בבא מציעא מא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

הוסיף רבי יוחנן ואמר: ואני - רבי יוחנן, תלמידו של רבי יוסי בן נהוראי - אומר לא כן, ואינה משונה, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשינן: ומאי משונה שאמר רבי יוסי בן נהוראי!?

כי אין צורך לכותבה ללמד דין שליחות יד כשם שצריכה שליחות יד האמורה בשומר חינם, ומשום שלא תאמר שליחות יד בשומר שכר, ותיתי [נלמדנה] משומר חנם, וכך נלמדנה:

ומה שומר חנם שפטור בגניבה ואבידה, אם שלח בה יד חייב אפילו באונסין, שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה, לא כל שכן שיהיה חייב באונסיה אם שלח בה יד!?

אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא [לשם מה כתבה התורה שליחות יד בשומר שכר], כדי לומר לך: שליחות יד אינה צריכה חסרון.

ומה שאמר רבי יוחנן: ואני אומר אינה משונה, הוא כרבי אלעזר, דאמר: דא ודא אחת היא [זה וזה אחת הם] כלומר: אינה משונה זו מזו.

ומפרשינן: מאי "דא ודא אחת היא", כלומר: למה נצרכה התורה ללמד שליחות יד גם בשומר שכר, ולא למדנוה משומר חינם!?

משום דאיכא למיפרך על הלימוד משומר חינם: מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, וכמו שנאמר "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו"; כי היות ופטור הוא בגניבה, נמצא שפטר את עצמו כשטען טענת גנב, תאמר בשומר שכר שהוא חייב בגניבה, ואם טען טענת גנב ונמצא הגנב אינו חייב כפל, שהרי לא פטר את עצמו, אלא הודה בחיוב.

ומאן - רבי יוסי בן נהוראי - דלא פריך על הלימוד משומר חינם, הוא משום דסבר:

שומר שכר חמור יותר, כי קרנא [תשלום קרן בלבד] שמשלם שומר שכר כשטען נגנבה אפילו בלא שבועה, עדיפא [חמורה יותר] מכפילא שמשלם שומר חינם כשטען נגנבה - רק בשבועה.

רבא אמר: אפילו לרבי אלעזר שאמר: "דא ודא אחת היא", מכל מקום יש ללמוד ששליחות יד אינה צריכה חסרון, כי לא תאמר שליחות יד - לחייבו על אונסין שיארעו בפקדון - לא בשומר חנם ולא בשומר שכר, ותיתי משואל שהוא שולח יד בפקדון [ברשות] וחייב על אונסין; וכך נלמדם: ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד, דשלח בה יד [שמדעת בעלים הוא שולח יד בפקדון], כלומר: השימוש שהוא עושה בדבר השאול, הלוא מדעת בעלים היא, ובכל זאת חייב הוא על אונסין. שומר חינם ושומר שכר, שלא מדעת בעלים הם שולחים יד בפקדון, לא כל שכן שיתחייבו באונסין, לכששלחו יד בפקדון. ^[1] ואם כן למה נאמר שליחות יד בשניהם:

חדא מהם לומר לך: שליחות יד אינה צריכה חסרון. ^[2]

ואידך: שלא תאמר: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון, [דיו לנלמד, דהיינו שומר חינם ושומר שכר, שיהיו כמלמד, דהיינו שואל] ", מה שואל בבעלים [שבשעת תחילת השאילה היו הבעלים עם השואל במלאכתו של השואל] פטור, אף שומר חנם ושומר שכר בבעלים פטור; לכך הוצרכה התורה לכתוב עוד פרשת שליחות יד, כדי ללמדנו שהשולח יד בפקדון חייב אף כשבעליו עמו. ^[3] ומפרשינן למאן דאמר - רב - שליחות יד צריכה חסרון, הני תרתי שליחות יד האמורים בשומר חינם ושומר שכר למה לי!? והרי יש ללומדם משואל.

ומשנינן: חדא, שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכדלעיל.

ואידך פרשת שליחות יד לכך נכתבה, לכדתניא:

כתיב בפרשת שומר חינם: "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" קריבה זו לשבועה היא!

אתה אומר לשבועה ואינו מתחייב כשנמצא שהוא גנבו אלא כשנשבע, או אינו אלא לדין, ויתחייב הטוען טענת גנב אפילו שלא בשבועה, אם נמצא שגנבו. ^[4]

נאמרה שליחות יד למטה אצל שומר שכר, ונאמרה שליחות יד למעלה אצל שומר חינם, מה להלן גבי שומר שכר קריבה זו לשבועה היא, שאי אתה יכול לומר לחייבו על טוען טענת גנב, כי בפרשת שומר שכר לא נאמר דין טוען טענת גנב, והוא פטור עליה מכפל, אף כאן גבי שומר חינם לשבועה, ולמדנו שאין ה"טוען טענת גנב" ונמצא שהוא גנבו חייב, אלא אם כן נשבע תחילה.

הערות

^[1] בביאור הלימוד משואל: א. הקשה רבי עקיבא איגר - ולא יישב - איך נלמד שליחות יד משואל, והרי "איצטריך, דמשום מקצת יתחייב על כולו; גם תמוה לי, לפי האמת דקיימא לן "שואל שלא מדעת גזלן", מהיכא נפקא לן, אם ילפינן משואל מדעת, נימא "דיו", ויהיה פטור בבעלים [כמבואר בהמשך הענין, שמשום כך אי אפשר ללמוד שליחות יד משואל], ואי דילפינן משליחות יד, הא התם בעינן דוקא חסרון או על כל פנים על מנת לחסר, ובהכרח דידעינן זה מסברא, ואם כן עדיין קשה למה לי קרא בשליחות יד, נילף משואל שלא מדעת, וצריך עיון גדול". ב. וכתב ה"חזון איש" [ליקוטים סימן כ, עמוד 488 ד"ה והא דאמר; ונראה מתוך דבריו שכוונתו ליישב קושיות רבי עקיבא איגר, אם כי לא הביאם]: והא דאמר בגמרא: "לא תאמר שליחות יד לא בשומר חינם ולא בשומר שכר, ותיתי משואל", הנידון הוא: בהגביה החבית ליטול הימנה רביעית ולא נטל, דזה תלוי בפלוגתא אי שליחות יד צריכה חסרון, אבל נטל לשמש בה בלי חסרון [כלומר: "שואל שלא מדעת"] זה פלוגתא בשיקול הדעת בין בשומר בין בכל אדם. והא דאמר רבא דאתיא משואל, צריך לומר, דהגבהה כדי ליטול רביעית חשיב כשואל כולה לצורכו, ודין הוא שיתחייב באונסין בכולה ; ומיהו דוקא בנטל, אבל לא נטל, לא, [כוונתו לבאר, מה שנראה בהמשך הענין שאם היינו לומדים שליחות יד משואל, כי אז היינו אומרים ש"שליחות יד צריכה חסרון"], דלא דמי לשואל, דמתחייב במשיכה דעושה מדעת בעלים, וקני לה לשאלה, [אף אם בעינן "בקע בה", מכל מקום המשיכה רצויה לו למיקני], ורוצה להשתעבד, וכמו שכתבו תוספות [ד"ה חדא], אלא אנן ילפינן משואל, שהמגביה ליטול מקצת ראוי להטיל עליו דין גזלן על כולה, שהרי משתמש בשל אחרים שיעור שואל - ומכל מקום אנו יהבינן ליה דין "גזלן", שצריך חזרה לדעת בעלים לרבי עקיבא, ואם ייחד לה מקום והחזירה שלא למקומה, אף לרבי ישמעאל לא הויא חזרה, [וכמבואר לעיל עמוד א] ; ועל כרחך צריך לומר כן, דאם נימא, דילפותא משואל תקבע בשליחות יד דין "שואל" [ולא "גזלן"], אם כן איצטריך קרא למיתב ליה דין "גזלן", אלא ודאי, דאף אי יליף משואל, יהבינן ליה דין גזלן, עכ"ד ה"חזון איש" ; וראה עוד שם בד"ה והא דבהגביה. ג. [ולכאורה, אם כי יישב - על פי דרכו - את קושיית רבי עקיבא הראשונה, כפי שסגננה רבי עקיבא איגר; אכתי תיקשי לפי הרבה ראשונים - הובאו דבריהם בהערות לעיל מא א - שעיקר חידוש התורה ב"שליחות יד" הוא, שאפילו כששולח יד על מנת לשלם הוא חייב, מה שאין כן בגזלן, אם כן תיקשי: איך נלמד זה משואל, שעיקר חיובו הוא משום שכל הנאה שלו, ואינו משלם תמורתה]. וראה עוד בכל ענין זה ב"נתיבות המשפט" רצב ד.

^[2] משמע, שאילו היינו לומדים שליחות יד משואל, כי אז לא היינו מחיבים אלא כשיש בה חסרון, ולכאורה צריך ביאור: והרי שליחות ידו של שואל - ממנו אנו באים ללמוד - הלוא אין בה חסרון, ומהיכי תיתי נאמר בשליחות יד של שומרים, שאין חייבים עליהם אלא כשיש בהם חסרון! ? וראה מה שכתבו התוספות בד"ה חדא [ובמה שנתבארו דבריהם ב"חברותא" שעל התוספות] ; וראה "נתיבות המשפט" רצב ד, וב"חזון איש" שהובא בהערה קודמת.

^[3] הרחבה בענין שליחות יד בשומר ובשואל שבעליו עמו: א. כתב ב"קצות החושן" [שמו א]: "ודע, דשליחות יד אפילו בעליו עמו חייב בכל השומרים, וכדאמרינן בסוף המפקיד דף מא:. ". וכן כתב ב"נתיבות המשפט" [רצא לד]: "ונראה, דמכל מקום דין שומר עליו [על שומר בבעלים], להיות חייב בשליחות יד כדין שומר, דלא מיעטיה קרא מדין שומר רק מדין תשלומין, כדמוכח בבבא מציעא דף מא, דאמר התם: "שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שואל בבעלים פטור:. ". ב. והוסיף ב"נתיבות המשפט" שם: "ואי אפשר לומר, שהכוונה, שבשעת שליחות יד היו בעלים עמו, דאז נעשה שואל, וסלקא דעתין אמינא דנפטר כשהיו בעליו עמו בשעת שליחות יד", פירוש: "בעליו עמו" האמור בכל מקום היינו בשעת מסירת הפקדון או השאילה; ואם כן יש לפרש בכוונת הגמרא, שאין הנידון כאן על שומר שקיבל שמירה בבעלים אם הוא פטור, כי יש לומר שבזה הוא פטור, שאינו שומר כלל, אלא כוונת הגמרא היא, היות ואנו באים לחייב שליחות יד מדין שואל, אם כן בשעת שליחות יד כאילו נעשה שואל - אילו היינו לומדים משואל - ולכך הייתי אומר, דכשם ששואל שהיו בעליו עמו בתחילת השאילה הרי הוא פטור, הוא הדין שומר שהיו בעליו עמו בשעת שליחות יד הרי הוא פטור - "דאם כן קשה, כיון דהש"ס מדמה ליה לשואל, ממילא הוי שואל [שלא] מדעת, וקיימא לן דגזלן הוא, וגזלן ודאי דחייב אפילו בעליו עמו. ועל כרחך צריך לומר, דכוונת הש"ס הוא, דסלקא דעתין אמינא לדמות שליחות יד לפקדון שהיו הבעלים עמו בשעת התחלת שמירה, כאילו ניתן לו בתחילה בתורת שאילה, והטעם שרצה לדמותו לשואל בתחילה, יבואר בסימן רצב". ובסוף דבריו הביא מדברי הרמב"ן בתשובה [הובא בטור סימן ס בד"ה ובתשובה אחרת לרמב"ן], ששומר בבעלים חייב בשליחות יד, ואף חייב לישבע שלא שלח בה יד. והוסיף שם ב"נתיבות המשפט" לבאר, שאינו דומה שמירה בבעלים שהוא חייב על שליחות יד, לקרקעות עבדים ושטרות שנתמעטו אף משליחות יד, וכמו שהביא שם מדברי ה"בית יוסף" בסימן רצו, ומשום דאת אלו מיעטה התורה משמירה, מה שאין כן בבעלים, לא מיעטה התורה מדין שומר אלא מדין תשלומין, [אם בעליו עמו לא ישלם"]. ג. ודנו האחרונים: אם שומר בבעלים חייב כש"טוען טענת גנב", ויש בזה שתי ספיקות: האחד: אם הוא חייב שבועת "אינו ברשותו", שהרי בלי שהוא חייב על פי בית דין לישבע שנגנבה הימנו אין הוא נעשה "טוען טענת גנב". השני: כיון ש"טוען טענת גנב" שהוא נעשה עליו גנב, הוא חידוש דין בשומרים, אם כן, יש לדון אם שומר בבעלים שם שומר עליו להתחייב בכפל, [ובפשוטו, הוא נידון אחד עם הנידון של שליחות יד, וראה ב"שיעורי רבי שמואל" כאן אות רצד]. ובענין חיוב שבועה, ראה ב"נתיבות המשפט" שם, שהיות ושם שומר עליו, אם כן מחוייב הוא בשבועה; וחלק על ה"קצות החושן" [שם ס"ק יח] שכתב לפוטרו משבועה, [ראה שם היטב, וכאן הובא בקיצור]. וראה בדין טוען טענת גנב בבעלים, בתוספות לקמן מב א ובתוספות בבא קמא נז ב, ובדבריהם שם יש כמה פירושים, וכפי שהובא בהערות שב"חברותא" על התוספות דלקמן מב א. ד. ב"קצות החושן" [שמו א] הביא משו"ת "בית יעקב" סימן קמג, שלמד מסוגייתנו, לחלק בין שואל לשומרים ; שהשומר אם היו בעליו עמו ושלח יד הרי הוא חייב, ואילו השואל שהיו בעליו עמו בשעת שאילה, ושלח בה יד הרי הוא פטור; וכתב עליו ה"קצות החושן", שזה אינו, כי ה"בית יעקב" הבין במה שאמרו בגמרא, דהוה אמינא: "מה שואל בבעלים פטור, אף שומר חינם ושומר שכר בבעלים פטור", דהיינו, שאם היה שואל בבעלים ושלח בה יד להשתמש בדבר אחר שלא שאל בשבילו הרי הוא פטור מאחר שהיו בעליו עמו בשעת שאילה, ואילו שומרים חייבים; ונמצא השואל קל מן השומרים. וחלק עליו ה"קצות החושן", כי ודאי שואל חמור מן השומרים, ואף הוא חייב בשליחות יד כששאל בשעה שהיו הבעלים עמו; ומה שאמרו: "מה שואל בבעלים, פטור", היינו: מאחר שאנו באים ללמוד שליחות יד בשומרים לחייבסןל באונסים, משואל ששלח יד לדעת בעלים, והיינו כשעשה בדבר השאול את המלאכה שבשבילה שאל, אם כן הייתי אומר: כשם שהשואל ששאל בשעה שהיו בעליו עמו, הרי הוא פטור על "שליחות יד" כלומר: כשעושה את המלאכה שעליה שאל, הוא הדין שיהיו פטורים השומרים על שליחות יד שלא מדעת בעלים כשהיו בעליו עמו בשעת מסירת הפקדון, היות וזה נלמד מזה; אבל אין הגמרא מדברת כלל על שואל ששלח ידו לעשות מלאכה שלא שאל לצורכה, ובזה חייב הוא משום שליחות יד ככל השומרים, אפילו אם היו בעליו עמו בשעת שאילה.

^[4] כן פירש רש"י כאן בד"ה אתה אומר: "אתה אומר קריבה לשבועה או אינו אלא קריבה לדין, שמשעה שטען בבית דין נגנבה, אף על פי שלא נשבע ישלם כפל אם באו עדים"; וכן פירש רש"י בחומש [שמות כב ח]: "ישלם שנים לרעהו; לימדך הכתוב, שהטוען בפקדון לומר נגנב הימנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו משלם תשלומי כפל, ואימתי בזמן שנשבע, שכך דרשו רבותינו ז"ל: ונקרב בעל הבית אל האלהים, קריבה זו שבועה היא, אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחייב כפל אם באו עדים שהוא בידו, נאמר כאן שליחות יד:. "; [ויש להסתפק: אם לפי הצד שהייתי אומר לחייבו מיד כשטען שנגנבה, הפירוש הוא, שאם כי אינו נפטר מחיובו בטענת נגנבה וצריך הוא לשלם, מכל מקום כיון שגונב את החפץ עצמו הרי הוא חייב; או שלפי צד זה, הרי הוא נאמן שנגנבה הימנו, אפילו בלי שבועה]. אבל בבבא קמא סג ב פירש רש"י באופן אחר: "או אינו אלא לדין: לפרעון, דשומר חינם שטוען נגנבה ישלם, דהאי קרא בשומר חינם כתיב, כדאמרינן בהשואל", וראה מהרש"א ומהר"ם שם;. והעיר המהרש"א, שאף מלשון רש"י בד"ה אף כאן לשבועה, נראה כמו שפירש שם, שכתב: "אף כאן לשבועה, למדנו שאין משלמין כפל על ידי טענת גנב אלא לאחר שבועה, וגם למדנו שנפטר מגניבה ואבידה בשבועה ".

והוסיף ר' יוחנן עצמו: ואני אומר אינה משונה.

ומסבירים: ומאי [מה] המשונה בדבר — לא תאמר שליחות יד בשומר שכר, ותיתי [ותבוא, תלמד] משומר חנם בקל וחומר: ומה שומר חנם שפטור בגנבה ואבדה, אם הוא עצמו שלח בה יד — חייב, שומר שכר שחייב בגנבה ואבידה לא כל שכן שחייב אם הוא עצמו גנבה. ואם כן למאי הלכתא כתבינהו רחמנא [לאיזו הלכה, לאיזה לימוד, כתבה התורה] גם בזה דין של שליחות יד? — לומר לך: שליחות יד אינה צריכה חסרון, אלא כיון שהתכוון לקחת ממנה כבר נתחייב.

ואני אומר: אינה משונה, וכדברי ר' אלעזר, שאמר: דא ודא [זו וזו] אחת היא, שכשם שנצרכה הלכה זו בשומר חנם, כך נצרכה בשומר שכר. ומסבירים: מאי דא ודא [מה זו וזו] אחת היא? — משום דאיכא למפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את תוקפו של הקל וחומר שהבאנו קודם, ולומר: מה לשומר חנם, שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אם יתברר שלא נגנב מאיתו. אבל שומר שכר במקרה כזה אינו משלם כפל אלא את הפקדון בלבד. וכיון שמצאנו שהחמירה בו התורה, אפשר לומר שגם בשליחות יד יהיה רק הוא חייב ולא שומר שכר, ושוב אין כאן קל וחומר.

ומעירים: ומאן [ומי] שלא פריך [הקשה] כך סבר: לשלם קרנא [קרן] בלא שבועה עדיפא מכפילא [עדיף מאשר לשלם כפל בשבועה ולכן עדיין אפשר לומר שחמור יותר שומר שכר משומר חנם, ויש כאן קל וחומר.

רבא אמר, כך הוא הלימוד: לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר, ותיתי [ותבוא, ותלמד] הלכה זו משואל. וכך נלמד: ומה שואל שלדעת הבעלים קא עביד [הוא עושה], שהרי שאל מן הבעלים לעשות מלאכה בבהמה, ואף על פי כן אם שלח בה יד — חייב, שומר חנם ושומר שכר שלא נתנה להם רשות להשתמש בפקדון לא כל שכן שחייבים.

אם כן למה נאמר בכתוב עוד פעם דין שליחות יד — חדא [אחת מהם] לומר לך: שליחות יד אין צריכה חסרון. ואידך [והאחרת]: שלא תאמר כיון שיש כאן קל וחומר, הרי במדה זו דיו לבא מן הדין להיות כנידון ואין אתה יכול להחמיר בנלמד יותר מן המלמד, ותאמר: מה שואל אם היה הדבר בבעלים (שהיו בעליו עמו) פטור — אף שומר חנם ושומר שכר בבעלים פטור, ולכן הוצרך לחזור ולומר שבשומרים אלה אין פטור גם אם היה הדבר בבעלים.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שליחות יד צריכה חסרון, אם כן הני תרתי [אלו השתים] בשליחות יד למה לי? ומסבירים: חדא [אחת מהן] שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ולא תאמר שיש בשומר חנם ושומר שכר ההקלה שיש בשואל לענין פטור בבעלים.

ואידך [והאחרת] לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] נאמר: "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח יד במלאכת רעהו" (שמות כב, ז) — הכוונה היא לשבועה. אתה אומר שהוא נקרב לשבועה, או אינו אלא לדין? על כן למדים: נאמרה שליחות יד למטה ("אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". שם י), ונאמרה שליחות יד למעלה ("אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". שם ז), מה להלן מפורש שהוא לשבועה ("שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו") — אף כאן הכוונה היא לשבועה ולא להעמדה בדין בלבד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yoḥanan continues: And I say that misappropriation by a paid bailee is not different.

The Gemara elaborates: And what is meant by: Misappropriation that is stated with regard to a paid bailee is different from misappropriation that is stated with regard to an unpaid bailee? As one could claim: Let misappropriation not be stated with regard to a paid bailee, and derive it from misappropriation with regard to an unpaid bailee by means of an a fortiori inference: And if an unpaid bailee, who is exempt in cases where he claims theft and loss, misappropriated the deposit, he is liable to pay, then a paid bailee, who is liable in cases where he claims theft and loss, all the more so is it not clear that he is liable if he misappropriated the deposit? With regard to what halakha did the Merciful One write misappropriation in the case of a paid bailee? It is to say to you: Misappropriation does not require loss; intent to misappropriate is enough to render him liable to pay.

Rabbi Yoḥanan stated: And I say that it is not different, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: This case and that case are one. The Gemara elaborates: What is the meaning of: This and that are one? It means that it was necessary to teach misappropriation in both cases due to the fact that it can be refuted by an a fortiori inference: What is notable about an unpaid bailee? He is notable in that he pays the double payment when he falsely states the claim that a thief stole the deposit. A paid bailee reimburses the owner only for the cost of the deposit in that case. The legal status of the paid bailee is not consistently more stringent than that of an unpaid bailee, and therefore no a fortiori inference is possible.

The Gemara comments: And the one who does not refute the a fortiori inference holds: The absolute requirement to pay the principal even without having taken a false oath is more stringent than the requirement to pay the double payment that is effected only with the bailee taking a false oath. In his opinion, the legal status of the paid bailee is consistently more stringent than that of an unpaid bailee, and therefore an a fortiori inference is possible.

Rava says: The verse should not state misappropriation, neither with regard to an unpaid bailee nor with regard to a paid bailee, and one can derive it by means of an a fortiori inference from misappropriation with regard to a borrower: And if a borrower, who utilizes the deposit with the knowledge of the owner, misappropriated the deposit, he is liable to pay, then with regard to an unpaid bailee and a paid bailee, who may not utilize the deposit at all, all the more so is it not clear that they are liable to pay if they misappropriate the deposit?

Why, then, is the halakha of misappropriation stated in the cases of the unpaid and paid bailees? One mention is to say to you: Misappropriation does not require loss. And the other mention is so that you will not say: With regard to this a fortiori inference, there is a principle: It is sufficient for the conclusion inferred from an a fortiori inference to be like the source of the inference, and thereby conclude: Just as a borrower who is in partnership with the owner is exempt, so too, an unpaid bailee and a paid bailee who are in partnership with the owner are exempt. Consequently, it was necessary for the verse to mention the halakha of misappropriation with regard to both the paid and unpaid bailee.

The Gemara asks: And according to the one who says: Misappropriation requires a loss, why do I need these two mentions of misappropriation? The Gemara explains: One mention is so that you will not say with regard to this a fortiori inference the principle: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source.

And the other mention is for that which is taught in a baraita. It is written: “And the master of the house shall approach the judges to determine whether he misappropriated his neighbor’s goods” (Exodus 22:7). This is stated with regard to an oath. Do you say that it is stated with regard to an oath, or is it stated only with regard to judgment? Misappropriation is stated below, in a later verse in the chapter: “Whether he misappropriated his neighbor’s goods” (Exodus 22:10), and misappropriation is stated above, in an earlier verse in the chapter: “Whether he misappropriated his neighbor’s goods” (Exodus 22:7). Just as below it is stated explicitly with regard to an oath: “The oath of the Lord shall be between them both to determine whether he misappropriated his neighbor’s goods” (Exodus 22:10), so too here, it is stated with regard to an oath and not merely for judgment.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורבי יוחנן דידיה אמר ואני אומר אינה משונה כלומר אין זה יכול ללמד מזה שאין שומר חנם קל משומר שכר שהרי חייבה תורה בשומר חנם שטען כי נגנב ונמצא שהוא גנבו שהוא משלם תשלומי כפל ושומר שכר שטוען טענת גנב ונמצא שהוא גנבו פטור מכפל מפני שחייב בשומר שכר בגניבה כך הייתי אומר כי שלח בו יד פטור מכפל ועוד אם יש לומר אי הכי נכתוב שליחות יד בשומר שכר וילמד שומר חנם ממנו איכא למיפרך הכי כי שומר חנם ושומר שכר שגנבו הפקדון שהיה בידם וטענו שנגנב שומר שכר חייב לשלם מיד שהרי חייב בגניבה ואבידה ושומר חנם אינו חייב אלא עד שישבע שנגנב ואחר כך באו עדים שהוא גנבו הלכך לא זה לומד מזה ולא זה מזה הלכך לגופיה בא בתרוייהו ולעולם שליחות יד צריכה חסרון לטעמיה דר' יוחנן. ורבא דהוא בתרא אמר אינה צריכה [חסרון]. הא דאמר רבא לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר ותיתי משואל והא לא כתיבא שליחות יד בשואל כלל. כך פירושה לא תאמר שליחות יד אלא בשואל בלבד ולא היה צריך לכתוב לא בשומר חנם ולא בשומר שכר ויבואו וילמדו מן השואל ולמה נאמר בהן ללמד שאין צריכה חסרון ושלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון כו' ופשוטה היא.

שליחות יד דכתיבא בשומר חנם ובשומר שכר ואפי' אשואל וכי ישאל ו' מוסיף על ענין ראשון וכאילו בשלשתם כתיבא שליחות יד הני כולהו למה לי וכו'.

משום דאיכא למיפרך מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב ואידך קרנא בלא שבועה עדיפא. איכא למידק הכא ומי איכא דלית ליה קרנא בלא שבועה עדיפא והך פירכא דתשלומי כפל פירכא היא אי הכי קשיא עליה מנא ליה דשומר חנם פטור מגנבה ואבדה ושומר שכר חייב איפוך אנא דהכי איתא בפרק השואל פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, שנייהבשומר שכר והוינן בה בגמרא איפוך אנא ומפרקינן מסתברא בשומר שכר שכן חייב בגנבה ואבדה אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, אפי' הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ואי ר' אלעזר ור' יוחנן לית להו הך סברא ופרכי מה לשו"ח שכן משלם תשלומי כפל וכו' דאלמא חומרא היא טפי מנלן דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם.
ושמעתי בשם הרב ר' שמואל רומרוג' ז"ל שהיה מפרש דמסברא נפקא ליה דראשונה בכלים שאין דרך ליטול עליהם שכר ושנייה בבעלי חיים שאין דרך לשומרם בלא שכר שטפולן ועמלן מרובה, ואין זה ראוי לסמוך הואיל וטעם אחר אמרו בגמרא וזה לא הוזכר כלל.
ותו קשיא נמי הא דאמרינן התם בפרק השואל גנבה ואבדה בשואל מנלן ואמרי' ק"ו ומה שומר שכר וכו' חייב בגנבה ואבדה שואל וכו' לא כ"ש וזהו ק"ו שאין עליו תשובה, מאי אין עליו תשובה וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, אי בעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא, ואבע"א קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא והשתא לר' יוחנן קשיא מנא ליה דשואל חייב בגנבה ואבדה וא"א לך לומר קסבר ליסטים מזויין גזלן דאשכחן ליה לר' יוחנן דסבר גנב הוא כדאיתא בפרק הכונס צאן (ב"ק נ"ז ע"א) אליבא דרב יוסף דקיי"ל כוותיה.
ותירץ הרב ז"ל מדכתיב גבי שואל וכי ישאל, "ואו" מוסיף על ענין ראשון וכדאסיקנא בפרק השואל, ואי קשיא דהא ברייתא קתני וזהו ק"ו שאין עליו תשובה לא קשיא דתנאי היא דהא קאמר רב יוסף בפרק הכונס צאן קסבר האי תנא גזלן הוא ור' יוחנן סבר גנב הוא.
ומיהו שמעתא גופא בעיא פירושא דקשיא לן עלה מאי פירכא קא פרכי לה מה לשומר שכן משלם וכו' וכיון שמצינו חומרא זו נחמיר עליו שיתחייב בגנבה ואבדה והלא קולא היא שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב ועוד תאמר בשואל שמצינו בו קולא שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין ומפני כך לא נתחייב בגנבה ואבדה והלא חומרא היא לו שנמצא משלם תשלומי כפל בטענת גנב, ועוד האיך אתה אומר שבשואל אינו משלם תשלומי כפל בליסטים מזויין והא קס"ד דגנב הוא ושואל פטור בגנבה וכי ילפת ליה משומר שכר נמי בליסטים מזויין פטור כמו הנדון נמצא שמשלם בו תשלומי כפל.
ואיכא למימר כו"ע ס"ל דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ומיהו אק"ו פרכי' פירכא כל דהו ומ"ה פריך ר' יוחנן הכא דזימנין דאתי לידי חומרא אבל כלהו ס"ל דפרש' ראשונה הקלה על השומ' יותר מן השני' והראשונ' בש"ח ופרשה שניי' שהחמירו עליו בש"ש וכן נמי התם גבי שואל אע"ג דאי פטרת ליה מגנבה ואבדה נמצא קולו חומרו שהרי משלם תשלומי כפל בט"ט גנב אפ"ה קרנא עדיפא ואי פטרת ליה מקרנא קולא היא אלא דכי פרכי' כל דהוא פרכי'. ולהכי קאמר תאמר בשואל דלדבריך שאתה בא לחייבו בגנבה והוא חייב אף באונסין נמצא מתחייב בטענת ליסטים מזויין ופטור מכפלה ואע"ג דלא קמה ליה אכתי גנבה דליסטים מזויין דליכא בשואל פריך לדעתיה דמאן דעביד ק"ו כלומר והלא לסברא שלך מצינו בשואל צד הקל והיכי אתי בק"ו ומ"מ עיקר פירכא בכל דהו הויא משום דמשכחת לה קולא כל דהיא בט"ט ליסטים מזויין ומ"ה קס"ד לאיפטורי שואל מקרנא דגנבה ואבדה ולחיוביה בכפלה וקולא היא לגביה ואע"ג דכי פרכינן חשבי' ליה חומרא, כך מצאתיה לראשונים בתוספות פ' הכונס ואפשר הוא.
ולי נראה בה לשון אחר מה לש"ש שכן משלם תשלומי כפל וכו' וכיון שמצינו בו חומרא זו כל דהיא בדין הוא דנחמיר עליו לחייבו באבדה שאין חומרו כאבדה קולא שאין לחייבו כפל באבדה וה"ה שיתחייב בגנבה שלא חלקה תורה בין גנבה לאבידה בקרן ודינן שוה וכיון שכן ודאי חמורה גנבה ואבדה יותר מכפל שבגנבה בלבד תאמר בשואל שנמצא בו קולא זו כל דהיא שאינו משלם תשלומי כפל בט"ט ליסטים מזויין דליכא למימר דמשלם ואפילו כשאתה אומר גנב הוא ושואל פטור בגנבה ה"מ בגנבה אחרת שאפשר למטרח ואייתויה אבל גנבה בליסטים מזויין א"א למיטרח ואיתוייה הילכך משבורה אתי ליסטים מזויין נמצא שאינו משלם תשלומי כפל בט"ט ליסטים מזויין וכיון שכן אף אנו נקל בו יותר ונפטור אותו מגנבה ואבידה ואע"פ שנמצא מתחייב בזה כפל בגנבה כלומר בט"ט גנב אין זו חומרא שהריהוא פטור באבדה שאין בה לעולם כפל ומקרנא דגנבה בלא שבועה ועדיפי מכפילא דגנבה בשבועה, כן נ"ל.
וקשה עלי לומר כלשון הראש' שאע"פ שהיא חומרא כל דהוא ואמינא דבק"ו כל דהו פרכי' כיון דמחייב בכפל דגנבה דהיא כותה לאו פירכא היא כלל ועוד ליסטים מזויין לא אתי מש"פ בשואג ואע"פ שהוא חייב בשאראונסין גניבה דליתא בש"ש כגון גנבת אונסין לא אתיא בפשיטות ומיהו גנבה ואבידה בשואל לר' יוחנן נפקא ליה משום דוא"ו מוסיף על עננן ראשון כדברי רבינו שמואל, ורש"י פי' כן בפרק השואל גמר תחתון מעליון מה ש"ש חייב בו גנבה ואבדה שלא בבעלים אף שואל כן:

שומר חנם שטען שנגנבה בהמה מאצלו ונמצא שהוא גנבה כבר בארנו בבבא קמא שמשלם כפל ודוקא לאחר שנשבע שנגנבה כמו שנאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים ואין קריבה זו אלא לשבועה לא לדין לבד ושומר שכר שטען שנגנבה אין כאן כפל שהרי מחייב עצמו בקרן ומ"מ בטענת ליסטים מזויין שפוטר בה עצמו הואיל וקצת אונס מעורב בו חייב שהרי מ"מ הוא נקרא גנב כמו שביארנו שם:

כבר ביארנו למעלה שיש מי שאומר שהשכירות והשאלה אין בה טענת שליחות יד ושמא אתה נמלך לסתור דבריהם ממה שאמרו כאן ומה שואל דלדעת בעלים קעביד שולח בה יד חייב וכו' ואין זה ראיה שבזו אף במלאכתו הוא אומר כן כלומר ומה שואל שאין שליחות יד שלו והיא עשיית המלאכה אלא מדעת בעלים שהרי בשבילה הוא שואלה אעפ"כ חייב באונסיה שומר חנם ושכר שלא מדעת בעלים שולחים יד לעשות בה מלאכה לא כל שכן שיתחייבו באונסיה ונמצא שאין כאן ראיה אלא שמ"מ יראה שכל ששלח זה יד למה שלא שאלה בשבילו נתחייב בכל:

השואל ששאל את הבעלים בשעת נטילת הפקדון או שכרם עם הדבר שנמסר לו פטור השומר מכלום אפילו פשע אח"כ ואבד הפקדון מחמת הפשיעה אבל אם נטל הפקדון תחלה ואח"כ שאל הבעלים או שכרן אפילו היו הבעלים שם בשעת האונס חייב וכן הדין בשאר השומרין שכלם בבעלים פטור כמו שיתבאר בפרקים הבאים ומ"מ דוקא במה שיזדמן מן הדברים המחייבים כגון גנבה ואבדה לשומר שכר ופשיעה לשומר חנם הא אם שלח בה יד אח"כ חייב ומה שאמרו כאן מה שואל בבעלים פטור אף שומרים בבעלים פטור קמ"ל דלא כך פירושו שמא היית אומר כשם שהשואל בבעלים פטור באונסין כך שמירה בבעלים יהא פטור אף משליחות יד קמ"ל דלא:

משום דאיכא למפרך מה לשומר חנם. ותימה ונילף גזרה שוה דנתינה נתינה כדאמרינן בהגוזל קמא גבי רמי בר חמא דמצריך בארבעה שומרים כפירה במקצת והודאה במקצת. ויש לומר דלאו גזרה שוה גמורה היא למילף כל מילי בפרשה אלא לתביעת הנתינה וכפירתה שכמו שבזה אומר לו זה נתת בידי ולא אחר כמו כן בזה וכהאי גוונא אמרינן בריש בבא קמא גבי גזרה שוה דתחת נתינה ישלם כסף. הרא"ש.

מה לשומר חנם שכן משלם כפל וכו'. אין להקשות ונילף קל וחומר שליחות יד מגנבה ואבדה ונאמר ומה גנבה ואבדה וכו'. דאיכא למימר כפל יוכיח. ואין להקשות מה לכפל שאינו משלם על פי עצמו דאיכא למימר כפל שבאו עדים יוכיח. אבל אין לומר מה לגנבה שכן משלם עליה כפל דאיכא למימר דנילף קל וחומר מאבדה. גליון.

מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל וכו'. פירוש שיש לו רבותא זו אבל לא שרצה לומר דעדיפא כפילא בשבועה מקרנא בלא שבועה דאם כן סוף סוף מיותר שומר חנם דאתי משומר שכר מקל וחומר אלא ודאי פשיטא דקרנא עדיפא או שהם שוים. ואם יש לומר על ידי הדחק דאיכא למפרך מה לשומר שכר שחייב באבדה. מכל מקום דרך התלמוד הוא שאף על פי שיש בלמד כמה חומרות גדולות שאין בתלמוד אם יש חומרא קטנה כל דהוא במלמד שאינה בלמד לא מצי למילף. ומאי דקאמר בסמוך קרנא בלא שבועה עדיפא וכו' פירושו דקסבר כיון שחומרא זו באה לן מצד קולא וקולא זו באה לחברו מצד חומרא והם תלויות זו בזו וזו באה בסבת זו אזלינן בתר דחמירא. עד כאן. משיטה.

קרנא בלא שבועה. על מה שתירץ רבינו שמואל בתוספות בדיבור זה כתבו הרמב"ן והרשב"א דאינו מחוור כל הצורך הואיל וטעם אחר אמרו בגמרא וזה הטעם לא הוזכר כלל. ועוד הקשה הרשב"א דאם איתא הוה להו למימר התם הניחא למאן דאמר קרנא בלא שבועה עדיף אלא למאן דאמר כפילא בשבועה עדיפא מנא ליה. וקיים הוא התירוץ השני אשר בתוספות.
והרמב"ן כתב וזה לשונו: ואיכא למימר כולי עלמא סבירי להו דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ומיהו אקל וחומר פרכינן פירכא כל דהו ומשום הכי פריך רבי יוחנן הכא דזימנין דאתי לידי חומרא אבל כולהו סבירי להו דפרשה ראשונה הקילה על השומר יותר מן השניה והראשונה בשומר חנם ופרשה שניה שהחמירה עליו בשומר שכר. וכן נמי התם גבי שואל אף על גב דאי פטרת ליה מגנבה ואבדה נמצא קולו חומרו שהרי משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אפילו הכי קרנא עדיפא ואי פטרת ליה מקרנא קולא היא אלא דכי פרכינן כל דהו פרכינן ולהכי קאמר התם תאמר בשואל דלדבריך שאתה בא לחייבו בגנבה והוא חייב אף באונסין נמצא מתחייב בטענת ליסטים מזויין ופטור מכפלא ואף על גב דלא קמה ליה אכתי גנבה דליסטים מזויין דליכא בשואל פריך לדעתיה כמאן דעביד קל וחומר כלומר והלא לסברא שלך מצינו בשואל צד הקל והיכי אתי בקל וחומר ומכל מקום עיקר פירכא בכל דהו הויא משום דמשכחת לה קולא כל דהוא בטוען טענת ליסטים מזויין ומשום הכי קסלקא דעתך לאיפטורי שואל מקרנא דגנבה ואבדה ולחיוביה בכפלא וקולא היא לגביה ואף על גב דכי פרכינן תשבינן ליה חומרא. כך מצאתיה לראשונים בתוספות פרק הכונס ואפשר הוא. ולי נראה בה לשון אחר מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל וכו' וכיון שמצינו בו חומרא זו כל דהוא בדין הוא דנחמיר עליו לחייבו באבדה שאין חומרו באבדה קולא שאין לחייבו כפל באבדה והוא הדין שיתחייב בגנבה שלא חלקה תורה בין גנבה לאבדה בקרן ודינן שוה וכיון שכן ודאי חמורה גנבה ואבדה יותר מכפל שבגנבה בלבד תאמר בשואל שנמצא בו קולא זו כל דהוא שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דליכא למימר דמשלם ואפילו בשאתה אומר גנב הוא ושואל פטור בגנבה הני מילי בגנבה אחר שאפשר למטרח ואייתויה אבל גנבה בליסטים מזויין אי אפשר למטרח ואייתויה הילכך משבורה אתי ליסטים מזויין נמצא שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין וכיון שכן אף אנו נקל בו יותר ונפטור אותו מגנבה ואבדה ואף על פי שנמצא מתחייב בזה כפל בגנבה כלומר בטוען טענת גנב אין זו חומרא שהרי הוא פטור באבדה שאין בה לעולם כפל ומקרנא דגנבה בלא שבועה ועדיפי מכפילא דגנבה בשבועה. כן נראה לי. וקשה עלי לומר כלשון הראשון שאף על פי שהיא חומרא כל דהו ואמינא דבקל וחומר כל דהו פרכינן כיון דמחייב בכפל דגנבה דהיא דכוותה לאו פירכא היא כלל. ועוד ליסטים מזויין לא אתי משומר שכר בשואל ואף על פי שהוא חייב בשאר אונסים גנבה דליתא בשומר שכר כגון גנבת אונסין לא אתיא בפשיטות. ומיהו גנבה ואבדה בשואל לרבי יוחנן נפקא ליה משום דוא"ו מוסיף על ענין ראשון כדברי רבינו שמואל. ורש"י פירש כו בפרק השואל גמר תחתון מעליון. מה שומר שכר חייב בו גנבה ואבדה שלא בבעלים אף שואל כן. עד כאן.

לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר וכו'. ואם תאמר סוף סוף איצטריכו לחייבו אפילו במתה מחמת מלאכה מה שאין כן בשואל ולא תאמר דיו ויש לומר דבמתה מחמת מלאכה פשיטא דחייב אף בלא ילפותא כלל כיון ששנוי ושליחות ידו גרם אדרבה הוי כמזיק בידים דהא טעמא דמפטר שואל היינו מטעם דלאו לאוקמי בכלתא שאלתה וטעם זה אינו בשומר חנם ולא בשומר שכר כלל והוי כעין דון מינה ואוקי באתרא ועדיפא מינה דלהך מילתא לא בעינן ילפותא כלל וכדפירש רש"י ע"כ. משיטה.

רבא אמר לא תימא שליחות יד וכו'. כתבו בתוספות דהא בתר הכי פריך ולמאן דאמר צריכה חסרון תרתי למה לי ולדידיה לא ילפינן חד מחבריה וכו' אין להקשות מנא להם לתוספות זה דלמאן דאמר צריכה חסרון נמי אית ליה דשפיר ילפינן חד מחבריה ואפילו הכי סבר דצריכה חסרון דאין כאן ייתור לומר דאין צריכה חסרון דהא חד איצטריך לדיו וחד לגזרה שוה לשבועה. ואין לומר דעת התוספת דמקשה על הספר מה שואל למאן דאמר צריכה חסרון הני תרתי למה לי יתרץ דסבר חד מחבריה לא גמר ולכך צריכי תרווייהו לדיו שנאמר הספר רוצה ליישב אפילו אי אית ליה דחד מחבריה גמר. מיהו יש לומר אם כן לעיל קודם דברי רבא הוה ליה למימר הכי דפליגי בזה אי אתי אידך לגזרה שוה לבד אם לא או הוה ליה למימר הכי כלעיל דפליגי אי ילפינן חד מחבריה אי לא אלא ודאי יש לומר אי הוה ילפינן חד מחבריה בקל וחומר קודם שהיינו מעמידין אותו רק לגזרה שוה הא דאתי למימר נמי דשליחות יד אינה צריכה חסרון אף על גב דסוף סוף הוה ילפינן ליה משואל כדמסיק בתוספות ואפילו הכי לא מוקמי ליה לומר דאינה צריכה חסרון זה יש לומר היינו משום דכיון דמשואל לחודיה לא מצי למילף משמע דאיכא למימר דיו וגם משומר חנם לבד לא ילפינן דחד מחבריה לא גמר אלא מתרווייהו כדמסיק בתוספות ולכך לא הוי לימוד חשוב ולא הוה אמינא דכתביה רק לגזרה שוה.

עוד כתבו בתוספות גילוי מילתא בעלמא וכו'. מיהו לא דמי לגמרי למה שפירשנו לעיל כי לעיל רצה לומר בשנכתבו שניהם אז הוי חד שפיר גילוי על חברו אבל הכא מצי למימר אם לא נכתב רק אחד והשני ילפינן משואל. גליון.

ותיתי משואל. פירוש מדין שואל שחייב באונסין מפני שמשתמש בה ואפילו בלא שליחות יד דאלו שליחות יד לא כתיבא בשואל כלל וכן פירש רש"י. הריטב"א.
ורבינו חננאל כתב וזה לשונו: הא דאמר רבא לא תאמר שליחות יד לא בשומר חנם ולא בשומר שכר ותיתי משואל ובשואל אינו כתוב בו שליחות יד אלא אמרינן וכי ישאל וא"ו מוסיף על ענין ראשון ושליחות יד שכתוב למעלה כאלו בשואל כתיבא. עד כאן.
וכתוב עליו שם בגליון וזה לשונו: לשון הגאון מגומגם אצלי דאי לא כתוב שליחות יד למעלה היכי תיתי משואל והא בשואל לא כתיב שליחות יד אלא מוא"ו דגמר מדלעיל ואי לעיל לא כתיב מהיכא יליף שואל דליגמר לשומר חנם ושומר שכר דכתיבי לעיל. ונראה שדעתו לומר דמאי דלא כתיב שליחות יד בשואל אלא דגמר בוא"ו משומר שכר דינים המפורשים בפרשה שואל בלימוד וא"ו זו מצינא לאגמורי לשומר חנם ושומר שכר דין שליחות יד בתורת קל וחומר ומה שואל דלדעת בעלים שלח יד חייב באונסים שומר חנם ושומר שכר דשלא לדעת הבעלים שולחים יד וכל הנאה שלהם כמו בשואל לא כל שכן דלחייבו באונסים. לא שיכתוב שליחות יד בשואל או שנחשבהו כאלו כתוב שליחות יד בו ומה שייך בשואל לכתוב שליחות יד הא שואל הוא ולשלוח בה יד שאלה. זה נראה לי דעת הגאון והוא מסכים עם פירוש רש"י עיין בפירושיו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: מה שואל דלדעת הבעלים קעביד מפני שהוא משתמש בה ברשות בעלים דהיינו בשליחות יד ומשום ההיא שליחות יד חייב באונסיו אלו שעושין שלא מדעת בעלים אינו דין שיהו חייבין באונסיו וזה סיוע למה שפירשנו בשואל שלא מדעת נפקד שהחיוב שלו משום שליחות יד בפקדון הוא. עד כאן.

ומה שואל וכו'. הכא לא שייך למפרך מידי מה לשואל דהכי קאמר כיון דשואל מדעת חייב באונסיו קל וחומר לוה ששלח בו יד והוא שואל שלא מדעת בעלים דתייב באונסיו. גליון.

על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל: חדא לומר וכו'. ואם תאמר נילף משואל וכו'. כתוב בתוספי הרא"ש: דשאני שולח יד משואל דגבי שולח יד שמא יחזור בה ולא ישלח בה יד דכיון דשלא כדין עביד אימלוכי מימלך הילכך כי שואל ליכא לחיוביה מקל וחומר. ומכל מקום אי לאו קל וחומר סתם שליחות יד בחסרון הילכך אהני הקל וחומר לאוקמי שליחות יד דקרא בלא חסרון. ע"כ.
וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אי נמי שואל כיון דמשכה ודאי ישתמש בה אבל שלא לדעת איכא למימר דילמא ממליך ולא יעשה איסורא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: ויש לומר דהא ליכא למגמר משואל שאינה צריכה חסרון דאלו שואל כיון דלמלאכה שאיל לה על כל פנים להשתמש בה קאי ובההיא הנאה מחייב נפשיה וכל העומד להשתמש כנשתמש דמי מה שאין כן בשומר השולח יד בפקדון שלא כדין שאף על פי שחשב לעשות כן אין לחייבו על מחשבתו ומשיכתו כל זמן שלא חסר שאני אומר אולי ימלך שלא לעשות דבר שלא כדין ולא ישתמש בה כלל. כן תירצו בתוספות. עד כאן.

שלא תאמר דיו וכו'. פירוש קמשמע לן מיתורא דקרא דשומר חנם ושומר שכר בבעלים חייב על ידי שליחות ידן דאלו בלא שליחות יד הא קיימא לן דפטור כדאיתא בפרק השואל. ואידך לכדתניא ונקרב בעל הבית. ואם תאמר וכיון דאפיקתיה לחד קרא שלא לומר דיו היכי הדר דרשינן ליה לגזרה שוה דהא בעינן מופנה. ותו לרבא דדריש תרווייהו כדלעיל הא דרשא דגזרה שוה היכי אתיא ליה. ויש לומר דהאי גזרה שוה מקדבלת היא הכא וכל כי הא לא בעינן מופנה כלל וכדפרישנא בכמה דוכתי. הריטב"א.

בפרש"י בד"ה ונאמר שליחות יד למעלה כו' וגם למדנו שנפטר מגניבה כו' עכ"ל מזה נראה דאיכא לפרש הא דקאמר או אינו אלא לדין לפרעון דש"ח שטוען נגנבה ישלם וכפי' רש"י בהדיא בר"פ מרובה ועיין בזה שם בחידושינו ודו"ק:

תוס' בד"ה קרנא בלא שבועה כו' ועוד קשה ברייתא גופה שואל כו' אדרבה היא הנותנת כו' עכ"ל לכאורה דאין כאן קושיא דאימא דקושטא לפום סברא דפריך מה לש"ש דחייב בכפל וכפל הוי חומרא הא נמי קשה ליה אברייתא גופה כמו שהקשו התוס' דאדרבה היא הנותנת כו' וחדא מנייהו נקט ויש ליישב דבריהם להאי תירוצא דמשני ליסטים מזויין גזלן וס"ל נמי דכפל הוי חומרא אכתי תקשי ליה הך קושיא אברייתא גופה דהיא הנותנת כו' וק"ל:

בד"ה רבא אמר לא כו' ועוד יש לומר דרבא כו' וסבר רבא דקרנא עדיפא ושפיר גמר ש"ש מש"ח כו' עכ"ל דהשתא ליכא לאוקמא תרוייהו לדיו או תרוייהו לאינה צריכה חסרון דא"כ לא נכתבהו בש"ש ונילף ליה משומר חנם וליכא לאקשויי דהשתא נמי דאתא חדא דשומר חנם לאינה צריכה חסרון ואידך דשומר שכר לדיו מנלן שלא נאמר דיו בשומר חנם דהא ודאי דשומר חנם לא יליף משומר שכר כיון דקרנא עדיפא דיש לומר כיון דשליחות יד בשומר חנם כתיב מפורש ולאינה צריכה חסרון ולא אתי משואל לא נאמר ביה דוקא שלא בבעלים ולא שייך ביה דיו מיהו אי לא הוה כתיב בשומר שכר לדיו והוה נילף משומר חנם לא הוה מוקמינן ליה כלל הך דשומר חנם לאינה צריכה חסרון אלא לדיו לחוד וק"ק דנוקמא הך דשומר חנם שלא תאמר דיו והך דש"ש לאינה צריכה חסרון ואכתי מנלן בש"ח דאינה צריכה חסרון דהא ש"ח מש"ש לא ילפינן ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ושפיר גמר שומר שכר משומר חנם לכ"ע זה מזה מיהו ברייתא דהכונס כו' עכ"ל נראה מדבריהם דלכולי עלמא דאפי' לר"י דאית ליה דצריכה חסרון סבר רבא דקרנא עדיפא ויליף שפיר ש"ש מש"ח שלא תאמר דיו ואידך לגזירה שוה כדתניא כו' חוץ מהך ברייתא דהכונס דסברה בהדיא דלא יליף שומר שכר מש"ח ולפ"ז יש ליישב במה שהקשו התוס' לרב יוסף לעיל בב"ק בפרק הכונס דליסטים מזויין גנב הוא לר"י אם כן גניבה ואבידה בשואל מנ"ל כו' דאיכא למימר דסבר רב יוסף כרבא דסבר אפילו לר"י דקרנא עדיפא ודו"ק:

ד"ה קרנא בלא שבועה וכו' עד דאין ללמוד שומר שכר משומר חנם הקל כיון וכו' כצ"ל:

בא"ד ופריך מה לשומר שכר דחייב בכפל בטוען טענת לסטים מזויין והשתא תימה וכו' כצ"ל:

בא"ד דכי פריך בהשואל מה לשומר שכר וכו' משני לסטים מזויין גזלן וכו' כצ"ל. ובספרים כתוב ומשני צריך למחוק הוי"ו וק"ל:

ד"ה רבא אמר לא תימא וכו' דהא בתר הכי פריך ולמ"ד שליחות יד צריכא חסרון וכו' והיינו משום כדפרישית לעיל וכו' גילוי מלתא בעלמא הוא וכו'. יש להקשות דאין זה דומה לדלעיל דבשלמא לעיל בשומר חנם כתיב שליחות יד בהדיא בקרא ובשומר שכר גם כן כתיב שליחות יד בהדיא אמרינן גילוי דכמו דשליחות יד דכתיב גבי שומר שכר הוי פירושו בלא חסרון הכי נמי האי שליחות יד דכתיב גבי שומר חנם הוי פירושו גם כן בלא חסרון אבל הכא למאן דאמר צריכה חסרון ולא יליף שומר שכר משומר חנם אי הוי כתיב שליחות יד גבי שומר חנם לבד למילף לן דלא לפטור בבעלים מהיכי הוה לן למילף בשומר שכר דלא לפטור בבעלים אי משומר חנם הא ס"ל דלא ילפינן שומר שכר משומר חנם ואי משואל אמרינן דיו דהכא לא שייך לומר גילוי מלתא בעלמא הוא דהא השתא לא כתיב שליחות יד בשומר שכר כלל ומהיכי תיתי. וכן יש להקשות למאן דאמר אין צריכה חסרון דמוקי חד לאין צריכה חסרון ואידך שלא תאמר דיו דלאין צריכה חסרון לא בעי תרוייהו מכל מקום נימא דלשלא תאמר דיו צריכי תרוייהו דהא לא מצי למילף שומר חנם משומר שכר וגילוי מלתא לא שייך כאן כמו שכתבנו ונראה ליישב דהכא נמי שייך שפיר גילוי מלתא ולא צריך תרי קראי לדלא נאמר דיו ולפטור בבעלים דהא על כרחך לפי האמת צריך לחלק בין שואל לשליחות יד דאל"כ הכל טעמא מאי דבשואל פטור בבעלים ובשליחות יד אינו פטור בבעלים ע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דשואל הוי מדעת בעלים ולכך פטור בבעלים אבל שליחות יד דהוי שלא מדעת בעלים אינו פטור בבעלים וא"כ כיון דכתב רחמנא שליחות יד בשומר חנם למילף דלא אמרינן דיו ואינו פטור בבעלים כיון דהוה שלא מדעת הבעלים ה"ה בשומר שכר אפילו לא הוי כתיב גביה שליחות יד בהדיא אלא הוה ילפינן ליה משואל אפ"ה לא הוי אמרינן ולא היה פטור בבעלים כיון דלא הוה מדעת בעלים כמו גבי שומר חנם וכן למ"ד דמוקי חד לאין צריך חסרון ואידך דלא אמרינן דיו אתי נמי שפיר מטעם דכתבנו ועולה הכל כהוגן וק"ל:

בא"ד אלא שניהם מיותרים דגמר להו וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שלדעת בעלים שלח כו' כצ"ל:

גמ' לא תאמר שליחות יד בש"ש ותיתי בק"ו מש"ח וכו'. אין להקשות בה"א זה איכא למיפרך מה לש"ח שכן משלם תשלומי כפל דהשתא ליכא למימר קרנא בלא שבועה עדיפא כו' דאלו לא נאמר שליחות יד [בש"ש] קושטא הוא דש"ח חייב כפילא בלא שבועה כדלקמן או אינו אלא לדין וכו' דבלא"ה תיקשי הא מבעיא ליה שליחות יד לכדתניא לשבועה כו' אע"כ משום דתרתי שמעית מיניה וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה חדא לדיו וכו' ומכ"ש למ"ש רש"י לקמן בד"ה אף כאן לשבועה וגם למדנו שנפטר מגניבה ואבידה בשבועה דמשמע דאלו ליכא גז"ש לא הוי ידעינן כלל דמיפטר ש"ח בטענת נגנבה רק אע"פ דמשלם חייב כפל אם באו עדים אח"כ שגנבו א"כ אין מקום לק"ו זה אלו לא כתיב שליחות יד נילף ק"ו ומה ש"ח שפטור מגניבה וכו' [דאי לאו גז"ש דשליחות יד היה חייב בגניבה ואבידה] אע"כ כמ"ש או יש לו שאר לימודים ובפרק מרובה פירש"י או אינו אלא לדין דש"ח שטוען נגנבה ישלם וכסיום דבריו דהכא וגם למדנו כו' דמשמע דבה"א אף שמשלם קרן צריך לשלם כפל אח"כ בבאו עדים ועיין בחדושינו בפרק מרובה:

בתוס' בד"ה קרנא וכו' מנ"ל דפרשה ראשונה כו'. דאי משום אבידה עיין בחדושנו פרק הכונס דכאן א"ל מכח גמרא מקשו [מדלא משני שם בהשואל רק שנויא דקרנא בלא שבועה כו'] דגם לפירוש ר"ש [שתי' מדכתיב כסף] הגמרא לא קאמר הכי:

בא"ד וע"ק ברייתא גופיה כו'. ר"ל לסברת המקשה הו"ל להקשות יותר חזקה שהברייתא מיניה וביה משובשת דאדרבה היא הנותנת כו' ולמה ליה למיפרך פירכא חיצונה ועוד לפי תירוץ השני דמשני דס"ל לסטים מזוין גזלן הוא ונשארה הסברא דכפילא עדיפא תיקשי אברייתא גופיה לפי האמת:

בא"ד וא"ת וכו'. לפי הבנת הפשט הלכה וכן לועי"ל דבסמוך דבדבור שלאח"ז דלכ"ע אף לר"י [דאית ליה דצריכה חסרון ז"ל מהר"ש ואינו. זה היה במוסגר ור"ל דלועי"ל לא מוכח דר"י סבר דצריכה חסרון והתוספות לא כתבו רק לכ"ע קרנא עדיפא] סבר רבא דקרנא עדיפא ויליף שפיר ש"ש מש"ח שלא תאמר דיו ואידך לגז"ש חוץ מהך ברייתא דהכונס דסברי בהדיא דלא יליף ש"ש מש"ח וא"כ לא מצי למילף דיו ולכדתניא [דדלמא תרוייהו לדיו] אם לא שנאמר כתירוץ הראשון גילוי מלתא וכו' והא דקאמר ר"י אינו משונה ר"ל ששניהם מיותרין דנילף משואל ולא אחד מיותר ואחד אינו מיותר כו' וא"כ י"ל דרב יוסף דבפרק הכונס ס"ל כרבא דאפילו לר"י קרנא בלא שבועה עדיפא ואח"כ שמעתי שגם מהר"ש נתעורר בזה:

בתוס' בד"ה רבא אמר וכו' פירש"י דסבר כו'. משמע דסברת ר"א נשארת הוא סבר כוותיה דכפל עדיף ולא מצינו למילף זה מזה ואפ"ה מיותר דנילף משואל אלא להורות שליחות יד אינה צריכה חסרון:

בא"ד גילוי מלתא בעלמא וכו'. אף למה דלא נאמר שליחות יד כלל בש"ח אפ"ה מצינו למילף מש"ש דשליחות יד חייב אף בבעלים ומקרי גם כן גילוי מלתא כיון דשניהם נלמדו משואל מק"ו וראינו [בש"ש] דסברת שלא מדעת בעלים לחייב יותר משואל אף בבעלים והה"נ בש"ח אם שלח בו יד שלא מדעת בעלים חייב אף אם תחלת שמירתו היתה בבעלים ומקרי שפיר גילוי מלתא:

בא"ד ועי"ל כו' וסבר רבא כו'. ושפיר גמר ש"ש מש"ח דהשתא ליכא לאוקמי תרוייהו לדיו או לאינה צריכה חסרון דא"כ לא נכתביניה בש"ש ונילף מש"ח בק"ו וא"ל דהשתא נמי דאתיא חדא דש"ח לאינה צריכה חסרון ודש"ש לדיו מנ"ל שלא לומר דיו בש"ח. דהא ודאי דש"ח לא יליף מש"ש דקרנא עדיפא דכיון דשליחות יד כתיב בש"ח מפורש ולא אתיא משואל לא נאמר בה דוקא שלא בבעלים ולא שייך בה דיו ומיהו אי לא הוה כתיב בש"ש לדיו והוי נילף מש"ח לא הוי מוקמינן ליה כלל הך דש"ח לאינה צריכה חסרון אלא לדיו לחוד וקשה דנוקמי האי דש"ח שלא תאמר דיו והך דש"ש לאינה צריכה חסרון ואכתי מנ"ל בש"ח דאינה צריכה חסרון דהא ש"ח מש"ש לא ילפינן ויש ליישב ודו"ק כ"ז דברי מהר"ש יצ"ו (ז):

גמרא לא תאמר של"י בש"ש ותיתי מש"ח כו'. לכאורה קשה דשל"י הנאמרה בש"ח הוא לחייבו בגניבה ומנא הוה ידעינן שתהא מחייבתו אף באונסין ועי' לקמן (צה) והכא י"ל דכיון דמחייבתו בגניבה ע"כ משום דקם ליה ברשותי' א"כ באונסים נמי:

גמ' שם קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה. ק"ל ל"ל להזכיר שבועה בכאן אפי' אם היה חייב כפל בלא שבועה מ"מ אין זה עד שיטעון בשקר ואח"כ יבואו עדים וש"ש חייב בקרן אפי' אם טוען באמת ואף אם יש עדים כדבריו:

בתוספות בד"ה קרנא בלא שבועה וא"ת כו' ופי' רבינו שמואל כו' דבפרשה ראשונה כתיב כסף או כלים כו' עכ"ל. ואף על גב דבאותה פרשה גופא כתיב על כל דבר פשע על שור על חמור כו' י"ל דההיא איירי לענין הגנב גופא דמשלם כפל אבל עיקר קרא מיהא לענין שומר כסף או כלים כתיב ועיין בפ' הכונס מ"ש בזה וגם שאר חידושי' השייכים לזה הדיבור ועיין מה שאכתוב לקמן בד"ה אמר שמואל כספים בדף בסמוך ובפ' השואל בעזה"י:

שם בגמרא רבא אמר לא תאמר שליחות יד כו' ויש להקשות אמאי איצטריך קרא לרבא דשליחות יד אצ"ח דהא שמעינן לרבא בפרק הספינה דאית ליה שש"מ גזלן הוי וע"כ דמסברא אית ליה הכי דהא מקרא לא יליף הכא אלא לענין שליחות יד ואם כן כיון דמסברא אית ליה שש"מ גזלן הוא כ"ש דאית לן למילף מאותה סברא דשליחות יד אצ"ח ולפמ"ש לעיל דלא דמי שליחות יד לענין שש"מ דשאני שואל שנשתמש בכולו א"כ א"ש ומכאן ראיה ברורה לדברי ולשיטת בעל המאור צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה רבא אמר כו' ועי"ל דרבא בא לפ' כו' ושפיר גמר ש"ש מש"ח לכ"ע זה מזה כו' עכ"ל. ועיין במהרש"א שדבריו נכונים ומוכרחים לפי סוגית הש"ס מיהו מה שהקשה דאכתי לקושטא דמלתא דלמא קרא דש"ח איצטריך לגופיה דמשואל לא מצי למילף דלא תימא דיו וקרא דש"ש אתא לשליחות יד שאצ"ח ואם כן בש"ח מנ"ל אצ"ח דמש"ש ודאי לא מצי למילף דחמיר מיניה ונ"ל ליישב דגם עכשיו נחתי התוספות לאותה סברא דלענין אצ"ח הוי גילוי מלתא בעלמא וילפינן אפי' ש"ח מש"ש שהרי סברא זו מוכרחת אליבא דר"י משום ר"י בן נהוראי כמ"ש התוספות בד"ה לומר לך וא"כ למה נאמר דרבא לית ליה האי סברא אלא שבתירוץ הראשון של תוספות הוו סברי דלענין דיו הוי נמי גילוי מלתא בעלמא כמו לענין אצ"ח וכתבו התוספות תירוץ שני דאף אם נאמר דלענין דיו לא שייך למימר גילוי מלתא בעלמא הוא והיינו כמו שהקשה מהר"מ בחידושיו אפ"ה א"ש ובזה נתיישב גם כן ל' זה מזה שכתבו התוספות דמשמע דש"ח נמי מצינן למילף משומר שכר והיינו לענין אצ"ח כיון דגילוי מלתא הוא אבל לענין דיו סברי עכשיו דילפותא גמור הוא וצריך ללמוד מק"ו דוקא דהיינו ש"ש מש"ח ודוק היטב:

בד"ה חדא לומר דאין צריכה וא"ת ונילף משואל דאצ"ח כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמאי קושיא הא מ"מ איצטריכו תרי קראי דאי מחד קרא ה"א דאתא לחייבו בבעלים היכא שיש בו חסרון אבל באין בו חסרון סד"א דנהי דילפי' משואל לחייבו היינו בלא בעלים אבל בבעלים פטור דאמרי' דיו א"כ איצטריך קרא יתירא לחייבו בבעלים אפי' באין בו חסרון ויש ליישב וצ"ע:

בפרש"י בד"ה אף כאן לשבועה. עיין ברש"י פ' מרובה ובחידושינו שם:

(מא ב) כר' אלעזר דאמר דא ודא אחת היא.—כעין זה בשבועות כו א.

ואני אומר. ר' יוחנן פליג אדרבי יוסי בן נהוראי רביה ואמר אף היא לצורך נאמרה ולוי ס''ל כרבי יוסי בן נהוראי למידרש מיניה דאין צריכה חסרון דאי מקרא קמא לא תיסק אדעתין לחיוביה עד דמחסר ליה: בשומר חנם נאמר ונקרב בעל הבית וגו' בשומר שכר כתיב שבועת ה' תהיה וגו' ואמרינן בהשואל (לקמן דף צד:) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר וכתיב בתרוייהו אם לא שלח הא אם שלח נתחייב בדברים שהוא פטור עליהם כגון שומר חנם בין בגנבה בין באונסין דמדשלח בה יד קנאה וקמה ברשותו ושומר שכר פטור במת או נשבר או נשבה דהיינו אונסין: שומר חנם שפטור. כל זמן שלא שלח בה יד כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעה''ב דנשבע שלא שלח בה יד ולא פשע בשמירתו ופטור כדאמרינן לקמן בשמעתין דהאי ונקרב שבועה הוא: שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה. דפרשה שניה בו נאמרה וכתיב בה אם גנב יגנב כו': לא כ''ש. שאם שלח בה יד חייב באונסין: דא ודא אחת היא. כמשמעה של זו כך משמעה של זו לפי ששתיהן הוצרכו ואין כאן מקרא יתר: מאי דא ודא אחת היא. למה שתיהן שוות הלא לא הוצרכה השניה: שומר חנם שפוטר עצמו בטענת גנב. כלומר גנב גנבה ממני ובאו עדים שהיא אצלו משלם תשלומי כפל דכתיב אם לא ימצא הגנב וגו' ודרשינן בבבא קמא (דף סג:) אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו מה כתיב אחריו אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים אבל שומר שכר אינו משלם כפל שאם טען נגנבה משלם קרן שהרי הוא חייב בגניבה וטענה אחרת אינה מביאה אותו לידי כפל: קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה. חמור שומר שכר שחייב בקרן עד שלא נשבע לשקר במקום ששומר חנם פטור דהיינו גניבה ואבידה משומר חנם שמשלם כפל ומדה זו אינה אלא לאחר שנשבע לשקר שנגנבה ובאו עדים שהוא גנבה דכי אתרבי כפל בטוען טענת גנב לאחר שבועה אתרבי כדלקמן בשמעתין: רבא אמר. אפילו לרבי אלעזר נמי אתיא דלא תימא כו': ותיתי משואל. שחייבו הכתוב באונסין בשביל שכל הנאה שלו ושולח יד נמי כל הנאה שלו: (ומה שואל) שלדעת בעלים. שלח בה יד לעשות מלאכתו חייב באונסין: שומר חנם ושומר שכר. השולחין יד שעושין מלאכתן שלא לדעת בעלים לא כ''ש דחייב שוב באונסיה: למה נאמרה. בשתיהן: חדא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון: ואידך. האמורה בשומר שכר: שלא תאמר דיו לבא כו'. אם לא נאמרה בשאר שומרין ולמדה משואל הייתי אומר דיו לשליחות יד דשומרין שבא מדין שואל להיות כנדון: מה שואל. אם בעליו עמו כתיב לא ישלם אונסין אף שומרין ששלחו יד אם בעליו עמו יפטר כתב קרא יתירא לחייבו אפילו בבעלים וגלי רחמנא בחדא והא הדין בכולהו: לשבועה. והכי קאמר אם לא ימצא כמה שאמר שנגנבה אלא הוא גנבה והוא כבר נקרב אל הדיינין לשבועה ונשבע לשקר ואח''כ באו עדים אשר ירשיעון הדיינין ישלם כפל: אתה אומר. קריבה לשבועה או אינו אלא קריבה לדין שמשעה שטען בב''ד נגנבה אע''פ שלא נשבע ישלם כפל אם באו עדים: נאמר שליחות יד למטה. אצל שומר שכר שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח: ונאמר שליחות יד למעלה. ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח: אף כאן לשבועה. למדנו שאין משלמין כפל ע''י טענת גנב אלא לאחר שבועה וגם למדנו שנפטר מגנבה ואבדה בשבועה:

לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון. וא''ת התינח שומר שכר דאייתר קרא להכי אלא בשומר חנם מנ''ל אי משומר שכר מה לשומר שכר שכן חייב בגנבה ואבדה וי''ל כיון דשליחות יד חייב בתרוייהו אין זה אלא גילוי מילתא למילף דין של זה בזה: קרנא בלא שבועה. וא''ת ורבי יוחנן ור' אלעזר דלית להו הך סברא מנ''ל דפ' ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר דבריש השואל (לקמן דף צד:) לא קים לן אלא מהך סברא דקרנא עדיפא ופי' רבינו שמואל דמסברא ידעינן דבפרשה ראשונה כתיב כסף או כלים ורגילות הוא לשמרם בחנם דליכא בהו טרחא ובפרשה שניה כתיב בהמה דאיכא טרחא ורגילות לשמרה בשכר אי נמי דלכ''ע אית להו דקרנא עדיפא מכפילא בשבועה ומ''מ סבירא להו לר' יוחנן ולרבי אלעזר דאין ללמוד שומר שכר משומר חנם הקל כיון שיש בו חומרא שמשלם כפל מה שאין כן בשומר שכר ואע''ג דשומר שכר ודאי חמור שחייב בגנבה ואבדה ומאן דלא פריך סבר דמכפל אפילו פירכא לא עבדינן משום דמה דמשלם כפל הוא מחמת קולא שהוא פוטר עצמו בגנבה כדמפרש בריש מכלתין (דף ד. ושם) גבי תורת הזמה לא פריך והשתא אתי שפיר הא דריש השואל (לקמן דף צה.) גבי הא דגמר גנבה בשואל מק''ו דשומר שכר דפטור באונס וחייב בגנבה ואבדה שואל לא כל שכן ופריך מה לשומר שכר דחייב בכפל בטוען טענת לסטים מזויין] והשתא תימה לפי מה דסבר דכפל הוי חומרא מאי פריך אדרבה כיון שהוא חמור הוה לו ליפטר מגנבה כדי שיתחייב כפל וע''ק ברייתא גופה שואל שחייב בשבורה ומתה כו' אדרבה היא הנותנת דמפני שהוא חמור פטר בו הגנבה כדי לחייבו בכפל ולפי מה דפרישית אתי שפיר וא''ת לר' יוחנן דסבר הכא דמכפל עבדינן פירכא וגם סבר רב יוסף בפרק הכונס (ב''ק דף נז. ושם) גבי שומר אבדה לר' יוחנן דלסטים מזויין גנב הוא אם כן גנבה ואבדה בשואל מנ''ל דכי פריך בהשואל מה לשומר שכר שכן משלם כפל בלסטים מזויין ומשני לסטים מזויין גזלן הוא איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא וי''ל דלר' יוחנן נפקא ליה מוכי ישאל וי''ו מוסיף על ענין ראשון וכה''ג יליף התם לעניין פטור בבעלים ואע''ג דרבי יוסי ברבי נהוראי הוא תנא וסבר דקרנא עדיפא וכן ברייתא דהשואל (לקמן דף צה.) סבר דקרנא עדיפא או לסטים מזויין גזלן הוא ור' יוחנן פליג בתרוייהו הא לא קשיא דר' יוחנן סבר כתנא דהכונס (ב''ק דף נז:) דקאמר לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם כפל לכך שלח בה יד חייב דקאי אמילתיה דרבי יוסי בר' נהוראי: רבא אמר לא תימא שליחות יד כו'. פרש''י דסבר אפילו כרבי אלעזר ואין להקשות לפירושו הא דקאמר ואידך שלא תאמר דיו והא תרוייהו צריכי לאינה צריכה חסרון לר' אלעזר דהא לא יליף שומר שכר משומר חנם דהא בתר הכי פריך ולמ''ד [שליחות יד] צריכה חסרון תרתי למה לי ולדידיה לא ילפינן חד מחבריה אפילו הכי לא מוקמינן תרוייהו לדיו והיינו משום כדפ''ל דכיון דשליחות יד חייב בתרוייהו גלוי מלתא בעלמא למילף דין של זה בזה ועוד יש לומר דרבא בא לפרש דהא דאמר ר''א דא ודא אחת היא לא ששניהם צריכי לגופייהו כדאמרינן אלא ששניהם מיותרין דגמר להו משואל וסבר רבא קרנא עדיפא ושפיר גמר שומר שכר משומר חנם לכולי עלמא זה מזה מיהו ברייתא דהכונס (שם) סברה דלא ילפינן זה מזה דקתני לא אם אמרת בשומר חנם כו': חדא לומר [לך שליחות יד] אין צריכה חסרון. וא''ת ונילף משואל דאינה צריכה חסרון דמשעת משיכה חייב באונסיה אע''ג דלא נשתמש כדאמר בפ' השואל (לקמן דף צט.) גבי שואל קורדום מחבירו כ''ש שומרין שמושכין להשתמש שלא מדעת בעלים שחייבים וי''ל בשואל דין הוא כיון דמושך לדעת בעלים חשיב כאילו נשתמש בה דלדעת כן שאלה ולאו לאוקמה בכילתא אבל שלא לדעת אינו חשיב כאילו כבר נשתמש בשביל משיכה לבדה לכך לא ילפינן משואל אלא משיכה שיש בה חסרון: חדא לדיו וחדא לכדתניא. ולמ''ד נמי אינה צריכה חסרון דצריכי תרוייהו יליף שפיר ג''ש לכדתניא לפי שיש כל כך תיבות בזה כמו בזה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו:

דף מא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד