דף מד - ב
לפיכך, כספא דחריף, יוצא בהוצאה, הוי טבעא; [1] ואילו דהבא, דלא חריף לצאת, הוי פירא ביחס למטבע של כסף, [2] וקני ליה פירא לטבעא.
לפיכך, הזהב קונה את הכסף, כשם שמטלטלין ופירות מחייבים את תשלום המטבעות, ואין הכסף קונה את הזהב, כשם שמעות אינם קונות את המטלטלין.
אמר רב אשי: כמו ששנה רבי בילדותיה מסתברא, ובודאי כך קיבל רבי מרבו [3] רבי מאיר.
"סתם משנה", כלומר משנה שלא נזכר בה מי שנה אותה, כדעת רבי מאיר היא נשנית. [4] לפיכך, אפשר להוכיח מדברי "סתם משנה" מה דעתו של רבי מאיר באותו ענין.
מדקתני במשנתנו [שהיא "סתם משנה", כדעת רבי מאיר]: הנחשת קונה את הזהב, ומכאן [5] יש להוכיח שרבי מאיר סובר: כסף הוא "פירא" ביחס לזהב, כילדותו של רבי.
שהרי מה חידוש יש במה ששנינו נחשת קונה את הכסף, אחרי ששנינו זהב קונה את הכסף!?
ואמנם אי אמרת בשלמא, הכסף קונה את הזהב, היות וכספא לגבי [ביחס] דהבא, פירא הוי.
היינו, אתי שפיר, דקא תני במשנה, בבא נוספת - הנחשת קונה את הכסף, וחידוש יש בדבר, דאף על פי דכסף לגבי דהבא, פירא הויא, מכל מקום, כסף לגבי נחשת, טבעא הוי. [6]
אלא אי אמרת: הכסף אינו קונה את הזהב, היות וכספא לגבי דהבא, טבעא הוי.
אם כן, הבבא הנוספת: הנחשת קונה את הכסף, משנה שאינה צריכה היא.
כי השתא אם לענין כסף לגבי דהבא דחשיב מיניה, אמרת: טבעא הוי [אם כסף ביחס לזהב, נחשב מטבע, היות וזהב חשוב יותר מן הכסף] למרות שכסף חריף ויוצא בהוצאה יותר מן הזהב.
כסף לגבי נחשת, דאיהו [כסף] חשיב מן הנחשת וגם איהו חריף לצאת בהוצאה יותר מן הנחשת, [7] מבעיא, וכי אטו צריך לומר שכסף נחשב "מטבע" ביחס לנחשת!?
וממה ששנה רבי מאיר לרבי בבא זו של נחשת וכסף, יש ללמוד שרבי מאיר לימד אותו שכסף קונה את הזהב, ועל כן היה צריך לחזור ולשנות לו שנחשת קונה את הכסף, למרות שזהב אינו קונה את הכסף.
ודחינן: אין מכאן ראיה, כי לעולם יש לומר שרבי מאיר לימד את רבי כפי שהוא שנה בזקנותו; הזהב קונה את הכסף, ואף על פי כן, איצטריך לשנות לו שנחשת קונה את הכסף.
כי סלקא דעתך אמינא היות והני פריטי של נחשת, באתרא דסגיי, שהם הולכים ויוצאים בהוצאה, אינהו חריפי ועוברים לסוחר טפי מכספא, [8] אם כן אימא: נחשת טבעא הוי ביחס לכסף.
קא משמע לן, כיון דאיכא דוכתא [מקום] דלא סגי ביה כלל, [9] פירא הוי [היות ויש מקום שבו מטבע של נחשת כלל אינו יוצא בהוצאה, על כן "פרי" הוא נחשב, ולא מטבע]. [10] [11]
ואף [12] רבי חייא סבר כדעת רבי בילדותו שמטבע של דהבא טבעא הוי ולא פירא, כפי שיש להוכיח מהמעשה שמביאה הגמרא:
דרב אוזיף [לוה] דינרי זהב מברתיה [בתו] דרבי חייא, לסוף אייקור דינרי זהב, ביחס לדינרי כסף. [13] אתא [בא] רב לקמיה דרבי חייא לשאול אותו אם יכול הוא לשלם לה את אותו סכום של דינרי זהב שהוא לוה ממנה.
כי אמנם הוא משלם לה את אותו סכום של דינרי זהב, אך היות וביחס לדינרי כסף, עלה ערכם של דינרי הזהב, אם כן הרי זה כאילו הוא מחזיר לה יותר ממה שקיבל ממנה מתחילה, ושמא אסור דבר זה משום ריבית?
אמר ליה רבי חייא: זיל שלים לה טבין ותקילין [מטבעות טובות שלא נחסר ממשקלם]. כלומר, צריך אתה לשלם לה את מלא הסכום שלוית ממנה, ואין לך לחשוש משום ריבית.
עתה מוכיחה הגמרא שרבי חייא סובר שזהב נחשב מטבע ולא פירי:
כאשר משתנה ערכו של חפץ כלפי מטבע, נחשב הדבר שהחפץ עלה בשויו, או ירד, ביחס למטבע, ואין אומרים: המטבע עלה או ירד בשויו ביחס לחפץ, כי המטבע עומד במקומו ואילו ערכו של החפץ יכול להשתנות.
אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי [אם תאמר שדינר זהב, נחשב "מטבע" ולא "פירא"] שפיר, מובן פסקו של רבי חייא, כי רב לוה והחזיר את אותו סכום שהוא לוה.
א. כשם שאסור מן התורה לשלם ריבית על הלואת ממון, כך אמרו חכמים הלוה סאה פירות על מנת לשלם לו פרות, והתייקרו הפירות, אסור לו לשלם את אותה כמות של פירות, ועליו לשלם רק כפי ערכם הממוני של הפירות בשעת ההלואה.
ב. ולא עוד, אלא שאסרו חכמים ללות סאה פירות על מנת לשלם סאה פירות, שמא יתייקרו הפירות, ויבא לידי ריבית.
ג. איסור ריבית זה של "סאה בסאה" אינו אלא איסור דרבנן, ואם יש ברשותו של הלוה מאותו מין של פירות, בשעת ההלואה, אין כאן איסור, היות ונחשב הדבר כאילו הפירות שברשות הלוה נקנים ומשתעבדים למלוה, ואף אם יתייקרו הפירות, הרי הם התייקרו ברשותו של המלוה, ואין כאן ריבית. [14]
אלא אי אמרת: מטבע של זהב "פירא" הוי, הוה ליה, נמצא שרב הוא כלוה סאה של פירות, על מנת לשלם את חובו בסאה אחרת של פירות. [15]
והיות שדינרי הזהב התייקרו, הרי אסור לרב לשלם את אותו סכום של דינרי זהב, ועליו לשלם לפי ערכם בשעת ההלואה.
וממה שפסק רבי חייא לרב שעליו לשלם לבתו את מלא סכום דינרי הזהב שהוא לוה, יש להוכיח שרבי חייא סובר: מטבע "טיבעא" הוי ולא "פירא", ואין כאן איסור ריבית, כי אין ערכו של מטבע משתנה. [16]
ודחינן: מכאן אין להוכיח, כי יתכן שאכן רבי חייא סובר שמטבע זהב נחשב "פירא", ואף על פי כן, יכול רב לשלם בדינרי זהב שהוקרו, היות ורב דינרי זהב הוו ליה בשעת ההלואה.
וכיון דהוו ליה דינרי זהב, נעשה כאומר לה: הלויני דינרים לזמן מועט, עד שיבא בני, או עד שאמצא את המפתח כדי להוציא את הדינרים שלי. [17]
והרי לא אסרו חכמים ללות ולשלם סאה בסאה כאשר היו לו פירות ברשותו בשעת ההלואה. [18]
א. האשה מתקדשת לבעלה בפרוטה ובשוה פרוטה [19]
ב. המוכר חפץ לחבירו במחיר גבוה מערכו של החפץ [וכן הלוקח חפץ במחיר נמוך מערכו] הרי זו אונאה; אם היה שעור האונאה "שתות" - שישית ממחיר החפץ, [20] עליו להחזיר את האונאה; אם הונה אותו ביתר מ"שתות" - הרי המקח בטל.
ג. נאמר בתורה [במדבר יח טו - טז]: "אך פדה תפדה את בכור האדם. ופדויו מבן חודש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש, עשרים גרה הוא". "שקל" של תורה, שוה ל"סלע" שהיה נוהג בזמן חז"ל, והיות שיש בסלע ארבע דינרים, נמצאו חמשת שקלים עשרים דינרי כסף. [21] אמר רבא: האי תנא דלקמן סבר: דהבא טבעא הוי.
דתניא בברייתא:
א. "פרוטה" שאמרו חכמים, שיעורה הוא: אחד משמונה באיסר האיטלקי, ["איסר האיטלקי" שוה שמונה "פרוטות"]. [22]
ולמאי נפקא מינה לנו, לדעת את ערכה של הפרוטה?
לקדושי אשה, שאם נתן לה חפץ או מטבע שהוא שוה אחד משמונה ב"איסר האיטלקי", הרי זו מקודשת, כדין מקדש אשה ב"פרוטה".
ב. "איסר האיטלקי" הוא אחד מעשרים וארבעה ב"דינר" של כסף ["דינר" של כסף שוה עשרים וארבעה "איסרים"].
למאי נפקא מינה?
למקח וממכר, שאם מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבעה איסרים, הרי נתאנה הלוקח, ואם הוסיף "שתות" במחיר הדינר, חייב להחזיר את אונאתו. [23]
ג. "דינר" של כסף הוא אחד מעשרים וחמשה ב"דינר" של זהב ["דינר" של זהב שוה עשרים וחמשה דינרי כסף]. [24] למאי נפקא מינה? [25]
לפדיון הבן, שאם אבי הבן נתן לכהן דינר זהב לפדיון בנו, מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף, שהם חמישית מערכו של דינר הזהב, שהרי אבי הבן צריך לתת לו חמשה שקלים של תורה, שערכם עשרים דינרים - ארבע חמישיות של דינר זהב בזמן חז"ל.
ומבבא זו, של ערך דינרי כסף לעומת דינר זהב, שנפקא מינה לענין פדיון הבן, מוכיח רבא, שתנא זה סובר: מטבע זהב נחשב "טבעא" ביחס למטבע של כסף. [26] כי, אי אמרת בשלמא, מטבע של זהב "טבעא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ומטבע של כסף נחשב "פירא", ביחס למטבע של זהב.
אם כן, מובנים דברי הברייתא שמשער התנא את שיעור חיוב פדיון הבן במידי דקיץ, במטבע שערכו קצוב.
שהרי אם משתנה היחס שבין דינר זהב לדינרי כסף, אנו אומרים שערך ה"מטבע"
- דינר הזהב, עמד במקומו, וערך ה"פירא"
- דינרי הכסף, עלה או ירד.
אם כן, בין כאשר ימכר דינר זהב בעשרים דינרי כסף, בין כאשר הוא ימכר בשלשים דינרי כסף, שיעור פדיון הבן הוא ארבע חמישיות של דינר זהב. [27]
אם נתן אבי הבן לכהן דינר זהב ששוה עשרים דינרים, עליו להחזיר לו ארבעה דינרים, ואם שוה דינר הזהב שלשים דינרים, עליו להחזיר לו ששה דינרי כסף. [28]
אלא אי אמרת מטבע של זהב "פירא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ומטבע של כסף נחשב "טיבעא" ביחס למטבע של זהב.
אם כן, כאשר משתנה היחס שבין דינר זהב לדינרי כסף, אנו אומרים שערך דינר הזהב השתנה, וערך דינרי הכסף עמד במקומו.
נמצא שבכל אופן, על אבי הבן לתת לכהן ערך של עשרים דינרי כסף, ואם יתן לו מטבע של זהב, עליו לשער את ערכו, בהתאם לדינרי הכסף.
אם כן תיקשי: וכי אטו משער התנא במידי דאוקיר וזיל [בדבר שמחירו משתנה, פעמים הוא מתייקר, ופעמים הוא זול]!?
והרי זימנין, לפעמים, דאם אבי הבן נתן לכהן דינר זהב, מהדר ליה כהנא, על הכהן להחזיר לו חלק ממה שקיבל ממנו. [כל עוד שדינר זהב שוה יותר מעשרים דינרי כסף.]
וזימנין, דמוסיף ליה איהו, אבי הבן, לכהנא, אם דינר זהב שוה פחות מעשרים דינרי כסף, על אבי הבן להוסיף על דינר הזהב, ולהשלים את מה שנתן לכהן, לשיעור חמשת שקלים של תורה, שהם עשרים דינרי כסף בזמן חז"ל. [29]
והרי דרך התנא לשער בדבר שמחירו קצוב, ויהיה אפשר לקבוע לפי ערכו, את שיעור מצות פדיון הבן, ולא מסתבר לומר שהתנא שיער, בדבר שאינו קצוב. [30]
אלא, ודאי, שמע מינה: התנא של הברייתא סובר: מטבע של זהב "טבעא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ולא "פירא".
ומסקינן: אכן, שמע מינה. תנן התם במסכת מעשר שני [פרק ב משנה ז]:
א. בפרשת מעשר שני נאמר [דברים יד כב - כג]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" וגו', "ואכלת לפני ה' אלהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" וגו'. ומכאן שמעשר שני נאכל בירושלים.
ועוד נאמר [שם כד - כה]: "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו" וגו', "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ... ואכלת שם לפני ה' אלהיך, ושמחת אתה וביתך". כלומר, אם קשה לו לשאת את פירות המעשר שני לירושלים, נתנה לו התורה רשות לפדות את הפירות בכסף, לקחת את הכסף לירושלים, ושם לקנות בכסף מאכל ומשקה, ולאכלם בקדושה בירושלים.
ב. "סלע" הוא מטבע של כסף, שערכו ארבעה דינרי כסף.
בית שמאי אומרים: לא יעשה, יחליף, אדם, סלעין של כסף שיש בהם קדושת מעשר שני, בדינרי זהב, כדי להקל עליו את משא הדרך. [31] ובית הלל מתירין, להחליף את מטבעות הכסף במטבעות זהב, ומפרש ואזיל טעמם של בית שמאי ובית הלל:
רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו במה חלקו בית שמאי ובית הלל:
חד משניהם אמר: מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסלעים של כסף, שרוצה הוא לחללם על דינרים של זהב.
דבית שמאי סברי: כספא "טבעא" הוא ביחס לדהבא, ודהבא "פירא" הוא, וטבעא אפירא [על פרי] לא מחללינן.
שהרי הכתוב אומר: "וצרת הכסף" שבו פדית את המעשר, "והלכת אל המקום אשר יבחר ה'", ושם - "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", אבל מחוץ לאותו מקום, אין מחללים את הכסף על פירות. [32]
והיות ומטבע של זהב נחשב פרי ביחס למטבע של כסף, על כן, המחלל סלעים של כסף על דינרי זהב, הרי הוא כמחלל כסף על פירות, ואסור לעשות כן מחוץ לירושלים.
ובית הלל סברי: כספא "פירא" הוא ביחס לדהבא, ודהבא טבעא הוא, ופירא אטבעא [על מטבע] מחללינן. [33] [34]
אבל פירות הראשונים, שהפרישן למעשר שני, על דינרין של זהב, לדברי הכל מחללינן, כי אפילו בית שמאי הסוברים: זהב "פרי" הוא ביחס למטבע של כסף, מודים הם שביחס לפרי ממש, גם מטבע של זהב, דינו כמטבע.
מאי טעמא, מנין יש להוכיח דבר זה?
מידי דהוה אכסף לבית הלל, דין מטבע זהב, לדעת בית שמאי, אנו למדים מדין מטבע כסף, לדעת בית הלל, כדמפרש ואזיל: הרי כסף לדעת בית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא, פירא הוי, שהרי מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב.
ומכל מקום, לגבי פירא, פירות ממש, טבעא הוי, ומחללים פירות מעשר שני על סלעים של כסף, שהרי שנינו: לא יעשה אדם סלעים דינרים, משמע שמתחילה נתחללו הפירות על סלעים, ומודים בית הלל שנתקדשו הסלעים בקדושת מעשר.
אם כן, זהב נמי לדעת בית שמאי, יש לומר: אף על גב דדהבא לגבי כספא, פירא הוי, ועל כן אין מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב.
מכל מקום, לגבי פירא, טבעא הוי, ומחללים פירות מעשר שני על דינרים של זהב.
וחד משניהם [רבי יוחנן או ריש לקיש] אמר: לא רק בסלעים על דינרים נחלקו בית שמאי ובית הלל, אלא אף בפירות על דינרין מחלוקת.
בית שמאי סוברים: דינרים "פירא" הם, ואין מחללים פירות על דינרי זהב, שהרי אין מחללים פירות על פירות. [35]
ובית הלל סוברים: דינרי זהב "טבעא" הם, ומחללים פירות על דינרי זהב, שהרי מחללים פירות על מטבע.
שואלת הגמרא: ולמאן דאמר, אף בפירות על דינרין, מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
מה טעם הזכירה המשנה את מחלוקתם לענין חילול סלעים על דינרי זהב, ולא את מחלוקתם לענין חילול פירות על סלעים!?
אדמיפלגי, עד שהזכיר התנא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל, באדם שבא לחלל סלעין של כסף על דינרין של זהב.
לפליג, תוזכר במשנה מחלוקתם בפירות על דינרין, שבית שמאי אומרים: אין מחללין, ואנו נאמר מעצמינו: כל שכן סלעים על דינרים אין מחללין, כי אם זהב ביחס לפירות ממש נחשב כפרי, כל שכן זהב ביחס לכסף.
ומדוע הזכיר התנא דווקא את מחלוקתם לענין חילול סלעים על דינרים!?
ומשנינן: אי איפלוג במתניתין בפירות על דינרין ולא בסלעים על דינרים, אכן היינו יודעים את דעתם של בית שמאי, בין לענין פירות על דינרים, בין לענין סלעים על דינרים.
אבל בדעת בית הלל, היה מקום לטעות, כי הוה אמינא: הני מילי, לא נחלקו בית הלל על בית שמאי, אלא בפירות על דינרין.
אבל בסלעים על דינרין, מודו להן בית הלל לבית שמאי, דדהבא לגבי כספא, פירא הוי, ולא מחללינן סלעים על דינרין.
קא משמע לן התנא במשנתנו, שבית הלל סוברים: זהב "טבעא" הוא, אפילו ביחס לכסף, וכל שכן ביחס לפירות עצמן. [36]
אומרת הגמרא: תסתיים, לכאורה יש להוכיח מן המימרא הבאה של רבי יוחנן, דרבי יוחנן הוא דאמר: לדעת בית שמאי אין מחללין פירות מעשר שני על דינרי זהב.
הערות
[1] ביחס למטבע זהב, וביחס לכל מטבע.
[2] מטבע זהב לעומת מטבע זהב הוי טבעא בטבעא - מאירי.
[3] רש"י. [וכשיטתו בעירובין יג ב ד"ה דחזיתיה. אמנם יש אומרים שרבי לא למד אצל רבי מאיר, ראה ירושלמי ביצה ה ב]. לפי זה הנידון הוא מה שמע רבי מרבי מאיר, האם שמע ממנו שכסף קונה את הזהב, כפי ששנה רבי לרבי שמעון בני בילדותו, או ששמע ממנו שזהב קונה את הכסף. אך לפי דברי הריטב"א [הובאו דבריו בעמוד א], רבי קיבל מתלמידי רבי מאיר שתי נוסחאות, והכריע בילדותו כנוסחא זו, ובזקנותו כמו הנוסחא השניה, ורב אשי הוכיח כמו הכרעת רבי הראשונה מתוך דברי המשנה.
[4] סנהדרין פו א.
[5] כי הנידון אינו אלא בדין זהב עם כסף, אבל לענין נחשת עם כסף אין מחלוקת, וכולם גורסים כך, אם כן מן הסיפא אפשר להוכיח כילדותו של רבי בדין של הרישא - ריטב"א.
[6] שלא תאמר, אי אפשר להחשיב את אותו חפץ, פעם כמטבע, פעם כמטלטלין, ויש לתת לו שם קבוע, או כך או כך, קא משמע לן, ודאי מטבע הוא בעצמותו, ומכל מקום כאשר מחליפים מטבע במטבע, יש מקום להחשיב את האחד ביחס לחבירו כפרי או כמטבע, ראה בריטב" א. ובתוספות הרא"ש כתב שאין חידוש בדבר, ואדרבה, אפשר ללמוד את דין הנחשת מדין הזהב בקל וחומר: אם כסף קונה את הזהב, למרות שהוא חריף, היות וזהב חשוב ממנו, פשיטא שנחשת קונה את הכסף, היות והכסף חשוב ממנו וגם חריף. ומה שכפל התנא את דבריו ושנה את שניהם, אינו אלא היות ורצה לשנות דבר והיפוכו - מצד אחד כסף נחשב "טבעא", ומאידך נחשת הוא "פירא", וראה עוד בחידושים המיוחסים לריטב"א.
[7] נתפרש על פי הגירסא שלפנינו, ותוספות הרא"ש גרסו: לגבי נחשת דאיהו חשיב מיניה ואיהו חריף. וכתבו דמדלא גרסינן מיניה לענין חריפות כמו לענין חשיבות, משמע ששניהם שוים בחריפות ומכח חשיבות עביד קל וחומר. ואף על פי שכסף נחשב מטבע ביחס לזהב, למרות שזהב חשוב ממנו, שאני כסף שיש לו מעלת חריפות, וזהב לא חריף כלל, הלכך עדיף ליה חריפות מחשיבות, אבל כסף ונחשת השוים בחריפות, שפיר עביד קל וחומר מהא דכסף חשוב.
[8] בפשוטו הכוונה שבכל מקום שהנחושת יוצא, הוא חריף יותר מכסף, אך בתוספות הרא"ש כתב: כלומר בכל מקום הם שוים לכסף בחריפות, ויש מקומות דחריפי טפי. [וכן משמע בתוספות רבינו פרץ]. אם כן אימא טיבעא הוי - בכל מקום.
[9] א. על פי תוספות רבינו פרץ. והנה, לפי גירסת הספרים שלפנינו [שהיא גירסת תוספות בתחילת הפרק ועוד ראשונים], כסף יוצא בכל מקום ונחשת אינו יוצא בכל מקום. [ומאידך - במקומות בהם הנחשת יוצא, נחשת חריף יותר מכסף]. אך בריטב"א מבואר שנחשת עדיף מכספא כיון דנחשת סגי בכל דוכתא, משמע שכסף אינו יוצא בכל מקום. ב. בפשוטו משמע ש"דוכתא" היינו מקומות בארץ, אם כן כוונת הגמרא היא שישנם מקומות בארץ בהם הנחשת כלל אינו יוצא. [וכתב הרש"ש: אתרא הוא חלק גדול מן הארץ ודוכתא הוא חלק קטן]. אך בריטב"א כתב: דלא משמשי בפריטי אלא בדברים דקים דלא אפשר בכספא, דכל דאפשר בכספא, לא משמשי אלא בכספא. כלומר, כאשר אדם קונה דבר פחות בערכו, הרי הוא משתמש בפרוטות של נחשת ולא במטבע של כסף, אבל כאשר הוא קונה דבר שלפי ערכו אפשר לשלם עליו במטבעות של כסף, אינו משתמש אלא בכסף ולא בפרוטות של נחשת. ו"דוכתא" דהכא היינו סוג מסויים של מקח וממכר. ומה שאמרו לעיל דנחשת סגי בכל דוכתא, לדברי ריטב"א שהובא לעיל אות א, הכוונה בכל מקום בארץ אפילו במקומות של בני אדם עניים, וראה עוד לשון הרא"ש סוף סימן א ובדברי תוספות הרא"ש.
[10] היות ויש מקומות שאין נחשת יוצא בהם כלל, על כן בכל מקום נחשת נחשב "פירא" - חידושים המיוחסים לריטב"א בשם ר' שלמיה. [ראה ברמב"ם (מכירה ו ו): דינרין שאינן יוצאין באותה מדינה ואין נושאין ונותנין בהם עד שמשנין אותן למטבע אחר, הרי הן כפירות לכל דבר כו'].
[11] כתב הרא"ש בשם התוספות [ראה "שיטה מקובצת" בשם גליון תוספות]: נחשת הוי טיבעא לגבי דהבא. וראיה לכך: מדהוה סלקא דעתך דאפילו לגבי כספא הוי טיבעא, ואף על גב דדחי לה, מכל מקום כיון דסלקא דעתך להחשיבו אפילו מכסף, אף על פי שזה נדחה, מכל מקום נשאר לו חשיבות של טיבעא נגד זהב. כלומר, אמנם כנגד כסף, מטבע נחשת הוי פירא, כי אינו נחשב חריף כנגד מטבע כסף, אבל כנגד זהב ודאי דנחשת חריף טפי [שהרי זהב אינו חריף כלל - ריטב"א] והוי טיבעא. וכן דעת תוספות הרא"ש, הרשב"א והמאירי. [וב"פני יהושע" כתב בכוונת תוספות, שנחשת נחשב מטבע לגבי זהב, וגם זהב הוי מטבע לגבי נחשת, אמנם ברשב"א ובריטב"א כתבו דזהב הוי פירא לגבי נחשת]. אבל הרא"ש עצמו חולק וכתב: יראה לי דפירא הוי נגד דהבא, דנהי דאהני חריפות לכספא כדי לבטל חשיבות הזהב ולעשותו פירא, שאני כספא דאיהו נמי חשוב, וגם חריף טפי דאזיל בכל דוכתא, אבל נחשת דלא חשיב, אף על גב דסגי בכל אתרא, לא אהני ליה חריפותיה לבטל חשיבות הזהב, וכן משמע סידרא דמתניתין כו'. כלומר, הרא"ש סובר שגם אליבא דזקנותו של רבי יש נפקא מינה ב"חשיבות", ואמנם כנגד כספא אין מועילה חשיבות הזהב, אבל כנגד נחשת, גורמת חשיבות הזהב, שיהיה הזהב מטבע ולא פירא, וכן דעת הרמב"ן וכתב הר"ן דכן משמע בירושלמי.
[12] לפי הירושלמי, שרבי שמעון בנו של רבי סבר כילדותו של רבי, ולא קיבל את חזרתו של אביו בימי זקנותו, אתי שפיר לשון "אף".
[13] להלן מבואר שדינר זהב שוה לערכם של עשרים וחמישה דינרי כסף, אך שייך שערכם של דינרי הכסף ירד ויהיה דינר זהב שוה יותר מעשרים וחמישה דינרי כסף, ואפשר שערכם יעלה ויהיה בערכו של דינר כסף פחות מעשרים וחמישה דינרי כסף.
[14] ראה להלן, שיש מן הראשונים הסוברים שלא נאמר היתר זה, אלא כאשר לוה בסתמא ולא קבע זמן לתשלום.
[15] א. תמהו הראשונים: וכי מה ראיה היא זו! ? הרי עד כאן לא אמרנו שזהב נחשב "פירא" אלא כאשר מוכר זהב תמורת כסף, אבל מטבע זהב כנגד מטבע זהב, הוי ליה טיבעא בטיבעא [כפי שהובא לעיל עמוד א' הערה 2]. אם כן, מה ימנע את רב לשלם דינרי זהב עבור דינרי זהב, אפילו אם נאמר זהב "פירא" הוא ביחס לכסף! ? ותירצו התוספות [מה א ד"ה לגבי] על פי הגמרא [שם] שהיות ולענין מקח וממכר נחשב מטבע של זהב כפירא ביחס למטבע של כסף, על כן החמירו לענין ריבית ואמרו שהלואת זהב בזהב, הרי היא כהלואת פירות בפירות [היות ואין מטבע של זהב נחשב מטבע לכל דבר - רמב"ן]. ב. והנה להלן מה א אמרו שלדעת רבי בילדותו אף על פי שכסף נחשב כ"פירא" לגבי זהב, מכל מקום מותר ללות כסף תמורת כסף, ולדעת תוספות הנ"ל אין חילוק בין כסף לילדותו של רבי, לבין זהב לזקנותו של רבי, וצריך לומר שהסוגיא כאן אינה סוברת שמותר ללות כסף בכסף לפי ילדותו של רבי. [ומה שאמרו להלן אינו מסקנת הסוגיא שם, ראה שם בתוספות]. וברשב"א [כאן] כתב לחלק בין הלואת כסף בכסף להלואת זהב בזהב, כי כסף נחשב מטבע, אפילו לילדותו של רבי, יותר מאשר זהב לזקנותו של רבי, היות וכסף הוא מטבע לגבי עצמו וגם לגבי נחשת, אבל זהב אינו נחשב מטבע אלא כלפי עצמו, ולגבי כל המטבעות האחרות בין כסף בין נחשת הרי הוא "פירא" ראה לעיל הערה 11 וראה עוד בריטב"א ובמאירי. [ולשיטתו של המאירי מותר ללוות פרוטות של נחשת עבור פרוטות נחשת]. ובחידושים המיוחסים לריטב"א הוסיף: היתר הלואת כסף בכסף מקרא מלא הוא [שמות כב כד]: "אם כסף תלוה את עמי:. לא תהיה לו כנושה" - לקחת ריבית, משמע דשוה בשוה מותר. [כלומר, אם כן אי אפשר לאסור הלואה זו אפילו מדרבנן, ראה בט"ז יורה דעה קיז א].
[16] ומה שעכשו נותנים יותר דינרי כסף עבור אותם דינרי זהב, אין זה מחמת שדינרי זהב התייקרו, אלא לפי שדינרי כסף נעשו זולים בערכם ביחס לדינרי זהב, כפי הכלל שבידינו: ערכו של חפץ משתנה ביחס למטבע, ולא להיפך.
[17] א. עד שיבא בני כו' הוא לשון המשנה [עה א] ושם מדובר על הלואת פירות, והוא הדין נמי בנידון דידן. ב. כתב הריטב"א: כיון שיש לו פירות בביתו, אף אם קבע לו זמן לפרעון, אין איסור ללות סאה בסאה, אי נמי באופן שקבע זמן לפרעון אסור ללות אף על פי שיש לו והכא לא שרי אלא כשלוה ממנה בסתמא. [ראה שם שדעת רב היתה לשלם לפני שלשים יום]. וראה בהערה הבאה בשם הר"ן.
[18] א. לפי תירוץ הגמרא, שרב החזיק ברשותו דינרי זהב, צריך ביאור מה היה ספיקו של רב, ומה הוצרך לשאול את רבי חייא, הרי אפילו אם זהב נחשב "פירא" אין איסור בהלואה זו! ? וכתבו התוספות: במשנה לקמן [עה א] מבואר שהלל חולק על קולא זו, וסובר שאף אם יש ללוה פירות באותה שעה, אסור הוא ללות סאה בסאה, ורב הסתפק אם הלכה כהלל או כחכמים. והר"ן כתב: סלקא דעתיה של רב שמא דוקא אם אמר לו בפירוש עד שיבא בני כו', אבל כאן לא אמר לה רב בפירוש שהוא יחזיר לה לאחר זמן מועט, ורק נעשה כאומר הוא. [ראה בהערה הקודמת]. ב. צריך ביאור, איך רב לוה מבתו של רבי חייא דינרי זהב בדינרי זהב, לפי מה שהיה מסתפק לומר שיש כאן הלואת סאה בסאה באופן האסור! ? וכתב הרשב"א: מעיקרא היה פשוט לו שהלכה כתנא קמא, ולבסוף התעורר בלבו ספק שמא הלכה כהלל. ובתוספות הרא"ש כתבו: מתחילה כשלוה סמך על זה שאם יתייקרו הוא ישלם לה כשעת ההלואה. ובט"ז [יורה דעה קסב ג] כתב שרב לוה ממנה דינרי זהב, אבל לא התחייב להחזיר לה דוקא דינרי זהב, ואפשר שיתן לה מטבע אחר, ורבי חייא התיר לו לשלם בדינרי זהב, אף על פי שהם התייקרו. וראה עוד מה שהביא ב"דבר יעקב".
[19] משנה קידושין ב א.
[20] ראה להלן מט ב מחלוקת אמוראים אם "שתות מקח" דוקא שנינו, או "שתות מעות" נמי שנינו.
[21] אפשר לפדות גם בחפץ השוה בערכו לחמשה שקלים של תורה.
[22] א. כאשר האיסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר כסף, כי לפעמים מחיר האיסר משתנה, ויתכן שיהיו שלשים ושנים איסרים שוים דינר כסף אחד בלבד - תוספות. ב. ראה בירושלמי קידושין [פרק א הלכה א (ד א)] דפליגי רבי חנינה ורבי מנא כאשר יש באיסר רק שש פרוטות, רבי חנינה אומר: נחשת [הפרוטות] במקומו עומד, כספא [האיסר] הוא שהתייקר הוא שהוזל. ורבי מנא אומר: הכסף במקומו עומד, נחשת הוא שהתייקר הוא שהוזל. [וראה ברא"ש סימן כ ד"ה חמש פרוטות אם "איסר" הוא מטבע כסף או נחשת].
[23] רש"י. [כאשר דינר זהב שוה כ"ה דינרי כסף - תוספות הרא"ש]. ותוספות פירשו במי שמכר חפץ בעשרים וארבעה איסרים, בשעה שהיו כ"ד איסרים בדינר, ואחר כך הוזלו האיסרים והיו ל"ב איסרים בדינר, וקא משמע לן שאינו יכול לפטור את עצמו בעשרים וארבעה דינרים ולומר: הדינר הוא שהתייקר, והאיסר עמד במקומו, אלא - יתן לו דינר כסף או ל"ב איסרים. [לדעת מהרש"א מדובר דוקא באופן שדינרי כסף עומדים בערכם ביחס לדינר זהב, אך ב"כוס הישועות" פירש שאף אם התייקרו דינרי כסף ביחס לדינר זהב, מכל מקום ביחס לאיסרים עומד דינר כסף במקומו - "אוצר מפרשי התלמוד"]. וראה עוד בריטב"א, ב"מחנה אפרים" [ריבית סימן כה] ו"אבני מילואים" [קיד א].
[24] הקשה רבינו תם: איך יתכן שערכו של דינר זהב, בזמן חז"ל, היה פי עשרים וחמשה מערכו של דינר כסף, הלא בזמן הזה [זמנם של בעלי התוספות] זהב שוה לכל הפחות פי שנים עשר מכסף! ? ותירץ: דינר זהב בזמן חז"ל היה שוקל כמו שני דינרי כסף, לפי שזהב כבד מכסף וגם דינר זהב היה עבה יתר מדינר כסף. ובתוספות הרא"ש הביא ראיה מן המדרש שזהב אינו שוה אלא שנים עשר של כסף [וראה שם מאי טעמא אמרו כ"ה דינרי כסף ולא כ"ד].
[25] בכולם היה יכול לומר דנפקא מינה למקח ומכר, אלא שרצה להזכיר בכל אחד נפקא מינה אחרת - תוספות.
[26] מתוך דברי הגמרא משמע שהיתה לפניהם ברייתא שמפורש בה דנפקא מינה לענין פדיון הבן וכו', כי אם תאמר שהתנא אמר רק דינר כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר זהב, והגמרא היא שהוסיפה דנפקא מינה לפדיון הבן, הרי אי אפשר להוכיח מדבריו שהוא סובר דהבא טבעא וכספא פירא, כי יתכן שיש נפקא מינה אחרת בדבר. אלא שאף אם תאמר בכולם נפקא מינה למקח וממכר, יש להוכיח שדינר זהב הוא "טיבעא" לגבי דינרי כסף לפי שיטת התוספות לעיל, ואף לפי שיטת רש"י שם, ראה תוספות ד"ה אחד ותוספות הרא"ש ד"ה למקח.
[27] א. היות וחמשה סלעים כסף שוים עשרים דינרים "רגילים" [שעשרים וחמשה מהם שוים לערכו של דינר זהב]. ואם רוצה האב לתת לכהן דינרי כסף, עליו לתת לו עשרים כאשר כ"ה מהם שוים כדינר זהב, או ט"ז דינרים כאשר דינר זהב שוה לעשרים דינרים, וכן כ"ה דינרי כסף כשדינר זהב שוה כשלשים דינרי כסף. ב. הקשה הריטב"א: הרי אפילו אם נאמר שזהב נחשב מטבע ולא "פירא", מכל מקום איך יתכן לומר שמצוות פדיון הבן מתקיימת בארבע חמישיות דינר זהב, גם כאשר אינם שוים כעשרים דינרי כסף! ? הרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "חמשת שקלים כסף", שהם חמישה סלעים כסף שנהגו בזמן חז"ל, והם עשרים דינרים, והיאך אפשר לפחות משיעור זה! ? ותירץ: התורה שיערה "חמשת שקלים" לפי אותו זמן שהיה דינר זהב שוה כ"ה דינרי כסף, אבל שיעור מצות פדיון הבן הוא בזהב שערכו קצוב, ושוה בכל זמן, כי אם תאמר "שקלים כסף" אמר הכתוב, ושיעור המצוה הוא דוקא בכסף, הרי היות וכספא פירא הוא שערכו משתנה, נמצא שאין שיעור פדיון הבן קצוב בכל זמן. [ראה עוד בתוספות הרא"ש וב"חזון איש" יורה דעה קפב א].
[28] רש"י לפי גירסת מהרש"ל. [ובריטב"א כתוב שבכל אופן מחזיר לו חמשה דינרים, וצריך תלמוד].
[29] נתפרש על פי פשוטו שמהדר ומוסיף מתייחס אל דינר הזהב, אך הריטב"א נטה מביאור זה, היות ומשמע ש"מהדר" הוא כאשר דינר זהב עלה בערכו, ו"מוסיף" הוא כאשר דינר זהב ירד בערכו. ולדבריו, מדובר כשהאב נתן לכהן ארבע חומשי דינר זהב, ועל כן, כאשר דינר כסף הוא אחד מעשרים וחמשה בדינר זהב, אין הכהן צריך להחזיר לאבי הבן, ולא אבי הבן מוסיף לכהן; כאשר ישנם יותר מעשרים וחמשה דינרי כסף בדינר זהב, על הכהן להחזיר מקצתם, וכשהם פחות מעשרים וחמשה צריך האב להוסיף על ארבע חמישיות דינר הזהב. וראה עוד בתוספות רבינו פרץ.
[30] ואם תאמר: אם כן, איך שיער התנא את קידושי אשה לפי מטבעות של כסף, והרי כסף הוא מטבע שערכו משתנה - ביחס לזהב, ונמצא שאמנם לפעמים יהיה שיעור קידושין אחד משמונה באיסר האיטלקי - כאשר יש עשרים וארבעה איסרים בדינר כסף, ועשרים וחמישה דינרי כסף בדינר זהב אחד, אך לפעמים יהיה שיעור קידושין אחד מששה באיסר - כאשר מחיר הכסף ירד, ויהיו יותר משלשים ושנים דינרי כסף בדינר זהב אחד, ותיקשי: הרי אמרת שאין דרך התנא לשער בדבר שאין ערכו קצוב! ? יש לומר: אמנם כל המטבעות תלויים בדינר זהב, אבל מכל מקום אפשר לשער קידושין לפי מטבע כסף, היות והיחס בין כסף לנחושת הוא קבוע, ואם יעמוד הכסף על ערכו ביחס לזהב, ואילו ביחס לנחושת ישתנה ערכו, נקבע שיעור קידושין לפי מטבע הכסף, ואנו אומרים הנחשת הוא שהתייקר או שהוזל, ואילו הכסף עמד על מקומו, היות וכסף נחשב מטבע ביחס לזהב. [למרות שביחס לזהב הוא נחשב "פירא"]. - על פי רמב"ן ורשב"א. ובתוספות כתבו שהתנא שיער את הכל במטבע של זהב, והכי קאמר: פרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי כאשר איסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר כסף, ודינר כסף הוא אחד מעשרים וחמשה בדינר זהב. וראה עוד ב"פורת יוסף".
[31] היות ומשקלו של זהב, הוא אחד לשנים עשר ממשקל הכסף באותו ערך, כמבואר לעיל הערה 24. ויש לדון במה שכתב רש"י שהחילול הוא מחמת משא הדרך [וכן כתב רש"י להלן מה א ד"ה הפורט סלע] האם אין היתר לכתחילה לחלל מעשר שני "פירא" אטיבעא אלא מפני משא הדרך, או שאורחא דמילתא נקט.
[32] הקשו התוספות: הלא בבבא קמא צז ב מבואר שאם אינו יכול להוליך את הכסף לירושלים [מחמת קפידת המלכויות וכו'] יכול הוא לקנות בבבל בהמה ולהביאה לירושלים, ותיקשי: הרי טבעא אפירי לא מחללינן! ? ותירצו: התם שאני שהפירות הם כבדים להוליך, ולא אפשר אלא לקנות בהמה. והנה לפי דברי רש"י שדין זה נלמד מהא דאמר רחמנא "וצרת הכסף בידך והלכת" וגו', תימה הוא להתיר איסור תורה כדי לחסוך בטירחת הדרך של הפירות. ועוד תיקשי: הרי להלן מה ב אמרינן דאפילו בדיעבד אין נתפסת קדושת מעשר בפירא כאשר מחללים טיבעא אפירא! ? ובריטב"א כתב: דוקא "פירא" כי האי [מטבעות] לא מחללינן או בכל פירי שאינו ראוי לאכלו בירושלים, אבל דבר שראוי לאכלו בירושלים, כגון בהמה טהורה, מחללים. [ראה עוד בתוספות רבינו פרץ]. ועוד כתב בשם רבו: לא אסרה תורה לחלל טבעא אפירי אלא על פירות שיש טורח להוליכן בדרך, כדכתיב: "לא תוכל שאתו כי ירחק:. ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת", אלא דרבנן הוא דגזרו בכל מידי דמיקרי פירא אטו פירא ממש דיקירי, ודוקא היכא דלא מצו למיכל בירושלים. [כלומר, בהמה קל להוליך לירושלים, ולא גזרו אטו פירות כבדים אלא כאשר קונה במטבע דבר שאי אפשר לאכלו בירושלים כגון מטבע]. וראה עוד בריטב"א להלן מה ב שחולק על רש"י וסובר שבדיעבד אם חילל טיבעא אפירא, מטבע על מטבע, נתפסת בפירא קדושת מעשר. וברש"י קידושין נה ב כתב שאסור לחלל כסף על בהמה חוץ לירושלים משום "וצרת הכסף בידך". וראה מה שהביא ב"דבר יעקב" מדברי "פני יהושע" ו"כפות תמרים" בביאור שיטת רש"י.
[33] אף על פי שביחס לחילול הראשון נחשב הכספא כטבעא, והיה מקום לומר זהו ה"כסף" עליו נאמר "ונתתה בכסף - וצרת הכסף בידך והלכת", מכל מקום לענין החלפת הכסף בזהב, אנו מחשיבים את הכסף כ"פירא".
[34] לפי ביאור זה, בית שמאי סוברים כזקנותו של רבי שזהב קונה את הכסף, היות וזהב הוא פרי ביחס לכסף, ובית הלל סוברים כילדותו של רבי, שכסף קונה את הזהב, היות וזהב הוא מטבע ביחס לכסף. ויש להקשות: וכי אטו משנתינו כבית שמאי היא נשנית! ? תירץ הרמב"ן: היות והמשנה במעשר שני נשנתה כילדותו של רבי, נמצא שאכן לבית הלל הכסף קונה את הזהב, וכך היה רבי שונה את משנתינו מתחילה, אך כאשר הפך רבי את משנתינו, לא שינה רבי את המשנה במסכת מעשר שני, והלכה בה כבית שמאי, דהיינו בית הלל לפי זקנותו של רבי. והרא"ש תירץ שבימי זקנותו של רבי סבר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. ושיטת בעל המאור היא דלכולי עלמא זהב פירא וכסף טיבעא, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא לענין מעשר ולא לענין מקח וממכר וראה מה שהקשה הרשב"א על דבריו.
[35] ואף על פי שזהב ביחס למטלטלין הוי "טיבעא", מכל מקום היות ואחר כך יצטרך לחלל שוב את הזהב בכסף, שאין אדם מוצא ליקח צרכיו בזהב, והיות שביחס לכסף, זהב נחשב "פירא", על כן אין מחללים בו, דרחמנא אמר: "וצרת הכסף, ונתת הכסף" מידי דלא מיתזל ולא מפסיד ביה מעשר, ומשום הכי חשיב כפירא לגבי נפשיה מפני ששמין אותו בכסף ואזלינן ביה בתר בסוף - רמב"ן. אי נמי להך מאן דאמר דהבא חשוב פירא אף לגבי פירות, ומכל מקום אין נפקא מינה לדינא בזה, היות ולמסקנה רבי יוחנן סבירא ליה דבפירות על דינרי זהב לא פליגי וקיימא לן כוותיה - ר"ן. ולפירוש הר"ן יש לומר: לדעת בית שמאי רק מטבע חריף הוי "טיבעא" [כסף, וכן נחשת, כדלקמן מה א]. אבל לדעת בית הלל כל מטבע הוי "טיבעא" ביחס למטלטלין, על כן מחללין פירות על כסף לבית הלל, אף על פי שאין מחללים פירות על זהב לבית שמאי. וראה בליקוטי רבי עקיבא איגר מה שביאר בזה וברש"ש.
[36] כתבו בתוספות הרא"ש: אין להקשות, שיחלקו בשניהם, גם בסלעים על דינרים, לאשמועינן טעמא דבית הלל, וגם בפירות על דינרים, לאשמועינן טעמא דבית שמאי, כי אין דרך התנא לפרש דעתם של בית שמאי. אבל מעיקרא פריך שפיר, כיון דבלאו הכי פליגי בחדא, אדמפלגי בסלעים, ליפלגו בפירות, אבל לאיפלוגי בתרוייהו להודיעך כח דבית שמאי ליכא לאקשויי.
אמר רב אשי כילדותיה דרבי מסתברא. פירוש דסיפא דמתניתין מכרעת כגירסא דגריס בילדותיה מדקתני הנחשת וכו' פירוש דבנוסחא דסיפא לא היה מחלוקת וכולם גורסים כן. הריטב"א.
דאיהו חשיב מיניה ואיהו חריף מבעיא. כך הגירסא בספרים. ומדלא כתיב מיניה אחריף כמו אחשיב משמע דשניהם שוין בחריפות ומכח חשיבות עביד קל וחומר אף על גב דלא אזיל בתר חשיבות הני מילי כסף נגד זהב דכסף חריף וזהב לא חריף כלל הילכך עדיף חריפות מחשיבות אבל כסף ונחשת דשוין בחריפות וכסף חשיב עביד שפיר קל וחומר מחשיבות. ומשני אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגי וכו'. כלומר בכל מקום הם שוין לכסף בחריפות ויש מקומות דחריפי טפי אימא טיבעא הוי מכל מקום משום דחריפות עריף ליה מחשיבות קמשמע לן. ונראה דנחשת הוי טיבעא לגבי דהבא מדהוה קא סלקא דעתין דאפילו לגבי כספא דחריף מדהבא הוי טיבעא. ומיהו לפי מה שהיה שונה בילדותו הכסף קונה את הזהב ואף על פי כן היה שונה הנחשת קונה את הכסף וכיון דלגבי כספא דהוי פירא כל שכן לגבי דהבא דהוי פירא. וכי תימא מאי ניחא ליה לרב אשי לילדותיה טפי מזקנותיה גם לילדותיה תיקשי ליה כיון דתנא בכסף אף על גב דאיהו חריף קונה את הזהב משום דחשוב כל שכן נחשת שיקנה הכסף דחשוב וחריף. ויש לומר לילדותיה ניחא דתנא גבי כסף דבר וחילופו הוא קונה את הזהב והנחשת קונהו ואשמועינן אף על גב דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחשת טיבעא הוי ואף על גב דממילא ידענא ליה. אבל לזקנותו דלעולם כספא טיבעא הוי פריך שפיר אמאי תני סיפא. הרא"ש.
וזה לשון הראב"ד: הא דדאיק רב אשי ממתניתין כילדותיה מסתברא מדאצטריך למתני הנחשת וכו'. קשה לי כיון דבתר חשיבות אזלינן בילדותו אצטריך לאשמועינן דכספא תשיב מנחשת. ואיכא למימר אף על גב דלא הוה צריך למיתני כיון דחדא אורחא הוא דחשובים הוו טיבעא וזו למעלה מזו נינהו תנינהו אבל בזקנותו דבתר חורפא אזיל ושיטה דמתניתין מיחלפא ליה כיון דלא הוה צריך לא איבעי ליה למתנייה. עד כאן.
אצטריך סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיין וכו'. הקשה רמב"ן מכל מקום מתניתין גופא קשיא למה ליה למתני תו המטלטלין קונין את המטבע וכו'. ותירץ דהאי מטבע לאו מטבע כסף בלחוד הוא אלא כללא הוא לכל המטבעות דמתניתין וכן הסכימו הריא"ף ורבינו חננאל דדהבא לגבי פירי טיבעא הוי. אבל הראב"ד כתב דהא דהדר ותנא מטלטלין קונין את המטבע משום דבעי למיהב טעמא לכולה מתניתין. אי נמי משום דקבעי למתני וכל המטלטלים קונין זה את זה בתורת חליפין. עד כאן. ואפשר נמי משום דאצטריך למיתני הזהב קונה את הכסף והנחשת קונה את הכסף איידי דתנא הני תנא הני נמי דאורחא דמתניתין הוא דאגב דתני הא תני הא. אבל מעיקרא כי הוה סביר לן דלזקנותיה דרבי לא הוה צריך למיתני אלא חדא קשיא ליה לרב אשי למאי אצטריך תו למיתני הנחשת קונה את הכסף אבל מכיון דאיצטריך למיתני תרתי תני כלהו דאילא תקשי לן נמי אסימון קונה את המטבע למאי אצטריך הא תנא ליה מעות הרעות קונה את היפות אלא שהראב"ד נשמר גם מזו ואמר דאסימון קונה את המעות הרעות קאמר וקמשמע לן דאסימון פירא הוי אפילו לגבי מעות הרעות. הרשב"א.
ובתוספתא תנא כוותייהו דרבינו חננאל והריא"ף דקתני כללו של דבר כל שנקנה קונה. פירוש כל שהוא נקנה ואינו דמים כגון המטלטלים שהן הנקנין קונה במשיכתו הדמים ולא הדמים שהם הקונים קונים אותו במשיכתן וזה כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלים בין של זהב בין של נחשת. ועוד ראיתי בירושלמי זה הכלל כל הירוד מחברו קונה את חברו אמר רב בר אסי מאן תניתה ר"ש ברבי וכו'. פירוש דסבירא ליה דכסף קונה את הזהב ולמדנו שהמטלטלים קונין את הזהב ואת הכסף ואין הזהב והכסף קונה אותם ואפילו הנחשת קונה הזהב והכסף ואין אחד מהם קונה אותו ואם תאמר אם כן ליתני הנחשת קונה את הזהב ואין הזהב קונה את הנחשת וכל שכן כסף דחריף דהוי טיבעא. איכא למימר אי תנא הכי הוה אמינא נחשת קנה זהב משום דעדיף טובא מיניה ואף על גב דפריטי חריפי כיון דזהב עדיף כמה כפלי כפלים הוה ליה זהב טיבעא וגבי כסף דעדיף אף על גב דלא עדיף כזהב הוה ליה זהב פירא כיון דכסף חריף אבל נחשת לגבי כסף כיון דנחשת חריף וכסף לא עדיף מיניה כולי האי אימא לך נחשת טיבעא להכי תנא נחשת קונה את הכסף וכו' ועוד ראיה לדבר כסף בילדותיה דרבי שהוא פירא וקני זהב ואף על פי כן אינו קונה את המטלטלים שאם כן מצינו מעות קונות במטלטלים ומתניתין קתני נתן לו מעות יכול לחזור בו. אף הזהב בזקנותו דרבי אף על פי שהוא פירא לגבי כספא טיבעא הוא לגבי מטלטלים. וכי תימא לא דמי כסף לזהב כדאמרינן לקמן בסמוך וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת ולא אמרינן מידי דהוה אכסף לבית הלל. לאו מילתא היא דכיון דמתניתין קתני בילדותיה הכסף קונה את הזהב בזקנותיה הזהב קונה את הכסף שמעינן ממילא דכי הדדי נינהו דבחד לישנא תנינהו וחד דינא אית להו. ועוד הביא רבינו ראיה מדתניא לקמן רבי שמעון אומר טלית קונה דינר זהב וכו'. ומה שדחו דרבי שמעון סבירא ליה כילדותיה דרבי ליתא דאי הכי דמהדרינן בתר דיוקיה לאשכוחי תנא דסבירא ליה כילדותיה לימא רבי שמעון דאמר הכי מפורש. ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל ולאו הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתא היא אלא משום אבל אמרו נקט לה ואיהו אמר מכל מקום כך הלכה אלמא מילתא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עלה. ותניא נמי הכי בתוספתא הזהב קונה את הכסף וכו' עד טלית קונה דינר זהב כל שכן כשאמרו טלית קונה דינר זהב מכל מקום וכו' ואם תאמר אי הכי תיקשי למאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת דאלמא פירא מיקרי לדידיה אפילו לגבי פירי. איכא למימר טעמיה דמאן דאמר הכי משום דלא מחללינן אלא על טבעא גמור דומיא דוצרת הכסף והיינו דקסלקא דעתין לאותובי מפריטי ופריק שאני פריטי דחריפי ודמו לכסף. ועוד הרי נחשת שהוא קונה כסף ואינו קונה מטלטלים דדמים נינהו וכדאמרינן לקמן נתנה לספר מעל ואקשינן והא בעי ממשך תספורת וכו'. אף הזהב אף על פי שהוא קונה כסף אינו בדין שיקנה מטלטלין וכל זה ראיה שאין דינר זהב קונה טלית ופירות ואין כאן בית מיחוש. אלא שהגאון רבינו האי חלוק בדבר ואומר שדינר זהב קונה טלית ונקנה בחליפין. ותמהני פה קדוש היאך יאמר דבר זה שיהא נקנה בחליפין ואפילו כשתמצא לומר פירא הוי לענין דמים במקח וממכר לענין חליפין לא מקני דדעתיה אצורתא וכל שכן שאינו נעשה חליפין. תדע. דאמרינן לקמן תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין פירוש ושמע מינה מטבע נעשה חליפין ואי סלקא דעתך לענין חליפין נמי פירא הוי היכא שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין הא זהב פירא הוי לתנא דידן ונהי נמי דמטבע נקנה בחליפין שמעת מינה נעשה חליפין לא שמעת מינה. ומאי האי דאקשינן תרווייהו ליקנו אהדדי דילמא זהב קונה את הכסף משום דפירא הוא ומטבע נקנה בחליפין כסף אינו קונה את הזהב משום דטיבעא הוא ואינו נעשה חליפין. אלא ודאי אפילו לגבי מאי דהוי פירא הני מילי לענין דמים במקח וממכר אבל לענין חליפין לא דהא דעתיה אצורתא. ובקשתי לי חבר ומצאתי כתוב בשם רבינו ברוך ליכא למיחש לגאון דאמר זהב נקנה בחליפין דדעתיה אצורתא ואף על גב דלענין מיקנא כפירא הוי. ונראה שרבינו הגדול סבור שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין אפילו לגבי כסף כשום דכיון דטיבעא לענין פירי חשיבא צורתא ודעתיה אצורתא אבל אם היה פירא לכל מילי כדמים הוה פירא נמי לענין חליפין דהא לאו מטבע הוא כלל וצורתא דאית ביה כמאן דליתא דמי ועביד חליפין כדברי הגאון ונמצא מסתייע אף מזה לומר שהוא טיבעא לענין פירי ולפיכך דעתיה אצורתא ולא עביד חליפין אפילו לגבי כספא וכן עיקר. הרמב"ן ז"ל.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין ואף על גב דמתניתין דמעשר כילדותיה דרבי רהטא האי נמי כיון דאפיך רבי מתניתין האי נמי אפכה ואיהו נמי אפכה כי היכי דתיקום מתניתין כבית הלל אלא דמשנה לא זזה ממקומה. ופסקו רבינו חננאל והריא"ף וכו'. והביא הריא"ף ראיה ממתניתין דמעשר וכו' ומכאן ראיה דדהבא לגבי פירי טבעא הוי דאינהו לאו לענין מעשר דוקא פליגי אלא הוא הדין נמי לענין מקח וממכר. אבל מה שכתב רבינו בהלכה וכל שכן דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה אינו מחוור דהתם לאו בדהבא לגבי פירי פליגי אלא דבית הלל סברי טיבעא הוי אפילו לגבי כספא כילדותיה דרבי אבל לזקנותיה דרבי דילמא אף בית הלל הוו מודו דאפילו לגבי פירי ומטלטלי כפירא משוינן ליה. ועוד דלההוא לישנא ודאי דבית שמאי משנה דסתמא דמתניתין כוותיה וקיימא לן כסתם מתניתין דכזקנותו דרבי. וכן מה שכתב הוא ראיה מלישנא בתרא דלכולי עלמא מוקמינן טעמייהו דגזרינן שמא ישהה עליותיו דאלמא כספא ודהבא תרווייהו טיבעא נינהו וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכל שכן לגבי פירי. איני רואה מכאן ראיה כלל חדא דמנא לן דלהאי לישנא סבירי להו לבית שמאי ולבית הלל כספא ודהבא טיבעא הוו דילמא טעמייהו משום דסבירא להו כילדותיה ודוקא סלעין אדינרין אבל דינרין אסלעין לא. ועוד דהא רבינו ז"ל סבור דנראין דבריו דכמחלקותם של בית שמאי ובית הלל לענין מעשר כך מחלקותם במקח וממכר ואם כן היאך אפשר לומר דתרווייהו הוו טיבעא הא לא כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה. ואם דעת הרב לומר דלהאי לישנא בתרא מחלוקתם לגבי מעשר דוקא לומר דלענין מעשר דוקא הוו בין דהבא בין כספא טיבעא הא לענין מקח וממכר דהבא פירא וכספא טיבעא כזקנותיה דרבי אם כן אין ראיה מכאן לפירי ומטלטלי דעלמא. וראיתי לרמב"ן נר"ו שטרח להעמיד ראייתו מכאן וכתב דכוונת הרב ז"ל בזה לומר דמכל מקום כיון דאיתרבי זהב אפילו לגבי כסף מכסף הכסף שמעינן דטיבעא הוי לגבי פירי לענין כל מילי דאי סלקא דעתך פירא הוה לכל מילי היכי איתרבי מכסף הכסף והא לא נקרא כסף כלל. עד כאן. ואין לשון ההלכות מוכיח כן ועוד דאכתי לאו ראיה היא דמנא לן דמרבינן מיניה כסף מיני כסף מכסף הכסף דילמא לא מרבינן מיניה אלא כסף שני וכי מחללינן כספא אדהבא משום דאית להו כילדותיה דרבי אבל לעולם אי סבירי להו כזקנותיה לא הוה סבירי להו דנחיל סלעים אדינרין אלא סלעין אסלעין אי נמי פריטי אסלעין משום כסף הכסף לרבות כסף שני. ועוד דודאי ליכא מאן דאמר דלא תיהוי דהבא טבעי חשיב קצת משום צורתיה דאי לא בכדי לא טרחי ביה ולא טבעי ליה והילכך כסף מיקרי משום דדמי למטבע דחשיב משום צורתיה והיינו דקיימא לן דאין דינרי זהב נעשין חליפין וכו' וזה שלא כדברי רבינו האי גאון וכו'. ומכל מקום כיון דיוקרא וזולא שייכי ביה תדיר שויוה כפירא לגמרי לכל מקח וממכר. וגם הרמב"ן ז"ל מביא ראיה מדתניא בתוספתא כללו של דבר וכו'. ולולי שאין דעתי מוכרח איני רואה מכאן ראיה שהרי זה כמתניתין דקתני המטלטלין קונה את המטבע בלא חסר ובלא יתר. והא דגרסינן נמי בירושלמי כל הירוד מחברו וכו' אין מכאן ראיה דאף על גב דמטלטלין ופירות ירודין מן הזהב אין מכאן ראיה דההיא כילדותיה דרבי אתיא כדאיתא התם בהדיא ולהאי סברא ודאי דהבא טיבעא גמור הוי ולא קתני מידי ולא שהוא ירוד כנחשת קונה את שהוא למעלה ממנו כגון את הכסף דבתר חשיבותא אזלינן לגמרי. אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבות מנא לן דדהבא טבעא אפילו לגבי פירי ומטלטלי ואי אמרת מכל מקום דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה לא היא דלא דמי דהבא לכספא אפילו לילדותיה דרבי כספא חריף הוא ובו קונין כל מילי וכתיב נמי ונתן הכסף וקם לה אלא דלגבי דהבא בלחוד משום דדהבא חשיב מיניה שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן דירוד מחברו וכו' אבל לזקנותו דאזלינן בתר חריפות וכו' כתב הרב בעל העיטור יש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן וכן כתוב במשניות מדויקות שלנו עד כאן. ולכאורה ודאי כך היה נראה דהא רב אשי דהוא בתרא אמר כילדותיה דרבי מסתברא ואף על גב דדחינן לה דחויא היא. ועוד דהא מתניתין דמעשר ללישנא קמא וכו' וגרסינן נמי בירושלמי וכו'. הרשב"א.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: אפילו דינרי זהב ודינרי זהב אינן קונין זה את זה דכל לגבי נפשיה לעולם טיבעא הוי לענין מקח וממכר ולענין הלואה הוא שהחמירו שלא ללות דינרי זהב בדינרי זהב למאן דאמר דדהבא לגבי כספא פירי הוי כזקנותו של רבי וכדמוכח בעובדא דרב ורבי חייא והא קיימא לן כזקנותו של רבי ואלו. ואלו הטרונישיש של כסף או הזהובים או הכפולות פירא נינהו דהא לא חריפי ואסור ללותם זה בזה כל היכא דלית ליה. אבל מטבע של מדינה זו והוא מתחלף במלכות אחרת כיון דלא קפדי עליה ובאתריה הוי טיבעא גמור אף באידך נמי טיבעא חשיב ואפילו לגבי הלואה ואין בו משום רבית וכן דעת קצת רבותינו. אבל יש חוששין בדבר זה. עד כאן.
אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסור לדעת רבינו חננאל והרי"ף. ואיכא למידק לימא ליה לעולם קסבר רבי יהודה דדהבא לגבי כספא פירא הוי אבל לגבי נפשיה טיבעא הוי וכו' ואלו היו דינרי זהב פירא לכל מילי כדעת מקצת הפוסקים לא היה קשה כלל משום דדהבא כיון דהוי פירא לכל מילי לגבי נפשיה לענין רבית נמי הוי פירא. אבל אי טיבעא הוי לגבי מטלטלי ופרי כל שכן דלגבי נפשיה הוי טיבעא. ויש לומר דהכא אמסקנא סמיך וכו' כמו שתירצו התוספות וכו'. ותמהני דאם כן נחשא נמי ליתסר דהא שויוה כפירא לגבי כספא והאי דלקמן לאו ראיה היא דאיכא למימר דהכי קאמר כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לגבי כספא ונחשא ואפילו לגבי פירא שויוה רבנן נמי כפירא לגבי הלואה. ותדע לך דאי לא לוקמה בדינר של כסף לבית הלל ואפילו לגבי נפשיה שויוה כפירא כיון דלמקצת מקח וממכר שויוה כפירא דבית הלל כילדותיה דרבי סבירי להון אלא דאיכא למימר דשאני דהבא דכיון דלגבי מקח וממכר דכל המטבעות בין דכספא בין דנחשא הוי כפירא לגבי הלואה נמי שויוה כפירא אפילו לגבי נפשיה אבל כספא אף על גב דהוי כפירא לבית הלל לגבי דהבא לגבי נחשא מיהא הוי טיבעא וכיון שכן לגבי נפשיה כל שכן דחשבינן ליה טיבעא ושרי והוא הדין לנחשא לזקנותיה דרבי דכיון דלגבי טיבעא דדהבא טיבעא הוי לענין הלואה נמי חשבינן ליה טיבעא כן נראה לי לדעת רבינו חננאל והריא"ף. הרשב"א.
כתוב בספר המאור מה שכתב הריא"ף בכללא דנקט שמעתתא דדהבא לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דרבי דסתם לן הזהב קונה את הכסף וכו'. עד ומאן דבעי למימר דלענין מקח וממכר הוי דהבא טיבעא לגבי פירא ומטלטלי צריך הוא להביא ראיה על כן וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם נראין דברי הרב רבינו חננאל וה"ר יצחק דגמרי טעמייהו ממילתא דרבי יוחנן דאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין עליו מעשר שני דהאי מילתא אליבא דבית שמאי אסירא כדאיתא בגמרא ובית שמאי לא דרשי כסף הכסף ולא אזלי בתר חשיבותא אלא בתר חורפא אם כן מאי שנא מקח וממכר והלואה מחילול דהא בהנך נמי בתר חורפא נמי אזלינן אלא לאו שמע מינה דא ודא אחת היא ודהבא לגבי כספא פירא הוי לכל מילי אבל לגבי פירא טיבעא הוי לכל מילי ומדבית שמאי נשמע לבית הלל דכל דכן הוא. ואי איכא מאן דבעי למימר דרבי יוחנן אפילו לבית הלל אמר למילתיה והיכן אמרו אסור ללות דינר בדינר ממתניתין דהזהב דלגבי מקח וממכר הוי פירא לענין הלואה נמי פירא הוי דהא הלואה ופרעון כמקח וממכר הוי ולענין חלול טעמא אחרינא הוא דכסף הכסף ריבה. הא לאו מילתא היא כלל דאי לבית הלל מאי אצטריך למימר אבל מחללין עליו מעשר שני פשיטא ואפילו כספא נמי מחללין עליה אלא בעל כרחך לבית שמאי קאמר ומבית שמאי נשמע לבית הלל כדפרישנא ומתניתין דהכא אפילו לבית הלל היא דהבא לגבי כספא פירא הוא מיהו לענין מעשר משום דכסף הכסף ריבה דהא תרווייהו טיבעא הוי לגבי פירי הילכך כספא מיקרו דאי סבירי להו לבית הלל דלכל מילי לא הוו טיבעא לא למקח וממכר דפירות ולא להלואה ולא לחליפין היכי מתרבו לענין חילול מכסף הכסף והא לאו שמעת מיניה לגבי קניות פירי ולענין חליפין טיבעא הוו. הילכך לענין חילול אפילו לגבי סלעים נמי כספא הוו ומחללין זה על גב זה ואהאי טעמא סמכינן כי היכי דתיקום מתניתין דהכא כבית הלל. ומאן דמפרש טעמא דבית הלל לענין חילול משום חשיבותא לא נהירא דבית הלל מתירין קאמרי מחייבינן לא אמרי ואם בא לחלל דינר על סלעים נמי טפי עדיף משום דחריפי טפי. והא דרבי שמעון דאמר טלית קונה דינר זהב וכו' הלכה היא וליכא לדחויה ועוד מגופא דמתניתין איכא למלפא להאי מילתא דקתני בסיפא מטלטלין קונה את המטבע ואין המטבע קונה את המטלטלין מאי מטבע אי דכספא השתא לגבי דהבא חשיב טיבעא לגבי מטלטלין מיבעיא אלא לאו אפילו דדהבא קאמר ושמע מינה כדאמרי רבוותא שמע מינה מיהו לגבי הלואת דינר בדינר אסור הואיל ולגבי כספא פירא הוי דאמרינן הוא ניהו אייקר וזול וחומרא יתירא היא. והכי פסק הרב. עד כאן.
עוד כתוב בספר המאור והא דתנן כל המטלטלין קונין זה את זה וכו'. עד כל מילי דלאו נעל או כלי דומיא דנעל כפירות דמו וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו אמר אברהם אין בזה הספר שגגה גדולה מזאת כי כל דבר שאינו כלי עליו דין פירות וכל שכן בעלי חיים ונעל לאו דוקא דאם כן סודר נמי לא. אלא כל דבר שאינו אוכל הוי כנעל ואיך יעלה על לב איש שהמעות הנפסלות ליהוי פירות ושור וחמור חיים מטלטלים הם אבל הבשר הוא הפירות. וכבר ראינו בנוסחת מי שראוי לסמוך עליו. ופירות נמי עבדי חליפין כיצד בשר שור בפרה או חמור בבשר שור וכו' וכבר חברתי עליו חבור גדול והוא אצלי יפקח עיניו הרואה ויראה. וקצת מן הראיה לדברי תשובה לדבריו שהוא אומר כל דבר שאינו כלי פירות הוא. האי דאקשינן למאי דסליק אדעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין. ואם כדבריו מאי פירות נמי עבדי חליפין הוא ניהו מטבע הוא ניהו פירות דהא לאו נעל הוא. ועוד דפירות עדיפי ממטבע דהא דעתיה אצורתא ועבידא דבטלה ותרווייהו פירי נינהו. אלא שמע מינה דמעות וכל דדמי להו ככלים נינהו אי לאו דדעתיה אצורתא ולא מיקרו פירי אלא דבר הנאכל כמו שהוא. עד כאן.
נעשה כאומר לו עד וכו'. הקשו בתוספות דרב מאי קמיבעיא ליה. ותירצו דדילמא אסתפק ליה אי הלכה כהלל. ואם תאמר מעיקרא מאי סבר רב כי יזיף מינה. איכא למימר דמעיקרא הוה פשיטא ליה כתנא קמא ולבסוף אסתפקא ליה. כן נראה לי, הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל תירץ כקושית התוספות דמתניתין הוא דאמר הכי בהדיא אבל הכא נעשה כאומר קאמרינן. עד כאן
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ורבינו ז"ל היה אומר דרב קים ליה דהלכתא כרבנן אלא דהכא מיירי כשקבע לו זמן וסלקא דעתיה שלא התירו שם אלא בשלא קבע לו זמן וכדתנן הלויני עד שיבא וכו'. אבל אם קבע לו זמן אסור ואף על פי שיש לו וכדקתני רישא לא יאמר לו הלויני עד הגורן וכו' דכיון שיש לו אף על פי שקבע לו זמן מותר כיון שאינו אלא סאה בסאה וסבר דרישא דהתם שאמר שלא יאמר לחברו הלויני עד הגורן זמן קבע לה ואף על פי כן לא אסרו אלא לפי שאין לו. ולבסוף חזר בו רבינו ונראין הדברים בעיני בהפך דהא דמספקא ליה לרב היינו מפני שלוה סתם ולא קבע זמן גם לא אמר עד שיבא בני וקיימא לן דסתם הלואה שלשים יום ומיהו דעתו של רב לפרוע ואפילו תוך שלשים יום וגם יש בני אדם שפורעין תוך שלשים ואף על גב דמיעוטא נינהו וכדאיתא בפרק השותפין ומשום הכי מספקא ליה אם חשוב כקובע זמן או כאומר עד שיבא בני. אבל בקביעות זמן פשיטא דאסור דרישא דהתם אפילו בשיש לו מיירי כן נראה לי.
אחד משמנה באיסר. כתוב בתוספות ובפרק קמא דקדושין קאמר הא דאייקור איסרי וכו'. צריך עיון דמה מקשה דלעולם נימא דאיסר הוי טיבעא טפי מפרוטות אבל דינר הוי טיבעא טפי מאיסר ולכך קאמר הא דזול איסרי וקיימי ל"ב בדינר. וכן כלהו דמייתי דתלי חד בחבריה הוי אותו שנתלה בו מטבע טפי מן התלוי בו וכן פירשו תוספות לקמן גבי נפקא מינה למקח וממכר שאין יכול לומר הדינר הוא שהוקר והאיסרין עמדו במקומן. ובזה מיושב לקמן דפריך אי דהבא פירא לגבי כספא איך תולה דינר בדהבא ואולי יש לומר דזה בכלל תירוץ של התוספות. אך אין הלשון משמע כן וצריך עיון. גליון.
למקח וממכר. פירש בקונטרס אם מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבעה וכו' ואף על גב דפרישית לעיל דפעמים נמכר ביותר הכי פירושו כשנותנין עשרים וחמשה בדינר זהב, הרא"ש.
וזה לשון רבינו חננאל: למקת וממכר. פירוש מי שמכר חפץ בכך וכך איסרים צריך ליתן לו איסרים שהן עשרים וארבעה בדינר של כסף והם רביע של סלע. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: למאי נפקא מינה למקח וממכר. פירש הקונטרס ואם מכר דינר ביותר מעשרים וארבעה איסרין ונתאנה הלוקח וכו'. ואם תאמר למה איצטריך לאשמועינן דאם נתאנה הלוקח יחזיר לו האונאה פשיטא. לכך נראה לי למקח וממכר דאם מכר לו חפץ בעשרים וארבעה איסרין כשהן הולכין עשרים וארבעה בדינר והמתין עד שהוקרו לא יאמר לו אתן עשרים וארבעה איסרין אלא יתן לו דינר. ע"כ.
והראב"ד פירש לענין הא דתנן כמה תהא הסלע חסרה ויהא בה אונאה רבי מאיר אומר ארבעה איסרות וכו'. כי האונאה אחד מעשרים וארבעה בדינר אבל פחות מכאן לא שאם הוזלו איסרין ועמדו שלשים בדינר אין שיעור האונאה כאיסר אלא באחד מעשרים וארבעה בדינר. עד כאן. ובספר אחד מספרי חידושי הראב"ד כתוב וזה לשונו: אי נמי שאם קנה ממנו איסרין צריך שיתן לו כמשקל השער הזה. וזה עיקר דלדעת כל התנאים קתני לה. עד כאן.
משער תנא במידי דאוקיר וזול. ואם תאמר ואלא מאי כספא פירא והא קמשער ביה תנא כדתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי. יש לומר דלא משער ביה אלא נחשא. משום דנחשא לגבי כספא פירא הוי וכספא טיבעא לכולי עלמא ונפקא מינה דהיכא דקאי כספא בשיעוריה לגבי דהבא ולגבי נחשא יקיר וזול תלינן יוקרא וזולא בנחשא ובעינן לשעורי פרוטת קידושין בכסף זה. אבל כספא אי סלקא דעתך טיבעא הוי לגבי דהבא משער תנא כספא דהוי טיבעא בדהבא דאיהו פירא לגביה. הרשב"א ז"ל.
נפקא מינה לפדיון הבן. ותימה התורה אמרה חמשת שקלי כסף ולמה לא נשער בכסף אלא בזהב ויש לומר דמסתמא כשקצב המקום שיעור פדיון הבן תלה הקצבה במטבע החשוב והיינו דינר זהב וקבלה בידיהם דבימי משה היה נמכר דינר זהב בעשרים וחמשה דינרי כסף ומה שכתוב בתורה חמשה שקלים כסף משום דקרא נקט מילתא דפסיקא ולא רצה לכתוב ארבעה חומשי דינר זהב ומכל מקום חמשת שקלים כסף הוי כאלו נכתב ארבעה חומשי דינר זהב. הרא"ש.
וזה לשון גליון תוספות: נפקא מינה לפדיון הבן ואם תאמר מנא לן לשער בזהב והתורה לא אמרה אלא חמשה שקלים כסף. ושמא כן היה שיעור חמשה שקלי כסף בימי משה. ואם תאמר ואמאי צריך ליתן חמשה שקלים של עכשו שהם גדולים דבימי משה לא היה שקל אלא עשרים גרה דהיינו עשרים כדמתרגמינן עשרין מעין שהם שלשה דינרים ושליש. ויש לומר דאמרינן בבכורות שאם יוסיפו על השקלים שצריך להוסיף ומפיק מיהיה השקל.
וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות ושמא כן היה בימי משה וכו'. פירוש שהשקל היה החומש מדינר זהב. ומה שהקשה שוב בגליון אמאי צריך ליתן חמשה שקלים של עכשו. אין לתרץ הא צריך ליתן ארבעה חומשי דינר זהב וכן הוא עתה. דיש לומר דפשיטא גם נתוספו על דינר זהב ממה שהיה בימי משה דלא מסתבר שהוקר הזהב יותר מכפלים ממה שהיה בימי משה שהיה תחלה סלע עשרים מעין והשתא ארבעה דינרין. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: פירש הקונטרס דפדיון הבן חמשה שקלים דהיינו עשרים דינרין והשקל הוי ארבעה דינרין ואם נתן לו ישראל לכהן דינר של זהב יחזיר לו הכהן חומש דבדינר של זהב יש חמשה ועשרים דינרין של כסף והוא אינו חייב אלא עשרים דהיינו ארבעה חומשים של דינר זהב. אי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא וכו' ולעולם ימסור לכהן ארבעה חומשים של דינר זהב בין היכא שהדינר שוה שלשים דינרים דהשתא הוי הארבעה חומשים ארבעה ועשרים דינרים ובין היכא שאינו שוה אלא חמשה עשר דינרים דהשתא הוי הארבעה חומשים שנים עשר דינרים. ואם תאמר והא בפדיון הבן כתיב חמשה שקלים והיינו עשרים דינרים משמע דלעולם הוי עשאים דינרים וזימנין אינו עולה כל כך. ואומר מורי ז"ל דנימא דקרא מיירי מהדינרין שהדינר הוי אחד מחמשה ועשרים בדינר של זהב וגם כשהדינר אינו שוה אלא חמשה עשר דינרים אז נתמעט הדינר כל כך שיהו שוין לפי חשבון הדינר של זהב. אכן צריך לומר דודאי גרה דכתיב בפסוק רצה לומר כדפרישית דחמשה גרה דהיינו דינר הוי לעולם אחד מחמשה ועשרים של דינר זהב כדמפרש דמסתמא מיירי בדבר קצוב. אבל מעין התרגום היינו לפי חשבון דחמשה ועשרים דינרין של כסף בדינר של זהב לא פחות ולא יותר ואונקלוס תירגם לפי חשבון שהיה בימיו חמשה ועשרים של כסף.
זימנין דמהדר ליה כהנא. פירש הקונטרס זימנין דמהדר טפי מן החומש כגון שהדינר של זהב שוה שלשים דינרים דהשתא מהדר ליה כהנא השליש ומעכב השני שלישים. וזימנין דמוסיף ליה לכהנא כגון שהדינר אינו שוה אלא חמשה עשר דינרין דעריין הוא חייב לכהן חמשה דינרים. וקשה למורי ז"ל דלישנא דקאמר זימנין דמהדר ליה כהנא משמע דמעיקרא לא מהדר ליה כלל ולפירוש הקונטרס דפירש שהישראל נותן לכהן דינר של זהב לעולם הוא מחזיר הכהן חומש לישראל. לכך נראה למורי ז"ל דאינו נותן לו הדינר אלא תמיד הוא נותן לו ארבעה חומשים של דינר זהב ואם כן כשהדינר של זהב שוה עשרים וחמשה דינרין של כסף לא פחות ולא יותר אינו מחזיר לו כלום. והשתא ניחא דהכי פירושו זימנין דמהדר ליה כהנא פירוש כגון שהדינר של זהב שוה שלשים דינרים שהארבעה חומשים שנתן לו הישראל שוים עשרים וארבעה דינרים ואינו חייב לו אלא עשרים דינרים ואם כן יחזיר לו ארבעה דינרים וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא כגון שהדינר של זהב אינו שוה אלא חמשה עשר דינרים דהשתא הארבעה חומשים שנתן לו אינם שוים מה שהוא חייב לו. עד כאן. וכן פירש הראב"ד.
וזה לשון הריטב"א: למאי נפקא מינה לפדיון הבן. פירש רש"י ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב וכו' זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף איהו לכהנא. אין הלשון הזה מתישב יפה דמשמע מדקאמר זימנין דמהדר ליה כהנא דכל היכא דהוו עשרים וחמשה דינרים של כסף בדינר זהב לא מהדר ליה כהנא וזה אינו כי לעולם צריך להחזיר לו חמשה דינרים ואפילו היכא דהוי עשרים וחמשה בדינר ולא יקיר ולא זול. ויש לומר דהכי קאמר זימנין דמהדר ליה כהנא טפי מחמשה דינרין כששוה יותר מעשרים וחמשה דינרין ואין לשון הגמרא נח יפה לפירוש זה. לכך יש לומר דאנן הכי אמרינן נפקא מינה לפדיון הבן לכהן ארבעה חומשי דינר זהב ויהא פטור שהרי ארבעה חומשין אלו שוין חמשה שקלים דאורייתא שהן עשרים דינרי כסף וכדפירש רש"י והשתא פרכינן שפיר ראי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא במידי דקיץ דבין ששוה הדינר זהב יותר מעשיים וחמשה דינרי כסף או פחות מכאן מעות הוא דיקירי וזילי אבל דהבא כדקאי קאי ובדידיה משערינן הילכך נותן ארבעה חומשי דינר לעולם לא פחות ולא יותר. אלא אי אמרת דינר פירא הוי היאך משער תנא במידי דיקיר וזיל זימנין דכי יהיב ליה ארבעה חומשי דינרי זהב מהדר ליה כהנא וכו'. ואם תאמר ואפילו נימא דדהבא טיבעא הוי היכי משער ביה התנא שיתן לו לעולם ארבעה חומשי דינר זהב ויפטר ואפילו היכא שאינן שוין עשרים וחמש דינרי כסף והלא גזרת הכתוב שיתן חמשת שקלים כסף בפדיון הבן דאינון חמשה סלעי כסף של דבריהן דאינון עשרים דינרי כסף והיאך אפשר לפחות משיעור זה לעולם. ויש לומר דהתורה שיערה חמשת שקלים לפי אותו הזמן שהיה שוה דינר זהב עשרים וחמשה דינרי כסף אבל לעולם לא שיער הכתוב אלא בדהבא דקאיץ ולא יקיר וזיל שיהא השיעור שוה בכל זמן. דאי אמרת בכספא שיער כיון דכספא פירא ויקיר וזיל לא היה שיעור פדיון הבן קצוב בכל זמן. כללו של דבר כל היכא דאמרת דכספא פירא ודהבא טיבעא על כרחך שיער קרא בדהבא כלומר שיתן לו ארבעה חומשי דינר זהב וחמשה שקלים לאו דוקא. וכל היכא דאמרת דכספא טיבעא ודהבא פירא בכספא הוא דשיער וחמשה שקלים דוקא. וכזקנותיה דרבי קיימא לן הילכך חמשה שקלים יהיב ליה לעולם. עד כאן.
לא יעשה אדם סלעין דינרין. תימה דאמרינן לקמן דמחללין כסף על נחשת מדוחק ואמאי והא לא מחללינן טיבעא אפירא ואף על גב דנחשת הוי טיבעא לגבי פירא הכי נמי הוי דהבא טיבעא לגבי פירא ואפילו הכי אין מחללין עלייהו סלעין. ויש לומר דהכא מדרבנן הוא דלא יעשה. גליון תוספות.
וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות תימה דאמרינן לקמן מחללין כסף על נחשת מדוחק וכו'. ואין לתרץ דהכא איירי שלא מדוחק. דיש לומר דמשמע ליה לגליון דמדתלי טעמא משום דדהבא פירא אז אפילו מדוחק אין מחללין. ואף על גב דבסמוך אמרינן דמחללין מעות אפילו על בהמה דשאני התם דלא אפשר דכיון דאין יוצאות בירושלם ליכא למימר ונתת הכסף בכל אשר תאוה. עד כאן.
מחלוקת בסלעין על דינרין דבית שמאי סברי וכו'. פירוש דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי ובית הלל כילדותיה. ופירא וטיבעא דקאמרינן הכא בין לענין מקח וממכר בין לענין מעשר קאמרינן וכן דעת רי"ף ז"ל. ולא לענין מעשר דוקא קאמרינן כדעת מקצת רבוותא ז"ל ויש לי ללמד חדא מדמייתי לה הכא לענין שמעתיה קמייתי לה ודבר הלמד מעניינו הוא דאי לענין מעשר דוקא מאי שייכא הכא. ועוד דאי לענין מעשר דוקא קאמר לומר דאם בא לחלל זה על זה משום חשיבותא דמעשר לא מחללינן חשיבא על גבי גריעא מיניה אם כן מאי קאמר מידי דהוה אכסף לבית הלל דהא כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל טיבעא גמור הוי לענין מקח וממכר ולגבי דהבא דמעשר בלחוד הוא דפליגי. ואם כן מאי ראיה קמייתי מינה לדהבא דאפילו לגבי מקח וממכר הוי פירא אלא ודאי כדאמרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין. כלומר אף על גב דסבירי להו לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי לגבי פירא טיבעא הוי וזה על הדרך שכתבנו במשנתנו דבית שמאי דהכא היינו כזקנותו דרבי ומיהו מאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת משמע לכאורה דפליג אהך סברא וסבירא ליה דדהבא אפילו לגבי פירא פירא הוי. ואפילו הכי לענין דינא לא קשיא כלל דהא אסיקנא דרבי יוחנן הוא דאמר מחללין וקיימא לן כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. עוד כתב הרמב"ן ז"ל דאפילו מאן דאמר בפירות על דינרין מחלוקת דוקא לענין חלול הוא דאמרינן הכי משום דכיון שלבסוף הוא צריך לחלל דינרי זהב על כסף שאין אדם מוצא ליקח צרכיו בזהב אף מעכשו אנו רואין אותו כפירא כיון שהוא עתיד להיות פירא לגבי כספא. אבל לענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הוי. והיינו טעמא דלא מדמינן זהב לבית שמאי לכסף לבית הלל דהתם משום הכי מחללין פירות עליו ואף על גב דאינהו סברי דכספא לגבי דהבא פירא הוי משום דכיון דלגבי פירא טיבעא הוי ושוב אין אנו צריכין לחלל כסף על זהב מחללינן. אבל זהב לבית שמאי אף על גב דלגבי פירא טיבעא הוי כיון שסופו לעשות פירא לגבי כספא לא מחללינן. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: חד אומר מחלוקת בסילעין על דינרין דוקא וכו'. פירוש דבית שמאי סברי כזקנותיה דרבי ובית הלל כילדותיה. אבל בפירות על דינרין דברי הכל מחללין ואפילו לבית שמאי וכומפרש ואזיל. ולהאי לישנא בין לבית שמאי ובין לבית הלל אין בענין זה הפרש בין חילול מעשר למקח וממכר ומאי דהוי טיבעא או כספא למקה וממכר הוי טיבעא או כספא לענין חלול. וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. כלומר דאפילו בפירות על דינרין אמרי בית שמאי אין מחללין והשתא נמי בית שמאי כזקנותיה דרבי אלא דסבירי להו דלענין חלול מחמרינן וכיון דדהבא לגבי כספא וחמשא פירא הוי לענין מקח וממכר אף לגבי פירא חשבינן ליה פירא לענין חלול ואף על גב דלענין מקח וממכר הוי טיבעא ויש אומרים דלהאי לישנא בית הלל כדקיימי קיימי דסבירי להו כילדותיה דרבי ופליגי עם בית שמאי נמי דסבירי להו דלא שני לן בין חילול למקח וממכר. ויש מרבותינו הצרפתים שאומרים דלהאי לישנא לית לן לאפושי פלוגתא בכדי וכיון דסבירי להו לבית שמאי דאיכא הפרש בין חילול למקח וממכר הוא הדין לבית הלל ולכולי עלמא כזקנותיה דרבי סבירי להו והא דשרו בית הלל לחלל סלעין על דינרין היינו משום דסבירי להו לגבי חלול הקילו וכיון דלענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הוה נקט לענין חלול שיהא טיבעא אפילו לגבי כספא כלי שיהא קל להוליכו לירושלם ונכון הוא. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: ובית הלל סברי דהבא טיבעא. ואם תאמר מתניתין דקתני הזהב קונה את הכסף נימא כבית שמאי ולא כבית הלל. ויש לומר דסגנון משנה זו לבית שמאי דדהבא פירא הוי ולבית הלל דהבא טיבעא נשנית בילדותו של רבי דהוה תני במתניתין הכסף קונה את הזהב אבל בזקנותיה דתני הזהב קונה את הכסף הכי נמי דניתני הך פלוגתא איפכא ובית הלל סברי דהבא פירא כמו במתניתין. תוספות חיצוניות ותלמיד הר"ף.
ובית הלל סברי כספא פירא. פירוש למאי דקסלקא דעתין השתא הוא הדין דהוה ליה למיתני לא יעשה אדם דינרי זהב סלעין דברי בית הלל ובית שמאי מתירין אלא רבותא קמשמע לן דאפילו למיחל סלעין על דינרין שרו בית הלל דטיבעא הוי לגמרי וכחא דהיתרא לבית הלל עדיף ליה. הרמב"ן.
וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: ובדין הוא דלהאי לישנא מצי למיתני איפכא בית שמאי אומרים עושה אדם דינריו סלעין של כסף ובית הלל אוסרים אלא דניחא ליה למיתני כחא דהיתרא דבית הלל דהלכתא כוותייהו. דאף על גב דאנן כזקנותיה דרבי קיימא לן ובית הלל מוקמינן השתא כילדותיה. הא ודאי דהאי תנא סבירא ליה דהלכתא כילדותיה דלא הוה מוקים לבית הלל דלא כהלכתא. עד כאן.
וטיבעא אפירא לא מחללינן חוץ לירושלים דוקא אפירא כי האי לא מחללינן או בכל פירי שאינו ראוי לאכלו בירושלם. אבל דבר שראוי לאכלו בירושלם כגון בהמה טהורה מחללין וכדאיתא בקידושין פרק האומר. וכן פירשו בתוספות דהא דאמרינן בהגוזל מי שיש לו מעות ובין בהמה ומסיק לה לירושלם היינו כדי לאכלה בקדושתה כמו התם שיאכל הבהמה בירושלם ומה לו לקנותה בבבל או בירושלם. אבל היכא שיחלל עוד הדינר של זהב לקנות פירות הכי נמי כהאי גוונא לא מחללינן טיבעא אפירא. ודעת מורי דכי אמרינן דלא מחללינן טיבעא אפירא דדהבא או כסף חוץ מירושלם היינו דרבנן דאלו מדאורייתא לא אסיר אלא על פירות שיש בהן טורח להוליכן בדרך כדכתיב לא תוכל שאתו כי ירחק וגו' אלא דרבנן הוא דגזרו בכל מידי דמיקרי פירא אטו פירא ממש דיקירי ודוקא היכא דלא חזו למיכל בירושלם כדעת התוספות. הריטב"א ותלמיד הר"ף.
אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין. תימה וכי טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן דלא אשמועינן שום רבותא אלא אליבא דבית שמאי דאליבא דבית הלל פשיטא דהשתא לגבי כספא הוי טיבעא לגבי פירא מיבעיא. וכהאי גוונא פריך במסכת שבת בפרק רבי אליעזר דמילה. ויש לומר דהכא איצטריך למימר דמחללין פירות על דינרין משום דתנא דמתניתין סבר דפירא הוי וסלקא דעתך אמינא דאין מחללין משום דאין מחללין פירא אפירא קמשמע לן דלגבי פירא טיבעא הוי. ותימה אם כן אתיא מתמתין כבית שמאי. ויש לומר דסבירא ליה לתנא דמתניתין לפי מה ששנה בזקנותו לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה ולפי מה ששנה בילדותו נשנה מחלוקת זו. הרא"ש.
אי הכי אדמפלגי בסלעין על דינרין ליפלגו בפירות על דינרין. כלומר וליתני דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין. ומהדרינן אי איפליגו בפירות וכו' כלומר להודיעך כחן דבית הלל דשרו אף בסלעין על דינרין נקט פלוגתייהו בהכי. וקשיא לי ודקארו לה וכו' וכי לא ידע דהא דקתני עדיפא דאשמועינן כחא דהיתרא וכחא דבית הלל דהילכתא כוותייהו במקום בית שמאי מאידך דהוי כחא דאיסורא ולבית שמאי. ויש אומרים דכיון דמוקמינן לבית הלל כילדותיה דרבי ואנן קיימא לן כזקנותיה ניחא לן בכח איסור לבית שמאי מכח היתרא לבית הלל. וזה כפי הפירוש הראשון שאמרנו לעיל דאפילו להאי לישנא מוקמינן בית הלל כילדותיה ועדיין אינו מחוור דהא אנן לפום דעתא דתנא פרכינן ולדידיה הילכתא כילדותיה מדמוקים לבית הלל הכי. והנכון דהא דאמרינן אי הכי אדמפלגי בסלעין על דינרין וכו' לאו פירכא ממש היא אלא בירור הדבר בדרך קושיא ותירוץ. הריטב"א.
הוה אמינא הני מילי בפירות על דינרין וכו'. ותימה ונפלגו בתרווייהו כי היכי דפריך בפרק קמא דיום טוב ונפלגו בתרנגולת וביצתה להודיעך כחא דתרווייהו ויש לומר דהתם פריך שפיר משום דפלוגתייהו בביצה הויא רבותא דבית שמאי דאפילו בביצה שרו ומשום הכי פריך ונפלגו אפילו בתרנגולת לאשמועינן רבותא דבית הלל דאף בתרנגולת אסרי. אבל הכא דפלוגתייהו בסלעין על דינרין הוא רבותא דבית הלל לא פריך ונפלוג אף בפירות על דינרין לאשמועינן רבותא דבית שמאי. אבל מעיקרא פריך שפיר כיון דבלאו הכי פליגי בחדא אדמפלגי בסלעין ליפלגו בפירות אבל לאפלוגי בתרווייהו להודיעך כחא דבית שמאי ליכא לאקשויי. הרא"ש.
אבל סלעין על דינרין מודו בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא פירא הוי לגבי חילול וכדין מקח וממכר לזקנותו דרבי קמשמע לן דאף על גב דלענין מקח וממכר פירא הוי לזקנותיה דרבי לגבי חילול מקילינן וחשבינן ליה טיבעא ומחללינן כספא עליה. ולעולם אף בית הלל כזקנותו דרבי סבירא להו לפום האי לישנא וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.
תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר וכו'. דאמר רבי יוחנן אסור ללות דינר בדינר. פירוש משום דחשיב סאה בסאה וכדמפרש ואזיל. ולפום פשטא דלישנא משמע דמשעת הלואה איכא איסורא ללות סאה בסאה דאף על גב דאפשר דלא הוי רביתא כיון דאפשר דיוקירו ואתי לידי אבק רבית אסור משעת הלואה אלא אם כן עשאו מעות מיד בשעת הלואה וכן נראה מפירוש רש"י. וקשיא לי מעובדא דרב דלעיל דיזיף דינרי מברתיה דרבי חייא ולא שאל לרבי חייא כלום אלא לבתר דאייקור דינרי. ולכך פירש מורנו בשם רבותיו דהכא הכי קאמר אסור ללות ולפרוע סאה בסאה קאמר אבל הלואה גרידתא שריא ונראה לי דהכא לישנא כפשטיהן וכשהתנה בפירוש שיפרע סאה ואפילו יוקירו וכדאמר אסור ללות דינר בדינר הא כל שלוה סתם מותר אלא שאם הוקירו הפירות אסור לתת לו אלא כפי מה שהיה שוה בשעת שלוה. ועובדא דרב מלוה סתם היתה כדמוכח מלישנא דלעיל. מכאן היה נראה לי קושיא על מה שהיה אומר מורנו דבשום אבק רבית ליכא איסורא אלא גבי מלוה אלא שרבינו מתרץ דהכא אסור ללות ולגבות קאמר. הריטב"א.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: אסור ללוות דינר זהב בדינר זהב כדין סאה בסאה היכא דאין לו דינר זהב אחד ללוה. והיכא דאית ליה שרי. ונראה לומר דהני לא ידיע תרעייהו לעולם ועל פי מעברות סוחרין חלפיהן מתחלפין לפיכך לא אמרו בהן עד שיצא השער. עד כאן.
225ימים לסיום הש״ס