דף מה - א
דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם ללוות מחבירו דינר בדינר, שמא יוקירו הדינרים, ויבא לידי ריבית, כשישלם דינרים יקרים, עבור דינרים זולים שהוא קיבל בהלואה.
רבי יוחנן דיבר בדינרי זהב, ולשיטת בית שמאי האומרים: דינר זהב "פירא" הוא ביחס למטבע של כסף, כדמפרש ואזיל, ומכאן מוכיחה הגמרא להלן שרבי יוחנן הוא הסובר: אין מחללים פירות על דינרי זהב.
ומפרשינן: דינר שאמר רבי יוחנן, דמאי הויא, דינר של כסף או דינר של זהב?
אילימא, אם תאמר: כך אמר רבי יוחנן: אסור ללוות דינר של כסף בדינר של כסף.
זה אי אפשר לומר, שהרי כסף לגבי נפשיה [ביחס לעצמו] מי איכא למאן דאמר לאו טבעא הוי, אלא "פירא", הרי אפילו לבית הלל הסוברים כסף ביחס לזהב נחשב "פירא", מכל מקום ביחס לעצמו - כאשר לוה כסף על מנת לשלם במטבעות של כסף, פשיטא שנחשבים הם כ"מטבע", זה כלפי זה, ולא פירא. [1]
אם כן לא יתכן לאסור ללוות דינרי כסף בדינרי כסף, כי אפילו אם יתייקרו דינרי הכסף ביחס לדינרי זהב, בכל זאת יהיה מותר לו לשלם בדינרי כסף היות והוא משלם את אותו סכום של דינרי כסף שהוא לוה.
אלא פשיטא, דינר שאמר רבי יוחנן, דינר של זהב הוא. וכך אמר רבי יוחנן: אסור ללוות דינר של זהב בדינר של זהב. [2]
ולמאן, לדעת מי דיבר רבי יוחנן?
אי, אם תאמר, לשיטת בית הלל אסר רבי יוחנן ללוות דינרי זהב בדינרי זהב.
זה אי אפשר לומר, דהא אמרי בית הלל: זהב טבעא הוי ביחס לכסף, כל שכן זהב "לגבי נפשיה".
אם כן, בודאי אין איסור ללוות דינרי זהב בדינרי זהב, שהרי אפילו אם יתייקרו דינרי זהב ביחס לדינרי כסף, יוכל לשלם לו את אותו סכום של דינרי זהב.
כי אין היוקר והזול תלויים בזהב, אלא בכסף, שהוא ה"פירא", ואם "יתייקר" הזהב, ייחשב הדבר שהכסף נעשה זול ביחס לזהב, אבל הזהב במקומו עומד.
אלא לאו, דברי רבי יוחנן שאסר ללוות דינרי זהב בדינרי זהב נאמרו לדעת בית שמאי, האומרים: זהב "פירא" הוא. [3]
ולא רק ביחס לכסף נחשב זהב כ"פירא", אלא אפילו ביחס לפירות, וכן ביחס לעצמו.
ושמע מינה: רבי יוחנן הוא דאמר: אין מחללינן פירות על דינרי זהב, לדעת בית שמאי, היות ובית שמאי סוברים, לדעת רבי יוחנן, שזהב "פירא" הוא, אפילו לגבי פירות ממש. [4]
ודחינן: לא תלמד מכאן שרבי יוחנן סובר בדעת בית שמאי, שאין מחללין פירות מעשר שני על דינרי זהב.
כי לעולם אימא לך, [באמת אפשר לומר]: רבי יוחנן הוא דאמר מחללינן, כי ביחס לפירות זהב הוא "טבעא". [5]
ומה שאסר רבי יוחנן ללוות דינר בדינר, אינו משום דהוי "פירא", אלא דשאני הלואה משום חומר איסור ריבית.
כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא, כדתנן הזהב קונה את הכסף, דאמרינן איהו ניהו, הזהב, דאוקיר וזיל ביחס למטבע של כסף.
אם כן, לגבי הלואה נמי החמירו חכמים ואמרו: "פירא" הוי, ואסור ללוות דינר זהב בדינר זהב, שמא יוקירו מטבעות של זהב, ויבא לידי איסור ריבית. [6]
מוסיפה הגמרא: אכן, הכי נמי מסתברא שרבי יוחנן הוא שאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בחילול סלעין של כסף על דינרין של זהב, אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין.
דהא כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: אף על פי שאמרו חכמים אסור ללוות דינר בדינר, אבל מחללין פירות מעשר שני עליו, על הדינר, כי משום חומר איסור ריבית אסור ללוות דינר בדינר, היות וסוף סוף יש לו שם "פרי" ביחס למטבע אחר, אבל ביחס לפירות ממש, מטבע הוא, ומותר לחלל את הפירות על הדינר.
ומסקינן: אכן, שמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בסלעין על דינרין, אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין.
וריש לקיש הוא דאמר: אף בפירות על דינרין מחלוקת.
תא שמע, כדברי רבי יוחנן, ממה ששנינו במשנה במעשר שני [פרק ב משנה ח]:
א. דינר כסף שוה קצ"ב פרוטות נחשת.
ב. "סלע" כסף שוה ארבעה "דינרים" שהם שני "שקלים".
הפורט סלע ממעות מעשר שני, מי שיש לו הרבה מעות [פרוטות] נחשת של מעשר שני, ורוצה הוא להחליפן בסלע כסף, כדי להקל על משאו בדרכו לירושלים.
בית שמאי אומרים: רשאי הוא להחליף בכל הסלע מעות. [7]
ובית הלל אומרים: לא יחלל את כל פרוטותיו על הסלע, אלא את מחציתם, בשקל - חצי סלע, יפרוט את פרוטותיו ויחללם על כסף, ובשקל - חצי מן הפרוטות, לא יפרוט אלא ישאיר אותם כמעות, פרוטות, של נחשת.
וטעמם של בית הלל הוא: הרי בירושלים משתמשים בפרוטות נחשת כאשר קונים צרכי סעודה בכספי המעשר, ואם כולם יבואו לירושלים עם מטבעות של כסף, וירצו להחליפם אצל השולחני, בפרוטות נחשת, יגרום הדבר שהפרוטות יתייקרו, ונמצא מעשר שני נפסד.
לפיכך, ישאו פרוטות עמהם לירושלים, כדי להוציאן בצרכי סעודתם כשיבואו לירושלים, וכאשר יכלו הפרוטות, יפרוט את מטבעות הכסף שבידו מעט מעט, ואז לא יתייקרו הפרוטות, היות ולא תיווצר דרישה מרובה לפרוטות של נחשת.
עתה מוכיחה הגמרא כדברי רבי יוחנן, ומקשה על ריש לקיש:
השתא אם מצאנו לדעת בית שמאי פירות לגבי, על, פריטי נחשת מחללינן, שהרי אם יש בידו פרוטות נחשת, שרוצה הוא לחללם על כסף, שמע מינה שמתחילה הותר לו לחלל את הפירות על פרוטות נחשת.
לגבי דהבא, שהוא חשוב הרבה יותר מן הנחשת, מיבעיא, פשיטא שיוכל לחלל פירות על מטבע של זהב, ותיקשי לריש לקיש!?
ודחינן: אין מכאן ראיה, כי אפשר לומר: שאני פריטי נחשת מדהבא, כי פרוטות נחשת כחן גדול, שהרי באתרא דסגיין, שהן יוצאות בהוצאה, חריפי פרוטות, ועדיפי בחריפותן אפילו ממטבעות של כסף. [8]
על כן, לפרוטות נחשת יש שם של מטבע לענין חילול מעשר שני, אף על פי שהן "פירא" לענין מקח וממכר, אבל דינרי זהב דלא חריפי בהוצאה, הרי הם כ"פירא" אף לענין מעשר שני, אף על פי שחשיבותם גדולה מן הכסף ומן הנחשת.
לישנא אחרינא, אמרי לה, יש אומרים את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בלשון אחרת: אחד מהם אמר: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דוקא בסלעין על דינרים.
דבית שמאי סברי: נאמר [דברים יד כה]: "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו". ולשון הכתוב: "הכסף" מיעוט הוא, ללמדך: הכסף הראשון עליו חיללת את הפירות, אותו אתה צריך לצור בידך ולהוליך, ולא תחלל אותו כסף על כסף שני.
לפיכך, אין מחללים סלעים על דינרים, כי הסלעים הם "כסף ראשון", ואין מחללים ועושים מהם "כסף שני", ולקמן מפורש דאף סלעים על סלעים אין מחללים.
ובית הלל סברי: "כסף" מיותר כתוב בפרשה, [9] ודרשינן: "הכסף" "כסף" ריבה הכתוב לצור בידו ולהעלות, ואפילו כסף שני. [10]
אבל פירות על דינרין, דברי הכל, בין לבית שמאי, בין לבית הלל, מחללינן, דאכתי "כסף ראשון" הוא. [11]
וחד משניהם [רבי יוחנן או ריש לקיש [12]] אמר: אף בפירות על דינרין של זהב נמי מחלוקת.
בית שמאי סוברים: מטבע של זהב "פירא" הוא, ואין מחללים עליו סלעים של כסף, היות וטיבעא אפירא לא מחללינן, וכמו כן אין מחללים עליו פירות ממש, היות ופירא אפירא לא מחללינן.
ובית הלל סוברים: מטבע של זהב "טבעא" הוא, ואפשר לחלל עליו מעשר שני, בין פירות על דינרי זהב, ובין סלעים על דינרי זהב.
ותמהינן: ולמאן דאמר סלעין על דינרין מחלוקת ולא בפירות על דינרין, וסוברים בית שמאי: "הכסף" - כסף ראשון ולא כסף שני.
אם כן, אדמיפלגי, מדוע שנה התנא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסלעין על דינרין, ויש מקום לטעות ולומר שטעמם של בית שמאי האוסרים לחלל הוא היות ומטבע זהב נחשב "פירא".
לפלגי בסלעין על סלעין, ששניהם של כסף, [13] ויהיה ברור שבית שמאי אוסרים מטעם כסף ראשון ולא כסף שני!?
ומשנינן: אי אפלגי בסלעין על סלעין, אכן לא היה מקום לטעות בהבנת טעמם של בית שמאי.
אבל בדעת של בית הלל היה מקום לטעות, כי הוה אמינא: הני מילי, מה שהתירו בית הלל לחלל, הוא דוקא בסלעין על סלעין.
אבל בסלעין על דינרין, מודו להו בית הלל לבית שמאי, דדהבא לגבי כספא "פירא" הוי, ולא מחללינן טבעא אפירא.
קא משמע לן התנא, שיכול הוא לחלל לדעת בית הלל, אפילו סלעים על דינרים. [14]
תא שמע, שאף לבית שמאי אין אומרים: כסף ראשון ולא כסף שני.
הפורט סלע של מעשר שני, מי שיש לו סלע של מעשר שני, ורוצה הוא להחליפו בירושלים בפרוטות של נחשת.
בית שמאי אומרים: בכל הסלע, את כל הסלע, יכול הוא [15] להחליף למעות [פרוטות] של נחשת.
ובית הלל אומרים: לא יחליף את כל הסלע בפרוטות של נחשת, שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקיד אותם בעיר עד שיבא שוב ברגל הבא, ובינתיים יתעפשו פרוטות הנחשת. [16]
לפיכך, בשקל, חצי סלע, ישארו בידו מטבעות של כסף, ובשקל יפרוט למעות של נחשת.
עתה מוכיחה הגמרא שאפילו לדעת בית שמאי לא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני:
השתא, אם כספא לגבי פריטי של נחשת מחללינן, ולא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני.
לגבי דהבא דחשיב מיניה, מי אמרינן, וכי אטו אמרינן, כסף ראשון ולא כסף שני!? [17] [18] אמר, דחה, רבא: וכי אטו מחילול מעשר שני בירושלים קמותבת [אתה מקשה]!?
הרי שאני ירושלים, דכתיב ביה, במעשר שני [דברים יד כו]: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר, ובכל אשר תשאלך נפשך, ואכלת שם לפני ה' אלוקיך", אם כן, יכול הוא לקנות מאכל ומשקה, אף על פי שאין מחללים טיבעא אפירא חוץ לירושלים, וכן יכול הוא לחלל בירושלים כסף ראשון על כסף שני, כדי לקנות בכסף השני מאכל ומשקה. [19]
תא שמע, שאף חוץ לירושלים, מתירים בית שמאי לחלל מטבע על מטבע, ולא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני: הפורט סלע ממעות מעשר שני, מי שמחליף מעות [פרוטות] נחשת בסלע של כסף.
בית שמאי אומרים: יכול הוא לפרוט בכל הסלע מעות.
ובית הלל אומרים: בשקל, בחצי סלע, יפרוט את המעות לכסף, ובשקל לא יפרוט אותם, וישאיר בידו מעות נחשת.
ומכאן יש ללמוד, שבין לדעת בית שמאי ובין לדעת בית הלל, מותר להחליף מטבע נחשת, שעליו חיללו פירות מעשר שני, במטבע כסף, ואין אומרים: כסף ראשון ולא כסף שני.
אלא, דכולי עלמא: "הכסף כסף" ריבה, ואפילו כסף שני. [20]
אלא אי איתמר פלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש במשנה זו, הכי איתמר, כך נשנתה מחלוקתם: [21]
הערות
[1] לגמרא פשוט שדינר של כסף לגבי נפשיה הוי טיבעא, אף על פי שיתכן ודינר של זהב הוי פירא לגבי נפשיה, כמבואר להלן. וטעם הדבר, כתבו בתוספות הרא"ש: היות ועיקר משא ומתן בכסף, אין יוקר וזול ניכר בו, ואינו נראה כריבית. [ראה להלן הערה 4]. וב"שיטה מקובצת" בשם הראב"ד כתב: היות ונאמר בתורה אצל מעשר שני: "וצרת הכסף", ובו שמין הקדשות כדכתיב: "כסף ערכך", אם כן אף לגבי פירי הוי טיבעא, כל שכן לגבי נפשיה. [וצריך תלמוד, שמא "כסף" היינו ממון ולא מתכת כסף]. וב"פני יהושע" כתב: חלוק חסרונו של כסף לדעת בית הלל, מחסרונו של זהב לדעת בית שמאי, כי כסף לבית הלל הוא "פירא" ביחס לזהב היות ואינו חשוב, אם כן ביחס עצמו פשיטא שהוי טיבעא, כי דבר חשוב הוא מצד עצמו, אך זהב לבית שמאי הוא "פירא" היות ואינו חריף, אם כן, אף ביחס לעצמו הוי "פירא".
[2] ובדינר של זהב שייך לומר שנחשב "פירא" גם "לגבי נפשיה" - כאשר לווה מטבע זהב על מנת להחזיר מטבע של זהב, ראה לעיל מד ב הערה 15.
[3] לא שיסבור רבי יוחנן כבית שמאי, אלא רבי יוחנן אמר את הדין לפי שיטתם. אי נמי, רבי יוחנן סבר כמו משנתינו שזהב קונה את הכסף. [כלומר, כזקנותו של רבי, ומשנה דמעשר שני כילדותו, אבל לזקנותו סוברים בית הלל שזהב נחשב פירא לעומת מטבע, ראה לעיל מד ב הערה 34].
[4] כי אם תאמר: לדעת בית שמאי מחללים פירות על זהב, אם כן זהב נחשב טיבעא, ביחס לפירות, והוא הדין ביחס לעצמו, כי אם נחשב הוא "פירא" לגבי נפשיה, על כרחך אתה אומר שמהותו פירא, אם כן אף ביחס לפירות הרי הוא פירא.
[5] רבינו חננאל מה ב כתב בשם רב האי גאון שזהב נחשב כפירי לכל דבר, ואפילו לענין קנין חליפין, לא הוי מטבע אלא פירי ונקנה הוא בחליפין. ובתוספות הקשו: הלא מהסוגיא כאן ועוד דוכתי מוכח שמטבע זהב ביחס לעצמו דינו כמטבע ולא כפירי! ? [ואף נסתפקו לענין הלכה, אם קיימא לן כילדותו של רבי או כזקנותו]. וכתבו: שמא בימי האמוראים היה זהב יוצא בהוצאה והוה טבעא, ובימי הגאון לא היה יוצא כלל, ולכך אמר שדהבא פירא הוא, וראה עוד דברי בעל המאור והמלחמות בזה.
[6] כתבו התוספות: אם כן, אף לדברי בית הלל יש לאסור הלואת דינר כסף בדינר כסף. [ורבי יוחנן עצמו, דיבר בדינר של זהב, ואליבא דבית שמאי, כמו שהוכיחו התוספות. וברבינו חננאל משמע דלפי המסקנה, רבי יוחנן דיבר אליבא דבית הלל]. ולפי דברי תוספות הרא"ש [לעיל הערה 1] לדעת בית הלל, אין מקום לאיסור הלוואת דינר כסף בדינר כסף, וראה מה שהביא בזה ב"דבר יעקב" אות ה.
[7] א. רש"י. ובפשוטו, לדעת בית שמאי יכול הוא להחליף את כל פרוטות הנחשת בסלעים של כסף, ולדעת בית הלל אינו רשאי להחליף אלא חציין, וחצי מן הפרוטות יעלה לירושלים כדי שלא יתייקרו הפרוטות, אם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט. ואם יש לו פרוטות בשיעור סלע, יחלל מחציתם על מטבע של "שקל". אך לשון המשנה בכל הסלע מעות משמע שבין לבית שמאי ובין לבית הלל מחלל הוא את פרוטותיו על מטבע של סלע, אלא שלבית שמאי מחלל הוא על כל הסלע, כי את כל פרוטותיו הוא הופך לסלע כסף, ולבית הלל מחלל הוא את פרוטותיו על חצי מן הסלע - בערך של "שקל" - וחצי מן הסלע נשאר חולין, וצריך תלמוד. ב. רש"י לא פירש את טעמם של בית שמאי, משמע שלדעת בית שמאי יכול הוא לעשות כרצונו. אם כן, נמצא שבית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, וקשה: הרי בפרק ד של מסכת עדויות הובאו המחלוקות בהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, ומחלוקת זאת לא מובאת שם, אלא בפרק א משנה ט, ומשמע שבית שמאי מחמירים! ? [ראה מה שהובא ב"אוצר מפרשי התלמוד ציון 91]. ובריטב"א ובתוספות רבינו פרץ תירצו דהכא לא הוי אלא דין לכתחילה ותקנתא בלבד, על כן אין למנותם התם בהדי קולא וחומרא. ובתוספות [והר"ש משאנץ] פירשו: אף בית שמאי מחמירים, וסוברים שחייב הוא להחליף את הסלע, כי אם יחליף רק את מחציתם למטבעות כסף ואת מחצית הפרוטות ישאיר כמות שהן, יש לחשוש שהם יתעפשו בדרך קודם שיגיע לשם. [ועוד, אם יחליף רק את מחציתם, הרי יצטרך להחליף את המעות כמה פעמים ונמצא החנוני משתכר ומעשר מפסיד - ראה ביאור הדברים במהרש"א, ב"קיקיון דיונה" ו"בית יהודה" שהובאו דבריהם ב"אוצר מפרשי התלמוד"]. וראה עוד ביאור במחלוקת בית שמאי ובית הלל ב"שיטה מקובצת" בשם הראב"ד.
[8] משמע שהמקשן והתרצן חולקין ביניהם אם לזהב יש יותר חשיבות כמטבע לעומת נחשת, או להיפך - לנחשת יש שם מטבע יותר מאשר לזהב. והנה לעיל [מד ב הערה 11] הובאה מחלוקת הראשונים אם זהב ביחס לנחשת נחשב טיבעא או פירא, ודוחק לומר שבדבר זה נחלקו המקשן והתרצן. וכתב ב"דבר יעקב" על פי הריטב"א שהשקלא וטריא כאן אינו אלא לגבי מעשר שני, אם יש להעדיף את מה שהוא מיקל במשאו, או שיש להעדיף את מה שקל יותר להוציאו בירושלים כדי לקנות מאכל ומשקה, אבל לענין משא ומתן, אין להוכיח מהסוגיא, לא לכאן ולא לכאן. וב"תורת חיים" [מד א] הוסיף: הרי בירושלים נחשת חריף לצאת יותר משאר מטבעות, ופשיטא דהוי טיבעא לענין מעשר שני, דרק לענין משא ומתן שייך לומר שהיות ויש מקומות שנחשת לא יוצא בהם על כן לא פלוג רבנן ובכל מקום הוי פירא ולא טיבעא. [וראה עוד ברש"ש, ב"חידושי רבינו חיים הלוי" ו"אבי עזרי" מעשר שני ח ז].
[9] א. יש שפירשו: היה הכתוב יכול לומר "ונתתה בכסף, וצרת בידך" וגו', וממילא היינו מפרשים דקאי אכסף דלעיל מינה, ונמצא שתיבת "הכסף" מיותרת. [לא נאמר בפרשה "כסף" אלא "בכסף" או "הכסף"]. ב. בפשוטו בית שמאי ובית הלל דרשו שתי דרשות חלוקות; בית שמאי דורשים מלשון "הכסף" שבא למעט, ובית הלל דורשים ממה שנאמר "כסף" מיותר בפרשה, ובית שמאי לא למדו מיתור לשון כסף בפרשה, וכן משמע מפירוש רש"י. אלא דלפי זה לא נתפרש מה דורשים בית הלל ממה שכתוב "הכסף", ומה דורשים בית שמאי מיתור לשון "כסף" בפרשה. ובריטב"א כתב: דכולי עלמא דרשי "וצרת הכסף", דמיותר לדרשא, אלא דבית שמאי דרשי דלמיעוטא בא, ובית הלל דרשי דלרבות בא. ג. והנה, מחלוקת בית שמאי - שממעטים "כסף שני" מ"הכסף", ובית הלל - שמרבים "כסף שני" מאותו מקרא, צריכה תלמוד, כי אם מ"סברא חיצונית" יש לומר: כסף ראשון ולא כסף שני, אם כן מדוע צריכים בית שמאי לדרוש דבר זה ממיעוטא ד"הכסף"! ? ואם מ"סברא חיצונית" יש לומר: כסף ראשון ואפילו כסף שני, אם כן מדוע צריכים בית הלל לדרוש דבר זה מריבויא דקרא! ? וראה להלן מז ב שמ"וצרת הכסף" למדו לרבות כל דבר שנצרר ביד [לדעת רבי ישמעאל], או כל דבר שיש לו צורה [לדעת רבי עקיבא], ומבואר בתוספות [לעיל מד א סוף ד"ה אסימון] שדין זה נלמד מריבויא דקרא, ולא מסברא, וצריך תלמוד, הרי מריבויא דקרא ילפינן: כסף ראשון - ואפילו כסף שני, ומנין ללמוד גם לרבות כל הנצרר ביד, או כל שיש בו צורה! ? וראה ב"ספרי" שלמדו מהא דכסף כסף ריבה, דלא בעינן דוקא מטבע כסף אלא הוא הדין מטבע זהב ונחשת. ובסמוך להך דרשא הובאה מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ראה שם. וצריך תלמוד, אם כסף כסף ריבה מטבע זהב ונחשת, איך למדים מאותו ריבוי כל הנצרר ביד, או כל שיש בו צורה! ? ויש מי שפירש את דברי בית הלל בסוגיין כך: מ"סברא חיצונית" כסף ראשון לאו דוקא והוא הדין נמי כסף שני, ובית שמאי למדו מדרשא ומיעוטא שאין מחללים על כסף שני. אמרו להם בית הלל: הלא כסף כסף אינו דרשא של מיעוטא אלא דרשא של ריבויא, אם כן אין ללמוד מכאן למעט כסף שני, וממילא כסף ראשון ואפילו כסף שני, וריבויא דקרא איצטריך לרבות כל דבר הנצרר ביד לדעת רבי ישמעאל, או על כל פנים כל דבר שיש בו צורה. [וממילא שמעת מינה דלא בעינן מטבע של כסף דוקא, והוא הדין נמי מטבע של זהב ושל נחשת]. וזהו מה שכתב רש"י: כסף יתירא כתיב בפרשה, כלומר אין דורשים כאן מיעוט מה"א ד"הכסף", היות ומסתבר לדרוש כאן ריבוי, שהרי כסף יתירא כתיב בפרשה. [ושוב נמצא שאין כאן פלוגתא בין רש"י וריטב"א בביאור פלוגתא דבית שמאי ובית הלל].
[10] ראה ברמב"ן וברשב"א אם יש ללמוד מכאן שזהב הוי טיבעא ביחס לכסף, כילדותיה דרבי, ועל כן לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, אלא מטעם כסף ראשון וכסף שני, או דלענין מקח וממכר יש לומר כזקנותיה דרבי, ושאני מעשר שני.
[11] וזהב "טיבעא" הוא לכולי עלמא, ולא "פירא", שהרי אפילו לבית שמאי, מה שאין מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב, הוא היות ואין מחללים כסף על כסף, ולא מחמת דהוי חילול טיבעא אפירי.
[12] לפי מסקנת הגמרא בסוגיא הקודמת, יש להוכיח מדברי רבין, שרבי יוחנן סובר אליבא דבית שמאי, שמחללים פירות על דינרי זהב, ומה שהגמרא כאן לא עמדה על זה, הוא היות ובלא הכי נדחה ביאור זה, כדלקמן.
[13] הקשו בתוספות הרא"ש: שמא מה שנקט התנא סלעין על דינרים ולא נקט סלעים על סלעים, הוא משום אורחא דמילתא, שאין דרך לחלל סלעים על סלעים! ? ותירצו: פעמים שיש לו סלעים של חוץ לארץ, ורוצה הוא לחללם על סלעים של ארץ ישראל, היות וסלעים של ארץ ישראל חריפים לצאת בירושלים יותר מאשר סלעים אחרים. ועוד תירצו: פעמים שהוא בירושלים, ויש לו סלעים של מעשר שני בביתו, ורוצה לחללם על מעות שבידו.
[14] בפשוטו, סלקא דעתך אמינא שדהבא לגבי כספא "פירא" הוי אליבא דכולי עלמא, ולא שרו בית הלל אלא סלעים על סלעים. וקא משמע לן הך מתניתין שני דברים: א. רשאי אדם לחלל מטבע על מטבע, ולא אמרינן "הכסף" - כסף ראשון ולא כסף שני. ב. אף סלעים על דינרים אפשר לחלל, ולא אמרינן הכא טיבעא אפירא לא מחללינן. - על פי ריטב"א. [ויש לדון אם משנה זו סוברת כילדותו של רבי, שכסף קונה את הזהב, ואם כן דינרי זהב על סלעים לא מחללינן, או שאף לזקנותו של רבי מותר לחלל סלעים על דינרים, כי כל המטבעות אינם אלא טיבעא ולא "פירא"].
[15] א. על פי רש"י. משמע, בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, ובתוספות תמהו על פירושו כי במסכת עדויות משמע שבית שמאי אינם מקילים. וכתבו התוספות [והר"ש משאנץ]: לדעת בית שמאי עליו להחליף את כל הסלע בפעם אחת, היות והשולחני נוטל שכר על כל החלפה שהוא עושה, ואם יחליף עתה רק את חצי הסלע בפרוטות ואת חציו בשקל כסף, ואחר כך יחזור ויחליף את השקל בפרוטות, הרי שכרו של השולחני כפול, ונמצא מעשר שני מפסיד. [ראה מהר"ם שי"ף]. ב. זה לשון רש"י: אם בא להחליף את כל הסלעין שבידו במעות, יחליף. משמע שיש בידו כמה סלעים להחלפה. [וכן כתב רש"י לעיל ד"ה ה"ג הפורט]. לפי זה אין מקום למה שהובא לעיל בשם התוספות, ולדברי התוספות צריך לומר שהמשנה מדברת במי שיש לו רק סלע אחד, ובכהאי גוונא בית שמאי אינם מקילים. [ואף על פי שכאשר יש לו כמה סלעים, בית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים, מכל מקום בנידון המשנה, אינם מקילים. ראה יומא פ ב: כי אתשיל לעניין עוג מלך הבשן אתשיל].
[16] ואין לשאול, הרי יכול הוא לחזור ולהחליף את פרוטות הנחשת במטבעות של כסף! ? כי אף זו אינה תקנת המעשר, שהרי בכל החלפה גובה השלחני את שכרו, ונמצא מעשר שני מפסיד חינם בכל החלפה והחלפה.
[17] לא נתפרש מאי "קל וחומר" הוא; דלענין כסף ראשון ולא כסף שני שניהם שוים [ואדרבה, הרי "חשוב" הוא סברא להחשיבו יותר בטיבעא, אם כן, שמא נחשת דלא חשוב ולא חריף הוי כמו פירא לענין זה, ורק ביחס לכסף וזהב דחשיבי נימא כסף ראשון ולא כסף שני]. וב"דבר יעקב" פירש: אם אין איסור לחלל על כסף שני, מסלע של כסף על פרוטות נחשת, אף על פי שהכסף השני גרוע מן הראשון, כל שכן שאין איסור לחלל כסף על זהב, שהכסף השני חשוב ועדיף מהראשון. וראה ב"תורת חיים" [ובחידושים המיוחסים לריטב"א].
[18] א. בודאי ידע המקשן שחלוק דין קניית פירות בירושלים מדין חילול חוץ לירושלים, שחוץ לירושלים עיקר החילול הוא פירות על מעות כדי להקל משאו, ובירושלים עיקר החילול הוא מעות על פירות כדי לאכלם, כמו שמפורש בתורה, אלא דסלקא דעתיה שלענין "כסף" ראשון ולא כסף שני אין לחלק ביניהם - תוספות. וראה ברשב"א שחלק על זה. [קא סלקא אדעתין שכסף ראשון ולא כסף שני, אינו מצוה דגברא - שצריך הוא להביא לירושלים את הכסף הראשון, אלא הוי דין מסויים בחילול - שאין כסף ראשון מתחלל על כסף שני, שאם לא תאמר כך, הרי לא קשה מידי מהיתר החילול בירושלים. ולפי המסקנה יש להסתפק אם קא משמע לן דהוי מצוה על הגברא להביא לירושלים דוקא את הכסף הראשון, או דאף דהוי דין מסויים בחילול, מכל מקום, כאשר נכנס לירושלים פקע איסור זה ויכול הוא לחלל מטבע על מטבע]. ב. לפי הסלקא דעתך, דירושלים וחוץ לירושלים שוים, צריך לומר דהא דקתני "בירושלים", אורחא דמילתא הוא, כי חוץ לירושלים דרך לחלל פרוטות על כסף להקל המשא, ובירושלים מחללים כסף על פרוטות לצרכי הוצאה - ריטב"א.
[19] הקשו התוספות: והא אין קונים בכסף מעשר שני בירושלים כל דבר, ורק דבר שהוא פרי מפרי וגידולי קרקע קונים כדילפינן בעירובין כז ב מכלל ופרט וכלל, אם כן כיצד יתכן לרבות מהך קרא ד"ונתתה הכסף" כו' לפרוט סלע כסף בפרוטות נחשת! ? ותירצו: דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא מים ומלח, אבל לא פרוטה, דבפרוטה קונים בקר וצאן וכו' שהם פרי מפרי וגידולי קרקע. והריטב"א תירץ: בודאי כסף אינו "פרי מפרי וגידולי קרקע", והכי קא אמר רבא: כיון דרחמנא אמר: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", על כרחו צריך להחליף את הכסף שהביא לירושלים בפרוטות, שבירושלים פרוטות חריפי טפי, והן צריכין לקנות דברים קלים שאי אפשר לקנותם בכסף. וראה עוד ברשב"א.
[20] וההיא לישנא דפליגי בית שמאי ובית הלל אם ממעטינן כסף ראשון ולא כסף שני או לא, לא נאמרה כלל, וטעות הוא. אי נמי, אפשר שאמנם כך נתפרשה מחלוקתם, אך מה שאמרו כסף ראשון ולא כסף שני, אינו דין תורה, אלא מדרבנן שמא ישהה עליותיו, כדלקמן, וקרא אסמכתא בעלמא, ולא כמו דסלקא אדעתין מעיקרא דמדאורייתא ממש הוא - ריטב"א.
[21] עתה חוזרת בה הגמרא גם מהאוקימתא הראשונה, שהעמדנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אם כילדותו של רבי או כזקנותו - רשב"א.
לא, לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין. ודינר של זהב בדינר של זהב קאמר, כדקאמרינן שאני הלואה, דכיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, לענין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, לענין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא לבית שמאי אבל לבית הלל שרי, דהא לדידהו אפילו לענין מקח וממכר דהבא טיבעא הוי. ומיהו כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל לענין הלואה שרי, דלגבי נפשיה ליכא מאן דאמר דלאו טבעא הוי, כיון דלגבי נחשא מיהא הוי טבעא אפילו לב"ה. ואנן דקיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין, חלוקא דב"ש וב"ה איפכא תנינן לה, ב"ש אומרים עושה אותן סלעין דנרים, וב"ה אוסרים, דההיא מתניתין נמי בילדותיה תנא לה, ובזקנותיה דאפיך מתניתין, ההיא מתניתין [נמי] מפכינן, ואיהו נמי [אפכה], כי היכי דלא תיקום מתניתין דהזהב כב"ש, אלא דמשנה לא זזה ממקומה. וכיון שכן קיימא לן בפסק הלכה, כי הא דר' יוחנן דאמר אסור ללות דינר בדינר.
הפורט סלע ממעות מעשר וכו'. פירש"י ז"ל אם בא לפורטן כולן יפרוט. וב"ה אומרים לא יפרוט אלא חציין. ואינו מחוור, דאם כן הוו להו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, והתם הוה לן לאחשביה בהדי אינך דמסכת עדיות [פ"ד ה'] עם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל אלא הכי פירושו, בכל סלע חייב לפרוט, כדי שלא יעלו הפרוטות חלודה בידו ויגיע הפסד למעשר בכך, ובית הלל אומרים אינו צריך, אלא יכול הוא לשייר חציין, כדי שיהא בידו פרוטות מצויות בירושלם. ואע"ג דהפורט קתני, ומשמע דרשות קתני, איכא למימר דאין הכי נמי, דאלו לא רצה לפרוט כלל, לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין, דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות, אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם, אבל כל שטרח ובא לפרוט, פורט את הכל לב"ש, ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי, הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים בכל סלע מעות, ובית הלל אומרים בשקל כסף בשקל מעות, בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, והכי קאמרי, על כרחו בכל סלע יקח מעות, כדי שיהא מצויות בידו ויוכל להוציאם בכל עת בירושלם, שאלו לא היו מצויות כל כך, חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלם. ובתוספות [ד"ה בכל] פירוש כדי שלא יתן [הכרע] אחר, כשיפרוט החצי השני, ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות, דחוששין שמא יעלו חלודה.
דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני, ובית הלל סברי הכסף כסף ריבה. פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרים, דאלמא דהבא לגבי כספא טבעא, כילודתיה דרבי, דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני, הא לאו הכי מחללין, ואי אמרת דתרוייהו הוו טבעא לגבי מעשר ומחללין זה על זה אבל לענין מקח וממכר כלהו סבירא להו כזקנותיה דרבי, הא מנא לן. ומאי שנא מעשר, ואי משום כסף ריבה, הא לא משמע הכין, דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה, ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני, אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף, הא לא שמעינן. ומיהו לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל, דסבירא להו דדהבא בעלמא הוי טבעא, הא לא קשיא, דכיון דבעלמא לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוי, ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא, שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף, אלא דאכתי תקשי לן, דהא לא שמעינן לחד מינייהו דמרבה מיניה כספים מכסף כסף, אלא כספים שניים קא מרבו כנ"ל, ואם זה אמת, דלהאי לישנא לכולי עלמא אית להו כילדותיה דרבי אליבא דר' יוחנן, דהוא ניהו דמוקים לה לפלוגתייהו בהכין, ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין, אבל איפכא, כלומר דינרין אסלעין, כולי עלמא אית להו דאין מחללין, דכספא לגבי דהבא פירא הוי, ולהאי פירושא לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבן דהכא משום דתרוייהו אית להו דהבא טבעא הוי כילודתיה דרבי, הוא דקאמרי דמחללין סלעין אדינרין.
תא שמע, הפורט סלע של מעשר שני בירושלם בית שמאי אומרים בכל סלע מעות וכו'. השתא קא פריך לתרוייהו, דמהכא שמעינן שמחללין כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי, וקשיא לר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה דמחללין נמי פירא אדהבא לבית שמאי, דהשתא כספא לגבי נחשא מחללינן, אע"ג דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללינן, אע"ג דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא. וגדולה מזו שמעינן מינה, דאפילו (פירא אטבעא) [טבעא אפירא] מחללינן, דהא כספא טבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללינן, אלא ודאי ב"ש על כרחין טעמא אחרינא אית להו במעשר, דלא כמר ודלא כמר. ומשני דהכא ליכא לאקשויי כלל לא למר ולא למר, דבירושלם אדרבה טבעא אפירא הוא דמחללין, ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות.
והא דמייתינן: מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן. פי' הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן, כל דבר שהוא צורך האכילה, והם הפרוטות שהן צריכות להוצאה. ואיני מבין טעמו, ואדרבה, דרשינן ליה (בפרט וכלל) [בכלל ופרט], ואמרינן (לקמן בבא מציעא כז, ב) מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קא מרבינן הכא פרוטות, אלא הכי פירושו, שאני ירושלם דבירושלם מחללין טבעא אפירא, [שעיקרן – ש"מ] להוצאה הוליכן לירושלם, ואפירי הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן, והילכך אי משום דאין מחללין טבעא אפירא בעלמא, הכא לא אכפת לן, ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגדולי קרקע דוקא, הני מילי מידי דהוצאה, דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט, אבל לא ליקח [ממנו חלוק – ש"מ] ולא סנדלין לרגליו, אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן, אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט, ולא אסרה תורה כי הא, כך נראה לי.
אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני ואי איתמר הכי איתמר כו', דבית שמאי סברי גזרינן שמא ישהה עליותיו וכו'. תמהני מי דחקו לומר כך, לוקמה כאוקימתא קמייתא, דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי, ובפירות על דינרין נמי מחלוקת, ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן, דלכולי עלמא כילודתיה דרבי סבירא להו, ומשום הכי לא בעי לאוקומה בהכין אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. ואי נמי איכא למימר, דלא בעא לאוקומה השתא כאוקימתא קמייתא, משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה, דהוה ליה למתני מחללין ולא מחללין, וכאסיק [ע"ב] מחללין ולא מחללין מבעי ליה, וזה [בש"מ – יותר] נכון.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין. ואע"ג דמתניתין דמעשר כילדותיה דרבי רהטא, (ההיא נמי) כיון דאפיך רבי מתניתין, ההיא נמי אפכינן, ואיהו נמי אפכא כי היכי דתיקום מתניתין כבית הלל, אלא דמשנה לא זזה ממקומה.
ופסקו ר"ח והרי"ף ז"ל, דוקא לגבי כספא ונחשא הוא דהוי דהבא פירא, אבל לגבי פירא ומטלטלי דהבא טבעא הוי. והביא הרי"ף ז"ל ראיה ממתניתין דמעשר, דליכא מאן דאמר אין מחללין פירי אדינרין אלא ב"ש ואליבא (דר"ח) [דריש לקיש] בלבד, אבל אליבא דר' יוחנן אפילו ב"ש מודו דמחללין, וקיימא לן כר' יוחנן, ומכאן ראיה דדהבא לגבי פירי טבעא הוי, דאינהו לאו לענין מעשר דוקא פליגי, אלא הוא הדין לענין מקח וממכר, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה מחלוקת). אבל מה שכתב רבינו ז"ל בהלכות, וכל שכן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, אינו מחוור, דהתם לאו בדהבא פירא לגבי פירי פליגי, אלא דבית הלל סברי טבעא הוי אפילו לגבי כספא כילדותיה דרבי, אבל לזקנותיה דרבי דילמא אף בית הלל הוו מודו דאפילו לגבי פירי ומטלטלי, כפירא משוינן ליה. ועוד, דלההוא לישנא ודאי דבית שמאי משנה, דסתמא דמתניתין כותיה וקיימא לן כסתם מתניתין דכזקנותו דרבי. וכן מה שכתב הוא ז"ל ראיה מלישנא בתרא, דלכולי עלמא מוקמינן טעמייהו בגזרה שמא ישהא עליותיו, דאלמא כספא ודהבא תרוייהו טיבעא נינהו, וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכל שכן לגבי פירי, אינו רואה מכאן ראיה כלל, חדא דמנא לן דלהאי לישנא סבירא להו לבית שמאי ולב"ה כספא ודהבא טבעא הוו, דילמא טעמייהו משום דסבירא להו כילדותיה דרבי דדהביא טבעא וכספא פירא, ודוקא סעלין אדינרין אבל דינרין אסלעין לא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דהא רבינו ז"ל סבור ונראין דבריו דכמחלוקתן של בית שמאי ובית הלל לענין מעשר, כך מחלוקתן במקח וממכר, ואם כן היאך אפשר לומר דתרוייהו הוו טבעא, הא לא כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה הוא. ואם דעת הרב ז"ל לומר, דלהאי לישנא בתרא מחלוקתן לגבי מעשר דוקא, לומר דלענין מעשר דוקא הוו בין דהבא ובין כספא טבעא, הא לענין מקח וממכר דהבא פירא וכספא טבעא כזקנותיה, אם כן אין ראיה מכאן לפירי ומטלטלי דעלמא. וראיתי להרמב"ן ז"ל (ד"ה לא) שטרח להעמיד ראיתו מכאן, וכתב דכונת הרב בזה לומר, דמכל מקום כיון דאיתרבי זהב אפילו לגבי כסף מכסף הכסף, שמעינן דטבעא הוא לגבי פירי ומטלטלי לענין כל מילי, דאי סלקא דעתך פירא הוא לכל מילי, היכי איתרבי מכסף הכסף, והא לא נקרא כסף כלל, ע"כ. ואין לשון ההלכות מוכיח כן. ועוד דאכתי לאו ראיה היא, דמנא לן דמרבינן מיניה כסף מכסף הכסף, דלמא לא מרבינן מיניה אלא כסף שני, וכי מחללי בכספא אדהבא, משום דאית להו כילדותיה דרבי, אבל לעולם (אבל) [אי] סבירא להו כזקנותיה, לא הוה סבירא להו דנחיל סלעין אדינרין, אלא סלעין אסלעין, אי נמי, פריטי אסלעין משום כסף הכסף לרבות כסף שני. ועוד דואי ליכא מאן דאמר דלא להוי דהבא טביע [ו]חשיב קצת משום צורתיה, דאי לא, בכדי לא טרחי ביה ולא טבעי ליה, והילכך כסף מקרי משום דדמי למטבע דחשיב משום צורתיה, והיינו דקיימא לן דאין דינר זהב נעשה חליפין ואין נקנין בחליפין כדאיתא בסמוך (ע"ב), ומטבע נמי קרי ליה. וזה שלא כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, דאמר דפירי הוי לגמרי ונעשה חליפין ונקנה בחליפין, וליתא, כדאיתא בגמרא בהדיא, ומכל מקום כיון דיוקרא וזולא שייכי ביה תדיר, שויוה כפירא לגמרי.
וגם הרמב"ן ז"ל (בד"ה ובתוספתא) מביא ראיה לדברי הרב ז"ל מדתניא בתוספתא (פ"ג פ"ז), כל שנקנה קונה. כלומר כל שהוא נקנה ואינו דמים, כגון המטלטלין שהן הנקנין, קונין במשיכתן את הדמים, ולא הדמים שהן הקונין, קונין אותן במשיכתן, וזהו כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלין, בין של זהב בין של נחשת. ולולי שאין דעתי מכריע איני רואה מכאן ראיה, שהרי זה כמתניתין דקתני קונה את המטבע בלא חסר ובלא יתר. והא דגרסינן נמי בירושלמי [דפרקין ה"א] כל הירוד מחברו קונה את חברו, אין מכאן ראיה, דאע"ג דמטלטלין ופירות ירודין מן הזהב, אין מכאן ראיה, דההיא כילדותיה דרבי אתיא, כדאיתא התם בהדיא, אמר (רב בר רב אשי) [לפנינו: ר' חייה בר אשי] מאן תניתה ר' שמעון ברבי, כלומר, דסבירא ליה דכסף קונה את הזהב, ולההיא סברא ודאי דהבא טבעא גמור הוי ולא קני מידי, דכל שהוא ירוד כנחשת, קונה את שהוא למעלה ממנו כגון את הכסף, דבתר חשיבותא אזלינן לגמרי, אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבותא, מנא לן דדהבא טבעא אפילו לגבי פירי ומטלטלי. ואי אמרת מכל מקום דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה, וכי היכי דכספא לילדותיה הוי טבעא לגבי פירי ומטלטלי, דהבא נמי לזקנותיה טבעא הוי לפירי ומטלטלי. לא היא, דלא דמי דהבא לכספא, דכספא אפילו לילדותיה דרבי חריף הוא, (וכן) [ובו] קונין כל מילי, וכתיב נמי (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו, אלא דלגבי דהבא בלחוד, משום דדהבא חשיב מיניה, שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן, דירוד מחבירו קונה את חברו. אבל לזקנותיה דאזלינן בתר חריפות, כיון דדהבא לא חריף כשאר מטבעות, דלמא לא שויוה טבעא כלל לענין מקח וממכר. ותדע לך, דהא ללישנא קמא דמעשר, ב"ש וב"ה בזקנותיה וילדותיה דרבי פליגי, ב"ש כזקנותיה וב"ה כילדותיה, ואפילו הכי מחללין פירות אסלעין לכולי עלמא, ואע"ג דר' יוחנן הוא דאמר מחללין פירות אדנרין, דגמרינן מכסף לב"ה, מכל מקום שמעינן מינה דלא דמי דהבא לזקנותיה לכסף לילדותיה, דהתם ליכא מאן דפליג ביה וטבעא הוי לגבי פירי, והכא פליגי.
עוד הביא רבינו ז"ל ראיה, מדתניא לקמן (בבא מציעא מח, א), ר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית. והר"ז הלוי ז"ל דחה דר' שמעון סבר לה כילדותיה דרבי, אלא שאין זה דחוי, דאי הכי אדמהדרינן בתר דיוקי לאשכוחי תנא דסבירא ליה כילדותיה דרבי, לימא ר' שמעון דאמר הכי מפורש. ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל, ולא הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתייהו היא, אלא משום אבל אמרו נקט לה, ואיהו אמר מכל מקום כך הלכה, אלמא מילתא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עלה. זה תירץ הרמב"ן ז"ל [בד"ה ובתוספתא] ונכון הוא. ולפי דברי ר"ח והרי"ף ז"ל, הא דאמר לעיל כיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לאו כולה מקח וממכר קאמר, אלא לגבי דהבא ונחשא בלבד, ומשום דלגבי כלהו מטבעות שויוה כפירא וליכא חד מינייהו דקני ליה, סתם לישניה ואמר דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, ולגבי הלואה נמי חשבינן ליה כפירא מהאי טעמא, אע"ג דכספא לילדותיה דרבי, ונחשא בין לילדותיה בין לזקנותיה, לא הוי כפירא לענין הלואה, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה אלא אי אמרת פירא הוי).
כתב בעל העיטור, יש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא, וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן, וכן כתוב במשניות מדוייקות שלנו, כך נראה לי. ולכאורה ודאי כך היה נראה, דהא רב אשי דהוא בתרא, אמר כילדותיה דרבי מסתברא, ואע"ג דדחינן לה, דחויא הוא. ועוד דהא מתניתין דמעשר ללישנא קמא ב"ה כילדותיה וב"ש כזקנותיה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וללישני בתראי כלהו לכאורה כילדותיה דרבי רהטי, כדכתיבנא לעיל [בד"ה דב"ש]. וגרסינן נמי בירושלמי [דפרקין ה"א] זהו כללו של דבר כל הירוד מחברו קונה את חברו (רב אשי) [ר' חייא בר אשי] מאן תנינא ר' שמעון ברבי תניתא. אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא דתני ר' חייא הזהב קונה את הכסף, אמר ליה לית אנא חזר בי, דעד הילך כן אתני[ת] יתי הכסף קונה את הזהב. א"ר אידי אבא אבוי דשמואל בעא קומי רבי דנרין בדנרין מאי, אמר ליה מותר ללוות דינרין בדינרין, אמר ר' יעקב בר אבא [לפנינו אחא] (אמר) [אוף] ר' יוחנן ור"ל תרויהון אמרין מותר ללות דינרין בדינרין, קרט בקרט שרי לקן בלקן אסירי.
אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למאן דאמר לאו טיבעא הוי. והלא אמרה תורה וצרת הכסף וקם שמחללין עליו כל דבר ובו שמין ההקדשות כדכתיב כסף כערכך וכל שכן לגבי נפשיה דהוי טיבעא. ועוד כתיב אם כסף תלוה את ומי לא תהיה לו כנושה וכו' מכלל דבלא רבית מצוה נמי איכא. ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר אפילו פירות על דינרין אין מחללין דפירא הוי אפילו לגבי פירי. הראב"ד.
מאי דינר אילימא וכו'. פירוש מי איכא למאן דאמר הכי ואפילו לילדותיה דרבי דחשיב ליה פירא לגבי דהבא. אלא פשיטא דינר של זהב וכו' אלא לאו לבית שמאי כלומר דסבירי להו פירא הוי ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר לעיל דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין. וקשיא לי טובא ומה ראיה מכאן דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין והלא אפילו למאן דאסר בפירות על דינרין דברי הכל מחללין דהבא לבית שמאי פירא הוי לגבי כספא מדקתני לא יעשה אדם סלעין דינרין וכדקאמר תלמודא לעיל בהדיא דטעמא דבית שמאי משום דדהבא פירא וכספא טיבעא. ויש לומר דהשתא קסלקא דעתין דאף על גב דלההוא לישנא אמרי בית שמאי דדהבא פירא הוא לגבי כספא מכל מקום הא עבדינן ליה טבעא לגבי פירות ואף לענין חילול וכיון שכן משום חומרא דהלואה לא מסקינן ליה תרי דרגי דלהוי פירא ואפילו לגבי נפשיה. אבל למאן דאמר דבפירות על דינרין לא מחללינן הא אסקוה חד דרגא לענין חילול דאפילו לגבי פירות הוי פירא מה שאין כן במקח וממכר וכיון דכן משום חומרא דרבית אסקוה דרגא אחריתא והוי פירא אפילו לגבי נפשיה. ואם כן שמע מינה דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין וסבירא ליה דהלכתא כבית שמאי בזו. ופרקינן דלעולם אימא לך דרבי יוחנן הוא דאמר לבית שמאי פירות על דינרין מחללין ושאני הלואה דמשום חומרא דרבית אחמור רבנן ואסקוה תרי דרגי דליהוי פירא אפילו לגבי נפשיה כיון דפירא הוא לגבי כספא ונחשא מיהת בין לענין מקח וממכר בין לענין חילול מה שאין כן לבית הלל דעבדי ליה טיבעא אף לגבי כספא לענין חלול מיהת ולדידהו מותר ללות דינר בדינר והיינו דאוקים כבית שמאי או אפשר לומר דכי אמרינן שניא הלואה אף לבית הלל אוקים כיון דפירא הוא לגבי כספא לענין מקח וממכר. ומיהו לא אמרינן הכי אלא לגבי דהבא דלא חריף ובדידיה מחמרינן לענין הלואה אבל לגבי כספא ליכא למאן דאמר דלגבי נפשיה לא הוי טיבעא ואפילו לילדותיה דרבי וכדמתמהינן לעיל מי איכא למאן דאמר. כן נראה לי. הריטב"א.
וזה לשון הרמב"ן: לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר (אין) מחללין דלגבי פירי טיבעא הוי וכן לענין מקח וממכר ושניא הלואה הואיל ולענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא פירוש לגבי כספא אף על גב דלגבי שאר מילי טיבעא הוא כיון דאמור רבנן גבי כספא דאיהו יקיר וזיל ולא כספא אף לגבי נפשיה פירא הוי משום חומרא דרבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימינן ביה עד כאן שקל מיניה יפה דינר כסף ושקיל שוה דינר וטריסית. ואף על גב דגבי חילול גופיה חשבי ליה בית שמאי פירא לגבי כספא מיהא ליכא למיגזר ביה דמשום מעשר לא מחזי להו לאינשי כפירא כיון דלאו פירא ממש הוא לגבי נפשיה אלא משום מקח וממכר אסרי ליה וכן פירש רבינו חננאל. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא כדתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף לגבי הלואה נמי וכו'. אבל לא לענין חילול. וקשה דהא לעיל פירש דניפוך פלוגתייהו אלמא דמאן דאית ליה במקח וממכר פירא כמו כן יאמר גבי חילול לכך תירץ מהר"ף נר"ו דלעולם נימא דבית הלל אית להו דהבא טיבעא ונשנית בזקנותו ולא תקשי מהא דתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף אלמא דהבא פירא דשאני גבי חילול דיש לנו למחשביה טיבעא משום שהוא קל לישא ולכך עושין זה כדי שישאו מעשרותיהם ולא ישאר כלום בבתיהם ולכך אנו עושין תקנה שיחלל כדי להקל ממשאו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר פירות על דינרין דברי הכל מחללין. מיהו לגבי כספא אמרי בית שמאי פירא הוי והזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה אותו הילכך לונין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא אליבא דבית שמאי. ואי קשיא לן מנא לן דלענין מקח וממכר סברי בית שמאי דהבא פירא הוי אי מחילול גמר לה והא אמרינן השתא דלא גמרינן מקח וממכר מחילול. ולא היא נהי דלהיתרא לא משוינן להו אבל לענין איסורא כיון דאמרי בית שמאי לא יעשה סילעין דינרי זהב דלגבי כספא פירא הוי מאי טעמא דהוא ניהו דאייקר וזיל טפי מכספא הילכך לענין קניה נמי פירא הוי לגבי כספא הלכך לענין הלואה כסאה בסאה דמי. אבל לענין לחלל עליו פירות אף על גב דאיהו מיקר וזיל אפילו הכי פירי זיילי ומוקרי טפי מיניה וטיבעא הוי לגבייהו. עד כאן.
לעולם אימא לך וכו'. ושאני הלואה וכו' ככתוב בתוספות עד ומיהו רבינו חננאל וכו' וזה לשון תוספות שאנץ: וגם רבינו חננאל פירש דכל הנהו דמשתמע דדהבא טיבעא הוי ליתנהו אלא דהבא פירא הוי. ומיהו היינו דוקא לגבי כספא אבל לגבי שאר מטלטלין חשיב טיבעא כדתניא לקמן דאין דינר זהב קונה טלית וגם אין נעשה חליפין למאן דאמר אין מטבע חליפין כדמוכח דפריך עלה ממתניתין דהזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין.
הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן וכו'. והא דלא חשיב הכרחא משום דאיכא למימר דהא רבי יוחנן אליבא דבית הלל הוא דאמר לה והיינו דקאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר היינו משום דהוי פירא לגבי כספא לענין מקח וממכר מיהת ואפילו לבית הלל אבל מכל מקום מחללין מעשר שני עליו כסברא דבית הלל. ומיהו סברא הוא דמשום דאיכא מאן דאמר דלבית שמאי אין מחללין טרח לומר דלכולי עלמא מחללין ואפילו לבית שמאי דלבית הלל לא צריך לומר והיינו דחשבינן ליה דהכי נמי מסתברא. ולהאי פירושא דפרישנא שמעתא רבי יוחנן כזקנותיה דרבי סבירא ליה לענין מקח וממכר מיהא ואף על גב דלמאן דאמר דברי הכל מחללין בית הלל כילדותיה דרבי הוא דאוקים לית לן בה דהאי מתניתא איתניא בילדותיה דרבי וכיון שחזר בו רבי בזקנותיה נתבטלו כל הברייתות שנשנו בילדותיה דרבי לא שנאה רבי חייא מניין לו. הריטב"א.
הפורט סלע של מעשר שני פירוש שיש בידו פרוטות של נחשת שחילל מעשרו עליהם. ודומה לאותה שאמרו גבאי צדקה פורטין לעצמן ואין פורטין לאחרים. אבל אידך דקתני לקמן הפורט סלע וכו' מיירי שהיו בידו סלעין של כסף ובא לפורטן בפרוטות של נחשת. הריטב"א ז"ל.
הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'. פירש רש"י ז"ל אם בא לפרטן כולן יפרוט ובית הלל אומרים לא יפרוט אלא חציין. ואינו מחוור דאם כן וכו' כמו שכתוב בתוספות. אלא הכי פירושו וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דהפורט קתני דמשמע דרשות קתני. איכא למימר דאין הכי נמי דאלו לא רצה לפרוט כלל לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם אבל כל שטרח ובא לפרוט פורט את הכל לבית שמאי ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו' בית שמאי לחומרא קאמרי ובית הלל לקולא. והכי קאמר על כרחך בכל הסלע יקח מעות כדי שיהו מצויות בידו יכול להוציאם בכל עת בירושלים שאלו לא יהיו מצויות כל כך חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלים. ובתוספות פירשו כדי שלא יתן הכרע אחר כשיפרוט החצי השני. ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות וחוששין שמא יעלו חלודה. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. ובירושלמי משמע כפירוש רש"י ז"ל וכן משמע מתנאי דמתניתין דכלהו מחמרי לשייר יותר כסף. תוספי הרא"ש במסכת עדיות.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ מה שהקשו בתוספות על פירוש רש"י ז"ל דאם כן ליתנייה גבי קולי בית שמאי וכו'. דיש לומר דלא תנא התם אלא מידי דאית ליה נפקותא בדיעבד כגון איסור והיתר. אבל הכא ליכא נפקותא כלל בדיעבד דהא לא קאמר אלא שאין לפרוט הכל ביחד לכתחלה אבל בדיעבד ליכא איסור ומשום הכי לא חשיב ליה התם. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: בית שמאי אומרים בכל הסלע וכו'. פירש רש"י וכו' והקשה עליו רבינו תם דאם כן ליתנייה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. ולאו קושיא היא דכיון דהכא לאו מילתא דאיסורא והיתרא ממש הוא אלא תקנתא היכי עדיף טפי לפרוט ליכא למיחשביה התם בקולי וחומרי. ומיהו רבינו תם פירש בהפך דלבית שמאי בכל הסלע מעות דוקא מפני שהפרוטות מחלידות ואף על גב דהא דקתני הפורט לשון חיוב הוא כלומר הבא לפרוט. דלא סגי בלאו הכי יפרוט בכל סלע מעות. אי נמי שאם לא רצה לפרוט כלל לא יפרוט הכל כיון שבא לעשות תקנה ולפרוט כדי שלא יחלידו יש לו לפרוט הכל. ובית הלל אומרים שהרשות בידו לפרוט מחציתו בלבד. ואידך נמי דתניא לקמן הפורט סלע מעות של מעשר שני בירושלים וכו' פירש רש"י דבית שמאי לקולא וכו' ורבינו תם פירש איפכא לפי שיטתיה דבית שמאי לחומרא דכל סלע מעות דוקא שאם יחלפם שתי פעמים אם כן יהא צריך ליתן שני קלבונות תפסיד המעשר. ובית הלל סברי אם רצה יחליף מחציתה לבד ולא חיישינן להא. וקשה לפירוש רבינו תם יהא במשניות נחלקו על דברי בית הלל כמה יחלל בבת אחת רבי עקיבא אומר שלשה רבעים כסף ורביע מעות משמע כי דברי בית הלל לחומרא הם ודוקא קאמר שלא יחלל הכל בבת אחת וזו כפירוש רש"י. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני חוץ לירושלים הוא ויש בידו פרוטות של מעשר שני ורוצה להחליפם בסלע בית שמאי אומרים בכל סלע מעות מפני שהסלע יותר חשוב מן הפרוטות טוב הוא שיחליף את כולם בסלע ולא יעלה בידו פרוטות ובית הלל אומרים בשקל כסף וכו'. מאי טעמא כיון דכי מטי לירושלים מיד הוא צריך להחליפו במעות כדי להוציא מהן בהוצאות דקות הילכך יקיים בידו בשקל מעות כדי שלא יהא צריך לחזור ולהחליף והמחצית האחרת יחליף בשקל כי הוא דבר חשוב. וכן בירושלים המחצית במעות והמחצית בשקל. אבל בית שמאי סבירי להו דבירושלים נמי מחליף את כולו במעות בבת אחת כדי שיהא הכל מזומן לו לאכילה ולא ישהה באכילתו שמא ישכח ויוציא משם הילכך השתא נמי הא עדיפא ליה דכי מחליף ליה כוליה התם דילמא מוזלי גביה בפרוטות. ועוד דהוא השיב טפי. ומשמירת הדרך ומשאו הוא יותר טוב כדתנן מצרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך קתני מיהת ממעות מעשר שני וכו'. עד כאן.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות שבכל פעם ישתכר השולחני וכו'. אבל בית הלל סברי כיון דאיכא צדדין לכאן ולכאן יעשה איך שירצה. עד כאן.
השתא לגבי פריטי מחללינן ואף על גב דהוו פירא לגבי דהבא מבעיא. פירוש דהא ודאי טפי עדיף דהבא לחלופי עליה והוי בכלל וצרת הכסף דלא חשיב והוא קל להעלותו לירושלים. ומהדרינן דאפילו הכי פריטי עדיפי וחריפי טפי וצריך אותם בירושלים. דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון וכו'. פירוש דכולי עלמא דרשי וצרת הכסף דמיותר לדרשא אלא דבית שמאי דרשי דלמיעוט בא ובית הלל דרשי דלרבות בא. הריטב"א ז"ל.
הכסף כסף ראשון. הכי קא דריש כדאמרינן העולה עולה ראשונה. ולעולם תרווייהו טיבעא הוו ופירות על דינרין דברי הכל מחללין. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון וכו'. פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרין דאלמא דדהבא לגבי כספא טיבעא הוי כילדותיה דרבי דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני הא לאו הכי מחללין ואי אמרת דתרווייהו הוי טיבעא לגבי מעשר מחללין זה על גב זה. אבל לענין מקח וממכר כולהו סבירי להו כזקנותיה דרבי. הא מנלן ומאי שנא ממעשר ואי משום כסף כסף ריבה הא לא משמע הכין חדא דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה. ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף הא לא שמעינן. ומיהו לדעת רבינו חננאל והרי"ף דסבירי להו דדהבא בעלמא הוי טיבעא הא לא קשיא דכיון דבעלמא לגבי פירי טיבעא הוי ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף. אלא דאכתי תיקשי לן דהא לא שמעינן לחו מיניה דמרבה מיניה כספים מכסף כסף אלא כספים שנים קא מרבו. כן נראה לי. ואם זה אמת להאי לישנא כולי עלמא אית להו כילדותיה אליבא דרבי יוחנן דהוא ניהו מוקי פלוגתייהו בהכין ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין אבל איפכא כלומר דינרין אסלעין כולי עלמא אית להו דאין מחללין דכספא לגבי דהבא פירא הוי ולהאי פירי לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טיבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבי דהכא משום דתרווייהו אית להו דהבא טיבעא הוי כילדותיה דרבי היא דקאמרינן דמחללין סלעין אדינרין. עד כאן.
וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. פירוש כטעמא דאמרינן לעיל משום דלענין חילול דהבא לגבי פירות נמי הוי פירא וכן פירש רש"י. ובודאי דלהכי לא פריש תלמודא טעמיה משום דקאי כדלעיל. הריטב"א.
אי הכי אדמפלגי בסלעים על דינרין ליפלגו בדינרין על דינרין דכולה מילתא כדלעיל. ויש ספרים שכתוב בהם אי הכי אדמיפלגי בסלעים על דינרין ליפלגו בסלעים על סלעים משום כסף שני והאי קושיא הוי לאידך. והקושיא האחרת היא לשני. ושתי הגירסאות נכונות וזה יותר טוב כי הראשונה כבר הוקשית למעלה ואיפרקי לה וזאת היא חדוש כי אף למי שאמר דדוקא נחלקו בסלעים על דינרין יש להקשות יחלקו בסלעים על סלעים דהוי אולפנא יתיר ושני ליה אי אפליגו בסלעים על סלעים הוה אמינא בהא הוא דשרו בית הלל אבל בסלעים על דינרין אימא מודו לבית שמאי דדהבא פירא הוי ולא מחללינן קמשמע לן תרתי. הראב"ד.
וכתב הרא"ש וזה לשונו: נפלגו בסלעים על סלעים. ותימה דילמא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לחלף סלעים על סלעים. ויש לומר דלפעמים שיש לו סלעים של בבל ורוצה לחללן על סלעים של ארץ ישראל דאף על גב דכל המעות יוצאות בירושלים מכל מקום אין יוצאות כל כך להדיא כמו אותן של ירושלים. ועוד דפעמים שהוא בירושלים ויש לו סלעים של מעשר בביתו ורוצה לחללן על מעות שבידו. עד כאן.
וכתוב בגליון וזה לשונו: ולמאן דאמר בסלעין על דינרין מחלוקת ליפלגו בסלעין על סלעין. אין להקשות הא למאן דאמר נמי בפירות על דינרין פליגי לדידיה קשה לו נמי ליפלגו בפירות על דינרין וכשינויי דמשנינן ליה גם מתורץ לאידך דנקטיה לרבותא דבית הלל ויש לומר דלמאן דאמר בפירות על דינרין נמי פליגי קל לתרץ שלא יקשה דליפלגו בפירות על דינרין דוקא פליגי משום כסף ראשון פריך שפיר טפי דליפלגו בסלעין על סלעין דזה לא היה לפרש פלוגתא אלא אי אמרת כסף ראשון ולא כסף שני אבל כי פליגי בסלעין על דינרין מצי למימר דלא פליגי בכסף ראשון אלא אי דהבא פירא הוא אם לאו. עד כאן.
כתוב בתוספות דהא דאמרינן לקמן ומייתי לה במסכת מעשר שני סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו וכו'. ויש לומר דשאני התם שהם של מלך אחד אבל של שני מלכים יכול לחללם זה על זה אם השני חריף מן האחד. ומה שמביא התם בסלע מעות ואינו מביא סלע של מלך אחר דהוי יותר יפה ממעות משום דלא פסיקא ליה שפעמים אותן שנתערבו חריפין ביותר ואינו יכול למצוא חריפין מהן אבל מעות פסיקא ליה. הרא"ש.
עוד כתוב בתוספות אי נמי אתיא כרבי מאיר. ואין להקשות דמאי פריך ליפלגו בסלעין על סלעין נימא דסבר כרבי מאיר דאמר אין מחללין. דיש לומר דלכך פירשו בתוספות דתנא בפלוגתייהו בתר בבא דהפורט סלע דמשמע ליה דהך בבא אתיא ככולי עלמא דעלה קיימי. גליון.
אי איפלגו בסלעין על סלעין וכו'. כלומר דאתא לאשמועינן סברא דבית שמאי אפילו בסלעין על דינרין שרי ולא אמרינן דהבא לגבי כספא פירא הוי אלא כלומר דהשתא אשמועינן כדכתיב תרתי חדא דלא אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני ואידך דהבא לגבי כספא טבעא לענין מילול מיהת וכדפרישנא לעיל. הריטב"א ז"ל.
תא שמע הפורט סלע וכו'. אמר רבא ירושלים קאמרת וכו' תמיהא מילתא דהא האי קרא לא מיירי בחלוף כספים בפרוטות אלא בענין לקיחת דבר מאכל ולכלל ופרט וכלל בא לרבות פירי מפירי וגדולי קרקע כדאיתא בפרק ב' דעירובין ובכמה דוכתי. ויש לומר דאין הכי נמי והכא בתורת טעמא אתא רבא דכיון דרחמנא אמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך על כן צריך להחליף הכסף שהביא לירושלים בפרוטות דמסגי טובא והן צריכין לקנות דברים קלין שאי אפשר לקנותם בכסף ודקארי לה סבר דלענין כסף ראשון וכסף שני ירושלים ושאר מקומות שוין הן ואף על גב דקרא דונתת בכסף וצרת הכסף חוץ לירושלים כתיבי ואף על גב דאיכא מילי אחריני דשאני בין ירושלים ושאר מקומות כדקיימא לן שאין מחללין חוץ לירושלים כסף על נחשת אלא מדוחק ובירושלים מחללין. ולפום דעתיה דמקשה הא דקתני בירושלים מאי דלא קתני במתניתין דלעיל אורחא דמילתא נקט דאלו חוץ לירושלים דרך לחלל פרוטות על כסף להקל המשא ובירושלים מחללין כסף על פרוטות לצרכי הוצאה כן נראה לי. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"ף: ירושלים קאמרת וכו'. ואם תאמר ודקארי לה וכו' וכי לא ידע שיש חילוק בירושלים משאר המקומות דהא אמרינן דאין מחללין כסף על נחשת אלא מדוחק ובירושלים שפיר מחללינן אלמא דשאני ירושלים. ויש לומר דלעולם ידע שפיר דירושלים שאני לענין דאין מחללין וכו' דליכא איסור אלא מדרבנן אבל לענין האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני דהוי דאורייתא הוה סלקא דעתיה דירושלים לא מהני ולא מידי. ומיהו קשה על הא דקאמר שם שאני ירושלים דכתיב כל אשר וכו' דהא לא מרבינן מההוא קרא אלא פירי דוקא והיכי מרבינן מיניה פרוטות של נחשת. ויש לומר דהני מילי לענין דרשא דכלל ופרט וכלל אבל לענין לחלל על הפרוטות מפשטא דקרא איכא למשמע מינה דמותר דאם אינו מחלל על הפרוטות לא יוכל לקנות שום צרכי סעודה ולא יוכל לקיים בכל אשר תאוה נפשך. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: תא שמע הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו'. השתא קא פריך לתרווייהו דמהכא שמעינן שמחללינן כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי וקשיא לרבי יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה שמחללין נמי פירי אדהבא דהשתא כספא לגבי נחשא מחללין אף על גב דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללין אף על גב דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא וגדולה מזו שמעינן מינה דאפילו טיבעא אפירא מחללין דהא כספא טיבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללין אלא ודאי בית שמאי על כרחך טעמא אחרינא אית להו במעשר דלא כמר ודלא כמר. ומשני דמהא ליכא לאקשויי לא למר ולא למר דבירושלים אדרבה טיבעא אפירא מחללין ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות. עד כאן. וכן כתב הראב"ד.
עוד כתב הרשב"א וזה לשונו: הא דמייתי מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן פירש הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן כל דבר שהוא צורך האכילה והם הפרוטות שהם צריכות להוצאה.
ואיני מבין טעמו דאדרבה דרשינן ליה בכלל ופרט ואמרינן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף וכו'. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קמרבינן הכא פרוטות אלא הכי פירושו שאני ירושלים דבירושלים מחללין טיבעא אפירות שעיקרן להוצאה הוליכן לירושלים ואפירא הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן והילכך אי משום דאין מחללין טיבעא אפירא בעלמא הכא לא איכפת לן ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגידולי קרקע בדוקא הני מילי מידי דהוצאה דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט אבל לא ליקח ממנו חלוק ולא סנדלים לרגלים אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט ולא אסרה כי הא. כן נראה לי. עד כאן.
כתוב בתוספות ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא וכו'. פירוש דיקשי נהי דקסברי בית שמאי כספא טיבעא ודהבא פירא הא גם נחשבו פירא לגבי כספא כדתנא מתניתין ואפילו הכי קתני מחללין סלעים אפרוטות אם כן הוא הדין יחלל סלעין על דינרין אפילו לבית שמאי. וכן למאן דאמר בפירות אדינרין מחלוקת יקשה לו איך אמרי בית שמאי דאין מחללין פירות אדינרין הא פשיטא דדהבא הוי יותר מטבע לגבי פירות מפרוטות לגבי סלעין. גליון.
אלא דכולי עלמא הכסף ואפילו כסף שני שהכסף הכסף בפירוש ריבה וצרת הכסף ונתת הכסף. הראב"ד.
אלא אי איתמר הכי איתמר וכו'. פירוש וההיא לישנא לא איתמרא כלל וטעות הוא. אי נמי אפשר דאיתמר ומיהו הא דקאמר דלבית שמאי טעמא משום כסף ראשון ולא כסף שני לאו דוקא מדאורייתא אלא מדרבנן שמא ישהה עליותיו וקרא אסמכתא בעלמא ולא כדקא סלקא דעתין לעיל דמדאורייתא ממש קא אתו עלה. הריטב"א.
אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה וכו'. ואי איתמר הכי איתמר וכו'. תמהני מי דחקו לומר כך לוקמה כאוקמתא קמייתא דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי ובפירות על דינרין נמי מחלוקת ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן דלכולי עלמא כילדותיה סבירי להו ומשום הכי לא בעי לאוקמא בהכי אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי רי"ף ז"ל. אי נמי איכא למימר דלא בעי לאוקמא השתא כאוקמתא קמייתא משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה דהוי ליה למיתני מחללין ולא מחללין וכדאסיק בהדיא בגמרא וכו' וזה יותר נכון. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. פירוש דסבירא ליה כפירושא דלישנא קמא דלאו בגזרת שמא ישהה פליגי אלא בדהבא פירא וכספא טיבעא אי נמי סבירא ליה דפליגי בגזרת שמא ישהה וקאמר דאף בפירות חוששין בית שמאי שמא ישהה עליותיו ולהאי לישנא נמי יש לפרש דכולהו סבירי להו כזקנותיה דרבי בדהבא פירא וכספא טיבעא והא דפליגי בחששא דשמא ישהה משום דאי לאו האי טעמא מודו בית שמאי דיעשה סלעין דינרין דלגבי חילול הקילו כדי להקל המשא וכיון דלענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הכא חשבינן ליה טיבעא אף לגבי כספא והיינו נמי טעמייהו דבית הלל ושרו דכיון דסוגיין ומסקנא דהכא אפשר לפרושי כזקנותיה דרבי קיימא לן הכי שהרי חזר בו רבי מילדותו ועובדא דרב ורבי חייא נמי הכי רהיט. ואף על גב דרב אשי הוה אמר כילדותיה מסתברא ממתניתין הוה סלקא דעתיה למידק הכי והא אידחיה ליה. וכן פסק הרי"ף ז"ל. עד כאן.
225ימים לסיום הש״ס