בבא מציעא מג ע"א

וּמְשַׁלֵּם לֵיהּ דְּמֵי כִּיסֵי
מַתְנִי' הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי אִם צְרוּרִין לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן מוּתָּרִין יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בֵּין צְרוּרִין וּבֵין מוּתָּרִין לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן חֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֶנְוָנִי כַּשּׁוּלְחָנִי
גְּמָ' מִשּׁוּם דִּצְרוּרִין לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַב יְהוּדָה בִּצְרוּרִין וַחֲתוּמִין שָׁנוּ רַב מָרִי אָמַר בְּקֶשֶׁר מְשׁוּנֶּה אִיכָּא דְאָמְרִי בָּעֵי רַב מָרִי קֶשֶׁר מְשׁוּנֶּה מַאי תֵּיקוּ
מוּתָּרִין יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כּוּ' אָמַר רַב הוּנָא וַאֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ וְהָא אָבְדוּ קָתָנֵי כִּדְרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה נִגְנְבוּ בְּלִסְטֵיס מְזוּיָּין אָבְדוּ שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם
וְרַב נַחְמָן אָמַר נֶאֶנְסוּ לָא אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ נֶאֶנְסוּ לָא אַלְמָא לָא הָוֵי שׁוֹאֵל עֲלַיְיהוּ אִי שׁוֹאֵל לָא הָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר נָמֵי לָא הָוֵי אֲמַר לֵיהּ בְּהָא מוֹדֵינָא לָךְ דְּהוֹאִיל וְנֶהֱנָה מַהֲנֶה בְּהָהוּא הֲנָאָה דְּאִי מִיתְרְמֵי לֵיהּ זְבִינָא דְּאִית בֵּהּ רַוְוחָא זָבֵן בְּהוּ הָוֵי עֲלַיְיהוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר
אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל שׁוּלְחָנִי אִם צְרוּרִין לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא לֹא מָעַל הַגִּזְבָּר וְאִם מוּתָּרִין יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא מָעַל הַגִּזְבָּר
וְאִי אָמְרַתְּ אֲפִילּוּ נֶאֶנְסוּ מַאי אִירְיָא הוֹצִיא אֲפִילּוּ לֹא הוֹצִיא נָמֵי
אֲמַר לֵיהּ הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא הוֹצִיא וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא הוֹצִיא תְּנָא סֵיפָא נָמֵי הוֹצִיא
מַתְנִי' הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כִּשְׁעַת הוֹצָאָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה
גְּמָ' אָמַר רַבָּה הַאי מַאן דִּגְזַל חָבִיתָא דְחַמְרָא מֵחַבְרֵיהּ מֵעִיקָּרָא שָׁוְיָא זוּזָא הַשְׁתָּא שָׁוְיָא אַרְבְּעָה תַּבְרַהּ אוֹ שַׁתְיַיהּ מְשַׁלֵּם אַרְבְּעָה אִיתְּבַר מִמֵּילָא מְשַׁלֵּם זוּזָא
מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּאִי אִיתַהּ הָדְרָא לְמָרַהּ בְּעֵינָא הָהִיא שַׁעְתָּא דְּקָא שָׁתֵי לַיהּ אוֹ דְּקָא תָּבַר לַהּ קָא גָזֵל מִינֵּיהּ וּתְנַן כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה אִיתְּבַר מִמֵּילָא מְשַׁלֵּם זוּזָא מַאי טַעְמָא הַשְׁתָּא לָא עָבֵיד לַהּ וְלָא מִידֵּי אַמַּאי קָא מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ אַהָהִיא שַׁעְתָּא דְּגַזְלַהּ הָהִיא שַׁעְתָּא זוּזָא הוּא דְּשָׁוְיָא
תְּנַן בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מַאי כִּשְׁעַת הוֹצָאָה אִילֵימָא כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם
וּבְמַאי אִי בְּחָסֵר מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר וְהָא תְּנַן כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה וְאִי בְּיָתֵר הַיְינוּ בֵּית שַׁמַּאי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

ואכן משלם ליה הנפקד דמי כיסי [דמי כישות של קוצים כפי מה שהשביח], ומכל מקום דמים מלאים אינו משלם מדין שומר, מן הטעם שאמר רב עמרם.

מתניתין:

המפקיד מעות אצל שולחני בחינם:

אם צרורין [קשורים] הפקידם, לא ישתמש בהן השולחני, שלכך קשרם כדי שלא ישתמש בהם השולחני, [ובגמרא מתבאר יותר], לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן, כי אינו אלא שומר חינם, ושומר חינם פטור מן האבידה.

אבל אם מותרין הפקידם, ישתמש בהן השולחני, כי היות והשולחני צריך תמיד למעות, אף המפקיד הפקיד בידו כדי שישתמש בהם, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן, ובגמרא יתבאר מאיזה טעם חייב הוא.

אבל המפקיד מעות בחינם אצל בעל הבית [כלומר: אדם שאינו שולחני ואינו חנוני], שהוא אינו צריך למעות תדיר:

בין שהפקידם צרורין, ובין שהפקידן מותרין, לא ישתמש בהן בעל הבית, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן, שהרי שומר חינם הוא.

ואם הפקידן אצל חנוני הרי דינו כבעל הבית שאסור להשתמש במעות ואינו חייב על אבידה, ומשום שחנוני אינו צריך תדיר למעות, שדרך חנוני שהוא קונה באשראי, ודי לו במיעוט מעות שבידו, ^[1] דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: חנוני כשולחני שמותר להשתמש בהם וחייב אם אבדו, משום דלפעמים רגיל הוא להחליף כשולחני, ולפיכך דינו כשולחני. ^[2]

גמרא:

שנינו במשנה: המפקיד מעות אצל שולחני, אם היו צרורין, לא ישתמש בהן:

ותמהינן: וכי משום דצרורין הפקידם לא ישתמש בהן!? והרי אין כאן גילוי דעת שאינו חפץ שהשולחני ישתמש בהן, כי דרך כל אדם לצור מעותיו.

אמר פירש רב אסי, אמר רב יהודה: בצרורין וחתומין שנו, שלא ישתמש בהן.

רב מרי אמר: משנתנו עוסקת שצררן [קשרן] בקשר משונה.

איכא דאמרי, לא פירש רב מרי את משנתנו בקשר משונה.

אלא, בעי רב מרי: קשר משונה מאי, האם דינו כצרורין וחתומין?

ומסקינן: תיקו.

שנינו במשנה: המפקיד מעות אצל שולחני, מותרין ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן:

אמר רב הונא: ואפילו נאנסו המעות ביד השולחני, הרי הוא חייב, ומשום שמשעת פקדון הרי הוא שואל ^[3] על המעות מאחר שניתנו לו המעות כדי להשתמש בהן.

ומקשינן עלה: והא "אבדו" קתני במשנתנו, ומשמע: אם אבדו הרי הוא חייב כי דין שומר שכר לו מחמת זכותו להשתמש במעות, אבל אם נאנסו, לא, כי אינו שואל על המעות!? ומשנינן: זו ששנינו במשנתנו "אבדו", היינו כדפירש רבה במקום אחר, דאמר רבה:

"נגנבו" היינו שנגנבו בלסטין מזויין, שהוא אונס.

"אבדו" היינו שטבעה ספינתו בים, שאנוס הוא -

ואף כאן כוונת המשנה היא לאבידה באונס, כגון שטבעה ספינתו בים.

ורב נחמן נחלק על רב הונא ואמר: אם נאנסו המעות לא חייב השולחני באחריותן אפילו אם הופקדו אצלו כשהן מותרין, ומשום שאינו אלא כשומר שכר על המעות, כדמפרש לקמן.

אמר תמה ליה רבא לרב נחמן:

לדידך דאמרת אם נאנסו לא חייב הוא באחריותן, אלמא לא הוי שואל עלייהו -

ואם כן אי שואל לא הוי, אף שומר שכר נמי לא הוי!? כלומר: והרי ממה נפשך, אם אומר אתה ששומר שכר הוא אף שלא נטל שכר אחר על השמירה, אלא מה שמותר לו להשתמש במעות, אם כן מטעם זה עצמו יש לו להיות שואל, שהרי כל הנאת המעות שלו הם, כשואל; ואם אינו שואל משום היתר התשמיש, למה יהא שומר שכר מחמתו.

אמר ליה רב נחמן לרבא:

בהא מודינא לך, כלומר: לענין להיות שומר שכר מודה אני לך שהיתר התשמיש במעות עושהו לשומר שכר, דהואיל ונהנה שיכול להשתמש בהם מהנה הוא את המפקיד, דבההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבן בהו [בהנאה זו שאם יזדמן לו איזה עסק שיש בו ריוח ויהיה זקוק למזומנים, יכול הוא ליטול ממעות אלו; בשכר זה] הוי עלייהו שומר שכר.

איתיביה רב נחמן לרב הונא הסובר שהשולחני חייב אפילו באונסין, מהא דתנן במסכת מעילה:

גזבר המפקיד מעות של הקדש בשוגג אצל שולחני, אם צרורין לא ישתמש בהן השולחני, לפיכך אם הוציא השולחני את המעות לא מעל הגזבר, שהרי לא אמר לו להוציאן.

ואם מותרין הפקידן הגזבר, ישתמש בהן השולחני, לפיכך אם הוציא השולחני מעל הגזבר; כי בשעה שהפקיד אצלו הגזבר הרי זה כנותן רשות לשולחני להוציאם, ונעשה השולחני כשלוחו של הגזבר, וקיימא לן דבמעילה חייב אדם על מעשה שלוחו, ואף ששליחות לדבר עבירה היא. ^[4] ואי אמרת שבהפקידן מותרין חייב המפקיד אפילו אם נאנסו המעות ביד הנפקד, אם כן מאי איריא באותה משנה - שהגזבר מעל כשהפקידן מותרין - אם הוציא השולחני את המעות, והרי לדבריך אפילו אם עדיין לא הוציא השולחני את המעות, נמי יש לגזבר המפקיד למעול!? שהרי משעה שהפקידו אצלו הגזבר, יצאו מרשות הקדש, ובאו לרשות שולחני, ונעשה כמו שהלוה לו, ואין לך הוצאה גדולה מזו. ^[5]

אמר ליה רב הונא לרב נחמן:

אכן הוא הדין דכשמסרן מותרין מעל הגזבר אף על גב דעדיין לא הוציא השולחני את המעות, ומה ששנינו: הוציא, הוא איידי דתנא ברישא - כשהוציא השולחני את המעות הצרורין שהפקדו בידו - "הוציא", לפיכך תנא סיפא נמי: "הוציא". ^[6] גזלן נפטר בהשבת הגזילה עצמה, אפילו אם פחת ערכה משעת גזילה ועד שעת השבה, אלא אם כן "השתנתה" הגזילה.

אבל אם אין הגזילה בעין, או שהשתנתה, והוא בא לשלם את דמיה, הרי הוא משלם כערך הגזילה בשעת הגזילה, ולא כערכה בשעת תשלומין, בין אם הוזלה הגניבה ובין אם הוקרה הגניבה. משנתנו עוסקת בדין תשלומי השולח יד בפקדון, כשאין הפקדון בעין, והוא חייב בתשלומיה כמו גזלן, כיצד משלם הוא אם הוזל הפקדון בין שליחות היד לתשלומין.

מתניתין:

השולח יד בפקדון, ואחר כך הוציאו מן העולם: ^[7]

בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר, כלומר: אם חסרו דמי הפקדון משעת שליחות יד, ישלם כערכו בשעת תשלומין, ואם הוקר הפקדון, ישלם כשעת הוצאה מן העולם, ויתבאר בגמרא למה הוא משלם כשעת הוצאה מן העולם.

ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה, יתבאר בגמרא, אם הכוונה כשעת הוצאה מן העולם או כשעת הוצאה מבית בעלים, ועל איזה פרט מדברי בית שמאי נחלקו בית הלל.

רבי עקיבא אומר: משלם הוא כערך הפקדון בשעת התביעה שיתבע המפקיד את הנפקד לשלם, ובגמרא יתבאר הטעם.

גמרא:

אמר רבה: האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה וכבר אין היין בעין, ודמים הוא בא לשלם, מעיקרא שויא זוזא, והשתא שויא ארבעה זוזי, [מי שגזל חבית יין מחבירו, שהיתה שוה זוז אחד בשעת הגזילה, ועכשיו בשעה שנשברה שוה היא ארבעה]; כיצד הוא משלם את דמי היין:

אם תברה או שתייה [שבר את החבית בידים ונשפך יינה, או ששתה את היין], הרי זה משלם ארבעה זוז, כפי שהיא שוה בשעה זו.

אבל אם איתבר ממילא [נשברה החבית מאליה] ונשפך היין, אינו משלם אלא זוזא, כשויה בשעת הגזילה.

ומפרשת הגמרא את טעם שני חלקי דינו של רבה: תברה או שתייה משלם ארבעה מאי טעמא? כיון דאי איתה הדרא למרא בעינא, ההיא שעתא דקא שתי ליה או דקא תבר לה, קא גזל מיניה. כלומר, כיון שעד ששברה או ששתה את יינה, אמורה היא לחזור כמות שהיא לבעלים, אם כן שעת השבירה או השתיה, היא שעת הגזילה, והרי תנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. איתבר ממילא משלם זוזא, מאי טעמא? כי השתא, בשעת השבירה, הרי הוא עצמו לא עביד לה ולא מידי, ואין אתה מחייבו על שעה זו, ואמאי [על מה] קא מחייבת ליה? הלוא רק אההיא שעתא דגזלה, והרי ההיא שעתא זוזא הוא דשויא [הלוא עכשיו אינו עושה כלום, וחיובו הוא על שעת הגזילה הראשונה, ואותה שעה הרי זוז אחד בלבד היתה שוה]. ^[8]

ומקשה הגמרא על רבה המחייב את הגזלן לשלם כשעת שבירה. ^[9] תנן במשנתנו: השולח יד בפקדון, בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר, ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה.

והרי מאי, מהי כוונת בית הלל באומרם "כשעת הוצאה"?

אילימא כשעת הוצאה מן העולם, ^[10] הרי כך אי אפשר לומר, משום דתיקשי:

ובמאי, כלומר: על איזה פרט מדברי בית שמאי שאמרו: "ילקה בחסר וביתר" נחלקו בית הלל?

אי בחסר - דהיינו שהוזל הפקדון משעת שליחות יד ועד שעת הוצאה מן העולם - הוא שאמרו בית שמאי "ילקה", והיינו שמשלם כשעת שליחות יד, ותאמר שנחלקו בית הלל לומר שמשלם כשעת הוצאה מן העולם -

כך הרי אי אפשר לומר, כי: מי איכא למאן דאמר [וכי יש מי שיסבור כדבר הזה]!? והתנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, ושעת שליחות יד היא שעת הגזילה, וודאי משלם הוא כיוקר שבשעת הגזילה, וכאשר אמרו בית שמאי.

ואי ביתר - שהתייקר הפקדון עד שעת הוצאה - הוא שנחלקו בית הלל לומר: כיוקר שבשעת הוצאה מן העולם הוא משלם, ^[11]

הרי אף כך אי אפשר לומר, כי: אם כן היינו בית שמאי שאמרו: "ילקה ביתר", והיינו שהוא משלם כשעת הוצאה מן העולם, ובמה נחלקו בית הלל עם בית שמאי!?

הערות

^[1] רש"י קדושין נג ב.

^[2] רש"י מעילה כא ב.

^[3] ראה בהערה בהמשך הסוגיא: אם "שואל" או "לוה" הוא.

^[4] א. נתבאר על פי רש"י; והקשה הגרשש"ק [הביאו ב"שיעורי רבי שמואל" לעיל כט א]: למה הוצרך רש"י לפרש שחיובו הוא מדין שליחות, ואשר הוא חידוש לכאורה, שהרי לא עאשו שליח להוציא, אלא שנתן לו רשות להוציאו; ולמה לא פירש כפשוטו, שהוא מועל משום שהקנה לו את המעות, כי כשהוא משתמש רוצה הוא לקנותו את המעות ולהוציא דבר של עצמו [וכפי שיתבאר בהערה בסוף הענין אות ז, שלדעת הסובר שהוא שואל, הרי זה משום שהוא מתכוין לקנות מיד בשעת השאלה ; ואף החולק מודה לו שעל כל פנים בשעת שימוש מתכוין הוא לקנות], והואיל והגזבר נתן לו את המעות כשהן מותרין, ונותן לו רשות להוציא, נעשה הוא "מקנה" בשעה שהשולחני מוציא את המעות, ומועל הוא מדין "מקנה"; ולא יישב; וראה אות ב. ב. כתב הרמב"ם [מעילה ז י]: "הפקידן אצל שולחני או חנוני ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה, הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן, אם הוציאו שניהם פטורים, בעל הפקדון פטור, שהרי לא אמר לו: "השתמש בהן", והחנוני פטור, מפני שאין קשורין ולא חתומין, וכאילו השתמש ברשות"; ודבריו צריכים עיון, שהרי הם נגד הברייתא שמבואר כאן, שאם הוציאו "מעל הגזבר"! ? ומהר"י קורקוס [הביאו ה"כסף משנה" שם] מבאר את דעת הרמב"ם, שהוא סובר: "שכיון שאין אנו מחייבים אותו עד שיוציא, ו"הוציא" דוקא לרב נחמן דהלכתא כוותיה שאינו חייב באונסין, אם כן אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו, וכיון שחידוש הוא שחידשה התורה במעילה [שיש שליח לדבר עבירה], אין לך בו אלא חידושו, ולכך דוקא בשעשאו שליח בפירוש, ואמר לו להוציאן, אבל שייעשה שליח מאליו לחייבו אין לנו"; וראה שם מה הוא מקורו של הרמב"ם לחלוק על הברייתא המפורשת לא כן.

^[5] נתבאר על פי לשון רש"י.

^[6] הרחבה בענין חיוב השומר על ידי היתר שימוש: חילוק בין סוגייתנו לסוגיא לעיל כט א: א. הנה לעיל במשנה כח ב שנינו: "דבר [אבידה] שאינו עושה ואוכל, יימכר, שנאמר והשבותו לו, ראה האיך תשיבנו לו; מה יהא בדמים: רבי טרפון אומר: ישתמש בהן [המוצא], לפיכך אם אבדו חייב באחריותן, רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן". ובגמרא שם מקשינן: משמע דוקא משום היתר שימוש הוא דחייב באחריות אבידה, אבל בלי היתר שימוש אינו חייב באחריות אבידה, ואם כן תיקשי לרב יוסף, הסובר: שומר אבידה כשומר שכר דמי [משום "פרוטה דרב יוסף", כלומר: אינו צריך ליתן לחם לעני, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה], וחייב הוא באבידה בלי היתר שימוש; ומתרצת הגמרא: בגניבה ואבידה אכן חייב הוא אף מבלי היתר שימוש, ומחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא היא, לענין אונסין, שלדעת רבי טרפון המתיר להשתמש בהם, הרי הוא חייב אפילו באונסין. ב. והקשו הראשונים: מאי שנא שלעיל חשוב הוא שואל משום היתר שימוש, ואילו כאן סובר רב נחמן [והלכה כמותו, שהלכתא כרב נחמן בדיני, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם] שהוא שומר שכר ולא שואל, [ראה ריטב"א לעיל כט א; וברא"ש כאן סימן כו, ועוד ראשונים]! ? והביא הריטב"א שם בשם ה"ר אפרים [וכן הביאוהו עוד ראשונים]: "דהכא [באבידה], דלרב יוסף בלאו שכר שימוש חייב בגניבה ואבידה מדין שומר אבידה, כי איכא הנאה דיכל לאישתמושי בהו, אסקוה חדא דרגא [העלהו דרגה אחת] וחייב באונסין, אבל התם [בסוגייתנו], דבלאו הנאת שימוש לא מיחייב אלא כשומר חינם, כי איכא הנאת שימוש אסקוה חדא דרגא [בלבד] וחייב בגניבה ואבידה, ולא מסקינן ליה תרי דרגי לחייבו באונסים, ונכון הוא". והרא"ש כאן כתב: "איכא למימר [ולא הביא משמו של ה"ר אפרים]: שאני התם [באבידה] דבלא הנאת שימוש הוי עלייהו שומר שכר, אבל הכא [בסוגייתנו] דשומר חינם הוא, אסקוהו חד דרגא בהנאת שימוש, דהוי שומר שכר. וכתב על זה: "ואינו טעם נכון, דשכר הנאת שימוש שוה בכל מקום, ואם נתוסף בדמי אבידה פרוטה דרב יוסף, אטו בשביל שהשכר מרובה יחשב שואל, אין חילוק בין שומר שכר ששכרו מרובה, ובין שומר שכר ששכרו מועט"; וכעין זה כתבו התוספות לעיל כט א ד"ה והוי בתוך דבריהם. ג. והראב"ד [הביאו הרא"ש, ועוד] תירץ, שהנאת השימוש כאן גרועה מהנאתו של שומר אבידה, לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהם סחורה, שמא יבוא המפקיד לתבוע את פקדונו, אבל בדמי אבידה יודע שישהה בידו ימים רבים. והריטב"א לעיל תירץ עוד: בסוגייתנו הרי מדעת הבעלים קיבלו, ומן הסתם כך היה דעת שניהם שלא יתחייב אלא בגניבה ואבידה מפני הנאת שימוש, אבל בשומר אבידה שלא באו המעות לידו מדעת הבעלים, "ובית דין הוא דיהבי ליה רשותא להנפוקינון", דאילו מדינא לא היה לו ליגע בהן, לא רצו חכמים לתת לו רשות אלא אם כן הן אצלו מעכשיו כמלוה גמורה להתחייב באונסין; וראה עוד מה שכתב ה"פני יהושע" כאן ולעיל כט א. ד. אך שיטת התוספות לעיל כט א היא [וכן משמע מלשונם כאן, כמבואר ב"חברותא" שעל התוספות בהערות], שאכן אין חילוק בין שתי הסוגיות, ורב יוסף שלשיטתו מוכח בסוגיא שם, שהיתר תשמיש מחייב באונסין, אף כאן יסבור שלא כרב נחמן; ומטעם זה כתבו שם, שאין הלכה כרב יוסף, ומשום שהלכה כרב נחמן כאן; ושיטת הרי"ף והרמב"ם מוכרחת שהיא כשיטת הראשונים, שהרי פסקו כרב יוסף ופסקו כרב נחמן. אם שואל הוא, או לוה: ה. כתבו התוספות לעיל כט א, שהן גבי שומר אבידה והן בסוגייתנו, לאו דוקא אמרו בגמרא שהוא "שואל" עליו, ומשום שהוכיחו מסוגייתנו [כפי שיתבאר באות ח], שאף אם בא המפקיד קודם שנשתמש בהם אינו צריך להחזיר אותם המעות; ולכן כתבו שלא נקטה הגמרא לשון "שואל" אלא אגב שומר חינם ושומר שכר, ואולם לפי האמת הרי הוא לוה עליהם; וכן מבואר ברמב"ן כאן שהוא לוה עליהם. אך לשון הרמב"ם [גזילה ואבידה יג יז] לגבי אבידה הוא: "מה יעשה בדמים [שקיבל עבור האבידה שמכר], ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן, לפיכך אם נאנסו:. ואף על פי שלא נשתמש בהן, שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן הרי הן אצלו כשאלה", ולמדו האחרונים מדבריו, שלדעתו, אינו לוה אלא שואל; וראה ב"אבן האזל" שם שהאריך בביאור שיטת הרמב"ם. ו. ורש"י כתב בד"ה "ואי שואל הוי, שומר שכר נמי לא הוי: מה שכר נטל על שמירתם, אלא על שסמך עליהן להחליפן ולהשתכר אם יבוא לידו אתה מחייבו, ושאלה היא זו שהרי כל הנאה שלו"; ופשטות לשונו נראה, שאינו "לוה" אלא "שואל"; ואילו לקמן בד"ה ואי אמרת כתב רש"י: "נעשה כמו שלוה לו". ז. והנה כתב ב"שיעורי רבי שמואל" [לעיל כט א], שלפי התוספות נמצא לכאורה, שמחלוקת האמוראים כאן, אינה אם היתר השימוש הוא רק בגדר שכר, או שעל ידי זה הוא חשוב "כל הנאה שלו", אלא שחלוקים הם באומדנא, אם מתכוין הוא להקנות לו את הדמים; אך בשם הגרשש"ק הביא לבאר, שאף לפי התוספות יסוד המחלוקת היא אם היתר השימוש עושה אותו לשומר שכר או לשואל, ואכן יסוד חיוב האונסים הוא משום שנעשה שואל, אלא שהיות ובלאו הכי חייב הוא באונסים, ממילא יש כאן אומדנא דהוא רוצה לקנותו, כי היות ואין כאן נפקא מינה לענין תשלומין, שאם יאנס בלאו הכי יצטרך לשלם, אם כן ודאי רצונו לקנות את המעות מיד, אבל לפי הסובר שהוא שומר שכר, מסתמא אינו רוצה לקנותו ולהתחייב באונסים, ועדיף לו לקנות את המעות רק לכשישתמש בהם, ואין לו סיבה לקנותו עכשיו; וכתב, שלפי ביאור זה מתבאר היטב לשון "שואל" שבגמרא; ולפי מה שנתבאר בשם הגרשש"ק, דברי רש"י מדויקים היטב. חיוב מעילה על ידי היתר תשמיש: ח. התוספות שם הוכיחו את שיטתם שהוא לוה, ממה שהקשו בגמרא: "מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי", הרי משמע שאם ירצה המלוה לחזור בו שוב אינו יכול לבקש את המעות עצמם, שאם לא כן "לא קנאם השולחני בשלא הוציאם ולא מעל, כדאמר בפרק השואל [לקמן צט א: שהמשאיל קורדום של הקדש לחבירו] לא בקע בו לא מעל, כיון שהמשאיל יכול לחזור בו", [פירוש: שבגמרא שם אמר רב הונא, שהשואל קורדום של חבירו, הרי המשאיל יכול לחזור בו, ואומרת על כך הגמרא, שרב הונא חולק על רב אמי, הסובר, שהמשאיל קורדום של הקדש הרי הוא מועל; אם כן מבואר, שלשיטת רב הונא: כיון שיכול הוא לחזור בו, אינו מועל; ואם כן הרי מוכח שכאן אינו יכול לחזור בו, שאם לא כן לא היה מועל]. ט. ולכאורה צריך ביאור: כיון שלענין מעילה הדבר תלוי אם יכול לחזור בו או לא, אם כן איך מוכיח רב נחמן שלא כרב הונא ממה ששנינו שאינו מועל, והרי יש לומר באמת שאף רב הונא מודה שהוא יכול לחזור בו, ולא אמר אלא שהוא כשואל, ולכן באמת לא מעל כיון שיכול לחזור בו; אך לפי הגרשש"ק - המובא באות ז - מתבאר היטב, שרב נחמן מסברא הקשה עליו, היות ואתה סובר שכבר מתחייב הוא באונסין, אם כן סברא הוא שכבר עכשיו רוצה הוא לקנות את המעות, ושוב ממילא באמת אינו יכול לחזור בו, והיה לו למעול. י. אך לפי מה שכתב ב"מחנה אפרים" [שומרים סימן כח] מתיישבת הקושיא באופן אחר, שכתב שם על דברי התוספות: "ולפי דבריהם נראה לכאורה, דלא מחייבא היתר תשמיש באונסין, אם לא משום שקנאם שאין הבעלים יכולים לחזור", ולפי ביאורו בדברי התוספות, לא קשה הקושיא הנזכרת; [ולשון התוספות בסוגייתנו, שכתבו: "מאי איריא הוציא, כי לא הוציא, נמי: כיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין", משמע כדברי ה"מחנה אפרים"]. יא. וב"חמדת שלמה" [הובאו דבריו ב"אוצר מפרשי התלמוד" לעיל כט א על דברי התוספות שם], מיישב מכח קושיא זו את דברי הש"ך [רצב ח], שכתב ללמוד מדברי התוספות, שהמפקיד מעות מותרין אצל שולחני, ובא המפקיד לתבוע את מעותיו, אין הוא צריך להחזיר את אותם המעות; ותמהו עליו: שהרי עד כאן לא כתבו התוספות כן, אלא לדעת הסובר שהוא חייב באונסין, אבל הרי לא קיימא לן כן, אלא כרב חמן שאינו חייב באונסין. וכתב ב"חמדת שלמה", שהש"ך מבין, שבהכרח גם רב נחמן מודה שאינו צריך להחזיר את המעות עצמן, שאם לא כן מה הקשה על רב הונא, והרי אפשר שאם כי חייב הוא באונסין, מכל מקום לא קנה את המעות עצמם, ולכן לא מעל לפני שהוציא [וכקושיא הנזכרת], אלא בהכרח שדבר זה מוסכם הוא; וראה מה שהובא שם לבאר לפי זה, למה לפי רב נחמן עצמו אינו מועל, [ועוד צריך ביאור: אם קנה את המעות לכולי עלמא, אם כן ודאי לוה הוא עליהם].

^[7] ראה תוספות בעמוד ב ד"ה לימא.

^[8] הרחבה בביאור דין תברה או שתייה: א. הנה לשון הגמרא בחיוב על השבירה או השתיה הוא: "ההיא שעתא דקא שתי:. קא גזל מיניה, ותנן: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה", ולכאורה משמע, שחיובו הוא מדין גזלן, אך האחרונים נחלקו בדבר, וכפי שיתבאר. ב. הקשה ב"קצות החושן" [לד ב]: למה אינו חייב כשאיתבר ממילא ארבעה, והרי כל שעה ושעה בחצירו הוא, ואם כן נעשה עליו גזלן מחדש לאחר שהתייקרה החבית; ועוד, הרי ודאי הגביהה לאחר שנתייקרה, ולמה לא יתחייב משום גזילה חדשה! ? והוכיח מזה, שהן הגונב או הגוזל מן הגנב או הגזלן, והן מי שגוזל בעצמו אחר שכבר גזל את החפץ, שוב אינו מתחייב אפילו קרן; כי מה שאמרה תורה "וגונב מבית האיש" וילפינן מזה בבא קמא סט ב, ש"אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל", ומשום שאין נקרא "בית האיש" אלא כשהוא ברשותו - הוא מיעוט הן לגבי גניבה והן לגבי גזילה, הן לגבי כפל והן לענין קרן, ואפילו איסור אינו עובר; וממילא אין חילוק בין אם הוא גונב או גוזל מגנב או גזלן אחר, לבין אם הוא גוזל או גונב ממנו עצמו, שהרי סוף סוף אין החפץ ברשותו של הנגזל - ומה שחייב הוא כששבר את החבית היינו משום שהוא "מזיק", ומזיק חייב אף כשאין החפץ ברשות הבעלים, [וראה היטב ב"נתיבות המשפט" שם, מה שכתב על דברי ה"קצות החושן"]. וראה גם בתוספות רבי עקיבא איגר למשניות כאן, שביאר את טעם החיוב כששברה, שהוא משום מזיק. ג. אבל בחידושי רבינו חיים הלוי [חובל ומזיק ז ד], כתב, דלפי מה שכתב הרמב"ם [גניבה פרק א], שאם גנב כלי ושברו, והיה שוה בשעת הגניבה שנים, ובשעת השבירה ארבעה, שהוא משלם כפל כשעת השבירה, ואם איתבר ממילא אינו משלם אלא שני זוז כעין שגנב, מוכח, שאם שבר בידים יש בזה משום גניבה, שהרי חייב על זה כפל; והגדר הוא: "משום דכל שהחפץ גנוב או גזול, כל נזק שעושה בידים, דין גניבה וגזילה ביה". ד. וב"חידושי רבי שמעון" בבא קמא סימן לו כתב: שגזלן העושה מעשה חדש לשנות את איכות החפץ, כגון הגוזל בהמה וטבחה מתחייב משעת הטביחה משום גזילה חדשה, והוכיח כן מסוגיית הגמרא בבבא קמא סה א, שהיא דנה לחייב את הטובח בתשלום כערכה בשעת טביחה, ומשום דינו של רבה המחייב ב"תברה או שתייה" כערכה בשעת שבירה; ובהכרח שמשום גזילה הוא חייב ולא מדין מזיק, שהרי אם נבוא לחייבו מדין מזיק, לא יהא חייב לשלם אלא כפי ערך פחת השחיטה, ואינו חייב על כל הבהמה כפי ערכה עכשיו [ראה שם שהאריך יותר], ובהכרח שעל ידי הטביחה הרי הוא חייב משום גזלן ולא משום מזיק; וכנראה דלפי דבריו גם כששבר את החבית והפסיד את יינה, חייב הוא משום גזלן. וכעין זה כתבו ב"אפיקי ים" סימן כא וב"אבן האזל" [גניבה א יד] בשם הגר"ח, להוכיח ממה שחייב על הטביחה כדהשתא, שב"תברה או שתיה" אין החיוב משום מזיק וכהבנת ה"קצות החושן", אלא שהיות ואיבדה לגמרי נעשה באותה שעה גזלן, וכלשון הגמרא בסוגייתנו, [וכפי המבואר שם, זו היא שיטת ה"נתיבות המשפט" בסימן לד, וראה שם]. ה. אך ראה ב"חזון איש" [ליקוטים הנדמ"ח לבבא קמא ד"ה שם קרן], שכתב באמת, שדמיון הגמרא כשטבח לשובר את החבית, אינו אלא לענין פחת השחיטה, אבל את הבשר הרי הוא משלם כשעת הגניבה, שהרי אינו מזיק על זה, וכטענת הגר"ח והגרשש"ק. וב"חידושי רבי שמואל" [בבא קמא סימן כא אות ח], כתב ליישב את שיטת ה"קצות החושן", שאם כי חיובו מדין מזיק, מכל מקום חייב הוא לשלם על הטביחה ככל ערך הבהמה, ולא על פחת השחיטה בלבד; והוא על פי מה שכתבו אחרונים בביאור דין "בעלים מטפלים בנבילה" [ראה בבא קמא י ב], דהיינו, שאין המזיק חייב לשלם כשנתנבלה הבהמה, ככל ערכה, אלא משלים הוא את פחת המיתה בלבד, שהטעם בזה הוא, משום שאם כי חייב הוא לשלם בהמה שלימה, מכל מקום, משתלמת לה הנבילה בעצמה כתשלום עבור ההיזק; ולפי זה, גם מי שטובח בהמת חבירו, מעיקר הדין חייב הוא בתשלום בהמה חיה, אלא שהבהמה השחוטה משתלמת לה על חלק מההיזק. ואם כן בנידון דידן שהרי הוא גזלן על הבהמה, וכשנשחטה הבהמה הרי קנה אותה בשינוי מעשה, שוב ממילא אין יכולה הבהמה השחוטה להשתלם כתשלום, שהרי אינה של הבעלים. ו. והנה הגמרא כאן מביאה את סיבת החיוב בארבעה זוז, משום ששנינו "כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה", ולפי שיטת ה"קצות החושן" שחיובו הוא מדין מזיק, תיקשי: א. מה ענין משנה זו לחיובי מזיק. ב. לשם מה הוצרכה הגמרא כלל להביא את המשנה, והרי פשיטא שאם הזיק את החפץ והרי הוא שוה ארבע זוז בשעת שבירה ולא השתנה מחירו כלל אחר השבירה, שהוא משלם ארבע זוז, והמשנה לא הוצרכה להשמיענו אלא שאם השתנה המחיר בין שעת גזילה לשעת תשלום, שהוא משלם כשעת גזילה. אך לפי מה שכתב הגר"ח, שמעשה שבירה בדבר גנוב או גזול דין גניבה וגזילה יש בו, וכפי המקובל לפרש, שהוא מצטרף למעשה הראשון, יש לומר שהוצרכה הגמרא להשמיענו, שהחיוב על פרט זה ממעשה הגזילה הרי הוא מתחייב כפי שהיא שוה בשעת מעשה זה שאף הוא נקרא "שעת הגזילה", ולא תאמר: היות וחיובו הוא משום שהוא מצטרף למעשה הראשון, אם כן ישלם כערכה בשעת המעשה הראשון, נתבאר על פי אחרונים.

^[9] ב"פרי יצחק" [חלק ב סימן ב, הובאו דבריו ב"אוצר מפרשי התלמוד" בתחילת עמוד ב] כתב לבאר את צד הגמרא לומר שלא כרבה, והרי לכאורה מי גרע ממזיק דעלמא, וכי בשביל שגזל תחילה, ישלם רק זוז כשעת הגזילה והרי הזיק בידים; וביאר, על פי מה שנחלקו [בבבא קמא קיא ב] רמי בר חמא ורב חסדא, במי שגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, ולדעת רמי בר חמא: הנגזל אינו יכול לתבוע אלא מן הגזלן ולא מן השני שאכלו, וביארו שם התוספות, שרמי בר חמא סובר, כיון שכבר יצא מרשות הנגזל על ידי גזילתו של הראשון, אינו יכול לתבוע מן השני, [לשונם שם בד"ה גזל: "דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל, שהרי אין לגמרי ברשות מאריה, שהרי אינו יכול להקדישו, וגם הגזלן יכול לקנותו בשינוי מעשה"] ; ואם כן הוא הדין בגזלן עצמו, אין הנגזל יכול לתבוע ממנו עבור ההיזק שעשה רק עבור הגזילה, ולכן משלם רק כשעת הגזילה; ובדעת רבה כתב שם, שהוא סובר כרב חסדא הסובר שם: "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה", והיינו שיכול לתבוע גם מן השני; [ויש להעיר, שלפי הסוברים בטעמו של רבה שהוא אינו מטעם מזיק, אם כן בהכרח שאין כאן חיוב כלל מטעם מזיק ואפילו לרבה]. אך לשון הרמב"ן בעמוד ב הוא: "אלא תברא קא משמע לן [יש בזה חידוש], סלקא דעתין אמינא: כיון דאוקמה רחמנא לגזלה ברשות גזלן לענין אונסין, לענין מיקנא נמי קיימא ברשותיה, קא משמע לן".

^[10] כלומר: שהוציאו בידים מן העולם.

^[11] כלומר: ולפי פירוש זה, יהיה באמת הטעם משום דינו של רבה.

ומשלם ליה [לו] דמי כיסי [קוצים, כשות גרועה] לפי מה שהרויח.

א משנה המפקיד מעות אצל שולחני שעיסוקו בהחלפת כספים, אם היו הכספים צרורין — לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו — אינו חייב באחריותן. אם היו הכספים מותרין — ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אבל אם הפקיד מעות אצל בעל הבית, בין היו צרורין ובין מותרין — לא ישתמש בהן, שלא העלה בדעתו שישתמש בהם. לפיכך אם אבדו — אינו חייב באחריותן. חנוני דינו לענין זה כבעל הבית, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: חנוני דינו כשולחני.

ב גמרא ושואלים: וכי משום שהיו הכספים צרורין לא ישתמש בהן? הלא בדרך כלל נוהגים בני אדם לצרור כספים, ואין זה מוכיח שכוונתם שלא יוציאו אותם! אמר רב אסי אמר רב יהודה: במקרה שהיו המעות צרורין וחתומין שנו כאן, שברור שאינו רוצה שיפתחו את הצרור. רב מרי אמר: מדובר באופן שהיו קשורים בקשר משונה, שאף הוא סימן שאינו רוצה שיפתחוהו. איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת: בעי [שאל] רב מרי: אם היו קשורים בקשר משונה מאי [מה] הדין, האם הם כחתומים, או לא? לשאלה זו לא ניתנה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ג שנינו במשנה שאם היו הכספים מותרין ישתמש בהן ולפיכך חייב באחריותן. אמר רב הונא: ואפילו נאנסו (ניטלו ממנו באונס) חייב לשלם עבורם. ומקשים: והא "אבדו" קתני [שנה], משמע רק אבדו, ולא באונס! ומשיבים: צריכים להבין זאת כפי שאמר רבה בענין אחר, שאמר רבה: מה שאמרו שם "נגנבו" — כוונתו בלסטין מזויין שהוא אונס של שוד, "אבדו" — שטבעה ספינתו בים.

ורב נחמן אמר שלא כדברי רב הונא; אם נאנסו הוא לא חייב. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: לדידך [לשיטתך] שאמרת נאנסו לא, אלמא לא הוי [מכאן שאינו נחשב] כשואל עלייהו [עליהם], ואולם אי [אם] שואל לא הוי [איננו נחשב] — שומר שכר נמי לא הוי [גם כן איננו נחשב] עליהם, ומדוע איפוא חייב באחריותם אפילו כשאבדו? יהא כשומר חנם ויפטר! אמר לו רב נחמן: בהא מודינא [בזה מודה אני] לך, שהואיל ונהנה מהנה [ונהנה] מהכספים, בההוא [באותה] הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית בה רווחא זבן בהו [באותו הנאה שאם יזדמן לו מקח שיש בו רווח יקנה בהם], הוי עלייהו [נעשה עליהם] שומר שכר.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו: המפקיד מעות אצל שולחני, אם היו צרורין — לא ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא ונתברר שהיו אלה מעות הקדש — לא מעל הגזבר שהפקיד את המעות אצל השולחני, לפי שהמעילה נעשתה על ידי השולחני, ולא על ידי הגזבר. ואם היו הכספים מותרין — ישתמש בהן, לפיכך אם הוציא — מעל הגזבר.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאפילו כאשר נאנסו חייב עליהם, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שנינו זאת באופן שהוציא? אפילו לא הוציא נמי [גם כן] כיון שנתן לו כספים מותרין, ולשיטתך הרי הוא כמשאילם לו במפורש, והרי זה כאילו הוציאם מיד מרשות ההקדש!

אמר ליה [לו] רב הונא: הוא הדין אף על גב [אף על פי] שלא הוציא, ומיד שנמסרו הכספים לידי השולחני חייב הגזבר עליהם, ואיידי דתנא רישא [ומתוך ששנה בראש הברייתא] דווקא "הוציא", תנא סיפא נמי [שנה בסופה גם כן] בלשון "הוציא" אבל אין זה מדוייק, שכיון שמסר בידו לשימוש הרי זה כאילו הוציאם.

ד משנה השולח יד בפקדון לקחת ממנו עבור עצמו, בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר. כלומר, אם ירדו המחירים — ישלם כשעת הגזילה, אם עלו המחירים — ישלם כבשעה שצריך לשלם. ובית הלל אומרים: ישלם כשעת הוצאה. ר' עקיבא אומר: ישלם כשעת התביעה.

ה גמרא אמר רבה: האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה [מי שגזל חבית יין מחבירו], מעיקרא שויא זוזא השתא שויא [מתחילה שווה זוז אחד ועכשיו שווה] ארבעה, אם תברה [שברה] או שתייה [שתה] ממנה — משלם ארבעה זוזים, ואם איתבר ממילא [נשברה מעצמה] — משלם רק זוזא [זוז אחד].

ומסביר: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל — כיון דאי איתה הדרא למרה בעינא [כיון שאילו היתה שלמה היתה חוזרת לבעליה בעינה] ולא היה צריך להתחשב במחיר, אם כן נמצא כי ההיא שעתא דקא שתי ליה [באותה שעה ששתה אותו] או דקא תבר לה [ששבר אותה] היא השעה שבה קא גזל מיניה [גוזל ממנו למעשה], ותנן [ושנינו במשנה]: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, ובשעת הגזילה היתה שווה כבר ארבעה. ואולם אם איתבר ממילא [אם נשברה מעצמה] משלם זוזא [זוז אחד]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — השתא [עכשיו] הרי לא עביד לה ולא מידי [עשה בה דבר], אמאי קא מחייבת ליה [על מה אתה מחייב אותו] לשלם — אההיא שעתא [על אותה שעה] שגזלה, ההיא שעתא זוזא הוא דשויא [באותה שעה זוז בלבד היתה שווה ולא יותר].

תנן [שנינו במשנתנו] שבית הלל אומרים שהשולח יד בפקדון הריהו משלם כשעת הוצאה. ושואלים: מאי [מה] פירוש כשעת הוצאה? אילימא [תאמר] כשעת הוצאה מן העולם, כלומר, כשעת השימוש בדבר.

ובמאי [ובמה מדובר]? אי [אם] בחסר, כשירד המחיר עד זמן השימוש, מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] בכגון זה שימצאו הבעלים נחסרים על ידי כך? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, משמע: ולא פחות מזה! ואי [ואם] ביתר, שעלה המחיר משעת הגזילה עד שעת הוצאה — אם כן היינו [זוהי] שיטת בית שמאי, שהרי נמצא שולח היד לוקה בחסר וביתר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And he pays him the value of the hops mixed with thorns according to his profit.

MISHNA: In the case of one who deposits money with a money changer, if the money is bound, the money changer may not use it. Therefore, if it is lost he does not bear responsibility for it. If the money was unbound, the money changer may use it. Therefore, if it is lost he bears responsibility for it. If he deposited money with a homeowner, whether it is bound or whether it is unbound, the homeowner may not use it, as it never entered the mind of the depositor that the homeowner might use the money. Therefore, if the homeowner lost the money, he does not bear responsibility for it. If the bailee is a storekeeper, his status is like that of a homeowner; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If the bailee is a storekeeper, his status is like that of a money changer.

GEMARA: The Gemara asks: Why is it that due to the fact that the money is bound the money changer may not use it? Don’t people typically bind their money? Binding is no indication that the intent of the one who deposited the money is that it not be used. Rav Asi said that Rav Yehuda said: It is in a case where the money is bound and sealed, a clear indication that he does not want the bundle to be opened, that the mishna is taught. Rav Mari says: It is in a case where the money is bound with an atypical knot, also indicating that he does not want the bundle to be opened. There are those who say that there is a variant reading: Rav Mari raises a dilemma: What is the legal status of money bound with an atypical knot? Is it like that of money that is sealed or not? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches that if the money is unbound the money changer may use it, and therefore he bears responsibility if it is lost. Rav Huna says: And even if it was taken from him under circumstances beyond his control he is liable to pay. The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna: It is lost, from which it may be inferred that only if the money was lost does he bear responsibility, but not if it was taken by force? The Gemara answers: This must be understood in accordance with that which Rabba stated in a different context, as Rabba says: They were stolen; this is referring to a case where the items were stolen by force by armed bandits. They were lost; this is referring to a case where his ship sunk at sea.

And Rav Naḥman says: If it was taken from him under circumstances beyond his control, he is not liable to pay. Rava said to Rav Naḥman: According to your opinion, that you said if it was taken from him due to circumstances beyond his control, he is not liable to pay; apparently, the money changer is not considered a borrower with regard to the money. If he is not a borrower, he is not a paid bailee either. Why, then, does he bear responsibility for the money if it is lost? His status should be that of an unpaid bailee, and he should be exempt. Rav Naḥman said to him: In this case, I concede that he is a paid bailee, since he benefits from the money. It is with the benefit the money changer derives, based on the fact that if a profitable purchase would happen to present itself to him he can purchase it with the deposited money, that he is considered a paid bailee with regard to the money.

Rav Naḥman raised an objection to the opinion of Rav Huna from a mishna (Me’ila 21b): With regard to the Temple treasurer who deposits money with a money changer, if the money is bound, the money changer may not use it. Therefore, if he spent the money, the Temple treasurer is not liable for misuse of Temple property because the money changer is liable. If the money was unbound, the money changer may use it. Therefore, if the money changer spent the money, the Temple treasurer is liable for misuse of Temple property, as the money changer serves as an agent for the treasurer.

Rav Naḥman explains his objection: And if you say that even if the money was taken from the money changer under circumstances beyond his control, he bears responsibility for the money, why did the tanna specifically teach that the Temple treasurer bears responsibility if the money changer spent the money? Even if he did not spend the money the treasurer should bear responsibility. Since the Temple treasurer gave him unbound money, it is tantamount to a loan. The treasurer should be liable for misappropriation at the moment that he gave unbound money to the money changer.

Rav Huna said to him: The same is true even if he did not spend the money, and the treasurer is liable the moment he gives the money to the money changer. And since the tanna taught in the first clause of the mishna that the money changer is liable if he spent the money, the tanna taught in the latter clause of the mishna as well that the treasurer is liable if he spent the money, although he is liable even if he did not spend the money.

MISHNA: With regard to one who misappropriates a deposit, Beit Shammai say: He is penalized for its decrease and its increase. If the value of the deposit decreases, the bailee is liable to pay in accordance with its value at the time of the misappropriation. If it increases in value, he is liable to pay in accordance with its value at the time of repayment. And Beit Hillel say: He pays in accordance with its value at the time of removal. Rabbi Akiva says: He pays in accordance with its value at the time of the claim.

GEMARA: Rabba says: In a case of this one who robbed another of a barrel of wine, where initially it was worth one dinar and now it is worth four dinars; if the robber broke the barrel or drank the wine, he pays four dinars. If it broke by itself, he pays one dinar.

The Gemara elaborates: What is the reason for the difference? Since if the barrel were intact, it would return to its owner in its original state and there would be no need to calculate its price, that moment that he drank it or that he broke it is the moment that he stole from the owner of the wine. And we learned in a mishna (Bava Kamma 93b): All robbers pay in accordance with the value of the stolen item at the moment of the robbery. Here, that is four dinars. If the barrel broke by itself, the robber pays one dinar. What is the reason for this? He did not do anything to the barrel now. Why do you deem him liable to pay? Because of that moment that he robbed the other of it. At that moment, it was worth only one dinar.

We learned in the mishna that Beit Hillel say: One who misappropriates a deposit pays in accordance with its value at the time of removal. The Gemara asks: What is the meaning of: In accordance with its value at the time of removal? If we say it means in accordance with its value at the time of its removal from the world, when he drank the wine or broke the barrel, that is difficult.

The Gemara clarifies the difficulty: And with regard to what case is this referring? If it is with regard to a case where there was a decrease in value before its removal, is there anyone who says that the bailee pays the lower price? But didn’t we learn in a mishna: All robbers pay in accordance with the value of the stolen item at the moment of the robbery, and no less than that? And if it is with regard to a case where there was an increase in value before its removal, that is the opinion of Beit Shammai, as the one who misappropriates a deposit always pays the higher value, not the opinion of Beit Hillel.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן. אוקמה ר' אמי בצרורין וחתומים.

קשר משונה איבעיא ועלתה בתיקו. הלכך לא ישתמש בהן:

פיסקא מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אמר רב הונא ואפי' נאנסו והאי דקתני במתני' אבדו כדרבא דאמר בפרק הזהב נגנבו בליסטים מזויין. אבדו שטבעה ספינתו בים.

ורב נחמן אמר נאנסו לא אלא בההוא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ליה רווחא זבין בהו הוי עלייהו שומר שכר. וקיימא לן כרב נחמן:
המפקיד אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין אל ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כשולחני וקיימא לן כר' יהודה.

ומותיב רב נחמן לרב הונא דאמר בשולחני אפי' נאנסו חייב הא דתנן במסכת מעילה המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר.

ואי אמרת אפי' נאנסו חייב הני מעות הקדש כיון דמסרינהו הגיזבר לשולחני אי חייב בהו באונסין הוו להו כמלוה וע"ג דלא אפקינהו עדיין השולחני למעול הגזבר דהא הוא אפקינהו. ופרקי רב הונא הוא הדין אע"ג דאכתי לא אפקינהו מעל הגזבר ולא הוה בעי למיתנא הוציא אלא איידי דתנא רישא הוציא תנא נמי סיפא הוציא:

מתני' השולח יד בפיקדון ילקה בחסר וביתר תנא כיצד הפקיד לו משתי סאין בסלע ועמדו מארבע משלם משתי סאין בסלע. הפקיד לו מארבע ועמדו משתים נותן לו משתים. בית הלל אומרים כשעת ההוצאה פי' כשיעור שהיה שוה בעת ששלח בו ידו והוציאו לצרכיו.

אמר רבה מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' שתיא או תברא משלם ד' מאי טעמא דכל זמן דאיתא הדרא למרא בעינא בעידנא דתברא או שתיא בההיא שעתא קא גזיל ליה ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וההיא שעתא ד' הוא דשויא. איתבר ממילא משלם זוזא מאי טעמא השתא לא גזיל אמאי קא מחייבת ליה אההיא שעתא דגזל זוזא הויא שויא. ואקשי' עליה תנן בית הלל אומרים כשעת ההוצאה מאי היא אילימא בעת ההוצאה מן העולם כלומר בעידנא דתברא או שתיא.

ובחסר מי איכא מאן דאמר כלומר אם בשעת הגזילה היתה שוה ד' ובעת ההוצאה מן העולם שוה זוז כי האי גוונא יש מי שאמר משלם זוז.

ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. פי' הואיל ועל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה. ואע"ג דאקשי' בפרק הזהב נתנה לאסיטון מעל והא לא משך אלמא בעינן שיקנה אף על פי שבתורת הוצאה יהבינהו ליה שאני התם דכיון דע"מ לקנות בה פירות נתנה אם לא קנה אינו רוצה שיוציאנה הילכך לא מעל.
ואי קשיא לך הא דאמרי פ' השואל (צ"ט ע"א) המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבו ואקשינן עלה בגמרא ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובת הנאה שבו והכא נמי הא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפ"ה אמרת דמעל. לא תיקשי לך דשאני לך דשאני התם שהכל חוזר בעינו ואין בו מעילה אלא כמה שאדם רוצה ליתן בטובת הנאה הבקוע ואם יכול לחזור בו מאי טובת הנאה איכא שימעול בו הרי אין אדם רוצה [ליתן] בשאלה כלום אא"כ כבר נשתמש בו מאחר שברשותו לחזור בו אבל הבא בתורת הלואה יהבינהו כיון שיכול להוציא' ואינם חוזרים בעין ואפילו מחזירם בעיניה' כמשלם הלואתו דמי.
ואפשר שאם חזר בע"ה ואמר לשלחני איני רוצה שתוציאם תנם לי בעינם נותן לו מעות אחרים ואין בזה איסור שע"מ להוציאם נתנם לו ומלוה טנינהו ואם קדש בהם אשה אינה מקודשת דלאו ברשות בעלים קיימי לחזרה וה"ה לאונסין כמלוה גמורה לדעתי' דרבה:

איתבר ממילא משלם זוזא. משום דהשתא לא עביד ליה ולא מידי אני תמה כיון דאמרי דכי איתא הדרא בעינה ורחמנה חייביה לגזלן באונסין אמאי לא מיחייב באונסין דהשתא וכדאמרי' נמי בעלמא נהי דאוקמינהו רחמנא ברשותי' לענין אונסין לענין מיקנא מי אוקמינהו ברשותיה והילכך כי אייקר ודאי ברשותיהדמריה אייקר ותברא דממילא נמי איהו מחייב עלה דהא חייב באונסין כשואל אטו שואל כה"ג מי לא משלם ד'.
וי"ל דשאני שואל דמשעת משיכה מחייב במזונותיה ולא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה וברשות' דמארי' היא למכיר' וק"ו להקדש אבל גזלה כיון דמשעת משיכה מיחייב באונסיה ונפק' נמי מרשות בעלים להקדש לא מחייבינן ליה באונסיה אלא (דשעת) [משעת] משיכה דגזלה כשעת שבורה ומתה דשאלה לההיא שעתא חייל עלה חיוב:

ואי בחסר מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה. הכי איתא בכלהו נוסחי, ואיכא דמחיק ליה ואמר דמתני' לאי ביוקרא וזולא אלא בשבח וכחש כדאמרי' בדוכתא זה הכלל לאתויי מאי לאתויי גנב טלה ונעשה איל וראיה לדבר דגרסי' במרובה אמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין מ"ט דרב דכתיב גנבה וחיים מאי כאמר רחמנא חיים בגנבה אחיה לקרן כעין שגנב ואוקימנא להא דרב התם דמעיקרא שוי ד' ולבסוף שוי זוזא ועלה אמר רב קרן כעין שגנב ואי ס"ד מתני' דהגוזל ביוקרא וזולא מאי קמ"ל מתני' היא ואמאי בעי בגמרא מ"ט דרב אחייה לקרן כעין שגנב.
וזה אינו, דלעולם מתני' בין ביוקרא וזולא בין לשבח וכחש היא וכלל גדול הוא לכל ורב תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין קמ"ל והכי פי' מ"ט דרב דאמר תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין אדרבא כקרן בעי לשלומי דכתיב חיים בגנבה והק' רחמנא אחייה לקרן כעין שגנב ולא כפל כעין שגנב אלא בשעת העמדה בדין ואינם חיים.
ומגיהי ספרים הגיהו שם במרובה במיעוט הנסחאות פי' קרן כעין שגנב מ"ט דרב וזו עבירה גמורה וליטי עלה רבנן כל מאן דמגיה ספרים מדעתיה דנפשיה יהא ויהא, ובפרק בל שעה בפסחים נמי מפורש בגמרא אלימא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא והתנן כל הגזלנין משלמין בשעת הגזלה אלמא מתני' כלל הוא אף ליוקרא וזולא:

ומשלם ליה דמי כיסי. כלומר (למי שהיה) [לפי מה] שמשביח כשות רעה כזו, ולא דמי כשות שמעורב בו כיסי קאמר, שאם כן דמי כולו הוא משלם, אלא שהוא [היה] יותר נמכר לדברים אחרים, או שהיו בוררין אותו ומנפים ממנו הקוצים והיה יפה להטילו לשכר, אבל עכשיו שהטילוהו עם קוציו לא השביח אלא קצת, ואינו משלם [אלא] לפי מה שמשביח. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל.

ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. כלומר, דכיון דחייב אף באונסין, הרי אלו משעת מסירה כהלואה אצל השלחני, וקיימא לן כרב נחמן, ואע"ג דקיימא לן בדמי אבדה כר' טרפון דאמר בפרקין דלעיל (בבא מציעא כח, ב) אפילו ובאונסין. כבר תרגמה רבינו אפרים ז"ל (הובא בבעל המאור שם) דהתם כיון דמעיקרא חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר, משום דעוסק במצוה הוא וחייב משום פרוטה דרב יוסף, השתא דהתירו לו להשתמש בהן, אסקוה דרגא וחייב אף באונסין, אבל הכא, דאי לא הוה שרי ליה לאשתמושי בהן, הוי עלייהו שומר חנם, ושרינן ליה לאשתמושי בהו, אי מסקת ליה דרגא הוה ליה כשומר שכר. והראב"ד ז"ל (בהשגות הובא בש"מ שם) פירש, משום דהתם סמכא דעתיה, אמר השתא אתי מרי דזוזי ובעי להו, הילכך לא הוי (שומר) [שואל] גמור עד שישתמש.

איתבר ממילא משלם זוזא דהשתא לא עבד ולא מידי. הקשה הרמב"ן ז"ל, כיון דאלו הוה בעינא הוה הדרא, אלמא ברשותיה דמריה אייקר, ורחמנא חייביה לגזלן באונסין, אם כן לישלם כדהשתא כאלו שתייה, ושואל כי האי גוונא הא מחייב ארבעה משום דקאי ברשות מרה, ולא קאי ברשותיה דשואל אלא לאונסין. ותירץ, דשאני שואל דלא מחייב באונסיה עד שעת שבורה ומתה, וברשותה דמרה היא למכירה, אבל גזלה כיון דמשעת גזלה מחייב באונסיה, ונפקא נמי מרשות הבעלים להקדיש, לא מחייבין ליה באונסין אלא כשעת משיכה, דשעת משיכה דגזלה כשעת שבורה ומתה דשאלה, דההיא שעתה הוא דחל עליה חיוב.

הכי גרסינן: ואי בחסר מי איכא למאן דאמר והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ויש מעבירין עליה קולמוס, משום דאמרי דמתניתין דכל הגזלנין לאו ביוקרא וזולא אלא בשבח וכחש, וכדאמרינן עלה (ב"ק צו, ב), זה הכלל לאתויי מאי לאתויי גנב טלה ונעשה איל, ונסתייעו מהא דגרסינן בפרק מרובה (בבא קמא סה, א) ארב קרן כעין שגזל תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין, ואמרינן עלה, מאי טעמא דרב, דכתיב גנבה וחיים, מאי קאמר רחמנא חיים בגנבה, אחייה לקרן כעין שגנב, ואוקמוה להא דרב התם במרובה, כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא, ואי סלקא דעתך מתניתין דהגוזל ביוקרא וזולא, מאי קא משמע לן רב, מתניתין היא, ותו, אמאי בעינן עליה מאי טעמא דרב אחייה לקרן כעין שגנב.
ולאו מילתא היא, דהתם לא אתי רב לחדותי קרן כעין שגנב, אלא עיקר מילתא דרב לחדותי שאין משלם את הכפל אלא כשעת העמדה בדין, והיינו דקא בעי מאי טעמיה דרב, דאמר דלא משלם (קרן) [כפל] כעין שגנב כמו שהוא משלם בקרן, ואמר משום דכתיב גנבה וחיים הכי קאמר רחמנא אחייה לקרן כעין שגנב, כלומר דוקא קרן אבל לא את הכפל. וספרים דגרסי התם קרן כעין שגנב מאי טעמא, טעותא היא. ובפסחים נמי בפרק כל שעה (פסחים לב, א) מפורש בגמרא אילימא מעקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא והתנן כל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה, אלמא מתניתין כללא היא אף ליוקרא וזולא.

המשנה השמינית והיא מענין החלק הרביעי המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן מותרין ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כשלחני אמר הר"ם צרורין הוא כשיהיה קשר משונה או שישים עליהם חותם ומה שזולת זה קרואין מותרין ומה שאמר חייב באחריותן לפי שנעשה עליו כמו חוב והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המפקיד מעות אצל שלחני אם צרורים לא ישתמש בהם ופירשו בגמ' דוקא שהם צרורים וחתומים או שקשרם קשר משונה הרי זה לא ישתמש בהם ומאחר שאין לו רשות להשתמש בהם אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן שהרי אין זה אלא שומר חנם ואם מותרים והוא הדין לצרורים ואינם חתומים או שאינם קשורים קשר משונה יש לו להשתמש בהם ומאחר שהורשה בכך נתחייב באחריותן אע"פ שלא נשתמש ופרשו בגמרא דוקא כשומר שכר ובנגנבו או אבדו אבל באונסין מיהו כגון ליסטים מזויין ודומיהם פטור ומ"מ אם נשתמש חייב אף באונסין כדין הלואה:

אצל בעל הבית בין צרורים בין מותרים לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן הואיל ושמרם כראוי ולא שלח בהם יד חנוני כבעל הבית ור' יהודה אומר כשלחני והלכה כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא אלו הן:

חכמי פרווינשאה כתבו שלא נאמרו דברים אלו אלא במטבע היוצא אבל חתיכות כסף או מטבע של זהב שאדם צריך להחליפו קודם שיוציאנו אפילו מותרין לא ישתמש ודאי כל כיוצא בזה קפיד הוא בעל הבית בכך והדברים נראין:

יתבאר במקומו שכל שהוציא מעות הקדש על ידי שליח אם עשה שליח שליחותו בעל הבית מעל ואם שנה בשליחותו שליח מעל ודוקא בשוגג ר"ל בחזקת חולין שאין מעילה אלא בשוגג מעתה מי שהפקיד מעות של הקדש בחזקת חולין אצל בעל הבית בין צרורים בין מותרין הואיל ולא הורשה בהוצאתם אם הוציא מעל הנפקד אבל אם הפקידם אצל שלחני אם צרורים וחתומים שלחני מעל ואם מותרים על הצד שהרשינוהו להשתמש בהם יראה מכאן שהמפקיד מעל אם גזבר אם מפקיד אחר שהדבר נעשה כאלו הוציא בשליחותו ובמעילה יש שליח לדבר עברה ומ"מ אם לא הוציא לא מעל לדעת רב נחמן שהלכה כמותו שלא נאמר שנעשה מעתה כשואל על הדבר והמשאיל מעל אע"פ שלא נשתמש השואל כמו שיתבאר בפרקים הבאים שאינו אלא כשומר ומ"מ אם הוציא מעל המפקיד ומ"מ גדולי המחברים פסקו שזה וזה לא מעלו שהמפקיד פטור הואיל ולא אמר לו בפירוש השתמש בהם והחנוני פטור הואיל וברשות הוציאו:

המשנה התשיעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר ובית הלל אומרים כשעת הוצאה ר' עקיבא אומר כשעת התביעה אמר הר"ם מחלקת בית שמאי ובית הלל בהלכה הראשונה היא בתוספת שניתוספה בגוף הגזלה כגון שגזל רחל גזוזה ונטענה אצלו בית שמאי אומ' משלם אותה ואת גזתה ובית הלל אומ' לא ישלם אלא רחל גזוזה ור' עקיבא אומר אם היתה גזוזה בעת שתבעה בדין משלם גזוזה ואם היתה טעונה משלם טעונה והלכה כבית הלל אבל ביוקר ובזול אין ביניהם מחלקת אבל הדין ביניהם שאבאר כשגזל סחורה בשוה זהוב ואחר כך היא שוה שני זהובים ואכל אותה אחר היוקר אם היא ראויה לאכילה או מכרה או נתנה לזולתו ישלם שני זהובים כיון שהיתה שוה בעת שהוציאה מרשותו לפי שכל זמן שהדבר הגזול בעין חוזר לבעלים ולפיכך ישלם כמו שהיתה שוה הגזלה כששינה עינה או שהוציאה מרשותו ואם אבדה אותה גזלה או נגנבה או יצאה מתחת ידו שלא מדעתו משלם כשעת הגזלה וכמו כן אם הוזלה משלם כשעת הגזלה:

אמר המאירי השולח יד בפקדון ילקה בחסר וביתר ולפי מה שיתבאר בגמרא היה עולה על דעתם תחלה שמשנה זו אמורה לענין יוקר וזול ר"ל שמכיון ששלח בה יד נעשה גזלן עליה וחייב באונסיה ואמר שאם בשעה שנאנסה הוזלה ילקה בחסר וישלם כשעת הגזלה ר"ל שעת שליחות יד ואם בשעה שנאנסה הוקרה ילקה ביתר וישלם כשעת האונס ומ"מ יתבאר בגמרא שביוקר וזול אינו כן אלא בשהפסידה הוא בעצמו אבל נפסדה מאליה אף בהוקרה אינו משלם אלא כשעת הגזלה והוא שפסק רבא בגמרא שהגוזל חבית לחברו בשעת הגזלה שוה דינר ובשעה שנשברה שוה ארבעה אם שברה הוא משלם ארבעה הואיל וכל זמן שהיא בעינה להחזיר עומדת עכשו הוא גוזלה ואם נשברה מאליה משלם כשעת הגזלה הא אם היתה שוה ארבעה בשעת הגזלה ובשעה שנשברה דינר בין שברה הוא בין נשברה מאליה משלם ארבעה הא מ"מ אם היא בעינה כמו שהיתה אלא שהוזלה חוזרת כמות שהיא ואומר הרי שלך לפניך כמו שביארנו דינין אלו כלם במקומם במסכת בבא קמא:

ומשנה זו יתבאר בגמרא לענין שבח שעל גזלה כגון שהפקיד אצלו רחל שאינה טעונה ושלח בה יד על דעת לגזול ואחר ששלח בה יד נטענה אצלו וגזזה ואמר על זה ילקה ביתר ר"ל שמחזיר לו אף הצמר וילקה בחסר ר"ל שאם שלח בה יד והיא טעונה וגזזה אחר ששלח בה יד ישלם כשיעור שליחות יד שהיתה גזוזה ואינו מחזיר לו הצמר שגדל ברשותו וכן אם גזלה שאינה מעוברת ונתעברה אצלו וילדה קודם חזרה ואפילו לא גזזה או לא ילדה עדין בשעת תביעה בדין הואיל וקודם חזרה גזזה או ילדה כבר ונמצא שהוא חולק עם בית שמאי ביתר אבל לא בחסר שאין ספק אף לבית הלל שאם גזלה טעונה וגזזה מחזיר אף הצמר ואם נאנסה מחזיר דמי טעונה כשעת הגזלה ולדעת ר' עקיבא אין הולכין אחר שעת הגזלה אלא אחר שעת תביעה בדין שאם שלח בה יד והיא אינה טעונה ונטענה אצלו ותבעו בדין וכבר גזזה אינו מחזיר לו אלא גזוזה אע"פ שהיתה טעונה אמש הואיל ובשעת תביעה אינה טעונה ואם היתה עדין טעונה בשעת תביעה אע"פ שגזזה אחר תביעה בדין קודם גמר דין משלם גיזותיה וכן בולדות ופירשה ר' יוחנן בגמרא שלא סוף דבר בשבא חיובו על ידי הודאתו אחר שתבעוהו אלא אפילו היו לו עדים שלא היתה טעונה בשעת הגזלה שהיה לנו לומר שמאותה שעה נתחייב ובית דין אין להם בה אלא גלויי מילתא בעלמא אע"פ כן הואיל ובשעת התביעה היתה טעונה אין גזיזתו שלאחר כן מועלת לו:

זהו ביאור המשנה ופסקו בה גדולי הפוסקים כבית הלל ומ"מ לענין גזלן גמור פסקנו בבבא קמא בפרק הגוזל במשנה שניה שאם גזל טעונה וגזזה מחשבין דמי טעונה ומחזיר לו את זו בעינה ונותן לו השאר בדמים ויש שמחלקין בה בין קודם יאוש לאחר יאוש ואם גזלה גזוזה ונטענה אצלו קנאה בשנוי ומחזיר דמי טעונה ואף זו יש שפרשוה ביאוש וכשמצטרפין לדעת אחרת כמו שביארנו שם ומ"מ בפקדון הלכה כבית הלל ויש חולקין בקצת דברים ומבלבלין פירוש סוגיא זו בהרבה פנים ואין דבריהם נראין:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

ומשלם ליה דמי כיסי. כלומר לפי שמשביח כשות רעה כזו ולא דמי כשות שמעורב בו כיסי קאמר שאם כן דמי כלו הוא משלם. אלא שהוא היה נמכר יותר לדברים אחרים או שהיו בוררין אותו ומנפין ממנו הקוצים והיה יפה להטילו לשכר אבל עכשו שהטילו עם קוציו לא השביח אלא קצת ואינו משלם אלא לפי מה שהשביח וכן נראה מפירושי רש"י. הרשב"א.

בכסי מעוכים. מענין הכוסס את החטה. הראב"ד.

מתניתין: וחנוני כבעל הבית. אף על פי שצריכים לו מעות הרבה לקנות מיני פירות ושמן ויין להעמיד בחנותו שלא יחסר שום דבר אף על פי כן דינו כדין בעל הבית שאפילו יניחם מותרים לא ישתמש בהן. ורבי יהודה פליג ואמר דדינו כדין השלחני שלא ישבע במה שבידו ואינו מספיק בשלו אלא אם כן לוה מאחרים. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא בההיא הנאה וכו'. הוי עלייהו שומר שכר מכאן נראה באותם בני אדם שהן מוכרים כסות ויש להן דבר קצוב שיש לו פשוט מן הליטרא אם נגנבו המלבושים תחת ידו חייבים לשלם אף על גב דעדיין אין להם כלום מכל מקום כיון דלכי ימכרו יהיה להם שכר אם כן מהשתא הוי עלייהו שומר שכר. תלמיד הר"פ.

ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי. פירוש הואיל ועל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיד הוו להו הלואה. ואף על גב דאקשינן בפרק הזהב נתנה לאסיטון מעל והא לא משך אלמא בעינן שיקנה אף על פי שבתורת הוצאה יהבינהו ליה. שאני התם דכיון דעל מנת לקנות בם פירות נתנם אם לא קנה אינו רוצה שיוציאנה הילכך לא מעל.
ואי קשיא לך הא דאמרינן פרק השואל המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבה ואקשינן עלה בגמרא ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובת הנאה שבו והכא נמי הא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפילו הכי אמרת דמעל. לא תיקשי לך דשאני התם שהכל חוזר בעינו ואין בו מעילה אלא כמה שאדם רוצה ליתן בטובת הנאת הבקוע ואם יכול לחזור בו מאי טובת הנאה איכא שימעול בו הרי אין אדם רוצה בשאלה כלום אלא אם כן כבר נשתמש בו מאחר שברשותו לחזור בו אבל הכא בתורת הלואה יהבינהו כיון שיכול להוציאם ואינם חוזרים בעין ואפילו מחזירם בעינם כמשלם הלואתו דמי. ואפשר שאם חזר בעל הבית ואמר לשלחני איני רוצה שתוציאם תנם לי בעינם נותן לו מעות אחרים ואין בזא איסור שעל מנת להוציאם נתנם לו ומלוה נינהו. ואם קדש בהם אשה אינה מקודשת דלאו ברשות בעלים קיימי לחזרה והוא הדין לאונסין כמלוה גמורה לדעתיה דרבה. הרמב"ן. ועיין בתוספות פרק ואלו מציאות.

אמר רבא האי מאן דגזל וכו'. מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה וכו'. דכיון דכי איתיה הדרא בעינה ושויא ליה ארבעה זוזי מעיקרא גזל מיניה חד זוזא והשתא קא גזיל תלתא זוזי יתירי הילכך כשעת הגזלה קרינא ביה. הראב"ד.

הא דאמרינן איתבר ממילא משלם זוזא משום דהשהא לא עביד ליה ולא מידי. אני תמה כיון דאמרינן דכי איתא הדרא למרה בעינה ורחמנא חייביה לגזלן באונסין אמאי לא מחייב באונסין דהשתא וכדאמרינן נמי בעלמא נהי דאוקמינהו רחמנא ברשותיה לענין אונסין לענין מיקנא מי אוקמינהו ברשותיה והילכך כי אייקר ודאי ברשותא דמריה אייקר ותברא דממילא נמי איהו מחייב עלה דהא חייב באונסין כשואל אטו שואל כהאי גוונא מי לא משלם ארבעה. ויש לומר דשאני שואל דמשעת משיכה מחייב במזונותיה ולא מחייב באונסין עד שעת שבורה ומתה וברשותא דמאריה היא למכירה וקל וחומר להקדש. אבל גזלה כיון ומשעת משיכה מחייב באונסיה ונפקא נמי מרשות בעלים להקדש, לא מחייבינן ליה באונסין אלא דשעת משיכה דגזלה כשעת שבורה ומתה דשאלה, וההיא שעתא חייל עלה חיוב. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: איתבר ממילא וכו'. ואם תאמר, וכיון דגזלן הוא וחייב באונסין, למה אינו משלם כשעת האונס, דשואל כשעת האונס הוא משלם, כדמוכח בשמעתין לקמן. ויש לומר, דשואל לא קנייה כלל, ולא אפקיה מרשות בעלים, כי הבעלים יכולים למכרה ולהקדישה, הילכך חיובו על שעת האונס. אבל גזלן, משעת גזלה אפקה מרשות בעלים למכירה והקדש, וכיון שכן, על ההיא שעתא בעינן לחיוביה כל היכא דלא עבד בה מעשה אחרינא. והא פשיטא, ולא אתא רבא לאשמועינן אלא דינה דתברה או שתיה, וכדמוכח לקמן. עד כאן.

ואי בחסר, מי איכא למאן דאמר, והתנן כל הגזלנים וכו'. הכי איתא בכלהו נוסתי. ואיכא דמחיק ליה, ואמר, דמתניתין לאו ביוקרא וזולא וכו'. כמו שכתוב בתוספות, וראיה לדבר, דגרסינן במרובה, אמר רב קרן כעין שגנב וכו', וכמו שכתוב בתוספות גם כן. וזה אינו, דלעולם מתניתין בין ביוקרא וזולא וכו', וכמו שתירצו בתוספות. ומגיהי ספרים הגיהו שם במרובה במיעוט הנוסחאות, פירוש קרן כעין שגנב, מאי טעמא דרב, וזו עבירה גמורה, ולייטי עלה רבנן כל מאן דמגיה ספרי מדעתא דנפשיה, יהא ויהא. הרמב"ן.

ויש ספרים דגרסי הכא, מי איכא מאן דאמר כל הגזלנים לאו כשעת הגזלה משלמין. ולפי אותה הגירסא מצינו למימר דממילתיה דרב פריך, אבל מתניתין איירי בשינוי. ומיהו בפרק כל שעה מוכח דמתניתין לענין יוקרא וזולא איירי וכו' הרא"ש.

והא תנן כל הגזלנים וכו'. לא מצי לאוקמי ביתר ובדאתבר ממילא, דאם כן היה בא להקל על הוזלו, ואם כן הוה ליה למימר אין משלמין אלא כשעת הגזלה. ולכך פירשו תוספות דפשטא דמתניתין איירי ביוקרא וזולא, דאי לענין שינוי היינו להקל עליו והוה ליה למימר כדפירשתי. גליון.

לימא רבא דאמר כבית שמאי. פירוש, כבית שמאי דוקא ולא כבית הלל, דאלו כבית שמאי, בלאו הא דהכא אשכחן לבית שמאי דסבירי להו דשליחות יד אינה צריכה חסרון, ואפילו הגבהה אינו צריך, אלא בדבור בעלמא, כדתנן החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי מחייבין. ומאי דאפליגו בעלמא אמוראי אם צריכה חסרון, אליבא דבית הלל הוא דאפליגו. הריטב"א.

בד"ה מאי אריא כו' ועי"ל דלר"י ורב הונא דאית להו כו' אבל לר"ל ודאי כיון כו' עכ"ל רצונם לתרץ קושיא ראשונה לר"י ולר' הונא אבל קושיא שניה מהך דפוסק עמו על הגדיש עדיין במקומה עומדת לר"ל דס"ל אסור להשתמש בהם וצריך לתרץ כדלעיל כגון שפירש כו' וק"ל:

ד"ה מאי אריא הוציא וכו' עד וא"ת כו' לרב הונא וכו' אסור להשתמש במעות שקבל וכו'. נראה דהמשך דברי התוס' כך הם דהשתא מדפריך בגמרא מאי איריא וכו' א"כ ס"ל להגמרא דאם היתר תשמיש מתחייב באונסין אם כן הוא מועל מיד אפילו לא הוציא וא"כ לפי זה מוכרחים אנו לומר דלרב הונא דאית ליה דהיתר תשמיש מתחייב באונסין אית ליה גבי נתן לו המעות ולא משך דאסור להשתמש במעות דאם איתא שמותר להשתמש בהן א"כ הוא מתחייב באונסין וכיון שמתחייב באונסין א"כ מיד כשנותנן ליד אחר אפילו עד שלא משך מעל מיד וא"כ תקשי ליה הברייתא דלבלן וכו' דהשתא אפילו לפי שנויא דשני רבי יוחנן דאיירי בבלן עכו"ם דמעות אינן קונות בעכו"ם כ"א משיכה מ"מ מאחר שאותו שקבלן בין ישראל בין עכו"ם מותר להשתמש בהן מיד ומיד נתחייב עליהם באונסין הוי כאלו הלוה אותן לו א"כ הוא מעל מיד אלא על כרחין צריכין אנו לומר דאסור להשתמש בהן א"כ מסתמא ס"ל ג"כ לר"י הכי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דהא איכא למיחש שמא יאמר נשרפו מעותיך בעלייה אבל בלא זאת הוה אמרינן דרבי יוחנן סבירא ליה דמותר להשתמש בהן וכיון דמותר חייב באונסין כרב הונא וכיון שכן הוא ליכא למיחש שמא יאמר נשרפו מעותיך בעלייה ולא תקשה ברייתא דלבלן דאע"פ שנתחייב באונסין מכל מקום לענין מעילה לא סבירא ליה שמעל מיד אבל השתא דפרכה הגמרא מאי איריא וכו' וסבירא ליה דכיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין מעל מיד קשה ובסוף דבריהם תירצו דהא בהא תליא דגבי ישראל דמעות קונות מדאורייתא מותר להשתמש בהן וחייב באונסין ולכך ליכא למימר נשרפו מעותיך בעלייה וההיא ברייתא איירי בעכו"ם ושאין מעות קונות בו מדאורייתא כי אם משיכה ולכך אינו מותר להשתמש בהן ואינו מתחייב באונסין גם כן ולכך לא מעל מיד ור"ל סבירא ליה דבישראל מעות אינן קונות וא"כ הוא אסור להשתמש בהן וכיון דאסור לא מתחייב באונסין ולכך נתנן לבלן ישראל לא מעל ודו"ק נ"ל:

רש"י בד"ה הא דאמר רבא כו' כרבי' לימא כו' הד"א וצ"ל רבא בכל הדבור:

תוס' בד"ה לימא רבא דאמר כבית שמאי כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה מאי אריא כו'. לא הקשו לר"נ בקצרה דמסתמא לא פליגי (כ) וגם ר"נ גופיה אמר בשמעתין דבר תורה מעות קונות וכו' השתא נמי יאמר לו נשרפו מעותיך דאונס הוא ופטור לר"נ דהשתא לא צריך לדיוק דבלן גם לא נסתיים משם [דאסור להשתמש] לר"נ דכיון דאף דשרי להשתמש לא הוי אלא ש"ש לכן נתן לספר לא מעל כדבשמעתין דפריך ר"נ לר"ה מאי אריא הוציא וכו' גם לר"נ לא יתורץ בועי"ל [דלר"י ור"ה כו' שיכול להשתמש בהן כו' דלר"נ אף אם מותר להשתמש ש"ש הוי] ודוחק לומר דכיון דשרי להשתמש לאו כל כמיניה לומר נשרפו וכו' דמסתמא שימש בה ובנתן לספר [דלא מעל] לענין מעילה מהימנינן ליה דלא שימש דהא הכא בשמעתין גבי פקדון פטור מאונסין לר"נ אע"ג דשרי להשתמש בה [אלמא דמהימנינן ליה דלא שימש] אך הא דשמא יאמר לו נשרפו כו' אין פירושו שישקר רק ר"ל שמא באמת יפול דליקה באונס ולא טרח ומציל כדלקמן בהזהב בהדיא לכך אוקמוה ברשותיה שיכול לחזור בו אם נתיקרה וירויח ויחזור מן המכר כו' כדלקמן א"כ לר"נ כיון דהוי ש"ש צריך לטרוח ולהציל [אבל על החטים לא הוי ש"ש אי הוי מעות קונות] או דיטרח ויציל משום הנאה שיהיה יכול להשתמש בהמעות ועדיף זה יותר מטעמא דשמא יתייקר וכו' לכן מקשו כיון דאסור להשתמש וכו' ולא הוי אלא ש"ח וכו' וק"ל. ועיין בעירובין בפרק חלון (עירובין דף פ"א ע"ב) בד"ה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליי' וכו' שם תירצו עוד באופן אחר דמעות נוח לשמרן ואין טורח בהצלתן כמו פירות דאינו יכול להציל אלא בטורח גדול ומזה יצא לו למהר"ו כ"ץ ז"ל שכתב כן בסי' קצ"א הך תירוצא והתוי"ט כתב עליו ותמיהני וכו' דזו מנין לו וגם התוס' לא חילקו בכך. ועיין עוד שם בתוס' שהאריכו קצת ע"ש שמשמע דש"ש מחויב לטרוח ולהציל:

בא"ד ועי"ל דלר"י וכו'. מ"מ לר"ל לקושיא השניה דפוסק על הגדיש צ"ל תירוצים הראשונים:

גמרא כדרבא דא"ר נגנבו כו'. עי' במסה"ש ושם איתא רבה:

גמ' שם דהואיל ונהנה מהנה. לקמן (פא א):

תד"ה מאי. תקשה להו הך ברייתא כו'. צ"ל מתניתין עמש"כ שם:

גמרא א' רבה האי מאן כו'. ברי"ף כאן ובמרובה הגי' רבא וכ"כ התוס' לקמן ע"ב ד"ה אלא:

גמ' שם השתא שויה ד'. במרובה הגי' ולבסוף כמו שהוא בפרש"י:

בגמרא ור"נ אמר נאנסה לא. כבר כתבתי בלשון התוספות פרק אלו מציאות דף כ"ט דטעמא דר"נ דאי איתא שהיה רוצה להתחייב באונסין היה לו לקבלן בתורת הלואה ולא בתורת פקדון אע"כ שלא רצה להתחייב באונסין כדין מלוה ובהכי א"ש מלתא דר"נ אפילו למ"ד בדמי אבידה חייב באונסין ע"ש ועיין כאן בלשון הרא"ש שכתב תירוצים אחרים ע"ז ע"ש:

שם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. בסוף מס' מעילה בל' המשנה שם קתני אם מותרין ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל ולא קשיין אהדדי דהתם לא מעל השלחני קאמר מיהו ר"ע מברטנורא כ' שם להדיא דשניהם לא מעלו דהגזבר נמי לא מעל כיון שלא א"ל בפירוש להוציאן וא"כ קשיא מברייתא דהכא ודברי הברטנורא לקוחים מל' הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה שכ"כ וכ' שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דמה שפסק נגד הברייתא דהכא היינו משום דקשי' ליה מההיא דנתן לספר לא מעל משום דמיחסרא משיכה ואע"ג דמותר להשתמש בדמי' ודלא כקושית התוס' דהכא אלמא דדין מעילה לא תליא בהיתר השמוש אלא דוקא היכא דא"ל בפירוש להשתמש ולפמ"ש בסמוך אפשר דבלא"ה א"ש פסק הרמב"ם שפוסק כסתם מתני' דמעילה וסובר דברייתא פליגא אמתני'. מיהו מ"מ פריך שפיר בסוגיא דשמעתין דאפי' תנא דברייתא לא קאמר דמעל אלא בהוציא דוקא אבל לא הוציא לא וק"ל:

שם ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא כו' ויש לתמוה דהכא פשיטא ליה לתלמודא דחיוב אונסין של הנפקד או השואל מביא את המפקיד ומשאיל לידי מעילה ובפרק השואל דף צ"ט גבי השואל קרדום אמרינן דאף ע"ג דמשעת שאלה איחייב באונסין אפ"ה לא מעל המשאיל אלא כשביקע בה השואל לרב הונא דאמר כ"ז שלא ביקע בה השואל יכול המשאיל לחזור בו משאלתו וא"כ אכתי לא נפקא מרשותו לענין מעילה כיון שיכול לחזור בו וא"כ מאי מקשה הכא לר"ה ול"ל דדוקא בשאלת קרדום וכיוצא בו דהדרא בעיניה אמרינן דלא מעל לר"ה כיון דס"ל דיכול לחזור בו כ"ז שלא נשתמש בו משא"כ הכא בדמי הפקדון בשולחני דה"ל כהלואה כדמשמע מפרש"י וכ"כ הרי"ף להדיא וא"כ ודאי לא מצי למיהדר ביה כדקי"ל בקדושין בפרק האיש מקדש דר"ה גופא מודה במלוה דלאו ברשות בעלים קאי לחזרה אפילו אי איתא בעיניה שלא הוציאם הלוה עדיין הא ליתא דדוקא במלוה גמורה שייך לומר כן אבל הכא בפקדון לא שייך לומר דאפילו אי איתא בעיניה לא יוכל לחזור ולתובעם מן הנפקד דהא אדעתא דהכי הפקיד' שיוכל לתובעם מתי שירצה. אמנם כשדקדקתי כ"ז נעלמו ממני דברי התוספות פרק אלו מציאות דף כ"ט בד"ה וה"ל שואל עלייהו שדקדקו להדיא מחמת הוכחה זו דהכא במפקיד אצל שלחני מותרין ה"ל הלואה גמורה ואפילו אי איתא בעיניה יכול ליתן מעות אחרים תחתיהם ומש"ה מקשה דלימעול אפי' לא הוציא אבל עכ"ז לא נתיישבה דעתי דהיא גופא תקשה מנ"ל לר"נ דר"ה ס"ל דה"ל כהלואה דלמא לא הוי אלא כשואל ויכול לחזור בו כ"ז שלא נשתמש ומש"ה לא מעל אלא כשהוציא ול"ל דסברא פשוטה היא דה"ל כהלואה הא ליתא דהא לר"נ גופא לא ה"ל כהלואה ולא כשואל וא"כ מנ"ל דר"ה פליג עליה בפלוגתא רחוקה דאיהו לא חשיב ליה אלא ש"ש ור"ה כמלוה דלמא לר"ה הוי כשואל וע"ק דאפי' בהלואה גופא לא פסיקא ליה להקשות הא מסקינן בפרק האיש מקדש דהלואה גופא פלוגתא דתנאי היא אי קאי ברשות בעלים לחזרה וא"כ דלמא האי ברייתא אתיא כמ"ד דברשות בעלים קאי לחזרה וא"כ ה"ל כשואל דמה"ט לא מעל אלא כשנשתמש כדאמרי' בפ' השואל ואין זה דוחק לאוקמא האי ברייתא כתנאי כיון דבלא"ה לא מיתוקמא ככ"ע כמ"ש בסמוך לשיטת הרמב"ם וצ"ע:

בתוספות בד"ה מאי איריא הוציא כו' וא"ת הא דתנן לקמן בהזהב כו' המוכר אסור להשתמש במעות שקבל כו' עכ"ל. תמיה לי אמאי לא הביאו כאן מסוגיא דלקמן בפרק הזהב גבי האי גברא דיהיב זוזי אשומשמי ואייקור והדרי בהו ואיגנבו זוזי ופטריה רבא ואמר דאפילו ש"ח נמי לא הוי אם לא שנאמר דהתוספות סברי דשאני התם דא"ל תא ושקול זוזך ולפ"ז היה להם להביא ראיה להיפוך דבדמי מכר חייב באונסין לרב הונא ויש ליישב וצ"ע:

בא"ד שאם היה מותר להשתמש תקשה להו הך ברייתא כו' אבל ספר לא מעל כו' ולדידהו כי נתנו לספר נמי למעול כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך בל' הגמרא דדין מעילה לא תליא בהיתר שימוש המעות וחיוב אונסין כדמוכח בפרק השואל דהכל תלוי ביכול לחזור בו או לא ומה"ט נמי המפקיד אצל שולחני למאן דמחייב ליה באונסין ה"ל כהלואה דאין יכול לחזור בו אפילו אי איתנהו בעין כמ"ש בסמוך בשם התוספות וגדולה מזו כתב הש"ך בח"מ סי' רצ"ב במפקיד אצל שולחני דאם נפסלה המטבע בתוך כך צריך ליתן לו מטבע אחרת מה"ט דחשיב ליה כמלוה גמורה ונמצא דכ"ז לא שייך בנדון דידן דהכא ודאי יכול הלוקח לחזור בו שזה עיקר הדין דמעות אינן קונות ואם כן כיון דיכול לחזור בו ממילא לא שייך בו דין מעילה. אחרי זה עיינתי בל' הרי"ף והרא"ש ז"ל פרק הזהב שהאריכו בזה ועיין בטור חו"מ סי' קצ"ח ובב"י שם שכתבו ג"כ בשם הרמב"ם שאם חוזר בו הלוקח ה"ל המעות כפקדון וא"כ לא קשיא להו כלל מההיא דנתנו לספר דכיון דיכול הלוקח לחזור וה"ל המעות פקדון נמצא דלא שייך בהו דין מעילה אבל לענין להשתמש במעות וחיוב אונסין לעולם דמותר דמסתמא לא יחזור בו כיון דקאי במי שפרע ע"ש באריכות ואפשר שמכאן הוציא הרמב"ם דין זה לחלק בין חזר בו הלוקח או המוכר כי היכי דלא תקשה מההיא דנתנו לספר ואין להאריך ודו"ק:

בגמרא ובמאי אי בחסר מי איכא למ"ד והתנן כל הגזלנים כו' הא דפשיטא ליה דעיקר מתניתין דזה הכלל איירי לענין חסר דהיינו שהוזלה אח"כ נ"ל משום דלישנא דמתניתין הכי דייק דאי לענין שינוי ושבחא ה"ל למיתני כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת גזילה אע"כ דעיקר הדין דכשעת הגזילה מיהא משלם אעפ"י שהוזלה אחר כך ואם כן תרתי שמעת מהא כללא דפשטא דלישנא איירי לענין זולא ויתורא דזה הכלל לכדר' אלעאי כפי' התוספות:

ומשלם לו דמי כיסי. דמי כשות של קוצים לפי מה שהשביח: גמ' משום דצרורין לא ישתמש בהן. בתמיה ומה גילוי דעת יש כאן שאין חפץ שישתמש בהם מאחר שאם הן מותרין קאמרת ישתמש בהן דהמפקיד אצלו יודע שהוא צריך תדיר למעות צרורין נמי ישתמש דדרך כל אדם לצור מעותיו: ואפילו נאנסו. קאמר מתניתין דחייב באחריותן ואפילו לא נשתמש בהן דמהשתא הוי שואל עלייהו: נאנסו לא. כל זמן שלא נשתמש לא הוי שואל אלא אבדו דוקא חייב כשומר שכר: ואי שואל לא הוי שומר שכר נמי לא הוי. מה שכר נטל על שמירתם אלא על שסמך עליהם להחליפן ולהשתכר אם יבא לידו אתה מחייבו ושאלה היא זו שהרי כל הנאה שלו: בההיא מודינא. אע''ג דאמינא לא הוי שואל מהשתא עד שישתמש מודינא דשומר שכר הוי: דהואיל ונהנה מהנה. לבעלים: המפקיד מעות. גזבר שהפקיד מעות הקדש כסבור שהן שלו: לא מעל גזבר. שהרי לא ברשות הוציאן ואינו שלוחו: מותרין. דהוה ליה כנותן רשות והוה ליה שלוחו: לפיכך אם הוציא. שולחני מעל גזבר: ואי אמרת אפילו נאנסו. תנא מתני' דחייב שולחני באחריותן נמצא משעה שהפקידו אצלו יצאו מרשות הקדש ובאו לרשות שולחני ונעשה כמו שלוה לו ואין הוצאה גדולה מזו מאי איריא הוציא: איידי דתנא רישא הוציא. לאשמועינן רבותא דאפילו הוציא לא מעל תנא סיפא הוציא: מתני' ילקה בחסר וביתר. אם חסרו דמיה שהוזלה בשוק ישלם דמיה כמו שהיתה שוה בשעה ששלח בה יד שהיא שעת הגזילה וכן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכגון שהוציאה שאינה בעין אבל אם ישנה בעין כמות שגזלה אומר לו הרי שלך לפניך כדאמרינן גבי מטבע ונפסל תרומה ונטמאת בפרק הגוזל [קמא] (ב''ק דף צו:): וביתר. אם שהתה בידו מששלח בה יד ונתייקרה ואח''כ הוציאה לוקה ביתר דמיה לשלם כשעת הוצאה: ובית הלל אומרים כו'. בגמרא מפרש מאי קאמר: כשעת התביעה. כשעת שיתבעו לדין ובגמרא מפרש טעמא: גמ' מעיקרא. כשגזלה: ולבסוף. כשיצתה מן העולם: תברה. בידים: או שתייה. אחר שהוקרה: דאי איתה. כאן בשעת התביעה הוה מהדרנא בעינא דכי אמרינן משלם כשעת הגזילה היכא דליתה בעין אבל ישנה בעין בין שהוקרה בין שהוזלה חוזרת כמות שהיא הלכך הואיל ואם תבעה בעודה קיימת לאחר שהוקרה היתה חוזרת בעין אשתכח דההיא שעתא דקא שתי לה הוא דגזיל לה: ובמאי. אהייא פליגי בית הלל: אי בחסר. כשהוזלה דקאמרי ב''ש ילקה לשלם כדמים שהיתה בשעת הגזילה וקאמרי בית הלל כשעת הוצאה: ומי איכא למאן דאמר. היכא דליתיה בעין דכל הגזלנין לאו כשעת הגזילה משלמין:

מאי איריא הוציא כי לא הוציא נמי. כיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין וא''ת הא דתנן לקמן בהזהב (דף מד. מז: מח.) נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו לרב הונא דאית ליה דהיתר תשמיש מחייב באונסין וכן לרב יוסף בפרק אלו מציאות (לעיל דף כט.) המוכר אסור להשתמש במעות שקבל שאם היה מותר להשתמש תקשה להו הך ברייתא דמייתי אפלוגתא דרבי יוחנן ור''ל נתן לבלן מעל דוקא בלן דלא מחסרא משיכה כדקתני סיפא הרי מרחץ לפניך הכנס ורחוץ אבל ספר לא מעל עד דמשיך ולדידהו כי נתנה לספר נמי למעול אע''ג דלא משיך כיון דספר מותר להשתמש בהן בין מיירי בספר נכרי כר' יוחנן בין בספר ישראל כר''ל וכמו שאסור להשתמש בהם לרב הונא ולרב יוסף ה''נ לר''ל ולר' יוחנן דבהא לא פליגי ולא הוה המוכר על אותם מעות כי אם שומר חנם לכ''ע וא''כ לרבי יוחנן מה הועילו במה שתקנו דאין מעות קונות דאי מעות קונות יאמר מוכר נשרפו חטיך בעליה השתא דלא קני יאמר נשרפו מעותיך בעליה ועוד דרב הונא גופיה סבר בפ' הזהב (לקמן דף מו:) דבר תורה מעות קונות כרבי יוחנן דאמר רב הונא מכור לי באלו קנה וי''ל דאע''ג דלא הוי על המעות כי אם שומר חנם לא מצי א''ל נשרפו מעותיך בעליה דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא''ת כיון דהיכא שלא משך אסור להשתמש במעות א''כ הא דאמר פוסק עמו על הגדיש או על שער שבשוק מה מרויח בהקדמת מעות וי''ל כגון שפירש ע''מ להשתמש בהם א''נ אפילו בסתמ' כיון שהוא פוסק ומקדים לו מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ אדעתא דהכי נותן שישתמש בהן ועוד י''ל דלרבי יוחנן ולרב הונא דאית להו דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות שיכול להשתמש בהם כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו ולא מצי א''ל נשרפו מעותיך בעליה ולא תקנו משיכה אלא כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה אבל לר''ל ודאי כיון דמעות אינם קונות אסור להשתמש במעות ולא הוי שואל עלייהו ולכך נתנה לספר לא מעל עד שימשוך וכן לרבי יוחנן ולרב הונא בספר נכרי לא מעל עד שימשוך דמעות בנכרי אינם קונות: והתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה. ואע''ג דבפ' הגוזל [קמא] (ב''ק דף צו:) אמרי' זה הכלל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה לאתויי דרבי אלעאי דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאה משמע דלא מיירי ביוקרא וזולא אלא בשינוי כדמיירי ברישא דמתני' הגוזל עצים ועשה כלים צמר ועשה בגדים היינו דוקא יתורא דזה הכלל אבל פשטא דמתניתין דמשלמין כשעת הגזלה מיירי ביוקרא וזולא והתם בהגוזל (דף קג.) נמי מייתי לענין יוקרא וזולא גבי אייקר כתנא דרב כהנא ובפרק כל שעה (פסחים דף לב.) גבי לפי דמים משלם וא''ת רב דאמר במרובה (ב''ק דף סה. ושם ד''ה גופא) קרן כעין שגנב [כפל וכו'] ואוקמה כגון דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא מאי קמ''ל מתני' היא ועוד מאי בעי התם מאי טעמא דרב ליבעי מאי טעמא דמתניתין וי''ל דרב קמ''ל דאע''ג דקרן כעין שגנב כפל לא הוי כמו קרן אלא כשעת העמדה בדין ובעינן מאי טעמא דרב דמחלק כפל מדין קרן ומשני גנבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב דוקא קרן ולא כפל: