בבא מציעא מ ע"ב

דף מ - ב

עושה הגמרא את החשבון, כמה כוזי מתוכם נשארו לו כדי להרויח בהם, ומקשה:

והרי דל תלתין ושיתא כוזי בשיתא זוזי שקנה, פשו ליה תריסר כוזי לריוח, דל עוד תמניא בשביל שתותי שבולעת החבית, פשו להו רק ארבעה לריוח של רב יהודה, ואם כן תיקשי: האמר שמואל: המשתכר ^[1] אל ישתכר יותר על שתות, אבל שיעור זה הרי מותר!? ^[2]

[הפחת מן היין שלשים ושש כוזי שמכרם בששה זוז, כדי לכסות את הקרן של כל החבית שהיה ששה זוז, ותמצא שנשארו לו שנים עשר כוזי למכור ולהרויח בהם; ואולם היה נפסד רב יהודה עוד שמונה כוזי שהם שתות של ארבעים ושמונה, משום בלע החבית, ונמצא שנותר לו לרב יהודה ארבעה כוזי בלבד שאת תמורתם הוא מרויח; ומקשה על כך הגמרא, שהרי אמר שמואל שלא ישתכר החנוני יותר משתות, אבל שתות יכול הוא להרויח, ואילו רב יהודה הרויח פחות משתות!?].

ומשנינן: איכא עוד ריוח לרב יהודה של גולפי [החבית עצמה] ושמריא [שמרי היין], שאת כולם היה קונה בששה זוז.

ותמהינן: אי הכי הרי נפיש ליה טפי משתות, הרי נמצא שהריוח הוא יותר משתות!? ושמואל הרי אמר, שהמשתכר אל ישתכר יותר משתות!?

ומשנינן: איכא טרחיה ודמי כרזנייתא, [מגיע לרב יהודה תוספת עבור טרחתו, ותשלום שכר הכרוז המכריז על סחורתו של רב יהודה], ^[3] כלומר: שתות שאמרו חכמים, הוא הריוח על ההשקעה במחיר הסחורה, אך את שכר טרחתו ושאר הוצאות שיש לחנוני, הרי הוא מגלגל על הלקוח.

שנינו במשנה: אם היה שמן מזוקק אינו יוציא לו שמרים, אם היו קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע:

ותמהינן: והא אי אפשר - אפילו אם היו הקנקנים ישנים - דלא בלע [הרי אי אפשר שלא יבלעו הקנקנים כלל, ואף שהם ישנים], ולמה שנינו שלא יוציא לו בלע כלל!?

אמר תירץ רב נחמן:

משנתנו עוסקת בקנקנים מזופפין [טוחים מבפנים בזפת], ^[4] וקנקנים כאלו כיון דטעון טעון [משנטענו בבלע כשהיו חדשים, שוב אינם בולעים כשהם ישנים].

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה; אבל חכמים חלוקים עליו, וסוברים שאינו מקבל עליו פחת מן השמן בשביל השמרים.

אמר אביי: כשתמצא לומר, כשתדקדק ותדע מיצויין של דברים, תמצא, שכך הוא ביאור מחלוקת רבי יהודה וחכמים: לדברי רבי יהודה: המוכר לחבירו שמן סתם, בזמן שכבר שקעו ושקטו השמרים, והשמן בחזקת מזוקק, מותר למוכר לערב את השמרים שהיו בשמן וירדו לקרקעית החבית, ולתת ללוקח שמן מעורב בשמרים. ^[5]

ואילו לדברי חכמים: אסור לערב שמרים, ומשום שבחזקת מזוקק לקח הלוקח הימנו, והמוכר מקלקל את השמן. ^[6]

ומפרשת הגמרא:

לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים, והיינו טעמא דמקבל, מטעם זה מקבל הלוקח לפחות מכמות השמן שנמכרה לו, ומשום דאמר ליה המוכר ללוקח: אי בעי לערובי לך מי לא ערבי לך!? השתא נמי קביל! [הלוא אילו הייתי רוצה לערב לך את השמרים בשמן, וכי לא הייתי יכול!? ואז הרי היה פוחת מידת השמן שהייתי נותן לך, ולכן אף שאיני מערב, אפחות לך ממידת השמן שאני נותן לך].

לפני שהגמרא מסיימת את דברי אביי, מקשה הגמרא על דברי אביי: דקא סלקא דעתין שהנידון הוא בחנוני שקונה אצל סיטונאי כמות גדולה של שמן, והוא מספק לו את השמן מעט מעט במשך זמן, ולפיכך מקשינן: ולימא ליה [יאמר לו] הלוקח למוכר:

אי ערבת ליה הוה מזדבן לי, אבל השתא מאי אעביד ליה!? לחודיה לא מזדבן לי! [אילו היית במשך כל זמן אספקת השמן מערב לי את השמרים בשמן, כי אז הייתי אף אני מוכר שמן מעורב בשמרים, אבל עכשיו שאתה נותן לי לוג ומחצה שמרים לאחר שכבר מכרתי את השמן, וכי מה אעשה בהם!? הרי איני יכול למכור שמרים לבדם]. ^[7] ומשנינן: משנתנו במוכר לבעל הבית ולא לחנוני עסקינן, דבעל הבית אדרבה ניחא ליה בצילא [נוח לו יותר לקבל שמן צלול, מאשר שמן מעורב בשמרים].

עוד מקשה הגמרא על דברי אביי: ולימא ליה הלוקח למוכר: מדלא ערבית לי אחולי אחלת לי [הואיל ולא עירבת לי בכל אספקה, הרי מחלת לגבי]!? ^[8]

ומשנינן: רבי יהודה לטעמיה, דלית ליה מחילה, כלומר: רבי יהודה לשיטתו שאין תולים במחילה אם לא פירש.

דהא תנן: מכר לו את הצמד, [הוא העול המוטל על השוורים ומצמידם], אם אמר אדם לחבירו: "צמד זה מכור לך", לא מכר לו את הבקר; ואם מכר לו את הבקר, שאמר לו: "בקר זה מכור לך", לא מכר לו את הצמד שעליהם.

רבי יהודה אומר: הדמים מודיעים! כיצד:

אם אמר לו הקונה למוכר: מכור לי צמדך במאתים זוז, הרי הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז, וודאי שמכר לו הן את הצמד והן את הבקר במחיר זה.

וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה, כי אף על פי שאין הצמד לבד שוה כל כך, אומרים אנו - מאחר שלא הזכיר אלא צמד - שהלוקח מוחל למוכר את יתרת הדמים.

הרי למדנו, שרבי יהודה אינו תולה במחילה אם לא פירש הלוקח בהדיא, והוא הדין בנידון שלנו, היות והמוכר לא אמר במפורש שהוא מוחל על זכותו לערב שמרים, אין תולים במחילה. ^[9] וכאן ממשיכה הגמרא להביא את דברי אביי [שהקשתה הגמרא עליו תוך כדי הבאת דבריו]:

לדברי חכמים אסור לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל, ומשום דאמר ליה הלוקח למוכר: אי בעית לערובי מי הוה שרי לך, השתא נמי לא מקבילנא, [אילו היית רוצה לערב שמרים הלוא היה אסור לך, ואם כן איני מקבל פחת בשמן עבור השמרים].

אמר תמה ליה רב פפא לאביי: אדרבא איפכא מסתברא!?

לדברי חכמים: מותר לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל, משום דאמר ליה הלוקח למוכר: מדלא ערבת לי אחולי אחלית לי [היות ולא עירבת שמרים כפי שהיה מותר לך, הרי מחלת].

לדברי רבי יהודה: אסור לערב שמרים, ^[10] והיינו טעמא דמקבל, משום דאמר ליה המוכר ללוקח: אי בעי לערובי, הרי לא שרי לי לערובי לך, ואם כן, וכי קבולי נמי לא מקבלת!? זבון וזבין תגרא איקרי!? [אילו הייתי רוצה לערב לך שמרים, הרי לא הייתי יכול, ואם לא תקבל עליך את חסרון השמרים, אם כן מה ריוח יש לי, הלוא עיקר הריוח הוא בשמרים, והרי כך אומרים הבריות לשוטה: קנה ומכור בלי ריוח ותיקרא "תגר"!] ^[11]

תנא בברייתא:

אחד הלוקח ואחד המפקיד דינם שוה לענין פקטים [פסולת הגרעינים הצף על השמן], ומפרש לה ואזיל.

ומפרשינן: מאי לפקטים?

אילימא כי היכי דלוקח לא מקבל פקטים [כשם שאם מכר לו שמן סתם, אינו יכול לתת לו שמן עם פקטים], כך מפקיד נמי לא מקבל פקטים [אין יכול להחזיר שמן עם פקטים, אלא שמן מזוקק]; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

ולימא ליה, יאמר לו הנפקד למפקיד: פקטך מאי איעביד להו [וכי מה אעשה בפקטיך]!? כלומר: הרי אתה הפקדת בידי שמן עם פקטים, ולמה אחזיר לך שמן בלי פקטים, ויהיו הפקטים בשבילי!?

אלא כך היא כוונת הברייתא:

כי היכי [כשם] דמפקיד מקבל פקטים, לוקח - שמכרו לו שמן סתם - נמי מקבל פקטים.

ותמהינן: ומי מקבל לוקח פקטים!? והתניא: רבי יהודה אומר:

לא אמרו שמן עכור [מעורב בפקטים] אלא למוכר בלבד, כלומר: הפסד עכירת השמן היא למוכר, כי הלוקח זכאי לקבל שמן מזוקק, שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים, כלומר: היות והלוקח לוקה בלוג ומחצה למאה לוג עבור השמרים, לכן זכאי הוא לקבל שמן ללא פקטים.

הרי מבואר בהדיא שאין הלוקח מקבל פקטים!?

ומשנינן: לא קשיא, כי:

הא - דתניא שהלוקח מקבל פקטים - בכגון דיהיב ליה הלוקח זוזי בתשרי, וקא שקיל מיניה בניסן כי מדה דתשרי, [באופן שנתן הלוקח כסף בתשרי כפי ערך השמן בתשרי שהוא מעורב בפקטים, והוא נוטל בניסן שמן מזוקק לפי ערך של השמן בתשרי], שהרי אז קיבל עליו הלוקח פקטים.

הא - דתניא שאין הלוקח מקבל פקטים - דיהיב ליה זוזי בניסן כשהשמן מזוקק, וקא שקיל מיניה בניסן, כי מדה דניסן, והוא נוטל בניסן כפי ערך של ניסן שהוא שמן מזוקק; ובאופן זה אינו מקבל עליו פקטים, כי הלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק.

מתניתין:

המפקיד חבית אצל חבירו, ולא יחדו לה בעלים מקום, שלא אמרו לנפקד: "זוית זו השאילני, ושם תנוח חביתי", [ובגמרא יתבאר למה נקט "לא יחדו"], והגביהה וטלטלה הנפקד ונשתברה:

אם מתוך ידו נשברה באונס, כלומר: קודם שהשיבה, כך הוא הדין:

אם טלטלה הנפקד לצורכו [ונחלקו אמוראים בגמרא, מה הוא לצורכו], הרי זה חייב, כי משעה שטלטלה לצורכו נתחייב באונסיה כגזלן, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא. ^[12]

ואם טלטלה הנפקד לצורכה של החבית משום שהיתה במקום שהיא עלולה לישבר, וכיוצא בזה, ונשברה אפילו מתוך ידו, הרי זה פטור, שהרי באונס נשברה, והוא לא נעשה עליה גזלן להתחייב באונסיה.

ואם משהניחה - אחר שכילה תשמישו בה במקום משתמר - נשברה, כך הוא הדין:

בין שטלטלה לצורכו, ובין שטלטלה לצורכה, הרי זה פטור, ומשום שכשהניחה במקום המשתמר בבית, הרי זה כהשבת הגזילה, ושוב אינו חייב עליה מדין גזלן.

ואם יחדו לה הבעלים מקום בביתו של שומר, וטלטלה, ונשברה:

בין מתוך ידו ובין משהניחה [בגמרא יתבאר אם הניחה במקומה, או שהניחה שלא במקומה], אם טלטלה לצורכו, הרי זה חייב, ואם טלטלה לצורכה הרי זה פטור.

גמרא:

שנינו במשנה: אם משהניחה נשברה, בין לצורכו בין לצורכה פטור:

הא מני משנתנו רבי ישמעאל היא, דאמר: שומר שגנב מרשותו, לא בעינן דעת בעלים עצמם בהשבתה.

כלומר: אף שהגונב או גוזל צריך הוא דעת בעלים כשהוא משיב, ואם לא ידעו הבעלים בהשבתה, הרי הוא חייב באונסין, ^[13] מכל מקום כיון שהחזירו השומר והוא הרי יודע בהשבתה, הרי דעתו כדעת הבעלים; ואין אומרים: כיון שגנב, שוב אין הבעלים נותנים בו אימון וכלתה שמירתו, ולא ייפטר עד שישיבנה מדעת הבעלים, אלא: עדיין הוא שומר עליו, ודי בדעתו שלו.

ודלא כרבי עקיבא הסובר: שומר שגנב, כבר כלתה שמירתו, כי שוב אין הבעלים נותנים בו אימון, ^[14] ואין מועילה דעתו אלא דעת הבעלים עצמם בלבד. ^[15]

דתניא: שומר הגונב טלה מן העדר שניתן בידו כפקדון, וסלע מן הכיס שניתן בידו לפקדון, הרי שכדי לקיים מצות השבה: למקום שגנב, לשם יחזיר, כלומר: כיון שהחזרה למקום שגנב משם, אף שלא ידעו הבעלים מהשבתו, יצא ידי השבה, שכבר נתקיימה מצות השבה בידיעתו של השומר, שידיעתו כידיעת הבעלים, ופטור הוא מן האונסין, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:

ומקשי' היכי עביד רב יהודה הכי והאמר שמואל לא ישתכר אדם יותר משתות ולא פחות משתות והשתות הוא זוז ועוד וזה לא נשתייר לו אלא ד' טפיחין. ופרקי' נשתייר החבית והשמרין שבתוכו ואיכא גולפי ושדריא למלאת השתות.

ומקשי' אי הכי הני כולהו טפי משתות נינהו. ופרקי' נשאר לו לקונה ליטול זולת הריוח אגר טירחיה שמודד לו לקונה לכל אחד ואחד לזה עכשיו ולחבירו למחר ומתבטל ממלאכתו והדמים למי שנוקב לו הנקבים בחבית להוציא היין בהן מן החבית וזה פי' דמי ברזניתיה. פי' ברזא נקב החבית כדגרסי' דעד ברזא. נוטל אלו כולן בריוח שלו וגם בשכרו.

יוציא לו ג' לוג שמן לק' לוג כו' אם היו קנקנים ישנים אין מוציא לו בלע. ואוקמה רב פפא במזופפין.

אמר אביי כיון דטעון טעון כלומר מאחר שהיה בהן שמן ומצצי ושבעי שוב. אין מוציאין לעולם:
פיסקא ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרין לק'. אמר אביי אם תמצא לומר לדברי ר' יהודה מותר לערב שמרין. לדברי חכמים אסור לערב שמרין כו' אמר ליה רב פפא אדרבה איפכא מסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרין והיינו טעמא דלא מקבל דאמר ליה מדלא ערבית אחולי אחלת לי.

לדברי ר' יהודה אסור לערב והיינו טעמא דמקבל דאמר לערובי לך אסור קבולי לא תקבל זבון וזבין תגרא איקרי וכי לא בעינא לאישתכורי הלכך מקבל וקיימא לן כתנא קמא:
מתני' המפקיד אצל חבירו חבית ולא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה וכו' עד אם משהניחה בין לצרכה בין לצרכו פטור. פי' לצרכה כדי שלא תשבר וכיוצא בה.

המוכר צריך שימכור באמונה ובלא אונאה ואם הודיע דמי מקחו ודמי מה שרוצה להרויח בו אע"פ שמרויח יתר משתות אין כאן דין אונאה כמו שיתבאר ומ"מ בית דין חייבים להעמיד שערים בכל דבר שיש בו חיי נפש ומחשבין דמי המקח ודמי ההוצאה וניכוי הסחורה וכשמחשבין את הכל נותנין לו שתות ריוח לא פחות ולא יתר ואם יש טרח יתר בסחורה זו אף מחשבין לו דמי הטרח לפי ראות עיני הבית דין:

אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפילו בשמרים של חבית עצמה כגון שיבלבל את החבית עד שיתערבו השמרים עם היין ואין באלו שיעור אלא כל שהוא אסור:

יש לפעמים שמן עכור בשולי החבית סמוך לשמרים והוא נקרא בלשון תלמוד פקטים ואינו בדין שמרים אלא מקבלו אפילו לוקח ואין צריך לומר מפקיד הן בזמן שיש לו לקבל השמרים כגון שמן סתם הן בזמן שאין לו לקבל השמרים כגון שמן מזקק ומ"מ דוקא בשלוקח בשעת הבדים ומקבלו גם כן באותה שעה שדרך למסור את המדה בריוח גדול ויש מפרשים ששער השמן בזול אבל בניסן או אחר שנצללו השמנים הואיל והמוכרים מצמצמים במדתם או שהשער ביוקר אין הלוקח מקבל פקטים אלא שמרים בלבד על הדרך שביארנו ויש מפרשים בפקטים אלו פסולת הגרעינים הצפין על פני המים וגדולי המחברים פרשו בו שמן עכור הקופא על פני השמן ומ"מ כל שמכר לו שמן מזוקק אין מקבל פקטים כלל:

במסכת בבא בתרא יתבאר שהמוכר את הצמד ר"ל העול המצמיד את השוורים ומזווגם לא מכר את הבקר והמוכר את הבקר לא מכר את הצמד ואפילו במקומות שמקצתם משאילין שם צמד לבקר ואין אומרים הדמים מודיעים בזו וכיוצא בה אלא כל שיש שם יתר מן השיעור הולכין בו אחר דיני אונאה ובטול מקח ויש אומרים בה דוקא בשהדעת טועה בו ואם אין הדעת טועה הרי זה מתנה כמו שיתבאר במקומו ויש מקצת דברים שמביאים בהם ראיה מן הדמים כמו שביארנו בבבא קמא פרק המניח:

אע"פ שביארנו במוכר שמן סתם שמקבל עליו לוקח שמרים כשיעור שהזכרנו יראה שביין אינו כן אלא נותן לו יין בלא שמרים אפילו מכר בתשרי ומסר בניסן שהשמרים אינן בכלל היין כלל ויש חולקין במכר בתשרי ומסר בניסן:

מה שאמרו כאן לא אמרו שמן עכור אלא למוכר פירשו בו הא לתרומה לא כלומר לא אמרו שלא לקבל ממנו שמן עכור אלא למוכר הואיל והתנה במזקק שהרי לוקח מקבל עליו במכר סתם לוג ומחצה למאה אלמא שאינו שוה כלום אבל לתרומה תורם מזה על זה ואין בכך כלום ואין הלכה כן אלא לענין תרומה תורמין מן הצלול על העכור אבל לא מן העכור על הצלול וכן ביין הא שמרים מיהא יראה שמין בשאינו מינו הוא ואין תרומה חלה עליו כלל:

המשנה הששית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר על זה המפקיד חבית אצל חברו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכה ובין לצרכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום טלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניח לצרכו חייב לצרכה פטור אמר הר"ם תחלת משנה זו היא לר' ישמעאל שאמ' לא בעינן דעת בעלים וכבר נתבאר דעתו בסוף בבא קמא ולפיכך הוא אומ' משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור וסיפא לר' עקיבא שאומר דעת בעלים בעינן וכבר קדם לך דעתו בזה לשם ולפיכך הוא אומר משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור לפי שאנו צריכים דעת בעלים ואעפ"י שהחזירה למקומה:

אמר המאירי המפקיד חבית אצל חברו וכו' פי' כבר ידעת שבפ' הגוזל נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בשומר שגנב מרשותו כגון שנמסר לו בפקדון כיס מלא סלעים וגנב משם סלע אחד או שנמסר לו עדר אחד בתורת שמירה וגנב משם טלה אחד ואח"כ נתחרט והחזיר את הסלע או את הטלה למקומו שלדעת ר' עקיבא חייב באחריותו הואיל ולא הודיע חזרתן לבעלים שמשעה שנטלן על דעת גנבה או גזלה כלתה שמירתו ולא עמד לשמירת אותו טלה או אותו סלע במקום בעלים ונמצא שגנב ולא החזיר שאין חזרה לשומר אלא בידיעת בעלים ואע"פ שבגנב הגונב מביתו של בעל הבית אינו כן אלא על הדרכים שביארנו שם בשומר החמירו מפני שכלתה שמירתו ולדעת ר' ישמעאל מכיון שהחזירו חזר לדין שמירתו ולא כלתה שמירתו מהם וכשהחזירם לשם הוא נעשה שומר כבתחלה ועומד במקום בעלים וחזרתו חזרה:

ואחר שהתברר לך מחלקת זו שביניהם צריך שתדע שכל ששלח יד בפקדון או שאל שלא מדעת נעשה גזלן על אותו דבר שהגזלה והגנבה ושליחות יד בפקדון ושאלה שלא מדעת כלם דין אחד להם וכל שומר שעבר באחד מאלו ונטל את הדבר הנמסר בידו והגביהו על דעת שיגזלהו או יגנבהו או ישתמש בו אע"פ שלא יחסרו כלום חייב באחריותו ששליחות יד אינה צריכה חסרון ולא עוד אלא אפילו לא נשתמש בה הואיל והגביהה על דעת שישלח בה יד נתחייב באחריותו לדעת ר' עקיבא אע"פ שהחזיר ור' ישמעאל חולק לומר שכל שנטלו על דעת לגזול או לגנוב או להשתמש בו בתורת שאלה והחזירה למקומו חזר לדינו שלא להתחייב באונסין ומשנה זו פירשוה בגמרא שעל דעת ר' ישמעאל היא שנויה:

ופירוש המשנה לפי מה שעלה בידינו מסוגיית הגמרא כך הוא המפקיד חבית של יין או של שמן אצל חבירו ולא ייחדו לה הבעלים מקום בבית השומר לומר לו זוית זו השאילני למקום חבית זו ונמצא שכל הבית נמסר לו למקום החבית וטלטלה השומר ומתוך טלטולו נשברה החבית אם מתוך ידו נשברה ר"ל קודם שהחזירה למקומה לצרכו חייב כגון שטלטלה כדי לעלות עליה ליטול איזה דבר ממקום גבוה שבבית וכיוצא בזה שהרי נעשה שואל שלא מדעת וכל שואל שלא מדעת נעשה גזלן להתחייב בכל אונסין אף מחמת מלאכה שהרי לא הושאלה לו לכלום וחזרה אין כאן שהרי לא החזירה למקומה עדין לצרכה פטור ר"ל אם טלטלה לעלוי שמירתה כגון שהיתה עומדת במקום מגולה והיה מתירא ממנה וטלטלה כדי להעמידה במקום המוצנע פטור שאין כאן שאלה שלא מדעת והרי זה שומר שפטור באונסין ואם משהניחה נשברה הן שהניחה למקום שהיתה שם מתחלה הן שהניחה למקום אחר אפילו לצרכו פטור שהרי החזירה וחזרה שלא מדעת בעלים חזרה היא לדעת ר' ישמעאל כמו שביארנו ואע"פ שלא החזירה למקומה ואף לר' ישמעאל דאינה חזרה עד שיחזירנה למקומה הרי כל הבית מקומה הוא הואיל ולא ייחדו לה הבעלים מקום:

ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה מתוך ידו לצרכו חייב לצרכה פטור על הדרך שבארנו ואף משהניחה הואיל ולצרכו טלטל חייב ופרשוה בגמרא שהניחה שלא במקומה ולא נקראת חזרה שאף לר' ישמעאל למקום שגנב מיהא יחזיר הא אם החזירה למקומה פטור אע"פ שטלטלה לצרכו הואיל והחזיר חזר לדין שמירתו:

זהו ביאור המשנה ומכיון שביארנו שלדעת ר' ישמעאל היא שנויה אין הלכה כמשנה זו שהלכה כר' עקיבא והילכך כל שטלטלה לצרכו חייב בין קודם שהחזירה בין לאחר שהחזירה אפילו החזירה למקומה וכל שטלטלה לצרכה פטור אפי' ייחדו לה הבעלים מקום והחזירה למקום אחר ויש חולקים לפסוק כר' ישמעאל מפני שמחלקת זו היא סתם משנה ומחלקת בריתא והלכה כסתם משנה ולא יראה כן שהרי למטה אמרו עליה בפירוש שהלכה כר' עקיבא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה ממה שלא ביארנו במשנה כך הוא:

במזופתין שאני פירוש דלא בלעי ואף על גב דאמרינן לעיל באתריה דמר חפו בכופרא ופירש רש"י דכופרא בלע טפי. התם מיירי בחדשים והכא מיירי בישנים דבליעתם כולה בהתחלתם וכאידך דאמרינן דאפילו בכלים שאין מזופתין כיון דטעון טעון. הריטב"א ז"ל.

אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים. פירוש מותר לערב בחבית שמרים שצפו בשוליו אבל שמרים שפרשו מן החבית דכולי עלמא אסור לחזרן ולערבן שם שמפסידין השמן ושוב אינו מזדקק. והיינו דאמר~ ולימא אי איערבת ליה זבינתיה השתא מאי אעביד להו כלומר דהא כיון שפרשו לית לי רשותא לערובינהה דאי עבידנא הכי ומזביננא ליה הוי מכר בטעות ואי אמינא ללקוחות בפירוש שהוא כך לא בעו למזבן מנאי אלא בזול. ולדברי חכמים אסור לאדם שמכר שמן סתם לערב שמרים שבשוליו דקא מעכר ליה וכן נראה מפירוש רש"י. מרבי ז"ל. הריטב"א ז"ל.

לדברי חכמים אסור לערב. תימה אפילו יהא מותר לערב למה אין מפרש טעמא משום מחילה כרב פפא דבסמוך דהא לרבי יהודה נמי פריך לעיל מדלא ערבת אחולי אחלת ומשני רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה ורבנן אית להו מחילה. וכי תימא דמיירי שלא נתן לו השמן עדיין אלא הקנה לו בחליפין או במשיכה מאה לוגין בחבית אם כן מאי פריך לעיל ונימא ליה אי עריבתיה זבינתיה נקבליה ונערביה. ויש לומר דמשמע ליה מתניתין בכל ענין בין ישנו עדיין לשמן בעין ובין נתן לו השמן כבר הילכך לרבי יהודה פריך היכא שכבר נתן לו בלא שמרים אבל הקנה לו שמן בקנין בהא מודו רבנן לרבי יהודה דלא אחיל מידי אם כן אפילו הקנה לו מאה לוג בחבית. אמר ליה רב פפא מדלא פירש לו לערב כמו שהוא מזוקק הקנה לו והכי פירושו מדלא ערבת לי כלומר מדלא התנית לערב ולית ליה השתא לרב פפא הך סברא דפרשינן לעיל דבכהאי גוונא לא שייך מחילה. לדברי רבי יהודה אסור לערב אבל רבי יהודה לטעמיה לא ניחא ליה לרב פפא למימר דלית ליה הך סברא דלעיל דמדמינן הך דהכא והך דמודיעין אהדדי דשאני התם דאיכא הוכחה גדולה אף על פי שיכול לומר מה שלא ערבתי משום דהייתי סבור דניחא ליה בצילא ותרצה לקבל שמרים אין זו הוכחה גדולה כאותה של הוכחת דמים. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ: לדברי חכמים אסור לערב. תימה אפילו יהא מותר לערב למה אין מפרש טעמא משום מחילה כרב פפא דבסמוך דהא לרבי יהודה פרכינן השתא מדלא ערבת אחולי אחלת ומשני רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה ורבנן אית להו מחילה. ועוד קשה הא דפריך בסמוך לרבי יהודה נמי ונימא ליה אי ערבת לי זבנתיה השתא נמי ניקבליה וניערביה אם לא מכרו עדיין דהא מותר לערב לרבי יהודה. ונראה לי דמשמע ליה מתניתין בכל ענין בין ישנו עדיין לשמן בעין בין אינו עדיין בעין ואפילו הקנה לו בחליפין ובמשיכה מאה לוג בחבית הילכך לא שייך למימר לרבנן השתא מדלא ערבת לי אחולי אחיל ליה ופריך נמי שפיר לרבי יהודה אי ערבת ליה זבנתיה דאינו בעין שמכרו כבר דרבי יהודה אומר הדמים מודיעין ואי סבירא ליה מחילה לא היה לו לומר הדמים מודיעין אלא מחילה איתנהו. לדברי חכמים מותר לערב והיינו טעמא דלא מקבל דאמר ליה מדלא ערבת אחולי אחלת כיון שמדד ונתן בלא שמרים אבל הקנה לו שמן בחבית במשיכה או בחליפין בהא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דלא אמיל ליה מידי. אי נמי אפילו הקנה לו מאה לוג בחבית סבירא ליה לרב פפא דכמו שהוא מזוקק הקנה לו ולית ליה השתא לרב פפא הך סברא דפריך לעיל בכהאי גוונא לא שייך מחילה. לדברי רבי יהודה אסור לערב אבל רבי יהודה לטעמיה לא ניחא לרב פפא למימר דלית ליה סברא דלעיל דמדמינן הא דהכא והך דהדמים מודיעין אהדדי וסבירא ליה דלית ליה מחילה היכא דדמים מוכיחין ומודיעין שלא מחלי והיכא מיהא דליכא הוכחה כי התם יש לומר מדלא ערבת אחולי אחלת לו דאף על פי שיכול לומר מה שלא ערבתי לפי שהייתי סבור דניחא ליה בצילא ותתרצה לקבל עליך בכך שמרים אין הודעה זו גדולה כאותה כל הודעת הדמים.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם תאמר ודילמא סבירי להו לרבנן מותר לערב והא דלא מקבל משום דאמר ליה כיון ולא ערבת לי אחולי מחלת וכדקאמר רב פפא בסמוך. ותירצו בתוספות דליכא למיתלי במחילה אלא בשכבר מדד ונתן לו ומשנתנו מדברת בין בשכבר מדד לו מיהת דנימא מחל לו והשתא מיירינן לרבנן והיכא שהקנה לו בחליפין דליכא מחילה אבל רב פפא סבר דמתניתין לא מיירי אלא בשכבר מדד ונתן לו דאיכא טעמא דמחילה. ואין צורך לכך דאביי סובר דבשלמא מדרבי יהודה נשמע שפיר דלית ליה מחילה הכא. אבל מדרבנן אין כאן ראיה דדילמא שאני התם דכיון דרובא קרי לצמד צמד ודין תורה הוא למיזל בתר רובא דעל כן אית לן למיתלי במחילה שהרי אין הדעת טועה בזה מה שאין כן בשמעתין דאיכא למיתלי שפיר שלא מחל אלא שסבר דניחא ליה ללוקח בצילא. ורב פפא סבר דכיון דהתם דנחת לוקח לדעת מקחו והמחילה היא בדבר מרובה תלינן במחילה ולא תלינן דממיעוטא הוא ולדעת בקר ירד דינא הוא דהכא דהוי ממון מועט דניתלי במחילה ולא נימא דמשום דליהוי צילא ללוקח עבד והילכתא כרבנן ואליבא דרב פפא. עד כאן.
רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה ואף על גב דשהה בכדי שאין הדעת טועה כגון ששהה כדי שיראה לתגר או לקרובו ומשום הכי לרבנן הויא מחילה והא נמי להא דמיא שדמים מודיעים כי בודאי כשמקבל עליו לוג ומחצה שמרים בדמי שמן שאינו מזוקק הוא מוכר לו כי הדבר ידוע שאם שאל לו מאה לוגין שמן מזוקק היה מרבה עליו בדמים וכששאל ממנו שמן סתם חשב שיקבל לוג ומחצה שמרים ופוחת לו מן הדמים הילכך הדמים מודיעים. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: ולימא ליה מדלא ערבת לי אחולי אחלת. ופרקינן רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה דתנן מכר לו את הצמד ולא מכר לו את הבקר ואוקימנא בדוכתא באתרא דקרי לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא מיעוטא דקרו לבקר צמד ולהכי קאמר רבי יהודה כי הדמים מודיעים אי האי גברא מרובא הוא אי ממיעוט הוא והתם פרכינן לרב וליהוי אונאה וביטול מקח ופרקינן בחד לישנא מאי אין הדמים ראיה דהוי ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה הא ידע ומחיל ורבי יהודה לית ליה מחילה וקתני שהדמים מודיעין ואמרינן דממיעוטא הוא דקרי לבקר צמד ולא תלינן במחילה והיינו דאמרינן הכא דרבי יהודה תלי דלניחותא דלוקח עבד דליהוי ליה צילא ולא תלינן דמשום מתילה הוא דעבד. עד כאן.

אי בעית לערובי מי הוה שרי לך לאערובי. ואם תאמר מכל מקום הא מצי יהיב ליה שמן אחר שהוא מעורב בשמריו. יש לומר דמיירי בדקאמר ליה שמן זה. אי נמי אפילו במוכר שמן סתם ובדלית ליה אלא שמן מזוקק דמדידיה אית ליה למיתן ליה למזבן משוקא ומיתן ליה לא אלא דאי משעבדי פריק להו וכדאיתא בפרק המוכר גבי המוכר אילנות לחברו וכדכתיבנא התם. הריטב"א ז"ל.

לדברי רבי יהודה אסור לערב וכו'. כתוב בתוספות ונימא מותר וטעמא דמקבל וכו' לא רצה לומר להכי לא קאמר הכי משום דמשמע ליה ומתניתין איירי בכל ענין אפילו בלוקח תגר ולקח על יד דהוה אמר ליה אי ערבת לי זבינתה השתא מאי אעביד בהה לחודיה לא מזדבן. דיש לומר דמשמע להו דרב פפא קאי אסוגיא דאוקימנא בבעל הבית דניחא ליה בצילא כדקאמר אדרבה איפכא מסתברא זה קאי על מה שאמר כבר. גליון.

זבון וזבין תגרא איקרי. כי אתה לא שאלת שמן מזוקק ולא נתת לי דמי שמן מזוקק למאה לוגין ואם אתה מקבל השמרים הרי אני מפסיד דמי אלו השמרים.
אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים פיריש שמן עכור הסמוך לשמרים, הראב"ד, והריטב"א כתב וזה לשונו: תנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים. פירוש פסולת הזתים שהוא צף עם השמן. ואסיקנא דהכי קאמר כי היכי דמפקיד מקבל פקטים דאמר ליה נפקד פקטך מאי עבידנא להו דלוקח נמי מקבל מיניה ~אפילו לרבי יהודה דסבר שמקבל ממנו שמרים דשאני שמרים שיש עליהן תורת שמן וחזו להדלקה. והא דכי פרכינן מאידך דרבי יהודה לא אוקימנא בפקטים שאינם בתוכו ולא פרקינן לה בפקטים שאינן בו והיינו משום דההיא פשיטא ולא אצטריכא למימר. ויש מפרשים בהפך דבפקטים שאינן בו הוא דאיירינן בשמעתין דאלו פקטים שבתוכו דכולי עלמא מקבל מיניה לעולם. והלשון הראשון נראה עיקר למרי. ע"כ.
והתניא רבי יהודה אומר לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה לוגין של שמן מזוקק אבל מפקיד מקבל עכור אף על פי שמוציא לו חסרונות לוג ומחצה שמרים למאה אף על פי כן העכור הסמוך לשולי הכלי מקבל ממנו לפי חלקו וממה שעירב עמו. וקשה לי נימא ליה הא רבי יהודה הא רבנן לרבי יהודה כיון דמקבל לוקח לוג ומחצה שמרים אינו נותן לו עכור לרבנן דלא מקבל שמרים מקבל עכור ונראה לי דהא ברייתא דלעיל כרבי יהודה תנו לה ומקשה מדרבי יהודה אדרבי יהודה אי נמי מדמקיש להו לפקטים משמע דלענין שמרים נמי שוים הם ומני רבי יהודה היא. לא קשיא הא דיהיב ליה זוי בתשרי שהוא שעת הבדים ולוקחים אותו בזול ובמדה יתירה מכל מקום שמן עכור הוא והוא מקבל אותו בניסן שכבר נצללו השמרים ומקבל אותו במדה יתירה של תשרי הילכך מקבל אותו כשעת המקח שהיה עכור חוץ מן השמרים לוג ומחצה למאה. אבל אם נתן לו מעות בניסן בשער היוקר ומדה קטנה והשמנים צלולים אינו מקבל מן העכור כלום כי אם לוג ומחצה שמרים. ויש מפרשים האי דרבי יהודה לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד אבל תרומה נותנין שמן עכור. ולא ידעתי אם הוא מגמרא או מסברא כי אין לבי נכון עמו. הראב"ד.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: והתניא רבי יהודה אומר לא אמרו שמן עכור וכו'. פירש רש"י בלישנא בתרא לא אמרו הפסד שמן עכור שיש עמו פקטים אלא לפסידתו של מוכר בלבד שהרי לוקח מקבל לוג ומחצה שמרים ואינו מקבל פקטים כלל כי רבותינו שמרים הוכירו שיקבל הלוקח ולא הזכירו שיקבל פקטים. ובתוספות פירשו לא אמרו הפסד של שמן עכור בשמרים אלא לענין המוכר בלבד שהלוקח מקבל שהרי אמרו שהלוקח מקבל עליו לוג ומחצה. כלומר כי כשהמוכר מוכר שמן סתם ויש לו שמן עכור בשמרים יש לו ללוקח לקבל אותו שמן כמות שהוא מעורב בשמריו ופסידו של מוכר הוא על הלוקח דכיון שאלו נתן לו שמן מזוקק יש לו לקבלו לוג ומחצה שמרים למאה עכשו שהוא עכור בשמריו יש לו לקבלו כמות שהוא ודוקא בלא פקטים שאין דעתו של לוקח לקבל שמן שיש לו פקטים. ולפירוש התוספות הא דקתני אלא למוכר בלבד בא לומר דבמקח וממכר הוא שהחמירו חכמים לחייב הלוקח שמן סתם לקבל שמן עכור או לקבל שמרים דאלו לענין פקדון ליכא פסידא כשמקבל עליו שמרים אם ערבן הנפקד עם פירותיו דהא כי מקבל שמרים או פקטים דידיה הוא דמקבל. ופירוש רש"י ז"ל יותר מחוור. ע"כ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: לא אמרו שמן שכור אלא למוכר בלבד. פירש בקונטרס לא אמרו הפסד עכירת השמן אלא על המוכר שהרי לוקח מקבל עליו לפחות ממאה לוגין לוג ומקצה מחמת שמרים לפיכך צריך ליתן לו שמן מזוקק בלא פקטים. משמע מתוך לשונו דאותו לוג ומחצה שפוחת היינו מחמת שמרים ופקטים ודוחק דלא משתמיט בשום מקום דליתני אלא בשביל שמרים בלבד. ועוד דפירש דבלא פקטים דקתני כלומר לפיכך צריך ליתן לו שמן בלא פקטים ואין הלשון משמע כן. ונראה לפרש לא אמרו הפסד שמן עכור מעכירת פקטים אלא על המוכר שלא יקבל הלוקח ממנו שמן שיש בו פקטים ואף אם אמר לו המוכר קח שמן עכור משמרים ופקטים ותקח מאה לוגין שלמים ולא תפחות לוג ומחצה לא יקבל ממנו הלוקח שאותן לוג ומחצה אינן מחמת פקטים אלא מחמת שמרים והיינו דקתני שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים דמפקטים אינו מקבל עליו כלום דכל שמן שיתן בין מזוקק בין אינו מזוקק צריך שלא יהיו בו פקטים. ועוד יש לומר דכולה מילתא בעכירת שמרים דלא שייך עכירות אלא בשמרים וכשהשמן עכור אז מפסיד המוכר שצריך ליתן מאה לוגין שלמים ואין פוחת כלום ואם היה מזוקק היה פוחת לוג ומחצה בשביל שמרים בלא פקטים פירוש גם בלא פקטים צריך ליתן לו שלא מנו חכמים פקטים באותן לוג ומחצה דסתם לוקח שמן אין דעתו על הפקטים והשתא האי בלא פקטים לאו לפרושי מילתיה נקט אלא אגב אורחיה קמשמע לן דאין לוקח מקבל פקטים. עד כאן.

הא דיהיב ליה זווי בניסן ושקיל מיניה במדה דניסן. ומסתברא דהוא הדין אי יהיב ליה זוזי בתשרי למשקל במדה דניסן דלא מקבל פקטים אלא דאורחיה דמילתא נקט. דלא עביד למיתן זוזי בתשרי למשקל במדה דניסן כמדה זוטרתי דניסן שהוא שעת היוקר וכן אי יהיב זווי בניסן במדה דניסן כי שקיל מיניה בתשרי לא מקבל מיניה פקטים דאנן סהדי דלהכי יהיב מעות בניסן דלשקול מיניה כדשקיל בניסן והא דנקטה כדשקיל בניסן משום דבתשרי לא שכיח שמן בלא פקטים. מרבי. הריטב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל חה לשונו: הלוקח שמן בשאר ימות השנה כשער הזול של תשרי מקבל עליו פקטים שהוא שמן בשמריו לקחו כשער של ניסן אינו מקבל עליו פקטים. ודוקא היכא דמדד ליה במדת ניסן שהיא קטנה ושיעור פקטים למקח וממכר זה כשיעורן בפקדון שאמרנו דינו למעלה לוג ומחצה שמרים למאה.
ונראה לומר שרשאי המוכר לנענע החבית ולערב שמרים עם שמנה יפה או יקבל עליו הלוקח כל פקטים שנעשו בו אפילו יותר מלוג ומחצה למאה כיון שהוא מוכרו לו כשער של תשרי וצריך עיון. עד כאן.

מתניתין: המפקיד חבית וכו'. כלומר חבית של יין או של שמן. ה"ר יהונתן ז"ל. וכן כתבו התוספות לקמן דבור המתחיל: שנטלה על מנת לשלוח בה יד.

גמרא: מני רבי ישמעאל היא וכו'. אין להקשות בלא רבי ישמעאל ורבי עקיבא יקשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. דיש לומר דהוה אמינא דבסיפא כיון דייחד לו מקום אז קפיד בעל החבית שלא יקחנה משם כלל ולכך חייב מיד שלקחו. גליון.

הגונב טלה מן העדר בהגוזל בתרא מוקי לה בגנב מרשותו דהיינו דומיא דמתניתין. תוספות שאנץ.

בד"ה במזופפין שנו וא"ת כ"ש דבלע טפי כדאמרי' כו' עכ"ל לכאורה אין זה מדוקדק דלגבי כלי חרס שאינו חפוי כלל אפשר דמזופפין אינו בלע כ"כ ולא קאמר דמזופפין בלע טפי אלא לגבי חפוי בקירא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה לדברי רבי יהודה אסור וא"ת ולימא מותר וטעמא כו' עכ"ל אין לפרש דלימא וכיון דלא מחיל א"ל אי בעי לעירובי לך מי לא ערבי לך השתא נמי קביל דהא לאו קושיא היא דאיכא למימר דס"ל לרב פפא כסברת המקשה דלעיל דמתניתין איירי אפילו בחנוני ולא מצי א"ל השתא נמי קביל דמצי א"ל החנוני אי ערבת לי הוה מזדבין לי השתא מאי איעבד ליה לחודיה לא מזדבן אלא דיש לומר דלימא מותר ולא מצי מחיל ומקבל מטעמא דקאמר נמי השתא קבילי לא מקבלת זבין וזבן תגרא איקרי ודו"ק:

גמ' פש להו ארבעה כצ"ל:

רש"י ד"ה מני הא דקתני וכו' עד ואע"פ שלא הודיע לבעלים וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לחודיה לא מזדבן וכו' וי"ל דמיירי מתניתין אפילו אין השמן בעין שלקחו מעט מעט ומכרו וכו'. הא דכתבו התוס' שלקחו מעט מעט ולא פירשו שלקחו כולו ביחד ומכרו או אכלו דא"כ שמתחלת הנתינה נתן לו המוכר ללוקח כל השמן ביחד פחות לוג ומחצה לא היה שותק הלוקח מלתבוע המוכר שיתן לו גם המותר עד שמכר או עד שאכל כל השמן שקבל ממנו אבל השתא שאיירי שלקחו מעט מעט היה הלוקח סובר שכן יתן לו עד תשלום כל המאה לוגין ומה שנתן לו מכרו או אכלו תכף ולא גורע לו שרוצה לנכות לו השמרים עד לבסוף:

גמ' דל תמניא שתותא וכו'. [אף דשתות יוציא לשנה שלימה לז"א דמסתמא] דמסתמא חנוני דמוכר מעט ומוכר כל השנה ולשנה יוציא לו חסרונות שתות ליין וכ"כ האשר"י בסמוך [על מה שחילק שם בין אם קנה ממנו בשעת עכירות השמן שאז מותר לערב אף לכשיזדקק אבל אם קנה בשעה שהשמן מזוקק אסור לערב] וז"ל ומיהו מדקאמר גמרא אי ערבת לי מעיקרא הוי מזבנינא ליה וס"ד דאיירי בחנוני אלמא אפילו בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב כו' ע"כ צ"ל דסתם חנוני השמן אצלו מזוקק לפי שמעכב קודם שמוכרו (ב):

בתוס' בד"ה במזופפין שנו וא"ת כ"ש כו'. [בא לישב קושית מהרש"א] דלעיל לא משני באתרא דמר חפו ובאתרא דמר לא חפו משמע לפי שסתם חביות רגילין לחפות שישמר היין בתוכו והמקשה דמקשה והא אי אפשר דלא בלע ודאי אסתם חביות מקשה דמחופין רק הבין שמחופין בקירא וכה"ג והשיב לו במזופפות וע"ז הקשו כ"ש וכו' [ולפי"ז אינו מובן הא"נ שבתוס']:

בתוס' בד"ה לדברי ר"י אסור כו' וא"ת לימא מותר כו'. כתב מהר"ש אין לפרש דלימא כיון דלא מחיל אמר ליה אי בעי לערבי לך מי לא ערבי לך כו' השתא נמי קביל דמצי למימר חנוני אי ערבת לי הוה מזדבן כו' ובסברת המקשה לעיל דלמא הכי ס"ל לר"פ [דאיירי בחנוני] אלא דר"ל דלימא מותר ולא מחיל ומקבל מטעמא דאמר השתא קבולי לא מקבל וכו' זבין וזבין כו' [ואדעתא דהכי קנית במ"ש התוספות] עב"ל מהר"ש ועיין:

בתוס' בד"ה זבין וזבין כו' כדי שארויח קצת. לכאורה נ"ל השמרים מייתר המוכר בדבסמוך [בד"ה לא אמרו] אבל אינו [מדקאמר אי בעי לערובי לא שרי לי' משמע דהשמרים רוצה ליתן וע"כ דרוצה להרויח לוג ומחצה שמן] רק ר"ל שהוא קנה מאה לוג יותר על השמרים וכדלעיל בעובדא דר"י [נראה שהבין דע"כ המ"ח שקנה הוא חוץ מהשמרים דהא שתות יוציא לבלע וקאמר איכא גולפא ושמרי] ומרויח לוג ומחצה שמן ועיין בפירוש רש"י [דלא משמע כן]:

בתוס' בדבור המתחיל לא אמרו כו'. וצריך ליתן טעם לפירוש השני (ג) למה שמרים יקבל לעולם אף אם יהיב ליה זוזי בניסן [דסתם מוכר שמן מזוקק כפירוש רש"י] וקשקיל בניסן במדה דניסן ודו"ק גם היאך מיושב בלא פקטים לפירוש השני (ד) וק"ל וצ"ל דס"ל מותר לערב שמרים אף בשמן צלול אבל פקטים דהוא דבר בפני עצמו אסור לערב בתוכו (ה) ועיין באשר"י [דלעיל] דלפי"ז מוכח מהכא [דאפילו המכירה בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב] ודו"ק:

גמרא טרחיה ודמי ברזנייתא. לקמן צט ב:

גמ' שם תנא אחד הלוקח כו' אילימא כי היכי דלוקח כו' אלא כי היכי דמפקיד כו'. משמע מכאן דאין קפידא להקדים הפשוט או האינו פשוט וצ"ע בסוכה (כ) ובפרש"י ותוס' שם:

תד"ה במזופפין. אבל הכא בשמן ל"ב כיון שהוא ישן. כצ"ל:

בגמרא כיון דטעון טעון פרש"י תו לא בלע עכ"ל. ועיין בט"ז על י"ד סימן צ"ג שכתב דודאי בולע והולך לעולם אלא דהחילוק הוא כיון שכבר שבע לבלוע אינו בולע עוד אא"כ שפולט זה שבלע כבר וכפי השיעור שפולט בולע מחדש וא"כ מה"ט גופא לא מנכה ליה כלום שאינו מפסיד בכך שהרי מה שבולע הקנקן פולט כנגדו השמן שבלע כבר ע"ש:

דל תלתין ושיתא. כוזי בשיתא זוזי שקנאה פשו תריסר: דל תמניא שתותי. של מ''ח שדרך הוא לחסר בבליעת הקנקן כדתנן יוציא לו שתות ליין פשו לו לשכרו ארבע: והאמר שמואל המשתכר. בדברים שיש בהם חיי נפש: אל ישתכר יותר על השתות. הא שתות ישתכר ולמה לא ישתכר רב יהודה עד שתות: איכא גולפי ושמריא. משתכר הוא הקנקן והשמרים שלקח הכל בו' זוז: דמי ברזנייתא. שנותן דמים לחנווני למוכרן ומוציאן ומכריז עליו בחוצות. כרזנייתא לשון כרזא לשון אחר אומנות יש בנקיבת ברזא בחבית של חרס וצריך ליתן שכר: במזופפין. דכיון דישנים הם ונתבלעו בלעותם תו לא בלעי: כיון דטעון טעון. תו לא בלע: כשתמצא לומר. כשתדקדק ותדע מיצוי הדברים: מותר לערב שמרים. המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו מותר לו לערב ולבלבל שמרים המשוקעות שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה: אסור לערב שמרים. שבחזקת מזוקק לוקחו ממנו וזה מקלקלו: והיינו טעמא דמקבל עליו. לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא ערבו ונתנו לו מזוקק: דא''ל. מוכר אי בעי לערובי כו': הוה מזדבן. כשהייתי מוכרו בחנות היה נמכר שמרים עם השמן: בבעה''ב עסקינן. שהלוקח בעל הבית הוא ולקחו למאכל ביתו: צמד. העול שהוא מוטל על שני השוורים ומצמידם: הדבר ידוע. שאין צמד נמכר במאתים זוז אלא כמות שהוא עם הבקר מכרו לו: וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. אע''ג דלא שוה כולי האי אחולי אחליה לוקח זה יתר הדמים ור''י לית ליה שיהא מוחל מן הסתם אלא אם כן פירש: קבולי נמי לא מקבלת. עלך חסרון השמרים א''כ מה משתכר הרי השכר כולו בשמרים: זבון וזבין תגרא איקרי. בתמיה משל הוא לאמר לשוטה לקח בדמים וחזור ומכור בלא שכר ותיקרי תגר: אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים. לוקח ומפקיד אחד הן לענין פקטים תורה אחת לשניהם: פקטים. פסולת הגרעינים הצפין על פני השמן: לוקח מקבל פקטים. אם מכר לו שמן סתם יקבל ממנו שמן עם פקטים: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר. לא אמרו הפסד עכירת השמן אלא למוכר: שהרי הלוקח מקבל עליו. לפחות ממאה לוגין לוג ומחצה מחמת שמרים לפיכך צריך ליתן לו שמן מזוקק בלא פקטים: כי מדה דתשרי. כשער הדמים של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים וקיבל עליו פקטים: הא דשקל מיניה בניסן בשער של ניסן. ביוקר דדרך כל השמנים להיות מזוקקין בניסן והלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק: מתני' לא יחדו לו הבעלים מקום. בבית שומר לאמר לו זויות זו השאילני: לצורכו. להשתמש בה: לצורכה. שהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר: אם משהניחה. שכילה תשמישו הושיבה במקום משתמר בין שטלטלה מתחלה לצורכה בין שטלטלה לצורכו פטור ובגמרא פריך מאי שנא לא יחדו מיחדו: גמ' מני. הא דקתני רישא דאם משהניחה נשברה אף על פי שלצורכו נטלה מתחלה פטור דאמר משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה ואף על פי שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה הויא השבה רבי ישמעאל היא כו':

אל ישתכר יותר על שתות. הא עד שתות משתכר ומסתמא רב יהודה היה מוצא שיתנו לו יותר ולמה הניח מלהרויח עד שתות: במזופפין שנו. וא''ת כל שכן דבלע טפי כדאמרינן לעיל באתרא דמר חפו בכופרא דמייץ טפי וי''ל דהיינו חדש אבל ישן שכבר בלע אינו בולע יותר אי נמי התם ביין אבל הכא בשמן לא בלע כיון שהוא ישן: לחודיה לא מזדבן. וא''ת ויתן לו מוכר ללוקח לוג ומחצה שמרים שיערב עדיין וימכור וי''ל דמיירי מתני' אפי' אין השמן בעין שלקחו מעט מעט ומכרו או אכלו: לדברי חכמים אסור לערב. וא''ת ונימא משום דאית ליה מחילה ולעולם מותר לערב וי''ל דמתניתין נמי מיירי אפי' כשהשמן עדיין בעין והתם אין שייך מחילה כיון שיכול לתקן כי יאמר לו קח השמרים וערב בשמן ולרב פפא דאמר דטעמייהו משום מחילה סבר דהשמן אינו בעין דאילו הוה בעין לא שייך ביה מחילה אי נמי סבר דאף ע''פ שהוא בעין שייך ביה מחילה כיון דמדדו מזוקק: לדברי ר''י אסור. וא''ת ולימא מותר וטעמא דמקבל משום דלית ליה מחילה וי''ל דרב פפא סבר דצמד ובקר איכא הוכחה דלאו מחילה דמסתמא לא רצה ליתן מאתים זוז על הצמד בלא בקר אבל הכא לוג ומחצה שהוא דבר מועט מדלא עירב אחולי אחיל: זבון וזבין תגרא איקרי. מיירי שלא היה מוצא למכור ביוקר יותר משלקחו. לכך א''ל אדעתא דהכי קנית ממני שהיית יודע שאעכב לוג ומחצה כדי שארויח קצת: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר. פי' לא אמרו הפסד של עכירת פקטים אלא למוכר דכשנותן ללוקח שמן מזוקק אינו מחסר לו כלום ממאה לוג בשביל הפקטים כי אם לוג ומחצה בשביל השמרים מיהו עכירה לא שייכא כל כך בפקטים אלא בדבר המתערב כמו שמרים וי''ל דלא אמרינן הפסד של עכירת השמרים אלא למוכר שאם מוכר כשהוא מזוקק מקבל עליו לוקח בשביל השמרים לוג ומחצה והמוכר מרויח השמרים וכשהוא מוכר שמן עכור נותן מאה לוגין שלמים שמן עכור ומפסיד השמרים ע''י מה שמכר כשהוא עכור וכשמוכר מזוקק לא קרי הפסד לוקח אע''פ שמפסיד שמרים משום דבעה''ב ניחא ליה בצילא: