי לאו שא"ב מעשה וא"כ בלא ניתק לעשה ג"כ אינו לוקה, ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל דר"ש דס"ל מעות קונות י"ל דס"ל כר"י דס"ל לאו שא"ב מעשה לוקין והדרי' קרא עושק שיהא ניתק לעשה, ולזה הוכיח רבא סייעתא לר"ל דפליגי תנאי אם מעות קונות דאי כר"י דלכ"ע מעות קונות יקשה למ"ד לאו שא"ב מעשה אין לוקין אמאי אהדרי' לעושק ולא לתשומת יד. וכנ"ל. ודוק:
גמרא אבל מידי אחריתי דמחסרא משיכה כו'. בתוס' בע"ז (דף סג ע"א) נדחקו לחלק בהא דמשמע התם כיון דחז"ל אמרי דמעות אינן קונות אף דמדאורייתא קונות מ"מ לא הוי אתנן, ואלו הכא משמע דכיון דד"ת מעות קונות מעל אף דהפקיעו חכמים קנין, והעלו לחלק בין אתנן למעילה, ומלבד דהחילוק דחוק גם דבריהם סותרים לכאורה למ"ש בפסחים (דף כט ע"א) ד"ה אין פודין וכו' וכיון דמדרבנן אין פודין לא מעל, הרי דגם מעילה תלי' מדרבנן, והיה נ"ל ליישב קושייתם לפמ"ש תוס' לעיל (דף עג ע"א) בתירוצם הב' דלעיל, כיון דד"ת מעות קונות יכול להשתמש במעות, ולר"ל אין יכול להשתמש, וא"כ י"ל דרבא לשיטתיה דמשמע לעיל (דף מג) בהא דא"ל רבא לר"נ לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל, אי שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי, משמע דבעי להוכיחו כיון דקתני במתני' דאם אבדו חייב באחריותן דמוכח דע"כ הוי ש"ש, ממילא מוכח דאפי' שואל הוי הרי סבר רבא כר"ה משום הכי שפיר אמר רבא דלר"י מהראוי דגם בספר מעל, והיינו כיון דד"ת מעות קונות וממילא מותר להשתמש במעות והוי לוה וממילא מעל, ובזה יש מקום ליישב קושי' תוס' בשמעתין על שיטת רבינו חיים דס"ל דר"י סבר דבין בישראל ובין בנכרי מעות קונות א"כ יקשה לדידי' ברייתא דנתנה לבלן ומשמע דוקא בלן אבל ספר לא, ולפי הנ"ל די"ל דר"ח ס"ל כר"נ דלעיל דהיתר שימוש לא משווי' לי' לוה. והוי רק ש"ש ומש"ה דאף דד"ת מעות קונות כיון דחכז"ל הפקיעו לא מעל מצד הקנין כמו באתנן, ומצד שימוש המעות ג"כ לא מעל כיון דהוי רק ש"ש, וברייתא דנתן לספר מעל מיירי בנכרי דבנכרי לא מצינו דתקנו חז"ל, ואוקמי אד"ת דמעות קונות ומש"ה מעל, וביותר היה נראה דאצ"ל דרבא ס"ל כר"ה די"ל דאף לר"נ אף דבעלמא מחמת היתר שימוש לא הוי לו' ממש, מ"מ במוכר דודאי נקט הזוזי לאפקיני' בחזקת שלו הוי לוה גמור וכנראה להדיא מדברי הרי"ף לקמן גבי שומשמים כ' להדיא דא"ל רשות לאפקניי' וחייב באונסים ע"ש, אף דקיי"ל גבי מעות מותרים כר"נ, וע"כ דיש חילוק דגבי מוכר כיון דבודאי נקט לאשתמושי הוי לוה.
גם י"ל סב' אחרת בדעת הרי"ף הא דבמוכר עדיף ממעות מותרים היינו דס"ל להרי"ף דמצד הנאת מקח הוי בלא"ה ש"ש וכנראה דהיה ס"ל לתוס' בעירובין (דף פא ע"ב) בקושייתם ע"ש היטב, ומש"ה כיון דאיכא ג"כ הני היתר שימוש הוי לוה כיון דמעיקרא היה ש"ש כמו שחלקו הה"מ פי"ו מהל' שאלה ופקדון, ואף לאינך חלוקים דבמעות מותרים ירא לקנות סחורות שמא יבא בעל הפקדון פתאום משא"כ בדמי אבידה י"ל ג"כ דבמכר חשיב כדמי אבידה דאינו ירא להשתמש דסתמא הלוקח לא יחזיר כיון דיצטרך לקבל מי שפרע, וראיתי בב"י (ססי' קצ"ח) שהביא דברי הר"ן שכ' דבתוס' כ' דהני זוזי הוי פקדון ולא מחוייב באונס דלא כרי"ף, וכ' הב"י ואני לא מצאתי שכ"כ בתוס', אלא בהמפקיד כ"כ לתירוצם א' דגם לר"י אסור המוכר להשתמש במעות. ואם לזה כיון, הו"ל להביא בשם תוס' דאסור להשתמש במעות ע"ש, ולענ"ד כוונת הר"ן דתוס' ס"ל לפי תירוצם הב' דיכול להשתמש במעות, מ"מ כיון דקיי"ל כר"נ דנאנסו לא ה"נ אין חייב באונסין דאף דהרי"ף כתב דחייב באונסין י"ל משום דס"ל דבדמי אבידה חייב באונסים מכח חלוקים הנ"ל, מש"ה גם במכר חייב באונסין, אבל לשיטת תוס' לעיל (דף כו) דכתבו דאין לחלק בין דמי אבידה למעות מותרים ע"ש א"כ ה"נ במכר אינו חייב באונסין. וביותר נראה דכיונו לדברי תוס' בעירובין (דף פ"א ע"ב) דכתבו בתירוצם בתרא דמה דא"ר לא מבעיא דש"ש לא הוי דמשמע דהוי ש"ש היינו משום דיכול להשתמש במעות (והיינו כפי תירוצם הב' לעיל מ"ג דלר"י יכול להשתמש במעות, וע"כ צ"ל דאף דרבא אמר מתני' מסייע לר"ל היינו לכאורה, אבל מ"מ ס"ל לדינא כר"י וכמ"ש בסוגיי') הרי דהוי ש"ש ולא מחוייב באונסין עכ"פ לשיטת הר"ף דס"ל דבמכר מכח היתר תשמיש חייב באונסין יהיה הטעם מה שיהיה בודאי מיושב קושי' תוס' בע"ז הנ"ל דלר"י מש"ה מעל כיון דהיה לוה על המעות, ואף לשיטת תוס' דדמי למעות מותרים, מ"מ י"ל דרבא ס"ל כר"ה כדמשמע לעיל בסוגיא מ"ג הנ"ל, והא דא"ר לא מבעיא דלא הוי ש"ש כו' אף דהוי לוה לא מהני שקול זוזך לפטור מאונסי', י"ל דבאמת רבא לשיטתיה דאמר מתני' לר"ל, והא דאמר ש"ש לא הוי, לא דהוי ראוי להיות ש"ש אלא בדרך רבותא קאמר כמ"ש תוס' בתירוצם א' בעירובין, וא"כ שפיר א"ר דלר"י גם בספר מעל כיון דמותר להשתמש במעות הוי לוה, ולכאורה היה נראה עוד ליישב קושי' תוס' בע"ז הנ"ל ע"פ מ"ש הנ"י בשם הראב"ד דאף דחכז"ל אמרו דמעות א"ק היינו במכר ששייך נשרפו חטיך, אבל בשוכר מטלטלין כיון דגופו הם למשכיר בודאי לא יניחם לשרפו בכה"ג לא תקנו חכמים, וא"כ י"ל דהכא דייק רבא דוקא בלן אבל ספר דהוי כשוכר את התספורת לספר בו לא מעל, והיינו ע"כ כר"ל דד"ת אין מעות קונות, ואף בשכירות מטלטלים כן, אבל לר"י כיון דד"ת מעות קונות ממילא בשכירות מטלטלי' אוקמי' על ד"ת אמאי לא מעל.
אמנם עדיין אינו מיושב במה דאמרי' בסוגי' ובדקו לוי במתני' ואשכח נתנה לסיטון. והתם דמיירי במכירה ממש ליתא לדברינו, וסבור הייתי לומר דהתם ג"כ אוקמי' אד"ת כיון דלא בירר לו איזה חטי' דקונה, רק שנותן מעות אחת לאחת על כור חטים ממילא אם יניח המוכר לשרוף כור חטים יהיה ההפסד על שניהם כפי ערך חטי' שיש למוכר דהוי כמו תערובות פירות דל"ש לומר שלך נאבד וההפסד על שניהם כדפסקי' בש"ע (סי' רצב) וכיון דיפסיד גם המוכר בודאי לא יניחנו מלשרוף, אמנם זה טעות הנסתר מסוגיא דחולין (דף פג) דהתם דקונה בדינר בשר דג"כ אינו מסויים חלק בבהמה ואפ"ה אמרי' דבשאר ימות השנה אינו כן ואם מת מת להמוכר, אע"כ דגם בכה"ג תקנו, ומה מאד מתוקנים בזה דברי תוס' הקדושים בלשונם הזהב בע"ז (דף סג) במ"ש ול"ד לההיא דהזהב נתנה לסיטון ולכאורה קשה אמאי לא נקטו הראיה מקודם לזה, מהא דאמרי' אבל ספר וכו', ולפי הנ"ל ניחא, דבספר י"ל כנ"ל דלר"י מעל כיון דהוי רק שכירות דאוקמי אד"ת ולזה נקטו הראיה מסיטון ואף דהוי רק דקדוק הלשון בתוס' אעפ"כ ראוי לאומרו ברוך שבחר בהם ובמשנתם.

תד"ה והא בעי לממשך לתספורת, מכאן אר"ת כו'.
דבריהם צריך ביאור דמהיכן מוכח כן מהכא דהספר א"י לחזור הא י"ל דהקנין מועיל דהבעה"ב א"י לחזור כמו בכל קנין בפועל דהבעה"ב א"י לחזור והפועל יכול לחזור, והכא כיון דעכ"פ הבעה"ב א"י לחזור וזכה הפועל במעות מעל הבעה"ב, ונלענ"ד דכל קנין משיכה אין המשיכה עושה קנין להתחייבות המושך, אלא דהמשיכה עושה שיזכה בדבר המושך וממילא נתחייב בתשלומי', ולפ"ז ראיית ר"ת אם נימא דהפועל יכול לחזור א"כ לא זכה הבעה"ב כלום במשיכת התספורת ואיך יגרום המשיכה התחייבות להבעה"ב שלא יהא יכול לחזור, וכי משיכתו עושה קנין מצדו שלא יהא הוא יכול לחזור הא המשיכה פועל רק שזוכה במה שמשך, ואין בעל החפץ יכול לחזור וממילא גם הוא א"י לחזור כיון שקנה דבר המושך. כנלע"ד נכון בעזה"י:
ובאמת מה"ט אינו מובן כראוי לשיטת הסוברים (סי' רצא) דשומר לא נתחייב בשמירה, אלא אם עשה איזה קנין חצר או ד"א או משיכה, ואיני מבין מה טיבו של משיכה בש"ח הא הוא אינו זוכה כלום במשיכה זו ובמה יתחייב במשיכה:

בפירש"י בד"ה קאי באבל משום דברים כו' ונפ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוו קדושין כיון דמדאורייתא קניא כו' עכ"ל. כוונתו מבואר בזה דכיון דמסקינן עכשיו דאף למ"ד מעות אינן קונות מדאורייתא אפ"ה קאי עלייהו במי שפרע משעת מתן מעות ולר"י נמי נהי דס"ל מעות קונה מדאורייתא מ"מ מודה דתקנו חכמים דלא ליקנו אלא לענין מי שפרע ואם כן מאי איכא בין ר"י לר"ל כיון דתרווייהו מודו מיהת דמעות אינו קונה קנין גמור אלא לענין מי שפרע ומה לי אי אינו קונה מדאורייתא או מדרבנן הלכך כתב דנ"מ לענין קדושי אשה אבל אכתי צ"ע במ"ש דלר"י הוו קידושין כיון דמדאורייתא קניא ודידיה הוא וע"כ דאם קידש במעות המקח איירי ואמאי הוי קדושין אף לר"י כיון דתקנו חכמים דלא ליקני והלה יכול לחזור בו אם כן תו לא הוי כדידיה דהא אפקינהו רבנן לכספא מיניה עפ"י תקנתם ואם נאמר כיון דקני ליה מיהת לענין דקאי הלה במי שפרע שפיר ה"ל כדידיה כל כמה דלא חזר בו בפירוש אם כן לר"ל נמי ליהוי קידושין כיון דלדידיה נמי קאי במי שפרע ונראה ליישב דודאי לר"י כיון דהוי קנין גמור מדאורייתא נהי שתקנו חכמים שיכול לחזור בו אם יקבל מי שפרע מ"מ כל כמה דלא קיבל עליו מי שפרע המעות ברשות המוכר קיימי ויכול להשתמש בהם ולהוציאם שהרי נגמר המקח ביניהם עפ"י קנין המועיל ואם יחזור בו הלוקח אח"כ לכי הדר ביה מלתא אחריתי היא ויכול המוכר ליתן לו מעות אחרים תחתיהם כמ"ש הרי"ף ז"ל בשם ר' האי גאון דמה"ט גופא מחייב המוכר באחריות הדמים כיון דמותר להשתמש ע"ש מלתא בטעמא ומשמע שם להדיא דהיינו דוקא אליבא דר"י כיון דמדאורייתא קונה קנין גמור ואם כן ה"נ לענין קדושין ה"ל שפיר כדידיה כיון דלהוצאה ניתנו משא"כ אליבא דר"ל שסבר מעות אינו קונה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן ומה שעומד במי שפרע היינו משום דברים שהביאו לידי מעשה כדפרש"י ז"ל והיינו דמחמת נתינת המעות סומך המוכר על הדברים של הלוקח שאינן דברי שחוק ויעמוד בדבורו לגמור המקח ע"י משיכה לרשותו אבל נראה ברור דלר"ל כיון דאין מעות קונה כלל אסור המוכר להשתמש בדמים וה"ל כפקדון גביה ומה"ט לא הוי קדושין וכנ"ל ליישב ל' רש"י אבל עדיין צ"ע דה"ל לפרש בפשיטות דנ"מ טובא כגון הא דאמרי' לעיל דמחליף דמי שור בפרה קונה לר"י ולר"ל לא קני וכן במכור לי באלו וכן בהיתה עליה של מוכר מושכרת ללוקח דאמרינן לקמן כיון דלא שייך לומר נשרפו כו' אמרינן דמעות קונה ולר"ל בכל ענין אינה קונה וכן נ"מ בקנין עכומ"ז אי הוי בכסף או במשיכה כדמשמע בריש פ"ב דבכורות דהא בהא תליא וכמ"ש התוספות בסוגיין ואפשר דרש"י כ"כ לרבותא דהיא גופא קמ"ל דלר"י הוי קדושין וכמ"ש:

בגמרא ואילו תשומת יד לא אהדריה קרא לאו משום דמחסרא משיכה. וקשה מנ"ל דהא דלא אהדריה קרא היינו משום דמעות לא קני' בשום דוכתי דלמא לעולם אימא לך דמעות קונה בכ"מ דבר תורה והא דלא אהדריה קרא לתשומת יד ולאוקמי ביחד לו כלי להלוואתו היינו משום דהכא בכה"ג כ"ע מודו דלא קני דה"ל מלוה ואמרינן להדיא בפ"ב דקדושין דפליגי תנאי במקדש במלוה ושוין דבמכר לא קני ואף ע"ג דלעיל אמרינן דבמחליף דמי פרה בשור דה"ל מלוה מועיל יותר ממעות גמור' וקונה אפילו מדרבנן כבר כתבו שם התוספות דהיינו דוקא כשאומר לו בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה גרידא ודאי לא קני ואם כן ה"נ אמאי לא מוקי לה בכה"ג ובהכי הוי שפיר טפי לומר דמסקנא נמי דמרבינן תשומת יד מאו כל אשר ישבע י"ל דהיינו בכה"ג שאומר בהנאת מחילת מלוה אבל כשאינו אומר כן ממעטינן ליה מדלא אהדריה קרא בהדיא ואם כן הוי רבותא בשני פנים משא"כ למאי דמסיק דקרא דאו היינו שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו לא הוי שום רבותא דבלא יתורא דאו נמי ידעינן דהיינו פקדון וקושיא זו דוקא לדברי התוספות דלעיל אבל הרמב"ם נחלק עליהם בעיקר הדין בפ"ה מהלכות מכירה שכתב דמלוה קונה במכר לגמרי וע"ש בה"ה ואפשר דמהכא נמי יליף לה וצ"ע וע' בחידושינו פ' האיש מקדש:

שם בגמרא תרי גווני פקדון. ולכאורה תמוה טובא אמאי כתב רחמנא בלשון עושק והיה נראה לי בזה דהא דקאמר תרי גווני פקדון לא איירי בענין שהנתבע מכחש ואומר שלא נטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אלא שמודה לו בזה שמסר לו הכלי על עושקו לפי מה שלא היה נזכר באותו שעה שכבר פרע לו שכר פעולתו לכך מסר לו הכלי כדי שלא יעבור על בל תלין אלא שאומר שאח"כ נזכר שכבר פרע לו ובשביל כך אינו רוצה להחזיר לו הכלי ומש"ה שפיר כתב רחמנא בל' עושק כיון שעיקר הכפירה היא בעושק גופא כנ"ל נכון אלא שאין נראה כן מפי' הקדמונים ודו"ק:

שם א"ה תשומת יד נמי להדריה כו' פי' דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דמקשה דלמא מעושק הוא דאהדריה קרא הוי א"ש דלא איצטריך קרא לאהדורה אלא מה שיש בו חידוש הדין דעושק מפקדון לא אתיא דה"א דמחוסר משיכה קמ"ל דלא בעינן משיכה דמעות קונה ואם כן תו לא איצטריך לאהדר לתשומת יד דמעושק נמי ידעינן לה אבל עכשיו דמסיק דמעות אינו קונה ועושק דקרא היינו שחזר והפקידו אצלו ונקט תרי גווני פקדון אף ע"ג דאין בזה שום חידוש הדין ומלתא דפשיטא היא דהוי מצינן למילף חדא מאידך כיון דכולהו פקדון מקרי אע"כ דאפ"ה אהדריה קרא דאורחא דקרא לאהדוריה אכל מאי דכתיב ברישא וא"כ מקשי שפיר לאהדורי נמי לתשומת יד וזה ברור בכוונת הש"ס ובחנם נדחקו והאריכו המפרשים וק"ל:

בתוספות בד"ה תשומת יד לא אהדריה קרא ה"נ לא היה צריך להחזיר עושק ובשביל שום דרשא אהדריה וא"ת דבפ' נערה כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דדברי תוספות אמלתא דרבא קאי דדייק מדלא אהדריה קרא תשומת יד דהיינו משום דמחסרא משיכה וכ' ע"ז דאם כן עושק נמי לא איצטריך אבל א"א לומר כן דא"כ לא שייך לומר דבשביל שום דרשא אהדריה דאטו משום דאיצטריך לדרשה כתב דבר שאינו דהא למאי דס"ד עכשיו דעושק מחוסר משיכה קשה פשטא דקרא דההוא עושק היכי משכחת לה והיינו קושית הגמרא בעצמה אימא מעושק הוא דאהדר ומ"ש מהר"ם בחדושיו דדברי התוספ' אמאי דמסיק ומוקי לענין כגון שנטלו וחזר והפקידו וע"ז כתבו דלא איצטריך ע"ש וזה נראה יותר דוחק דהיינו מאי דמקשה בסמוך היינו פקדון ועוד דהיא גופא תקשי למה ליה לשנויי תרי גווני פקדון ולא משני בפשיטות דעושק איצטריך לדרשה אחריתי לכך נ"ל דדברי התוספ' אדברי המקשה קאי דמקשה ותשומת יד לא אהדריה קרא והתניא אר"ש כו' או מכל אשר ישבע כו' לרבות תשומת יד להשבון וקשיא להו דאם כן עושק נמי לא איצטריך דממילא נילף להו מאו מכל אשר ישבע והא דנקטי עושק טפי מפקדון ואבידה דכתיבי בההיא קרא אף ע"ג דבכל הני שייך להקשות דלא איצטריכו דמכל אשר ישבע נפקי י"ל משום דבקרא דוהשיב כתיב עושק ברישא מקמי פקדון ואבידה מש"ה נקטי עושק וממילא ידעינן דה"ה דכל הנך דכתיבי בתריה נמי לא איצטריכו אלא לדרשה אלא דלפ"ז שכתבנו דדברי התוספות בזה הדיבור אדברי המקשה קאי א"כ הא דמקשי מההיא דפ' נערה צ"ע מה ענין קושיא זו לדברי המקשה דדוקא לעיל במלתא דרבא דקאמר דקרא מסייע לר"ל ה"ל להקשות כן ונ"ל ליישב דלעיל דקאמר ואילו תשומת יד לא אהדריה לאו משום דמחסרא משיכה קשה אם כן אמאי כתב רחמנא תשומת יד כלל בקרא קמא אלא ע"כ היה צ"ל דודאי לענין קרבן שבועה מחייב בכולהו אלא הא דלא אהדריה קרא לתשומת יד היינו לענין השבון דכתיב בהאי קרא והשיב את הגזילה ומשמע שצריך להחזיר בעין כדדרשינן מאשר גזל ואם כן בכל הני לא שייך השבה בעין אלא כשיחד לו כלי ומש"ה לא אהדריה לתשומת יד לענין זה דכיון דמחוסר משיכה א"צ להחזיר בעין אלא דמים מעליא בעי לשלומי אבל לענין קרבן לעולם אימא לך דחייב בכל ענין ואם כן לא שייך להקשות כלל מההיא דפ' נערה דהתם לענין קרבן איירי אבל לדברי המקשה דמרבה תשומת יד מאו כו' וא"כ ממילא לא משמע דקרבן שבועה והשבון כולה חדא מילתא היא ועיקר הריבויא דאיצטריך לרבויי תשומת יד היינו לענין קרבן דלהשבון ודאי לא איצטריך כיון דאיירי שנטלו וחזר והפקידו א"כ מקשי שפיר מההיא דפ' נערה איך שייך למעט קנס דכיון שנטלו וחזר והפקידו ממונא מעליא הוא כן נ"ל וק"ל:

בא"ד וי"ל דלא קשה כלל דהתם ר"ש היא דאית ליה. וקשה דאם כן מאי מקשה נמי הכא בסמוך מהא דמצינו דמרבי לתשומת יד מאו כו' דהא נמי ר"ש קאמר לה ואליבא דר"ש כ"ע מודו דס"ל דלא בעינן משיכה וא"כ שפיר מרבי לתשומת יד ול"ל דקושית הגמרא לא קאי עליה דר"ל אלא אמילתא דרבא שרצה להוכיח דקרא מסייעו לר"ל מדלא אהדר לתשומת יד ואם כן מקשי שפיר מנ"ל דלמא רבנן נמי מרבי לתשומת יד מאו כו' כמו לר"ש דלפ"ז לא הוי משני מידי בהדיא מיהא לא אהדרא דאכתי תקשי היא גופא לר"ש דע"כ ס"ל דלא בעי משיכה אמאי לא אהדר לתשומת יד בהדיא אע"כ דאין זה דיוק וא"כ לרבנן נמי דלמא הכי הוא וצ"ע ודו"ק:

שם בגמרא מתני' מנ"ל נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן כו' אבל מידי אחריני דמחסרה משיכה לא מעל עד דמשך. כאן נמי יש לדקדק מאי סייעתא איכא הכא לר"ל דמעות אינן קונות מדאורייתא דלמא מדאורייתא קניא ואפ"ה לא מעל עד דמשך דכיון דתקנו חכמים דמעות אינו קונה אלא במשיכה נמצא דאכתי לא נפיק מרשותיה דהא אוקמוה חכמים ברשותיה וקי"ל הפקר ב"ד הפקר כדאיתא להדיא לקמן פרק השואל דף צ"ט ע"א דאמר רב אמי המשאיל קרדום מחבירו מעל ואסיקנא דהטעם כיון שתקנו חכמים משיכה בשומרים לא מצי המשאיל למיהדר ביה אלמא דמעילה שייך נמי בתקנתא דרבנן ע"ש בפי' רש"י ותוספות. ויש ליישב נמי כמ"ש לעיל בפירוש רש"י דאי ס"ד דמעות קונה מדאורייתא אם כן ה"ל קנין גמור אף מדרבנן כל כמה דלא חזר ביה ומותר להשתמש בדמי מכירה ולכי הדר ביה מלתא אחריתי היא ונותן לו מעות אחרים תחתיהם. ועוד דהא בעי לקבל מי שפרע ואם כן מכל הני טעמי כיון דהלה מותר להשתמש בדמים מה"ט דאמרינן שכבר נקנה המקח א"כ מה"ט גופא היה לו להתחייב במעילה אבל לר"ל א"ש כיון דמעות אינן קונות ואע"ג דר"ל נמי מודה דקאי במי שפרע היינו משום דברים שהלה סומך דעתו שלא יחזור בו אבל גמר המקח אין כאן כלל ומש"ה לא מעל עד דמשיך ומש"ה א"ש הא דתני לוי בסמוך נתנה לסיטון מעל משום דס"ל מעות קונה מדאורייתא ואע"ג דחכמים תקנו דאינו קונה אפ"ה קאי במעילה כדכתיבנא ומהר"ם בחדושיו כתב בע"א ע"ש: