דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא לח ע"ב - Steinsaltz

for what use are they fit? According to the Rabbis, one sells them in court. Apparently, they must have some value. The Gemara answers: Oil is fit for tanners who would coat the hides with oil even if it had a foul odor. Honey it fit as a salve for a wound on the back of camels.

It is taught in the baraita: And the Rabbis say that the bailee effects a remedy for the spoiled products and sells them in court. The Gemara asks: What remedy does he effect for those products? Rav Ashi said: It is a remedy for the casks. Although the contents of the barrel are irreversibly spoiled, leaving it in the barrels will ruin the barrels.

The Gemara asks: Since Rabbi Meir agrees that when there is deterioration at a rate greater than its standard rate of deterioration, the bailee should sell the deposit, with regard to what issue do Rabbi Meir and the Rabbis disagree? The Gemara answers: The dispute is that one Sage, Rabbi Meir, holds: The Sages were concerned for a significant loss, but the Sages were not concerned for an insignificant loss, like damage to the barrels. And one Sage, the Rabbis, holds: The Sages were concerned even for an insignificant loss.

§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: He sells it before the court, due to the fact that in doing so he is like one returning a lost item to the owner. It was stated that Rabbi Abba, son of Rabbi Ya’akov, says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. And Rava says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis.

The Gemara asks: But why is it necessary for Rabbi Yoḥanan to issue that ruling specifically in this case? Didn’t Rabbi Yoḥanan already say one other time that in general the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel? As Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan said: Every place where Rabban Shimon ben Gamliel taught a ruling in our mishna, the halakha is in accordance with his opinion, except for the following three cases: The responsibility of the guarantor (Bava Batra 173b), and the incident that occurred in the city of Tzaidan (Gittin 74a), and the dispute with regard to evidence in the final disagreement (Sanhedrin 31a). By inference, in all other cases, Rabbi Yoḥanan holds that the halakha is in accordance with his opinion.

The Gemara answers: Rabbi Abba and Rabba bar bar Ḥana are amora’im and disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Abba holds that there was no general ruling, and therefore a ruling was necessary in this case. Rabba bar bar Ḥana holds that Rabbi Yoḥanan issued a general ruling.

The Gemara notes: From the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, it is learned that the court authorizes a relative, who is the heir apparent, to descend and manage the property of a captive. A bailee who sells rotting produce is like one returning a lost item to the owner; one who manages the property of a captive who is unable to do so himself should have the same status. From the statement of the Rabbis, who say that the bailee may not touch the rotting produce, it is learned that the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive.

The Gemara rejects this parallel: And from where do you draw that conclusion? Perhaps Rabban Shimon ben Gamliel states his opinion here only due to the fact that the principal, i.e., the rotting produce, is destroyed. But there, indeed, the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive, because if the land lies fallow, the land will remain intact, even if the captive will not profit. And perhaps the Rabbis state their opinion only here based either on the reason of Rav Kahana, that a person prefers his own produce, or on the reason of Rav Naḥman bar Yitzḥak, that there is concern that perhaps the owner designated the produce as teruma or tithe. But there, with regard to the captive’s property, those reasons do not apply, and indeed the court authorizes the relative to manage it.

The Gemara asks: Is this to say that they are two independent reasons for these two halakhot? But doesn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive? Is it not due to the fact that there is one common reason for both halakhot? The Gemara rejects that reasoning: No, they are based upon two unrelated reasons, and Shmuel ruled the halakha in each case independently.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say that the two halakhot are unrelated, as Rava says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, and Rav Naḥman says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. Rather, learn from it that they are based upon two unrelated reasons. The Gemara affirms: Learn from it that they are unrelated.

The Gemara notes that it was stated that there is an amoraic dispute with regard to one who was taken captive. Rav says: The court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive. Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive.

The Gemara limits the scope of the dispute: In a case where they heard that the captive died, everyone agrees that the court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. The relative is the prospective heir and will tend to the land as if it were his own. If the captive returns, he will compensate the relative for his expenditures.

When they disagree, it is in a case where they did not hear that the captive died and presumably he will return. Rav says: The court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive, lest he devalue the property. Since presumably the owner of the property is alive, the relative assumes that he will eventually be required to return the property to the owner. Therefore, he does not tend to the land as if it were his own but will farm the land to increase its short-term yield, at the expense of its long-term condition. And Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. Since the Master said: In any case where one works a field that is not his, we appraise his work as if he were a sharecropper, the relative will not devalue the property. It is in his best interest to tend to the land to ensure that he will receive his payment.

The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Eliezer says: By inference, from that which is stated: “My wrath shall wax hot, and I will kill you” (Exodus 22:23), I know that their wives shall be widows and their children orphans. Rather, what is the meaning when the verse states: “And your wives shall be widows and your children orphans” (Exodus 22:23)? Why is this clause in the verse necessary?

The verse teaches an additional punishment, that the men will be killed with no witnesses. Their wives will seek to marry, and the courts will not allow them to do so without witnesses to their husbands’ deaths. And their children will wish to descend to their father’s property, to inherit it, and the courts will not allow them to do so. Apparently, the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive. Rava said: We learned in the baraita that the courts do not allow them to descend and to sell the land, but the court does authorize a relative to descend and manage the land.

The Gemara relates: There was a similar incident in Neharde’a, and Rav Sheshet resolved the matter from this baraita and ruled that the court does not authorize a relative to descend to the property of a captive. Rav Amram said to him: Perhaps we learned in the baraita that the courts do not allow a relative to descend and to sell the land? Rav Sheshet said mockingly to him, employing a similar style: Perhaps you are from Pumbedita, where people pass an elephant through the eye of a needle, i.e., they engage in specious reasoning. But doesn’t the juxtaposition between their wives and their children in the verse teach that the meaning is similar in both cases? Just as there, with regard to the wives, it means that they may not remarry at all, so too here, with regard to the sons, it means that they may not descend to the property at all.

The Gemara comments: And the matter of whether the court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: In the case of one who descends to the property of a captive and works his field, the court does not confiscate it from his possession. And furthermore, even if he heard that the owners are approaching and arriving, and the one who descended to the field preceded their arrival and uprooted and consumed produce that grew that year, that person is deemed diligent and he profits, as he received a return on the work that he invested. And these are the cases where there is captives’ property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance went to a country overseas, and those in his locale heard that the relative died.

In the case of one who descends to abandoned property, the court removes it from the possession of the one managing it. And these are the cases where there is abandoned property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance went to a country overseas, and those in his locale did not hear that the relative died. And Rabban Shimon ben Gamliel said: I heard that the legal status of abandoned property is like that of the property of captives, and it is not confiscated from the possession of the one managing it. The dispute between the first tanna and Rabban Shimon ben Gamliel parallels the dispute between Rav and Shmuel.

With regard to one who descends to forsaken property, the court removes it from his possession. And these are the cases where there is forsaken property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance was here, and the relative does not know where they went. Everyone agrees that in these instances the court does not authorize a relative to descend to the property.

The Gemara asks: What is different about one property, that it is called abandoned property? And what is different about the other property, that it is called forsaken property?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - ב

תו מקשינן על דברי הברייתא, המתירה למכור שמן שהבאיש ודבש הדביש:

שמן והבאיש, דבש והדביש  למאי חזו [למה הם עדיין ראויים] עד שאתה אומר: "ומוכרן", [1] והלא לא ימצא להם קונים!?

ומשנינן: שמן והבאיש חזי לגלדאי [ראוי הוא לסיכת עורות], ודבש שהדביש ראוי הוא לכתישא דגמלי [גב הגמל כחוש ומסוקב מחמת משאוי, והדבש מועיל לו].

עוד למדנו בברייתא: וחכמים אומרים: עושה להן תקנה ומוכרן בבית דין:

ומפרשינן: מאי תקנתא עביד להו [מה תקנה יש במכירת השמן והדבש] והרי שוב לא יופסדו, וכמו שמבואר בגמרא לעיל "כיון דקם קם"!?

אמר רב אשי: תקנה הוא עושה לקנקנים, שבהם היה השמן והדבש, כי אם ישהה הדבש והשמן בתוכו יתקלקלו הקנקנים.

ומקשינן: במאי קמיפלגי רבי מאיר ורבנן אם עושה תקנה לקנקנים, היות ומודה רבי מאיר ביותר מכדי חסרונן שהוא מוכרן!? [2] דמר - רבי מאיר - סבר: להפסד מרובה כגון שחסרו יותר מכדי חסרונן וחושש הוא לאבדן הפירות, חששו חכמים והתירו למכור, ואילו להפסד מועט - כגון של קנקנים [3] - לא חששו חכמים.

ומר - חכמים - סבר [י]: אפילו להפסד מועט - כגון הפסד הקנקנים - נמי חששו.

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים:

אתמר:

רבי אבא ברבי יעקב, אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ורבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

ומקשינן: למה לו לרבי יוחנן ללמדנו כאן שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והא כבר אמרה רבי יוחנן חדא זימנא, כבר אמר לנו רבי יוחנן כלל, הכולל אף את דברי רבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו!?

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו, חוץ ממה ששנה בשלושת הענינים הבאים:

ערב: אם אמר המלוה: "על מנת שאפרע ממי שארצה" - חכמים אומרים: אף אם יש ללוה נכסים, יכול הוא לפרוע מן הערב תחילה; ורבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך, לא יפרע מן הערב תחילה! והלכה כחכמים.

וצידן: אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה בצידן, באחד שאמר לאשתו: הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה, ונתריים התנאי בזה! ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא קיימא לן, שאין מתקיים התנאי אלא באיצטלית עצמה, ולא בדמיה.

וראיה אחרונה: אם אמר הבעל דין: "אין לי ראיה", ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום, ואין סומכים על העדים.

ורבן שמעון בן גמליאל אומר: מה יעשה זה שלא ידע שיש לו עדים, ולבסוף מצא עדים [וכי מפני כן נפסלים העדים]?! ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל].

ומאחר שכבר כלל, למה לו לפרט כן בדין המסוים של משנתנו!?

ומשנינן: אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן [אמוראים נחלקו בדעת רבי יוחנן]:

יש הסובר: במשנתנו הלכה כמותו, ולא בהכרח שבכל מקום הלכה כמותו.

ויש הסובר: כלל הוא בכל המשניות, ומי שאמר מימרא זו לא אמר מימרא זו, ותו לא קשיא מידי.

מבארת הגמרא:

ביאור הנידון אם מורידין קרוב או לא, מתבאר כאן על פי שיטת הריטב"א. [4]

מדרבן שמעון בן גמליאל - שאמר במשנתנו: עושים תקנה לפירות המפקיד שלא ייפסדו - נשמע: דלפי שיטתו: הוא הדין שעושים תקנה, ומורידין קרוב הראוי לירש ואין קרוב הימנו לנכסי שבוי לעובדן ולשומרן עד שיבואו הבעלים. [5]

כלומר: מדברי רבן שמעון בן גמליאל נלמד שחייבים בית דין ליטפל בנכסי שבוי להוריד להן אדם לעובדם כדי שלא יאבדו, כמו שעשו תקנה במשנתנו שלא ייפסדו פירות המפקיד; ומאחר שמורידין אדם לנכסיו עדיף להוריד קרוב, או משום שלא יצטרכו בית דין לטרוח שנית להורידו לנכסים אם ישמעו שמת השבוי, או משום שיש לו תקוה בנכסים אלו ליורשם, יעבדם יפה וישמרם יותר.

ואילו מדרבנן - הסוברים: אין עושים תקנה לפירות שלא ייפסדו - נשמע:

דלפי שיטתם: אין מורידין אפילו קרוב לנכסי שבוי לעובדם ולשומרם, וכל שכן שלא יורידו אדם זר לפירות, ומשום דשמא מקפידים הבעלים שלא להוריד אדם לקרקעותיהם, שמא יפסידם, וכאשר מטעם זה אין עושים תקנה לפירות המפקיד, ומשום שיש לחשוש שמא יוקרו הפירות ונמצא בעל הפירות מפסיד. [6]

דוחה הגמרא את תליית הדינים זה בזה:

וממאי, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אף מורידין קרוב לנכסי שבוי!? [7]

והרי דלמא, עד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל הכא במשנתנו, שעושים תקנה לפירות, אלא משום דאם יניחם ולא ימכרם קא כליא קרנא [הפירות הולכים ונפסדים לגמרי] -

אבל התם - בנכסי שבוי - שאין הקרקע אמורה ליפסד לגמרי גם אם לא יעבדוה, הכי נמי שיש לומר אף לרבן שמעון בן גמליאל דאין מורידין קרוב לנכסים אלו; ומנין לנו לומר שלדעת רבן שמעון בן גמליאל מורידין קרוב לנכסי שבוי!?

וכן דוחה הגמרא את תליית דין "אין מורידין קרוב לנכסי שבוי" בדברי רבנן שבמשנתנו:

והרי יש לומר: עד כאן לא קאמרי רבנן הכא שאין עושים תקנה לנכסי המפקיד, אלא אי כרב כהנא שהסביר בעמוד א את טעמם של חכמים, שהוא משום "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו".

אי כרב נחמן בר יצחק שנתן טעם אחר: משום "שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר".

אבל התם - בנכסי שבוי שאין לומר טעמים אלו - הכי נמי דיש לומר דאפילו לרבנן מורידין קרוב לנכסיו, ואין חוששין לשמא יפסידם!?

תמהה הגמרא על הדחיה:

למימרא דתרי טעמי נינהו, כלומר: וכי הנידון במשנתנו שעושים תקנה לפירות, ודין מורידין קרוב לנכסי שבוי, שני נידונים הם משני טעמים שאינם קשורים זה לזה, עד שיש מי שיאמר "מוכרן בבית דין", ומכל מקום "אין מורידין קרוב לנכסי שבוי"!? [8] והאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו, ואמר עוד שמואל: מורידין קרוב לנכסי שבוי -

וכי לאו משום דחד טעמא הוא, האין זה משום שהכל ספק אחד, ופסק ההלכה תלוי זה בזה!? [9]

ומשנינן: לא מטעם אחד פסק שמואל בזה ובזה שעושים תקנה, אלא תרי טעמי נינהו, ומשני טעמים נפרדים הוא שפסק שמואל בזה ובזה שעושים תקנות אלו.

ומסייעת הגמרא לזה: הכי נמי מסתברא דתרי טעמי נינהו!

דהא אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים שבמשנתנו שאין עושים תקנה לפירות, ומאידך אמר רב נחמן: מורידין קרוב לנכסי שבוי.

אלא שמע מינה: תרי טעמי נינהו, ואינם תלויים זה בזה!

ומסקינן: אכן שמע מינה דתרי טעמי נינהו!

אתמר:

שבוי שנשבה, נחלקו בדין נכסיו רב ושמואל:

רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסיו.

ושמואל אמר: מורידין קרוב הראוי ליורשו ואין קרוב הימנו לנכסיו.

ומפרשת הגמרא באיזה אופן נחלקו:

בששמעו [10] בו שכבר מת, כולי עלמא - בין רב ובין שמואל - לא פליגי, דמורידין קרוב לנכסיו.

כי פליגי רב ושמואל בשלא שמעו בו שמת; וזה הוא טעם מחלוקתם:

רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסיו, כי דלמא מפסיד להו [שמא יפסיד את הנכסים].

ושמואל אמר: מורידין קרוב לנכסיו, ואם משום החשש שמא יפסידם, זה אינו, כיון דאמר מר לקמן לט א: שיימינן להו - ליורדים לנכסי שבוי - כאריס, ודאי לא מפסיד להו. [11] מיתיבי לשמואל הסובר: מורידין קרוב לנכסי שבוי, מהא דתניא: רבי אלעזר אומר:

כתיב [שמות כב כג]: "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", והרי ממשמע שנאמר: "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב", כבר יודע אני שיהיו נשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תלמוד לומר: "והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים"!? מלמד שכלל הכתוב קללה אחרת בדבריו, והיא: שלא יהיו עדים למיתת הבעלים, ונשותיהם מבקשות לינשא, ואין מניחין אותן כי שמא לא מת.

ואף בניהן רוצים לירד לנכסי אביהם שמת, ובית דין אין מניחין אותן, כי אין אנו יודעים אם מת או נשבה.

הרי שאם נשבה האב אין מורידין את בנו לנכסיו, ותיקשי לשמואל!?

אמר רבא:

זו ששנינו "בניהן רוצים לירד לנכסי אביהן", אין הכוונה שהוא רוצה לירד לעבוד את השדה, וליטול בה כאריס, אלא לירד ולמכור את הנכסים הוא דתנן, ולזה אין מניחין אותם כל זמן שאין יודעים בודאי שאביהם מת. [12]

הוה עובדא [מעשה היה] בנהרדעא באדם שנשבה, וירד יורשו לנכסיו, ונסתפקו אם מורידין קרוב לנכסיו, ופשטה רב ששת מהא מתניתא דרבי אלעזר שאין מורידין, ואמר ליה רב עמרם לרב ששת לדחות את הראיה: דלמא לירד ולמכור תנן.

אמר ליה רב ששת לרב עמרם: דלמא מבני פומבדיתא את [שמא מבני פומבדיתא אתה] דמעיילין פילא בקופא דמחטא [היודעים לדחוק פיל בחורו של מחט], שהרי דיחוי דחוק הוא, כי: והא דומיא דנשותיהם קתני, מה התם בנשותיהם הכוונה היא לומר שכלל לא מניחין אותן לינשא, אף הכא - גבי בנים שבאים לירד לנכסי אביהם - נמי כוונת הברייתא לומר שכלל לא מורידין.

ומבארת הגמרא, שדין מורידין קרוב לנכסי שבוי, תנאי היא שנחלקו בדין זה:

דתניא:

א. היורד לנכסי "שבוי", אין מוציאין אותו מידו, [13] ולא עוד, אלא אפילו שמע שממשמשין ובאין, וקדם ותלש ואכל, הרי זה זריז ונשכר, שהקדים לאכול קודם שבאו הבעלים, כימיד שבאו הבעלים שוב אינו יכול לאכול הכל.

ואלו הן נכסי שבויין: הרי שהיה אביו של היורד, או אחיו, או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים, ושמעו בהן שמת.

ב. היורד לנכסי "נטושים" [כלומר: נכסים נטושים], מוציאין אותו מידו.

ואלו הן נכסי נטושים:

הרי שהיה אביו של היורד, או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים, ולא שמעו בהם שמת.

ואמר רבן שמעון בן גמליאל: שמעתי שהנטושים כשבויין, שאין מוציאים אותם מידו. [14]

ג. היורד לנכסי "רטושים" [כלומר: נכסים רטושים, דהיינו נכסים עזובים], מוציאין אותו מידו.

ואלו הן נכסי רטושין:

הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן, ואינו יודע להיכן הלכו.

הרי שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל בדין "מורידין קרוב לנכסי שבוי" דהיינו כשלא שמעו בו שמת, וכמבואר לעיל, ואלו הן נכסי "נטושים" שנחלקו בברייתא זו רשב"ג וחכמים.

מבארת הגמרא את לשון הברייתא:

מאי שנא הנך דקרו להו נטושים [למה אלו נקראים "נטושים"], ומאי שנא הני דקרו להו רטושים [ואילו אלו נקראים "רטושים"]?

הערות

[1] א. ואף שבהמשך הסוגיא מבואר, שהתקנה היא לקנקנים ולא לתכולה שלהם, מכל מקום מקשה הגמרא "למאי חזו", ומשום שאם אינו מוכר את התכולה אלא שופכה, אם כן לא ימכור אף את הקנקנים, שאין הוא מוכרם אלא משום שאם תשהה התכולה בתוכם - יתקלקלו, ומזה מוכרח שהוא מוכר את הקנקנים עם התכולה, ועל זה מקשה הגמרא "למאי חזו". ב. הריטב"א חולק על רש"י, וסובר, שהקושיא היא על רבי מאיר, כי עדיין אין הגמרא עוסקת בדברי חכמים; וביאור קושיית הגמרא היא, שאם לא חזו לכלום, למה לא יגע בהן לפי רבי מאיר.

[2] נתבאר על פי רש"י, והיינו שהוקשה לו: למה לא נאמר שנחלקו במחלוקת התנאים שבמשנתנו, וטעם רבי מאיר הוא משום ש"אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו"; ומיהו לא ביאר רש"י מנין שהקנקנים הם יותר מכדי חסרונן. והריטב"א כתב: "דהא הכא כיון שנפסדו ולא חזי למידי, ליתיה לטעמא דאדם רוצה בקב שלו, וליכא נמי לטעמא דשמא עשאן בעל הבית תרומה:. [וכמו שביאר שם, שאינו נמכר אלא להנאה, והנאה של כילוי בתרומה אינו אסור אלא מדרבנן, וכאן שאינו אלא ספק ולא שכיח שיעשה תרומה, לא גזרו] ". וכנראה, שהריטב"א הולך בזה לשיטתו, שהוא מפרש "למאי חזו" שזה קאי על רבי מאיר, ומבואר שלרבי מאיר לא יגע בקנקנים משום שהדבש ראוי לו, ואילו לחכמים אין חוששים לזה, ומוכרים משום הקנקנים; ועל זה שואלת הגמרא "במאי קמיפלגי" אם מוכרים את הקנקנים, או שאין מוכרים אותם משום התכולה שהיא ראויה לבעלים ; ועל זה הוקשה לו: תיפוק ליה משום ש"אדם רוצה בקב שלו", ופירש מה שפירש. ולפירושו אין להקשות: נימא שאין מוכר את הקנקנים משום ש"אדם רוצה בקב שלו", שהרי טעמו של רבי מאיר הוא משום שהדבש ראוי לו, ולא משום שאין לו למכור את הקנקנים ; [ומיהו צריך ביאור: למה באמת פירשה הגמרא בטעמו של רבי מאירא ש"לא יגע בהן" משום הדבש, ודילמא משום הקנקנים; ואולי אף הוא סובר כרש"י שהקנקנים הם יותר מכדי חסרונן].

[3] כתב רש"י: "הפסד מועט: כגון בכדי חיסרון דריקבון פירות, וקילקול הקנקן דיין והחמיץ", והעירו אחרונים, שמדברי רש"י שהזכיר כאן "כדי חסרון דריקבון פירות", נראה שהוא סובר כדעת בעל המאור [שחלק על הרי"ף], שכתב לפרש את דברי חכמים, שמחלוקתם על רבי מאיר אינה רק על קנקנים, אלא חלקו גם על תחילת הברייתא דהיינו פירות והרקיבו בכדי חסרונן, שלדעת רבי מאיר מוכרן ואילו לדעת חכמים אינו מוכרן [וכמחלוקת התנאים שבמשנתנו], ולכן פירש רש"י, שגם חסרון פירות בכדי שהרקיבו הפסד מועט הוא, וחכמים הסוברים שלא חששו רק להפסד מרובה [דהיינו יתר מכדי חסרונן] חולקים על זה.

[4] שיטות אחרות של ראשונים, יבוארו בהמשך הענין בהערות.

[5] נחלקו הראשונים, כמה פירות אוכל הקרוב היורד לנכסים, ושלש שיטות יש בדבר: האחת: משעה שיורד הוא לנכסים, אין הוא נוטל אלא כמו אריס, "ושאר פירות יהא מונחין", [כלשון רש"י, לט א ד"ה דאילו התם; וכן נראה מלשון רש"י לט א ד"ה מעמידין, שכתב: "מורידין קרוב להשביח וליטול כאריס", ומשמע, שמתחילת ירידתו לקרקע אינו נוטל אלא כאריס, וזו היא שיטת התוספות [לקמן לט א] והרשב"א בדעת רש"י; וכשיטה זו מתבארים הדברים בפנים]. השניה [והיא שיטת הר"ן והרמב"ם]: כל זמן שלא באו הבעלים, הרי הוא אוכל את כל הפירות, ואם באו הבעלים, שמין לו למפרע כאריס, [ולדעת כמה ראשונים ופוסקים, אף זו היא שיטת רש"י, וכאשר משמע מלשונו כאן בד"ה שמין להם כאריס, שכתב: "אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום", וראה גם ברש"י לעיל לח ב ד"ה כיון דאמר מר, שכתב: "וכולם שמין להם כאריס, אם יבואו הבעלים, שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר:. ", והובאו דבריהם ב"פני יהושע". השלישית [שיטת התוספות לקמן לט א, והרשב"א לקמן לט א ד"ה ואסיקנא במסקנת דבריו, ושיטת הראב"ד בהשגות]: עד שלא שמעו שהבעלים ממשמשים ובאים, הרי הוא אוכל כל הפירות, ומשעה ששמע שהבעלים ממשמשין ובאים ולא אכל עדיין את פירות השדה, שמין לו כאריס, אבל לא למפרע על מה שאכל; [ויש עוד שיטה המחלקת בין שבח לפירות, הובאה בריטב"א בשם התוספות, ובטור סימן רפה בשם ר"י].

[6] הרחבה בשיטות הראשונים בביאור הסוגיא: א. שיטת הריטב"א מבוארת בפנים, ועל פיה נתבארה הסוגיא; ואף שבריטב"א לא כתב בהדיא מה הוא חשש ההפסד במשנתנו, פרט זה נתבאר על פי הרמב"ן, כי בענין זה אין נראה שחלוקים הם, אם כי חלוקים הם בביאור הסוגיא וכפי שיתבאר בהמשך ההערה. ב. הנה הריטב"א הזכיר שתי סברות להעדפת הקרוב, אם משום שלא יצטרכו בית הדין לטרוח שוב אם ישמעו בו שמת, ואם משום שהוא יעבדם יותר טוב; וחילוק יש לכאורה בין שני הטעמים שכתב הריטב"א, כי לפי טעם ראשון לכאורה אין בית הדין חייבים להעמיד קרוב דוקא; ואילו לפי הטעם השני צריכים הם להעמיד דוקא קרוב; וראה בריטב"א לקמן בד"ה בששמעו בו שמת, שנראה מדבריו, שבית הדין מקפידים להוריד דוקא קרוב, ראה שם. ג. שיטת הרא"ש מתבארת בדבריו סימן יב: "מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי, דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן, כמו כן חייבין בית דין להשתדל בתקנת השבוי, ולהוריד קרוב הראוי לירש הנכסיו ויאכל הפירות, ואם יבואו הבעלים יעשו חשבון עמו ויטול בשבח ובפירות כשאר אריסי העיר לפירוש רש"י, ולפירוש התוספות יטול כל הפירות, ובשבח יטול כדין אריס, אבל אריס אין בית דין מורידין דחיישינן שמא יכסיף הקרקע, אבל קרוב הראוי לירש ישביח הנכסים, שמא ימותו הבעלים בשביה ויהא הנכסים שלו, ואף אם יחזרו יטול כאריס:. ורב אמר אין מורידין ואפילו קרוב"; וזה הוא כשיטת הריטב"א. אלא שמדברי הרא"ש למדנו חידוש, כי בפשוטו היה נראה, שהיות ועיקר הורדת הקרוב הוא לטפל בנכסים ומשום שהוא עדיף מזר, אם כן לא יטול הקרוב יותר מן הזר, וכשם שהזר אינו נוטל אלא כאריס מתחילת ירידתו, כך הקרוב לא יטול אלא כאריס; אך מדברי הרא"ש מבואר בהדיא לא כן, ושפיר יש לומר - אף לשיטה זו - שהוא נוטל כל הפירות מיד, ומחזיר למפרע אם יבואו הבעלים, או אפילו כשיטת התוספות שאינו מחזיר למפרע; [וזה הוא דבר הצריך ביאור, כי למה יזכה הקרוב בנכסים יותר משאר אריסים! ?]. ד. שיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן: עיקר חשש הפסידא היא דוקא בקרוב, והורדתו בלבד תלויה במחלוקת רשב"ג ורבנן ; אבל הורדת אדם זר אין בה חשש פסידא כלל, [ולא ביארו בהדיא למה יש בו חשש הפסד יותר משאר כל אדם], וזה הוא היפך שיטת הריטב"א. ולשיטתם, אם לא היה כאן קרוב לפנינו, אין ספק שהיו מעמידים אדם זר; והנידון הוא במקום שיש קרוב לפנינו "שזה הקרוב בתורת ירושה הוא רוצה לירד בנכסים - כדמוכחא שמעתא - ואינו רוצה שירד בהן אחר בתורת אריסות; ואין מן הדין לכופו, שמא מת מורישו, ונמצא מפסיד חלק האריסות", [חידוש יש בדבריו שהפסד חלק האריסות הפסד הוא, שהרי האריסות היא דמי הפעולה, וכשנותן אותה לאריס זר שעובד בשדה, לכאורה אינו מפסיד כלל, שהרי בתמורת זה הוא אינו צריך לעבוד; וראה כעין זה בתוספות לקמן לט א, שהקשו על פירוש רש"י הסובר שהקרוב נוטל כמו אריס מתחילת ירידתו, שלפי זה תיקשי, מאי מקשה הגמרא על הסובר מורידין, ממה ששנינו "בניהן - של השבויים - רוצים לירד לנכסים ואין מניחין אותן; והרי לפי שיטת רש"י באמת אין מניחין אותן לירד בחינם, ורק נותנים להם לירד וליטול שכרם כשאר אריסים; הרי מבואר מדבריהם שלירד וליטול אריסות אין זו מעלה כלל לקרוב]. "ואם תאמר, למה שומעין לקרוב משום שמא מת, והא קיימא לן דלמיתה לא חיישינן, לא קשיא, דשאני הכא שהנכסים אינן ברשות שום אדם, והבעלים לא עשו אותנו שלוחיו, ומשום תקנה הוא שנזקקין להם, וכיון שהקרוב טוען ואומר: "אני נפסד בתקנה זו, ואי אפשי בה" - שומעין לו, שאפשר שהדבר כן, והיינו נמי דאמרינן לקמן [לט ב] דילמא שכיבא סבתא [וירשה קטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן] וחיישינן נמי [שם] דילמא שכיבא ברתא [שנשבתה עמה; ואין מעמידין אותן בחזקת חי, כדקיימא לן בעלמא שלא חיישינן למיתה], דלא מזדקקינן למעבד תקנתא לנכסים, שיהא בהן שום חשש של הפסד". ה. וראה עוד מה שכתב הרשב"א בד"ה ואסיקנא, שהקרוב אוכל את כל הפירות בשדה עד שלא באו הבעלים, הואיל ובתורת ירושה הוא יורד לנכסים; [וטעם זה צריך ביאור: שהרי אין לו זכות בתורת יורש ליקח מן הבעלים את שלהם, וכל זכותו היא למנוע את הפסד האריסות שנוטל הזר, כי שמא יורש הוא ואין לנו לתקן כדי להפסידו, ואם כן מה נתינת טעם היא לזכות בתורת ירושה את כל הפירות; וכל שכן שתיקשי, לפי מה שהסיק שם הרשב"א כדעת התוספות "דכל מה שאכל קודם ששמע שהבעלים ממשמשין ובאין, הרי אלו שלו דכיורש נחת ואכל", ומה טעם הוא זה שמשום זה לא יחזיר לבעלים שנמצאו חיים]. וכל זה הוא היפך שיטת הריטב"א שהקרוב הוא למעליותא ולא לגריעותא; וגם, שלשיטתם מתורת ירושה הוא יורד, ואילו לדעת הריטב"א בתורת אריס הוא יורד, וכאשר כתב כן הריטב"א בהדיא בד"ה ששמעו בו שמת, שאפילו בשמעו בו שמת אינו בתורת ירושה, וכל שכן בזה, [הובא לשונו בהערה 10]. ו. ובשיטת רש"י בזה, ראה מה שיתבאר בהערות לקמן לט א, גבי אפוטרופוס, וגבי הורדת קטן לנכסי שבוי, וקרוב לנכסי קטן.

[7] כתבו התוספות והר"ן, שאין כוונת הגמרא אלא לומר שאין ראיה מהמשנה, אך לפי האמת סובר רשב"ג שמורידין קרוב לנכסי שבוי, וכמבואר בברייתא שהובאה בעמוד זה.

[8] נתבאר על פי לשון רש"י; והיה מקום לומר שנקט רש"י בדוקא אופן זה, וכל קושיית הגמרא הוא על החלק הראשון שבדחיה, אבל על החלק השני לא הקשתה הגמרא; אלא שבפשוטו אי אפשר לפרש כן, שהרי הוכחת הגמרא בהמשך שאכן תרי טעמי הוא, הוא מהחלק השני של הדחיה.

[9] ראה מה שביאר ה"פני יהושע" את סברת הגמרא בהוה אמינא.

[10] לא שבאו שני עדים, אלא שיצא קול, או שבא עד אחד, תוספות; ויש מפרשים בכוונת לשונם, שהיה קול עם עד אחד. וכן כתב הריטב"א: "בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין, פירוש: בששמעו בו שמת אפילו שלא בעדות ברורה, דאף על גב דאין יורשין יורדין לנחלה אלא בעדות ברורה, הכא לאו בתורת ירושה נחית, אלא שיעבוד אותן כאחד מאריסי העיר, הילכך בשמיעה כל דהו סגי, בעד אחד או או קול דלא פסיק סגי, כיון דאפשר שהקול אמת והנכסים שלו, ומתוך כך גם יעבדם ולא יפסידם, כולי עלמא לא פליגי דמורידין אותו". והנה מה שכתב הריטב"א דבששמעו בו שמת אינו יורד בתורת ירושה, זה הוא לשיטתו שהוא סובר בשלא שמעו בו שמת, שאין מורידין אותו בתורת נחלה, וכאן מבואר שאפילו בששמעו בו שמת אין זה מטעם ירושה, כי הכל ענין אחד הוא, שהקרוב שהוא צופה לירש את הנכסים עובד טוב יותר, וכל שכן כששמעו בו שמת, שהוא עובד טוב יותר. [ומיהו מה שכתב הריטב"א, שבשמעו בו שמת הוא נוטל כשאר אריסי העיר, צריך ביאור, שהרי שבוי ששמעו בו שמת הוא ה"שבוי" שבברייתא בהמשך הסוגיא, ושם משמע בפשיטות בהדיא, שהוא נוטל את כל הפירות, ראה שם]. אבל לשיטת הרמב"ן הרשב"א והר"ן שאפילו כשלא שמעו בו שמת מורידין אותו בתורת ירושה, כל שכן בשמעו בו שמת שמורידין אותו בתורת ירושה; אלא שיש להסתפק, אם בשמעו בו שמת מה שמורידין אותו לנכסים, הוא מאותו טעם שמורידים אותו כשלא שמעו בו שמת, וכדביאר הרמב"ן את הטעם [הובא בהערה לעיל], שאם כי אין אנו חוששים למיתה, כאן טוען הוא שלא יפסידוהו, ואף מטעם זה מורידין אותו כששמעו בו שמת, ועיקר ההפרש בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת הוא שאפילו רב החושש לפסידא, בשמעו בו שמת אינו חושש לפסידא; או דילמא שבשמעו בו שמת תביעה גמורה יש לו לירד לנכסים על סמך השמועה; וספק זה נפשט מדברי הר"ן לקמן לט א ד"ה ולענין, שכתב שם בשם הרשב"א: "דכיון דשמעו בו שמת, כודאי יורש משוינן ליה להאי קרוב ומעמידים הנכסים בחזקתו", ויש בזה נפקא מינה לדינא, כמבואר שם; וראה מה שיתבאר בהערות בסוגיא דסבתא לקמן לט ב; וראה מה שנתבאר בזה ב"חברותא" שעל התוספות בד"ה ששמעו.

[11] משא ומתן בביאור מחלוקתם, לפי שיטות הראשונים דלעיל: כתב הריטב"א: "רב אמר אין מורידין, פירוש לא קרוב ולא רחוק, דדילמא מפסיד להו אפילו קרוב וכל שכן רחוק, והיינו דמדמינן לעיל מאן דאמר אין מורידין למאן דקתני לא יגע בהן", והוא על פי שיטתו שהובאה לעיל; וכן מבואר ברא"ש אליבא דרב שאין מורידין אפילו קרוב, [וכל שכן זר] ; ומבואר, שהחשש של רב הוא אותו החשש דלעיל, שמא אין פועל עובד טוב, ואפילו שנוטל הוא שכר, ואפילו קרוב שיש לו מלבד שכרו, עוד תקוה בנכסים שהם שלו. ולפירוש זה צריך ביאור: מה תשובה היא זו שאומר שמואל, כיון דשיימינן ליה כאריס! ? והרי רב חושש - בעניננו - לכל פועל הנוטל את שכרו המלא, שמא אין הוא עובד טוב, כי אין לנו לעשות תקנה להוריד אדם כשיש איזה חשש ואפילו רחוק של פסידא לבעלים; ואם כן מה תשובה היא דשיימינן ליה כאריס! ? [ודוחק לפרש, שכוונתו היא לומר, שאין סברא לחוש למי שהוא נוטל שכר טרחו, שלא יעבוד היטב, שאם כן היה לו לומר "והרי נוטל שכרו"; וגם אין צריך להביא ברייתא על זה שהרי פשיטא שבנוטל שכרו אנו עוסקים]. ב. אך לפי שיטת הרמב"ן והר"ן שהחשש דילמא מפסיד להו דלעיל הוא דוקא בקרוב, יש לכאורה לפרש את המשא ומתן שבין רב לשמואל על דרך התוספות דלקמן לט א, שפירשו את סוגייתנו כך: רב סובר: כשמורידין את הקרוב לנכסי השבוי ובאו הבעלים אחר שכבר עמל וטרח בשדה, ועדיין לא הספיק לאכול מאומה, הרי הוא מחזיר את השדה לבעליה כמות שהיא, ואינו נוטל בשכר טרחו ועמלו בפירות הנמצאים ולא כלום, ולכך סובר רב שאין מורידין, דילמא מפסיד להו, שהוא ירא שמא יבואו הבעלים קודם שיספיק לאכול, ומטעם זה הרי הוא עובד בצורה לא נכונה בשדה. ועל כך ענה לו שמואל: שאם כי הקרוב אוכל את כל הפירות עד שיבואו הבעלים, מכל מקום אם באו הבעלים קודם שהספיק לאכול ממה שכבר טרח ועמל בו, אין אומרים: יחזיר אותה לבעליה כמות שהיא, אלא יקח ממה שעדיין לא אכל, לכל הפחות שכר טרחו ועמלו כמו אריס, ומתוך כך אין לחוש שמא לא יעבוד כראוי, שהרי סוף סוף לא יפסיד. ואף שדרך פירושם של התוספות הוא לשיטתם שהם סוברים: אפילו לשמואל אין הוא מחזיר למפרע את הפירות שאכל, ורק על מה שקיים לפנינו נוטל הוא כאריס, מכל מקום בפשוטו עיקר פירושם אינו תלוי בזה, והוא הדין שלשיטת הר"ן הסובר, שכשבאו הבעלים שמין להם כאריס למפרע על כל תקופת הירידה לשדה, מכל מקום יש לבאר את מחלוקתם על דרך התוספות, והיינו, שלרב יורד ואוכל את כל הפירות, ומשבאו הבעלים אינו אוכל כלום, ויש חשש הפסד; ואילו לשמואל, מתחילה יורד ואוכל כל הפירות, ומשבאו הבעלים שמין לו על הכל [הן מה שכבר אכל והן מה שעדיין לפנינו], על הכל שמין לו כאריס, ולכן אין חשש הפסד. ואם כן לשיטתם מתפרשת הסוגיא כך: הן החשש בירידת קרוב משום "דילמא מפסיד להו", שמשום כך תלתה זה הגמרא במחלוקת רשב"ג ורבנן, והן מה שאמר רב כאן "דילמא מפסיד להו", הכל הוא חשש אחד, כי סברה הגמרא בתחילה כמו רב, שמשבאו הבעלים שוב אין הקרוב נוטל כלום, ולכן יש חשש פסידא; ואילו שמואל סובר שאין חשש פסידא כלל, משום שהוא סובר שהם נוטלים כאריס גם על מה שקיים בשעה שבאו הבעלים. אך יש דוחק בפירוש זה, שלפי זה כל הסוגיא דלעיל, אינה אליבא דשמואל שהברייתא מסייעתו; וגם צריך עיון מלשון הר"ן בד"ה ודלמא, שנראה מדבריו בהדיא, שלא כדברי התוספות שרב ושמואל נחלקו בדין "שמין לו כאריס", ולדעת רב אין כאן אריסות כלל, אלא שאף לרב "שמין לו כאריס", דראה שם שהקשה על רש"י הסובר שמחשבין מתחילת הירידה כמו אריס, דאם כן מה טעמו של רב, שהרי אנו רואים איך הוא מתעסק כל שנה ושנה ומה חשש הפסד יש בזה, ראה שם; הרי שרב מודה בדין זה דשמין לו כאריס, וראה גם בספר "קיקיון דיונה" שלשון הגמרא: "כיון דאמר מר שמין להם כאריס" משמע שמודה בזה גם רב; ולפי זה צריך ביאור מהלך הסוגיא. ג. והנה מלשון התוספות דלקמן נראה, שלא פירשו כן את סוגייתנו, אלא לפי מה שהם חלוקים על שיטת רש"י, הסובר: שמתחילה שמין לו כאריס; ולכאורה, אף לשיטת רש"י יש מקום לפרש את הסוגיא כדרך שפירשו, והיינו, שלפי רב נוטל הוא את כל הפירות, ומשבאו הבעלים אינו נוטל כלום; ואילו לשיטת שמואל נוטל הוא כאריס מתחילה ועד סוף, ואף ממה שקיים בשעה שהבעלים לפנינו, ולכן אין חשש שיפסיד, אך מהתוספות נראה לא כן; וראה גם ברשב"א לקמן לט א ד"ה ואסיקנא, שהקשה על רש"י מלשון סוגייתנו "כיון דאמר מר", ראה שם.

[12] א. ביאור הטעם שאין הקרוב יורד למכור, לפי הריטב"א הוא פשוט, שהרי כל ירידתו אינה אלא לשמר את הנכסים כשאר אריסים, ומהיכי תיתי יוכל למכור אותם. וברש"י כתב: "אמר ליה רב עמרם, דילמא לירד ולמכור תנן:. דאין מניחין, אבל לעשות ולאכול וליטול כאריס שפיר דמי"; ומשמע כוונתו, דאין חילוק בין לאכול לבין למכור, אלא שאין לו שום זכות בנכסים, אלא ליטול שכר פעולתו כאריס, וכך לי לאכול יותר ממה שמגיע לו בתורת אריס כמו למכור. אך הנה שיטת התוספות והרשב"א היא שהקרוב יורד ואוכל את כל הפירות, ואינו מחזיר אותם אפילו כשיבואו הבעלים, ולפי זה צריך ביאור: מה בין זה לבין למכור, וראה מה שהובא בהערות שב"חברותא" על התוספות כאן ד"ה בשמעו. ב. כתב הרמב"ן בתחילת הסוגיא, שלדעת הסובר שמורידין קרוב לנכסי שבוי "זה הקרוב בתורת ירושה הוא רוצה לירד בנכסים - כדמוכחא שמעתא", וסתם ולא פירש מאין הוכחתו, [והריטב"א באמת חולק, כמבואר לעיל בהערות]. ואפשר לפרש שכוונתו להוכיח מכאן, שהקשתה הגמרא על הסובר שאין מורידין קרוב לנכסי שבוי, מהברייתא המבואר בה ש"בניהן רוצין לירד לנכסי אביהן, ואין מניחין אותן", ומשמע, שלדעת הסובר שמורידין קרוב לנכסי שבוי, אכן: "בניהן רוצין לירד לנכסים - והיינו בתורת ירושה - ומניחין אותן"; וראה עוד בתוספות לקמן לט א ד"ה וכולן, ובמה שנתבאר בהערות שב"חברותא" על התוספות שם; וראה עוד בסוגיא דסבתא לקמן לט ב, ובמה שנתבאר בהערות שם ביאור אחר בדברי הרמב"ן.

[13] כתבו התוספות: הוא הדין שאפילו מורידים אותו לכתחילה, ונקטה הברייתא לשון זה אגב הסיפא ששנינו "מוציאין"; אך ראה מה שכתב ב"מגיד משנה" [נחלות ז ד] בשיטת הרמב"ם, שלכך אמרו "אין מוציאין אותו מידו", משום שלדעת הרמב"ם הברייתא עוסקת כאן בירידה על דעת למכור, ולענין זה הוא שאמרו, שאם ירד אין מוציאין אותו מידו; ומיהו יש מפרשים את דברי הרמב"ם שם באופן אחר.

[14] בפשוטו, הנטושין כשבויין גם לענין שאם כששמע שהם באים קדם ואכל, הרי הוא זריז ונשכר; אך בגמרא לקמן לט א מתבאר, שבפרט זה אין הנטושים כשבויים, ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל.

למאי חזו [למה הם ראויים], שהרי אמרנו שמוכר אותם, ולכאורה הרי אינם ראויים לכלום! ומסבירים: השמן חזי לגלדאי [ראוי למעבדי עורות], שמושחים עורות בשמן, ולא איכפת להם אם ריחו רע. דבש ראוי לכתישא דגמלי [לפצעים שבגב הגמל] שמשמש כרפואה.

א שנינו בברייתא שחכמים אומרים: עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין. ושואלים: מאי תקנתא עביד להו [איזו תקנה עושה להם]? אמר רב אשי: הכוונה היא תקנה לקנקנים, שאם כי התוכן שהתקלקל אין לו תקנה, אולם אם ישהה את הפקדון אף הקנקנין עצמם יבאישו.

ושואלים: כיון שר' מאיר מודה שבחסרון מרובה מוכר, אם כן במאי מיפלגי [במה נחלקו איפוא] ר' מאיר וחכמים? ומשיבים: בשאלה זו, דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר, סבור]: להפסד מרובה — חששו, להפסד מועט של הקנקנים — לא חששו, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור] אפילו להפסד מועט נמי [גם כן] חששו, ולכן מוכר את מה שהתקלקל כדי שלא יפגמו אף בקנקנים.

ב שנינו במשנתנו שרבן שמעון בן גמליאל אומר שהשומר על פירות חבירו והן אבודים ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים. אתמר [נאמר] שר' אבא בר יעקב אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ורבא אמר בשם רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

ושואלים: לשם מה צריך ר' יוחנן לפסוק הלכה זו, והא [והרי] כבר אמרה ר' יוחנן חדא זמנא [פעם אחת] בדרך כללית, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, חוץ משלושה מקרים: בדין ערב, בענין של צידן בגיטין, ובענין ראיה במחלוקת אחרונה (ולא בראשונה, ששם הלכה כמותו).

ומשיבים: אמוראי נינהו [מחלוקת אמוראים היא] ושניהם אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוחנן, שלדעת רבה בר בר חנה קבע ר' יוחנן הלכה כללית, ולשיטת ר' אבא יש כאן רק פסק במקום הזה.

ומעירים: מד ברי רבן שמעון בן גמליאל נשמע (נלמד) שמורידין קרוב, כלומר, מרשים לו לבוא ולטפל לנכסי שבוי, שאדם שנשבה הרי אין מי שיטפל בנכסיו, וכיון שהוא חי עדיין — אין קרוביו יורשים אותו, ולכן כדי שלא יהיה הפסד מרובה, ממנים ("מורידין") את אחד הקרובים שיטפל בנכסים כדי שלא יפסדו. ואילו מדרבנן [מדברי חכמים] נשמע שאין מורידין קרוב לנכסי שבוי.

את ההשוואה הזו דוחים: וממאי [וממה] מוכיח אתה? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבן שמעון בן גמליאל הכא [כאן] — אלא משום דקא כליא קרנא [שהקרן, גוף הפירות עצמם, כלה], אבל התם הכי נמי [שם כך גם כן יודה] שאין מורידין, שהרי גוף הקרקעות איננו כלה אם אין מטפלים בהן. ולהיפך, עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן הכא [אמרו חכמים כאן] שאין מוכרים פקדון, אלא אי [אי] מן הטעם של רב כהנא שאדם רוצה בשלו, אי [או] מטעמו של רב נחמן בר יצחק מחשש שמא יפרישו עליהם תרומות. אבל התם [שם] בקרקעות הכי נמי [כך גם כן] יהיה הדין שמורידין, שהרי אין מקום לחשש.

ושואלים: למימרא דתרי טעמי נינהו [האם לומר מכאן ששני טעמים הם], כלומר, שני הנושאים אין קשר ביניהם? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואמר שמואל: מורידין קרוב לנכסי שבוי. לאו [האם לא] משום דחד טעמא [שטעם אחד] הוא לשתי ההלכות? ודוחים: לא, תרי טעמי נינהו [שני טעמים הם] ופסק שמואל הלכה בשני המקרים, אבל אין קשר מהותי ביניהם.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שאין הדברים קשורים זה בזה, שאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים, ויודעים אנו כי אמר רב נחמן: מורידין קרוב לנכסי שבוי. אלא שמע מינה [למד מכאן]: כי תרי טעמי נינהו [שני טעמים הם] ואין קשר ביניהם, ומסכמים: אכן, שמע מינה.

ג לגופו של הענין מביאים, אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה שבוי שנשבה, רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסיו, שמואל אמר: מורידין קרוב לנכסיו, ומסייגים את המחלוקת:

כששמעו בו שמת — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שמורידין, שהרי הקרוב שהוא מקבל את הנכסים בירושה יטפל בהם כבשלו, ואם יתברר שהיתה זו טעות — יחזיר לקרוב את הוצאותיו.

כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה בשלא שמעו בו שמת, וסוברים שעדיין חי הוא וסופו לחזור. רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסים דלמא מפסיד להו [שמא יפסיד אותם], שכיון שהוא משער שבעל הנכסים חי עדיין, הרי יצטרך להחזיר לו את נכסיו, ולכן איננו דואג לעבדם כראוי, והוא רק מנסה לנצל את השדה ככל האפשר. ושמואל אמר: מורידין, כיון שאמר מר [החכם] שבכל מקרה שנתברר שאדם עיבד שדה שאינו שלו שיימינן להו [שמים, מעריכים אנו אותה, את עבודתו] כאילו היה אריס, ואם כן ודאי שהוא לא מפסיד להו [אותם, את הנכסים] שהרי בכל מקרה יש לו שכר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: ממשמע שנאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם" (שמות כב, כג) הלא יודע אני שאם הם מתים ממילא נשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תלמוד לומר בסופו של הפסוק "והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" הרי זה עונש נוסף, שאותם אנשים יהרגו ולא תהא עדות על כך, ומשום כך

נשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן בהעדר עדים, ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן לרשתם ואין מניחין אותן. ומכאן לכאורה ראיה שאין מורידין קרוב לנכסי מי שלא התברר מותו! אמר רבא: הכוונה איננה לירד ולעבד את השדה, אלא לירד ולמכור את השדה תנן [שנינו].

ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] מעין זה בעיר נהרדעא ופשטה [ופתר אותה] את הבעיה רב ששת מהא מתניתא [מן הברייתא הזו] לאיסור, ואמר לו רב עמרם: דלמא [שמא] לירד ולמכור תנן [שנינו]? אמר לו רב ששת: בלעג, באותו סגנון: דלמא [שמא] מאנשי פומבדיתא את [אתה], דמעיילין פילא בקופא דמחטא [שמכניסים פיל בחור המחט], כלומר, רואים בך שאתה מאלה שמתפלפלים בלא בסיס נכון, והא דומיא [והרי בדומה] לנשותיהם ובניהם קתני [שנה], מה התם [מה שם] הכוונה היא שכלל לא יינשאו הנשים, אף הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא שכלל לא מורידים.

ומעירים: שאלה זו אם מורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי [מחלוקת תנאי] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היורד לנכסי שבוי ומעבד את השדה — אין מוציאין אותו מידו, ולא עוד אלא, אפילו שמע שממשמשין (מתקרבים) ובאין בעלי השדה, וקדם המחזיק ותלש ואכל את הפירות של אותה שנה הרי זה זריז ונשכר, שהרי קבל תמורה על העבודה שעבד. ואלו הן נכסי שבויין — הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין (שהוא יורשו), הלכו להם אלה למדינת הים, ושמעו בהן שמת.

אולם היורד לנכסי נטושים — מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי נטושים — הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים ולא שמעו בהם שמת. ואמר רבן שמעון בן גמליאל: שמעתי שהנטושים כשבויין. הרי שכבר נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל כמחלוקת רב ושמואל.

ועוד דין בברייתא: היורד לנכסי רטושים — מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי רטושים — הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישים קודם לכן כאן, ואינו יודע להיכן הלכו. שבמקרה כזה הכל מודים שאין לקרובים זכות להיכנס לשדה.

כיון שהוזכרו המונחים "נטושים ורטושים" שעיקר משמעותם "עזובים", שואלים: מאי שנא הנך דקרו להו [מה שונים אלה, של שבוי, שקוראים אותם] "נטושים", ומאי שנא הני [ובמה שונים אלה] של אדם שנעלם דקרו להו [שקוראים אותם] "רטושים"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for what use are they fit? According to the Rabbis, one sells them in court. Apparently, they must have some value. The Gemara answers: Oil is fit for tanners who would coat the hides with oil even if it had a foul odor. Honey it fit as a salve for a wound on the back of camels.

It is taught in the baraita: And the Rabbis say that the bailee effects a remedy for the spoiled products and sells them in court. The Gemara asks: What remedy does he effect for those products? Rav Ashi said: It is a remedy for the casks. Although the contents of the barrel are irreversibly spoiled, leaving it in the barrels will ruin the barrels.

The Gemara asks: Since Rabbi Meir agrees that when there is deterioration at a rate greater than its standard rate of deterioration, the bailee should sell the deposit, with regard to what issue do Rabbi Meir and the Rabbis disagree? The Gemara answers: The dispute is that one Sage, Rabbi Meir, holds: The Sages were concerned for a significant loss, but the Sages were not concerned for an insignificant loss, like damage to the barrels. And one Sage, the Rabbis, holds: The Sages were concerned even for an insignificant loss.

§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: He sells it before the court, due to the fact that in doing so he is like one returning a lost item to the owner. It was stated that Rabbi Abba, son of Rabbi Ya’akov, says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. And Rava says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis.

The Gemara asks: But why is it necessary for Rabbi Yoḥanan to issue that ruling specifically in this case? Didn’t Rabbi Yoḥanan already say one other time that in general the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel? As Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan said: Every place where Rabban Shimon ben Gamliel taught a ruling in our mishna, the halakha is in accordance with his opinion, except for the following three cases: The responsibility of the guarantor (Bava Batra 173b), and the incident that occurred in the city of Tzaidan (Gittin 74a), and the dispute with regard to evidence in the final disagreement (Sanhedrin 31a). By inference, in all other cases, Rabbi Yoḥanan holds that the halakha is in accordance with his opinion.

The Gemara answers: Rabbi Abba and Rabba bar bar Ḥana are amora’im and disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Abba holds that there was no general ruling, and therefore a ruling was necessary in this case. Rabba bar bar Ḥana holds that Rabbi Yoḥanan issued a general ruling.

The Gemara notes: From the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, it is learned that the court authorizes a relative, who is the heir apparent, to descend and manage the property of a captive. A bailee who sells rotting produce is like one returning a lost item to the owner; one who manages the property of a captive who is unable to do so himself should have the same status. From the statement of the Rabbis, who say that the bailee may not touch the rotting produce, it is learned that the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive.

The Gemara rejects this parallel: And from where do you draw that conclusion? Perhaps Rabban Shimon ben Gamliel states his opinion here only due to the fact that the principal, i.e., the rotting produce, is destroyed. But there, indeed, the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive, because if the land lies fallow, the land will remain intact, even if the captive will not profit. And perhaps the Rabbis state their opinion only here based either on the reason of Rav Kahana, that a person prefers his own produce, or on the reason of Rav Naḥman bar Yitzḥak, that there is concern that perhaps the owner designated the produce as teruma or tithe. But there, with regard to the captive’s property, those reasons do not apply, and indeed the court authorizes the relative to manage it.

The Gemara asks: Is this to say that they are two independent reasons for these two halakhot? But doesn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive? Is it not due to the fact that there is one common reason for both halakhot? The Gemara rejects that reasoning: No, they are based upon two unrelated reasons, and Shmuel ruled the halakha in each case independently.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say that the two halakhot are unrelated, as Rava says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, and Rav Naḥman says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. Rather, learn from it that they are based upon two unrelated reasons. The Gemara affirms: Learn from it that they are unrelated.

The Gemara notes that it was stated that there is an amoraic dispute with regard to one who was taken captive. Rav says: The court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive. Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive.

The Gemara limits the scope of the dispute: In a case where they heard that the captive died, everyone agrees that the court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. The relative is the prospective heir and will tend to the land as if it were his own. If the captive returns, he will compensate the relative for his expenditures.

When they disagree, it is in a case where they did not hear that the captive died and presumably he will return. Rav says: The court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive, lest he devalue the property. Since presumably the owner of the property is alive, the relative assumes that he will eventually be required to return the property to the owner. Therefore, he does not tend to the land as if it were his own but will farm the land to increase its short-term yield, at the expense of its long-term condition. And Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. Since the Master said: In any case where one works a field that is not his, we appraise his work as if he were a sharecropper, the relative will not devalue the property. It is in his best interest to tend to the land to ensure that he will receive his payment.

The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Eliezer says: By inference, from that which is stated: “My wrath shall wax hot, and I will kill you” (Exodus 22:23), I know that their wives shall be widows and their children orphans. Rather, what is the meaning when the verse states: “And your wives shall be widows and your children orphans” (Exodus 22:23)? Why is this clause in the verse necessary?

The verse teaches an additional punishment, that the men will be killed with no witnesses. Their wives will seek to marry, and the courts will not allow them to do so without witnesses to their husbands’ deaths. And their children will wish to descend to their father’s property, to inherit it, and the courts will not allow them to do so. Apparently, the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive. Rava said: We learned in the baraita that the courts do not allow them to descend and to sell the land, but the court does authorize a relative to descend and manage the land.

The Gemara relates: There was a similar incident in Neharde’a, and Rav Sheshet resolved the matter from this baraita and ruled that the court does not authorize a relative to descend to the property of a captive. Rav Amram said to him: Perhaps we learned in the baraita that the courts do not allow a relative to descend and to sell the land? Rav Sheshet said mockingly to him, employing a similar style: Perhaps you are from Pumbedita, where people pass an elephant through the eye of a needle, i.e., they engage in specious reasoning. But doesn’t the juxtaposition between their wives and their children in the verse teach that the meaning is similar in both cases? Just as there, with regard to the wives, it means that they may not remarry at all, so too here, with regard to the sons, it means that they may not descend to the property at all.

The Gemara comments: And the matter of whether the court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: In the case of one who descends to the property of a captive and works his field, the court does not confiscate it from his possession. And furthermore, even if he heard that the owners are approaching and arriving, and the one who descended to the field preceded their arrival and uprooted and consumed produce that grew that year, that person is deemed diligent and he profits, as he received a return on the work that he invested. And these are the cases where there is captives’ property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance went to a country overseas, and those in his locale heard that the relative died.

In the case of one who descends to abandoned property, the court removes it from the possession of the one managing it. And these are the cases where there is abandoned property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance went to a country overseas, and those in his locale did not hear that the relative died. And Rabban Shimon ben Gamliel said: I heard that the legal status of abandoned property is like that of the property of captives, and it is not confiscated from the possession of the one managing it. The dispute between the first tanna and Rabban Shimon ben Gamliel parallels the dispute between Rav and Shmuel.

With regard to one who descends to forsaken property, the court removes it from his possession. And these are the cases where there is forsaken property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance was here, and the relative does not know where they went. Everyone agrees that in these instances the court does not authorize a relative to descend to the property.

The Gemara asks: What is different about one property, that it is called abandoned property? And what is different about the other property, that it is called forsaken property?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומקשינן המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו וכו' פי' כיון דקם קם כיון שהחמיץ כך יעמיד בחימוצו לעולם. פי' כתישה מלשון אם תכתש את האויל במכתש.

וחכמים אומרים עושה להן תקנה ומוכרן בב"ד. וכשמוכרן מוכרן לאחרים ולא לעצמו. עושה להן תקנה. אסקי' תקנה זו לקנקנים שלא יפסידו לגמרי ואפי' הפסד מועט חששו. והלכה כחכמים וכר' יוחנן.

רשב"ג אומר ימכרם בב"ד מפני שהוא כמשיב אבידה. קי"ל דחלוקת חכמים ורשב"ג בכדי חסרונן כר' יוחנן והלכה כחכמים ואע"ג דחכמים דברייתא קיימי כרשב"ג. אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד לאחרים ולא לעצמו:
איתמר רב אמר אין מורידין קרוב לנכסי שבוי חיישינן דלמא מפסדי להו.

ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שמין להם כאריס לא מפסדי להו.

בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין כי פליגי בשלא שמעו בו שמת. וקיימא לן כשמואל וכרב נחמן.

הוה עובדא בנהרדעא בשבוי שנשבה ופשטה רב ששת דאין מורידין קרוב לנכסיו מהא דתניא ר' אומר ממשמע שנאמר והרגתי אתכם איני יודע כי יהיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים אלא מלמד שהן כאלמנות ולא אלמנות ממש כיצד מבקשות לינשא ואין מניחין אותן. בניהן מבקשין לירד בנכסי אביהן ואין מניחין אותן שעדין לא נתבררה מיתתן בעדות. ואע"ג דאוקמה רבא לירד ולמכור אין מניחין אותם אבל מניחין אותן לירד ולתקן. דחאה רב ששת מדכתב נשיכם ובניהם בניהם דומיא דנשיהם מה נשיהם כלל לא אף בניהם כלל לא.

מורידין קרוב בנכסי שבוי אוקימנא כתנאי דתניא היורד לנכסי שבוין אין מוציאין אותן מידו והוא ששמעו בהן שמתו.

היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו. והן שיצאו למדינת הים ואין ידוע להיכן הלכו.

במאי קא מיפלגי מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו. פי' לא הטריחוהו חכמים למכור משום הפסד מועט ואעפ"י שבעל הפירות אינו רוצה בקיומן של פירות אלו דכיון דהחמיץ והבאיש והדביש אין אדם רוצה בקב זה יותר משאר פירות שאינן ראוין לאכילה וטפי ניחא ליה בדמיהן כדי שיקנה בהן פירות הראוין לו והיינו דקא בעי במאי קא מיפלגי ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא אדם רוצה בקב אלו ולפיכך פסק רבינו הגדול ז"ל כרבנן ביין שהחמיץ ושמן שהבאיש ודבש שהדביש שימכר כמו שכתוב בהלכותיו, וזה פי' לפירושו:

מדרשב"ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי קטן. איכא למידק ודילמא קרוב לא מחתינן לעולם משום דחיישינן דילמא מפסיד להו אבל רחוק מחתינן בתורת אריסות דחיישינן לפסידא כרשב"ג וקרוב מנא לך, ואין זו קושיא שזה הקרוב בתורת ירושה הוא רוצה לירד בנכסים כדמוכחא שמעתא, ואינו רוצה שירד בהן אחר בתורת אריסות ואין מן הדין לכופו שמא מת מורישו ונמצא מפסיד חלק האריסות, והראב"ד כתב כן מורידין קרוב שהוא ראוי ליורשו ואם מת יהיה יושב ואוכל פירות לעצמו ואם יבואו הבעלים ישומו להו כאריס אבל אחר אין מורידין דדילמא מאית ליה וקא אכיל האי אחר קרקע דלאו דיליה הוא ע"כ ולפיכך אמרו מדברי רשב"ג נלמוד דמורידין קרוב שאע"פ שיש לחוש שמא מפסיד להו ולא ניחא ליה למריה אין חוששין הואיל ואם יעמדו בורות יפסדו ביותר שהרי במשנתנו יש לחוש דילמא ניחא ליה בפירי שמא יוקרו ואע"פ כן אין חוששין מאחר שהם נפסדים והולכים ומדרבנן נשמע שאין מורידין לאו מי אמרי רבנן דניחא לן דליפסדו לגמרי ממילא ולא נמכור שמא יוקרו ונמצינו מפסידין אותו בידים הכא נמי מוטב שיפסדו מאליהן הרבה ולא נפסדים מעט שמא לא יפסידו כל כך ואע"פ שהפסד מצוי בהם.
ואם תאמר למה שומעין לו לקרוב משום שמא מת והא קיימ"ל דלמיתה לא חיישינן, לא קשי דשאני הכא שהנכסים אינן ברשות שום אדם והבעלים לא עשו אותנו שלוחיו ומשום תקנה הוא שנזקקין להם וכיון שהקרוב טועה ואומר אני נפסד בתקנה זו ואי איפשי בה שומעין לו שאפשר שהדבר כן והיינו נמי דאמרינן לקמן דילמא שכיבא סבתא וחיישינן נמי דילמא שכיבא ברתא דלא מזדקקי' למעבד תקנתא לנכסים שיהא בהם שום חשש של הפסד, כך נ"ל פי' השמועה.
וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב בפירושו נ"ל כי לדעת רב מעמידין להם אריס לשליש ולרביע, אבל שמואל סבר מורידין לו קרוב ושמין לו כאריס כדי שלא יפסיד, ואני תמה לדעת רב למה אין מורידין קרוב ויהי'כשאר אריסים, ונראה כי מפני שהוא קרוב וראוי ליורשו אם נביא אותו לחשבון כאריס לדקדק עליו מתקנה בזו יפסיד הנכסים אלו דברי הרב ז"ל, ואין זו דרך השמועה והיא פשוטה לפניך:

במאי קא מפלגי, מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו. כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו, יש מפרשים (הרמב"ן ז"ל בחידושיו ובמלחמות) לא חששו להטריח את הנפקד למכור, ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו, ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל, דהא לכולי עלמא כיון דהבאיש ונפסדו, ליכא לימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים, והיינו דקא בעי במאי קא מפלגי, ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני, דאם אתה מפרש כן, אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני עניינים, בפירות והרקיבו, לא יגע בהן ואינו רשאי, דהא אוקימנא בכדי חסרונן, ובשמן והבאיש דבש והדביש, לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן, ואינו. אלא נראה לי לפרש, לא יגע בהן אינו רשאי, דכיון דאמרינן דכיון דקם קם, הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש, שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להם, ומשום הכי קא בעינן בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי, דאפילו רשב"ג דאמר במתניתין מוכרן בבית דין, מפני השבת אבדה לבעלים קאמר, הא לאו הכי לא, ותדע לך, דאי לא, מאי קא בעי במאי פליגי, דילמא בדרב נחמן בר יצחק, אלא כדאמרן.
ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי, כך נראה לי. ומשום כך פסק הרי"ף ז"ל כרבנן דברייתא, כדאיתא בהלכות.
אלא דקשיא לי, דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רשב"ג דמתניתין, דלא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, מדאמר שמן והבאיש דבש והדביש למאי [חזי], ושנינן שמן לגלדאי ודבש לכתישא דגמלי, ואי חיישת לשמא עשאן תרומה, שמן של תרומה היכי מזבין לגלדאי, שהרי לא ניתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ושתיה ולסיכת אדם שהיא כשתיה, ותניא (תוספתא דתרומות פ"י הי"א) שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל, לא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה (ע"א ד"ה כי) דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא, וכל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי, וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה, אף דברי הרי"ף ז"ל עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי ר' מאיר וחכמים דברייתא לכאורה, ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין [כדפסק] [רבא] (רבה) בסמוך, ור' מאיר דברייתא היינו תנא קמא ודמתניתין, והילכך קיימא לן כר' מאיר בפירות, אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא.

הא דאמרינן: מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי. איכא למידק, אריס ודאי איכא למשמע, קרוב מנלן. איכא למימר דאין [הכי נמי] ודאי עיקר טעמא לאחר הוא, אלא משום שאין הקרוב מניח אחר לירד בתורת אריסות, דקרוב דקאמרינן היינו יורש הראוי לירש, ומימר אמר דילמא מת שבוי ואין רוצה שיאכל אריס חלק אריסות בנכסים, ואף אנו שומעים לו דדילמא שכיב שבוי ואין מפסידין ליורש חלק האריסות, שזו מחמת תקנת הנכסים היא, ואין משתדלים חכמים לתקן הנכסים בהפסדו של יורש, וכעניין שאמרו לקמן (בבא מציעא לט, ב), דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. והילכך מורידין להן את הקרוב הראוי לירש, ויורד בהן לתורת ירושה שמא מת מורישו. וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו, מורידין קרוב שהוא ראוי ליורשו, ואם מת יהיה (משביח ואין) [יושב ואוכל – רמב"ן] כל הפירות לעצמו, ואם יבואו הבעלים ישומו להם כאריס, אבל אחר אין מורידין, דדילמא האי מית ליה וקא אכיל האי אחר קרקע לאו דיליה, ע"כ. וא"ת, אכתי למה שומעים לקרוב משום שמא מת, והא קיימא לן דלמיתה לא חיישינן, כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כח, א) זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים. וי"ל, שאני הכא שאין הנכסים ברשות שום אדם, והבעלים לא עשו אותן שלוחין, ומשום תקנה הוא שנזקקין להן כמו שאמרנו, וכיון שהקרוב טוען כך, חוששין ושומעין לו, שאומר אי אפשי בתקנה זו שאני נפסד בה, ואין עושין שום תקנה לנכסים שיהא בה שום חשש של הפסד.
ומסתברא דדוקא כשאין אחר רוצה לפקח בה בתורת אפוטרופסות, ומן הטעם שכתבנו, וכן בית דין אין משתדלים להעמיד בהן אפוטרופוס, שאפוטרופא לדקנני לא מוקמינן כדאיתא לקמן (בבא מציעא לט, א) אבל אלו רוצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופסות, מעמידין ביד אפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב. ותדע לך, מדאמרינן לקמן (שם) שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק תמרים לגדור, בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק וגודר, ואח"כ מורידין אותו לנכסיו, ואקשינן ולוקי אפוטרופא לעולם, ומשני אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן, אלמא כל שרוצה אחר להיות אפוטרופא ולפקח בנכסים, אין שומעים ליורש להורידו לנכסים, אלא אם כן שמעו בו שמת. ועוד ראיה מדאמרינן בסבתא (שם, ב) מגו דאוקימנא אפטרופא לפלגא מוקמינן אפטרופא לאידך פלגא, ואע"ג דאידך אחתא בעיא למיחת לנכסי, אין שומעין לה, אלא מוקמינן ביד אפטרופוס.
ומיהו דוקא כשלא שמעו בו שמת, אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש, ואע"ג דבעי אחר למיחת בו בתורת אפוטרופסות, משום דכיון ששמעו בו שמת כיורש ממש חשבינן ליה, והראיה מדאמרינן גבי סבתא שמעו דשכיבא סבתא, אמר אביי תילתא לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא, ואע"ג דאין מורידין קטן לנכסי שבוי, הכא כיון דשמעו בו שמת מורידין דכודאי יורש משוינן ליה. ורבא נמי דפליג אדאביי בדנקא דאחתיה דאשתבאי, ואמר מגו דמוקמינן אפטרופא לדנקא מוקמינן לאידך דנקא, בדנקא דאחתייהו בלחוד הוא דקאמר דמוקמינן אפטרופא, דלא שמעו בה שמתה, אבל בתילתא לא מוקמינן אפטרופא, משום דשמעו בסבתא שמתה. ומיהו במטלטלי דשבוי, אע"ג דשמעו ביה דמית, אפשר דמעמידין אפטרופא ואין נותנין בידו של יורש, משום דדילמא מיכלא קרנא, ואי אתי שבוי לא משכח ולא מידי, וכענין שאמרו (לט, א) בקמה לקצור דמעמידין אפטרופא ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו, והוא הדין לשמעו בו שמת, אבל קרקע דלא מכליא קרנא דשבק שבוי, לא חיישינן, ומוקמינן בידא דיורש, ודוקא לתלוש ולאכול אבל לירד ולמכור לא.

הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן והלכו להם למדינת הים. כלומר בשביה, שאילו לדעת אין (לנו) אלו שבויין ונטושין, אלא כרטושין, כך פירש הראב"ד ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דהיכי קרו להולך בשביה הולך למדינת הים, אלא נראה לי דהכי פירושה שהלכו מדעתן למדינת הים, כלומר על דעת לסחור ולשוב, ולפיכך לא חשש לצוות על נכסיו, וכשהיה שם [נשבה – ש"מ], והרי זה כאלו יצא מנכסיו שלא לדעת, אבל רטושין שהיו כאן ויצאו, ולא ידענו היכן הלכו אלא כמי שרוצה להרחיק את עצמו ללכת על מנת שלא לשוב, וכיון שיצא מנכסיו לדעת ויודע שיפסידו ואפילו כן לא צוה, הרי גלה שאינו רוצה שירדו להם אחרים, כך נראה לי.

היורד לנכסי שבויין. דקתני לאו דוקא יורד, כלומר, שירד מעצמו אין מסלקין אותו, אלא אפילו בית דין מורידין אותו לכתחלה, דהא אמר מורידין קרוב לנכסי שבוי, אלא משום דבעי למתני היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו דאפילו יורד מסלקין אותו, תנא בנכסי שבויין נמי היורד. ואי נמי יש לומר, דלרבותא נקטיה הכא, לומר שאע"פ שירד שלא ברשות בית דין ולא נמלך עמהן, אפילו הכי אין מוציאין אותן מידו, כך נראה לי.

אמר רבן שמעון בן גמליאל [הנטושין] כשבוין. תמיה לי כיון דר' שמעון בן גמליאל אמר כאן בהדיא שהיורד לנכסי (הרטושין) [נטושין] ושבויין אין מוציאין אותן מידו, למה להו למידק לעיל מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידין קרוב לנכסי שבויין, ודייקינן עלה נמי דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעין ברייתא זו, אי נמי דבעו למידק ממתניתין.

היורד לנכסי רטושין. כלומר אפילו שמעו עליהן שמתו, לפי שאין אחין נכנסים לנחלה של מי שיצא לדעת אלא בעדות ברורה, כדתנן ביבמות (דף קיז, א). ואפילו בתורת אריסות אין מניחין אותו לירד. והרמב"ם ז"ל כתב (הל' נחלות פ"ז ה"י) שמורידן אותו בתורת אריסות. ואינו מחוור, דאם כן היה לו לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמר ששמין אותו להם כאריס. ומכל מקום כששמעו בו שמת, אלו אמר היורש להוריד אריס בנכסין, אפשר ששומעין לו בכך, שחוששין לאותו קול לעשות בו מעשה כזה, שיוריד בו אריס, אלו רצו היורשים כדי שלא יתקלקלו הנכסים.

שבוי שנשבה והרי נכסיו בכאן ולא היה לו שהות למנות מי שישתדל על נכסיו אפילו בדבורו ואין מי שישתדל בעבודת קרקעות ושאר נכסים שלו והקרוב ההוא הראוי לירש בא ורוצה לירד בעבודת הקרקע ושאר הנכסים יש צדדין בדין זה חלוקים זה מזה כיצד אם שמעו בו שמת אע"פ שלא נתברר בית דין תופשין כל המיטלטל שבנכסים ומפקידין אותו אצל אדם אחר נאמן ואמיד אצלם עד שיבאו הבעלים ויחזירו להם או שתתברר מיתתו ויחזירו לקרוב זה הראוי לירש ואם קדם קרוב ותפשם מוציאין אותם מידו והקרקעות מורידין בהם קרוב זה ושיחזיק בהם אלא שאם ישובו הבעלים יהא נידון בעבודתו כאריס ואין צריך לומר אם ירד קרוב זה מאליה שאין מוציאין אותם מידו ואם היו שנים או שלשה ראויים לירש יראה שאין מורידין אחד מהם אלא ברשות חבריו ואם לא היה שם קרוב מורידין אדם אחר בתורת אריס אבל אין מעמידין אפטרופוס בנכסים אלו שאין מטריחין אפטרופוס בנכסי גדול בן דעת:

במאי קמיפלגי. דהא הכא כיון שכבר נפסדו ולא חזו למידי ליתיה לטעמא דאדם רוצה בקב שלו וליכא נמי טעמא דשמא עשאן בעל הבית תרומה דאי לבתר שנתקלקלו עשאן תרומה הרי אין תרומתו תרומה דהוה ליה תורם מן החבית כסבור שהוא יין ונמצאת חומץ ואי לשמא עשאן תרומה קודם שנתקלקלו ויהבינן תרומה לזרים הא ליתא דהא לא חזו הני לאכילה ומאן דזבין להו להנאה זבין להו ותרומה אינה איסור הנאה מדאורייתא אלא מדרבנן היכא דכליא קרנא ובכי הא דלא שכיח שעשאן תרומה והוא ספק לא גזרו וכל שכן אי אמרת דזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן במאי פליגי. ופרישנא דפליגי בהפסד מועט דקנקנים אי חיישינן ליה דרבי מאיר סבר דלהפסד מועט לא חששו. וכיון דכן מוטב שלא יגע בהן ויחזיר פקדונו לבעלים כמו שהוא. ויש שפירשו דלא יגע בהן דקתני הכי פירושו אינו חייב ליגע וליטפל למכרן ומשום השבת אבדה לבעלים. ולא נהירא דהא לגבי פירות והרקיבו דאוקים בכדי חסרונן האי לא יגע בהן היינו שאסור ליגע בהן ומה שפירשתי הוא הנכון בעיני. הריטב"א.

וכן כתב הרשב"א וזה לשונו: מר סבר להפסד וכו'. כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו. יש מפרשים לא חששו להטריח את הנפקד למכור ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו. ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל דהכא כיון דהבאישו ונפסדו ליכא למימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים והיינו דקא בעיא במאי קמיפלגי ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני דאם אתה מפרש כן אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני ענינים בפירות והרקיבו לא יגע בהן ואינו רשאי דהא אוקים בכדי חסרונן בשמן והבאיש דבש והדביש לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן. ואינו אלא נראה לי לפרש לא יגע בהן אינו רשאי דכיון דאמרינן דקם קם הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להן. ומשום הכי קא בעיא בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי דאפילו רבי שמעון בן גמליאל דאמר במשנתנו מוכרן בבית דין מפני השבת אבדה לבעלים קאמר הא לאו הכי לא. ותדע לך דאי לא מאי קא בעי במאי פליגי דילמא בדרב נחמן אלא כדאמרן. ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי. כן נראה לי. ומשום כך פסק הרי"ף כרבנן דברייתא כדאיתא בהלכות אלא דקשיא לי דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ולא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר וכו' מדאמרינן שמן והבאיש וכו' למאי חזי ושניא שמן לגלדאי וכו' ואי חיישת לשמא עשאן תרומה שמן של תרומה היכי מזבנינן לגילדאי שהרי לא נתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכת אדם שהיא כשוויה ותניא שמן של תרומה אין מסיקין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא כל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה. ואף דברי הרי"ף עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי רבי מאיר ורבנן דברייתא לכאורה ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין כדפסק רבא בסמוך ורבי מאיר דברייתא היינו תנא קמא דמתניתין והילכך קיימא לן כרבי מאיר בפירות אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: במאי קא מיפלגי וכו'. ואם תאמר מאי קא מיבעיא ליה דכיון דאוקימנא לה בכדי חסרונן לימא קא מיפלגי בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין. לאו קושיא היא דהכא אליבא דרב כהנא שקלינן וטרינן דאמר דיתר מכדי חסרונם מוכרן וטעמיה דרב כהנא דאדם רוצה בקב וכו' לא שייך הכא דכיון דהבאיש שמנו והדביש דבשו אינו רוצה בקיומן כלל ומשום הכי אצטרכינן למימר דטעמא דרבי מאיר משום דלהפסד מועט לא חששו דכיון שאין הבעלים חוששים בהצלת הקנקן כלל אין הנפקד רשאי למכרן דהרי אלו כאלו הפקיד אצלו שמן שהבאיש וכו'
ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין קיימא לן כרבנן ובפלוגתייהו דרב כהנא ורב נחמן קיימא לן כרב כהנא משום דשייכא במילתיה דרבי יוחנן דאמר דיתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. ודרב נחמן בר יצחק ודאי פליג ונפקא מינה דאפילו בפירות שהן מתוקנים דליכא למיחש בהו שמא עשאן תרומה לא יגע בהן. אלא אם כן חסרו יותר מכדי חסרונם.

ולענין פלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן בשמן והבאיש וכו'. קיימא לן כרבנן וכו'. וכן דעת הרמב"ם בדברים הללו בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון. עד כאן.

כתוב בספר המאור מה שפסק הרי"ף הילכך הילכתא נמי כרבנן ~ברייתא וכו'. עד ונדחו דברי חכמים דברייתא דאינו כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ותו לא מידי.
וכתב הראב"ד עליו וזה לשונו: אמר אברהם קרוב זה הדבר אל הדעת כמו שאמרו הראשונים גם יש להעמיד דברי הרב כי בכדי חסרונם שהיה יודע בעל הבית דרכן של פירות להיות פוחתין בהן כדי חסרונם ולא צוה עליו למכרן רוצה היה בקב שלה ומשום הכי אמרי רבנן דמתניתין ורבי מאיר דברייתא לא ימכור.
ויין והחמיץ ושמן והבאיש הנך ודאי לאו אורחייהו אלא כיון דקנקנים לא מתוסף בהו פסידא אלא משום פסידא דקנקנים נגעו בה רבנן דברייתא והוא הפסד מועט ופלוגתא אחריתי היא דלא שייכא בפלוגתא דמתניתין כלל כמו שכתב הרב ודבריו קיימים באמת ומאן דלא ידע לפרושי היאך משוי נפשיה מכריע בין ראשי ההרים. עד כאן.

מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו'. תמיה לי כיון דאמרה רבי שמעון בן גמליאל לקמן בהדיא למה להו למידק מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב לנכסי שבוי ודייקינן עלה בגמרא דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעים הברייתא. אי נמי דבעו למידק ממתניתין. הרשב"א. עיין תוספות דיבור המתחיל עד כאן לא קאמר.
וזה לשון הריטב"א: אסיקנא דהא מילתא תנאי היא דאשכחן דפליגי בה במתניתא רבנן ורבי שמעון בן גמליאל בהדיא דרבנן סברי אין מורידין ורבי שמעון בן גמליאל סבר מורידין ואף על גב דלעיל לא איפשיטא ממתניתין הכא איפשיטא מברייתא. ולעיל לא שמיע להו מתניתא או אפשר דשמיע להו אלא דבעו למידע אי חד טעמא הוא עם טעמא דמתניתין ואפילו למאי דאשכחינן השתא דפליגי בה אית לן למימר דאפילו הכי תרי טעמי נינהו וכדאמר לעיל הכי נמי מסתברא וכו'. עד כאן.

מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב וכו'. פירוש דלאו מי אמר רבי שמעון בן גמליאל מוכרן מפני השבת אבדה אלמא כיון דאיכא ודאי פסידא עושים להם תקנה ואף על פי שאפשר שיהא לו הפסד במכירה זו שמא יוקרו הפירות שאין מניחין את הודאי ותופסים את הספק הכי נמי גבי שבוי כיון דודאי אית ליה פסידא שיבורו שדותיו מורידין לתוכן קרוב אף על פי שאפשר דמפסיד להו ואם תאמר מי דמי התם לא אפשר בתקנתא אחריתי אבל הכא דאפשר באריס דליכא פסידא למה מורידין קרוב. יש לומר לפי שזה הקרוב הוא ראוי לירש אותו ואם היינו מורידין אריס אפשר שהיינו מפסידין את הקרוב דשמא מת השבוי וזה יורש את הכל הילכך אין לנו לעשות תקנה בנכסים שיהא בה הפסד לשום אדם. ואף על גב דבעלמא לא חיישינן למיתה כדאמרינן נותנו לה בחזקת שהוא קיים שאני הכא שאין אנו שלוחין לשמור הנכסים אלא מעצמנו אנו עושים תקנה וכיון שאפשר שמת אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא קרוב זה נפסד בה ולפיכך אין מורידין אלא קרוב. והיינו נמי דאמרינן לקמן דילמא שכיבא סבתא וחיישינן נמי דילמא שכיבא ברתא דלא מזדקקינן למעבד תקנה לנכסים שיהא בהן שום חשש של הפסד. ומדרבנן נשמע דאין מורידין דקסלקא דעתין דטעמייהו דרבנן משום דסבירי להו דאף על גב דאיכא ודאי פסידא כיון דאפשר נמי דאיכא פסידא במכירתן מוטב שיפסדו מאליהן ולא יפסדו בתקנת בית דין הכי נמי אין מורידין מהאי טעמא גופיה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וזה לשון הריטב"א: מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו'. פירוש לאו שנשמע מדרבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב טפי מרחוק דהא מהיכי תיתי. אלא מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע שחייבים בית דין ליטפל בנכסיו להוריד להן אדם לעבדם כדי שלא יאבדו כי היכי דעבדו תקנה במתניתין וכיון דכן שמעינן מסברא דהעובד ההוא ראוי שיהיה קרוב דאלו רחוק לא אפשר דאי בתורת אפוטרופוס שעושה בחנם אפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן ואי בתורת אריסות שיטול שכר כאחד מאריסי העיר קרוב עדיף טפי חדא דאית ליה שייכות בנכסים וראויין לו לירושה ואם ימות קרובו היום או מחר יעמוד בנכסיו ולא ליטרח בית דין תרי זימני ועוד דכיון שיש לו שייכות ותקוה בנכסים יעבדם יפה וישמרם יותר ומדרבנן נשמע דאין מורידין אפילו קרוב כי אולי הבעלים מקפידים בדבר ושמא יפסידם זה בידים ומוטב שיאבדו מאליהן הרבה ולא על ידינו מעט וכדתנן לא יגע בהן. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מדרבנן נשמע דאין מורידין וכו'. דהא אמרינן אפילו הן אבודין לא יגע בהם והכא נמי אף על פי ששדותיו עומדות בורות וכרמיו עומדים בורות וחרבות אין אנו חוששים להם. ומדרבי שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין דהא קאמר ימכרם. בבית דין אף על פי שיש הפסד במכירתו חוששין להפסד גדול ממנו הכא נמי חוששין שלא יהו שדותיו וכרמיו חרבין ויותר טוב לו שיעבוד אותם זה הקרוב ויאכל פירותיהם ולא יהו שדותיו בורות. וממאי דילמא עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו' ועד כאן לא קאמרי רבנן וכו' ואם תאמר נעמיד להם אפוטרופוס. הא אמרינן אפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן שאין מטריחין על אדם לשמור ולטרוח על נכסי חברו ולהתעסק בהם כי אם על נכסי יתומים אבל לא על אדם אחר. עד כאן.

עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו'. כתוב בתוספות לוכח כן מרבי שמעון בן גמליאל גופיה וכו'. אין להקשות דנימא אי לאו דהכא הוה אמינא דנטושין דלקמן אין מורידין לכתחלה וכן לקמן כשהקשו תוספות לימא מר הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ומר הלכה כתנא קמא הוה אמינא דוקא דיעבד. דיש לומר כיון דרב נחמן מסיק לקמן דהלכה כחכמים דלא ימכרם ואפילו הכי קאמר דמורידים כל שכן לדרבי שמעון בן גמליאל דאמר ימכרם דאית ליה מורידין. ואף על גב דהספר דוחה וקאמר עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו' מכל מקום אין האמת כן. אי נמי יש לומר כיון דתני לקמן על הך דנטושין שמין להם כארים שמע מינה דמורידים דאם לא כן הוי כיורד שלא ברשות ואין שמין לו כאריס. גליון.
לאו משום דחד טעמא הוא משום השגחת בית דין שצריכים להיות משגיחין על הפסד האדם בין להפסד גדול בין להפסד מועט. לא דתרי טעמי נינהו. כלומר אף על גב דתרי טעמי נינהו דהכא כליא קרנא והכא לא כליא אפילו הכי מורידין. הראב"ד.

לאו משום דחד טעמא נינהו. וליכא למימר תרתי למה לי. דהא חדא מגו חדא אמרה לומר דממתניתין נשמע הכי. הריטב"א.

איתמר שבוי שנשבה. תימה אמאי לא קאמר גופא. ועוד קשה אמאי לא מסיים בה וכן אמר רב נחמן מורידין קרוב לנכסיו ותו אמאי לא קאמר איתמר מורידין קרוב לנכסי שבוי כלישנא דסליק מיניה. ואפשר דהכא בקרוב שאין קרוב ממנו וכדפירש רש"י. גליון.

וכל קרוב האמור בשמועתנו הוא קרוב הראוי לירש בנכסים אלו. ואם הם מרובים מורידים לכולם בנכסים לעבדן. ואם אין כאן קרוב או שאינן רוצין לירד מורידין להן רחוק שיטפל בהן עד שיבאו הבעלים או עד שידעו ראיה ברורה שמת. ומסתברא דאם לא היה קרוב בעיר והורידו בית דין רחוק כל זמן שיבא הקרוב מורידין אותו לנכסים מכאן ולהבא וכן כשיגדיל הקטן וכן דעת מורי הרב. עד כאן.

שבוי שנשבה. פירוש שנשבה שלא לדעת שהלך לסחור ולשוב ולא שב ומסתברא דלאו דוקא נשבה אלא הוא הדין כל שנשתקע שם שלא היה יכול לחזור מחמת שום דבר אחר. ולא מפקינן מינה אלא רטושין שהניחו נכסיהם לדעת. רב אמר אין מורידין פירוש לא קרוב ולא רחוק דילמא מפסיד להו אפילו קרוב וכל שכן רחוק והיינו דמדמינן לעיל מאן דאמר אין מורידין למאן דקתני לא יגע בהן. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו מימר אמר השתא אתי ומפיק להו מינאי והיאך אני עמל לאחרים ~אינו מתעסק אלא לשמט ולאכול. והטעם הזה אינו דומה למה שאמרנו למעלה כי למעלה היינו אומרים מפני שאין אנו משגימין על נכסי אדם גדול להשביחן כמו שאין אנו משגיחין על הפירות האובדים למוכרן והכא מפרש טעמא דרב דילמא מפסיד להו ואני תמה לדברי רב אם מניחין אותם חריבין הלא הם נפסדין יותר. ונראה כי לדעת רב מעמידין להם אריסין למחצה לשליש ולרביע אבל לשמואל דאמר מורידין קרוב ושמין לו כאריס כדי שלא יפסיד. ואני תמה לדעת רב למה אין מורידין קרוב ויהיה כשאר אריסין ורב הא אמר שאין מורידין קרוב כלל. ונראה כי מפני שהוא קרוב וראוי ליורשו אם נביא אותו לחשבון כאריס ונדקדק עליו מתקנא הוא בנו ויפסיד הנכסים. אי נמי כיון שהוא ראוי ליורשו קל הוא בעיניו להפסיד ולבזבז ואריס אחר מתירא ומשביחן כדי שלא יסלקוהו לפיכך לדעת רב אין מורידין אותו כלל ולדעת שמואל מורידין ושמין לו כאריס. עד כאן. והרמב"ן הביא דברי הראב"ד וכתב שאין זה דרך השמועה והיא פשוטה לפניך. עד כאן.
בששמעו בו שמת עיין תוספות פרק שני דייני גזרות. ועוד נראה לפרש דהכא לא מיירי בעד אחד דעד אחד ודאי לאו כלום הוא. וניחא השתא ההיא דיבמות וההיא דכתובות. והכא מיירי בקול כי ההיא דסוף גיטין דעדיף טפי מעד אחד. הרא"ש

והריטב"א כתב וזה לשונו: בששמעו בו שמת. פירוש אפילו שלא בעדות ברורה דאף על גב דאין יורשין יורדים לנחלה אלא בעדות ברורה הכא לאו בתורת ירושה נחית אלא שיעבוד אותן כאחד מאריסי העיר הילכך בשמיעה כל דהו סגי בעד אחד או קול דלא פסיק כיון דאפשר שהקול אמת והנכסים שלו ומתוך כך גם כן יעבדם ולא יפסידם כולי עלמא לא פליגי דמורידין אותו. עד כאן.

ושמואל אמר כיון דאמר מר שיימינן וכו'. פירוש לעולם שיימינן ולא הוי זריז נשכר ולא יהיה לו ריוח בהפסד ובזרעים יתר מדאי ולא נזק בשבח דעל הכל יבא לחשבון על העבר כמו על ההוה וכדפרשינן והיינו כרבי שמעון בן אלעזר דלקמן. וקצת קשה לפי זה מאי דאקשי לקמן השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא והרי לפי פירוש זה הפכיים הם דאי שמין כאריס על עבר בהוה לא הוה זריז ונשכר והכי הוה ליה לאקשויי והא אמרינן זריז ונשכר.
ואפשר שהפירוש משתנה כפי האוקמתות דאי מוקמינן ליה אשבויין ודאי לא קאי אלא על ההוה פירוש על מה שלא השביח אלא אכל אבל על העבר לא יבא לידי חשבון על מה שאכל אם אכל הרבה ועשה קימעא דהא אמרינן זריז ונשכר ואם יבא לידי חשבון על העבר היינו לפעולתו אם עשה הרבה ואכל קימעא דאף על גב דשמע שמת מכל מקום אפשר שלא יבטח כבעל בנכסי אשתו. אי נמי יש לומר דבשמע שמת לעולם הוי כבעל בנכסי אשתו ולא יבא לחשבון על העבר ומאי כאריס על ההוה אם לא אכל היינו דאקשי השתא זריז ונשכר הוי וכו' אבל כשאנו מעמידין אותו אנטושין כדלקמן וכי הא דשמואל לעולם אימא לך שהחשבון על הכל וליכא זריז ונשכר כלל וכדרבי שמעון דנטושין כשבוין ולא כשבוין. ומכל מקום קשה הא דאמרינן לקמן מאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו דשנא ושנא לא הוי אלא כיורד לנכסי חברו ברשות והתם כיורד לתוך שלו והכא לא רצו לומר מה שאכל אכל ולהפסיד הבעלים כיון שלא שמעו בהן שמתו ואפשר דהכי קאמר מה לי שמעו מה לי לא שמעו אלא משום דילמא מפסיד להו אי הכי בעל בנכסי אשתו נמי דהא לא שמע שמתה. ואהדר ליה דמכל מקום יותר הוא סומך בנכסי אשתו שאין בידה להפקיע ירושתו ולהוציאוה מידו כל ימי חייה מה שאין כן הכא ולא דמי אלא לבעל בנכסי אשתו קטנה דבידה להפקיע בחיי ובמותא. אי נמי יש לומר דקאי אשמעו בה שמת דאמרינן זריו ונשכר ושמין נמי כאריס כדקאמר השתא זריז ונשכר הוי וכו' וזה דוחק. ויש לפרש לעולם אף בלא שמעו~ מה שאכל אכל ומאי שמין כאריס להווה ואין חלוק בין שבוי לנטוש אלא בשמעו שממשמשין ובאין מזה לבד עושה קל וחומר. והשתא אתי שפיר דפריך אנטושין מבעל בנכסי אשתו דכיון דאמרינן מה שאכל אכל אמאי לא אמרינן מה שהוציא הוציא אפילו הוציא ואפילו קימעא והיינו טעמא דפליג בממשמשין ובאין בין שבוי לנטוש דהתם הם שמעו והם שמעו ולא סמכינן אבל בנטוש שלא שמעו שמת יש לו להאמין בששמעו שממשמשין ובאין ואין דין להיות זריז אפילו זה שמין כאריס להוי על העבר אם לא באמר דבכולן כשאכלו קימעא ועשו הרבה שמין כאריס ושנאמר שאף אם שמעו שמת מכל מקום אינו בטוח כבעל בנכסי אשתו וכדפירש רש"י ובכולן כיון שאם השביחו אינם מפסידין אין אנו חושדין אותם שיפסידו אף על פי שנשכרים באכילה מרובה. וראשון נראה עיקר כפירוש רש"י. עד כאן משיטה.

היורד לנכסי שבוים. אפילו לכתחלה יכול לירד כדקתני הרי זה זריז ונשכר ואפילו שמע שממשמשין ובאין אוכל הפירות ואין לך לכתחלה גדול מזה. ועוד מה שייך לחלק בין לכתחלה ודיעבד לענין ממון אי חיישינן דילמא מפסיד להו אפילו ירד נמי יוציאו מתחת ידו אלא אגב וכו'. הרא"ש. אי נמי דלרבותא נקטיה הכא לומר שאף על פי שירד שלא ברשות בית דין ולא נמלך עמהן אפילו הכי אין מוציאין אותו מידו. כן נראה לי. הרשב"א.

הרי זה זריז ונשכר. פירש רש"י מפני שזה על דעת ירושה ירד. ואינו מספיק כל הצורך וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל יזכה בשל אחרים. אלא יש לומר שתקנת חכמים היא לפי שחששו שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה אף על פי ששמעו בו שמות וחששו כאן יותר מבנטושין לפי שאינו בוש כל כך מלהפסיד כיון ששמעו בהן שמתו אבל בנטושין הוא בוש מלהפסיד. הרשב"א והר"ן.

הרי שהיה אביו או אחיו וכו'. והלכו להן במדינת הים כלומר בשביה שאינו לדעת אין אלו שבויין ונטושין אלא כנטושין. כן פירש הראב"ד. ואינו מחוור בעיני דהיכי קרי להולך בשביה הולך למדינת הים. ונראה לי דהכי פירושו שהלכו מדעתן למדינת הים כלומר על דעת לסחור ולשוב ולפיכך לא חשש לצוות על נכסיו וכשהיה שם נשבה והרי זה כאלו יצא מנכסיו שלא לדעת. אבל רטושין שהיו כאן ויצאו ולא ידענו היכן הלכו אלא כמי שרוצה להרחיק עצמו וללכת על מנת שלא לשוב וכיון שיצא מנכסיו לדעת ויודע שיפסדו ואפילו הכי לא צוה הרי גילה שאינו רוצה שירדו להן אחרים. כן נראה לי. הרשב"א.

היורד לנכסי רטושין וכו'. יצאו לדעת קרי רטושין. ונראה דבששמעו בו שמת אין חילוק בין יצא לדעת ליצא שלא לדעת. הקשה ר"מ לעיל דפריך מבניהן מבקשין לירד לנכסי אביהן אמאי לא שני אפילו לירד ולאכול דומיא דשניהם וברטושין שאין ידוע להיכן הלכו ונהרגו דבהא מודו כולי עלמא דאין מורידין.
ויש לומר כיון דקרא מיותר הוא דמשמע שמאחר שנכתב והרגתי אתכם בחרב לא הוה צריך למכתב והיו נשיכם אלמנות וגו' אלא לדרשא לומר דאין מורידין קרוב כלל לאקושי בניכם לנשיכם מה התם כלל כלל לא אף בניכם כלל כלל לא אף על גב דמסברא הוה לן למימר אף על גב דלא שמעו בו שמת דמורידין כיון דנשבה לבין הגוים דבשבי כלהו איתנהו ביה והוי קרוב לודאי שיהרגוהו אצטריך קרא למימר אפילו הכי דאין מורידין. אבל ברטושין שלא שמעו בו שמת מאי אצטריך קרא למימר דאין מורידין פשיטא מאי ריעותא אתיליד דהוה לן למימר דמורידין. הרא"ש.

והגליון כתב וזה לשונו: ובניהן מבקשין לירד וכו'. לא בעי לאוקמי ברטושין. משום דאורחא דמילתא סתם רטושין כיון שיוצאין לדעת מצויין להורידם ולא תתקיים קללה זו. עד כאן.

ממשמע שנאמר וחרה וכו' יודע אני שנשותיהן כו' עיין פרש"י דב' קללות הן ועוד נראה דה"פ וחרה אפי והרגתי וגו' גם אם יהיו עדים שנהרג במלחמה בחרב אין משיאין אשתו דאמרי בדדמי כדאמרינן ביבמות ונמצא שישארו נשותיהן אלמנות לעולם וכן בניהם יתומים לעולם וק"ל:

גמ' מיתיבי ר' אלעזר אומר ממשמע וכו' כצ"ל:

א"ל רב עמרם דלמא לירד למכור תנן כצ"ל:

תוס' ד"ה היורד לנכסי שבוי וכו' עד דהא נטושים מורידים לרשב"ג וכו'. דייק לה מדקאמרה הגמ' ומורידין קרוב וכו' תנאי היא וא"כ ע"כ ס"ל להגמ' דרשב"ג אפילו מורידין אותו לכתחלה קאמר אבל יש להקשות מנ"ל להגמרא לומר כן דלמא רשב"נ דוקא אין מוציאין קאמר ונ"ל דמגמרא דייק לה מדקאמר רשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויין ולא קאמר שמעתי שהנטושין אין מוציאין אלא ר"ל הנטושין כשבויין כמו ששבוין כולי עלמא מודו שמורידין אפילו לכתחלה ה"נ נטושין מורידין אפילו לכתחלה ובספר ח"ש מפרש דבנטושין לא שייך לומר דאין מורידין לכתחלה משום דהא ליכא למיחש לשמא יפסיד להו משום דהא אפילו בא הבעל נוטל כאריס אבל לא נ"ל דהא בשבויי' דהיינו בשמעו בו שמת מכ"ש דלא שייך למיחש לשמא מפסיד דהא בשמעו בו שמת כ"ע מודו כדלעיל ומה הוצרכו התוס' להביא ראיה מנטושין דרשב"ג ודו"ק:

תוס' בד"ה היורד לנכסי כו' נטושים מורידין לרשב"ג כו' נ"ב פי' דגבי נטושים לא שייך למימר דאין מורידין לכתחלה משום שמא יפסיד דהא ליכא למיחש כלל להפסד דאמאי יפסיד הא נוטל הפירות בחנם ואם בא הבעל נוטל כאריס כמו שפירשו התוס' ודו"ק:

ברש"י בד"ה אלא כו' וב' קללות הן וכו'. דעכ"פ ב' קללות הן (ש) שיהרגו בחרב ולא שיהרגו בביתם שאז לא נשארו נשיהן אלמנות וכו' אלא ע"י חרב בשבי אבל א"ל ברטושין דלכ"ע אין מורידין שאין זה קללה. אבל בתוס' מה שמקשו ממתני' דהאשה שלום וכו' אפ"ל ברטושין אם לא שמקשו דליהוי זה כעין ששמעו בו שמת ועיין בתוספות פרק האשה שלום מבואר כל זה:

בתוס' בד"ה עד כאן וכו' וא"ת וכו'. דלא מסתבר להו למימר דלקמן י"ל היורד דיעבד אין [והא דקאמר לקמן מורידין תנאי לזה כתב רק] רק אחר שמצינו במתני' דעבדינן ליה תקנתא וכו' [ממילא אמרינן דאפילו לכתחלה (ת) ]. דא"כ הו"ל למייתי לקמן [תנאי] ממתני' ובצירוף שניהם יחד ודוחק:

בתוס' בד"ה היורד דהא נטושין כו' לרשב"ג כו'. דקאמר תנאי הוא ואינהו במורידין פליגי [וע"כ דמשמע ליה לתלמודא דלרשב"ג לכתחלה מורידין] אבל מ"מ קשה מאי דוחקייהו הא לכ"ע שמעו בו שמת עדיפא מנטושין ובזה לא פליגי:

בא"ד לימא רב הלכה כו' [אין להקשות] דלמא משום דה"א היורד דיעבד אין קמ"ל אינהו מורידין לכתחלה אך ז"א דהגמרא דקאמר תנאי הוא ע"כ יש לו הכרח בברייתא דפירושו לכתחלה או לא מסתבר לחלק בין דיעבד ולכתחלה דאל"כ לימא רב אנא דאמרי ככ"ע וא"כ לימא רב וכו':

גמרא והא אמרה ריו"ח ח"ז. בכתובות (עז) הגי' בכה"ג ומי אריו"ח הכי:

גמ' שם והא דומיא דנשותיהם קתני כו'. כ"ה הגי' הישנה ונכונה וכ"ה בתד"ה אמר בסופו והגהת רש"ל תמוה:

(שמות כב, כג) "וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם"? מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִנָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן. דקדק הרב עיון יעקב ז"ל והלא אין צער למת כשלא תנשא אלמנתו ואדרבה זה כבוד של המת עיין שם.
ונראה בס"ד הכונה דהאנשים שמתו בחרב שנקברו תכף ולא נמצא עדים שיעידו על צורתם אחר שנהרגו ויהיו מוכרחים לפתוח קברם כדי לראות צורתם וסימנים שיש בהם ופתיחת הקבר קשה למת ולזה אמר שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִנָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן ואז יהיו מוכרחים הנשים לפתוח קברות בעליהם שיראו העדים צורתם וסימנים שלהם.
אי נמי כיון דאין מניחים אותם להנשא מוכרח שלא יש עדות על בעליהם להתיר הנשים על ידה ואז ישארו בעיגון כל ימיהם וברוב הימים מחמת צער העיגון יקללו הנשים את בעליהם וזו קשה למת שתקללו אשתו אחר מותו בימים ובלילות.

בפירש"י בד"ה הפסד מועט כגון בכדי חסרונן דריקבון פירות וקלקול הקנקן כו' עכ"ל. הוצרך לכתוב כן משום דמשמע ליה דהא דמשנינן כיון דקם קם לא קאי אלא אדבש ויין דמינייהו קא פריך הא יותר מכדי חסרונן נינהו אבל בפירות והרקיבו לא שייך לומר כן כיון דקם קם ואם כן ע"כ בכדי חסרונן איירי וס"ל לחכמים דברייתא דאפ"ה מוכרן בב"ד והיינו כפרש"י דלא גרע הפסד מועט דכדי חסרונן מפסידא דקנקנים ור"מ פליג בתרווייהו משום דהפסד מועט נינהו וכ"כ בעל המאור ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב דחכמים דברייתא לא פליגי אלא איין שהחמיץ ודבש שהדביש אבל בפירות והרקיבו כדי חסרונן מודו דלא יגע בהן וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דהא דפליגי ביין ודבש היינו משום דלא שייכי הני טעמי דלעיל דכיון שנתקלקלו לגמרי לא שייך לומר אדם רוצה בקב שלו דהא לא חזו אלא לגלדאי ולכתיתה דגמל' וכן מחמת תרומה ומעשר נמי ליכא למיחש דפקע קדושתם מעכשיו אף אם יעשה אותן אח"כ תרומה ומעשר ואי משום שמא עשאן מזבין להו לכהנים כדלעיל וא"כ כיון דליכא הני טעמי חששו לפסידא דבע"ה בקנקני' אף בהפסד מועט אבל בפירות והרקיבו אף אם נאמר דהפסד מרובה הוא בכדי חסרונן אפ"ה מודו רבנן דלא יגע בהן משום הני טעמי דלעיל ע"ש באריכות ועי' בת"ח ודו"ק:

בגמרא למימרא דתרי טעמי נינהו כו' לאו משום דחד טעמא הוא עכ"ל. ויש לדקדק דמאי ס"ד משום דאמר שמואל הני תרי מילי הוו מחד טעמא ומה הכרח לומר כן ונלע"ד דהמקשה סובר דע"כ חד טעמא הוא דאל"כ תקשי לן הא דאמר שמואל מורידין קרוב לנכסי שבוי דהא בסמוך אמרו רבנן להדיא אפילו אם ירד מעצמו מוציאין מידו וליכא למימר דס"ל כרשב"ג דפליג עלייהו דהא ע"כ לא שמעינן לרשב"ג דפליג אלא שאם ירד כבר מעצמו אין מוציאין מידו אבל דמורידין לכתחילה מי שמעת ליה ואם כן שמואל דאמר כמאן אע"כ דשמואל ס"ל דחד טעמא הוא וא"כ שמעינן מדרשב"ג דמתני' דאית ליה מוכרן בב"ד וחייש לפסידא דבע"ה ה"ה דמה"ט מורידין קרוב לנכסי שבוי וממילא דהא דאמר רשב"ג בברייתא בסמוך הנטושין כשבוין דאין מוציאין מידו ה"ה דמורידין לכתחילה וא"כ שמואל דאמר כרשב"ג וע"ז משני הש"ס לעולם דתרי טעמי נינהו ואפ"ה ס"ל לשמואל דע"כ רשב"ג דברייתא ס"ל דמורידין לכתחילה דהכי מוכח לה מסברא כמו שכתבו התוס' בד"ה היורד וכמו שיתבאר ולפמ"ש אין מקום לשתי הקושיות שהקשו התוס' בד"ה עד כאן ודו"ק:

בתוספות בד"ה אמר רבא כו' וא"ת ואמאי לא פריך ממתני' דהאשה שהלך כו' ולישני נמי עכ"ל. ונראה דעל המקשה לא הוי מצי לאקשויי בפשיטות לפרוך ממתני' דהאשה שהלכה דהתם ע"כ לירד למכור תנן דהא שמעו בו שמת ע"י אשתו גופא וה"ל כעד אחד בעלמא ועדיף מקול שכתבו התו' בסמוך דכ"ע מודו דמורידין אלא עיקר קושייתם דע"כ המקשה לא ס"ד כלל לחלק בין לירד ולמכור ובין לירד ולאכול דאל"כ לא הוי מקשה נמי מההיא ברייתא כיון דקושט' דמלתא אוקי לה רבא נמי לירד ולמכור ומאי אולמא ההיא מהיאך וק"ל ועי' בתוס' דיבמות שכ' בענין אחר:

בד"ה היורד לנכסי שבוי כו' דהא נטושין מורידין לרשב"ג כו' עכ"ל. וקשה מהיכן פסיקא להו דלרשב"ג בנטושין מורידין לכתחילה דלמא דוקא בדיעבד קאמר דאין מוציאין מידו ולכאורה נראה דמשמע להו דלרשב"ג ודאי מורידין לכתחילה כדאמרינן לעיל דמדרשב"ג דמתניתין גבי המפקיד פירות שמעינן דמורידין קרוב כו' ואף על גב דדחינן לעיל ואמרינן דלא דמי אפשר דדיחויא בעלמא הוא כל כמה דלא שמעינן לברייתא דהכא כמ"ש התוספות לעיל להדיא אבל לבתר דמייתי ברייתא דהכא ניחא לן למימר דרשב"ג דברייתא ורשב"ג דמתני' כולא מחדא טעמא היא וכן לרבנן נמי דאזדו לטעמייהו ומהיכא תיתי נאמר דפלוגתא חדשה היא וכן משמע להדיא מל' הרא"ש שהביא לפסק הלכה הא דאמרינן לעיל מדרשב"ג דמתני' נשמע דמורידין קרוב וכו' וכ' מלתא בטעמא ואסברי בדדמי להדדי משמע דמהכא יליף לה לקושטא דמלתא אלא דנראה דהתוספות לא נחתו לזה מדכתבו בסוף הדיבור דאיכא מאן דאפכי לפלוגתא דרשב"ג ורבנן דברייתא ואי למאי דכתיבנא היכי מצי מפכי לה הא אמרינן דאזדו לטעמייהו בפלוגתא דמתניתין ויש ליישב ואין להאריך כיון דבלא"ה אתי שפיר דברי התוספות כמ"ש מהרש"ל ז"ל בח"ש דפשיטא להו דלרשב"ג מורידין לכתחילה למאי דמסקינן לקמן דשמין לו כאריס והנני מוסיף נופך משלי כיון דאסקינן לקמן דהא דאמרינן שמין לו כאריס ולא אמרינן מה שהוציא הוציא היינו משום דהכי תיקנו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו א"כ משמע דעיקר הדין מתקנת חכמים היה לתועלת השבוי דאל"כ לא שייך לומר תיקנו ליה רבנן דלא ליפסדינהו אדרבא היה להם לתקן דמוציאין מידו כי היכי דלא ליפסדינהו אע"כ דלא סגי בלאו הכי דלתועלת נכסי השבוי מורידין לכתחילה ועיין בספר קיקיון דיונה ודו"ק:

בא"ד אלא אגב דתני בסיפא כו' עכ"ל ועי' במגיד משנה בפ"ז מהלכות נחלות שכ' דהא דקאמר הכא אין מוציאין מידו היינו היכא שירד הקרוב בתורת ירושה גמורה דבכה"ג אין מורידין לכתחילה ואפ"ה אין מוציאין מידו אבל בתורת אריס ודאי מורידין לכתחילה ע"ש באריכות:

ממשמע שנאמר וחרה אפי וכו' יודע אני שנשיהם אלמנות וכו'. שמעתי משם מורינו הרב כמהר"א יצחקי זלה"ה שהעיר דאיך יתיישב קרא דמזמור ק"ט יהיו ימיו מעטים פקודתו יקח אחר יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה וכו' דהא כתיב יהיו ימיו מעטים וכו' ואמאי צריך אשתו אלמנה ובניו יתומים ואין לדרוש כמאי דדריש בשמעתין דנשיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחים אותם דהכתיב פקודתו יקח אחר דהיינו אשתו ואיך מתיישב קרא גופיה. והיה מפרש ז"ל עם הדין בא"ה סימן ל"ז האשה שאמרה מת בעלי נאמנת ותנשא. באה צרתה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת ולא תנשא וכתובה אין נגבית מחיים. וקרא במי שיש לו שתי נשים מיירי פקודתו יקח אחר שבאה ואמרה מת בעלי תנשא. ואשתו אלמנה ובניו יתומים דאמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי דלא תנשא וז"ש ואשתו אלמנה שאין מניחים אותה לינשא ובניו יתומים שאין מניחין לירד לנכסי אביהם ואמר ינקש נושה לכל אשר לו דבע"ח יכול להתפרע מהם ממה נפשך אפילו מטלטלי ודוק הטב:

למאי חזו. דקתני מוכרן: לגלדאי. לסוך עורות: לכתישא דגמלא. לכתישא שעל הגמל שגבו כתוש ומסוקב מחמת משאוי איישר''א בלע''ז לקנקניו. הכלי שהיה בתוכו יתקלקל אם ישהא בתוכו: במאי קמיפלגי. ר''מ ורבנן מאחר שמודה ר''מ ביתר מכדי חסרונן: להפסד מרובה. כגון יתר מכדי חסרונן: הפסד מועט. כגון בכדי חסרון דריקבון פירות וקילקול הקנקן דיין והחמיץ: ערב. בגט פשוט (ב''ב קע''ג:): צידן. במסכת גיטין (דף עד.): ראייה. בדיני ממונות השני (סנהדרין לא.) שנחלקו בשני מחלוקות במביא שטר ראיה לסתור את הדין בראשונה הלכה כמותו ובאחרונה אין הלכה כמותו: אמוראי נינהו. רבה אמר בכללא אמר ר' יוחנן ור' אבא אמר לאו בכללא אמר רבי יוחנן אלא יש מהן שהלכה כמותו: מדרבן שמעון נשמע דמורידין קרוב. הראוי לירש: בנכסי שבוי. לקרקעות שבוי לעובדן ולשומרן עד שיבאו הבעלים ולקמן פליגי בא אמוראי: עד כאן לא קאמר רבן שמעון הכא. דמוכרן: אלא משום דקא כליא קרנא. אם יניחם שם אבל גבי קרקעות וכרמים אע''פ שמתקלקלות קצת לא כליא קרנא: אי כרב כהנא. דאמר לעיל רוצה אדם בקב שלו: אי כרב נחמן בר יצחק. דאמר שמא עשאן תרומה ומעשר: דתרי טעמי נינהו. מתני' ונכסי שבוי ואיכא דאית ליה מוכרין פירות האבודין ולית ליה מורידין: קרוב. הראוי ליורשו ואין קרוב ממנו: בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין. דאם יבאו הבעלים קודם שיאכל זה הפירות יטול זה כשאר אריסין ויחזיר השאר ואם יבאו עדים שמת ירש הכל: מפסיד להו. ולא יזבל הקרעות ויזרעם תמיד ויכחישם: כיון דאמר מר. לקמן וכולם שמין להם כאריס אם יבאו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר אם מחצה אם שליש אם רביע: אלא מלמד שנשיהם מבקשות לינשא כו'. שילכו בשבי ולא ידעו בניהם אם חיים אם מתים ויהיו נשיהם אלמנות לעולם שאין ב''ד מניחין אותן לינשא ובניהם כיתומים שלא ירשו נכסיהם ושתי קללות הן אחת של חרב ואחת של שבי שמע מינה: אין מורידין: הוה עובדא בנהרדעא. בשבוי שירד יורשו לנכסיו: ופשטה רב ששת מהא מתניתא. דאין מורידין: א''ל רב עמרם דלמא לירד ולמכור תנן. [קתני] תנא דאין מניחין אבל לעשות ולאכול וליטול כאריס שפיר דמי: דמעיילין פילא כו'. ומשני שנוייא דחיקא כמבקש להכניס פיל שהוא חיה גדולה בנקב מחט: ותלש. פירות שנה זו: הרי זה זריז. מהיר לזכות בשלו בטרם יפסיד ונשכר בזריזותו: ואלו הן נכסי שבויין. דאמר אין מוציאין אותם מידו: שהנטושים כשבוין. ואין מוציאין מידו: נכסי נטושין. שהנכסים נטושין: נכסי רטושין. שהנכסים רטושים ולקמן מפרש להו רטושין משמע שעזבום בעלים מדעתם והלכו להם דכיון דהיה לו לצוות הורידו יורשיי לנכסי ולא צוה ש''מ לא ניחא ליה ונטושים שנטשום בעליהם בעל כרחן כגון שנשבו והיינו תנאי דרבן שמעון סבר מורידין ורבנן סברי אין מורידין:
עד כאן לא קאמר רשב''ג כו' אבל הכא אין מורידין. וא''ת והא לקמן מייתי דאית ליה לרשב''ג מורידין וי''ל דמהא ליכא למשמע מינה אבל קשה דמאי מוכיח דחד טעמא הוא מדשמואל דסבר כרשב''ג וסבר מורידין לוכח כן מרשב''ג גופיה וצ''ל דלא שמיע ליה ברייתא דלקמן: בששמעו בו שמת כ''ע ל''פ דמורידין. אין לפרש בששמעו בב' עדים דא''כ פשיטא דמורידין אלא ששמעו היינו בקול ועד אחד אע''ג דשמעו בו שמת דבפ' ב' דייני גזירות (כתובות דף קז.) גבי אין פוסקין מזונות לאשת איש משמע סוגיא דהתם דהוי בעדות גמורה.: אמר רבא לירד ולמכור תנן. וא''ת ואמאי לא פריך ממתניתין דהאשה שהלכה (יבמות דף קטז: ושם ד''ה שאין) דקתני מצינו שאין אחים נכנסין לנחלה על פיה ולשני נמי לירד ולמכור תנן וי''ל דמהכא אלימא ליה לאקשויי משום דדומיא דנשותיהם קתני דמשמע כלל כלל לא: היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותו מידו. הוא הדין דאפי' מורידין אותו לכתחילה דהא נטושים מורידין לרשב''ג דאמר הנטושים כשבויין אלא אגב דתנא בסיפא בנטושים מוציאין תנא נמי בשבויין אין מוציאין וא''ת לימא רב הלכה כתנא קמא ושמואל הלכה כרשב''ג וי''ל דלא שמיע להו ברייתא אי נמי איכא דמפכי להו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד