בבא מציעא לב ע"א

תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא וְאִי נָמֵי תְּרֵי סָהֲדֵי דִּפְלַגְתְּ בְּאַפֵּי בֵּי תְלָתָא
אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ הָא אֲמַר לֵיהּ דִּתְנַן אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם אֵין שָׁם בֵּית דִּין בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה שֶׁלּוֹ קוֹדֵם
אֲמַר לֵיהּ מִי דָּמֵי הָתָם דְּמַפֵּיק מָמוֹנָא מֵהַאי וּמוֹתֵיב לְהַאי בָּעֵינַן בֵּית דִּין אֲבָל הָכָא דִּידִי(ה) שְׁקַלִי גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא בִּתְרֵי סַגִּי לֵיהּ תִּדַּע דִּתְנַן אַלְמָנָה מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְלָאו מִי אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן אַלְמָנָה אֵינָהּ צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל מוּמְחִין אֲבָל צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל הֶדְיוֹטוֹת
מַתְנִי' מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵין חַיָּיב בָּהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב בָּהּ וְאִם הָיְתָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ אִם אָמַר לוֹ אָבִיו הִיטַּמֵּא אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחְזִיר לֹא יִשְׁמַע לוֹ
פָּרַק וְטָעַן פָּרַק וְטָעַן אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה פְּעָמִים חַיָּיב שֶׁנֶּאֱמַר עָזֹב תַּעֲזֹב
הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק פְּרוֹק פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר עִמּוֹ אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה חַיָּיב
מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף לִטְעוֹן
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ אֵין זָקוּק לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת מַשָּׂאוֹ מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ
גְּמָ' אָמַר רָבָא רֶפֶת שֶׁאָמְרוּ אֵינָהּ מַתְעָה וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת אֵינָהּ מַתְעָה מִדְּקָתָנֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִיתְנֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ
דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְשַׁמֶּרֶת הַשְׁתָּא מַשְׁכַּח לָהּ אַבָּרַאי מְעַיֵּיל לַהּ לְגַוַּאי מַשְׁכַּח לַהּ מִגַּוַּאי מִבַּעְיָא אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת שְׁמַע מִינַּהּ
מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּיב אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת תּוֹךְ לַתְּחוּם מִכְּלָל דְּבִרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם נָמֵי חַיָּיב
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב בָּהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם מִכְּלַל דְּבָרֶפֶת אֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ
בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ תָּנוּ רַבָּנַן מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו הִיטַּמֵּא אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחְזִיר שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי
טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא (צָיְיתָא) [נֵיצִית] לֵיהּ וְאַמַּאי הַאי עֲשֵׂה וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה
אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְהוּקַּשׁ כִּיבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ הִלְכָּךְ לֵצִיית לֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא לִשְׁמַע לֵיהּ
מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן מַאי אֲבָל לֹא לִטְעוֹן אִילֵימָא אֲבָל לֹא לִטְעוֹן כְּלָל מַאי שְׁנָא פְּרִיקָה דִּכְתִיב עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ טְעִינָה נָמֵי הָכְתִיב הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ
אֶלָּא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק בְּחִנָּם וְלֹא לִטְעוֹן בְּחִנָּם אֶלָּא בְּשָׂכָר רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף לִטְעוֹן בְּחִנָּם תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן פְּרִיקָה בְּחִנָּם טְעִינָה בְּשָׂכָר רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר זוֹ וָזוֹ בְּחִנָּם
מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא טְעִינָה וְלָא בָּעֵי פְּרִיקָה וַאֲנָא אָמֵינָא וּמָה טְעִינָה דְּלֵית בַּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְלֵיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס חַיָּיב פְּרִיקָה דְּאִית בָּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְחֶסְרוֹן כִּיס לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא לוֹמַר לָךְ פְּרִיקָה בְּחִנָּם טְעִינָה בְּשָׂכָר
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי
וְרַבָּנַן אַמַּאי לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי הָכָא כְּתִיב רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ הָתָם כְּתִיב נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ דִּרְמוּ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ בְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ עִלָּוַיְיהוּ מַשְׁמַע
אָמַר רָבָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

הבא תרי מגו תלתא [שנים מתוך השלשה, שיעידו שהם היו שלשה בזמן החלוקה],

ואי נמי, הבא תרי סהדי אחרים, שיעידו דפלגת באפי בי תלתא.

והיות ורב ספרא חלק בפני שנים, ולא בפני שלשה, לא חלה החלוקה.

אמר ליה רב ספרא: מנא לך הא שצריך לחלוק דווקא בפני שלשה, ואין די בשני עדים?

אמר ליה רבה: דתנן: אם יש בית דין - מתנה בפניהם. אין שם בית דין, בפני מי יתנה? שלו קודם. וסתם בית דין - של שלשה בני אדם הוא. מוכח מכאן, שאין כח להפקיע ממון מזה לזה בפחות משלשה.

אמר ליה רב ספרא: מי דמי [וכי דומה] המקרה שלנו - למשנתנו?

התם, בענין השבת אבידה, דמפיק ממונא מהאי, ומותיב להאי, דהיינו, שמתנים שיוכל המוצא להוציא מבעל האבידה את שכר הטיפול באבידה - בעינן לשם כך בית דין.

אבל הכא, במעשה החלוקה, וכי דידיה שקלי [וכי לקחתי משהו משל איסור]?! הרי כל אחד נוטל את חלקו! ומה שצריך דבר זה להעשות בפני אחרים, רק לגילוי מילתא בעלמא הוא, שידעו שחלקתי את הסחורה בשוה! ולצורך זה - בתרי סגי ליה [די בשני עדים, ככל עדות].

תדע, ראיה לכך, דתנן: אלמנה מוכרת מנכסי יתומים לצורך מזונותיה שלא בפני בית דין, ובלבד שיראו שנים שאינה מוכרת בזול, כדי שלא יהיה הפסד ליתומים.

אמר ליה אביי: ולאו מי אתמר עלה [על אותה משנה]: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אכן אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל מכל מקום צריכה היא בית דין של הדיוטות!?

ואם כן, הוא הדין כאן, שצריך לפחות בית דין של הדיוטות! והואיל ולא היו שם שלשה - בטלה החלוקה.

מתניתין:

א. מצאה [את הפרה] ברפת - אין חייב לטפל בה.

אבל אם מצאה ברשות הרבים - חייב לטפל בה. ובגמרא יתבאר מה החידוש בדברי המשנה.

ב. ואם היתה האבידה בבית הקברות, והמוצא היה כהן - לא יטמא לה [לא יעבור על איסור טומאת כהנים כדי להשיב את האבידה].

וכן אם אמר לו אביו הכהן: היטמא כדי להחזיר את האבידה! ^[354]

או שהיתה האבידה במקום שמותר לו לקחתה משם, ואמר לו אביו: אל תחזיר!

לא ישמע לו.

ג. פרק את המשא מבהמה שנפלה תחת משאה - וטען עליה שוב את המשא, ושוב נפלה הבהמה תחת משאה, ושוב פרק וטען, וחזרה הבהמה ונפלה תחת משאה, אפילו חזר הדבר ונשנה ארבעה וחמישה פעמים - חייב להמשיך לפרוק ולטעון. שנאמר "עזב תעזב". ומכפל הלשון משמע, שצריך לחזור לפרוק ולטעון אפילו פעמים רבות. ^[355] אבל אם הלך בעל הבהמה וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק - פרוק! פטור הרואה מלפרוק לבדו, שנאמר "עזב תעזב עמו". ומלשון "עמו" משמע, דווקא ביחד עם בעל הבהמה מצווה הוא לפרוק. אבל אם אין בעל הבהמה מסייע בפריקה - פטור. ^[356]

ואם היה בעל הבהמה זקן, או שהיה חולה, שאינו יכול לסייע בפריקה ובטעינה ^[357] - חייב הרואה לעשות זאת לבדו. ^[358]

ד. מצוה מן התורה לפרוק. ^[359] אבל לא קיימת מצוה מן התורה לטעון [הדברים יבוארו להלן בגמרא].

רבי שמעון אומר: אף מצוה מן התורה לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו, על החמור, יתר על משאו שהוא יכול לשאת - אין זקוק לו לסייע לו לטעון. שנאמר "תחת משאו", משמע, דווקא משאוי שיכול החמור לעמוד בו.

גמרא:

דברי הרישא של משנתנו "מצאה ברפת אין חייב בה" תמוהים לכאורה, שהרי ממה נפשך, אם מדובר ברפת נעולה, ודאי שאין חייב בה, שהרי אין זו אבידה! ואם ברפת שאינה נעולה, למה לא יהא חייב להזקק כדי למנוע את אבידתה? והרי היא עלולה לצאת ולהאבד, ומדין השבת אבידה חייב האדם להציל את ממון רעהו מללכת לאיבוד עוד לפני שנאבד הממון ממנו.

ובא רבא לבאר את הדברים:

אמר רבא: "מצאה ברפת" שאמרו במשנתנו, מדובר ברפת כזו שאינה מתעה, אינה גורמת לבהמה שבתוכה לצאת ולברוח. ומצד שני, היא אינה משמרת את הבהמה, לפי שאינה נעולה. ואם הבהמה רוצה לצאת - יוצאת. ^[360]

ומנין לנו דבר זה?

זה שמדובר ברפת שאינה מתעה - מוכח מדקתני "אינו חייב בה" להשיבה לבעליה. שאילו היתה הרפת מתעה, היה הרואה אותה חייב להשיבה.

וזה שאמרנו, שמדובר ברפת שאינה משמרת - מוכח מדאיצטריך למיתני "אינו חייב בה". דאי סלקא דעתך שמדובר ברפת משמרת, הרי פשיטא שאינו חייב בה!

כי השתא, אם היה משכח לה אבראי - מעייל לה לגואי [אם היה מוצאה בחוץ, הוא היה מכניסה פנימה לרפת המשמרת, ומקיים בזה השבה]!

עתה, כשמשכח לה מגואי [כשמצאה בתוך הרפת] - מבעיא לנו לומר שאינו חייב בה?!

אלא, שמע מינה, שמדובר ברפת שאינה משמרת.

ומסקינן: שמע מינה.

שנינו במשנתנו: מצאה ברפת אינו חייב. ברשות הרבים - חייב בה.

אמר רבי יצחק: מה ששנינו אינו חייב כשמצאה ברפת, מדובר: והוא, שעומדת הרפת תוך לתחום של העיר, שבכך היא מקום המשתמר.

ומדייקת הגמרא מדברי רבי יצחק:

מכלל דברים אלו אתה למד, דכשמצאה ברשות הרבים, ואפילו היה זה בתוך התחום, נמי חייב להשיבה. ^[361]

איכא דמתני לה את דברי רבי יצחק - אסיפא של משנתנו, ששנינו בה: ברשות הרבים - חייב בה.

ועל זה אמר רבי יצחק: מה ששנינו חייב בה - והוא, שעומדת חוץ לתחום.

ועל זה מדייקת הגמרא: מכלל דבריו אלו של רבי יצחק אתה למד, דכשמצאה ברפת, אפילו אם היא עומדת חוץ לתחום - נמי אינו חייב בה. ^[362]

שנינו במשנתנו: בבית הקברות - לא יטמא לה.

תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו לבנו הכהן: היטמא בבית הקברות כדי להשיב אבידה שנמצאת שם! ^[363] או שאמר לו: אל תחזיר אבידה! [ואפילו אבידה הנמצאת במקום שמותר לו להשיבה משם] ^[364], שלא ישמע לו? שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, אני ה'". ^[365]

הסמיך הכתוב למצות כבוד אב ואם - את שמירת השבת, וסיים: "אני ה'".

ומשמע מסמיכות הכתוב, שאף על גב שאמרתי לך ירא את אביך, מכל מקום - אני ה'!

כולכם, גם אתה וגם אביך, חייבין בכבודי.

ולכן, אם אמר לך אביך לעבור על דברי ולחלל את השבת, או אם אמר לך לא להחזיר אבידה - אל תשמע לו.

והוינן בה: טעמא שלא ישמע לאביו, משום דכתב רחמנא "את שבתותי תשמרו אני ה'".

הא לאו הכי, לולא הכתוב הזה, הוה אמינא: צייתא ליה לאב לא להחזיר אבידה!

ואמאי?

הרי האי, מורא אב - מצות עשה בלבד היא, "כבד את אביך ואת אמך". ואילו האי, מצות השבת אבידה, לא תעשה ועשה היא, שהרי כתוב בה "השב תשיבם", שהיא מצות עשה, וגם כתוב בה "לא תוכל להתעלם", שהיא מצות לא תעשה. והרי לא אתי [לא יכול לבוא] עשה, ודחי את לא תעשה ועשה! ^[366] ^[367]

ומבארת הגמרא: למרות זאת איצטריך המקרא של "אני ה'", לדרוש שחייב להשיב את האבידה כשאביו מצוה עליו לא להשיב.

כי סלקא דעתך אמינא, הואיל והוקש בגזירה שוה כיבוד אב ואם - לכבודו של מקום ^[368] , שנאמר כאן, בענין כבוד אב, "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר להלן, בספר משלי "כבד את ה' מהונך". הלכך הוה אמינא לציית ליה הבן לאביו אפילו לעבור עבירה! ^[369]

קא משמע לן המקרא "אני ה'" - דלא לשמע ליה.

שנינו במשנתנו: מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון.

והוינן בה: מאי, מהו הביאור במה ששנינו "אבל לא לטעון"?

אילימא, אם נאמר שהכוונה היא כפשוטו, שחייב רק לפרוק, אבל לא חייב לטעון כלל, הרי זה לא יתכן!

שהרי מאי שנא פריקה, שחייב בה, משום דכתיב "עזב תעזב עמו", דהיינו, עזור לו לפרוק,

טעינה נמי, הכתיב "הקם תקים עמו", שמשמעותו, עזור לו לטעון!

אלא, כך היא כוונת משנתנו: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, משום צער בעלי חיים ^[370].

ולא חייב מן התורה לטעון בחנם, אלא רק בשכר. רבי שמעון אומר: אף לטעון חייב בחנם.

והגמרא מביאה ראיה לכך, שהחילוק בין פריקה וטעינה הוא בכך, האם חייב לעשות זאת בחינם, או רק בשכר - מברייתא.

תנינא להא [שנינו דבר זה בברייתא].

דתנו רבנן: פריקה - חייב לעשותה בחנם. טעינה - רק בשכר.

רבי שמעון אומר: זו וזו, גם פריקה וגם טעינה - חייב לעשותן בחנם.

ומבארת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן?

דאי סלקא דעתך כרבי שמעון, שאף טעינה חייב לעשות בחינם, לכתוב רחמנא רק את מצות טעינה, ולא בעי, ואין צורך לכתוב את מצות פריקה, ואנא אמינא [ואני כבר אומר זאת מעצמי, מכח קל וחומר]: ומה טעינה, דלית בה צער בעלי חיים אם לא יטעון, שהרי אין הבהמה מצטערת כשאין עליה את המשא, ואף ליכא חסרון כיס לבעלים אם לא יטעון, שהרי אין הבהמה מתקלקלת כשאין המשא עליה, בכל זאת חייב בה.

פריקה, דאית בה צער בעלי חיים, כשהיא כורעת תחת המשא, ויש בה גם חסרון כיס לבעלים, שהרי היא נשברת תחת המשא - לא כל שכן שיהא חייב?

אלא, בהכרח, למאי הלכתא כתביה רחמנא למצות פריקה?

לומר לך: רק מצות פריקה - צריך לעשותה בחנם. ואילו טעינה - אינו מחוייב לעשותה אלא בשכר.

ולכן היה צריך לכתוב את שניהם, משום שאם היה כתוב רק טעינה, והיינו למדים ממנה פריקה בקל וחומר, היינו סוברים שאף בפריקה חייב דווקא בשכר, שהרי "דיו לבא מן הדין להיות כנדון". לכן הוצרך לכתוב פריקה, ללמדנו שחייב לעשותה אפילו בחנם. ^[371]

ועתה מבארת הגמרא: ורבי שמעון, הסובר שגם טעינה חייב לעשותה בחינם, מאי טעמא? הרי לפי דבריו יקשה, לשם מה כתבה התורה גם את מצות פריקה, כאשר אפשר ללומדה בקל וחומר מטעינה!?

ומבארת הגמרא: משום שהוא סובר דלא מסיימי קראי.

שאין משמעות מלשון הפסוקים, איזה מהם מדבר בטעינה, ואיזה בפריקה. ולכן, אם היה כתוב רק פסוק אחד, היינו סוברים שמדובר רק במצות פריקה, שפשוט יותר שחייב בה, ולא היינו יודעים שחייב אף בטעינה. לכן הוצרך הכתוב לכתוב שני מקראות.

ורבנן ישיבו על טענה זו -

אמאי לא מסיימי קראי?!

הרי הכא, באחד מן המקראות, כתיב "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו", שמשמע, שצריך לפרוק ממנו.

ואילו התם, במקרא השני, כתיב "לא תראה את חמור אחיך, נופלין בדרך", דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע [משמע שהבהמה מוטלת בדרך, והמטען בצידה, וצריך להטעינו עליה] ^[372].

ורבי שמעון סובר, ש"נופלין בדרך" - אינהו, וטעונייהו עלוייהו, משמע [משמע שהבהמה מוטלת כשהמשא עדיין עליה, וצריך לפרוק ממנה].

הערות

^[354] כך פירש רש"י במסכת יבמות. ועיין להלן בגמרא עוד בענין זה.

^[355] כתב הגרי"פ פערלא [על ספר המצוות לרס"ג עשה כ"ג כ"ד], שרק מצד העשה חייב בפריקה וטעינה פעמים הרבה. אבל על הלאו עובר רק בפעם הראשונה, שהרי הריבוי מהכתוב הוא רק גבי העשה. וביאר בזה את הסמ"ק, שבסימן ע"ז מנה גם עשה דטעינה, אף שכבר מנה את הלאו שבזה, ואין דרכו למנות עשה כשמנה כבר לאו, אלא אם כן יש בו מה שאין בלאו. אבל יש שכתב, שכיון שהלימוד אינו מריבוי, אלא שעצם משמעות המילה "עזוב" מורה שחייב לפרוק ולטעון פעמים הרבה [כפי שכתב הרמב"ם בפיה"מ, ועוד מפרשים], אם כן, זה פשטות משמעות הכתוב שנכתבו בו העשה והלאו, ואין לחלק ביניהם.

^[356] הקשה בפרי יצחק [ח"ב סימן נ"ט], למה לי מיעוט לכך, מהיכי תיתי שיטיל בעל הבהמה עצמו על הפורק, והוא ישב בטל?! ותירץ, שבהכרח מיירי שאין הבעלים יכולים לפרוק לבדם. דאם לא כן, אין כאן כלל מצות פריקה [כך משמע מפרש"י לעיל בדף ל"א א, שכתב "הוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק"]. ואילו הפורק יכול לפרוק לבדו, כי אחרת, לא שייך לומר: "רצונך לפרוק". ואם כן, היה מקום לומר שהואיל וממילא הוא חייב לסייע לבעלים, ויכול אף לפרוק בעצמו, יתחייב לפרוק אף בלא סיוע הבעלים! קמ"ל.

^[357] לשון הרמב"ם בפיה"מ: "הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו, ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף". ולכאו' משמע מדבריו, שאף אם יכול בעל הבהמה לסייעו, מכל מקום לא יטריחנו באופן כזה. והמאירי כתב: "ואין בו כח לעזור". משמע, שאם יכול לעזור, אין הרואה מחוייב לעשות לבדו.

^[358] צ"ב מנלן דין זה, הרי בפסוק נאמר "עמו", משמע שחייב דווקא אם בעל הבהמה מסייעו! וכתב המהרש"א [לעיל ל"א א], שהרי ריבתה הגמרא שאף שאין בעליו עמו - חייב, מדכתיב "עזב תעזב", דמשמע - מכל מקום. ולשאין בעליו עמו כלל אין צריך ריבוי, שהרי יש ללמוד חיובו מהשבת אבידה, שתמיד אין בעליה עמה. אלא על כרחך שבא הכתוב לרבות זקן או חולה.

^[359] אף שבתורה נאמר דין זה בחמור, דכתיב: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וגו"', ילפינן בגזירה שוה "חמור - חמור" משבת, לרבות כל בהמה לפריקה [גמרא בב"ק נ"ד ב. ועיין במאירי שם שכתב דהוא הדין לטעינה]. ונחלקו הפוסקים, אם שייכת מצוה זו גם גבי אדם. יש שכתבו דהוא הדין באדם, וק"ו מבהמה, שהרי איכא צערא דישראל! ואף משום חסרון כיס איכא ק"ו, שהרי חסרון גופו חמור יותר! ובשו"ת הרשב"א הוכיח דין זה ממעשה דרבי ישמעאל דלעיל [ל' ב], גבי ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי, דרק משום שהיה זקן ואינה לפי כבודו היה פטור, חזינן שנוהגת באדם מצות טעינה, וכל שכן שנוהגת בו מצות פריקה. [כן כתבו הרמב"ם בספה"מ, הסמ"ג, החינוך, ועוד]. אבל יש שכתבו, דבאדם אין מצות פריקה וטעינה, לפי שאדם בר שכל הוא, ולא היה לו לטעון עצמו יותר מכדי יכלתו. ומעשה דרבי ישמעאל היינו משום השבת אבידה. ומה שסייע רבי ישמעאל, היינו מדרבנן. דמדאורייתא אין חיוב באדם [שו"ת הרדב"ז סימן תשכ"ח, ועוד]. ועיין בחזון יחזקאל [ב"מ פ"ב הלי"ב] מה שהביא בזה מהתוספתא. ועיין בחוות יאיר [סימן קצ"א], שכתב שאין דין צער בעלי חיים באדם, משום דאיבעי ליה ליתובי דעתיה. וכתב השדי חמד [מערכת הצ'], דהיינו דסבירא ליה שאין דין פריקה באדם, ומזה נלמד שאין בו דין צער בעלי חיים. אמנם בדברי יוסף [יו"ד סימן שע"ב] הרבה להשיג על החוות יאיר, וכתב, דאף לדעת הפוסקים שבאדם אין מצות פריקה וטעינה, מכל מקום איכא ביה דין צער בעלי חיים. ויש שביארו בכוונת החוות יאיר, דודאי שיש דין צער בעלי חיים, וחייב לפרוק ממנו כשרובץ תחת משאו. אלא שאין צער זה דוחה איסור, משום דאיבעי ליה ליתובי דעתיה. וע"ע בספר חסידים [אות תרפ"ו].

^[360] כך כתב רש"י. וביאר הריטב"א בכוונתו, שאינה מתעה לצאת, כיון שיש בה מרעה לבהמה. ומכל מקום אינה משמרתה, כיון שאין הרפת נעולה, ויכולה הבהמה לצאת. והטור כתב: "אינה מתעה את הבהמה לברוח, כגון שאין לה פתחים בכל ד' רוחותיה". ועיין בחי' תלמיד הרשב"א שכתב שרפת מתעה - היינו רשות הרבים. ושאינה מתעה - היינו רשות היחיד.

^[361] פירש הרא"ש, שאף על פי שאינה רצה ואין פניה מכוונות כלפי דברא, בכל זאת, ניכר בה שהיא טועה, ואינה יודעת להיכן היא הולכת. ובשם הראב"ד פירש, שמדובר בסרטיא, שהיא דרך המלך שבוקעין בה אנשים רבים, והיא בורחת מאימתם. או דחיישינן שמא יקחוה בני אדם שאינם מהוגנין לעצמם. מה שאין כן לעיל, דאמרן שדווקא כש"אפה לאפי דברא" חייב, מדובר שהיא מהלכת בשביל שאין רבים בוקעין בו.

^[362] הרא"ש והטור פוסקים כלישנא קמא. אבל הרמב"ם [בגירסא שלפנינו] כתב: "מצא פרה ברשות הרבים, אם עומדת חוץ לתחום - חייב להחזיר. היתה רועה בעשבים או שהיתה ברפת שאינה משתמרת ואינה מאבדת, לא יגע בה, שאין זו אבידה". והיינו כלישנא בתרא. ויש שגרסו ברמב"ם: "מצא פרה ברשות הרבים, אם עומדת ברשות הרבים חייב להחזירה. היתה רועה בעשבים וכו' לא יגע בה, שאין זו אבידה" [כך גרסו הלח"מ והב"י]. ותמה עליו הב"י, שלא חילק הרמב"ם בין תוך התחום לחוץ לתחום בין ברפת ובין ברשות הרבים, והיינו דלא כחד מהני תרי לישני!

^[363] כך פירש רש"י במסכת יבמות [ו' א]. ויש שביארו, שדייק זאת רש"י ממשנתנו. כי אחרת, מה עניינו לכאן. והערוך לנר [שם] ביאר, שדייק כך רש"י ממה שנקטה הגמרא בתחילה שאם היתה בבית הקברות - לא יטמא לה, ואחר כך שאם אמר לו אביו הטמא - לא ישמע לו, משמע דעלה קאי. ומסתמא שגם הברייתא מדברת באופן זה. אבל הריטב"א פירש, שאמר לו אביו שיטמא בלא השבת אבידה [אלא לכבודו, כפי שפירשו הרמב"ן והרשב"א ביבמות, שאמר לו להביא פירות מבית הקברות], שאין עליו אלא עשה אחד של כיבוד אב. אבל אם אמר לו להטמא כדי להשיב אבידה, שיש עליו שני עשין, השבת אבידה וכבוד אב, ודאי ישמע לו, וידחה את הטומאה שאין בה אלא לא תעשה ועשה. והביא ראיה מהאי שהוצרך התנא לשנות שאם אמר לו אביו אל תחזיר, לא ישמע לו. ואם היה הדין שאף אם אמר לו להטמא להשיב אבידה - לא ישמע לו, אף שיש עליו שני עשין, אם כן לא היה צריך לשנות שאם אמר לו "אל תחזיר" שלא ישמע לו, שהרי באופן כזה יש עליו רק עשה אחד! אמנם בתוס' במסכת יבמות [כ' ב] איתא הכי: "אמר קרא והתקדשתם. אף על גב דהאי עשה נמי הוי במצות יבום, ואיכא תרי עשה, מכל מקום אין תרי עשה דוחה לא תעשה ועשה. והיינו דלא כהריטב"א.

^[364] התוס' במסכת קידושין [ל"ב א, ד"ה רב יהודה] פירשו, דמיירי כשאמר לו אל תחזיר אבידה, אלא עסוק בכבודי. אבל אם אמר לו סתם שלא יחזיר, פשיטא שלא ישמע לו. ויש שביארו, שאם אמר לו אביו שלא יחזיר כדי לעבור על דברי תורה, או כדי להכעיס ולצער את בעל האבידה, הרי שאז אביו אינו בכלל "עושה מעשה עמך", ואינו חייב כלל בכבודו. וכן פסק הטור להלכתא [אמנם הביא שהרמב"ם סובר שחייב גם בכבוד אביו רשע. ועיין בב"ח]. ובחזו"א [יו"ד סימן קמ"ט סק"ז] הוסיף, שאף שאם היה העשה דכבוד אב דוחה הלאו, אין האב נקרא רשע, שהרי הבן עושה בהיתר, מכל מקום לא משמע להו להתוס' שצריך פסוק להכי, כיון שעל האב מוטל לחנך בנו למצוות, ולא לגרום שלא תתקיים מצוה. ויש מהאחרונים שביארו את דברי התוס' על פי שיטת הריטב"א ועוד ראשונים, שכתבו שעיקר כיבוד אב הוא דווקא בדבר שיש לאב הנאה. אבל דבר שאין לו בו הנאה של כלום, אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. [ועיין במקנה עמ"ס קידושין ל"א א, שחידש שכל דבר שמצוה לו אביו, אף אם אין לאביו הנאה בזה, שאין בזה משום כיבוד, מכל מקום זהו בכלל מורא. שאם לא ישמע לו, הרי הוא כסותר דבריו]. ועיין בסמ"ג [עשין קי"ב] שהקשה, למה לי פסוק שלא ישמע לאביו באופן כזה, הרי כיון שהוא מצוה עליו לעבור על ד"ת, הוא רשע, ואין הבן מחוייב בכבודו! ותירץ, שבדיבור בלבד, שרק אמר לבנו לעבור, אינו נחשב רשע, שהרי דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין! ? והמקנה בקידושין תירץ, שצריך פסוק במקום שהאב שוגג או אומר מותר. והגרעק"א [בדרוש וחידוש] כתב, שאם היה הדין שמצות כבוד אב דוחה לא תעשה, היה מותר לאב לומר לבנו להטמא כדי להביא לו גוזלות, ואינו נחשב רשע בכך, שהרי אינו מצווהו לעבור על מצות התורה, כיון שמותר לבנו לעשות כן לכבוד אביו. והכי איתא נמי בעוד אחרונים. עיי"ש.

^[365] הקשו התוס' ישנים במסכת כתובות [מ' א, ד"ה שם. וכן בתוס' הרא"ש שם], למה לנו פסוק ללמד שאין עשה דכבוד אב דוחה לא תעשה, הרי אם יאמר האב שאין רצונו בכיבוד זה, ליכא לעשה כלל, ובאופן כזה אין עשה דוחה לא תעשה, כדאיתא התם גבי אנוסה, שאין עשה ד"ולו תהיה לאשה" דוחה לא תעשה, לפי שאם אמרה האנוסה שאינה רוצה להיות לו לאשה, אין עליו מצוה! ותירצו, דהתם גבי אנוסה, גבי דידה ליכא עשה, שהרי יכולה לומר שאינה רוצה, ולכן אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה, שהרי היא מוזהרת כמותו. עוד כתבו, שמכל מקום מיד כשציוה האב, יש עשה לעשות מצותו. וביאר החת"ס בדבריהם, שבאונס, מיד כשאנס מוטל עליו העשה של "ולו תהיה לאשה". וכיון שעל ידי שאומרת שאינה רוצה מתבטל העשה, אין זה דומה לכלאים בציצית, שאי אפשר לבטל את העשה אחר שכבר חל. מה שאין כן גבי כבוד אב, שאין העשה חל עד שיאמר לבנו הריני רוצה שתחמר אחר בהמתי בשבת. ומשאמר כך, חל כבר העשה, ויש לו לדחות את הלאו. ועיין בברכת שמואל עמ"ס יבמות [סימן ג'] מה שהוסיף בביאור דבריהם. ובתוס' הרא"ש כתב בשם רבינו מאיר: "דהתם כי אמרה לא בעינא, ליתיה לעשה כלל לגבי האי מאנס. אבל הכא, אי אמר האב השתא לא בעינא, בשביל זה לא ביטל העשה עולמית, ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים. ועוד, אפילו כי אמר לא בעינא שייך עשה, דמכל מקום מצוה היא שיכבדנו בכל דבר" [וביאר הרדב"ז את סוף דבריו, שכשאמר האב לא בעינא, אמנם אינו עובר על מצות כבוד בהמנעותו, אבל מכל מקום אם כיבד את אביו - קיים מצוה]. אמנם הרדב"ז הקשה ע"ז, שהרי האב יכול למחול בכל הדברים ובכל הזמנים, ואז ליתיה לעשה כלל! ובקובץ שעורים [כתובות סימן קמ"ד] תירץ, דגבי אונס, אם אמרה לא בעינא, פקע לגמרי העשה של "ולו תהיה לאשה", ואינה יכולה לחזור בה יותר. אבל האב שאמר לא בעינא, לא עקר את מצות הכיבוד מעיקרה, שיכול הוא לחזור ולבקש מבנו אותו כיבוד. וכיון שעיקר המצוה קיימת גם לאחר שאמר לא בעינא, לכן כשהוא רוצה בכיבוד יש לעשה לדחות את לא תעשה. ועיין בקצוה"ח [סימן צ"ז סק"א] שהקשה, לשיטת האבודרהם, שהביא תשובת הר"י בן פלאט, שהטעם שאין מברכין על מצות כיבוד אב ואם, היינו משום דכל מצות עשה דאפשר למיעקרא, אף על גב דאכתי לא מתעקרא, כמאן דמתעקרא דמיא, אם כן, נשארת קושית התוס' במקומה! ועיי"ש מה שתירץ.

^[366] כך פירש רש"י, שהקושיה היא מ"אמר לו אביו אל תחזיר", ולא מ"אמר לו היטמא". והטעם שפירש כך, משום שכבר הבאנו לעיל, שלשיטתו של רש"י, "אמר לו אביו היטמא" היינו כדי להשיב אבידה שנמצאת בבית הקברות. ואם כן, מאי קשיא "האי עשה והאי לא תעשה ועשה", הרי הכא בהשבת אבידה יש שני עשין, עשה דאבידה ועשה דכבוד אב, ושפיר צריך להשמיענו שאין דוחה עשה דטומאה! ומה שלא פירש רש"י שהקושיא היא משבת, שיש בה עשה ול"ת, תירץ בערוך לנר, דאם כן, לא היה צריך לטעם שהוי עשה ולא תעשה, אלא מכח דהוי ל"ת שיש בו כרת ומיתת ב"ד. ובשער המלך [פ"ג מנדרים הל"ו] כ' עפ"י הגמ' ביבמות [ה' ע"ב], שמעמידה את הפסוק "איש אמו ואביו תראו וגו"' לענין לאו דמחמר, דאין העשה דכבוד דוחה אותו. וכ' שם הרשב"א, שעל לאו זה אין עשה, לפי שאין עשה אלא על מלאכה גמורה. ושפיר בעינן קרא דאין עשה דוחה אותו. והקשו הראשונים על רש"י, הרי אפשר לומר שצריך את הפסוק לענין מקרה שאמר לו אביו להתעלם מן האבידה עד שיתייאשו הבעלים, ואז להגביהה, שאז יש רק את הלאו ד"לא תוכל להתעלם", ובא הכתוב ללמד, שאף שיש רק לאו, לא ישמע לאביו! ויש שתירצו, דאם כן, לא היה צריך לנקוט דווקא אבידה, אלא כל לאו שאין בו עשה. ומדנקט אבידה, משמע שמדובר בסתם אבידה, שיש בה לאו ועשה. וע"ע בראשונים. אמנם התוס' [לעיל ל' ע"א, ד"ה הא אין עשה] פירשו, שקושיית הגמ' היא מ"אמר לו אביו הטמא". וביאר הגרעק"א [שם] טעמם, משום שבהשבת אבידה אכן סד"א שישמע לו לדחות ממונא מקמי איסורא דכבוד או"א.

^[367] הקשו האחרונים, לשיטת הריב"א [הובא בתוס' במסכת חולין קמ"א א ד"ה לא צריכא], שאף שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אבל מכל מקום הלאו נדחה, ואינו לוקה עליו, אם כן, מה מקשה הגמרא, הרי מכל מקום צריך את הפסוק ללמדנו שאם אמר לו אביו היטמא, אין כאן עשה דכיבוד כלל, ואף הלאו אינו נדחה, ואם עבר ונטמא - לוקה! ובשער המלך [פ"ו מנדרים הל"ו] תירץ, שקושית הגמרא אינה על הפסוק, למאי הלכתא כתביה רחמנא, אלא על לשון התנא, ששנה: "מנין שאם אמר לו אביו שלא ישמע לו כו"', שמשמע שלולא הפסוק הוה אמינא שישמע לו. ויש שתירצו, שלא מסתבר שהפסוק שנכתב בלשון עשה, בא ללמדנו שחייב מלקות. ועיין בדו"ח להגרעק"א [לעיל ל' א] מה שכתב בזה. וע"ע באחרונים.

^[368] בירושלמי [פאה פ"א ה"א] איתא: "גדול כיבוד אב ואם שהעדיפם הקב"ה יותר מכבודו. שבכבודו הוא אומר: כבד את ה' מהונך. אם יש לו ממון - חייב, ואם לאו - פטור. ובכיבוד אב ואם נאמר: כבד את אביך ואת אמך, דמשמע בין יש לו הון, ובין אין לו הון". וכתב בתורה תמימה, דלפ"ז ניחא מאי דסלקא אדעתין שיציית לאביו נגד דבר תורה. אבל בגמרא דידן [במסכת קידושין ל"ב א] איתא: "נאמר כבד את אביך ואת אמך, ונאמר כבד את ה' מהונך. מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס. משמע שהושוו כבודם זה לזה [שער אפרים סימן ע"ח].

^[369] הקשו הראשונים, אם אמנם הוקש כבודם לכבוד המקום, למה יהיה כבודם עדיף מכבוד המקום?! ותירץ בתוס' ר"פ, שכיון שהוקשו לכבוד המקום, היה מקום לומר שאיזה מהם שירצה - יעשה, קמ"ל שמכל מקום לא ישמע לו. ובכלי חמדה [תחילת פ' קדושים] תירץ על פי מה שכתב רש"י [ד"ה הו"א צייתא ליה], שמדובר בסוגיין שאמר לו אביו שלא ישיב אבידה, דהיינו שב ואל תעשה, ומאידך מוטלת עליו מצות המקום להשיב, דהיינו קום ועשה, וסד"א ששב ואל תעשה עדיף, ולכן יציית לאביו. ובערוך לנר [יבמות ו' א] ביאר על פי מה שכתב רש"י שם, שמדובר שאמר לו אביו שיטמא כדי להשיב אבידה, ולכן היה מקום לומר, שכיון שהושווה כבודם, אם כן, מצות כיבוד אב ואיסור טומאה - שקולין הן, ותכריע מצות השבת אבידה לעבור על איסור טומאה, ולשמוע לאביו שאמר לו להשיב.

^[370] הרא"ש סובר שמה שחייב לפרוק בחינם, היינו דווקא באדם פנוי ממלאכה. אבל אם הניח מלאכתו כדי לפרוק, נוטל שכרו. ושמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו כדי להניח מלאכתו ולטרוח בפריקה, כפי הדין בהשבת אבידה. שכיון שאינה אלא מצוה להציל ממון חבירו מן ההפסד, ממונו שלו קודם [וכן כתבו עוד ראשונים]. וכתב המנחת חינוך [מצוה פ'. וכן כתב הב"ח] שאף שיש בפריקה גם משום צער בעלי חיים, והרי בכל מצוות התורה שהן חובת הגוף, מצוה לעשות בחנם, מכל מקום אינו חייב לפרוק בחינם, משום שאיסור צער בעלי חיים הוא דווקא כשמצערה שלא לצורך האדם, אבל לצורך האדם, שיהיה לו רוח, מותר לצער אף בקום עשה, וכל שכן בשוא"ת, לכן רשאי ליטול שכר. אמנם במקום שהבעלים לא יתנו לו שכר, או בבהמת הפקר, מצוה לפרוק בלא שכר, שהרי צער בעלי חיים דאורייתא. וגבי טעינה סובר הרא"ש, שאף אם הוא פנוי ובטל ממלאכה, יכול לומר לבעל הבהמה איני רוצה לטעון עמך אם לא תתן לי שכר, ודלא כאבידה, שבמקום שאין לו הפסד - חייב בחינם, משום שגבי אבידה יש לבעלים הפסד וחסרון כיס גמור, מה שאין כן בטעינה, שאינו מפסיד כלום, ואף אם הוא מתבטל מהשוק, אין זה אלא מניעת רווח [כך כתב הפנ"י]. אבל דעת הר"ן והמאירי, שבפריקה חייב לסייע בחינם, אף כשבטל ממלאכתו. וביאר הפנ"י, דה"ט שאין דין פריקה כאבידה, שכיון שיש בה צער בעלי חיים, הרי היא כשאר מצוות שחייבין לעשותן בחינם. אמנם אם הלך הבעלים וישב לו וכו' פטור מלפרוק אף שיש צער בעלי חיים, מדין קנס. ולענין טעינה סובר הר"ן, שהיא כהשבת אבידה, שעיקרן של מצוות אלו הוא הצלת ממון חבירו, ולכן ממונו קודם, ואם נתבטל ממלאכתו - נוטל שכר.

^[371] כך פירש רש"י. ותמהו עליו, שהרי פשטות לשון הגמרא משמע שמסברא פריקה וטעינה בחינם, וחידשה תורה שטעינה בשכר! וביאר המהרש"א, דא"ה, נמצא שהפסוק של פריקה לא נכתב לגופו! לכן פירש רש"י שטעינה בשכר מסברא, ופריקה נכתב לגלות על עצמו, שבחינם. אמנם בשטמ"ק כתב, דאכן גם רש"י מפרש שאילו נכתב רק טעינה, הוה אמינא דטעינה בחינם, שהרי לרבי שמעון דלא מסיימי קראי, שניהם בחינם. אלא שכיון שנכתב פריקה, ולא למדנוהו מטעינה, על כרחך שנתכוונה תורה שטעינה - שבשכר היא, להכי הוצרך לכתוב פריקה, לומר שהיא בחינם. וכן כתבו מהר"ם שיף, הגרעק"א, ועוד.

^[372] הרמב"ם [פי"ג מהל' רוצח ושמיה"נ] כתב: "ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה, ועבר על מצות לא תעשה". והקשו עליו, לפי מאי דאמרינן הכא, הרי הפסוק "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" - מדבר בענין טעינה, ואם כן, אין לנו לאו מפורש בתורה על הנמנע מפריקה! ותירץ המנחת חינוך [מצוה פ'], שיש ללמוד הלאו דפריקה בק"ו מטעינה, שהרי כאן יש צער בעלי חיים. ואף שאין עונשין ומזהירין מן הדין, היינו דווקא לענין העונש. אבל לענין האיסור לבד, למדין בק"ו. וגבי פריקה אין מלקות, שהרי זהו לאו שאין בו מעשה. ועוד, שזהו דווקא כשאין עשה, אבל הכא שיש כבר איסור עשה, למדין בק"ו שיש גם לאו. ועל עצם דברי הרמב"ם כתב המנ"ח [מצוה תקמ"א], ש"או או" קאמר, דהיינו, שאם לא פרק או שלא טען, עובר בעשה. אבל אם ביטל גם פריקה וגם טעינה, עובר בשני עשין. אבל החתם סופר מבאר, שלא פרק מתחילה, וממילא לא טען, ואינו עובר אלא על עשה ולא תעשה דפריקה. דנהי דאם היה פורק וטוען היה מקיים ב' מצוות עשין, מכל מקום השתא דלא פרק, עובר רק בעשה אחד. והמבי"ט בקרית ספר גורס ברמב"ם: "ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל ב' מצוות עשה, ועבר על מצוות לא תעשה". ועיין ברי"פ פרלא [רס"ג עשין כ"ג כ"ד] מה שביאר בדבריו.

תרי מגו תלתא [שנים מתוך שלושה] שיעידו ששלושה היו וחלקת בפניהם, ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא [ואו גם כן הבא שני עדים שיעידו שחלקת בפני שלושה].

אמר ליה [לו] רב ספרא: מנא [מנין] לך הא [דבר זה] שצריך לעשות זאת בפני בית דין דווקא? אמר ליה [לו], דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם יש שם בית דין — מתנה בפניהם, אין שם בית דין — בפני מי יתנה? — במקרה זה שלו קודם, שכיון שעלול להפסיד בכך אינו צריך להשיב. משמע שאין רשות לקבוע דברים לגבי ממון חבירו אלא בפני בית דין.

אמר ליה [לו] רב ספרא: מי דמי [וכי דומה] הדבר! התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי בעינן [שם שמוציא כסף מזה ונותן לזה צריכים אנו] בית דין, אבל הכא דידיה שקלי [כאן את שלו, כלומר, שלי, לקחתי] גילוי מילתא בעלמא [גילוי דברים בלבד] הוא שיראו שחלקתי ביושר ואם כן בתרי סגי ליה [בשנים די לו, לי]. תדע שכן הוא, שבדבר כגון זה אין צורך בשלושה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: אלמנה מוכרת למזונותיה מרכוש הנפטר שלא בפני בית דין, משמע שאם אדם לוקח את השייך לו איננו זקוק לבית דין!

אמר ליה [לו] אביי: ולאו מי אתמר עלה [והאם לא נאמר עליה], על הלכה זו: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמנם אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל צריכה לפחות בית דין של הדיוטות, שלושה אנשים סתם שיהו בית דין, שיאשרו את הדבר. ואם כן, שלא כדין עשה רב ספרא.

א משנה מצאה את הבהמה ברפת — אין חייב בה בהשבה. מצאה ברשות הרבים — חייב בה. ואם היתה בבית הקברות והוא כהן — לא יטמא לה. והלכה כללית: אם אמר לו אביו לכהן: "היטמא למתים ", או שאמר לו לבנו "אל תחזיר אבידה "— לא ישמע לו לאביו, שאין עוברים על דברי תורה מפני כבוד אב.

פרק וטען מעל גבי בהמה הנופלת תחת משאה, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים — חייב, שנאמר "עזב תעזב" (שמות כג, ה).

הלך בעל הבהמה וישב לו, ואמר: "הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק — פרוק", הרי זה פטור מלעשות זאת, שנאמר: "עזוב תעזוב עמו" — עם בעל הבהמה, ואם ההוא עצמו איננו עוסק בכך, אף הזר אינו חייב לעזור לו. אם היה בעל הבהמה זקן או חולה שאינו יכול לסייע לעובר הדרך — הרי חייב עובר הדרך לעשות זאת.

ובענין מצוה זו: מצוה מן התורה לפרוק משא מן הבהמה אבל לא צוותה התורה לטעון עליה. ר' שמעון אומר: מצוה אף לטעון.

ר' יוסי הגלילי אומר: בכלל, אם היה עליו על החמור או השור יתר על משאו — אין זקוק לו לעזור לו, שנאמר: "תחת משאו" (שם), משמע משאוי שיכול לעמוד בו, שאם היה טעון יותר מזה, הרי זו אשמת בעל הבהמה.

ב גמרא אמר רבא: רפת שאמרו חכמים במשנה זו הכוונה היא שאינה מתעה, כלומר, שאינה גורמת לבהמה שתברח ממנה, אבל גם אינה משמרת, שבהמה יכולה לצאת משם. ומנין שכך הוא הפירוש? אינה מתעה — מדקתני [ממה ששנה] "אינו חייב בה", משמע שאיננה נחשבת כאבידה, ואינה משמרת — מדאיצטריך למיתני [מכיון שהיה צריך בכלל לשנות] "אינו חייב בה".

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שרפת זו משמרת, השתא משכח לה אבראי מעייל לה לגואי [עכשיו, הרי, אילו היה מוצא אותה בחוץ היה מכניס אותה בפנים] לרפת כגון זו, ואם כן משכח לה מגואי מבעיא [אם מצאה בפנים נצרכה לומר] שאינו צריך לטפל בה? אלא שמע מינה [למד מכאן] שרפת זו אינה משמרת, ומסכמים: אכן, שמע מינה.

על האמור שאם מצאה ברפת אינו חייב, אמר ר' יצחק: והוא שעומדת הרפת תוך לתחום העיר. ומעירים: מכלל שאם היתה הפרה ברשות הרבים, ואפילו בתוך התחום נמי [גם כן] חייב.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונה את דברי ר' יצחק על סופה של המשנה] ששנינו ברשות הרבים חייב בה. אמר ר' יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום. ומכאן מדייקים: מכלל שברפת אפילו אם היתה עומדת חוץ לתחום נמי [גם כן] אינו חייב בה.

ג שנינו במשנה: היתה האבידה בבית הקברות והוא כהן — לא יטמא לה וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם אמר לו אביו לכהן "היטמא למתים ", או שאמר לו "אל תחזיר אבידה "שלא ישמע לו? שנאמר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' "(ויקרא יט, ג), הדגשה זו "אני ה' " באה לומר: כולכם חייבין בכבודי, ולכן כשה' מצווה על שמירת המצוות חייבים כולם בכך.

ושואלים: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "את שבתתי תשמרו" הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה [הרי לולא זאת הייתי אומר שיציית לו לאביו]? ואמאי [ומדוע] יעשה זאת? האי [זה], כבוד אביו, מצוות עשה הוא ("כבד את אביך ואת אמך". שמות כ, יב. דברים ה, טז), והאי [וזה] האיסור לכהן להיטמא למתים, גם מצות לא תעשה ("לנפש לא יטמא בעמיו". ויקרא כא, א), וגם מצות עשה ("קדושים תהיו". שם יט, ב) יש בכך, וכלל הוא: לא אתי [בא] עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה!

ומשיבים: איצטריך [נצרך הדבר להיאמר] בכל זאת. כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל והוקש [והושווה] בכתוב כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יג. דברים ה, טז), ונאמר להלן "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט), שבשניהם יש חובת כבוד, הלכך לציית ליה [על כן יציית לו] לאב, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא לשמע ליה [ישמע לו] לעבור על כבוד שמים.

ד שנינו במשנה: מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. ושואלים: מאי [מה פירוש] אבל לא לטעון? אילימא [אם תאמר] אבל לא לטעון כלל, שאין מצוה כזו, מאי שנא [במה שונה] פריקה, דכתיב [שנאמר] בכתוב "עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה), טעינה נמי הכתיב [גם כן הרי כתוב] "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), הרי שחייב לטעון!

אלא כך יש להבין את המשנה: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר. שאמנם מצווה הוא לעזור בטעינה, אבל רשאי ליטול שכר על עבודתו. ואילו ר' שמעון אומר: אף לטעון חייב בחנם. ומעירים: תנינא להא [שנינו דבר זה] כמפורש בברייתא, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: פריקה בחנם, טעינה בשכר. ר' שמעון אומר: זו וזו בחנם.

ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] לחלק? ומשיבים: דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לפרש את הכתובים כר' שמעון ששניהם מצוה, ובחינם, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק מצות טעינה, ולא בעי [יהיה צורך] ללמד במצות פריקה. ואנא אמינא [ואני אומר מדעתי] קל וחומר זה: ומה טעינה דלית [שאין] בה צער בעלי חיים וליכא [ואין בה] חסרון כיס — לבעלים חייב לטעון, פריקה דאית [שיש] בה צער בעלי חיים על הבהמה העמוסה, וגם חסרון כיס, שמא תינזק הסחורה או תמות הבהמה, לא כל שכן שחייב? אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא [לאיזו הלכה כתבתו התורה במפורש]? — לומר לך שיש הבדל בין הדינים: פריקה עושה בחנם, טעינה עושה בשכר.

ושואלים: ור' שמעון מאי טעמא [מה טעם] שיטתו? — משום דלא מסיימי קראי [שאין הכתובים מבוררים], שאין ברור מלשון הכתובים היכן נאמר בפריקה והיכן בטעינה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים לדעתם, אמאי לא מסיימי קראי [מדוע אין הכתובים מבוררים]? הלא הכא כתיב [כאן נאמר] "רבץ תחת משאו" (שמות נג, ה) משמע שהמשא עליו וצריך לסייע לפרקו, והתם כתיב [שם נאמר] "נפלים בדרך" (דברים כב, ד), דרמו אינהו וטעונייהו באורחא [שמוטלים הם, הבהמות, והמטען שלהם בדרך] משמע, שכבר פורק המשא, אלא שצריך לחזור ולטעון. ור' שמעון לדעתו "נפלים בדרך" אינהו וטעונייהו עלוייהו [הם ומטענם עליהם] משמע, שאפשר לפרש שהבהמה התמוטטה ומשאה עליה וחובתו היא לפרוק מעליה.

אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

two of the three of them to testify that you dissolved the partnership before them. Or alternatively, bring two witnesses to testify that you dissolved the partnership before a court of three.

Rav Safra said to Rabba bar Rav Huna: From where do you know this halakha, that dissolution of the partnership may be accomplished only before a court? Rabba bar Rav Huna said to him: It is as we learned in the mishna: If there are three men there who can convene as a court, he may stipulate before the court that he will undertake to return the item provided that he receives full compensation for lost income. But if there is no court there, before whom can he stipulate his condition? Rather, in that case, his financial interests take precedence, and he need not return the lost item. Apparently, one stipulates binding conditions with regard to another’s property only before a court.

Rav Safra said to Rabba bar Rav Huna: Is that case in the mishna comparable to this case? There, where he is removing property from the possession of this person and giving it to that person, we require a court. But here, referring to himself in the third person, he is merely taking his own property, and not the property of any other person. There is no transaction effected here. It is mere disclosure of the matter that he divided the joint property equitably, and two witnesses are sufficient for him to disclose that fact. Rav Safra cites proof. Know that this is so, as we learned in a mishna (Ketubot 97a) that a widow owed sustenance from her husband’s estate sells the property of the estate when not before a court. Apparently, one need not involve the court when reclaiming property that belongs to him.

Abaye said to him: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: The court before which a widow sells the property of the estate need not be a court of experts, but is required to be at least a court of laymen. Therefore, as in the parallel case of the widow, even when disclosing that one took property belonging to him, two witnesses are not sufficient and a court is required.

MISHNA: If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it to its owner. If he found it in a public area, he is obligated to return it. And if the animal was lost in a graveyard and a priest found it, he may not become impure to return it. If his father said to him: Become impure; or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father, as one may not violate Torah law to honor his father.

If one unloaded a burden from an animal collapsing under its weight and then later loaded it onto the animal, and later unloaded and loaded it again, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to continue unloading and loading, as it is stated: “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it [azov ta’azov] with him” (Exodus 23:5). It is derived from the verse that one is obligated to perform the action as needed, even several times.

If the owner went, and sat, and said to a passerby: Since there is a mitzva incumbent upon you to unload the burden, if it is your wish to unload the burden, unload it, in such a case the passerby is exempt, as it is stated: “You shall release it with him,” with the owner of the animal. If the failure of the owner to participate in unloading the burden was due to the fact he was old or infirm, the passerby is obligated to unload the burden alone.

There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. Rabbi Shimon says: There is even a mitzva to load the burden.

Rabbi Yosei HaGelili says: If there was a burden upon the animal greater than its typical burden, one need not attend to it, as it is stated: “Under its burden,” i.e., the obligation is with regard to a burden that the animal can bear.

GEMARA: The mishna teaches that if one found an animal in a stable, he need not return it to its owner. Rava said: The stable that the Sages mentioned in the mishna is one that neither encourages the animal to stray nor secures the animal so it will not flee. The Gemara explains Rava’s statement. That it does not encourage the animal to stray is learned from the fact that the tanna teaches: He is not obligated in its return. The fact that it does not secure the animal is learned from the fact that it was necessary for the tanna to teach: He is not obligated in its return.

The Gemara continues its explanation of Rava’s statement: As, if it enters your mind to say that it is a stable that secures the animal, that ruling would be extraneous. Now that in a case where one found the animal outside a stable he brings it inside a stable of that type and thereby returns the animal to its owner, in a case where he found the animal inside the stable is it necessary to teach that he is not obligated to return it to its owner? Rather, learn from it that the stable mentioned in the mishna does not secure the animal and therefore there is a possibility that one must return it. The Gemara affirms: Indeed, learn from it that it is a stable that neither encourages the animal to stray nor secures the animal.

§ The mishna teaches: If one found an animal in a stable belonging to its owner, he is not obligated to return it. Rabbi Yitzḥak says: And that is the halakha only in a case where the animal is standing within the city limits. The Gemara concludes by inference that if the animal was found in a public area he is obligated to return it, and even if it was within the city limits, he is also obligated to return it.

There are those who teach this statement with regard to the latter clause of the mishna: If he found it in a public area, he is obligated to return it. Rabbi Yitzḥak says: And that is the halakha only in a case where the animal is standing beyond the city limits. The Gemara concludes by inference that in a case where the animal was found in the stable, even if the animal is standing beyond the city limits, he is also not obligated in its return.

§ The mishna teaches: And if the animal was lost in a graveyard and was found by a priest, he may not become impure to return it. In a case where a priest’s father said to him: Become impure, or in a case where one was obligated to return the animal and his father said to him: Do not return it, he may not listen to his father. The Gemara cites a baraita in which the Sages taught: From where is it derived that if a priest’s father said to him: Become impure, or that if one’s father said to him: Do not return a lost item that you found; he should not listen to him? It is derived from the verse, as it is stated: “Every man shall fear his mother and his father, and you shall observe My Shabbatot; I am the Lord” (Leviticus 19:3). From the fact that the verse concludes: “I am the Lord,” it is derived that: You are all, parent and child alike, obligated in My honor. Therefore, if a parent commands his child to refrain from observing a mitzva, he must not obey the command.

The Gemara infers: The reason that a priest must not obey his father’s command to become impure is because the Merciful One writes: “You shall observe My Shabbatot; I am the Lord”; but if it were not so, I would say that the child must obey him. The Gemara asks: But why? This obligation to obey a parent is a positive mitzva, as it is written: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12), and that obligation of a priest to refrain from becoming impure is both a prohibition: “To the dead among his people he shall not defile himself” (Leviticus 21:1), and a positive mitzva: “You shall be holy” (Leviticus 19:2); and the principle is that a positive mitzva does not come and override a prohibition and a positive mitzva.

The Gemara answers that the derivation from “You shall observe My Shabbatot; I am the Lord” was necessary, as it might enter your mind to say: Since honoring one’s father and mother is equated to the honor of the Omnipresent, as it is stated here: “Honor your father and your mother” (Exodus 20:12), and it is stated elsewhere: “Honor the Lord with your wealth” (Proverbs 3:9), therefore, one might have thought that the priest must obey his father’s command to become impure. Therefore the Torah teaches us that the priest is commanded not to listen to him.

§ The mishna teaches: There is a mitzva by Torah law to unload a burden, but there is no mitzva to load it. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: But there is no mitzva to load it? If we say that it means: But there is no mitzva to load it at all; what is different about unloading, with regard to which it is written: “You shall release it with him” (Exodus 23:5)? With regard to loading as well, isn’t it written: “You shall lift them with him” (Deuteronomy 22:4)?

The Gemara answers: Rather, there is a mitzva by Torah law to unload the burden for free, but there is no mitzva to load it for free; rather, the mitzva is performed with remuneration. Rabbi Shimon says: There is also a mitzva to load it for free. The Gemara states: We learn by inference from the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita: Unloading is performed for free, and loading is performed with remuneration. Rabbi Shimon said: Both this and that are performed for free.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the Rabbis that there is a distinction between unloading and loading with regard to remuneration? The reason is that if it enters your mind that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, let the Merciful One write only the mitzva of loading, and then He would need not write the mitzva of unloading, and I would say: Just as with regard to loading, where there is no potential suffering of animals and there is no potential monetary loss for the owner, one is obligated to load the burden, with regard to unloading, where there is potential suffering of animals and there is potential monetary loss for the owner, is it not all the more so clear that one is required to unload the burden? Rather, with regard to what halakha did the Merciful One write the mitzva of unloading? It is to tell you: The mitzva of unloading the burden is performed for free, but the mitzva of loading is performed with remuneration.

The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who holds that even loading is performed for free, what is the reason that the Torah writes the mitzva of unloading? The Gemara answers: It is because the verses are not clearly defined, and it is unclear which of the verses refers to loading and which refers to unloading. Had the Torah written one verse, it would have been interpreted with regard to unloading, and there would be no source that one needs to load an animal.

And the Rabbis could ask: Why does Rabbi Shimon say that the verses are not clearly defined? Here it is written: “Collapsed under its burden” (Exodus 23:5), clearly referring to the case of a burden that needs unloading, and there it is written: “Fallen down by the way” (Deuteronomy 22:4), indicating that both the animals and their burdens are lying on the way and are in need of loading. And Rabbi Shimon explains that the verses are not defined because the phrase “fallen down by the way” could be understood as indicating that the animals are fallen with their burdens upon them, and referring to unloading.

Rava says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה רב ספרא מנא לך [הא] אמר ליה דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד אמר ליה מי דמי התם אפוקי ממונא הוא ובעי ב"ד אבל הכא דידי שקלי בתרי סגי ליה תדע דקתני אלמנה מוכרת שלא בב"ד. ואסיק' משמיה דרב נחמן בההיא דאינה צריכה ב"ד מומחה אבל צריכה (אפי') ב"ד הדיוטות:

מתני' מצאה ברפת וכו' עד אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר לא ישמע לו.

ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר שלא ישמע לו לבטל את המצוה שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי אע"פ שהזהרתיך בכיבוד אב ואם אם יאמרו לך חלל שבת אל תשמע להן אלא ואת שבתותי תשמרו וכן בכל המצות.

ומקשינן טעמא דכתב רחמנא הכי הא לאו הכי הוה אמינא אם יאמר לו אל תשיב ישמע לו אמאי והא כיבוד אב ואם עשה הוא שנאמר כבד את אביך והשבה היא עשה שנאמר השב תשיבם לאחיך ולא תעשה שנאמר לא תוכל להתעלם ולא אתי עשה ודחה לא תעשה ועשה. ופרקינן מהו דתימא הואיל ואיתקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום שנאמר כבד את ה' מהונך אימא ניציית ליה לאבוה קמ"ל דלא:
חייב לטעון ולפרוק אפי' ק' פעמים שנאמר עזב תעזב עמו.

פי' פריקה אית בה חסרון כיס שאם לא תפרקה תמות הבהמה תחת משאה טעינה אין בה חסרון כיס דליכא חששא למיתת הבהמה. ישב לו בעל הבהמה ואמר לו מצוה עליך לפרוק אם תרצה פרוק פטור שנאמר עמו.

גמרא: דתנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד. תימא הוא מי דמי אלמנה לשותפין, התם טעמא משום חינא א"נ משום מזוני דאי לאו הכי בעיא ב"ד לכ"ע דהא לית לה בנכסי כלום ולא דמיא לשותפין ומאי עבידתה דזבגא אטו דידה שקלה ואיכא למימר דמשום חינא או משום מזוני אוקמינהו רבנן לנכסי בה פד בדי כתוובתה הילכך הויא ליה כשותף וכי שקלה דגפש שנצצה ואמרי' הא איתמר עלה אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות תמה אני פשי' דבדיני ממונות לא בעינן מומחין ועוד גרושה שלא תמכור אלא בב"ד מי בעיא ב"ד מומחין מאי שנא משאר דיני ממונות, ואיכא למימר האי הדיוטות לאו כשאר הדיוגוות דעלמא לומר שאינן מומחין אלא אפי' הדיוטית גמורים דליכא ביניהו חד דגמיר דינא כלל כיון שבקיאין בשומא כשאר בני אדם מה שמכרה בפניהם מכור ואינה צריכה לב"ד דניכא חד מיניהו דגמיר וכן מומחין לאו דוקא כי ההיא דאתמר לעיל מאי ולא אמר סימנא לא אמר סימן מובהק לאו דוקא דגבי ממונא לא בעינן סימן מובהק אי מדאורייתא אי מדרבנן, ונדמה הדין הזה למה ששצינו בריש סנהדרין מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותה בשלשה לקוחות ולא בג' שאינן לקוחות ואפי' אחד מהן גוי, ופירש"י לקוחות סותרין בקיאין בשומא, ופסקו הגאונים ז"ל הלכה כרב נחמן.
ואי קשיא, הא דאמרינן בכתובות (צ"ח ע"א) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שס לך הא לאחריגא מה שעשתה עשיי במאי אי בב"ד הדיוטות היכי אמרי' מאן שם צך הא בי דינא שמו לה אלא לאו ששמה בלא ב"ד וש"מ דלאחר מה שעשתה עשוי ולהאי פירושי דכתיבנא דהני הדיוטות לא גמירי דינא אי"א למימר דהתם כיון דלעצמה אינהו לא שמו לה כמה דשוי דלא איכפת להו בהפסד דיתמי דהא לא גמירי דינא אבל כששמה לאחרים שהיא אינה רוצה למכור אלא בכדי דמיהן ועל פיהן של אלו מה שעשתה עשוי דהא בקיאי בשומא, וראיתי מי שתירץ דדיעבד אפי' כלא ב"ד כלל מה שעשתה עשוי, וקשיא דהא רב ספרי' פלג בלא דעתי' דאיסור ואמרו ליה מאן פלג לך, ואין זה דעת הגאונים ז"ל וכן תמצא בספר המקח בשער הששי:

יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו'. מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל בתוספות: איכא דקשיא ליה פשי' שלא ישמע לו שהרי אין לו לאביו כבוד אם לא יחזיר ואין בו עשה כלל דנדחי לא תעשה, ויש לומר דהכי פירושה: אל תחזיר אלא עסוק בכבודי דאיכא עשה ע"כ, וכן כתבתי אני במס' יבמות פ"א (ו.):

פריקה בחנם איכא למימר דכיון דאית ביה צער א דמרה וצערא דידיה לפיכך היא בחנם ואפילו היה בטל מן מן הסלע אין לו שכרו ואע"ג דצב"ח לאו דאוריית' ביון דאיכא צערא דידה מרה נמי מצטער יותר מאבדה ואיכא למימר האי בחנם שאם לא היה בטל מכלום אינו יכול לומר לו תן לי שכרי, אבל אם היה בטל מן הסלע כלו' שהיה עוסק במלאכה נוטל שכרו כדין אבדה:

תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין. איכא למידק מי דמי, התם תקנתא היא דתקינו לה אי משום חינא אי משום מזוני (כתובת צז, א), אבל הכא גבי שותפין לא. ויש לומר דקא סלקא דעתיה דמשום חינא דידה עשאוה כשותף, ואם איתא דשותף לא, אף היא לא תמכור אלא בבית דין.

ואסיקנא: אינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות. ואיכא למידק אם כן מאי קא משמע לן פשיטא, דאטו כולהו דיני ממונות לאו בהדיוטות נינהו, ומאי שנא. ועוד דאם איתא, גרושה נמי למה לא תמכור אפילו שלא בבית דין, דמאי שנא משאר דיני ממונות. פירש הרמב"ן ז"ל: דמומחין והדיוטות דהכא, לא כמומחין דעלמא דסמוכין, והדיוטות דעלמא דבקיאי אלא דלא סמיכי, אלא מומחין דהכא, מומחין בדין כדיינין דעלמא דבעינן דאיכא חד מינייהו דגמיר דינא, והדיוטות הדיוטות גמורין אלא דבקיאי בשומא. וקיימא לן כרב נחמן, וכן פסקו הגאונים ז"ל.
ואם תאמר והא דאמרינן בכתובות (צח, א) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך, הא לאחריני מה שעשתה עשוי, במאי עסקינן אי בבית דין הדיוטות אמאי לא עשתה ולא כלום, ואי שלא בבית דין כלל אפילו לאחריני נמי אמאי מה שעשתה עשוי, והא אמרת מוכרת שלא בבית דין מומחין ולעולם צריכה הדיוטות. והרמב"ן ז"ל תירץ דלעולם כששמה בבית דין הדיוטות, אלא ששמה היא לעצמה והם הודו לה, דכיון דלא גמירי, איכא למיחש דילמא לא מדקדקי בהדה דלא חיישי לפסידא דיתמי, אבל כשמה לאחריני, איהי חיישא להפסד היתומים ומדקדקת עמהן, ואף בית דין מדקדקין דבקיאין בשומא נינהו. ועדיין צריכה עיון דהכא לא בשופטני עסקינן, דאף על גב דלא בקיאי בדיני, לא חשידי לזלזולי בנכסי דיתמי, הואיל ובקיאי בשומא.

יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו'. איכא למידק, פשיטא שלא ישמע לו, שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר, וכיון שכן, ליכא עשה כלל דנדחי. פירשו בתוספות (עי' לק' לג, א ד"ה אבידתו) דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני. וכן כתבתיה בריש פרק קמא דיבמות (ו, א ד"ה מה) בסיעתא דשמיא.

הא לאו הכי ניצית ליה האי עשה והאי עשה ולא תעשה. הרב אלפאסי ורש"י ז"ל פירשוה אאמר לו אביו אל תחזיר, דבהשבת אבדה איכא עשה דהשב תשיבם ולאו דלא תוכל להתעלם. וכבר כתבתי למעלה (ל, א) דלא משכחת באבדה עשה ולא תעשה אלא כשנטלה על מנת להחזירה ולאחר מכאן נמלך לגוזלה וקודם שנתיאשו הבעלים, שאם לא נטלה ליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם, כדאיתא לעיל (בבא מציעא כו, ב). ולפי פירוש זה כי תירץ בגמרא סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום, הוא הדין דהוה מצי לתרץ הכא במאי עסקינן כשלא נטלה עדיין, דליכא אלא לאו דלא תוכל להתעלם לבד, אלא דניחא ליה לאוקומה בכל ענין, ואפילו הכי אי לאו דכתיב את שבתותי תשמורו, ניצית ליה הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום. ומיהו המחוור, דעיקר קושיא דגמרא דמקשו טעמא דכתיב את שבתותי תשמורו אאמר לו אביו הטמא קאי, דבטומאה איכא עשה ולא תעשה, וזה הנכון.

חלק בפני שלשה וחברו כופר בה ואין שם הבית דין כלל שנדע זה על פיהם הרי זה צריך להביא שנים מן השלשה שיעידו שחלק בפניהם ושלישי עמהם או שנים מן השוק שיעידו שחלק בפני שלשה:

אלמנה יש לה רשות למכור למזונותיה מנכסי בעלה אפילו קרקע ואפילו שלא בבית דין מומחין ובלבד בשלשה הדיוטות בקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה הרי מכרה קיים וכשירצו היורשין להשביעה אין מחשבין עמה בבית דין על ספוק מזונותיה ועל מעשי ידיה וכן משביעין אותה שלא מכרה ביתר ממה ששמו לה ואם מוכרת לכתובתה נשבעת על כתובתה בבית דין שלא נפרעה בכלום ומוכרת אף שלא בבית דין מומחין אלא בשלשה הדיוטות נאמנין ובקיאין בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה אם שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת אחר מכירה ליתומים אם רצו שכדין מכרה לדעת קצת וכן אם מכרה ביתר ממה ששמו לה ודברים אלו יתבאר עיקר שלהם במסכת כתבות בע"ה:

המשנה הארבע עשרה והיא מעורבת קצתה מן החלק השני בצדדין שאינן בכלל אבדה וקצתה מענין החלק החמישי בצדדין הפוטרין בהשבת אבדה ואמר על זה מצאה ברפת אינו חייב בה ברשות הרבים חייב בה אם היתה בבית הקברות אל יטמא לה אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר לא ישמע לו אמר הר"ם כבר ידעת כי פרישות הכהן או הנזיר מן הטמאה הוא עשה ולא תעשה נאמר בכהן וקדשתו ונאמ' בנזיר קדוש הוא וזו מצות עשה ונאמר בכהן לנפש לא יטמא ובנזיר נאמר ועל כל נפשות מת לא יבא והחזרת האבדה עשה בלבד והוא מה שנאמר השב תשיבם לאחיך ומעיקרנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ואמ' רחמנא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי ולכן אינו חייב בכבוד אב ואם אם אמרו לעבור על מצוה מן המצות:

אמר המאירי מצאה ברפת אינו חייב בה ופרשוה בגמ' ברפת שאין יציאת הבהמה משם ותעייתה מצויה כל כך כגון שאינה יכולה לצאת משם בריוח ומתוך כך אינו חייב בה אע"פ שיכולה לצאת בדחק ואע"פ שזה הרפת חוץ לתחום ברשות הרבים חייב ליטפל בה אע"פ שאינה רצה ופירשו בגמ' דוקא שהוא חוץ לתחום:

היתה בבית הקברות לא יטמא לה כמו וביארנו אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר לא ישמע לו ואע"פ שהוקש כבודו לכבוד המקום שאין לך לכבדו להקל בכבוד שמים בפירוש אמרו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבין בכבודי:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמש עשרה והוא מענין החלק החמישי במה שנתגלגל בו לעניני פריקה וטעינה פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנא' עזוב תעזוב עמו הלך וישב לו ואמר הואיל ומצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו ואם היה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר' שמעון אומר אף לטעון ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנא' תחת משאו והוא יכול לעמוד בו אמר הר"ם ומצוה מן התורה לפרוק בחנם ולטעון בשכר ור' שמעון אומר זה וזה בחנם ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי ומן המבואר שמה שאמ' זקן או חולה הוא שב לבעל המשא ומה שאמר חייב ר"ל כי הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו אם הוא חלש הגוף:

אמר המאירי פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב פי' הפריקה היא כשהבהמה רובצת תחת משאה והטעינה כשנפל המשוי בדרך ואין שני להקימו עם הבעלים וחייב בזה אפילו מאה פעמים כמו שבארנו למעלה עזוב אפילו מאה הקם אפילו מאה ולא נאמר תעזוב או תקים אלא ללמד שאם מצאה רבוצה ואין בעלים עמו פורק וחוזר וטוען:

הלך וישב לו כלומר שהיתה בהמה זו רבוצה והיה בעליה עז פנים והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור ועל זה נאמר עמו ואם היה זקן או חולה ר"ל בעל הבהמה זקן או חולה ואין בו כח לעזור ואינו עושה כן מתוך עזות אלא מתוך חולי או זקנה חייב זה לפרוק ולטעון עמו לבדו:

מצוה מן התורה לפרוק פירשו בגמרא לפרוק בחנם מתוך שיש כאן צער בעלי חיים אין משהין להתנות על השכר אבל לא לטעון ר"ל לא לטעון בחנם אלא בשכר והרי זה עושה מצוה ונוטל שכרו ומ"מ פריקה בחנם יש אומרים דוקא למי שאינו מתבטל ממלאכה אבל עוסק במלאכה יש לו שכר בטולו ולא יראה לי כן לא נאמרה אותה משנה אלא להשבת אבדה שהוא בטול גדול ר' שמעון אומר אף לטעון פירוש אף לטעון בחנם ואין הלכה כדבריו ר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו הראוי לו אין זקוק לה הואיל ויש כאן פשיעת בעלים ואין הלכה כדבריו אלא אף ביתר ממשא הראוי:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא אלא שיש בענין הלך וישב לו תנאי כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אינה צריכה בית דין של מומחין וכו'. מומחין לאו דוקא כי ההיא דאיתמר לעיל מאי ולא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דוקא דגבי ממונא לא בעינן סימן מובהק אי מדאורייתא אי מדרבנן. והדיוטות היינו אינשי דבקיאי בשומא ונדמה הדין למה ששנינו בריש סנהדרין מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותה בשלשה לקוחות ולא בשלשה שאינן לקוחות ואפילו אחד מהן גוי ופירש רש"י לקוחות סוחרין בקיאין בשומא. ולעיל אמרינן שם דמיהן ומניחן אפילו ליכא בית דין כלל לא הטריחו באבידה יותר מדאי ולא אמרינן ליה נמי מאן שם לך. תוספות שאנ"ץ.

הקשו בתוספות הא דאמרינן בכתובות אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום וכו'. הא לאחריני מה שעשתה עשוי במאי אי בבית דין הדיוטות היכי אמרינן מאן שם ליך הא בי דינא שמו לה. אלא לאו ששמה בלא בית דין ושמע מינה דלאחר מה שעשתה עשוי. ולהאי פירושא דכתיבנא דהני הדיוטות לא גמירי דינא איכא למימר דהתם כיון דלעצמה שמה אינהו לא שמו לה כמה דשוי דלא איכפת להו בהפסד דיתמי דהא לא גמירי דינא אבל כששמה לאחרים שהיא אינה רוצה למכור אלא בכדי דמיהן ועל פיהן של אלה מה שעשתה עשוי דהא בקיאי בשומא. וראיתי מי שתירץ דדיעבד אפילו בלא בית דין כלל מה שעשתה עשוי. וקשיא דהא רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור ואמרו ליה מאן פלג לך. ואין זה דעת הגאונים וכן תמצא במקח שער חמישי. הרמב"ן.
ועדיין צריך עיון דאנן לאו בשופטני עסקינן דאף על גב דלא בקיאי בדינא לא חשידי לזלזול בנכסי יתומים הואיל ובקיאי בשומא. הרשב"א. ועיין בהר"ן פרק אלמנה ניזונית.

וזה לשון הריטב"א: ולאו מי איתמר עלה וכו'. הכי נמי צריך בית דין הדיוטות. ויקשה לי אי בית דין הדיוטות צריכה מאי מוכרת שלא בבית דין מי עדיפא משאר דיני ממונות שהן בהדיוטות. ויש לומר דהני הדיוטות היינו הדיוטות ממש דלא גמירי אלא דבקיאי בשומא והכי קאמר אינה צריכה בית דין דגמירי אלא די לה בבית דין הדיוטות של השוק ולהדיוטות דעלמא קרי הכא מומחין אגב אינך הדיוטות של שוק דלא גמירי כלל והיינו דתנן מוכרת שלא בבית דין כלומר שלא בבית דין הדנים דיני ממונות. ויש שפירש דבכל ענין כתובה בעינן סמוכין כדין תורה שלא תקנו הדיוטות אלא בהודאות והלואות ומשא ומתן מפני תקנת השוק. וזו אינו כלום כדברירנא בדוכתא. וכן פירשו הגאונים. הילכך אלמנה שמכרה שלא בבית דין הדיוטות לא עשתה כלום וכדאמרינן הכא גבי עובדא דרב ספרא דאף על גב דהוי בדיעבד כל היכא דלא פליג בפני שלשה אין מעשיו כלום ודוקא במידי דצריך שומא. ע"כ.

מתניתין: מצאה ברשות הרבים חייב בה. משמע אף על גב דאינה רצה דומיא דרפת. והא דאמר לעיל רועה בדרך אין זו אבידה היינו התם שאינה תועה הכא מיירי שניכר בה שהיא תועה אינה יודעת להיכן היא הולכת הילכך הויא אבידה וחייב בה. ולהכי נקט נמי לעיל רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה הא אינו רועה אף על פי שאינו רצה הוי אבידה הרא"ש. והראב"ד פירש בענין אחר והביאו הרא"ש בפסקיו.

רבי שמעון אומר אף לטעון. מפרש בגמרא דרבי שמעון פליג ואמר אף לטעון בחנם וסתם מתניתין דלעיל היה בטל מן הסלע וכו' רבנן תנו לה ובטעינה קמיירי. אי נמי רבי שמעון נמי תני לה דרבי שמעון נמי נהי דסבירא ליה דבחנם הוו תרווייהו הני מילי שהוא איש בטל ואינו משתכר בכל יום כלל אי נמי בזמן שאינו מוצא לשכור עצמו בשום דבר דלא מטי ליה פסידא בממוניה אבל היכא דמטי ליה פסידא דממונא לא קאמר רבי שמעון שלא יתחייבו הבעלים להחזיר לו מה שהפסיד. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא: אינה משתמרת ואינה מטעה. פירוש אינה משתמרת לגמרי מליסטים וגם שלא תוכל לצאת. ואינה מטעה את הבהמה אשר בתוכה להיות בורחת ויוצאת כגון שיש שם מרעה קצת וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל.

השתא אשכחיה לבראי מעייל לגואי. פירוש אי הוי של בעל הבהמה השתא דאיתיה לגואי אף על גב דלא ידע אי דידיה היא פשיטא דלא הויא אבידה. הראב"ד.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בהמה בורחת חוץ לתחום פתוח מכל צדדיו או אפילו משני צדדיו מטפל בה. ואם אינו פתוח אלא דרך פתחה אינו מטפל בה אף על פי שאינו משתמר לגמרי. עד כאן.

אמר רבי יצחק ואפילו עומדת חוץ לתחום מכלל דברשות הרבים אפילו בתוך התחום חייב בה. כך כתוב בכל הספרים. ואין צריך למחוק הגירסא ודייק שפיר מדאמר רבי יצחק דאפילו חוץ לתחום מיירי מכלל דאתיא בפשיטות בתוך התחום וגם מדלא נקט מילתיה אסיפא. הרא"ש.

יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו'. איכא למידק פשיטא שלא ישמע שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר וכיון שכן ליכא עשה כלל דנידחי. פירשו בתוספות דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני. וכן כתבתיה אני בריש פרק קמא דיבמות בסייעתא דשמיא. הרמב"ן והרשב"א.

אני ה' כולכם חייבין בכבודי. ואם תאמר ונימא איפכא אף על פי שאמרתי את שבתותי תשמורה איש אמו ואביו תיראו ושתחללו שבת בשביל כבודם. וכי תימא אני ה' אלהיכם קאי אשבתותי תשמורו דסמיך ליה והא דרשינן בפרק קמא דיבמות יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' ולא אמרינן דקאי אני ה' אמקדשי תיראו דסמיך ליה. ויש לומר דשבת היא מצוה גדולה דכל המחלל את השבת כאלו מעיד עדות שקר באדון הילכך מסתבר דאני ה' אשבת קאי. הרא"ש. וכן כתבו התוספות פרק קמא דיבמות (דף ח'). עיין שם. הא לאו הכי יציית ליא עשה ולא תעשה הוא. הקשו בתוספות לעיל בדבור המתחיל הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה דמאי פריך והלא עשה דטומאה אינו שוה בכל. וכי תימא דמאל תחזיר פריך דילמא איצטריך קרא להיכא דאמר לו המתן עד שיתייאשו הבעלים דליכא עשה ואינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ויש לומר דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא משני. ועוד דלא הוה ליה למינקט השבת אבידה דמסתמא אית בה עשה אלא איסור אחר דלית בה אלא לאו. ויש מפרשים דאשבת קאי דאיכא עשה וביום השביעי תשבות. הרא"ש. והרמב"ן האריך בזה לעיל עיין שם. ובגליון כתוב וזה לשונו: ותיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכו'. אין להקשות דנימא דאיצטריך שאמר לו אביו שימתין עד שיתייאש דלא עבר אלא משום לא תוכל להתעלם כדאמרן. דיש לומר דאם כן לימא או שאמר לו אביו התעלם ולא לימא שאמר לו אל תחזיר כי זה אינו האיסור רק שמתעלם. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: ותיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. משמע דאאל תחזיר נמי קאי וכן פירשו לעיל בתוספות רבינו שמשון. והקשה מהר"ם דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא אם כן לית לן למידחי עשה דכיבוד מקמי השבת אבידה. ונראה לי דלעיל דהוי לא תעשה ועשה דוקא אמרינן דלא דחינן איסורא מקמי השבתה.
ועוד נראה לי דעשה דכיבוד נמי הוי גרוע כממונא שכן הכשר מצוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות דעיקר כיבוד לא הוי אלא הכשר מצוה כגון להביא גוזלות וכיוצא בו ולהכי כל כיבוד לא דחי אפילו לאו גרידא לפי האמת כדפירשתי בפרק קמא דיבמות. ואפשר דכיבוד אב חשיב נמי עשה דממונא. ולפי זה עשה דכיבוד אב לא דחי עשה דכיבוד בנו אם הוא זקן ואינה לפי כבודו וכן נראה דהאי עשה דכיבוד לא דחי השבה אף על פי שהשבה נדחית מפני כיבוד זקן ואינה לפי כבודו. ועוד דממעטינן מכולכם אתם חייבין בכבודי שהאב עצמו מוזהר על כבוד הבריות ואף על פי שהבן צריך לחזר על הפתחים לפרנס את אביו ואף על פי שבזה הוי זקן ואינה לפי כבודו היינו משום דאלמלא לא היה מחזר האב היה צריך לחזור. עד כאן.

וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא וכו'. אין להקשות דנימא דלעיל אמר דלא דחינן איסורא מקמי ממונא בקום עשה אבל עשה דכיבוד נידחי בשב ואל תעשה כי הכיבוד הוא שאומר לו אל תחזיר והבא לי גוזלות אי כהאי גוונא. ויש לומר גם אם מקיים עשה דכיבוד אז מבטל עשה דאבידה בשב ואל תעשה. ולכך מקשה בגליון תוספות כיון דפשוט הוא לו דלא דחי איסורא מקמי ממונא אם כן טוב יותר שידחה עשה דאבידה ממונא בשב ואל תעשה ממה שידחה עשה דכיבוד בשב ואל תעשה. ותירץ בגליון תוספות דהא דקאמר לעיל ותו דהיינו משום דהוי לאו ועשה באיסורא וכו' ואין להקשות הא לעיל איכא גם לאו באבידה כך היה יכול ליישב ואם כן הך דהכא לוקי כגון שנטלה על מנת להחזירה ואז אמר לו אביו אל תחזיר דאז ליכא אלא עשה דהשב תשיבם כדפירשו לעיל בגמרא ומה לי לאו ועשה נגד לאו ועשה כי ההיא דלעיל ומה לי עשה כנגד עשה כי הך דהכא. ויש לומר דלאו לא מהני כלל לדחות. ולכך לעיל הוי כמו עשה נגד לאו ועשה לכך לא דחינן איסורא קמי ממונא אבל הכא עשה דכיבוד נדחה מקמי עשה דהשבה דעשה דהשבה חשוב כיון דזימנין אית ביה נמי לאו. עוד כתבו בגליון תוספות אי נמי עשה דכיבוד נמי חשיב עשה דממונא. פירוש כיון דהוא להנאת אדם. עד כאן.

וכתיב כבד את ה' מהונך. הוה מצי למימר דלענין מורא ומברך הוקש דכתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו וכתיב נוקב שם ה' יומת וכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת אלא ניחא ליה למינקט מצות כבוד שהיא עיקר מצוה. הרא"ש.

הילכך יציית ליה קמשמע לן דלא ישמע ליה. משמע דהכי פירושו יציית ליה וחייב לעשות מצות אביו שאומר לו הטמא או אל תחזיר. והקשה הר"י איש ירושלים וכי משום דהוקש לכבוד המקום יהא עדיף מכבוד המקום. ונראה לומר יציית ליה אם ירצה משום דהוקש. קמשמע לן דבזה אל ישמע לו. תוספות חיצוניות.
ור"מ תירץ דאין הכי נמי דעדיף מכבוד המקום כדאמרינן בירושלמי דמסכת פיאה גדול כבוד אב ואם שהקב"ה העדיפו יותר מכבודו דאלו בהקב"ה כתיב כבד את ה' מהונך אם יש לך נכסים אבל אם אין לך נכסים לא ואלו בכיבוד אב ואם לא כתיב מהונך ואפילו אתה מחזיר על הפתחים. ועוד תירץ כיון שהוקש כבודם לכבוד המקום אם כן שוין הם מי נדחה מפני מי מוטב יעשה כבוד אביו ויהא מקיים שניהם דכבוד אביו הוא כבוד המקום שצוה על כך אבל אם יעשה כבוד המקום ביטל לגמרי כבוד אביו. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום. הקשו בתוספות משום דהוקש לכבוד המקום אמאי עדיף מיניה דלידחי ליה. ויש שתירצו מפני שהפריז בכיבוד אב ואם יותר מכבודו כמו שאמר בירושלמי גדול שנאמר בכיבוד אביו מכבוד המקום דאלו בכבוד המקום כתיב כבד את ה' מהונך ממה שחננך ואלו באביו וכו'. ואפילו למאן דאמר משל אב בפרק קמא דקידושין התם כשיש לאב אבל כשאין לו לאב יש לו לכבדו משלה ואף על פי שלא חנן לו השם כלום. ולפי זה דוקא נקט הכא הני קראי דכיבוד. וה"ר יוסף איש ירושלים תירץ דהכא הכי קאמר סלקא דעתך אמינא יציית ליה אם ירצה וכו'. וזה יותר נכון לפי לשון הגמרא אבל אין צורך כל כך. וקל להבין. והא דלא נקיט הקישא דכבודם מדכתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו ששניהם בתורה ונקט אינך קראי שהאחד מהם דברי קבלה. משום דעיקר המצוה בכבוד נאמרת בעשרת הדברות וההיא דשייכא טפי כשאמר לו אל תחזיר לעסוק בכבודו להאכילו ולהשקותו וכיוצא בו. עד כאן.
עוד קשה היכי סלקא דעתך דעשה דכיבוד דחי אפילו לאו גרידא הא אם אמר אביו לא בעינא להאי כבוד מי איתיה לעשה כלל כדאיתא בפרק אלו נערות דעשה דולו תהיה לאשה לא דחי לאו דממורת משמע דאי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל. ותירץ ר"מ דלא דמי דהתם כי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל לגבי האי מאנס אבל הכא אי אמר האב השתא לא בעינא בשביל זה לא ביטל העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים. ועוד אפילו אי אמר לא בעינא שייך עשה דמכל מקום מצוה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא. הרא"ש.

פריקה בחנם טעינה בשכר. פירש רש"י הילכך אי לא כתיב פריקה ואתי בקל וחומר מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר.
וקשה דהא דאמרת טעינה בשכר היינו דוקא לבתר דגלי קרא דפריקה בחנם ואם כן אי לא כתיבא פריקה הוה אמינא דתרווייהו בחנם. אלא הכי פירושו פריקה דכתב רחמנא למה לי דתרווייהו בחנם ליכא למימר דאם כן לכתוב רחמנא טעינה ולא בעינן פריקה אלא ודאי להכי כתב רחמנא פריקה לגלויי עלה דטעינה דאין דינם שוה וחדא מינייהו בשכר ומסתמא דהיינו טעינה דגריעא מפריקה. ורש"י רצה לומר אם כתב בהדיא טעינה בשכר. תלמיד הר"ף והרא"ש.

לומר לך פריקה בחנם אבל טעינה בשכר. פירש רש"י הילכך אי לא כתיב פריקה ואתי מקל וחומר מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר. פירוש מדאיצטריך פריקה שמעינן פירוש טעינה ושלפי האמת אין פריקה יכולה לבוא מטעינה דאיכא דיו ואתיא פריקה לגופה. וכיוצא בזה הוא כל מדאיצטריך שבתלמוד ליודעים ומביני מדע ומכל מקום מודינא לך שאם לא אתי פריקה אפשר שהיינו טועים בהך טעינה והיינו אומרים שניהם בחנם וליכא דיו אבל עתה שנכתב פריקה ידענו האמת בפירוש טעינה ולא היה יכול ללמוד פריקה מטעינה דאיכא דיו הילכך התורה שידעה האמת בפירוש טעינה כתבה פריקה לעצמה אבל לנו הטועין באה פריקה לגלויי אטעינה דלהוי בשכר דלגופה לא איצטריך דהא אי לא אכתביה פריקה הוה טעינה בפירוש טעינה והוה אמרינן אידי ואידי בחנם. נמצא שלפי האמת וליודעה באה פריקה בעצם לעצמה ושלא נאמר דיו ולפי טעותנו באה לגלות על דין טעינה ולא לעצמה זה נראה לי פירוש לפירוש רש"י וכיוצא בה ביום טוב גבי שאור בכזית וחמץ בככותבת דוק ותשכח. שיטה.

וכתוב בגליון וזה לשונו: לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה וכו'. אין להקשות דהא איצטריך למכתב פריקה משום דבעי למכתב תחת משאו משאוי שיכול לעמוד. דיש לומר דלכתביה בטעינה וכיון דילפינן פריקה מיניה אמרינן דוה דאפילו למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא לא ידעינן דפריקה בחנם כשלא נכתבה דהוה אמינא דהויא דוקא בשכר אבל כשנכתבה מה שנכתב משמע אפילו בחנם כל זמן שאין לי גילוי. ובזה ניחא דלא תימא דכתב פריקה בשביל שצריך למכתב ביה עמו למעט הלך וישב לו. אי נמי יש לומר דהכי קאמר אי סלקא דעתך טעינה בחנם לא לכתוב הייתור דתעזוב בפריקה ותיתי בקל וחומר דטעינה אלא שמע מינה דטעינה בשכר. אלא משום דכתב הייתור בפריקה כמו שהקשו תוספות לעיל. ויש לומר דהכי קאמר אי כתב הייתור בטעינה ולא בפריקה אז הוה אמינא דעמו דפריקה ממעט אפילו חולה וזקן אף על פי שריבה בטעינה משום דהוה אמינא דטעינה בשכר דכיון שנוכל לקיים שעמו האמור בפריקה הוי דוקא אז יש לנו לעשות. אי נמי יש לומר דהוה מצי למימר אי כתב טעינה הוה אמינא דהכל בחנם אלא שרוצה ליישב אפילו למאן דאמר דלא דריש תחת משאה כדבעינן למימר לקמן ואם כן לדידיה אפילו לא כתב הייתור הוה ידענא דטעינה בשכר דאם לא כן לשתוק מפריקה. ואין אומרים דמוכח דטעינה בשכר דאם לא כן לכתוב עמו רק גבי פריקה ובטעינה לא לכתוב רק הקם ונילף למעט הלך וישב לו מקל וחומר דפריקה. דיש לומר אם כן הוה אמינא דיו בפריקה דלשם חייב הלך וישב לו בשכר כיון דצער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן.
הא דאמרינן פריקה בחנם איכא למימר דכיון דאית ביה צערא דמרה וצערה דידה לפיכך היא בחנם ואפילו היה בטל מן הסלע אין לו שכרו ואף על גב דצער בעלי חיים לאו דאורייתא כיון דאיכא צערא דידה מרה נמי מצטער יותר מאבידה. ואיכא למימר האי בחנם שאם לא היה בטל מכלום אינו יכול לומר לו תן לי שכרי אבל אם היה בטל מן הסלע כלומר שהיה עוסק במלאכה נוטל שכרו כדין אבידה הרמב"ן. והריטב"א כתב כלשון אחרון. והר"ן כתב כלשון ראשון ככתוב בנמוקי יוסף עיין שם.

ורבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי טעמא. כלומר דהא טעמא רבה קאמרינן דאי פריקה וטעינה שוין בדינם בטעינה לחוד סגי. ופרקינן משום דלא מסיימי קראי. כלומר דבדין הוה דמטעינה גמרינן לפריקה אלא משום דלא מסיימי קראי ורבי שמעון לא מסיימי קראי כלומר דכל חדא איכא לאוקמה בפריקה. אבל בטעינה לא מתוקם קרא דרובץ תחת משאו. תוספות שאנ"ץ.
ואם תאמר ודילמא מסיימי אלא דלא חמירא ליה פריקה מטעינה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וטעינה נמי איכא חסרון כיסן כדלקמן. ויש לומר דהא ליתא דכיון דמסיימי ולא עדיף האי מהאי לכתוב טעינה וליגמר מיניה לפריקה. ורבנן אמרי אמאי לא מסיימי קראי וכו' עד ורבי שמעון נופלים בדרך דרמו טעונייהו עלייהו נמי משמע. ואם תאמר ולכתוב רחמנא טעינה בהדיא בלשון דמסיים ולא לכתוב פריקה. יש לומר דהא לאו מילתא היא שאין לנו לומר בשום מקום יכתוב זה הלשון ויניח זה הלשון אלא היכא דשני אורחיה ודיבוריה בעלמא. אי נמי היכא דחזינן בגופיה דקרא לישנא דמייתר דאית לן למימר דאתא לדרשא. מרבי. הריטב"א ז"ל.
אמר רבא מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא ומשום הכי שמעינן דפריקה בחנם וטעינה בשכר דאי לא ותרווייהו משום צערא דישראל דחסרון כיס מאי קל וחומר איכא. ואי אמרת ואף על גב דליכא קל וחומר תרתי למה לי ועל כרחך חד בחנם וחד בשכר. אכתי אמאי שדינא שכר לטעינה אלא משום דליכא צער בעלי חיים.
מיהו למסקנא קשיא לי דרבי יוסי הגלילי סבירה לית צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואפילו הכי אית ליח פריקה בחנם וטעינה בשכר. ואפשר דמשום דאיכא צערא יתירה ודאי הפסד מרובה בפריקה. מיהו צער בעלי חיים מדאורייתא לא ידענא מהיכא. אלא מדלא דרשי רבנן תחת משאו שיוכל לעמוד בה וקאמרי שכל משא חייב בו. ועוד דלא דרשי רובץ ולא רבצן ולא עומד דמשמע להו בין רבצן בין עומד שמע מינה צער בעלי חיים דאורייתא ומשום הכי בין רבצן בין עומד חייב בו. ונפקא מינה לבהמה שנפלה לתוך אמת המים בשבת שמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה דאף על פי שמבטל כלי מהיכנו כדברי רב יהודה אמר רב דקסבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא. הראב"ד. אי נמי נפקא מינה לפריקה דבהמת גוי. הרשב"א.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא. פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צער בעלי חיים ואפילו לרבי שמעון דאמר זה וזה שוין בחנם טעמא דלא מסיימי קראי הא מסיימי קראי דרשינן קל וחומר פירוש דמודה הוא דאי מסיימי קראי לא היה צריך לכתוב טעינה ואתיא מינה פריקה בקל וחומר. ואם תאמר ודילמא לאו משום דאתיא בקל וחומר ממש אלא משום דסבירא ליח דשוין הן בחומרא שלהן ולא עדיף הא מהא דצער בעלי חיים לאו דאורייתא. יש לומר דהא ליתא כלל דאי שוין הם בעניינם אף על גב דלא מסיימי ליה לכתוב חד מיניה ואתא חבריה מיניה אלא ודאי משום דטעינה לאו חמירא כפריקה איצטריכו תרווייהו דכיון דלא מסיימי כל היכא דליכא אלא חדא מוקמינן לה בפריקה דוקא דחמירא ומאי חומרא דידה לאו משום צער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן.

וכתב הריצב"ש וזה לשונו: ואפילו רבי שמעון לא קאמר אלא דלא מסיימי קראי וכו'. פירוש לא מיבעי לרבנן דכיון דאמרי פריקה בחנם וטעינה בשכר על כרחך טעמא משום דפריקה עדיפא דאית בה צער בעלי חיים ובטעינה לית בה צער בעלי חיים אלא אפילו לרבי שמעון דאית ליה זה וזה בחנם לאו משום דלא עדיפא פריקה דאית בה צער בעלי חיים מטעינה אלא אף על גב דצער בעלי חיים דאורייתא סבירא ליה לרבי שמעון דטעינה בחנם משום צערא דמרה דטעמא דצערא דמרה סגי לחייבו לטעון בחנם. ומוכח דהך הוא סברא דרבי שמעון משום דעל כרחך לא פליג עלייהו דרבנן אלא משום דלא מסיימי קראי הא אי מסיימי קראי הוה מודה לרבנן דפריקה בחנם טעינה בשכר משום טעמא דצער בעלי חיים והוה דרשינן קל וחומר. ואם תאמר למה ליה למימר טעמא דלא מסיימי הא אי מסיימי קראי דרשינן קל וחומר הא מגופה שמעינן לה דהא קאמר רבי שמעון דמשום דלא מסיימי קראי אי כתיב חד הוה אמינא פריקה אבל טעינה (לא) עד כאן. ופרכינן ודילמא חומרא דפריקה היינו משום חסרון כיס לחוד דאף על גב דלעיל נקטיה בקל וחומר גם צער דידה לרווחא דמילתא נקטיה למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא ולעולם אימא לך דקל וחומר הכי קאמר ומה טעינה דליכא חסרון כיס מחייב פריקה דאית בה חסרון כיס לא כל שכן.

ומהדרינן מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה אי נמי דאתו גנבי וכו'. דבטעינה נמי איכא חסרון כיס ועיקר קל וחומר דנקטינן לעיל צער בעלי חיים ואידך סניפין בעלמא הוא.
והקשו בתוספות דאף על גב דאיכא טעינה שיש בה חסרון כיס מכל מקום הא איכא כמה טעינות דלית בהו חסרון כיס ופריקה דאית בה חסרון כיס לעולם ולעולם איכא דצער בעלי חיים לאו דאורייתא. ותירץ השר מקוצי דאנן לא אתינן למדחי השתא דלא אפשר למעבד קל וחומר על ידי חסרון כיס אלא אנן הכי קאמרינן דעל כרחך לרבנן צער בעלי חיים (לאו) דאורייתא ומשום ליכא פריקה דלא חמיר מטעינה דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא הא בכל טעינה אמור רבנן שהיא בשכר ואפילו באותה שיש בה חסרון כיס לקתה מדת הדין דהוה לן למיגמר מינה מפריקה לטעינה שתהא בחנם ביש בה חסרון כיס דהא לא עדיפא פריקה מינה אלא ודאי לרבנן צער בעלי חיים דאורייתא וכיון דכן הוא הדין לרבי שמעון דהא תלמודא קים ליה בטעמא דרבי שמעון ותלמודא קאמר דלרבי שמעון אי לאו דלא מסיימי קראי שפיר הוה ליה למימר דכל טעינה בשכר וכל פריקה בחנם ולא ילפינן מטעינה שיש בה חסרון כיס שהיא בשכר ופריקה שיש בה חסרון כיס שתהא בשכר. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף. מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה. דנהי דאיתא שפיר לטעינה דלית בה חסרון כיס מכל מקום גם איתא לטעינה דאית בה חסרון כיס ואם כן אי צער בעלי חיים דאורייתא אם כן לא מצי למעבד קל וחומר מטעינה דלית בה חסרון כיס.
ואם תאמר היאך מוכח דצער בעלי חיים דאורייתא מכל מקום מצינו למעבד קל וחומר מטעינה דלית בה חסרון כיס דהא קרא מכל טעינה מיירי ואפילו מאותה דלית בה חסרון כיס. ואומר השר מקוצי דמוכח שפיר דמדאורייתא הוי דהא רבנן פסקי ואמרי בכל ענין דטעינה בשכר ואפילו אותה שיש בה חסרון כיס ואם כן סבירא להו דטעינה דאית בה חסרון כיס גריעא מפריקה ואם כן לכל הפחות הוה להו למימר דטעינה דאית בה חסרון כיס דלא גריעא מפריקה דליהוי בחנם אלא שמע מינה דצער בעלי חיים דאורייתא. והשתא ניחא דטעינה שיש בה חסרון כיס נמי הויא בשכר דאם לא כן לכתוב טעינה ולא בעי פריקה ואנא ידענא ליה מקל וחומר דטעינה דהא גריעא מאותה שיש בה חסרון כיס כדפרישנא מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה. ואף על גב דאכתי איכא למעבד קל וחומר מטעינה לא בטיל משוקיה מכל מקום לא הוה למדרש דטעינה שיש בה חסרון כיס הויא בשכר מדאיצטריך תרי קראי, תוספות שאנץ.

ואם תאמר התינח רבנן דמוכחא שפיר דסברי דצער בעלי חיים דאורייתא מדקאמרי דכל טעינה בשכר כדפירשתי. אלא לרבי שמעון מנא לן דהא דפשיטא ליה לרבא אליבא דרבי שמעון היינו משום דאמר רבי שמעון דלא מסיימי קראי משמע הא מסיימי קראי דרשינן קל ומומר והיכי מוכח דסבר דצער בעלי חיים דאורייתא דילמא הא דמוכח דאי הוו מסיימי הוה דריש קל וחומר היינו מאותה טעינה דלית בה חסרון כיס דהאי ודאי גריעא מפריקה. ויש לומר דמוכח שפיר אפילו לרבי שמעון דסבר דצער בעלי חיים דאורייתא דהא אין סברא לומר דפליגי רבי שמעון ורבנן אלא במה שאנו רואין בתלמוד ובתלמוד קאמר משום דלא מסיימי ומשום הכי פליג עלייהו הילכך דייקינן דלא פליג עלייהו אלא משום האי טעמא אבל אי הוו מסיימי הוו דרשינן קל וחומר ממש כרבנן והוה אמרינן כל טעינה בשכר גם אותה שיש בה חסרון כיס דהא גריעא מפריקה ואם כן צריך לומר על כרחך דסבר דצער בעלי חיים דאורייתא כדפירשתי לרבנן. עד כאן.

וכתוב בגליון וזה לשונו: ואפילו רבי שמעון נמי טעמא דלא מסיימי וכו'. אין להקשות דלימא לרבי שמעון דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וטעמיה משום דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה אמינא דאיירי בפריקה ולא בטעינה משום דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס לכך הוה אמינא דאיירי בפריקה וטעינה דאית בה חסרון כיס נילף מינה ולא דמי לרבנן דאמרי מסיימי קראי וטעינה כתוב בפירוש אז יש להשוותן אבל לרבי שמעון אי כתב חד הוה אמינא דאיירי בפריקה וטעינה לא נכתב כלל. ועוד מה צריך לומר הוכחה דרבי שמעון טעמא דלא מסיימי לימא כפשטא דאם לא כן לא לכתוב אלא חד קרא אי צער בעלי חיים לאו דאורייתא. אלא יש לומר דודאי פשיטא אי לא כתיב אלא חד קרא אפילו אי צער בעלי חיים לאו דאורייתא דאיירי בפריקה דאיתא בכולה חסרון כיס כדפירשתי. ומכל מקום מוכח דקסבר רבי שמעון צער בעלי חיים דאורייתא דאם לא כן לא לכתוב המיעוט עמו אלא בחד קרא וממילא מה תאמר ההוא קרא איירי בטעינה דמסתבר דלית בה חסרון כיס מכל מקום כיון שההוא קרא איירי בטעינה אז אין חילוק בין אית בה חסרון כיס ללית בה חסרון כיס וכיון דפטר הלך וישב לו בטעינה דאית בה חסרון כיס ממילא גם פריקה פטור דמאי שנא כי בשום פעם אינו מחלק בין טעינה לטעינה בשכתב טעינה כדפירשתי וגם אינו מחלק בין טעינה דאית בה חסרון כיס לפריקא למאן דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא אם לא בהכרח כמו לרבי יוסי הגלילי שיש לו הכרח לחלק בין טעינה דאית בה חסרון כיס לפריקה דאם לא כן לשתוק מפריקה אלא שמע מינה קסבר רבי שמעון צער בעלי חיים דאורייתא ולכך אי כתיב חד מיעוט לא הוה ידענא פריקה. וזה הבל להקשות למה לא מוכח דצער בעלי חיים דאורייתא דאם לא כן למה כתב אבידה נילף מהנך דבכלהו איכא צערא דמרה. דיש לומר כשדבר אחד לא נכתב כלל אז אם היינו רוצים ללמדו מאחר היינו מחלקים בקל אף על גב דצער בעלי חיים לאו דאורייתא ותדע דהא טעינה לא חשיב צער בעלי חיים ואפילו הכי מחלק לעיל בינה לאבידה אבל כשנכתבו כולן אז אין לי לחלקם בדיניהם זה מזה אם לא דצער בעלי חיים דאורייתא.
כתוב בתוספות אם כן אף טעינה דלית בה חסרון כיס בחנם. אין להקשות מנא ליה לרבא הא אדרבה דנימא איפכא מדטעינה דלית בה חסרון כיס בשכר הוא הדין דאית בה חסרון כיס כגון לרבי יוסי. דיש לומר דמשמע ליה לרבא כיון שאנו רואין שהתורה חלקה בין טעינה דאית בה חסרון כיס לפריקה זה אין לי לומר כלל בלא טעם וקודם שנאמר אותו בלא טעם יש לנו לומר דקסברי צער בעלי חיים דאורייתא ואז יש טעם טוב לחלק ביניהם. והא דקסבר רבי יוסי הגלילי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אף על פי שמחלק לזה שהוא מוכרח דסבר תחת משאו ממעט משוי שאינו יכול לעמוד דפטור לגמרי ואם כן צריך לומר צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואפילו הכי יש לחלק בין טעינה לפריקה דאם לא כן לא לכתוב רק טעינה. אבל רבנן סברי דתחת משאו ממעט רק בחנם. עד כאן.

בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כו' עכ"ל רצה לומר דהך מתני' דמוכרת שלא בב"ד משום חינא אית לה תרתי מעליותא דהיינו דבב"ד יכולה לעכב לעצמה ושלא בב"ד תוכל למכור מיהת לאחרים ע"י ג' הדיוטות מה שאין כן בהך דמפקיד וק"ל:

בפרש"י בד"ה לומר לך פריקה כו' ה"א דיו לבא מן כו' מה טעינה בשכר כו' עכ"ל דקדק לפרש כן דהשתא פריקה איצטריך לגופיה דאי לא הוה כתיב פריקה אלא הוה ילפינן ליה מק"ו מטעינה לא הוה אלא בשכר כטעינה דמסברא טעינה הוא בשכר ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דמש"ה כתיב פריקה למימר דטעינה בשכר ואי לא הוה כתיב פריקה לא הוה ידעי' דטעינה בשכר כנראה מדברי התוס' לעיל דאם כן לא הוה פריקה חוזר לגופיה ולפרש"י דהכא יש לקיים לעיל דעביד צריכותא אכולהו קראי והכי קאמר ואי אשמעי' טעינה לחוד משום דבשכר מסברא אבל פריקה בחנם לא הוי משום דמטעינה הוה ילפינן ליה וה"א דיו ולכך צריכא למכתב פריקה משום גופיה דהוי בחנם ואין מקום לקושית התוספות שם וק"ל:

תוס' ד"ה ב"ד הדיוטות וכו' עד אזל שמה לנפשיה בה' זוזי כצ"ל:

ד"ה כבד את ה' וכו' ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא ומשום דניחא ליה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה גילוי מלתא שידוע שחלקתי בשוה כצ"ל:

בד"ה הוה אמינא כו' להתעלם אבידה כו' הד"א:

תוס' בד"ה בית דין כו' דגביה כיסתא דיתמי נ"ב פי' עצי אלמוגים שקורין קורי"ל:

גמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו כו'. ילפותא דגמרא הוא מאת שבתותי תשמרו וכ"ת שאני שבת כו' כבר אמרו ביבמות ע"ז וכ"ת שאני שבת כו' הא תנא בעלמא יליף כו'. ואני ה' הוא נתינת טעם כולכם חייבים [ועיין בתוס' יבמות דף ה' ע"ב בד"ה כולכם]:

בתוס' בד"ה ב"ד כו' וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא. ר"ל מתני' דמוכרת שלא בב"ד וכו' [דהא באו לתרץ גם אמה דבב"ד יכולה לעכב אפילו לעצמה]:

בתוס' בד"ה כבד וכו' דניחא ליה לאתויי קרא דכיבוד. אפ"ל דמשום הכי ניחא ליה משום דבקידושין הביאו התוספות דגדול כיבוד אב וכו' דבהקב"ה כתיב כבד ה' מהונך ממה שחננך אבל אם אין לך אינך חייב להחזיר על הפתחים משא"כ באב ואם ע"ש: שמעתתא דטעינה ופריקה

ברש"י בד"ה לומר לך פריקה בחנם כו' ה"א דיו כו'. רש"י נמי מפרש במ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף ל"א) בד"ה למה לי ובמשמעו דודאי אי הוי כתיב טעינה ה"א טעינה בחנם דא"ל מסברא ה"א טעינה בשכר וכתב פריקה שלא נימא דיו דא"כ לר"ש הול"ל תרוייהו בשכר כיון דלא מסיימי קראי ואצטריך למיכתב תרוייהו שלא תימא קרא לפריקה אתיא וטעינה פטור לגמרי וזה א"ל שבהך נמי פליגי [דר"ש ס"ל מסברא בחנם]. רק הוא מסביר לנו היאך נשמע לנו ע"י שכותב פריקה שטעינה בשכר ולא נראה בפתאים. מכח יתור. יכתוב לנו נקודה [ליתורא] ולא צריך קרא להך. אלא [ע"י שכתב פריקה] אנו יודעין כוונת התורה שהיא יודעת אמיתה שטעינה בשכר וכיון שאמתת טעינה בשכר הוצרכה היא לכתוב פריקה דלא תימא דיו ואנו יודעין כוונתה דמדחזינן שכתבה פריקה ש"מ שהכוונה שפריקה לא הו"מ למילף מטעינה שתהיה בחנם ואמטו להכי אצטריך למיבתב לפריקה וא"כ ממילא מצינו למידק היום שטעינה שבקרא הוא בשכר אבל ודאי היינו טועין וסבורין טעינה (בשכר) [בחנם] אי הוי כתיב לחודא והיינו ראינו [שטעינה בשכר ופריקה] בחנם מדאצטריך למיכתביה וכעין זה ממש באין שינוי פי' רש"י בפ"ק דביצה גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בשאור בכזית וחמץ בככותבת ע"ש ותראה. ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא לפי שראיתי למהר"ש שמשבש בזה בחנם ומיישב אליבא דרש"י הצריכות' דלעיל (בבא מציעא דף ל"א ע"א) אגופא דקרא כאלו רש"י ותוספות מחולקין ולא הו"ל למיכתב זה וק"ל. ומ"מ אפשר ליישבו [דלרש"י אפשר הצריכותא דלעיל אגופא דקרא] שר"ל ג"כ משום דבשכר ר"ל האמת הוא של התורה בשכר וכו' וק"ל:

גמרא ואמאי כו'. והאי ל"ת ועשה. מפרש"י במתניתין משמע דאל תחזיר היינו שלא יטלנה ממקומה וקשה דהא משמע לעיל (כו ב) במימרא דרבא דא"ע על העשה דהשב בלא נטלה רק על ל"ת להתעלם (ולהרנב"ר שהביא להנ"י לעיל בסוגיא דוהתעלמת פעמים כו' שבגמרא (ד' ל) לא הוה קשה) וי"ל משום דאם לא ישמע לדברי אביו ויטלנה וישיבנה יקיים עשה דהשב ולא יעבור על לאו דל"ת להתעלם נמצא בשמעו לדבריו מבטל תרווייהון גם י"ל ע"פ מש"כ התוס' בקדושין (לד) בסד"ה מעקה דלאו שיש עמו עשה הלאו אלים דלא דחי ליה עשה אף במקום דליתא לעשה:

תוך "לתחום״. צ"ל ״התחום":

שם הוה אמינא ״לציית" ליה. כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י ד"ה לומר וכו' הלכך אי לא כתיב. כעין זה כתב רש"י ביצה דף ז ע"ב ד"ה שיעורו:

בתוספות בד"ה ב"ד הדיוטות כו' וא"ת ומ"ש דאלמנה כו' ולקמן בפרק המפקיד כו' דאפילו בב"ד נמי אין מוכרין לעצמן עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דלמא התם נמי איירי שמכרה בב"ד הדיוטות ומש"ה מוכרה לאחרים דוקא ולא לעצמו ואף ע"ג דקתני סתם מוכרה בב"ד אפ"ה נוכל לפ' דאיירי בב"ד הדיוטות ותדע דהא הכא בעובדא דאיסור ורב ספרא משמע למסקנא דסגי בהדיוטות מדמדמי לה לאלמנה וא"כ ע"כ הא דקא"ל אייתי תרי מגו תלתא היינו תלתא הדיוטות ואפ"ה הוי מדמה לה רבה גופא להא דתנן אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם אלמא דמתני' נמי בהדיוטות איירי אף על גב דקתני ב"ד וא"ל דע"כ בב"ד הדיוטות התם אינו יכול למכור אפילו לאחרים דאל"כ מאי רבותא דאלמנה הא ליתא דע"כ באלמנה עיקר החידוש שיש לה רשות למכור בנכסי יתומים שלא ברשות ב"ד ומש"ה קאמר ר"נ דלענין שומא בעינן ב"ד ומיהא בהדיוטות סגי וא"כ בפקדון שהוא לתועלת המפקיד דלא ליכלייה קרנא כבר נתנו חכמים ראשונים רשות לכל הנפקדים למכור לאחרים כשיבררו שנרקבו הפירות ועיקר הדין דקתני מוכרה בב"ד היינו משום השומא וא"כ י"ל דלעולם בהדיוטות איירי דכל לענין שומא לאחרים בהדיוטות סגי ומש"ה אינו רשאי למוכרו לעצמו וי"ל דמכדי תנא אתקנת' מהדר וא"כ אמאי פסיקא ליה למימר ואין מוכרה לעצמו שהרי אם ימכרנו עפ"י ב"ד מומחה רשאי ליקחה לעצמו כדאמרינן באלמנה וגבי כסתא דיתמי והיינו דקשי' להו לתוספות ודו"ק. אח"ז עיינתי בתוספות דכתובות שכ"כ לתרץ קושי' אחרת דההיא דיוחנן חקוקה איירי בב"ד הדיוטות ע"ש ובחידושינו שם יבואר כל הצורך בעז"ה גם שאר דקדוקים שיש לדקדק בדברי התוספות ושייכים גם לכאן ועיין במהרש"א ובפ"ק דפסחים:

בא"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא וגבי כסתא דיתמי נמי כו' עכ"ל. פירוש דטעמא דחינא היינו לתרץ קושיא ראשונה דמ"ש דמוכרה שלא בב"ד אבל לענין קושיא שניה דבב"ד רשאה ליקח לעצמה כדאמרינן מאן שם לך יתרצו ג"כ דהיינו בדיעבד כמו בכסתא דיתמי וכן לתירוצם השני בכסתא דיתמי כיון דב"ד עצמם היו מפקידין י"ל דהיינו טעמא נמי באלמנה כיון שהב"ד עצמם מגבין לה כתובתה רשאה ליקח לעצמה על פיהם אבל אין לפ' כוונת התוספות דטעמא דחינא מהני נמי לענין שלוקחת לעצמה דא"כ הא דאמרינן בכתובות גבי אלמנה מאן שם לך ומייתי ראיה מכסתא דיתמי ומאי ראיה דלמא שאני אלמנה דמשום חינא אפי' בהדיוטות רשאה ליקח לעצמה אע"כ דלענין ליקח לעצמה לא שייך כלל טעמא דחינא וכן הדעת נותנת כנ"ל ועי' בתוספות דכתובות שתירצו בע"א ממה שתירצו כאן ושם יבואר אי"ה:

בגמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי ה"א צייתא ופרש"י דמאבידה קשיא ליה דהא עשה ולא תעשה היא ולא ידעתי מי הכריחו לזה דפשטא דלישנא משמע דאקרא דאת שבתותי תשמרו מקשה דלא איצטריך כלל וא"כ נוכל לפרש לענין שבת גופא דעשה ולא תעשה היא וכמה עשין נאמרו בה ביום השביעי תשבות וזכור ושמור ועוד טובא וכן משמע בתוספות פ"ק דיבמות ויותר נראה דמקשה אכולהו דבין שבת ואבידה וטומאה כולהו עשה ולא תעשה נינהו דבטומאה איכא עשה דקדושים יהיו כדאמרינן לעיל וק"ל:

שם פריקה בחנם טעינה בשכר. וכתב הרא"ש דפריקה בחנם היינו באדם בטל או אפילו אם הוא פועל אינו נוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל מיהא שקיל כמו באבידה דילפינן לה מאפס כי לא יהיה בך אביון ובטעינה אין חילוק אלא לעולם נוטל כל שכרו משלם וכבר כתבתי לעיל דלפ"ז צ"ל דהא דטעינה הוי בשכר יותר ממחזיר אבידה היינו משום דבטעינה ליכא חסרון כ"כ כמו באבידה דמפסיד לגמרי וכתבתי שם גם כן דיש לומר סברא להיפוך מדעת הרא"ש דהא דטעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל פריקה בחנם היינו לגמרי ולא דמי לאבידה דהתם עיקר המצוה אינה אלא להצלת ממון חבירו וא"כ אמרינן שפיר דשלו קודם אבל הכא דאיכא צער ב"ח וצערא דמרא ה"ל כמו שאר מצות עשה וחובת הגוף שאינו רשאי להמנע בשביל הפסד ממונו וכתבתי שם דממאי דמקשה ל"ל הני תרתי ול"ל למיכתב אבידה יש להכריע לכל א' משני הצדדים ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן מצאתי את שאהבה נפשי בנ"י שכ"כ בשם הר"ן ממש כדברי הפוך מדעת הרא"ש אבל האמת יורה דרכו דקשיא לי על זו הסברא דאם כן משמע דהא דטעינה בשכר ידעינן מסברא חיצונה דומיא דאבידה ולא איצטריך קרא לרבנן אלא לפריקה דבחנם וא"כ תקשה לר"ש דלא מייתר ליה קרא דפריקה משום דלא מסיימי א"כ ה"ל זה וזה בשכר מיהו אפשר לומר דבטעינה נמי סברא החיצונה דבחנם כיון דאיכא צערא דמרא ואיכא נמי צער ב"ח פורתא כדמשמע לעיל בגמ' גבי ל"ל דכתב הני תרתי והא דקאמר הכא דבטעינה ליכא צער ב"ח היינו לגבי פריקה מיהו מדברי הר"ן גופא לכאורה לא משמע כן אחר העיון אבל יש ליישבן גם כן על הדרך שכתבתי ואין להאריך ודו"ק:

ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה וכו'. ראיתי להרדב"ז בתשובותיו דפוס ויניציא סימן תקכ"ד שכתב על זה וז"ל והקשו עלה היכי ס"ד דאתי עשה דכבוד ודחי אפילו לאו גרידא הא אם אמר לו אביו לא בעינא להאי כבוד מי איתיה לעשה כלל כדאיתא פרק אלו נערות דעשה דולו תהיה לאשה לא דחי לאו דממזרת משום דאי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל. ותירצו דהתם כי אמרה לא בעינא (ליתיה לעשה כלל אבל הכא אי אמר האב השתא לא בעינא) בשביל זה לא ביטל העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים ותירוץ זה לא נתחוור אצלי דאם מחל האב בכל הדברים ובכל הזמנים הא ליתיה לעשה כלל. ולפי דעתי מכח קושיא הוצרך הרמ"ה לתרץ דאפילו כי אמר לא בעינא שייך עשה דמ"מ מצווה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא עכ"ל:
ועין רואה בשיטה מקובצת דהביא מהרא"ש שכתב משם ר"מ השני תירוצים הנזכרים שכתב הרדב"ז. ואם נאמר דר"מ שכתב הרא"ש הוא הרמ"ה שכתב הרדב"ז דנראין דברי הרדב"ז כאלו מועתקים מלשון הרא"ש אשר הביא בשיטה מקובצת. לפ"ז לשון הרדב"ז הנזכר לא דאיק שכתב והקשו עלה ותירצו ושוב כתב הוצרך הרמ"ה לתרץ ולפי הכתוב בשיטה מקובצת הרמ"ה עצמו כתב השני תירוצים כחדא שריין. ואפשר דכונת הרדב"ז במ"ש ולפי דעתי מכח קושיא הוצרך הרמ"ה לתרץ היינו דמכח קושיא שיש בתירוץ ראשון והיא קושיתו דסליק מינה הוצרך לתרץ תירוץ שני. וראיתי בספר אמרי נעם שהביא תירוץ ראשון שדחה הרדב"ז משם רבינו יצחק מויינא ע"ש פרשת קדושים:
ויראה שדחיית הרדב"ז אינה דחיה ותירוץ זה חוזר ונראה דרובא דעלמא ורובא דרובא לא משכחת שהאב ימחול בכל הדברים ובכל הזמנים ואם המצא ימצא מיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן ליה אפילו לר' מאיר ומה דמו' יערוך כבוד או"א לעשה דלו תהיה לאשה דהתם מצוי הדבר דתימא לא בעינא ליה והלא במאמר אחד ליתיה לעשה כלל ומשו"ה אף דלא אמרה לא בעינא חשיב דליתיה לעשה ולא דחי לא תעשה. לא כן בכבוד או"א דישנו העשה על הרוב אף דמחל בפרט אהד. ולאחד ברבוא אם ימצא שמוחל בכל דבר ובכל זמן לא חיישינן ובכה"ג אין לומר ליתיה לעשה כי הוא רחוק מאד מציאות זה:

תרי מגו תלתא. שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר שלשה היינו: אם יש שם ב''ד. וסתם ב''ד שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה: גילוי מילתא. שידעו שחלקתי בשוה: אלמנה. הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות. שלא בב''ד. ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול: מתני' מצאה ברפת. בגמרא מפרש מאי אצטריך: היתה בבית הקברות. והוא כהן: או שאמר לו אל תחזיר. והוא במקום שהוא מותר לילך שם: הלך וישב לו. הבעלים: אבל לא לטעון. בגמרא מפרש: גמ' רפת שאמרו. ששנינו במשנתנו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת: ואינה משתמרת. שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה: מעייל לגואי. כדאמרינן לעיל (דף לא.) לגינתו ולחורבתו מנין: ברישא גרסינן והוא שעומדת בתוך לתחום בסיפא גרסינן והוא שעומדת חוץ לתחום: אני ה'. אע''פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו: הוה אמינא צייתא ליה. דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם: אבידה עשה ולא תעשה היא השב תשיבם לא תוכל להתעלם: הוקש כבודם. בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך: דלית ביה חסרון כיס. אם לא יטעון: פריקה אית בה חסרון כיס. שהבהמה נשברת תחת משאה: לומר לך פריקה בחנם. אבל טעינה לא נצטוית אלא בשכר הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מק''ו מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר: לא מסיימי קראי. למשמעות טעינה הלכך אי כתיב חד הוה אמינא לפריקה אתא: רובץ תחת משאו. משמע שצריך לפרוק: דרמו אינהו וטעונייהו באורחא. אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון:

אלמנה מוכרת שלא בב''ד. וא''ת התם משום חינא או משום שלא תתבזה בב''ד כדמפרש באלמנה ניזונת (כתובות דף צז. ושם) וי''ל דס''ל כיון דאלמנה מוכרת אע''ג דאינה שלה שלא בב''ד משום חינא ה''נ שותף יטול את שלו שלא בב''ד אע''ג דליכא טעם דחינא: בית דין הדיוטות. וא''ת והאמרינן התם (דף צח. ושם) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם לך הלא מכרה ע''פ ב''ד הדיוטות וי''ל כיון שלוקחת לעצמה נראה לעולם שמעכבת מנכסי יתומים בידה אע''פ שיש ב''ד הדיוטות כיון דליכא מומחין אבל כשמוכרת לאחרים אין נראה שמעכבת משלהם שהרי לא עכבה כלום וא''ת ומ''ש דאלמנה מוכרת לאחרים שלא בב''ד ובב''ד יכולה לעכב אפי' לעצמה מדאמרינן התם דא''ל מאן שם לך משמע דבב''ד יכולה לשום וקאמר נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה כסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בת' זוזי לסוף אייקור כו' אתא לקמיה דרבי א''ל מאן שם לך משמע דבב''ד יכול לשום ולקמן בפרק המפקיד (דף לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו כו' עושה להם תקנה ומוכרן בב''ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו כיוצא בו גבאי צדקה פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם דאפילו בב''ד מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמם ושלא בב''ד אין מוכרין אפילו לאחרים וליכא למימר הא דאמר ומוכרים לאחרים בב''ד היינו ברשות ב''ד אבל אי ידעי ב''ד השומא יכול לעכב לעצמו דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה דרבי יוחנן חקוקאה דמייתי פ''ק דפסחים (דף יג. ושם) א''ל לך ומוכרם בב''ד אלמא אע''פ שנתן לו רשות היה צריך למוכרם בב''ד וי''ל דמוכרת שלא בב''ד משום חינא. וגבי כסתא דיתמי נמי דיכול לעכב לעצמו בב''ד מצינן למימר דהיינו דוקא בדיעבד דמשום חשד לא מהדרינן עובדא א''נ דגבי יתמי ב''ד עצמם הם מפקידין ולכך יכול לעכב לעצמו על פיהם אבל פקדון של אחרים אינו יכול לעכב לעצמו על פי ב''ד: כבד את ה' מהונך. הא דנקט קרא דדברי קבלה ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא משום דניחא ליה לאתויי קרא דכבוד: