בבא מציעא לט ע"א

בבא מציעא לט ע"א - Steinsaltz

The Gemara explains: Abandoned property [netushim]; this is referring to property that the owners vacated perforce. When it is written: “But the seventh year you shall let it rest and lie fallow [untashtah]” (Exodus 23:11), that is expropriation by edict of the King of the Universe. Forsaken property [retushim]; this is referring to property that the owners vacated of their own volition, as it is written: “A mother was forsaken [rutasha] with her sons” (Hosea 10:14), indicating that the mother was left with the sons, as all the men left.

A Sage taught with regard to the baraita discussing the case of one who descends to the property of another: And for all of them, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper. The Gemara asks: To which property in the baraita is this ruling stated? If we say it is stated with regard to captives’ property, now that the tanna stated that he is diligent and he profits, as he may take as much produce as he wishes, is it necessary to say that he can take a share of what he did to enhance the field? Rather, say that it is stated with regard to forsaken property. But isn’t it taught: The court removes it from his possession? The legal status of the one who labored in the field is not at all similar to that of a sharecropper.

Rather, say that it is stated with regard to abandoned property. The Gemara asks: In accordance with whose opinion? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, don’t they say: The court removes it from his possession? And if it is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, doesn’t he say: I heard that the legal status of abandoned property is like that of captives’ property, and the rights of the one who labored in the field are superior to those of a sharecropper.

The Gemara answers: According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the legal status of that property is in some ways like that of captives’ property but in other ways not like that of captives’ property. It is like that of captives’ property in that the court does not remove it from his possession. But it is not like that of captives’ property, as there, in the case of captives’ property, the one working the field is diligent and he profits from the produce he takes, while here, one appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper.

The Gemara asks: And what is different in this case from that which we learned in a mishna (79b): In the case of one who outlays expenditures to enhance his wife’s usufruct property, which belongs to his wife but whose profits are his for the duration of their marriage, if the marriage ends in divorce or his death and she reclaims the property, whether he spent much to enhance the property and consumed little and did not derive benefit commensurate with his investment, or whether he spent little and consumed much, the principle is: What he spent, he spent, and what he consumed, he consumed. His labor is not appraised like that of a sharecropper.

The Gemara answers: This case is comparable only to that which we learned in a statement that Rabbi Ya’akov said that Rav Ḥisda said: The legal status of one who outlays expenditures to enhance the usufruct property of his minor wife, whose father died and whose brother and mother married her off, is like that of one who outlays expenditures to enhance the property of another, as this is a marriage by rabbinic law and she can void the marriage by performing refusal. If the husband spent much to enhance the property and consumed little, his work is assessed like that of a sharecropper. Apparently, since he does not rely on the fact that her property will remain his, the Sages instituted on his behalf that he be reimbursed for his expenditures so that he will not devalue the property. Here too, the Sages instituted on behalf of the one who labored in the field that he be reimbursed for his labor, so that he will not devalue the property.

The Gemara asks with regard to the phrase written in the baraita: And for all of them, the court appraises their work as one would appraise the work of a sharecropper, what additional case does it serve to include, as apparently it applies only to property of those who abandoned it, in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel?

The Gemara answers: It comes to include that which Rav Naḥman says that Shmuel says: For a captive who was taken captive, the court authorizes a relative to descend and manage his property. If he left of his own volition, the court does not authorize a relative to descend and manage his property. And Rav Naḥman says his own statement: The legal status of one who flees is like that of a captive. The Gemara asks: One who flees for what reason? If we say that he flees due to a tax [karga] that he attempts to evade, that is the case of one who left of his own volition. Rather, the reference is to one who flees due to an allegation that he committed murder [meradin], and he flees to avoid execution. Therefore, his legal status is that of a captive.

Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of a captive who was taken captive and left in his field standing grain to be reaped, or grapes to be harvested, or dates to be cut, or olives to be picked, and the owner of the produce will incur significant loss if they are not harvested, the court descends to his property and appoints a steward to manage his property. And he reaps, and harvests, and cuts, and picks, and thereafter the court authorizes a relative to descend and manage his property. The Gemara asks: If that is an option, let the court always appoint a steward to manage the captive’s field. The Gemara answers: We do not appoint a steward [apoteropa] for the bearded, i.e., adults. A steward is appointed only for orphans.

Rav Huna says: The court does not authorize a minor, even if he is an heir, to descend to the property of a captive. And the court does not authorize a relative who is an heir to descend to the property of a minor that has no one to tend to it. And the court does not authorize a relative due to a relative to descend to the property of a minor.

The Gemara elaborates: The court does not authorize a minor to descend to the property of a captive, lest he devalue the property. And the court does not authorize a relative due to a relative to descend to the property of a minor. The Gemara explains: It is a case where the minor has a paternal half-brother and that brother has a maternal half-brother. The concern is that the latter, who is not at all related to the minor who owns the field, will claim that he inherited the field from his brother. And the court does not authorize a relative to descend to the property of a minor. The concern is that since the minor does not protest at the appropriate time and assert that the property does not belong to his relative, that relative will come to assume presumptive ownership of the field.

Rava said: Learn from the statement of Rav Huna that one cannot assume presumptive ownership of the property of a minor. Even if one took possession of and used the property of a minor for three years, this does not indicate that he has presumptive ownership of the property. Rav Huna restricted the descent specifically of relatives to the property of a minor, indicating that those are not concerns when it is a non-relative who descends to manage the field. Apparently, the reason that there is no concern is that one cannot assume presumptive ownership of the property of a minor.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

ומפרשינן: "נטושים" היינו נכסים שננטשו על כרחן של הבעלים, שהרי נשבו, וכמו שמצינו לשון זה בשביעית, דכתיב: "והשביעית תשמטנה ונטשתה", והרי שביעית אפקעתא דמלכא היא, ובעל כרחו של בעל השדה.

רטושים היינו נכסים שננטשו מדעתן של הבעלים, וכדכתיב: "אם על בנים רוטשה" דהיינו נעזבה מדעת בעלה. ^[1] תנא בברייתא:

וכולם שירדו לנכסי קרוביהם שמין להם בשכר עבודתם כאריס.

שואלת הגמרא: אהייא על מי משלשת מיני היורדים שנשנו בברייתא, אומרת ברייתא זו ששמין להם כאריס?

אילימא איורד לנכסי שבויין [ששמעו בהם שמתו], וכוונת הברייתא לומר, שאם באו הבעלים ועדיין לא אכל את כל הפירות כפי שהיה אוכל עד עכשיו, מכל מקום שמין לו כאריס על הפירות האלו -

כך הרי אי אפשר לומר, כי: השתא כששמע שהבעלים באים וקידם ואכל, אמרו בברייתא ש"זריז ונשכר" הוה, ואינו צריך להחזיר כלום ממה שאכל -

אם כן מאי דאשבח מיבעיא, כלומר: פשיטא שעל כל פנים יתנו לו שכר טרחו אם לא אכל קודם שבאו הבעלים, ומה צריך להשמיענו זאת!? ^[2]

אלא תאמר שאיורד לנכסי רטושים הוא דאמר בברייתא זו ששמין לו כאריס -

אף כך אי אפשר לומר, כי: והא "מוציאין אותן מידו" של יורד זה קתני בברייתא.

אלא איורד לנכסי נטושים [שבויים שלא שמעו בהם שמתו] אמרו בברייתא זו ששמין לו כאריס על כל זמן עבודתו. ^[3]

תמהה הגמרא: למאן, לדעתו של מי מהתנאים - שנחלקו בדין יורד לנכסי נטושין - אומרת ברייתא זו ששמין להם כאריס!?

אילימא לרבנן, כך הרי אי אפשר לומר, דהא אמרי רבנן: מוציאין אותו מידו.

אי לדעת רבן שמעון בן גמליאל אומרת ברייתא זו שהיורד לנכסי נטושין שמין לו כאריס, הלוא תיקשי: הא אמר רבן שמעון בן גמליאל שמעתי: שהנטושים כשבויין, ובשבויין הרי שנינו ש"זריז ונשכר" הוא, ויש לומר: "מאי דאשבח מיבעיא"!?

ומשנינן: לעולם הברייתא היא לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ודקשיא לך: והרי דינם כשבויין כמבואר בברייתא, לא קשיא:

כי מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שנטושין כשבויין, אינו לכל דבר, אלא יש דין שהנטושין כשבויין ויש דין שהנטושים לא כשבויין המה: כשבויין הם, לענין דאין מוציאין אותן מידו.

ולא כשבויין הן, לענין דאילו התם בשבויין זריז ונשכר, ואילו הכא בנטושין שיימינן ליה כאריס. ^[4]

ומקשינן: מאי שנא דין היורד לנכסי שבוי ששמין לו כאריס, מהא דתנן במסכת כתובות:

המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו [קרקע שמכניסה האשה לבעלה, שהקרן שלה והוא אוכל פירות], ומת או גירשה, והוא מחזיר את הקרקע לאשה: בין שהוציא הבעל הרבה הוצאות על הקרקע ואכל פירות קימעא, ובין שהוציא קימעא, ואכל פירות הרבה, מה שהוציא - עד שלא גירש את אשתו - הוציא, ומה שאכל - עד אז - אכל, ומחזיר לה את הקרקע כמות שהיא ואינו נוטל כלום.

ומאי שנא דין יורד לנכסי שבוי ששמין לו כאריס!? ^[5]

ומשנינן: הא - היורד לנכסי שבוי - לא דמיא, אלא להא דאמר רבי יעקב אמר רב חסדא:

המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה - שהשיאוה אחיה ואמה וקידושיה דרבנן, ואמרו שיוצאת במיאון בעלמא - ומיאנה בו, כמוציא הוצאות על נכסי אחר, דמי, שאם הוציא ולא אכל כדי הוצאתו, ^[6] שמין לו כאריס.

אלמא הרי מוכח, כיון דבשעה שהוציא הוצאות לא סמכא דעתיה של הבעל שתהא הקרקע מוחזקת בידו, כי חושש שמא תמאן, לפיכך תקינו ליה רבנן שיטול על כל פנים כאריס, כי היכי דלא לפסדינהו, כדי שלא יפסיד את הקרקע שבידו, שיזרעם תמיד ולא יעבוד ולא יעדור כרמים.

הכא - ביורד לנכסי שבוי - נמי תקינו ליה רבנן שיטול כאריס, כי היכי דלא לפסדינהו. ^[7]

אמר מר: וכולן שמין להם כאריס:

ומפרשינן: "וכולן" לאיתויי מאי, מה בא לרבות לשון "וכולן" מלבד את היורד לנכסי שבוי?

לאיתויי, להביא את הא דאמר רב נחמן אמר שמואל [כלומר: את מה שאמר רב נחמן עצמו, בהקשר למימרתו בשם שמואל] בבורח מחמת מרדין [רצח]: דאמר רב נחמן אמר שמואל: שבוי שנשבה, מורידין קרוב לנכסיו.

אבל יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו, כי היות ודעתו מיושבת היתה עליו בשעת יציאה, ולא ציוה שיורידו לשדהו, שמע מינה לא ניחא ליה. ^[8]

רב נחמן דידיה אמר [תוספת של עצמו היא, ולא משמו של שמואל]: בורח שאין דעתו מיושבת עליו כיון שבהול הוא, הרי הוא כשבוי שמורידין קרוב לנכסיו!

ומפרשינן בורח מחמת מאי [מה הניעו לברוח]?

אילימא בורח מחמת כרגא [מס המלך], שאין לו ממה לפרוע את מס גולגולתו למלך, ובורח לפני בוא הזמן -

כך הרי אי אפשר לומר, כי היות ואין כאן בהלה הרי היינו "יצא לדעת" שכבר אמר רב נחמן משמו של שמואל, שאין מורידין קרוב לנכסיו, ולא היה צריך רב נחמן להוסיף את דין ה"בורח".

אלא בורח מחמת מרדין [רצח; ^[9] שהרג את הנפש וחושש שידינוהו למיתה], ובזה אמר רב נחמן שדינו כשבוי, וזו היא ששנינו בברייתא "וכולן" שמין להם כאריס", לרבות את הבורח מחמת מרדין.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

שבוי שנשבה שמורידין קרוב לנכסיו, והניח קמה לקצור, או ענבים לבצור, או תמרים לגדור [גדירה בתמרים, כבצירה בענבים ומסיקה בזיתים], או שהניח זיתים למסוק:

בית דין יורדין תחילה לנכסיו של השבוי, ומעמידין אפוטרופוס מטעמם שאינו נוטל כלום בשכרו, ^[10] וקוצר ובוצר וגודר ומוסק.

ורק אחר כך מורידין קרוב לנכסיו להשביח את הקרקע וליטול כאריס.

ומקשינן: ולוקים אפוטרופא לעולם, למה מורידין כלל את הקרוב [הנוטל כמו אריס], ואין מעמידין אפוטרופוס [שאינו נוטל כלום] עד שיחזור השבוי!? ^[11]

ומשנינן: כי אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן [אפוטרופוס לאנשים שנתמלא זקנם], ומשום שבני אדם אינם נכונים לקבל תפקיד זה שיש בו טורח גדול לעבוד ולזרוע, ^[12] אלא כשהוא בשביל יתומים קטנים שהוא דבר מצוה. אמר רב הונא: א. אין מורידין קטן לנכסי שבוי, ואף שהוא ראוי ליורשו; אלא מורידים איש נכרי, ומפרש טעמא ואזיל. ^[13] ב. ולא מורידין קרוב הראוי לירש בנכסי קטן, לנכסי קטן שנשבה, ^[14] וכדמפרש טעמא ואזיל.

ג. ואף לא מורידין קרוב מחמת קרוב [קרובו של הקרוב לקטן, כגון אח מאם של אחי הקטן מאביו] - לנכסי קטן, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ומפרשינן: אין מורידין קטן לנכסי שבוי, מאי טעמא? דילמא מפסיד להו [מתוך שקטן הוא שמא יפסיד את הנכסים].

ולא מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן, מאי "קרוב מחמת קרוב"? באחי מאימא, אח מן האם של אחי הקטן מאביו.

ולא מורידין קרוב לנכסי קטן, מאי טעמא? כיון דהקטן לא מחי [אינו יודע למחות], אתי לאחזוקי ביה בקרקע ולומר שמחלק ירושתו מאביו הוא; ^[15] ומטעם זה אף קרוב מחמת קרוב אין מורידין, שמא יחזיק בה לצורך קרובו, לאמר: "מחלק ירושתו של קרובי הוא". ^[16]

אמר רבא: שמע מינה מדרב הונא, שאמר: אין מורידין קרוב לנכסי קטן, ומשמע: הא אדם נכרי מורידין, ואין חוששים שיטען ויאמר: "אביו של קטן מכרה לי", ויבקש להאמינו כדין המחזיק שלש שנים בקרקע שנאמן לומר "קניתיה": ^[17]

אין מחזיקין בנכסי קטן, כלומר: האוכל שלש שנים בפני קטן, אין חזקתו בפניו מועילה להאמינו בטענת קניתיה מאביו -

הערות

^[1] כתב רש"י להוכיח שהפירוש הוא: נעזבה מדעתו, ולא שנשבתה על ידי אויב, שהרי כך כתוב שם: "וקם שאון בעמך": שהיו יראים שלא יבואו אויבים עליהם, "וכל מבצריך יושד": יגלו בגולה מאליהם, וישארו העיירות שדודים מאין איש, "כשוד שלמן בית ארבאל [בית מארב] ביום מלחמה": כשודדין הבאים למלחמה על ידי מארב על עם היושב בשלום, שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל, "אם על בנים רוטשה"; והיות והכתוב אומר: "כשוד שלמן וגו"', משמע שהפסוק אינו מדבר על שוד האויבים במלחמה, אלא שנכנס פחד בלבם, והם עוזבים את האם על הבנים מפחד שמא יבוא האויב.

^[2] כתב ב"שיטה מקובצת" ד"ה השתא, דלפי פירוש רש"י קושיית הגמרא היא פשוטה, "דהשתא אם לקח הכל הוי זריז ונשכר, כל שכן שאם מניחו ואינו תולש, שיטול מן השבח כאריס, וזה טוב לבעלים, כדי שלא יקדים לתלוש הכל, כשישמע שבאו הבעלים"; וראה מה שתמה שם לשיטת התוספות.

^[3] ראה בהערות בעמוד הקודם הערה 5, שם נתבאר שכמה ראשונים מפרשים בדעת רש"י כמשמעות לשונו בד"ה דאילו התם, שמתחילה אין אוכל הקרוב אלא כאריס ושאר הפירות יהיו מונחין ; ויש המפרשים בדעת רש"י, שמתחילה נוטל הכל ואוכל, ואם באו הבעלים, הרי הוא מחזיר למפרע ומשאיר לעצמו כמו אריס, וכמשמעות לשונו כאן בד"ה שמין להם כאריס, וכן היא שיטת ראשונים נוספים; ויש הסוברים שמתחילה נוטל הכל ואינו מחזיר, ורק משבאו הבעלים, והוא כבר עבד בשדה וטרם נהנה ממעשה ידיו, בזה הוא שאמרו חכמים שיטול כאריס לפחות על מה שטרח.

^[4] א. ביאר רש"י את הטעם: "דכיון ששמעו בו שמת, כי נחת לה אדעתא דכולהו פירי נחת, אבל הכא דלא שמעו בו שמת, לאו אדעתא דכולה נחית, אלא ליטול כאריס בכל שנה, ושאר פירות יהו מונחין". והר"ן הביא דברי רש"י בלשון זו: "פירש רש"י ז"ל, מפני שזה על דעת ירושה ירד להן" ; והנה בריטב"א הובא בהערות לעיל הערה 10, מבאר את הטעם בשמעו בו שמת שהוא יורד אפילו לדעת רב, שאין זה בתורת ירושה, אלא על פי דרכו גבי נכסים שלא שמעו בו שמת, שהקרוב יורד רק משום שהוא אינו חשוד להפסיד את השדה כמו רחוק, ותקנת הבעלים היא שירד אליה הקרוב, וכך הוא גם בשמעו בו שמת; ומה שמודה בזה רב, הוא משום שאם כי חושש הוא לפסידא אפילו של הקרוב, זה רק כשלא שמעו בו שמת, אבל אם שמעו בו שמת לא יפסידם הקרוב שהרי לפי השמועה שלו הם, ואת שלו לא יפסיד. ומדברי רש"י אלו משמע לכאורה, שרש"י אינו מודה להריטב"א על כל פנים בשמעו בו שמת, והוא סובר, שמורידים אותו בתורת יורש לנכסים. ב. והר"ן השיג על דברי רש"י: "וכי מפני שעלה בדעתו ליטול את הכל יורש בשל אחרים", כלומר: הרי הבעלים לפנינו חיים וקיימים, ומה לנו שמתחילה ירד כיורש, והרי התברר שהמת לא מת וחי הוא לפנינו! ? [והרשב"א גם הוא השיג על רש"י: "וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל זכה בשל אחרים"; ויש לעיין, שהרשב"א עצמו בדיבור קודם כתב גבי שבוי שלא שמעו בו שמת: "דכל מה שאכל קודם ששמע שהבעלים ממשמשין ובאין, הרי אלו שלו [ואינו מחזירם בביאת הבעלים] דכיורש נחת ואכל"]. ולכן פירש הר"ן [וכן כתב הרשב"א]: "אלא יש לומר שתקנת חכמים היא, לפי שחששו שמא יפסידם, שאף על פי ששמעו בו שמת, כיון שלא באו עדים על הדבר לא סמכיה דעתיה לגמרי; וחששו בזה יותר מן הראשון [כלומר: אם כי גבי שבוי שלא שמעו בו שמת, רב ותנא קמא בלבד הם שחששו לפסידא, ואילו לרשב"ג ולשמואל לא חיישינן לפסידא, מכל מקום בשמעו בו שמת יותר יש לחוש לפסידא של הקרוב], משום דהכא כיון ששמעו בהן שמתו אינו בוש מלהפסיד, דמימר אמר בשלי אני עושה, אבל בנטושין [שבוי שלא שמעו בו שמת] אין לחוש כל כך, דכיון שלא שמעו בהן שמתו, אם יפסידם יהא בוש".

^[5] תמהו התוספות על שיטתו של רש"י שגבי שבוי מתחילת ירידתו לקרקע אינו נוטל אלא כאריס, שלפי זה מה קשה לגמרא מנכסי אשה, שהרי שם יורד הוא לכתחילה לאכול את כל הפירות, ואם כן יש לומר, שמשעה שנפסקה זכותו לאכול, שוב אינו נוטל כלום; אבל קרוב בנכסי שבוי, הרי מתחילה לא ירד אלא בתורת אריסות, ומה סברא היא שלא יקבל שכר טרחו אלא עד שבאו הבעלים, ולא משבאו הבעלים! ?

^[6] נתבאר על פי לשון רש"י; ומשמע, שאם אכל כדי הוצאתו, שוב אין שמין לו כאריס, ואינו דומה ליורד לנכסי שבוי, שלעולם שמין לו כאריס.

^[7] [לשיטת רש"י שמתחילה אינו נוטל אלא כאריס, צריך ביאור דברי הגמרא "תקינו ליה רבנן", כי מה צריך תקנה לזה, ולמה לא ניתן לו שכר טרחו כשאר פועלים! ?].

^[8] וכן מבואר בברייתא דלעיל, שאין מורידין קרוב לנכסים רטושים, והם הנכסים שעזבום בעליהם מדעת.

^[9] "מרדין" רצח בלשון פרסי.

^[10] כן היא פשטות לשון רש"י, שכתב בד"ה ולוקים אפוטרופא לעולם: "שלא יטול כלום", וכן הוא לכאורה מוכרח לפי שיטת רש"י, שאף הקרוב אינו נוטל אלא כאריס, ואם כן בהכרח שהאפוטרופוס אינו נוטל כלום בשכרו, שאם אף הוא נוטל, מה עדיפותו של האפוטרופוס על האריס. אך ב"אוצר מפרשי התלמוד" [אם שהביאו מדברי האחרונים לפרש כפירוש זה, מכל מקום] הביאו בשם "יד יוסף", שזה דבר שאינו מסתבר שיעבוד האפוטרופוס כל הימים מבלי פרוטה, ואם כן מאי מקשינן: "ולוקים אפוטרופא לעולם"! ? ולכן ביאר, שאף האפוטרופוס ממנה אריס שיעבוד בשכר, ומה שכתב רש"י: "ולא יטול כלום" היינו בשכר טרחו שלו, אך לפועל מיהא ישלם; וראה עוד בזה בהמשך הסוגיא בהערות.

^[11] הרחבה בענין העמדת אפוטרופוס לנכסים: א. הנה לפי פשטות לשון רש"י שהאפוטרופוס אינו נוטל כלום, מובנת קושיית הגמרא, שעדיף להעמיד מי שאינו נוטל כלום, מאשר קרוב הנוטל כאריס [לפי שיטת רש"י] ; ואף שלפי שיטת הריטב"א, בכל מקום מעדיפים אנו את הקרוב על פני הרחוק, מכל מקום כאן יש לנו להעדיף את האפוטרופוס, כי רק כשהרחוק נוטל פירות בשכרו, אנו חוששים: "שכיון שאין מי שיעיין עליו, לא יכוין אלא להרבות בפירות, ולא יחוש אם מפסיד הקרקע", וכלשון הטור סימן רפה; אבל אם אינו נוטל כלום בשכרו, ודאי יעבוד ויעסוק כפי אשר קיבל עליו. אבל לפי מה שהובא בשם "יד יוסף" שגם האפוטרופוס מעמיד אריס, אם כן צריך ביאור במה עדיפותו של האפוטרופוס! ? אך ראה בסמ"ע בסימן רפה סק"י, על מה שכתב השולחן ערוך שם: "שבוי שנשבה:. ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירש :. ולמה לא יעמידו אפוטרופוס לעולם:. לפי שאין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים", [ומקורו הוא קושיית הגמרא כאן "ולוקים אפוטרופא לעולם", ותירוצה]. וביאר הסמ"ע: "פירוש, למה מורידין לתוכו קרוב ליטול כל הפירות או חלק מהן לנפשו, לכל מר כדאית ליה כנ"ל, ויהיו כל הפירות בידו בלי השגחה משום אדם עד ביאת הבעלים, וגם לפעמים הקרוב אינו מתעסק בו כראוי לאדם הגון, ולא אמרינן דיעמיד לנכסיו אפוטרופוס, והאפוטרופוס יעמיד תחתיו אריס, ויעיין עליו שלא יפסיד את הקרקע, ובשעת הקציר יחלק ויהיה לבעלים חלקן משומרת ובטוח תחת יד אפוטרופוס, וגם בודאי לא יופסד הקרקע"; הרי מבואר בסמ"ע, שמלבד ריוח כספי [שלפי רש"י אין כאן, אם מעמיד אריס תחתיו], יש שני טעמים נוספים להעמיד אפוטרופוס; וראה ב"חברותא" שעל התוספות, שנתבאר שם שהתוספות ורש"י חלוקים בטעמים אלו של הסמ"ע, ראה שם. ב. ולכאורה נראה, שפירוש זה - שהאפוטרופוס מעמיד אריסים תחתיו - תלוי במחלוקת הראשונים שהובאה בהערות לעיל, והיינו: לפי שיטת הריטב"א, שבכל מקום מעדיפים את הקרוב משום שהוא אינו חשוד לקלקל כמו הרחוק [וכאשר כן נראה מדברי הטור הנזכרים, שהרחוק חשוד לקלקל], אם כן שפיר יש לומר, שאריס עם פיקוח טוב משניהם. אבל לשיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן, שבכל מקום עדיף הרחוק על פני הקרוב, אלא שזכותו של הקרוב לתבוע שלא יפסידוהו חלק אריסותו, כי שמא הוא יורש, אם כן לא יתכן שהאפוטרופוס מעמיד אריס שהוא נוטל שכרו, שהרי כשם שהקרוב מעכב על שאר אריסים, כך הוא מעכב על האריס שמעמיד האפוטרופוס; ולפי דבריהם צריך לפרש שהאפוטרופוס אינו נוטל כלום בשכרו. ג. כתב הטור תחילת סימן רפה: "שבוי שנשבה והניח כאן נכסים, מוטל על בית דין לשקוד בתקנתן שלא יפסידו נכסיו, ואין להם רשות ליתנם לאריס, שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות, ולא יחוש אם מפסיד הקרקע, [כסברת הריטב"א והרא"ש] ; לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופא על הנכסים להשתדל בהן להעמיד עליהן אריס, והוא יעיין עליהם תמיד שיעבדם כראוי, אין תקנה גדולה מזו, וימנו אותו אפוטרופוס, אבל דבר זה אינו מצוי, שלא ימצאו מי שיעשה זה, שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה, אבל לגדולים לא יעשה, לפיכך אין בית דין מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו". והמקור לסוף דבריו, הוא מה שהקשו בגמרא כאן, שיעמידו אפוטרופוס, ותירוץ הגמרא: "אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן"; והוסיף הטור: "ומיהו היה אומר אדוני אבי הרא"ש ז"ל, שאפילו אם יתרצה אחד להיות אפוטרופוס כיון שאינו מצוי, ואין לבית דין לבקש עליו, אפילו כשימצא יכול היורש למחות"; וראה שם ב"בית יוסף" שלא מצא כן ברא"ש בשום מקום. והנה, לשיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן דבר פשוט הוא כן, שהקרוב יכול לעכב; אך לשיטת הרא"ש שהיא כשיטת הריטב"א, שבכל מקום העדפת הקרוב אינה מפני זכותו, יש חידוש בדברי הטור משמו, שהקרוב יכול לעכב. ד. ואף בחידושי הר"ן הביא מחלוקת ראשונים, אם בית דין מוצאים אפוטרופוס שיעשה בחינם אם מורידים אותו: לדעת הרשב"א מורידים אותו, שהרי בגמרא מבואר, שרק משום שאין מוצאים אפוטרופוס שיעשה בחינם, לכן אין מעמידים אפוטרופוס לעולם, ומשמע: אילו היו מוצאים אפוטרופוס היו מעמידים אותו, [וזה הוא כשיטת הטור דלעיל, אלא שלפי מה שנתבאר לעיל אינה שיטה אחת, כי לשיטת הטור מעמידים אותו אפילו אם יעמיד אריסים תחתיו בשכר, ואילו לפי הרשב"א היינו דוקא אם יעבוד האפוטרופוס בחינם ממש, שאם לא כן מעכב עליו הקרוב]. לדעת הרא"ה אין מורידים אותו, ומשום ש"כיון שאין דרכן של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים כל כך בחינם, אף על פי שזה מקבל עליו לעשות כן, אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה, והיינו דאמרינן לקמן "אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן", כלומר: דאפילו אשכחינן לא מוקמינן, [שכך היא משמעות הלשון, שלא נעמידנו אף אם נמצאנו], משום דחיישינן שמא מפסיד להו.

^[12] על פי ריטב"א.

^[13] לשון רש"י הוא: "ואפילו הוא ראוי ליורשו :. ומוטב שיורידו להם איש נכרי", ויש לדקדק מלשון רש"י, שבעלמא עדיף להוריד קרוב מאשר להוריד את הזר [וכשיטת הריטב"א שהובאה בהערה לעיל לח ב], וזהו שכתב רש"י שבמקום קרוב קטן, עדיף האיש הנכרי על פני הקרוב. ומיהו, מגוף דינו של רש"י, שמורידין נכרי לנכסי שבוי במקום שהקרוב הוא קטן, מוכח לכאורה שלא כהריטב"א, שהרי לפי הריטב"א, שלכך מורידין בעלמא קרוב ולא נכרי, משום שאנו חוששים להפסד הנכסים על ידו, אם כן לפי זה אפילו כשהקרוב קטן אין לנו להוריד אריס רחוק שמא יפסידם; ולא ייתכנו דברי רש"י אלא להרמב"ן, שמורידין בעלמא את הקרוב משום שהוא מעכב על אחרים מלירד, ולכן בקרוב קטן שהוא עצמו אינו יכול לירד, אינו יכול לעכב על אחרים מלירד; [ומיהו גם לשיטת הרמב"ן לא ניחא, כי מאחר שחוששים לדעת הרמב"ן שמא מת השבוי, אם כן היה לנו להוריד אפוטרופוס, משום שמא מת השבוי ושל קטן הם]. אך הנה כבר נתבאר בהערה [לעיל לח ב], שבריטב"א מבואר שני טעמים להעדפת הקרוב, או משום שלא יצטרכו לטרוח שוב להעמידו אם ישמעו שמת השבוי, או משום החשש שיפסיד את הנכסים; ולפי זה יש לומר, שרש"י סובר כטעם ראשון בלבד, שהעדפת הקרוב הוא משום טירחת בית דין, ולכן סובר רש"י, שאם אי אפשר להוריד את הקרוב, כי אז מורידין איש נכרי; אך ראה מה שיתבאר בזה בעמוד ב הערה 1 אות ב; וראה עוד בעמוד ב הערה 9, מה שיש לבאר בשיטת רש"י כאן, שלא תיקשי מסוגיא דסבתא שם; וראה בטור סימן רפה שמורידים לו אפוטרופוס.

^[14] א. כתב רש"י: "ולא קרוב הראוי לירש בנכסי קטן לעשות ולאכול:. וטוב להם להוריד איש איש נכרי, דלא מצי למטען בהו ירושה", ודקדקו האחרונים, שכל שאינו אוכל, אלא יורד בתורת אפוטרופוס, אין מניעה להורדת קרוב לנכסיו, [ומיהו בפוסקים - סימן רפה - לא מצאנו שיביאו את שיטת רש"י זו, והיא מובאת שם בשם הרשב"א בתשובה משם בעל העיטור; והב"ח כתב שם, שבמקום אחר כתב הרשב"א, שלא מצאנו חבר לשיטה זו של העיטור]. אבל הרא"ש ב"שיטה מקובצת" כתב: "אין הורדה [של קטן] לנכסי שבוי, דומה להורדה [של קרוב] לנכסי קטן, דכל נכסי שבוי היינו לאכול הכל, ולנכסי קטן היינו [אפילו] לאפוטרופוס", וכן כתב הרא"ש בסימן יד; והובאה שיטה זו בטור ושולחן ערוך סימן רפה ובנושאי כלים שם; וראה מה שיתבאר בהערה 16. ב. על מה שכתב רש"י כאן: "וטוב להם להוריד איש נכרי, דלא מצי למטען בהו ירושה", ראה בהערה 13, על מה שכתב רש"י שביש קרוב קטן "מוטב שיורידו להם איש נכרי", וכל מה שנתבאר שם שייך גם לדברי רש"י אלו. ומכל מקום צריך לומר לכאורה, שכוונת רש"י היא, במקום שאין בית דין יכולים למצוא לו אפוטרופוס בחינם, שהרי אפילו בגדול היינו מורידים אפוטרופוס אם לא ש"אפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן", ואם כן בקטן יש לבית דין לבקש לו אפוטרופוס, [ודוחק לומר שכוונת רש"י לאפוטרופוס] ; ועל פי דרך זו נתבארו דברים גם בהערה 16, ראה שם; אך ראה בעמוד הבא הערה 1 אות ב.

^[15] הקשו האחרונים [על פי מהר"ם שי"ף, ועוד]: מנין לפרש שהטעם הוא משום דילמא אתי לאחזוקי ביה, והרי יש לפרש את דברי רב הונא כך: אף דבעלמא מורידים את הקרוב לנכסי שבוי ולא מעמידים אפוטרופוס, זה דוקא בגדול ומשום ש"אפוטרופא לדיקננא לא מוקמינן", וכמבואר לעיל בגמרא; אבל בקטן מעמידין לו אפוטרופוס ולא קרוב, וכמבואר בגמרא, שאם לא סברת "אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן", היינו מעדיפים להוריד אפוטרופוס לנכסים! ? [הקושיא מחוזקת יותר, לפי שיטת הטור בשם הרא"ש והר"ן בשם הרא"ה - הובא בהערה 11 לעיל אות ה ואות ו - שלדיקנני אין מעמידין אפוטרופוס אפילו אם ימצאוהו, ואם כן יש בין גדול לקרוב חילוק לדינא, שבגדול הקרוב קודם לאפוטרופוס, ואילו בקטן אפוטרופוס קודם לקרוב; אבל לשיטות הראשונים שגם בגדול אם ימצאו אפוטרופוס מעמידים לו, אם כן נמצא, שאין חילוק לדינא בין גדול לקטן, אלא שלגדול לא נמצא אפוטרופוס ולקטן נמצא, ולא ניחא לפרש כן בדברי רב הונא] ; וראה מה שתירץ מהר"ם שיף, וראה עוד ב"שיטה מקובצת" בשם תלמידי הר"פ, [ויש לעיין, שהרי אפילו קרוב מחמת קרוב אין מורידין, וזה הרי ודאי משום דלא אתי לאחזוקי ביה].

^[16] א. לעיל בהערה 14 נתבאר, שלשיטת רש"י אין מורידין קרוב לנכסי קטן, רק כשהוא יורד לאכול; ואילו לשיטת הרא"ש אין מורידין אותו לנכסי קטן אפילו בתורת אפוטרופוס; וראה ב"אוצר מפרשי התלמוד" [עמוד תשלה בשם "ויש מי שנימק", והוא מ"יד יוסף"], בדעת רש"י, שכל דין זה שאין מורידים קרוב לנכסי שבוי, הוא פרט מדיני הורדת קרוב לנכסי שבוי, שבנכסי קטן אין מורידין אותו, אבל בכל שאר מקומות מורידין אותו, [ראה שם ביאור הטעם בזה]. אך לכאורה מוכח לא כן, שהרי מבואר כאן, שאפילו קרוב מחמת קרוב אין מורידין לנכסי קטן, והנה הקרוב הזה לא בא לירד לנכסים מדין קרוב לנכסי שבוי, שהרי הוא אינו ראוי ליורשו, ומה שהוא בא לירד לנכסים, הוא משום מה שכתב רש"י, שמורידין איש נכרי לנכסי הקטן [ראה הערה 14], ומכל מקום מבואר שאין מורידין אותו מחמת קורבתו לקרוב, הרי מבואר שלא נחלקו רש"י והרא"ש, אלא באפוטרופוס שאינו אוכל, אבל כשהוא אוכל, אפילו אם שלא מתורת קרוב הוא בא לירד אלא כשאר אריסים, אין מורידין אותו לכולי עלמא. ב. כבר נתבאר בהערה 13 והערה 14, שלפי מה שכתב הריטב"א בטעם שמעדיפים את הקרוב על פני הרחוק בכל נכסי שבוי, שהוא מחמת שלא יפסידם, אם כן אף בנכסי קטן שאין בית דין מורידין את הקרוב, אין הם מורידים איש נכרי, שהרי יש לחוש שיפסידם, אלא דוקא אפוטרופוס מורידין לו; ומה שכתב רש"י שמורידים נכרי, הוא או משום שהוא סובר כהרמב"ן, שהעדפת הקרוב הוא משום שהקרוב מעכב, או שלדעת רש"י העדפת הקרוב אינה משום חשש הפסד, אלא משום טירחת בית הדין. ולפי זה העירו אחרונים, שהרא"ש הסובר שאין מורידין קרוב אפילו בתורת אפוטרופוס מוכרח הוא לשיטתו, דהנה הרא"ש בסימן יב כתב בהדיא שדוקא קרוב מורידין בכל מקום לנכסי שבוי "אבל אריס אין בית דין מורידין, דחיישינן שמא יכסיף הקרקע", ואם כן לשיטתו בהכרח שהקרוב מחמת קרוב אינו בא לירד בתורת אריס נכרי אלא בתורת אפוטרופוס, ומכל מקום אין מורידין אותו, הרי מבואר שאפילו בתורת אפוטרופוס אין מורידין קרוב; והרשב"א [בתשובה, הובאו דבריו בהערה 14, שהביא את השיטה החולקת] לשיטתו הוא, שהוא הרי סובר כשיטת הרמב"ן, שהעדפת הקרוב אינה משום חשש הפסד [ואדרבה הקרוב מפסיד יותר, וכמבוארת שיטתו לעיל בהערות לעיל לח ב], ואם כן שפיר יש לומר שהקרוב מחמת קרוב לא בתורת אפוטרופוס הוא בא לירד, אלא בתורת אריס נכרי מאחר שאין קרוב שיעכבנו מלירד, ולכן אין מורידין אותו, אבל אילו היה בא לירד בתורת אפוטרופוס יש לומר שבאמת היו מורידים אותו.

^[17] כמבואר דין זה בפרק שלישי בבבא בתרא, והטעם מבואר שם בגמרא ל א, שהוא משום שאין דרך אנשים לשמור שטרותיהם יותר משלש שנים כשישבו בקרקע זמן כזה בלי מחאת בעל הקרקע; ובגדר הדברים, יש אומרים שתקנת חכמים היא, היות ואין דרך בני אדם לשמור שטרותיהם יותר משלש שנים; ויש אומרים, שהיות והחזיק בקרקע ולא מחה בעל הקרקע, בהכרח ששל המחזיק היא, שאם לא כן היה מוחה בעל הקרקע; וראיה זו היא אף קודם שלש שנים, אלא שעד שלש שנים, היות ואין בידו שטר מכירה, הרי זה ראיה שאין הקרקע שלו.

ומסבירים: "נטושים" פירושו נכסים שנעזבו בעל כרחם של הבעלים, כמו שנאמר "והשביעת תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא), שיש כאן אפקעתא דמלכא [הפקעה מטעם המלך] הקדוש ברוך הוא, המצוה לעזוב את הנכסים — זו קרויה "נטישה", בעל כרחו. "רטושים" פירושו עזיבת נכסים מדעתן של העוזבים, דכתיב [שנאמר] "אם על בנים רטשה" (הושע י, יד), שמפרש שהאם על הבנים נעזבה, משום שהגברים ברחו להם.

תנא [שנה החכם] על אותה משנה: וכולם שמין להם כאריס. ושואלים: אהייא [על איזה חלק מן הברייתא] מוסבת הערה זו? אילימא [אם תאמר] על שבויין, השתא [הרי] זריז ונשכר הוה [הוא], שהרי רשאי לתלוש כמה פירות שיכול, מאי דאשבח מיבעיא [את מה שהשביח נצרכה לומר] שיכול לקחת? אלא תאמר שמדובר ברטושים — והא [והרי] "מוציאין אותן מידו" קתני [שנה], ואם כן אינו נדון כאריס!

אלא תפרש זאת על נטושים. ונברר, למאן [לשיטת מי]? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים] הא אמרי [הרי אומרים הם] כי מוציאין אותו מידו. אי [ואם] לדעת רבן שמעון בן גמליאל — הא [הרי] הוא אמר שמעתי שהנטושים דינם כשבויין ואם כן עדיף הוא מאריס!

ומשיבים: לדעת רבן שמעון בן גמליאל דינם כשבויין, אבל לא שבויין ממש לכל ענין. כלומר, כשבויין לענין זה שאין מוציאין אותן מידו, אבל לא שבויין ממש, שאילו התם [שם, בשבויים] המחזיק הוא זריז ונשכר במה שהוא לוקח, ואילו הכא שיימינן ליה [כאן שמים, מעריכים אנו אותו] כאילו היה אריס.

ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה]: המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהם נכסי מלוג שלה, וגירשה או מת, וחוזרים הנכסים אליה, הוציא הרבה הוצאות ואכל קימעא [מעט] שלא הספיק ליהנות מהשבחת הנכסים, או הוציא קימעא ואכל הרבה, כלל הוא: מה שהוציא — הוציא, ומה שאכל — אכל, ואין עושים אתו חשבון.

ומשיבים: הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא להא [למקרה זה] ששנינו: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שהיתה יתומה והשיאוה אחיה ואמה שנישואיו עמה אינם מדין תורה, אלא מתקנת חכמים (והיא יכולה להפקיעם במיאון) — הרי זה כמוציא הוצאות על נכסי אחר דמי [נחשב], שמחזירים לו את הוצאותיו. והטעם הוא: אלמא, כיון דלא סמכא דעתיה [שאין דעתו סומכת] שנכסיה ישארו ברשותו תקינו ליה רבנן כי היכי [תקנו לו חכמים שיקבל את כל הוצאותיו כדי] שלא לפסדינהו [יפסיד אותם, את הנכסים], הכא נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא לפסדינהו [כאן גם כן תקנו לו חכמים שיקבל חשבון עבודתו כדי שלא יפסיד אותם].

ושואלים: למדנו בברייתא וכולן שמין להם כאריס — הלשון "וכולן" לאיתויי מאי [להביא את מה] עוד, שהרי נראה שלא במקרה אחד בלבד מדובר!

ומשיבים: לאיתויי הא [להביא זו] שאמר רב נחמן אמר שמואל: שבוי שנשבה — מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת — אין מורידין קרוב לנכסיו. ורב נחמן דידיה [משלו] אמר: בורח הרי הוא כשבוי. ושואלים: בורח מחמת מאי [מה], מאיזה טעם ברח? אילימא [אם תאמר] שברח מחמת כרגא [מיסים] שאינו יכול או אינו רוצה לשלם — היינו [הרי זה] אדם שיצא לדעת, שהרי שקל בדעתו והחליט שהוא יוצא, אלא הכוונה היא בורח מחמת אשמת מרדין [רצח] שהוא בורח בעל כרחו, ולכן דינו כשבוי.

אמר רב יהודה אמר שמואל: שבוי שנשבה והניח בשדהו קמה לקצור, או ענבים לבצור, או תמרים לגדור, או זיתים למסוק, ויהיה הפסד מרובה אם לא יטפלו בהם — בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס על הנכסים, והוא קוצר ובוצר וגודר ומוסק, ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו שימשיך לעבד את השדה. ושואלים: אם יש תקנה כזו על ידי אפוטרופוס, ולוקים אפוטרופא [ושיעמידו אפוטרופוס] לעולם מטעם בית הדין! ומשיבים: אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן [אפוטרופוס לבעלי זקן אין מעמידין], כלומר, אין מעמידים בקביעות אפוטרופוס לאנשים מבוגרים, ואין מינוי אפוטרופוס אלא לפי שעה כגון ליתומים, ולא למבוגרים.

א אמר רב הונא: אין מורידין יורש קטן לנכסי שבוי, ולא מורידים קרוב הראוי לרשת לנכסי קטן שאין מי שיעבדם. ויותר מכן: אף אין מורידין קרוב מחמת קרוב (קרובו של קרוב) לנכסי קטן.

ומסבירים את טעם הדברים: אין מורידין קטן לנכסי שבוי — דלמא מפסיד להו [שמא יפסיד אותם], שכיון שקטן הוא אינו יודע לטפל בנכסים כראוי. ולא מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן, מדובר באחי מאימא [באחים מן האם] שאם יש לו לקטן אח למחצה מאביו, ואותו אח יש לו אח מאמו, אף שאותו אדם אינו קרוב כלל לקטן — יש אפשרות שיטען שירש את הנכס מאחיו. ולא קרוב לנכסי קטן מפני החשש: כיון דלא מחי, אתי לאחזוקי ביה [כיון שאין הקטן מוחה בזמן הראוי שהנכסים אינם של הקרוב לו, יבוא להחזיק בהם] כאילו היו שלו.

אמר רבא: שמע מיניה [למד ממנו] מדברי רב הונא שאין מחזיקין בנכסי קטן. כלומר, שגם אדם שהחזיק והשתמש בנכסי קטן במשך שלוש שנים בפני הקטן — אין זו הוכחה לענין דיני חזקה שנכסים אלה שלו הם, שכן רב הונא לא הקפיד אלא בקרובים, ולא אמר שאיש אחר לא ירד לנכסי קטן, משמע שבאיש זר שאין לו טענת ירושה אין חוששים — כיון שאין לו חזקה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנא וכולן שמין להן כאריס. אוקימנא כרשב"ג דאמר שמעתי שהנטושין כשבויין. וסבר האי תנא כשבויין ולא שבויין כשבויין שאם תפשו דאין מוציאין מידם ולא שבויין דאלו גבי שבויין אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו גבי נטושין שמין להן כאריס.

ואקשינן מאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות בנכסי אשתו הוציא הרבה ואוכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וכו' אסיק' תיקנו להן רבנן לשום להן כאריס כי היכי דלא ניפסדינהו לנכסי.

ודייקי' וכולן לאתויי שבוי שנשבה שמורידין קרוב לנכסיו.

יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו מאי טעמא דאמרי' מכדי לדעת יצא היה לו להוריד קרוביו לנכסיו כיון שלא הוריד הוא גם אנו אין מורידין אבל הבורח מחמת מרדין כלומר הבורח מחמת נפשות מורידין קרוב לנכסיו דאמרי' מחמת טירדא הוא דלא הורידם וקיימא לן כשמואל דהא רב נחמן קאי כותיה הלכך במקרקעי מורידין קרוב לנכסי נטושין וכששמעו בהן שמתו מורידין אפילו לנכסי נטושין. ומטלטלי אם תפשו אין מוציאין מידם ואם לא תפשו מפקידין אותן ביד נאמנין. ואם נראין הדברים שמתו אע"פ שאין עדות ברורה במיתתן נותנין אותן ליורשין.

פי' אפוטרופא לדיקנני כלומר לאדם גדול בעל זקן אין מעמידין לו אפוטרופוס. וקיימא לן כשמואל דאמר מורידין קרוב לנכסי שבוי דהא רב הונא דתלמיד רב הוא אמר אין מורידין (קרוב) [קטן] לנכסי שבוי דלמא מפסיד להו ולא קרוב לנכסי קטן הא גדול ואפי' קרוב בנכסי שבוי מורידין אמר רבא ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל זו השמועה של רב הונא בתחלת פ' האשה שנתאלמנה.

רטושין דמדעתן. אע"פ ששמעו בהן שמתו מוציאין מידם שאין הקרובים נכנסים לנחלה אלא בעדות גמורה, אבל אם באו קרובים להוריד בהן רחוק על פי ב"ד בתורת אריסות כדי שלא יפסדו שומעין להם כאריס וא"כ [לא] הוה לן לממני הני בכלל וכולן שמין להם כאריס:

השתא זריז ונשכר הוו מאי דאשבח מיבעיא. אי קשיא והתנן (כתובות ע"ט ע"ב) מי שהוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אלמא אע"ג דזריז ונשכר אינו נוטל מה שהשביח לא תקשי דהתם משום מחילה נגעו בה כדמפלגי' בין אכל ללא אכל, ואמרי' נמי והוא שאכלה דרך כבוד דכיון שאינה יוצאה מרשותו בחייו אלא לדעתו לאו אדעתא למשקל כאריס עבד וכיון שאכל מחל, אבל הכא ליכא למימר שמחל לו כלום וכיון שברשות ירד כ"ש שנוטל כאריס.
ואוקימנא אנטושין ושמין להם כאריס כשיבאו בעלים וחייבין לישבע כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטלין בשבח ובפירות כל השנים הללו כשאר אריסין אבל כל זמן שלא באו אין ב"ד מביאין אותו לבית החשבון וכ"ד הר' משה הספרדי ז"ל ועיקר.
ונראה שמה שאמרו קדם ותלש הרי זה זריז ונשכר משום שחוששין שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה אע"פ ששמעו בהן הואיל ולא באו עדים על הדבר ולפי' חששו כאן יותר מנטושין מפני שאינו בוש להפסיד ולעשות מהן כל מה שירצה כיון ששמעו בהן שמתו ולנויכך תקנו לו שזה זריז ונשכר:

אמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. כבר כתבתיה בפרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ז ע"ב):

השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא. ואיכא למידק מאי קושיא. והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר, ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח, אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. י"ל דהתם מדין מחילה נגעו ביה, דכיון שאינו מוציא אלא לרצונו ואין הנכסים יוצאים מתחת ידו אלא מרצונו, אף הוא אינו יורד בהן לדעת שיטול כאריס. ותדע לך דמשום מחילה הוא, מדמפלגינן (כתובות פ, א) בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד, אבל הכא דמיחש חייש דילמא לא מית, לדעת ליטול כאריס נחת ואע"ג דשמע ביה דמית.

ואסיקנא אנטושין, ושמין להם כאריס. וכשיבואו הבעלים מחשבין עמהם ונשבעין כמה הוציאו וכמה אכלו, ונוטל ככל אריס בין בשבח בין בפירות, אבל מכל מקום בית דין מחשבין עמהן עד שיבואו הבעלים, (דעתים) בתורת ירושה נחית להו, ונוטל הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ויחשבו עמהם, כן דעת הרמב"ם ז"ל (הל' נחלות פ"ז ה"ה) ודעת הרמב"ן ז"ל (ד"ה הא דאמרינן השתא) ומדברי רש"י (ד"ה דאילו) נראה, דבכל שנה מחשבין עמו ונוטל כאריס ומניח את השאר. ואינו מחוור בעיני, דהא מחלוקתן של רב ושמואל בנטושין היא, וכדאמרינן, בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בשלא שמעו בו שמת דהיינו נטושין, ומפרשינן טעמא, רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו, ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שמין להן כאריס לא מפסיד, ואם איתא דשמואל נמי אפילו קודם שבאו בעלים לא אמר אלא ליטול כאריס, מאי קאמר כיון דאמר מר, לא הוה ליה למימר אלא כיון דנוטל כאריס, דהא בהכין הוה מיירי עד השתא. ומיהו י"ל, דהא דאמר ושמין להן כאריס, היינו לאחר שבאו בעלים, והכי קאמר שמואל, מהשתא מורידין ונוטל כאריס, ולא חיישינן דילמא מפסיד, דהא אמר מר דכשיבואו בעלים שמין להם כאריס. ול"נ דכל מה שאכל קודם ששמען שהבעלים ממשמשין ובאין, הרי אלו שלו, דכיורש נחת ואכל. ותדע לך, שהרי אין בין שבויין לנטושין אלא שזה זריז ונשכר, כלומר, אע"פ ששמעו בהם שממשמשין ובאין וקדם ותלש את הכל הרי זה נשכר, שכל מה שאכל אכל, והיורד בנכסי נטושין אינו נשכר בהקדמתו וזריזותו, אלא בא עם הבעלים לבית החשבון מכל מה שקדם ותלש ואכל מששמעו שממשמשין ובאין, הא בשאר דינין הרי הוא כיורד לנכסי שבויין, אלא שאין דעתי מכרעת.

ומה שאמרו זריז ונשכר. פרש"י ז"ל, מפני שזה על דעת ירושה ירד להן. ואינו מפסיק כל הצורך, וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל זכה בשל אחרים, אלא נראה לי שתקנת חכמים היא, לפי שחששו שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה, אע"פ ששמעו בו שמת, וחששו כאן יותר מבנטושין, לפי שאינו בוש כל כך מלהפסיד כיון ששמעו בהן שמתו, אבל בנטושין הוא בוש יותר מלהפסיד, כיון שלא שמעו בהן שמתו.

הא דאמר דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. פי', גזרה שמא יטעון לחלק ירושתי באו, דכיון דקטן הוא לא ידע למחויי ביה, לאו למימרא שאלו ידע קטן שנכסים אלו של מורישו היו, שהיתה טענת הקרוב טענה מחמת חזקתו שלחלקו באו, שאף הקרוב כרחוק, שאין חזקה עולה לו בנכסי קטן עד שיביא ראיה, ואדרבה אין לקרוב חזקה, הואיל ונעשה שותף בהן, ואין לשותפין חזקה זה על זה (ב"ב מב, א). אלא הכי קאמר שמא הרואין אותו אוכל קרקע זה ובא, מימר אמרי שמא מחלק ירושתו הוא לו, ואינן מודיעין את הקטן לאחר שיגדיל, ואף הוא אינו יודע שיערער עליו לאחר שיגדיל, אבל אחר מורידין, דלאחר שיגדיל מודיעין אותו שנכסים אלו של מורישו היו, וכן כשמורידין קרוב לנכסי שבוי גדול, הוא הדין והוא הטעם.

היה בנכסים אלו פירות המבושלים קמה לקצור וענבים לבצור והדומה להם בית דין מעמידין אפטרופוס לקצור ולבצור ולמכור ומפקידין אותם עם שאר המטלטלין ומ"מ אם קדם הוא וקצר ותפש הרי זה זריז ונשכר ויהא בכלל חשבון שאר עבודות שבקרקע הא אם לא קדם בית דין ממנין עליהם אחר ומפקידין דמיהם עם שאר המטלטלין ואח"כ מורידין הקרוב וכתבו גדולי המחברים שכן הדין בכל שאין בו טורח עבודה כגון שכר בתים וחניות ודברים שאין צורך בהם לאריסות שאין מורידין בהם קרוב אלא מעמידין בהם גבאי שיתבע השכר ויביאהו לבית דין ויפקידוהו אצל שאר המטלטלין:

לא נשמע בשבוי זה שמת אף זה מורידין קרוב לנכסיו לכתחלה והמטלטלין מפקידין אותם על הדרך שהזכרנו למעלה אלא שבקמה לקצור נדונת בו כמטלטל ואם קדם ותפש מוציאין מידו ויש חולקין בזו:

ברח מעצמו ולא מחמת השבי אם מחמת סכנת נפשות ברח דינו כשבוי לכל מה שכתבנו אבל ברח מחמת ממון אין דינו כשבוי אלא כיוצא לדעת והוא שנזכיר עכשו את דינו:

היוצא לדעת והוא שיצא מחמת ממון או שלא מחמת סבה ואין ידוע להיכן הלך עד שנוכל לחזר אחריו לידע רצונו אם לא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו שהקרוב הראוי לירש קל הוא בעיניו להחזיק בו כשלו וכשירצו בית דין לדקדק עליו מצד מה שנשמע להם בהפסדו אף הוא מתקנא ומרבה בהפסד וסלוקו קשה אחר שהוא ראוי לירש וכן אין מורידין אחר בתורת אריסות שאין בית דין משתדלין בנכסיו הואיל ולדעת יצא והיה הוא יכול למנות על נכסיו מי שירצה ומכיון שלא עשה הרי זו אבדה מדעת שאין אדם מצווה בהחזרתה ואם קפץ הקרוב וירד מסלקין אותו אף בקרקעות ואם נטע והשביח ולא הספיקו בית דין לסלקו אינו נוטל לא בשבח ולא בפירות ומ"מ יראה לי ששמין לו כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות אלא שגדולי המפרשים חולקין בזו לשום להם כאריס:

ואין מעמידין בנכסיו אפטרופוס או גבאי כלל הואיל ולדעתו יצא אבדה מדעת היא אלא יעמדו המטלטלין ביד מי שהן תחת ידו עד שיבא ויתבע או שימות ויתבעו יורשיו והקרקעות אם הם בתים וחנויות יעמוד השכר ביד הדר בהם ושדות וכרמים עומדים להם בורים:

שמעו בו שמת אלא שלא נתברר בית דין תופשין כל המטלטלין ומפקידין למי שהוא אמיד אצלם ומורידין קרוב בנכסיו לכתחלה על התנאים האמורים למעלה ומ"מ קמה לקצור נדונת בה כמטלטל ואפילו קדם וקצר מוציאין מידו ומפקידין עם שאר המיטלטל עד שתתברר מיתתו או שיבא ויש חולקין בזו:

זהו כלל הנראה לנו בדין זה אלא שיש עליו חולקין בקצת מקומות בענין קמה לקצור והדומים לה וכן יש מי שמחדש בדין זה שהשבוי ששמעו בו שמת וקדם קרוב וירד לתוך הנחלה שאין מוציאין מידו מתורת נחלה לתורת פקדון אלא שיחזיק בהם כשלו אפילו לירד ולמכור ואין הדברים נראין כלל:

המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו הן שהוציא הרבה ואכל קימעא הן הוציא קימעא ואכל הרבה אין לו בשבח כלום אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומ"מ יש לאכילת קימעא זו שיעור עד שאם לא אכל כאותו שיעור וכל שכן אם לא אכל כלום נוטל בשבח בדרך זה שאם ההוצאה יתרה נוטל הוצאה כשיעור שבח ואם השבח יתר נוטל ההוצאה ונשבע בנקיטת חפץ על הוצאתו ודבר זה יתבאר במסכת כתובות בע"ה ואם היא קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומאנה בו רואין כמה הוציא וכמה אכל וכמה השביח ושמין לו כאריס:

וכולן שמין להם כאריס. פירש הקונטרס מן הפירות שבכל השנים קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס והשאר לבעלים. השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. פירוש פשיטא דנוטל כאריס. ולא נראה ומשמע דלא קשיא ליה אלא ממאי דקאמר מיבעיא ואדרבה היה לו להקשות פירכא דעדיפא מינה דלעיל אמרינן דקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר אלמא דתני אוכל כל הפירות קודם ביאת השבוי והכא אמרינן דאפילו קודם ביאת השבוי אינו נוטל אלא כאריס ואם כן קשיא אהדדי. ויש לומר דודאי קודם ביאת השבוי הוין כל הפירות שלו. והכי פירושו שמין להם כאריס לאחר שבא השבוי אם מצא פירות בעין כגון פירות שמחוברים בקרקע או שהשביח הקרקע מזה השבח הוא נוטל כאריס. ופריך השתא זריז ונשכר הוי בשקדם ותלש קודם ביאת השבוי אף על גב דשמע שהיו ממשמשין ובאין מאי דאשבח פירוש לאחר ביאת השבוי כשמוצא שבח בעין מיבעיא פשיטא דלכל הפחות נוטל כאריס. והשתא אין להקשות קושיין ממש אהדדי מאי שנא הכא דהוא אוכל ונוטל והכא אינו נוטל אלא כאריס שנא ושנא דלעיל מיירי שלא בא אלא שמע שבאין אבל הכא מיירי שכבר בא השבוי. ואם תאמר מאי פריך השתא זריז ונשכר הוי וכו' והלא לא דמו אהדדי כדפירשתי.
ויש לומר דהכי קאמר משום מאי סלקא דעתך לומר דלא שקיל ליה כאריס משום דחשבת ליה כיורד בתוך שדה חבירו שלא ברשות. וזה אינו דהשתא זריז ונשכר הוי קודם ביאת השבוי כי נמי שמע שהן ממשמשין ובאין אלמא דחשבת ליה כיורד ברשות דאי שלא ברשות חשבת אם כן לא הוה אמרינן דהשתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. ולהכי פריך השתא זריז וכו' פירוש לאחר שבא השבוי ומצא שבה בעין לא כל שכן דחשבינן ליה כיורד ברשות לגבי האי דשקיל כאריס. תלמיד הר"ף.

וזה לשון הריטב"א: תנא וכלן שמין להן כאריס. פירש רש"י כי כשיבאו הבעלים וכו' אבל בתוספות פירשו דלא מיירי אלא לענין שבח שהשביחו בנכסים שהוא קיים שנוטלין בו כאריס כשיבאו הבעלים אבל בשכר עבודה שבכל שנה לא מיירי. והביאו ראיה לדבריהם מהא דפרכינן בסמוך אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר וכו' ומשמע מהאי לישנא דלא סתרן אהדדי דהא במאי דאמרינן זריז ונשכר כל הפירות שהיו בכל השנים שעברו קודם שיבאו הבעלים הרי הן שלו ולא עוד אלא שאפילו שמע שממשמשין ובאין ושמט ואכל אין מוציאין מידו ואלו באידך קאמר ששמין לו כאריס ולא יטול אלא למחצה לשליש ולרביע. אלא ודאי דלא איירי תנא אלא לענין שבח שהשביחו והוא עומד קיים בקרקע כשבאו הבעלים כגון שנטעו כרמים וכיוצא בו. ואם תאמר ולפירוש התוספות נמי כיון דעניינים חלוקין הן דהא איירי בפירות והא איירי בשבח היכי אמרינן דלא מיבעיא לומר הא. ויש לומר דודאי מאן דבעי לומר שאין שמין להן כאריס היינו משום דלא דיינינן להו כיורד ברשות והיינו דאמרינן דפשיטא שנוטל כאריס וכיורד ברשות דכיון דלענין פירות זריז ונשכר פשיטא דכיורד ברשות דמי ועדיף מיניה. וכי תימא היא גופה נצרכא שיטול בשבח כאריס בלחוד ולא נאמר שיהיה נשכר יותר ממחצה ויש לומר דכל שכן דפשיטא ליה דהא לא קתני שיהא נשכר אלא במה שהיה זריז ששמט ואכל ולא במה שהשביח בקרקע שהוא בקרקע ולא אכלו ודי לו שיטול בשבח בגופה של קרקע כאחד מאריסי העיר ושיהא ידו על העליונה ולישנא נמי דאיק הכי דאי לא הוה ליה למיתני אין שמין להן אלא כאריס. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: שמין להן כאריס. פירש הקונטרס שיטול בפירות ובשבח כמנהג אריסי העיר. ואם תאמר לעיל אמאי משני לירד ולמכור לשני וכו' כמו שהקשו בתוספות. ויש לומר. דמכל מקום לאלתר נוטל הכל עד שיבאו הבעלים ויחזור ואם כן יורד ואוכל הוא עתה.

ומיהו מדמדמה לה לההוא דהמוציא וכו'. מכלל דהכא נמי מה שאכל אכל דאם לא כן מאי פריך דין הוא דהכא שיטול בשבח כאריס מאחר שאין הפירות שלו. הילכך נראה לפרש וכו' עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנץ: שמין להם כאריס. פירש הקונטרס אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקע ופירות וכו'. ואם תאמר לעיל דפריך לשמואל דאמר מורידין מברייתא דקתני ובניהם מבקשין לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם אמאי דחק רבא לתרץ לירד ולמכור הא אפילו לירד ולאכול אין לו דאין נוטל כלל אלא בעדים וכך היה נוטל בשל אחרים. לאו פירכא דמכל מקום לאלתר נוטל לגמרי עד שיבאו הבעלים ויחזיר וברייתא משמע דאין מניחין אותו לירד עכשו. ומיהו מדמדמי לה לההיא דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל נראה שהפירות אוכל בחנם ואין משלם כלום לשבוי כשבא ובמה שהשביח בקרקע נוטל כאריס. ועוד מדאמר שמואל לקמן שבוי שנשבה בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסיו וקוצר ובוצר ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו ואם איתא שאינו נוטל אף בפירות אלא כאריס לוקמיה לקרוב מרישא.
והשתא לפי מה שפירשנו אין הורדה לנכסי שבוי שוה להורדה לנכסי קטן דלנכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן הוי אפוטרופוס. ועוד חלוקים בזה דהורדת קרוב לנכסי שבוי דכולה שמעתא בראוי ליורשו ואף בנכסים שהיה הקרוב ראוי לירש עמו שנפלו ממורישיהם ובהני נכסים אמרינן להוריד קרוב לנכסי קטן כיון דאותו קרוב היורד היה ראוי לירש עמו באותן נכסים או אחים מן האם של קרוב היה ראוי לירש באותן נכסים עם הקטן והא דאמרינן לקמן לוקמינהו בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דמשמע דאי מורידין הוה מוקמינן כולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידעינן בודאי דלא שכיבא. לא נוכל לומר כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא לאכול הפירות לגמרי כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפוטרופוס.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וקשה דאמאי לעיל משני לירד ולמכור וכו'. ומיהו נוכל לומר דעת רש"י הוא שנוטל הכל ואם יבאו הבעלים יחזיר להם הכל וישאירו לו כדין אריס. אבל אין נראה לתוספות דכיון שלא שמעו בו שמת למה יניחוהו ליקח חלק בנכסי בעלים ודילמא כשיבאו לא ימצאו ליפרע ממנו. וגם לשון רש"י לא משמע כן שפירש ואם יבאו בעלים יטלו כמנהג אריסין.

עוד כתוב בתוספות מאי פריך מהמוציא הוצאות וכו'. אין להקשות דנימא דפריך אשבויין ששמעו בו שמת דקאמר שמין לו כאריס אף על גב דאדעתא דארעא נחית ואפילו הכי משני דכיון דלא סמכה דעתיה שירא שהקול שיצא אינו אמת לכך תקנו לו כאריס. דיש לומר אם כן היכי קאמר לעיל אילימא אשבויין השתא וכו' הא צריך לאשמועינן שלא נאמר כמו במוציא הוצאות על נכסי אשתו כדפריך בתר הכי מאי שנא.

עוד כתבו בתוספות דילמא מפסיד להו וכו'. ואיו להקשות לרב ולתנא קמא יתקנו שיתנו לו כאריס אם יבאו ולא יפסיד ויורידו ושמא יש לומר כיון שנוטל הכל אם לא יבאו לא היו יכולין לתקן אם יבאו שיתנו לו כאריס. כיון דאדעתא דארעא נחית כמו בהוציא הוצאות על נכסי אשתו. ועוד כשיבאו הבעלים מן הדין הוא שלהן מה שימצאו ולא יטול זה כלום ולא ראו להפקיע דינו. אבל אין לפרש דאפילו אם יטול כאריס עדיין יקלקל כך סברי רב ותנא קמא כי יקדים עצמו ליטול הכל וגם אחרי שלא יוכלו ליורשו (נוסחא אחרינא לגרשו) לא יטיח לעבדו בטוב אם כן בחנם פירשו תוספות לפי שירא שיבאו בעלים ולא יטול כלום.

השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא. לפירוש רש"י הוא פשוט השתא אם לקח הכל הוי זריז ונשכר כל שכן אם מניחו ואינו תולש שיטול מן השבח כאריס וזה טוב לבעלים כדי שלא יקדים לתלוש הכל כשישמע שיבאו הבעלים. ולפירוש התוספות אך קשה דאדרבה אין נותנין לו כאריס יש לומר דהכי פירושו מיבעיא פירוש מה צריך ליתן לו כלום במאי דאשבח כיון שהדין כך שהוא זריז ונשכר לוקח הכל אם ירצה אם כן למה יתקנו לו ליטול כאריס אם לא קדם ותלש כדפירשו תוספות וטעמא משום דאדעתא דכולה ארעא נחית תחלה ולא חיישינן שמא יחטוף ויאכל כיון ששמע בו שמת ולכך לא תקנו לו שיטול כאריס אבל אם קדם ותלש הוי זריז ונשכר. עד כאן גליון.

וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: וכולם שמין להם כאריס. כלומר אבורח מחמת מרדין קאי דקא אמרינן דמורידין קרוב לנכסיהן ושמא תאמר כי היכי דבנטושין היכא שלא שמעו בו שמת דאמרינן אם קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר נימא נמי בבורח מחמת מרדין קמשמע לן ברייתא זו דלא אמרינן כן אלא אם יבאו הבעלים התנו להם בכל שנה ושנה שעברה למחצה לשליש ולרביע ויחזיר להם המותר כפי שיודו הן מעצמו שיצא מן הקרקע או שמא על פי עדים שכך וכך הוציא הקרקע פירות בכל שנה ושנה אבל אינו זריז ונשכר כיון שלא צוה דפנאי היה לו אף על פי שהיה מתירא מה שאין כן בשאר שבוי שאין לו פנאי כלל. עד כאן.

ואסיקנא דשמין להן כאריס אנטושין. ושמין להן כשיבאו הבעלים ומחשבין עמהן ונשבעין כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס בין בשבח בין בפירות. אבל מכל מקום אין בית דין מחשבין עמהן עד שיבאו הבעלים דבינתים בתורת בחזקת ידו שהנחת להו ונוטל הכל כיורש עד שיבאו הבעלים ויחשבו עמהן. כן דעת הרמב"ם והרמב"ן נ"ר. ומדברי רש"י נראה דבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונוטל כאריס ומניח את השאר. ואינו מחוור דהא מחלוקתן של רב ושמואל בנטושין הוא וכדאמרינן בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשלא שמעו בו דהיינו נטושין ומפרשינן טעמא רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר וכו' ואם איתא דשמואל נמי אפילו קודם שבאו בעלים לא אמר אלא ליטול כאריס מאי קאמר כיון דאמר מר וכו' לא הוה ליה למימר אלא כיון דנוטל כאריס דהא בהכין הוה מיירי עד השתא. ומיהו יש לומר דהא דאמרינן וכולן שמין להן כאריס היינו לאחר שבאו בעלים והכי קאמר שמואל מהשתא מורידים ונוטל כאריס ולא חיישינן דילמא מפסיד דהא אמר מר דכשיבאו בעלים שמין להם כאריס. ולי נראה דכל מה שאכל קודם ששמעו שהבעלים ממשמשים ובאים הרי אלו שלו דכיורש נחת ואכל ותדע לך שהרי אין בין שבוים לנטושים אלא שזה זריז ונשכר כלומר אף על פי ששמעו בהם שממשמשים ובאים וקדם ותלש ואכל את הכל הרי זה נשכר שכל מה שאכל אכל והיורד לנכסי נטושים אינו נשכר בהקדמתו וזריזותו אלא בא עם הבעלים לבית החשבון מכל מה שקדם ותלש ואכל מששמעו שממשמשים ובאים הא בשאר דינים הרי הוא כיורד לנכסי שבוים אלא שאין דעתי מכרעת הרשב"א ז"ל.

השתא זריז ונשכר וכו'. איכא למידק מאי קושיא והא המוציא הוצאות של נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל יש לומר דהתם מדין מחילה נגעו ביה כיון שאינו מוציא אלא לרצונו ואין הנכסים הללו יוצאים מתחת ידו אלא מרצונה אף הוא אינו יורד בהם לדעת ליטול כאריס. ותדע לך דמשום מחילה הוא מדמפלגינן בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד. אבל הכא דמיחש חייש דילמא לא מית לדעת ליטול כאריס נחת ואף על גב דשמעו בו שמת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: מאי דאשבח מיבעיא הקשה ר"מ אמאי לא שני דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כמוציא הוצאות על נכסי אשתו. ותירץ משום דפשיטא ליה דלא דמי אלא למוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ואף על פי שבעל התלמוד טעה באותה סברא לקמן ורצה לדמותו למוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה יש לומר דהני מילי בשלא שמעו בו שמת דזה היה ראוי לדמותו לאשתו גדולה לפי שגרם לעצמו שגרשה ולכך אמרינן מה שהוציא הוציא הכא נמי בשלא שמע שמת וירד לנכסיו והוציא הוצאות על הספק איהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להוציא הוצאות על נכסי איש שלא שמע בו שמת. אבל היכא דשמו בו שמת כדין עשה כיון דראוי ליורשו ושמע בו שמת לא פשע במידי ודמי להוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו דלא פשע נמי במידי. עד כאן.

הא אמרת מוציאים אותם מידו. ואם תאמר מאי פריך מכל מקום קאמר הכי דאי איתרמי דלא הוציאוה בית דין מידו והשביחה ובא השבוי ומצא שבח בעין נוטל כאריס. ויש לומר דהכי קאמר הא אמרת מוציאים אותו מידו כיורד שלא ברשות ואפילו כי אריס נמי לא שקיל והא דקאמר אלו התם זריז ונשכר הכי פירושו אלו התם פירוש כששמעו בו שממשמשים ובאין וקדם ותלש ואכל דינו הוי כאלו לא שמע שממשמין ובאין ואלו הכא שמין להו כאריס כששמעו שממשמשים ובאין וקדם ואכל דהוי דינו כמו כבר באו ולא שקיל אלא כאריס. ואם תאמר מאי טעמא לא עבדינן כששמע שממשמשים ובאין כמו קודם שלא שמע כמו גבי שבוי. ותירץ מורינו שיחי' דלא דמי דדוקא גבי שבוי דהיינו שמעו בו שמת יש להשוות שמע שממשמשים ובאין לקודם שלא שמע דאין לו להאמין מה ששמע שהן ממשמשים ובאין שהרי שמע שמת אבל בנטושין לא שמע בו שמת ואם כן כששמע שבאין יש לו שפיר להאמין משום הכי עבדינן ממשמשים ובאין כמו שכבר בא. תלמידי הר"פ ז"ל.

ומאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות וכו'. פירוש דקסלקא דעתין דהכא נמי כיון דקרוב הוא ויש לו תקוה בנכסים שירשם שדינו כיורד לנכסי אשתו גדולה והיה לנו לומר כי מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ופרקינן דהא לא דמיא אלא למוציא הוצאות בנכסי אשתו קטנה היכולה למאן דלא מחיל כיון דלא סמכא דעתיה ובדין הוא שיהא כיורד שלא ברשות אלא דתקינו ליה רבנן שיהא כאריס הכא נמי לא שנא. ואם תאמר הניחא נכסי רטושין אבל נכחי שבוים ששמעו בהם שמתו מאי איכא למימר דהא סמכא דעתיה. ויש לומר דכיון שאין כאן שמועה ברורה ואולי הוא בחיים לא סמכא דעתיה שיהו נכסים נופלים לו בירושה ואף על גב דבעל בנכסי אשתו לא ידע מאן מאית ברישא מכל מקום הא שייך בנכסי אפילו מחיים וידו כידה או עדיפא מידה כדאיתא בדוכתה. הריטב"א ז"ל.

אמר שמואל שבוי שנשבה וכו'. כתוב בתוספות ויש לומר דהכי קאמר אף על גב דבשבוי מורידין וכו'. ואין להקשות ולימא הך דהכא ולא האי דלעיל. דיש לומר דההיא דלעיל אמר רב יהודה משמיה דשמואל והשתא קאמר רב נחמן משמו אף על גב דכבר אמר שמואל בשבוי מורידין מכל מקום קאמר דיצא לדעת אין מורידין. גליון.

לאיתויי הא דאמר רב נחמן וכו'. פירוש דאף על גב דברח מחמת מרדין ואיכא למימר לא יבאו לעולם ויבטח ולא יפסיד ויהיה כבעל בנכסי אשתו גדולה ולא יטול כאריס אפילו הכי לא פלוג. אי נמי דלעולם יש לחוש לביאה ולהפסד. עד כאן משיטה.

ובורח מחמת מרדין. כלומר דהיינו משום שפיכות דמים הרי הוא כשבוי שאינו יכול לצוות מחמת שהוא בהול שמא יודע הדבר וימצאוהו בעיר ויעשו בו דין שופכי דמים ואף לאחר שברח רחוק עשרה ימים או עשרים יום איננו יכול לשלוח ולצוות על קרקעותיו לפי שבכל מקום שהוא בורח מחמת מרדין שמה יעשו בו משפט מות אם יודע להם שיש מתרעמין. ה"ר יהונתן ז"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כשמואל שאף על פי שלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאין אחד רוצה לפקח בהן בתורת אפטרופוס ומן הטעם שכתבנו וכן בית דין אין משתדלין להעמיד להן אפטרופוס שאפטרופוס לדקנני לא מוקמינן. אבל אלו רצה אחד לפקח בנכסים בתורת אפטרופוס מעמידין ביד אפטרופוס ואין מורידין בהן את הקרוב. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' דפרכינן עלה ולוקי אפטרופא לעולם ומשני אפטרופא לדקנני לא מוקמינן כלומר משום דלא משכחינן שאין אדם רוצה לפקח על נכסי גדול בחנם טעמא משום דלא משכחינן הא אי משכחינן מוקמינן. וראיה לדבר עוד מדאמר רבא בעובדא דההיא סבתא דמגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן לאידך פלגא דאמתא אלמא כיון דמשכחינן אפטרופוס מוקמינן ליה ואין מורידין אחתא מדין קרוב לנכסי שבוי. ומיהו הני מילי כשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת אף על גב דמשכחינן אפטרופא קרוב קודם דכיון דשמעו בו שמת בודאי יורש משוינן ליה להאי קרוב ומעמידין הנכסים בחזקתו. וראיה לדבר מדאמרינן בעובדא דסבתא לסוף שמעו דשכיבא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ואידך תילתא יהבינן לינוקא ואידך תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא וכו' אלמא דוקא בהך דנקא דמחמת אחתא דאשתבאי שלא שמעו בה שמתה מוקמינן אפטרופא אבל תילתא דמחמת סבתא כיון דשמעו שמתה יהבינן לקטן עצמו ולא לאפטרופוס וכל שכן בגדול דאפילו משכחינן אפטרופא איהו עדיף דכיון ששמעו בו שמת בודאי יורש חשבינן ליה. ומיהו אפשר דהני מילי לענין מקרקעי דלא כליא קרנא אבל למטלטלי דכליא קרנא אף על פי ששמעו בו שמת מעמידין אפטרופוס ולא קרוב והיינו דאמרינן בענבים לבצור וזיתים למסוק דבית דין מעמידין להם אפטרופוס וסתמא קאמרינן אפילו כששמעו בו שמת דכיון דקלא בעלמא הוא לא הוי יורש ממש ולפיכך אין מורידין אותו אלא בקרקעות דלא כליא קרנא. ובקרקעות נמי לירד ולאכול אבל לא למכור זהו דעת הרשב"א בדברים הללו. אבל הרא"ה כתב דאפילו משכחי אפטרופא בקרקעות לא מוקמינן ליה כלל אלא מורידין קרוב ואף על פי שלא שמעו בו שמת דכיון שאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסי גדולים כל כך בחנם אף על פי שזה מקבל עליו לעשות כן אין סומכין עליו אלא חוששין לו שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה והיינו דאמרינן לקמן אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כלומר דאפילו משכחינן לא מוקמינן משום דחיישינן דילמא מפסיד להו.
וההיא דאמר רבא דמיגו דמוקמינן אפטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן נמי לפלגא דאחתא התם היינו טעמא דכיון דאיכא חולקא לקטן בגויה חמיר להו לאינשי וליכא למיחש שמא יפסיד. הר"ן.

והריטב"א כתב כדעת הרא"ה וזה לשונו לקמן: ונוקי אפוטרופא לעולם. פירוש דכיון דמוקמינן אפטרופא לאותה קמה מוקמינן לכולהו נכסי דכיון דטרח טרח. ופרקינן אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן. פירש רש"י שלא נמצאהו נראה מדבריו דאי משכחינן ליה מוקמינן אבל מדקאמר לא מוקמינן מכלל דאפילו אשכחן לא מוקמינן דלא תקון רבנן אפטרופא לדיקנני שירדו חכמים לסוף דעתן שלא יטרחו בנכסים כראוי כיון שאינם של יתומים וכי מחתינן להו לא מחתינן אלא אריס. ותלמודא נמי מפשט הוה פשיטא ליה דבעלמא לא מוקמינן אפטרופא לדיקנני אלא דהשתא קא סלקא דעתיה דכיון דנחתי לפירי נחתי לכלהו. ופרקינן דאפטרופא לדיקנני לא מוקמינן כלל ואפילו בכי הא וכן עיקר. עד כאן.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: מסוגיא דגמרא משמע דוקא ביורד בנכסי שבוי הוא יהוי זריז ונשכר אבל אנטושין דבורח מחמת מרדין ודדמו ליה שמין להם כאריס הוא דדיינין בהו אפילו במאי דקדם ואכל מקמי דליתי. ונראה לפרש מילתא דרבי שמעון בן גמליאל שמעתי שהנטושים כשבוים כמו שבשבוים דין לא שמעו בהם שמתו כדין שמעו בו שמת ומורידין קרוב אין הכי נמי בנטושין בין שמעו שמתו בין לא שמעו מורידין קרוב לנכסיהן. ואליבא דתנא קמא הויא מילתא בהפך דבשבוים הוא דאמר ברישא דברייתא בששמעו בהן שמתו מורידין קרוב והוא הדין בלא שמעו ובנטושין בלא שמעו מוציאין מידן והוא הדין אפילו שמעו שמתו דכיון דליכא סהדי מוציאין אותם מידן דחיישינן דילמא שמטי ואכלי ומפסדי לה לארעא ולא דמי נטושים לשבוים דנטושים ידע ביציאתו מן העיר ומדלא פקיד מאן ליחות לארעתיה לא שבקינן ליה לקרוב דליחות בהו וכל שכן לרחוק אבל שבוים שיצאו על מנת לחזור לאלתר ונשבו לא ידעו ביציאתן הילכך לא הוה לחו לפקודי אנכסייהו ומסתמא ניחא ליה דליחתו קריביה לנכסיה ולפלחו להו הילכך מורידין (חסר כמו ב' תיבות). דרבי שמעו בן גמליאל דאמר שמעתי שהנטושין כשבויין דמחמת מרדין נבהלו ונחפזו ולא צוו על נכסיהם מי יחזיק בהן והכי נמי פסק רבי נחמן משמיה דנפשיה דבורח מחמת מרדין הרי הוא כשבוי.
וכל הני דאמרינן דאין מוציאין מידן כגון נטושין ובורח מחמת מרדין אם חזר מורישן שמין להם כאריס במה שטרחו בפירות שהיו מחוברין בשעת חזרתו כדפרישית לעיל והיינו טעמא דלא מסלקינן להו לגמרי דאי אמרת מסלקינן להו מפסדי לה לארעא ואכיל מינה מאי דנפיק בה בלא טרחותא ובלא אפקותא.
והר"מ ז"ל כתב כשיבאו השבוי או הבורח מחמת סכנה שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג האריסין של אותה העיר. עד כאן.

ועד כתב הר"מ ז"ל כשם שאין מורידין קרוב למטלטלים של שבוי ובורח מחמת מרדין כך אין מורידין קרוב לחצרותיו וחנויותיו וכו'. אלא בית דין מעמידין להם גבאי ויהא השכר מונח בבית דין עד שידעו בו שמת או עד שיבא ויטלנו. ואין מורידין הקרוב לשדות וגנות ופרדסים להיות כאריס למחצה או לשליש אלא שיעשה ויאכל כדי שלא יפסיד הקרקעות ולא יוביר אותן. עד כאן. והוא כתב למעלה שכשיבאו השבוי או הבורח שמין לאלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג האריסין וכאן כתב שאין מורידין קרוב בהן בתורת אריסות ואם תאמר שלא נודיעם מתחלה אין זה דין היכול להתקיים ואם קרוב אחד נתאנה בזה לא יתאנה אחר אחריו. וצריך עיון בדבריו אלה יד כאן. וטעות נזדמן לו בדברי הרמב"ם ז"ל ולפי הנוסחאות שלנו אין עליו ז"ל קושיא. גליון.

שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו'. ומעמידין אפטרופוס. פירוש דכי אמרינן דאפטרופא לדקנני לא מוקמינן היינו כשצריך לטרוח בנכסים לעבוד אותם שהוא טורח גדול ואין אדם רוצה לטרוח בזה אלא בנכסי יתומים. וקוצר ובוצר פירוש והוצאה מגופן של נכסים.
ושמעינן מהכא שלא אמרו שמורידים קרוב לנכסי שבוי אלא דוקא בקרקעות אבל למטלטלים אין מורידים אלא מניחים אותו בית דין ביד אפטרופוס נאמן ואפילו רחוק. הריטב"א ז"ל.

וליקו אפטרופא לעולם. מכאן ראיה לפירוש התוספות דאי לפירוש הקונטרס קשיא דפירש דאינו נוטל אלא כאריס קודם ביאת השבוי אם כן מאי פריך וליקו אפטרופוס לעולם מאי נפקא מינה דהאי אפטרופוס יותר מאם הוה מוקי ליה אריס אלא שמע מינה דנוטל כל הפירות שבכל שנה קודם ביאת השבוי ומשום הכי פריך אמאי מוקמינן ליה קרוב שיאכל הפירות לוקי אפטרופוס. תלמיד הר"פ ז"ל.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: שבוי שנשבה או בורח מחמת מרדין שברח והניח קמה לקצור בית דין יורדין לנכסיו ומעמידים אפטרופוס לקצור ומוכר הפירות ומניח דמיהם עם כל שאר המטלטלים בבית דין ואתר כך יורידו בית דין לנכסיו קרוב כדאמר לעיל אבל אין מעמידין אפוטרופוס על כל נכסיו לעולם דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן. אבל אם שמעו בהם שמתו וירדו הראוים ליורשן לתוך הנחלה כולה וחלקוה ביניהם אין מוציאין מידם. אבל יוצא לדעת ולא שמעו בו שמת אין מתעסקים בנכסיו כלל מפני שהוא כמאבדן לדעת ואם הניחם בורים יעמדו בורים עד שיבאו או עד שישמעו בו מפי עדים ברורים שמת. מיהו היכא דהניח קמה לקצור או כרם לבצור ולא הניחם ביד אדם בעולם וכן מטלטלים ופירות שהניח בביתו ומתקלקלים נראה לומר שבית דין מעמידים אפוטרופוס למכרן ויעמדו המעות בבית דין. עד כאן.

אין מורידין וכו'. אין הורדה לנכסי שבוי דומה להורדה לנכסי קטן דכל נכסי שבוי היינו לאכול הכל ולנכסי קטן היינו לאפוטרופוס. והא דאמרינן לקמן לוקמינהו לנכסא בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא וכו' דמשמע הא מורידין הוה מוקמי לכולהו בידא דאחתא כאלו הוה ידיע לן בודאי דלא שכיבא סבתא. אי אפשר לפרש כן אלא הכי קאמר לוקמינהו כולהו בידא דאחתא כשאר הורדת קרוב לנכסי שבוי לאכול הכל דילמא שכיבא סבתא ואין להוריד קרוב לנכסי קטן אפילו לאפטרופסות. הרא"ש ז"ל.

קטן לנכסי שבוי. פירוש קודם שיגדיל אבל כיון שהגדיל והגיע לכלל שנותיה מורידין. ולא בעינן שיהא בן עשרים דהא היינו סתם קטן שבכל מקום וכן מוכיח חברו דאמר ואין מויידין קרוב לנכסי קטן. ודוקא קטן אין מורידין לנכסי שבוי אף על פי שהוא קרוב אבל אשה מורידין וכדמוכח בהדיא מעובדא דסבתא דמוקמינן נכסיה בידא דאחתא. הריטב"א.

ולא קרוב לנכסי קטן ואפילו נשבה. ודוקא כשחלקו והקטן מתפרנס בפני עצמו משלו דילמא מחזיק בחלק הקטן ואמר לחלקי הגיע זה ולא אפילו קרוב מחמת קרוב בנכסי קטן דהיינו אחיו מאמו שמא יאמר מחלק אחי היה זה ואני ירדתי בו מכחו והקטן לא ידע כלום ולא ימחה. הראב"ד.

ולא קרוב לנכסי קטן. נראה דדוקא במקרקעי דשייך למיחש לאחזוקי טפי בקרוב מברחוק. אבל במטלטלי מה לי קרוב מה לי רחוק. תוספות שאנץ.

באחי מאימא. פירש בקונטרס כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא לגבי קטן ואין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו ויאמר נכסים הללו אני יורש מחמת אחי מאמי שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו. וכתב ר"מ ואיני יודע כלל ליישבו דאח מאם אינו יורש דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. ונראה שטעות סופר הוא בכל הפירושים וכל היכא דכתיב בהו אב יש להיותו אם. ואם במקום אב. והשתא ניחא כגון ראובן שיש לו חנוך מלאה ופלוא מרחל ומת ראובן ונשאת רחל לאיש אחר וילדה לו חצרון ומת בעלה ומתה גם היא וירשוה בנים פלוא וחצרון אין מורידין חנוך לנכסי חצרון שירש מאמו שמא ימות פלוא ואתא חנוך לאחזוקי בנכסי חצרון כי יאמר אחי פלוא וחצרון אחיו ירשו את אמן ואלו באו לחלק פלוא אחי ועכשיו שמת אני יורשו שאני אחיו מאביו. הרא"ש.

ובגליון כתוב וז"ל: ולא קרוב מחמת קרוב וכו'. פירוש אחי מאימא שיאמר אני מחזיק בו מכח אמי שהוא שלו מחמת אביו. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: באחי מאימא כגון ראובן ושמעון שהן אחיו מן האב ושמעון ולוי אחים מן האם ומתה אם שמעון ולוי וירשוה שניהם ואחר כך מת שמעון בלא בנים וירשו ראובן אחיו מאביו אין לבית דין להוריד לראובן לנכסי לוי הקטן שירש מאמו שהרי אפשר שיטעון ראובן כל זה הוא חלק שמעון אחי שירש מאמו כן נראה. מה שכתוב בהלכות רבינו הגדול דכיון דלא מחי דילמא אתי לאתזוקי בהו יש לעיין כיון דרבא דאיק ממילתיה דרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן ומשום הכי קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין ולא חיישינן דילמא אתי לאחזוקי בהו דהא אין מחזיקין בנכסי קטן. הילכך מיחזי לפרושי דקרוב היינו טעמא דאין מורידין כי היכי דלא לטעון ממנתא דילי הוא כל מאי דתפיסנא דאי מטעם חזקה הבאה מחמת טענה לא חיישינן דלא מצי טעין מיניה דקטן זבינתה או יהבה ניהלי במתנה אלא ודאי מחשש טענת ירושה הוא דאמרינן דאין מורידים ובקרוב מחמת קרוב נמי חיישינן כדפרישית לעיל. ונוסחתו בענין זה דכיון דלא מחי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו מחמת ירושה. מיהו אין הלשון מתיישב. ונוסחא זו יש ספרים שאינה כתובה בהם בגמרא ואפשר שהיא נוסחא עיקרית. וצריך עיון. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ולא קרוב לנכסי קטן. כלומר ולא קרוב הראוי לירש את הקטן כגון אחיו לנכסי קטן לעשות וליטול למחצה לשליש ולרביע דכיון דקטן הוא דלא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו אי נמי לומר לחלק ירושתו באו וטוב להוריד להם איש רחוק דלא מצי טעין משום ירושה וליכא בהו אלא חדא חששא ובקרוב איכא תרי חששי. עד כאן.

שמע מיניה מדרב הונא מחזיקים וכו'. על מה שהקשו בתוספות ידקדק מכולי תלמודא וכו'. יש לומר דאי לאו רב הונא הוה אמינא דלאחזוקי לא חיישינן ומורידים בין קרוב בין רחוק אבל רב הונא דאסר קרוב משום דחייש לאחזוקי מכלל דברחוק ליכא למיחש. ותימה קרוב נמי לוקים ויהא צריך גם הוא להביא ראיה. ויש לומר דמתוך שהוא קרוב יהו סבורין העולם שנפלו לו בירושה ולא יתנו לב לגלות לקטן שהיו של אביו אבל בנכרי יגידו לו ויחקור הדבר ויצריכו להביא ראיה. ומיהו קשה לפירוש הקונטרס דהיכי דייק מדרב הונא דאין מחזיקים משיגדיל דילמא לעולם כשיגדיל מחזיקים דלכי יגדיל ידע למחויי וליכא למיחש למידי וכי תימא דפשיטא לן דלא ידע אם כן בלאו רב הונא ידעינן דאין מחזיקים כיון דלא ידע למחויי ויש לומר מדקאמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי קטן שמע מינה דלא ידע למחויי הילכך אין מחזיקים. וליכא למימר לרב הונא אף על גב דידע למחויי אין מורידים דשמא לא ימצא ראיה שהיא שלו ולא תועיל מחאתו אבל נכרי יש לו חזקה כיון דידע למחויי דאם כן לנכסי שבוי אמאי מורידים הכי נמי ניחוש להכי כי מורידים קרוב לנכסי שבוי אף לנכסים שראוי לירש עמו אלא ודאי בשבוי לא חיישינן משום שיודע שהיה שלו אבל קטן לא ידע דהוה דידיה וכיון דהכי הוא ממילא ידענא דאין מחזיקים דלא מצי למחויי לעולם כיון דירד לתוכו כשהיה קטן ולא ידע שהיתה של אביו. הרא"ש.
כתוב בתוספות שאנ"ץ על זה חוזרני בי מכל דיוקים הללו דכולה שמעתא לירד ולאכול כדפירש הקונטרס ודוקא קרוב אבל אחר מורידים אפילו לעשות ולאכול דאלו אפטרופוס שאינו אוכל אפילו קרוב עושין אפוטרופוס דליכא למיחש לאחזוקי ואם תאמר ואמאי מורידים אחר לנכסי קטן לעשות ולאכול יעמידו אפוטרופוס. ויש לומר דזמנין דלא משכחי וטוב שיורידו אחר שיתקן ושמין לו כאריס. ועוד אומר מורי שיחיה דאין להוכיח מאפוטרופוס שהרי רגילות הוא דיתומים הם בבית האפוטרופוס ודבר ניכר דבתורת אפטרופסות ירד לנכסים ולא אתי לאחזוקי אבל מדרב הונא מוכיחין לפי שאין רגילות לירד בתורת אפטרופין לנכסים שהרי אין הקטן עמו דמיירי בקטן שבוי דמיירי דומיא דאין מורידים קטן לנכסי שבוי ואפילו הכי קאמר דקרוב אין מורידים הא אחר מורידים שמע מינה דאין מחזיקים וכו' תלמיד הר"ף.

כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות אבל מדאמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי קטן אם כן חושש לרמאות וגם אית ליה דלא ידע למחות וכו'. צריך עיון מה יישבו אכתי יקשה דילמא באדם אחר יש דעת למחות כמו שיש לו דעת לומר אייתי ראיה אבל בקרוב סבור לומר שהוא שלו כדמסיק בתוספות ואי פשיטא ליה שאין לו דעת למחות אם כן פשיטא דאין מחזיקים כדפירש לעיל. ויש לומר דאי לאו דרב הונא הוה אמינא דיש לו דעת למחות או לא, חיישינן לרמאות אבל מדאמר רב הונא אין מורידים קרוב שמע מינה דחיישינן לרמאות ולא ידע למחות ואי ידע למחות כל שנה בנכרי אם כן גם בקרובו ימחה דלענין מחאה דכל שנה אין חילוק בין קרוב לנכרי אלא על כרחך אין לו דעת למחות וכיון דאין לו דעת למחות אין חזקה מועלת ולכך שמע מינה דאין מחזיקים. אף בזה יש חילוק בין נכרי לקרוב דבקרוב לאחר שיגדיל ויגידו לו העולם שהיה של אביו יסיק אדעתיה לומר אייתי ראיה. עד כאן.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: אמר רבא שמע מינה אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדילן מדקאמר אין מורידים קרוב לנכסי קטן הא אחר מורידים בחזקת אריס ואם איתא דמחזיקים בנכסי קטן לכשיגדיל אחר אמאי מורידים ליחוש דילמא מחזיק בהו משיגדיל ואמר לקחתיה ממנה ולעולם לא נעמיד אפוטרופוס לקטן אלא שמע מינה אין מחזיקים דאמרינן ליה דילמא קטן לא הוה ידע ואפילו משהגדיל כיון דחזא לך אכיל ואזיל סבר דידך הוא ולא מיחה אבל קרוב מנא ידעינן חלקו מימר אמר חלקי היה משום הכי אין מורידים קרוב לנכסי קטן שהוא חלוק ממנו. ולא מיבעיא אם חלקו והוא ניזון בפני עצמו אלא אפילו לא חלקו והקטן אינו מתפרנס עמה אינו רשאי לירד לחלק הקטן אלא יעמיד בית דין ויחלוק ויניח חלק הקטן לבית דין דכיון דאין הקטן ניזון עמה שמא יאמר חלקנו וזה חלקי או אבינו חלק לנו וזה חלקי. וזה למדנו ממעשה דמרי בר איסק שעדיין לא חלק עם אחיו ומפני שלא היה אחיו ניזון עמו אמר רב חסדא דלא נחת ברשות ועוד קטן הוה ואין מורידים קרוב לנכסי קטן. אבל בודאי כל זמן שלא חלקו מתפרנסים יחד מן האמצע בחזקת האחים השותפים. רשאים הגדולים לירש ולהשביח מיהו לאמצע השביחו דכיון דלא חסרו בה מדידהו מסתמא מחלי לגבייהו משום דקטנים נינהו. ואם השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמם. ואם אמרו גדולים בבית דין הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם אפילו שבחו נכסים כלומר שנוטלים מחצה בשל קטנים בשבח שהשביחו שמע מינה דנותנים להם בית דין רשות כל זמן שהם משותפים וניזונים מן האמצע. ומעשה דסבתא ותלת בנתה שלא הורידו קרוב לנכסי קטן עדיין לא הוחזק השיתוף ביניהם לא לירושה ולא למזונות לפיכך חשו שלא להעמיד קרוב בנכסי קטן. עד כאן.

תוס' ד"ה וכולם שמין להם כאריס וכו' נ"ל שכל הפירות אוכל בחנם וכו' ולרב וכן לת"ק אית להו דאין שמין וכו' הוצרכו התוס' לכתוב זה משום דקשה להו אם כן לפי זה יקשה מאי טעמא דת"ק ודרב דאית להו דאין מורידין מטעם דלמא מפסדי להו ולמה להן להפסיד כיון שאוכלין כל הפירות וכל הפירות שלהן לכך כתבו התוס' דמשום זה ס"ל לרב טעם דלמא מפסדו לפי שירא שיבואו הבעלים וכו'. והא דקאמר ואלו התם זריז ונשכר פי' וכו' ר"ל לפי מה שפירשנו שנם בנטושים אוכל כל הפירות מה שקצר קודם שיבואו הבעלים א"כ בנטושים נ"כ זריז ונשכר הוא ומאי שנא משבויים לכך פי' דר"ל מניחין אותן לקדם ולתלוש:

ד"ה ש"מ מדרב הונא וכו' דע"כ כיון דמורידין א"כ יש לו דעת לומר הבא עדים וכו'. ר"ל דאל"כ אפילו אית לן דאין מחזיקין בנכסי קטן דהיינו דאין טענת חזקת ג' שנים מועלת בקטן שלא יצטרך להביא עדים ושטר מכירה שקנאה מאביו אעפ"כ היה לן למימר דאין מורידין לנכסיו אפילו נכרי משום שהקטן לא יהיה לו דעת אפילו לומר הבא עדים שלקחת מאבי ויאמין לדבריו שהיא שלו ושלקחה בלא שום ראיה אלא ודאי יש לו דעת לומר הבא עדים וכו':

גמ' אין מורידין קטן לנכסי שבוי דלמא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רטושים כו' הגלות יהודה כלה הגלת כו' כצ"ל ונ"ב פסוק זה הוא בירמיה:

בא"ד נבוכדנצר הס"ד:

בד"ה שמע מינה כו' קרוב הס"ד:

תוס' בד"ה וכולם שמין כו' אין משלמין טרחו כו' נ"ב והא דאמר לעיל אשבוים השתא זריז ונשכר מאי דאשכח מבעיא היינו מקמי דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכא דעתא כו' ממילא ידעינן דכששמעו בו שמת דסמכא דעתיה דינו כמוציא הוצאה על נכסי אשתו כו' אשר"י:

גמרא קטן לנכסי שבוי דלמא מפסיד להו ולא קרוב לנכסי קטן שמא יחזיק בהן ולא קרוב מחמת והו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה יצא לדעת וכו' שהיה שפוי בדעתו וכו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה ולא קרוב הראוי לירש בנכסי קטן לעשות ולאכול כו' לא ידע למחויי כו'. ולעיל מקשה וליקום אפוטרופוס לעולם שלא יטול כלום ומשני אפוטרופוס לדקנני כו' אבל אי הוי מוקמינא עדיף טפי א"כ דלמא מש"ה לא מוקמינן קרוב לנכסי קטן לעשות ולאכול משום דעדיף טפי לעשות אפוטרופוס ז"א חדא דלעיל מקשה כיון דנזקקין לאפוטרופוס מתחלה להיות קוצר ובוצר וכו' נניח בידו לעולם ועוד דא"כ הול"ל אין מורידין אריס לנכסי קטן מדתלי בקרוב משמע היכא שאין מוציאין אפוטרופוס בחנם לחרוש ולזרוע מניחו ביד אריס נכרי יותר מביד קרוב ע"כ טעמא משום מחאה ואי משום דזה אוכל כל הפירות [לדעת התוספות בד"ה וכולן] ואריס אין לו רק למחצה לשליש ולרביע באדם גדול נמי ועיין:

ברש"י בד"ה ולא קרוב מחמת קרוב וכו'. לפי"ז בסמוך דקאמר ולא אמרן אלא באחי דאבא וכו' י"ל דס"ל הא דר"ה ומ"מ באחי דאמא היכא דליכא עוד אחי אב מורידין ואפ"ה קאמר ולא היא וכו' ל"ש כו' ומטעם נכסי מלוג בדפירש"י (אבל זה אם) [ואפילו אם זה] אינו אחי דאמא נראה דלא מורידין כגון אלמן שיש לו בן ונשא אלמנה שיש לה בן אין מורידין [בן האלמנה] אע"ג דליכא כאן צד אחוה מ"מ דלמא יחזיק בה ויאמר נכסי מלוג של אמי הוא ואביו של קטן בעל אמו היה מוחזק בהן מחמת שהוא אוכל פירות נכסי מלוג והוא מת קודם אמי ולא יורשה ואני יורש הכל מחמת אמי רק כיון דרבא נקיט למלתיה לא שנו אלא באחי דאבא אבל באחי דאמא כו' ונקיט אחי אמא לרבותא [לזה] קאמר ל"ש כו' אבל אה"נ [אף] שאינו אח כלל (א). והאשר"י פי' קרוב מחמת קרוב בע"א ע"ש ולדידיה ולא אמרן אלא באחי דאבא הוא מימרא דרבא או סתם גמרא ופליג אר"ה ועיין:

בתוס' בד"ה וכולן שמין וכו' כיון שאם לא יקדים אין משלמין שכר טרחא היינו למאי דמסיק כיון דלא סמכא דעתיה תקינו ליה רבנן וכו' אבל שמעו בו שמת סמכא דעתיה ודמיא לאשה גדולה ולעיל קודם דאסיק הך אדעתיה אמר השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מבעיא וכ"כ האשר"י ע"ש. ולכאורה נראה שגם לדעת רש"י צ"ל הכי דמ"ש שמעו בו שמת מאשה [גדולה] דהא כוליה אית ליה [אף] לפירש"י משא"כ בנטושין לפי שהך אדעתא דכולה פירות נחית ומ"ש לעיל [בבא מציעא לט ע"ב בד"ה בששמעו בו שמת ומזה העתיקו כן התוספות בשמו] יטול בשאר אריסין גם כששמעו בו שמת היינו טרם באנו להך מסקנא כמו שס"ל לסוגיא דגמרא בתחלה כמ"ש השתא זריז ונשכר כו' ועיין גם לקשר הדבור:

בתוס' בד"ה היינו לדעת דמסתמא לא פליג אדשמואל. אבל ברייתא דלעיל [דקתני רטושין] מוציאין (אפי' לא) [אפשר דלא] שמעו באינך [היינו רב ושמואל כמ"ש התוס' בד"ה היורד]:

בתוס' בד"ה ש"מ מדר"ה וכו' וי"ל דגבי קרוב סבור שאומר אמת וכו'. דבריהם לכאורה אינם מחוורין דכיון שיש לו דעת לומר לנכרי אייתי עדי מכירה בע"כ ואפ"ה קרוב אין מורידין דסבר שאומר אמת שהרי של אביהן היה השדה וכו' א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ודלמא לעולם מחזיקין בנכסי קטן אם לא מיחה בסוף כל ג' ואפ"ה מורידין משום דיש לו דעת למחויי וכ"ת הא פשיטא ליה דאינו יכול למחויי וכו' א"כ בלא ר"ה וכו' וכמ"ש לעיל רק אינהו כתבו כיון דלא ידע למחויי בקרוב לומר לו אייתי עדים שבא לחלקך מדלא מורידין בו קרוב אם כן מסתמא נמי אין לו שכל כ"כ למחות וטעמא כמו דבקרוב סובר כיון שהיה של אביהן מסתבר שבא לחלקו ה"נ כיון שדר בו ג' שנים מסתמא לקחו ואין זה דומה לזה אפילו כי עוכלא לדנא ועיין:

גמרא אפקעתא דמלכא. לקמן (קו) וש"נ:

גמ' שם דלמא מפסיד להו ולא קרוב לנכסי קטן כיון כו' ולא קרוב מחמת קרוב לנ"ק באחי מאמא. כ"ה הגי' ברי"ף ונכון:

רש"י ד"ה רטושים. וקם שאון בעמך יהיו יראים כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה בית ארבאל. אלא מורך כו' מדאגת האויב כו'. צ"ל דזה אינו אלא כבורח מחמת כרגא דלקמן וצ"ע:

רש"י ד"ה רטושים. כשוד כו'. נ"ב משמע דרישיה דקרא לאו בע״כ מדמדמי להו להדדי וכדמפרש ואזיל:

בסה"ד נבוכדנצר. נ"ב שברחו רבים מפניו גם טרם בואו:

בתוספות בד"ה וכולם שמין להם כאריס כו' פרש"י דבשבוי ששמעו כו' ואם יבואו הבעלים כו' יטול כשאר אריסין כו' עכ"ל. אף על גב דרש"י לא כתב מזה כלום מ"מ משמע להו הכי בפשיטות לפרש"י מדקאמר הש"ס השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא משמע להדיא דכל כמה דלא קדם ותלש שקיל מיהא כאריס ואם כן לפי' רש"י סברא זו נשארה ג"כ לפי המסקנא דהא לא מצינו דדחי לה הש"ס ולפירושו עיקר החילוק בין שבויים לנטושים לרשב"ג דבשבויים אוכל כל הפירות ולא מנכינן ליה כלום אף אם בא לבסוף ואדרבא אפי' הפירות שהם בעין אם קדם ותלשן זכה ואם לא קדם ותלשן שקיל בהו כאריס משא"כ בנטושי' לעולם לא שקיל אלא כאריס אם בא לבסוף אבל לפי' התוספות למסקנת הש"ס ע"כ לעולם לא שייך בשבויים ליטול כאריס אפי' אם לא קדם ותלש דהא לשיטתם הא בהא תליא דמשום דלא שקיל כאריס מש"ה אמרינן דאם קדם ותלש זכה משא"כ בנטושין ולשיטתם צ"ל דאע"ג דלסברת המקשה דקאמר מאי דאשבח מיבעיא בשבויים נמי שקיל מיהא כאריס אם לא קדם ותלש למסקנא דמדמינן לה לנכסי אשתו הדר ביה כמ"ש הרא"ש לשיטתם ע"ש כנ"ל:

בא"ד וקשה דאמאי משני לעיל כו' ועוד כו' כיון שאין לו אלא כאריס עכומ"ז כו' עד סוף הקושיא על פרש"י. ונלע"ד שכל קושייתם לפרש"י היינו למה שהבינו שפירושו דבנטושין אפילו לא שמע שבא אינו נוטל בגוף הפירות אלא כאריס ומותר הפירות יניח ביד שליש או אפוטרופוס כדמשמע קצת כן מפי' שכ' בד"ה דאילו התם כו' ושאר פירות יהא מונחין עכ"ל. אבל אם נפרש כוונת רש"י דמ"ש שנוטל כאריס היינו לענין אם בא לבסוף עושין עמו חשבון למפרע וכל מה שאכל יותר משאר אריסין מנכינן לו ומוציאין מידו אבל כל כמה שלא שמע שבא אוכל מיהא כל הפירות ומי ימחה בידו דהא הב"ד אין נזקקין להם לעי' בנכסיו אלא במה שמורידין הקרוב לנכסיו כמ"ש הפוסקים וא"כ אין מקום לשום קושי' מקושיית התוספות דהא לא דמי כלל לאריס עכומ"ז דכל זמן שלא שמע אוכל כל הפירות משא"כ באריס עכומ"ז וכ"נ להדיא מלשון רש"י בד"ה שמין לו כאריס וכ"כ הרא"ש להדיא לשיטת רש"י וכ"כ הרמב"ם ז"ל כסברא זו וא"כ נתיישבו קושי' התוס' אבל הטוח"מ סי' רפ"ה כתב בשם רש"י כמ"ש התוס' לשיטתו אבל הב"ח שם הרגיש בזה וכתב כמו שכתבתי ע"ש:

ה''ג נטושים על כרחן דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה. היינו על כרחו: אפקעתא דמלכא. מצות המלך: רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה. היינו מדעתו ולא שביה דכתיב רישיה דקרא וקם שאון בעמך היו יראים שלא יבאו אויבים עליהם וכל מבצריך יושד יגלו בגולה מאיליהן וישארו העיירות שדודין מאין איש כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדין הבאין למלחמה על ידי מארב על עם היושב בשלום שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכמוהו (ירמיה יג) הגלת יהודה כולה הגלת שלומים מתוך ישיבת שלום באין מחריד הגלם נבוכדנצר. בית ארבאל תרגם יהונתן בית מארב אל''ף למ''ד יתרים בו כמו (הושע ב) יענו את יזרעאל שהוא לשון זריעה ולא לשון עיר ומדקא אמר יושד כשוד שלמן בית ארבאל מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוה אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים והולכים להם מדאגת האויב שמא יבא עליהם: רוטשה. נעזבה: וכולן. מפ' לקמיה אהייא קאי וכללא לאתויי מאי: שמין להם כאריס. אם יבאו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום: השתא זריז ונשכר הוי. ויטול הכל: דאילו התם זריז ונשכר. דכיון ששמעו בו שמת כי נחת לה אדעתא דכולהו פירי נחת אבל הכא דלא שמעו שמת לאו אדעתא דכולה נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירות יהא מונחין: נכסי אשתו. נכסי מלוג שהוא אוכל פירות והקרן שלה: הוציא הרבה ואכל פירות קימעא. קודם שמת או שגירשה: הא לא דמיא. תרוצא הוא הא דנכסי שבויין להא דאשתו קטנה דמי: קטנה. שהיא יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ואין קידושין תופסין בה מן התורה אלא מדברי סופרים לפיכך יוצאה במיאון בע''כ אם תמאן: כמוציא על נכסי אחר דמי. ואם הוציא ולא אכל כדי הוצאתו שמין לו כאריס: דלא סמכא דעתיה. שיהא מוחזק בידו דדואג שמא תמאן בו: תקינו ליה רבנן. ליטול כאריס: כי היכי דלא ניפסדינהו. שלא יקלקל הקרקעות לזורען תמיד ולא יעבוד ולא יעדור כרמים: לאיתויי הא דרב נחמן. בורח מחמת מרדין: יצא לדעת אין מורידין. דכיון שהיה שפוי בדעתו ולא צוהו בלכתו לירד לנכסיו ש''מ לא ניחא ליה: בורח הרי הוא כשבוי. שאין דעתו מיושבת עליו מחמת שהוא בהול: מחמת כרגא. שאין לו ממה לפרוע כסף גולגלתו למלך ובורח לפני בוא הזמן: היינו יוצא לדעת. שאין כאן בהלה: מחמת מרדין. שהרג את הנפש ופרסאי הורגין על שפיכות דמים כדאמרינן בבבא קמא (דף קיז.) מרדין היא רציחה בלשון פרסי וכן מפורש בשערים דרב האי גאון (שער מ): מעמידין אפוטרופוס. להכניס דבר המוכן ויהא שמור לבעלים ואח''כ מורידין קרוב להשביח וליטול כאריס: ולוקים אפוטרופוס לעולם. שלא יטול כלום: אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמע להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו: אין מורידין קטן לנכסי שבוי. ואפילו הוא ראוי ליורשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להם איש נכרי: ולא קרוב. הראוי לירש בנכסי קטן לעשות ולאכול כדמסיים טעמיה דכיון דקטן לא ידע למחויי אתא האי קרוב לאחזוקי בהן ולומר לחלק ירושתו בא וטוב להם להוריד איש נכרי דלא מצי למטען בהו ירושה: ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן. כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח של קטן דאתי לאחזוקי בהו לצורך אחיו ויאמר נכסים הללו של אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו: באחי מאימא. כדפרישית שזה אח מן האם לאחיו של קטן מן האב: ש''מ מרב הונא. דאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יחזיק בהם מחמת ירושה אבל אחר שאין לו טענת ירושה מורידין ולא חיישינן שמא יטעון אביו של קטן מכרם לי ואכלתים שני חזקה ש''מ אין מחזיקין בנכסי קטן אם לא אכל בפני האב שלש שנים אין שלש שנים שאכלן בפני הקטן חזקה:

וכולם שמין להם כאריס. אנטושים דרשב''ג קאי כדמסיק פי' רש''י דבשבוי ששמע שמתו אוכל כל הפירות ואם יבואו הבעלים קודם שיאכל הפירות יטול כשאר אריסין ויחזיר השאר ובנטושים דלא שמע שמת לא יאכל כל הפירות אלא שמין הפירות שיאכל כשאר אריסין למחצה לשליש ולרביע ולא יאכל כלום בחנם וקשה דאמאי משני לעיל לירד ולמכור תנן לישני לירד ולאכול תנן דהא אפילו לאכול בחנם אינו יורד ועוד מאי פריך בתר הכי אף בניהם כלל לא הא ודאי אין לו כלל אפילו למ''ד מורידין כיון שאין לו אלא כאריס נכרי ועוד מאי פריך מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו דהתם יורד לאכול כל הפירות אבל הכא אינו יורד כי אם בתורת אריסות ותו דאמר שמואל לקמן שבוי שהניח קמה לקצור מעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ואח''כ מורידין קרוב לנכסיו ומעיקרא אמאי אין מורידין קרוב כיון שלא יאכל הפירות בחנם לכך נראה דודאי שכל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש וזרע ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו ולרב וכן לת''ק אית להו שאין שמין כאריס ולכך אין מורידין דלמא מפסיד להו לפי שירא שיבואו הבעלים קודם שיקצור ויאכל ולא יטול כלום ולא ישביח הקרקע אלא כל מה שימצא יאכל בחנם כדין קרוב היורד לנכסי שבוי והשתא פריך שפיר כיון שאוכל כל הפירות כשיבואו הבעלים קודם שילקט אמאי נוטל כאריס טפי מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו כו' והא דקאמר ואילו התם זריז ונשכר פי' כששמע הבעלים ממשמשים ובאין מניחין אותו לקדם ולתלוש אע''פ שהפירות ישוו הרבה מעמלו כיון שאם לא יקדם אין משלמין טרחו אבל הכא בנטושים אם באו בעלים אין מניחין אותו לתלוש כיון דלא מפסיד מידי דשיימי' להו כאריס: אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין. וא''ת והאמרה שמואל חדא זימנא וי''ל דה''ק אף על גב דבשבוי מורידין יצא לדעת אין מורידין: היינו לדעת. דמסתמא לא פליג אשמואל מדלא קאמר אף בורח או אף יוצא לדעת: ש''מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל. פרש''י מדאמר רב הונא אין מורידין קרוב הא נכרי מורידין וקשה דבלא רב הונא כמה משניות יש שמעמידין אפוטרופוס לנכסי יתומים פרק הניזקין (גיטין דף נב.) מנהו ב''ד לא ישבע וע''ק היכי מוכח מדרב הונא דאין מחזיקין דלמא אי טוען שני חזקה מועיל והא דמורידין נכרי משום דליכא למיחש למידי דע''כ כיון דמורידין א''כ יש לו דעת לומר הבא עדים שלקחת מאבי והכי נמי יש לו לדעת ולמחות בסוף כל שלשה

בבא מציעא לט ע"א