דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא מז ע"ב - Steinsaltz

with date pits used for cleaning and smoothing parchment. The term to acquire items serves to exclude the opinion of Levi, who says that the symbolic exchange is effected by means of the vessels of the one transferring ownership of the item. This latter expression teaches us that the vessel is given to acquire and not to transfer ownership to the other. With regard to the term: With it, Rav Pappa said: It serves to exclude a coin, which cannot effect a symbolic exchange. And Rav Zevid, and some say Rav Ashi, said: It serves to exclude items from which deriving benefit is prohibited.

Some say a different version of the dispute, as follows. With regard to the term: With it, Rav Pappa said: It serves to exclude a coin, which cannot effect a symbolic exchange. With regard to the term: That is fit, Rav Zevid, and some say Rav Ashi, said: It serves to exclude items from which deriving benefit is prohibited. But according to this version, a verse to exclude date pits is not necessary, as they are of no significance at all.

§ The Gemara returns to an analysis of a passage in the mishna. When one party takes possession of an asimon, the other party acquires the minted coin. The Gemara asks: What is an asimon? Rav said: It is one of the coins given as a token to gain entry into the bathhouse, for which the bathers would pay later.

The Gemara raises an objection from a baraita: One desacralizes second-tithe produce neither with an asimon nor with one of the coins given as a token to gain entry into the bathhouse. This proves by inference that an asimon is not one of the coins given as tokens in a bathhouse. And if you would say the tanna is explaining the meaning of the term asimon, there is a difficulty with that explanation. But wasn’t it taught in another baraita like this: One desacralizes second-tithe produce with an asimon; this is the statement of Rabbi Dosa. And the Rabbis say: One does not desacralize second-tithe produce with an asimon. And they agree that one does not desacralize the second-tithe produce by transferring its sanctity onto one of the coins given as a token to gain entry into the bathhouse. It is clear from this baraita that an asimon is not a token given in a bathhouse.

Rather, Rabbi Yoḥanan said: What is an asimon? It is a blank, i.e., a piece of metal in the shape of a coin that was not yet imprinted. The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan follows his standard line of reasoning, as Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Dosa and Rabbi Yishmael said the same thing. Rabbi Dosa, as we stated, said that the legal status of an asimon is that of a coin. With regard to Rabbi Yishmael, what is his statement? It is as it is taught in a baraita: “And you shall bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25). This serves to include any type of money that is bound [hanitzrar] in one’s hand, i.e., that has monetary value; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It serves to include any type of money that has an imprint [tzura]. Rabbi Akiva requires a minted coin in order to desacralize a second-tithe produce coin, while Rabbi Yishmael says that a blank can be used as well.

§ The mishna teaches: How so? If the buyer pulled produce from the seller, but the buyer did not yet give the seller their value in coins, he cannot renege on the transaction, but if the buyer gave the seller coins, but did not yet pull produce from him, he can renege on the transaction, as the transaction is not yet complete. By Torah law money effects acquisition, i.e., when one pays money he acquires the item, even if he has not yet performed another act of acquisition. And for what reason did the Sages say that pulling acquires an item and money does not? This is a rabbinic decree lest the seller say to the buyer after receiving the money: Your wheat was burned in the upper story. If a fire breaks out or some other mishap occurs after a seller receives the money, he will not bother to save the goods in his house because they no longer belong to him, and the buyer may incur a loss.

The Gemara asks: Ultimately, the one who ignited the fire is required to pay for the damage caused, and the one who purchased the movable items with money will be reimbursed for his loss, so why was there a need to issue this decree? Rather, it is a rabbinic decree lest a fire be ignited spontaneously due to circumstances beyond one’s control, where no one is liable to pay for the damage caused. If you establish the purchase item in the possession of the seller, he will expend great effort, exert himself, and rescue the item, as it is still his own property. But if you do not establish the purchase item in the possession of the seller, he will not expend great effort, exert himself, and rescue the item. That is the opinion of Rabbi Yoḥanan.

Reish Lakish says: The act of acquisition of pulling is explicit in the Torah, and it is not merely by rabbinic decree that payment of money does not effect acquisition of movable property. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Reish Lakish? He derives it from the Torah, as the verse states: “And if you sell to your colleague an item that is sold, or acquire from your colleague’s hand, you shall not exploit his brother” (Leviticus 25:14), and the reference is to an item that is acquired from hand to hand, i.e., by means of pulling.

And Rabbi Yoḥanan said: The term “from your colleague’s hand” is not teaching that an item can be acquired by pulling. Rather, it serves to exclude land, which is not subject to the halakha of exploitation because it is not physically handed over from one to another.

The Gemara asks: And how does Reish Lakish respond to that explanation? The Gemara answers: Reish Lakish agrees that the verse serves to exclude land from the halakha of exploitation. But if it is so that this was its only purpose, let the verse write: And if you sell, from your colleague’s hand, an item that is sold, you shall not exploit. Why do I need the additional phrase “or acquire”? Learn from it that acquisition by Torah law is effected by means of pulling.

The Gemara asks: And as for Rabbi Yoḥanan, what does he do with the phrase “or acquire”? What halakha does he derive? The Gemara answers: He requires that phrase for that which is taught in a baraita: From the phrase in the verse: “And if you sell to your colleague an item that is sold…you shall not exploit,” I have derived only a case where the buyer was exploited. From where is it derived that the halakha is the same in a case where the seller was exploited? The verse states: “Or acquire…you shall not exploit,” indicating that it is prohibited for the one who acquires the item to exploit the seller.

The Gemara asks: And from where does Reish Lakish derive this halakha? He derives two halakhot from the phrase “or acquire from your colleague’s hand.” He derives that it is prohibited to exploit the seller and that movable items are acquired by means of pulling.

We learned in the mishna that Rabbi Shimon says: Anyone who has the money in his possession has the advantage. It is the seller who can retract from the transaction; the buyer cannot retract from the transaction. The Gemara asks: Granted, if you say that giving money effects acquisition of movable property, it is due to that reason that the seller can retract from the transaction and the buyer cannot retract from the transaction. Rabbi Yoḥanan explained that the Sages instituted pulling to complete the transaction for the benefit of the buyer so that the seller will expend great effort and rescue the item, as it is still his own property. But the seller acquires the money immediately. But if you say in general that giving money does not effect acquisition of movable property, let the buyer also renege on the transaction.

The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: I did not state my opinion in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; when I stated my opinion it was in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara asks: Granted, according to Reish Lakish, that is the dispute between the opinions of Rabbi Shimon and the Rabbis, as Rabbi Shimon holds that money effects acquisition of the item and the Rabbis hold that only pulling the item effects its acquisition. But according to Rabbi Yoḥanan, what difference is there between the opinion of Rabbi Shimon and that of the Rabbis? The Gemara responds: The difference between them is with regard to the statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda says: Just as the Sages instituted pulling for the sellers, likewise, they instituted pulling for the buyers. Until the item is pulled, the buyer can also renege on the transaction. Rabbi Shimon does not hold in accordance with the statement of Rav Ḥisda, and the Rabbis hold in accordance with the statement of Rav Ḥisda.

We learned in the mishna: But the Sages said: He Who exacted payment from the people of the generation of the flood, and from the generation of the dispersion, will in the future exact payment from whoever does not stand by his statement. Granted, if you say that giving money effects acquisition of movable property, it is due to that reason that one who reneges on the transaction after the money is paid stands subject to the curse: But the Sages said: He Who exacted payment. But if you say that giving money does not effect acquisition of movable property, why does one who reneges after the money is paid stand subject to the curse: But the Sages said: He Who exacted payment? The Gemara answers: It is due to the fact that he reneged on a statement of his committing himself to buy the item.

The Gemara asks: And does one who reneged on a statement of commitment stand subject to the curse: But the Sages said: He Who exacted payment? But isn’t it taught in a baraita:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

קונין  במרוקא, כלי העשוי מגללי בקר, [1] ואין הלכה כשמואל, אלא אין קונין במרוקא, ועל כן תיקנו לכתוב במנא "דכשר" ללמדנו שאין קונין במרוקא.

ומה שכותבים בשטר: במנא דכשר למקניא, הוא: לאפוקי מדעת לוי. [2] דאמר: חליפין נעשים בכליו של מקנה.

וקא משמע לן: אין עושים חליפין אלא בכליו של קונה, וזוהי משמעות הלשון שכותבים בשטר: למקניא, לקנות בו, כדרך לוקח הנותן דבר מה כדי לקנות חפץ.

ולא אמרו: לקנויי, כי לשון "לקנויי", יכול להתפרש כמו לאקנויי, להקנות בו, כדעת לוי.

ומה שכותבים בשטר: במנא דכשר למקניא ביה, ומשמע מיעוט: בו ולא בדבר אחר. [3]

רב פפא אמר: "ביה" - למעוטי מטבע, שאין קונים במטבע. [4]

ורב זביד אמר, ואיתימא [יש אומרים] שרב אשי אמר: "ביה" - למעוטי איסורי הנאה, שאין קונים בכלי האסור בהנאה. [5]

איכא דאמרי: "ביה" שכותבים בשטר, אמר, פירש, רב פפא: למעוטי מטבע, כדלעיל. ואף רב אשי סובר ש"ביה" בא למעט מטבע.

ו"דכשר" שכותבים בשטר, לאו למעוטי מרוקא הוא בא, אלא אמר רב זביד ואיתימא רב אשי: למעוטי איסורי הנאה.

אבל מרוקא, לא אצטריך למעט אותו, ולומר שאין קונין במרוקא, היות ודבר פשוט הוא שאין קונין במרוקא. [6]

שנינו במשנה: אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון.

ומפרשינן: מאי "אסימון"?

אמר, פירש, רב: מעות פחותות ורעות, הניתנות בתור סימן לבלן בית המרחץ, כדי שידע, לפי מספר המעות, כמה באו לרחוץ בבית המרחץ, ולפי מספר הבאים - יחמם מים ויכין להם מגבות לאחר הרחיצה. [7] מיתיבי מברייתא, על דברי רב:

נאמר בפרשת מעשר שני [דברים יד כה]: "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. " ולמד רבי עקיבא [להלן בסוף הסוגיא] מלשון "וצרת הכסף" שאין מחללים פירות מעשר שני אלא על כסף שיש בו צורה.

אין מחללין מעשר שני על אסימון, ואין מחללין מעשר שני על [8] מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ.

וממה ששנינו בברייתא שני דברים: אסימון ומעות הניתנות בסימן, מכלל, משמע, דאסימון לאו היינו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ!? [9]

וכי תימא: דין מעות הניתנות בסימן דסיפא, אינו דין שני בברייתא, אלא פרושי קא מפרש סיפא לרישא, והכי קאמר: אין מחללין מעשר שני על אסימון, ומה הוא אסימון? - מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. [10]

והא לא תנא הכי, בברייתא אחרת!?

דתניא: מחללין מעשר שני על אסימון, אלו הם דברי רבי דוסא.

וחכמים חולקים ואומרים: אין מחללין מעשר שני על אסימון.

ושוין רבי דוסא וחכמים, שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ.

וממה שנחלקו רבי דוסא וחכמים באסימון, ולא נחלקו במעות הניתנות בסימן, מוכח שאסימון ומעות הניתנות בסימן, שני דברים הם, ותיקשי על רב שאמר: אסימון היינו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ!?

אלא, אמר, פירש, רבי יוחנן: מאי אסימון ששנינו במשנתנו? פולסא, מטבע חלק שעדיין לא הטביעו בו את צורת המטבע. [11] ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דברי רבי יוחנן שאסימון הוא "פולסא" - דבר שאין בו צורה, מתאימים לדברי רבי יוחנן להלן: [12]

דאמר רבי יוחנן: רבי דוסא, בדבריו לעיל, ורבי ישמעאל, בברייתא להלן, אמרו דבר אחד.

רבי דוסא - הא דאמרן, מה שכבר הוזכר לעיל, שרבי דוסא אומר שמחללין מעשר שני על אסימון.

ורבי ישמעאל מאי היא? היכן שנינו בדברי רבי ישמעאל כדעת רבי דוסא? דתניא בברייתא: נאמר [דברים יד כה]: "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך" ולמדנו מכאן [13]: לרבות כל דבר הנצרר ביד, - ואפילו אסימון, ואין צורך דוקא במטבע שיש לו "צורה", כי ו"צרת הכסף" הוא לשון "צרורות כספיהם" [בראשית מב לה]. [14]

אלו הם: דברי רבי ישמעאל, וכדברי רבי דוסא, הסובר אף הוא, שמחללים מעשר שני על "אסימון" שאין בו צורה, כדברי רבי יוחנן לעיל.

רבי עקיבא אומר: "וצרת הכסף" שאמר הכתוב, הוא מלשון "צורה", [15] ויש ללמוד ממנו: לרבות כל דבר שיש עליו צורה - פרט לאסימון שאין עליו צורה. [16]

שנינו לעיל במשנה: כיצד, משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו, וכו'

וחוזרת ומביאה עתה הגמרא את דברי רבי יוחנן, שהובאו בדף הקודם:

אמר רבי יוחנן: דבר תורה, מעות קונות את המטלטלים. ומפני מה אמרו חכמים שרק משיכה בלבד קונה את המטלטלים ולא מעות, גזירה, שמא יאמר לו המוכר לקונה "נשרפו חטיך בעליה". [1]

ודנה הגמרא בביאור דבריו:

מדוע יש לנו לחשוש להפסדו של הלוקח אם תיפול דליקה וישרפו החיטים בשעה שהם מצויים עדיין בידי המוכר? והרי סוף סוף, מאן דשדא דליקא, בעי שלומי!? הרי בסופו של דבר, מי שיבעיר את הדליקה יתחייב לשלם לקונה החיטים את כל היזקו, ואם כן, לא יגרם הפסד לקונה החיטים, ומדוע הוצרכו חכמים לתקן שלא יקנה את החיטים כל עוד לא משך אותם אליו!?

ומבארת הגמרא: אלא, לכך תיקנו חכמים שלא יקנו מעות, גזירה שמא תפול דליקה באונס, מאליה, מבלי שיהיה אדם האחראי לגרימתה, ולכן, אי מוקמת להו, אם נעמידם לחיטים ברשותיה, ברשות המוכר, עד שיבוא הקונה וימשכם אליו, מסר נפשיה, טרח ומציל. ימסור המוכר את נפשו כדי להצילם, שהרי עדיין הם שלו, ואם לא יצילם הוא יצטרך להחזיר לקונה את המעות שקיבל ממנו עבורם, ואי לא, אם לא נעמידם ברשות המוכר, אלא יקנו מעותיו של הקונה את החיטים גם אם לא משכם אליו, לא מסר המוכר נפשיה, טרח ומציל. אין הוא מוסר נפשו כדי לטרוח ולהצילם עבור הקונה.

ואילו ריש לקיש אמר, משיכה מפורשת מן התורה כמעשה קנין.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דריש לקיש? דהיינו, מה הוא המקור מן התורה לדבריו?

אמר קרא [ויקרא כה]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". מלמד הכתוב "או קנה מיד עמיתך" על קנין משיכה, שהוא דבר הנקנה מיד ליד, שמושך הקונה בידיו את הדבר הנקנה מידיו של המוכר.

ומבארת הגמרא מדוע חולק רבי יוחנן על לימוד זה:

ורבי יוחנן אמר, מה שאמר הכתוב "מיד", אין כוונתו ללמד על קנין משיכה. אלא הוא בא ללמד לגבי דיני אונאה, שבה עוסק הכתוב, ולמעוטי קרקע, שאי אפשר להעבירה מיד ליד, ולומר, דלית ביה, במכירת קרקע, דין אונאה, כיון שאינה נקחת מיד ליד. [2]

וריש לקיש ענה על טענתו של רבי יוחנן: אם כן, אם נאמר כדבריך שכוונת הכתוב רק למעט קרקע מדיני אונאה, לכתוב קרא "וכי תמכרו ממכר מיד [3] עמיתך, אל תונו", והיה די בכך למעט קרקע מאונאה, לפי שקרקע אינה מועברת מיד ליד.

זה שהוסיף ואמר הכתוב "או קנה מיד עמיתך", למה לי!?

שמע מינה, בא הכתוב המיותר ללמד לקנין משיכה". והיינו, בא הכתוב המיותר כדי להסמיך את הקנין ל"מיד עמיתך", לומר שאין מטלטלים נקנים לקונה אלא רק משיצאו מיד המוכר ליד הקונה, שהוא קנין משיכה. [4]

ורבי יוחנן, הכתוב המיותר "או קנה מיד עמיתך", מאי עביד ליה? לאיזה ענין הוא דורשו?

מיבעי ליה לכדתניא:

דתניא: "וכי תמכרו ממכר, אל תונו".

אין לי ללמוד מדברי הכתוב הזה אלא למקום שנתאנה לוקח על ידי המוכר.

אם נתאנה מוכר על ידי הקונה, מנין לי שגם כאן נוהג דין אונאה? תלמוד לומר, לכך הוסיף הכתוב ואמר, "או קנה מיד עמיתך, אל תונו", ללמד דבר נוסף, שגם הקונה לא יאנה את המוכר. [5]

וריש לקיש, הדורש מן הכתוב הזה שמשיכה קונה דבר תורה, תרתי גמר מיניה. את שני הדברים הוא לומד מהפסוק המיותר הזה. את דין אונאת המוכר על ידי הלוקח, הוא לומד מעצם דברי הכתוב "או קנה מיד עמיתך, אל תונו". ואילו את קנין המשיכה, הוא לומד מכך שהסמיך הכתוב את המילה "מיד" אל "או קנה", ולא הסמיכה אל "ממכר". שהרי יכול היה הכתוב לומר "וכי תמכרו ממכר ליד עמיתך". ומכך שהסמיך הכתוב את המילה "מיד" דוקא אל "קנה", משמע שבא הכתוב ללמד על דין הקנין הנעשה מיד ליד, שהוא קנין משיכה. [6]

ומקשה עתה הגמרא על ריש לקיש, מדברי רבי שמעון [הנזכרים במשנתנו, בתחילת הפרק, בדף מד א], שהוא חולק על חכמים, הסוברים שאם נתן הקונה למוכר מעות שניהם יכולים עדיין לחזור בהם, ולדעתו רק המוכר, שהכסף בידיו יכול לחזור בו, ולא הקונה:

תנן: רבי שמעון אומר, כל שהכסף בידו [דהיינו, רק המוכר, שקיבל את המעות לידיו], ידו על העליונה, שאם רוצה לחזור בו, מתבטל המקח, אך אם אינו חוזר בו, קיים המקח גם אם יחזור בו הקונה.

ומוכיחה הגמרא מכאן נגד דברי ריש לקיש: הרי לדברי רבי שמעון, רק מוכר הוא דמצי הדר ביה, הוא בלבד יכול לחזור מן המקח כל עוד לא משך הקונה את החפץ אליו, אבל הלוקח לא מצי הדר ביה.

אי אמרת בשלמא "מעות קונות דבר תורה", ורק חכמים תיקנו שאפשר לחזור לפני המשיכה, משום הכי, מוכר מצי הדר ביה, לוקח לא מצי הדר ביה.

דהיינו, שפיר יש לחלק בין חזרת המוכר לחזרת הלוקח, כי סובר רבי שמעון, שדיינו בכך שיתקנו חכמים שהמוכר בלבד יכול לחזור בו, כדי לגרום לכך שהוא יטרח להציל את החיטים מהשריפה. כי המוכר יחשוב בלבו, שכדאי לו לטרוח ולהציל, משום הצד שיתייקרו החיטים בעתיד, ואז הוא יוכל לחזור בו מהמקח ולהרוויח את התייקרות החיטים. ואין צורך להפקיע את המקח אם רוצה הקונה לחזור בו. [7]

אלא, אבל, אי אמרת מעות אינן קונות דבר תורה, כמו שסובר ריש לקיש, לוקח נמי ליהדר ביה, שהרי מן התורה הוא לא קנה עד שימשוך, לדברי ריש לקיש!?

אמר לך ריש לקיש: אכן, אליבא דרבי שמעון, לא קאמינא, לא אמרתי שמעות אינן קונות דבר תורה אלא משיכה, כי הוא סבור שמשיכה היא רק תקנת חכמים, ומעות הן הקונות דבר תורה, ולכן, לפי רבי שמעון דיינו שנפקיע את קנין המעות רק לגבי חזרת המוכר ולא לגבי חזרת הקונה.

כי קאמינא לדברי, שמשיכה קונה דבר תורה ולא מעות, אליבא דרבנן אמרתי את דברי, ולכן, כל עוד לא משך, שניהם יכולים לחזור בהם מן התורה.

ועתה מקשה הגמרא לדברי רבי יוחנן:

בשלמא לריש לקיש, הסובר שלפי רבנן, משיכה היא הקונה מן התורה, היינו שאיכא בין רבי שמעון לרבנן, שבזה עצמו הם נחלקו, אם משיכה קונה מן התורה או מעות קונות.

רבי שמעון סובר שרק המוכר חוזר, כיון שקנין המעות, לדעתו, הוא מן התורה, ודיינו להפקיע את קנין המעות מן התורה ולתקן שיוכל המוכר לחזור בו עד שיעשה הלוקח קנין משיכה, ולא להפקיע את קנין המעות לגבי חזרת הלוקח.

כי כל תקנת משיכה היא רק כדי שיטרח המוכר להציל את חיטי הלוקח בשעה שהם אצלו, ולכן, רק לגבי חזרתו של המוכר תיקנו חכמים שיוכל לחזור בו עד שימשוך הלוקח, שלכן הוא יציל את החיטים, שמא הם יתייקרו ויוכל לחזור מהמקח, ולהרוויח, אך אין טעם לתקן שיוכל הלוקח לחזור בו.

ואילו חכמים סוברים שרק משיכה קונה מן התורה, ולכן, לדעתם, כל עוד לא משך הקונה את החיטים, שניהם יכולים לחזור בהם.

אלא לרבי יוחנן, הסובר שבין לרבי שמעון ובין לרבנן קנין משיכה הוא רק תקנת חכמים, ומן התורה מעות קונות לדברי שניהם, תיקשי: מאי איכא, מהו טעם המחלוקת, בין רבי שמעון לרבנן!?

ומתרצת הגמרא: איכא בינייהו, טעם מחלוקתם הוא בדרב חסדא.

דאמר רב חסדא: כדרך שתיקנו חכמים משיכה במוכרין, שיוכל המוכר לחזור בו מן המקח כל עוד לא משך הלוקח, כך תיקנו חכמים משיכה בלקוחות, שיוכל הלוקח לחזור בו לפני שמשך.

וטעמו של דבר, שמחמת אותה סיבה עצמה שתיקנו חכמים את חזרת המוכר לפני המשיכה, כדי שיטרח בהצלת החיטים, כך גם תיקנו שיוכל הלוקח לחזור, שדבר זה יגרום למוכר לטרוח בהצלת החיטים, משום שיחשוש המוכר שאם לא יצילם, יחזור בו הלוקח מן המקח מיד בראותו את הדליקה, ואז יהיה כל הנזק על חשבון המוכר.

רבי שמעון לית ליה דרב חסדא, אלא הוא סבור, שדיינו בכך שנתקן את אפשרות החזרה של המוכר בלבד כדי לגרום לכך שהוא יטרח ויציל את החיטים.

רבנן אית להו דרב חסדא. שהוסיפו חכמים סיבה נוספת שתגרום למוכר לטרוח ולהציל את החיטים, בכך שתיקנו שיכול גם הקונה לחזור בו, ולכן יציל המוכר את החיטים מחמת החשש שמא הלוקח יחזור בו כשיראה את הדליקה, ויהיה הפסד השריפה עליו.

ועתה מקשה הגמרא לדברי ריש לקיש:

תנן בסוף המשנה: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו, אבל אמרו: מי שפרע מדור המבול, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו!

וטוענת הגמרא: אי אמרת, בשלמא מעות קונות דבר תורה, משום הכי קאי, לכן עומד החוזר בו מהמקח, בקללת "אבל אמרו, מי שפרע מדור המבול, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

אלא, אי אמרת מעות אינן קונות דבר תורה, כדברי ריש לקיש, אמאי קאי מי שחור בו מהמקח, בקללת "אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו"!? והרי המקח עדיין לא חל, כיון שמעות אינן קונות!

ומתרצת הגמרא: אכן המקח לא חל על ידי קנין מעות, ובכל זאת הוא מתחייב ב"מי שפרע", משום דברים, על כך שלא עמד בדיבורו שהסכים למקח.

אך תמהה הגמרא: ובדברים, על הפרת הבטחתו בדיבור גרידא, מי קאי ב"אבל"!?

והתניא:

הערות

[1] התוספות מביאים את קושיית הריב"ן, מדוע הפקיעו חכמים את קנין המעות שהוא מן התורה, והעמידו במקומה את קנין המשיכה בלבד, שהוא קנין מדבריהם, והרי יכלו להשאיר את הקנין מן התורה, ולתקן שצריך גם קנין משיכה בנוסף לקנין המעות. ותירץ, שאם משיכה בלבד לא תקנה, הרי יש לחוש למקרה הפוך, שמא ימשוך הקונה את החיטים, לפני שיתן את דמיהם, וכיון שמשיכה בלבד אינה קונה, הרי אם ישרפו החיטים בבית הקונה יאמר הקונה למוכר, נשרפו חטיך בעליה, ולכן תיקנו חכמים שמשיכה בלבד תקנה.

[2] רש"י.

[3] במסורת הש"ס כתב שאולי צריך לומר "ליד עמיתך".

[4] רש"י.

[5] כגון שמאנה אותו בכך שהוא קונה ממנו את החפץ במחיר הנמוך ממחירו האמיתי.

[6] רש"י.

[7] התוספות הביאו בשם רש"י שהלוקח אינו יכול לחזור בו גם אם הוזלו החיטים. והקשו התוספות, וכי תקנו חכמים תקנה עבור אנשים שאינם מהוגנים? שהרי אם המוכר חוזר בו כשמייתקרים החיטים, הוא עושה מעשה שאינו הגון, והוא מתחייב על כך בקללת "מי שפרע"! ? ותירצו, שאכן כל התקנה היא משום אנשים שאינם מהוגנים, כי מוכר הגון לא יעמוד מנגד כאשר ממון חבירו נשרף, אלא ישתדל להצילו. ואילו רבינו תם סובר, שאם נשרפו החיטים, יכול לחזור בו אפילו הקונה, גם לרבי שמעון, ובמקרה כזה אפילו "מי שפרע "אין לו, ולכן יטרח המוכר להציל את החיטים מהשריפה, כיון שיכול הלוקח לחזור בו בהיתר גמור. וכמו כן, במקרה והוזלו החיטים או הוקרו, יכולים המוכר והלוקח לחזור בהם, אפילו לרבי שמעון, אלא שכאן יהיה "מי שפרע", כיון שאין כאן הפסד גמור של החיטים. ורק במקרה שלא חל שינוי בשער חולק רבי שמעון וסובר שרק המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח.

[8] לא גרסינן בברייתא: ולא על מעות הניתנות בסימן, אלא ועל מעות כו' - ב"ח ועל פי תוספות ד"ה וכי. ותיבות "אין מחללין" דרישא קיימי גם אסיפא.

[9] ואם תאמר: הרי לפי זה, הסיפא מיותרת, שהרי יש ללמוד דין מעות הניתנות בסימן בקל וחומר מדין אסימון, ומה באה הסיפא ללמדינו! ? יש לומר: הא קא משמע לן שאסימון דרישא איננו מעות הניתנות בבית המרחץ - על פי "פורת יוסף".

[10] כתבו התוספות: ולא תגרוס וי"ו דועל מעות הניתנות במרחץ, דמשמע שיש בברייתא שני נושאים, אלא הוי כמו: אין מחללין על אסימון, ומה הוא אסימון, על מעות הניתנות בסימן.

[11] א. רש"י. "אסימון" לשון סומא הוא שאין לו עינים, כך אסימון אין עליו צורה - ערוך [וב"מוסף הערוך" נראה שא - שבאסימון, על פי לשון יוני, הוא כמו בלא סימן וצורה]. וכן הרמב"ם כתב בפירוש המשניות ש"אסימון" אין לו צורה. ואם תאמר: במה עדיף "אסימון" על מעות הניתנות כסימן בבית המרחץ! ? יש לומר: "אסימון" הם מעות שנעשו ברוחב ובעובי ובמשקל המטבע היוצא בעיר, ובדבר מועט יטביעו הרבה מהם - תוספות. ובתוספות הרא"ש הוסיפו: בעינן מטבע כדכתיב: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", ואין קונין כל דבר אלא במטבע, ואסימון חשוב מטבע כיון דלא מיחסר אלא תיקון מועט, ומעות הניתנות בסימן לאו מטבע הוא. והר"ש משאנץ [מעשר שני א ב] כתב: במעות הניתנות לסימן יש תרתי לריעותא, אינן של כסף ואין יוצאים בהוצאה, וכיון דלא חשיב, לא קרינן ביה "נצרר ביד" [כדברי רבי ישמעאל להלן]. אבל על אסימון וליטרא של כסף [מחללין], אף על פי שאינם יוצאים בהוצאה, וכן על מטבע של נחשת מחללין היות והוא יוצא בהוצאה. ב. רבינו תם הקשה על רש"י מסוגיא דשבת סה א דהתם משמע שלאסימון יש צורה, על כן פירש רבינו תם: אסימון הוא מטבע שיש לו צורה, אבל הוא מטבע שנפסל ואינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו [בעינן מטבע שיכול לישא וליתן עמו, שהרי התורה הקפידה על דבר שהוא מצוי בידו, אבל אם אין מטבע [זה] בידו, אפילו בירושלים בלבד, אין מחללין - חידושים המיוחסים לריטב"א. וראה בר"ש משאנץ [שם] שהקשה על דבריו מהמשנה שם ומן הירושלמי האומר שלדעת רבי דוסא מחללים מעשר שני על ליטרא של כסף שאינו אלא מטיל של מתכת שאין בו צורה כלל.

[12] אבל אם רבי יוחנן היה סובר כדברי רב, לא היה אפשר לומר שרבי ישמעאל סובר כדברי רבי דוסא שהרי מעות הניתנות בסימן אינם דבר חשוב שצוררים ביד. [ועל פי דברי הר"ש משאנץ יש לומר: מעות הניתנות בסימן לא נתרבו לחילול לפי רבי ישמעאל היות ויש בהן תרתי לריעותא].

[13] שהרי כסף יתירא כתיב בפרשה - על פי רש"י מה א ד"ה הכסף, וראה שם בהערות.

[14] על פי המלבי"ם. [וגם "אסימון" הוא דבר שצוררים ומצניעים לשום צורך - תוספות הרא "ש].

[15] כמו: "נצור עליה לוח ארז" [שיר השירים ח ט] וכן "ויצר אותו בחרט" [שמות לב ד] - פירוש המלבי"ם. [ובמפרשים פירשו שם ושם בענין אחר, ראה רש"י בפירוש שמות ו"מצודת ציון" על שיר השירים]. ביאור זה, שנתפרש בפנים, הוא על פי שיטת רש"י, שאסימון אין לו צורה. אך לדברי רבינו תם, שגם לאסימון יש צורה, אם כן, על כרחך "וצרת הכסף", לשון צורה הוא, בין לרבי עקיבא בין לרבי ישמעאל, ולא נחלקו אלא אם צריך צורה חשובה - שיוצא בהוצאה או שמספיק צורה כל דהו. [ואף לדעת רבי עקיבא, אין צורך במטבע שיצא לגמרי בהוצאה, דהא איצטריך קרא לרבות כל דבר שיש לו צורה, ואם יוצא הוא לגמרי בהוצאה, אין צריך קרא לרבותו - תוספות מד א ד"ה אסימון]. וביאור לשון הברייתא לרבות כל דבר שנצרר ביד, אליבא דרבינו תם, יש שפירשו: היות ונקט קרא לשון שיכול להתפרש מלשון צרור וקשר [ראה תוספות קידושין יח ב] אם כן לשון צורה לאו דוקא צורה גמורה, וסגי בצורה כל דהו. [וראה לשון תוספות הרא"ש].

[16] כך הוא לשון הספרי, ומשמע כפירוש רש"י דהא לדעת רבינו תם לאסימון יש צורה - "עמק הנצי"ב". [ולדעת רבינו תם צריך לפרש: פרט לאסימון שאין לו צורה חשובה].

[1] התוספות מביאים את קושיית הריב"ן, מדוע הפקיעו חכמים את קנין המעות שהוא מן התורה, והעמידו במקומה את קנין המשיכה בלבד, שהוא קנין מדבריהם, והרי יכלו להשאיר את הקנין מן התורה, ולתקן שצריך גם קנין משיכה בנוסף לקנין המעות. ותירץ, שאם משיכה בלבד לא תקנה, הרי יש לחוש למקרה הפוך, שמא ימשוך הקונה את החיטים, לפני שיתן את דמיהם, וכיון שמשיכה בלבד אינה קונה, הרי אם ישרפו החיטים בבית הקונה יאמר הקונה למוכר, נשרפו חטיך בעליה, ולכן תיקנו חכמים שמשיכה בלבד תקנה.

[2] רש"י.

[3] במסורת הש"ס כתב שאולי צריך לומר "ליד עמיתך".

[4] רש"י.

[5] כגון שמאנה אותו בכך שהוא קונה ממנו את החפץ במחיר הנמוך ממחירו האמיתי.

[6] רש"י.

[7] התוספות הביאו בשם רש"י שהלוקח אינו יכול לחזור בו גם אם הוזלו החיטים. והקשו התוספות, וכי תקנו חכמים תקנה עבור אנשים שאינם מהוגנים? שהרי אם המוכר חוזר בו כשמייתקרים החיטים, הוא עושה מעשה שאינו הגון, והוא מתחייב על כך בקללת "מי שפרע"! ? ותירצו, שאכן כל התקנה היא משום אנשים שאינם מהוגנים, כי מוכר הגון לא יעמוד מנגד כאשר ממון חבירו נשרף, אלא ישתדל להצילו. ואילו רבינו תם סובר, שאם נשרפו החיטים, יכול לחזור בו אפילו הקונה, גם לרבי שמעון, ובמקרה כזה אפילו "מי שפרע "אין לו, ולכן יטרח המוכר להציל את החיטים מהשריפה, כיון שיכול הלוקח לחזור בו בהיתר גמור. וכמו כן, במקרה והוזלו החיטים או הוקרו, יכולים המוכר והלוקח לחזור בהם, אפילו לרבי שמעון, אלא שכאן יהיה "מי שפרע", כיון שאין כאן הפסד גמור של החיטים. ורק במקרה שלא חל שינוי בשער חולק רבי שמעון וסובר שרק המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח.

במרוקא (גרעיני תמרים המשמשים למרק ולהחליק בהם קלף), למקניא [לקנות בו] — לאפוקי [להוציא] מדברי לוי, שאמר שהקנין נעשה בכליו של מקנה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] בלשון זו "למקניא" ["לקנות"] ולא "לקנויי" ["להקנות"]. המלה "ביה" ["בו"] שבשטר, רב פפא אמר: דבר זה בא למעוטי [למעט] מטבע שאין עושים בו חליפין. ורב זביד אמר, ואיתימא [ויש אומרים] שרב אשי הוא זה שאמר: למעוטי [למעט] איסורי הנאה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שבאופן אחר הסבירו את הלשון: "ביה", אמר רב פפא: הרי זה בא למעוטי [למעט] מטבע שאי אפשר לעשות בו קנין חליפין. והמלה "דכשר" שבשטר, אמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי, מילה זו באה למעוטי [למעט] איסורי הנאה. אבל מוריקא שמיעטנו בלשון קודמת בביאור זה לא אצטריך [הוצרך לומר] שאין עושים בו קנין, כיון שאינו חשוב כלל.

א ומעתה שבים לפרש את המשנה לגופה. שנינו במשנה שאסימון קונה את המטבע. ושאלו: מאי [מה פירוש] "אסימון"? אמר רב: הכוונה היא למעות הניתנות בסימן לבית מרחץ. שהיה בית המרחץ מחלק סימנים מסויימים כעין כרטיסי כניסה ואחר כך היו משלמים עבורם, והם עצמם אינם מטבעות.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה: אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. מכלל הדברים אתה למד שאסימון לאו [לא] מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ! וכי תימא פרושי קמפרש [ואם תאמר כי מפרש הוא] באותה משנה ומסביר מה הוא אסימון — והא [והרי] לא תנא הכי [שנה החכם כך], שהרי שנינו במשנה אחרת: מחללין מעשר שני על אסימון, אלו דברי ר' דוסא. וחכמים אומרים: אין מחללין. ושוין כולם בדעתם שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ, ואם כן ברור שאין האסימון מעות הניתנות לבית המרחץ!

אלא אמר ר' יוחנן יש לומר פירוש אחר: מאי [מה הוא] אסימון — פולסא, עיגול מתכת העשוי לצורך מטבע שעדיין לא נטבעה עליו צורה. ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בפירוש זה, שאמר ר' יוחנן במקום אחר: ר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, שיש להם שיטה בסיסית אחת, ר' דוסא — הא דאמרן [זו שאמרנו], שלדעתו אסימון דינו כמטבע. שיטת ר' ישמעאל מאי היא [מה הוא] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כב) — הרי זה בא לרבות כל דבר הנצרר ביד, שיש לו ערך כספי, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: לרבות כל דבר שיש עליו צורה. הרי שר' עקיבא סבור שצריך מטבע טבועה דווקא, ולדעת ר' ישמעאל אפילו אסימון כשר.

ב שנינו במשנה הסבר כיצד נעשה קנין — שאם משך הקונה הימנו (ממנו), מן המוכר, פירות ולא נתן לו מעות — אינו יכול לחזור בו, אבל לאחר נתינת מעות בלבד יכול לחזור בו. וכאן מקומה של המחלוקת שהוזכרה כבר קודם בדרך אגב. אמר ר' יוחנן: דבר תורה, מעיקר דין התורה מעות קונות, וכשנותן כסף — מיד נקנה החפץ למשלם ומפני מה אמרו חכמים שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו המוכר אחרי שקיבל את הכסף נשרפו חטיך בעלייה ונמצא הקונה נפסד. ומשום כך תיקנו שלא יגמר הממכר עד שמקבל הקונה את גוף החפץ עצמו.

ושואלים: ולולא תקנה זו מה בעצם ההפסד? סוף סוף, מאן דשדא [מי שהטיל] את הדליקה בעי שלומי [צריך לשלם], ואם כן ישלם לקונה, ואינו מפסיד איפוא! אלא כך יש לומר: גזירה היא שגזרו חכמים מתוך החשש שמא תפול דליקה באונס ולא באשמת מישהו. אי מוקמת להו ברשותיה [אם מעמיד אתה אותו, את החפץ, ברשותו] של המוכר הריהו מסר נפשיה, טרח ומציל [ימסור את נפשו, יטרח ויציל], שהרי את שלו הוא מציל. ואי [ואם] לא, שהחטים עכשיו שייכות לקונה — לא מסר נפשיה טרח ומציל [ימסור את נפשו לטרוח ולהציל], זו שיטת ר' יוחנן.

ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה, שדין המשיכה דין תורה הוא, ולא תקנת חכמים בלבד. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש, מהיכן למד? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד), וכוונתו: דבר הנקנה מיד ליד, משמע: משיכה.

ור' יוחנן אמר: "מיד" שנאמר אין כוונתו מיד ליד ממש, ובא רק למעוטי [למעט] קרקע דלית [שאין] בה אונאה, שהרי אינה עוברת מיד ליד כלל.

ושואלים: וריש לקיש מה עונה הוא על הסבר זה? ומשיבים: אכן, גם הוא מפרש שבקרקע אין הונאה, אלא לדעתו אם כן לכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו", "או קנה" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר ללמדנו דין משיכה.

ושואלים: ור' יוחנן "או קנה" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], כיצד מפרש הוא אותו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נחוץ לו הדבר לכפי ששנינו בברייתא]: ממה שנאמר "וכי תמכרו ממכר אל תונו" אין לי ללמוד אלא למקרה בו נתאנה (רומה) הלוקח, ואולם אם נתאנה (רומה) המוכר מנין? — תלמוד לומר: "או קנה אל תונו", לומר, גם כשקונים אסור להונות את המוכר.

ושואלים: וריש לקיש מה אומר הוא על הלכה זו? ומשיבים: תרתי גמר מיניה [שני דברים לומד הוא מכאן], גם לענין אונאת המוכר, וגם לענין דרך הקניה.

תנן [שנינו במשנתנו], ר' שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה. ומכאן נלמד כי המוכר הוא דמצי הדר ביה [שיכול לחזור בו], ואילו הלוקח לא מצי הדר ביה [יכול לחזור בו]. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמעות קונות — משום הכי [כך] המוכר מצי הדר ביה [יכול לחזור בו] ואילו הלוקח לא מצי הדר ביה [יכול לחזור בו], שכדברי ר' יוחנן עשו תקנה במשיכה רק לטובתו של הקונה כדי שלא יפסיד את סחורתו, אבל המעות נקנו מיד. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בכלל שמעות אינן קונות — אם כן הלוקח נמי ליהדר ביה [גם כן יחזור בו]!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: אליבא [על פי שיטת] ר' שמעון — לא קאמינא [אין אני אומר], כי קאמינא [כי אומר אני] הרי זה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים].

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש — היינו דאיכא [זהו ההבדל שישנו] בין ר' שמעון לרבנן [וחכמים] שנחלקו בדבר קנין מעות, אלא לשיטת ר' יוחנן, מאי איכא [מה יש, מה ההבדל] בין ר' שמעון וחכמים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בנושא שאמר רב חסדא. שאמר רב חסדא: כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, שכל עוד לא היתה משיכה יכול גם הלקוח לחזור בו. ר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת רב חסדא, ואילו רבנן אית להו [יש להם, מקבלים] את דברי רב חסדא

תנן [שנינו במשנתנו]: אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמעות קונות — משום הכי קאי [כך עומד] זה שחזר מדיבורו בקללה זו של "אבל", אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמעות אינן קונות, אמאי קאי [מדוע עומד] הוא בקללה של "אבל"? ומשיבים: משום דברים, מפני שהבטיח לקנות ולא עמד בדיבורו.

ושואלים: וכשחוזר בו מדברים בלבד, מבלי שעשה כל מעשה קנין מי קאי [האם עומד] הוא בקללה זו של "אבל" מי שפרע? והתניא [והרי שנינו בברייתא]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with date pits used for cleaning and smoothing parchment. The term to acquire items serves to exclude the opinion of Levi, who says that the symbolic exchange is effected by means of the vessels of the one transferring ownership of the item. This latter expression teaches us that the vessel is given to acquire and not to transfer ownership to the other. With regard to the term: With it, Rav Pappa said: It serves to exclude a coin, which cannot effect a symbolic exchange. And Rav Zevid, and some say Rav Ashi, said: It serves to exclude items from which deriving benefit is prohibited.

Some say a different version of the dispute, as follows. With regard to the term: With it, Rav Pappa said: It serves to exclude a coin, which cannot effect a symbolic exchange. With regard to the term: That is fit, Rav Zevid, and some say Rav Ashi, said: It serves to exclude items from which deriving benefit is prohibited. But according to this version, a verse to exclude date pits is not necessary, as they are of no significance at all.

§ The Gemara returns to an analysis of a passage in the mishna. When one party takes possession of an asimon, the other party acquires the minted coin. The Gemara asks: What is an asimon? Rav said: It is one of the coins given as a token to gain entry into the bathhouse, for which the bathers would pay later.

The Gemara raises an objection from a baraita: One desacralizes second-tithe produce neither with an asimon nor with one of the coins given as a token to gain entry into the bathhouse. This proves by inference that an asimon is not one of the coins given as tokens in a bathhouse. And if you would say the tanna is explaining the meaning of the term asimon, there is a difficulty with that explanation. But wasn’t it taught in another baraita like this: One desacralizes second-tithe produce with an asimon; this is the statement of Rabbi Dosa. And the Rabbis say: One does not desacralize second-tithe produce with an asimon. And they agree that one does not desacralize the second-tithe produce by transferring its sanctity onto one of the coins given as a token to gain entry into the bathhouse. It is clear from this baraita that an asimon is not a token given in a bathhouse.

Rather, Rabbi Yoḥanan said: What is an asimon? It is a blank, i.e., a piece of metal in the shape of a coin that was not yet imprinted. The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan follows his standard line of reasoning, as Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Dosa and Rabbi Yishmael said the same thing. Rabbi Dosa, as we stated, said that the legal status of an asimon is that of a coin. With regard to Rabbi Yishmael, what is his statement? It is as it is taught in a baraita: “And you shall bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25). This serves to include any type of money that is bound [hanitzrar] in one’s hand, i.e., that has monetary value; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It serves to include any type of money that has an imprint [tzura]. Rabbi Akiva requires a minted coin in order to desacralize a second-tithe produce coin, while Rabbi Yishmael says that a blank can be used as well.

§ The mishna teaches: How so? If the buyer pulled produce from the seller, but the buyer did not yet give the seller their value in coins, he cannot renege on the transaction, but if the buyer gave the seller coins, but did not yet pull produce from him, he can renege on the transaction, as the transaction is not yet complete. By Torah law money effects acquisition, i.e., when one pays money he acquires the item, even if he has not yet performed another act of acquisition. And for what reason did the Sages say that pulling acquires an item and money does not? This is a rabbinic decree lest the seller say to the buyer after receiving the money: Your wheat was burned in the upper story. If a fire breaks out or some other mishap occurs after a seller receives the money, he will not bother to save the goods in his house because they no longer belong to him, and the buyer may incur a loss.

The Gemara asks: Ultimately, the one who ignited the fire is required to pay for the damage caused, and the one who purchased the movable items with money will be reimbursed for his loss, so why was there a need to issue this decree? Rather, it is a rabbinic decree lest a fire be ignited spontaneously due to circumstances beyond one’s control, where no one is liable to pay for the damage caused. If you establish the purchase item in the possession of the seller, he will expend great effort, exert himself, and rescue the item, as it is still his own property. But if you do not establish the purchase item in the possession of the seller, he will not expend great effort, exert himself, and rescue the item. That is the opinion of Rabbi Yoḥanan.

Reish Lakish says: The act of acquisition of pulling is explicit in the Torah, and it is not merely by rabbinic decree that payment of money does not effect acquisition of movable property. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Reish Lakish? He derives it from the Torah, as the verse states: “And if you sell to your colleague an item that is sold, or acquire from your colleague’s hand, you shall not exploit his brother” (Leviticus 25:14), and the reference is to an item that is acquired from hand to hand, i.e., by means of pulling.

And Rabbi Yoḥanan said: The term “from your colleague’s hand” is not teaching that an item can be acquired by pulling. Rather, it serves to exclude land, which is not subject to the halakha of exploitation because it is not physically handed over from one to another.

The Gemara asks: And how does Reish Lakish respond to that explanation? The Gemara answers: Reish Lakish agrees that the verse serves to exclude land from the halakha of exploitation. But if it is so that this was its only purpose, let the verse write: And if you sell, from your colleague’s hand, an item that is sold, you shall not exploit. Why do I need the additional phrase “or acquire”? Learn from it that acquisition by Torah law is effected by means of pulling.

The Gemara asks: And as for Rabbi Yoḥanan, what does he do with the phrase “or acquire”? What halakha does he derive? The Gemara answers: He requires that phrase for that which is taught in a baraita: From the phrase in the verse: “And if you sell to your colleague an item that is sold…you shall not exploit,” I have derived only a case where the buyer was exploited. From where is it derived that the halakha is the same in a case where the seller was exploited? The verse states: “Or acquire…you shall not exploit,” indicating that it is prohibited for the one who acquires the item to exploit the seller.

The Gemara asks: And from where does Reish Lakish derive this halakha? He derives two halakhot from the phrase “or acquire from your colleague’s hand.” He derives that it is prohibited to exploit the seller and that movable items are acquired by means of pulling.

We learned in the mishna that Rabbi Shimon says: Anyone who has the money in his possession has the advantage. It is the seller who can retract from the transaction; the buyer cannot retract from the transaction. The Gemara asks: Granted, if you say that giving money effects acquisition of movable property, it is due to that reason that the seller can retract from the transaction and the buyer cannot retract from the transaction. Rabbi Yoḥanan explained that the Sages instituted pulling to complete the transaction for the benefit of the buyer so that the seller will expend great effort and rescue the item, as it is still his own property. But the seller acquires the money immediately. But if you say in general that giving money does not effect acquisition of movable property, let the buyer also renege on the transaction.

The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: I did not state my opinion in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; when I stated my opinion it was in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara asks: Granted, according to Reish Lakish, that is the dispute between the opinions of Rabbi Shimon and the Rabbis, as Rabbi Shimon holds that money effects acquisition of the item and the Rabbis hold that only pulling the item effects its acquisition. But according to Rabbi Yoḥanan, what difference is there between the opinion of Rabbi Shimon and that of the Rabbis? The Gemara responds: The difference between them is with regard to the statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda says: Just as the Sages instituted pulling for the sellers, likewise, they instituted pulling for the buyers. Until the item is pulled, the buyer can also renege on the transaction. Rabbi Shimon does not hold in accordance with the statement of Rav Ḥisda, and the Rabbis hold in accordance with the statement of Rav Ḥisda.

We learned in the mishna: But the Sages said: He Who exacted payment from the people of the generation of the flood, and from the generation of the dispersion, will in the future exact payment from whoever does not stand by his statement. Granted, if you say that giving money effects acquisition of movable property, it is due to that reason that one who reneges on the transaction after the money is paid stands subject to the curse: But the Sages said: He Who exacted payment. But if you say that giving money does not effect acquisition of movable property, why does one who reneges after the money is paid stand subject to the curse: But the Sages said: He Who exacted payment? The Gemara answers: It is due to the fact that he reneged on a statement of his committing himself to buy the item.

The Gemara asks: And does one who reneged on a statement of commitment stand subject to the curse: But the Sages said: He Who exacted payment? But isn’t it taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קוני במרוקא פי' מרוקא גרעינא של תמרה שמחליקין בה תפר הנייר. למיקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה קמ"ל למיקנא ולא לאקנויי. רב פפא אמר במנא לאפוקי מטבע. דכשר לאפוקי איסורי הנאה.

אבל מרוקא לא צריך דהא לית ביה מששא. הא דרב ושמואל דחויות הן ורב נחמן ורב פפא תרויהו מודו במנא דקני.

אסימון קונה את המטבע. מאי אסימון אמר רב מעות הניתנות סימן לבית המרחץ. פירוש מעות ידועות שרשום בהן שם בעליהן וכל עת שיכנס למרחץ נותן לבלן אחת מהן כדי שידע כמה פעמים נכנס ורחץ במרחץ ובאחרונה מוציא הבלן המעות הרעות הללו שניתנו לו בדרך סימן ומקבל כנגדן מעות יפות ונוטל הללו בעליהן. ומותבינן עליה אין מחללין מעשר שני על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ (מכלל דמחללין באסימון). ש"מ דאסימון אינו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. וכי תימא מפרש הוא והכי קתני אין מחללין על אסימון ומאי ניהו מעות הניתנות במרחץ והא לא תני הכי דתניא מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אומרים אין מחללין.

ושוין שאין מחללין על המעות הניתנות בסימן למרחץ.

אלא אמר ר' יוחנן מאי אסימון פולסא וזהו אסימון. ר' דוסא סבר לה כר' ישמעאל דאמר וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר. ואע"פ שאין עליו צורה מחללין עליו מעשר שני. מטלטלין קונין את המטבע ואין מטבע קונה מטלטלין אלא לקבל מי שפרע. כל המטלטלין קונין זה את זה והוא ששמו כל אחד מהן בפני עצמו בשומא ברורה ובדמים ידועים שאם לא יעמידו כל אחת מהן בדמים ידועים לא סמכי ולא מקנו להדדי. תלמוד ארץ ישראל ר' אבא בשם רב המחליף אמכורוקולין באמכורוקולין קנה. כריכות של יריעות נקראות בלשון יון אמכורוקולין:
מתני' כיצד המטלטלין קונין את המטבע משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אין יכול לחזור בו.

נתן לו מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מדור המבול כו' אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות אם גופו קונה מעות לא כל שכן מפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא תפול לו דליקה באונס אי אמרינן לא קני לוקח עד דמשיך ואכתי בחזקתיה דמוכר קיימי טרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל.

ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה שנאמר או קנה דבר הנקנה מיד ליד.

ור' יוחנן אמר לך מיד למעוטי קרקע דלית ביה אונאה ובין מוכר ובין לוקח תרוייהו אית להו אונאה.

ומותבינן לריש לקיש תנן ר' שמעון אמר כל שהכסף בידו ידו על העליונה ודייקינן מינה מדקתני כל שהכסף בידו הוא יכול לחזור בו לבדו ש"מ מוכר הוא שיכול לחזור בו ולא לוקח שאם נאמר גם הלוקח אם כספו בידו ופירות לא משך יכול לחזור בו הא [לא] צריכא למימר מכדי דמים לא נתן פירות לא משך במה יקנה פירות אלא על המוכר לבדו אמר ר' שמעון אם הכסף בידו והלוקח עדיין לא משך הפירות יד המוכר על העליונה.

בשלמא אי אמרת מעות קונות וכיון שנתן הלוקח מעות קנו לו מעותיו. ומשום תקנה דלוקח שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה אוקמו רבנן הפירות ברשות המוכר עד שימשכם הלוקח משום הכי אמר ר' שמעון יכול מוכר למימר הואיל ואי מתניסו פירי לדידי מתניסו אכתי לדידי נינהו ולא זכה בהו לוקח הלכך אי בעינא למהדר הדרנא בי אבל לוקח מאי אית ליה למימר הא קנו לו מעותיו ומשום תקנה דידיה אוקמינהו רבנן לפירי ברשות מוכר דלחייב באונסין עד שימשוך הלוקח קשיא לריש לקיש ואמר ריש לקיש אליבא דר' שמעון לא קאמינא דודאי מעות קונות סבירא ליה כי קאמינא לתנא קמא דסבר משיכה ותרוייהו המוכר והלוקח מצו הדרי כל זמן דלא משך.

ואמר בשלמא לריש לקיש דאמר ת"ק סבר משיכה קונה מן התורה וכל זמן שלא משך שניהן יכולין לחזור בהן. ור' שמעון סבר מעות קונות ואם קבל המוכר מעות המוכר יכול לחזור בו ולא לוקח נמצאת חלוקתם ת"ק סבר משיכה קונה ור' שמעון סבר מעות קונות אלא לר' יוחנן דאמר ת"ק דבר תורה מעות קונות סבירא ליה ור' שמעון מעות קונות נמי סבירא ליה במאי פליגי. ופרקי' [דפליגי] בהא דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכר כך תקנו בלוקח ת"ק אית ליה דרב חסדא ור' שמעון לית ליה דרב חסדא ודייקינן מתני' דאבל אמרו כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות אמר רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש קרא דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד כגון אדם שנושה בחבירו מנה וייחד לו כלי להיפרע ממנו הלואתו ולא משכו המלוה.

דבר תורה מעות קונות. כתב רבינו בהלכות גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש, וכן כתב ר"ח ז"ל. וק"ו זה מפורש הוא בגמרא במס' בכורות בפ"ב אבל לא לענין דבריהם שאם כן יהו המטלטלים נקנים בשטר מק"ו וי"ל מטלטלי כיון דלאו בני שטרא נינהו שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתם בשטר אע"פ שסיים לא קנה ומיהו איכא למיפרך גוי מישראל יוכיח דגופו בכםף וממונו במשיכה דלר' יוחנן משיכה בגוי קונה ולא מעות ובגמרא בבכורות איפריך ליה ההוא ק"ו דגופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש בכי האי גונא ורש"י ז"ל פירש כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו ואינו מחוור דמהקדש לא גמרי' הדיוט ועוד דאימעיט ליה הקדש מהכא שהרי אינו בתורת אונאה אלא עיקר משמעותא דקרא בכסף הוא דכתיב או קנה ודרך קניה בכסף, והיינו דלא אמרינן הכא מ"ט דר' יוחנן כדאמרי מ"ט דר"ל משום דר' יוחנן לא ק"ו ולא קרא דריש אלא סתם קנין במעות קאמר.
ופי' מעות קונות ולא משיכה כדמוכח התם בבכורות, ומה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה, כלומר אי אמרת מעות קונות פעמים שיאמר לו נשרפו חטיך בעליה, וכן אתה אומר שמפני כך אמרו חכמים שמשיכה קונה בלא מעות שאם אתה אומר לא יקנה אלא במשיכה ומעות זימנין דמשיך ולא יהיב זוזיה ואתי לוקח למימר נשרפו חטיך בעליה ואם לא מפני כך הוה להו לתקוני שלא יקנה אלא במשיכה ומעות שלא לעקור דבר תורה כ"כ שאין משיכה לבדה קונה, ואפשר שזה נכלל בכלל דברי ר' יוחנן וה"ק דבר תורה מעות קונות, כלומר קנין תורה במעות ולא במשיכה ומה טעם תקנו שיהא קנין במשיכה כלומר במשיכה ולא במעות גזרה שמא יאמר אחד מהם לחבירו נשרפו חטיך.
ואי קשיא סודר היכי קני פירות ומטלטלין ליחוש דילמא א"ל נשרפו חטיך בעליה, איכא למימר לא פליג רבנן בחליפין הואיל ובחליפין השווין קנה שאם אתה אומר לא יקנה עד שימשכו שניהם אף הוא אומר לו נשרפו חטיך שמשכת בעליה אף בקנין סודר נמי קנה דהא אחשביה לסודר בפירותיו ואע"פ שהוא מתנה ע"מ להחזיר, ויש לומר מוכר לא אמר ללוקח נשרפו חטיך דאכתי זוזי גבי לוקח נינהו ועדף ליה למיטרח ואצולי דלא לידחייה ושכירות מקום שקונה אפי' בחצר שהמוכר דר בה משום דלא פליג רבנן בחצירו, וסתם חצרו הוא דר בה ולא מוכר ואין לחוש שמא יאמר נשרפו חטיך:

בשלמא לר"ל היינו דאיכא בין לר"ש לרבנן. פי' בטעמייהו, דר"ש סבר מן התורה מעו' קונות ומפני שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דאמור רבנן דלא ליקנו הילכך ללוקח קנו ואינו יכול לחזור בו אבל מוכר יכול לחזור בו וכיון שיכול לחזור בו ודאי טרח ומציל שאם יתייקרו יחזור בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור בו. ורבנן סברי מעות מן התורה אינן קונות הילכך שניהם יכולין לחזור בהם אלא לר' יוחנן מאי איכ' בין ר"ש לרבנן כלו' במאי פליגי ומה טעם נותנים חכמים לדבריהם.
ומפרקי' איכא ביניהו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים כלו' שאף ר"ש מודה שמוכרים יכולים לחזור בהם כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה כך תקנו משיכה בלקוחות כלו' שהשוו חכמים מדותיהם שלא תהא יד א' מהן על העליונה וכ"ש דכי אמרת דלוקח יכול לחזו' בו דמסר מוכ' נפשי' וטרח ומציל כדי שלא יחזו' בו אם נשרפו ומי ששאל למה לא אמרו חכמים שיהא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אין מקו' לשאלתו יציבא בארע' וגיורא בשמי שמיא. שהמוכר שהכסף ופירו' בידו אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אלא אדרבה עיקר חזר' במוכ' נתקנה ולוקח אינו יכול לחזור בו אלא מפני שרצו חכמים להשוות מדותיהם וזו היא השאלה ששאלו בגמ' וזו היא טענת ר"ש על חביריו כמו שפירשתי.
ויש לפרש כשם שתקנו משיכה לצורך תקנת המוכרים כלו' שאם משך אינו יכול לחזור בו כדי שלא יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרי' לוקח ליהד' ביה ולא מוכר ותו לא א"ל נשרפו חטיך בעלייה אלא שניהם יכולין לחזו' בהם ואין יד אחד מהם על העליונה כך תקנו משיכה בלקוחו' כלו' לצורך תקנת לקוחות שכל זמן שלא משך יכול לחזור בו כדי שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרי' מוכר יהא יכול לחזור בו ולא לוקח ובכה"ג אמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים פי' תקנו שכיון שמשך אינו יכול לחזור בו ואף כאן זו היא עיקר התקנה.
ומצאתי בשם בעל מתיבו' הכי פירש רב מתתיה גאון ז"ל. ראובן משך זבינתא משמעון ולא יהיב ליה זוזי ואיקר זבינתא לא יכיל שמעון למהדר ביה הם הכי ומי כדיהיב זוזי ולא משך זבינתא וזל זבינתא לא יכיל מצאתי אבל ט"ס הוא ופי' רב מתתיה עולה לדברי אבל לא בדקדוק [דצ"ל] יכול ראובן למהדר ביה. ורב עמרם גאון פליג עליה ופי' הכי כשם שהמוכר בדשקיל זוזי ולא משך לוקח ואיקר זבינתא יכול מוכר למהדר ביה הכי נמי כדזל זבינת' לוקח יכול למיהד' ביה ותרויהו אמרין דהילכת' כרב חסדא וזה שמצאתי בשם רב מתתיה עולה כפ' האחרון שכתבתי ואינו נכון.
והסכימו כל בעלי הוראה שכל זמן שלא משך לוקח למקחו ונאנס שנאנס למוכר והנה שנינו משנ' שלימ' במסכת חולין בד' פרקי' משחיטין את הטבח בעל כרחו לפיכך אם מת מת ללוקח ואקשי' והא לא משך ומפרקי' כדר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ובד' פרקים הללו העמידו דבריהם על דין תורה וקתני סיפא נמי אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר ושמעינן מינה דכל כמה דלא משכח לוקח לזביניה ואיתנים דלמוכר איתנים. ואל תטעה במה שתראה בפרש"י שהוא אומר תקינו רבנן דליהדר כי היכי דליטרח וליציל משום דאם הוקרו ברשותו הוקרו שהוא לא אמר כן אלא מפני שעיקר החזר' למוכר תקנוה ובהכי סני' לן אלא שאגב מוכר תקנו ללוקח אבל באמת שאם נאנס למוכר נאנס וכן כתב מפורש במס' קדושין ואף כאן כתבה ואין ספק בדבר.
ואי קשיא לך הא דאמרי' פ' הנזקין יהבי זוזי יתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש איקור סבור מיניה היינו דרב חנילאי א"ל רב אשי הא בישא הוא לדידהו דאתי למימ' להו נשרפו חטיך בעלייה ולא מצי יתמי למימ' לדידך נשרפו שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש משום דכיון דאוקמינהו רבנן ברשותייהו לענין חזרה אף אם נשרפו ודאי ברשותייהו נשרפו וכך פירש"י התם וכן עיק' דכל אימת דלא הדרי בהו קונים הם בכסף.
ור"ח ז"ל פי' דבין לר"ש בין לרבנן היכ' דאתניסו למוכר איתניסו אלא בהא פליגי ר"ש סבר מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא דיכיל למימר הואיל ואי מתנסי פירי לדידי מיתנסי אכתי דידי אינון ולא זכה לוקח אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זילא דמאי אית למימר הא קנו לו מעותיו ומשו' תקנת' דיליה הוא דאוקמינהו רבנן ברשות מוכר דליחייב ביה באונסין עד שעת משיכה ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרין שיהיו יכולי' לחזור בהן משום יוקרא כך תקנו משיכה בלקוחו' שכל שלא משך יכולין לחזור בהן אע"פ שלא נאנסו אבל נאנסו ודאי לכ"ע לוקח חוזר דאי לאו הכי לא טרח ומציל, ויפה פי'.
וראיתי בספר מקח וממכר בשער י"ג שאם נאנס ורצה הלוקח לחזור בו חוזר ואינו מקבל עליו מי שפרע שהרי אינו נותן לוכלום ולא תקנו מי שפרע אלא לחוזר ואינו רוצה ליטול מקחו.
ובשם ר"ת ז"ל אמרו אף החוזר בו מחמת פחד אונס אינו מקבל עליו מי שפרע שלא תקנו אלא לחוזר משום יוקרא וזולא והיינו דלא א"ל רב חסדא לההוא גברא דזבן חמרא ובעי למינסביה בי פרזק רופילא דלקבל עליה מי שפרע וכן מצינו להראב"ד ז"ל והא דאמרי' לקמן אמרי ליה רבנן לרבא ליקבל עליה מי שפרע ואע"ג דאיתנוס שאני התם משום דברשותיה אתנוס ואם אין חזרתו קודם שיאבדו חזרה אף חזרה שלאחר מכאן אינה כלום שברשותו נאנסו.
אבל מצינו לר"ח ז"ל שכתב א"ל רב חסדא ללוקח אי תהדר בך קביל עליך מי שפרע דהא לא משכת. והר' יצחק אלברגלוני ז"ל כתב כלשון הזה אם תחזור בך קביל עליך מי שפרע ועל זו הדרך ראינוה שפירשוה רבותינו הגאונים ז"ל לרבינו האי ולר"ח ז"ל ואין ראוי לחלוק על הגאונים ז"ל:

מרוקא. יש מפרשים עביט של מימי רגלים, ויש מפרשים כלי שעושין מגללי בקר. ור"ח ז"ל פירש גרעינה [של תמרה] שבה מחליקין חוטי תפר וכן פירש בערוך [ערך מרקא].

אמר ר' יוחנן מעות קונות דבר תורה. פירשו ר"ח והרי"ף ז"ל, קל וחומר אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. ואיכא למידק, הא מטלטלין דאינן נקנין בשטר כדאיתא בריש פרק הספינה (ב"ב עו, א וכפי' בד"ה שטר) ואע"פ שגופו נקנה בשטר, כדתנן [קדושין יד, ב] עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. וי"ל דשטר לא שייך במטלטלי משום דלא מסיימי. אלא ודאי [הא] איכא למפרך, נכרי לישראל יוכיח, שקונה גופו בכסף כדאיתא בקדושין (כב, ב) מדכתיב מכסף מקנתו, וממונו לא קני אליבא דר' יוחנן אלא במשיכה, ולעמיתך בכסף לנכרי במשיכה, כדאיתא בבכורות (יג, א), ומה ישראל בחדא אף נכרי בחדא (מו, ב ד"ה סבר). ורש"י ז"ל פירש למעלה בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר, (מו, ב ד"ה סבר) דדייק לה ר' יוחנן מהקדש דכתיב (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו. ואיכא למידק, דהדיוט מהקדש לא גמרינן, וכל שכן בזו דבהדיא אמעיט הקדש מקרא דלעמיתך, וכדממעטינן הקדש מאונאה (לקמן בבא מציעא נו, ב). אלא מסברא קאמר, לפי שרוב הקנינין נעשין בכסף, והיינו דלר' שמעון בן לקיש בעינן מאי טעמיה, ולא בעינן אדר' יוחנן.

מפני מה אמרו משיכה קונה. כלומר, משיכה לבדה, ואין צריך למעות, שהיה בדין שלא יקנה אלא במשיכה ומעות, כי היכי דלא ליעקרוה לדבר תורה לגמרי, אלא דאי אמרת לא ליקני אלא במעות ומשיכה, פעמים שימשוך לוקח עד שלא נתן מעות, ויאמר לו למוכר נשרפו חטיך בעליה.

גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. וא"ת, אם כן חליפין היאך קנו, ליחוש נמי לכך. י"ל כיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, דהתם ודאי טרח מוכר ומציל, דכיון דאכתי לא שקיל זוזי, מסתפי דלא ליחות עם לוקח בדינא ודיינא, וכיון דבחליפי סודר ליכא למיחש, אף בשאר חליפין לא תקינו, דלא פלוג רבנ. ובאגב נמי לא חששו משום האי טעמא גופא.

מעשר שני אין מחללין אותו על אסימון אלא בכסף מפותח או בצורה או בכתב ואם פדה באסימון לא עשה כלום שנא' וצרת הכסף כסף שיש עליו צורה והאסימון הוא כסף שאינו טבוע לא בצורה ולא בכתב ונקרא בלשון תלמוד פולסא ואע"פ שבמסכת שבת פרק במה אשה אמרו אי משום צורתא ליבעי פולסא לא שתהא צורה בפולסא אלא פירוש הדברים ליבעי פולסא שיעשה בה צורה ויש מפרשים שיש בו צורה שוקעת כמו שביארנו במשנה:

מעות שאין נעשין למטבע אלא לסמנין לעשות בהם מנין ונותנין בבית המרחץ לסמניות שידע בעל המרחץ כמה נכנסו לשם אין מחללין עליהם מעשר שני:

דבר תורה מעות קונות ופרשו הטעם בבכורות שהרי גופו קונה וכדכתוב מכסף מקנתו ממונו לא כל שכן וחכמי הצרפתים הביאוה מטעם אחר והוא שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש שנא' בו ונתן הכסף וקם לו אם כן מה טעם אמרו משיכה קונה ולא מעות גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ואתה צריך לפרש בזה שעיקר התקנה בחזרה זו לחזרת המוכר היא ר"ל שעיקר הכונה והתחלת התקנה היתה שיהא המוכר יכול לחזור ואגבו נתפשטה התקנה שאף הלוקח אע"פ שהוציא הכסף מתחת ידו יהא יכול לחזור כדי להשוות את המדות אבל עיקר התקנה היתה שיהא המוכר יכול לחזור כדי שאם יראה אונס בא עליהם יהא נותן עיניו ביוקר המתחדש בהם שהרי סתם מוכר כבעל הבית בשעת הזול הוא מוכר שהסוחרים לוקחים בשעת הגרנות ובשעת הבדים ואוצרים וכשיראה בעל הבית באונס הפירות יטרח ויציל ולא שתהא עיקר התקנה שיהא לוקח יכול לחזור כדי שאם יראה המוכר באונס יחוש שודאי יחזור הלוקח אחר האונס ונמצא מוכר מחזיר מעות ומפסיד פירותיו שאף לאחר התקנה אם נשרפו רשאי הוא לומר כן ר"ל נשרפו חיטיך והיאך יהא מחזיר מעות ופטור בכך ולא באה התקנה להרביץ ארי על המוכר להתחייב באחריותם אלא שתקנו לו שיהא יכול לחזור שאם לא יוכל לחזור פעמים שתפול דלקה על הפירות ולא יטרח בהצלתן הואיל ואין לו ריוח ביוקר המתחדש על הדרך שכתבנו ואע"פ שאם נפלה בפשיעה חייב הוא בהם כדין שומר חנם שכל שקבל מעות על מה שברשותו ודאי נעשה הוא שומר על אותו דבר עד שיגיע ליד בעלים מ"מ שמא תפול שלא בפשיעה ויפטר אבל כשאתה נותן לו רשות לחזור הרי הוא חושש להנאתו ושמא יתיקרו ומתוך כך טורח ומציל וכשיבא לקבל מי שפרע יניחם ללוקח ולא היתה עיקר התקנה שתהא רשות ללוקח לחזור שאין ראוי לומר דין חזרה ללוקח שהוציא את שלו מידו ושאין בידו לא פירות ולא מעות כמו שהיא ראויה לומר למוכר שהכל בידו ומ"מ כדי להשוות את המדות בדין תקנוה אגבה ללוקח והוא שאמרו למטה כדרך שתקנו משיכה למוכר ר"ל שיהא רשאי לחזור כל זמן שלא משך הלוקח ממנו כך תקנו משיכה ללקוחות ר"ל שיהא אף הלוקח רשאי לחזור אלמא שעיקר התקנה למוכר היתה אלא שאגבו ניתנה רשות חזרה אף ללוקח ומ"מ כל זמן שלא חזר בו אחד מהם של לוקח הם ואם נשרפו ללוקח נשרפו ואין מפרשים שעיקר התקנה לחזרת הלוקח היא כדי שיטרח המוכר בהצלתן מפני שאם נשרפו חייב הוא להחזיר המעות וכבר בארנו שעיקר התקנה למוכר ולהנאתו טורח ומציל לא מפני חשש אונסין שאינו חייב באונסין ולא עוד אלא שאף חזר בו לוקח אחר האונס לא הועיל והרי המוכר אומר החזר פירותי וקבל מעותיך וזה שאמרו בגמ' אי מוקמת ליה ברשותיה טורח ומציל פירושו שנעמידם ברשותו לענין חזרה ולא לענין אונסין ואתה למד דבר זה ממה שנאמר למטה ממעשה ההוא גברא דיהב זוזי לחמרא ושמע דהוה בעי למאנסיה בבי פרזק רופילא ואמר להו הבו לי זוזאי דלא בעינא ואם לא שאין המוכר חייב באונסין אף לאחר התקנה מה לו להקדים לחזור קודם האונס ולקבל מי שפרע יניחהו ברשות המוכר ואם נאנסו נאנסו למוכר ויאמר לו תן לי יינך או מעותי וכן אתה למד דבר זה ממסכת גיטין מבמה שאמרו יהוב יתמי זוזי אפירי וזול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ר"ל ומעות אין קונות בהדיוט והוא הדין בהקדש או ביתומים שדינם כדין הקדש איקור סבור מינה היינו דרב חנילאי שאמר בעיקר קניית היתומים שהיא בכסף וברשותיהו דיתמי קיימי ואין המוכר יכול לחזור ואמר להו רבא האי רעה הוא ליתמי דאי בעי אמר להו נשרפו חטיך בעליה ואם לא שהמוכר אינו חייב באונסין יהא היוקר ברשות היתומים והאונס ברשות המוכר ואין כאן רעה אצל היתום ואם נאנסו יחזרו המעות להם:

ושמא תאמר לדעת זה והלא במסכת חולין אמרו שבארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו ופירשו שם שאם קבל מאיזה לוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את שורו וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ולפיכך אם מת השור קודם שיקחנו מת ללוקח ואומר לו מוכר טול מבשר הנבלה בדינר והקשו והא לא משך ותירצוה שמפני כבוד ימים אלו החזירוה לדין תורה להיות המעות קונות אלמא שאלו עמדנו בתקנתנו שלא להיות מעות קונות אם מת מת למוכר וחייב להחזיר לו דינרו ולמדת שהאחריות על המוכר והלוקח יכול לחזור אחר האונס תירצו בה שבאונס זה ראוי לומר שיהא הלוקח רשאי לחזור שעיקר המקח קיים הוא שהרי הלוקח לא לקח אלא בשר ואין בין בשר נבלה לשחוטה שנוי צורה ואין זה אלא כעין יוקר וזול או אפי' לקח כל הבהמה הרי כיוצא בזה אמרו בבבא קמא זיקא בעלמא שקלי מינך כלומר שעיקר המקח לא היה ברוח חיים שבבהמה אלא בגופה אבל כל שנאנס המקח עד שאינו בעולם אין הלוקח יכול לחזור ואבד מעותיו:

זו היא שטת חכמי האחרונים בשמועה זו וסוגית התלמוד מוכחת כן ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שכל שלא משך הלוקח ונאנס נאנס למוכר ומחזיר מעות ללוקח נראה שהם מפרשים שעקר התקנה בחזרה זו אף ללוקח היא שיהא המוכר טורח ומציל כדי שלא יחזור הלוקח אחר האונס ויפסיד הכל באונסיו ונמצא עיקר התקנה שוה לחזרת הלוקח ולחזרת המוכר למוכר בנתינת לב על היוקר וללוקח כדי שיתן לב המוכר על תשש האונס ומתוך כך יעמד המקח על מתכנתו וזה שאמרו כשם שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלוקחים יראה לי לפרשה לדעת זה כדרך שתקנו משיכה להנאת המוכר שיהא טורח להציל מצד ריוח היוקר המתחדש כך תקנוה לתועלת הלוקח להיות המוכר מתחייב באונסיה ומעשה האמור למטה בההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא וכו' יראה לי שזה שחזר בו קודם האונס מפני שהיה מתירא שיהא המוכר משלחו לו בביתו ויאנסוהו מתוך רשותו או שמא מחמת לוקח היה אותו אונס בא וכיוצא בזה ודאי אין המוכר חייב או שמא כל שהפסידא בדרך שאין טרחו מועיל בה פטור וגדולי המפרשים תירצו בה שהיה מתירא שלא יחזירו לו מעותיו בשלום ושמא תאמר אם כן מה בא ללמדנו באותו מעשה אפשר שבא ללמד מה שכתבו גדולי המפרשים מכח מעשה זה שכל שחוזר מחמת חשש אונס אין עליו מי שפרע שהרי לא הזכירו שם דין מי שפרע כלל ומעתה אין צריך לומר בשנאנסו לגמרי שהלוקח תובע מעותיו ואין עליו מי שפרע שהרי אומר לו תן לי מקחי או תן לי מעותי ואף זאת שבמסכת גיטין יש לדון בה רעה ליתומים שהרי חכמים השוו מדותיהם בכח התקנה ואם לא היה המוכר יכול לחזור מצד ריוח היוקר אף הלוקח לא היה יכול לחזור אם נאנסו שאף הוא אומר עיקר התקנה להנאתי היתה וכל שלא נשארה התקנה אצלי היאך נשארה אצלך ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח היוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אלו נאנסו ברשות מוכר ושמא תאמר נאמר שעקר התקנה בחזרה ללוקח לבד שהרי המוכר מעתה על כרחו טרח ומציל מחשש האונסין אילו כן לקתה מדת הדין שיהא הלוקח שהוציא מעותיו מתחת ידו יכול לחזור ולא המוכר שהכל בידו ויש שתירצוה בפנים אחרים לומר שאלו כן פעמים שנתיקרו הפירות ולא נפלה דליקה אלא במקצתם עד שהנשארות שוות עדין כשיעור מה שלקחם ואלמלא שהמוכר רשאי לחזור וריוח היוקר שלו לא היה טורח ומציל ועכשו טורח ומציל ושמא לסוף לא ירצה לעמוד במי שפרע ויניחהו ללוקח ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ומ"מ לעיקר התקנה צריך אתה לשאול היאך לא חששו בכך בקנין פירות בפירות שהכל מודים בה שנקנית האחת במשיכת חברתה ומ"מ יראה לי שדבר זה אינו מצוי שכל המחליף דבר בדבר אין הדבר מצוי שימשוך האחד עד שימשוך חברו וכשאירע כן במקרה העמידוה על דין תורה אבל הלוקח במעות זו היא דרך כל העולם לפרוע מעותיו ולהניח פירות ברשות מוכר עד שיפנה אוצרו ויחזר אחר כתפים להביא את הפירות בביתו וחכמי הצרפתים תירצוה יפה בדרך אחרת אלא שאין אנו צריכין בה ואף בקניית חליפין שאלו היאך לא חששו בכך ותירצוה שלא לחלוק בין חליפין גמורים ר"ל פירות בפירות לחליפין שמתורת הקנאה כגון חליפין שבסודר ויש לתרץ בה עוד שקנין החליפין הואיל והמעות עדין ברשות לוקח אין צריך בכך שכל כיוצא בזה ודאי טורח מוכר ומציל אחר שלא קבל מעותיו שלא להכניס עצמו עליהם לדין ולטענה:

אע"פ שנחלקו המפרשים בנשרפו החטים אם אבדו המעות אינו כן אלא הואיל ויכול המוכר שקבלם להשתמש בהם נעשה עליהם שומר שכר וחייב באחריותם ולא שומר שכר לבד אלא הרי הם אצלו כהלואה גמורה שהרי משתמש הוא בהם כשלו והרי הם ברשותו והוא חייב אף באונסין ולמטה במעשה ההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי וכו' יתרחבו הדברים בענין זה בע"ה:

מאחר שביארנו שהמעות קונות דבר תורה הרי שלקח ונתן מעות וחזר בו המוכר ובא זה ותפש וקדש בו את האשה חכמי הצרפתים פרשו שהיא מקודשת ומ"מ יראה לי שאינה מקודשת אלא מספק שהרי אמרו הפקר בית דין הפקר ומאחר שתקנו שלא קנה אין לו בהם כלום:

אע"פ שתקנו שהמעות אינן קונות מ"מ המשיכה לבדה קונה ואין צריכה למעות שהמשיכה מפורשת היא מן התורה שנא' או קנה מיד עמיתך דרך הקנאה מיד ליד ואין בה שום חשש כדי שיעשו עליה תקנה:

דין אונאה הרי הוא בנתאונה מוכר בנתאונה לוקח ומ"מ אינה אלא במטלטלין ושלשתן מן המקרא שהזכרנו וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו וכו' בין לקונה בין למוכר נאמר ודבר הנקנה מיד ליד ולמטה יתרחבו הדברים בענין זה בע"ה:

במרוקא. פירש רש"י ז"ל של צפיעי בקר. ולא נראה דההוא לא מאיס כולי האי. והנכון כמו שפירש הראב"ד ז"ל עביט של מימי רגלים. הריטב"א ז"ל. ורבינו יהונתן ז"ל פירש במוריקה כלי העשוי מצפיעי הבקר שאינו ראוי להשתמש בו בחמין אלא בצונן. נוסח אחר במרוקא. עד כאן.

איכא דאמרי ביה אמר רב פפא וכו'. תימה במאי משנה מילתיה ורב פפא דאהדרי באיכא דאמרי. גליון תוספות.

למקניא לאפוקי מדלוי. מכאן משמע דאין הלכה כלוי. אף על גב דאשכחן בפרק המגרש דאתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליה ורב גופיה פוסק הלכה כרבי יוסי בפרק יש נוחלין. התם לרווחא דמלתא תקון הכי שלא נצטרך לדרבי יוסי משום שופרא דשטרא ולאפוקי ידה אמר היינו לאפוקי דלא צריכינן לדרבי יוסי אבל הכא לאפוקי מדלוי על כרחך היינו דאין הלכה כמותה דמאן דאמר בכליו של מקנה היינו דוקא בשל מקנה ולא בשל קונה. ולא כמו שפירש הקונטרס דכל שכן בשל קונה דאם כן הוה ליה למימר אף בכליו של מקנה. ועוד דכיון דמשמע קרא דגואל נתן לבעז כדקאמר רב יהודה אין לנו לומר כל שכן מסברא דנפשין כי היכי דלא ילפי פירות ממנעל ולא אמרינן נעלו וכל שכן פירות אפילו שוים אלף זוז. והא דאשכחן בפרק ב' דכתובות גבי חדא ברייתא לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא וקיימא לן כוותיה כדכתבינן בכל כתובות כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. וכן בראש השנה אמרינן גבי חדא ברייתא לאפוקי מדרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואשכחן בפרק קמא דעבודה זרה דרבה סביר ליה כוותיה גבי האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע. לא דמי להכא דהאי דקאמר התם לאפוקי היינו לפי שאותם ברייתות סוברות כמותם. ובפרק השולח בגיטין נמי משמע דאין הלכה כלוי גבי ההוא עובדא דאמתא דשקיל כומתא שדא בה ואמר לה קני הא וקני נפשך. ובנדרים בפרק השותפין נמי אמרינן דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא. משאנץ.

דבר תורה מעות קונות. פירשו רבינו חננאל והריא"ף קל ותומר אם גופו קונה ממונו לא כל שכן וקל וחומר זה מפורש הוא במסכת בכורות בגמרא בפרק ב' אבל לא לענין דבריהם שאם כן יהיו המטלטלים נקנין בשטר מקל וחומר. ויש לומר מטלטלי כמאן דלאו בני שטרי נינהו שאין אדם יכול לסיימן ואין דרך קנייתם בשטר אף על פי שסיים לא קנה. ומכל מקום איכא למיפרך גוי מישראל יוכיח דגופו בכסף כדאיתא בקידושין מדכתיב מכסף מקנתו וממונו לא קני אליבא דרבי יוחנן אלא במשיכה ובגמרא בבכורות איפריך ליה ההוא קל וחומר דגופו קונה בכסף ממונו לא כל שכן בכהאי גוונא. ורש"י פירש למעלה בשמעתא דכל הנעשה דמים באחר דדייק לה רבי יוחנן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור דמהקדש לא גמרינן הדיוט. ועוד דאימעיט ליה הקדש מהכא שהרי אינו בתורת אונאה. אלא מסברא קאמר לפי שרוב הקנינים נעשים בכסף והיינו דלא אמרינן הכא מאי טעמא דרבי יוחנן כדאמרי מאי טעמא דריש לקיש משום דרבי יוחנן לא קל וחומר ולא קרא דריש אלא סתם קנין במעות קאמר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן. וכן כתב הריטב"א דאין לומר דילפינן מהקדש דההיא לטיבותא דהקדש היא כדאיתא בפרק קמא דקידושין ולא ילפינן הדיוט מהקדש. ע"כ.
והרא"ש פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: דבי תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו וריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות דקסבר דמהקדש לא ילפינן משום דלא שייכא ביה משיכה דבמשיכתו לא מפיק ליה מרשות גבוה דכל היכא דאיתיה בגזא דרחמנא איתיה הילכך אין בו קנין אלא כסף אבל הדיוט דשייכא ביה משיכה משיכה קונה ולא כסף. ומיהו קשה ונילף מהקדש שיקנה גם כסף בהדיוט. ויש לומר משום דתרתי לא מצי למיקני בהדיוט משום דאמרינן בבכורות פרק הלוקח דדרשינן לרבי יוחנן או קנה מיד עמיתך בכסף הא לגוי במשיכה ולריש לקיש מיד עמיתך במשיכה הא לגוי בכסף ואם הדיוט קונה במשיכה וכסף אם כן לגוי במאי וכי תימא הא לגוי בכסף דמיעוטא דעמיתך קאי אקנין דאיירי ביה קרא הא אמרינן התם מדגוי בחדא ישראל נמי בחדא. ועוד יש לומר דהיינו טעמא דדבר תורה מעות קונות משום דסתם קנין דקרא בכסף איירי כדכתיב אוכל בכסף תשבירני נתתי כסף השדה קח ממני שדות בכסף יקנו ואף על גב דכתיב נמי ואקח את ספר המקנה מכל מקום רוב קנינין בכסף והאי מוכיח שהוא כסף דכתיב אל תונו ואין אונאה אלא בכסף. הרא"ש.
וקשיא לי לרבי יוחנן מתנת מטלטלין דליכא מעות במה יקנה תירצו בתוספות דמודה רבי יוחנן במתנה כיון דליכא מעות דקונה במשיכה. והרמב"ן אומר דאף מתנה אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות וגו'. הריטב"א.

ומה טעם אמרו משיכה קונה וכו'. ואם תאמר למה עקרו לגמרי קנין כסף דהוי באורייתא וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמשום תקנת השוק עשו כך שלא להצריך תרתי משיכה ומעות כדי שיגמר המקח ולא יחזרו בהם. וריב"ן תירץ וכו' ככתוב בתוספות. ואם תאמר אם כן יאמר המוכר נשרפו מעותיך כמו שהקשו בתוספות בפרק קמא דקידושין בסוגיא כל הנישום ולעיל בפרק המפקיד. ויש לומר דלא שייך לומר במעות לא טרח ומציל שאין טורח להצילם. ועוד יש לומר דבמעות אין שייך לומר נשרפו דאפילו הוי עלייהו שומר חנם הא אמרינן לעיל כספים אין להם שמירה וכו' וכמו שתירצו התוספות שם. ותימה לפי תירוץ ריב"ן היכי חיישינן שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה בשמשך ולא נתן מעות דנהי דלא קני במשיכה לחודה מכל מקום הוי עלייהו שומר שכר ואם אינו מציל משלם מהא דאמרינן לקמן ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי והדר ביה ואמר ליה שקול זוזך ולא שקלינהו ואגנוב אתו לקמיה דרבא אמר כל כי האי גוונא לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם לא הוי ומדקאמר הכי משמע דאי לאו דקאמר ליה שקול זוזך הוי שומר שכר וכי היכי דהוי שומר שכר לגבי זוזי הוא הדין נמי לגבי חטין. וקצת יש לחלק בין מעות לפירות דמעות שהמוכר יכול להשתמש בהן כי אדעתא דזביני יהבינהו לוקח שיוציאם אם ירצה ואף אם לא יגמר המקח כך הוא חפץ במעות אחרים כמו בשלו הילכך בשכר שימוש הוי עלייהו שומר שכר כרב נחמן דלעיל בפרק המפקיד אבל פירות אין דעת המוכר שיוציאם עד שיגמר המקח שמא לא ישלם לו פירות אחרים כאלו שאין כל הפירות שוין הילכך לא הוי עלייהו שומר שכר ולקמן נדקדק בו. הרא"ש.
ובתוספות שאנץ מסיים ואף על גב דבמפקיד מעות אצל בעל הבית תנן בפרק המפקיד דלא ישתמש בהן גבי מוכר יכול להשתמש אף על גב דלא קנה עד שימשך דאדעתא דהכי יהיב לוקח למוכר שיוציאם אם ירצה. אבל פירות לא קני להו אלא במשיכה לא היה יכול להוציאם דאי אפשר לשלם תחתיהן אחרים כמותן דאין כל הפירות שוות. ומיהו יש לומר דמאי דחשיב להו שומר שכר במעות כההוא עובדא דשומשמי לאו משום דיכול להוציאם דלקמן בסוף שמעתין משמע דאין יכול להוציאם כל זמן דלא נגמר הקנין דמייתי סייעתא לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה מהא דתנן נתן לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן דלא מחסרא משיכה אבל ספר דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך ואי מעות קונות היה לו למעול מיד אבל אם אין קונות ניחא דאינו מועיל ואם היה לו רשות להשתמש שהיה לו למעול אף על גב דלא קנאם כדמוכח בפרק המפקיד דדייק מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל גזבר ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. ומיהו מצי למימר דריש לקיש יסבור כרב נחמן דלא חשיב ליה שואל במה שיכול להשתמש אלא שומר שכר ומשום הכי לא מעל עד שמשך. אבל יש עוד לדקדק דרב הונא סבירא ליה דרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות כדאמר לעיל ורב הונא גופיה הוא דחשיב ליה שואל במאי דשרי להשתמש ואם בן אמאי לא מעל ספר עד שמשיך על כרחך הוה מוקי לה בספר גוי אלמא ספר גוי שקנינו במשיכה אין יכול להוציא המעות עד אחר משיכה ואם כן הוא הדין לרבי יוחנן כשבטל קנין המעות לא יוציא. ונראה לי דלעולם לא הוי שומר שכר והא דקאמר בההוא עובדא דשומשמי כל כי האי גוונא לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי הכי פירושו לא מיבעיא היכא דנתן לו שכר ואמר לו שקול זוזך דסליק נפשיה מחיוב שומר שכר אלא אפילו שומר חנם לא הוי וכהאי גוונא לא צריך לפרש על כרחך באידך עובדא דהתם דאמר ליה ליהוו הנך זוזי פקדון גבך דחשבה לי אמר ליה הא ביתא קמך ואסיק ולה לא מיבעיא שומר שכר לא הוי והיינו על כרחך בנותן לו שכר קאמר. ועוד יש לומר דאף על גב דלריש לקיש בשלא קנה המעות אין יכול להוציאם לרבי יוחנן אף על גב דלא קני אלא במשיכה כיון דדבר תורה מעות קונות אלים הוא טפי שיכול להוציא המעות אף על גב דתקון רבנן דלא ליקני אלא במשיכה. והא דנקט לא מיבעיא שומר שכר לא הוי לאו דוקא נקט לישנא דשומר שכר דאי לא אמר ליה שקול זוזך אפילו שואל הוי וחייב באונסין כיון שיכול להוציאם אלא משום דלענין גנבה איירי נקט שומר שכר. ומיהו כלוה ממש לא חשיב דכל זמן שהיו בעין ולא הוציאם יכול לפטור עצמו במה שאומר שקול זוזך ואם היה לוה ממש לא היה יכול לפטור עצמו בכך עד שיביא המעות לידי מלוה דבגיטין בריש הזורק גבי זרוק לי חובי ותפטר דאמר קרוב למלוה זכה מלוה אבל קרוב ללוה לא זכה מלוה ואיכא מאן דאמר דאי לא אמר ליה והפטר אפילו קרוב למלוה לא זכה מלוה ואפילו היכא דנתן לו בעל כרחו איכא למאן דאמר בפרק מי שאחזו דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה גבי ההיא דבראשונה היה נטמן. ומיהו נראה דבפרע חוב אם נתן לו בחיקו בעל כרחו דודאי הוי נתינה ופטור כדתנן בהגוזל בתרא לוה הימנו בישוב לא יחזיר לו במדבר אבל בישוב מחזיר לו או אם אמר לוה במדבר מחזיר במדבר בעל כרחו ובנתינה בעל כרחו בעי למימר התם דלא הוי כנתינה משום דמיירי כגון שיש לו לנותן לזכית נגד המקובל בשום דבר על ידי אותה נתינה דומיא דגאולת בתי ערי חומה ונתינת מאתים זוז לאשה כדי שיהא הגט גט ולא מיירי התם מידי ברוצה לפרוע וחברו אינו רוצה לקבל אלא כשיפרע לידו על כרחו או זיכה לו דבר שיש לו לקבל כדי שיזכה הנותן נגדו בדבר אחר. ולהכי לא שייכא הכא מידי וכההיא גוונא דמיירי התם דהיינו שנתן לידו בעל כרחו. מיפטר הלוה בפריעת חוב דעלמא שאין לו זכות לשום דבר שכנגדו של מלוה בנתינה זו ואם זיכה לו על ידי אחר לא מיפטר בהכי מחובו אפילו אם נתינה בעל כרחו חשובה שם נתינה והוא הדין אם זיכה לו על ידי אחר כדמשמע התם דהתם נמי אם זיכה לו על ידי אחר בעל כרחו לא תחשב נתינה רק לענין שיזכה גואל הבית בבית והאשה תהא מגורשת אבל באחריות המעות יהא הגואל חייב כשמזכה לו שלא בפניו בלא רשותו ומאתים זוז של אשה כיון שגירשה על מנת שתתן לו מאתים זוז קבל עליו שיהא הגט בנתינת המאתים זוז כאלו הוא חייב לקבלם אם תתן לו. ובמה שפירשתי אם יכול להוציא המעות אף על גב שלא נגמר הקנין לא נפקא מינה מידי לדידן לפי מה שפוסק רבינו תם דאנן חשובים כשלחני דתנן בפרק המפקיד מותרין ישתמש בהן, עד כאן מתוספות שאנץ.
והרמב"ן והרשב"א כתבו כתירוץ ריב"ן שבתוספות. ועוד כתבו שהוא בכלל דברי רבי יוחנן והכי קאמר מה טעם אמרו משיכה קונה בלא מעות גזרה שמא יאמר אחד מהם לחברו נשרפו חטיך בעליה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ותלמיד הר"פ: ואם תאמר אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאמרו משיכה קונה אם כן יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה ובשלמא אי לאו האי תיקונא שפיר אמרינן דאין לחוש לכך וכיון דאין מעות קונות אין דרך למסור המפות אם לא ימשוך הפירות אבל כיון דפרישנא דאי הוה אמרינן אין משיכה קונה בלא מעות יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעליה כי משך ולא נתן מעות לא אמרינן כי אחרי שאין משיכה קונה לא יניח המוכר למשוך הפירות עד שיתן הלוקח מעות אם כן הדרא קושיא לדוכתיה. ויש מתרצים דבמעות שומר שכר הוא לכל הפחות דהא אית ליה רשותא להנפוקינהו כל כמה דלא הדר ביה דהא מסתמא לא בעי למהדר ביה ולקבולי מי שפרע. ואתרים פירשו דלית ליה רשות להנפוקינון עד שיתקיים המקח לגמרי ואינו עליהם אלא כשומר חנם ומיהו לגבי מעות בשמירת שומר חנם סגי להו ולא שכיחא בהו גנבה ואבדה ולא אונס כל שנעל עליהם כראוי או שנתנם תחת הקרקע בזמן שהגנבים מצויין כדין שומר חנם ולקמן נבאר יותר בסייעתא דשמיא. ואם תאמר בחליפין אמאי סגי במשיכה דחד מינייהו וכדאמרינן כיון שזכה זה וכו' ניחוש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. לאו קושיא היא דאי אמרת לא קנה עד שימשכו שניהם אף אותו שמשך יאמר לחברו נשרפו חטיך שמשכתי בעלייה. ואם תאמר בקנין סודר דליכא למימר הכי ליתקון ולא ליקני גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך. יש לומר דכיון דחליפין שוין ליכא לתקוני מידי וכדכתיבנא לא פלוג רבנן בחליפין. אי נמי יש לומר כמו שתירצו התוספות לעיל דיבור המתחיל: מטבע נעשה תליפין. הרמב"ן והרשב"א והר"ן. ושכירות מקום שקונה אפילו בחצר שהמוכר דר בה משום דלא פלוג רבנן בחצרות וסתם חצרו הוא דר בה ולא מוכר ואין לחוש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. הרמב"ן.

גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך וכו'. וקסלקא דעתין ונשרפו חטיך בפשיעה קאמר ולהכי פרכינן ולאו שלומי בעי דהא לא סגיא שלא יהא בהם מוכר כשומר חנם כיון דברשותו הם ולקחו ממנו. ומהדרינן שמא יאמר לו נשרפו חטיך באונס ולאו אונס ממש אלא כעין אונס דהיינו גנבה ואבדה וכלפי שהיו סבורין דנפטר בפשיעה נקט הכא אונס והכין אורחא דתלמודא למנקט דבר והפוכו. הריטב"א.

שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. ואם תאמר וליעבדו רבנן תקנתא דלוקח מצי הדר ביה ולא מוכר ובהכי סגי דאפילו אם נפלה דליקה באונס מוכר טרח ומציל על כרחו דהא יכול לוקח למהדר ביה ואי לא טרח ומציל יחזור בו הלוקח ונמצא מוכר מפסיד. יש להשיב דזימנין דלא נפלה דליקה אלא במקצת החטין והחטים שישארו יתיקרו וישוו כנגד כל הדמים שנתן בהם הלוקח ואם המוכר לא יוכל לחזור בו לא טרח ומציל דמימר אמר אפילו יחזור בו הלוקח לא איכפת לי הואיל וחטים הנשארים שוים כשיעור הדמים שנתן לי. אבל כי אמרינן דאפילו מוכר יכול לחזור בו טרח ומציל דמימר אמר המוכר שמא יתייקרו החטים ואחזור בהם ויהיה הכל לעצמי. רבינו יהונתן. והרמב"ן תירצה לקמן בענין אחר בדבור המתחיל: בשלמא לריש לקיש. עיין שם.

דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל. פירש רש"י אי מוקמת ליה ברשות מוכר לחורה טרח ומציל מפני שאם יוקירו יחזור בו ויהיה הריוח שלו וכו' כמו שכתוב למעלה בפירושי רש"י בשמעתא דכל הנשום. והוצרך לפרש כן שאם אומר דכי מוקמת ליה ברשותיה לאונסין טרח ומציל אם כן לא יוכל לחזור בו אחד מהם מחמת יוקרא וזולא ויהא חייב מוכר באחריות אונסין אלא ודאי כל כמה דאוקמת להו ברשותיה אף לחזרה טרח ומציל טפי. ותימה למה פרט רש"י אי מוקמת ליה ברשות מוכר דהכי נמי מצי לומר אי מוקמת להו ברשות לוקח לחזרה טרח ומציל שאם לא יציל יחזור בו הלוקח. ויש לומר דלקמן אוקימנא לרבי יוחנן כרבי שמעון דמתניתין שאמר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דאף על גב דרבי יוחנן אף לרבנן אמרה ובהן הוא דפליג על ריש לקיש מכל מקום מכלל כייל בה לרבי שמעון לכך נקטה רש"י במאי דמודו כולי עלמא ואף רבי שמעון. כן נראה לי. הריטב"א.
וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו על כרחך אנו צריכין לטעם הקונטרס ומשום דרב חסדא דקאמר וכשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות ואם עיקר התקנה בשביל טובת הלוקח מאי קאמר כשם משמע מתוך הלשון דמועלת חזרת מוכר לענין שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומתוך כך טרח ומציל. משאנץ.

רבי שמעון בן לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה. ואם תאמר מאי נפקא מינה אי הוי מן התורה או מתקנת חכמים הא מכל מקום לא קנו מעות אלא משיכה. ויש לומר דנפקא מינה לענין מילתא דלא שכיחא דלא גזרו בה רבנן ואי משיכה מפורשת מן התורה אם כן במילתא דלא שכיחא נמי לא קנו מעות. אי נמי יש נפקותא לענין מעילה כדלקמן גבי נתנה לבלן דאי מעות קונות מן התורה אם כן מעל ואי משיכה מפורשת מן התורה לא מעל עד דמשך. תוספות חיצוניות.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: ורש"י פירש לקמן דנפקא מינה לענין קידושין דלרבי יוחנן כיון דמעות קונות מן התורה אם קדש בהן את האשה מקודשת וכו'. ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינן קונות הפקר בית דין הפקר. ואף לרבי יוחנן אינה מקודשת למאן דאמר דלית ליה למוכר רשותא להנפוקינון. עד כאן.

מאי טעמא דריש לקיש. לא נאמר לשון זה בדקדוק והכי הוה ליה למימר מנא הני מילי אי נמי היכא מפורש או היכן כתיבא ודוק. תרתי שמע מינה. פירוש אונאת מוכר ומשיכה דאי לא אשמועינן אלא למעוטי קרקע ואונאת מוכר הוה ליה למכתב וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך או קנה אל תונו דמינה שמעינן תרתי מקנה אל תונו משמע אונאת לוקח מיד עמיתך נשמע למעוטי קרקע אלא מדסמך מיד ללשון קנין ולא ללשון ממכר שמע מינה דאתא לומר דאין קנין אלא במשיכה וכדפירש רש"י. הריטב"א.

תנן רבי שמעון אומר וכו'. עד מוכר הוא שיכול לחזור בו ולא לוקח. שאם נאמר גם הלוקח אם כספו בידו ופירות לא משך הוא יכול לחזור בו ולא המוכר הלוקח הנה לא משך פירות ודמים לא נתן במה קנה פירותיו של חברו אלא על המוכר לבדו אמר רבי שמעון בן לקיש שהכסף בידו וכו'. רבינו חננאל.

בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין רבי שמעון ורבנן. כלומר היינו דאיכא בינייהו בטעמא דמילתייהו דידעינן טעמא דכל חד וחד. אלא לרבי יוחנן דאמר וכו' מאי בינייהו כלומר מאי בינייהו בעיקר טעמא ומאי טעמייהו דרבנן. ומהדרינן אי נמי דרב חסדא וכו' תמיה מילתא דהא מהכא לא ידעינן טעמא דפלוגתייהו ומקמי הכי הוה ידעינן דרבנן סבירי להו כרב חסדא ורבי שמעון לית ליה דרב חסדא דהא לרבי שמעון אין לוקח יכול לחזור בו. ונראה כי רש"י מפרש דרב חסדא הכי קאמר כדרך שהוצרכה תקנת משיכה במוכרין כי היכי דליטרח וליצול הוצרכה תקנת משיכה בלקוחות דכל שכן דמוכר טרח ומציל כיון דידע דלוקח נמי מצי הדר ביה דאלו ליוקרא בלחוד אפשר דלא הוה חייש מוכר כולי האי וכיון שיש בחזרתו של לוקח תקנה לגזרה זו לא רצו חכמים להורע כחו ותקנו לו משיכה. ורבי שמעון לית ליה דרב חסדא דמסתיין לגזרה זו בתקנת משיכה למוכרין. ורבינו תם פירש כדרך שתקנו וכו' דהא שורת הדין היה לנו לומר שיהא צריך מעות ומשיכה ותקנו משיכה לבדה מפני שלא יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך כדכתבינן לעיל ומשום הא היה לנו לומר כן בלוקח לבדו אבל לענין מוכר היה לנו לומר שיכול לחזור בו עד שיהא שם מעות ומשיכה ואפילו הכי לא עשו כן אלא תקנו משיכה לבדה במוכרין כמו בלקוחות שאף ללוקח לא יקנו מעות כיון שאינן קונות למוכר ואף על גב דסגי לן בתקנתא דנימא למוכר לחוד מעות אינן קונות. ואינו מחוור לי דאיפכא הוה ליה למימר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה במוכרים ודוק. הריטב"א.

וזה לשון הרמב"ן: בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין רבי שמעון לרבנן. פירוש בטעמייהו דרבי שמעון סבר מן התורה מעות קונות ומפני שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דאמור רבנן דלא ליקנו הילכך ללוקח קנו ואינו יכול לחזור בו אבל מוכר יכול לחזור בו וכיון שיכול לחזור בו ודאי טרח ומציל שאם יתייקרו יחזור בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור בו. ורבנן סברי מעות מן התורה אינן קונות הילכך שניהם יכולין לחזור בהם. אלא לרבי יוחנן מאי איכא בין רבי שמעון לרבנן כלומר במאי פליגי ומה טעם מתני חכמים לדבריהם. ומפרקינן איכא בינייהו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים כלומר שאף רבי שמעון מודה שמוכרים יכולים לחזור בהם כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלייה כך תקנו משיכה בלקוחות כלומר שהשוו חכמים מדותיהם שלא תהא יד אחד מהן על העליונה וכל שכן דכי אמרת דלוקת יכול לחזור בו דמסר מוכר נפשיה וטרח ומציל כדי שלא יחזור בו אם נשרפו. ומי ששאל למה לא אמרו חכמים שיהא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אין מקום לשאלתו יציבא בארעא וכו' שהמוכר שהכסף ופירות בידו אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו אלא אדרבה עיקר חזרה במוכר נתקנה ולוקח אינו יכול לחזור בה אלא מפני שרצו חכמים להשוות מדותיהם וזו היא השאלה ששאלו בגמרא וזו היא טענת רבי שמעון על חבריה כמו שפירשתי. ויש לפרש כשם שתקנו משיכה לצורך תקנת המוכרים כלומר שאם משך אינו יכול לחזור בה כדי שלא יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרינן לוקח ליהדר ביה ולא מוכר ותו לא אמר ליה נשרפו חטיך בעלייה אלא שניהם יכולים לחזור בהם ואין יד אחד מהם על העליונה כך תקנו משיכה בלקוחות כלומר לצורך תקנת לקוחות שכל זמן שלא משך יכול לחזור בו כדי שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ולא אמרינן מוכר יהא יכול לחזור בו ולא לוקח ובכהאי גוונא אמר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים פירוש תקנו שכיון שמשך אינו יכול לחזור בו ואף כאן זו היא עיקר התקנה. ומצאתי בשם בעל מתיבות הכי פירש רב מתתיה גאון ראובן משך זבינתא משמעון ולא יהיב ליה זוזיה ואייקר זבינתא לא יכול שמעת למהדר ביה הוא הדין נמי בדיהיב זוזי ולא משך זבינתא וזל זבינתא לא יכול ראובן למהדר. מצאתי. אבל טעות סופר הוא. ופירוש רב מתתיה עולה לדברי אבל לא בדקדוק יכול ראובן למהדר ביה. ורב עמרם גאון פליג עליה ופירש הכי כשם שהמוכר בדשקיל זוזי ולא משך לוקח ואייקר זבינתא יכול מוכר למהדר ביה הוא הדין נמי ביזל זבינתא לוקח יכול למהדר ביה ותרווייהו אמרין דהלכתא כרב חסדא וזה שמצאתי בשם רב מתתיה עולה כפירוש האחרון ואינו נכון.

והסכימו כל בעלי הוראה שכל זמן שלא משך לוקח למקחו ונאנס שנאנס למוכר והנח שנינו משנה שלימה בחולין בארבעה פרקים וכו'. כמו שכתוב בנמוקי יוסף. ואל תטעה במה שתראה בפירוש רש"י שהוא אומר תקינו רבנן דליהדר כי היכי דליטרח וליצול משום דאם הוקרו ברשותו הוקרו שהוא לא אמר כן אלא מפני שעיקר החזרה למוכר תקנוה ובהכי סגי לן אלא שאגב מוכר תקנו ללוקח אבל באמת שאם נאנס למוכר נאנס. וכן כתב מפורש במסכת קידושין ואף כאן כתבה ואין ספק בדבר ואי קשיא לך הא דאמרינן פרק הניזקין יהבי זוזי יתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אייקור סבור מיניה היינו דרב חנילאי אמר ליה רב אשי הא בישא הוא לדידהו דאתי למימר להו נשרפו חטיך בעלייה ולא מצו יתמי למימר לאידך נשרפה שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש משום דכיון דאוקמינהו רבנן ברשותייהו לענין חזרה אף אם נשרפו ודאי ברשותייהו נשרפו. וכך פירש רש"י התם וכן עיקר וכל אימת דלא הדרי בהו קונים הם בכסף. ורבינו חננאל ז"ל פירש דבין לרבי שמעון בין לרבנן היכא דאתניסו למוכר אתניסו אלא בהא פליגי רבי שמעון סבר מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא דיכול למימר הואיל ואי מיתנסי פירי לדידי מתנסי אכתי דידי אינון ולא זכה לוקח אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זילא דמאי אית ליה למימר הא קנו לו מעותיו ומשום תקנתא דיליה הוא דאוקמינהו רבנן ברשות מוכר דליחייב ביה באונסין עד שעת משיכה. ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרין שיכולים לחזור בהן משום יוקרא כך תקנו משיכה בלקוחות שכל שלא משך יכולין לחזור בהן אף על פי שלא נאנסו אבל נאנסו ודאי לכולי עלמא לוקח חוזר דאי לאו הכי לא טרח ומציל ויפה פירש. עד כאן.

והר"ן כתב בדרך שתקנו וכו'. פירש רש"י וכל שכן דכי מוקמת חזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה מוכר וטרח ומציל שאם ישרפו יאמר לו חוזרני בי. וכן כתב הריא"ף בהלכות דכל כמה דלא משכיה לוקח לזביני ואיתנוס דלמוכר איתנוס וכו' שלא כדברי הרז"ה וכו'. עד כאן.
אבל הרא"ש כתב וזה לשונו: פירש בקונטרס דכל שכן דכי מוקמת חזרה לגבי לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם ישרפו יאמר חזרתי בי. ומדנקט חזרתי בי משמע מתוך לשונו שאחר שנשרפו אין יכול לחזור בו אלא כשיראה הדליקה יחזור בו. ואומר רבינו תם דאפילו לאחר שנשרפו יכול לחזור בה דאפילו מי שפרע ליכא כשחוזר בו ולא שייך מי שפרע אלא כשחוזר בו מפני יוקרא וזולא דאי איכא מי שפרע אם כן לא הועילו חכמים בתקנתן אלא לרשעים שאינן חוששין במי שפרע דצדיקים לא יחזרו בהם אף על גב דאיכא למימר משום צדיקים לא הוצרכו לתקן דחסים על ממון חבריהם וטרחי ומצלי מכל מקום היכא דהמוכר רשע והלוקח צדיק לא הועילו בתקנתן. ועוד אמר רבינו תם דאפילו לרבי שמעון יכול לחזור בו אם נשרפו דאי לאו לרבי שמעון אתא רב חסדא לאשמועינן לרבנן פשיטא ששניהם יכולים לחזור בהם. והשתא לפי מה שפירש לא צריכין למה שפירש רש"י לעיל דכי מוקמת להו ברשות מוכר לחזרה טרח ומציל שאם יתייקרו יוכל לחזור אלא להכי טרח ומציל שאם ישרפו יחזור בו הלוקח ויצטרך להחזיר מעותיו. ופירוש הקונטרס תמוה שיטרח על הספק אם יתייקרו ויחזור בו וא"א לחזור אלא באיסור ויעמוד במי שפרע. ומיהו על כרחך אנו צריכין לטעם רש"י משום דרב חסדא דאמר כשם שתקנו משיכה וכו' ואם עיקר הטעם משום חזרת הלוקח מאי כשם דקאמר ומשמע מתוך הלשון שמועלת חזרת המוכר לענין שלא יאמר נשרפו חטיך ומתוך כך טרח ומציל. עד כאן
וזה לשון תלמיר הר"פ: לפירוש רבינו תם דפירש דלוקח מצי הדר ביה גם לרבי שמעון כי נשרפו אם כן אשכחן שפיר חזרה גבי לוקח היכא דנשרפו. ואם כן קשה דהוה ליה למימר דגם כי הוו בעין דמצי לוקח למיהדר כי היכי דאמר דמוכר מצי למיהדר ביה. וכי תימא דהא בלוקח יכול לחזור בו כי נשרפו היינו משום דאוקמיה ברשות מוכר לגמרי בין לענין פסידא בין לענין יוקרא מכל מקום קשה דמה סברא היא לומר דלא יוכל הלוקח לחזור בו כשהם בעין סוף סוף כיון דאוקמת ליה ברשותו דמוכר לכל דבר בין לענין יוקרא בין לענין פסירא אם כן אין ללוקח בהם שום קנייה ואמאי לא יוכל לחזור גם כשהם בעין. ונראה למורי הר"ף שיחיה דלא קשה מידי דענין קנין כך הוא הלוקח נותן המעות ביד המוכר לקנות הפירות כדי שלא יוכל לחזור בו המוכר והמוכר בא לקנות המעות כדי שלא יוכל הלוקח לחזור בו וכיון דמעות קונות מן התורה אם כן בדין יש לומר דהמכר נגמר לגמרי והלוקח קונה הפירות והמוכר קונה המעות אבל תקנו חכמים שיוכל המוכר לחזור בו כדי שעל ידי כך יהיה המוכר טורח ומציל כשתפול עליהם דליקה ואם כן הוו להו פירות ברשותיה דמוכר לגמרי אבל לענין קניית המעות שביו המוכר לא הוצרכו לתקן ואם כן כשהלוקח תובע מעותיו ורוצה לחזור בו ודאי לא יוכל לחזור בו כיון שהם ביד המוכר והוא רוצה שפיר לקיים לו מקחו דהמכר נגמר לגמרי לגבי דבר זה. אלא אי אמרת מעות אינן קונות ואם כן אין המכר נגמר לגמרי לא לגבי מעות ולא לגבי פירות אם כן לוקח אמאי לא מצי למהדר ביה גם כי הפירות הם בעין. אמר לך ריש לקיש אליבא דרבי שמעון לא קאמינא וכו' בשלמא לריש לקיש היינו דאיכא בין דרבי שמעון לרבנן. פירוש דלדידיה איכא שפיר טעמא במאי דהוי מחלוקת תלוי וכו' אלא לרבי יוחנן דסבירא ליה מעות קונות גם לרבנן מאי איכא בין רבי שמעון וכו' פירוש מאי טעמייהו דרבנן וכו' איכא בינייהו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו וכו' רבנן אית להו דרב חסדא דאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים שיכולים לחזור כל זמן שלא משך שזהו תקנה וריוח גדול למוכרים שאם יוקירו יחזור בו ומשום הכי תקנו משיכה במוכרים וכמו שתקנו משיכת מטעם דאז טרח ומציל תקנו משיכה בלקוחות שיוכל הלוקח לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דכל שכן כי מוקמינן החזרה ברשותיה דלוקח מסר המוכר נפשיה וטרח ומציל שאם יראה הלוקח שנשרפו יאמר חוזרני בי. אבל קשה לפירוש רבינו תם דפירש דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל האי נמי לחזרת הלוקח שאם יראה הלוקח שנשרפו יחזור בו ויפטר מן המוכר ומשום הכי טרח ומציל אם כן מאי קאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרין וכו' אדרבה עיקר תקנתא כשתקנוה היתה משום לקוחות ומשום מוכרין כדפרישנא לעיל לפירוש רבינו תם. ואומר רבינו תם דעיקר תקנתא דאמרינן לעיל שהלוקח יכול לחזור בו היינו כשאינו בעין כדהוצרכנו לפרש לעיל מתוך קושיתנו דרבי שמעון והכא מיירי כשהן בעין והכי קאמר כדרך שתקנו משיכה במוכרים דהמוכר יכול לחזור בו כשהפירות הוו בעין והלוקח אינו קונה אותם דהוצרכו חכמים לתקן כך כדפירש לעיל משום דעל ידי כך יהיה המוכר טורח ומציל כך תקנו משיכה בלוקחין שיוכל הלוקח לחזור גם כי הוי בעין ולא יהא מוכר קונה המעות ואף על גב דלגבי קניית המעות למוכר לא הוצרכו לתקן כלל שלא יהא הקנין חל ואם כן הוה ליה למימר דלא יוכל הלוקח לחזור בו כיון דהמעות הוו ביד המוכר והוא רוצה שפיר לקיים מקחו מכל מקום השוו חכמים מדותיהם ואמרו כי היכי דלוקח אינו קונה פירות המוכר ויכול לחזור בו המוכר הכי נמי המוכר לא יקנה מעות הלוקח ויכול הלוקח לחזור בו. עד כאן.

והר"ן הסכים לדעת מי שסובר דכל שלא משך נאנסו למוכר ולוקח אפילו מי שפרע לא מקבל. ולא תקשי לך ההיא דאמרינן לקמן בההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי ואגנוב זוזי ואתי מוכר למהדר ביה ואמרינן דמקבל עליה מי שפרע. דהתם מוכר הוא דבעי למהדר ביה משום דאגנוב זוזי ואיהו ודאי דינא הוא דיקבל מי שפרע דהא יהבינהו ניהליה לוקח והוא אינו מעמיד לו מקח אבל היכא דאמר לו מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה לא מקבל לוקח מי שפרע דהא לא יהיב ליה מוכר ולא מידי. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: והיכא דאיתניס ההוא זבינזא ואמר לו מוכר ללוקח אנא משלימנא לך כי ההוא זבינא ואמר לו לוקח לא בעינא ליה כיון דההוא דזבנית מינך איתניס אהדר לי זוזי. נראה לומר דבהא לאו בר קבולי מי שפרע הוא כיון דליתיה לההוא זבינא בעין. עד כאן.
מהא דאמרינן אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי קאי באבל אמרו משמע שאין מוסרין אותו למי שפרע אלא בשקנה דבר תורה אבל כל היכא דמדינא לא קנה אפילו למי שפרע אין מוסרין אותו. והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל לריש לקיש הוא דאמרינן הכין אבל לרבי יוחנן לא הוי טעמא אלא משום מעות דקונות ואנן כרבי יוחנן סבירא לן והכי נמי משמע מהירושלמי וכו'. וכן נראה מדברי הרי"ף וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך האי סיתומתא קניא למאי הילכתא רב חביבא אמר וכו' ורבנן אמרי וכו' אלמא אף על גב דמדינא לא קנה מוסרין אותו למי שפרע ואמרינן נמי בההוא פירקא ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה כלומר נתן מעות לשליח למזבן ליה בגדים הצריכים לנדונייתו לסוף זול נדוניא אתא לקמיה דרב פפא וכו' ואסיק רב פפא דמשלח זה אי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא ואי לא מקבל עליו מי שפרע אף על פי שלא היתה נדוניא לשליח זה באותה שעה ולא קנו לו למשלח מעותיו. ואולי בזו נוכל לומר דנדוניא דבר המצוי הוא הרבה כל ימות השנה ופוסקין עליון שאף על פי שאין לזה יש לזה והרי זה כמי שיש לו. וכענין שאמרו בזבל שפוסקים עמו על זה הזבל כל ימות השנה ועל ההוא מתניתין הוא דאייתי ליה עובדא דנדוניא והיינו נמי דאקשו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסק כשער הגבוה מקבל כדמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קנו ואי אין פוסקים עליו לפי שאין לו דעדיפא מינה הוו להו לאקשויי והא דבר שלא בא לעולם הוא. אלא דבהא איכא לדחויי דדילמא לרבותא קאמרי ליה הכין דאפילו בדאית ליה לא קני דמעות אינן קונות. ואף על גב דאמרינן מה שתעלה מצודתי מכורה לך לא קנה התם אין הדגים מצויים ליצוד כל כך כמו שהנדוניא מצויה תדיר בשוק. ומכל מקום ההיא דסיתומתא קשיא וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.
וה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל כתב בתשובות שאלה מועתקים מלשון ערבי. וזה לשון השאלה: אמרה המשנה נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע וכו' ואמר רבי יוחנן דבר תורה וכו' והיה נראה לי מכאן שאין חייב במי שפרע אלא בדבר שנתקיים בו המקח מן התורה שצודק בו גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וקיימא לן דאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם ולא דבר שאינו ברשותו. וראיתי בפרק איזהו נשך שאמרו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא צריך לאתחזויי בבי דרי והעמידום לקבולי מי שפרע. ואמרתי אפשר להעמיד זה המאמר במי שיש לו תבואה נמצאת ברשותו ולזה חייבו בו מי שפרע. וכשעמדתי על מה שאמרו ההוא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה זל נדוניא וכו' שרצו להעמידה לקבולי מי שפרע וידוע שענין זה הוא במה שקונה התגר אחר שנותנין לו הדמים ממה שאמרו ותיפוק ליה דשליחא שוייה והיה נראה לי בה פירוש לא ידעתי אם הוא אמת שאמרתי שזוזים אלו שנתן לתגר לא נתן אותם לו כדי שיקנה לו הסחורה באופן שהם בתורת דמים אצלו ואינו קונה בהם כלום לפי שהסחורה ההיא בלתי נמצאת אצלו אלא נתן לו דמים אלו כדי שיתחייב לתת לו הסחורה שהסכימו עליה כשיקנה אותה ומעת שקנה התגר אותה סחורה אז זכה בה הקונה בדמים שהניח אצל התגר ונחשוב שהדמים הונחו אצלו על דרך זה ועל כן נפל הויכוח אם נחייב אותו מי שפרע. יבאר לנו אדוננו אמיתת ענין זה ושכרו כפול מן השמים.

תשובה. מה שעלה על דעתך שאין חיוב מי שפרע חל אלא בדבר שהוא נקנה מן התורה במעות ומשום גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה הוא דלא קנה אבל דבר שלא נתקיים בו המקח מן התורה במעות כמו מי שמכר דבר שאינו ברשותו וקבל בו המעות שאין חייב בו במי שפרע. אין הדבר כמו שעלה בדעתך אלא חיוב מי שפרע חל ואפילו בדבר שאינו נקנה מן התורה. הלא תראה מה שאמרו בדרך קושיא על מי שאמר מעות אינן קונות תנן אבל אמרו מי שפרע וכו' ואי אמרת מעות אינן קונות אמאי קאי באבל אמרו משום דברים וכו' עד דברים בלא מעות אין רוח חכמים נוחה הימנו דברים ומעות קאי באבל אמרו. הנך רואה כי אפילו מאן דסבירא ליה מעות אינן קונות אית ליה דחייב במי שפרע דכוותה נמי לדברי האומר מעות קונות אין לנו להרחיב הדבר עד שנאמר שאין חייב במי שפרע אלא בדבר שהמקח קיים בו מן התורה במעות אלא נחייב אותו ואפילו במה שאינו נקנה במעות לפי שלה שחייבנו אותו במי שפרע הוא מטעם שקבל המעות עם הדברים לא שנא היה הדבר ההוא ברשותו שאז קנו לו מעותיו מן התורה לא שנא לא היה ברשותו שלא קנו לו מעותיו מן התורה אלא שלא נחייב מי שפרע למי שמכר מה שאינו ברשותו מטעם שקבל המעות אלא אם קנה אחר כך אותו הדבר שמכר אותו ובא לרשותו שאז יכול הוא להשלים דברו אם ירצה שאז נחייב אותו במי שפרע לפי שמכיון שקנה הדבר ההוא ובא לרשותו חל עליו מדרך האמונה וצידוק הדיבור להשלים דיבורו ולתת הדבר ההוא להקונה ואם לא עמד בדיבורו נחייב אותו במי שפרע. אבל אם לא קנה הדבר ההוא ולא בא לרשותו מן הנמנע הוא לחייב אותו במי שפרע אלא למי שבא אותו דבר לרשותו והיה אפשר לו לעמוד בדבורו ולמסרו לקונה. ולזה חייבו מי שפרע למי שקבל מעות בעד הנדוניא לפי ששנה בדיבורו בשכבר קנה אותה והיתה ברשותו והיה אפשר לו לתתה לבעל המעות עם היות שבעת שקבל המעות עדיין לא היתה ברשותו. זהו עיקר העיקר שראוי לסמוך עליו בענין זה.
אמנם רבינו נסים ז"ל דאיהו סובר שכל זה הוא במי שמכר לחברו סחורה שאינה מצויה אצלו אבל אם נמצאת בשוק שהוא מחויב לקנות אותו לו ויכול להכריח אותו על כך והביא ראיה לדבריו מהתוספתא. איך עלה בדעתו דבר זה והוא דבר שלא בא לעולם. ואם דעתו שלפי שהוא נמצא בשוק דבר שבא לעולם הוא תיפוק ליה שהרי לא משך. השתא מוכר דבר שיש לו ברשותו אמרת דלא קנה עד שימשוך מוכר דבר שאינו ברשותו קנה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וסברא זו בלי ספק שהיא סברא בלתי נכונה. והתוספתא שהביא ראיה אין לסמוך עליה שכל דבר שלא הובא בתלמוד ומצאנו התלמוד חולק עליו הנכון הוא שלא לסמוך עליו. וכבר אמרו על קצת מן הברייתא מאן לימא לן דמתרצתא הוא דילמא משבשתא היא וכן הדברים שהביאם מן הירושלמי אין לנו לסמוך עליהם הואיל והבבלי חולק עליה ומה שאמרו האי סיתומתא קניא לקבולי מי שפרע אינו קונה בה קנין גמור מן התורה אלא לקבולי מי שפרע לדברינו שאמרנו שחייב במי שפרע במה שאין קונה קנין גמור מן התורה. עד כאן.
וזה לשון הר"ן ז"ל: וכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דאפילו דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו והביא ראיה מדאמרינן בפרק קמא דקידושין בני רב הונא זבין אמתא בפריטי אותיבו נסכא עלויה לסוף אייקור אמתא אתא לקמיה דרב אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ולא אמר להו דליקבלו מי שפרע. ואין זו ראיה דהתם דינא קאמר ליה דיכול לחזור בו אבל לעולם מקבל עליה מי שפרע דהא לקמן נמי בההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא והדר ביה משום דבעי מנסביה ולא אדכרו בה בגמרא מי שפרע כלל ואף על פי כן אמרו הגאונים דמקבל ליה. ועוד דהתם בקידושין אמתא הואי וכמקרקעי דמיא ואפשר דליכא מי שפרע במקרקעי. עד כאן.
ובירושלמי אמר רבי יוסא שמע מינה בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין ואמר ליה על מנת תיקום לי בהון מאה גרבין כיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו. פירוש אף על פי שאין לו ואם אינו מעמיד לו מקבל עליו מי שפרע. ועוד דהא סיתומתא וכו' ואפילו הכי קאי עלה באבל אמרו כדאיתא בפרק איזהו נשך וטעמא משום דסמכא דעתייהו ומיהו יש סיוע לדברי רבינו הגדול ממקום אחר דגרסינן בירושלמי במסכת שביעית רבי זעירא אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן הנותן ערבון טבעת לחברו ורוצה לחזור בו חוזר ואינו מקבל מי שפרע. רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו זהוב אמר ליה טבעת אמר ליה מה בין זהוב לטבעת אמר ליה זהוב דרכו להשתנות טבעת בעינה היא. פירוש שאם נתן לו זהוב ערבון בדרך משכון כיון שדרכו להשתנות ולתתו בתורת דמים קנה דכמעות דמי אבל משכון מטלטלי לא והוא הדין לנסכא ולכל מילי דלאו טבעת דלא קאי באבל אמרו וזו ראיה מפורשת כדברי רבינו. הרמב"ן והר"ן.

כתוב בספר המאור כתב הריא"ף דכל כמה דלא משכיה לוקח לזביניה ואיתניס למוכר איתניס וכו'. עד אדרבה עיקר המשיכה למוכר היתה. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם מתחלה כך כתבתי והבאתי ראיה מההוא דזבן חמרא ושמע דקא בעי למינסיב וכו' אבל חזרתי וחזקתי דברי הרב מדאמרו דאי מוקמת להו ברשותיה טרח ומציל אלמא ברשותיה קאי כל זמן שלא משך. ואי מעשה דההוא דזבן חמרא דהדר ביה קודם האונס דילמא מסתפי הוה דילמא לא מהדרי ליה זוזי בתר אונסא. וההיא מילתא דחולין דאקשיה והא לא משך נמי מסייע ליה דקתני בהדיא אם מת מת למוכר ולא קתני אם בא לחזור חוזר משמו מיד המכר בטל. וההיא דאייקור פירי לא מעלה ולא מוריד. והאי דקשיא לי אם כדברי הרב הא עיקר תקנתא ללקוחות הוא ודאי תקנתא איכא ללקוחות שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה ואיכא נמי תקנתא למוכרים אי מתיקרי. מיהו כיון דמוכר פירותיו בידו די לנו תקנה בחזרתו ולמה תקינו חזרה ללוקח והלא שניהם מתוקנים בחורת המוכר והיינו טעמא דרבי שמעון. ורבנן סברי אפילו הכי משוינן להו ויתר מזה אני אומר שאם נשרפו או אבדו שיכול הלוקח לחזור בו ואין עליו מי שפרע משום דאמר ליה הב לי פירותי או תן לי מעותי. והשתא בתרי תרצי שני ליה רבי שמעון לענין חזרה הכא דאיכא אונסא לא כל שכן לענין מי שפרע. ומעשה דההוא חמרא נמי הכי מוכח דכי אתא לקמיה דרב חסדא ושרא ליה למהדר ולא אדכר ליה מי שפרע כלל ומשום חששא דאונסא בלחוד וכל שכן בתר אונסא וכן ההיא דמסכת חולין דקתני להדיא אם מת מת למוכר הכי משמע דלאלתר הוי מכר בטל דלא קתני לפיכך אם חזר בו ומת מת למוכר וכן עיקר. עד כאן.
וזה לשונו בחידושיו: כתב ה"ר יצחק בענין שאמרו זימנין שנפלה באונס דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל שמעינן מהכא דכמה דלא משכיה לוקח לזביני ואיתניס דלמוכר איתניס. ואני איני רואה שמועה זו מכאן והא דאמרינן טרח ומציל להנאתו הוא מציל כי יש תקוה עליהם אולי יתייקרו או יצטרך לאותן הפירות ויקחם אבל לא מפני שהוא חייב באונסיהם כי כל זמן שלא חזר בו של לוקח הן שהרי המעות קונות ואם נאנסו ללוקח נאנסו ואם חזר בו האחר אחר האונס לא הועיל כלום שהמוכר אומר לו החזר לי פירותי ואחזיר לך מעותיך. ומההוא מעשה דההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא ושמע דקבעו מנסביה לבי פרזק רופילא ואמר להו הבו לי זוזאי דלא בעינא חמרא טעמא דהדר ביה הא לא הדר ביה אי איתניס לדידיה איתניס ואי כדכתב הרב למה ליה למהדר ביה ולקבולי מי שפרע לשתוק ליה דאי מיתניס למוכר מיתניס. ואולי הלשון שאמרו בגמרא דאי מוקמת ליה ברשותיה טרח ומציל הביאו לומר כך דאלמא מסתמא ברשותיה קיימי אפילו קודם חזרה ואין מכאן מוכח שאם יכול לחזור בו זהו רשותו שיש לו עליהן. חזרתי בי ודברי הרב עיקר מההיא דאמרינן בחולין אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר משמע אפילו בלא חזרה מדלא קתני לפיכך אם חזר בו ומת מת למוכר קודם חזרה נמי מת למוכר וכיון דלמוכר מת זה בא ונוטל מעותיו ואין עליו מי שפרע ולא עוד אלא אפילו במקום שיש חשש אונס כי ההוא מעשה דפרזק רופילא אפילו קודם האונס יכול לחזור ואין עליו מי שפרע דכי אתא לקמיה דרב חסדא שרא ליה למהדר לאלתר ולא חייביה מי שפרע כלל. כן נראה לי. ומה שכתב רבינו האיי בההוא מעשה דההוא גברא דיהב זוזי אשומשמי והדרו ביה ואמרו ליה שקול זוזך דליכא שומשמי ולא שקלינהו ואגנוב ואמר רבא לא הוי עלייהו לא שומר שכר ולא שומר חנם והדר אמרו בגמרא דלאו הכי הוה עובדא אלא בענין אחר. וכתב הגאון דכיון דאמרו לאו הכי הוה עובדא מכלל דהא ההוא עובדא לא הוה דאין רבא כי האי דינא אלא דמלוה אינון גביה וחייב באונסין כל כמה דלא קביל עליה מי שפרע וה"ר יצחק שבח זה הטעם וחזק אותו בדברים. ואני איני (רואה) כדאי לחלוק אבל דעתי היה שכיון שאמר לו שקול זוזך דליכא שימשמי והוא לא רצה לקחת אותם ועל כרחו של זה הניחם בביתו ואם היה מביאו למי שפרע היה מקבל אם לא הביאו והניחם שם על כרחו מה יעשה לו אטו מלוה גופיה אי אמר ליה לוה שקול זוזך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם לא רצה ליטול אותם על כרחו יעמידם באחריותה וקבלת מי שפרע לא מעלה ולא מוריד לענין אחריות. אבל מצוה לקבל דברי חכמים שכיון שהמעות קונות דבר תורה וזה אינו רשאי לחזור מפני האיסור כי המעות ברשותו עד שיקבל מי שפרע. עד כאן.
אמר הכותב נראה לכאורה דאי קושיא דמר קושיא פירוקיה לאו פירוקא דמה לנו בקניית המעות דבר תורה כיון שלא קנו לענין דינא משום שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וכי תקנו חכמים דתקנה משיכה ולא מעות באיסורא כלומר שאם יחזור בו מי שלא משכו פירותיו דנימא דקאי באיסור אם כן התקנה תקלה וזה דבר שאי אפשר.
אבל עיקר הקושיא ליתא ונראין דברי הגאון והריא"ף שקלסון דכיון שעדיין לא נתברר אם נתקיים המקח אם לא לאו כל כמיניה דמוכר דלימא ללוקח טול את שלך לענין שלא יתחייב מכאן ואילך באונס המעות. חדא דכלהו אינשי לאו דינא גמירי וסבר לוקח עד שאעמידנו בדין. ועוד דדילמא מוכר גופיה לאו דעתיה למהדר אי יקבל עליה מי שפרע וכיון שיכריחהו הלוקח לקבל יאמר יתקיים המקח ואיני רוצה לקבל ונמצא אם כן למפרע המעות ברשות המוכר נמצא שלא נודע ברשות מי הן אלא באמצעות קבלת מי שפרע הילכך ברשותו הם עד שיקבל ובלבד שלא יאחר בזה הלוקח אבל אם איחר ונאנסו המוכר פטור כדברי הראב"ד וזאת היא הפשרה שלא הזכירוה אחד משניהם שעיקר הדין תלוי בה כלומר לחלק בין אם נאנסו מיד או לאחר זמן. הר"ש די וידש.

בד"ה אא"ב מעות כו' פרש"י דטרח מוכר ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו ולוקח לא כו' עכ"ל לרבנן דסברי דאף הלוקח יוכל לחזור ואם נשרפו הוא ברשות המוכר ניחא בפשיטות דתקנו משיכה משום שיטרח להציל אבל לר"ש לשיטת רש"י אין הלוקח יכול לחזור ואפילו נשרפו הם ברשות הלוקח הוצרך לפרש הא (דקתני) [דתקנו] שהמוכר יוכל לחזור כדי שיצילה ויאמר עדיין שכרי בהם באם יתייקרו אחזור בי אבל לשיטת ר"ת לר"ש נמי דאף הלוקח יוכל לחזור אם נשרפו ואפי' הוזלו ניחא נמי לר"ש בפשיטות כמו לרבנן וק"ל:

גמ' על אסימון ועל מעות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה נשרפו כו' לא תקנה יאמר כו' כצ"ל:

גמרא תנן אבל אמרו מי שפרע. מקשה מקודם מסיפא ואח"כ מרישא יתישב עם מ"ש התוס' בד"ה דברים ואיכא בהדייהו כו' [דבל"ז אין מקום להקשות וכקושית התוס']:

בתוס' בד"ה נשרפו כו' הקשה ריב"ן כו' ותי' כו'. בתוס' עירובין ס"פ חלון הקשו לפירוש ריב"ן א"כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיון דאין המעות קונות לו ובלא"ה י"ל לא חיישינן להכי דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לתירוצו נמי לא היה למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חטיך דלא שכיח שיאחר הכסף אחר משיכה כיון דמשיכה לחוד לא היתה קונה ע"כ. וע"ל בתוס' ס"פ המפקיד [בד"ה מאי אריא הוציא שם לא הקשו זה לפי' ריב"ן דוקא. וע"ש מה שתירצו]:

בתוס' בד"ה אי אמרת כו' דאף לר"ש אית ליה דר"ח כו' דלרבנן ור"ח שניהם חוזרין כו'. צ"ל דודאי עובדא דפרזק כו' ופסק דיכול לחזור בו מדהביא אבבא דר"ש משמע דגם ר"ש ס"ל הך ומ"מ ר"ח גופי' בהכרח ס"ל אף בלא נשרפו ואפילו בחד תרעא יכול לחזור מדתלי משיכה דלקוחות שהלוקח יכול לחזור בו במשיכה דמוכר ובנשרפו אדרבה עיקר התקנה היה לפי' ר"ת שהלוקח יכול לחזור בו וע"י כן יהיה טרח ומציל לא משום דהמוכר יחזיר משום ריוח שיתיקרו והול"ל כשם שתקנו משיכה בלקוחות כו' אבל בחד תרעא תחלת התקנה היה במוכר שהכל בידו ועיין דלכאורה הפירוש תמוה דהא ר"ח בחדא כללינהו ובחד תרעא צריך לקבל מי שפרע ואפילו ביוקר וזול כעובדא דזבין מלחא ואוקיר ובעובדא דהתם דהוי כנשרפה א"צ לקבל מי שפרע ועוד מ"ט נאמר בחד תרעא יכול לחזור לרבנן שניהם [והול"ל דרק המוכר חוזר מפני שהכסף בידו וכר"ש] ובזה י"ל דכיון דחכמים הפקיעו קנין המעות לא פלוג בתקנה אבל לר"ש למה ביוקרא וזול שניהם יכולין לחזור כיון דבחד תרעא לוקח אינו יכול לחזור וצריך ליתן טעם:
ולפירוש תוס' אא"ב דגמרא קאי אפלוגתא דחד תרעא וניחא המוכר משום שהכל בידו ולא לוקח כדין תורה אבל למ"ד משיכה מפורשת וכו' שניהם יהיו יכולין לחזור:
עתה אכתוב קיצור מחלוקת המאור והמלחמות הרי"ף כתב שמעינן מהא דכמה דלא משכיה לוקח לזביניה ואיתניס דלמוכר איתניס ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או מעותי וכו' וע"ז כתב [הרז"ה] שאם אינו בעולם דנאנס או אבד או נשרף כיון דקי"ל מעות קונות ד"ת אינו יכול לחזור בו אלא כ"ז שהוא קיים והאי דאמרינן ד"ת כו' [שלא יאמרו נשרפו חטיך כו' אף דגם עתה יוכל לומר נשרפו דאחר השריפה אין הלוקח יכול לחזור. פירושו דיטרח ויציל] כי היכא דאי מתרמי ליה רווחא ליהדר ביה והיינו דאמרי' עיקר המשיכה לא תקנוה אלא במוכרין ואגב מוכרין תקנוה ללקוחות [לרבנן] דאלו לדברי הרי"ף עיקר תקנת המשיכה ללקוחות היה [כדי שיטרח ויציל שלא יחזור בו הלוקח] וראיה מיהיב יתמי זוזי אפירי וכו' [בגיטין דף נ"ב] ועוד מעובדא דפרזק וכו' טעמא דאתי מקמי אונסא אבל לבתר אונס לא יכול למימר הכי דאלת"ה למה ליה להאי גברא לערעורי עד אונסא לשבקיה כדקאי ואע"פ שנוכל לומר מעשה כך היה מ"מ לא הו"ל להגמרא להביאו [אלא לאורויי דדוקא מקמי אונסא הדר] והאי דפרק אותו ואת בנו בארבעה פרקים משחיטין את הטבח בע"כ כו' לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך והא לא משך וכו' [אף דלאחר שכבר מת הוא. משמע דאפ"ה מצי לוקח למיהדר] התם זיקא בעלמא שקיל וחשיב המקח קיים [כיון שהבשר קיים] וכו' ע"כ והשיגו הרמב"ן שעיקר התקנה שיחזור בו המוכר שהכסף והפירות בידו כדברי ר"ש ובכך די לנו לפי שיטרח ויציל הואיל ויכול להשתכר בו כפירש"י ז"ל וזהו שאמרו בגמרא אלא לר"י מאי איכא בין ר"ש לרבנן כלומר במאי טעמא פליגי רבנן עליו ופירשו שחביריו של ר"ש חולקין ואומרין שהשוו חכמים מדותיהם ואמרו ששניהם יכולין לחזור בהם שכדרך שתקנו במוכר וכו' וכ"ש שיטריח ויציל וא"ל מפני מה לא אמרו שיכול הלוקח לחזור ולא המוכר שהרי עיקר התקנה שיחזור בו המוכר שכספו ופירותיו בידו כר"ש ובהכי סגי לן דודאי יטרח ויציל ולא אמרו שיחזור בו הלוקח אלא להשוות המדות תדע ששניהם חוזרין שאם אתה אומר אין הלוקח יכול לחזור בו כשנשרפו א"כ לרבנן אמאי יטרח ויציל אי משום שמא יתיקרו ויחזור בו והלא יש לחוש שמא יוזלו ויחזור בו הלוקח ונמצא מפסיד בהצלתו והזול מצוי בפירות כמו היוקר שהרי הוא מוכרן עכשיו ואינו ממתין לשמא יתיקרו שיותר הוא חושש שמא יוזלו נמצא שאפשר שיפסיד בהצלתן ולמה יטרח בהן והוא קרוב להפסד כשכר [בשלמא] לר"ש כיון שאם הוקר מוכר חוזר בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור איכא רווחא וטרח ומציל אבל לרבנן ליכא רווחא כו' ועוד האריך. ובדברי רש"י ד"ה כך תיקנו משיכה ללוקח וכו' מטין לענין דינא לדברי המאור (ה). עיין בהגהת אשר"י:

גמרא למקניא ולא לקנויי. קריאת הלמ"ד בפתח וגי' הרי"ף והרא"ש לאקנויי:

תד"ה נשרפו. ותירץ כו' יאמר לוקח למוכר נשרפו כו'. לכאורה לפ"ז אם היה עלייתו של מוכר שכורה ללוקח לא תקני משיכה לבדה עי' לקמן (מט ב) וזה לא שמענו ואולי זמנין דמשכה לסימטא ולא לעלייתו ושמה תפול דליקה:

תד"ה אא"ב. ור"ת מפרש כו' עד סה"ד. וק"ק א"כ למה תקנו כלל שיוכלו שניהם לחזור בתרי תרעי לכ"ע ולרבנן אפי' בחד תרעא ולר"ש המוכר לבד לא יתקנו אלא היכא דאיכא הפסד לגמרי דבזה לבד סגי לסייג חששא דדליקה וכדומה לרבנן לא קשיא משום לא פלוג אבל לר"ש דמחלק קשה וגם רבנן הא מחלקי לענין מי שפרע ועיין במלחמות:

גמ' במרוקא. נ"ב עי' ע"ז (דע"ה ב') [לפנינו הגי' שם דמרדא] ובמשנה רפ"ט דמקואות ובערוך פ"א:

גמ' אי אמרת בשלמא. כעין זה גיטין ד' יז ע"ב:

תד"ה נשרפו חטיך וכו' יאמר הלוקח נשרפו וכו' לכאורה קשה לי לרש"י כי היכי דבקנין מעות העמידו על ד"ת דהלוקח א"י לחזור כיון דהכסף ביד מוכר ידו על העליונה והמוכר יטרח ויציל משום ריוח יוקרא ה"נ בקנין משיכה כיון דמדאורייתא לא קני רק דחז"ל תקנו דליקני לוקמי על ד"ת לגבי לוקח דהכסף הוא בידו דיהא הוא יכול לחזור. ואעפ"כ יציל מחמת ריוח יוקרא. ואפשר לומר דבאמת אינו מהראוי לחלק בתקנתא שיהא קנוי לאחד ולשני לא, אלא דהטעם דבמעות אין הלוקח יכול לחזור דגם זה הוא מאלם התקנה דאם היה גם הלוקח יכול לחזור לא היה המוכר טרח כ"כ ומציל דמחשש שיחזור הלוקח לא מסתפי כ"כ כיון דאחר השרפה שלא יהיה עוד בעולם א"י לחזור כמשמעות לשון רש"י ז"ל בשמעתין וזהו שיטת בעל המאור, וזהו חשש רחוק שיבא הלוקח בשעת התחלת השרפה לחזור, ועיקר מה שיטרח ויציל מחמת ריוח יוקרא, וזהו רק אם אין הלוקח יכול לחזור דהוי גבי מוכר קרוב לשכר ורחוק להפסד דהרי בזול א"י הלוקח לחזור, אבל אי היה הדין דגם הלוקח יכול לחזור לא היה המוכר טרח ומציל מחמת ריוח יוקר דכמו שיש צד ריוח ביוקר ה"נ יש הפסד בזול דיחזור הלוקח, ואולם לשיטת הרמב"ן וסייעתו דאף לאחר שנאנס יכול הלוקח לחזור לרבנן דר"ש א"כ פשיטא דאם הלוקח יכול לחזור דצריך המוכר לטרוח ולהציל, וע"כ הא דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור היינו דלא היו צריכים חז"ל לתקן כ"כ וכל מה שיכולים לעמוד על ד"ת העמידו והאלימו כח המוכר כיון דהכסף בידו, א"כ יקשה כנ"ל דא"כ במשיכה אמאי עקרו לגמרי הד"ת ולא העמידו על ד"ת דהלוקח יכול לחזור, ואפשר לומר דבמשיכה א"א לתקן כן דמיד שיהא הדין דהמוכר א"י לחזור ממילא גמר ומקנה ויצאו החטין מרשותו דהא א"י לחזור וממילא נתחייב הלוקח בדמיו דעיקר חיוב הדמים על מה שהמוכר מוציא החטים מרשותו ומקנה אותם לו, וא"כ לא היה שייך כלל לומר דהלוקח יכול לחזור דמ"מ כבר נתחייב בדמים על הקנאת המוכר, משא"כ גבי מעות דאין המוכר נתחייב בחטים על מה שהוציא זה המעות מרשותו דאין על המוכר שום התחייבות אלא דהחטים נקנו לו בעד המעות דמעות קונות, בזה שייך לומר דאף דהלוקח א"י לתבוע מעותיו מ"מ המוכר יכול לחזור, דחז"ל אמרו דלא נקנה החטים בעד המעות, ודוק:

בגמרא אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות כו' פרש"י לעיל דילפינן לה מדכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו. והקשה עליו בנ"י דהדיוט מהקדש לא ילפינן וכן על מה שפי' הרי"ף דילפינן לה מק"ו אם גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש וכוונתו משום דעבד עברי נקנה בכסף דכתיב מכסף מקנתו וגם ע"ז הקשה בנ"י דק"ו פריכא הוא דכותי יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה כדאמרינן בבכורות פ"ה ופי' הוא ז"ל דמסברא ילפינן לה שכן כסף קונה בכ"מ וכוונתו דקונין בו קרקעות ועבד עברי וכן האשה נקנית בכסף אבל מ"מ יש לקיים נמי פירש"י דהא דאמרינן בעלמא הדיוט מהקדש לא ילפינן היינו היכא דאיכא חומרא דהקדש אבל הכא ודאי לאו משום חומרא דהקדש הוא דזימנין דקולא הוא לגביה כגון אם נתייקר אח"כ ובכל ענין אמר רחמנא ונתן הכסף וקם לו והא דאמרינן לא יהא כח הקדש קל מהדיוט היינו לאחר שתקנו חכמים משיכה בהדיוט וא"כ ילפינן שפיר דקנין גמור הוא וכן פי' הרי"ף ז"ל נמי יש ליישב עפ"י סוגיא דבכורות דגלי לן קרא דעמיתך דקנין הכותי אינו כישראל לענין מטלטלין אלא דלא ידעינן הי מינייהו בכסף והי במשיכה וא"כ שפיר יש לנו לאוקמי טפי קנין דישראל בכסף מק"ו ול"ל כותי יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה דאדרבא מה"ט גופא דממון דכותי במשיכה פשיטא לן יותר דממון ישראל בכסף ולהכי מהני הק"ו דלא תימא להיפך וניחא לן לאוקמי טפי הק"ו לענין ישראל מבכותי דבהכי איירי פשטא דקרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך וסמיך אהאי ק"ו משא"כ ישראל מכותי לא אתא אלא מדיוקא דקרא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אא"ב כו' דמכי מוקמית להו ברשותיה לחזור בו אם יוקרו כו' עכ"ל. משמע לכאורה מפירושו דאם לא חזר בו הלוקח ולא המוכר ונאנסו אכתי ברשותיה דלוקח איתנסו מדהוצרך לתלות הטעם דטרח ומציל מחמת דשמא יתייקרו וכן הבינו התוספות מפרש"י בד"ה אא"ב כו' וזה כשיטת בעל המאור ז"ל אלא דאיכא למימר דרש"י לא כתב אלא אליבא דרבי שמעון דאיירי השתא אליביה וכיון דס"ל דלא תקנו משיכה אלא במוכרים ולא בלקוחות ע"כ היינו דחזרה לא שייך כלל גבי לוקח ואם כן סובר רש"י דאפי' איתנסו נמי לא מצי למיהדר ואפשר דכ"ש הוא כמו שיתבאר משא"כ אליבא דרבנן דס"ל דתקנו משיכה נמי בלקוחות וא"כ אפשר דרש"י נמי מודה דלדידהו אי אתנסו מצי הלוקח למיהדר ביה ודלא כבעל המאור אלא דמפרש"י בסמוך בד"ה כך תקנו שכתב שם שמא יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי כו' אם כן משמע מזה דדעת אחרת עמו דדוקא כשיראה שהדליקה באה ולא נשרפו עדיין הוא דיכול לחזור בו בפירו' ולומר לו הרי הפירות שלך לפניך וחוזרני בי משא"כ אם לא חזר הלוקח בשעת הדליקה כגון שלא היה שם יסבור רש"י דאם כבר נשרפו תו לא מצי הלוקח לחזור בו דכיון שהפירות שוב אינן בעולם לא שייך חזרה בכה"ג אם כן כל כמה דלא הדר ביה ממילא ברשותיה קיימי ואפשר ששיטת בעל המאור ג"כ עד"ז אלא שהרמב"ן בספר מלחמות השיג עליו באריכות וכתב ג"כ דמלשון רש"י ז"ל בפרק הנזקין משמע להדיא דבכל ענין היכא דלא משך הלוקח ואיתנסו למוכר איתנסו ע"ש באריכות. ולפ"ז צ"ל דמ"ש רש"י בסמוך שאם יראה הדליקה באה לאו דוקא אלא אפי' אחר שכבר נשרפו נמי יכול לחזור בו ואם כן מ"ש רש"י כאן דטרח ומציל היינו אליבא דר"ש דוקא ועי"ל דמשום דעיקר הטעם דאיתנסו למוכר היינו משום דאוקמי רבנן ברשותיה לענין היוקר כמ"ש הרמב"ן ומש"ה נקט רש"י עיקרא דמלתא ובזה נתיישב ג"כ דבדף הקודם פרש"י נמי דטרח ומציל משום דשמא יתייקרו אע"ג דהתם לאו אליבא דר"ש איירי אלא אליבא דהלכתא ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה אא"ב כו' ור"ת מפרש כו' ואפי' משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח אף לר"ש כדמוכח כו' בתרי תרעי מי אמר כו' עכ"ל. מיהו אין בזה סתירה לפירוש רש"י דהכא דמשמע מלשונו דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור בו כלל משום דרש"י כבר נשמר מזה ופירש בפרק איזהו נשך דתרי תרעי היינו דוקא היכא דבשעת הקנין התנה שלא לקבל הפירות עד זמן מרובה ובתוך הזמן הוזלו דבכה"ג אמרו שם דאף לר"ש יכול לחזור בו והטעם נ"ל מבואר כדאמרינן שם אליבא דרבנן לענין מי שפרע דדעתא דאיניש אתרעא זילא והיינו נמי ע"כ כה"ג דוקא שהתנה לקבלם בסוף הזמן מרובה ואם כן אמרינן דמסתמא היה בדעתו שאם יוזל השער באותו זמן שקבע לקבלם יקבלם כשער הזול אבל היכא שהיה לו לקבל הפירות מיד אלא שנשתהה מאליו והוזל השער בזה כ' רש"י שם להדיא דחד תרעא מיקרי ולא מצי למיהדר ביה לר"ש ע"ש וק"ל:

מרוקא. כלי העשוי מגללי בקר: למקניא. משמע לקנות בו ולא משמע להקנות בו אלמא כליו של קונה קאמר: ביה. משמע מיעוט בו ולא בדבר אחר: לא אצטריך. למימר דלא קני: הניתנות בסימן. הבלן מקבל סימנין מיד הנמנין לרחוץ בבית המרחץ לדעת כמה הם ולפיהם יחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן: פולסא. מחוסר צורה וקורין לו פלדו''ן: ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. מדאוקי לרבי ישמעאל דפליג על כל דבר שאין עליה צורה להתיר חילול עליו דאמר כר' דוסא אשמועינן רבי יוחנן דאסימון דר' דוסא דבר שאין עליו צורה הוא: למעוטי קרקע מאונאה. דאישתעי ביה קרא אתי דכיון דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה: נכתוב כי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו. מאי או קנה להכי כתביה למסמך קנין למיד לומר שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה: תרתי גמר מיניה. אונאת מוכר מאו קנה אל תונו ומשיכה מדסמך מיד ללשון קנין ולא סמכיה לממכר: כל שהכסף בידו. פליג אדרבנן דאמרי נתן לו. מעות יכול לחזור בו זה וזה ופליג ר' שמעון ואמר לא יחזור אלא מוכר: אי אמרת בשלמא דבר תורה מעות קונות. ומשיכה תקנתא דרבנן היא אתא ר' שמעון למימר דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו מסר נפשיה לאצולינהו מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתייקרו אחזור בי ולוקח לא מצי הדר ביה דמעות קונות אלא אי אמרת מן התורה מעות אינן קונות לוקח נמי יחזור: אליבא דר' שמעון ודאי לא קאמינא. דר' שמעון סבירא ליה משיכה תקנתא דרבנן היא: כי קאמינא אליבא דרבנן. דאמרי לוקח נמי חוזר משום דמעות אינן קונות כלל. בשלמא לריש לקיש. דאמר לרבנן משיכה דאורייתא היא: היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן. כלומר בהא פליגי והאי טעם יהבו למלתייהו דרבנן סברי משיכה דאורייתא והלכך לא שנא מוכר ול''ש לוקח מצי הדרי ור' שמעון סבר משיכה תקנתא דרבנן היא משום דנטרח בהו הלכך למוכר הוא דעבוד רבנן תקנתא דליהדר ולא לוקח: אלא לרבי יוחנן. דאמר לרבנן נמי משיכה תקנתא דרבנן היא: מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן. כלומר במאי קמיפלגי ומה טעם נותנים לדבריהם: כדרך שתקנו משיכה למוכרין. לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח: כך תקנו חכמים משיכה ללוקח. לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכ''ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי ולקמן (דף מט:) אמרה רב חסדא גבי ההוא דיהב זוזי אחמרא שמע דבעו למינסביה דבי פרזוק רופילא והדר ביה:
מרוקא פירוש גרעיני תמרה שמחליקין בהם את הקלף: לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה. משמע דהלכה כרב ואמרינן נמי פרק השולח (גיטין דף לט: ושם ד''ה משום) גבי ההיא אמתא דאמר לה קני הא וקני נפשך אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לא עשה ולא כלום דהוה ליה כליו של מקנה: וכי תימא פרושי קמפרש. ולא תגרוס וי''ו דועל מעות הניתנות במרחץ: נשרפו חטיך בעלייה. הקשה ריב''ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנה דיאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה.: אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי מוכר הדר ביה ולא לוקח. פרש''י דטרח מוכר ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו ולוקח לא יחזור אם יוזלו וא''ת וכי תקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנים דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו וי''ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף ור''ת מפרש דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור אפילו לר' שמעון דלקמן (דף מט:) אמתניתין דר''ש אומר כל שהכסף בידו מייתי עובדא דההוא גברא דיהב זוזא אחמרא ובעו למנסבי' דבי פרזוק רופילא אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו בלקוחות משמע דאף לר''ש אית ליה דרב חסדא ואפי' מי שפרע ליכא כיון דאיכא הפסד לגמרי מדלא א''ל זיל קבל עלך מי שפרע כדאמר ר' יוחנן לרבי חייא בר יוסף דזבין מלחא ואייקר כו' ולכך טרח מוכר ומציל שלא יחזור בו לוקח ולא יעמוד אפילו במי שפרע ואפילו משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח אף לר''ש כדמוכח פרק איזהו נשך (לקמן דף עד:) דקאמר כי קאמר ר''ש מוכר חוזר ולא לוקח בחד תרעא שעמד השער במקומו בתרי תרעי מי אמר לשם יודה דאף לוקח יכול לחזור דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לית ליה והא דקאמר בשמעתין דר''ש לית ליה דרב חסדא היינו היכא דלא הוזל ולא הוקר דלרבנן ורב חסדא שניהם חוזרים ולר''ש מוכר יכול לחזור בו מפני שהכסף בידו ולא לוקח:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד