בבא מציעא לח ע"א

וְהָא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מִשּׁוּם הֶפְסֵד הָרַמַּאי הוּא אֶלָּא תַּרְוַיְיהוּ לְרַבָּנַן אִיצְטְרִיךְ וְלֹא זוֹ אַף זוֹ קָתָנֵי
מַתְנִי' הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ אֲפִילּוּ הֵן אֲבוּדִין לֹא יִגַּע בָּהֶן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מוֹכְרָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים
גְּמָ' מַאי טַעְמָא אָמַר רַב כָּהֲנָא אָדָם רוֹצֶה בְּקַב שֶׁלּוֹ מִתִּשְׁעָה קַבִּים שֶׁל חֲבֵירוֹ וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עֲשָׂאָן הַמַּפְקִיד תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר
מֵיתִיבִי הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן לְפִיכָךְ בַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר בִּשְׁלָמָא לְרַב כָּהֲנָא הַיְינוּ דְּקָתָנֵי לְפִיכָךְ
אֶלָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַאי לְפִיכָךְ הָכִי קָאָמַר הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן לָא נְזַבֵּין דְּחָיְישִׁינַן לְפִיכָךְ בַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַחֲלוֹקֶת בִּכְדֵי חֶסְרוֹנָן אֲבָל יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן דִּבְרֵי הַכֹּל מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין
אַדְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק וַדַּאי פְּלִיגָא אַדְּרַב כָּהֲנָא מִי לֵימָא פְּלִיגָא כִּי קָאָמַר רַב כָּהֲנָא בִּכְדֵי חֶסְרוֹנָן קָאָמַר
וְהָא רוֹצֶה בְּקַב שֶׁלּוֹ מִתִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁל חֲבֵירוֹ קָאָמַר גּוּזְמָא בְּעָלְמָא
מֵיתִיבִי לְפִיכָךְ בַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה אוֹתָן תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא הֲווֹ לְהוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן וְזַבְּנִינְהוּ וְקָא אָכֵיל טְבָלִים יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן לָא שְׁכִיחַ
וְאִי מִשְׁתַּכְחִי מַאי מְזַבְּנִינַן לְהוּ וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא עֲשָׂאָן בַּעַל הַבַּיִת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר כִּי מְזַבְּנִינַן נָמֵי לְכֹהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה מְזַבְּנִינַן לְהוּ
וּלְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נָמֵי נְזַבְּנִינְהוּ לְכֹהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה בְּהָא פְּלִיגִי דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה סְבַר יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן לָא שְׁכִיחַ מִידֵּי וְכִי מִשְׁתְּכַח לְקַמֵּיהּ הוּא דְּהָוְיָא יָתֵיר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן אִי עָבֵיד לְהוּ בַּעַל הַבַּיִת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר מִקַּמֵּי(ה) דְּהָווּ לְהוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן עָבֵיד לְהוּ הִלְכָּךְ כִּי הָווּ לְהוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן נְזַבְּנִינְהוּ לְכֹהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה
וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק סָבַר יָתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן מִשְׁכָּח שְׁכִיחַ וְכִי הָווּ לְהוּ לְאַלְתַּר הוּא דְּהָווּ לְהוּ וְאִי אָמְרַתְּ נְזַבְּנִינְהוּ זִימְנִין דְּקָדֵים וּמְזַבֵּין לְהוּ וְכִי עָבֵיד לְהוּ בַּעַל הַבַּיִת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל מְקוֹם אַחֵר לָא יָדַע דִּ[מְ]זַבְּנָא וְקָא אָכֵיל טְבָלִים
מֵיתִיבִי הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ וְהִרְקִיבוּ יַיִן וְהֶחְמִיץ שֶׁמֶן וְהִבְאִישׁ דְּבַשׁ וְהִדְבִּישׁ הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עוֹשֶׂה לָהֶם תַּקָּנָה וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין וּכְשֶׁהוּא מוֹכְרָן מוֹכְרָן לַאֲחֵרִים וְאֵינוֹ מוֹכְרָן לְעַצְמוֹ
כַּיּוֹצֵא בּוֹ גַּבָּאֵי צְדָקָה בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן גַּבָּאֵי תַמְחוּי בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק מוֹכְרִין לַאֲחֵרִים וְאֵין מוֹכְרִים לְעַצְמָן
קָתָנֵי מִיהַת פֵּירוֹת וְהִרְקִיבוּ מַאי לָאו אֲפִילּוּ יָתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן לֹא בִּכְדֵי חֶסְרוֹנָן וְהָא יַיִן וְהֶחְמִיץ שֶׁמֶן וְהִבְאִישׁ דְּבַשׁ וְהִדְבִּישׁ דְּיָתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן נִינְהוּ שָׁאנֵי הָנֵי כֵּיוָן דְּקָם קָם
שֶׁמֶן וְהִבְאִישׁ דְּבַשׁ וְהִדְבִּישׁ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - א

תמהה הגמרא, על מה שאמרנו, שלפי רבי יוסי הייתי אומר שלא נחלק אלא בכלים ומשום פסידא דגדול, ואילו במעות מודה הוא לחכמים:

והא טעמא דרבי יוסי הוא: משום הפסד הרמאי הוא, והיות ומטעם זה סובר רבי יוסי שיש להניח עד שיבוא אליהו ולא משום הפסד הגדול, אם כן אכתי תיקשי: ישנה התנא את מחלוקתם בכלים ולא במעות!?

אלא מיישבת הגמרא באופן אחר:

תרווייהו - דין מעות ודין הכלים - לרבנן הוא דאיצטריך, ואף שהיה די להשמיענו את שיטתם בכלים, וכל שכן במעות שאין בהם הפסד, מכל מקום "לא זו אף זו" קתני במשנתנו.

מתניתין:

המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין על ידי עכברים או ריקבון, הרי זה הנפקד לא יגע בהן למוכרן, וכדמפרש טעמא בגמרא.

רבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר: מוכרן הנפקד בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים, שלא יפסיד את פירותיו. ^[1]

גמרא:

שנינו במשנה: המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין לא יגע בהן:

ומפרשינן: מאי טעמא!?

אמר רב כהנא לפרש את טעמם של חכמים:

כי אדם רוצה בקב שלו שעמל וטרח עליו, ^[2] יותר מתשעה קבים של חבירו, כלומר: לא איכפת לו שיופסדו הרבה מפירותיו, ובלבד שישאר בידו ולו קב אחד, ועדיף לו זה מאשר לקנות בדמיו הרבה פירות של אחרים.

ורב נחמן בר יצחק אמר טעם אחר: כי חיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר, ואסור למוכרן לזרים שיאכלו מהם. ^[3]

מיתיבי לרב נחמן בר יצחק מהא דתניא: המפקיד פירות אצל חבירו, הרי זה הנפקד לא יגע בהן למוכרן.

ומאחר שלא ימכרם המפקיד, לפיכך: בעל הבית עושה אותן - את הפירות שבבית הנפקד - תרומה ומעשר על מקום אחר, כלומר: על פירות שיש לו בביתו, כי הם בחזקת קיימין בידי הנפקד.

ומקשינן: בשלמא לרב כהנא - הסובר בטעם הדין שאסור למוכרן, שאינו משום חשש תרומה ומעשר - היינו דקתני בברייתא: היות וודאי לא מכרן הנפקד, "לפיכך" בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר.

אלא לרב נחמן בר יצחק - הסובר בטעם הדין שאסור למוכרן שהוא משום שאנו חוששים שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר - אם כן מאי "לפיכך!? והרי טעם הדין שאסור למכור הוא משום החשש שעשאן תרומה ומעשר, ואילו בברייתא מבואר בהיפוך.

ומשנינן: הכי קאמר: השתא דאמור רבנן לא נזבין [היות ואמרו חכמים שלא ימכור] ומשום דחיישינן שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר שלא כדין, לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, שהרי אין לו לחוש שמכרן הנפקד.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

מחלוקת - שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל במשנתנו אם ימכרם הנפקד כשהן אבודין - היינו דוקא כשלא נחסרו אלא בכדי חסרונן, דהיינו השיעור שהם רגילים להתחסר, ושיעור זה מפורש במשנה לקמן מ א. ^[4]

אבל אם חסרו הפירות יותר מכדי חסרונן, דברי הכל מוכרן בבית דין.

ומבארת הגמרא: אדרב נחמן בר יצחק - שטעם חכמים הוא משום שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר - ודאי פליגא הלכה זו שאמר רבי יוחנן, כי לפי רב נחמן בר יצחק, אפילו כשחסרו יותר מכדי חסרונן אין לו למוכרם, כי שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר.

אך אדרב כהנא - שאמר: אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו - מי לימא פליגא הלכה זו של רבי יוחנן, שהרי השיעור שאמר רב כהנא הוא יותר מכדי חסרונן!?

ומבארת הגמרא שאין הם חלוקים: וכי קאמר רב כהנא נמי שלא ימכרם מטעם שרוצה אדם בקב שלו, בכגון שחסרו בכדי חסרונן בלבד הוא דקאמר.

ותמהינן: והא - רב כהנא - רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו קאמר, וזה הוא הרבה יותר משיעור כדי חסרונן!?

ומשנינן: גוזמא בעלמא נקט רב כהנא.

מיתיבי לרבי יוחנן הסובר: ביותר מכדי חסרונן לכולי עלמא מוכרן, מהא דתניא בברייתא שהובאה לעיל: היות ואסור לנפקד למוכרן, לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר.

ואם כדברי רבי יוחנן שביותר מכדי חסרונן מותר למוכרן, אם כן למה עושה אותן בעל הבית תרומה ומעשר!? ליחוש דילמא הוו להו יותר מכדי חסרונן, וזבנינהו [נחוש שמא הגיעו ליותר מכדי חסרונן, וכבר מכרן] וקא אכיל בעל הבית טבלים.

ומשנינן: יותר מכדי חסרונן לא שכיח, ואין צריך לחשוש לזה.

ואכתי מקשינן: והרי אי משתכחי [אם נמצא שחסרו יותר מכדי חסרונן] מאי הוא הדין לדעת רבי יוחנן, דמזבנינן להו [מוכרים אותם]!?

וליחוש דילמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר, ונמצא הנפקד מאכילם לזרים. ^[5] ומשנינן: אף כשחסרו יותר מכדי חסרונן לא אמר רבי יוחנן שימכור אותם לכל, אלא כי מזבנינן נמי, לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו, [אכן אין מוכרים אותם לזרים מפני חשש זה, אלא מוכרים את הפירות לכהן בדמי תרומה].

ומקשינן: ולרב נחמן בר יצחק נמי, למה אין מוכרין אותן כשחסרו יותר מכדי חסרונן, ^[6] ומשום חשש תרומה ומעשר!? נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה [ימכרם הנפקד לכהן בדמי תרומה].

ומשנינן: בהא פליגי רבה בר בר חנה משם רבי יוחנן, ורב נחמן בר יצחק:

דרבה בר בר חנה משמו של רבי יוחנן סבר: יותר מכדי חסרונן לא שכיח מידי, [אינו דבר מצוי כלל], וכי משתכח [וכאשר כבר קורה כן] לקמיה הוא דהויא יותר מכדי חסרונן [אין הוא מגיע לשיעור יתר מכדי חסרונן אלא באיחור זמן] - ואם כן אי עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר [אילו היה עושה אותם בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר] מן הסתם מקמיה דהוו להו יותר מכדי חסרונן עביד להו [מן הסתם כבר עשאן קודם שהגיעו לשיעור יתר מכדי חסרונן] -

הלכך, כי הוו להו יותר מכדי חסרונן, נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה, ולפיכך, כאשר הגיע לשיעור זה, יכול הנפקד למוכרם לכהנים בדמי תרומה, ואין לחוש שמא סומך בעל הבית עליהם להפריש אותם כתרומה על מקום אחר, ואם ימכרם, נמצא בעל הבית אוכל טבלים; שהרי כבר לא יעשם תרומה ומעשר.

ואילו רב נחמן בר יצחק סבר: אף יתר מכדי חסרונן משכח שכיח, וכי הוו להו לאלתר הוא דהוו להו [ופעמים שמגיעים הם לשיעור זה מידית] -

ולכן אי אמרת נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה, יש לחוש דזימנין דקדים ומזבין להו [פעמים שמכירה זו מוקדמת], וכי עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר לא ידע דזבנא [ויש לחוש שיעשם בעל הבית תרומה ומעשר להתיר טבל שבמקום אחר, משום שהוא אינו יודע שכבר מכרן], ונמצא דקא אכיל בעל הבית טבלים.

מיתיבי לרבי יוחנן, מהא דתניא:

המפקיד פירות אצל חבירו, והרקיבו; או שהפקיד אצלו יין והחמיץ, או שמן והבאיש, או דבש והדביש [יצא טעם דובשנו והחמיץ], הרי זה הנפקד לא יגע בהן, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עושה להן תקנה, ומוכרן בבית דין.

וכשהוא הנפקד מוכרן לפירות שהפקדו אצלו, הרי הוא מוכרן לאחרים, ^[7] ואינו מוכרן לעצמו, שלא יאמרו: קנה אותם בזול.

כיוצא בו:

א. גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק את מעות הצדקה שבידם, פורטין [מחליפין פרוטות נחושת למטבעות כסף, כי הנחושת מתעפשת ונפסלת] לאחרים, ^[8] ואינם פורטין לעצמן, שלא יאמרו: פרטו לעצמן בזול.

ב. וכן גבאי תמחוי [אוכל שנאסף מבתי העיר ומתחלק לעניים], בזמן שאין להם עניים לחלק להם אוכל, מוכרין את השאריות לאחרים, ואין מוכרין לעצמן, שלא יאמרו: קנו בזול.

קתני מיהת: פירות והרקיבו הרי זה לא יגע בהן, ומאי לאו שהברייתא עוסקת אפילו כשהגיעו לשיעור יתר מכדי חסרונן, ומכל מקום יש מי שסובר: לא יגע בהן, ואילו רבי יוחנן אמר: לדברי הכל ימכרם כשהגיעו לשיעור זה!?

ומשנינן: לא כאשר פירשת את הברייתא, שהיא עוסקת בפירות שהרקיבו יתר מכדי חסרונן, אלא אף הברייתא עוסקת בשחסרו כדי חסרונן, ולכן סובר רבי מאיר שלא ימכרם, וכדעת תנא קמא שבמשנתנו.

ומקשינן עלה: והא באותה ברייתא שנינו: יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן, דאלו יתר מכדי חסרונן נינהו, ומכל מקום לדעת רבי מאיר לא ימכרם, וקשיא לרבי יוחנן האומר: לכולי עלמא ימכרם!? ומשנינן: שאני הני [דין שונה לדברים אלו: יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש], ומשום שדברים אלו משנתקלקלו, כיון דקם, קם, כלומר: שוב אין הם מתקלקלים יותר, ולכן לא ימכרם; ^[9] מה שאין כן בשאר פירות, היות והם הולכים ומרקיבים תמיד, לכן סובר רבי יוחנן שביותר מכדי חסרונן, ימכור.

הערות

^[1] הרחבה בגדר חיוב השומר למכור את הפירות: ב"מחנה אפרים" [שומרים, סימן לה], נסתפק, אם החיוב למכור הוא מחמת דין שמירה, ואם לא מכר חייב לשלם את ההפסד, או שאינו אלא מטעם "השבת אבידה" וכלשון המשנה, וצדדי הספק שלו הם: "מי אמרינן, כיון דהפסד זה אתי ממילא בלי שום פשיעת הנפקד, הרי הוא פטור, ואף על פי שהיה מוטל עליו לתקנו כדי שלא יבוא לידי הפסד זה, מכל מקום אין זה בכלל חיוב שמירתו, שלא קיבל עליו אלא פשיעה דאתי מחמתיה, אבל פסידא דאתי ממילא לא קביל, אלא שחכמים הצריכוהו לעשות להם תיקון, משום דדמי לרואה אבידת חבירו, או שרואה נכסי חבירו שהולכים ליאבד, דחייב להצילם ולהחזיר אבידה:. או דילמא זיל לאידך גיסא, ונימא: כיון דקיבל עליה הנפקד שמירה, הרי זה חייב בכל מידי שיכול להציל ופשע ולא הציל, ואפילו במידי דאתי ממילא, על דרך שאמרו בפרק השוכר את הפועלים [לקמן צג ב], רועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות, ולא קידם חייב, הכי נמי הכא כי לא קדם ותיקן חייב, משום דישנה בכלל חייוב שמירתו". וב"מגן אברהם" [אורח חיים סימן תמג], כתב בענין שומר שלא מכר את החמץ שהפקד בידו, שהוא חייב לשלם, ודימה את זה לרועה שהיה צריך לקדם ברועים ובמקלות. וב"אבן האזל" [גזילה ואבידה יג יא, ראה שם בכל דבריו] כתב להסביר את לשון המשנה דמשמע שאינו חייב מטעם שומר אלא מטעם השבת אבידה, שהוא משום: "דשומר אינו חייב אלא לשמור מסיבה חיצונית, אבל מה שהחפץ מתקלקל מצד עצמו אין בזה חיוב שומר"; [ונראה מדבריו, שהנידון במשנתנו הוא על הרקבון בלבד, אך הנה רש"י כתב: אפילו הן אבודין על ידי עכברים או רקבון, וכן הוא מוכח בסוגיא שהרי "כדי חסרונן" היינו על ידי עכברים, ראה לקמן מ א] ; ולדבריו אין מקום לדמות כלל לרועה שהיה צריך לקדם ברועים ובמקלות. וה"מחנה אפרים" הביא ראיה לספיקו ממה שכתבו התוספות לעיל ל א ד"ה לצורכו, שצריך הנפקד להשתמש בכלים שהפקדו בידו, כדי שלא יתעפשו ויתקלקלו; [וכן הביא ב"אבן האזל" שם את דברי התוספות, שמדבריהם מבואר שלא כדבריו, והביא את לשון הרמב"ם [שם]: "וצריך לבקר את האבידה ולבודקה כדי שלא תיפסד ותאבד מאליה, שנאמר "והשבותו לו" ראה היאך תשיבנו לו", הרי שאין זה אלא משום השבת אבידה, ודלא כהתוספות; וראה עוד שם שהביא מהרא"ש, שכתב בענין שימוש בכלים, שאם הבעלים בעיר אינו חייב להשתמש, אלא יבואו הבעלים וישתמשו, ולכאורה היה נראה שזה ראיה שאינו בכלל חיובי שמירה, אך ב"אבן האזל" שם לא משמע שהבין כן]. וכתב ה"מחנה אפרים", שלפי המוכח מתוספות צריך לפרש את מה ששנינו: "מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים", וכן כתב הרמב"ם: "שזה חובה עליו משום השבת אבידה", שאין הכוונה שרק מחמת זה חייב הוא למוכרם, אלא שחכמים הלוא סוברים, שלא ימכרם משום שאדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו, לזה אמר להם רבן שמעון בן גמליאל דאדרבה הרי זה כמשיב אבידה. אך הביא ראיה מדברי הגמרא כאן, שאמרו: "להפסד מועט - של הקנקנים - לא חששו", כי הניחא אם אין חיובו אלא משום השבת אבידה, לכן לא חששו להפסד מועט [וציין לדברי הרמב"ן במלחמות], אבל אם חיובו הוא מחמת קבלת שמירה, אין טעם לחלק בין הפסד מועט להפסד מרובה; ומטעם זה כתב לדון שם שלא כהתוספות גבי כלים, ראה שם. [וראה לקמן מב ב, גבי ספסירא [סוחר] שמכר שור ליתומים, והיתומים מסרו את השור לרועה [בקרא] שלהם שחייב בשמירה, ומת השור ברשות השומר משום שלא היו לו "כיכי ושיני", ומבואר שם שהספסירא יכול לתבוע את השומר של היתומים שישלמו לו את דמי השור על שלא הודיעו לו על כך; [וראה שם בתוספות, שפירשו את מסקנת הגמרא שהשומר משלם דמי בשר בזול, משום שאילו היה מודיע לספסירא היה הוא מוכרו קודם יום השוק, והיה לו דמי בשר בזול] ; ולכאורה נידון זה דומה לנידון שדנו בו ה"מחנה אפרים" ו"אבן האזל"]. וב"אילת השחר" כתב לחלק בין נידון דידן לדין התוספות, ומשום שיש לומר דדין חיובי שמירה אינם אלא לשמור את עצם החפץ, אבל לשמור שלא יצא הפסד לבעלים, היכא דעצם החפץ אינו יכול להציל, זה אינו מחיובי השמירה, אלא השבת אבידה שלא יפסידו ממונם ; ואם כן גבי פירות המתרקבים, כיון שאינו יכול להציל את עצם הפירות, לכן אינו אלא כמשיב אבידה, מה שאין כן בנידון התוספות, הרי יכול להציל את הכלים עצמם שלא יתעפשו, ובזה יש לומר שהוא מדיני שמירתו. [ובהמשך דבריו הביא בשם הגהות אשר"י על הסוגיא דספסירא, שכתב: "וכן הדין באדם המפקיד דבר לחבירו, ונתנו לאשר על ביתו, ונרקב, מחוייב לשלם, דהיה לו להודיע שמתקלקל, כמו בכאן שהיה לו להודיע שאינו אוכל"; וכתב ב"אילת השחר" שזה אינו דומה לנידון דידן: דשאני התם שהיה מודיעו, והיה מציל באיזה אופן או שהיה אוכל או שהיה מוכר, אבל הכא שאין מה להודיע להבעלים, אין לחייב השומר על מה שאינו מוכר, כי זה לא שייך לשמירת החפץ, ראה שם; וכנראה כוונתו, שבהכרח משנתנו עוסקת שאין הבעלים לפנינו כדי להודיעם, שאם לא כן ימכרו הם את הפירות, וגם אין שייך לדון אם אדם רוצה בקב שלו, כי ילך וישאלם; ומכל מקום צריך ביאור: מה בין החיוב להודיע לבעלים, לבין החיוב למכור]. אך ב"אבן האזל" שם, כתב: "ודוחק לומר, דכיון דאינו יכול לתקן עיקר הפקדון, אינו בדין שומר, דמסתבר דעל הדמים נמי שייך שומר, כמו אם יבוא גזלן שאינו נותן דמים, וחמסן שנותן דמים, והשומר יכול לעשות שהחמסן יקח ויתן דמים, והניח לגזלן שיקח בלי דמים, בודאי מסתבר שחייב"; וראה מה שכתב עליו ב"אילת השחר". וב"ברכת אברהם" צידד לומר, שאפילו אם נאמר דמצד עיקר חיוב שמירה אין כלול בזה חיוב מכירה, מכל מקום היכא דחייב מטעם השבת אבידה, שוב גם זה בכלל קבלתו, ואדעתא דהכא קיבל שיעשה מה שמוטל עליו, גם אם המחייב הוא מצות השבה, ראה עוד שם. וראה במאירי שכתב "מכל מקום אף לתנא קמא אם הגיעו לידי חסרונן ומתירא להוסיף בחסרונן, יתבאר בגמרא שאף תנא קמא מודה בה, שראוי לו למוכרו בבית דין, רצה לומר ברשות בית דין, ומצוה בכך, אלא שאם לא עשה לא נתחייב, שכל שפירות הפקדון מיוחדות במקום, אומר לו הרי שלך לפניך, אלא שמצוה בכך".

^[2] ב"ברכת אברהם" הביא מ"חידושי הריטב"א", שכתב להסתפק: כיצד יהא הדין כשלא עמל בעצמו על גידול הפירות אלא קנאם, האם נאמר, שמכל מקום רוצה הוא בקב שלו, מפני שעמל לקנותם; ועל כל פנים מבואר מדברי שניהם, שבירושה ומתנה לא אמרינן סברא זו. אך הוכיח מדברי התוספות ד"ה מזבנינן שלא כדבריהם, שהרי כתבו שם, שטעמו של רב נחמן בר יצחק שהוא משום חשש תרומה ומעשר, לכאורה מיותר, כיון שאף הוא מודה לטעם זה ש"אדם רוצה בקב שלו", כי אם לא כן, אם קיבל לשמור פשתן או פירות מתוקנים יהא חייב למכור, וראה מה שהוכיחו מכח זה; ואם תימצי לומר שהם מפרשים כרש"י ו"חידושי הריטב"א", אם כן צריך את טעמו של רב נחמן בר יצחק כדי שלא ימכור פירות שקיבלו אותם הבעלים בירושה או במתנה.

^[3] א. נתבאר על פי רש"י; ולשון "מעשר" לכאורה אין לו הבנה, שהרי קיימא לן כחכמים, שמעשר ראשון מותר לזרים; והמאירי כתב: "שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פירות אחרות, אבל לא מחשש מעשר שהרי מותר הוא לזרים, ואף על פי שגירסת הגמרא: תרומה ומעשר, אפשר שלדעת רבי מאיר נשנית, שהיה אומר מעשר אסור לזרים, אבל לענין פסק אין לחוש בו". ב. בעמוד ב בסוגיא של "מורידין קרוב לנכסי שבוי" מתבאר עוד טעם במשנתנו, וכפי שיתבאר שם בהערות.

^[4] כן פירש רש"י; והתוספות תמהו על זה, שהרי אם לא חסרו אלא כפי דרכם, אם כן מה טעמו של רשב"ג שימכור! ? והתוספות ועוד ראשונים פירשו: שאם היה החסרון בקצב יותר מהיר, שנחסר בחודש או בחצי שנה יותר משיעור החסרון היחסי לזמן זה, אך עדיין לא היה החסרון יותר מאשר לשנה שלימה, זה נקרא "כדי חסרונן", ומשנחסר יותר מאשר השיעור של שנה שלימה, זה נקרא "יותר מכדי חסרונן"; וביאר הריטב"א את מחלוקתם, שסברת תנא קמא היא, שכבר חסרו את כל החסרון של שנה שלימה, ושוב לא יחסרו יותר; ואילו רבן שמעון בן גמליאל סובר: שמא כמו שחסרו בחצי שנה זו, כך יחסרו בחצי השנה האחרת.

^[5] מדברי הגמרא בהמשך הענין, נראה, שאין כוונת הגמרא להוכיח שרבי יוחנן חולק על רב נחמן בר יצחק, ומשום שאילו היה מודה לסברתו, הרי היה צריך לאסור למכור מחשש זה; אלא כוונת הגמרא להקשות קושיא על רבי יוחנן, למה באמת מוכרים, והרי באמת יש לחוש שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר.

^[6] נתבאר על פי התוספות, שכתבו לפרש, שאין כוונת הגמרא להקשות על רב נחמן: למה אין מוכרן כשחסרו כדי חסרונן, והרי יכול למוכרם לכהנים, כי אין זו קושיא: שהרי בכדי חסרונן שכיח, ואם כן יש לחוש שמא יעשם אחר המכירה תרומה ומעשר, ונמצא הוא אוכל טבלים, ולכן לא ימכרם; אלא ביותר מכדי חסרונן פריך הגמרא: דאף לרב נחמן לזבנינהו, שהרי אין לחוש לכלום; והוסיפו: וכי תימא הכי נמי שאף רב נחמן מודה בכך, והא אמרת דרב נחמן ודאי פליג וסובר שאפילו ביותר מכדי חסרונן לא ימכור; ומתרצת הגמרא: דלרב נחמן יותר מכדי חסרונן שכיח, ולכן לפי רב נחמן לא ימכרם, שמא יעשה אותם תרומה ומעשר לאחר המכירה, ונמצא אוכל טבלים. וראה בדבריהם שהקשה ריב"ם: כיון שהקושיא היא על רב נחמן ביותר מכדי חסרונן, אם כן תיקשי: מי דחק להגמרא לומר, שרב נחמן סובר שביותר מכדי חסרונן לא ימכור, לימא: דבאמת ביתר מכדי חסרונן לדברי הכל - ואפילו לרב נחמן - מוכרן, ואף לרב נחמן אין חוששין בזה ל"שמא יעשם", דיותר מכדי חסרונן לא שכיח כמו לרב כהנא, והיכן מצינו רמז בדברי רב נחמן שהוא סובר דיותר מכדי חסרונן שכיח, עד שפשוט לגמרא שמטעם זה סובר רב נחמן שלא ימכרם אפילו ביותר מכדי חסרונן! ? וראה שם מה שתירץ רבינו תם, וראה שם בהערות, שלפי שיטת רש"י יש מקום לפקפק בתירוצם ; וראה עוד ברמב"ן, רשב"א וריטב"א כאן.

^[7] נחלקו הראשונים [הובאו דבריהם ב"אוצר מפרשי התלמוד"], אם לא אמרו שמוכרן לאחרים אלא כשמוכרן בפני בית דין הדיוטות, או שאפילו במכירה בפני בית דין מומחים אין מוכרים לעצמן.

^[8] ולאלו פורטים אפילו שלא בפני בית דין, ואינו דומה לפקדון שאפילו לאחרים אין מוכרים אלא בפני בית דין, "וטעמא דמילתא, שהגבאים כבעלים עצמן הם, וכל מה שירצוו יעשו ואפילו שלא בפני בית דין", "חידושי הריטב"א".

^[9] ואף הסובר שמוכרן, אינו אלא מפני הפסד הקנקנים, כמבואר בהמשך הסוגיא.

והא טעמא [והרי הטעם] של ר' יוסי שהוא עצמו מפרשו משום הפסד הרמאי הוא, וכיון שאין הפסד ורמאי בדבר, בוודאי לא יודה ר' יוסי. אלא, יש לומר כי תרוייהו לרבנן איצטריך [שניהם הוצרכו לשיטת חכמים] ואף שהיה יכול לומר רק את הדין השני, הרי במשנה בסגנון לא זו אף זו קתני [שנה], שמתחיל בענין פשוט, ומוסיף דבר שיש בו חידוש יותר.

א משנה המפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אבודין על ידי ריקבון או מזיקים — לא יגע בהן, שהרי אינן שלו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בפני בית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים. שהרי אם לא ימכור יאבד הפקדון, ובמכירתו נמצא מציל את רכוש חבירו.

ב גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אמרו שלא יגע בהם? אמר רב כהנא: כלל הוא, אדם רוצה בקב תבואה שלו יותר מתשעה קבים של חבירו. וכיון שחביב על אדם דבר שלו, אין הוא רוצה שיחליפו אותו בשל אחרים, אפילו של אחרים מרובה יותר. ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: חיישינן [חוששים אנו] שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר, ואם ימכרם יימצא הקונה משתמש בתרומות ומעשרות שלא כדין.

מיתיבי [מקשים] שנינו בברייתא: המפקיד פירות אצל חבירו — הרי זה לא יגע בהן, לפיכך בעל הבית (כלומר, המפקיד) עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, שהרי הוא בטוח שהפירות במקומם. ומעתה, בשלמא [נניח לשיטת] רב כהנא היינו דקתני [הוא ששנה] "לפיכך", שיש טעם אחר לאיסור המכירה, ולפיכך יכול לעשותו תרומה.

אלא לשיטת רב נחמן בר יצחק מאי [מה פירוש] "לפיכך"? הלא לדעתו זה הוא טעם איסור המכירה! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדברים: השתא דאמור רבנן [עכשיו שאמרו חכמים] שלא נזבין [ימכור], משום דחיישינן [שאנחנו חוששים] שמא עשאן מעשר, לפיכך בעל הבית עושה אותן אף לכתחילה תרומה ומעשר על מקום אחר.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מחלוקת שבמשנה היא כשנפחתים הפירות בכדי חסרונן, כלומר, לפי השיעור המקובל של פחת, אבל אם אירע שפחתו יותר מכדי חסרונן הרגיל — דברי הכל מוכרן בבית דין.

ומעירים: על דברי רב נחמן בר יצחק — ודאי פליגא [חולקת] דעת ר' יוחנן, שהרי לגבי החשש שמא עשאן תרומות ומעשרות אין כל הבדל אם פחתו הרבה או מעט. ואולם, על שיטת רב כהנא מי לימא פליגא [האם לומר שחלוקה] דעת ר' יוחנן? ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב כהנא את דעתו — בכדי חסרונן קאמר [אמר], ומודה ביותר מזה.

ותוהים: והא [והרי] רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו קאמר [אמר], משמע שאפילו היה החסרון אחד לתשע, עדיין רוצה אדם בשלו! ומשיבים: ביטוי גוזמא בעלמא [הפרזה בלבד] היה זה, ואין כוונתו לתשעה קבין ממש, אלא שאדם מוכן להפסיד קצת, כדי שיהיה ברשותו דבר שלו, אבל לא ביותר מכדי חסרון.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו באותה ברייתא: לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר. וליחוש [ושיחשוש] בעל הבית דלמא הוו להו [שמא היה להם] פחת יותר מכדי חסרונן, וזבנינהו [ומכרן] השומר, ונמצא בעל הבית שהפריש את אלה כתרומות קא אכיל טבלים [אוכל טבלים]! ומשיבים: פחת יותר מכדי חסרונן לא שכיח [אינו מצוי] ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים.

וחוזרים ושואלים: ואי משתכחי [ואם מוצאים] שחסרה יותר מן הראוי מאי [מה עושים] — האם מזבנינן להו [מוכרים אותם] לדעת ר' יוחנן, וליחוש [ושיחשוש] שמא כבר עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר! ומשיבים: כי מזבנינן נמי [כאשר מוכרים אנו אותן גם כן] — לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו [מוכרים אותם] ולכן אין לחשוש, כי גם אם עשאן תרומה הרי יאכלו אותם הכהנים, ואין בכך כל רע.

ושואלים: ולדעת רב נחמן בר יצחק נמי [גם כן] כיון שיש עצה כזו, נזבנינהו [נמכרם] לכהנים בדמי תרומה? ומשיבים: בהא פליגי [בנושא זה חלוקים הם], שרבה בר בר חנה סבר [סבור]: יותר מכדי חסרונן לא שכיח מידי [מצוי הדבר כלל] וכי משתכח [וכאשר נמצא] מסתבר כי לקמיה [לפני שהיו], כלומר, מעכשיו הוא דהויא [שנהיה] הפחת יתיר [יותר] מכדי חסרונן ולא היה כן במשך כל הזמן. ולכן גם אי עביד להו [אם עושה אותן] בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר, מן הסתם מקמיה דהוו להו [לפני שהיו שפחתו להם] יותר מכדי חסרונן עביד להו [עשה אותן], הלכך [על כן], כי הוו להו [כאשר היו] פוחתים יותר מכדי חסרונן — נזבנינהו [נמכרם] לכהנים בדמי תרומה, ואילו

רב נחמן בר יצחק סבר [סבור]: יתר מכדי חסרונן משכח שכיח [מצוי הוא] וכי הוו להו [וכאשר היה להם] הפחת — לאלתר [מיד] הוא דהוו להו [שהיה להם] ומבחין המחזיק מיד בדבר. ואי אמרת נזבנינהו [ואם אומר אתה שנמכרם] אם כן יש לחשוש כי זימנין דקדים ומזבין להו [פעמים שמקדים ומוכר אותם], וכי עביד להו [וכאשר עושה אותם] בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר — לא ידע דזבנא [שכבר מכר] השומר את הפירות, ונמצא שבעל הבית קא אכיל [אוכל] טבלים.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש (הסריח), דבש והדביש (התקלקל) — הרי זה לא יגע בהן, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עושה להם תקנה, ומוכרן בבית דין. ומעירים בברייתא: וכשהוא מוכרן — מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו, גם אם הוא מוכן לשלם אותו מחיר, כדי שלא יחשדוהו שמא מכר לעצמו בזול.

ומטעם זה של התרחקות מן החשד אמרו כיוצא בו: גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק להם את הפרוטות שאספו — פורטין את כספי הצדקה שקיבלו במטבעות כסף גדולות יותר לאחרים, ואין פורטין לעצמן שלא ייחשדו. וכן גבאי תמחוי, הגובים מאכלים מוכנים ומאכילים אותם לעניים, בזמן שאין להם עניים לחלק — מוכרין מן התמחוי לאחרים ואין מוכרין לעצמן.

ולעניננו, קתני מיהת [שנה על כל פנים] פירות והרקיבו, מאי לאו [האם לא] נבין מכאן שהרקיבו כולם, אפילו יתר מכדי חסרונן! ודוחים: לא, הכוונה היא בכדי חסרונן בלבד, ומקשים: והא [והרי] יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש שיתר מכדי חסרונן נינהו [הם], שהרי יש הבדל גדול במחיר בין יין וחומץ, שמן טוב ושמן שהבאיש! ודוחים: משם אין להוכיח כי שאני הני [שונים אלה] כיון דקם [שעמד] בקלקול — קם [עומד], כלומר, אמנם הקלקול הוא גדול מאד, אבל איננו מוסיף והולך ואם כבר החמץ היין כבר החמיץ הוא, ואיננו מתקלקל הרבה יותר, ומעתה אין סיבה למהר למכרו.

אגב כך שואלים: שמן והבאיש, דבש והדביש

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But isn’t the reason for the opinion of Rabbi Yosei as he stated in the mishna: Due to the loss of the fraud? It is not due to the fact that the vessel will not remain intact. Consequently, there is no reason to believe that Rabbi Yosei would concede to the Rabbis in the instance where money was deposited. Rather, both of the cases are necessary according to the Rabbis. And although the first case could have been inferred from the second case, the tanna teaches the mishna employing the style of: Not only this but also that, i.e., the mishna began with an obvious example and continued with a more novel one.

MISHNA: In the case of one who deposits produce with another, even if it is lost due to spoilage or vermin, the bailee may not touch it, as it is not his. Rabban Shimon ben Gamliel says: He sells it before the court, as by doing so he is like one returning a lost item to the owner, since through its sale he prevents the owner from losing the value of his produce.

GEMARA: What is the reason that the first tanna said that the bailee should not touch the produce? Rav Kahana says that it is based on the principle: A person prefers a kav of his own produce to nine kav of another’s produce. Consequently, despite the spoilage, the owner prefers that the bailee not touch the produce. Rav Naḥman bar Yitzḥak says: We are concerned that perhaps the one who deposited the produce rendered it teruma and tithe for produce in another place, resulting in the buyer consuming produce that is teruma and tithe inappropriately.

The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of one who deposits produce with another, the bailee may not touch it, and therefore the owner may render it teruma or tithe for produce in another place. Granted, according to Rav Kahana, this is the reason that the tanna teaches: And therefore the owner renders them teruma. The concern that the owner may render the produce teruma and tithe is not the reason why the bailee may not sell it, and the halakha that the owner may render the produce teruma and tithe results from the halakha that the bailee may not sell it.

But according to Rav Naḥman bar Yitzḥak, what is the meaning of the term therefore? According to his explanation, the fact that the owner may render the produce teruma and tithe is the very reason why the bailee may not sell the produce. The Gemara explains: This is what the tanna is saying: Now that the Sages said that the bailee may not sell the produce due to the fact that we are concerned that perhaps the owner had rendered it teruma, the owner can be confident that the produce is still in the possession of the bailee. Therefore, the owner may render it teruma and tithe for produce in another place even ab initio.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The dispute in the mishna is in a case where the produce deteriorates at its standard rate of deterioration. But if the produce deteriorates at a rate greater than its standard rate of deterioration, everyone agrees that the bailee sells it before the court.

The Gemara comments: Rabbi Yoḥanan certainly disagrees with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak, as the concern that the owner might have rendered the produce teruma or tithe applies regardless of the rate of deterioration. The Gemara asks: Shall we say that Rabbi Yoḥanan disagrees with the opinion of Rav Kahana? The Gemara answers: When Rav Kahana says that one prefers his own produce, it was in a case where the produce deteriorates at its standard rate of deterioration that he says it. When the rate of deterioration is accelerated, he would agree that the bailee sells the produce.

The Gemara asks: But didn’t Rav Kahana say: A person prefers a kav of his own produce to nine kav of another’s produce? This indicates that even if the rate of deterioration was accelerated, one prefers his own produce, as in the case he describes eight-ninths of the produce is lost. The Gemara answers: This expression is merely an exaggeration, and actually one prefers his own produce only when its rate of deterioration is standard.

The Gemara raises an objection from a baraita: Therefore, the owner renders it teruma or tithe for produce in another place. And let the owner be concerned that perhaps the produce deteriorated at a rate greater than its standard rate of deterioration, and the bailee sold it, in which case the owner would be eating untithed produce. The Gemara answers: Deterioration at a rate greater than its standard rate of deterioration is uncommon, and the Sages do not issue decrees for uncommon cases.

The Gemara asks: And if it is found that more of the produce is missing than would be lost according to the standard rate of deterioration, what should be done? According to the opinion of Rabbi Yoḥanan, do we sell it? But let us be concerned that perhaps the owner already rendered this produce teruma and tithe for produce in another place. The Gemara answers: Even when we sell the produce, it is to priests at the price of teruma that we sell it. Consequently, even if the owner rendered it teruma, it is consumed by priests and therefore there is no concern.

The Gemara asks: And according to Rav Naḥman bar Yitzḥak as well, since the concern is that perhaps the owner rendered the produce teruma, let the bailee sell the produce to priests at the price of teruma. The Gemara answers: It is with regard to this that they disagree, as Rabba bar bar Ḥana holds: Deterioration at a rate greater than its standard rate of deterioration is not common at all. And when it occurs that the produce deteriorates at the greater rate, it is only from now on that it is assumed that it became deteriorated at a rate greater than its standard rate of deterioration. Therefore, if the owner had rendered the produce teruma and tithe for produce in another place, it is assumed that it was before it deteriorated at a rate greater than its standard rate of deterioration that he did it. Therefore, when the produce deteriorated at a rate greater than its standard rate of deterioration, the bailee should sell the produce to priests at the price of teruma, as it may be teruma.

And Rav Naḥman bar Yitzḥak holds: Deterioration at a rate greater than its standard rate of deterioration is common. And when the produce became deteriorated at a rate greater than its standard rate of deterioration, it may be immediately that it became deteriorated to that extent. And if you say: Let us sell it, the concern is that at times the bailee will sell it early. And when the owner renders the produce teruma and tithe for produce in another place, he does not know that the bailee already sold the produce, and the owner eats untithed produce.

The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of one who deposits produce with another and it rotted, wine and it fermented, oil and it putrefied, honey and it spoiled, the bailee may not touch them; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He effects a remedy for these items and sells them in court. The baraita adds: And when he sells them, he sells them to others and does not sell them to himself, even for the same price, so no one will suspect that he bought it at a discount.

On a similar note, with regard to charity collectors, when they do not have poor people to whom to distribute charity, they change copper perutot that they collected for more valuable silver coins only for other people, but they do not change the coins for themselves, to avoid suspicion. If collectors for the charity plate collected ready-made food for the poor, at a time where there are no poor people to whom to distribute the food, they sell the food only to others but do not sell the food to themselves.

In any event, it is taught: Produce and it rotted. What, is it not referring even to a case where they all rotted at a rate greater than its standard rate of deterioration? The Gemara rejects this: No; it is referring to a case where they deteriorated at their standard rate of deterioration. The Gemara asks: But aren’t the cases of wine and it fermented, oil and it putrefied, and honey and it spoiled cases where these items deteriorated at a rate greater than their standard rate of deterioration, as there is a significant difference in the price of wine before and after fermentation, and in the price of oil before and after putrefaction? The Gemara rejects that proof: Those cases are different. Once they become spoiled, they remain spoiled but do not continue to deteriorate. Therefore, although their deterioration was significant, there is nothing gained by selling it.

On a related note, the Gemara asks: Concerning the cases of oil and it putrefied, honey and it spoiled,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חבירו.

רב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר.

מיתיבי המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה לא יגע בהן לפיכך בעה"ב עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר. ומקשי' בשלמא לטעמיה דרב כהנא היינו דקתני לפיכך פי' כיון שאין אדם רוצה שיחליף לו פירותיו אלא ישארו לו כמות שהן לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר.

אלא לטעמיה דרב נחמן מפני שבעל הבית עושה אותן תרומה מיבעי ליה למימר. ופרקינן כיון דאמור רבנן לא יגע בהן דחיישינן שמא בעליהן עשאום תרומה לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה כו':

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מחלוקת תנא קמא ורשב"ג דאמר תנא קמא לא יגע בהן בזמן שחסרונן כדתנן במתני' הרי זה יוציא לו חסרונות אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד ודאי אדרב נחמן [בר יצחק] דהוא אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ותרומה אינה נמכרת לשום חולין ור' יוחנן הא אמר מוכרן הלכך ודאי פליגי. לימא דהא דר' יוחנן פליגא נמי אדרב כהנא דהא איהו נמי לא ימכרם קאמר. ודחי' אית לן למימר דלא אמר רב כהנא לא ימכרם אלא היכא דחסרי פחות מכדי חסרונן והוא כדתנן לקמן לחיטים ולאורז ט' חצאי קבין לכור וכו' אבל בחסרון יותר מזה לא אמר רב כהנא לא ימכור ולא פליגא עליה דר' יוחנן. ומקשי' לר' יוחנן וניחוש דלמא הוה בהן חסרון יתר מכדי חסרונן ששנינו במשנתינו ומכרם על פי ב"ד מי שהיו מופקדין אצלו ולמה שנינו לפיכך בעה"ב עושה אותן תרומה כו'. פי' כגון שהיו לו פירות טבל בביתו אומר הפירות שיש לי פקדון אצל פלוני הרי הן תרומה על הפירות הללו ואוכלם על מנת שפירותיו קיימין וכיון שמכרם נמצא אוכל טבלים למפרע ופרקינן כי מזבינן להו להני פירי לכהנים מזבינן להו בדמי תרומה שאם יבואו בעליהן ויאמרו כי תרומה היו יחזרו דמיהן לכהן והדבר ידוע שאין בעליהן עושין אותן תרומה על מקום אחר אלא בקרוב זמן שדבר ברור הוא שאין בתוך זה הזמן עלה בהן יותר מכדי חסרונן דאמרי' ודאי חל עליהן שם תרומה ונפטרו הפירות שהפרישן עליהן אבל אחר זמן הרבה דאיכא למיחש דלמא הוה בהו יותר מכדי חסרונן לא ועל אורחא דא דשמעתא הדה.

חיישינן שמא עשאן תרומה על מקום אחר. פי' שמא עשאם אחר שהפקידם אצל זה וכן פירש"י וכך כתוב בספרים מפי הגאון מר רב יהודאי ולפי' זה טבלים הפקיד אצלו ואי אתי לאזבונינהו חושש להן ומעשרן מהן ובהן כדין הספקות וקשיא להו וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ובמסכת גיטין אכתוב תשוב, שאלה זו לפי שזו השמועה אותה משנה היא ששנינו שם המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין.
אבל בכאן י"מ שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר קודם שהפקידן אצלו והשמועה פשוטה לפי דרך זו וכך גורסין לקמן מתיבי לפיכך וכו' וליחוש דילמא הוו להו יתר מכדי חסרונן פי' וזבין להו וכבר הוו להו תרומה ומעשר על מקום אחר ול"נ וזבנינהו וקא אכיל טבלים ומפרקי' ואקשי' עלה והדר מפרקי דכי מזבינא להו לכהנים בדמי תרומה מזבינן להו פי' והשתא דאתינן להכי אדר"נ בר יצחק נמי לא פליגא הא דרבה בר בר חנא ור' יוחנן ומעיקרא לא הי' לו לומד ס"ד דלכהנים נזבין נהו.
וזה הפי' היה נכון אלא שאין הלשון על מקום אחר אלא לשון תורם שלא מן המוקף שא"כ היה לו לומר חיישינן שמא תרומה ומעשר הן אלא כפירש ראשון עיקר שאין לחוש שמא עשאן קודם שהפקידן דודאי הוה מודע ליה ועוד שהוא למה משהן ומפקיד ממונו של כהן אצל אחר ואינו נותנו לו ודייקא נמי מדאמר לפיכך בע"ה עושה אותן וכו' דאי כפירושא בתרא בלא האי טעמא עושה הוא אותן תרומה ומעשר אלא שצריך להודיעו ועוד דמ"ה לא הוה לן למימר שיעשה אותם תרומה ולא יודיעו שעדיין יש לו לחוש שמא יערב עם פירותיו:

ור"נ בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה בהא פליגי וכו' כמו שכתוב ברוב הנסחאות החדשות אינו מחוור. וק"ל מנ"ל דר"נ בר יצחק סבר דכי הוי יותר מכדי חסרונן לאלתר הוי ומשכח שכיחי כי היכי דנימא דפליגא אדר' יוחנן. הא רב נחמן לא אמר מידי ביתר מכדי חסרונן אי שכיח אי לא שכיח והל"ל דאיהו נמי סבר דלא שכיח כי היכי דלא נוקי פלוגתא בגמ' בכדי.
ואפשר מפני שר"נ אוקמה לבריתא דהכי קתני לפיכך לכתחלה עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר ואלו זבנינן להו ביתר מכדי חסרונן אע"ג דלא שכיח לא הל"ל שיעשה לכתחלה דזימנין דאתי וחיישינן למעוטי בכה"ג ולפי' אמר דרב נחמן בר יצחק סבר לעולם לא מזבנינן להו אבל לרב כהנא לכתחלה לא יעשה אותם ואע"ג דקתני עושה במקום הדחק כגון בע"ש וכיוצא בו אבל בעלמא לא התירו לכתחלה דחיישינן לכדי חסרונן וכל זה אינו מחוור כלל, ועוד דהא דקתני בריתא בעל עובה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר לא משתמע דוקא לאלתר אלא אפי' לקמיה נמי עושה לכתחלה וכענין ששנינו המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ומה לנו ולהצרה הזאת אלא כמו שכתבתי ללשון האחר דהשתא דאתינן להכי אדרב נחמן בר יצחק נמי לא פליגא
וי"מ דדמי תרומה (פחות) [יותר] מכדי חסרונן הם הילכך לרב נחמן בר יצחק נמי פחתו כדי חסרונן לא יגע בהם שאם ימכרם לכהנים יותר הוא מפסיד, פחתו יותר מכדי חסרונן מוכרן לכהנים בכדי תרומה ולא פליגא, וזהו הלשון יותר הגון מן הכל שאלו לפי לשונות ראשונים היה לו לרב נחמן בר יצחק לפרש שמא יעשה אותם תרומה שלא למכרם אפילו לכהנים.
ומ"מ קשה לי אי לרב כהנא אי לכ"ע היאך אמרו אבל ביתר מכדי חסרונן מוכרן ולא חששו לשמא יעשם אי משום דלא שכיח וכי הויא לקמיה הויא כדברי הגאון ז"ל, הא מ"מ בין שכיח בין לא שכיח כי מיקרי והוי לאלתר יתר מכדי חסרונן מ"מ קאמרי' דמזבין להו וליחוש דילמא הדר עביד להו תרומה ואכיל טבלים.
ונראה לי שמעולם לא חששו לשמא יעשה אותן תרומה אחר מכירתן דכיון דמוכרן בב"ד קלא אית לה למכירה כדאמרי' בכוליה תנויי דפירקין קמא דלא חיישינן במילתא דבי דינא דילמא לא שמע וכדפרישית התם וכ"ש בעל הפקדון דודאי אינו תורם עליהם עד שהוא חוקר בפירותיו אם בחזקת קיימין הן אלא כל חששות דחיישי מקמיה דמזבין להו בב"ד ולא גרסינן וקא אכיל טבלים כדכתבינא.
ועוד יש לי לומר דביתר מכדי חסרונן לית לו למיחש במכירה לשמא יעשם תרומה דכי לא מזבנינן להו נמי אם יעשה אותם תרומה טבלים קא אכיל דאיהו מפריש עליהן במידתן ואינהו חסרו טובא דבשלמא בכדי חסרונן ודאי מיחש חייש דהא שכיח בכולהו פירות חסרון זה אלא ביתר מכדיחסרונן מי ידע כמה הוי ואי מפריש במדתן מפריש והוו להו פירותיו טבלים ומשום הכי מוכרן בב"ד ואדרבא הא עדיפא כדפרישית.
ופי' כדי חסרונן שחסרו בפעם או בחצי שנה כדי חסרונן שמחסרין שאר פירות בכל השנה לחטים ולאורז תשעת חצאי קבין לכור ואם אין אתה מפרש כן היאך רשב"ג מוכרן בב"ד והיאך שנינו אפילו הן אובדין:

מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו, ורב נחמן אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר. ותמיה לי, דמהכא משמע דרב כהנא לא חייש לשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, דאם איתא מאי איכא בין רב כהנא לרב נחמן, וליתא, דהא תניא לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, ולקמן נמי מקשינן מינה אדר' יוחנן ואדרב כהנא דאמרי דביתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד, ואקשינן והא תניא לפיכך בעל הבית עושה אותן וכו', וליחוש שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר מקמי דניהוי יתר מכדי חסרונן, וי"ל, דרב כהנא ורב נחמן בעיקר תקנתא דתקינו דלא יגע בהן הוא דפליגי, דרב כהנא סבר עיקר תקנתא משום דאדם רוצה בקב שלו היא, דאי לאו דחיישינן להא, יכול הוא למוכרן ולא חיישינן לשמא עשאן תרומה ומעשר, דבעלים גופייהו מיחש חיישי דילמא הוו להו כדי חסרונן, דמשכח שכיח, ונפקד מזבן זבנינהו, ואף הוא מימנע ולא סמיך עלייהו לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר. אבל השתא דתקינו דלא יגע בהן, לפיכך אף הוא אומר שלא נאבדו ועושה אותן תרומה, והיינו נמי דאמרינן בשלמא לרב כהנא היינו דקתני לפיכך, והיינו נמי טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל דאינו חושש לתרומה ומעשר, משום דכיון דכדי חסרונן שכיח, לא סמיך עלייהו בעל הבית כלל, ואף לרוצה אדם בקב שלו ליכא, דלא סבירא לה במקום דאיכא פסידא. ורב נחמן סבר, פעמים שאין בעל הבית מסיק אדעתיה דתהוי מיד כדי חסרונן הראוי להגיע להן בשנה אחת, והלכך אף הוא סומך עליהן, ומשום הכי לא יגע בהן, וכיון שאמרו שלא יגע בהן מפני שהבעלים סומכים עליהן לפעמים, לפיכך התירו להם חכמים לעשותן לכתחלה תרומה ומעשר על מקום אחר.

הא דאמר חיישינן שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר. יש מפרשים שכבר עשאן בשעה שהפקידן, משום דקשיא להו, דאי כשעשאן לאחר שהפקידם, הא אמרינן לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, כדאיתא בשלהי כל הגט (גיטין ל, ב), ודחקין בשמעתין טובא, ולא גרסי לקמן וניחוש, וזבנינהו וקא אכל טבלים, אלא הכי גרסי, וניחוש דילמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו, כלומר וקא מאכיל תרומה לזרים, ומשני, כי מזבנינן להו לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. ומיהו לא נהירא, דעשאן על מקום אחר שאינו מן המוקף משמע, דאי לא, הוה ליה למימר שמא תרומה ומעשר הם, ותו דאי עשאן כבר, למה לי להפקידן יתנם לכה. אלא עשאן לאחר הפקדון [הוא] דאמר, ואי משום שאינו מן המוקף, שמא עשאן ערב שבת, כעובדא דר' ינאי דעשר אכלכלה דפירי דהוה רגיל אריסיה לאתויי ליה, כדאיתא ביבמות בפרק האשה רבה (יבמות צג, א), אי נמי, כשאמר לעם הארץ צא ולקט לך כלכלה מפירותי, וכדאמרינן בערובין (לב, ב) דניחא ליה לחבר למעבד איהו אסורא זוטא לעשר ולתרום שלא מן המוקף ולא ליעביד עם הארץ על ידו אסורא רבה. ויש מי שגורס כאן, שמא עשאן תרומת מעשר, ותרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף, כדדריש בספרי מכל מעשרותיכם (במדבר יח, כח). ולא נהיר, ובשלהי פרק כל הגט (גיטין ל, ב ד"ה וכי) הארכתי בה יותר בס"ד.

כי מזבנינן להו לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. איכא דגרסי הכי ותו לא, ופירשו, וכיון דאתית להכי אף דרב נחמן בר יצחק לא פליגא, דאפילו עשאן תרומה על מקום אחר ליכא למיחש, דהא לכהנים מזבנינן להו, ואית דגרסי לרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה, ומשני בהא קמיפלגי, רבה בר בר חנה סבר יתר מכדי חסרונן לא שכיח, וכי משתכחן, לקמיה הוא דהויא, ואי עביד להו תרומה ומעשר, מקמי דנהוי יותר מכדי חסרונן הוא דעביד להו, ורב נחמן בר יצחק סבר. יתר מכדי חסרונן משכח שכיחן, וכי הוה לאלתר הוה, ואי אמרת נזבנינהו, זימנין דקדים ומזבין להו ועביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר וקא אכיל טבלים, ואף רש"י ז"ל נראה שגורס כן. ואיכא דמחו לה אמוחא, דלאיזה צורך נטיל מחלוקת בין רב נחמן ור' יוחנן (בכדי) [ביותר מכדי] חסרונן, דהא רב נחמן לא איירי כלל ביתר מכדי חסרונן. ועוד, דמנא ליה לרבה בר בר חנה דלא עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר אלא לאלתר, והא ברייתא לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה על מקום אחר קתני, דמשמע עושה אותן לעולם ואפילו לאחר זמן, וכענין ששנינו (גטין לא, א), המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים, והילכך רבה בר בר חנה נמי ליחוש דילמא זימנין דמזבין להו, ובתר דזבנינהו עושה אותן תרומה ומעשר וקא אכיל טבלים. ועוד קשיא לי, מאי קאמר כי הוי יתר מכדי חסרונן לקמיה הוא דהוי, והא אכתי איכא לאקשויי ואי משתכחי מאי, כדאקשינן לעיל.
ולי נראה להעמיד הגרסא, דאדרבה אם איתא דהשתא דרב נחמן לא פליגא, תמה על עצמך מאי איכא בין רב נחמן ובין רב כהנא, דבין למר ובין למר עד כדי חסרונן לא יגע בהן, וביתר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין, ובין למר ובין למר כשהוא מוכרן, [מוכרן] לכהנים בדמי תרומה. ועוד דאם איתא דלבסוף לא פליגא, היכי אמרינן מעיקרא ודאי פליגא, דהא משמע לכאורה דמאן דאמר דרב נחמן פליגא דרב כהנא לא פליגא, לישנא דגמרא הוא דבלא גברי אמרוה, ולדידהו אקשינן מדקתני בברייתא לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר, ואינהו מפרקי כי מזבנינן לכהנים מזבנינן להו, אלמא מעיקרא כי אמרי דרב נחמן ודאי פליגא, מידע ידעי להא, ואפילו הכי קאמרי דודאי פליגא. ועוד, דאם איתא דלרב נחמן נמי כי הוי יתר מכדי חסרונן מזבנינן להו לכהנים, אם כן אפילו בכדי חסרונן נמי לזבנינהו, דהא תלמודא רב נחמן לית ליה טעמא דרוצה אדם בקב שלו, מדאקשינן עליה לעיל מאי לפיכך, ובשלמא לרב כהנא בכדי חסרונן לא יגע בהן, משום דרוצה אדם בקב שלו, אלא לרב [נחמן] דלית ליה אלא משום אסורא, הא אפשר לתקוני בכדי חסרונן כדקתני ביתר מכדי חסרונן, וכיון דאתית להכי אף לזרים ימכור, דכיון דבכדי חסרונן שכיח, אף הוא יחוש דלמא זבנינהו ואינו עושה אותן תרומה ומעשר וכדרשב"ג, וזו היא שהביאן לומר דרב נחמן ודאי פליגא. ועוד, דאם איתא דרב נחמן לא פליגא, כיון דמעיקרא אמרינן דודאי פליגא, השתא דלא פליגא הוה להו למימר בהדיא, השתא דאתית להכי דרב נחמן לא פליגא.
לפיכך נראה לי, דגרסינן ליה שפיר דרב נחמן ודאי פליגא כדאמרינן מעיקרא, ומשום הכי אבעיא להו במאי פליגי. ודקא קשיא לך מנא ליה לרבה בר בר חנה דלאלתר עביד להו תרומה ומעשר ולא לקמיה, משום דחזקה על חבר שאינו מניח פירות שאינן מתוקנים (פסחים ט, א) ולאלתר מתקנן, ולעושה אותן תרומה ומעשר לקמיה אע"פ שהוא יכול, לא חיישינן. ודקשיא לך אי משתכחי לאלתר מאי, הא לא קשיא, דחששא זו דשמא עשאן תרומה אינה חששא גמורה, אלא טעמא קאמר דלא יגע בהן, כיון דלא אמר לו מפקיד, [היכא] דאיכא למיחש חייש אפילו לחשש רחוק כזה, ולרב כהנא דוקא כל זמן דליכא הפסד מרובה ומזבנינן להו, חיישינן ומתקנינן כל היכא דאיכא לתקוני ומזבנינן לכהנים, אבל אי איכא הפסד מרובה (ואי נמי) [וא"כ ש"מ] ליכא לתקוני ולזבוני לכהנים, עושה להן תקנה ומוכרן אפילו לזרים, כדבש והדביש ושמן והבאיש, דמזבנינן לגלדאי וכתיש דגמלי, דמניחין את הספק וחוששין להפסד, זו היא דעתו של רב כהנא, אבל לרב נחמן אפילו במקום הפסד מרובה חיישינן לשמא עשאן תרומה ומעשר, וטעמא משום דנפקד לאו [עבידתיה] גבי פירות שהופקדו אצלו.
ובזה עלה לי תירוץ גם למה שהקשו מקצת מרבוותא ז"ל, לכולי עלמא מיהא היאך הוא יכול למכור, דהא אע"ג דלא שכיח יתר מכדי חסרונן, [כי] משתכחי לאלתר מיהא ומזבנינן להו, ניחוש שמא יעשה אותן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר, ונמצא אוכל טבלים. ויש לי לומר, דכיון דלא שכיח וסמיכת בעל הבית עליהן אינה אלא חששא בעלמא, כי הויא יותר מכדי חסרונן לרב כהנא ורבה בר בר חנה, הניחו את הספק ותפשו את הודאי, דחשו להפסד מרובה במקום דליכא אלא חששא בעלמא, דמעיקרא אינה אלא משום דאין לנפקד עסק בהן, ומוטב שנחוש לספקות ואל יגע נפקד במה שהופקד בידו. ותדע לך, דאלו הניח מגורה מלאה פירות ומת, מי אסרינן להו ליורש באכילה, ומי מחייבינן ליה לזבוני לכהנים, ופירות אלו המופקדים אלו מת מפקיד ונפלו קמי יתמי, מי לא אכלי להו יתמי, ומחייבין להו לזבוני לכהנים, אלא ודאי חששא בעלמא הוא דחיישינן לגבי נפקד, אבל בעלמא לא, והכא נמי במקום פסידא מרובה לא חיישינן, כך נראה לי.
אבל מצאתי להרמב"ן ז"ל שתירץ בהא, דכיון דבבית דין מזבנינן להו הא טבא ליה, דכל מה שנעשה בבית דין קול יוצא עליו וישמע, וכל שכן בעל הפקדון, דודאי אינו תורם עליהם עד שהוא חוקר בפירותיו אם בחזקת קיימים הם, וכשימכרם זה בבית דין אף הוא שומע ולא יסמוך עליהן, ואדרבה תקנה גדולה היא לו, שהרי אפילו לא ימכרם ישנה לחששא זו, דבודאי יסמוך עליהן בכדי מה שהפקיד, דליותר מכדי חסרונן לא יחוש ולא מסיק אדעתיה, דבשלמא בכדי חסרונן חושש ואינו סומך אלא בכדי מה שהן פחות מכדי חסרונן, משום דכדי חסרונן שכיח ואף הוא חושש להן, אבל ליותר מכן אינו חושש, וסומך עליהם, ונמצא אוכל טבלים ואפילו כשאינו מוכרן, הלכך הא טבא ליה. ולפי תירוץ זה, לא גרסינן לעיל וניחוש דילמא הוו להו יתר מכדי חסרונן וזבנינהו וקא אכיל טבלים, אלא הכי גרסינן, ליחוש דילמא הוו להו יתר מכדי חסרונן וזבנינהו, ותו לא, כלומר היאך הוא עושה אותן תרומה לכתחילה, יחוש שמא לאחר שיעשם הוא תרומה הוו יתר מכדי חסרונן, ומזבין להו נפקד לישראל ומאכיל תרומה לזרים. ואין צריך למחוק הגרסא כמו שכתבתי.
מדקתני בפקדון מוכרן בבית דין בגבאי צדקה לא קתני, נראה לי דדוקא בפקדון, משום דכיון דיש להן בעלים, ולהיות מונחין אצלו בקרן זוית בלבד הפקידם אצלו, לאו עבידתיה גבייה כלל, אלא כשהוא רוצה לעשות להן תקנה, בית דין הוא שעושין. אבל צדקה ותמחוי, הפרנסים הם כבעלים, והילכך כל מה שירצו לעשות עושין ואפילו שלא בבית דין.

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה המפקיד פירות אצל חברו אפילו הם אובדין לא יגע בהם רשב"ג אומר הרי זה מוכרן בבית דין מפני שהוא כמשיב אבדה לבעלים אמר הר"ם פי' מחלקתם הוא שכשאבד מהם כשעור חסרונו הידוע או פחות אבל כשהתחילה בהפסד ואבד מהם יותר מחסרונו הידוע לדברי הכל מוכרן בבית דין ועוד יתבאר לפנים שיעור החסרון למיני הזרעים ואין הלכה כרשב"ג:

אמר המאירי המפקיד פירות אצל חברו אפילו הם אובדין לא יגע בהם פירשו בגמרא כשפסידה זו בכדי חסרונן הרגיל להם על הדרך שיתבאר במשנה שלאחריה וכל שאין אובדין ביתר משיעור זה לא ימכרם שאדם רוצה בתבואה שלו ובחסרון הרגיל יותר משאר תבואות הנלקחות בשוק ובלא חסרון ורשב"ג אומר שכל שרואה בהן התחלת הפסד אע"פ שלא הגיעו לרוב חסרונן מוכרן בבית דין מפני שמשיב אבדה לבעלים ותבא עליו ברכה כשהוא טורח להציל ממון חברו אף בהפסד מועט והלכה כתנא קמא ואע"פ שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה והם שמועות ידועות במקומן ערב בבבא בתרא וצידן בגיטין וראיה אחרונה בסנהדרין מ"מ אין למדין מן הכללות ויש פוסקין כרשב"ג ומ"מ אף לתנא קמא אם הגיעו לידי חסרונן ומתירא להוסיף בחסרונן יתבאר בגמרא שאף תנא קמא מודה בה שראוי לו למכרן בבית דין ר"ל ברשות בית דין ומצוה בכך אלא שאם לא עשה לא נתחייב שכל שפירות הפקדון מיוחדות במקום אומר לו הרי שלך לפניך אלא שמצוה בכך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פירות אלו כשהוא מוכרן אם הם מדברים הראוים לתרומה ומעשרות אינו מוכרן לישראל אלא מוכרן לכהנים בדמי תרומה שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פירות אחרות אבל לא מחשש מעשר שהרי מותר הוא לזרים ואע"פ שגירסת הגמרא תרומה ומעשר אפשר שלדעת ר' מאיר נשנית שהיה אומר מעשר אסור לזרים אבל לענין פסק אין לחוש בו שמא תאמר ואף לתרומה או לתרומת מעשר היאך חוששין שמא עשאן תרומה או תרומת מעשר והלא אמרו שאין תורמין אלא מן המוקף ואע"פ שמ"מ בדיעבד תרומתו תרומה מ"מ הואיל ולכתחלה אסור היה לנו לחוש בכך וגדולה מזו שאמרו כאן לפיכך בעל הבית עושה אותן לכתחלה תרומה וכו' על מקום אחר ומתוך כך מחדשין גירסא בכאן ואין גורסין אלא שמא עשאן תרומה ואומרין שמאחר שניטלת באומד ומחשבה ושחטה אחת פוטרת את הכרי שנתרמת שלא מן המוקף ואין זה כלום שהרי במשניות של זרעים אמרו בתרומה שאינה נתרמת אלא מן המוקף והלכה כן ומתוך כך חוזרין ומוחקין תרומה וגורסין תרומת מעשר ודעתם שתרומת מעשר נתרמת שלא מן המוקף ולמדוה ממסכת בכורים וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שבמסכת גיטין ל' ב' בענין ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לאביך בידי וכו' נראה שאף תרומת מעשר אינה נתרמת שלא מן המוקף הם מפרשים שכל שלא בא לידו כאותה שבמס' גיטין אף תרומת מעשר אינה נתרמת שלא מן המוקף אבל כל שבאה לידו כגון זו שכבר באו לידו והפקידן נתרמת שלא מן המוקף ומה שאמר בפרק הזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר שיש לך בידי רשאי הלוי לעשותו תרומה על מקום אחר אפשר כשהיה עדין הלוי בביתו של ישראל אבל אם הלך לביתו לא הואיל ולא הגיעו לידו וגדולי המחברים יראה שהעמידוה בתלמיד חכם והם כתבו שהתלמיד חכם אינו תורם אף תרומת מעשר שלא מן המוקף ויש מתרצין שלא אמרו בכלן אין תורמין שלא מן המוקף אלא כשיש לחוש שלא יהא שם שיעור הפירות אבל כל שנודע שיעור הפירות תורם ואיני רואה דבריהם שהרי אותה שבמסכת גיטין ידע הלוי שיעור הפירות ואעפ"כ גלגלו עליה ענין זה אלא שעיקר הדברים כמה שיראה מדברי גדולי המחברים כמו שכתבנו:

מאחר שביארנו שאינו מוכרן אלא לכהנים יראה לי שאף הוא צריך לשער בחסרון זה פסידת מכירתו בזול ולא ימכור עד שיראה שפסידת חסרונן עודפת:

גדולי המפרשים כתבו שבזמן הזה הואיל ואין שם תרומה ומעשר מצוי במקומות אלו מוכרן לכל מי שירצה בלא שום חשש והדברים ברורים:

המפקיד אצל חברו פירות והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש ר"ל שנתקלקל עד שהוסר טעם דבש ממנו הרי זה עושה תקנה לבעלים ומוכרן ולא סוף דבר בתחלת הקלקול שהוא צריך למכור עד שלא יתקלקלו מכל וכל אלא אף לאחר שנתקלקלו לגמרי עושה תקנה ומוכרן למה שהם ראויין בו כגון שמן והבאיש לתקון העורות דבש והדביש לרטיית מכה שבבהמה ובכל מה שיהא יכול למכרן ואע"פ שכבר הגיעו לתכלית הפסדן חושש מ"מ לקלקול הכדים והקנקנים והסלים שמתקלקלין בכך וכל שהוא מוכר של אחרים לא ימכור לעצמו שלא יביא עצמו לידי חשד אלא מוכר לאחרים ויהיו הדמים בידו ורשאי להשתמש בהם כמו שיתבאר ומתוך כך נעשה עליהם שומר שכר אף בלא נשתמש בהם ויש אומרים שכל שמוכר בבית דין אף לעצמו רשאי למכור ולא נאמר כאן שלא למכור לעצמו אלא כשמוכר שלא בבית דין:

כיוצא בדבר זה גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ויש בידם הרבה פרוטות ומתיראין שמא יעלו חלודה ורוצין להחליפן במטבע כסף פורטין לאחרים בשכר חליפיו ולא לעצמו וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ולא לעצמן מפני החשד:

דברים אלו שכתבנו בסוגיא זו יש חולקין בקצתן אלא שפשוטה של סוגיא מוכחת כדברינו ופירות והרקיבו האמור בבריתא למסקנת הסוגיא אף אנו מפרשים אותה בהרקיבו לגמרי כחברותיה ומשום קלקול כלים והוא שהזכירו גדולי המחברים בזו קלקול הקנקנים והסלים:

דברים אלו יש אומרים אף בהם שכל שיש בהם חשש תרומה צריך שלא ימכרם אלא לכהנים ואני תמה אם חוששין בהם לכך היאך נתיר את השמן לעורות שהדבש לרטייה אין לנו שאין הדבש בר תרומה הא שמן מיהא היאך יותר לעורות אלא שיראה שכל שהניחן כל כך לא עשאן תרומה שאין אדם מבזה כל כך באוכלין של קדש להניחן עד שיפסדו לגמרי:

במסכת פסחים התבאר שהמפקיד חמץ אצל חברו והגיע הפסח לא יגע בו עד שעה חמישית מיום ארבעה עשר ובשעה חמישית מוכרה בשוק שלא יפסידו לבעלים לגמרי וכתבו גדולי המחברים עליה שכן הדין בכל דבר המתקיים שלא יגע בו אע"פ שיודע שהוא בא לידי זול במקום פלוני או בזמן פלוני או שיאנסוה מבית המלך שמא יבאו הבעלים קודם זמן זה ויטלו ממונם:

ולא זו אף זו קתני וכו'. לפירוש התוספות לעיל הוה מצי למימר דנקט מעות דאף על גב דאיירי בכל ענין אפילו בהפקיד זה בשני כיסים והוה ליה למידק אפילו הכי אינו חייב מדינא. גליון.

מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו וכו'. תמיהא לי דמהכא משמע דרב כהנא לא חייש לשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר דאם איתא מאי איכא בין רב נחמן לרב כהנא וליתא דהא תניא לפיכך בעל הביה עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר ולקמן נמי אקשינן מינה אדרבי חייא ואדרב כהנא דאמרי דביתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין ואקשינן והא תניא לפיכך וכו' וליחוש שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר מקמי דנהוי יותר מכדי חסרונן ויש לומר דרב כהנא ורב נחמן בעיקר תקנתא דתיקנו דלא יגע בהן הוא דפליגי דרב כהנא סבר עיקר תקנתא משום דאדם רוצה בקב שלו דאי לאו דחיישינן להא יכול הוא למוכרן ולא חיישינן לשמא עשאן תרומה ומעשר דבעלים גופייהו מיחש חיישי דילמא הוו להו כדי חסרונן דמשכח שכיח ונפקד מזבן זבינהו ואף הוא ממנע ולא סמיך עלייהו לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר אבל השתא דתקינו דלא יגע בהן לפיכך אף הוא אומר שלא נמכרו ועושה אותן תרומה. והיינו נמי דאמרינן בשלמא לרב כהנא היינו דקתני לפיכך והיינו טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל דאינו חושש לתרומה ומעשר משום דכיון דכדי חסרונן שכיח לא סמיך עלייהו בעל הבית כלל ואף לרוצה אדם בקב שלו ליכא דלא סבירא ליה במקום דאיכא פסידא. ורב נחמן סבר פעמים שאין בעל הבית מסיק אדעתיה דתהוי מיד כדי חסרונן הראוי להגיע להם בשנה אחת והילכך אף הוא סומך עליהן ומשום הכי לא יגע בהן וכיון שאמרו שלא יגע בהן מפני שהבעלים סומכים עליהם לפעמים התירו להם חכמים לעשותן לכתחילה תרומה ומעשר על מקום אחר. הרשב"א.

חיישינן שמא עשאן תרומה וכו'. פירוש שמא עשאם אחר שהפקידם אצל זה. וכן פירש רש"י וכתב כתוב בספרים מפי הגאון מר רב יהודאי. ולפירוש זה טבלים הפקיד אצלו ואי אתי לזבונינהו חושש להן ומעשרן מהן ובהן כדין הספקות דקשיא להו וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ובמסכת גיטין אכתוב תשובת שאלה זו. אבל בכאן יש מפרשים שמא עשאן תרומה על מקום אחר קודם שהפקידן אצלו והשמועה פשוטה לפי דרך זו וכך גורסין לקמן מיתיבי לפיכך וכו' וליחוש דילמא הוו להו יתר מכדי חסרונן פירוש וזבין להו וכבר הוו להו תרומה ומעשר על מקום אחר ולא גרסינן וזבנינהו וקא אכיל טבלים ומפרקינן ואקשינן עלה והדר מפרקינן דכי מזבנינא להו לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו פירוש והשתא דאתינן להכי אדרב נחמן בר יצחק נמי לא פליגא הא דרבה בר בר חנה ור' יוחנן ומעיקרא לא קסלקא דעתין דלכהנים נזבין להו. וזה הפירוש היה נכון אלא שאין הלשון על מקום אחר אלא לשון תורם שלא מן המוקף שאם כן היה לו לומר חיישינן שמא תרומה ומעשר הן. אלא כפירוש ראשון עיקר שאין לחוש שמא עשאן קודם שהפקידן דודאי הוה מודע ליה ועוד שהוא למה משהן ומפקיד ממונו של כהן אצל אמר ואינו נותנו לו ודייקא נמי מדאמר לפיכך בעל הבית עושה אותן וכו' דאי כפירושא בתרא בלא האי טעמא עושה הוא אותן תרומה ומעשר אלא שצריך להודיעו ועוד דמשום האי לא הוה לן למימר שיעשה אותם תרומה ולא יודיעו שעדיין יש לו לחוש שמא יערב עם פירותיו. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: רב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר. ואם תאמר והיאך אפשר לעשות כן דהא אין תורמין שלא מן המוקף ואפילו תימא דהא בשאין המפקיר חבר לדקדק בכך מכל מקום היכי קתני לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר. יש שפירשו דכולה בשעושה אותם קודם שהפקידם. וליתא חדא דאם כן היאך מפקידם יתן ממונו לכהן וללוי ועוד מאי לפיכך דהא אפילו תימא מוכרן בבית דין יכול מפקיד לעשותן תרומה קודם שיפקידם ויודיע לנפקד אחר כך בשעת הפקדון. ועוד דהא לקמן אמרינן דחיישינן דילמא אכיל טבלים וכן הגירסא בכל הספרים לימא לאחר שהפקידם הוא עושה אותם תרומה ומעשר ומשום הכי אמרינן דאי מזבין להו נפקד דילמא עביד להו בתר הכי בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אתר וקאכיל טבלים ובתוספות פירשו דהכא במאי עסקינן כשעושה תרומה ומעשר על מקום אחר בערבי שבתות דמשום עונג שבת שרינן ליה לתרום שלא מן המוקף וכדאיתא ביבמות בעובדא דרבי ינאי דאייתי ליה אריסא צנא דפירא בערב שבת בין השמשות. ואם תאמר והא אמרינן במסכת גיטין ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לאביך בידי חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר ופרכינן וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולא משנינן שמא יעשה כן בערב שבת ויש לומר דכיון דהא מילתא דלא שכיחא הוא כל היכא דאפשר לשנויי באנפי אחרינא לא משנינן הכי. ויש גורסים שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר וזו גירסת הרמב"ן ומורי הרב ופירשו הם ובתרומת מעשר תורמין שלא מן המוקף כל שהוא במקום המשתמר לדעתו ולאפוקי ההוא דמסכת גיטין שאביו הפקידו ולא היה משתמר לדעתו וכן שנינו פרק ב' דבכורים תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בשני דרכים נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים ואסרת הגורן ויש לה שיעור כתרומה. ואם תאמר הא כי כתיב והרמותם ממנו דדרשינן מיניה ממנו מן המוקף בתרומת מעשר הוא דכתיב. ויש לומר דזו כבר פירשוה בירושלמי בפרק ב' דתרומהן דגרסינן התם תרומת מעשר למדה על תרומת הגורן שניטלת מן המוקף והיא עצמה ניטלת שלא מן המוקף מאי טעמא מכל מעשרותיכם תרימו. אפילו אחד בגליל ואחד ביהודה. עד כאן.
והקשה רבינו תם דהא לפום טעמא דרב נחמן אם הפירות האלו מתוקנים ליכא למיחש שמא עשאן תרומה על מקום אחר שהרי אין תורמין מן הפטור על החיוב ואלו במתניתין סתמא נקט לה ואפילו בפירות מעושרים. ותריץ דרב נחמן מורה הוא בטעמו של רב כהנא דשייך בכולהו פירי אלא שבא להוסיף עליו דאפילו היכא דליכא למיחש לההוא טעמא כגון שתסרו יותר מכדי חסרונן לא (חסר) מכל מקום חיישינן בפירות טבלים שמא עשאן תרומה על מקום אחר ומעתה לרב נחמן אפילו ביותר מכדי חסרונן לא ימכרם. והביא ראיה רבינו לדבריו דאמר לקמן אדרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא ואמאי פליגא דילמא לא פליגא ורב נחמן לא קאמר אלא בכדי חסרונן אבל ביותר מכדי חסרונן מודה שפיר דימכרם בבית דין ואל יקשה וליחוש שמא עשאן וכו' משום דיותר מכדי חסרונן לא שכיח כדאמרינן לקמן גבי מילתא דרבה בר בר חנה. אלא ודאי להכי אמרי דרב נחמן ודאי פליגי משום דרב נחמן להוסיף על רב כהנא בא ולומר דלא יגע בהן אפילו ביותר מכדי חסרונן. ואין זו ראיה דבשלטא גבי ורבה בר בר חנה יש לומר כי לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה ולא חייש שלא חסרו יותר מכדי חסרונן משום דיותר מכדי חסרונם לא שכיח ותלינן שלא חסרו מן הסתם יותר מכדי חסרונם אבל בהא דרב נחמן שיודע הנפקד שחסרו יותר מכדי חסרונם אין לו למכור שמא עשאן בעל הבית תרומה כסבור שלא חסרו יותר מכדי חסרונם ולא מכרן זה ולהכי אמרינן דאדרב נחמן ודאי פליגי. וזה נראה לי. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: אדרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא. ואם תאמר מנא לן דפליגי דילמא רב נחמן לא קאמר אלא בכדי חסרונם.

ואומר רבינו תם דעל כרחך רב נחמן אפילו ביתר מכדי חסרונם קאמר דהא יש להקשות קושיא לרב נחמן התינח הא דאמר לא יגע בהן משום דחיישינן שמא עשאן וכו'. היכא דהפירות טבלים אבל היכא דהפירות מתוקנים אמאי לא יגע בהן הא ליכא למיחש שמא עשאן תרומה דאם כן הוי תורם מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אלא שמע מינה דסבר רב נחמן שינויא דרב כהנא דאדם רוצה וכו' ומשום הכי לא יגע בהם אפילו היו הפירות מתוקנים ואם כן קשה דלמה ליה למימר טעמא משום דחיישינן תיפוק ליה דאדם רוצה בקב וכו' אלא שמע מינה דרב נחמן בא להוסיף על רב כהנא ולומר דאפילו ביתר מכדי חסרונם לא יגע בהם שמא עשאן ואם כן לרב נחמן ודאי פליגא וזה לא הייתי יודע מלישנא דרב כהנא דאמר יותר מתשעה קבין של חברו דהיינו יותר מכדי חסרונן דנימא דגוזמא קאמר כדקאמר בתר הכי.
אבל קשה למורי ז"ל דמשמע דלא אסיק תלמודא אדעתיה להא סברא דגוזמא עד סוף הסוגיא וצריך עיון. עד כאן.
אדרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא דאכתי לא מסיק אדעתיה דליזבנינהו לכהן בדמי תרומה ובמסקנא נמי יש תימה מנא ליה דפליגא. יש לומר משום דמשמע ליה דרב כהנא גוזמא ומודה ביתר מכדי חסרונן ומדנקט רב נחמן טעמא אחרינא שמע מינה דאיכא בינייהו מידי ואתא רב נחמן למימר דבשום ענין לא ימכור שמא יעשם. ועוד אומר רבינו תם דידע תלמודא דרב נחמן אית ליה טעמא דרב כהנא דאי לאו הכי מאי טעמא דמתניתין בפירות מתוקנים והואיל וכן אנו מרויחין בטעמי אי לא פליגי בטעמא דרבה בר בר חנה. ומיהו אף על גב דלית הכא לרב נחמן הך מילתא דרבה בההוא עובדא דבפרק קמא דפסחים דרבי יוחנן חקוקאה דאפקידו גביה דיסקיא מליא חמץ ובא לפני רבי ואמר לו בשעה חמישית של ערב פסח צא ומוכרם בשוק דמסיק התם דההיא דרבי אפילו כרבנן דביתר מכדי חסרונן מודו כדרבה. התם הוה מודה רב נחמן דהתם לא שייך למיסר מטעמא דהכא דזמנין דקדים וזבין להו מקמי דעביד להו תרומה ומעשר על מקום אחר ולא ידע דמזבנא וקא אכל טבלים. וקצת תימה לרב יוסף דאמר כמאן אזלא הא שמעתתא דרבי כרבי שמעון בן גמליאל מאי טעמא דרבנן גבי חמץ ועוד לרבי שמעון בן גמליאל אמאי אמר לו רבי שעה ראשונה שנייה ושלישית המתן הא בפחות מכדי חסרונן נמי סבר דסובר מידי דמתחיל להתחסר מתחסר יותר ממה שרגיל. תוספות שאנץ.

רב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן תרומה וכו'. נראה לי ועל כרחך רב נחמן בר יצחק עיקר חששיה משום שמא יעשה בעל הבית תרומה הוא דאי מזבנינן להו נמצא אוכל טבלים שאם לא תאמר כן משום חששא דשמא עשאן בלחוד אפילו בכדי חסרונן נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. וכי תימא לעולם לא חייש אלא לשמא עשאן והיינו טעמא דלא מזבנינן להו לכהנים בדמי תרומה שמפני שדמיה קלים נמצא בעל הבית נפסד ביותר. ליתא דמתניתין מילתא פסיקתא קתני הרי זה לא יגע בהן ואפילו מוצא בהן כפלים מכדי דמיהן דעל כרחך לרב כהנא הכי הוא ומדרב כהנא נשמע לרב נחמן. אלא על כרחך עיקר חששיה דרב נחמן משום חששא דשמא יעשם הוא אלא דמילתא דשכיח ליה נקט שאם בא למוכרן לזרים חיישינן שמא עשאן ונמצא מאכיל מעכשיו תרומה לזרים ומינה דאפילו למזבנינהו לכהנים בדמי תרומה אסור שמא יעשם ונמצא גורם שיאכל בעל הבית טבלים לכשיפריש על אלו ותמיה לי רב כהנא למה ליה למימר טעמא דאדם רוצה בקב שלו דהא איהו גופיה משמע דחייש לשמא יעשם תרומה דהכי משמע מלישנא דגאון הכתוב בנוסחאות בסוגיא זו דיהיב טעמא לקמן מאי דאמר רבה בר בר חנה דיתר מכדי חסרונן וכו' יש לומר דאין הכי נמי אלא דאתא לאשמועינן דאפילו בשנפקד זה יודע שפירות הללו מתוקנים דליכא למיחש בהו שמא יעשם תרומה שנמצא מפריש מן הפטור על החיוב אפילו הכי לא יגע בהן מטעמא דאדם רוצה בקב שלו. הר"ן.

ובגליון כתוב וזה לשונו: שמא עשאן תרומה וכו'. הוה ליה למימר שמא יעשם דהא מהאי טעמא אסורים למכור אפילו לכהנים אלא נקט שמא עשאן דדילמא שמא יעשם לאחר שפחתו יותר מכדי חסרונן לא שכיח כולי האי אפילו לרב נחמן בר יצחק ולא היינו חוששין לו כל כך. אך כיון דהוצרכנו למיחש בלא זה לשמא עשאן חשו נמי לשמא יעשם כיון דשכיח קצת. עד כאן.

בשלמא לרב כהנא היינו דקתני לפיכך. פירוש דלרב כהנא אי לאו משום דלא יגע בהן בעל הבית לא היה רשאי לעשותן תרומה שהיה לו לחוש שמא מכרן והיינו דקתני לפיכך. אלא לרב נחמן מאי לפיכך דכיון דקאמר חיישינן שמא עשאן אלמא סבירא ליה שאפילו היה רשאי נפקד למכרן בעל הבית אין לו לחוש לכך ורשאי לעשותן תרומה ואם כן מאי לפיכך דבלאו הכי נמי עושה אותן ואדרבה איסור מכירה דנפקד ברשאי בעל הבית לעשותם תרומה תליא. ומפרקינן דהכי קאמר לפיכך לכתחלה בעל הבית וכו' כלומר דנהי דאפילי היה רשאי נפקד למכרן בעל הבית היה עושה אותן תרומה הני מילי דוקא בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא דשמא מכרן נפקד אבל השתא דאמרו רבנן דלא יגע בהן לכתחלה עושה כן. והני מילי לרב נחמן אבל לרב כהנא אי בעי אמך כוותיה דרב נחמן לכתחלה בעל הבית עושה אותן תרומה ואי בעי אמר עושה אותן בשעת הדחק דבהכי סגי ליה. והא מילתא תליא אי אמר רב כהנא ביתר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין אי לא וכמו שיתפרש בסמוך בסייעתא דשמיא. אבל לרב נחמן לא סגי ליה ולא לימא דלכתחלה עושה אותן דאי לא מאי לפיכך וכיון שכן צריך הוא לומר דאפילו ביתר מכדי חסרונן אינו מוכרן וכמו שיתבאר בסמוך. הר"ן.
וזה לשון תלמיד הר"פ ותוספות חיצוניות: אלא לרב נחמן מאי לפיכך. פירוש הקונטרס היא. ומשני הכי קאמר השתא דאמור רבנן לא נזבון דחיישינן לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה וכו' וקשה דמאי קמשני היא היא כדפריך. ותירץ ה"ר יוסף דאורינ"ט דהכי קאמר השתא דאמור רבנן לא נזבון דחיישינן לבני אדם שאינן מהוגנים שלא ישמעו לנו ויעשו אותם תרומה ומעשר על מקום אחר ולכך צריך לתקן שלא יגע כדפירשתי לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה וכו' פירוש ולפיכך יורו חכמים לכל אדם אפילו לחבר דיכול לעשות אותם תרומה ומעשר על מקום אחר דליכא שום חששא כלל כיון דלא יגע. וקשה למורי שיחיה ז"ל דמאי חזית לומר דלא יגע בהם ומשום הכי הורו לבעל הבית דעושה אותם תרומה היה לתקן דאינו רשאי לעשותו תרומה ולהורות דשפיר יגע דליכא למיחש למידי כיון דאינו רשאי לעשותו תרומה. ונראה למורי ז"ל דהא לא אפשר לפי שיש בני אדם שאינם מהוגנים שלא ישמעו לנו להוראה זאת וגם בדבר זה לא ישאלו לנו הוראה כלל אלא יעשה תבואתו תרומה על מקום אחר ואם כן תקנה זו אינה יכולה לעמוד. אבל תקנה דלא יגע בפקדון אפשר שפיר לתקן דאין לך שום אדם בעולם שימכור פקדון חברו בלא רשות בית דין ואם כן כשיבא לבית דין לשאול אם יגע בהם למוכרם יורו לו דלא יגע. והשתא ניחא דלא קשה נעבד תקנה איפכא כדפירשתי. עד כאן.

ובגליון תוספות כתוב השתא דאמור רבנן דלא נזבון וכו'. ואיפכא לא תקנו שלא ישמע לנו בעל הבית שלא יעשה אותם תרומה. ורבי שמעון בן גמליאל סבר דמשום השבת אבדה תקנו שימכור וניחא ליה לבעל הבית שלא יוכל לעשותם תרומה ומעשר. עד כאן.

מחלוקת בכדי חסרונם. הקשו בתוספות וכי פליגי במשהו. ולא קשה דכל מדת חכמים כך הוא בצמצום. וכהאי גוונא אמרינן לקמן גבי הונאה דבפחות משטות וכו'. וכן מקוה מ' סאה וכו'. הרא"ש.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וכי פליגי במשהו פירוש ויהיו שלשה חילוקין בשלשה משהוין דבפחות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור כי אין לומר דפליגי בכדי חסרונן והוא הדין בפחות והכי קאמר מחלוקת עד שיחסרו כדי חסרונן כמו שאנו צריכין לומר בלא זה לפי האמת של התוספות דאם כן אי זה שיעור תתן לרבי שמעון בן גמליאל דאטו אם נחסרו משהו מיד ימכרם. אבל לפי האמת שלהתוספות איירי פלוגתייהו בנחסרו בחדש אחד יותר מן הרגילות להתחסר באותו זמן ופליגי כל זמן שלא נחסרו כדי חסרונן לשנה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מחלוקת בכדי חסרונן. פירש רש"י שחסרו כדרך שאי תבואות כמו שמפורש במשנתנו לחטים ולאורז וכו' ואיכא למידק אם כן מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל דאמר מוכרן בבית דין שאפילו היו בביתו של מפקיד היו חסרים כך. ויש לומר דמיירי שחסרו באמצע השנה בכדי תסרונן של כל השנה תנא קמא סבר לא יגע בהן שכבר חסרו כל מה שראוים לחסר. ורבי שמעון בן גמליאל סבר מוכרן בבית דין שמא כמו שחסרו בחצי שנה זו יחסרו בחצי שנה הנשארת. עד כאן.

אדרב כהנא מי לימא פליגא וכו'. אין להקשות אי פליגא ורב כהנא בעי למימר תשעה קבין דוקא אף על גב דהוי יותר מכדי חסרונם אם כן מאי איכא בין רב נחמן לרב כהנא דעל כרחך רב נחמן נמי אית ליה דרב כהנא כמו שהוכיחו התוספות לקמן דאם לא כן לא הוה מצי למימר ודאי פליגא. דיש לומר נהי דרב נחמן אית ליה דרב כהנא מכל מקום לית ליה סברא דרב כהנא ביותר מכדי חסרונן דאי אית ליה אפילו ביתר אם כן למה לי טעמא דשמא עשאן תרומה ומעשר אלא שמע מינה דוקא בפחות מכדי חסרונן אית ליה ואם כן איכא בינייהו פירות מתוקנין או פשתן ביתר מכדי חסרונן. ואף על גב דלרב נחמן הוי מתניתין לצדדין דהא פחות מכדי חסרונן אפילו שאר פירי לא ימכור וביותר מכדי חסרונן דוקא פירות שאינם מתוקנים לא ימכור. בהא לא חיישינן דהא בלא זה לפי האמת של התוספות הוי לצדדין. גליון.

כי מזבנינן ליה לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. פירוש ואף על גב דזיילי דמיהן הא עדיפא משיפסידו יותר אם לא נמכרם ואם תאמר וניחוש שמא יעשה אותם תרומה מכאן ואילך ונמצא אוכל טבלים. ויש לומר דאפילו אם לא נמכרם אם הוא עושה אותם תרומה מכאן ולהבא אי אפשר להיות תרומתו כראוי דהא סבור הוא שלא חסרו אלא בכדי חסרונן והוא תורם לפי החשבון ההוא דליותר מכדי חסרונן לא חייש דלא שכיח וכיון דהכי הוא וביותר מכדי חסרונן איכא הפסד ודאי וחשש זו ספק ולא שכיח מוטב שנמכרם ולא יאבדו.

כך הגירסא ברוב הנוסחאות וכן גורס אותה רש"י: ולרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ומשני בהא קא מיפלגי רבה בר בר חנה סבר יותר מכדי חסרונן לא שכיח וכי משתכח לקמיה הוא דהוי ואי עביד להו תרומה ומעשר מקמי דליהוי יותר מכדי תסרונם הוא דעביד להו ורב נחמן סבר יותר מכדי חסרונם שכיח ואי הויא לאלתר הויא ואי אמרת נזבנינהו זימנין דקדים ומזבין להו ועביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר וקאכיל טבלים. עד כאן.
וקשה מאד על גירסא זו מנא ליה לתלמודא לאוקמי פלוגתא בכדי בין אמוראי דהא כי אמרינן לעיל דרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא היינו כדקא סלקא דעתין דמוכרן לישראל בדמי חולין אבל השתא דאסיקנא דליכא למיחש שמא עשאן תרומה דלכהנים הוא דמזבנינן להו אם כן אף לרב נחמן נאמר כן דמאי שנא. ועוד דקאמר דלרב נחמן יותר מכדי חסרונם משכח שכיח והוי לאלתר וזה אינו נכון. ועוד דקאמר דכי עביד להו תרומה ומעשר לאלתר הוא דעביד להו והא מנא ליה בשלמא במפקיד חבר ניחא אלא מפקיד עם הארץ מנא ליה דהא מתניתין בכל אדם מיירי ולעם הארץ הוא דחשו דילמא עשאן תרומה שלא כהוגן כדפרישית לעיל ולא עוד אלא דתנא סתמא קתני לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה ומשמע אפילו לזמן מרובה ומשום דיותר מכדי חסרונן לא שכיח כדאיתא לעיל. ומורי הרב היה אומר בשם רבותיו שזה לשון רב יהודאי גאון ולא גרסינן ליה כלל.

ונוסחי איכא דלא גרסינן ליה. ולמסקנא דרבי יוחנן לא פליגא אדרב נחמן דלכהנים הוא דמזבנינן להו ומפני שזה דבר פשוט לא הוצרך התלמוד לפרש כן ולומר השתא דאתית להכי לרב נחמן בר יצחק נמי לא פליגא. הילכך כל שהוא בכדי חסרונן לא ימכרם לרב נחמן מטעמא דרב כהנא דאדם רוצה בקב שלו דאהא איהו נמי מודה לרב כהנא כדפירש רבינו תם אלא שהוסיף עליו דאפילו בפירות שלא היו משדהו דליתיה לטעמא דרב כהנא שמא עשאן תרומה על מקום אחר ואין אנו רוצים למכרם לכהנים בדמי תרומה כיון דאיכא פסידא וזיילי דמיהן. אבל יותר מכדי חסרונם ימכרם לכהנים בדמי תרומה כי היכי דלא לפסוד בעל הבית. וליכא בין רב כהנא לרב נחמן אלא בשחסרו בכדי חסרונם בלבד והוא שיודע שהפירות ההם לקחן מפקיד מן השוק וכיוצא בו דליכא טעמא דאדם רוצה וכו' ואיכא משום שמא עשאן בעל הבית תרומה ורב כהנא לא היה חושש לזה דעשיית תרומה על מקום אחר מפירות אלו לא שכיח כי חושש שמא אינן קיימין או שמא מכרן נפקד בשחסרו בכדי חסרונן אחר שלא היה משדה שלון וכן עיקר. ומכל מקום צריכין אנו לפרש לשון הכתוב בנוסחא ראשונה דקאמר דרבה בר בר חנה סבר יותר מכדי חסרונן לא שכיח ואי שכיח לקמיה הוא דהוי כלומר לאחר זמן מרובה. ולפום פשטא בחדא מינייהו סגיא או בטענה דלא שכיח או בטענה דלקמיה הוא דהוי אלא נקט תרווייהו לאלומי פיטורא לרווחא דמילתא.

ואפשר כי מעיינת בה טובא דתרווייהו צריכין ליה למימר דלא מצי לומר דלרבה בר בר חנה יותר מכדי חסרונן שכיח אלא דלקמיה הוא דהוי דאם כן דשכיח למה יתירו בית דין לבעל הבית לעשותן תרומה בכל עת שירצה כדקתני סתמא לפיכך עושה אותם וכו'. וניחוש ליותר מכדי חסרונן דשכיח ושמא חסרו ומכרן נפקד אלא ודאי דלא שכיח ולפיכך מתירין לו אפילו לזמן מרובה לעשותן תרומה. והא דאצטרכינן לומר דכי שכיח לקמיה הוא דהוי יש לומר דקושטא דמילתא נקיט ומאי דסליק בדעתיה. ועוד דאי אמרת דלאלתר הוא דהוי היכי שרינן לנפקד למכרן לאלתר דהא אפילו סבירא ליה השתא דבעל הבית לא הויא אורחיה דעביד להו תרומה לאחר זמן מרובה מכל מקום כי עביד להן קודם זמן מרובה אפשר דעביד להו לאחר שמכרן כיון דשכיח חסרונן לאלתר אבל כיון דיותר מכדי חסרונן לא שכיחן סבור הוא שעדיין לא חסרו ושלא מכרן. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: וכי משתכתי לקמיה הויא. וקשה כיון דיותר מכדי חסרונן לא שכיח אם כן אמאי צריך לומר לקמיה אפילו אי הוו לאלתר ניחא דיכול לעשותן תרומה ומעשר דאין לחוש שמא הנפקד מכרן שהן יתר מכדי חסרונן דאין לספק כיון דלא שכיח. ויש לומר דנהי דלגבי בעל הבית ליכא למיחש אם עושה תרומה ומעשר משום דליכא לספק מכל מקום לנפקד יש חששא שהנפקד יודע בטוב כשהן יותר מכדי חסרונן ואם כן יהא חששא לנפקד שיהא מאכיל לעם הארץ טבלים. עד כאן.

עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: רב נחמן סבר יותר מכדי חסרונן משכח שכיח. והא דאיצטריך למנקט טעמא דיותר מכדי חסרונם משכח שכיח קשיא לן אמאי דהא יכול למימר דלא שכיח וכי הוי לאלתר וכו'. ויש לומר שזה דבר רחוק הוא שיהא דבר דלא שכיח בעלמא ויהא בכאן מצוי לאלתר. וזה הנכון לפי שיטת רבינו תם. ויש לומר עוד לפי פירוש רבינו תם דלרב נחמן כי קתני לא יגע בהן היינו ביותר מכדי חסרונן נמי כדפרשינן לעיל וקתני עלה לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומשמע דדוקא משום דאפילו ביותר מכדי חסרונן לא יגע בהן התירו לבעל הבית לעשותן תרומה על מקום אחר הא אלו היינו אומרים דיתר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין היינו אומרים שלא יעשה אותם תרומה על מקום אחר ועל כרחך היינו משום דסבירא ליה דאפילו ביותר מכדי חסרונן שכיח דאי לא שכיח אפילו תימא דיותר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין היה לנו לומר לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה דליותר מכדי חסרונן כיון דלא שכיח לא חיישינן וכדאיתא לעיל. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: כי מזבנינן להו לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. איכא דגרסי הכי ותו לא. ופירשו וכיון דאתינן להכי אף דרב נחמן לא פליגא דאפילו עשאן תרומה על מקום אחר ליכא למיחש דהא לכהנים מזבנינן להו. ואית דגרסי לרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינו לכהנים בדמי תרומה ומשני בהא קמיפלגי רבה בר בר חנה סבר יתר מכדי חסרונן לא שכיח וכי משתכחנא לקמיה הוא דהויא ואי עביד להו תרומה ומעשר מקמי דנהוי יתר מכדי חסרונן הוא דעביד להה ורב נחמן בר יצחק סבר יתר מכדי חסרונן משכח שכיחי וכי הויא לאלתר הוי ואי אמרת נזבנינהו זמנין דקדים ומזבין להו ועביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר וקאכיל טבלים. ואף רש"י נראה שגורס כן.
ואיכא דמחו לה אמוחא דלאיזה צורך נטיל מחלוקת בין רב נחמן ורבי יוחנן בכדי דהא רב נחמן לא איירי כלל ביתר מכדי חסרונן. ועוד דמנא ליה לרבה בר בר חנה דלא עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר אלא לאלתר והא ברייתא לפיכך בעל הבית וכו' קתני דמשמע עושה אותם לעולם ואפילו לאחר זמן וכענין ששנינו המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשר מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים והילכך רבה בר בר חנה נמי ליחוש דילמא זימנין דמזבין לה ובתר דזבנינהו עושה אותם תרומה ומעשר וקאכיל טבלים. ועוד קשה לי מאי קאמר כי הוי יתר מכדי חסרונן לקמיה הוא דהוי והא אכתי איכא לאקשויי ואי משתכחי מאי כדאקשינן לעיל. ולי נראה להעמיד הגירסא דאדרבה אם איתא דהשתא דרב נחמן לא פליג תמה על עצמך מאי איכא בין רב נחמן לרב כהנא דבין למר בין למר עד כדי חסרונן לא יגע בהן וביתר מכדי חסרונם מוכרן בבית דין ובין למר ובין למר כשהוא מוכרן מוכרן לכהנים בדמי תרומה. ועוד דאם איתא דלבסוף לא פליגא היכי אמרינן מעיקרא ודאי פליגא דהא משמע לכאורה למאן דאמר דרב נחמן פליגא דרב כהנא לא פליגא לישנא דגמרא הוא דבלאו גברי אמרוה ולדידהו אקשינן מדקתני בברייתא לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר ואינהו מפרקי כי מזבנינן לכהנים מזבנינן להו אלמא מעיקרא כי אמרי דרב נחמן ודאי פליגא מידע ידעי להא ואפילו הכי קאמרי דודאי פליגא. ועוד דאם איתא דלרב נחמן נמי כי הוי יתר מכדי חסרונן מזבנינן להו לכהנים אם כן אפילו בכדי חסרונן נמי נזבנינהו דהא תלמודא סבר רב נחמן לית ליה טעמא דרוצה אדם בקב שלו מדאקשינן עליה לעיל מאי לפיכך ובשלמא לרב כהנא בכרי חסרונן לא יגע בהן משום דרוצה אדם בקב שלו אלא לרב נחמן דלית ליה אלא משום איסורא הא אפשר לתקוני בכדי חסרונן כדמתקנינן ביתר מכדי חסרונן וכיון דאתית להכי אף לזרים ימכור דכיון דבכדי חסרונן שכיח אף הוא יחוש דילמא זבנינהו ואינו עושה אותן תרומה ומעשר וכדרבי שמעון בן גמליאל וזו היא שהביאה לומר דרב נחמן ודאי פליגא. ועוד דאם איתא דרב נחמן לא פליגא כיון דמעיקרא אמרינן דודאי פליגא הוה להו למימר בהדיא השתא דאתית להכי דרב נחמן נמי לא פליגא. לפיכך נראה לי דגרסינן ליה שפיר ודרב נחמן ודאי פליגא כדאמרינן מעיקרא ומשום הכי איבעיא להו במאי פליגי. ודקשיא לך מנא ליה לרבה בר בר חנה דלאלתר עביד להו תרומה ומעשר ולא לקמיה משום דחזקה על חבר שאינו מניח פירותיו כשאינן מתוקנים לאלתר ועושה אותם תרומה ומעשר לקמיה אף על פי שהוא יכול לא חיישינן ודקשיא לך כי משתכחי לאלתר מאי. הא לא קשיא דחששא זו דשמא עשאן תרומה אינה חששא גמורה אלא טעמא דקאמרינן דלא יגע בהן דכיון דלא אמר לו מפקיד דאיכא למיחש חיישינן אפילו לחשש רחוק כזה. ולרב כהנא דוקא כל זמן דליכא הפסד מרובה דאפילו כי איכא הפסד מרובה ומזבנינן להו חיישינן ומתקנינן כל היכא דאיכא לתקוני ומזבנינן לכהנים אבל כי איכא הפסד מרובה ואי נמי ליכא לתקוני ולזבוני לכהנים עושה להן תקנה ומוכרן אפילו לזרים כדבש והדביש דמניחין את הספק וחוששין להפסד. זו היא דעתו של רב כהנא. אבל לרב נחמן אפילו במקום הפסד מרובה חיישינן לשמא עשאן תרומה ומעשר וטעמא משום דנפקד לאו עבידתיה גבי פירות שהופקדו אצלו. ובזה עלה לי תירוץ גם למה שהקשו קצת מרבותי לכולי עלמא מיהו היאך הוא יכול למכור דהא אף על גב דלא שכיח יתר מכדי חסרונן כי משתכחי לאלתר מיהא ומזבנינן להו ניחוש שמא יעשה אותם בעל הבית תרומה על מקום אחר ונמצא אוכל טבלים. ויש לי לומר דכיון דלא שכיח וסמיכת בעל הבית עליהם אינה אלא חששא בעלמא כי הויא יותר מכדי חסרונן לרב כהנא ולרבה בר בר חנה הניחו את הספק ותפשו את הודאי וחשו להפסד מרובה במקום דליכא אלא חששא בעלמא דעיקרה אינה אלא משום שאין לנפקד עסק בהן ומוטב שנחוש לחששות ואל יגע נפקד במה שהופקד בידו. ותדע לך דאלו מניח מגורה מלאה פירות ומת מי אסרינן להו ליורש באכילה ומי מחייבינן ליה לזבוני לכהנים. ופירות אלו המופקדים אלו מת מפקיד ונפלו קמי יתמי מי לא אכלי להו יתמי ומחייבינן להו לזבוני לכהנים אלא ודאי חששא בעלמא הוא דחיישינן לגבי נפקד אבל בעלמא לא והכא נמי במקום פסידא מרובה לא חיישינן. כן נראה לי. אבל מצאתי לרמב"ן נ"ר שתירץ בהא דכיון דבבית דין מזבנינן להו הא טבא ליה דכל מה שיעשה בבית דין קול יוצא עליו וישמע וכל שכן בעל פקדון דודאי אינו תורם עליהם עד שהוא חוקר בפירותיו אם בחזקת קיימין הן וכשימכרם זה בבית דין אף הוא שומע ולא יסמוך עליהם ואדרבה תקנה גדולה היא לו שהרי אפילו אם לא ימכרם ישנה לחששא זו דבודאי יסמוך עליהם בכדי מה שהפקיד דליותר מכדי חסרונן לא יחוש ולא מסיק אדעתיה דבשלמא לכדי חסרונן חושש ואינו סומך עליהן אלא בכדי מה שהם פחות מכדי חסרונם משום דכדי חסרונם שכיח ואף הוא חושש להם אבל ליותר מכאן אינו חושש וסומך עליהן ונמצא אוכל טבלים ואפילו כשאינו מוכרן הילכך הא טבא ליה. ולפי תירוץ זה לא גרס לעיל וניחוש דילמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו וקאכיל טבלים אלא הכי גרסינן וליחוש דילמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו ותו לא. כלומר היאך הוא עושה תרומה לכתחלה יחוש שמא לאחר שיעשם הוא תרומה היו יותר מכדי חסרונם ומזבין להו נפקד לישראל ומאכיל תרומה לזרים ואין צריך למחוק הגירסא כמו שכתבתי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: והלשון המוגה בספרים ולרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים וכו'. כמו שכתוב ברוב הנוסחאות החדשות אינו מחוור. וקשיא לי מנא לן דרב נחמן בר יצחק סבר דכי הוי יותר מכדי חסרונן לאלתר הוי משכח שכיח כי היכי דנימא דפליגא אדרבי יוחנן הא רב נחמן לא אמר מידי ביותר מכדי חסרונן אי שכיח אי לא שכיח והוה ליה למימר דאיהו נמי סבר דיא שכיח כי היכי דלא נוקי פלוגתא בגמרא בכדי. ואפשר מפני שרב נחמן אוקמה לברייתא דהכי קתני לפיכך לכתחלה עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר ואלו זבנינן להו ביותר מכדי חסרונן אף על גב דלא שכיח לא הוה ליה למימר שיעשה לכתחלה דזימנין דאתי. וחיישינן למיעוטא בכהאי גוונא ולפיכך אמר דרב נחמן בר יצחק סבר לעולם לא מזבנינן להו אבל לרב כהנא לכתחלה לא יעשה אותם ואף על גב דקתני עושה במקום הדחק כגון בערב שבת וכיוצא בו אבל בעלמא לא התירו לכתחלה דחיישינן לכדי חסרונן. וכל זה אינו מחוור כלל.

ומכל מקום קשה לי אי לרב כהנא אי לכולי עלמא היאך אמרינן אבל ביותר מכדי חסרונן מוכרן וכו'. ונראה לי שמעולם לא חששו לשמא יעשה אותם תרומה אחר מכירתם דכיון דמוכרן בבית דין קלא אית לה למכירה כדאמרינן בכולי תנויי דפירקין קמא דלא חיישינן במילתא דבי דינא דילמא לא שמע וכדפרישית התם וכל שכן בעל פקדון וכו'. ולא גרסינן וקאכיל טבלים כדכתיבנא. ועוד יש לי לומר דביותר מכדי חסרונן לית לן למיחש במכירה לשמא יעשם תרומה דכי לא מזבנינן להו נמי אם יעשה אותם תרומה טבלים קאכיל דאיהו מפריש עליהן כמדתן ואינהו חסרו טובא דבשלמא בכדי חסרונן ודאי מיחש חייש דהא שכיח בכולהו פירות חסרון אלא ביותר מכדי חסרונן מי ידע כמה הוי ואי מפריש כמדתן מפריש והוו להו פירותיו טבלים ומשום הכי מוכרן בבית דין ואדרבה הא עדיפא כדפרישית. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: אדרב נחמן ודאי פליגא. פירוש דליכא למימר דרב נחמן מודה ביותר מכדי חסרונן דמוכרן מהאי טעמא דמפרש גאון לקמן לרבה בר בר חנה משום דכי משתכח לקמיה הוא דהויא וליכא למיחש לשמא יעשם תרומה. דאם איתא שיש שום צד שיהא רשאי נפקד למוכרן היכי אמרינן דבעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר לכתחלה והלא היה לו לחוש לאותו צד אף על פי שהוא רחוק שלא להכניס עצמו לבית הספק כיון שאינו נפסד כלל. אלא ודאי מדקאמרינן דעושה אותן תרומה ומעשר לכתחלה אלמא סבירא ליה דאי אפשר בשום ענין שיהא רשאי נפקד למכרן הילכך ודאי פליגא. אבל אדרב כהנא מי לימא פליגא שהרי לרב כהנא אין לו הכרח לפרש האי עושה אותן לכתחלה אלא יכול הוא לפרש שעושה אותן תרומה בשעת הדחק וכיון שכן אפשר לו לומר דיותר מכדי חסרונן מוכרן ואפילו הכי בעל הבית בשעת הדחק עושה אותן תרומה דכיון דיותר מכדי חסרונן לא שכיח אין לו לבעל הבית לחוש בשעת הדחק למילתא דלא שכיח.

ואסיקנא דרב כהנא לא פליגא ~דרב נחמן ודאי פליגא. אבל מכל מקום עדיין יש כאן שאלה דנהי דמפרש רב נחמן דהאי עושה אותן אפילו לכתחלה הוא שמעינן דדינא הכי הוא דאין נפקד רשאי למכרן בשום ענין וכדכתיבנא אכתי איכא למיבעי מאי טעמא אמרינן הכי דאדרבה נימא איפכא דביתר מכדי חסרונן יהא רשאי נפקד למכרן משום הפסד בעל הבית ושבעל הבית לא יהא רשאי לעשות מהן תרומה לכתחילה אלא בשעת הדחק דוקא וכשיטתיה דרבה בר בר חנה ודרב כהנא. זו היא שאלתו של גאון הכתובה בנוסחאות ולרב נחמן נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה בהא קמיפלגי וכו'. ומעתה לשונו של גאון והשמועה כולה פשוטה לפניך ואף על פי שראיתי מי שדחה לשונו של גאון הכתוב בנוסחאות ופירש שמועה זו על דרך אחרת לא נתישבה דעתי שאין לדחות בסברות שלנו דברי קבלה וכל שכן מאחר שרש"י פירשן בעיקר גמרא. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: ומקשינן לרבי יוחנן וניחוש דילמא הוה בהו חסרון יותר מכדי חסרונן ששנינו במשנתנו ומוכרן על פי בית דין מי שהיו מופקדים אצלו ולמה שנינו לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה וכו'. כיון שמכרן נמצא אוכל טבלים למפרע. ופרקינן כי מזבנינן להו להני פירי לכהנים מזבנינן להו בדמי תרומה שאם יבאו בעליהן ויאמרו כי תרומה הוה יחזרו דמיהן לכהן והדבר ידוע שאין בעליהן עושה אותם תרומה על מקום אחר אלא בקרוב זמן שדבר ברור הוא שאין בתוך הזמן עלה בהן יותר מכדי חסרונן דאמרינן ודאי חל עליהן שם תרומה ונפטרו הפירות שהפרישן עליהן. אבל אחר זמן מרובה דאיכא למיחש דילמא הוה בהו יותר מכדי חסרונן לא. ועל אורחא דא סוגיא דשמעתא דא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: כי מזבנינן להו לכהנים וכו'. ואי קשיא לרב נחמן נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ויש לומר משום דדמי תרומה אינם אלא מחצה בדמים והוי יותר ויותר מכדי חסרונם ומוטב דליפסדו ממילא ולא לפסדינהו אנן בידים ושמא יבאו הבעלים קודם שיגיע לידי הפסד גדול כזה. ויש פירוש על זה מועתק בספרים שאינו על דרך זה ומוקים לדבר. רב נחמן לשמא יעשם תרומה ומעשר על מקום אחר והמבין יבין, עד כאן.

כתוב בתוספות לימא דביתר מכדי חסרונן מוכרן לדברי הכל וכו'. פירוש ופליגי רב נחמן ורב כהנא בפירות מתוקנים בפחות מכדי חסרונן. גליון.

ומוכרן בבית דין במומחין מיירי לא בהדיוטות יושבי קרנות כדפירשתי לעיל. תוספות שאנץ.
קתני מיהא פירות והרקיבו מאי לאו יותר מכדי חסרונם פירש רש"י אלמא איכא מאן דסבירא ליה דאפילו ביותר מכדי חסרונן לא יגע בהן וקשיא לרבי יוחנן דאמר דדברי הכל מוכרן בבית דין. ויפה פירש ז"ל דאף על גב דדברי הכל דקאמר רבי יוחנן היינו תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין מכל מקום בתורת טעמא קאמר ומה לי הנהו תנאי או תנאי אחרינא.

ואם תאמר ומנלן דביותר מכדי חסרונן מיירי מי עדיפא ממתניתין דאוקימנא בכדי חסרונן. ויש לומר דאסיפא סמיך דקתני יין והחמיץ וכדמפרש ואזיל אלא דהוה נקט רישא דמתניתין בידיה. הריטב"א.

שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי. פירש הקונטרס דפריך לרבנן דאמרי עושה להם תקנה ומוכרן ולי נראה מדמייתי מילתיה דרבנן בתר כן אלמא משמע דהשתא קאי אליבא דתנא קמא. לכך נראה דהכי פירושו מדהוצרך לומר דלא יגע בהם אלא משמע דחזו לשום מילתא ולמאי חזו. תלמידי הר"פ ז"ל.

גמרא חיישינן שמא עשאן כו'. למסקנת הגמרא אין תועלת כלל בשמא עשאן רק בשמא יעשה דשמא עשאן נזבנינהו לכהנים ודוחק לומר כיון שיש ב' סברות שצריך להשהותן זמן מרובה שמא יעשה הבעה"ב וצריך להמתין עד שיהיה יותר מכדי חסרונם ואז ג"כ צריך למוכרן לכהן בדמים מועטין שמא עשאן בעה"ב לפיכך טוב יותר שלא יגע בהן שזה ודאי אין לומר דהא ס"ל בסמוך משכח שכיחי יותר מכדי חסרונן לאלתר וכו' רק צ"ל כיון דלא ימכרם עד שיהיה יותר מכדי כו' מטעם דשמא יעשה [והלכך אף ביותר מכדי חסרונם אף דלא מספיק טעמא דשכיח לאלתר כ"כ מ"מ הואיל] ויש עוד סברא מספק [דשמא עשאן] דמוכרן בדמים מועטין [ולזה הוצרך לטעמא דשמא עשאן משום יותר מכדי חסרונן] ולפי"ז י"ל דמהכא חזי תלמודא דר"נ ודאי פליג [מדקאמר שמא עשאן. ומתורץ קושית התוס' בד"ה מזבנינן] ועיין:

בתוס' בד"ה מחלוקת וכו' עד שיעלה החסרון בחודש או בב' חדשים ט' חצאי קבין וכו'. פירושם קצת רחוק מהדעת דא"כ אם יחסרו ביום אחד ט' חצאי קבין [או] פחות פורתא פליגי וס"ל לחכמים לא יגע בהן וכד יחסר בשנה תמימה מעט יותר מט' חצאי קבין לד"ה ימכור דלא שכיחא ולפי הדעת זה לא שכיח יותר וזה אינו קושיא דאם יחסר בזמן מועט כ"כ [עד] כדי חסרונן שפיר ס"ל דלא יגע בהן דשמא יעשה בעה"ב תרומה וכו' [אבל יותר מט' חצאי קבין אף דודאי בשנה תמימה שכיח מ"מ אינו שכיח שיהיה בזמן מועט שניחוש לשמא יעשה]. ומ"ש וכי פליגי במשהו ר"ל דוקא בשיעור מצומצם כזה דכי חסרא פורתא או יתירא פורתא מודו כ"ע:

בתוס' בד"ה מזבנינן וכו' לימא דביתר מכדי חסרונן לד"ה כו'. כצ"ל:

בא"ד ע"כ משום דרב כהנא כו' אי לאו לאשמעינן כו'. וכן בסמוך בברייתא דיין והחמיץ וכו' מ"ט דר"מ דלא יגע בהן לר"נ ע"כ משום דאדם רוצה וכו' דאי משום תרומה [לשמא יעשה] בלא"ה קאכיל טבל דאין מפרישין חומץ על היין וכן דבש והדביש וכה"ג ואפ"ל בזה דלהכי מהני לן טעמא דשמא עשאן בעה"ב תרומה ואלו אינן ראוים לכהנים לאכילה רק לכתישה דגמלא או לרצענים ותרומה כה"ג ישרופו ולהכי לא יגע בהן למוכרן לכה"ג אבל לשמא יעשה ודאי דליכא חששא לכה"ג וזה נ"מ מטעמא דר"נ ודאי אית ליה נמי טעמא דאדם רוצה היכא דלא שייך טעם זה דאפשר למזבניניה לכהנים או בפשתן ופירות מתוקנים דאין מפרישין מן הפטור על החיוב רק בכי ה"ג דברייתא אפילו ביותר מכדי חסרונן לא יגע בהן וא"כ איכא למימר אכתי דלמא ר"נ ס"ל יותר מכדי חסרונן לא שכיח ולדברי הכל מוכרן כיון דליכא למיחש לשמא יעשה ולשמא עשאן יוכל לזבניה לכהנים אבל נפקא מיניה מטעמיה ביין והחמיץ וכו' דלא ימכרם אע"ג דהוי יותר מכדי חסרונם (צ) ואין צריך לאוקמי פלוגתא בהפסד מרובה והפסד מועט ודו"ק. מיהו בלאו הכי ע"כ צריך לומר דלרב כהנא נמי ניחוש שמא עשאן המפקיד כו' דהא איהו נמי ס"ל הך חששא כדפריך לעיל ואי משתכחי מאי מזבנינן להו וליחוש וכו' וזה ע"כ לטעמא דרב כהנא מקשה ומאי קושיא דלמא ר"כ לית ליה הך חששא דלא נחשדו חברים על כך כמו שהקשו תוספות בד"ה שמא עשאן וזו אינו מוכרח שיסבור חילוק בין מפקיד לאחר כתירוץ תוספות וצ"ל מ"מ מקשה כיון דלית ליה הנאה מזה [דיותר מכדי חסרונם לא שייך אדם רוצה] וליחוש וכו' ואמאי מכניסין עצמנו בספיקא כו' שמא עשאן בע"ש ויו"ט וא"כ למטה נמי ס"ל דחיישינן ומאי מקשה והא יין והחמיץ וכו' דיתר מכדי חסרונן הוא וקתני לא יגע בהן וכו' והא ודאי לא יגע דחיישינן שמא עשאן כדפריך לעיל ביתר מכדי חסרונן וליחוש ולמה לי כיון דקם קם גם סברת לקנקנים גם סברת הפסד מועט וכו' אלא צ"ל דיין והחמיץ מזבנינן ליה לכהנים דבש והדביש שמן והבאיש כיון דלא חזיא לאדם פקע קדושה מיניה ושרי לגלדאי ולכתישה דגמלא וכ"כ הרמב"ן בהדיא במלחמות א"כ כל מה שכתבתי אין תועלת בו אך התוס' היו יכולין להוכיח מכאן [דע"כ סובר ר"נ אדם רוצה כו' דלא שייך כאן שמא יעשה ולשמא עשאן יוכל לזבניניה לכהנים]:
ויש בפשט דבש והדביש ב' סוגיות פירש הרז"ה חכמים דברייתא כרשב"ג דמתני' דבברייתא קתני נמי פירות והרקיבו דליכא למימר כיון דקם קם ודאי בכולה ברייתא פליגי וה"נ טעמא דהפסד מועט ומרובה אכולה ברייתא קאי ר"מ ס"ל להפסד מרובה חששו דהוא יותר מכדי חסרונם להפסד מועט דהיינו בכדי חסרונם [ובפירות והרקיבו] אי נמי קנקנים לא חששו וחכמים ס"ל בהפסד מועט נמי חששו דהיאך אפשר לומר דרבנן חששו לתקנת קנקנים שהוא הפסד מועט מן המיעוט ולא חששו בכדי חסרונם שהוא מרובה ממנו ולפיכך נראין דברי הגאונים שפסקו כר"מ דברייתא דהוא חכמים דמתני' דר"נ דבתרא פסק כוותיה ונדחו דברי חכמים דברייתא דאתיא כרשב"ג דמתני' ע"כ. ודעת הרי"ף ופירשה לנו הרמב"ן [אינו כן] דאי כהאי פירושא מאי קמבעיא במאי קמיפלגי הא כבר פירשו משום דאדם רוצה וכו' בכדי חסרונם והאי נמי כיון דקם קם ודומיא דכדי חסרונם הוא [הגהה מדברי המחבר. ולכאורה אין זה קושיא דמ"מ מקשה כיון דקם קם א"כ אמאי ימכרו אלא משום קנקנים ומ"ט דמ"ד לא יגע בהן במאי קמיפלגי ולעיל פליגי שפיר בכדי חסרונם בטעמא דאדם רוצה ורש"י פירש הא ביותר מכדי חסרונם כ"ע מודו נ"ל שר"ל והאי קלקול קנקנים יותר מכדי חסרונם מיקרי] ועוד דהכא אמרו לא חששו אלמא טעמא דר"מ משום דלא הטריחו למכור משום הפסד מועט אע"פ שאין בעה"ב רוצה בקיומם ולעיל אמרו משום דבעה"ב רוצה באלו יותר מבאחרים ולא מפני טורח הנפקד [הגהה מדברי המחבר. גם בזה י"ל אע"פ דביתר מכדי חסרונם כ"ע מודו דודאי לא ניחא ליה בקב וכו' ורב כהנא גוזמא קאמר וכאן הוא יותר מכדי חסרונם מ"מ להפסד מועט לא חששו ואינו מחויב לטרוח ועיין (ק)]. אלא כדברי רבינו הגדול ז"ל עיקר דביין והחמיץ וכו' פליגי בפלוגתא חדתא דלא שייך בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דמתני' ופנים חדשות באים לכאן והלכה כרבנן דברייתא וכרבנן דמתני' ואפשר דלא פליגי כלל בפירות והרקיבו בכדי חסרונם דאלו הוי מתני' כמו ברייתא הול"ל מתני' מני ר"מ היא אלא מתני' ד"ה היא תדע טעמייהו דרבנן במתני' לר"נ ליתא אלא משום חששא שמא יעשה כו' ואלו דבש והדביש ליתא בתרומה ומעשר כלל [נראה שהבין סתם דבש היינו דבש דבורים] וכן נמי שמן והבאיש כיון שהבאיש ליתא כלל בקדושת תרומה ולא מתפיס בה [הגהה מדברי המחבר. ר"ל וא"כ ע"כ פי' לא יגע בהן ר"ל אינו חייב למוכרם דלהפסד מועט לא חששו אע"פ שבעל הפירות רוצה מסתמא יותר למוכרן שאינו רוצה בקיומו] ומה דקשיא ליה לבעל המאור ז"ל היכי חששו לתקנת קנקנים ולא לתקנת בכדי חסרונם כבר פרקיה רב כהנא להך קושיא דאמר אדם רוצה בקב וכו' מפני שאדם נהנה כשאוכל מיגיע כפו ומקיים ביה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אבל יין והחמיץ דלא חזיא לשתיה ושמן והבאיש לגלדאי כו' אין אדם רוצה באותו קב שאין אדם נהנה מהן שהם אינן ראוין לאכילה ולא עוד אלא שאדם מצטער על שאירע לו כך ועוד שהרי לימכר הוא עומד שאין לכל גלדא וגמל וא"נ אית ליה אין אדם נהנה מזה ויותר הוא נהנה בפירות אחרים לאכילה וכ"ש היכא דאיכא פסידא דקנקנים הלכך איכא למיחש לפסידא דקנקנים וכו' ור"מ נמי מודה אלא שהוא אומר לא הטריחו לנפקד משום הכי (ר):

גמרא אדם רוצה בקב שלו מט' קבין ש"ח. פרש"י ע"י שעמל בהן כו' שיקח בדמיהן כו' וכן במלחמות כ' שאדם נהנה כשיאכל מיגיעו כו' משמע קצת דאם ידוע שגם פירות אלו קנאן מן השוק שפיר יכול למכרן וצ"ע. ודע דלכאורה קשה מהא דתנן לעיל (כח ב) ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר ובברייתא שם שלא יאכיל עגל לעגלים כו' וביותר למאי דס"ד לקמן דדוקא קאמר ודוחק לומר דההיא דלעיל אתיא כרשב"ג וי"ל דדוקא במפקיד דחזינן דהפקידם ויודע שינכה לו חסרונות מדוע לא מכרם ודאי דחביבין עליו משא"כ באבדה. או דשלא יגע בהן הוא דאמרינן האי טעמא אבל לא שיעשה מעשה לקנות מזון ולטרוח עבורם וב' החילוקים הללו נכללו בלשון ר"ת שבתד"ה שמא:

גמ' שם מיתיבי המפקיד כו' אלא לרנב"י מאי לפיכך. לכאורה כיון דבברייתא לא תני אפי' הן אבודין מצי אתיא אפי' לרשב"ג ומיירי שאין מתחסרין בחדש רק לפי ערך הרגילות וקמ"ל דל"ת דימכרם בכדי שלא יפסיד המפקיד החסרונות וזה אפי' רשב"ג דל"ח לשמא עשאן כו' מודה לדברי התוס' וא"ש הלפיכך ובנחסרו בחדש א' יותר מהרגילות לפי ערך בהא פליגי אם חיישינן שמא עשאן כו' ולכן הנ"ל דלרשב"ג דל"ל חששא דשמא עשאן שרי למכור אפילו בחסרון הרגיל כמשמעות פרש"י ולכן לת"ק אפי' בזה צריך לטעם שמא עשאן ומקשה שפיר מאי לפיכך:

גמ' שם וליחוש דלמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו כו'. ק"ל דזה יקשה על הברייתא גופה דתני עושה אותן כו' דמשמע את כולן (לבד חסרונן הרגיל שזה ודאי צריך לנכות ואותן פי' מה שיוכל לתבוע אצל הנפקד) וכן מתניתין דספ"ג דגיטין המניח פירות כו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ליחוש דלמא חסרי להו יותר מכדי חסרונן וביותר יקשה לרנב"י דמסיק לקמן אליבי' דיותר מכ"ח משכח שכיחי לאלתר ולכאורה עלה בדעתי להגיה לקמן ורנב"י סבר יתר כו' לא שכיחי וכי הוו ליה כו' ור"ל אמת דלא שכיחי אמנם כי יארע יכול להיות לאלתר אבל גם זה דחוק דע"כ צ"ל דפליגי באירע לזמן מרובה ורנב"י גוזר אטו לאלתר ובמילתא דלא שכיחא אמרינן בעלמא דל"ג בה רבנן וגם הוא נגד התוס':

גמ' שם וליחוש שמא עשאן בעה"ב תו"מ כו'. ואף דריו"ח לא ס"ל כרנב"י לחוש שמא עשאן היינו להיותו טעם לתחלת התקנה שלא למכרם משום דס"ל דאדרבה ראוי היה לתקן דהמפקיד לא יעשה תו"מ והנפקד יהא רשאי למוכרן אבל השתא דאסרו למכור מפני טעמא דר"כ ולפיכך רשאי המפקיד לעשותן תו"מ מקשה שפיר דניחוש שמא עשאן:

גמ' שם והדביש למאי חזי כו'. שבת (קנד ב):

בגמרא ור' נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר. וקשה דלמסקנא אמרינן דלשמא עשאן לא איכפת לן דאיכא תקנה למוכרן לכהנים בדמי תרומה אלא עיקר החששא הוא שמא יעשה אותן אח"כ תרומה ומעשר על מקום אחר ויאכל ע"ה טבלים אם כן אמאי אמר ר"נ גופא טעמא דשמא עשאן הל"ל שמא יעשה וי"ל דהא דמסקינן לקמן דמזבנינן לכהנים בדמי תרומה היינו דוקא ביתר מכדי חסרונן דכיון דכליא קרנא אנן סהדי דניחא להו לבעלים למוכרן בזול בדמי תרומה אבל בכדי חסרונן לא שייך לומר דמזבנינן בדמי תרומה בזול דאפשר שע"י כך יפסיד יותר ממה שעלה פחת הפירות בכדי חסרונן וא"כ אכתי שייך טעמא דשמא עשאן לענין כדי חסרונן אלא דאכתי קשה דמ"מ טפי ה"ל למימר דשמא יעשה דטעם זה מספיק לכדי חסרונן וליתר מכדי חסרונן ומכ"ש דלפמ"ש התוספות לקמן דלענין כדי חסרונן לא צריכין לטעמא דר"נ אלא בטעמא דרב כהנא סגי וטעמא דר"נ לא איצטריך אלא ליותר מכדי חסרונן אם כן קשה יותר כיון דטעמא דשמא עשאן לא שייך ביותר מכדי חסרונן הל"ל שמא יעשה. ולענ"ד דלא שייך כלל לומר דעיקר התקנה היתה מטעם דשמא יעשה דאם כן תקשי לך למה תקנו חכמים שיוכל לתרום בכה"ג על סמך פירות המופקדים אף על גב דאפשר שהלכו לאיבוד ועוד שע"י כך יבואו הבעלים לידי הפסד שלא יוכל הנפקד למוכרן אף ביתר מכדי חסרונן ואדרבא היה להם לתקן שהנפקד רשאי למוכרן כשהם יותר מכדי חסרונן ושלא יהא הבע"ה רשאי לעשות אותן תרומה ומעשר על מקום אחר משום האי חששא גופא כיון שכבר יש מקום להסתפק שמא הלכו לאיבוד או שנמכרו בב"ד דהא בברייתא דבסמוך משמע להדיא דבאמת אי לאו שאמרו חכמים דלא יגע בהן היה הדין נותן שלא יהא הבע"ה רשאי לעשותן תרומה ומעשר אלא ע"כ דעיקר התקנה הוא שמא עשאן פירוש דתיכף אחר שהפקידן עשאן תרומה ומעשר כיון דאכתי אין להסתפק כלל שהלכו לאיבוד או שנמכרו בב"ד ועל זמן כזה ודאי לא ראו חכמים לתקן שלא יהא רשאי לעשותן כיון דאין כאן מקום ספק כלל ועוד דאפשר נמי שכבר עשאן תרומה ומעשר קודם שהפקידן וא"כ מחמת חששא זו ודאי הוצרכו לתקן שלא יגע בהן אלא דמפני חשש זה אכתי אם הם יותר מכדי חסרונן היה להם לתקן שימכרו בדמי תרומה כי היכי דלא ליכליא קרנא והוצרך נמי לטעמא דשמא יעשה אותן פי' כיון שכבר תקנו דבכדי חסרונן ודאי לא יגע בהן מטעמא דשמא עשאן ואין למכרן ג"כ בדמי תרומה דהבעלים לא ניחא להו כיון שאין מפסידין בלא"ה אלא בכדי חסרונן וא"כ כיון דהבעלים לא קים להו בין כדי חסרונן ליתר מכדי חסרונן דהא יותר מכדי חסרונן לר"נ נמי שכיח א"כ שפיר יש לחוש נמי לשמא יעשה אותן אח"כ תרומה ומעשר ויאכלו טבלים נמצא דב' הטעמים צריכין זל"ז ועיקר הטעם שמא עשאן ודו"ק:

שם הכי קאמר השתא דאמור רבנן לא נזבין דחיישינן לפיכך בע"ה עושה אותן כו' ולכאורה אכתי הקושיא במקומה עומדת דלא שייך לשון לפיכך כיון דעיקר התקנה בשביל זה ועוד דמשמע מל' הברייתא דאי לאו דאמור רבנן לא נזבין לא היה רשאי לעשותן תרומה ומעשר אם כן למה תקנו באמת להיפוך כיון דליכא למיחש למידי ויותר היה לחוש להפסד ממון הבעלים אמנם לפמ"ש בסמוך נתחוורו הדברים כשמלה דודאי מסברא החיצונה היה הדין נותן דכל היכא שעדיין אין מקום להסתפק שהתחילו הפירות לילך לאיבוד אף בכדי חסרונן כגון שהוא זמן קרוב אחר שהפקידן רשאי הבע"ה לעשותן תרומה ומעשר כיון שאין כאן מקום ספק אבל אם נתיישנו קצת אצל המפקיד עד שיש מקום להסתפק שמא הלכו לאיבוד לגמרי או שהם יותר מכדי חסרונן שוב אין רשאי לעשותן תרומה ומעשר משום חששא זו וממילא לפ"ז היה הדין פשוט גם כן לענין מכירה דעד כדי חסרונן אין רשאי למוכרם אף בדמי תרומה בזול כיון דהפסד הבעלים הוא כדכתיבנא אבל אם נפסדו יותר מכדי חסרונן היתה הסברא נותנת שרשאי למוכרן בדמי תרומה בזול דודאי ניחא להו לבעלים כי היכי דלא ליכליא קרנא ולשמא יעשה לא חיישינן כיון שכבר נתיישנו שיש מקום להסתפק ודאי לא יעשה אותן. ועוד דאפשר דאפילו בתורת חולין היתה הסברא נותנת שרשאי למכרן וליכא למיחש שמא עשאן מיהא בזמן קרוב אחר שהפקידן דכיון שלא שכיח כלל לעשות תרומה ומעשר דלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף כמ"ש התוספות תו לא חיישינן להכי אלא דתקנת חכמים היתה דחיישינן לשמא עשאן והיינו כמ"ש התוספות דבחששא מועטת חיישינן בפקדון ואם כן מה"ט מיהא הוצרכו לתקן שלא ימכור בדמי חולין ואם כן הדר ה"ל פסידא דבעלים למוכרן בזול בדמי תרומה ואם נאמר דעד כדי חסרונן לא ימכור וביותר מכדי חסרונן ימכור בדמי תרומה משום תקנת הבעלים אכתי לא יצאנו מחשש דשמא יעשה אותן תרומה ומעשר אחר המכירה ואף שכתבנו שכשכבר נפל מקום להסתפק לא ימכור אפ"ה לא רצו חכמים לחלק בכך דא"כ נתת תורת כל א' בידו דהבעלים לא קים להו בין זמן קרוב לזמן רחוק ומה"ט לא חילקו בתקנתם דלעולם לא ימכור ואם כן מסיים שפיר דהשתא דאמור רבנן דחיישינן לשמא עשאן ולא ימכור לפיכך בע"ה עושה אותן תרומה כו' פירוש שרשאי לעשות אותן תרומה ומעשר לעולם שכבר יש מקום להסתפק כיון שהשוו חכמים מדותיהם דלעולם לא ימכור כנ"ל נכון ודוק היטב:

בתוספות בד"ה שמא עשאן כו' והא דאמרינן בהזהב כו' רשאי לעשותן תרומת מעשר היינו נמי בשבתות וי"ט כו' עכ"ל. וצ"ע דבפ"ב דבכורים שנינו משנה שלימה דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף ומייתי לה בירושלמי מקרא ע"ש וי"ל דנהי דמדאורייתא שרי מדרבנן מיהא אסור וכ"כ התוס' סוף פרק כל הגט ע"ש:

בד"ה מחלוקת בכדי חסרונן והקשה ריב"ם כו' עיין בספר תורת חיים בזה באריכות:

בפרש"י בד"ה מקמי דניהוי שאין אדם משהא טבלים כ"כ זמן מרובה כזה מלתקנן עכ"ל. פי' דהא אין רשאי להפריש מן הישן על החדש וא"כ ע"כ דעיקר החששא שיפריש מישן על הישן וע"ז כתב שפיר שאין דרך להשהות כ"כ מלתקנן וק"ל:

בגמרא מיתיבי המפקיד פירות כו' כיוצא בו גבאי צדקה כו' קתני מיהא פירות והרקיבו ע"כ. ויש לדקדק אמאי מייתי הכא האי דגבאי צדקה כיון שאין זה ענין לגמרי לסוגיא דהכא ואפשר ליישב עפמ"ש בת"ח בשם הרמב"ם ז"ל שכתב בפירוש המשנה דלמ"ד דפליגי בכדי חסרונן היינו אפילו בפחות מכדי חסרונן דכל היכא שהתחילו להתחסר לעולם רשאי למכרן לרשב"ג וא"כ אמאי קאמר רשב"ג במתני' וכן חכמים דברייתא שמוכרן בב"ד והאי ב"ד מאי עבידתא בשלמא אי אמרינן דרשב"ג גופא לא קאמר אלא ביותר מכדי חסרונן א"ש שצריך רשות ב"ד שירשוהו על כך דלאו כ"ע ידעו איזה מיקרי בכדי חסרונן אבל אי אמרינן שכל היכא שהתחילו להתחסר רשאי למוכרן מפני הפסד הבעלים א"כ אמאי צריך רשות ב"ד אלא ע"כ דהאי ומוכרן בב"ד דקאמר לאו ליטול רשות מב"ד איירי אלא דבעי ב"ד הדיוטות שישומו הפירות דכל מוכר דבר שאינו שלו בעי שומא וכבר כתבתי מזה לעיל דף ל"ב בל' התוספות בד"ה ב"ד הדיוטות ליישב קושיית התוספות שם מסוגיא דהכא עיין עליו אלא דע"ז נמי יש לדקדק א"כ דמוכרן בב"ד היינו ע"י שומת ב"ד א"כ אמאי אינו רשאי למוכרן לעצמו בשלמא אי מוכרן בלא שומת ב"ד איכא חשדא טובא משא"כ בשומת ב"ד מש"ה מייתי האי דגבאי צדקה דאף על גב דהתם נמי לא שייך חשדא דהא אין מחשבין עם גבאי צדקה ובודאי באמונה הוא עושה ואפ"ה אמרינן דאינו פורע לעצמו והטעם נ"ל דע"י שאין אנו מתירין לו ליקח לעצמו ישהא אותן קצת עד שיעלה בדמים וא"כ ה"ה והוא הטעם בפקדון דאף ע"ג שכבר נישום בב"ד אפ"ה אינו רשאי למכרו לעצמו כדי שישהא קצת ואפשר שיעלה בדמים יותר מדמי השומא א"נ דלענין להשהותה לעצמו חיישינן בחששא כל דהו לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל ואם כן שפיר מייתי הכא האי דגבאי צדקה לאורויי דהאי ומכרן בב"ד לאו לענין ליטול רשות איירי אלא לענין השומא בלבד ואפ"ה אינו רשאי ליקח לעצמו ודו"ק:

(לח א תוספות) ד"ה שמא וכו' תרומת מעשר על מקום אחר היינו נמי וכו'.—עי' גטין ל ע"ב תוס' ד"ה וכי, שהבואו ראיה מביכורים פ"ב מ"ה וירושלמי תרומות רפ"ב, שתרומת מעשר מותר לתרום שלא מן המוקף, אלא דאסיקו התם, דמדרבנן צריך לתרום מן המוקף. ודעת הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג ה"כ) דת"ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפי' תרומת מעשר, והיא כדעת יש מפרשים, שהביאו התוס' בגיטין שם. ודעת הראב"ד בהל' תרומות שם, שהלוי אינו תורם אלא מן המוקף, אבל ישראל התורם תרומת מעשר תורם שלא מן המוקף. ועי' מ"ש בב"ק קטו ב.

והא טעמא דרבי יוסי משום הפסד הרמאי הוא. וכיון דטעמא בהכי מה לי כלי מה לי מעות והיכי תיסק אדעתין למימר דבמעות מודה להו לרבנן ואמאי אצטריך למתנייה: לרבנן איצטריך. לאשמועינן מילתא דרבנן תננהו לתרוייהו ואי תנא כלים ברישא הכי נמי דלא אצטריך תו למתני מעות אבל השתא דתני מעות ברישא תני כלים למימר לא זו בלבד דליכא פסידא דשבירת כלי אלא אף זו דאיכא פסידא דגדול אמרינן הכי: מתני' אבודין. ע''י עכברים או ריקבון: לא יגע בהן. למוכרן וטעמא מפרש בגמ': גמ' קב שלו. חביבה עליו על ידי שעמל בהן וקב שישאר לו מהם הוא רוצה מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהן אם ימכרם: חיישינן כו'. ואסור להאכילו לזרים: לפיכך. הואיל ואסור למוכרן משום דרוצה אדם בקב שלו הרי הן בחזקת קיימים ומותר בעל הבית לעשותן תרומה ומעשר על פירות שיש לו בביתו: מאי לפיכך. איסור מכירה משום הא הוא והיכי תלי תנא עשייתו באיסור מכירה: השתא דאמור רבנן לא תזבין דחיישינן. שמא עשאן המפקיד תרומה הרי הן בחזקת שלא נמכרו ועושה אותן בעל הבית כו': מחלוקת. דמתני': בכדי חסרונן. כדרך שאר תבואות כמו שמפורש במשנתינו (לקמן דף מ.) לחיטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור: אבל אם אבודין יותר מכדי חסרונן. אפילו רבנן מודו דימכרם בב''ד: ודאי פליגא. הא דרבי יוחנן דאי איכא למיחש לשמא עשאן בעליהן תרומה אפילו ביותר מכדי חסרונן נמי אסור למזבנינהו: מי לימא פליגא. דוקא אמר רב כהנא שאם תשעה קבין הן נוח לו שיאבדו עד קב ואל ימכרם דהוה ליה יותר מכדי חסרונן ופליגא הא דר' יוחנן עליה או לאו דוקא ט' קבין נקט אלא נוח לו שיהא נפסד קצת ולעולם כדי חסרונן ותו לא: גוזמא. שפת יתר: מיתיבי. לרבי יוחנן: וקאכיל. בעל הבית טבלים שאין פירותיו מתוקנין שאין אלו קיימין שהוא סומך עליהן: לא שכיחי. ואין לחוש בכך ופרכינן ואי משתכחי מי מזבנינן להו. בתמיה: ליחוש שמא עשאן כו'. ונמצא המוכר מאכיל תרומה לזרים: בדמי תרומה. בזול שאין עליה קופצין לקנותה שאינה נאכלת אלא לכהנים וצריכה שימור בטהרה: לקמיה הוא דהויא יתר מכדי חסרונן. לזמן מרובה יש באבודן יתר מכדי חסרונן: מקמי דניהוי כו'. שאין אדם משהא טבלים כל כך זמן מרובה כזה מלתקנן: והדביש. יצא טעם דובשנו והחמיץ אשמלי''ר בלע''ז (כדאתמר) (איוב לא) ובכל תבואתי תשרש תעקר שרשיה וכמו עד לא ירתק חבל הכסף (קהלת יב) יפתחו רתוקות עבותיה: עושה להם תקנה. לקמיה מפרש מאי תקנה יש עוד הלא כל קילקול העתיד לבא כבר בא הוא: ואין מוכרן לעצמו. שלא יחשדוהו שמא לקחן בזול: פורטין. מחליפין פרוטות נחושת בסלעי כסף מפני שהפרוטות מתעפשות ונפסלות: תמחוי. מאכל שגובין מבעלי בתים לחלק לעניים בכל יום: מאי לאו אפילו יתר מכדי חסרונן. ואיכא למאן דאמר לא יגע ואת אמרת דברי הכל מוכרן: כיון דקם קם. מאחר שעמדו בקלקולם הרי כבר עמדו ולא יתקלקלו מעתה יותר אבל שאר פירות הולכין ומרקיבין תמיד:

שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר. הקשה ר''ת וכי נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף כדאמר בפרק כל הגט (גיטין דף ל:) ופ''ק דחולין (דף ז.) גבי ר''מ שאכל עלה של ירק ואור''ת דהכא גבי פקדון תולין בחששא מועטת שלא יגע בהם וחיישינן שמא בערב שבת תרם שלא מן המוקף דשרי כדאמרינן בהאשה רבה (יבמות דף צג.) אי נמי כדאמרינן פרק בכל מערבין (עירובין דף לב:) ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא דהיינו שלא מן המוקף אבל בחולין (דף ז.) ובפרק כל הגט (גיטין דף ל:) לא חיישינן כיון שאינו פקדון וטפי אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל.) ראו שאביהם הטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של מעשר שני הם אם כמערים לא אמר כלום אלמא אזלינן בתר רוב מעות שהם חולין להקל ואע''פ שפירש שהם מעשר ובהאשה שהלכה (יבמות דף קטו:) גבי מצא כלי והיה כתוב עליו קו''ף קרבן תי''ו תרומה הא אין כתוב עליו לא חיישינן והא דאמרינן בהזהב (לקמן דף מט.) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר. לאביך בידי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר היינו נמי בשבתות וימים טובים וכן הא דקתני בסמוך לפיכך בעל הבית עושה אותו תרומה ומעשר על מקום אחר: מחלוקת בכדי חסרונן. פרש''י כדרך שאר תבואות והקשה ריב''ם וכי פליגי במשהו דבפחות מכדי חסרונן לכ''ע לא ימכור ועוד דא''כ מ''ט דרשב''ג וי''ל דפליגי שנתחסר בחדש או בחדשים יותר משרגילות להתחסר עד אותו הזמן ופליגי עד שיעלה החסרון בחדש או בשני חדשים תשעה חצאי קבין לכור שהוא בכדי חסרונן לשנה שלימה: מזבנינן לכהנים. ולשמא יעשם אחר המכירה ליכא למיחש דיתר מכדי חסרונן לא שכיח וכי עביד להו בעה''ב תרומה ומעשר עביד להו מקמי דליהוו יותר מכדי חסרונן ופריך לרב נחמן נמי דלזבנינהו לכהנים בכדי חסרונן לא פריך דהא איכא למיחש לשמא יעשם אלא ביותר מכדי חסרונם פריך דלזבנינהו וכי תימא הכי נמי והא אמרת דרב נחמן ודאי פליג ומשני דלרב נחמן יותר מכדי חסרונן שכיח והקשה ריב''ם מי דחקו לומר דרב נחמן פליג לימא דביתר מכדי חסרונן לד''ה מוכרן וליכא למיחש לשמא יעשם דלא שכיח כמו לרב כהנא ותי' ר''ת דמתני' מיירי אפילו בפשתן או בפירות מתוקנים והתם מאי טעמא לא יגע בהם ע''כ משום דרב כהנא דרוצה אדם בקב שלו מבתשעה קבין של חבירו אם כן מאי אהני טעמא דשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר אי לאו לאשמועינן דאפי' ביתר מכדי חסרונן חיישינן א''כ סבר דאפילו יותר מכדי חסרונן שכיח: