דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא לב ע"ב - Steinsaltz

From the statements of both of these tanna’im it can be learned that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law. As even Rabbi Shimon says that he disagreed with the opinion of the Rabbis only because the verses are not clearly defined; but had the verses been clearly defined, we would have learned the same a fortiori inference. Due to what factor can that inference be learned? What, is it not due to the matter of suffering of animals, which is a factor in unloading and not a factor in loading, that we would have learned the a fortiori inference?

The Gemara rejects that proof. Perhaps the a fortiori inference is due to the fact that there is the factor of monetary loss in unloading but not in loading, and this is what the Rabbis are saying: If in the case of loading, where if one fails to assist the owner there is no potential monetary loss, one is obligated to help load the animal, in the case of unloading, where if one fails to assist the owner there is potential monetary loss, is it not all the more so clear that one is required to unload the burden?

The Gemara asks: But is there no potential monetary loss in loading? Are we not also dealing with a case where in the meanwhile, while the owner waits for assistance, he will be prevented from bringing his merchandise to the marketplace in time to sell it; alternatively, thieves might come and take all the merchandise that is there with him? Therefore, no a fortiori inference can be learned on the basis of monetary loss, and the inference must be based on the matter of the suffering of animals.

The Gemara cites an additional proof: Know that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, as it is taught in the latter clause of the mishna: Rabbi Yosei HaGelili says: If there was a burden upon the animal greater than its typical burden, one need not attend to it, as it is stated: “Under its burden” (Exodus 23:5). Rabbi Yosei holds that the obligation to unload an animal is with regard to a burden that the animal can bear; does this not indicate by inference that the first tanna holds that he must attend to it to unload a burden that is greater than its typical burden? What is the reason for this ruling; is it not due to the fact that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law?

The Gemara rejects that proof: Perhaps it is with regard to the meaning of the phrase “under its burden” that they disagree, as Rabbi Yosei HaGelili holds that we interpret the phrase “under its burden” to mean: A burden that the animal can bear. And the Rabbis hold that we do not interpret the phrase “under its burden” in this manner.

The Gemara cites an additional proof: Know that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law, as it is taught in the former clause of the mishna: If the owner went, and sat, and said to a passerby: Since there is a mitzva incumbent upon you to unload the burden, unload it, the passerby is exempt, as it is stated: “You shall release it with him” (Exodus 23:5). And if it enters your mind that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, what is it to me if its owner is working with the passerby and what is it to me if its owner is not working with the passerby? The animal suffers in both cases.

The Gemara rejects that proof: Actually, one could say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law. And when the tanna exempts the passerby when the owner does not participate in unloading the burden, do you maintain that exempt means completely exempt? Perhaps it means that the passerby is exempt from unloading the burden for free, but is obligated to do so for remuneration; and this is what the Merciful One said: If its owner is working with the passerby, perform the unloading with him for free; and if its owner is not working with the passerby, perform the unloading for him for remuneration. And actually, the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law.

The Gemara presents a mnemonic for a series of proposed proofs cited by the Gemara: Animal of; animal of; friend; enemy; collapser.

Let us say that a baraita supports Rava’s opinion that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law: If one encounters the animal of a gentile collapsed under its burden, he tends to it and unloads its burden, as he would the animal of a Jew. The Gemara reasons: Granted, if you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, it is due to that reason that he tends to it as he would the animal of a Jew. But if you say that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law, why does he tend to it as he would the animal of a Jew? The Gemara rejects the proof: There one tends to the animal due to enmity that would arise if gentiles see Jews assisting their own people and not gentiles. The obligation is not due to the requirement to prevent suffering of animals.

So too, it is reasonable to explain the baraita in this manner, as it is taught in another baraita: If the animal of a gentile was loaded with wine used for a libation to idolatry, and the animal is collapsed under its burden, a Jew does not attend to it. Granted, if you say that the requirement to prevent suffering of animals is not by Torah law, it is due to that reason that he does not attend to it. But if you say that the obligation is by Torah law, why does he not attend to it; isn’t the animal suffering? The Gemara answers that this is what the tanna is saying: And to load the animal with wine used for a libation to idolatry, he does not attend to it. Loading an animal does not alleviate its suffering. Furthermore, the refusal of the Jew to handle the libation wine will not cause enmity, because he can explain that his religion precludes him from handling these materials.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: If one encounters the animal of a gentile collapsed under the burden of a Jew, he may refuse to unload the burden, as it is written: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it with him” (Exodus 23:5). By employing the phrase “you shall forgo,” the verse indicates that there are circumstances in which one may forgo unloading the animal. The Gemara reasons: And if you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, why is there the option of: “You shall forgo”? The Torah should have commanded only: “You shall release it with him.” The Gemara answers: Actually, say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, and there the baraita is referring to a case of loading, where suffering of animals is not a factor.

The Gemara asks: If so, say the latter clause of the baraita: With regard to a case involving the animal of a Jew collapsed under the burden of a gentile, it is written: “You shall release it.” And if the baraita is referring to a case of loading, where suffering of animals is not a factor, why does the baraita state: “You shall release it”? The Gemara answers: It is because in that case, there is suffering of the Jew, who is delayed while waiting for the animal to be loaded.

The Gemara asks: If so, then the halakha should be the same even in the first clause. Why is there no requirement to prevent the suffering of the Jewish partner in that case? The Gemara answers: The ruling of the first clause is stated with regard to a gentile donkey driver, and the Jewish owner of the burden is absent. The ruling of the latter clause is stated with regard to a Jewish donkey driver and one is obligated to prevent his suffering. The Gemara asks: On what basis did you arrive at this definitive assertion that the animal of a Jew is driven by that Jew and the animal of a gentile is driven by that gentile? The Gemara answers: The typical state of matters is that a person follows his donkey. The first clause addressed the case of a gentile’s donkey, so presumably its driver is gentile. The latter clause addressed the case of a Jew’s donkey, so presumably its driver is a Jew.

The Gemara questions the explanation that the baraita is referring to cases involving loading. But isn’t it with regard to unloading that the phrases cited in the baraita: “You shall forgo passing him by,” and: “You shall release it,” are written?

The Gemara answers that he said to him: Indeed, the fact that one need not unload the burden from the donkey in the first clause of the baraita indicates that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law. In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law. That is the minority opinion, as the Rabbis disagree.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: If one encounters a friend whose animal collapsed and it is necessary to unload its burden, and one also encounters an enemy who needs assistance to load a burden onto his animal, the mitzva is to assist the enemy, in order to subjugate one’s evil inclination. The Gemara reasons: And if it enters your mind that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, that option, to unload his friend’s animal, is the preferable course of action for him. The Gemara answers: Even if the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, even so, loading his enemy’s animal in order to subjugate his evil inclination is preferable.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita. The enemy with regard to which they stated the halakha that one must assist with his animal is a Jewish enemy and not a gentile enemy. The Gemara asks: If you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, what is it to me if it is a Jewish enemy and what is it to me if it is a gentile enemy? In either case, failure to unload the burden will cause the animal suffering.

The Gemara answers: Do you maintain that the reference in the baraita to an enemy applies to the enemy mentioned in the verse: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden…you shall release it with him”? It applies to the enemy mentioned in the baraita cited above, in which the tanna taught that loading a burden onto an enemy’s animal is preferable to unloading a burden from a friend’s animal.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

אמר רבא:  מדברי שניהם, רבנן ורבי שמעון, הסוברים שחיוב פריקה עדיף מחיוב טעינה, נלמד, שאיסור צער בעלי חיים - איסור דאורייתא הוא. [373] [374]

שהרי חכמים סוברים, שהיינו יכולים ללמוד מצות פריקה מטעינה בקל וחומר.

ואפילו רבי שמעון לא קאמר שצריך לכתוב פריקה, ואי אפשר לכתוב רק טעינה, ונלמד ממנה פריקה בקל וחומר - אלא משום דלא מסיימי קראי. אבל, אם היה מסיימי קראי - הוה דרשינן קל וחומר, ולמדים פריקה מטעינה.

ומשום מאי אפשר ללמוד בלימוד של קל וחומר את דין הפריקה מדין הטעינה, כי במה פריקה חמורה יותר? לאו, האם לא, מחמת שבפריקה יש צד חמור משום צער בעלי חיים - דרשינן כך! [375]

ודוחה הגמרא: דלמא הלימוד של קל וחומר מטעינה לפריקה אינו משום שבפריקה יש חומר של צער בעלי חיים. אלא החומר הוא משום דאיכא בפריקה חסרון כיס, הפסד ממון לבעל הבהמה, שמא היא תתמוטט לגמרי ותמות תחת משאה.

והכי קאמר: ומה טעינה, דלית בה חסרון כיס, שאין חשש הפסד למיתת הבהמה, בכל זאת - חייב לעזור לבעליה להטעין את המשא. פריקה, דאית בה חסרון כיס - לא כל שכן שחייב לעזור לו לפרוק הימנה את משאה!

ותמהינן: וכי טעינה - אין בה חסרון כיס לבעל הבהמה?

מי לא עסקינן [האם לא מדובר] אף באופן שבעל הבהמה היה בדרכו לסחורה, ואז נפלה הבהמה ומשאה התפרק ונפל ממנה, דאדהכי והכי [שבינתיים], בזמן שהוא מתעכב מחמת נפילת המשא מהחמור - בטיל משוקיה [הוא מתבטל מעסקו, ומפסיד]?

אי נמי, בכך הוא נפסד, שבינתיים, בזמן שהוא מתעכב בדרך, אתו גנבי, ושקלי כל מה דאיכא בהדיה [בהיותו עם הסחורה המפורקת בדרך יכולים לבוא גנבים וליטול ממנו את סחורתו].

אלא, על כרחך, החומר שיש במצות פריקה יותר מאשר בטעינה הוא רק משום איסור צער בעלי חיים, שהוא מדאורייתא, ולכן היה אפשר ללמוד פריקה מטעינה בקל וחומר.

והגמרא מביאה עוד ראיה לדבר:

תדע, דצער בעלי חיים דאורייתא, לשיטת רבנן ורבי שמעון:

דקתני בסיפא של משנתנו, רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו לפורקו. שנאמר: "תחת משאו", משמע, דוקא כשהיה טעון משאוי שיכול לעמוד בו.

לאו, מכלל דתנא קמא של רבי יוסי, רבנן ורבי שמעון, סבר שאף בכהאי גוונא זקוק לו!

מאי טעמא? הרי מקרה כזה אינו בכלל מצות פריקה, שהרי כתוב "תחת משאו", שמשמע דווקא משא שיכול לעמוד בו!

אלא לאו, משום דצער בעלי חיים דאורייתא!

ודוחה הגמרא: דלמא אכן כולם סוברים שאיסור צער בעלי חיים לא מן התורה הוא, והכא, בדרשה שדורשין ממה שנאמר "תחת משאו" פליגי.

דרבי יוסי סבר: דרשינן מ"תחת משאו" - דווקא משאוי שיכול לעמוד בו.

ורבנן סברי: לא דרשינן מ"תחת משאו" שחייב לפרוק דווקא משאוי הראוי לו, משום שהם סוברים ש"תחת משאו" משמע כל משא שעליו, אף שהיה טעון במשא שאינו יכול לעמוד בו.

ועתה מביאה הגמרא ראיה לאידך גיסא:

תדע שכך הוא, כפי שדחינו, דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא: הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק - פרוק, פטור, שנאמר "עמו".

ואי סלקא דעתך שצער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה למריה בהדיה [מה לי אם הבעלים עמו], ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה? סוף סוף הבהמה מצטערת תחת המשא! ודוחה הגמרא: לעולם אפשר לומר שצער בעלי חיים דאורייתא. כי מי סברת שהדין אשר שנינו שאם אין הבעלים עמו פטור, הכוונה היא שפטור לגמרי מלפרוק?

ודלמא, פטור מלעשות זאת בחנם, וחייב לפרוק בשכר, ומשום צער בעלי חיים.

והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה [עשה עמו] בחנם. וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה, משום צער בעלי חיים, ובשכר [שבעל הבהמה יתן לו שכרו בעל כרחו]. ולעולם צער בעלי חיים דא ורייתא.

[סימ"ן: בהמ"ת בהמ"ת אוה"ב שונ"א רבצ"ן] [376]

לימא מסייע ליה לרבא, שאמר צער בעלי חיים דאורייתא, מברייתא.

שכך שנינו בברייתא: הרואה בהמת נכרי רובצת תחת משאה, מטפל בה לפרוק משאה - כפי שהוא מטפל בבהמת ישראל.

אי אמרת בשלמא שצער בעלי חיים דאורייתא, משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל, שהרי סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים [377].

אלא, אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אמאי מטפל בה כבהמת ישראל?

ודוחה הגמרא: התם, מה שמטפל לפרוק אף בבהמת נכרי, היינו משום איבה. כדי שלא תהיה לנכרי איבה עליו.

ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא, שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, והטעם הוא משום איבה, דקתני בסיפא של הברייתא: אם היתה בהמת הנכרי טעונה יין נסך - אין זקוק לה.

אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים לאו דאורייתא, והטעם הוא משום איבה - משום הכי בכהאי גוונא אין זקוק לה, משום שיכול הוא להשמט מהנכרי ולומר: דבר איסור הוא לנו.

אלא אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - אמאי אין זקוק לה? סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים!

ודוחה הגמרא: אין מכאן ראיה, משום שאפשר לומר, שבסיפא מדובר בטעינה, והכי קאמר: ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה, שהרי אין כאן צער בעלי חיים, ואף אין כאן איבה.

ואילו ברישא, ששנינו מטפל בה, מדובר בין בפריקה ובין בטעינה. בפריקה - משום צער בעלי חיים, ובטעינה - משום איבה.

תא שמע שצער בעלי חיים לאו דאורייתא. ממה ששנינו בברייתא: דתניא: אם היתה הבהמה הנופלת תחת משאה בהמת נכרי, והמשאוי שעליה של ישראל, על זה אנו דורשים את מה שכתוב בפרשה של מצות פריקה - "וחדלת מעזב לו". שאינו צריך לעזור לו.

ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי "וחדלת"? הרי סוף סוף יש צער לבהמה, ואם כן, את מצות "עזב תעזב עמו" מבעי ליה לקיים, שצריך לעזור לו! [378]

ודוחה הגמרא: לעולם אפשר לומר שצער בעלי חיים דאורייתא, והתם בברייתא מדובר בטעינה, שאין לבהמה צער.

ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא של הברייתא: אם היתה הבהמה בהמת ישראל, והמשאוי של נכרי, צריך לקיים את מה שנאמר "עזב תעזב", לסייע לו. ואי מדובר בטעינה, אמאי צריך לקיים "עזב תעזב"? הרי ההפסד הוא של נכרי!

ומבארת הגמרא: מה שצריך לסייע לו, היינו משום צערא דישראל. כיון שאינו יכול להקים את הבהמה, הוא נאלץ להתעכב שם.

ומקשינן: אי הכי, אפילו ברישא, שהחמור של נכרי, והמשא של ישראל, נמי יהא חייב לטעון, משום שהישראל מתעכב שם! ומבארת הגמרא: ברישא מדובר בחמר [האדם המנהיג את החמור] נכרי, והישראל בעל המשא אינו שם, שאז הטעינה מוטלת על החמר הנכרי, ולכן אין מצוה לסייע לו.

ואילו בסיפא מדובר בחמר ישראל.

ותמהינן: מאי פסקת? היאך קבעת דבר זה, שבכל מקרה, החמר של בהמת נכרי הוא נכרי, והחמר של בהמת ישראל הוא ישראל!?

ומבארת הגמרא: סתמא דמלתא, בדרך כלל, איניש בתר חמריה אזיל [אדם הולך אחרי חמורו, ואינו מוסרו לאחרים]. ולכן, ברישא שמדובר בה בחמור של נכרי, מסתבר שגם החמר נכרי. ואילו בסיפא, שמדובר בה בחמור של ישראל, מסתבר שאף החמר ישראל הוא.

ומקשינן: היאך העמדת את הברייתא בטעינה?

והא המקראות "וחדלת" ו"עזב תעזב" - בעניין פריקה הוא דכתיבי! שהרי כך כתוב שם: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת"!

אמר ליה: אכן, אי אפשר ליישב את הברייתא למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא.

והא מני ברייתא זו - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר במשנתנו שאם היה עליה יתר מכדי משאה - אינו חייב בפריקה, ומוכח שהוא סובר שצער בעלי חיים לאו דאורייתא.

תא שמע: אם היה לפניו חמור של אוהב [אוהבו] שצריך לפרוק, והיה לפניו גם חמור של שונא שצריך לטעון, מצוה לעסוק בחמורו של השונא - כדי לכוף את יצרו, שהרי ודאי יצרו אומר לו לסייע לאוהב, ולא לשונא.

ואי סלקא דעתך שצער בעלי חיים דאורייתא, הא לפרוק את חמורו של האוהב עדיף ליה, משום צער בעלי חיים!

ודוחה הגמרא: אפילו הכי, למרות שיש כאן צער בעלי חיים, כדי לכוף את יצרו - עדיף [379].

תא שמע: שונא שאמרו - שונא ישראל, ולא שונא נכרי. וסוברת הגמרא עתה, שמה שאומרת הברייתא "שונא שאמרו", הכוונה לשונא שאמרו במקרא, כפי שנאמר: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וגו'". ואם כן, מדובר בפריקה. ועל זה אומרת הברייתא, שאם השונא נכרי, אין צריך לסייע לו.

ואי אמרת שצער בעלי חיים דאורייתא - מה לי שונא ישראל, ומה לי שונא נכרי, סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים!

ודוחה הגמרא: מי סברת מה שנאמר בברייתא "שונא שאמרו" - אשונא דקרא קאי [על השונא של המקרא נאמר]?

לא כן הוא, אלא אשונא דמתניתין קאי [על השונא המוזכר בברייתא דלעיל: "אוהב לפרוק ושונא לטעון"], שמדובר בטעינה. ולכן, אם השונא נכרי, אין זקוק לו.

הערות

[373] בהגהות חת"ס כתב, דילפינן לה מדכתיב: "ורחמיו על כל מעשיו". ועיין בשו"ת שאילת יעבץ [סימן ק"י] שכתב שדין צער בעלי חיים נוהג רק בבעלי חיים שהם בני מלאכה, ולא בשקצים ורמשים. וכתב שם שכלב וחתול בני מלאכה, שהכלב שומר מגנבים, והחתול צד עכברים. ולכאו' יש להעיר מהמעשה המובא במסכת ב"מ [פ"ה א], שהיתה שפחתו של רבי מכבדת הבית, ורצתה לזרוק בני חולדה, ואמר לה רבי שתניחם משום דכתיב "ורחמיו על כל מעשיו", דמוכח שדין צער בעלי חיים שייך גם בשאינם בני מלאכה. ויש שהביא להוכיח מספר חסידים [אות מ"ד] שצער בעלי חיים אינו דווקא בבני מלאכה [וע"ע בספר חסידים אות תרס"ז גבי צער בעלי חיים לצורך אדם, ועיין ברמב"ן עה"ת דברים כ"ב ו', ועוד בראשונים ואחרונים שהאריכו בזה]. ועיין בשו"ת שבות יעקב [ח"ג סימן א] שהאריך בענין היתר צער בעלי חיים לצורך.

[374] הקשה הרמב"ן, אם כן,, למה זקן ואינה לפי כבודו אינו פורק? הרי יש כאן צער בעלי חיים, שאיסור דאורייתא הוא! ותירץ, דעשה דכבוד תורה - עדיף. ותמה עליו הר"ן, הרי זקן אינו דווקא מי שקנה חכמה, אלא הוא הדין לאדם מכובד, ואם כן, הדרא קושיא לדוכתה! ותירץ, שכיון שהותר צער בעלי חיים לתשמישן של בני אדם, כל שכן שהותר לכבודם בשב ואל תעשה, דגדול כבוד הבריות [ובפרי יצחק כתב, דלהכי לא תירץ הרמב"ן כן, משום דסבירא ליה שאין כבוד הבריות דוחה איסור אלא בגנאי גדול. אבל בגנאי קטן - לא]. והרדב"ז כתב, דכשם שגבי אבידה ילפינן מדכתיב "והתעלמת" שפעמים אתה מתעלם, כך נלמד גבי טעינה מדכתיב "והתעלמת", וגבי פריקה דכתיב "וחדלת", ודרשינן שפעמים שאתה חדל, דהיינו - בזקן ואינה לפי כבודו [ולפי זה, הא דאמרינן להלן "בהמת נכרי ומשאוי ישראל - וחדלת", היינו לריה"ג דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא. אבל לרבנן, באופן כזה חייב לפרוק, שהרי צער בעלי חיים דאורייתא, ואם כן, האי דכתיב "וחדלת" - לאשמועינן דזקן ואינה לפי כבודו אינו פורק].

[375] השטמ"ק הביא את הריטב"א שהקשה, מנלן הא דסבירא ליה לרבי שמעון דצער בעלי חיים דאו' והלימוד הוא מק"ו, דלמא סבירא ליה דלאו דאורייתא הוא, ופריקה וטעינה שוין הן, ונלמדים זה מזה! ותירץ, דאי שוין הן, אזי אף דלא מסיימי קראי, היה די לכתוב אחד מהם, והיה השני נלמד ממנו! אלא בהכרח דטעינה אינה חמורה כפריקה, וכיון דלא מסיימי קראי, בעינן לתרוויהו. שאם היה כתוב רק אחד, היינו מעמידים את המקרא בפריקה החמורה, ומוכח דסבירא ליה לרבי שמעון שצער בעלי חיים דאו'. ועיין במגן גבורים מה שכתב בזה.

[376] אלו הם סימני הברייתות שמהן מביאה הגמרא ראיה.

[377] כתב הפנ"י, שלשיטת התוס' [ד"ה מכלל], שכאשר חיוב הפריקה הוא רק משום צער בעלי חיים, חייב לפרוק רק בשכר, אם כן לשון הברייתא "כבהמת ישראל" - לאו דווקא הוא, שהרי בבהמת ישראל חייב בחינם מדין פריקה, ובבהמת עכו"ם חייב רק בשכר, משום צער בעלי חיים. אבל לשיטת הר"ן [לעיל בעמוד א], שגם מדין צער בעלי חיים חייב בחינם, ורק בהלך וישב לו נוטל שכר משום פשיעת בעלים, אם כן, הלשון "כבהמת ישראל" מדוייק. ולפי זה גם בתירוץ הגמרא, שהחיוב הוא משום איבה, יתחייב בחנם כבהמת ישראל. שהרי אם יטול ממנו שכר, תהיה כאן איבה, שהרי מישראל אינו נוטל שכר.

[378] מה שאין כן אם צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אינו חייב לפרוק אף מדרבנן, ואף ששנינו לעיל שבבהמת עכו"ם חייב לפרוק משום איבה, היינו דווקא כשגם המשאוי וגם הבהמה של עכו"ם. אבל הכא, שהמשאוי של ישראל, אין חשש איבה, שאומר העכו"ם, אם על ממון ישראל אינו חס, על ממוני יחוס?! [ב"י וב"ח]. אמנם בפנ"י כתב, שמה שפטר התנא, היינו מדאורייתא. אבל מדרבנן חייב משום איבה.

[379] ביאר המנחת חינוך [מצוה פ'], שכשם שהותר צער בעלי חיים לצורך האדם, להנאת גופו, או משום כבודו, כל שכן שהותר לצורך תיקון מידות נפשו.

מדברי שניהם, גם תנא קמא וגם ר' שמעון המעדיפים פריקה, נלמד כי ההתחשבות בצער בעלי חיים הוא מצוה דאורייתא [מן התורה]. ואפילו ר' שמעון לא קאמר [אמר] שצריך כתוב מיוחד לפריקה, אלא משום דלא מסיימי קראי [שאין הכתובים מבוררים], אבל אילו היו מסיימי קראי [הכתובים מבוררים] דרשינן [היינו דורשים] קל וחומר, משום מאי [מה] מה הבסיס לקל וחומר זה? לאו [האם לא] משום צער בעלי חיים דרשינן [דורשים אנו] אותו?

ודוחים: דלמא [שמא] משום דאיכא [שיש] חסרון כיס בפריקה. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את הדבר: ומה טעינה דלית [שאין] בה חסרון כיס — חייב, פריקה דאית [שיש] בה חסרון כיס, לא כל שכן!

ודוחים: וכי טעינה אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אף במקרה דאדהכי והכי בטיל משוקיה [שבין כך ובין כך עד שימצא לטעון יתבטל משוקו] ולא יהיה לו למי למכור את סחורתו, אי נמי אתו גנבי ושקלי [או גם כן יבואו גנבים ויקחו] כל מה דאיכא בהדיה [שיש עמו], ונמצא שקל וחומר זה אין בו ממש.

ומביאים ראיה נוספת, תדע שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של המשנה: ר' יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו, על החמור, יתר על משאו הראוי לו לפי בריאות גופו — אין זקוק לו, שנאמר "רובץ תחת משאו" (שמות כג, ה) ומשמע — משאוי שיכול לעמוד בו. לאו [האם לא] מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי אפילו כך זקוק לו לסייע בפריקתו? מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לאו [האם לא] משום שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא?

ודוחים: משם אין ראיה, דלמא [שמא] בפירוש הכתוב "תחת משאו" פליגי [חלוקים הם], שר' יוסי סבר: דרשינן [דורשים אנו] "תחת משאו", וכוונתו: משא הראוי לו משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא דרשינן [אין אנו דורשים] "תחת משאו" באופן זה.

ולהיפך, תדע שצער בעלי חיים לאו דאורייתא [אינו מן התורה], דקתני רישא [ששנה בראשה] של המשנה: הלך בעל החמור וישב לו ואמר לו למסייע הואיל ועליך מצוה לפרוק, פרוק — פטור מלפרוק, שנאמר "עמו". ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, מה לי אם איתיה למריה בהדיה [ישנו בעליו עמו], ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה [אם אין בעליו עמו]? הלא צערו על בעלי חיים אינו משתנה על ידי כך!

ומשיבים: לעולם תפרש כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, ואולם מי סברת [האם סבור אתה] שמה שאמרו "פטור" כוונתו פטור לגמרי? ודלמא [ושמא] הכוונה פטור לעשות בחנם, וחייב לעשות, אבל מותר לו לגבות ממנו שכר. והכי קאמר רחמנא [וכך אמרה התורה]: כי איתיה למריה בהדיה [כאשר ישנו בעליו עמו] — עבד גביה [עשה עמו] בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה [וכאשר אין בעליו עמו] — עבד גביה [עשה עמו] בשכר, ולעולם תאמר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה].

(סימן לראיות הבאות: בהמת, בהמת, אוהב, שונא, רבצן).

ומציעים עוד, לימא מסייע ליה [האם נאמר שנסייע לו] שצער בעלי חיים מן התורה, ממה ששנינו בברייתא: בהמת גוי מטפל בה כבהמת ישראל לענין פריקה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי צער בעלי חיים דאורייתא הוא — משום הכי [כך] מטפל בה כבהמת ישראל, אלא אי אמרת [אומר אתה] כי צער בעלי חיים לאו דאורייתא [לא מן התורה] הוא, אמאי [מדוע] מטפל בה כבהמת ישראל? ומשיבים: התם [שם] אינו עושה זאת משום מצוה, אלא משום איבה, שכדי שלא תיווצר איבה בין יהודים וגויים, עוזר גם לגויים, אבל לא משום חובת המצוה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, דקתני [ששנה שם]: אם היתה הבהמה טעונה בה יין נסך (שהוא איסור הנאה) — אין זקוק לה ואינו צריך לעזרו. אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא [נניח אם אומר אתה שצער בעלי חיים לא מן התורה] הוא — משום הכי [כך] אין זקוק לה, לפי שיש כאן צד איסור, אלא אי אמרת דאורייתא [אם אומר אתה כי מן התורה] מצווה על צער בעלי חיים, אמאי [מדוע] אם כן אין זקוק לה? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: ולהטעינה יין נסך — אין זקוק לה כי אין בכך צער בעלי חיים, וגם איבה אין כאן, כיון שיכול לומר לגוי שבדבר של איסור אינו רשאי לסייע לו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במקום אחר: בהמת גוי ומשאוי של ישראל — על כך נרמז בכתוב "וחדלת מעזוב לו" (שמות כג, ה) כלומר, יכול אתה שלא לעזור. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, אמאי [מדוע] אם כן אתה נותן לו את האפשרות של "וחדלת"? הלא "עזב תעזב" מבעי ליה [צריד היה לו] לומר! ומשיבים: לעולם תאמר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, ואולם התם [שם] מדובר בטעינה, שאין בה צד צער בעלי חיים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא, ששנינו: היתה זו בהמת ישראל ומשאוי גוי — "עזב תעזב". ואי [ואם] בטעינה, אמאי [מדוע] יש בכך "עזב תעזב"? ומשיבים: מצוה היא שם משום צערא [צער] הישראל שהוא שותף בדבר.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו רישא נמי [בתחילה גם כן] יש לעזור משום צערו של ישראל שהוא שותף בדבר! ומשיבים: רישא [ראשה] של הברייתא מדובר בחמר גוי, סיפא [הסוף] בחמר ישראל. ותוהים: מאי [מה] פסקת, מה חתכת להחליט כי דווקא במקרה הראשון מדובר בגוי ובסוף בישראל, מה ההוכחה בדבר? ומשיבים: סתמא דמלתא [סתמו של דבר] איניש בתר חמריה אזיל [אדם אחר חמורו הוא הולך] ולכן, אם היתה זו בהמת גוי — מן הסתם גם החמר גוי הוא, ולהיפך בבהמת ישראל החמר מן הסתם ישראל.

על ההסבר שבברייתא זו מדובר בטעינה מקשים מצד אחר: והא [והרי] "וחדלת" ו"עזב תעזב" בענין פריקה הוא דכתיבי [שנאמרו]!

על כך יש להסביר בדרך אחרת, ומשיבים אמר ליה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: צער בעלי חיים לאו דאורייתא [לא מן התורה] הוא, ואולם רוב החכמים אינם סבורים כן.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: אם הוא בא לפני אדם שהוא אוהב שלו וצריך לפרוק משא מחמורו, ושונא שהוא צריך לטעון עבורו משא — מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו ולהתגבר על השנאה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, הא [זה] עדיף ליה [לו] שיפרוק, שהרי יש בכך גם צער בעלי חיים? ודוחים: אפילו הכי [כך] השיקול שיש בכך הוא כדי לכוף את יצרו עדיף אפילו מצער בעלי חיים.

תא שמע [בוא ושמע]: שונא שאמרו בתורה — הכוונה לשונא ישראל ולא לשונא גוי, ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, מה לי אם כן שונא ישראל ומה לי שונא גוי? הלא צריך לדאוג לבהמה!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שעל השונא דקרא קאי [שבכתוב הוא מוסב], לגבי עצם החיוב לפרוק, לא כך, על שונא דמתניתין קאי [של הברייתא הוא מוסב] שאמרו שמצוה להעדיף טעינה בשונא על פריקה באוהב, מדובר דווקא שהוא מישראל.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

From the statements of both of these tanna’im it can be learned that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law. As even Rabbi Shimon says that he disagreed with the opinion of the Rabbis only because the verses are not clearly defined; but had the verses been clearly defined, we would have learned the same a fortiori inference. Due to what factor can that inference be learned? What, is it not due to the matter of suffering of animals, which is a factor in unloading and not a factor in loading, that we would have learned the a fortiori inference?

The Gemara rejects that proof. Perhaps the a fortiori inference is due to the fact that there is the factor of monetary loss in unloading but not in loading, and this is what the Rabbis are saying: If in the case of loading, where if one fails to assist the owner there is no potential monetary loss, one is obligated to help load the animal, in the case of unloading, where if one fails to assist the owner there is potential monetary loss, is it not all the more so clear that one is required to unload the burden?

The Gemara asks: But is there no potential monetary loss in loading? Are we not also dealing with a case where in the meanwhile, while the owner waits for assistance, he will be prevented from bringing his merchandise to the marketplace in time to sell it; alternatively, thieves might come and take all the merchandise that is there with him? Therefore, no a fortiori inference can be learned on the basis of monetary loss, and the inference must be based on the matter of the suffering of animals.

The Gemara cites an additional proof: Know that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, as it is taught in the latter clause of the mishna: Rabbi Yosei HaGelili says: If there was a burden upon the animal greater than its typical burden, one need not attend to it, as it is stated: “Under its burden” (Exodus 23:5). Rabbi Yosei holds that the obligation to unload an animal is with regard to a burden that the animal can bear; does this not indicate by inference that the first tanna holds that he must attend to it to unload a burden that is greater than its typical burden? What is the reason for this ruling; is it not due to the fact that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law?

The Gemara rejects that proof: Perhaps it is with regard to the meaning of the phrase “under its burden” that they disagree, as Rabbi Yosei HaGelili holds that we interpret the phrase “under its burden” to mean: A burden that the animal can bear. And the Rabbis hold that we do not interpret the phrase “under its burden” in this manner.

The Gemara cites an additional proof: Know that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law, as it is taught in the former clause of the mishna: If the owner went, and sat, and said to a passerby: Since there is a mitzva incumbent upon you to unload the burden, unload it, the passerby is exempt, as it is stated: “You shall release it with him” (Exodus 23:5). And if it enters your mind that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, what is it to me if its owner is working with the passerby and what is it to me if its owner is not working with the passerby? The animal suffers in both cases.

The Gemara rejects that proof: Actually, one could say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law. And when the tanna exempts the passerby when the owner does not participate in unloading the burden, do you maintain that exempt means completely exempt? Perhaps it means that the passerby is exempt from unloading the burden for free, but is obligated to do so for remuneration; and this is what the Merciful One said: If its owner is working with the passerby, perform the unloading with him for free; and if its owner is not working with the passerby, perform the unloading for him for remuneration. And actually, the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law.

The Gemara presents a mnemonic for a series of proposed proofs cited by the Gemara: Animal of; animal of; friend; enemy; collapser.

Let us say that a baraita supports Rava’s opinion that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law: If one encounters the animal of a gentile collapsed under its burden, he tends to it and unloads its burden, as he would the animal of a Jew. The Gemara reasons: Granted, if you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, it is due to that reason that he tends to it as he would the animal of a Jew. But if you say that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law, why does he tend to it as he would the animal of a Jew? The Gemara rejects the proof: There one tends to the animal due to enmity that would arise if gentiles see Jews assisting their own people and not gentiles. The obligation is not due to the requirement to prevent suffering of animals.

So too, it is reasonable to explain the baraita in this manner, as it is taught in another baraita: If the animal of a gentile was loaded with wine used for a libation to idolatry, and the animal is collapsed under its burden, a Jew does not attend to it. Granted, if you say that the requirement to prevent suffering of animals is not by Torah law, it is due to that reason that he does not attend to it. But if you say that the obligation is by Torah law, why does he not attend to it; isn’t the animal suffering? The Gemara answers that this is what the tanna is saying: And to load the animal with wine used for a libation to idolatry, he does not attend to it. Loading an animal does not alleviate its suffering. Furthermore, the refusal of the Jew to handle the libation wine will not cause enmity, because he can explain that his religion precludes him from handling these materials.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: If one encounters the animal of a gentile collapsed under the burden of a Jew, he may refuse to unload the burden, as it is written: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it with him” (Exodus 23:5). By employing the phrase “you shall forgo,” the verse indicates that there are circumstances in which one may forgo unloading the animal. The Gemara reasons: And if you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, why is there the option of: “You shall forgo”? The Torah should have commanded only: “You shall release it with him.” The Gemara answers: Actually, say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, and there the baraita is referring to a case of loading, where suffering of animals is not a factor.

The Gemara asks: If so, say the latter clause of the baraita: With regard to a case involving the animal of a Jew collapsed under the burden of a gentile, it is written: “You shall release it.” And if the baraita is referring to a case of loading, where suffering of animals is not a factor, why does the baraita state: “You shall release it”? The Gemara answers: It is because in that case, there is suffering of the Jew, who is delayed while waiting for the animal to be loaded.

The Gemara asks: If so, then the halakha should be the same even in the first clause. Why is there no requirement to prevent the suffering of the Jewish partner in that case? The Gemara answers: The ruling of the first clause is stated with regard to a gentile donkey driver, and the Jewish owner of the burden is absent. The ruling of the latter clause is stated with regard to a Jewish donkey driver and one is obligated to prevent his suffering. The Gemara asks: On what basis did you arrive at this definitive assertion that the animal of a Jew is driven by that Jew and the animal of a gentile is driven by that gentile? The Gemara answers: The typical state of matters is that a person follows his donkey. The first clause addressed the case of a gentile’s donkey, so presumably its driver is gentile. The latter clause addressed the case of a Jew’s donkey, so presumably its driver is a Jew.

The Gemara questions the explanation that the baraita is referring to cases involving loading. But isn’t it with regard to unloading that the phrases cited in the baraita: “You shall forgo passing him by,” and: “You shall release it,” are written?

The Gemara answers that he said to him: Indeed, the fact that one need not unload the burden from the donkey in the first clause of the baraita indicates that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law. In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that the requirement to prevent suffering to animals is not by Torah law. That is the minority opinion, as the Rabbis disagree.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita: If one encounters a friend whose animal collapsed and it is necessary to unload its burden, and one also encounters an enemy who needs assistance to load a burden onto his animal, the mitzva is to assist the enemy, in order to subjugate one’s evil inclination. The Gemara reasons: And if it enters your mind that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, that option, to unload his friend’s animal, is the preferable course of action for him. The Gemara answers: Even if the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, even so, loading his enemy’s animal in order to subjugate his evil inclination is preferable.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita. The enemy with regard to which they stated the halakha that one must assist with his animal is a Jewish enemy and not a gentile enemy. The Gemara asks: If you say that the requirement to prevent suffering to animals is by Torah law, what is it to me if it is a Jewish enemy and what is it to me if it is a gentile enemy? In either case, failure to unload the burden will cause the animal suffering.

The Gemara answers: Do you maintain that the reference in the baraita to an enemy applies to the enemy mentioned in the verse: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden…you shall release it with him”? It applies to the enemy mentioned in the baraita cited above, in which the tanna taught that loading a burden onto an enemy’s animal is preferable to unloading a burden from a friend’s animal.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב. מצוה מן התורה לפרוק לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר.

ר' שמעון אומר אף לטעון בחנם משום דלא מסיימי קראי איזהו לפרוק ואיזהו לטעון הילכך שניהם בחנם. אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאוריי' מדאמרי' פריקה דברי הכל בחנם:

ר' יוסי הגלילי אומר אם הטעינו יותר ממשאו ונפל אין נזקק לו שנאמר תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו.

בהמת עובד כוכבים מטפל בה כבהמת ישראל משום איבה.

בהמת עובד כוכבים ועובד כוכבים מחמר אחריה ומשאוי של ישראל וצריך לטעון אין זקוק לו שנא' וחדלת. אבל ישראל מחמר אחרי בהמתו והמשאו לעובד כוכבים עזב תעזוב עמו. ומקשי' והא תרוויהו וחדלת עזב תעזב בפריקה הוא דכתיב ביה ואוקימנא כר' יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא. אוהב צריך לסייעו בפריקה והשונא צריך לסייעו בטעינה יניח האוהב ויסייע השונא כדי לכוף את יצרו לשלום. ופשוטה היא:

הא דתניא מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. נראה לי דלאו בשונא דקרא משתטי דקרא הא אוקימינוה בפ' ערבי פסחים דחזא ביה איהו לחודיה דבר ערוה ומצוה לשנאתו ולמה יכוף את יצרו וכן תירצו בתוס' כאן, אבל בפסחים תי' דגם בשונא דקרא שייך לכוף יצרו ע"ש; אלא בשונא דעלמא קאי דעבד ביה איסורא כי סני ליה, ולפי' חכמים מזהירין אותו שיכוף את יצרו, אבל בשונא שדבר בו הכתוב אדרבה מצוה להקדים אוהב שהוא אהוב לשמים ולבריות:

(אלא) תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא. כלומר ואפילו לרבנן.

דקתני רישא הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק. קשה לי אם כן מנא להו לרבנן דפריקה בחנם וטעינה בשכר. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס וקא סלקא דעתיה דבטולא [דשוקא] לא [חשיב] חסרון כיס, דביטול כיס לאו חסרון הוא, אבל פריקה דאיכא חסרון כיס ממש, דאם לא פריק מאית חמריה זהו חסרון כיס, ואי משום גנבי, לחששא דדילמא אתו גנבי לא חיישינן דבר תורה.

ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי וחדלת. קשה לי, ותיפוק לי מיהא משום איבת [אומות] העולם. ויש לומר, דהכא כשיד ישראל תקיפה על אומות העולם, וברייתא דלעיל דאוקימנא משום איבה, כשיד אומות העולם תקיפה על עצמם.

ממה שראינו במשנתנו שהחמירה תורה בפריקה יותר מבטעינה למדנו על צער בעלי חיים שאנו מוזהרים עליו מן התורה בכל מקום ואע"פ שפשוטו של מקרא לא ראינו בו חלוק בין פריקה לטעינה מ"מ כבר כתבה תורה בפירוש לא תחסום שור בדישו ויש חולקין לפסוק צער בעלי חיים דרבנן ומביאין ראיה לדבריהם ממסכת שבת פרק מי שהחשיך שנאמר שם שהוא מדרבנן ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו בפרק מפנין שהוא דאוריתא והוא שאמרו שם בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה בטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאוריתא ואתי דאוריתא ודחי דרבנן אחר שכן מה שאמרנו במשנה הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור לא פטור לגמרי אלא שהפריקה עם בעלים בחנם ואם הבעלים לשם ואינו רוצה לעזור מתוך עזות שבו פטור הלה מלפרוק בחנם אבל מצוה עליו לפרוק ונוטל שכר מעתה אפילו היתה בהמה זו מעובדי האלילים שאין אנו מחוייבין להם מצד עצמן ומשוי שעליה שלהם לענין פריקה פורקין לו מצד צער בעלי חיים ואפילו היתה טעונה יין נסך אבל לענין טעינה בהמה שלו ומשאוי שלו פטור בהמה שלו ומשאוי של ישראל אם החמר ישראל חייב משם צערו של ישראל ואם החמר מהם פטור בהמה של ישראל והמשאוי מהם אם החמר ישראל חייב ואם החמר מהם פטור:

היה אוהבו לפרוק ושונאו לטעון אע"פ שהפריקה חמורה מצוה להקדים את שונאו כדי לכוף את יצרו ומ"מ דוקא שונאו ישראל והדומים להם אבל אם היה מעובדי האלילים אין זקוק לו לטעינה אא"כ חושש לאיבה ולהטעינה יין נסך מיהא אין זקוק לה שאין כאן איבה היו שניהם אוהבים או שניהם שונאים מצוה לפרוק תחלה וכל שכן ישראל לפרוק ונכרי לטעון:

מכלל דר"ע סבר זקוק לו מ"ט לאו משום צער בע"ח דאורייתא פי' כיון דכתב משאו הא לא קאי בעשה ואמאי אמר תנא קמא דזקוק לו אלא ודאי משום צער בע"ח דאע"ג דלא קאי בעשה משום צער בע"ח הוא זקוק לו וריה"ג סבר צער בע"ח לאו דאורייתא ודחי ודילמא בתחת משאו פליגי ורבנן תחת משאו כל משא במשמע ומשום מצות עשה הוא דמחייב ולאו משום צער בעלי חיים:

תדע דצער בעלי חיים דאורייתא. פירוש לתנא קמא ורבי שמעון מדקתני סיפא רבי יוסי הגלילי אומר אם היה משוי וכו' מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו פירוש מכלל דתנא קמא דידיה דהיינו רבנן ורבי שמעון סברי זקוק לו דהא לא מפליג במילתא והא אמאי לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא. נראה מלשון רש"י דמשום דצער בעלי חיים דאורייתא בהלכה למשה מסיני לא דרשינן משאו הראוי לו ואמרינן דמשאו כל משא שעליו משמע הא אלו אמרינן דצער בעלי חיים לאו דאורייתא הוה ליה למימר משאו הראוי לו דהכין משמע לישנא טפי. אבל השתא דחקין קרא קצת שלא לסתור ההלכה דצער בעלי חיים בעלמא דאורייתא זו שיטת רש"י ונכונה היא. אבל בתוספות פירשו דהשתא נמי לא מפקינן ליה מפשטיה אלא דדרשינן הכי משאו הראוי לו בחנם ומשאו שאינו יכול לו בשכר דהא כיון דפשע בנפשיה בדין הוא דאפילו בשכר נמי לא אלא משום צער בעלי חיים מסייעו בשכר. והוצרכו לפרש כן משום הא דאמרינן ודילמא בתחת משאו פליגי דאלמא מעיקרא סבירא לן דלא פליגי בדרשא דקרא כלל דמודו רבנן דדרשינן תחת משאו משא הראוי לו ולפירוש רש"י ז"ל לא קשיא כולי האי דמעיקרא סלקא דעתין דעיקר פלוגתא אי צער בעלי חיים דאורייתא אלא דמעיקרא סלקא דעתין דמודו רבנן דתחת משאו פשטיה משמע כרבי יוסי אלא כיון דצער בעלי חיים דאורייתא לית לן למידרש הכי והשתא אמרינן דילמא צער בעלי חיים לאו דאורייתא אלא דסברי רבנן דתחת משאו פשטיה משמע כל משאו בין גדול בין קטן ובהא בלחוד פליגי. וכן נראה מלשון רש"י. הריטב"א.
והראב"ד כתב וזה לשונו: מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו מאי טעמא לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא דאי משום חסרון כיס איהו לא חש אנפשיה ואי משום צערא דישראל איהו גרם אנפשיה. הכא משמע מדוכתא אחרינא נפקא ליה ומשום הכי לא דריש ליה לקרא כרבי יוסי הגלילי ולא ידענא מהיכא. ואפשר דנפקא לן מחסימה ורבי יוסי הגלילי התם משום דתורא מדישיה קאכיל והואיל ומהנה יהנה ודילמא בתחת משאו פליגי דתנא קמא משמע ליה כל משוי ורבי יוסי הגלילי משמע ליה משא הראוי לו דלא כתיב תחת המשא אלא הא מני רבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא דאי דאורייתא מפני מה אמרה תורה כך. עד כאן.

וכתב הרא"ש וזה לשונו: מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו. פירוש משום צער בעלי חיים ולא משום תעזוב דכולי עלמא מודו דדרשינן תחת משאו אלא דרבנן דרשי הכי תחת משאו בחנם ואם אינו יכול לעמוד בשכר אם הבעלים רוצים ליתן לו שכר יכול לקבלו ואם אינם רוצים ליתן לו שכר חייב לעשות בחנם משום צער בעלי חיים. והשתא רבי יוסי הגלילי לא מתוקם בשום ענין אלא כרבנן דאמרי טעינה בשכר דמה נפשך אפילו לא מסיימי קראי לא לכתוב אלא חד ואנא ידענא דהוא הדין לאידך דאין סברא לחלק בין דצער בעלי חיים לאו דאורייתא דכעין זה צריך לומר לעיל כדפרישית ולקמן נמי אמר בהדיא דרבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה ואם תאמר לרבי יוסי הגלילי אמאי אין זקוק לו בשכר מדרבנן אי צער בעלי חיים דרבנן כי היכי דאמרינן בסמוך גבי הלך וישב לו פטור דאי צער בעלי חיים דאורייתא הוי פטור בחנם וחייב בשכר והוא הדין אם הוא דרבנן יתחייב בשכר מדרבנן. ויש לומר דאי צער בעלי חיים דרבנן לא הטריחו חכמים בבהמת אחרים אפילו בשכר וכן משמע נמי בההוא דבסמוך ואי אמרת צער בעלי הלים דאורייתא אמאי פטור. אבל אי הוי דרבנן ניחא ליה דפטור לגמרי וכן בסמוך גבי בהמת גוי דפריך ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב והיינו אמאי חייב אפילו בשכר דמשום צער בעלי חיים אפילו הוי מדאורייתא לא מחייב אלא בשכר והאי דאמרינן לרבי יוסי הגלילי טעינה בשכר ולא פריקה נראה לי משום דפריקה מסיימי דרובץ תחת משאו על כרחך בפריקה משתעי וטעינה אתיא מבנין אב מפריקה וליכא למפרך מידי דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וקרא אחרינא דכתיב מוקמינן ליה לטעינה ואף על גב דאתיא מבנין אב מילתא דאתיא מקל וחומר או מבנין אב טרח וכתב לה קרא. ומכל מקום לא אמרינן הכי אלא היכא דליכא למדרש מיניה מידי והכא מצינא למדרש מיניה דנימא בטעינה בשכר ולהכי כתביה דאי מפריקה ילפינן לא הוי בחנם. ומיהו קשיא לי דנהדר ונילף פריקה מטעינה ותהוי נמי פריקה בשכר. ועוד קשיא מנא ליה דרבנן סברי צער בעלי חיים דאורייתא ופריקה אתיא מקל וחומר דטעינה וייתורא דפריקה אתי לגלות על טעינה שהוא בשכר דילמא סברי כרבי יוסי הגלילי וצריך עיון ויש לומר דלרבי יוסי הגלילי לא ילפינן פריקה מטעינה דדריש תחת משאו ולא מפורק אבל עיקר הטעם דטעינה בשכר לא מצי למילף מהתם דאי לאו דידעינן מדוכתא אחרינא דטעינא בשכר הוה אמינא פריקה בשכר וטעינה בחנם דכיון דצער בעלי חיים דרבנן ושקולין הם ומייתורא דתחת משאו אנו צריכין לומר דאחד מהם בחנם הוה מצינו למדרש תחת משאו בשכר ולא מפורק בשכר אלא בחנם אבל השתא דידעינן דטעינה בשכר על כרחך דרשינן מינה דפריקה בחנם והשתא ניחא נמי דרבנן לא מצי סברי כרבי יוסי הגלילי דכיון דלא דרשי תחת משאו הוה אמינא דטעינה בחנם ופריקה בשכר כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן לקמן גבי הא דאמרינן רבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה. ונראה דהשתא לכולי עלמא אפילו למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא לא קאי האי דיוקא דרבא דאמר דקל וחומר משום דצער בעלי חיים דאורייתא איתיה אלא בלאו הכי נמי איתיה לקל וחומר משום דלעולם בפריקה איכא צערא דמריה טפי מטעינה אי נמי משום חסרון כיס דאף על גב דבטיל בטעינה משוקא האי דחמריה מאית הוי חסרון טפי שהרי אבד חמורו וחסר כיסו ממה שהיה ואלו טעינה אף על פי שלא הרויח בשוק לא חיסר כיסו ממה שהיה.
והיינו דקא סלקא דעתין מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דהוה סלקא דעתין טעמייהו דרבנן מקל וחומר דרבא ואף על גב דקשיא ליה מה לי רובץ מה לי רבצן. ומהדרינן רבי יוסי הגלילי בלאו הכי נמי אית ליה קל וחומר והוא הדין לרבנן. מעתה ולהאי פירושא תחת משאו לאו קרא יתירה הוא למדרש ביה ולא מפורק אלא סברא היא מקל וחומר כדאיתמר לעיל וקרא למסמך ביה בעלמא נקט ליה. ויש לומר לשון אחר דמעיקרא קאמר מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דאינהו תנו לה במתניתין ולאו משום קל וחומר דהא השתא דמוקמינן ברייתא לרבנן צער בעלי חיים לאו דאורייתא ופריק רבי יוסי הגלילי נמי כרבנן סבירא ליה ולאו מדין קל וחומר אלא מהאי קרא ולא תחת מפורק הלכך השתא נמי לרבנן משום קרא הוא ואידחי לה כולה סוגיין דלעיל. ואף על גב דאידחי לה שמע מינה דרבא מדאשכחן לרבי יוסי הגלילי דסבר בטעינה כרבנן. מיהו הילכתא צער בעלי מיים דאורייתא. עד כאן.

והרשב"א כתב כלשון ראשון גבי הא דאמרינן תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא דקתני רישא הלך וישב לו וכו'. וזה לשונו: קשיא לי אם כן מנא להו לרבנן דפריקה וטעינה בשכר. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס וקסלקא דעתין דביטולא דשוקא לא חשיב חסרון כיס דביטול כיס לאו חסרון הוא אבל פריקה וכו' מאית חמריה וכו' ואי משום גנבי לחששא דדילמא אתו גנבי לא חיישינן דבר תורה. עד כאן.
והר"ן כתב כלשון אחרון וזה לשונו: יש לומר נפקא ליה מדרשא דתחת משאו ולא מפורק דפרשינן לא מפורק בחנם אלא בשכר ואף על גב דהא מצטריך ליה תחת משאו למשוי שיכול לעמוד בה תרתי שמע מינה דמדכתיב משאו משמע שיכול לעמוד בו ומדכתיב תחת ולא כתב במשאו משמע ולא מפורק. ולפי זה אפשר דרבנן נמי מהכא משמע להו דטעינה בשכר ואם כן קל וחומר דרבא דלעיל אידחי אלא מיהו כיון דרבנן דרשי תחת משאו ולא שמעינן מיניה דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור משמע דטעמא דמילתא משום דסבירא ליה דצער בעלי חיים דאורייתא ומשום הכי לא מצי לאוקמינן למפטר משוי שאינו יכול לעמוד בו ומוקמי ליה למדרש ולא מפורק עד כאן לשונו לקמן גבי הא דאמרינן רבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה.
כתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי צער בעלי חיים דרבנן היה פטור. נראה שמוכיחין זה דאין לומר דנקטיה לומר אפילו אם תמצא לומר צער בעלי חיים דאורייתא אתי שפיר אם כן לימא תחלה לעולם אימא לך צער בעלי חיים דאורייתא והכי קאמר וכו' אילימא לבסוף ולעולם אימא לך צער בעלי חיים דאורייתא ומדקאמר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא משמע דכי אמרינן הכי אז סבירא ליה צער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות לא מצי למימר דלרבי יוסי אין זקוק בחנם אבל בשכר חייב דצער בעלי חיים דאורייתא ורבנן זקוק לו אפילו בחנם דתמת משאו לא דרשי. דאם כן ברייתא דלקמן דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא מני. ועוד דאין זקוק לו משמע אפילו בשכר. עד כאן. וכתב עליו הגליון וזה לשונו כתוב בגליון תוספות דאם כן ברייתא דלקמן דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא מני. פירוש הך ברייתא בהמת גוי וחדלת דמשמע לגמרי דהאחרות איכא למימר אפילו כרבנן וחייב בשכר אבל וחדלת משמע לגמרי כדפירש תוספות. ואין לומר ולהקשות דנימא דאתיא כרבי שמעון וקאי אטעינה והכא קאמר בטעינה וחדלת דממה נפשך איירי גם בטעינה דאפילו איירי בפריקה מכל מקום נילף מינה כל שכן טעינה לפטור. דיש לומר רבי שמעון על כרחך לא דריש וחדלת דוחדלת משמו לגמרי מאן דדריש ליה כדפירש תוספות וכיון דקסבר צער בעלי חיים דאורייתא כדפרישית לעיל אם כן אי דריש וחדלת אם כן לדידיה אמאי לא מסיימי קראי הא לדידיה וחדלת לא מצי קאי אפריקה כיון דאיכא צער בעלי חיים ועל כרחך היה צריך להיות בטעינה. עד כאן.

לימא מסייע ליה בהמת גוי חייב לטפל בה כבהמת ישראל ואי אמרית צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב. ואם תאמר ואפילו לדידן היכי ניחא דהא אחיך כתיב. ויש לומר דכי כתיב אחיך היינו בקרא דנופלים בדרך דאיירי בטעינה דליכא שכר אבל בפריקה לא כתיב אחיך אלא שונאך אפילו גוי במשמע ולא ילפינן מטעינה. אבל אלו אמרינן צער בעלי חיים לאו דאורייתא אז ודאי ילפינן לפריקה מטעינה דכתיב בה אחיך ולא גוי. כן נראה לי.
אבל בתוספות כתבו דלעולם דרשינן אחיך ולא גוי ומיהו אי אמרינן צער בעלי חיים דאורייתא אז ודאי ילפינן לפריקה מטעינה דכתיב ולא גוי בחנם אלא בשכר. ופרקינן משום איבה כלומר דלעולם צער בעלי חיים לאו דאורייתא ומשום איבה הוא דאמרי רבנן שיטפל בה ובשכר דמשום נטילת שכר ליכא איבה ואף על גב דלישראל עביד בחנם וכדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה. הריטב"א.

ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב. אין להקשות מאי סלקא דעתיה דמקשה הא צריך לסבור טעמא דאיבה דאם לא כן היאך יישבה סיפא כי צריך לומר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה וכו' כדמסיק ואי לאו משום איבה אמאי נקט יין נסך דיש לומר דידע שפיר טעמא משום איבה אבל סלקא דעתיה דלא שייך למיתני ברישא חייב אי הוה רק משום איבה אלא הוי נמי משום צער בעלי חיים דאורייתא. גליון.

אלא אי אמרת מדאורייתא אמאי אין זקוק לה. תימה דילמא משום דאסור להשתכר ביין נסך ואפילו אין נותנין לו שכר לפריקה מכל מקום כך חשוב נהנה מיין נסך אם עושה לו בחנם כמו עושה לו בשכר כדמוכח בפרק כל שעה דפריך והרי אבר מן החי דרחמנא אמר לא יאכלו ותניא מנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח וכו' הא לכלבו שרי דעל כרחך באבר מן החי דגוי איירי דדייקינן עלה בפרק קמא דעבודה זרה והא הכא דאי לא יהיב ליה שקיל וקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם כן היכי דייקינן הא לכלבו שרי אלא על כרחך מה שמושיט לגוי אבר מן החי שלו חשיב נהנה מאבר מן החי לפי שהגוי מחזיק לו טובה ולא אסר ליה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול הלכך דייק שפיר הא לכלבו שרי. ויש לומר דשפיר דייק בשמעתין משום דמשמע אין זקוק לו בכל ענין בין קאי גוי התם בין לא קאי וכי לא קאי גוי התם לא חשיב נהנה לפי שאין הגוי מחזיק לו טובה. ועוד יש לומר דכיון שהוא מתכוין משום צערו של בעלי חיים ולא משום טובתו של גוי מה שהגוי מחזיק לו טובה הוי כהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דשריא בפסחים בפרק כל שעה לכולי עלמא לא אפשר ולא קמכוין. הרא"ש.

והריטב"א כתב וזה לשונו: הכי נמי מסתברא. פירוש דטעמא משום איבה אבל צער בעלי חיים דרבנן דקתני סיפא היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה פירוש ואפילו בשכר דאסור להיות רוצה בקיומו של יין נסך מדרבנן כדאיתא בפרק השוכר דעבודה זרה. ובשלמא אי אמרת צער בעלי חיים דרבנן ניחא דדחינן ליה משום אידך איסורא דיין נסך דחמיר טפי ומשום איבה ליכא ואפילו בשכר דיכול לומר אסור הוא לנו לקיים יין נסך דכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דעבודה זרה דאמרינן דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עלייהו שבתא. אלא אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה בשכר מיהת וליתי הצער דאורייתא ולידחי איסור קיום יין נסך דרבנן.
ופרקינן דהכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה פירוש דסיפא לאו בפריקה מיירי דאיכא צער בעלי חיים אלא בטעינה דליכא צער בעלי חיים ומשום הכי אין זקוק לה ואף על גב דרישא אוקימנא בפריקה ומשום הכי חייב בה פירש רש"י דהשתא סבירא ליה דרישא מיירי בין בפריקה ובין בטעינה שחייב לטפל בה ומשום איבה וקתני סיפא דלהטעינה יין נסך אסור ונכון הוא. ומסתברא למימר דבהאי שינוייא לא משבשינן לישנא דמתניתא אלא דגרסינן היתה טעונה (במפיק ה"א) כלומר טעון שלה. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות בשם רבינו שמשון וזה לשונו: ולהטעינו יין נסך. אין להקשות דלוקי אפריקה ואין זקוק לה בחנם אבל בשכר חייב אבל בשאר דברים זקוק לה אפילו בחנם משום איבה. דאין זקוק משמע אפילו בשכר כדפירש. ועוד דמשום איבה לא שייך אלא שלא יעשה אפילו בשכר. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה. כלומר האי תנא ודאי בין בפריקה בין בטעינה קאמר מיהו בפריקה דבר תורה הוא ואפילו ביין נסך ובטעינה משום איבה ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה. עד כאן.

תא שמע בהמת גוי ומשא ישראל וחדלת ואי צער בעלי חיים דאורייתא וכו'. אלא לאו משום חסרון כיס דבהמה וביטול ישראל ואימת גנבים והכא ליכא חסרון כיס דבהמה ובטעינה דישראל נמי לא הוי וסיפא דאיכא חסרון כיס דבהמה דישראל עזוב. הכא במאי עסקינן בטעינה וכיון דליכא חסרון כיס דבהמה לשאר ספיקות לא חיישינן דבר תורה. אי הכי אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי גוי עזוב ואי בטעינה אמאי הא חסר ליה חששא דמשוי כי היכי דחסר ברישא חששא דבהמה. ושני ליה משום צערא דישראל. פירוש חמר ישראל הוא והכל בשמירתה והרי הוא כאלו הכל של ישראל ורישא בחמר גוי והכל בשמירתו וכאלו של גוי. הראב"ד ז"ל.
כתוב בגליון תוספות תימה הא איצטריך לזקן ואינה לפי כבודו דמאבידה לא ילפינן דצריכי כדאיתא לעיל. ואי לבהמת גוי זקן ואינה לפי כבודו מנא לן. עד כאן. ועיין לקמן בסוף הסוגיא בתשובת מורנו הרב נר"ו.

אי הכי אימא סיפא בהמת ישראל וכו'. אי אמרת בשלמא בפריקה איירי וצער בעלי חיים דרבנן ובבהמת גוי לא גזרו ולהכי ברישא וחדלת ובסיפא דבהמת ישראל הוא עזוב תעזוב מדרבנן ואף על גב דמדרבנן איירי נקט לישנא דקרא לסימנא בעלמא. אבל אי בטעינה איירי אמאי. ואם תאמר היכי הוה ניחא ליה רישא וחדלת נהי דמשום צער בעלי חיים לא גזור בבהמת גוי תיפוק ליה משום איבה. ויש לומר כיון דמשוי מישראל הוא לית ליה לגוי איבה מימר אמר לישראל חברו אינו מסייע לי לא כל שכן. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל תירץ דהכא בשיד ישראל תקיפה על אומות העולם. וברייתא דלעיל דאוקימנא משום איבה בשיד אומות העולם תקיפה על עצמם. עד כאן.

ל"ג עמוד א': הא מני רבי יוסי היא. ואם תאמר לוקמה כרבנן והאי וחדלת בחנם אבל בשכר מחייב. יש לומר דשינויא דחיקא הוא דחדלת משמע לגמרי ומשום הכי משני הא מני רבי יוסי הגלילי היא דשינויא מעליא הוא. אבל לעיל לא מצי לשנויא הכי משום דסיפא רבי יוסי הגלילי היא דקאמר תחת משאו מכלל דרישא לאו רבי יוסי הגלילי היא ולהכי איצטריך לשנויי הכי. תלמיד הר"פ.

תא שמע אוהב לפרוק וכו'. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיפא. פירוש דהוי חובה דאורייתא. ופרקינן דאפילו הכי לכוף את יצרו עדיף וכדי לדחות בו צער בעלי חיים דאורייתא. והקשו בתוספות והא במסכת פסחים אמרינן דשונא האמור כאן במקרא היינו שונא מחמת עבירה שמצוה לשנאותה ואם כן למה יכוף את יצרו ותירצו דאפילו הכי אין לו להראות איבה בגלוי דאם כן אף הוא ישנאהו דהא כתיב כמים הפנים לפנים ואולי יבאו לידי שנאה רבה וקטטה גמורה ולא נהירא והרמב"ן תירץ דהאי מתניתא לאו אשונא דקרא קאי דהתם ודאי אוהבו עדיף משונאו שהוא שונא לשמים ולבריות ומקרא מלא הלא משנאיך ה' אשנא אלא הכא אשונא דעלמא קאי דעביד ביה איסורא כי שני ליה ולפיכך ראוי שיכוף את יצרו. וזה נראה יותר נכון. הריטב"א.
ותלמיד הר"פ תירץ כתירוץ ראשון וזה לשונו: יש לומר אף על גב דהאי קרא מיירי בשונא מחמת עבירה מכל מקום שייך ביה כפיית יצר דכיון שהוא שונאו אם כן גם חברו נמי שונאו דכתיב כמים הפנים לפנים ומתוך כך באים לידי שנאה גמורה ולכך שייך ביה כפיית יצר. עד כאן.

תא שמע רובץ ולא רבצן. כלומר ולא רבצן הרגיל בכך. תחת משאו ולא מפורק פרישנא לקמן ולא מפורק בחנם אלא בשכר וכרבנן דאמרי פריקה בחנם וטעינה בשכר. תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו. ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ מה לי רבצן. ואם תאמר ואמאי לא פרכינן נמי מתחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו בחנם ולא משאוי שאינו יכול לעמוד בו בחנם אלא בשכר וכדאמרינן לעיל הכא נמי לימא דהכי קאמר רובץ בחנם ולא רבצן בחנם אלא בשכר משום צער בעלי חיים דאורייתא. ותירץ רבי יוסי דעיקר דרשא דהכא היינו רובץ ולא רבצן ואלו תחת משאו ולא מפורק לא הוי עיקר אלא מילתא בעלמא אמרינן תחת משאו דהיינו פריקה בחנם ולא מפורק דהיינו טעינה דההוא בשכר הוא כדין טעינה האמור במקומו בפסוק נופלים בדרך דמייתורא דקראי הוא דנפקא לן טעינה בשכרן אלא דאסמכיה תנא הכא אקרא לאשמועינן אגב אורחיה דכרבנן סבירא ליה אבל רובץ ולא רבצן היינו עיקר דרשא ומיעוט גמור הוא רובץ ולא רבצן דהא אין פריקה כתובה במקום אחר עד שנאמר רובץ ולא רבצן כדין האמור כאן אלא כדין פריקה האמורה במקום אחר וכיון שכן על כרחך ממעטינן לה לגמרי ולא רבצן אפילו בשכר. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ: מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבנן ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ מה לי רבצן. ואם תאמר וליתני רובץ בחנם רבצן בשכר. ויש לומר דליכא למימר הכי דדוקא בתחת משאו ולא מפורק שייך שפיר למימר הכי ולא מפורק דהיינו טעינה בחנם אלא בשכר כדין טעינה דהויא בשכר אבל רובץ ולא רבצן ליכא למימר הכי רובץ בחנם ולא רבצן בחנם אלא בשכר כדין פריקה המפורשת במקום אחר דהא אין פריקה נכתבת במקום אחר אלא בהאי קרא דכתיב רובץ ואם כן כי ממעטינן רובץ ולא רבצן אפילו מבשכר ומדכתיב רובץ ממעטינן ליה ומשום הכי פריך אי צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ וכו' עד כאן.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ויש לומר דניחא ליה לשנויי כרבי יוסי הגלילי כדמוכח דאתי כוותיה. ואין להקשות אמאי מוכח דאתי כוותיה נימא דכולה רבנן ודרשי תחת משאו בחנם שאינו יכול לעמוד בו בשכר דומיא דתחת משאו ולא מפורק דהוי הפירוש הכי. ויש לומר דאקשינן לה אי אתי כרבנן מה צריך לדרוש תחת משאו ולא מפורק תיפוק ליה דטעינה בשכר דאם לא כן לשתוק מפריקה אבל לרבי יוסי הגלילי אי לאו תחת משאו הוה אמינא כיון דלא ידעינן דטעינה בשכר אלא מכח מדאיצטריך פריקה הוה אמינא המדאיצטריך רק אטעינה דלית בה חסרון כיס אבל אי אית בה חסרון כיס דינה כפריקה אבל השתא ממעטינן מתחת משאו טעינה דאית בה חסרון כיס הדומה לפריקה שלא תהא בחנם כפריקה אלא תהא כטעינה דלית בה חסרון כיס להכי אהני ולא מפורק. עד כאן.

ירושלמי תני רובץ שלא יהא רבצן. וחזר ותנא פורק עמו אפילו מאה פעמים. הן דתימר רובץ שלא יהא רבצן בהן דמפיל גרמיה. והן דתימר פורק עמו אפילו מאה פומים בהן דנפל אניס. עד כאן. הרשב"א.

הכי נמי מסתברא מדקתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו מאן שמעת ליה וכו'. לפי פירוש רש"י דלעיל יבא בטוב. אבל לפירוש התוספות קצת קשה דהא רבנן נמי דרשי הכי דמשאוי שיכול לעמוד בו בחנם ושאינו יכול לעמוד בו בשכר. אלא שיש לומר דמכל מקום לא שמעינן להו בהדיא הכין וכיון דכן לית לן לאוקמי אלא כרבי יוסי דשמעינן ליה הכין בהדיא והיינו דקאמר הכי נמי מסתברא. הריטב"א.

ולענין פסק הלכה פסקו הגאונים וכן הריא"ף כרבא דצער בעלי חיים דאורייתא. ואם תאמר כיון דצער בעלי חיים דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק משום צער בעלי חיים. כתב הרמב"ן דעשה דכבוד תורה עדיף. ואין זה מחוור וכו' ככתוב בנימוקי יוסף. הר"ן.
ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובת שאלה סימן אלאף שי"ד וזה לשונו: אני אומר שלא היתה כוונת הרמב"ן במה שאמר דעשה כבוד תורה עדיף דוקא בזקן שקנה חכמה אלא אפילו זקן מכובד ומשום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כל שכן שידחה צער בעלי חיים אפילו שהוא מן התורה שהרי אין בו לאו ולא עשה. עד כאן.

וכבר כתבתי לעיל שדעת הריטב"א משום רבו דזקן ואינה לפי כבודו היינו דוקא זקן בחכמה. עיין שם.
ונשאל מורנו הרב נר"ו דאיך פסק הרמב"ם פרק י"ג מהלכות רוצח ושמירת נפש אם היה בעל הבהמה והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו עליך המצוה אם רצית לפרוק פרוק הרי זה פטור שנאמר עמו. עוד כתב אבל בהמת גוי ומשאוי אינו חייב לטפל בו אלא משום איבה ואמאי הא איכא משום צער בעלי חיים. והשיב וזה לשונו: איברא דכולה סוגיא משמע דבחנם פטור אבל בשכר חייב אבל הרב לא איירי בהלכות רוצח אלא בדין חיוב הפריקה ומשום הכי כתב פטור מדין פריקה אבל חייב משום צער בעלי חיים ונפקא מינה שחוזר בו ותובע שכרו בבית דין. אי נמי דמותר לקחת השכר והיינו דלא כתב אינו חייב לטפל בו כמו שכתב גבי גוי וגבי גוי כלל הרב דין פריקה וטעינה יחד וכתב דאין חייב לטפל בו אלא משום איבה ומשום טעינה כתב כן דליכא צער בעלי חיים אבל בפריקה איכא תרי טעמי משום צער בעלי חיים ומשום איבה וכיון דלא נפקא מינה מידי דסוף סוף חייב לטפל משום איבה לא הוצרך לפרש. שוב ראיתי שכתב הרא"ש כן וזה לשונו: ואם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק וכו' עד ורבצן ועומד חייב בשכר. עד כאן.

ולעיקר קושיית הר"ן שכתב ואם תאמר כיון דצער בעלי חיים דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק וכו'. ככתוב לעיל.
הקשה מורנו הרב נר"ו וזה לשונו: ואם תאמר עיקר השאלה אין לה מקום ואמאי דחקו לתרץ דמאי שנא אבידה מפריקה וכי היכי דגבי אבידה זקן ואינה לפי כבודו פטור פריקה נמי פטור וכי תימא דגזרת הכתוב באבידה דכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם נילף מינה במה מצינו. ויש לומר דלא ילפינן מהדדי דאם כן לכתוב אבידה ואתי פריקה מינה ותלמודא מצריך להו לעיל. ולדידן נמי לא יליף פריקה מאבידה משום דאבידה ליכא צערא דבהמה ומשום הכי זקן פטור אבל פריקה דאיכא נמי צערא דידה אימר אפילו זקן ואינה לפי כבודו חייב וזו היא קושיית הראשונים.

ואם תאמר כיון דליכא למילף מאבידה מנא להו כל שבשלו פורק וטוען בשל חברו נמי פורק וטוען וכל שבשלו אינו פורק וטוען וכו'. ויש לומר דגבי טעינה נמי כתיב והתעלמת מהם ודרשינן פעמים שאתה מתעלם אבל בפריקה קשיא להו דלא כתיב והתעלמת ומטעינה לא אתי שכן אין בה צער בעלי חיים.

ואני בעניי אומר דלא קשיא דגבי פריקה נמי כתיב וחדלת פעמים שאתה חדל הא כיצד זקן ואינה לפי כבודו. ואם תאמר הא איצטריך וחדלת להא דתניא בהמת גוי ומשוי של ישראל וחדלת. לא קשיא דהא מוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא אבל לרבנן דסבירי להו צער בעלי חיים דאורייתא בהמת גוי ומשאוי של ישראל חייב לפרוק ואם כן וחדלת למה לי אלא לאשמועינן דזקן ואינה לפי כבודו פעמים שהוא חדל. כן נראה לי. עד כאן בתשובה הנזכרת.
וכתוב בשיטה וזה לשונו: נראה לי דאף בפריקה מותר לו ליקח שכר מן הגוי וכיון דקיימא לן דצער בעלי חיים דאורייתא לא שנא רובץ ולא שנא עומד ולא שנא רבצן ולא שנא משוי שיכול לעמוד בו ולא שנא שאינו יכול לעמוד בו בכל ענין חייב. ואיכא מאן דאמר דבעומד וברבצן חייב בשכר אבל לא בחנם ואנן מסתבר לן דחייב בחנם. עד כאן.
וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: אפילו אם טענה בעל הבהמה יותר ממשאה חייב לטפל בה דצער בעלי חיים דאורייתא. נראה לומר הני מילי לפרוק אבל לטעון מצוה קעביד שלא לטעון עלה. עד כאן.

ומדדה עמו אותו שהטעינו כדי שלא יחזור ויפול המשאוי עד פרסה. והוא מעין מצות פריקה אי נמי להטעינו פעם אחרת דאפשר לבא לידי פריקה. נוטל שכר מאותו דדוי. ה"ר יהונתן.

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא וכו'. קשיא לן והיאך אפשר לאוקמה כרבנן והא קתני תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בה ורבנן הא לית להו הכין. ויש לומר דקסלקא דעתיה דהאי מקשה השתא דאי אפשר לאוקמי כולה ברייתא כחד תנא אלא תברה רישא רבנן וסיפא רבי יוסי ואמר ליה כולה רבי יוסי ובטעינה סבירא ליה כרבנן. הרשב"א.

תלמוד לומר כי תפגע. אף על גב דכי תפגע כתיב באבידה וכי תראה כתיב בפריקה ילפינן מהדדי. הרא"ש ז"ל.
וכתוב בגליון תוספות ואי גרסינן לא תראה דכתיב באבידה בפרשת כי תצא ליתא דהא ברייתא איירי בפריקה דקתני מדדה עמהם עד פרסה. עד כאן.

זהו ריס. ואית דגרסי רוס בוא"ו לפי שיש באותו חשבון רס"ו אמות ומיל אלפים כדמוכח ביומא בפרק שני שעירים ושבעה ומחצה פעמים רס"ו ושני שליש אמה ישנן במיל. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: שבעה ומחצה במיל. פירוש שהמיל הוא שבעה ריסין ומחצה. וכן פירש רש"י בבבא קמא. נמצא ריס חלק אחד מט"ו במיל והמיל הוא אלפים אמה כדאיתא בפרק שני שעירים עולה הריס קל"ג אמין ותלתא דאמתא ויש גורסים רוס ומפרשי כי יש במיל שבעה רצועות ומחצה כל אחד מן השבעה של רס"ו אמות ושני שלישי אמה והמחצה היא רצועה של קל"ג ושליש אמה והחלק השלם נקרא רוס מפני שיש בו רס"ו אמות ושני שלישי אמה. ומכל מקום החלק האחד שאנו נוטלין ממנו הוא המחצה דהיינו הקל"ג ושליש ועולה הכל לחלק אחד מט"ו וכמו שאמרנו. עד כאן.

כתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות אית דגרסי רוס וכו'. פירוש דשבעה ומחצה פעמים רוס הם אלפים חסר חמשה דהוי מיל. וקל להבין. עד כאן.

מתניתין: היה אביו ורבו נושאין משוי וכו'. נשאל מורנו הרב נר"ו דאמאי לא תני בחלוקה זו אם היה אביו חכם מה דינו כדתני ברישא גבי אבידה ובסיפא גבי שביה. והשיב וזה לשונו: אין סברא לחלק בהני בבי דמתניתין כלל דאי משום דממון קיל הא תני לה גבי רישא ואי משום בזיון הא תני לה גבי סיפא. ופשיטא דאם היה אביו חכם דמניח את של אביו ואחר כך מניח את של רבו ולא צריכא ליה לתנא ולא לשום פוסק למתנייה דמתרתי בבי דמתניתין נפקא דאי פריקה מדמית לה לאבידה הא תנייה גבי אבידה ואי פריקה לבזיון מדמית לה או משום צערא דגופו לא עדיף משביה והא תנא לה. אלא אי קשיא הא קשיא למאן דגריס ברישא אם היה אביו שקול כנגד רבו ובסיפא גריס אם היה אביו חכם פודה את אביו וכו' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ותה דמציעתא לא ידעינן אי בעינן שקול כרישא או חכם לבד כסיפא או דילמא אפילו שקול רבו קודם. דבשלמא למאן דגריס ברישא ובסיפא אם היה אביו חכם ידעינן דמציעתא דפריקה נמי הכי דינא אף על גב דלא תני לה בהדיא אבל למאן דגריס ברישא שקול ובסיפא חכם קשיא. ויש לומר דגבי אבידה דליכא אלא הפסד וליכא צערא דגופה בעינן שקול כנגד רבו להקדימו אבל אם היה אביו חכם של רבו קודם. אבל גבי שביה דאיכא צערא דגופא ובזיון טפי אפילו שאין אביו שקול כנגד רבו אלא שהוא חכם אביו קודם דאיכא תרתי כבוד אביו וכבוד תורה. אבל גבי פריקה לא פסיקא ליה לתנא אי דמיא לרישא או לסיפא דהא מוטלת בין שניהם ומשום הכי השמיטה. הילכך אם אביו שקול כנגד רבו פורק את של אביו ואחר כך את של רבו ואם לא היה שקול אלא שהיה חכם מה שירצה הבן יעשה ובתנאי שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו מקרא או משנה או תלמוד והכי אמרינן בגמרא.

ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרים אלא לרבו מובהק והוא הדין להנך דתנן במתניתין. ומהטעם שכתבתי תבין כי הלשון שכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אבידה אם היה אביו שקול וכו' הוא האמת. ומה שכתב פרק ה' מהלכות תלמוד תורה וכן אם היה אביו תלמיד חכם אף על פי שאינו שקול כנגד רבו משיב אבדתו טעות סופר. אי נמי בתחלה היה גורס כגירסת הספרים שלנו ושוב חזר לגירסת הריא"ף ז"ל שהיא הנכונה. אי נמי איכא לפרושי והוא הנכון דתנא פסיקא ליה דאם אביו חכם פורק משאו ואחר כך פורק את של רבו והא דלא תני לה אלא בסיפא לרבותא לא מיבעי היכא דשניהם נושאים משא"ף דפשיטא דאם היה אביו חכם דאביו קודם משום דעומד ורואה ואיכא זילותא אלא אפילו שביה דמסתמא אין זה רואה את זה סלקא דעתך אמינא שרבו מובהק קודם קמשמע לן דלעולם אביו קודם כיון שהוא חכם. וכן כתוב בהדיא בטור סימן רמ"ב וזה לשונו: ואדוני אבי הרא"ש כתב דלענין לפדותו ולפרק משאו. אביו אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו אבל לענין השבת אבדתו אינו קודם אלא אם כן שקול כרבו. עד כאן. והנראה לעניות דעתי כתבתי. עד כאן בסימן אלף שט"ו.

והריטב"א כתב וזה לשונו: אם היה אביו תלמיד חכם אביו קודם. אומר רבינו כיון דלא קתני הכא כדקתני רישא ואם היה אביו שקול כרבו דהכא לא בעינן שקול אלא כיון שהוא תלמיד חכם ואפילו שרבו גדול ממנו דלגבי שבי חשו לכבוד אביו יותר מרבו כיון שאביו תלמיד חכם וכן עיקר. עד כאן.

כתוב בתוספות ואם תאמר אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו וכו'. הוא הדין היו יכולין להקשות אבדתו ואבדת אחר וכבוד אביו אלא נקט אבדת רבו דאיירי במתניתין. וקל להבין. גליון.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: אבדתו קודמת לשל אביו ושל רבו. של אביו ושל רבו אם אינו רבו מובהק ושניהם שוין בחכמה של אביו קודמת ואף על פי שלא למדו אביו כיון ששקול כרבו. ואם לא היה אביו שקול כרבו של רבו קודם אף על פי שאינו רבו מובהק היה רבו מובהק אף על פי שאביו שקול כרבו של רבו קודם. לא היה רבו חכם כאביו והיה רבו מובהק נראה לומר דשל אביו קודמת. עד כאן.
גמרא: רבו שלמדו חכמה אחת כגון מסכת אחת או אפילו פרק אחד גמרא ולא למדו פירוש מקרא ופירוש משנה דברי רבי מאיר. כי השמועות והפלפול שיוצאין מן המשנה הוא העיקר. רבי יהודה אומר לא חכמה אחד בלבד אלא כל שרוב חכמתו ממנו. פירוש רוב כל חכמה וחכמה. רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא בפירוש משנה אחת. ומסקנא דלענין קריעה ועמידה זה מפני זה אפילו בכל דהו כרבי יוסי. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. הא דקתני זה רבו פירש רבינו לומר זהו רבו לכל דבר ואף לענין אבידה ושביה ומשום דאפילו תנאי קמאי לא פליגי אלא לענין אבידה ושביה שאין לו לדחות כבוד אביו בדבר קל עד שיהא רבו מובהק אבל לענין קריעה על רבו ולעמוד מפניו ושאר דברים כלהו מודו כדברי רבי יוסי וכדמוכחא בכולה סוגיין מעובדא דשמואל והיינו דשקלי וטרו כלהו אמוראי בדברי רבי יוסי. ואף על גב שכבר פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה משום דאף רבי יהודה מודה דכל שהאיר עיניו במשנה אחת חשוב רבו לשאר דברים ובהא דמתניתין הוא דפליג משום כבוד אביו. ומשום הכי קתני רבי יוסי זהו רבו כלומר זהו רבו אף לדיני משנתנו כשם שהוא רבו לשאר דברים. עד כאן.

ירושלמי. אי זהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתנו אפילו בדבר אחד. הרשב"א.

אמר רבה כגון רב סחורה וכו'. רבה גרסינן בה"א דרבא למד ממנו הרבה כדאשכחן בפרק ארבעה מיתות ובכמה דוכתי אמר רבא אמר רב סחורה. ואי גרסינן רבא יש לומר דהכי קאמר דאפילו אי לא אסברן אלא זוהמא לסטרון שאינו כל כך דבר גדול אפילו הכי מיקרי רבו.
זוהמא ליסטרון משנה היא בפרק י"ג דמסכת כלים ובסוף הוריות ובפרק כל הכלים מתני נמי זוהמא ליסטרון בברייתא והיא כף גדולה שמסלקין בה זוהמא של הקדרה לצד אחד ולכך נקראת זוהמא ליסטרון כמו זומא לסטר ובראש בית ידו מצד אחד יש בו מזלג. הרא"ש.

אחד יורד לאמת השחי. במסכת מדות על שני פשפשין שהיו לו לשער הגדול אחד מימינו ואחד משמאלו והיו לו שני מפתחות אחד פותח מיד ואחד שוחה אמה ופותח. פירוש אחר שהיה מכניס ידו עד שחיו ופותח. ואלו הפירושים שניהם בירושלמי. הראב"ד ז"ל.

תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה. ותימה תיפוק ליה משום דדרשינן בפרק קמא דקידושין מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ואין זקן אלא שקנה חכמה. ויש לומר דהכא בשוים ואפילו הכי עומדים זה מפני זה מתוך שיושבים יחד בבית המדרש ומקשים ומתרצים וכולם למדין זה מזה ונעשה כל אחד תלמיד לחברו. הרא"ש ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: תלמידי חכמים שבבבל קורעים וכו'. ואם תאמר ולמה לי תלמידי חכמים שבבבל והלא חובה לעמוד בפני כל תלמיד חכם וכו' כדאיתא בפרק קמא דקידושין וחובה נמי לקרוע וכו' וכבר נשמר רש"י ז"ל מזו ופירש שמואל קרע על ההוא גברא קרע שאינו מתאחה. נראה שרצה לומר דהכא הכי פירושו תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה כמי שעומד לפני רבו כמלא עיניו וקורעין זה על זה קרע שאינו מתאחה ועם כל זה אין הלשון מתיישב כל הצורך מדנקט סתמא קורעין ועומדין. לכך פירש הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן דחכם שמת הכל קורעין עליו דוקא באותם חכמים שהם שוים לו אבל לא הגדולים ממנו שאין הגדול בשום מקום חייב לקרוע על הקטן שהרי אינו לפי כבודו אלא כשהוא תלמיד על רבו ואף בתלמיד על רבו אם התלמיד מופלג על רבו בענין שאינו לפי כבודו שיקרע עליו מפני כבוד תורתו אינו קורע עליו. והוא הדין באביו ואמו שאם הבן מופלג מאד בחכמה וביראת שמים ואינו כבודו לקרוע על לבו על אביו ועל אמו אינו קורע דכבוד תורתו עדיף ומציאה אב לכולם וכן אמרו במסכת שמחות בפירוש וכדכתיבנא במסכת מועד קטן. וכן לענין לעמוד לפני תלמיד חכם דוקא כשהוא שוה לו אבל אם הוא גדול ממנו אינו עומד מפניו אלא כשהוא רבו וכדאמרינן בפרק קמא דקידושין שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל הוה קאי מקמיה הא לאו הכי לא היה עומד מפניו כיון שהיה גדול ממנו ואינו לפי כבודו אלא אם כן הוא רבו ושלא יהא התלמיד מופלג עד מאד על הרב וזהו שאמרו בכאן כי תלמידי חכמים שבבבל אפילו מי שגדול מחברו היו קורעין זה על זה ועומדין זה מפני זה כדרך שקורעין על חכם או שעומדין אחרים מפני תלמיד חכם. מרבי ז"ל עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן עומדין זה מפני זה. פירוש. כדין רבו כמלא עיניו ואלו זקן אחר אינו חייב אלא בתוך ארבע אמות. ואף על גב דהתם אמרינן ברבו שאינו מובהק נמי ארבע אמות רבנן דבבל כיון דכל יומא גמירי מהדדי כרבו מובהק הוי להחמיר אבל לא להקל לענין אבידה דאביו. והכי נמי ומקרעין זה על זה פירוש קרע שאינו מתאחה וכן כתב רש"י ז"ל שהרי וכו'. עד כאן.

בעא מיניה רב חסדא מרב הונא. רב חסדא הוה תלמיד רב הונא דגרסינן בעירובין בריש פרק הדר אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעא מרב חסדא בשני רב הונא ולא פשיט לי.
תלמיד וצריך לו רבו מהו כלומר תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו ומשאלות התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה כדאמרינן הרבה תורה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבדת אביו ויחזיר של רבו או לא. וחשב רב הונא בדעתו כי רב חסדא על עצמו שאל וכי הוא בעיניו תלמיד שצריך לו רבו וכעס והשיבו רב חסדא לא צריכנא לך לא לחדודך ולא לפלפולך אתה צריך ללמוד ממני עד מלאת לך ארבעים שנה שבמלאת ארבעים שנה התלמיד עומד על דעת רבו כדכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה. רבינו חננאל ז"ל.
וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וזה לשונו: את צריכת לי עד ארבעין שנין. להכי נקט ארבעין שנין כדאמרינן בע"א דלא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין. עד כאן.

רב אחא בר הונא אמר רב ששת הלכה כרבי יוסי. פסק רבינו חננאל כרב ששת ומתניתין נמי כרבי יוסי דייקא אלא דרבי יוחנן הוא דמשני לה כרבי יהודה. ונראה דמתניתין לא דייקא כרבי יוסי אלא אדרבא כרבי יהודה דייקא דקתני רבו שלמדו חכמה כרבי מאיר.
ובשאלתות דרבי אחאי בפרשת ויקח קרח פסק כרבי יוחנן וזה לשונו: ברם צריך חכמה דקאמרינן דכוליה תלמודא מיניה או דילמא לא מפליג פליגי תנאי בהא מילתא. איכא דאמרי כוליה ואיכא דאמרי רוביה ואיכא דאמרי כל דהו ואפילו חדא מילתא דתניא רבו שאמרו וכוליה ברייתא. הלכתא מאי. תא שמע דאתמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ורב אחא בר רב הונא אמר הלכה כרבי יוסי. ואמר רב הונא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה ומקרעין זה על זה ולענין אבידה במקום אביהן אין מחזירין אותו עד שיהא רבו מובהק אלמא כרבי יהודה הלכתא וכדעולא. תוספות שאנ"ץ.
תנו רבנן העוסק במקרא פירוש במקרא בלבד ואינו מתעסק גם בתלמוד מדה ואינה מדה היא שהרי לא נתעסק גם בפתרון המצות.

במשנה מדה ונותנין עליה שכר. פירוש המתעסק בפתרון המשנה שיש עליה הרבה מענייני המצות שהן קבלה והן תלויות במשניות החיצוניות וכשהוא מתעסק במשנה צריך לעיין באותם הברייתות כולם ופתרוני החכמים יש לו בזה שכר מצוה. אבל המתעסק בתלמוד ומורה ומבאר המצות כתיקונן ומבאר הלכה למעשה אין לך מדה גדולה מזו כי בתלמוד פתרון התורה והמשנה והמצוה שהן בקבלה הלכה למשה מסיני. ולעולם הוי רץ וכו'. פירוש הוי רץ למשנה שהיא מדה ונוטלין עליה שכר והשוגג אינו נדון בה כמזיד. אבל המתעסק בתלמוד חשובות עליו שגגות כזדונות שהיה לו לדקדק על עצמו שלא יכשל אפילו בשגגה לפי שמדקדקים עליו אפילו כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה ומי יוכל להשמר מזה וכבר פירשו הוי זהיר בתלמוד ששגגת התלמוד עולה זדון. רבינו חננאל ז"ל.

העוסק במקרא מדה ואינה מדה ואמרינן במדרש ולא שידלג ממקרא למשנה וממשנה לתלמוד. אלא שילמוד מקרא ואחר כך משנה ואחר כך תלמוד. ולא יעסוק כל ימיו במקרא או במשנה בלבד. תוספות שאנ"ץ.

תוס' בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי דסבר צער ב"ח לאו דאורייתא ואית ליה לקמן דטעינה בשכר מ"ש כו' עכ"ל סמכו קושייתם זאת אהאי פירושא דלעיל משום דהוי איכא למימר לר"י הגלילי נמי דסבר צער ב"ח לאו דאורייתא היינו בחנם אבל בשכר חייב דהשתא שפיר איכא למיעבד קל וחומר משום צער ב"ח אבל לפי האי פירושא דלעיל דע"כ לפי סברת המקשה רבנן דרשי משמו דאין חייב בחנם ומשום צער ב"ח אינו חייב אלא בשכר אם כן לר"י הגלילי ע"כ אפילו בשכר פטור ואם כן מ"ש טעינה מפריקה דליכא ק"ו וק"ל:

בד"ה ואי לאו דאורייתא כו' דבערבי פסחים מוקי לה בשונא ישראל עכ"ל ובברייתא דלקמן שונא שאמרו שונא ישראל ולא עובד כוכבים ואשונא דקרא דכתיב גבי פריקה קאי כסברת המקשה דלקמן ואין להקשות לפום סברתו אדמדקדק מהך דמטפל בה כבהמת ישראל דצער ב"ח מדאורייתא תקשי ליה אדרבה כיון דשונא ישראל דוקא קאמר ולא עובד כוכבים ע"כ דצער ב"ח לאו דאורייתא די"ל דהאי מקשה הוה סבירא ליה לישראל בחנם ולעובדי כוכבים בשכר משום צער ב"ח כמ"ש התוס' לקמן דה"מ לשנויי הכי וק"ל:

גמרא היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה כצ"ל:

גמרא ואפילו ר"ש לא קאמר וכו'. אבל מסיימי קראי ונכתבו תרוייהו מודה דילפינן ק"ו והיה ס"ל ג"כ כרבנן דפריקה בחנם וטעינה בשכר דבהא לא פליגי רק ס"ל זה וזה שוין משום דלא מסיימי קראי. אבל אין נראה לומר אי הוי מסיימי קראי טעינה לא צריך למיכתב פריקה [וע"כ משום ק"ו דצב"ח] דמנ"ל מכח ק"ו דלמא במה מצינו (ד) דלמה יגרע פריקה מטעינה [אע"כ הא מסיימי הוי ידעינן דפריקה בחנם וטעינה בשכר וע"כ דפריקה הוי ידעינן מק"ו דאיכא ביה נמי צב"ח ולא נכתב רק להורות דטעינה בשכר דלית ביה צב"ח דאל"כ מ"ש פריקה מטעינה] ולעיל אמרינן וצריכא דאי כתב פריקה ה"א משום דצב"ח כו' ואיכא למיפרך [מה לפריקה שבן צב"ח] הא לא"ה הוי ילפינן טעינה מפריקה אע"ג דליכא ק"ו וכן אי כתיב אבידה וכו'. ועוד דא"כ הול"ל בקצרה השתא דלא מסיימי קראי למה לי תרוייהו ע"כ משום דה"א דאתיא לפריקה ולילף טעינה מניה במה מצינו אע"כ דפריקה עדיפא דצב"ח. לכן נראה דאה"נ דדיוקא [דצב"ח דאורייתא] כפשוטו דהשתא ל"ל תרי קראי רק בניחותא קאמר דמדרבנן שמעינן כפשוטו דפריקה עדיפא מטעינה ואפילו לר"ש דשניהם שוין היינו משום דלא מיסיימי וכו' הא לא"ה הוי יליף ק"ו [והוי ילפינן דטעינה בשכר כרבנן] דהא ס"ל ע"כ צב"ח דאורייתא [מכח הוכחה דאף אי לא מסיימי ל"ל תרתי דאף אי ה"א דאתיא לפריקה הוי ידעינן טעינה במה הצד וע"כ דצב"ח דאורייתא וממילא דאי הוו מסיימי קראי הוי ס"ל כרבנן ולאו דהא דאמר הא אי הוי מסיימי קראי הוא ההוכחה דהא ההוכחה הוא אף אי לא מסיימי קראי]. כן למדתי עם א' בחילוקי ונראה דפשוט האמת כן הוא. וא"ל דמשום חסרון כיס נכתב דכיון דטעינה שיש בה חסרון כיס נוכל ללמוד מפריקה בחנם (ה) אף טעינה דלית בה חסרון כיס נמי הוי בחנם דמ"ש כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מי לא עסקינן ואפילו למה דכתב פריקה אמרינן בסמוך הכי דמייתר פריקה לדרשא אחריתא [וכמ"ש התוס'] כ"ש השתא דלא מייתרא. מיהו י"ל דבשלמא אי נכתב טעינה כיון דנכתב סתמא ע"כ אין סברא לחלק בנתים דבחדא מחתא מחתינהו דחייב לטוענו וכיון דטעינה שיש בה חסרון כיס ע"כ לא גרע מפריקה א"כ גם טעינה שאין בה חסרון כיס וא"כ אין סברא לומר שפריקה נכתב לאורויי אטעינה בשכר שאין זה סברא מכוון של התורה דהא הא דפריקה עדיפא הוי מצד חומרא דחסרון כיס אע"כ דאין חומרא זו עושה רק צער בעלי חיים דהשתא איכא שפיר למימר דפריקה אורי לן דטעינה בשכר אבל אי לא נכתב רק פריקה לר"ש מה דנוכל למילף מניה ילפינן וטעינה שאין בה חסרון כיס לא נוכל למילף מניה ולהכי אצטריך למיכתב ב' קראי ודלמא לעולם דצב"ח לאו דאורייתא (ו) גם ממ"ש התוס' בד"ה מכלל דת"ק כו' וא"ת ולר"י כו' וי"ל דדריש ק"ו כו' נימא דס"ל דנכתוב חד קרא ונילף במה מצינו בלא ק"ו רק מ"מ הסברא דפריקה חמורה מטעינה מנ"ל כיון דצב"ח לאו דאורייתא ונאמר דהכל בחנם כמ"ש התוס' לעיל בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחת וכו':

גמ' לימא מסייע ליה בהמת עובדי כוכבים כו'. א"ל היאך הבין סיפא דברייתא ע"כ צ"ל ולהטעינה יין כו' הא שאר דברים זקוק לה וע"כ משום איבה י"ל דרישא משמע ליה דאיירי בלא טעם איבה מדקאמר כבהמת ישראל והתרצן י"ל דאדרבה בזה מורה דלא תימא בע"כ טעמא דמטפל בבהמת עובדי כוכבים משום צב"ח [ובפריקה דוקא] לז"ח כבהמת ישראל דהיינו בין פריקה בין טעינה א"כ ע"כ טעם אחר יש בזה כן למדתי לאחד בחילוקי:

בתוס' בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ודלמא זקוק לו מדרבנן. דא"ל א"כ במאי פליגי [דהיאך מרומז בדריה"ג דפוטר אף מדרבנן] דהשתא נמי [היכן מרומז פלוגתא דהא] לא קאמר ריה"ג רק דפטור ממצות פריקה בחנם ודלמא צב"ח דאורייתא וחייב בשכר אלא צ"ל שר"ל כיון דכתיב תחת משאו פטור לגמרי דכיון דאין בו משום מצות פריקה אין עוד חיוב כאן:

בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחת כו'. לכאורה נראה דלא הוי צריכי לזה דאי צב"ח דאורייתא אפילו בחנם א"כ פריקה דכתב רחמנא למה לי ולכתוב חד קרא וע"כ לפריקה א"צ דא"ל דהשתא אורי לן דצב"ח דאורייתא ז"א דבשמעתין משמע דצב"ח בעלמא נלמוד רק מדבריהם אנו שומעין שהוא כן דקאמר אבל מסיימי קראי דרשינן ק"ו דלא לכתוב פריקה וכן כולה שמעתין רק בסמוך הבין פטור משמע לגמרי פטור אפילו בשכר כמ"ש מי סברת פטור כו'. ובזה דברים בטלים כתב מהר"ש בזה לקשר הוא"ת ראשון וז"ל סמכו קושיתם אהאי פירושם דלעיל משום דהוי איכא למימר לריה"ג נמי דסבר צב"ח לאו דאורייתא היינו בחנם אבל בשכר חייב דהשתא שפיר איכא למיעבד ק"ו צב"ח אבל לפי האי פירושם דלעיל דע"כ לפי סברת המקשה רבנן דרשי משאו דאינו חייב בחנם ומשום צב"ח אינו חייב אלא בשכר א"כ לריה"ג ע"כ אפילו בשכר פטור וא"כ מ"ש טעינה מפריקה דליכא ק"ו ע"כ. ולשוא צירף צורף ואינו מחוור לי מ"ש ודלמא זקוק מדרבנן כו' וסיימו בדבריהם אינו חייב לסייע אפי' בשכר ומייתי ראיה אהא וזה ודאי א"צ לפנים דאי לאו דאורייתא פטור אפילו בשכר אבל דלמא זקוק מדרבנן וכדבסמוך בגמ' בהדיא הא מני ריה"ג דאמר צב"ח דרבנן וצ"ל צב"ח דרבנן ר"ל לענין שאר מילי לחלוב כו' אבל אינו עושה סברא לסייעי לבהמת חבירו ועיין (ז):

תד"ה מדברי. כמו ב"ת דנדחה כו' שבעים מנה כו'. משמע דס"ל דבכל מילי אף דלא עץ מאכל ב"ת דאורייתא ולא כן דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' מלכים ד"י וע"ש במגיה דמל"מ אולם בסה"מ שלו בל"ת נ"ז משמע דעתו כדעת התוס':

תד"ה מי לא עסקי' וכו'. ביאור דבריהם דבהוכחה דרבנן דטעינה בשכר ופריק' בחנם הוא לנכון מכח הק"ו דטעינה במקום דליכא ח"כ אלא דמ"מ א"א דצער ב"ח לד"א, מה"ת נימא דהדין תורה לחלק בין טעינה לפריקה, דמה בין טעינה דאיכא ח"כ לפריקה, והיה מסתבר יותר לאוקמי פריקה לדרשא אחרינא, ואול' קשה לי איך מוכח דר"ש סובר דצעב"ח דאוריית', דלמא אית לי' שום לימוד לצעב"ח, אלא דאם היה מסייע קרא היינו מוכרחים לומר דטעינה בשכר ופריקה בחנם והיינו למדין מזה דצעב"ח דאורייתא אבל לפי האמת לא מסייע קרא אין לנו לימוד וקיי"ל דצעב"ח לאו דאורייתא, וביותר קשה לפ"מ שכ' רש"י לקושט' דמלת' (שבת דף קכח ע"ב) צעב"ח דאורייתא נפקא לן מדחילקה תורה בין טעינה לפריקה, א"כ ממילא לרש"י ליכא ראיה, א"כ מנ"ל דר"ש סובר דצעב"ח דאורייתא וצ"ע למאוד:

בגמרא מדברי שניהם נלמד צער ב"ח דאורייתא ואפילו ר"ש לא קאמר כו' ולכאורה הל' תמוה דהא ר"ש ורבנן גופייהו לא מפרשי טעמייהו בהדיא אלא סתמא דתלמודא קאמר דפליגי בהכי וא"כ היא גופא תקשה מנ"ל דטעמא דר"ש משום דלא מסיימי קראי דלמא משום דלא דריש ק"ו דס"ל צב"ח לאו דאורייתא וע"ק דלרבנן נמי תקשי מנ"ל דמק"ו ילפי לה דלמא משום דדרשי תחת משאו ולא מפורק כדאמרינן לקמן בברייתא וא"כ דייקי רבנן כדדייקינן לקמן אילימא ולא מפורק לגמרי הא כתיב הקם תקים אע"כ דתחת משאו בחנם ולא מפורק דהיינו טעינה בחנם אלא בשכר ואע"ג דלקמן מוקמינן להאי ברייתא אליבא דר"י הגלילי דוקא היינו לשאר מילי דקתני בה ואליבא דרבא דס"ל דלרבנן צב"ח דאורייתא אבל היא גופא תקשה דלמא רבנן נמי סברי לאו דאורייתא ואדרבא לרבנן שייך יותר האי דרשא דכיון דלית להו תחת משאו משוי שיכול לעמוד בה ע"כ מייתר להו תחת משאו לולא מפורק דבשכר ויש ליישב בדוחק דהא דקאמר מדברי שניהם נלמד אסתמא דתלמודא קאי מדמוקי פלוגתייהו בהכי ע"כ היינו משום דסובר בפשיטות דלכ"ע צב"ח דאורייתא ושקיל וטרי בזה עד סוף המסקנא דמשכח להדיא לר"י הגלילי דס"ל דלאו דאורייתא א"כ באמת נדחו דברי רבא וכן מאי דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דבהכי פליגי די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא אלא בדרשא דתחת משאו פליגי כל הני תנאי לענין בשכר וכן לענין משוי שיכול לעמוד בה והארכתי בזה לפי שעפ"ז נתיישבו היטב דברי הרמב"ם דפסק בפי"ג מהלכות רוצח בדיני פריקה כמ"ד צב"ח לאו דאורייתא כמ"ש שם באריכות דמוכח כן מדבריו והב"י נדחק שם ליישבו כמ"ד דאורייתא ולפמ"ש נתיישב היטב די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא והארכתי שם ודו"ק:

בתוספות בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי כו' מ"ש טעינה מפריקה. עיין במהרש"א שדברי התוספות נמשכים לדבריהם הקודמים דבלא"ה הייתי אומר דהא דקאמר ר"י הגלילי אינו זקוק לו היינו בחנם אבל בשכר חייב דלעולם אית ליה צב"ח דאורייתא אבל לדבריהם הקודמים מקשו שפיר ע"ש מיהו קשיא לי דלמא טעמא דר"י דטעינה בשכר היינו משום דדריש לקמן תחת משאו ולא מפורק ואם כן ע"כ דטעינה בשכר כדדייק הש"ס לקמן וכדכתיבנא לעיל בסמוך ואף על גב דר"י דריש תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו מ"מ משמע לכאורה דהאי ממשאו נפקא ליה ומתחת יליף ולא מפורק ואפשר דהתוספות ס"ל דר"י לאו מייתורא דתחת יליף ולא מפורק דאיצטריך ליה למשוי שיכול לעמוד בו והאי דלא מפורק ע"כ יליף לה מטעמא אחרינא והא דנקט תחת משאו ולא מפורק לישנא דקרא בעלמא נקט ומש"ה מקשו התוספות מהיכן יליף ליה ר"י להאי דרשא דולא מפורק בחנם אלא בשכר וזה דוחק וצ"ע:

בא"ד וי"ל דדריש ק"ו מח"כ כו' עכ"ל. וקשה דא"כ לפי האמת מנ"ל לתלמודא דרבנן ור"ש ס"ל צב"ח דאורייתא דלמא לרבנן נמי הק"ו הוא מכח טעינה דלית בה ח"כ כמו לר"י הגלילי ולמה נחלק בפלוגתא חדשה בין רבנן ובין ר"י לענין צב"ח וכן לענין דרש הק"ו מטעינה דלית בה ח"כ כיון דאית לן למימר דלא פליגי במשוי שיכול לעמוד בו אלא משום דרשא דתחת משאו כדדריש הש"ס בסמוך ויש ליישב מיהו נ"ל שדעת הרמב"ם כמ"ש דקושטא דמלתא לא פליגי רבנן עליה דר"י לענין צב"ח כמ"ש שם ואין להאריך כאן:

בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחא כו' אינו חייב לסייעו אפילו בשכר כו' עכ"ל. כוונתם בזה דע"כ למ"ד צב"ח לאו דאורייתא לא גזרי בה רבנן כלל לענין פריקה שיהא חייב לטפל אפילו בשכר ומייתי ראיה מהא דאמרינן בסמוך מי סברת פטור לגמרי אם כן משמע דלמאי דס"ד דלאו דאורייתא הוי פטור דמתני' לגמרי דאפילו מדרבנן אינו חייב לטפל אפילו בשכר זה תורף כוונתם וק"ל:

בגמרא אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל כו' לשיטת התוספ' דכל היכא דליכא אלא משום צב"ח לא מחייב אלא בשכר א"כ האי כבהמת ישראל לאו דוקא דבישראל בחנם ולעכו"ם בשכר אבל לשיטת הר"ן שכתב דמשום צב"ח נמי חייב בחנם אלא דוקא לעיל בהלך וישב לו אמרינן דשקיל שכר ומשום פשיעת הבעלים נגעו בה. (ויותר נראה לומר דהא דאמרי' בהלך וישב לו דפטור בחנם וחייב בשכר היינו חצי השכר על חלק חבירו דמעיקרא לא רמיא עליה לפרוק כולו לבדו אלא החצי וחציה על הבעלים שהיה שם מש"ה נוטל שפיר חצי שכר מבעלים) א"כ א"ש טפי ולפ"ז הא דמשני נמי משום איבה הוי נמי כבהמת ישראל לגמרי דבחנם דאם יטול שכר סוף סוף ה"ל איבה כיון דבישראל אינו נוטל ובזה נתיישבו כמה קושיות התוס' בשמעתין וק"ל:

שם ת"ש בהמת עכו"ם כו' וא"א צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת. וכתב הב"י בשם חכם המרשים דמשמע דאי לאו דאורייתא א"ש דפטור ולא מחייב נמי משום איבה כדאמרינן לעיל באידך ברייתא דחייב דהכא שאני כיון דבמשוי של ישראל לא שייך איבה וכ"כ ליישב דברי הרמב"ם ע"ש. מיהו בלא"ה לק"מ די"ל דתנא אקרא קאי ודריש וחדלת בבהמת עכו"ם דפטור מדאורייתא אבל אה"נ דחייב מדרבנן כדאשמעינן באידך ברייתא:

מדברי שניהם. מדקאמרי תרווייהו פריקה עדיפא: ואפילו ר''ש לא קאמר. דאצטריך למכתב פריקה: אלא משום דלא מסיימי קראי. לטעינה: לאו משום צער בעלי חיים. והכי יליף מה טעינה דליכא צער בעלי חיים חייב פריקה דאיכא צער בעלי חיים לא כ''ש: מי לא עסקינן. וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה דאדהכי בטיל משוקיה: תדע. דלרבנן דפליגי עליה דר''ש ולר''ש צער בעלי חיים דאורייתא: מכלל דת''ק. דרבי יוסי הגלילי רבנן ור''ש: זקוק לו. ואמאי זקוק לו אי משום מצות עזב תעזב. הא כתיב משאו הראוי לו אלא משום צער בעלי חיים: לא דרשינן משאו. למשא הראוי לו דמשאו כל משא שעליו משמע: ותדע. דהכי הוא כדדחינא לך דצער בעלי חיים לאו דאורייתא: עביד גביה. משום צער בעלי חיים ועל כורחו יטול שכר: לימא מסייע ליה. לרבא דאמר לעיל צער בעלי חיים דאורייתא: מטפל בה. לפרוק משאה: אי אמרת לאו דאורייתא. וטעמא משום איבה הוא. מש''ה אין זקוק לה שיכול להשמט ולומר דבר איסור הוא לנו: ה''ק ולהטעינה. ולעולם דאורייתא ורישא תנא מטפל בה בין בפריקה בין בטעינה פריקה משום צער בעלי חיים וטעינה משום איבה ולהטעינה יין אסור דלאו צערא איכא ולאו איבה איכא. אין זקוק לה: התם בטעינה. לקמיה פריך הא בפריקה כתיב: משום צערא דישראל. שצריך להשהות שם: בחמר עובד כוכבים. ואין בעל המשא שם ועל העובד כוכבים לטעון: מאי פסקת. וכי פסקת הדבר כן דכל בהמת עובד כוכבים הוי חמר עובד כוכבים וכל בהמת ישראל הוי חמר ישראל: שונא שאמרו. קס''ד שונא שאמרו אשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ וגומר: אשונא דמתניתין קאי. אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא:
מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא. וא''ת א''כ אמאי עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע''ז דף יא.) וי''ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם דאונקלוס שרף על ר''ג ע' מנה צורי פ''ק דע''ז (שם) ועוד דכיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך: מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה. וא''ת מ''מ נדרוש ק''ו מטעינה דלית בה חסרון כיס וי''ל כיון דטעינה שיש בה חסרון כיס לא הוי בשכר דמ''ש מפריקה א''כ אף טעינה דלית בה חסרון כיס נמי הוי בחנם ופריקה נכתבה לדרוש שום דרשה אחרת: מכלל דת''ק סבר דזקוק לו. המקשה סבור דת''ק נמי ידרוש משאו שהוא יכול לעמוד בו ושאינו יכול לעמוד בו נהי דאין חייב לסייע בחנם משום דלית ביה מצות פריקה מ''מ בשכר חייב לסייעו משום צער בעלי חיים וא''ת ולרבי יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואית ליה לקמן (דף לג.) דטעינה בשכר מ''ש טעינה מפריקה וי''ל דדריש ק''ו מחסרון כיס דלכתוב טעינה גרידא דיש טעינה שאין בו חסרון כיס וכ''ש פריקה אלא כתב פריקה לאגמורי דטעינה בשכר וכיון דטעינה שאין בה חסרון כיס הויא בשכר היכא דאית בה חסרון כיס נמי דהיינו היכא דבטיל משוקיה הוי בשכר דילפי' מטעינה דלית בה חסרון כיס והשתא לא בא להוכיח רק דצער בעלי חיים דאורייתא ולא לקיים שמכח ק''ו יש להוכיח דצער בעלי חיים דאורייתא דאפשר שק''ו הוי מחסרון כיס כדפרישית לר' יוסי וא''ת ודלמא זקוק לו מדרבנן וי''ל דכל הסוגיא מוכחת דאי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אינו חייב לסייעו אפי' בשכר כדאמרינן בסמוך וכי ליתיה למריה בהדיה ליעבד גביה בשכר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי דרבנן פטור היה אפילו בשכר וכן בתר הכי דקאמר ואי אמרת לאו דאורייתא אמאי מטפל ביה ולישני מדרבנן: ואי לאו דאורייתא אמאי מטפל בה. וא''ת והלא בספרי דורש שונאך אפילו שונא עובד כוכבים וי''ל דאסמכתא בעלמא היא דבערבי פסחים (פסחים דף קיג: ושם) מוקי בשונא ישראל: ולהטעינה יין אסור אין זקוק לה. אבל שאר דברים זקוק ואפילו לטעון משום איבה: אמאי וחדלת. וא''ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא וי''ל דוחדלת משמע לגמרי: ואי בטעינה אמאי עזוב. וליכא למימר דבטיל משוקיה דאם כן רישא נמי: לכוף יצרו. וא''ת כיון דבערבי פסחים (שם) מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף יצרו וי''ל דלא מיירי בשונא דקרא: מה לי שונא עובד כוכבים. ה''מ לשנויי ישראל בחנם ולעובד כוכבים בשכר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד