בבא מציעא לג ע"א

דף לג - א

תא שמע מהא דתניא:

כתוב בתורה "כי תראה חמור שנאך  רבץ." ומשמע, דווקא אם מקרה הוא שרובץ עתה תחת משאו, אזי חייב לסייע לו. ולא כאשר החמור הוא "רבצן", הרגיל תמיד לרבוץ תחת משאו, שאז אינו חייב לפרוק ^[380].

וכן דורשים מהמלה "רבץ", דווקא כשהוא רובץ צריך לסייע לפרוק, ולא כשהוא עומד ^[381].

וממה שנאמר "תחת משאו" דורשים, דווקא חמור טעון משא, שנפל תחת משאו, ועדיין הוא תחת המשא, כמשמעות הכתוב, אותו צריך לפרקו. ולא חמור מפורק ממשאו, שנפל ממנו, וכבר אינו עליו [בגמרא להלן יתבאר דין זה].

ועוד דורשים ממה שנאמר "תחת משאו": דווקא אם יש עליו משאוי שיכול לעמוד בו - צריך לסייע לו לפרוק. שכך היא משמעות "משאו" - משא הראוי לו.

ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי רובץ, ומה לי רבצן, ומה לי עומד? סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים!

ודוחה הגמרא: הא מני - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים דרבנן.

הכי נמי מסתברא, שברייתא זו - בשיטת רבי יוסי הגלילי היא.

דקתני: תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו.

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא - רבי יוסי הגלילי, שאמר כך במשנתנו ! שמע מינה שברייתא זו - כשיטת רבי יוסי הגלילי! ותמהינן: ומי מצית מוקמת לה לברייתא זו כרבי יוסי הגלילי? והא קתני סיפא: תחת משאו - ולא מפורק.

מאי היא מה ששנינו "ולא מפורק"?

אילימא שהכוונה ב"לא מפורק", שאם החמור מפורק ממשאו, וצריך להטעינו עליו, אין צריך לסייע כלל, הא כתיב "הקם תקים עמו", שצריך לקיים מצות טעינה, לסייע לו להקים את החמור!

אלא פשיטא, שכך כוונת הברייתא: אבל לא מפורק - בחנם, שאין צריך לטעון בחינם, אלא רק בשכר.

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, שפריקה בחנם וטעינה בשכר - רבנן במשנתנו דלעיל!

ומתרצינן: לעולם הברייתא בשיטת רבי יוסי הגלילי היא, ובענין טעינה - סבר לה רבי יוסי הגלילי כרבנן, שחייב לטעון דווקא בשכר, ולא כרבי שמעון, שנחלק עליהם.

תנו רבנן: כתוב: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו".

יכול שחייב ללכת לפרוק אפילו אם רואה את החמור מרחוק? תלמוד לומר ממה שנאמר בהמשך המקרא, בענין השבת אבידה: "כי תפגע שור איבך תעה וגו'", שלשון "כי תפגע" משמע שדווקא אם פגשו בדרכו - חייב, ולא כשרואהו מרחוק ^[382].

אי "כי תפגע", יכול דווקא פגיעה ממש, שרואהו ממש לפניו, תלמוד לומר: "כי תראה", שמשמע, אף שרואהו בריחוק קצת.

ואיזו היא ראייה כזו, שיש בה גם פגיעה?

שיערו חכמים, שהיינו שיעור אחד משבע ומחצה במיל [כלומר, השיעור המתקבל אם נחלק מיל לשבע וחצי], וזה הוא שיעור הנקרא "ריס" ^[383].

תנא: ולאחר שהטעין עמו את החמור, אף מדדה עמו עד שיעור פרסה, כדי לוודא שלא יחזור החמור ויפול.

אמר רבה בר בר חנה: ונוטל הוא שכר על כך.

מתניתין:

אם היו לפניו אבדתו וגם אבדת אביו - השבת אבדתו לעצמו קודמת לשל אביו.

וכן אם היו לפניו אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם לשל רבו.

היו לפניו אבדת אביו ואבדת רבו, אבידתו של רבו קודמת למצות השבה. ^[384]

והטעם, לפי שאביו - הביאו לעולם הזה. ואילו רבו שלמדו חכמה - מביאו לחיי העולם הבא, וזה עדיף.

ואם היה אביו חכם ^[385] - של אביו קודמת, שהרי גם אביו מביאו לחיי העולם הבא ^[386].

וכן, אם היה אביו ורבו נושאין משאוי, וצריך לסייע להם לפרוק, פורק ומניח תחילה את המשאוי של רבו, ואחר כך פורק ומניח את של אביו ^[387]. וכן, אם היה אביו ורבו בבית השבי, פודה קודם את רבו, ואחר כך פודה את אביו ^[388].

ואם היה אביו חכם, פודה קודם את אביו, ואחר כך פודה את רבו.

גמרא:

ודנה הגמרא: מנא הני מילי ששלו קודם לשל אביו ורבו?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא "אפס כי לא יהיה בך אביון". ודורשים מהמקרא הזה, שיזהר האדם שלא יהיה בו עצמו עניות, ומלמד הכתוב כי שלך קודם לשל כל אדם ^[389]. ואמר רב יהודה אמר רב: אף שאמרנו שלו קודם לכל אדם, מכל מקום, כל המקיים בעצמו כך, ומדקדק תמיד להזהר שלא ליתן לאחרים כשיש חשש שהוא ייעשה עני מכך [אם לא במקרה שיש הפסד מוכח], ואינו נוהג לפנים משורת הדין - סוף בא לידי כך, שהוא נזקק לבריות. ^[390]

שנינו במשנתנו: היה אביו ורבו נושאין משאוי וכו'.

תנו רבנן: רבו, שאמרו במשנתנו, שהוא עדיף על אביו, היינו רבו שלמדו חכמה, שהיא סברת טעמי המשנה, להבין כיצד לא יהיו המשניות סותרות זו את זו, ולדעת את טעמי איסור והיתר, והחיוב והפטור.

ו"חכמה" זאת נקראת "גמרא". ^[391] אבל לא רבו שלמדו רק מקרא ומשנה [המשניות כפי שהן שנויות, בלי טעמיהן], שאין לימוד זה נקרא "חכמה", דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אין כוונת המשנה לומר ש"חכמה" היא לימוד הגמרא, ו"רבו שלימדו חכמה" הוא רבו ללימוד הגמרא.

אלא הכוונה היא לחכמתו של התלמיד, והיינו, ידיעותיו בתורה, ו"רבו שלימדו חכמה" הכוונה היא לכל רב שרוב חכמתו של התלמיד הימנו, בין אם זו גמרא, בין אם זו משנה, ובין אם מדובר במקרא.

רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת, שלא יכול היה להבין את טעמה, והוא ביאר לו את טעמה - זה הוא רבו.

אמר רבא: כגון רב סחורה, דאסברן [שהסביר לנו] את דברי המשנה במסכת טהרות לענין טהרת כלים "זוהמא ליסטרון", ^[392] ולא ידעתי איזה כלי הוא, ופירש לנו רב סחורה, שהכונה היא לכף גדולה שמסלקין בה את זוהמת הקדרה והקלחת לצדדים, ומחמת שהסביר לנו זאת אנו חייבים בכבודו.

שמואל קרע מאניה [קרע בבגדיו קרע שאינו מתאחה, כדין קריעה של תלמיד על רבו ^[393]] עליה ההוא מרבנן, דאסבריה, שביאר לו את דברי המשנה במסכת תמיד, לגבי הכהנים הנכנסים בשחרית לפתוח את דלתות ההיכל: מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' ושני מפתחות בידו, אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון.

וכך הוא פירוש המשנה:

לפני ההיכל של בית המקדש היה בנוי אולם, ודרכו נכנסו אל ההיכל.

רוחב האולם היה צר, עשר אמות, ואורכו היה ארבעים אמות.

וההיכל היה מאונך לו, אחד מן המפתחות הללו פותח את הפשפש [פתח קטן העשוי כמין כפה קטנה] הצפוני שנמצא לצידו של פתח ההיכל, כפי ששנינו שם: שני פשפשים [פתחים קטנים צדדיים] היה לו לשער הגדול המוביל אל ההיכל, משני צדדיו. פשפש אחד היה לצפון פתח ההיכל, והשני לדרומו של הפתח. דרך הפשפש שבדרום - לא נכנס אדם מעולם, כפי שמפורש שם במשנה. ובפשפש שבצפון היתה קבועה דלת, והמנעול של אותו פתח היה קבוע בעומק המזוזה של דלת הפשפש. והבא לפותחו שחרית, עומד מבחוץ, בתוך האולם, ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו כדי להגיע למנעול - ופותח. והיינו מה ששנינו "יורד לאמת השחי".

ולאחר שנכנס בפתח זה, ובא לתא שעל פני אחת עשרה אמה של האולם וקצת מן ההיכל, פותח במפתח השני דלת אחרת שמביאה מן התא להיכל, ונכנס להיכל לפתוח את דלתותיו. ואת דלת זו הוא פותח "כיון", דהיינו מהר ^[394], בלא טורח, כמו פתח רגיל [ולא כמו הפתח הראשון, שהיה צריך לפתחו על ידי תחיבת ידו לעומק הפשפש].

אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל, עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה, כדין תלמיד לרב. משום שהיו יושבין תמיד בבית המדרש ביחד, ומקשין ומתרצין, וכולם למדים זה מזה.

ולענין החזרת אבדה של רבו, במקום שיש לפניו גם אבידה של אביו, אינן חוזרין [מחזירין] את אבידת הרב לפני אבידת אביו - אלא רק לרבו מובהק, שרוב חכמתו ממנו.

קבעי מיניה שאל רב חסדא מרב הונא רבו: תלמיד, וצריך לו רבו, שאותו רב לומד מהתלמיד שמועות ששמע מתלמידי חכמים אחרים - מאי ^[395], מה דינו לענין השבת אבידה במקום אביו?

סבר רב הונא שרב חסדא מתכוין אליו, שהוא צריך לרב חסדא תלמידו, ולכן הקפיד עליו ואמר ליה: חסדא חסדא, אני לא צריכנא לך! אבל את, צריכת לי!

עד ארבעין שנין איקפדי אהדדי ^[396] , ולא עיילי לגבי הדדי [הקפידו זה על זה, ולא נכנסו זה אצל זה].

לבסוף, כשנתפייסו, יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא - משום דחלש דעתיה דרב הונא בגללו.

ויתיב אף רב הונא ארבעין תעניתא - משום דחשדיה לרב חסדא חשד שוא, שהוא מזלזל בכבודו.

איתמר, רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, שאמר "רבו" - היינו רבו שרוב חכמתו ממנו, בין אם בגמרא, בין במשנה ובין במקרא.

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שהלכה כרבי יהודה? והאמר רבי יוחנן "הלכה כסתם משנה". ותנן, שנינו במשנתנו כאן, שהיא סתם משנה, ש"רבו" היינו "רבו שלמדו חכמה".

ולכאורה, היינו כרבי מאיר, שאמר רבו היינו דווקא מי שלימדו גמרא, שהיא סברת טעמי המשניות!

ומתרצינן: מאי, מה היא הכוונה ל"רבו שלמדו חכמה" ששנינו במשנתנו? אין הכוונה לחכמת הגמרא הנקראת "חכמה", אלא הכוונה היא לרבו שרוב חכמתו של התלמיד היא ממנו, וכרבי יהודה, שאמר רבו הוא זה שרוב חכמתו של התלמיד היא ממנו, בין שלמד ממנו גמרא, בין משנה, ובין מקרא.

תנו רבנן: העוסקין רק במקרא - מדה יפה היא במקצת, ואינה מדה יפה לגמרי. משום שלימוד המשנה והתלמוד יפים הם יותר, לפי שלומדים אותם בעל פה - ומשתכחים, ולכן יש צורך לעסוק בהם תמיד.

בזמן המשנה והגמרא לא היו גמרא ומשנה בכתב, וגם לא ניתנו ליכתב. אלא לפי שנתמעטו הלבבות - התחילו דורות האחרונים לכתבם.

העוסקים במשנה, ואינם עוסקין בגמרא, מדה יפה היא, ונוטלין עליה שכר.

אבל העוסקים בתלמוד - אין לך מדה גדולה מזו. ^[397]

ולעולם הוי רץ ללימוד המשנה - יותר מן התלמוד.

ותמהינן: הא גופא קשיא! מתחילה אמרת שהעוסקים בתלמוד - אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת: ולעולם הוי רץ למשנה - יותר מן התלמוד!? והרי התלמוד גדול יותר!

ת"ר כי תראה יכול מרחוק ת"ל כי תפגע יכול פגיעה ממש פניא בפנים ת"ל כי תראה הם כיצד ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס.

ומדדה עמו עד פרסה ונוטל שכרו. קיימא לן פריקה בחנם לדברי הכל וטעינה בשכר כרבנן:

מתני' אבדתו ואבדת אביו וכו' אבדת רבו שלו קודמת.

פי' יניח של אביו ויניח של רבו וישיב את שלו שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון. והמדקדק שלא יבא לידי עניות סוף בא לידי כך:

ת"ר רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ור' יוסי [אמר] אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. אע"ג דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה רב ששת דהוא בתרא אמר הלכה כר' יוסי. ועוד הנה שמואל עשה כמותו וקרע על ההוא מרבנן דאסבריה הא דתנן במסכת תמיד פ' אמר להן הממונה ושני מפתחות אחד יורד אמת השחי ואחד פותח כיון פירש לו מפתח אחד היה מכניס ידו ופותח בו מיד והאחר לא יכול לפתוח בו עד שהיה מוריד ידו עד שחיו וכך היה פותח וכן הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל הנה שמואל לא למד ממנו אלא פירוש משנה זו בלבד וכיון ששמע שמת קרע עליו כאשר קורע התלמיד על רבו. וכן פירש רבא כי רבו כגון רב סחורה דאסברן זומליסטרון פי' התרוד שמהפך בה בשר בתוך הצלחת נקראת זומליסטרון:
ובתלמוד ארץ ישראל רב כר"מ חד בר נש פתח פומיה דרב ושמע דדמך ובזע עלוהו. ומתניתין נמי כר' יוסי דייקא והא דאוקימנא כר' יהודה שינויא הוא:
ת"ר העוסק במקרא פי' במקרא בלבד ואין מתעסק גם בתלמוד מדה שאינה מדה היא שהרי לא נתעסק גם בפתרון המצות. במשנה מדה שנוטלין עליה שכר פי' המתעסק בפתרון המשנה שיש בה הרבה מן המצות שהן קבלה והן תלויות במשניות החיצונות וכשהוא מתעסק במשנה צריך לעיין באותן הברייתות כולן ופתרוני החכמים יש לו בזה שכר מצוה. אבל המתעסק בתלמוד ומורה ומבאר המצות כתקנן ומגיד הלכה למעשה אין לך מדה גדולה מזו כי בתלמוד פתרון התורה והמשנה והמצוה שהן בקבלה הלכה למשה מסיני. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד פי' הוי רץ למשנה שהיא מדה ונוטלין עליה שכר והשוגג אינו נדון בה כמזיד אבל המתעסק בתלמוד אפי' השגגות חשובות עליו כזדונות שהיה לו לדקדק על עצמו שלא יכשל אפי' בשגגה לפי שמדקדקין עליו אפי' כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפי' כחוט השערה ומי יכול להשמר כל זה וכבר פירשנוהו הוי זהיר בתלמוד ששגגת התלמוד עולה זדון הוי זהיר אתה המתעסק בתלמוד ששגגתו עולה לך זדון וכר' יהודה בר' אלעי דדרש הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות וכו'.

אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מלפני זה וקורעין זה על זה וכו'. פי' כיון שנושאין זה עם זה בהלכה לומדין זה מזה טעמי' הרבה כרבו הוא חשוב כל אחד לחבירו לפיכך עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה אבל לענין השבת אבידה אינו מניח של אביו ומחזיר לרבו אלא אם הוא רבו מובהק. רב חסדא הוא תלמיד רב הונא דגרסי' בעירובין בתחלת פרק הדר עם הנכרי בחצר. אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מרב חסדא בשני רב הונא ולא פשט לי. פי' מפני שיש בכותח כמכא דחלבא הוצרך לשאול אם הוא מותר שיאכל ביצת שחוטה בכותח אי לא כלומר ביצת שחוטה כבשר היא וכיון שיש בכותח חלב נמצא כאילו אוכל בשר בחלב ואסור אי לא ואע"ג דדבר ברור הוא דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב אפי' הכי זה שהוא דבר קל לא רצה להורות בפני רב הונא רבו.

בעא מיניה רב חסדא מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מהו כלומר תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו ומשאילות התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה כדאמר [בסנהדרין סח] הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבידת אביו ויחזיר או לא וחשב רב הונא בדעתו כי רב (הונא) [חסדא] על עצמו שאל וכי הוא כענין תלמיד שצריך לו רבו וכעס והשיבו חסדא חסדא לא צריכנא לך ולא לחידודך ולא לפלפולך אנת צריך לקבל ממני עד מלאת לך לפני מ' שנה שבמלאת מ' שנה עומד התלמיד על דעת רבו כדכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו':
איקפדו להדדי ולא עול לגבי [הדדי]. רב הונא יתיב ארבעין תעניתא דחשדיה לרב חסדא. רב חסדא יתיב ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא.

הא דאמרי' ר' יוסי הגלילי בטעינה כרבנן ס"ל. איכא למידק והא עיקר טעמייהו דרבנן משום דאמרי' לכתוב רחמנא טעינה וכ"ש פריקה משום דצב"ח דאורייתא וכדאמר רבא לעיל וכיון שכן רי"ה דאית ליה צב"ח לאו דאוריתא מנא ליה דטעינה בשכר דהא האי פירוקא לסיועא לדרבא איתמר דצב"ח דאוריתא לרבנן והיינו ק"ו.
ונר' דהשת' לכו"ע אפי' למ"ד צב"ח דאוריתא לא קאי האי דיוקא דרבח דאמר דקל וחומר משום דצב"ח דאוריתא איתיה אלא בלאו הבי גמי איתיה לק"ו משום דלעולם בפריק' איכא צערא דמרה טפי מטעינה א"נ משום ח"כ דאע"ג דבטיל בטעינה משוקא האי דחמרי' מאית הוי חסרון טפישהרי אבד חמורו וחסר כיסר ממה שהיה ואלו טעינה אע"פ שלא הרויח בשוק לא חסר כיסוממה שהיה והיינו דקס"ד מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דהוה ס"ד טעמיהו דרבנן מק"ו דרבא ואע"ג דקשיא ליה מה לי רובץ מה לי רבצן ומהדרי' ר"י הגלילי בלאו הכי נמי אית ליה ק"ו וה"ה לרבנן מעתה ולהאי פירושא תחת משאו לאו קרא יתירא הוא למדרש ביה ולא מפורק אלא סברא היא מק"ו כדאיתמר לטיל וקרא למסמך ביה בעלמא נקט ליה.
וי"ל לשון אחר דמעיקרא קאמר מאן שמעת לי' האי סברא רבנן משו' דאינהו תנו לה במתני' ולאו משום ק"ו דהא השתא דמוקמי' בריתא לרבנן צב"ח לאו דאורית' ופריק ר"י הגלילי נמי כרבנן ס"ל ולאו מדין ק"ו אלא מהאי קרא גופיה ולא תחת מפורק הילכך השתא נמי לרבנן משום קרא הוא ואידחי' לה כולה סוגיאין דלעיל ואע"ג דאידחי לי ש"מ דרבא מדאשכחן לר"י הגלילי דסבר בטעינה כרבנן מיהו הילכתא צב"ח דאוריתא. והכי פסקו רבנן והגאונים ז"ל בפ' מפנין(שבת קכ"ח ע"ב).
וקשה לי הא דתנן בביצה בפ' משילין (ביצה ל"ז ע"א) אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו והב' עושה לו פרנסה במקומו, ולא שרי לטלטל משום צב"ח דאוריתא ואפי' לר' יהושע דשרי בהערמה מפרש עליה בגמ' התם משום הפסד ממון הוא דשרי ואי משום צבח"ד יעלנו דהא שרי לבטל כלי מהיכנו התם בפ' מפנין משום צבח"ד, ואיכא למימר התם בדאפשר בפרנסה דלא אמרי' צבח"ד היכא דאפשר בפרנסה כדמפרש התם בפ' מפנין וקשה לי כיון דצבח"ד זקן ואינה לפי כבודו אמאי אינו פורק, ואיכא למימר עשה דכבוד תורה עדיף:

עומדין זה מפני זה. פי' כדין רבו כמלא עיניו ואלו זקן אחר אינו חייב אלא בתוך ד' אמות ואע"ג דהתם אמרינן ברבו שאינו מובהק נמי ד' אמות רבנן דבבל כיון דכל יומא גמירי מהדדי כרבו מובה' הוי להחמיר אבל לא להקל לענין אבד' דאביו וה"נ ומקרעין זה על זה פי' קרע שאינו מתאחה וכן כתב רש"י ז"ל שהרי כל חכם שמת הכל קורעין עליו ואפי' לא גמרי מיניה כדאיתא במס' משקין וכבר כתבתי זה ולשון אחר במגילת אבל ;בס' תורת האדם, ע' בחי' הרמב"ן למס' מו"ק דף כ"ה ע"א ד"ה תניא, ולא ישראל יבושו אלא ישמחו:

מתני': שהרי אמרו ש"ח נשבע ויוצא. תמה אני למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו ש"ח נשבע ויוצא דמשמע מפני שהיה יכול לפטור עצמו בגניבה ואבדה ולישבע באמת הרי אפי' היה חייב בגנבה ואבדה הואיל ולא נשבע לשקר מקני ליה כפילה כדאמרי' בגמ' ש"ח כיון שאמר פשעתי מקני ליה כפילא ובשואל נמי אם שלם מקני ליה כפילא מפני שהיה לו לישבע לשקר ולומר שמתה מחמת מלאכה ואע"פ שנמצאת שנגנבה קני כפילא.
ואפשר לדחוקי דהכי קתני ונגנבו או שאבדו בין באונס בין בפשיעה ולא קתני נגנבו אלא משום תשלומי כפל שמשלם הגנב ושלם ולא רצה לישבע שהרי היה יכול לישבע וליפטר וה"ה אם חייב בגניבה ואבידה כש"ש דקני כפילא ולא בא למעט אלא שאם לא היה יכול לפטור עצמו בשבועה כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה אע"פ ששלם ולא אטריחיה לבי דינא לא מקני ליה כפילא תדע דהא כל אימת דלא נשבע מנא ידעי דמצי פטר נפשיה בקושט דילמא פשע בה ונגנבה א"נ שלח בה יד הוה אלא כל דמצי טעין דפטור הוא קני כפילא בתשלומין והיינו טעמא נמי דקתני ש"ח ולא אשמועי' רבות' בש"ש משום דקמ"ל דאפי' ש"ח דעביד ליה נייח נפשא אינו קונה כפלו אלא בשהיה יכול לישבע ולא בשיש לו עדים שהוא חייב לו א"נ בדלא אטרחיה והאי דקתני אבדו לומר דמקני ליה גופה אע"ג דאייקר שאין באבדו כפל:

ואפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי גרסי'. ולא ידענו למה הזכיר פירות דקל שלא מצינו לר"מ שאמר כלום בפירות דקל אבל קבלנו דמשום דפליגי רב הונא ורב נחמן במוכר פירות דקל לחבירו בפר' איזהו נשך ובפ' האשה רבה ואמרינן התם רב הונא כרב וכו' עד ור' כר' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משום הכי אמרי' דר' מאיר לא אמרה אלא בכגון פירות דקל, וכן פירש"י ז"ל.
וקשיא עלה טובא דשמעי' ליה לר' מאיר דאמר בכגון דבר דלא עביד דאתי, דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך וכו' וכל הני לאו מילי דעבידא דאתו נינהו, ולא דמי לפירות דקל דמי יימר דבעל מאית ברישא דילמא חד מיניהו מייתי ברישא וע"מ שתשתחררי נמי מי יימר דמשחררי לה.
ודקא מוקמי' לה גרסני כשהיה בעלה גוסס ושחרור דשמעה ממרה דמשחררי לה א"נ שנהגו בה מנהג הפקר שכופין אותו לשחרר וגבי גירות שכיחי מילתא דמזדקקו לה בי דינא וגירושין שהיה קטטה בינו לבינה שמע דמגרש לה ויחלוץ ליך יבמיך נמי משום דמצות חליצה קודמת או שנתן לה גט שכופין אותו לחלוץ וליתא ולא נהירא ולא דייק דאכתי לא עבידי דאתי ודילמא הדר ביה בעלה ולא מגרש לה.
ועוד דקשה על ההיא דאמר רב שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה ואע"ג דלא עביד דאתי דמי יימר דמזבני לה נהליה, ותו דתנן בפר' אע"פ המקדיש מעשי ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת, המותר ר' מאיר אומר הקדש, ואמרי' התם מותר מאימת קדוש לאחר מיתה קדוש והא לא עביד דאתי דמי יימר דהוי בה מותר והא לאו גוססת היא וקרובה למיתה שהרי מקדיש מעשה ידיה שהיא עושה מיום זה ואילך כדאיתא התם.
ויש מי שאומר כיון דמיתה ודאי אתיא אע"ג דלא ידיעא בחייהם של אלו או לא עבידה דאתיא מיקרי, וגירות ושחרור וחליצה כולהו עבידי דאתו כדכתי' וגרושין בקטנה נמי משכח שכיחי.
ובתוספת [ב"ב ע"ט ע"ב, ד"ה אימור] אומרים שאני התם שהגוף בעולם וכיון שכן אע"ג דלא עבידי דאתו לרשותיה מצי מקני ומקדיש מה שאין כן בפירות דקל שאין הגוף בעולם כלל, לפיכך בעי' דעבידי דאתו שחלוק גדול יש לחלק בין דבר שהוא בעולם ואינו ברשותו ובין דבר שאינו בעולם לא ברשותו ולא ברשות אחר, אע"פ שהכל קרוי דשלב"ל בלשון הגמרא ומביאין ראיה לדבריהם מההיא דגרסינן בריש פרק מי שמת אימר דשמעת ליה לר' מאיר למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי שמעת ליה, ואמאי לא הא שמעינן ליה בלאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר אלמא אדם מקנה למי שאינו בעולם, אלא ש"מ שחלוק דין דבר שלב"ל כלל מדין דבר שבא לעולם ולא בא לרשותו ואפי' לר' מאיר ולפי' הקשו [בגמ' ב"ב, דף קמ"א ע"ב] אימור דשמעת ליה לר' מאיר אדם מקנה דשב"ל כלל, והוא דעבידי דאתי למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי שמעת ליה דאפ"ג דעבידי דאתי כגון נכסי להאי דמעברת לא שמעת ליה.
ויש כאן מקום שאלה מנלן דבדבר שלא בא לעולם כלל אמר ר' מאיר אדם מקנה אע"ג דעבידי דאתי, א"ת משום דסבירי ליה לתלמודא דלא גרע מדבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי א"כ אף למי שאינו בעולם אי עביד דאתי שמעת ליה דמקנה דהא שמעי' ליה דאמר אדם מקנה למי שאינו ברשותו ואע"ג דלא עביד דאתי כגון לאחר שאשתחרר.
וי"ל גמרא גמירי לה דהא תנן במסכת קידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי וכו' האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום, ור"מ פליג בבריתא הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי וכו' וקים לן דאכולה מתניתין נמי פליג אלמא כיון דעביד דאתי מצי מקנה אע"פ שלא באה לעולם, א"נ נפקא להו מהא דא"ר מאיר המותר קדוש לאחר מיתה והא מעשה ידיה ליתנהו בעולם כלל, ואפ"ה כיון דעבידי דאתו אמר ר' מאיר מקדיש.
וא"ת והא מיתה לא עבידא , דאתיא כיון דמעשה ידיה עבידי דאתי כמאן דאיתנהו בעולם דמי ובדבר שישנו בעולם אמר ר' מאיר הקדשו הקדש אע"ג דלא עביד דאתי לרשותיה פירות דקל זה לכשאקחנה ויבא לעולם קנויין לך לר"מ קני.
ואיכא למידק מיהא דאמרינן בפרק אע"פ וסבר ר"מ אין אדם מקנה דשב"ל, והתנן האומר לאשתו וכו' לאחר שתתגיירי וכו' ומפרקינן מההיא אין מיהא ליכא למשמע מינה ואי איתיה להאי פירוש מההיא ליכא למשמע מינה דדבר שאינו בעולם כגון פירות דקל ומעשה ידי אשתו.
ואיכא למימר הכי נמי קאמר מההיא אין שמעת מינה דכותה כגון שדה זו לכשאקנה שהגוף בעולם ולא בא לרשותו מיהא ליכא למשמע מינה הילכך לא שמעי' מינה לכגון פירות דקל דליתנהו בעולם כלל אע"ג דעבידי דאתי וכל היכא דפשיטא לן דר' מאיר בפירות דקל דמקנה לאו אליבא דההוא אמורא דאמר הכי דסבר מחיים קדוש קאמרי', אי נמי דנפקא ליה לההוא אמורא מדוכתא אחריני.
ועוד יש לפרש ולומר דכיון דשמעי ליה אדם מקנה דשב"ל בכגון שדה זו לכשאקחנ' שהיא דבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי מסברא אמרי' דאית ליה נמי אדם מקנה, דשב"ל כלל והוא דעביד דאתי כגון פירו' דקל משום דחזינן לר' אלעזר בן יעקב ולטובא מרבנן ולאמוראי בתראי נמי דס"ל הכי ומסמכי ליה בדר"מ משו' דהוא סתם מתני' לומר אפי' תימא דר"מ אית ליה אדם מקנ' דשב"ל כלל וכסברי' דרב הונא דמיתלא ביה מ"מ לדשב"ל לא אמר מאי דשמעי' לאחריני תלינן ביה.
ודמיא לי האי מילתא למאי דתלינן בר"י הגלילי תם משלם חצי כופר ולא שמעי' ליה הכי ואפש' דלא ס"ל הכי אלא כיון דמצי סבר לי' תלינן ביה מאי דשמעי' ליה לר"ט ולמקצת בריתות משו' מדרש בעל השור נקי דמוקים במילתא אוחרי וה"נ תלי בדר"מ מאי דשמעינן לאחריני ואפש' דסבר כותיהו אבל לדשב"ל כיון דלא שמיט חד תנא ותני הכי אמרי' מי שמעת ליה א"נ ההוא אמורא דאמר מותר מחיים קדוש סבר דדבר שלא בא לעולם כלל ועביד דאתי ודבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי שוין וסבר אדם מקנה למי שאינו בעולם והוא עביד דאתי כדברי האומר המזכה לעובר קנה וליתא דמ"ד הכי סבר עובר כדבר שבא לעולם דמי אבל שאר אלו הטעמים עולים ועמד הפי' במקומו והוא נכון מכל מה שצפצפו בו בעלי קונדריסין:

אלא פשיטא לא מפורק בחנם אלא בשכר ומאן שמעת [ליה] דאית ליה האי סברא רבנן. קשה לי והיאך אפשר לאוקומה כרבנן, והא קתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן הא לית להו הכין. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה השתא, דאי אפשר לאוקומי כולה ברייתא כחד תנא, אלא תברא רישא רבנן וסיפא ר' יוסי, ואמר ליה לא, כולה ר' יוסי, ובטעינה סבר ליה כרבנן. ואי קשיא לך כיון דלר' יוסי צער בעלי חיים לאו דאורייתא, פריקה בחנם וטעינה בשכר מנא ליה. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס, וביטול כיס דטעינה לאו חסרון הוא, ולגנבי לא חיישינן, וכמו שכתבתי למעלה (לב, ב ד"ה תדע).
ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, דהא רבה אמר מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא, והני כולהו מתניתין ומתניתא הא פריקנא להו ואוקימנא כר' יוסי הגלילי, ונפקא מינה לבהמה שנפלה לאמת המים בשבת, דמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה,ואף על גב דמבטל כלי מהיכנו, כדאיתא בשבת פרק מפנין (שבת קכח, ב). ואי נמי לפריקה דבהמת נכרי.

תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה. כלומר כמלא עיניהם כתלמיד מפני הרב (קידושין לג, א ע"ש).
ירושלמי (בפרקין ה"י) תני רובץ שלא יהא רבצן וחזר ותנא תני פורק עמו אפילו מאה פעמים. הא דתימר רובץ שלא יהא רבצן בהין דמפיל גרמיה, והא דתימר פורק עמו אפילו מאה פעמים בהין דנפל אניס.

מתני': אבדתו ואבדת רבו וכו'. ירושלמי (בפירקין הי"א) אי זהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו, רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו אפילו בדבר אחד.

אין הפרש בבהמה זו בין שרבצה במקרה בין שדרכה בכך תמיד אלא כל שרבוצה תחת משאה מצוה בפרוקה על הדרך שביארנו:

מאימתי אדם חייב בפריקה וטעינה לא משיראהו מרחוק אלא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל והם מאתים וששים ושש אמות ושני שלישי אמה והוא שיעור ריס האמור בתלמוד:

פרק וחזר וטען צריך לילך אחריו עד פרסה אא"כ אמר לו בעל המשאוי שאינו צריך לו ואם הניחו לילך הרי זה נוטל שכרו נמצא שהפורק אינו רשאי להניחו אחר פרוקה ולילך אלא ממתין לו עד שיטעון ועוזרו בטעינה ואם רצה בעל המשאוי הולך אחריו אלא שהטעינה וההליכה נוטל עליהם שכר:

במקום אחר התבאר שהחמרים שרגליו של אחד רעועות אין חבריו רשאין להניחו אלא הולכין לאטו כדי שלא יניחוהו יחיד אחד טעון ואחד רוכב ודחקן הדרך מעבירין זה הרוכב מפני הטעון טעון וריקן או אף רוכב וריקן מעבירין את הריקן שניהם על צד אחד עושין פשרה ביניהם:

המשנה השש עשרה והכוונה לבאר בה ענין החלק הששי במי שמצא שתי אבדות על איזה מיטפל תחלה ואמר על זה אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודמת לשל אביו שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העולם הבא אם היה אביו שקול כרבו אבדת אביו קודמת לשל רבו היו אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו אמר הר"ם דע כי אפילו לא פירש לו זולתי דבר אחד מהמשנה נקרא רבו אבל אינו חייב להקדימו ולכבדו יותר מאביו במה שנזכר באבדה ובשביה ולפרוק אלא אם כן היה רבו מובהק והוא שתהיה רוב חכמתו ממנו והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו הוא דאמ' רחמנא אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחר אלא בשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו כי אם תהיה בענין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה כמהו אינך חייב לתת לו וזהו שאמרו לו שלך קודם לשל אדם:

אמר המאירי אבדתו ואבדת אביו או רבו אבדתו קודמת וכל שכן באבדת שאר בני אדם ומ"מ אם היה יכול להחזיר את שתיהן חייב להחזיר אבל כשאין יכול להחזיר את שתיהן שלו קודמת ואם קדם והציל את של חברו ואבד את שלו אין לו אלא שכרו כמו שביארנו בבבא קמא:

אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העולם הבא ודוקא רבו שלמדו בחנם ואם היה אביו רבו של אביו קודמת שאי אפשר לאביו חכם שלא למדו ונמצא אביו ורבו וכן הדין באביו ורבו שהיו שניהם נושאים משאוי שפורק את של רבו ואחר כך של אביו ואם אביו שקול כנגד רבו פורק את של אביו תחלה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו תחלה ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו תחלה ורבו שאמרו דוקא רבו מובהק שרוב תורתו ממנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו על כלים הטמאים שמאחר שנשברו טהרו ומ"מ יש כלים חשובים כשנים ואע"פ שנטל האחד מקבל טומאה מצד האחר והוא שאמרו זומא ליסטרון שניטל כפה טמאה מפני המזלג ניטל המזלג טמאה מפני הכפה ופירוש הדברים זומא ליסטרון הוא כלי שצדו האחד כף שמגיסין בו את התבשיל ומסירין הזוהמא לצד אחד והוא ענין זומא ליסטרון כלומר שמניח זוהמת התבשיל לצד אחד וצדו האחר הוא מזלג למשוך בו הבשר ואמר שאע"פ שנטל האחד לא נפקע שם כלי ממנו ומיטמא מצד חברו:

תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה ומקרעין זה על זה ולענין אבדה במקום אביו אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק אבל לענין קריעה אפילו אינו מובהק אחד מגדולי החכמים קרע על אחד מחבריו שלמדו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון והוא נאמר במסכת תמיד על הנכנסין שחרית לפתוח דלתות ההיכל על שני פשפשין ר"ל שני פתחים קטנים שהיו לו לשער הגדול אחד מימינו ואחד משמאלו והיו לאחד מהם שני מפתחות אחד פותח מיד ר"ל שהיה המנעול באמצע הדלת ולא היה צריך בו להשפיל ידו ואחד שהיה המנעול בתחתית הדלת עד שהיה מכניס ידו עד שחיו ופותח כמו שביארנו במסכת תמיד:

תלמיד שהיה רבו צריך לו כגון שהיו בידו שמועות מפי אחרים לא נפקע דין תלמיד ממנו בכך והרי זה מקדימו לפני אביו בחזרת אבדה על הדרך שביארנו:

העוסק במקרא מדה שאינה מדה במשנה מדה ונוטלין עליה שכר בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו ולא אמרו הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד אלא בימי רבי שחבר המשניות ורצו לכבדו:

אחיכם אלו בעלי מקרא. פירוש להכי קרי להו אחיכם לפי שאינם יודעים לפסוק הלכה מתוך המקרא ומתוך כך הם כפופים לתלמידי חכמים. תלמיד הר"פ ז"ל.

הגד לעמי פשעם. תלמידי חכמים קרוים עמי. ומדכתיב פשעם דדרשינן פשעים אלו המרדים נפקא לן דשגגות נעשות להם כזדונות והוא הדין דהוה ליה למימר כמרדים אלא אגב שגגות נקט זדונות. תוספות שאנ"ץ.
סליק פרק שני _ אלו מציאות
פרק המפקיד

ונגנבו או שאבדו. ואין צורך למוחקו, דלא נקטיה אלא משום שכך טוען הנפקד שנגנבו או שאבדו. אי נמי נקט אבדה לאשמועינן דאי אייקור הוי השבח שלו, כדמוכח לקמן גבי הנהו כיפי, דאי לאו דאטרחיה לבי דינא, הוה אמרינן דברשותיה אייקור, דהוי שבחא דאתי מעלמא כמו כפל, ואי לאו מתניתין הוה אמינא דאי אייקור שבחא דאתי מגופה הוא כעין ולדות, קמשמע לן מתניתין דככפל דמו מדנקט אבדו תוספות שאנ"ץ.

שילם ולא רצה לישבע וכו'. נראה לי, דאיכא רבותא ברישא ובסיפא, דרישא אשמועינן, דאף על גב דאם היה רוצה לישבע מן הדין ובאמת, והיינו דקאמר ולא רצה לישבע, שהרי אמרו וכו', ונמצא שכשנגנב נגנב לבעלים לפי האמת, והדין הנכון והכפל ראוי להיות להם, מכל מקום כיון ששילם ולא רצה לישבע הוי הכפל שלו, וכדפרישית בגמרא מדין תנאי בתחלת הפקדון.
ובסיפא אשמועינן, דאף אם לא היה יכול לישבע, אלא שמן הדין היה חייב לשלם, כגון שנגנבה בפשיעה, והיינו לא רצה לשלם, ונמצא שלפי האמת והדין הנכון כשנגנב נגנב לנפקד והיה ראוי הכפל להיות של הנפקד, מכל מקום כיון שנשבע ולא רצה לשלם אגלאי מילתא דלבעלים נגנבה, דכל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא, ולעולם כשנגנבה אפילו בפשיעה, לבעלים נגנבה, אלא שיש להם דין על זה. אבל גוף הבהמה וכפלה וכל שבחיה, בין דממילא בין דמחמת הוצאה, דבעלים נינהו. ורישא וסיפא בכל ענין הם, בין בפשיעה בין שלא בפשיעה, והדין אחד הוא, וכדמפרש בגמרא, אלא שלקח בכל אחת מהנך לשון ולא רצה להודיענו שאף דאם נשתנה הדין מן הנדון גם דין הכפל נגרר אחריו. אי נמי יש לומר, דסיפא אתא לאשמועינן דאפילו אמר, וכדפרשינן בגמרא, ואף על פי שאמרו מהא ליכא למשמע מינה, היינו שאינו מוכרח, או כדוחה הקושיא מעליו, ואינו חושש להביא ראיה לדבריו, אבל לפי האמת אפשר דמייתורא דידה איכא ראיה לומר דאפילו אמר אף על גב דלא שילם. שיטה,

שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא, תמה אני, למה ליה לתנא לומר מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, דמשמע מפני שהיה יכול לפטור עצמו בגנבה ואבדה ולישבע באמת, הרי אפילו היה חייב בגנבה ואבדה הואיל ולא נשבע לשקר מקני ליה כפילא, כדאמרינן בגמרא, שומר חנם כיון שאמר פשעתי וכו'. ואפשר לדחוקי, דהכי קתני, ונגנבו או שאבדו בין באונס בין בפשיעה, ולא קתני נגנבו אלא משום תשלומי כפל שמשלם הגנב, ושילם ולא רצה לישבע, שהרי היה יכול לישבע ולהפטר. והוא הדין אם חייב בגנבה ואבדה כשומר שכר, דקני כפילא, ולא בא למעט אלא שאם לא היה יכול לפטור עצמו בשבועה, כגון שיש עדים שנגנבה בפשיעה, אף על פי ששילם ולא אטרחיה לבי דינא, לא מקני ליה כפילא. תדע, דהא כל אימת ולא נשבע מנא ידעינן דמצי פטר נפשיה בקושטא, דילמא פשע בה ונגנבה, אי נמי שלח בה יד הוה, אלא כל דמצי טעין דפטור הוא קני כפילא בתשלומין והיינו טעמא נמי דקתני שומר חנם ולא אשמועינן רבותא בשומר שכר, משום דקמשמע לן, דאפילו שומר חנם דעביד ליה נייח נפשא, אינו קונה כפלו אלא בשהיה יכול לישבע, ולא בשיש לו עדים שהוא חייב לו, אי נמי בדלא אטרחיה. הרמב"ן.
אבל הרשב"א דחה פירושו, וזה לשונו: ואינו מחוור בעיני, אלא כל המפקיד, בשעת פקדון מקני ליה פקדון, לפי שהפקדון אצלו סמוך לגנבתה כל זמן שהוא משלם, ולא מסיק אדעתיה לאקנויי בשאין שם עדים דוקא. וכן מצאתי בירושלמי, דגרסינן התם, היו לו עדים שנגנבה בפשיעה, הרי הוא בכלל שילם ואחר כך נמצאת הגנבה, למי הוא משלם, לראשון, או לשני, לשניהן. ולפי דברי הירושלמי, הא דאמרינן בגמרא שומר חנם שאמר פשעתי מקני ליה כפילא, דאי בעי וכו', ודאמרינן נמי ושואל אף על פי שאמר הריני משלם לא מקני וכו', מתה מחמת מלאכה לא שכיח. דאלמא משמע לכאורה, דכל דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, ובדאיכא עדים לא מצי פטר נפשיה. איכא למימר, דלאו למימר דהיכא דנגנבה בפשיעה דלא מצי פטר נפשיה לא קני כפילא, אלא אעיקר טעמא דמילתא קא מהדר, לומר, מפקיד דמקנה כפילא לכל דמשלם ליה ולא מטרח ליה לבי דינא, לכולהו שומרים קא יהיב דעתיה לאקנויי בשעת מסירה בין שנגנבה באונס או בפשיעה, כיון דשייכי בהו צדדין דאי בעו פטרי בהו נפשייהו, והילכך גמר דעתיה לאקנויי להו כל היכא דלא מטרחו ליה לבי דינא, בין שיאמר פשעתי בה בין שיאמר נגנבה, והוא הדין נמי להיכא דאיכא עדים שפשע בה ונגנבה, דמעיקרא גמר ואקני ליה כל זמן דלא אטרחיה לבי דינא, הואיל ואיכא בהו צד פטור, דאי בעו פטרי בהו נפשייהו. אבל בשואל דלית ליה אנפא למפטר ביה נפשיה חוץ ממתה מחמת מלאכה דלא שכיח לא אסיק אדעתיה לאקנויי ליה מעיקרא.

ואסיקנא, דאפילו בשואל נמי היכא דשילם ממש מקני ליה כפילא. ולפי דברי הירושלמי, הא דקתני מפני שאמרו שומר חנם נשבע ויוצא, לאו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אלא פירושא בעלמא הוא דקא מפרש, דמשום דקתני לא רצה לישבע, פריש ואמר ואיזו שבועה היה לו לישבע, שבועת השומרים לפטור בה את עצמו, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא. ותדע לך, דאלו טעמא הוא למה שאמרו דמשלם למי שהפקדון אצלו, אם כן הוה ליה למתני תחלה דינא ובתר כן ליתני טעמא, וליתני הכי, שילם ולא רצה לישבע וכו', למי משלם, למי שהפקדון אצלו, שהרי אמרו חכמים שומר חנם נשבע ויוצא. כן נראה לי, ואלא מיהו אכתי קשיא לי קצת, דמדקתני ולא רצה לישבע, משמע דטעמא, משום שהיה לו לפטור בשבועה ולא רצה לישבע אלא לשלם קני ליה כפילא, הא אלו אי אפשר לו לישבע אלא לשלם, והיכי דמי, כגון שיש עדים, לא מקני ליה כפילא. ונראה לי, דלאו לאפוקי עדים היכא דאיכא עדים דפשיעה קאמר, אלא למעוטי היכא דליכא עליו תשלומין כלל וכו', והיכי דמי, כגון דאיכא עדים שנגנבה, ואי שומר שכר הוא דאיכא עדים שנאנסה וכו' ע"כ. והשאר כתוב בנמוקי יוסף.

וזה לשון הריטב"א: שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו. האי לישנא משמע, דדוקא בשומר חנם, דאי בעי הוה פטר נפשיה בשבועה, שהרי הוא פטור בגנבה ואבדה אבל שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, אף על גב דשלם ולא אטרחיה לבי דינא לא קני כפילא. וקשיא לן, דהא אמרינן בגמרא לרב פפא, דאפילו שומר שכר שאמר נגנבו או נאבדו מקני ליה כפילא וכו' ואפילו שואל נמי וכו'. ויש מתרצים, דמתניתין מיירי שנגנבו או שנאבדו בפשיעה, ואפילו הכי קונה כפל, והכי קאמר, שילם כדינו ולא רצה לישבע לשקר וכו', והוא הדין לשומר שכר שטוען שנגנבו וכו' ולאפוקי היכא שיש עדים שפשע או שנגנבו בלא פשיעה דליכא גביה שום טענת פיטור, דהשתא לא קני כפילא, וכדמוכח מלישנא דרב פפא בגמרא. ועדיין לשון משנתנו דחוק לפירוש זה, כיון דקתני סתם ונגנבו או אבדה דמשמע בלא פשיעה. ויותר נראה לומר, דלהכי נקט שומר חנם, משום דמתניתין מיירי אפילו בשיש עדים שנגנבו או שאבדו בלא פשיעה, וכדקתני בהדיא המפקיד אצל חברו ונגנבו או אבדו, והשתא שומר חנם הוא דקני כפילא, שאלו רצה היה פטור, והא דקתני שילם ולא רצה לישבע, נקט משום היכא וליכא עדים בדבר שצריך שבועה, וכי איכא עדים נמי איכא שבועה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. וכן פירש רש"י ז"ל, שילם ולא רצה לישבע שבועת שומרים שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. ומכל מקום נלמוד ממשנתנו ומגמרא דעלה, דכל היכא שיש עדים על פיטורו ולא על חיובו, ושילם ולא רצה לישבע לשקר, מקני ליה כפילא, אבל בשיש עדים על חיובו לא מקני ליה כפילא, דהא אפילו הוה בעי לא הוה מצי למפטר נפשיה. אבל בירושלמי נראה בהפך, דגרסינן התם, היו שם עדים שנגנבה בפשיעה, הרי זה בכלל שילם ולא רצה לישבע.
היו שם עדים שנגנבה באונס, הדא היא דאמר רבי אלעזר המוכר קנסיו לחברו לא עשה ולא כלום, כלומר, דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה מעיקרא ולא הפקיד אצלו על דעת כן, ואם אתה אומר שיקנה שומר הכפל, הרי הוא כאלו מוכרו לו עכשו שלא עשה כלום. ואין זו שטת גמרא שלנו, דכיון דאמרינן בגמרא אי בעי פטר נפשיה, שמע מינה תרתי, חדא, דכל היכא דמצי פטר נפשיה אפילו בשקרא מקני ליה כפילא, וכל שכן כי מצי פטר נפשיה בקושטא, ותדע, דאמרינן בפרק הגוזל, דאליבא דרבה, ואפילו נשבע וחזר ושילם קונה כפילא ומה לי שנשבע או שהיו לו עדים שהוא פטור, נימא דהתם נמי לא אסיק אדעתיה שישבע תחלה ואחר כך ישלם, אלא ודאי דהא ליתא ואידך דכל היכא דאיכא עדים על חיובו, כיון דלא מצי פטר נפשיה בשום טענה, לא קני כפילא, ואגמרא דילן סמכינן. מפי רבי, עד כאן.

גמרא: מתקיף לה רמי בר חמא וכו'. פירש רש"י, דאגופה דמתניתין מתמה, והא אין אדם וכו'. ולא נהירא, דלישנא דמתקיף לה לא איתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופא דמתניתין. לכך נראה לי, דמתניתין לא קשיא ליה, דדילמא טעמא דמתניתין משום דרבנן מקנו ליה כפילא מפני תקנת העולם, אבל השתא דפריש בצריכותא דלעיל, דטעמא, משום דבעל פקדון הוא ומקני ליה כפילא, קשיא ליה לרמי בר חמא דהא אין אדם מקנה לחברו וכו'. הריטב"א ז"ל. ובפרק שבועת העדות מתקיף לה רבה בר עולא או או דביטוי יוכיח, וקאי אברייתא. עיין שם (דף לד עמוד א).

ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כגון פירות דקל וכו'. פירוש, אף על גב דרבי מאיר לא איירי כלל בפירות דקל, דרב הונא ורב נחמן הוא דאיפליגי בה בפרק איזהו נשך, מכל מקום כיון דרב הונא בשיטתיה דרבי מאיר קאי, וכדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה, רב הונא כרב וכו' ורבה כרבי מאיר ורבי מאיר כרבי עקיבא, כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, משום הכי תלה דברי רב הונא ברבי מאיר כאלו הוא עצמו אמרו, וכן פירש רש"י.

ואיכא למידק, דהא רבי מאיר אפילו במאי דלא עביד דאתי אמרה, כדתניא, האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתתרר לאחר שתשחררי וכו'. , והני כולהו מי יימר דאתו ותירצו בתוספות, דשניא התם, דכיון שגוף הנקנה בעולם, אלא שאינו ברשותו, אף על גב דלא עביד דאתי, נקנה טפי מדבר דליתיה בעולם כלל ואף על גב דעביד דאתי. ואם תאמר, אם כן מנלן דרבי מאיר אית ליה דרב הונא, דילמא שניא היא דרבי מאיר, דגוף הנקנה הוא בעולם, וכי היכי דלרבי מאיר מפלגינן בקונין בין איתיה ממש בעולם אף על גב דלא עביד דאתי ובין דליתיה בעולם אף על גב דעביד דאתי, דילמא הכי נמי מפליג בנקנין, דאף על גב דאית ליה בדבר שישנו בעולם אלא דמחוסר מעשה שהוא נקנהו דילמא בדבר שאינו בעולם אף על גב דעביד דאתי מודה דאינו נקנה. ויש לומר, דילמא גמרא גמירי לה דרבי מאיר בנקנין מיהא אמר דנקנה אף על גב דליתיה בעולם כלל כל היכא דעביד דאתי, כי היכי דקני בדאיתיה ממש בעולם אף על גב דלא עביד ואתי, ודילמא גמרי לה, מדתנן בפרק האומר בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו', וכן האומר לחברו אם תלד אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום, ורבי מאיר פליג בברייתא אהרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, וקים להו דכי היכי דפליג אהני הוא הדין נמי דפליג אאם תלד אשתך נקבה, כיון דכולהו כהדדי מיתניין במתניתין, אלמא לרבי מאיר אפילו ליתיה בעולם כיון דעביד דאתי, נקנה. אלא דתמיה מילתא אם איתא דפליג רבי מאיר אפילו באם תלד אשתך נקבה, אמאי לא תני לה בברייתא בהדיא, כיון דדבר שאין גופו בעולם ליכא למשמע מדבר שגופו בעולם, אלא דאיכא למימר, דאינהו גמירי לה, דרבי מאיר, אפילו בשאינו בעולם כלל כל דעביד דאתי נקנה.

ואם תאמר עוד, והא תנן בפרק אף על פי בכתובות, המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. המותר, רבי מאיר אומר הקדש, ואמרינן עלה בגמרא אמר ריש לקיש, לא תימא טעמיה דרבי מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמיה דרבי מאיר וכו'. ואקשינן, ולית ליה לרבי מאיר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והתניא הרי את מקודשת לי לאחר וכו' ופרקינן, מההיא אין, מיהא ליכא למשמע מינה, ואם איתא, מההיא נמי ליכא למשמע אלא דבר שגופו בעולם אלא דמחוסר מעשה, כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי, אבל דבר שגופו אינו בעולם כמותר, לא שמעינן מההיא נמי. ויש לומר, דהכי קאמר, מההיא איכא למשמע מיהא דבר שאינו בעולם כזה שגופו בעולם, ונפקא מינה, לאומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך, דקני לרבי מאיר, אבל ממתניתין דמותר, ליכא למישמע שום דבר שלא בא לעולם, דאיכא למימר דטעמא דרבי מאיר דמותר, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואכתי איכא למידק, מדאמרינן בפרק הספינה, גבי הקדיש בור ושובך, דפליגי בהו רבי שמעון בן אלעזר ורבנן אם מועלין במה שבתוכן, דתנא קמא סבר וכו', ואוקימנא פלוגתייהו בין בשהקדישן מלאין וכו' ואמרינן, בריקנין במאי פליגי, בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן. ואקשינן, אימר דשמעת ליה לרבי מאיר, כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו'. והא התם גוף היונים בעולם הן וגוף המים בעולם הם, ואפילו הכי אי עבידי דאתו אין וכו', ותירצו בתוספות, דכיון דהיונים פורחין באויר, והמים בעבים, כמי שאינן בעולם כלל דמו. ובבבא בתרא במקומה הארכתי יותר בההיא, וכתבתי בה טעם אחר. הרשב"א.

ויש מתרצים לעיקר קושיין, דהני נמי עבידי דאתו, וכגון שהיה בעלה גוסס. ושחרור, דשמע ממרה דמשחרר לה. אי נמי, שנהגו בה מנהג הפקר שכופין אותו לשחרר. וגבי גירות, שכיחא מילתא דמזדקקו לה בי דינא, וגירושין, שהיה קטטה בינו לבינה ושמע מינה דמגרש לה. ויחלוץ ליך יבמיך נמי, משום דמצות חליצה קודמת, או שנתן לה גט שכופין אותו לחלוץ. ולא נהירא, דאכתי לא עבידי דאתו, ודילמא הדר ביה בעלה ולא מגרש לה. הרמב"ן. והתוספות האריכו בזה בפרק הספינה ובפרק האשה רבה. עד כאן.
ועוד יש לפרש ולומר, דכיון דשמעינן אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכגון שדה זו לכשאקחנה, שהוא דבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי, מסברא אמרינן דאית ליה נמי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל והוא דעביד דאתי, כגון פירות דקל, משום דחזינן לרבי אליעזר בן יעקב ולטובא מרבנן ולאמוראי בתראי נמי דסבירי להו הכי, ומסמכי ליה בדרבי מאיר משום דהוא סתם מתניתין, לומר, אפילו תימא דרבי מאיר אית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל, וכסבריה דרב הונא דמיתלא ביה, מכל מקום לדבר שלא בא לעולם לא אמר מאי דשמעינן לאחריני תלינן ביה, ודמיא לי האי מילתא, למאי דתלינן ברבי יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר ולא שמעינן ליה הכי, ואפשר דלא סבירא ליה, אלא כיון דמצי סבר ליה תלינן ביה מאי דשמעינן ליה לרבי טרפון ולמקצת ברייתות, משום מדרש בעל השור נקי, דמוקים במילתא אוחרי. והכא נמי תלי בדרבי מאיר מאי דשמע לאחריני, ואפשר דסבר כוותייהו, אבל לדבר שלא בא לעולם כיון דלא שמיט חד תנא ותני הכי, אמרינן מי שמעת ליה. אי נמי, ההוא אמורא דאמר, מותר, מחיים קדוש, דדבר שלא בא לעולם כלל ועביד דאתי דבר שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי שוין, וסבר אדם מקנה למי שאינו בעולם והוא עביד דאתי, כדברי האומר המזכה לעובר קנה וליתא, דמאן דאמר הכי, סבר עובר כדבר שבא לעולם דמי. אבל שאר אילו הטעמים עולים, ועמד הפירוש במקומה והיא נכון מכל מה שצפצפו בו בעלי קונדריסין. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה, כגון פירות דקל דעבידי דאתו. פירוש, ואף על גב דרבי מאיר לא איירי בפירות דקל, דרב הונא הוא דאיירי בה לקמן במכילתין. משום דרב הונא אמרו בשטת רבי מאיר, כדאיתא ביבמות, תלי לה תלמודא בכל דוכתא כרבי מאיר. ותדע דלאו דוקא נקט כגון פירות דקל, דהא אשכחן לרבי מאיר דאמר במידי דלא עביד דאתי, דהיינו האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו', וכל הנהו דהתם לא עבידי דאתו, דומיא דפירות דקל, ולאפוקי מילתא דעביד דלא אתי כלל, כגון הא דהכא, מי יימר דמגנבא וכו', דאלמא דוקא בהא דלא שכיח דאתי כלל, אבל כל היכא דשכיח ולא שכיח, אף על גב דלא עביד דאתי מנפשיה כפירות דקל אמרה רבי מאיר, ופירות דקל דנקט, לאו דוקא, וכדפרישית בבבא בתרא פרק המוכר, וגם במסכת גיטין בפרק הניזקין. עד כאן.

כגון פירות דקל דעבידי דאתו הקשו בתוספות, דהכא אפילו אי עבידי דאתו היאך יקנה הכפל במעות וכו'. ורש"י פירש, שקנאו משעת מסירה, שמשכה הימנו, והרי הוא כמוסרה לו על מנת שאם תגנב וישלם לו הקרן שיזכה בכפל. וקשה, דאי דמי כאלו הקנה לו פרה לכפילא, אין זה דבר שלא בא לעולם, דהוי כמו דקל לפירותיו וקני אפילו לרבנן, ואם אינו מקנה לו שום קנין בפרה אלא שיזכה בכפל לחוד, כי האי גוונא לא קני אפילו לרבי מאיר, כדאמרינן בגיטין, דלא דמי לפירות דקל דשייכי בתר דקל ומחוברים ומועיל לפירות מה שמחזיק בדקל, אבל כפל לא שייך לגוף הבהמה. ויש לומר, דלעולם דמי לפרה לכפילא ולא דמי לדקל לפירותיו ושפחה לעוברה, דכיון דלא עבידי דאתו איכא למימר דלא קני אפילו לרבי מאיר, כדאיתא בגיטין פרק השולח גבי מוכר עבדו לקנס, דקאמר, תיבעי לרבי מאיר היבעי לרבנן. הרא"ש.
ועוד, דהכא חשבינן כאלו הקנה לו הכפל מתחלה בקנין סודר, או אגב ארעא, ואפילו בלא קנין גמור, ומקני ליה, כדאמר בסוף הפועלים, אפילו תימא לא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, ומיהו לא יתכן טעם זה במסקנא, דאמרינן, דלרבא דאמר נעשה כאומר סמוך לגנבתה קנויה לך, לא קני היכא דקיימא באגם. משמע בהדיא כפירוש הקונטרס דלא קני אלא במשיכת הפרה, ולא מחמת דבר אחר. תוספות שאנץ.
וכן כתב תלמיד ה"ר פרץ, וזה לשונו: וקשה, דמשמע דאי לאו הני סברות דמי יימר, דהוי דמי שפיר לפירות דקל, ואמאי, הא לא דמי דהתם הפירות באות מגוף הדקל, והכפל אינו בא מגוף הבהמה. ויש לומר, דהקנה לו פרה לכפילא. ולא נראה, דאם כן מאי פריך והא אין אדם מקנה, דכיון שהקנה פרה לכפילא הא אין זה דבר שלא בא לעולם. ויש לומר, דהוי בעינן במסכת גיטין בפרק השולח, דאמר, מכרו לקנס מהו, אי הוי כהאי גוונא כמו דקל לפירותיו או לא, והכא לא בעי למפשט בעיא דהתם. עד כאן.

בד"ה וזהו ריס וכו' עולה אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק ב' שעירים כו' עכ"ל חסר חמשה הוא ועיין בערוך בערך רוס ובפירוש הרע"ב בפרק ב' שעירים והוצרכו להוכחה דפ' ב' שעירים משום דאיכא מאן דמפרש שיעור תחום שבת הוא אלכסונו של אלפים דאז לא הוי החשבון דריס מכוון ומההיא דפ' ב' שעירים אידחי ההוא פירושא כמ"ש שם התוספות ע"ש ודו"ק:

כל המקיים בעצמו כך סופו לבא כו' עיין פרש"י ועוד נראה לדקדק מדלא קאמר כל העושה כך וקאמר כל המקיים דר"ל שמי שאומר דלכך מחזיר אבידתו ולא אבידת אביו לקיים מקרא זה אפס כי לא יהיה וגו' שלא יעני הנה הוא פותח פיו לשטן וסופו לבא לידי כך וק"ל:

שם ת"ח שבבבל עומדין זה כו' מפני חכם ודאי מדינא עומדין דקי"ל דעומדין מפני יניק וחכים אפי' אינו רבו וצ"ל דהכא איירי באינו מופלג בחכמה ולישנא דת"ח הכי משמע וכמ"ש התוס' בשם ר"י דיניק וחכים היינו דוקא מופלג בחכמה ונראה לפרש דקאמר ת"ח שבבבל שאין שם סמיכות ואפשר שכבר הגיע ההוא ת"ח למעלת יניק וחכים אבל בא"י שיש שם סמיכות מפני ת"ח דהיינו שלא נסמך עדיין אין עומדין שלא הגיע עדיין למעלת יניק וחכים שא"כ היה נסמך כבר ודו"ק:

שם עד ארבעין שנין קפדי כו' משום דאמרינן פרק חלק כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה ומצינו בשכינה שהיו ישראל נזופין מ' שנה במדבר על שהרהר אחר השכינה ומזה יתבי מ' תעניתים יום לשנה וק"ל:

שם העוסקין במקרא מדה כו' מלת מדה הונח שיתנהג בה האדם במדה זו והוא מבואר ע"פ מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת אהא דאמרינן שישלש אדם לימודו בתורה ומשנה ותלמוד בד"א בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לו ללמוד תורה שבכתב כו' יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב כו' ויפנה כל ימיו לתלמוד לפי רוחב לבו וישוב דעתו עכ"ל ולזה אמר דמקרא מדה ואינה מדה שאינה נוהגת במדה רק זמן מועט משנות האדם דהיינו עד י' למשנה ואמר להוסיף במשנה שהיא מדה נוהגת יותר זמן ארוך בגדלות האדם אבל לא בתלמוד וע"כ אמר במשנה שנוטלין עליה שכר לפי שעיקר לימוד המקרא בקטנות עד י' שאין לקטן שכר לימוד כגדול המצווה בה משא"כ במשנה שהיא בגדלות עד ט"ו שנים לתלמוד ואמר בתלמוד שאין לך מדה גדולה מזו שהיא נוהגת כל ימי חיי האדם וכמ"ש הרמב"ם וכן שנינו באבות אמר בתחלה בן ה' למקרא בן י' למשנה עד בן ט"ו לתלמוד כו' ובתר הכי תני בן בג בג אומר הפוך בה כו' וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה דהיינו שהיא נוהגת כל ימי חייו וע"פ הדברים האלה אמר הא גופא קשיא אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו שנוהגת כל ימי חיי האדם ואמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד ומשני בימי רבי נשנית משנה זו דהתלמוד אין לך מדה גדולה מזו והיו סוברים דמדה זו הנוהגת אף בנערות ושבקו כולי עלמא כו' דהיינו אף הנערים שלא הגיעו עדיין לט"ו שנים ולרוחב לב לתלמוד כמ"ש הרמב"ם שבקו המשניות ואזלו ללמוד בתחלה תלמוד הדר דרש להו הוי רץ למשנה כו' הלימוד של הקטנים שהוא במרוצה כדאמרי' פ' נערה כל המכניס את בנו פחות מבן ו' חביריו רצין אחריו להיות פקחין בתורה כמותו ואינן מגיעין למעלתו וכן הוא גם לימוד הנערות שהוא יותר במרוצה מלימוד הזקנה דבקטנות ונערות נראה במהרה ובזמן מועט שבח הקטן והנער והצלחתו בלימודו גם הלימוד בעצמו הוא אז במרוצה שאין צריך למקרא ולמשניות ישוב דעת כ"כ כמ"ש הרמב"ם וע"כ אמר הוי רץ למשנה דכל זמן לימוד הריצה דהיינו בנערות יהיה במשנה ולא בתלמוד שעדיין לא הגיע אז למעלה זו שצריך בה ישוב דעת ודו"ק:

ונוטלין עליה שכר גמ' וכו' הוי רץ למשנה יותר מן הגמ' כצ"ל:

רש"י ד"ה כל המקיים בעצמו וכו' עד וסוף שיצטרך לבריות הוא סוף דבור:

ד"ה שלמדו חכמה וכו' והוא נקרא גמ' וכו' כצ"ל:

ד"ה כל שרוב וכו' אם משנה אם גמ' כצ"ל:

ד"ה ואינה מדה וכו' עד לא היה הגמ' בכתב וכו' התחילו דורותינו לכותבו הגמ' כבר וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה וזהו רוס וכו'. דז' ומחצה רוס עולה אלפים וכו'. ור"ל גימטריא של רוס דהיינו רס"ו דז' פעמים רס"ו ומחצה עולה אלפים חסר ה' ועיין בערוך ערך רוס ותמצא מבואר:

גמ' אחד משבע ומחצה במיל כו' נ"ב פירוש תחלוק שבעה חלקים שיהיו כך במנין שאם תקח עוד המחצה עליהם מחלק השביעי יהיה בין הכל מיל וזהו רס"ו אמה והריס אחד מאותן ז' חלקים שחלקתם שאם תצטרף החצי' עליהם יהיה מיל אבל לא הוא חלק הז' ממיל ודו"ק נ"ל:

רש"י בד"ה אחד יורד כו' שחרית פשפוש שבזוית האולם עומד מבחוץ כו' ופותח ואחד כו' כצ"ל והד"א:

במתני' אבידתו כו'. יש חילוף גירסאות אם היה אביו שקול כרבו כו' עיין באשר"י ובב"י:

גמ' את צריכת לי. עד מ' שנין. ע"ד שאמרו אין תלמיד עומד על סוף דעתו של רבו עד מ' שנים והביאו רש"י סוף כי תבא:

בתוס' בד"ה מה לי רבצן כו' כדמוכח דאתיא כוותיה. אע"ג דבזה נמי י"ל ולא משאוי שאינו כו' בחנם אלא בשכר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מכלל מ"מ קאמר מאן שמעת ליה דאמר בהדיא הך סברא ואמרו בפירוש ואפ"ל דמדייק לפי סברתו דצב"ח לאו דאורייתא לפי זה אף לדידך ע"כ אי אפשר לומר רבנן דבה"א זה ע"כ לא ס"ל לרבנן כלל דרשא דתחת משאו במתני' וק"ל:

בתוס' בד"ה וזהו ריס וכו' עולה אלפים. חסר ה'. ומ"ש כדמוכח וכו' שמיל הוא אלפים אמה לאפוקי אלכסונו של אלפים ע"ש בתוס':

בתוס' בד"ה אבידתו וכו' וא"ת וכו'. אגב ריהטא נקטו אבידת רבו וכ"ה בתוס' קידושין חבירו:

במשנה אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. ברי"ף ורא"ש וכן בגמרא סנהדרין הגי' שלו קודמת כמו ברבו דבסמוך:

שם ואח"כ מניח את של אביו כו' ואח"כ פודה את אביו. נ"ל מדקאמר בהני ואח"כ ול"ק סתם קודם כבדיני אבדה לעיל הוא לאשמעינן דדוקא בשיש שהות להניח את של שניהם וכן בסיפק בידו לפדות שניהם הוא דרבו קודם אבל אם אין שהות ואין סיפוק אביו קודם וטעם החילוק הוא פשוט וכיו"ב במ"א סי' תרפ"ד סק"ב והוא מהתוס' בשבת (כג ב) וכה"ג דקדק הש"א בתשו' י"ט בהא דאריו"ח בברכות הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף ע"ש שוב ראיתי להלח"מ ברפ"ה מהל' ת"ת שעמד בדקדוק זה ויישבו בדרך אחר:

גמרא לרבו מובהק. בתוי"ט כ' דמובהק הוא מבנין הפעל ול"ד שהוא בינוני פעול מהפעיל:

רש"י ד"ה דאסברן זוהמא. נרשם כלים פכ"ה והוא ג"כ במוקדם שם פי"ג מ"ב:

הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשּׂאוֹי מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. נראה לי בס"ד הקדים במאמר הזה אביו קודם באומרו הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ ללמד אף על פי שהיה אביו ראשין ורבו אחריו דנמצא הוא קרוב לאביו יותר מרבו עם כל זה מניח של רבו ואחר כך של אביו. אך מקשים אמאי אצטריך ללמדנו דין זה בשלשה אופנים אבידה ומשוי ושביה תסגי בחדא?
ונראה לי בס"ד דאי אשמעינן במשוי בלבד הוה אמינא דוקא בדבר זה שהוא נוגע לגוף דהמשוי הוא צערא דגופו צריך להקדים את רבו אבל אבידה שהיא הפסד ממון שהוא חיצוני אין נוהג בה דין קדימה ומה שירצה יעשה לכך אשמעינן דין זה באבידה גם כן.
אי נמי הוה אמינא באבידה יש טעם לומר דיקדים את אביו מפני דאחר כך יהיה ממון זה שלו שירש אותו מאביו ולכן חשיב מעתה ממון זה שלו וקיימא לן בממון שלו הוא קודם לרבו לכך אשמעינן דין זה באבדה גם כן רבו קודם.
ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דאמאי נקיט זה דשלו קודם גבי אבידה בלבד ולא נקיט לה גבי שביה גם כן? ובזה ניחא דזכר דין זה גבי אבידה לאשמעינן הטעם דהוצרך לפרש דין דאבידה משום האי רבותא.
ואי אשמעינן דין האבידה בלבד הוה אמינא דוקא אבידה שהוא פסידא דלא הדר עשו לרבו דין קדימה אבל משוי דאין כאן פסידא אלא רק צער בעלמא והוא דבר עובר לא חשו לעשות בזה דין קדימה לרבו אלא מה שירצה יעשה לכך אשמעינן דין זה במשוי גם כן דיקדים את רבו.
ואי אשמעינן באבידה ומשוי בלבד הוה אמינא בשביה צריך שיקדים אביו משום דאם יקדים רבו יצא מזה לְזוּת שְׂפָתַיִם דהשביה גלויה וידועה לרבים ולאו ידעי שזה רבו אך יודעים שזה אביו וכשיראו שהוא אינו פודה את אביו אלא פודה אדם אחר יאמרו זה שונא את אביו או יודע שאמו זנתה ואין זה אביו בודאי אבל השבת אבידה ומשוי אין מעשים אלו גלוים וידועים לאחרים ואם יתעסק באבידת רבו ולא יתעסק באבידת אביו וכן אם יניח משוי של רבו ואינו מניח של אביו מי יודע מה שעשה על כן יקדים את רבו ולכך אשמעינן דין זה בשביה גם כן דיקדים את רבו.

כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ, סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ. נראה הכונה על פי המעשה שכתב הרב מהר"א הכהן ז"ל באחד שהיה לו אב זקן ולא היה חס עליו להביאו בתוך ביתו להאכילו ולהלבישו אלא היה הזקן הזה דר עם העניים שבעיר. ויהי היום בימי הקור היה הזקן יושב עם העניים ברחוב העיר ויעבור שם בן בנו של הזקן ויתחנן הזקן אל בן בנו ויאמר לו ראה איך הקור רב ועצום והוא ערום בתוקף הקור על כן יאמר לאביו שישלח לו בגד להתכסות בו וללבשו בימי הקור הזה.
וילך הבן ויספר לאביו מה שאמר לו זקינו ויאמר לו תעלה אל העליה ותמצא בגד תלוי ביתד תקח אותו ותוליך אותו לזקינך. ויעלה הבן אל העליה וימצא בגד ישן נושן שיש בו כמה קרעים ויחר לו מאד על הדבר הזה ויקח מספרים ויחתוך הבגד לארכו לחצאין שוים ועל ידי כך נתעכב בעליה, ויצעק אביו למה נתעכבת ומה תעשה שם? ואחר שקרא עליו כמה פעמים ירד הבן מן העליה ובידו חצי בגד ויאמר לו אביו למה חתכת את הבגד לחצאין ומה תעשה בחצי האחר?
ויאמר לו החצי השני הצגתיו בשבילך כי אחר שתזקין אוציא אותך מן הבית הזה ובעל כרחו תשב עם העניים ובימי הקור כשתבקש ממני בגד ללבוש אשלח לך זה החצי הנשאר פה כי מעשה אבות יעשו בנים וכמו שאתה מתנהג עם אביך כן אני אתנהג עמך, ויבוש האב ויכלם וידע כי חטא חטאה גדולה בזה בכבוד אביו והרגיש שאחרי זה גם עליו יעבור כוס זה של הבזיון והלך אצל אביו ובקש ממנו מחילה והביאו לביתו.
ובזה פירש הרב הנזכר עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם (משלי יז, ו) פירוש עֲטֶרֶת זְקֵנִים הוא כבוד שלהם בא להם על ידי בְּנֵי בָנִים אך תִּפְאֶרֶת זה של הַבָּנִים שגרמו עטרת הכבוד לזקינם באה מכח אֲבוֹתָם שאם לא היה האב מטה אוזן לדברי בנו בדברים אלו מה תועלת היה יוצא מהם לזקינו! עד כאן דבריו.
והנה כמו מאמר הבן לאביו כן הוא מאמר חכמינו ז"ל כאן שאמרו כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ לדחות של אביו ושל רבו ולהקדים את שלו הנה לְסוֹף יִזְדַּמֵּן לוֹ כָּךְ כאשר יהיה לו עצמו אבידה יקדימו בניו או תלמידיו את שלהם על שלו והמתנהג לפנים משורת הדין להקדים של רבו ושל אביו על שלו אז ימצא אחרי זה כשיבא לידי דבר זה שיקדימו בניו או תלמידיו את שלו על שלהם.
והא דנקיט המאמר הזה בלשון כָּךְ נראה לי בס"ד דרמז לפי דרכו עוד דבר אחד והוא שהאדם צריך להתנהג בענייני הנפש בכף פתוחה להיות ותרן הרבה ובעניינו הגוף בכף סתומה לצמצם הרבה וידוע דענייני הנפש יתייחסו לימין וענייני הגוף לשמאל ותיבת כָּךְ אות הימני הוא כ"ף סתומה ואות השמאלי הוא כף פתוחה ונמצא תיבת כָּךְ יורה שהאדם מתנהג בענייני הנפש בכף סתומה וענייני הגוף בכף פתוחה וזה אי אפשר להיות צדיק, ומוכרח שיהיה רשע שאז יתנהגו מן השמים עמו בעולם הזה בכף פתוחה שיאכילוהו שכר קצת מצות שיש לו ובעולם הבא בכ"ף סתומה שאינו טועם כלום!
וזהו שאמר כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ 'כָּךְ' דהיינו בסדר כך שהימין כף סתומה והשמאל כף פתוחה סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ שעולם הבא המתייחסת לימין ימצא שם כ"ף סתומה שאין טועם כלום ובעולם הזה שמתייחסת לשמאל ימצא בה כ"ף פתוחה שיאכילוהו שכר קצת מצות שיש לו כדי שלא ישאר לו כלום לעולם הבא וכמו שנאמר וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ (דברים ז, י).

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, עוֹמְדִים זֶה מִפְּנֵי זֶה, וְקוֹרְעִין זֶה עַל זֶה. נראה לפרש בס"ד הטעם דחכמים שבארץ ישראל עושין הידור זה לזה ואין עומדין מלא קומתם ושל בבל עומדין מלא קומתם וכן לקרוע זה בזה מפני כי תלמידי חכמים שבבבל מחמת חריפותם מקשים זה לזה ונלחמים ממש זה בזה וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין כד.) חֹבְלִים (זכריה יא, ז) אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה, והרואה אותם נלחמים זה בזה חושב שהם שונאין זה את זה אך באמת אֶת וָהֵב בְּסוּפָה (במדבר כא, יד) ולכן כדי שלא יחשבו העולם שהם שונאין זה את זה ומזלזלים זה את זה לכך עושין כבוד גדול זה לזה בקימה לעמוד מלא קומתם כדי להראות שהם אוהבים זה את זה ומיקרים זה לזה אך בארץ ישראל דנוחין זה לזה בהלכה אין צריכין לברר אהבתם על ידי קימה וכיוצא.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם כי אמרו בגמרא (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים [לבושים בצורה נאה] פירוש מלבשים בגדים חשובים? מפני שאינם בני תורה, ופירשו המפרשים ז"ל מפני דאנשי בבל אינן בני תורה ואין יודעים יקר החכמה כדי לכבד התלמידי חכמים לכך לובשים בגדים חשובים כדי שיכבדום מחמת מלבושם ורבי יצחק אמר מפני שאינם בני מקומן ולכן אין המון מכירים בהם כדי לכבדם בכבוד תלמידי חכמים.
ולפי זה בין לטעם זה בין לטעם זה מובן הטעם למנהגם דקמים זה בפני זה וקורעין זה בזה מטעם כי המון העם אין מכירים אותם הן מצד שהם מאנשי עיר אחרת הן מצד דהמון העם אינם בני תורה ולכן מכבדים זה את זה כבוד גדול כדי שיתכבדו לפני המון העם מה שאין כן חכמי ארץ ישראל אין צריכים לכך כי הם בני מקומן וגם המון העם יודעים יקר החכמה ויכבדום עד כאן דבריו נר"ו.

אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי עַד אַרְבָּעִים שְׁנִין אִיקְפְּדֵי אַהֲדָדֵי וְלָא עַיְלֵי לְגַבֵּי הֲדָדֵי. כן צריך לפרש לחבר מילות עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין עם צְרִיכַתְּ לִי וכמו שפירשו בשיטה מקובצת אך יש מפרשים מחברים עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין עם אִיקְפְּדֵי אַהֲדָדֵי וכן נראה שהבין המרש"א ז"ל וצריך להבין לפירוש זה איך יצוייר שישארו בהקפדה ארבעים שנה ולא נזדמן שהרגיש רב הונא דרב חסדא לא נתכוין לכך?
ונראה לי בס"ד דלעולם אחר שאמר רב הונא לרב חסדא לָא צְרִיכְנָא לָךְ אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי הגיד לו רב חסדא באמיתות שלא כך היתה כוונתו ולא נשאר בלבו של רב הונא כלום אך נולד מזה דעד ארבעין שנין הקפידו שלא ילך זה אצל זה כי רב הונא אחר שידע שחשד את רב חסדא באותו דבר הקפיד שלא יבא לביתו של רב חסדא כדי שלא ידבר עמו דבר דחש אולי יזדמן שידבר דבר דמשתמע לתרי אנפי ויהיה חושדו הפך האמת כאשר חשדו בדבר זה וכן רב חסדא הוה קפיד שלא ילך לבית רב כי חש אולי יזדמן שידבר דבר בשוגג שיהיה נחלש בו דעת רב הונא כאשר נחלש בזה הרבה ולכך הרחיקו עצמן זה מזה ולעולם דבר זה עצמו של החשד יצא מלבו של רב הונא תכף כי ידע דרב חסדא דבר לפי תומו ולא נתכוון כאשר חשב הוא.

וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד. נראה לי בס"ד נקיט לשון רָץ ללמדינו כי למוד המשנה שהוא רק גירסא יוכל ללמדו במהירות מה שאין כן התלמוד שהוא בסברה צריך להיות בו מתוני ולא יתנהג במרוצה.
ולפי מה שאמר (ישעיה סו, ה) 'אֲחֵיכֶם' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא שנקראים אחים לבעלי התלמוד בזה יובן בס"ד רמז הכתוב טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק (משלי כז, י) כי בעלי משנה הם שכנים לבעלי התלמוד אבל בעלי מקרא נקראים אחים ולימוד המשנה טוב מלימוד המקרא כמו שאמרו ברישא זו מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה וְזוֹ מִדָּה וְנוֹטֵל עָלֶיהָ שָׂכָר.

בתוספות בד"ה מה לי רובץ וא"ת ולישני רובץ בחנם כו' וי"ל דניחא ליה כדמוכח דאתיא כוותיה עכ"ל. תיוהא קא חזינא הכא דלמאי שרצו לפרש דרובץ בחנם רבצן בשכר א"כ למסקנא נמי לא מוכח מידי דאתיא כר"י הגלילי דכרבנן נמי אתיא והא דקתני משאוי שיכול לעמוד בו היינו נמי דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור בחנם וחייב בשכר משום צב"ח והא דפליגי במתני' עליה דר"י הגלילי היינו במאי דקאמר אינו זקוק לו דמשמע דפטור לגמרי אפילו בשכר כמ"ש התוספות עצמם לעיל בד"ה מכלל דת"ק ע"ש. בשלמא על גוף הש"ס במאי דקאמר ה"נ מסתברא לק"מ אף לפי סברת התוספות דלעיל די"ל דה"ק לעולם צב"ח דאורייתא ולא תקשה מברייתא דר"י הגלילי היא וה"נ מסתברא פי' דאף למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דבריית' משום דצב"ח לאו דאורייתא ע"כ צ"ל דאתיא כר"י הגלילי דאל"כ תקשה מההיא דמשוי שיכול לעמוד בו דהא שמעינן לרבנן דלא פלוג ולא שייך לומר דחייב בשכר ופטור בחנם דמהיכא תיתי כיון דס"ל סברת דצב"ח לאו דאורייתא אע"כ ר"י היא א"כ לדידי נמי ר"י היא אבל לדברי התוספות דקאי אליבא דמ"ד צב"ח דאורייתא א"כ שפיר מיתוקמא כל הברייתא כרבנן והא בחנם והא בשכר וצ"ע ודו"ק. מיהו לפי מ"ש בסמוך דחיובא דצב"ח אי הוי דאורייתא הוי נמי בחנם לבר מההיא דהלך וישב לו כמ"ש הר"ן שלא כדברי התוספות בשמעתין א"כ לא קשה כלל קושית התוספות ומתוך מה שאכתוב בסמוך יתבאר לך עוד תירוץ אחר בזה:

בגמרא לעולם לר"י הגלילי היא ובטעינה ס"ל כרבנן וכתבו התוספות לעיל בד"ה מכלל דאף על גב דס"ל צב"ח לאו דאורייתא אפ"ה יליף טעינה בשכר דמייתר ליה קרא דפריקה דהא איכא למילפא בק"ו בטעינה דליכא ח"כ ע"ש. וקשיא לי דנהי דדרש ק"ו מ"מ לא מייתר קרא דפריקה לר"י דהא איצטריך למעוטי כל הני רבצן ועומד ושאינו יכול לעמוד תחת משאו בשלמא לרבנן לא תקשה דאיצטריך קרא דפריקה אהלך וישב לו דפטור שנאמר עמו הא ליתא דהא בטעינה נמי כתיב עמו וע"כ דרשינן נמי דהיכא דהלך וישב לו פטור לטעון א"כ כי לא לכתוב נמי כלל קרא דפריקה ונילף בק"ו מטעינה נאמר דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה דוקא עם הבעלים פריקה נמי עם הבעלים ול"ל נמי לאידך גיסא דאיצטריך לאשמעינן דבפריקה כשאין הבעלים רוצים לפרוק חייב מיהא בשכר הא נמי ליתא דהא מלתא לא ילפינן מקרא דאדרבא עמו פטורא משמע אלא חיובא דבשכר למאן דס"ל הכי היינו מסברא חיצונה דס"ל צב"ח דאורייתא אבל הכא דאליבא דר"י הגלילי כוליה קראי דפריקה אתא לדרשה דרובץ ולא רבצן כו' תחת משאו למעוטי משוי שיכול לעמוד בו אם כן ודאי לא מייתר כלל קרא דפריקה והדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דטעינה בשכר וי"ל דמ"מ כפילא דעזוב תעזוב דאתא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה אף על גב דכתיב בטעינה וכן דרשא דעמו דאתא למעוטי הלך וישב לו דכתיב נמי בטעינה ולמאי הלכתא הדר וכתביה בפריקה אע"כ דטעינה בשכר ופריקה בחנם כ"ז לשיטת התוספות דלעיל מיהו כבר כתבתי דהשתא דאתינן להכי דר"י דריש תחת משאו ולא מפורק ממילא מוכח דטעינה בשכר כדדייק הש"ס להדיא ונאמר דמיתורא דתחת יליף ולא מפורק וממשאו דריש שיכול לעמוד בו והא דקאמר תלמודא לרבנן דטעינה בשכר מטעם אחר ולא יליף לה מתחת משאו ולא מפורק י"ל משום דע"כ האי ברייתא ר"י היא מדנקט משוי שיכול לעמוד בו וע"כ ס"ל צב"ח לאו דאורייתא מש"ה איצטריך ליה קרא דתחת משאו ולא מפורק אבל לרבנן משמע לתלמודא בפשיטות דסברי רבנן צב"ח דאורייתא מדמחייבי במשוי שאינו יכול לעמוד בו ולא ניחא להו למימר דלא משמע להו דרשה דתחת משאו משוי שיכול לעמוד בו אי לאו משום דס"ל צב"ח דאורייתא וא"כ שפיר ידעינן עיקר מצות פריקה בק"ו מטעינה ומייתר להו פריקה לגלויי אטעינה דבשכר ולא איצטריכו לדרשה דתחת משאו ולא מפורק ותו לא מידי ודו"ק:

במשנה ואם אביו חכם של אביו קודמת אית דגרסי אם אביו שקול כנגד רבו אביו קודם ואין להקשות דאם כן מאי קמ"ל פשיטא דהוא קודם די"ל דאיירי שהאב שקול בחכמה אבל מ"מ לא למד כ"כ עם הבן כמו שלמד הבן רוב חכמתו מרבו וקמ"ל דאפ"ה אביו קודם ומיהו בסיפא לענין פדיון כ"ע מודו דאע"ג שאין האב שקול בחכמה כמו רבו אפ"ה קודם והטעם עי' ברא"ש ובשלטי גבורים באריכות:

בגמרא תנו רבנן העוסקים במקרא מדה ואינו מדה. וקשה דהא אמרינן בפ"ק דקידושין לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד ולפי המסקנא דהכא מסיק שרוב לימוד האדם יהא בתלמוד וראיתי שמהרש"א בח"א הביא מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות ת"ת דהא דלעולם ישליש היינו בתחלת לימודו של אדם אבל מכאן ואילך עיקר עסקו יהיה בתלמוד אבל היא גופא תקשה דמדפריך התם מי ידע כמה חיי ומשני נמי ליומי משמע דדוקא קאמר ויש ליישב מיהו ההיא דהכא בלא"ה יש ליישב דמש"ה מסיק תלמודא דבימי רבי נשנית משנה זו והטעם כמ"ש רש"י בד"ה ואינה מדה דהיינו משום שאז לא היו המשניות ותלמוד שגורים בפי כל שנתחדשו הלכות וגם לפי שלא נכתב והיו למידין ומשכחין לכך דרש שיתעסקו יותר במשנה ובתלמוד מבמקרא שהוא בכתב ולא שייך ביה שכחה כ"כ משא"כ בדורות האחרונים שכבר הורגלו בגירסת המשניות והתלמוד וגם ניתנו לכתוב כפירש"י לעולם אמרינן דשקולים הם ומש"ה ישליש ומכ"ש דא"ש לפר"ת דעכשיו שעוסקין בתלמוד בבלי שבלול במקרא ובמשנה ובתלמוד א"צ שישליש ויוצא י"ח בתלמוד לחוד א"כ לק"מ אלא דאכתי צ"ע דהא רבי שתיקן משנה זו בא"י הוי ובימיו לא היה תלמוד בבלי עד כי אתא רב לבבל וק"ל:

כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. עיין פירוש רש"י ומהרש"א ז"ל ואפשר לפרש דלשון כל המקיים בעצמו מוכח שפיר שאינו בסוג זה אבל מקיים בו כלומר דחושב עצמו עני אעפ"י שאינו. סופו בא לידי כך. ומכאן נלמוד דמי שאינו מחשיב עצמו עני ונותן כבינוני הקב"ה ישפיע לו שפע שיהיה כבינוני ויחלץ עני. וכמשז"ל אם רואה אדם דמזונותיו מצומצמים יעשה צדקה וכו' ומדה טובה מרובה:

הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים דרבנן וכו'. עמ"ש המרדכי ומ"ש לעיל דף ל"א בס"ד:

אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן זוהמא לסטרון. כנסחא דידן גרסי התוספות בסנהדרין ריש פרק ד' מיתות ובע"ז דף י"ט ע"א וכן מוכח מדברי התוס' במועד קטן דף כ"ה ע"ב ושאר רבוואתא ורב שרירא גאון בתשובה כי באה בספר יוחסין. אמנם המרדכי פרק ואילו מגלחין כתב משם ראבי"ה דרבא עבד עובדא כותיה. ותמה עליו הרב באר שבע בתוספותיו בשילהי הוריות דרבא לא עבד עובדא כותיה רק דאמר כגון רב סחורא וכו':
ואחזה אנכי להרב ספר יוחסין שכתב באות ס' רב סחורה אסבריה לרבא משנה אחת וקרע עליו והרב סדר הדורות אריה שאג וכתב עליו דקרא וטעה כי בגמרא לא אמרו דרבא קרע וכו' ע"ש ונעלם ממנו דראבי"ה הביאו המרדכי בשילהי מ"ק כתב דרבא עבד עובדא. ועוד נעלם מהרב באר שבע ומהרב סדר הדורות דהתוספות בשבת דף ק"ה ריש ע"ב ומהר"א ממיץ בספר יראים מצוה ל"ו גרסי דרבא קרע מאניה על מאן דאסבריה זוהמא לסטרון ע"ש אלמא גירסא אחרת היתה להם ועיין בבר"י סימן רמ"ב:

את צריכת לי עד מ' שנין. כתב הרב באר שבע בתשובות סימן י"ג הא דאמר עד מ' שנין מפני שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד מ' שנין כדאיתא בספרי פרשת כי תבא עכ"ל והביאו הרב סדר הדורות דף ק"ג ע"א ובספר רגל ישרה כתב הרב באר שבע במ"כ אשתמיטיתיה דהוא גמרא ערוכה בע"ז דף ה' עכ"ל ובשיטה מקובצת תראה דרבינו חננאל פירש כהרב באר שבע וכן תלמיד רבינו פרץ פירש כן ומייתי ממסכת ע"ז וכן הרב נחלת יעקב סוף פרשת תבא והרב תוספת יום טוב פ"ה דאבות במשנה בן מ' לבינה מייתו לה מע"ז. ותו יש להרגיש על הרב ב"ש ועל סדר הדורות ועל רגל ישרה דאין זה בספרי פרשת תבא. רק מחמת דרש"י כתב כן שם חשב הרב ב"ש דמסתמא הוא ספרי וכתב' בפשי' משם ספרי ואחריו נמשכו ספר סדר הדורות וספר רגל ישרה. ומהר"ם שיף בשיטתו פירש כן ומייתי מרש"י בפירוש החומש ע"ש:

אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה וכו'. עיין מ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף בתחילתו ודף קי"ד ע"א ע"ש באורך:

מדה ואינה מדה. פירש"י שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היתה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן ליכתב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורותינו לכתבו עכ"ל. וחזה הוית לעמית בתורה הרב מהר"י חזן נר"ו בספרו הנחמד חקרי לב הנדפס מחדש דף י"ב ע"ב שהביא דברי רש"י הללו וכתב וז"ל מבואר מדבריו דגם הש"ס שסידר רב אשי לא סידרו בכתב כי אם בע"פ ובדורות סמוך לזמן רש"י התחילו לכתוב וא"כ כ"ש דס"ל הכי במשניות דרבי וע"ש מ"ש רש"י וכו' פן ישתכחו המשניות וכו' ואי רבי כתב המשנה לא יתכן שכחה עכ"ל. ואני בעניי לא ידעתי איך סבל לומר שהש"ס לא נכתב עד סמוך לזמן רש"י והוא פלא דהרי רש"י נח נפשיה שנת ד' אלפים תתס"ה והיה בדור הרי"ף זמן הרבה אחר הגאונים והגאונים חיברו וכתבו כמה חיבורים בדינים ופירוש התלמוד למאות. המורם מהם אחד מאלף אשר בידינו הנה הנם הלכות גדולות שאלתות ספר המקח וספר המשכון לרבינו האיי גאון ואיך אפשר שהש"ס לא נכתב עד הזמן ההוא. והגם דבנסחת רש"י דקמן כתוב התחילו דורותינו לכתבו. אין להאמין כל הנמצא כתוב וכבר מהרש"ל כתב על אחד מגאוני זמנו אמר על כל אשר מצא אני מאמין. ובודאי שיש ט"ס ברש"י. וכן מצאתי ברש"י הנדפס בעין יעקב שכתוב התחילו דורות אחרונים לכתבו ע"ש:
ועוד נעלם ממנו מ"ש הרמב"ם פט"ו מהלכות מלוה וז"ל והגיע לידי במצרים מקצת גמרא ישנה כתובה על הגוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה וכו' ע"ש והיה כי תבא לחשבון תמצא שנכתבה הגמרא הזו שבאה ליד הרמב"ם כמו ק"ס שנה אחר חתימת התלמוד וגם בספר המצות שחבר הרמב"ם לאוין קצ"ט כתב דכן הוא בנסחאות המדוייקות שנקראו על זקני התלמוד ע"ש והרי הרמב"ם מעיד שבא לידו הגמרא מזקני התלמוד או הגמרא שנכתבה בסוף זמן רבנן סבוראי ואיך רש"י יחלוק במציאות והוא היה לפני הרמב"ם ובודאי ידע שפיר מאלו הגמרות הכתובות:
ותו לא זכר דברי רב שרירא גאון שכתב בתשובה כי באה בספר יוחסין דפוס אמשט' דף פ"א ע"ב שכתב וז"ל ובימי רבי בנו של רבן שב"ג אסתייע מילתיה ותרצינהו וכתבינהו וכו' ע"ש וכן כתב דף פ"ב ע"ב ולא הוו צריכי לחבירינהו ולמכתבינהו עד דחריב בה"מ וכו' ובדף פ"ג ע"א כתב וז"ל ודאמריתו מה ראה ר' חייא לכתבם ואמאי לא כתבם רבי אלו בקש רבי לחבר ולכתוב וכו' אלא הכי עקר הדברים תקן וכתב וכו' ע"ש ומ"ש בדף פ"ו ע"א דהמשנה והתלמוד לא נכתב וכו' ע"ש פניו כלפי השואל ומיירי בדורות ראשונים קודם ר' כאשר יראה הרואה. וכ"כ רבינו שמואל הנגיד שהיה קודם הרי"ף בספר מבא התלמוד. שרבי כתב המשנה למען תעמוד ימים רבים פן תשכח מלב הקוראים ע"ש וכן כתב עוד רב שרירא בתשובה הנזכר דף פ"ד ריש ע"ב ולא הוה להו להנך קמאי עד דאפטר רבי חבור כתוב וכו' ע"ש הרי רב שרירא גאון ורבינו שמואל הלוי רבוואתא קמאי דקמאי פי שנים עדים דרבינו הקדוש כתב המשניות הפך מה שהסכים הרב מהר"י חזן דרבי לא כתב המשניות כלל והאריך בזה שם ואח"ך נסתייע מדברי רש"י ע"ש. ועוד נעלם ממנו שכל מ"ש בפרט זה כמעט של כת קודמין היא הוא הרב מהר"י חאגי"ז בתחילת עץ החיים בהקדמה לדרכי המשנה שהקשה על הרמב"ם מסוגית תמורה ככל קושיותיו והכריח כמעט ההכרחיות שהכריח הוא נר"ו וגם הביא דברי רש"י דשמעתין דעליה סמיך והביא הנוסחא כמו שהיא לפנינו. ותימא על הרב מהר"י חאגי"ז גם כן שלא הרגיש בלשון רש"י שהוא ט"ס כדאמרן:
ולפי הנסח שכתוב בעין יעקב בלשון רש"י התחילו דורות אחרונים לכותבו ניחא טובא דרש"י מיירי בימי רבינו הקדוש ובית דינו שבימיהם לא היתה גמרא כתובה ומשום הכי אמר רבי דהעוסק במקרא מדה ואינה מדה וכו' גמרא אין לך מדה גדולה וכו' ועל זה כתב רש"י שבימיהם לא היתה גמרא וכו' וסיים אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות אחרונים לכתבו כלומר רבינא ורב אשי שהם כתבו התלמוד. ומעולם לא עלה על לב רש"י ז"ל שרבינא ורב אשי לא כתבו הש"ס ולא רבנן סבוראי ולא הגאונים כאשר חשבו הרב מהר"י חאגי"ז והרב מהר"י חזן. ואדרבא יש להוכיח קצת מדברי רש"י הללו שהמשנה נכתבה בימי רבי שהרי כתב שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היתה גמרא בכתב. ואי אמרת שגם המשנה לא נכתבה בימי רבי אמאי גמר אומר שבימיהם לא היתה גמרא בכתב הול"ל לא היו משנה וגמרא בכתב דעל שניהם הוא אומר ואתרוייהו קאי וממאי דסיים שבימיהם לא היתה גמרא משמע דגמרא לא היתה אבל היתה משנה בכתב. ואי קשיא לך דאם כן רש"י תוך כדי דיבור סותר את עצמו דברישא כתב שהמשנה והגמרא וכו' שתלויים בגירסא ומשתכחים וכו' אלמא משנה וגמרא כי הדדי נינהו תלויים בגירסא ומשתכחים. ובתוך כדי דיבור סיים שהגמרא לא נכתבה דמשמע דהמשנה נכתבה כמדובר. זאת אשיב דראיתי למופת הדור הרב ישרש יעקב שכתב על דברי רש"י הללו וז"ל הנה מלשון רש"י מורה שבימי רבי לא נכתבו המשניות רק סדרן ע"פ ומשו"ה היה ירא שלא ישתכחו המשניות אבל הרמב"ם בהקדמתו כתב שרבי כתב המשניות ולפ"ז קשה אמאי דרש לעולם הוי רץ למשנה והלא אחר שכתובים אין חשש שישתכחו. וי"ל דכשדרש הוי רץ למשנה עדיין לא הסכימו לכותבן ואחר זה הסכימו משום עת לעשות לה' לכתבן עכ"ל. ולפ"ז אפשר דרש"י תנא דווקנא ומר ניהו סבר דבתחילה סידר המשניות על פה והיו גורסים אותם על פה כמה שנים ובו בפרק אמר רבי הוי רץ למשנה ובסוף ימיו כתבן ובזה יתיישבו דברי רש"י דבתחילה פירש שהמשנה והתלמוד יפים ממקרא שתלוים בגרסא ומשתכחים כי בעת ההיא לא נכתבו. אך סיים שבימיהם לא היתה גמרא בכתב ולא נקט משנה להיות שבסוף ימיו כתב המשנה אבל הגמרא לא נכתבה בימי רבי כלל:
ועל פי זה ניחא מאי דאמרינן פרק הפועלים דר' חייא כתיב חמשה חומשי לה' ינוקי ומתני שיתא סדרי לשיתא ינוקי ואם רבי כתב המשנה אמאי לא כתיב שיתא סדרי נמי. ועם שיש להשיב בלאו הכי על פי מ"ש מהרח"א שבסוף ימיו כתב המשנה ניחא דהא דר' חייא הוה מקמי דכתב רבי המשנה. וראיתי להרב מהר"י חאגי"ז שהקשה לדעת הרמב"ם שרבי כתב המשנה דמצינו לפעמים האמוראים חולקין בגרסת המשנה ואיכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי וכו' ואם רבי כתב המשנה ניתי ספר ונחזי עכ"ל ולק"מ דבימי רבי נמי היו חלופי גירסאות אלו ובע"פ היו יודעים דיש גירסאות אלו אלא דרבי במשנה תפיס כחד ולא שהכריע כן רק דנקט חד מגירסאות ובע"פ גרסי השני נסחאות וכ"כ רבינו שרירא גאון בתשובה הנזכר דף פ"א ע"ב דרבי גופיה מספקא ליה היכי תנן אלא דמאי דמייתי הגאון מפרק כיצד מעברין בש"ס ליתא בש"ס בנסחא דקמן ע"ש:
ומ"ש הרמב"ם בהקדמתו לחיבור שקודם רבינו הקדוש ראש ב"ד או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות וכו' וכן כל א' כותב כפי כחו מביאור התורה והלכותיה וכו' ע"ש ועל זה הקשה הרב חקרי לב מכמה מקומות ע"ש באורך אפשר לומר דלא היו כותבים רק ריש מילין וסימנים לדבר כמ"ש הליכות עולם. וזהו שכתב הרמב"ם זכרון השמועות. גם מה שהקשו על הרמב"ם הרב מהר"י חאגי"ז והרב הנזכר מסוגיית תמורה דף י"ד. יש לומר דלא התירו רבינו הקדוש ובית דינו אלא לכתוב המשנה ותו לא ובפירושא אתמר שהשאר ישאר בתוקף האיסור ובזה תתיישב סוגיית תמורה והדומה לה. ומה שהקשה הרב מהר"י חאגי"ז מעירובין דף ס"ב שאמרו כגון מגילת תענית דכתיבא ומנחה ואמאי לא אמרו מהו לאורויי ממתניתין דכתיבי ומניחי לק"מ דשאני ההוא דמגילת תענית שהוא דבר פשוט אלו ימים אסורים ואלו מותרים משא"כ ממשנה דצריכא רבא וכבר הרב ז"ל כתב דאי תימא דאין להורות מתוך המשנה ה"ה דאין להורות מהבריתות ואני בעניי אומר דה"ה ודאי מהבריתות ושאני הך דבלא מגילת תענית פשוטה ויש להורות מתוכה ולהכי נקט מגילת תענית. ומהקדמת סמ"ג משמע דהתלמוד לא נכתב עד תחלת זמן הגאונים ע"ש:
ובכלל הכרחיות הרב חק"ל כתב להוכיח דהמשניות לא נכתבו מדאמרו חסורי מחסרא וכן איכא דתני הכי ותני הכי ואם היה בכתב ניתי רוב ספרי המשנה וניחזי וכו' ע"ש וכבר בסמוך כתבנו ע"ד הרב מהר"י חאגי"ז שהכריח הכרח זה מחילוף הגירסאות. ומה שהוסיף מדאמרו חסורי מחסרא זאת אשיב ובכלל יתבאר ההפרש שבין ברייתא לתוספתא אשר מרן ז"ל בריש ספר כללי הגמרא כתב ימים רבים הוקשה לי למה זו נקראת ברייתא ותוספתא עד שמצאתי בספר כריתות שהתוספתא נתוספה על המשנה וכו' והרב יבין שמועה האריך לפרש מה שהוקשה לו וכיצד נתיישב במ"ש הכריתות ע"ש באורך כמה צדדין:
ומצאתי בספר הקדמון ספר הקנה הקדוש אשר היה בכ"י בגנזי מלכי רבנן ועתה נדפס מחדש ובדף פ"א ע"ג מבואר דמשה רבינו עד הלל הזקן היו ת"ר סדרי משנה וזקני בית שמאי וזקני בית הלל סדרו ששה סדרים והניחו השאר ובא רבינו הקדוש וקצר אותה משנה וסידר את המשנה הזו שבידינו והמשנה הנותרת השיב את שמה תוספתא על שיש בה תוספת על המשנה הזאת. והמשנה הראשונה השיב את שמה חיצונית ותרגום חיצונית ברייתא על שם שהיא חיצונית מן המשנה. ולכן כל מקום שקיצר רבינו הקדוש את הלשון בכל המשנה כולה ואין התלמוד יכול לתרצה חוזרים ומתרצים אותה מן המשנה שהשיב את שמה תוספתא וראה אתה בעיניך אור לי"ד וכו' ולמה אמרו שתי שורות במרתף וכו' ומרתף לא נזכר כאן וז"ש מרתף מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני וכן בכל מקום שקיצר רבינו הקדוש את לשון המשנה וכו' חוזרים האמוראיים ואומרים חסורי מחסרא והכי קתני כלומר מחוסרת היא המשנה משלפניה הקרויה תוספתא עכ"ל ועוד האריך ע"ש הא למדת דחסורי מחסרא היינו שבכונה קיצרה רבינו הקדוש ואין מזה טענה על הרמב"ם. גם נתבאר ההפרש שיש בין ברייתא לתוספתא ודוק הטב בכל לשון ספר הקנה:

רובץ. מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת: ולא רבצן. הרגיל בכך: ולא מפורק. והוא צריך טעינה ולקמן פריך הכתיב הקם תקים: יכול מרחוק. והטיל עליו שילך שם: מדדה עמו. לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול: גמ' מנא הני מילי. דשלו קודם: לא יהיה בך אביון. הזהר מן עניות: כל המקיים בעצמו כך. אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק. פורק מעליו עול ג''ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות: שלמדו חכמה. סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא נקרא גמרא: מקרא. תורה נביאים וכתובים: משנה. כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן: כל שרוב חכמתו הימנו. אם מקרא אם משנה אם גמרא: האיר עיניו. שהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין: דאסברן זוהמא ליסטרון. בסדר טהרות (כלים פי''ב משנה ב ופכ''ה משנה ג) היא שנויה ולא הייתי יודע מה כלי הוא ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין: קרע מאניה. קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על הרב: אחד יורד לאמת השחי. משנה היא במסכת תמיד (פרק ג משנה ו) אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי כו' ושני מפתחות בידו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון אחד מן המפתחות הללו פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשים היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל והאולם ואחד לדרומו ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם ואותו פשפש שבצפון והוא לפתח שבזוית האולם שאצל חמש אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי. פשפשים פתחים קטנים כמין כיפות קטנות ארכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת בו פושטי''ר בלעז אחד יורד לאמת השחי. הבא לפתוח בו שחרית [פשפש שבזוית האולם] עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח: ואחד פותח כיון. לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחת עשרה אמה של אולם קצת מן ההיכל ופותח במפתח שני דלת אחד שמן התא להיכל מהר בלא טורח כשאר פתחים ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל: כיון. כמו (פסחים לז.) יעשנה בדפוס ויקבענה כיון מהר בלא טורח והאי שער הגדול הוא פתח ההיכל שבין אולם להיכל: עומדין זה מפני זה. כדין תלמיד לרב לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין וכולם למדים זה מזה: לרבו מובהק. שרוב חכמתו ממנו כר''י: וצריך לו רבו. ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים: מאי. כלומר קודם לאביו לענין אבדה: ותנן רבו שלמדו חכמה. סתמא כר' מאיר: רוב חכמתו. אם מקרא מקרא אם משנה משנה: מדה. היא קצת: ואינה מדה. שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות [אחרונים] לכתבו: גמרא. כבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא:

מה לי רבצן. וא''ת ולישני רובץ בחנם רבצן בשכר דה''נ משני ולא מפורק בחנם אלא בשכר וי''ל דניחא ליה לשנויי דאתי כרבי יוסי הגלילי כדמוכח דאתיא כוותיה: ונוטל שכר. במה שמדדה ובפריקה מיירי שירא פן ירבץ דאי בטעינה פשיטא דהא טעינה גופה בשכר וכל שכן מה שמדדה: . וזהו ריס. אית דגרסי רוס דשבע ומחצה רוס עולה. אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק שני שעירי (יומא דף סז.) גבי סוכות דשעיר המשתלח: אבדתו קודמת. וא''ת אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו איזהו קודם אי אבדתו הלא כבוד אביו עדיף למאן דאמר בפ''ק דקדושין (דף לב. ושם) משל בן ואם כבוד אביו הלא אבדת רבו קודמת כדאמר לעיל. אני ה' ויש לומר אבדתו קודמת דהיכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו כגון שחוט לי בהמתך אבל הניחה ליאבד ותביא לי לאכול שגם לאב קשה האבדה אלא שרוצה לאכול: ומקרקעין זה על זה. אף על פי שאינו יודע יותר לפי שלומדין זה מזה ואם תאמר דאמרינן בפרק האורג (שבת דף קה: ושם) חייב לקרוע על אדם כשר אפילו לא היה בשעת יציאת נשמה ויש לומר דהכא מיירי בקרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על רבו וכן פירש רש''י: