בבא מציעא מב ע"א

דף מב - א

מתניתין:

המפקיד מעות אצל חבירו, צררן הנפקד בסודרו והפשילן לאחוריו ונגנבו, מסרן [או מסרן] לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם [בפני אותם הקטנים] שלא כראוי שלא יצאו לחוץ ויאבדו את המעות, ^[1] והם יצאו ואיבדו את המעות:

הרי זה חייב, משום שלא שימר כדרך השומרים.

ואם שימר כדרך השומרים, הרי זה פטור.

גמרא:

שנינו במשנה: המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי, חייב, שלא שימר כדרך השומרין:

ותמהינן: בשלמא כולהו ^[2] דהיינו "או שמסרם לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי", אכן ניחא מה ששנינו: שלא שימר כדרך השומרים -

אלא צררן והפשילן לאחוריו למה מיקרי: "שלא שימר כדרך השומרין", הרי צררן ומאי הוה ליה למיעבד [מה היה לו לעשות שמירה אחרת]!?

אמר תירץ רבא אמר רבי יצחק:

כי אמר קרא גבי מעות מעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים: "וצרת הכסף בידך", ודרשינן: אף על פי שצרורים, יהיו בידך, כלומר: לא היה לו להפשילן לאחוריו, אלא לפניו, כדי שיהיו לנגד עיניו.

ואמר רבי יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו ולא יפקידם לאחרים, כדי שאם יזדמן לו לקנות סחורה לעשות בה ריוח, יהיו מזומנים תחת ידו, שנאמר: "וצרת הכסף בידך"!

ואמר רבי יצחק:

לעולם ישליש אדם את מעותיו, שליש ישקיע בקרקע, ^[3] שליש ישקיע בפרקמטיא [בסחורה], ושליש יהיה תחת ידו, שיהיו מזומנים בידו, לצורך ריוח הבא פתאום.

ואמר רבי יצחק:

אין הברכה מצויה, שיתברך הדבר ויתרבה מאליו, אלא בדבר הסמוי מן העין, ^[4] שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", ודרשינן לשון "אסמיך" מלשון סמוי מן העין.

תנא דבי רבי ישמעאל:

אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, ^[5] שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", ודרשינן לה מלשון גנזים.

תנו רבנן:

ההולך למוד את גורנו, אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו", כלומר: שיתברך ויתרבה גורנו.

התחיל למוד, אומר: "ברוך [אתה ה' אלהינו מלך העולם] השולח ברכה בכרי הזה". ^[6] מדד ואחר כך בירך: הרי זה תפילת שוא, ^[7] לפי שאין הברכה מצוייה:

לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".

אמר שמואל:

כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ואם לא שמרן שם, ונגנבו, פשיעה היא וחייב. ^[8]

אמר רבא: ומודה שמואל שאם הופקדו אצלו מעות בערב שבת בין השמשות, שאינו צריך להטמינם בקרקע, דלא אטרחוהו רבנן. ^[9]

ואולם אי שהא למוצאי שבת שיעור למקברינהו ולא קברינהו [אם נשתהה כדי שיעור קבורה, ולא קבר], ונגנבו, מחייב הנפקד, שהיה לו לקוברם מיד בצאת השבת.

ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד ^[10] שהוא חרד למצות הבדלה, כי אז אינו חייב הנפקד אם לא קברם מיד בצאת השבת, כי סבר הנפקד: דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא [שמא יצטרך המפקיד כסף לקנות יין להבדלה], ולכן לא קברם.

מוסיפה הגמרא על דברי שמואל, שאמר: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע:

והאידנא דשכיחי גשושאי [בזמננו שמצויים גנבים המגששים בקרקע לידע היכן יש חלל והטמינו בו מעות], אין להן שמירה לכספים אלא בשמי קורה [בגג].

והאידנא דשכיחי פרומאי [ובזמננו שיש גנבים שוברי תקרה], אין להן שמירה אלא ביני אורבי [בין שורות הבנין שבכותל].

אמר רבא:

ומודה שמואל, שהכספים יש להם שמירה בכותל.

והאידנא דשכיחי טפוחאי [בזמננו שמצויים גנבים המטפחים בכותל, לידע היכן יש חלל, והטמינו בו מעות], אין להן שמירה אלא בתחתית הכותל בטפח הסמוך לקרקע, או בגובה הכותל בטפח הסמוך לשמי קורה.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי:

הנה התם במסכת פסחים תנן: ^[11]

חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו; ותנא בברייתא: כמה היא חפישת הכלב: שלשה טפחים.

הכא - לענין שמירת כספים בקרקע - מאי הוא שיעור העמקת הכספים בקרקע לררבן שמעון בן גמליאל שהלכה כמותו? מי בעינן אף כאן שיטמינם בעומק שלשה טפחים, או לא צריך? אמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרב יוסף:

התם משום ריחא הוא [שהכלב מריח את החמץ ומוציאו], לכך בעינן שלשה טפחים -

אבל הכא משום איכסויי מעינא הוא [כדי שיתכסו המעות מעין רואה], ולא בעינן שלשה טפחים, כי אף בפחות מכך אין המעות גלויים.

וכמה הוא השיעור שצריך להעמיק בקרקע להטמנת הכספים?

אמר רפרם מסיכרא: טפח.

מעשה בההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אותבינהו הנפקד בצריפא דאורבנא, ואיגנוב, [מעשה באדם שהפקיד אצל חבירו מעות, ונתנם הנפקד בצריף של עצי ערבה, ^[12] ונגנבו המעות משם].

אמר רב יוסף:

אף על גב דלענין גנבי, נטירותא היא, [אם כי שמירה היא לענין גנבים, ואף שלא קברם, ומשום שאין דרך גנבים לחפש מעות בצריף כזה], מכל מקום לענין נורא הרי פשיעותא היא [לענין שריפה אינו שמור, ופשיעה היא שפשע השומר ביחס לשריפה], ואם כן: הוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, כלומר: אפשר שעל ידי פשיעתו בא האונס, ^[13] כי שמא אם היו המעות במקום אחר, לא היו הגנבים באים לשם לגונבם, ולכן הוא חייב.

ואיכא דאמרי כך אמר רב יוסף:

אף על גב דלענין נורא פשיעותא היא, לענין גנבי הרי נטירותא היא, ותחילתו בפשיעה וסופו באונס, פטור.

והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב.

מעשה בההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אמר: הב לי זוזאי, אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו; אתא לקמיה דרבא [מעשה באדם שהפקיד מעות ביד חבירו, וכשבא המפקיד לתבוע את פקדונו אמר השומר שאינו יודע היכן הטמינם; ובא הנפקד לפני רבא לשאול בדינו] -

אמר ליה רבא לנפקד:

כל "לא ידענא" פשיעותא היא, זיל שלים [צא ושלם למפקיד] את מעותיו. ^[14]

לעיל דף לו נחלקו רב ורבי יוחנן, בדין "שומר שמסר לשומר" אם הראשון חייב אפילו אם נאנס הפקדון ביד השומר השני; ונחלקו שם אמוראים בטעמו של רבי יוחנן המחייב את השומר הראשון אפילו באונסין, ולדעת רבא שם, הטעם הוא: משום שהמפקיד אומר לנפקד: "אנת מהימן לי בשבועה, איהו לא מהימן לי בשבועה", כלומר: אני איני מאמינו לשומר השני אפילו כשנשבע, ואני אומר: שמא אכן פשע בה.

מעשה בההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אשלמינהו לאימיה, ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב, [מעשה באדם שהפקידו בידו כסף, והוא נתנם לאמו ולא הודיעה שפקדון הם בידו, והיא הניחה את הכסף בארגז - שהוא איננו מקום שמירה מגניבה - משום שחשבה כי המעות של בנה הם, ולבסוף נגנבו].

אמר רבא: היכי נדיינו דייני להאי דינא [האיך ידונו הדיינים את הדין הזה]!?

שהרי אם נימא ליה לדידיה: זיל שלים, [נאמר לנפקד לשלם] ומשום שהשומר שמסר לשומר הרי הוא חייב, ^[15] אמר [יאמר] לזכותו:

מתניתין המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו מסרן לבניו הקטנים נעל בפניהן שלא כראוי חייב שלא שימר כדרך השומרים ואם שימר כדרך השומרים פטור. צררן והפשילן לאחוריו חייב כדר' יצחק דאמר כתיב וצרת הכסף בידך אע"פ שהוא צרור יהיה בידך.

אמר שמואל כספין אין להן שמירה אלא בקרקע ובערב שבת לא אטרחוה רבנן. ואסיקנא משום איכסוי מעינא הילכך בטפח סגי ליה.

והשתא דשכיחי גשושי פי' שמגששין בקרקע ומגלין הטמונות אין לה שמירה אלא בשמי קורה. פי' פרומאי מלשון בגדיו יהיו פרומים. טיט שנותן הבנאי בין ארחא לארחא בעובי הכותל נקרא ביני אורבי. כדגרסי' בגמ' דהשותפין כותל כפיסין ד' טפחים אריח מכאן שהוא טפח ומחצה שיעור חצי לבינה ואריח מכאן כנגדו הרי ג' טפחים נשאר טפח בין שני אריחין ממלאו באבנים קטנים וטיט ונקרא ביני אורבי. פי' טפוחאי שמנקשין בטפח שלהן ומרגישין אם יש בכותל כספין או זולתן:

ההוא דאפקיד זוזי גביה חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני פי' נתנם בבית המסוכך בעצי ערבה ונגנבו סבר רב יוסף למיפטריה משום דהוא שומר חנם וכו' איכא דאמרי אמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא היא לענין נורא פשיעותא היא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן הלכה למעשה תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב.

ההוא דאפקיד זוזי גביה חבריה אמר ליה הב לי זוזיי אמר ליה לא ידענא היכא איתנחתינהו.

אמר רבא כל לא ידענא פשיעותא היא וכן הלכה.

כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. איכא דאמרי דבקרקע יש להם שמירה אפי' בשומר שכר, ואיכא דאמרי בשומר שכר לעולם אין להם שמירה עד שיהא יושב ומשמר, קמיפלגי בהא מתני' דתנן שומר חנם נשבע על הכל נושא שכר והשוכר משלמין את האבדה ואת הגנבה, מאי גנבה ואבדה אי שלא נעל כראוי אף שומר חנם חייב בו דפשיעה היא אלא בשנעל כראוי ונגנבה או שאבדה ואע"פ שהוא באונס חייב מאחר שלא היה יושב ומשמר.
ובעלי הדין אומרים משכחת לה כגון שנעל בפני הבהמה בדלת שהוא יכול לעמוד ברוח מצוייה דגבי שומר חנם פטור, וגבי שומר שכר משלם עד שינעול בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח, אבל אם נעל בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח כראוי ובאו ליסטים ופרצוה ויצאת ונאבדה אף שומר שכר פטור. ומייתי ראיה מהא דאמרי' בשלהי ארבעה וחמשה שוורין, ת"ר ארבעה נכנסו תחת הבעלים אלו הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר וכו' וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם ואקשינן היכי דמי אי דנטרוה אפי' כולהו נמי ליפטרו, ואוקימנא הב"ע דנטרוה שמירה פתוחה ולא נטרוה שמירה מעולה שומר חנם כלתה שמירתו הנך לא כלתה שמירתן, ופי' שמירה פחותה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוייה זהו כראוי, ואמרי' מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי לה וכו' אלמא שמירה פחותה דלת שיכולה לעמוד ברוח מצוייה, ודכוותה מעולה שיכולה לעמוד בכל רוח, ואפי' נושא שכר פטור בה, דאי שמירתו של נושא שכר לא כליא עד שיהא יושב ומשמר למה ליה למימר דנטרוה שמירה פחותה ולא נטרוה שמירה מעולה, אפי' בשמירה מעולה נמי שהיא דלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח חייב.
ולאו מילתא [היא] דהתם משום דאמר משלמין את הכופר קאמר שאם שמרו שמירה מעולה פטור מן הכופר וכי הדר אוקימנא כר' אלעזר שאין לו שמירה אלא סכין אפי' בששמר שמירה מעולה מתוקמא, אע"פ שרש"י ז"ל לא אמר כן אלא שאתה יכול לומר מאי שמירה מעולה שבשומר שכר שיהא יושב ומשמר ופחותה משום דכליא בה שמירתו של שומר חנם נקט ליה.
אבל באמת לעולם שומר שכר לא כליא שמירתו עד שיהא יושב ומשמר ונאנס ממנו בליסטים מזויין וכיוצא בו, דאי לא תימא הכי מצינו שומר שכר משלם כפל בטוען טענת גנב כגון שאמר שנעל בפניה כראוי כלומר דלת שיכולה לעמוד אפי' ברוח שאינה מצוייה ונגנבה משם א"נ כגון בכספים בקרקע ונגנבו משם, ואי הכי היכי אמרי' מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אף בשומר שכר משלם תשלומי כפל, ואי משום דאיכא גנב דמשלם בה שומר חנם ולא שומר שכר אנן אינו משלם קאמרינן כלל משמע, והיכי אמרי' עלה בפרק הכונס צאן, איתיביה לא אם אמרת בשו"ח שכן משלם תשלומי כפל וכו' תאמר בשומר שכר שאינו משלם תשלומי כפל ואי ס"ד ליסטים מזויין גנב הוא אמאי הרי משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין לומר ואי ס"ד מיפטר בגנבה לעולם הרי משלם תשלומי כפל בגנבה ואע"ג דמפרקינן שכן משלם תשלומי כפל בטענותיו וכו' מ"מ מעיקרא לא סליק אדעתין ואפי' הכי לא הוה קושיא לן שהרי משלם תשלומי כפל בכל גנב ששמר כל צרכו כגון כספים בקרקע, ובפירוקא דמפרקינן השתא נמי אמרי' בהדיא שומר שכר שאינו משלם אלא בטענת ליסטים מזויין והרי לדבריהם בכל שמירה מעולה משלם, ותו דגרסי' התם א"ל אביי לר' יוסף ואת לא תסברה דשומר אבדה שומר חנם הוא והא א"ר חייא יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל ואי ס"ד שומר שכר הוא אמאי משלם אלמא ליכא תשלומי כפל בשומר שכר אפי' בכספים שהטמינם בקרקע וכ"ש בנעל בפני הבהמה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה.
ואיכא מאן דסבר בשאר מילי חייב אבל גבי כספים שהטמינם בקרקע אין לך אונס גדול מזה ואף שומר שכר פטור והא דקשי' ליה לר' יוסף הא דר' יוחנן בפ' הכונס משום דבעי לאוקמה בכל מילי וטעותא היא דאדרבה ניחא לן לאוקומה בהכי ולא לומר בליסטים מזויין וקסבר גנב הוא ועוד בכל מילי נמי מצי לאוקומה ובשהטמין בקרקע שכל דבר יכול להטמין חוץ מב"ח ולב"ח עצמן אי אפשר שלא יהא להם שמירה מעולה כשמירת קרקע לכספים, ועוד דקשיא ליה הא דאמרן לעיל וסוגיא דהתם והכא בגנבה ואבדה דשואל וזהו ק"ו שאין עליו תשובה כולא ראיה מפורשת שאין שום גנבה פטורה בשו"ש אלא בליסטים מזויין וכפי לשון הראשונים שכתבנו למעלה.
ומיהו תמה הוא אם קפץ עליו חולי או אירעו אונס אחר בגופו ומחמת אונס נגנב היאך אתה יכול לחייבו א"כ מצינו שומר שכר חייב באונסין אלא ודאי מודינא באונסין כגון אלו שהוא פטור למה זה דומה שבאו עליו ליסטים ונשבה ואחר בא גנב ונגנבה שבודאי פטור שהוא בכלל אונסין מאחר שהוא אינו יכול לשמור ולהציל, והא דאמרינן התם ואי ס"ד ליסטים מזויין גנב הוא היא שומר שכר משלם וכו' לאו למימרא דלא משכחת לה כלל דאע"ג דמשכחת לה באונס חולי גופו וכיוצא בו כיון דלא שכיח כלל, ותשלומי כפל בשומר חנם שכיחי טובא פרכינן, ומיהו אי בכל שמירה מעולה מיפטר לא הוו מקשי מינה ללסטים מזויין וכן הא דאמר רבי יוסף כגון שטענו טענת ליסטים מזויין יכול היה לומר אנוס כיוצא באלו שאמרתי אבל לא שכיח ליה ומ"מ ראיות גדולות הם שאם היה פוטר עצמו בכל שמירה מעולה מיפטר לא הוה מחזר אחר ליסטים מזויין, ואפשר שאם טען טענות אלו ונמצא שהוא גנבה אינו משלם תשלומי כפל דכיון שהוא טוען נאנסתי בגופי ולא יכולתי לשמור כטוען לא נעשיתי לך שומר לאותה שעה שנגנבה שאינו משלם תשלומי כפל שלא מצינו תשלומי כפל אלא בשומר שהוא חייב לשמור וטען ששמרתי כראוי, אבל זה מכיון שנאנס נפטר מן השמירה לגמרי וזה צ"ע.
ומ"מ למדנו ששומר שכר חייב בגנבה ואבדה עד שיהא יושב ומשמר הילכך לא משכחת ביה גנבה לעולם שהוא פטור אלא בליסטים מזויין שהוא גנב למ"ד הכי או בכיוצא בו שאינו יכול להציל.
ומצאתי בירושלמי (ספ"ג) מפורש ר' אבהו בשם ר' יוחנן נאמרה שמירה בשומר חנם ונאמרה שמירה בשומר שכר ולא דמיא שמירה שנאמרה בשומר חנם לשמירה שנאמרה בשומר שכר, שמירה שנאמרה בשומר חנם כיון ששמר כל צרכו פטור שמירה שנאמרה בשומר שכר אפי' הקיפוהו חומה של ברזל אין רואין אותו כאלו הוא שמר אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור אין אומרים אלו היה שם היה יכול להציל ע"כ וזהו שאמרו בפרק הפועלים ואלו הן אונסין של שומר שכר פטור כגון שהוא אומר ותפול שבא ותקחם אלמא ליכא דבר אחר דפטורי עליה אלא כגון ליסטים מזויין ואמרי' התם עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתו ביום אכלני חורב ולקרח בלילה, ואסיקנא התם בכל השומרין אפילו בלאו חזני מתא וכן הלכה דלהכי יהבי ליה אגרא לנטוריה ליה נטירותא מעליא.
ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתא דויצא יעקב ואי באגרא אשלימו לי' אע"ג דאוקמ' בדוכתא דנטירותא ונגנבה או אבדה מחייב לשלומי דבעי למיתב בהדה ונטורא ביממא ובלילה שנאמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ואי אותיב בהדיה ואתי ליסטים מזויין ולא מצי קאי באפיה פטור ע"כ דברי הגאון ז"ל.
עוד מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל תשובה לרב צמח בשומר שכר שהניח פקדון בתיבתו בחנותו עם כליו ובאו גנבים עליהם חייב לשלם דלא מיפטר שומר שכר בגנבה אלא בליסטים מזויין דקתני אלו הן אונסין בשומר שכר פטור בהן כגון שהוא אומר ותפל שבא וגו' ואף בדברי ר"ח ז"ל יש בענין זה דברים שאינן ברורין.
מצאתי בשם הר' יצחק בר' ראובן אלברג'לוני ז"ל קבלנו מרבותינו דודאי הילכתא כשמואל אבל אמרו שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויים או אונסין, ועושין ככל אלו הענינין שאמר שמואל אבל במקום דליכא כל הני אין עלינו לכסותם בקרקע אלא מניחן במקום ששומר שאר מעותיו דלא עדיף מדידיה הילכך נותנם במקום השמור לו ואין עליו יותר, ועל ענין זה נהגו קדמונינו ז"ל, ע"כ דברי הרב ז"ל.
וכיון שקבלה היא נקבל בסברפנים יפות שהדברים נראין כן שדרכן היה להטמין את שלהם מה שהוא מוקצה מהוצאה מההוא דאשלמינהו לאימיה ואמר כ"ש דאי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרי בהו ואי ס"ד שלא היה דרכם לקבור את שלהם היאך יכולה להזדהר בהם הרי אין להם שמירה אלא בקרקע ואין לומר מזדהרא בהו דנקטה להו בידה שא"א לה לעשות כן ולא עלה על דעת שתהא הולכת אמו כל היום וכל הלילה ומעות בידה אלא ה"ק אמינא כיון דסברה דידי נינהו טפי מזדהרא למיקברינהו במקום המוצנע ושמעינן מינה שדרכן היה לקבור ממונם המוקצה שאינו מזומן להוציאו שאם אין דרכן לקבור את שלהם וגבי נפקד הוא דבעי' שמירה מעולה יותר משלו אף אמו ודאי לא תקבור אותם שהן חשובין לה כשלה ואמרי' בירושלמי אימתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפני נתנן בשידה ותיבה ומגדל נגנבו או שאבדו פטור מלשלם וחייב בשבועה ואם יש עדים פטור אף משבועה וכו' אם נתנן במקום הרגיל ליתן את שלו אם היה ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב.
ורבינו הגדול כתבו בהלכותיו אלא שדלג בו ולא כתב אלא נתנן במקום הרגיל ליתן את שלו ולא ידעתי אם משום דדחי ליה מדשמואל דהא דירושלמי ודאי בכספים היא או שקצר כמנהגו ומיהא מה שכתב ממנו ראיה לדברינו דאמר נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור דאכספים קאי בירושלמי ואיהו נמי אמתני' מייתי לה ועוד לשון נתנם במעות משמע אלמא במקום שרגיל ליתן כל אדם את שלו פטור שזה הוא ראוי לשמירה ולא נאמרו דברי שמואל אלא באותו זמן ובאותו מקום דהוי אנסי בכספים כדברי הרב ר' יצחק בר' ראובן אלברגלוני ז"ל. שקבל מרבותיו ז"ל, והיינו דאמרי דהאידנא דשכיחי גשושאי וטפוחאי ופרומאי אין להם שמירה בקרקע אלמא הכל לפי המקום, ודברי שמואל אינן גזירה אלא דברי טעם שכך דרך שמירתן באותו זמן ובאותו מקום.
ומזה נגלה לי פי' משנתינו ששנינו נעל בפניהם שלא כראוי שפירושו בפני הכספים וש"מ הא נעל כראוי כגון בשידה תיבה ומגדל המונחים בביתו במקום המוצנע ורגיל ליתן בהם את שלו פטור וכן הגירסא בהלכות או שנעל, ורש"י ז"ל פירש בפני הקטנים וכן הלשון הזה בכל מקום נעל בפניו ובפניהם בפני בעלי חיים שלא יצאו, ומיהוא"כ היכי אמרי' בגמרא בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרין מאי כולהו הרי אין במשנתינו אלא שמירה אחת, והכי איתא בכולהו נוסחא ובהלכות רבינו הגדול ז"ל.
ובירושלמי משמע דהא דקתני מתני' נעל בפניהם בפני הכספים קאמר וכיון שכן נמצינו למדין ממשנתינו שיש להם שמירה בלא קרקע, ואף לדברי רש"י ז"ל שמעי ממתניתן כן שהרי אין הקטנים מועילין לשמירתן כלום ואעפ"כ אם נעל בפניהם כראוי פטור ולא אמרי' אין להם שמירה אלא בקרקע וליכא למימר מתני' בע"ש דא"כ היכי אמר רבא ומודה שמואל וכו' מתני' היא אלא ש"מ כדברי הרב יצחק ז"ל, אלא א"כ נאמר דמתני' בשפירש הוא שהוא צריך להם ולא יקברם וכן אפשר לפרש ענין הירושלמי ודעת המחברים כן שכתבוה לדשמואל סתם ולדברי הרב הנזכר כך הוא פי' דברי שמואל כספים האידנא אין להם שמירה אלא בקרקע דשכיחי אנסי בכספים טפי משאר מילי אבל בזמן הזה שאין דרך לשמור כספים בקרקע יש להם שמירה בכדרך השומרין כמו ששנינו שלא שמר כדרך השומרין הא שמר כדרך השומרין באותו זמן באותו מקום פטור, ודברים של טעם הם.
וחזינן מאן דכתב מתני' במעות הניתנין להוצאה כגון פרוטות וכיוצא בהם אבל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כדשמואל ולא מסתברא מדאמרינן דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא וכולה סוגיא נמי בזוזי משמע דהיינו מעות ולא כספים:

הכי גרסינן ברוב הספרים: נעל בפניהם שלא כראוי. ופירש רש"י ז"ל (לעיל בבא מציעא לו, א ד"ה בפניהם), שנעל בפני הקטנים שלא כראוי, ולישנא דלפניהם מסייעו, דלא שייך לשון לפני אלא בבעלי חיים. ומיהו איכא למידק, מדאמר בגמרא בשלמא כולהו שלא שימר כדרך השומרין, אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי איכא למימר, ולדברי רש"י ז"ל מאי כולהו איכא, דהא ליכא אלא חדא, דמסרן לבנו ובתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חדא היא. ושמא תאמר, דמשום דמתניתין נקט נעל בפניהם לרבותא, לומר דלאו דוקא שמסרו להן ולא נעל בפניהן כלל, הא נעל בפניהם קצת דא ודא מצטרפין ופטור, אלא לעולם חייב עד שינעול, דמסירת הקטנים לית בה מששא, משום הכי חשיבי לה בתרתי.
ואיכא למידק, מאן דגריס או שנעל שלא כראוי ולא גרסינן בפניהם, ופירשו שנעל על הכספים שלא [כראוי], ולומר דדוקא נעל שלא כראוי, הא נעל בפני המעות כראוי, הרי זה פטור ואע"פ שלא קברם, וכן נראה מדברי הירושלמי, דגרסינן התם (בפרקין ה"ז), אימתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין, נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן והפשילן בפניו נעלן בשידה תיבה ומגדל נגנבו או אבדו פטור מלשלם, דאלמא אם נעל בפני המעות בשידה תיבה ומגדל, אע"פ שלא נתנן תחת הקרקע פטור. והא דאמר שמואל בגמרא כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, היינו דוקא בדורות ההם שהיו ביניהם מצויים גנבים או אנסים, וכדאמרינן בגמרא והשתא דשכיחי (פירומי) [פרומאי], והשתא דשכיחי גשמאי [גשושאי], דאלמא הכל לפי המקום ולפי הזמן. וכי אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, הכי קאמר, השתא אין להם שמירה אלא בקרקע, דאף כל אדם מצניעין את שלהם כל מה שהן מקצים מהוצאה, אבל במקום שאין מצניעין את שלהן אלא בשידה תיבה ומגדל, אף בשל אחרים אינו חייב לקבור, אלא כל שנתן במקום שנהג ליתן את שלו פטור, ובלבד שיהא ראוי לשמירה, וכדאיתא בירושלמי, דגרסינן התם (שם), נתן במקום שנהג ליתן את שלו אם היה ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב, ואף הרי"ף ז"ל כתבו בהלכות ואף לגירסת רש"י ז"ל איכא למשמע נמי הכי ממתניתין, דטעמא שלא נעל בפניהם כראוי הא נעל בפניהם כראוי פטור, ומשום נעילה כראוי בלבד הוא שפטור ולא משום שמירת הקטנים, דשמירתן לא מעלה ולא מורידה, וכן דעת הגאונים ז"ל. ומכל מקום בזמן שהגנבים מצויין או האנסים, אין להם שמירה אלא בקרקע, והיינו דשמואל, והיינו דכתבוה להא דשמואל כל המחברים ז"ל בחבוריהן.
ירושלמי (שם), אמר ר' יוסי בר נש דיהב לחבריה פליטורין בשוקא, מסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או שנאבדו פטור מלשלם, שאני אומר לא עלתה על דעתו לטעון פליטורין בשוקא.

גמ': כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. יש מי שאומר, דכל שהטמינם בקרקע פטור, ואפילו שומר שכר פטור, דגנבה כי האי אונס הוא, והוא הדין לכל נועל לפני בעלי חיים נעילה ראויה [שיכולה] לעמוד בפני כל רוח. ומביאין ראיה, מדאמר בשלהי פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק מה, א) ארבעה נכנסו תחת הבעלים אלו הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר וכו', וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם, ואקשינן היכי דמי, אי דנטרוה כולהו נמי ליפטרי, ואי לא נטרי אפילו שומר חנם לחייב, ואוקימנא, הכא במאי עסקינן דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה, שומר חנם כלתה [לו] שמירתו הנך לא כלתה שמירתם. ושמירה פחותה היינו דלת היכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח, וכדתניא בריש פרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא נה, ב), הו כראוי דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה זהו כראוי, ואמרינן מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה וכו', אלמא דלת העומדת בפני רוח מצויה זו היא שמירה פחותה ששומר חנם פטור עליה ושאר שומרין חייבין, הא יכולה לעמוד בפני כל רוח, זו היא שמירה מעולה שאף שאר שומרין פטורין עליה, דאי לא תימא הכי, למה ליה למימר דנטרוה שמירה פחותה, הא אפילו נטרוה שמירה מעולה, דנעלו בפניו דלת היכולה לעמוד בפני כל רוח חייבין. ויש מי שאומר, דלעולם אין שומר שכר פטור עד שיהא יושב ומשמר, דאינו פטור אלא בלסטים מזויין, דאי לא תימא הכי, אם כן אין הפרש [בין] שומר חנם לשומר שכר בשמירת הכספים, דכל דלא קברינהו פושע הוי, ואף שומר חנם חייב עליהן, ואי קברינהו אונס הוא, ושומר שכר פטור עליהן, ואם כן אין חייבין בהן אלא בפשיעה בלבד. ועוד, דתנן (שבועות מט, א) שומר חנם נשבע על הכל, נושא שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה, והאי גנבה על כרחין כשנעל בפניה כראוי, דאי לא נעל כראוי אף שומר חנם חייב, אלא כשנעל כראוי הוא, ואפילו הכי חייב. ומיהו הא איכא לאוקמה, כשנעל בדלת היכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח, דשומר חנם פטור ושומר שכר חייב עליה, דשמירה פחותה היא.
ומכל מקום ליתא, מדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (לקמן בבא מציעא צג, ב), ואלו הם אונסין ששומר שכר פטור, כגון שהוא אמר ותפול שבא ותקחם, אלמא לעולם לא מפטר אלא בכיוצא בזה, דהיינו לסטים מזויין, ואמרינן נמי התם, עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד [כדי] הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ולא בחזני מתא דוקא קאמר כדקא סלקא דעתיה התם מעיקרא, אלא בכל שומר נמי, כדאסיקנא התם, דלהכי יהבו ליה אגר כי היכי דלינטר נטירותא יתירתא. וגרסינן נמי בירושלמי (בסוף פרקין), ר' אבהו בשם ר' יוחנן, נאמרה שמירה בשומר חנם ונאמרה שמירה בשומר שכר, ולא דמיא שמירה שנאמרה בשומר חנם לשמירה שנאמרה בשומר שכר, שמירה שנאמרה בשומר חנם כיון ששמר כל צורכו פטור, שמירה שנאמרה בשומר שכר אפילו הקיפוהו בחומה של ברזל אין רואין כאלו הוא שומר, אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור, אין אומרים אילו היה שם היה יכול להציל. אלמא לעולם אינו פטור אלא ביושב ומשמר. וההיא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה, שמירה מעולה דמפטרי בה כולהו, היינו ביושב ומשמר ונאבדה בלסטים מזויין. והא דאוקמה בדנטרי שמירה פחותה, משום רבותא דשומר חנם נקט לה, לומר, דאפילו בנטרה שמירה פחותה כלתה שמירתו של שומר חנם, וכח דהתירא עדיף ליה. ואי נמי י"ל, דהתם משום דאמר משלמין את הכופר, קאמר שאם שמרו שמירה מעולה פטורין מן הכופר. ותדע לך, דאם אין אתה אומר כן, נמצא שומר שכר משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, וכגון שטוען שנעל בפניה דלת היכולה לעמוד בפני כל רוח, ואי נמי שטען בכספים שהטמינם בקרקע, ואי אפשר לומר כן, מדאמרינן בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק נז, ב), איתיביה לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב תאמר בשומר שכר שאינו משלם תשלומי כפל בטענת גנב, ואי אמרת לסטים מזויין גנב הוא אמאי, הרי משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין, אלמא לא משכח דמשלם בשומר שכר תשלומי כפל, ואלו היה פטור כשנעל בדלת היכולה לעמוד בפני כל רוח, אי נמי בכספים שהטמינם בקרקע, הרי מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל, ואע"ג דמתרץ רב יוסף התם, שכן משלם תשלומי [כפל בכל] טענותיו, מכל מקום מעיקרא לא סליק אדעתין, ואפילו הכי לא הוה קשיא לן שהרי משלם תשלומי כפל בכל טוען ששמר כל צרכו, כגון כספים בקרקע, ונועל דלת שיכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה. וגרסינן נמי התם (שם א), אמר ליה אביי לרב יוסף ואת לא תסברא דשומר אבדה [שומר] חנם הוא והא"ר חייא [בר אבא] א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל, ואי סלקא דעתיך שומר שכר הוא, אמאי משלם, אלמא מילתא פשיטא היא דלעולם לא משכח תשלומי כפל בשומר שכר כלל אלא בלסטים מזויין, למאן דאית ליה לסטים מזויין גנב הוא, וכדתירץ ליה רב יוסף לאביי, ואלו הטמין כספים תחת הקרקע פטור, מאי קא קשיא ליה לאביי, ומאי דוחקיה דרב יוסף דקא דחיק ומוקי לה בלסטים מזויין וכמאן דאמר גנב הוא, לקומה כפשטה בטוען שהטמין תחת הקרקע ונגנבו. וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתא (דוישב) [דויצא] יעקב, ואי באגרא אשלימו ליה, אע"ג דאוקמה בדוכתא דנטירותא ונגנבה או נאבדה מחייב לשלומי, דבעי למיתב בהדה ולנטורה ביממא ובלליא, שנאמר הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ואי (אותיב) [יתיב] בהדה ואתי לסטים מזויין ולא מצי קאי באפיה פטור, עכ"ד.
וכשקפץ עליו חולי או שארעו אונס אחר בגופו, ומחמת אותו חולי או אותו אונס לא מצי למיתב בהדה ואתי לסטים ואיגניבא, בהא כתב הרמב"ן ז"ל דפטור, דאין לך אונסין גדולים מהני, ולמה הדבר דומה, למי ששבאוהו לסטים ואח"כ נגנבה הבהמה, דמסתברא שפטור עליה, דבכלל אונסים הוא זה, כיון שאינו יכול לשמור ולהציל. והא דלא משכח דמשלם תשלומי כפל בטענת גנב ולא אוקמה בהכין. איכא למימר משום דמילתא דלא שכיחא הוא. ואי נמי אפשר דאין טעין הכי לא משלם תשלומי כפל, ואע"ג דקא פטר נפשיה בהכין, וטעמא, משום דזה כטוען לא נעשיתי שומר עליה באותה שעה, שלא חייבה תורה לשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אלא בשומר שהוא חייב לשמור וטוען ששמר כראוי, אבל זה כיון שנאנס נפטר מן השמירה לגמרי באותה שעה. וקשה לי דא"כ גנא בעדנא דגנו אינשי ליפטר, דשינה אנסתו ואין לך אונס גדול מזה, שהרי הנודר שלא לישן ג' ימים לוקה וישן (נדרים טו, א), ואם כן משכחת לה בטוען שנאנס באונס שינה, והא ודאי שכיחא, ועוד דהתם אמרינן בפרק השוכר את הפועלים (לקמן בבא מציעא צג, ב) שהוא חייב. ושמא כל שלא בא האונס בפקדון ממש, כגון שמתה הבהמה או שנטלה בלסטים מזויין, ואע"פ שאירע אונס את השומר שלא מחמת האבדה ממש חייב, שהרי לא נאנס הפקדון אלא הוא, ואונסין דשומר שכר כאונסין המפורשין בשואל, דכתיב (שמות כב, ט) ומת או נשבר או נשבה, כלומר שמת הפקדון או שנשבר או שנשבה, הא נשברה רגלו של שומר ואינו יכול לשמור או שנשבה חייב, וצ"ע. אחר כך מצאתי בתוספות (ב"ק נז, א ד"ה כגון) שמגמגמין בה מחמת קושיא זו בעצמה שהקשתי בישן.

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי ואמר על זה המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים ואם שמר כדרך השומרים פטור אמר הר"ם כספים בעין אין להם שמירה מעולה אלא בקרקע או בכותל בתוך טפח הסמוך לתקרה או סמוך לקרקע וכל מה שזולת זה הוא פושע ולא כדרך השומרים וחייב לשלם עד שיפרש עליו וכמו כן אם הכספים שם בתוך במלבושו שעושין בו כעין כיס או שקשר אותו בסדינו או על בטנו בכל אלה פשע אלא אם יתפשם בידו שנא' וצרת הכסף בידך אלא אם יפרש אל בעל הממון ואם הפקיד אצלו ערב שבת ולא יהיה לו פנאי לטמנם יטמון במוצאי שבת מיד ואם מכרו ביום השבת אינו חייב כלום ומן העקרים שלנו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד ולפיכך אם נתן אותו הפקדון לבניו הגדולים אינו חייב לשלם אלא ישבע שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם וישבעו הם כמו כן שבועת התורה ששמרו כדרך השומרים ולא נאמר בכגון זה שיתן האדם לאשתו או לבניו שומר שמסר לשומר חייב ודע כי שומר שמסר לשומר אי זה שומר שיהיה כשיבאו עדים שהשומר השני לא פשע אלא ששמר כדרך השומרים אין השומר ראשון חייב לשלם ואין אחד מהם חייב שבועה לפי שהעדים מעידין באונס ואין מקום לשבועה אלא בשאין שם עדים:

אמר המאירי המפקיד מעות אצל חברו פי' בדרך והוא צריך להביאם לביתו וצררן והפשילן לאחוריו חייב אם ארעם אונס מפני שלא שמרן כראוי שאע"פ שצררן היה לו להניחם לפניו שימשמש בהם תמיד בידיו עד שיבא לביתו ויטמנם במקום הראוי להם ודרך צחות אמרו וצרת הכסף בידך אע"פ שהם צרורים יהא בידך וכן אם מסרן לבנו ולבתו הקטנים שאין אלו בני שמור הא אם מסרם לבנו ולבתו הגדולים ולא פשעו פטור ואינו יכול לומר את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כמו שיתבאר בגמרא וכן כל שלא נעל בפניהם כראוי שהרי פשע ששמרם בשמירה פחותה כזו וי"מ ולא נעל בפניהם בפני הקטנים ונמצא שאם נעל בפניהם כראוי שהיא שמירה ואם שמרן כראוי פטור ויתבאר בגמ' שהכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ר"ל שיקברם תחת הקרקע בעמק טפח ואע"פ שאנו מפרשים שכשמסרן לקטנים ונעל בפניהם כראוי שמירה היא אף הדין נותן כן שהגנב מתירא שמא יצעקו ועוד שלא יפתחו נעילה הראויה ישמע לאחרים ויתפשו כך נראה לי אלא שבגמרא יש לנו בה שטה אחרת:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הצדיקים ראוי להם לחוס על ממונם ובלבד בכדי שלא יפחיתו עצמם בכך מפני שאין הריוח מצוי להם כל כך כשאר בני אדם שכל אומנות נקיה להם ומתוך כך צריכים להזהר בכל דבר שיהא ממונם מתקיים דרך עצה אמרו לעולם ישליש אדם את נכסיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו:

ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד לא יברך ואם ברך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' יצו יי' אתך את הברכה באסמיך וכבר כתבנוה במסכת תענית ובמסכת ברכות:

כבר בארנו במשנה שהמעות והדינרין אין להם שמירה אלא בקרקע וביארנו שצריך להעמיק להם טפח ולמלאת אותה חפירת הטפח בעפר מ"מ אם היו רגילים ביניהם גנבים הבקיאים להכות בקרקע בקורנס וכיוצא בו ולהכיר מקום שיש בו חלל וכן לטפח בכותל ומכירין באיכות הקול אם יש שם שום חלל אם לאו מניחן במקום הנמוך שבכותל לצד הקרקע או במקום הגבוה שבה לצד התקרה ובעמק טפח וכן כל כיוצא בזה לפי ענין הרגיל אצלם וכן הדין בחתיכות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ובכלל כתבוה הגאונים כן בכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדתו וכל שלא שמרם בדרך זה ואירעם אונס אפילו הניחם בתיבה ומפתח בידו חייב:

הפקידם אצלו ערב שבת בין השמשות ואירעם אונס בשבת פטור לא הטריחוהו חכמים עד מוצאי שבת ויראה לי בבין השמשות האמור כאן שפירושו סמוך לבין השמשות הואיל והדברים נראין שכשיעשה כן כבר הגיע בין השמשות ואם הגיע מוצאי שבת ונתאחר בכדי לקברן ולא קברן ואירעם אונס חייב ואם היה אותו מפקיד תלמיד חכם והנפקד חושב עליו שהוא מחזר להבדיל על הכוס פטור סבור הוא שמא יבא עכשו לבקש מעות לצורך הבדלה על הכוס ויש מפרשים שאם הנפקד תלמיד חכם אינו חייב עד שיבדיל על הכוס ואם שהה הרבה מצד שהיה מחזר על היין פטור:

יראה לי שדברים אלו לא נאמרו אלא באחד משני צדדין או באדם שהפקיד מחמת פחד המלכות שהיו מחפשין אחר ממונו ומחזרין לידע למי הפקיד וכל שחושדין שקבל פקדונו מחפשין את ביתו או במקומות שרגילין בכך בכספים שלהם ושאין להם תיבות ומפתחות כמקצת שוכני אהלים וכל תשמישן בחורים שבכותל ובגגות וכיוצא באלו הא כל שדרכם להצניע בתיבה ומפתח מה יעשה והרי הצניען במקום שהוא מצניע את שלו ושהוא מקום המשתמר לרוב העולם וכן יראה מלשון תלמוד המערב והוא שאמרו שם אימתי שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו ר"ל כשהופקדו לו בדרך נתנן בשדה תיבה ומגדל ונגנבו או אבדו פטורין מלשלם וחייב בשבועה ואם יש עדים פטור מן השבועה נעל שלא כראוי קשר שלא כראוי נתן באפורפורון צררן במקטורן והפשילן לאחוריו נתנן בראש גגו ונגנבו חייבין לשלם וכן כתבו גדולי הפוסקים שאם נתנן במקום שנהג ליתן את שלו והוא מקום הראוי לשמירה פטור נמצא מלשון תלמוד המערב כדברינו וכן יראה ממה שאמרו למטה כי אמינא לה דידי נינהו כל שכן דמיזדהרא בהו טפי אלמא שכל שהניחה במקום הראוי לשמירה לשלו והוא נוהג כן בשלו אין מחוייב בשל אחרים ליתר מזה שאלו דרך אדם בשלו אינה כדרכה בשל אחרים הרי פשע כשלא אמר לה שהם של פקדון וכן ממה שאמרו במשנה במסרה לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם כראוי שהוא שמירה ואע"פ שפירשנוה במשנה בדרך אחרת מ"מ פשוטן של דברים מוכיח כן וכן יראה לי ממעשה צריפא דאורבני שאלמלא שתחלתו בפשיעה מצד האור היתה נקראת שמירה ואלמלא כן מה הוצרכנו לפשיעת האור הרי אף לגנבה פשע הואיל ולא קבר הא מ"מ כל שהניחה במקום שאין משתמר לכל אדם אע"פ שדרכו להניח שם את שלו חייב שאם מיקל בשלו אין לו להקל בשל אחרים:

שאר הדברים לא נתפרשה שמירתן ומ"מ הכל לפי מה שהוא ופרשו גדולי המחברים שקורות ואבנים דרכן להניחם בבית שער חבילי פשתן הגדולים דרכן בחצר שמלה וטלית דרכן בבית בגדי משי וכלי כסף וזהב דרכן בתיבה ובמפתח וילמד הסתום מן המפורש:

כבר ידעת שהמלוה על המשכון נעשה שומר שכר עליה אירע מעשה בימי חכמי קדמונינו שבנרבונה במי שהלוה לחברו על הבגד ונקבוהו עכברים והסכימו שאם הבגד חשוב שדרך שמירתו אינו אלא בתיבה חייב ואם הוא מאותן שדרכן בבית פטור:

שומר ששמר שמירה הראויה לקצת דברים אלא שאינה ראויה לקצת דברים אחרים ואירע האונס מצד אותן הדברים שהיתה השמירה ראויה אצלם כגון שהיתה שמירה לענין גנבים ולא היתה שמירה לענין האור ונגנבו הואיל ומ"מ פשע בתחלת שמירתו אע"פ שלא מחמת אותה הפשיעה נאנסו חייב כלל גדול אמרו כל שתחלתו בפשיעה אע"פ שסופו באונס חייב וכבר ביארנו למעלה דוקא כשהפשיעה גרמה את האונס ר"ל שאלמלא שמרם לכל דבר לא היה האונס בא מעשה היה באחד שהפקיד מעות אצל חברו והניחם במחיצה של ערבה בתוך עובי המחיצה ונגנבו ואמרו חכמים הואיל ויש כאן פשיעה מצד שהיה להעלות על לב שהאור שולט בה אע"פ שלענין גנבה שמירה ראויה היא חייב שאלו שמרם שמירה הראויה להם מכל צד והיא הקבורה לא היה האונס בא כמו שביארנו למעלה:

כל שהפקיד אצל חברו איזה פקדון והניחו במקום הראוי לשמירה וכשזה בא ותובע פקדונו אינו זוכר מקום שהניחן בו ואומר לא ידעתי היכן הנחתים או באיזה מקום קברתים המתן עד שאבקש ואמצא מכיון שהחזיק עצמו כשוכח נעשה פושע ואם נאנסו אע"פ שנודע אח"כ שבמקום המשתמר נאנסו חייב לשלם שכל שהשליך פקדונו אחרי גוו כל כך עד ששכח אין לך פשיעה גדולה מזו שאין לך מקום המשתמר שלא יהא צריך לנתינת לב עליו תמיד שמא תאמר אחר שכך זה שאמרו ששומר חנם פטור בגנבה ואבדה היאך אבדה נמצאת לשומר חנם עד שנאמר שהוא פטור עליה אם אמר איני יודע היכן הנחתים הרי פשיעה היא וחייב אם אמר יודע אני היכן הנחתים אבל איני יודע מי נטלם הרי זה גנבה היא ולא אבדה ושמא אין שם גנבה נאמר אלא בשיצא קול גנבה או אמתלת גנבה וזה שאינו יודע מי נטלה נקרא אבדה ומ"מ יש מי שפירש שלא נאמר לא ידענא פשיעותא היא אלא כשאומר לא ידעתי אם הנחתים במקום המשתמר אם לאו הא אם אמר ידעתי שבמקום המשתמר הנחתים אבל איני זכור המקום אין זה פשיעה והרי היא אבדה:

מתניתין. צררן והפשילן לאחריו. כלומר צררן בסודר שבראשו העודף ממנו אחר ראשון נמצא שלא שמר כדרך השומרים שהיה לו להניח ראשי הסודר הקשורים בו המעות כלפי פניו שיוכל למשמש בהן דכתיב וצרת הכסף וכו' כדלקמן בגמרא ה"ר יהונתן.

ולא נעל בפניהם כראוי. פירש בקונטרס לעיל בפירקין שלא נעל בפני הקטנים כראוי. והא דקאמר בגמרא בשלמא כלהו שלא שמר כדרך השומרים אף על גב דליכא אלא חדא מסרן לבנו ולבתו איכא למימר דקרי ליה כולהו משום דאיכא תרתי נעילה קצת וגם שמירת הקטנים ואפילו עבד כל הני לא שמר כדרך השומרים. ותימה הא נעל בפניהם כראוי פטור ואמאי הא לא שמרן בקרקע. ויש לומר כיון שהם ביד הקטנים ליכא למיחש לגנבי כי יראים פן יצעקו. אבל הרי"ף גורס או עצל בפניהם וכו' ותרתי מילי נינהו. ואי קשיא נעל כראוי אמאי מיפטר הא לא שמרן בקרקע. איכא למימר דמיירי בערב שבת בין השמשות ולא היה לו פנאי. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: בשלמא כלהו שלא שמר כדרך השומרים. איכא דמקשה לפירוש רש"י מאי כלהו דאמרינן הכא דהא ליכא אלא חדא. ויש לומר דלא דק תלמודא בלישנא והכי קאמר בשלמא כל הדברים שנזכרו במשנתנו דינא הוא דלא ליפטרו שהרי לא שמר כדרך השומרים. עד כאן.
וכתב הרשב"א ולישנא דבפניהם מסייע לפירוש רש"י דלא שייך לשון בפני אלא בבעלי חיים ולגירסא דגרסי או שנעל פירושו שנעל על הכספים ולומר דדוקא נעל שלא כראוי הא נעל כראוי פטור ואף על פי שלא קברן. וכן נראה מהירושלמי דגרסינן התם אימתי אמרו וכו'. והא דאמר שמואל בגמרא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע היינו דוקא בדורות ההם שהיו גנבים מצויים וכי אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע הכי קאמר השתא אין להם שמירה אלא בקרקע דאף כל אדם מצניעין את שלהם כל מה שהיו מקצים מהוצאה אבל במקום שאין מצניעין בשלהם אלא בתיבה שידה ומגדל אף בשל אחרים אינו חייב לקבור וכו' ובלבד שיהא ראוי לשמירה וכדאיתא התם בירושלמי דגרסינן התם נתנן במקום שנהג ליתן את שלה אם היה ראוי לשמירה פטור. דאף הרי"ף כתבו בהלכות. ואף לגירסת רש"י איכא למשמע נמי הכי ממתניתין דטעמא שלא נעל בפניהם כראוי אבל נעל בפניהם כראוי פטור ומשום נעילה כראוי בלבד הוא דפטור ולא משום שמירת הקטנים ושמירתן לא מעלה ולא מוריד וכן דעת הגאונים. ומכל מקום בזמן שהגנבים מצויין אין להם שמירה אלא בקרקע והיינו דשמואל. והיינו דכתבוה להא דשמואל כל המחברים בחיבוריהם.

ירושלמי. אמר רבי יוסי בר נש דיהב לחבריה פליטורין בשוקא מסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או שאבדו פטור מלשלם שאני אומר לא עלתה על דעתו לטעון פליטורין בשוקא. עד כאן. וכתב הריטב"א ודוקא בשומר חנם אבל בשומר שכר חייב דלהכי יהבו ליה אגרא דלטעון בשוקא או דלינטרינהו שפיר. עד כאן.

וגם הרמב"ן כתב דליכא למימר מתניתין בערב שבת דאם כן היכי אמר רבא ומודה שמואל וכו'. מתניתין היא אלא שמע מינה כדברי הר"י בר ראובן שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויים אלא אם כן נאמר דמתניתין בשפירש לו שהוא צריך להם ולא יקברם וכן אפשר לפרש ענין הירושלמי ודעת המחברים כן שכתבוה לדשמואל סתם. דחזינן מאן דכתב מתניתין במעות הניתנין להוצאה כגון פרוטות וכיוצא בהן אבל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כדשמואל ולא מסתברא מדאמרינן דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא וכולה סוגיא נמי בזוזי משמע דהיינו מעות ולא כספים. הרמב"ן.

אלא בדבר שאין העין שולטת. למעוטי מידי דנפיש נפחיה כגון המשתכר בקנקנים משום דשלטא ביה עינא בישא כדאיתא בפסחים פרק מקום שנהגו. הרא"ש.
וזה לשון תוספות שאנץ: אלא בדבר שהעין שולטת בו. למעוטי מידי דנפיש נפחיה כגון המשתכר בקנקנים כדאמר בפסחים פרק מקום שנהגו דשלטא בהו עינא בישא ודרש מדכתיב יצו אתך את הברכה בדבר שאתך.

התחיל למוד אומר וכו'. פירוש, ברכה שלמה בשם ומלכות, דאי לא, לאו ברכה היא, כדכתיבנא בפרק הרואה. ודעת הרמב"ן, שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומה ומעשרות, שהבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו עליהן שנאמר את כל המעשר וגו' והריקותי עליכם וגו', ועל כן תקנו בו ברכה זו, לומר, שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת ואין זו ברכה לבטלה, הריטב"א.

כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, משום דמסרי גנבי נפשייהו עלייהו טפי, וגם אינם מתקלקלים בקרקע. ואולי שאר מטלטלים שמתקלקלים בקרקע, או כלי מתכות אף על פי שאינם מתקלקלים, כיון דלא מסרי גנבי נפשייהו עלייהו לא בעי שמירת הקרקע. הרא"ש.

כתוב בתוספות, ואי שומר אבדה שומר שכר הוי, קרנא בעי לשלומי וכו'. מיהו התם משני, וקסבר ליסטים מזויין גנב הוא. וקל להבין.

עוד כתוב בתוספות, וכן בתר הכי דמייתי, לא, אם אמרת וכו'. והתם משני, דהכי קאמר, לא, אם אמרת בשומר חנם שמשלם כפל בכל טענותיו. וקל להבין.

עוד כתוב בתוספות, דכי יליף גנבה ואבדה בשואל וכו'. ואין להקשות, כיון דחייב באונסים דשבורה ומתה כל שכן בגנבה ואבדה. דיש לומר, התם פריך לה בגמרא, ומשני, דגנבה ואבדה אפשר לבעלים למטרח בתרא ולאיתויי, מה שאין כן בנאנסה. עוד כתוב בתוספות, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואין להקשות, אם כן, מאי פריך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בליסטים מזויין תאמר בשואל שמשלם קרן, מנא לן, גם התם נימא דיו. דיש לומר, כיון דשואל חייב בשבויה, דילפינן התם מן או, דכתיב ונשבר או מת, כיון דכתיב בשומר שכר ונשבר או נשבה, לכן מן או דשואל מרבינן שבויה, ובכלל שבויה הוי ליסטים מזויין. וכן פירשו תוספות בבבא קמא, אבל שאר אונס גנבה לא כתיב בשואל, והוה אמינא דיו, ופטור, וטעמא, דאי אפשר למטרח ואיתויי בליסטים מזויין כמו בשאר גנב, אף על גב דבשומר שכר לא מהני האי סברא למפטר, דהא חייב בגנבה ואבדה, מכל מקום בגנבת אונס דאיכא תרתי לטיבותא, שהשומר נאנס ואפשר לבעלים למטרח בתרה לכך פטור. ואין להקשות, מה הביאו תוספות לעיל ראיה מליסטים מזויין, נחלק כמו שאנו מחלקים כאן. דיש לומר, חילוק זה רחוק, דהא בלא זה כל גנבה קרובה לאונס, ולא אמרינן חילוק זה רק מכח דין. גליון.

יש מי שאומר, דכל שהטמינם בקרקע פטור, ואפילו שומר שכר, דגנבה כי האי אונס הוא. והוא הדין לכל נועל בפני בעלי חיים נעילה הראויה לעמוד בפני כל רוח, ומביאין ראיה מדאמרינן בשלהי ארבעה וחמשה, תנו רבנן, ארבעה נכנסו תחת הבעלים וכו' ואקשינן, היכי דמי, אי דנטרוה כולהו נמי ליפטרו וכו', ואוקימנא, הכא במאי עסקינן דנטרוה שמירה פחותה וכו', ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח, וכדתניא בריש פרק הכונס, איזהו כראוי, דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וכו' ואמרינן, מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה וכו' אלמא דלת העומדת בפני רוח מצויה זו היא שמירה פחותה ששומר חנם פטור עליה ושאר שומרים חייבין, הא יכולה לעמוד בפני כל רוח זו היא שמירה מעולה שאף שאר השומרים פטורים עליה. דאי לא תימא הכי, למה ליה למימר דנטרוה שמירה פחותה, הא אפילו נטרוה שמירה מעולה חייבים. ולאו ראיה היא, דממאי דמדשמירה פחותה שיכולה לעמוד ברוח מצויה שמירה מעולה היינו שיכולה לעמוד בפני כל רוח, לעולם אימא לך דמעולה היינו שיהא יושב ומשמר, והא דנקט התם שמירה פחותה דהיינו שיכולה לעמוד ברוח מצויה, משום שומר חנם נקט לה, דסגי ליה בהכי. אי נמי, אפילו תימא דשמירה מעולה היינו שיכולה לעמוד בפני כל רוח, לאו למימרא דאי נטריה שמירה מעולה לא מחייב להחזיר דמי שור לבעליו, אלא משום דקתני ומשלמין את הכופר אוקמה בשמירה פחותה, דאי נטריה שמירה מעולה פטור לגבי נזק ואינו משלם כופר, דמה הוה ליה למעבד, הא לגבי נזק לאו שומר שכר דידיה הוא, אבל להחזיר דמי שור לבעליו לעולם אימא לך חייב אף על גב דנטריה שמירה מעולה, דלהכי יהבי ליה אגרא דלינטר נטירותא יתירתא, דהיינו שיהא יושב ומשמר. והכי נמי מסתברא דבשומר שמי יושב ומשמר בעינן דאי סלקא דעתך וכו' אם כן מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל וכו' ואמרינן נמי בפרק הפועלים עד מתי שומר שכר חייב לשמור עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וגו' אלמא יושב ומשמר בעינן וכן כתב רב אחא משבחא וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"ן.
אמר הכותב בזה לבי נוקפי ואין הסברא מקבלת אותו כלל שכל שומר שכר יהא חייב עד שיהא יושב ומשמר ולפי זה לא תמצא לעולם מי שישמור דבר לחברו שיצטרך להיות קשור אליו כל היום. ויש לפרש הירושלמי וההיא דפרק הפועלים בבעלי חיים בלבד שצריכין שמירה תדיר ולשון מחיצה דירושלמי גם כן מורה על פירושי כי אינה אלא להבדיל בין בעלי חיים לא לשמור כלים והוא ביאור הפרשה עצמה של שומר שכר שנאמרה בבעלי חיים כי הראשונה בכסף או כלים נאמרה בשומר חנם והשניה בבעלי חיים בשומר שכר והיינו ההיא דהפועלים שהזכיר יעקב בשמירת צאן לבן. אבל מטלטלים אינם נשמרים במקום שיוכל להגיע לשומר חורב ביום וקרח בלילה. ועוד היאך יהיה המלוה על המשכון שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף. ומשום דבר מועט כזה משכר יתחייב להיות יושב ומשמר המשכון ואם כן נעילת דלת בפני לוין שלא יהיה אדם שירצה להלות מפני דין זה. ותימה גדול איך סתמו גאוני עולם דבריהם ולא פירשו בזה דבר. הר"ש די וידש. ועיין בפירוש החומש לרש"י בפרשה שניה שנאמרה בשומר שכר.
וזה לשון הרמב"ן: ולאו מילתא היא דהתם משום דאמרינן משלמין את הכופר קאמר שאם שמרו שמירה מעולה פטור מן הכופר וכי הדר אוקים כרבי אלעזר שאין לו שמירה אלא סכין אפילו כששמר שמירה מעולה מיתוקמא אף על פי שרש"י לא אמר כן. עד כאן לשונו.
ויש מי שאומר דלעולם אין שומר שכר פטור עד שיהא יושב ומשמר דאינו פטור אלא בליסטים מזויין דאי לא תימא הכי אם כן אין הפרש בין שומר חנם לשומר שכר בשמירת הכספים דכל דלא קברינהו הוי פושע ונשבע על הכל נושא שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה. והאי גנבה על כרחך בשנעל בפניה כראוי דאי לא נעל כראוי אף שומר חנם חייב אלא כשנעל כראוי היא ואפילו הכי חייב. ומיהו האי איכא לאוקמה בשנעל בדלת היכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד בפני כל רוח ושומר חנם פטור ושומר שכר חייב. ומכל מקום הכי מסתברא דבשומר שכר יושב ומשמר בעינן דאי לא תימא הכי מצינו שומר שכר משלם כפל בטוען טענת גנב כגון שאומר שנעל בפניה כראוי וכו' ככתוב בתוספות. ואיכא מאן דסבר בשאר מילי חייב אבל גבי כספים שהטמינם בקרקע אין לך אונס גדול מזה ואף שומר שכר פטור. והא דקשיא ליה לרב יוסף הא דרבי יוחנן בפרק הכונס משום דבעי לאוקמי בכל מילי. וטעותא היא דאדרבה ניחא לן לאוקמי בהכי ולא לומר בליסטים מזויין וקסבר גנב הוא. ועוד בכל מילי נמי מצי לאוקמי ובשהטמין בקרקע שכל דבר יכול להטמין חוץ מבעלי חיים ולבעלי חיים עצמן אי אפשר שלא יהא להם שמירה מעולה כשמירת קרקע לכספים. ומכל מקום כשקפץ עליו חולי או שארעו אונס אחר בגופו ומחמת אותו חולי או אותו אונס לא מצי למיתב בהדה בהא פטור דאין לך אונסים גדולים מהני ולמה הדבר דומה למי ששבו אותו ליסטים ואחר כך נגנבה הבהמה דמסתברא שפטור עליה דבכלל אונסים הוא זה כיון שאינו יכול לשמור ולהציל. והא דלא משתכח דמשלם תשלומי כפל בטענת גנב ולא אוקמה בהכי. איכא למימר משום דמילתא דלא שכיחא היא. ואי נמי אפשר דאי טעין הכי לא משלם תשלומי כפל ואף על גב דקפטר נפשיה בהכי וטעמא דזה כטוען לא נעשיתי שומר עליה באותה שעה שלא חייבה תורה תשלומי כפל בטוען טענת גנב אלא בשומר שהוא חייב לשמור וטען ששמר כראוי אבל זה כיון שנאנס נפטר מן השמירה לגמרי באותה שעה.
וקשה לי קצת דאם כן גנא בעידנא דגנו אינשי ליפטר דשינה אנסתו ואין לך אונס גדול מזה שהרי הנודר שלא יישן שלשה ימים לוקה וישן ואם כן משכחת לה בטוען שנאנס באונס שינה והא ודאי שכיחא. ועוד דהתם אמרינן בהשוכר את הפועלים שהוא חייב. ושמא כל שלא בא האונס בפקדון ממש כגון שמתה הבהמה או שנטלה בליסטים מזויין חייב ואף על פי שאירע אונס את השומר שלא מחמת האבדה ממש שהרי לא נאנס הפקדון אלא הוא. ואונסין דשומר שכר כאונסין המפורשים בשואל דכתיב או נשבר או נשבה כלומר שמת הפקדון או שנשבר או שנשבה או נשברה רגלו של שומר ואינו יכול לשמור או שנשבה חייב. וצ"ת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: מצאתי בשם הר"י בר ראובן אלברגלוני קבלנו מרבותינו דודאי הילכתא כשמואל. אבל אמרו שלא אמרה שמואל אלא במקום שהגנבים מצויים וכו' וכיון שקבלה היא נקבל בסבר פנים יפות שהדברים נראין כן שדרכן היה להטמין את שלהם מה שהוא מוקצה מהוצאה מההוא דאשלמינהו לאימיה ואמר כל שכן דאי אמינא לה דדידי נינהו טפי מיזדהרה בהו ואי סלקא דעתך שלא היה דרכם לקבור את שלהם היאך יכולה להזדהר בהם הרי אין להם שמירה אלא בקרקע. ואין לומר מזדהרה בהו דנקטה להו בידה. שאי אפשר לה לעשות כן ולא עלה על דעת שתהא הולכת אמו כל היום וכל הלילה ומעות בידה. אלא הכי קאמר אמינא כיון דסברת דידי נינהו טפי מזדהרה למקברינהו במקום המוצנע ושמע מינה שדרכן היה לקבור ממונם שאם דרכן שלא לקבור את שלהם וגבי נפקד הוא ובעינן שמירה מעולה יותר משלו אף אמו ודאי לא תקבור אותם שהן חשובין לה כשלה. ואמרינן בירושלמי אימתי אמרו שומר חנם נשבו ויוצא וכו' אם נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו וכו'. ורבינו הגדול כתבו בהלכותיו אלא שדלג בו ולא כתב אלא נתנן במקום הרגיל ליתן את שלו ולא ידעתי אי משום דדחי ליה מדשמואל דהא דירושלמי ודאי בכספים היא או שקצר כמנהגו. ומיהו מה שכתב ממנו ראיה לדברינו דאמר נתנם במקום הרגיל ליתן את שלו וכו' דאכספים קאי בירושלמי ואיהו נמי אמתניתין מייתי לה. ועוד לשון נתנם במעות משמע. אלמא במקום שרגיל כל אדם ליתן את שלו פטור שזה הוא ראוי לשמירה כדברי הרב אלברגלוני. עד כאן.
אמר הכותב: אף על פי שהדין הזה נראה שהוא דין אמת כי מן הבבלי ומן הסברא הוא מוכרח וכי לא די לו למפקיד שיהא פקדונו במקום ששם נכסי הנפקד וידוע הוא שלא על דעת שיעשה בשלו יותר מבשל עצמו הפקידן דאין מי שיעשה זה אלא אם כן פירש בפירוש. אבל מן הירושלמי אין ראיה כלל כי כמו שנאמר בירושלמי נאמר בתלמודנו בענין שמי ששמר כדרך השומרים מיד הוא נפטר שזהו ענין הירושלמי ואף על פי כן הוצרך שמואל לחדש דשאני שמירת כספים משאר נכסים הנפקדים. ואם רצוננו לפרש בהא דשמואל שאם שמרן כדרך מעותיו שנפטר היאך יצא לנו זה מן הירושלמי שלא ירדו לכספים אלא כדין כל דבר נפקד ולא ידענו מה דעתם בהא דשמואל כיון שלא דברו בה. אבל לא בא הירושלמי אלא להודיע חדוש שלא נאמר שהנפקד ששמר פקדונו כדרך ששמר נכסיו דבזה הוא נפטר מפשיעה דלא היא אלא דוקא אם שמר כדרך השומרים לא אם שמר כדרך שהוא רגיל לשמור כי אולי המפקיד לא היה יודע שדרכו בשמירה פתותה שאם היה יודע ואף על פי כן הפקיד אצלו אף על פי שלא שמר כדרך השומרים אלא כדרכו ומנהגו פטור עד שיתנה בפירוש שישמור לו שמירה מעולה אבל זה שהפקיד סתם אפילו שמרו כדרך שהוא רגיל לא נפטר אם אינו רגיל בשמירה ראויה וזהו שאמר אם הוא ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב. הר"ש די וידש.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ירושלמי נתן במקום שנהג ליתן את שלו וכו'. צריך עיון זה הירושלמי אם הוא חולק עם גמרא דילן שהרי אומר כגון שנתנן וכו' ומשמע אפילו לא קברן תחת הקרקע פטור כיון שאינו נוהג בשלו כן. ויש לומר דלא פליג דכיון שהמפקיד עצמו יודע שאינו רגיל בעל הבית לקבור כספו על מנת כן נמי מפקיד לו את כספו וכמי שהתנה עמו דמי ותנן מתנה שומר חנם וכו' אי נמי יש לומר דזה הירושלמי אינו מדבר בכספים אלא במטלטלים. עד כאן.

ומודה שמואל בערב שבת וכו'. כתב הרמ"ך וזה לשונו: ואי אפקיד גביה זוזי במעלי שבתא לא רמו עליה לאצנועינהו עד בתר שבתא. ואי האי מפקיד הוי צורבא מרבנן לא אטרחוהו רבנן לנפקד לאצנועינהו בקרקע עד לבתר שבתא למחר דמצי טעין סברית דילמא מיצטרכת זוזי לאבדלתא. ונראה לומר דאי מוכחא מילתא וידוע לדיינא דלאו למשקל מינייהו זוזי לאבדלתא אפקדינהו ניהליה אף על גב דזוזי נינהו אי נמי אי אפקיד גביה כספים וכיוצא בהן דלאו להוצאה זוטרתי כי האיך קיימי אף על גב דבמעלי שבתא אפקדינהו ניהליה אי אתאבידו באפוקי שבתא אפילו בליליא מחייבינן ליה דהא פשע דלא אטמנינהו בארעא במיפק שבתא לאלתר ולא מצא לאפטורי בטענה אף על גב דהוי מפקיד צורבא מרבנן. עד כאן.

גשושאי. פירוש שמגששין הקרקע ומגלין המטמונות. פרומאי מלשון בגדיו יהיו פרומים. ביני אורבי פירוש הטיט שבין לבנה ללבנה בעובי הכותל כדגרסינן בגמרא דהשותפין כותל כפיסים ד' טפחים אריח מכאן שהוא חצי לבנה של שלושה טפחים כדתנן בעירובין והאריח חצי לבנה של שלושה טפחים אריח מכאן ואריח מכנגדו מן הצד האחר הנה שלושה טפחים נשאר טפח ביניהם ממלאו באבנים קטנים וטיט ונקרא ביני אורבי. טפוחאי. פירוש שנוקשים בטפיחיהן ומכירין אם יש כספים או זולתם. רבינו חננאל.

לא ידענא היכא אותבתינהו. כלומר אינני זוכר באיזה מקום קברתים ואיני מוצא אותם עכשיו ואבקש אותם היום או מחר ואמצאם. ודן רבא שישלם לו מיד ולא ימתין אותו עד שיחפש אחריו דאין לך פשיעה גדולה מזו ואף על פי שהוא טוען שקברם כיון שהוא אומר שאינו זוכר באיזה מקום הוא דין שישלם אותם שאף על פי שלדבריו לא נגנבו אפילו הכי כאבודים דמו לצורך המפקיד כי מי יוכל לחפש כל הקרקע של בית או כל טפח הסמוך לקרקע או כל טפח הסמוך לקורה אם לא יפסיד כתליה ואף על פי שקברן ולא נודע לנו אם קברן אם לאו אין לו להפטר בשבועה שלא פשע שהרי אין לך פשיעה גדולה מזו. ה"ר יהונתן.

אותבינהו בקרטילא ואגנוב. נראה לי מקום הרגיל ליתן את שלו היה אבל לא היה מקום שמירה מעולה. מיהו קשה לי כיון דאיהו יהיב זוזיה בההיא קרטליתא היכי אמר כי אמינא דידי נינהו כל שכן דמזדהרא בהו טפי. ותו קשיא לי שמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע היכי משכחת לה. לא משכחת לה אלא במי שהוא קובר שלו כל הימים וההיא דקרטליתא זימנין קבר זימנין לא קבר. הראב"ד.

כל המפקיד וכו'. ככתוב בתוספות. וקצת תימה מריש הכונס גבי מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו דמפרש מסרה רועה לברזיליה ומשמע דשומר קמא איפטר ליה לגמרי דהיינו הרועה משום דאורחיה דרועה לממסר לברזיליה. ויש לומר דלאו ליפטר לגמרי קאמר אלא דלא חשיב שומר שמסר לשומר. תוספות שאנץ.

בד"ה אמר שמואל כספי' כו' תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה ואבידה לא ישלם כפל כו' ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו דשומר שכר כו' ודיו לבא כו' עכ"ל וכצ"ל נמי למאי דס"ד דליסטים מזויין גנב הוא הכי פריך תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה לא ישלם בליסטים מזויין דמסתמא הוא חייב קרן בכל אונסין כו' אבל ק"ל לתירוצם דא"כ מאי פריך נמי מליסטים מזויין דכיון דלא אתי שואל אלא מק"ו דשומר שכר אין לחייבו בליסטים מזויין דהוי גניבת אונס בקרן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דש"ש פטור בליסטים מזויין דהוי גניבת אונס אף שואל כן וצ"ע:

מתני' או שמסרם לבנו. עיין לעיל (בבא מציעא דף ל"ו) בפרש"י דמשמע מדבריו דלא גריס במתניתין או:

גמ' ומורה שמואל בכותל. עיין באשר"י רמפר' בכותל ד"ל אע"ג דלא גתגו ביגי אורבי והא דאיתא בספרים אי נמי בין הקרנות ליתא לא בהרי"ף ולא בהרא"ש:

תוס' ד"ה אמר שמואל וכו' דפריך אביי לרב יוסף וכו' קרנא בעי לשלומי וכו' ומשני התם בטוען טענת לסטים מזויין וכו' ולסטים מזויין גנב הוא ומאי פריך וכו' מיהו הנהו יש לדחות דהוה מצי למימר וליטעמיך. ר"ל דהוי מצי למימר וליטעמיך דלסטים מזויין גנב הוא אכתי תמצא שומר שכר משלם כפל בטוען נגנבה באונס אלא מאי אית לך למימר דה"ק מה לשומר חנם שכן משלם כפל בכל טענותיו וכו' כדאיתא התם עיין שם:

בא"ד ויש להביא ראיה מפ' השואל וכו' ומשני אי בעי' אימא לסטיס מזויין נזלן הוא משמע שאין שום גנבה שיפטר בה שומר שכר ר"ל דאל"כ אכתי מאי משני הא אכתי איכא למפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטענת גנבת אונס תאמר בשואל אם היה חייב בגנבה היה חייב אפילו בגנבת אונס ולא היה משלם כפל אפילו בטענת גנבת אונס כמו שמסיימו התוס' אחר זה בסמוך א"כ מאי משני בהשואל וכו' וזהו סיומא דקושיא זו:

בא"ד ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו וכו'. תירוצא הוא אקושי' דלעיל ור"ל דאין שום ראיה מפ' השואל דלעולם אימא לך דשומר שכר פטור בטוען טענת גנבת אונס ואפ"ה ס"ל הברייתא השתא דשפיר ילפינן גנבה בשואל בק"ו משומר שכר דליכא למפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת נגנבה באונס משא"כ בשואל דכי נילף דחייב בגנבה ואבדה חייב אפילו באונס א"כ ליכא תשלומי כפל זה אינו דכיון דהשתא רוצים אנו למילף דאתי שואל בק"ו משומר שכר אין לחייבו ג"כ בגנבת אונס בקרן כמו בשומר שכר דה"א דיו וכו' וא"כ אם שייך כפל בשומר שכר בטענת גנבה באונס ה"נ הוה שייך בשואל דאי הוה אתי שואל בק"ו משומר שכר לא היה חייב ג"כ בגנבת אונס וזהו לפי מאי דס"ל הברייתא השתא דאתי שואל בק"ו משומר שכר אבל לפי האמת שואל חייב אפי' בגנבת אונס דלא מצינו שום תנא ששואל פטור אלא במתה מחמת מלאכה ולכך מקשין התוס' בתר הכי ואם תאמר וגנבת אונס בשואל לפי האמת מנ"ל וכו':

ד"ה ה"ג ר"ח וכו' עד דצריפא דאורבני הוי שמירה מעליא לזוזי לענין גנבה כמו קרקע וכו' כצ"ל:

גמ' והפשיל לאחוריו מסרן לבנו כו' כצ"ל ונ"ב עיין ברש"י בדף ל"ו:

תוס' בד"ה אמר שמואל כו' א"כ מאי משני כו' נ"ב חוזר לקושיא דלעיל ודו"ק:

גמרא ואמר ר' יצחק לעולם ישליש אדם כו'. שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך זו מעות המונח באוצרו ובכל מעשי ידיך זה עסק סחורתו וברכך בארץ אשר ה' כו' זה קרקע כן מצאתי מוגה בגמרת מהר"ע ז"ל:

בתוס' בד"ה אמר שמואל כו'. צ"ע אם שמרם בקרקע מאה אמות כו' כצ"ל:

בא"ד וכן בתר הכי דמייתי לא אם אמרת וכו'. אבל לעיל [דקאמר מה לש"ח כו'] יש לומר דפריך שכן משלם בכל תביעותיו אבל המקשה דפרק הכונס דלא אסיק אכתי אדעתיה הך סברא מדפריך איתיביה וכו' ואי לסטים מזוין גנב הוי וכו' [הוכיחו שפיר]:

בא"ד דבלא"ה נמי מצי למימר ולטעמיך כו' בבעלים. וא"ל תיקשי זה לפירכא אק"ו דשואל [שהביאו בסמוך אף למאי דמשני לסטים מזוין גזלן מ"מ מה לש"ש שכן משלם כפל בבעלים] דאי בש"ש פטור בשואל נמי דינא הכי וק"ל:

בא"ד ולרבה אית ליה בסוף הפועלים כו' א"כ תמצא גניבת אונס כו'. רבה לא הזכיר מעולם ובא גנב רק בא ארי ודרס כו' וכן צ"ל ע"כ למסקנת תוספות פרק הכונס [דגניבת אונס חייב] וכן הכא בסמוך דנאדו מסברת דהאין לתרץ הואיל וחייבה רחמנא גניבה וכו' מכח לסטים מזוין דרב יוסף [דפוטר] ולא מכח רבה [דפוטר בעייל בעדניה כו' אע"כ משום דלא הוזכר שם גנב] רק התמיהה היא אי עייל בעידנא דעיילי אינשי דפטור אם בא ארי מה לי ארי או גנבי ומ"מ צ"ע היאך תליא זה ברבה [ולא תמהו דמ"ש משאר אונס דפטור] ועיין. ויש רוצין לישב דרבה ודאי לית ליה הך סברא [דגניבת אונס חייב] דהא קאמר בהדיא דאי על וכו' פטור על הכל אבל ר"י לא הזכיר רק לסטים מזוין וכו' והוא מילי בעלמא בעיני ומה שיש תו לדקדק בדיבור הזה ומה שכתב מהר"ש עיין במ"ש בפרק הכונס ומ"מ יש לדקדק כיון דלסטים מזוין גנב הוא וחייביה רחמנא [בשואל] א"כ מאי מקשה גניבה בשואל מנין כיון שנלמד גניבה באונס כ"ש בפשיעה ודאי תוס' כתבו כ"ז השתא למאי דמשני גזלן הוא אבל מ"מ יקשה מאי פריך למ"ד גנב מה לש"ש וכו' תאמר בשואל שאינו חייב כפל בטוען טענת לסטים משום שחייב בקרן להכי יפטר בגניבה בפשיעה או באונס כלפי לייא גם למה ליה לברייתא ללמוד מש"ש [הא כ"ש מלסטים מזוין] וצריך לחלק אף למ"ד גנב בין לסטים לשאר גניבה באונס [ולהכי ליכא למילף מיניה דין דגניבה כלל אפי' בפשיעה] והתוס' עצמו כתבו דהא בלסטים מזוין פטור אע"ג דגנב הוא [משמע לכאורה דס"ל בלסטים מזוין פטור משום גניבת אונס ולא ס"ל לחלק] מיהו גם משם משמע שיש לחלק מדלא הכריחו כפשוטו דגניבת אונס פטור מלסטים מזוין למ"ד גנב הוא ועיין:

בתוס' בד"ה שאין הכלב וכו'. וי"ל דהכא יכול לפנות המפולת תירוץ זה רעוע בעיונך שמה בגמרא דפסחים ע"ש:

גמרא מדד ואח"כ בירך כו'. לכאורה משמע דר"ל שאמר ברוך השולח כו' (עי' ברכות יב תד"ה ברכה אחת) דזה הוה ג"כ כעין תפלה כמש"א בפסחים (קיז ב) דצלותא גואל ישראל ע"ש בפרש"י ולשון הרמב"ם בפ"י מהל' ברכות הל' כב מדד ואח"כ בקש רחמים כו' ונ"ל דהיהי רצון והברוך הוא ברכה אחת וברוך הוא חתימת הברכה כמו תפלת הדרך וברכות י"ח:

גמ' שם אלא ביני אורבי. ב"ב (ג א):

גמ' שם א"ר ומודה שמואל בכותל. אי לא דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל דא"ר מודה כו' פי' ולכן ביני אורבי הוה שמירה אבל מהרא"ש ל"מ כן:

גמ' כל לא ידענא כו'. נ"ב קאי ליה רבא בשטת ר"נ רביה לעיל דל"ה א':

לְעוֹלָם יְהֵא כַּסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ" (דברים יד, כה). יש לדקדק הוה ליה למימר מָצוּי אֶצְלוֹ שאין האדם שומר כספו בְּיָדוֹ אלא בתיבתו או בכיסו?
ונראה לי בס"ד שרמז לפי דרכו שראוי להוציא כספו בדבר טוב בלבד ולא בדבר רע ומספר טוב [17] רמוז בידים כי הכף ואצבעות הם ט"ו פרקים והזרוע ופרק המחובר לכתף הם שנים הרי טוב פרקים ועשה הקדוש ברוך הוא בריאת האדם כן לרמוז לו שיעשה בידו טוב ולא רע ולזה אמר לְעוֹלָם יְהֵא כַּסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ רצונו לומר שיעשה בכספו פועל טוב הרמוז בידו.
או יובן בס"ד על דרך מה שאמר מונבז המלך (בבא בתרא יא.) אבותיו גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין יד אחרים שולטת בו אבותיו גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, ולכן אמר טוב תיעשה בכספו צדקה ומצוה שאז יהיה כספו 'מָצוּי בְּיָדוֹ' ולא ביד אחרים.
אי נמי דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא מב.) כספים אין להם שמירה אלא קרקע וידוע כי יד רצונו לומר מקום כמו מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב), וכן יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) ולזה אמר יהיה 'מָצוּי בְּיָדוֹ' כלומר במקומו בקרקע שהוא יושב עליה ולא יתן אותו בהקפה לאחרים או יניחנו בתוך תיבתו כי אפשר שיגנב.
ומה שאמר רבי יצחק יְשַׁלֵּשׁ מָעוֹתָיו שְׁלִישׁ בַּקַּרְקַע היינו שיקנה בו קרקעות ויאכל פירותיהן אך אותו השליש שבידו תהיה שמירתו בלילה בקרקע ועל זה אמר יהיה 'מָצוּי בְּיָדוֹ' רצונו לומר במקומו.
או הכונה אם נושא ונותן בו לא יהיה בעיר אחרת אלא בידו דהיינו במקומו שהוא דר בו דאז יהיה קרוב אליו בכל עת.

לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם מָעוֹתָיו, שְׁלִישׁ בַּקַּרְקַע וּשְׁלִישׁ בִּפְרַקְמַטְיָא וּשְׁלִישׁ תַּחַת יָדוֹ. נראה לי בס"ד מָעוֹת [516] עולה מספר תקי"ו ואם תשלש מספר זה יהיה כל שליש מספר קֶבַע [3÷516=172] רמז אף על פי שהמעות נקראו זוזים שהם זזים ואינם מתמידין אצל בעליהן עם כל זה אם יעשה האדם עצת חכמים לשלש המעות שלו בקרקע ופרקמטיא ובידו אז יהיה אצלו בקבע ולא יזוזו ממנו לכן כל שליש עולה מספר קֶבַע.
גם עוד הוא אותיות עֵקֶב שהוא רמז למדת הענוה ומי שהוא עניו ושפל ועושה עצמו עקב אז יהיה הממון אצלו בסוג קבע.
ונראה לרמוז עוד מָעוֹת [516] עולה מספר יושר [516] רמז שהמעות יסגל אותם האדם ביושר ולא בגזל ומרמה.
גם מָעוֹת [516] בגימטריא שִׁיּוּר [516] רמז שלא יעסוק בכל המעות שלי אלא יהיה בהם שיור באוצר בטלים בלי עסק וקורין זה בערבי דביר.

אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן (דברים כח, ח). נראה על כן הטל יהיה ממנו ברכה יותר מן המטר בשביל שהוא סמוי מן העין גם המטר שיורד בלילה יש בו ברכה יותר מן המטר שיורד ביום ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית כב:) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם (ויקרא כו, ד) שיהיו יורדין בלילי שבתות ולילי רבעיות שאין בני אדם הולכין והטעם מפני שבזה יהיה סמוי מן העין וכן היה בימי שמעון בן שטח שהיו יורדין הגשמים בלילות דוקא והשמש זורחת ביום והולכין למלאכתם והיה בהם ברכה שהיו חיטים גדולים ככליות וכנזכר בתענית (תענית כג.).והנה מלוי אותיות עַיִן [עי"ן יו"ד נו"ן=126] עולה קכ"ו כמנין אֲפֵילָה [126] לרמוז מטר היורד באפילה שהוא סמוי מן העין יש בו ברכה ולכן אותיות המלוי שהם מספר אפילה הם סמוי מן אותיות עין ולזה אמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא באפילה שרמוזה באותיות שהם סָּמוּי מִן הָעַיִן דהפשוט גלוי והמלוי סתום.

אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ (דברים כח, ח). נראה לי בס"ד דרבי יצחק איירי שיהיה מכוסה מעין החושית דוקא דהיינו כיס מלא זהובים וקשור הנה הזהובים מכוסים מעין החושית כיון שהם תוך הכיס אין העין רואה אותם וכן כרי דגן מכוסה במחצלאות וכיוצא שאין העין רואה את החיטים הרי זה שורה בו ברכה אף על פי שבעין השכלית רואה את הזהובים והחיטים שהוא מצייר בדעתו שיש כאן זהובים, אך תנא דבי רבי ישמעאל איירי שיכסנו גם מעין השכלית שלא יוודע לאדם שיש כאן חיטים או זהובים ולכן נקיט האי לישנא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ כלומר אף על פי דליכא ראיה ממשית כלל ולהכי לא אמר שאין העין רואה אותו.

לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי. נראה לי בס"ד שלשה אלה הם ראשי תיבות שָׁמֵם [שָּׁקוּל מָּדוּד מָּנוּי] לשון שממה רמז אם שקול או מדוד או מנוי הוא שמם מן הברכה וסופי תיבות דְּלִי [שָּׁקוּל מָּדוּד מָּנוּי] כלומר כמו הדלי שאין מכניסין בו מים לקיום אלא רק יתמלא לשעה וחוזר להיות ריקם כן אלו אין הברכה שהיא העושה קיום לדברים שורה עליהם.

תוס' ד"ה אמר וכו' דכעין זה פריך פ"ק דמנחות. עיין יבמות דף נז ע"ב תוס' ד"ה רב אמר:

בגמרא לפי שאין הברכה מצוי' לא בדבר השקול כו' ואע"ג דכתיב הביאו המעשר אל בית האוצר וכתיב בתריה והריקותי לכם ברכה וגבי מעשר לא סגי בלא מדה או משקל או מנין דאין מעשרין מאומד איכא למימר דהאי והריקותי ברכה לא קאי על אותה התבואה שניטל המעשר ממנה אלא שבשביל זכות המעשר יתברכו לו תבואות אחרות שבשדות לשנה הבאה כדמשמע בפסיקתא דעשר תעשר:

בתוספות בד"ה אמר שמואל כספים כו' צ"ע אם שמרם בקרקע ונגנבו משם אם ש"ש חייב כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמקרא גופא מוכח דחייב דהא בפרשה דש"ח כתיב כסף או כלים ופטר ביה גניבה ואבידה ומחייב כפל בטוען טענת גנב ואם כן האי כסף היכי דמי אי לא שמרם בקרקע אפילו שומר חנם חייב בגניבה דפשיעה היא כדאמר הכא ואי שמרם בקרקע מאי איריא ש"ח אפילו ש"ש נמי פטור מגניבה וחייב כפל בטענת גנב אע"כ דש"ש בכה"ג חייב בגניבה ופטור מכפל מיהו יש ליישב משום דההיא דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע לאו דין גמור הוא שינהוג בכ"מ ובכל זמן אלא בימי חכמי הש"ס ובמקומם התקינו כן לפי שהיו גנבים מצויים כמ"ש הרא"ש בשם הר"י ברצלוני ע"ש וכ"כ בש"ע ח"מ סימן רצ"ב שהיא הסכמת הפוסקים ודו"ק:

בא"ד מיהו הנהו יש לדחות כו' דבלא"ה נמי מצי למימר ולטעמיך כו' תמצא ש"ש משלם כפל בבעלים כו' עכ"ל. פי' ואם כן מחמת האי קושיא דכפל בבעלים בלא"ה צריך לשנויי דאפ"ה חשיב שפיר פירכא משום דש"ח משלם כפל בכל טענותיו משא"כ בש"ש והיינו כדמשני בהכונס אלא דקשיא לי על סברת התוספות דשייך כפל בש"ש בגניבה בבעלים ואם כן מה"ט שייך נמי כפל בשואל בגניבה בבעלים דמ"ש כיון דאידי ואידי פטירי בבעלים ואם כן קשה אסוגיא דפרק השואל דמייתו התוספות בסמוך בזה הדיבור דפריך התם דלא מצי למילף שואל מש"ש לענין גניבה ואבידה דמה לש"ש שכן משלם כפל בליסטים מזויין משא"כ בשואל ומאי פירכא הא בשואל נמי שייך כפל בגניבה בבעלים אע"כ דבבעלים לא שייך כפל כמ"ש התוספות לחד שינויא בפרק הכונס ע"ש. ולכאורה היה נ"ל ליישב משום דבלא"ה קשיא לי על סברת התוספות דמהיכא תיתי יהא שייך כפל בשמירה בבעלים דהא לא שייך כפל אלא בטוען ט"ג ונשבע על טענתו שבועת התורה כדילפינן לעיל בדף הסמוך מג"ש דשליחות יד ואם כן הרי בטענת שמירה בבעלים לא מצינו שום שבועת התורה אלא אם נתברר שהיתה שמירה בבעלים ונגנבה פטור אבל בלא"ה חייב לשלם וזה ברור לפי שיטת הש"ס אע"כ דתוספות סברי דבאמת נאמן בטענת שמירה בבעלים ע"י שבועה דאורייתא והיינו במגו דנאנסה ואף על גב דשבועה זו לא כתיבא באורייתא מ"מ דין מגו גופא מדאורייתא היא וכמאן דכתיבא בהדיא דמי ואם כן לפ"ז היה אפשר לומר דדוקא בשאר שומרים שייך דין זה דנאמן בשבועה במגו דנאנסה אבל בשואל כיון דחייב באונסין א"כ לא שייך מגו אלא במגו דמתה מחמת מלאכה דזה לא הוי מגו משום דאמרינן לעיל בריש פירקין להדיא שואל במאי מצי למפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה לא שכיחא וא"כ משמע דלא הוי מגו וא"כ א"ש דלא שייך כפל בבעלים בשואל כיון דליכא שבועה בכה"ג אבל באמת א"א לומר כן משום דמצינו להדיא בש"ע סי' רצ"ו בשם הרמב"ם דשואל בשטר נמי נאמן לומר החזרתי במגו דמתה מחמת מלאכה בשבועה דאורייתא ולא מצינו שום חולק על זה וא"כ משמע דבכה"ג נמי הוי מגו אע"ג דלא שכיחא מיהו עי' בש"ך סי' פ"ב בדיני מגו בשם רבינו שמשון משמע להדיא דלא אמרינן מגו בדבר דלא שכיח ומשמע שם ג"כ דנאנסו מקרי שכיח לענין מגו לגבי מתה מחמת מלאכה ע"ש וא"כ י"ל דהתו' סברי נמי כרבינו שמשון ודו"ק:

בא"ד ונראה דכיון דאתי שואל מק"ו דש"ש כו' ודיו לבא מן הדין עכ"ל. והקשה מהרש"א דא"כ לענין ליסטים מזויין נמי נימא הכי דיהא פטור בשואל כיון דלא ילפינן ליה אלא מק"ו דש"ש ונימא דיו כו' עכ"ל ע"ש באריכות ולא דק דליסטים מזויין היינו שבויה דכתיב בקרא להדיא כמ"ש התוס' פרק הכונס וכ"כ בס' קיקיון דיונה ע"ש:

אמר רבי יצחק לעולם ישליש מעותיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש בידו. וסימן לדבר יפק רצון יפק ר"ת ידו פרקמטיא קרקע:

ההולך למוד את גרנו. פירש מהרש"א בשם הרמב"ם דלמוד כדי להוציא מעשר ואפשר שדקדק הלשון דאמר ההולך למוד דנראה דהוא רגיל ומוכרח דאי במי שרוצה למוד בלי הכרח אלא שכך עלה על דעתו הול"ל מי שבא למוד את גרנו אומר יה"ר וכו':

ת"ר ההולך למוד את גרנו וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ר"ל בס"ד:

מתני' צררן. בסודרו והפשילן לאחוריו: גמ' מאי הוה ליה למיעבד. הרי צררן: מצוי בידו. לא יפקידנו לאחרים במקום אחר שאם תזדמן לו סחורה לשכר יהא מזומן לו: תחת ידו. להיות מזומן לו לצורך ריוח הבא פתאום: אין הברכה. שמתברך ורבה מאליו פויישו''ן בלעז: באסמיך. דריש ליה לשון דבר הסמוי מן העין: שאין העין שולטת בו. שנאמר באסמיך לשון גנזים: אין להם שמירה כו'. דאם לא שמרן ונגנבו פשיעה היא: ואם צורבא מרבנן הוא. המפקיד שהוא חרד על מצות הבדלה על הכוס אמר השומר דלמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא להכי לא קברינהו ופטור: גשושאי. מגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל: בשמי קורה. בגג מתחתיו: פרומאי. שוברי התקרה: ביני אורבי. בין שורות הבנין בכותל: טפוחאי. מטפחים בכותל לידע אם יש שם חלל: או בטפח הסמוך כו'. וכולן בכותל: הרי הוא כמבוער. ואין צריך לבערו דאין כאן עוד בל יראה: הכא מאי. לענין שמירת כספים: משום ריחא. שהכלב מריח וחופש אחריו והרי הוא מוציאו ונראה: מסיכרא. שם מקום: צריפא דאורבני. בית קטן עגול כמין כובע שעושין ציידי עופות לארוב: דאורבני. של ערבה היה: אע''ג דלענין גנבי נטירותא היא. אפילו בלא קבורה שאין גנבי' הולכין שם לגנוב שאין ממון מצוי שם: תחלתו בפשיעה. שמא תפול שם דליקה ונמצא פשע שלא קברן: וסופו באונס. שהרי נגנבו וגניבה לשומר חנם אונס הוא: אשלמינהו. מסרן לאמו: קרטליתא. ארגז אשקר''א בלע''ז: נימא ליה לדידיה [זיל] שלים דשומר שמסר לשומר חייב:

אמר שמואל כספים אין להם שמירה כו'. צריך עיון אם שמרם בקרקע ונגנבו משם אם שומר שכר חייב ובפרק הכונס (ב''ק דף נז ושם ד''ה כגון) משמע דחייב. דפריך אביי לרב יוסף והאמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואי שומר אבידה שומר שכר הוי קרנא בעי לשלומי ומאי פריך דלוקמא בטוען שנגנבה באונס כגון שהעמיק בקרקע ק' אמות או שתקפתו שינה או חולי אלמא כל גניבה לא הויא אונס אלא לסטים מזויין וכן בתר הכי דמייתי לא אי אמרת בשומר חנם שכן משלם כפל ואי לסטים מזויין גנב הוא שומר שכר נמי משלם כפל משמע דמשום גניבה לא מפטר שומר שכר אם לא בטענת גניבת ליסטים מזויין מיהו הנהו יש לדחות דה''מ למימר וליטעמיך דבלאו הכי נמי מצי למימר וליטעמיך אפי' גזלן הוא תמצא שומר שכר משלם כפל בבעלים ויש להביא ראיה מפ' השואל (לקמן דף צה. ושם) דכי יליף גניבה ואבידה בשואל משומר שכר פריך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטענת ליסטין מזויין ומשני אי בעית אימא גזלן הוא משמע שאין שום גניבה שיפטר בה שומר שכר אך תמהון גדול הוא למה לא יהא אונס אם העמיק בקרקע ק' אמות דמאי ה''ל תו למיעבד או אם תקפתו שינה או חולי גדול ואיך יתכן ששום גניבה לא נמצא שתהא אונס גמור כליסטין מזויין ולרבה אית ליה בסוף הפועלים (לקמן דף צג:) דאי על בעידנא דעיילי אינשי פטור א''כ תמצא גניבת אונס בשומר שכר ומיהו יש לדחות דרבה יסבור כאידך שינויא דקרנא עדיף כרב יוסף בהכונס (ב''ק דף נז:) ומ''מ אין סברא כלל שלא נמצא גניבת אונס שיפטר בה שומר שכר ואין לתרץ דהואיל וחייב רחמנא שומר שכר בגניבה אע''פ שהיא קרובה לאונס כדאמר בהשואל (לקמן ד' צד:) חייב אף בכל גניבת אונס דהא בליסטין מזויין הוא פטור אע''ג דגנב הוא לרב יוסף א''כ מאי משני בהשואל (דף צה.) לסטין מזויין גזלן הוא אכתי איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטענת גניבת אונס תאמר בשואל דכי נילף שחייב בגניבה ואבידה לא ישלם כפל אפילו בטענת גניבת אונס דמסתמא הוא חייב קרן בכל אונסין דכעין זה פריך פ''ק דמנחות (דף ה:) גבי הצאן להוציא הטרפה ובפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מ:) גבי שור האצטדין מהו לגבי מזבח ונראה דכיון דאתי שואל מק''ו דשומר שכר אין לחייבו בגניבת אונס בקרן ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דשומר שכר פטור מגניבת אונס אף שואל כן וא''ת וגניבת אונס בשואל לפי האמת מנ''ל דלא מצינו ששואל פטור אלא במתה מחמת מלאכה דמשומר שכר לא אתי כדפי' וי''ל דנפקא לן מוכי ישאל איש וי''ו מוסיף על עניין ראשון והוי כאילו כתיב גניבה ואבידה להדיא בשואל וכיון דכתיב ביה גניבה ואבידה ואונסין ליכא למפטריה בגניבת אונס והא דיליף בברייתא מק''ו היינו אילו לא נאמר קרא הייתי אומר ק''ו: שאין הכלב יכול לחפש אחריו. ואם תאמר והלא פטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב וי''ל דהכא יכול לפנות המפולת א''נ הכא שיש שם חמץ בודאי אינו פטור משום חששת עקרב דהא מבעיא לן בפסחים (דף י:) ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו: ה''ג ר''ח הילכתא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב: וכן מוכח בשלהי הפועלים (לקמן דף צג:) דהלכתא דחייב דפריך אביי אי הכי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב וכן מוכח ריש פרק הכונס (ב''ק דף נו.) ודוקא היכא שיכול להיות שהאונס לא היה נארע אם לא פשע בתחלה אבל פשע בה ויצאת לאגם ומתה פטור דמלאך המות מה לי וכו' וצריך לומר דצריפא דאורבני הוי שמירה מעליא לזוזי לענין גנבי כמו קרקע להכי קרי ליה לענין גנבי אונס: