בבא מציעא לא ע"א

בְּאִסְרַטְיָא וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה טַלִּית בְּצַד גָּדֵר קַרְדּוֹם בְּצַד גָּדֵר וּפָרָה רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים אֵין זוֹ אֲבֵידָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה רָאָה מַיִם שֶׁשּׁוֹטְפִין וּבָאִין הֲרֵי זֶה גּוֹדֵר בִּפְנֵיהֶם
אָמַר רָבָא לְכׇל אֲבֵידַת אָחִיךָ לְרַבּוֹת אֲבֵידַת קַרְקַע אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנַנְיָא לְרָבָא תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ רָאָה מַיִם שֶׁשּׁוֹטְפִין וּבָאִין הֲרֵי זֶה גּוֹדֵר בִּפְנֵיהֶם
אֲמַר לֵיהּ אִי מִשּׁוּם הָא לָא (תְּסַיְּיעַי) [תְּסַיְּיעַן] הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּדְאִיכָּא עוּמְרִין אִי דְּאִיכָּא עוּמְרִין מַאי לְמֵימְרָא לָא צְרִיכָא דְּאִית בַּהּ עוּמְרִין דִּצְרִיכִי לְאַרְעָא מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דִּצְרִיכִי לְאַרְעָא כִּי גּוּפַהּ דְּאַרְעָא דָּמַיִין קָא מַשְׁמַע לַן
מָצָא חֲמוֹר וּפָרָה [וְכוּ'] הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא אָמְרַתְּ מָצָא חֲמוֹר וּפָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ אֵין זוֹ אֲבֵידָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ הוּא דְּלָא הָווּ אֲבֵידָה הָא רָצָה בַּדֶּרֶךְ וְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים הָוְיָא אֲבֵידָה אֵימָא סֵיפָא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים הוּא דְּהָוְיָא אֲבֵידָה הָא רָצָה בַּדֶּרֶךְ וְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים אֵין זוֹ אֲבֵידָה
אָמַר אַבָּיֵי יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ תְּנָא רוֹעָה בַּדֶּרֶךְ דְּלָא הָוְיָא אֲבֵידָה וְהוּא הַדִּין לְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים תְּנָא רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים דְּהָוְיָא אֲבֵידָה וְהוּא הַדִּין לְרָצָה בַּדֶּרֶךְ
אֲמַר לֵיהּ רָבָא אִי יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ לִיתְנֵי קִילְּתָא וְכׇל שֶׁכֵּן חֲמִירְתָּא לִיתְנֵי רָצָה בַּדֶּרֶךְ דְּהָוְיָא אֲבֵידָה וְכׇל שֶׁכֵּן רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים וְלִתְנֵי רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים דְּלָא הָוְיָא אֲבֵידָה וְכׇל שֶׁכֵּן רוֹעָה בַּדֶּרֶךְ
אֶלָּא אָמַר רָבָא רָצָה אַרָצָה לָא קַשְׁיָא הָא דְּאַפַּהּ לְגַבֵּי דַּבְרָא הָא דְּאַפַּהּ לְגַבֵּי מָתָא
רוֹעָה אַרוֹעָה נָמֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן בַּאֲבֵידַת גּוּפָהּ כָּאן בַּאֲבֵידַת קַרְקַע
כִּי קָתָנֵי רוֹעָה בַּדֶּרֶךְ לָא הָוְיָא אֲבֵידָה הָא רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים הָוְיָא אֲבֵידָה בַּאֲבֵידַת קַרְקַע וְכִי קָתָנֵי רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים הָוְיָא אֲבֵידָה הָא רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים לָא הָוְיָא אֲבֵידָה בַּאֲבֵידַת גּוּפָהּ דְּרָצָה בֵּין הַכְּרָמִים מִסְ[תַּ]קְּבָא וְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים לָא מִסְ[תַּ]קְּבָא
וְרוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים נְהִי דְּלָא מִסְ[תַּ]קְּבָא תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם אֲבֵידַת קַרְקַע בִּדְגוֹי
וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם אֲבֵידַת גּוּפָהּ דְּדִלְמָא קָטְלוּ לַהּ בְּאַתְרָא דְּמַתְרוּ וַהֲדַר קָטְלִי וְדִלְמָא אַתְרוֹ בָּהּ אִי אַתְרוֹ בַּהּ וְלָא אִזְדְּהַרוּ בַּהּ וַדַּאי אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא
הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה [וְכוּ'] אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא אֵימָא הָשֵׁב חֲדָא זִמְנָא תְּשִׁיבֵם תְּרֵי זִמְנֵי
אֲמַר לֵיהּ הָשֵׁב אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמַע תְּשִׁיבֵם אֵין לִי אֶלָּא לְבֵיתוֹ לְגִינָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר תְּשִׁיבֵם מִכׇּל מָקוֹם הֵיכִי דָמֵי אִי דְּמִינַּטְרָא פְּשִׁיטָא אִי דְּלָא מִינַּטְרָא אַמַּאי
לְעוֹלָם דְּמִינַּטְרָא וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר הַכֹּל צְרִיכִין דַּעַת בְּעָלִים חוּץ מֵהֲשָׁבַת אֲבֵידָה שֶׁהַתּוֹרָה רִיבְּתָה הֲשָׁבוֹת הַרְבֵּה
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֵימָא שַׁלֵּחַ חֲדָא זִימְנָא תְּשַׁלַּח תְּרֵי זִמְנֵי
אֲמַר לֵיהּ שַׁלַּח אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמַע תְּשַׁלַּח אֵין לִי אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת לִדְבַר מִצְוָה מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר תְּשַׁלַּח מִכׇּל מָקוֹם
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא וְאֵימָא הוֹכֵחַ חֲדָא זִימְנָא תּוֹכִיחַ תְּרֵי זִמְנֵי
אֲמַר לֵיהּ הוֹכֵחַ אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמַע תּוֹכִיחַ אֵין לִי אֶלָּא הָרַב לְתַלְמִיד תַּלְמִיד לְרַב מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ מִכׇּל מָקוֹם
עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ אֵין לִי אֶלָּא בְּעָלָיו עִמּוֹ שֶׁאֵין בְּעָלָיו עִמּוֹ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר עָזֹב תַּעֲזֹב מִכׇּל מָקוֹם
הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ אֵין לִי אֶלָּא בְּעָלָיו עִמּוֹ שֶׁאֵין בְּעָלָיו עִמּוֹ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר הָקֵם תָּקִים מִכׇּל מָקוֹם
וּלְמָה לֵיהּ לְמִכְתַּב פְּרִיקָה וּלְמָה לֵיהּ לְמִכְתַּב טְעִינָה צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא פְּרִיקָה הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְאִיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס אֲבָל טְעִינָה דְּלָאו צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אִיכָּא וְלָא חֶסְרוֹן כִּיס אִיכָּא אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן טְעִינָה מִשּׁוּם דִּבְשָׂכָר אֲבָל פְּרִיקָה דִּבְחִנָּם אֵימָא לָא צְרִיכָא
וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר אַף טְעִינָה בְּחִנָּם מַאי אִיכָּא לְמֵימַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי
לְמָה לִי לְמִכְתַּב הָנֵי תַּרְתֵּי וּלְמָה לִי לְמִכְתַּב אֲבֵידָה צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָנֵי תַּרְתֵּי מִשּׁוּם דְּצַעֲרָא דְּמָרַהּ אִיתָא צַעֲרָא דִּידַהּ אִיתָא אֲבָל אֲבֵידָה דְּצַעֲרָא דְּמָרַהּ אִיתָא וְצַעֲרָא דִּידַהּ לֵיתָא אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן אֲבֵידָה מִשּׁוּם {דליתא}<דְּלֵיתֵהּ> לְמָרַהּ בַּהֲדַהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

תניא נמי הכי: מצא טלית וקרדום [או קרדום] באסרטיא [דרך כבושה לרבים], ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה.

אבל אם מצא טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה, ולא רצה, בין הכרמים - אין זו אבידה, לפי שדרך בעליהם להניחם כך מדעת.

אבל אם ראה את הפרה שלשה ימים זה אחר זה - הרי זו אבידה.

ראה מים ששוטפין ובאין לשדה חבירו, ואם לא יעצרום - יציפו את השדה, הרי זה גודר בפניהם כדי שלא יכנסו לשדה, שאף במקרה זה יש משום השבת אבידה.

אמר רבא: כתוב בענין השבת אבידה: "לכל אבידת אחיך", משמע לרבות אבידת קרקע. כלומר, שאף נזקי קרקע בכלל אבידה הם, וחייב למנעם.

אמר ליה רב חנניא לרבא: תניא דמסייע לך: ראה מים ששוטפין ובאין - הרי זה גודר בפניהם. ומוכח שמוטל עליו חיוב השבת אבידה אף בקרקע, שהרי חייבוהו לגדור בפני המים כדי שלא יאבדו את קרקעו של חבירו.

אמר ליה רבא: אי משום הא - לא תסייעי. משום שאפשר לומר, שהכא במאי עסקינן - בדאיכא עומרין בשדה, וחיוב ההצלה אינו משום נזק הקרקע, אלא מחמת הצלת העומרים, ועל מקרה שכזה בא הכתוב לרבות.

ותמהינן: אי דאיכא עומרין, מאי למימרא? במה שונה אבידה זו מכל אבידה אחרת, ולמה צריך לרבותם מהמקרא של "לכל"?

ומבארת הגמרא: לא צריכא, מדובר דאית בה בשדה עומרין מחוברים לקרקע, דצריכי עדיין לארעא. מהו דתימא: כיון דצריכי לארעא - כי גופה דארעא דמיין [הרי הם נחשבים כגוף הקרקע, ולא יהיה עליהם חיוב השבה], קא משמע לן מריבוי הכתוב שאין הדבר כן, וחייב בהשבתם ^[338].

שנינו במשנתנו: מצא חמור ופרה וכו'.

הא גופה קשיא!

אמרת ברישא: מצא חמור ופרה רועין בדרך - אין זו אבידה. משמע, דווקא כשמצאם רועין בדרך, שיש כאן שתי מעלות, אחת - שהיא רועה ולא רצה. ועוד, שאף אם היתה רצה, לא היתה מתקלקלת, כיון שאינה רצה בין הכרמים - הוא דלא הוו אבידה.

משמע, הא אם מצא פרה שרצה בדרך, וכן אם מצא פרה שרועה בין הכרמים, שיש כאן דבר אחד למעליותא, שהיא בדרך ולא בין הכרמים, או שהיא רועה ואינה רצה, ומצד שני יש כאן דבר אחד לגריעותא - הויא אבי דה!

אימא סיפא: חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה!

משמע, שדווקא כשרצה בין הכרמים, שיש כאן שני דברים לגריעותא, גם שהיא רצה, וגם שהיא בין הכרמים - הוא דהויא אבידה. הא אם רצה בדרך, ורועה בין הכרמים, שיש כאן רק צד אחד לגריעותא - אין זו אבידה!

אמר אביי: עיקר החילוק הוא בין רצה לרועה, ואין נפקא מינה אם היה זה בדרך, או בין הכרמים. והתנא נקט את דבריו בלשון "יגיד עליו רעו" ^[339] [יעיד עליו חבירו]. כלומר, הרישא והסיפא של משנתנו מעידים זה על זה:

תנא ברישא רועה בדרך דלא הויא אבידה, ואנו נלמד מכך, שהוא הדין לרועה בין הכרמים, שאין זו אבידה.

וכן תנא בסיפא רצה בין הכרמים - דהויא אבידה, ואנו נלמד מכך שהוא הדין לרצה בדרך, שהרי זו אבידה ^[340].

אמר ליה רבא: אי שנה כך התנא משום "יגיד עליו רעו", והכלל הוא שכל רועה - אינה אבידה, וכל רצה - הרי היא אבידה, אם כן, ליתני קילתא, שישנה התנא את הקל יותר, ואנו נדע שכל שכן חמירתא:

ליתני בסיפא רצה בדרך, דאף בכהאי גוונא הויא אבידה, ואנו נדע שכל שכן רצה בין הכרמים, שהרי היא מתקלקלת מהגפנים!

וכן לתני ברישא רועה בין הכרמים, דלא הויא אבידה, אף שפעמים גם כשרועה שם מתקלקלת מהגפנים, ואנו נדע שכל שכן רועה בדרך, שאינה מתקלקלת, אינה אבידה!

אלא אמר רבא: מה שהקשינו מהרישא שמשמע שרצה בדרך הרי זו אבידה, אסיפא, שמשמע משם שרצה בדרך אין זו אבידה - לא קשיא.

משום שהא, הרישא, מדובר דאפה לגבי דברא [שפניה של הפרה שרצה - כלפי השדה], ולכן הרי זו אבידה.

ואילו הא, הסיפא, מדובר דאפה לגבי מתא [שפניה כלפי העיר], ולכן אין זו אבידה.

וכן מה שהקשינו מהרישא, שמשמע שרועה בין הכרמים הרי זו אבידה, אסיפא, שמשמע שרועה בין הכרמים אין זו אבידה - נמי לא קשיא. משום שכאן - באבידת גופה, כאן - באבידת קרקע.

והגמרא מבארת את דבריה: כי קתני ברישא שרועה בדרך לא הויא אבידה, שמשמע, הא רועה בין הכרמים - הויא אבידה, מדובר באבידת קרקע. שהפרה מפסידה ומזיקה לכרמים ^[341].

וכי קתני בסיפא שרצה בין הכרמים הויא אבידה, שמשמע, הא רועה בין הכרמים - לא הויא אבידה, מדובר באבידת גופה של הפרה. דאז, אם היא רצה בין הכרמים - מסקבא [הרי גופה מתקלקל], ואילו אם היא רועה בין הכרמים - לא מסקבא.

ותמהינן: וכשהיא רועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא, ואין כאן אבידת גופה, מכל מקום תיפוק ליה שיהא חייב בהשבה משום אבידת קרקע, שהרי היא מזיקה לכרמים?

ומתרצינן: מדובר בכרם דנכרי, שאין חייבין בהצלתו.

ומקשינן: ועדיין, תיפוק ליה משום אבידת גופה, דדלמא קטלו לה [שמא יהרגו אותה] בעלי הכרם כשיראו שהיא מזיקה אותו!?

ומתרצינן: מדובר באתרא דמתרו והדר קטלי [במקום שקודם מתרים בבעל הפרה, ורק אחר כך, אם לא הועילה ההתרה, הורגים אותה].

ומקשינן: ודלמא כבר אתרו בה כשנכנסה פעם אחרת לכרם, ועתה אם לא ישיבנה - יהרגוה?

ומתרצינן: אי אתרו בה, ובכל זאת לא אזדהרו בה הבעלים, ודאי אבידה מדעת היא, ואין חייבין בהשבתה.

שנינו במשנתנו: החזירה וברחה החזירה וברחה וכו' אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזיר וכו'.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: אימא שמשמעות "השב" היא, שצריך להחזיר חדא זמנא [פעם אחת], וממה שכתוב "תשיבם", נלמד שצריך להחזיר עוד פעם, דהיינו - תרי זמני. אבל מנין לנו שצריך להחזיר אפילו ארבעה וחמשה פעמים?

אמר ליה: הדרשה אינה ממה שכתוב "תשיבם" יתירא, אלא שלשון "השב" - אפילו מאה פעמים משמע ^[342].

ומה שכתוב "תשיבם" נדרש לדרשה זו:

אין לי שנחשבת השבה - אלא כשהשיב את האבידה לביתו של בעל האבידה.

אבל אם השיבה לגינתו ולחורבתו של הבעלים - מנין לנו שאף בכהאי גוונא נחשבת השבה?

תלמוד לומר "תשיבם", שמשמע - מכל מקום. שאף לגינתו ולחורבתו - הויא השבה.

והוינן בה: היכי דמי שהחזירה לגינתו ולחורבתו?

אי החזירה בצורה כזו דמינטרא [שמשתמרת] שם - פשיטא שהרי זו השבה!

אי דלא מינטרא - אמאי נחשבת השבה?

ומבארת הגמרא: לעולם מדובר דמינטרא, והא קא משמע לן המקרא "תשיבם", דאפשר להשיב לגינתו של בעל האבידה אף בלי ידיעתו, ולא בעינן דעת בעלים. שאין צריך להודיע לו: החזרתי לך את פרתך, שמצאתיה אובדת, ושמור עליה מעתה.

וכדברי רבי אלעזר, דאמר: הכל, כל משיבי חפצים לבעליהם, גנב, גזלן, וארבעה שומרים, צריכין דעת בעלים, להודיעו שהחזירום לו, כדי שישמרם. ואם לא הודיעו לו, ונגנבו או מתו, חייבין המשיבים באחריותן.

שכיון שידע הבעלים שיצאה הבהמה מרשותו, ולא ידע שהשיבוה לו לאחר מכן, לא נזהר בה לשמרה, ולא האכילה.

חוץ מהשבת אבידה, שאין צריך להודיע לבעלים שהחזירה לו, לפי שהתורה ריבתה השבות הרבה, ואף השבה כזו, שלא הודיעו. שנאמר: "תשיבם".

אמר לו ההוא מרבנן לרבא, לגבי שילוח הקן, שנאמר: "שלח תשלח", אימא: "שלח" - משמע חדא זימנא, "תשלח" - תרי זמני, ולא יהא חייב בשילוח הקן יותר מפעמיים!?

והרי שנינו במשנה, שאם שלחה וחזרה, אפילו ארבע וחמש פעמים - חייב בשילוח!

אמר ליה: "שלח" - אפילו מאה פעמים משמע.

וממה שנאמר "תשלח" אנו דורשים כך: אין לי שחייב בשילוח האם, אלא כשרוצה לקחתה לדבר הרשות. לאכלה. אבל אם הוא זקוק לה לדבר מצוה, כגון לטהר בה את המצורע, שצריך לכך שתי צפרים, מנין שאסור לו לקחת לצורך זה אם על הבנים? תלמוד לומר "תשלח" - מכל מקום.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ואימא ש"הוכח" - משמע חדא זימנא, "תוכיח" - תרי זמני?

אמר ליה: "הוכח" - אפילו מאה פעמים משמע ^[343].

וממה שנאמר "תוכיח" אנו דורשים: אין לי שצריך להוכיח - אלא הרב לתלמיד. אבל שתלמיד צריך להוכיח לרב - מנין לנו?

תלמוד לומר "הוכח תוכיח", מכל מקום ^[344]. וממה שנאמר "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו", אנו דורשים כך:

אין לי שצריך לעזור בפריקת חמור שנופל תחת משאו, אלא כשבעליו של החמור עמו. אבל שאין בעליו עמו - מנין שצריך לפרוק לבדו?

תלמוד לומר "עזב תעזב" - מכל מקום.

וכן אנו דורשים במה שנאמר בענין טעינה על החמור "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו":

אין לי אלא כשבעליו עמו. כשאין בעליו עמו - מנין שצריך לטעון?

תלמוד לומר "הקם תקים" - מכל מקום.

ומקשינן: למה ליה למכתב פריקה, ולמה ליה למכתב טעינה, הרי לכאורה די היה לכתוב אחד מהם, והיינו למדים את השני ממנו?

ומבארת הגמרא: צריכי. דאי כתב רחמנא רק את מצות פריקה, הוה אמינא שיש מצוה דווקא לפרוק, משום דאיכא צער בעלי חיים, שהרי החמור כורע תחת משאו, ואיכא גם חסרון כיס לבעליו, שהרי החמור ניזוק.

אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא, ולא חסרון כיס איכא, שהרי אין החמור ניזוק, ויש רק הפסד זמן לבעליו - אימא שלא יהא חייב, לכן כתבה התורה אף את מצות טעינה.

ואי אשמעינן רק את מצות טעינה, היינו סוברים שדווקא לטעון חייב, משום דאינו חייב לטעון בחינם, אלא רק בשכר [שיש מאן דאמר להלן שסובר כך].

אבל פריקה, דחייב לעשותה אף בחנם, לולא שכתבה התורה בפירוש שחייב, אימא שלא יהא חייב!

לכן צריכא לכתוב את שני הדברים.

ומקשינן: ולרבי שמעון, דנחלק על חכמים, ואמר שאף טעינה - בחנם, מאי איכא למימר? למה לא כתבה התורה רק את מצות טעינה, והיינו יכולים ללמוד ממנה את מצות פריקה!

ומתרצינן: לרבי שמעון - לא מסיימי קראי. כלומר, רבי שמעון סובר שאין לנו משמעות מלשון הכתוב "עזב תעזב" ו"הקם תקים", איזה מהם מדבר בפריקה, ואיזה - בטעינה. ולכן, אם היה כתוב רק מקרא אחד, היינו אומרים שהיינו פריקה, שמסתבר יותר שחייב בה, שהרי יש בה צער בעלי חיים וחסרון כיס, ולא היינו יודעים שחייב אף בטעינה! לכן נכתבו שני המקראות.

ומקשינן: למה לי למכתב הני תרתי, פריקה וטעינה, ולמה לי למכתב גם אבידה? די היה לנו לכתוב אחד מהם, ואנו נדע על הכלל, שהרי כולם - אזהרות על ממון ישראל הם!

ומבארת הגמרא: כולם צריכי להכתב.

משום דאי כתב רחמנא רק את הני תרתי, פריקה וטעינה, היינו סוברים שדווקא בזה חייבה תורה, משום דצערא דמרה, צער הבעלים, העומד שם, ואינו יכול לפרוק או לטעון - איתא, וגם צערא דידה איתא [ויש גם צער לבהמה].

אבל אבידה, דצערא דמרה אמנם איתא, אבל, וצערא דידה ליתא - אימא לא יהא חייב! לכן כתב התורה דין השבת אבידה.

ואי אשמעינן רק דין השבת אבידה, היינו סוברים שדווקא בזה חייב, משום דליתא למרה בהדה [שאין בעליה שם, ואינו יכול לעסוק בהשבתה].

הערות

^[338] כתבו הראשונים, שמכל מקום פשט הברייתא כדברי רבא, שמדובר באבידת קרקע. וכן פסק הרמב"ם [הל' גזילה ואבדה, פי"א הל' כ']: "הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חבירו או שדהו, חייב לגדור בפניהם ולמנעם. שנאמר: לכל אבדת אחיך, לרבות אבדת קרקע".

^[339] מקרא הוא בספר איוב [ל"ו ל"ג]. וכך דרשוהו חז"ל, יעיד עליו חבירו. אבל פשוטו של מקרא מדבר בענין אחר. עיי"ש ובמפרשים.

^[340] הקשה הריטב"א, מנא ליה לרבא הא? למה לא תירץ להיפך, ששנה התנא רועה בדרך שאין זו אבידה, והוא הדין רצה בדרך, ושנה רצה בין הכרמים שהיא אבידה, והוא הדין רועה בין הכרמים! ? ונשאר בצ"ע. ועיין באחרונים מה שכתבו בזה.

^[341] לשון רש"י: "וחייב להוציאה משום הפסד כרמים". משמע מדבריו, שאין עליו חיוב השבה לגבי הפרה עצמה. אבל הרא"ש כתב: "חייב לסלקה משום אבידת בעל הכרם. וכיון דחייב לסלקה, משום דאנקטה ניגרי ברייתא - חייב להחזירה".

^[342] ביאר הרמב"ם בפירוש המשניות, ד"השב" הוא מקור. והמקור נופל על מעט ועל הרוב, ומזה אנו למדים שחייב בהשבה אפילו ק' פעמים. וכן כתבו עוד מפרשים.

^[343] הקשו הראשונים, הא תנן במסכת ערכין [ט"ז ב]: "הוכיח ולא קיבל, מנין שחוזר ומוכיחו? ת"ל תוכיח", חזינן ש"הוכח" משמע רק חדא זימנא! ותירצו, דהכא מיירי לענין להוכיחו על מספר עבירות שונות, וזה משמע מהמילה "הוכח", שחייב להוכיחו אפילו מאה פעמים בעניינים חלוקים. ואילו במסכת ערכין מדובר באותה עבירה, שחייב לחזור ולהוכיחו מהריבוי של "תוכיח". [ואף שבסוגיין ילפינן מ"תוכיח" את חיוב ההוכחה של תלמיד לרב, תרתי שמעינן מינה. ועיין מה שכתב בזה החתם סופר]. והיראים [סימן קצ"ה. הובאו דבריו בסמ"ג עשין י"א] כתב: "הוכח באומר לקבלו וחוזר בו. אבל כשאינו מקבלו, הוצרך מהוכח תוכיח, ואף על גב דמרבינן מהוכח תוכיח בתלמיד לרב במקבלו, מרבים נמי לחבירו בשאינו מקבלו, והוכחת תלמיד לרב במקבלו ולחבירו בשאינו מקבלו שקולים הם, ויבואו שניהם". ובשער אפרים הקשה עליו, הא בסוגיין משמע, שגם תלמיד לרב חייב אפילו ק' פעמים, שאמרו: "הוכח אפילו ק' פעמים משמע. תוכיח, אין לי אלא הרב לתלמיד. תלמיד לרב מנין? ת"ל תוכיח". דהיינו, שהגמרא שואלת מנין לנו שהדין שצריך להוכיח אפילו ק' פעמים, הוא גם בתלמיד לרב? ומשנינן: ת"ל תוכיח. כלומר, ששוין הם בין במקבלו ובין בשאינו מקבלו! עיי"ש מה שהקשה עוד. ועיין בברכי יוסף [או"ח סימן תר"ח אות ו'] מה שתירץ בזה.

^[344] הרמב"ם בהלכות דעות [פ"ו הלכה ז'] לגבי דיני הוכחה, השמיט דין זה של הוכחת תלמיד לרב. והקשה עליו הלחם משנה מסוגיין, דמרבינן להך דינא מ"תוכיח"! וכתב השער אפרים, שכיון שבסוגיא דערכין [הובאה לעיל] למדנו דין הוכחה אפילו ק' פעמים מתוכיח, הרי שסוגיות חלוקות הן, ולסוגיא דערכין אין ריבוי מן התורה להוכחת תלמיד לרב. ואפשר לומר שהרמב"ם סובר כסוגיא דערכין, ולכן השמיט דין זה כאן. אמנם, אף שמן התורה לא למדנו דין זה, מכל מקום מדברי קבלה למדנו, מהוכחת יהונתן לשאול, כדאיתא התם בערכין, ולכן הביא הרמב"ם דין זה רק בהלכות תלמוד תורה [פ"ה הל' ט'], ללמדנו שדין זה אינו מהתורה, מהמקרא של "תוכיח", כי פסוק זה בא לרבות הוכחה אפילו ק' פעמים. אמנם במרכבת המשנה תמה עליו, היאך יתכן לומר שאלו סוגיות חלוקות? הרי כאן רבא הוא שדרש הוכחת תלמיד לרב, והתם בערכין - ברייתא היא, ואיך יתכן שרבא יחלוק על הברייתא ? וכתב לבאר, שאכן הרמב"ם לומד דין זה מ"תוכיח", אלא שנסמך על זה שהביא את הדין בהל' ת"ת, כי שם ביתו, שמדובר בעניני תלמוד תורה, וראוי להביא שם את ההלכה של הוכחת תלמיד לרב. ובהלכות דעות מדובר בשאר בני אדם, ולכן הביא כאן רק את הדרשה של ק' פעמים.

באסרטיא [ברחוב ראשי] ופרה רצה בין הכרמים — הרי זו אבידה. מצא טלית בצד גדר, או קרדום בצד גדר, או פרה רועה בין הכרמים — אין זו אבידה. ראה את אלה שלשה ימים זה אחר זה — הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין לשדה חבירו הרי זה גודר בפניהם ואף בכך יש משום השבת אבידה.

אמר רבא: מה שנאמר "לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו" (דברים כב, ג) בא לרבות אבידת קרקע. אמר ליה [לו] רב חנניה לרבא: תניא דמסייע [שנויה ברייתא המסייעת] לך, ששנינו: ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם.

אמר ליה [לו] רבא: אי [אם] משום הא [זו] לא תסייעי [תסייע אותי] כי ראיה אין כאן, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בדאיכא [כשיש] עומרין של תבואה בשדה והמציל מציל את העומרים, ולא את הקרקע עצמה. ומקשים: אי דאיכא [אם יש] עומרין בשדה מאי למימרא [מה יש לומר בזה]? הלא מובן מעצמו שחייב להציל את ממון חבירו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דאית [שיש] בה עומרין דצריכי לארעא [הצריכים עדיין לקרקע] להתייבש שם, מהו דתימא [שתאמר]: כיון דצריכי לארעא [שצריכים הם עדיין לקרקע] כי גופה דארעא דמיין [כגופה של הקרקע הם נחשבים] ואינם בכלל אבידה סתם אלא אבידת קרקע הם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הלכה זו.

א שנינו במשנה שאם מצא חמור ופרה רצים בדרך הרי זו אבידה. ותוהים: הא גופה קשיא [היא עצמה קשה]! אמרת מצד אחד שאם מצא חמור ופרה רועין בדרך — אין זו אבידה, ונדייק: דווקא אם רועין בדרך הוא דלא הוו [שאינם] אבידה, הא [הרי] אם היתה הפרה רצה בדרך או רועה בין הכרמים הויא [הריהי] אבידה. ואולם אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים — הרי זו אבידה. ונדייק מכאן: רצה בין הכרמים דווקא הוא דהויא [שהיא] אבידה, הא [הרי] אם היתה רצה בדרך או רועה בין הכרמים — אין זו אבידה. שעל ידי הדיוק יש סתירה מראשה לסופה של המשנה!

אמר אביי: כאן יש לנקוט בכלל הפרשני שאפשר לבטא במליצה בלשון הכתוב "יגיד עליו רעו" (איוב לו, לג), וכך יש להבין: תנא [שנה] החכם רועה בדרך דלא הויא [שאינה] אבידה ודאי, והוא הדין לפרה הרועה בין הכרמים שאין זו אבידה. וכן תנא [שנה] רצה בין הכרמים דהויא [שהיא] אבידה, והוא הדין לרצה בדרך.

אמר ליה [לו] רבא: אי [אם] בדרך של "יגיד עליו רעו" למדים כאן, אם כן ליתני קילתא [שישנה את הקלה], וכל שכן חמירתא [את החמורה]; ליתני [שישנה] רצה בדרך דהויא [שהיא] אבידה, וכל שכן שרצה בין הכרמים היא אבידה, ולתני [ושישנה] רועה בין הכרמים דלא הויא [שאינה] אבידה וכל שכן רועה בדרך.

אלא אמר רבא יש לחזור בנו ממה שאמרנו, וכך יש לתרץ: רצה על רצה לא קשיא [אינו קשה], ויש לומר הא דאפה לגבי דברא [זו שפניה כלפי השדה], שבורחת מן העיר לשדה ובכגון זה היא נחשבת כאבידה, הא דאפה לגבי מתא [וזו שפניה כלפי העיר], ובכגון זה אינה נחשבת לאבידה.

רועה על רועה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כאן דנים לגבי אבידת גופה של הפרה עצמה, וכאן באבידת קרקע שהיא גורמת נזקים.

וכך נבין: כי קתני [כאשר שנה] רועה בדרך לא הויא [אינה] אבידה, ודייקנו: הא [הרי] רועה בין הכרמים הויא [הריהי] אבידה, ונבין הדבר לגבי אבידת קרקע. וכי קתני [וכאשר שנה] רצה בין הכרמים הויא [הריהי] אבידה, הא [הרי] רועה בין הכרמים לא הויא אבידה, הכוונה היא לאבידת גופה של הפרה עצמה, שזו הרצה בין הכרמים הריהי מסקבא [נחבלת], ורועה בין הכרמים לא מסקבא [אינה נחבלת].

ושואלים: ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק ליה [אם אמנם שאיננה נחבלת, תצא לו] ההלכה שצריך להחזירה משום אבידת קרקע, שהרי היא מפסידה את הכרם! ומשיבים: מדובר כאן בשדה של גוי, שאיננו חייב להשיב אבידתו.

ומקשים: אף אז ותיפוק ליה [ותא לו] משום אבידת גופה של הפרה, דדלמא קטלו לה [שמא יהרגו אותה] בעלי השדה הגויים! ומשיבים: מדובר כאן באתרא דמתרו והדר קטלי [במקום שקודם מתרים בבעלים ואחר כך הורגים]. ושואלים: ודלמא אתרו [ושמא כבר התרו] בה, בבעליה של בהמה זו, ועכשיו יהרגו אותה! ומשיבים: אי אתרו [אם התרו] בה, בבהמה, ולא אזדהרו [נזהרו] בה בעליה ודאי אבידה מדעת היא, ואין המוצא חייב לטפל בה.

ב שנינו במשנה שאם החזירה לבעליה וברחה, ושוב החזירה וברחה — מחזירה אפילו כמה וכמה פעמים, משום שנאמר "השב תשיבם". אמר ליה [לו] ההוא מדרבנן [אחד מהחכמים] לרבא, אימא [אמור] שנפרש כך: "השב" — פירושו חדא זמנא [פעם אחת], "תשיבם" — תרי זמני [שתי פעמים] ולא יותר!

אמר ליה [לו] רבא: "השב" אפילו מאה פעמים משמע, כלומר שישיב עד שתהא האבידה מוחזרת. "תשיבם" בא ללמד לענין אחר: אין לי ממשמעות הכתוב אלא שישיב את האבידה לביתו ממש של המאבד, ואולם אם השיב לגינתו או לחורבתו מנין? — תלמוד לומר: "תשיבם", ללמד: מכל מקום יש בכך השבה. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] שמחזיר לגינתו ולחורבתו? אי דמינטרא [אם שהיא, האבידה נשמרת] שם, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיש בכך השבה גמורה, אי דלא מינטרא [אם שאיננה נשמרת שם] ועלולה לברוח ולהיאבד שנית, אמאי [מדוע] ייחשב הדבר להשבה?

ומשיבים: לעולם צריך לומר דמינטרא [שנשמרת שם], והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו]: דלא בעינן [שאין אנו צריכים] בכגון זה דעת הבעלים, שאין חובה להודיעם שהחזיר אבידתם. וכדברי רבי אלעזר שאמר: הכל צריכין דעת בעלים, כלומר, כל ממון שהוא מחזיר לבעליו כגון פקדון שהופקד אצלו, או גניבה שגנב — צריך להודיע לבעליו שהחזיר חוץ מהשבת אבידה. לפי שהתורה ריבתה באבידה השבות הרבה ("תשיבם") ולא הקפידה בכך. בדומה לדין זה מביאים גם מדרש על הלכה אחרת, בהלכות שילוח הקן, שגם שם למדים מכפילות המילים שחובה לקיים מצוות שילוח אפילו הרבה פעמים.

ושאלו: נאמר "שלח תשלח את האם" (דברים כב, ז), אימא [אמור]: "שלח" משמעו חדא זימנא [פעם אחת], "תשלח" תרי זמני [שתי פעמים]!

אמר ליה [לו]: "שלח" — אפילו מאה פעמים משמע, עד שתהיה משולחת, "תשלח" כוונתו להוסיף: אין לי אלא לדבר הרשות כשלוקח את האפרוחים לצורכו, אבל כשיש מי שרוצה לקחת את הציפור לדבר מצוה כגון לקרבן או לטהרת מצורע מנין? תלמוד לומר: "תשלח", בהדגשה: מכל מקום.

אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד מהחכמים] לרבא על מצוות תוכחה הנלמדת מן המילים "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז): ואימא [ואמור] "הוכח" חדא זימנא [פעם אחת], "תוכיח" תרי זמני [שתי פעמים] ולא יותר?

אמר ליה [לו]: "הוכח" — אפילו מאה פעמים משמע. "תוכיח" שהוא כלשון ריבוי, כוונתו: אין לי אלא שהרב רשאי להוכיח לתלמיד, ואולם שהתלמיד רשאי וצריך להוכיח לרב מנין? — תלמוד לומר: "הוכח תוכיח" מכל מקום.

ג מתוך דמיון הלימוד הצורני, דנים גם בהלכות אחרות; שדרשו על הכתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה), אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין שצריך לעזור לפרוק את הבהמה? — תלמוד לומר "עזב תעזב", מכל מקום.

וכן ממה שנאמר "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), אין לי אלא בעליו עמו, ואולם כשאין בעליו עמו מנין שהדין כמו כן? — תלמוד לומר "הקם תקים" מכל מקום.

ושואלים: ולמה ליה למכתב [לו לכתוב] הלכה זו גם בפריקה, ולמה ליה למכתב [לו לכתוב] בטעינה? והרי לכאורה זהים הם! ומשיבים: צריכי [נצרכו שניהם]; דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] בפריקה בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] משום דאיכא [שיש] בדבר שני טעמים: מצד אחד צער בעלי חיים על הבהמה העמוסה, ואיכא [ויש] גם חסרון כיס, שמא תינזק הסחורה או תמות הבהמה, אבל טעינה, דלאו [שלא] צער בעלי חיים איכא [יש] כאן, ולא חסרון כיס איכא [יש] כאן, אימא [אמור] שלא יצטרך לטעון, על כן הוצרך להשמיע לנו הלכה זו.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] חובת טעינה בלבד, הייתי אומר משום שטעינה זו בשכר היא, אבל פריקה שהיא בחנם, שחייב לעשותה ללא תמורה, אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] גם הלכה זו.

ושואלים: ולדעת ר' שמעון שאמר: אף טעינה צריכה להיות בחנם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לר' שמעון לא מסיימי קראי [אין הכתובים מבוררים] איזהו בפריקה ואיזה בטעינה, ולכן צריכים שניהם.

ושואלים עוד: למה לי למכתב הני תרתי [לכתוב את שני אלה] בפריקה וטעינה, ולמה לי למכתב [לכתוב] גם דין אבידה, שהרי לכאורה בכולם אותו טעם עצמו! ומשיבים: צריכי [נצרכו] כולם. דאי כתב רחמנא הני תרתי [שאילו כתבה התורה את שני אלה] פריקה וטעינה בלבד, ההיתי אומר שהוא כן משום דצערא דמרה איתא [שצער בעליה יש כאן], צערא דידה איתא [צער שלה, של הבהמה יש כאן], שסובלת מחמת המשא. אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא [שצער של בעליה יש כאן ואולם צער שלה אין], שהרי היא רועה בדרך להנאתה, אימא [אמור] שלא יצטרך להשיבה. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] אבידה בלבד, הייתי אומר שבה צריך לטפל משום דליתא למרה בהדה [שאין בעליה עמה] ואין מי שיטרח בהשבתה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

on a main thoroughfare [be’isratiyya], or a cow running through the vineyards, that is lost property. If one found a cloak alongside a fence, an ax alongside a fence, or a cow grazing among the vineyards, that is not lost property. If one sees these items for three consecutive days, that is lost property. If one saw water that is flowing and coming to inundate another’s field, he must establish a barrier before the water in order to preserve the field.

Rava says that the verse: “And so shall you do with every lost item of your brother” (Deuteronomy 22:3), serves to include an obligation to protect your brother from the loss of his land. Rav Ḥananya said to Rava: There is a baraita that is taught that supports your opinion. If one saw water that is flowing and coming to inundate another’s field, he must establish a barrier before the water in order to preserve the field.

Rava said to Rav Ḥananya: If you are attempting to bring support for my ruling due to that baraita, do not support my ruling. With what are we dealing here in the baraita? We are dealing with a field in which there are sheaves of grain on the land. The tanna of the baraita is referring to preservation of the sheaves, not of the land itself. The Gemara asks: If the baraita is referring to a field in which there are sheaves of grain, what is the purpose of stating it? Isn’t it obvious that one is obligated to preserve the sheaves as he would any other item? No, it is necessary to state the halakha only in a case where there are sheaves that need the land in order to dry. Lest you say: Since they still need the land, their legal status is like that of the land itself and he is not obligated to return them, the baraita teaches us that the sheaves are independent of the land and must be preserved.

§ The mishna teaches: If one found a donkey or a cow grazing on the path, that is not deemed lost property. The Gemara asks: This itself is difficult. On the one hand you said: If one found a donkey or a cow grazing on the path, that is not lost property, from which it may be inferred that only if it is grazing on the path it is not lost property, but if it was running on the path or grazing among the vineyards, it is a lost item. On the other hand, say the latter clause of the mishna: If one found a donkey with its accoutrements overturned, or a cow that ran through the vineyards, that is lost property. From this wording it may be inferred that only if the animal is running through the vineyards is it lost property, but if it is running on the path or grazing among the vineyards, it is not lost property.

Abaye said that the tanna employs the style of: Its counterpart tells about it (see Job 36:33), and the mishna distinguishes between grazing and running. The tanna taught a case of grazing on the path, where the animal is not considered lost property, and the same is true of a case where the animal is grazing among the vineyards. And the tanna taught a case of running through the vineyards, where the animal is considered lost property, and the same is true of a case where the animal is running on the path.

Rava said to him: If the tanna employs the style of: Its counterpart tells about it, let him teach the lenient case and all the more so it would apply to the stringent case. The Gemara elaborates: Let the tanna teach that when the animal is running on the path it is lost property and all the more so it is lost property when it is running through the vineyards. And let the tanna teach that when the animal is grazing among the vineyards it is not lost property, and all the more so it is not lost property when it is grazing on the path.

Rather, Rava said: The apparent contradiction between the inference from the first clause with regard to running on the path and the inference from the latter clause with regard to running on the path is not difficult. This inference from the first clause that an animal running on the path is lost property is referring to a case where its face is directed toward the field, and it is running away from the city. That inference from the latter clause that an animal running on the path is not lost property is referring to a case where its face is directed toward the city.

Rava continues: The apparent contradiction between the inference from the first clause with regard to grazing among the vineyards and the inference from the latter clause with regard to grazing among the vineyards is also not difficult. Here, the inference from the latter clause that an animal grazing among the vineyards is not lost property is with regard to loss of the animal itself. There, the inference from the first clause that the halakhot of lost property apply in the case of an animal grazing among the vineyards is referring to loss in the sense of damage to the land.

The Gemara elaborates: When the tanna teaches that in the case of an animal grazing on the path, the halakhot of lost property do not apply, from which it is inferred: But in the case of an animal grazing among the vineyards the halakhot of lost property do apply, it is referring to preventing loss in the sense of damage to the land caused by the animal. And when the tanna teaches that in the case of an animal running among the vineyards the halakhot of lost property do apply, from which it is inferred: But in the case of an animal grazing among the vineyards the halakhot of lost property do not apply, it is referring to loss of the animal itself, as an animal running among the vineyards is typically wounded with lacerations from the vines, but an animal grazing among the vineyards is not typically wounded.

The Gemara asks: And with regard to the inference from the latter clause that in the case of an animal grazing among the vineyards the halakhot of lost property do not apply, although it is not wounded, why not derive that the halakhot of lost property do apply due to loss in the sense of damage to the land caused by the animal? The Gemara answers: It is stated with regard to the land of a gentile, which one is not obligated to return or preserve.

The Gemara questions this explanation: But why not derive that one is obligated to return it due to loss of the animal itself, as perhaps the gentiles will kill it? The Gemara answers: It is stated with regard to a place where they forewarn the owner and only then kill the animal. The Gemara challenges: And perhaps they already forewarned the owner with regard to the animal. The Gemara explains: If they already forewarned the owner with regard to the animal and the owner did not heed the warning, this is certainly a case of deliberate loss, where there is no obligation to return it.

§ The mishna teaches: In a case where one returned the lost animal and it fled, and he again returned it and it fled, even if this scenario repeats itself four or five times, he is obligated to return it each time, as it is stated: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering and disregard them; you shall return them [hashev teshivem] to your brother” (Deuteronomy 22:1). The Gemara understands that from the use of the compound form of the verb, “hashev teshivem,” the mishna derives that one must return the lost animal multiple times if it flees. The Gemara asks: A certain one of the Sages said to Rava: Say that from “hashev” one derives the obligation to return the animal once, and from “teshivem” one derives the obligation to return the animal twice, and beyond that there is no obligation.

Rava said to him: “Hashev” indicates that there is an absolute obligation to return the animal, even if it flees one hundred times. “Teshivem” teaches another matter: I have derived only that one may return the animal to the owner’s house. From where is the halakha derived that one may return the animal to his garden or to his building in ruins? The verse states: “Teshivem,” to teach that in any case, wherever one returns the lost animal, he fulfills the mitzva of returning it. The Gemara asks: What are the circumstances? If those areas are protected, it is obvious that one who returns the animal there fulfills his obligation. If they are not protected, why is he considered to have returned the lost animal? It will just flee again.

The Gemara answers: Actually, it is a case where the property is protected. And this teaches us that we do not require the owner’s knowledge in order to return the lost item to him. And this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Every instance involving return of an item to its owner, e.g., by a bailee or by a thief, requires the owner’s knowledge that it is being returned, except for the return of a lost item, as the Torah amplified the halakha to permit multiple forms of return by means of the compound verb “hashev teshivem,” among them return without the owner’s knowledge.

The Gemara cites additional mitzvot where the Torah employs the compound verb form, and the Sages derived additional halakhot from the phrasing of the verse. With regard to the mitzva of dispatch of the mother bird from the nest before taking its eggs or fledglings, the verse states: “You shall dispatch [shalle’aḥ teshallaḥ] the mother, but the young take for yourself; that it may be well with you, and that you may prolong your days” (Deuteronomy 22:7). The Gemara understands that from the use of the compound form of the verb, “shalle’aḥ teshallaḥ,” the Sages derive that one must dispatch the mother bird multiple times if it returns. The Gemara asks: Say that from “shalle’aḥ” one derives the obligation to dispatch the mother once, and from “teshallaḥ” one derives the obligation to dispatch the mother twice, and beyond that there is no obligation.

Rava said to him: “Shalle’aḥ” indicates that one must dispatch the mother even one hundred times. “Teshallaḥ” teaches another matter: I have derived only the obligation to dispatch the mother bird in a case where one takes the eggs or the fledglings and wants to take the mother bird for a non-compulsory matter, e.g., to eat it. In a case where one takes the eggs or the fledglings and needs the mother bird for a matter involving a mitzva, e.g., the purification of a leper, from where is the halakha that he must dispatch the mother derived? The verse states: “Teshallaḥ,” to teach that in any case one must dispatch the mother bird.

With regard to the mitzva of rebuke, the verse states: “You shall not hate your brother in your heart; you shall rebuke [hokhe’aḥ tokhiaḥ] your neighbor, and not bear sin because of him” (Leviticus 19:17). The Gemara understands that from the use of the compound form of the verb, “hokhe’aḥ tokhiaḥ,” the Sages derive that one must rebuke another multiple times if necessary. A certain one of the Sages said to Rava: Say that from “hokhe’aḥ” one derives the obligation to rebuke another once, and from “tokhiaḥ” one derives the obligation to rebuke another twice, and beyond that there is no obligation.

Rava said to him: “Hokhe’aḥ” indicates that one must rebuke another even one hundred times. “Tokhiaḥ” teaches another matter: I have derived only the obligation of a teacher to rebuke a student. With regard to the obligation for a student to rebuke a teacher, from where is it derived? The verse states: “Hokhe’aḥ tokhiaḥ” to teach that one is obligated to rebuke another in any case that warrants rebuke.

§ The Gemara cites additional derivations from compound verb forms. “If you see the donkey of him that hates you collapsed under its burden, you shall forgo passing him by; you shall release it [azov ta’azov] with him” (Exodus 23:5). I have derived only that one is obligated to help unload the fallen animal in a case where its owner is with it. From where is the obligation to unload it in a case where its owner is not with it derived? The verse states: “Azov ta’azov,” indicating that there is an obligation to unload it in any case.

The verse states: “You shall not see your brother’s donkey or his ox fallen by the wayside, and hide yourself from them; you shall lift them [hakem takim] with him” (Deuteronomy 22:4). I have derived only that one is obligated to help load the animal in a case where its owner is with it. From where is the obligation to load it in a case where its owner is not with it derived? The verse states: “Hakem takim,” to teach that there is an obligation to load it in any case.

The Gemara asks: And why does the Torah need to write the compound verb form to teach the obligation in the owner’s absence with regard to unloading and why does the Torah need to write the compound verb form to teach the obligation in the owner’s absence with regard to loading the animal? The Gemara answers: They are both necessary, as had the Merciful One written this halakha only with regard to unloading, I would say that one is obligated to unload the animal even when the owner is not present, due to the fact that in the failure to unload the animal there is potential suffering of animals and there is potential monetary loss, as the burden might be damaged or the animal might die. But in the case of loading, where there is no potential suffering of animals and there is no potential monetary loss, I would say no, there is no obligation to load the animal when the owner is not present.

The Gemara continues its answer: And had the Torah taught us the obligation in the owner’s absence with regard to loading, I would say that it is due to the fact that his action is rewarded with remuneration, as one is paid for loading an animal. But with regard to unloading, which is performed for free, I would say no, there is no obligation to unload the animal when the owner is not present. Due to the unique element in each, both are necessary.

The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who says that even loading must be performed for free, what is there to say to explain why it was necessary to repeat the obligation with regard to unloading? The Gemara answers: According to Rabbi Shimon, it is not clearly defined which of the verses is referring to loading and which is referring to unloading. Had the Torah written one verse, it would have been interpreted to be referring to unloading and one might assume that he need not load an animal in the absence of the owner.

The Gemara asks: Why do I need the Torah to write these two mitzvot of unloading and loading, and why do I need the Torah to write the obligation to return a lost item? Write one of them, and derive the other from it, as they are all mitzvot to preserve another’s property. The Gemara answers: Both are necessary, as had the Merciful One written only these two mitzvot of unloading and loading, one would say that it is due to the fact that in those cases there is the suffering of its owner and there is the suffering of the animal itself. But in the case of a lost item, where there is the suffering of its owner but there is no suffering of the lost item, I might say no, there is no obligation to return the lost item. And had the Torah taught us only the obligation to return a lost item, one would say that is due to the fact that its owner is not with it to care for it;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבה אמר קרא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע:
קתני רישא רועים בדרך אינה אבידה הא רצים בדרך ורועים בכרמים אבידה היא.

וקתני סיפא רצה בכרמים הרי זו אבידה הא רועים אינה אבידה קשיא רישא אסיפא. ופריק רבא הכי רצה ופניה כלפי השדה אביהה היא וחייב להחזיר. רצה ופניה כלפי המדינה אינה אבידה. רועה בדרך ואפי' רועה בכרמים אינה אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרם והאי דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושין בה חבורות וזהו פי' מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה הוא. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי כותי' אבידת קרקע ליכא דהא קרקע כותים הוא.

אבידת גופה ליכא דהא רועים מעט מעט והילוכם בניחותא ואין סיקוב.

השב אפי' ק' פעמים תשיבם אפי' לגינתו ולחרבתו דיו. אמר ר"א הכל צריכין דעת [בעלים] חוץ מהשב אבידה (לבעלים) שהרי ריבתה התורה בה השבות הרבה.

וכן שלח תשלח את האם חייב לשלחה אפי' ק' פעמים ואפי' צריך לה לדבר מצוה כגון טהרת מצורע וכיוצא בו אפי' הכי חייב לשלח האם וכן דין הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים ואפי' תלמיד לרב.

הוכח תוכיח אפילו ק' פעמים. ק"ל הכא הא דגרסינן במסבת ערכין הוכיחו ולא קבל מנין שחוזר ומוכיחו ת"ל תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת ואיכא למימר הוכח אפילו ק' פעמים במשמע בשני דברים כגון אם הוכיחו אעבירה אחת ולא קבל לא יאמר לעולם לא אוכיחנו בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח ועדיין אני אומר אם הוכיחו בעבירה א' ולא קבל לא יחזור ויוכיחו בה שהרי לא קבל עליה תוכח' ת"ל תוכיח.
ואכתי קשיא לן דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקי' ליה להך דרשא, ואפשר דתרתי ש"מ דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע:

לר"ש לא מסיימי. איכא דקשיא ליה היכי לאמסיימי והא כתיב רובץ תחת משאו ועל כרחיך פריקה משמע ונהי נמי דאמרינן לקמן נופלים בדרך דרמו טעונייהו עלייהו משמע אבל רובץ תחת משאו ודאי לא משמע אלא פריקה וא"כ לכתביה רחמנא גבי נופלים בדרך וכ"ש ברובץ תחת משאו דכיון דכתיבי תרווייהו ודאי מסיימ' דתרתי בפריקה למה לי ולדידי לא קשיא דאה"נ דהשתא דכתיבי תרוויהו מסיימי ומשום הכי ידעי' פריקה וטעינה, אבל אי כתב רחמנא רבויא דאפי' אין בעליו עמו גבי נופלים בדרך הוה אמינא פריקה היא אבל לא מחייב בטעינה כלל, ואי אמרת תרי קראי למה לי משום דבר שנתחדש בו דכתב רבויא דאפילו אין בעליו עמו עזוב:

ג' ימים בזה אחר זה אין בו אבדה. מסתבר דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי, אלא אכולה ברייתא, דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה האי ודאי הנוח, כל שלא נטלו משם תוך ג', זמנו מוכיח עליהן דהרי זו אבדה.

לר' שמעון לא מסיימי קראי. איכא למידק, והא כתיב רובץ תחת משאו, וההוא על כרחין היינו פריקה, וכיון דההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה. והא דאמרינן לקמן (בבא מציעא לב, א) דלר' שמעון לא מסיימי קראי היינו דאי לא כתיב אלא הקם תקים עמו הוה אמינא דבפריקה הכתוב מדבר, ומאי נופלים בדרך דרמו אינהו וטעונייהו עלייהו, אבל השתא דכתיב תרוייהו, על כרחין רובץ תחת משאו בפריקה, ומדההוא בפריקה הקם תקים עמו בטעינה, דאי לא תרתי בפריקה למה לי. ויש לומר, דהשתא דכתיב תרוייהו וכתיב רבויא בתרוייהו מסיימי קראי, אבל אי לא כתיב רבויא אלא בחד, הוה אמינא פריקה היא אבל בטעינה לא מחייב כלל. ואם תאמר אם כן תרי קראי בפריקה למה לי. יש לומר משום דבר שנתחדש בו דאפילו אין בעליו עמו.

היו רועים בין הכרמים אין זו אבדה ומ"מ אם היה הכרם מבעלי דת ואמונה מחזירין אותה מצד אבדת הכרם היתה מעובדי האלילים שאין אנו מצווים בהחזרתה אם הוא במקום שהניזק יכול להרוג המזיק הנמצא ברשותו מחזיר מצד אבדת גופה שמא יבא בעל הכרם ויהרוג את הבהמה ואם הוא במקום שאין רשאי להרוג אלא בהתראה אינו זקוק להחזיר שאם תמצא לומר שמא התרה הרי בעל הבהמה מפסיד על עצמו ואבדה מדעת היא:

היתה ברשות הרבים ואינה רועה ולא רצה יתבאר למטה שאם חוץ לתחום נוטל ומכריז בתוך התחום אין זקוק לה:

מצא טלית או קרדום באיסטרטיא וכיוצא בה נוטל ומכריז בצד הגדר אין זה אבדה לא סוף דבר במה שנמצא בדרך מצד נפילה ותעייה שאדם חייב להציל ולהחזיר אלא אף כל צד שרואה נכסי חברו באין לידי הפסד והוא יכול להצילן חייב ראה מים שוטפין ובאים הרי זה גודר בפניהם שלא יכנסו לקרקע של חברו הן שהיו שם עמרים הן שלא היו שם שאף לפחיתת הקרקע יש לו לחוש ולהציל לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע וכל כיוצא בזה בדין:

המשנה השלש עשרה והוא מענין החלק החמישי החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב שנא' השב תשיבם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין מתנה עמו בפני בית דין ואם אין בפני מי מתנה שלו קודם אמר הר"ם כפועל בטל ר"ל כפועל שבטל ממלאכתו שבטל ממנה והשב מקור וידוע אצל כל בעלי הלשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור ותאמר שמרתי פלוני ופלוני שמור ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות וכמו כן הקם תקים שלח תשלח ועזוב תעזוב וזולתם מן המקורות:

אמר המאירי החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים והוא הדין לכמה חייב להחזיר שנא' השב תשיבם ופי' בגמרא השב אפילו מאה פעמים במשמע:

היה בטל מסלע ר"ל שראה אבדת חברו שוה כמה סלעים ולא חס על בטול מלאכתו והחזירה ונמצא בטולו עולה לסלע אינו נותן לו סלע אלא שכרו כפועל ופירשו בגמרא כפועל בטל ר"ל שאם היתה מלאכה שלו כבדה ובעלת עמל גדול שמין כמה אדם רוצה להפחית משכרו במלאכה כזו למלאכה קלה כהליכה עם האבדה ממקום שהיא לבית בעליה ומנכה משכר בטולו כשיעור זה ואם הוא טוען שאינו רוצה בכך שכל המלאכות קלות בעיניו ורוצה בזו ששכרה גדול ואע"פ שטרחה מרובה אינו נאמן בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ שבזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש והציל בעל היין את דבשו של חברו ושפך את יינו אין לו אלא שכרו ולא דמי יינו טעם הדבר מפני שלא נתחייב בכך ולא עוד אלא שהיה לו להתנות ויש מפרשים כפועל בטל של אותה מלאכה כגון שיש זמנים בשנה שבעלי מלאכה זו טרודים ויש להם בתפירת בגד זה סלע ויש זמן בשנה שאין טרדא לאומנות זו ואין לו בתפירת בגד זה אלא שקל ואמר שאף אם הוא עכשו בזמן הטירדא אינו נותן לו אלא כזמן הפנוי הואיל ומ"מ לא התעמל כל כך:

ואם יש שם בית דין כלומר שמגלה דעתו קודם שילך אחריה שאינו רוצה להתבטל ממלאכתו אא"כ מעלין לו שכר הראוי להעלות ממלאכתו ואין שם בעל האבדה שיתנה עמו ויש שם שלשה שהם בית דין בכל מקום ורשאין לגמור את הדין עד שאין בעל האבדה יכול אחר כן לסרב בדבריהם הרי זה מתנה בפניהם ודבריהם קיימין הא שנים אין דבריהם קיימין ובעל אבדה יכול לסרב הא אם התנה עם בעל האבדה דבריו קיימין ואם אין שם בית דין ולא בעל האבדה או שבעל האבדה לשם ואין שם עדים שיהו מעידין לו ואינו מאמינו שלו קודם ואין מטריחין אותו לבטל ממלאכתו על הספק:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הכל צריכים דעת בעלים. פי' גנב וגזלן וארבעה שומרין:

אין לי אלא לדבר הרשות. לדבר מצוה מנין. בפ' שילוח הקן מייתי' לה ואמרי' התם אמר לי' ינאי ברי' דרב יוסף בר רבא לרב כהנא אלא טעמ' דכ' רחמנ' שלח תשלח הא לא"ה ה"א לדבר מצו' לא. ואמאי עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומסיק אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא. עשה הוא דאיכא. וליתי עשה ולידחי עשה ומאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. איצטריך סד"א הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל:

שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה. מסתברא דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי אלא אכולה ברייתא דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה בודאי הנוח כל שלא נטלו משם תוך שלשה זמנן מוכיח עליהן דהרי זו אבידה. הרשב"א.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: שלשה ימים זה אחר זה הרי זה אבידה אם ישאר יותר אבל תלתא יומי עביד דמיתרמי כדאמרינן לעיל. עד כאן.

אי דאיכא עמרים מאי למימרא. פירוש תיפוק ליה משום עמרים דהוו מטלטלי והרי כעין שור ושה ושלמה ולא צריכי לכל אבידה.
ופרקינן לא צריכא דצריכי לארעא פירוש שמחוברין בקרקע וצריכין לקרקע קצת כגון שמניחן שם עד שיתיבש כל התבואה כל הצורך מהו דתימא כיון דצריכי לארעא כגופה דארעא דמי קמשמע לן דרבינהו רחמנא מכל אבידת אחיך ולעולם אימא לך דקרקע גופיה או כל המחובר הצריך לקרקע לגמרי שהוא כקרקע גמור אינם בכלל אבידה. והא דיחוייא בעלמא דדחי דמהא לא תסייעיה אבל קושטא דמילתא כדרבא ואתיא מתניתא כפשטה אפילו באבידת קרקע ממש. הריטב"א.

הא גופא קשיא וכו'. ולא שייך לומר נעשה דיש לומר דלא ידעינן אם נאמר הנעשה על חמור או על פרה דהא חלוקין זה מזה בסיפא לכך לא שייך לומר נעשו דאיכא למימר ברישא דילמא דחמור דוקא ופרה נקט אגב ושמא דפרה דוקא וחמור נקט אגב וכן בסיפא לכך לא שייך לומר נעשה. ועוד יש לומר דברייתא קתני פרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה אלמא דלא שייך לומר נעשה דאי אמרינן נעשה אז הוי אבידה והויא ברייתא פליגי אמתניתין. גליון.
הא דאמר אביי יגיד עליו רעו דכל רועה לא הויא אבידה וכל רצה הויא אבדה הוה ליה לרבא לאקשויי אם כן ליתני רועה סתם ורצה סתם אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. הראב"ד.

הא דאפה לדברא וכו'. פירוש ומשמע ליה דלענין רועה ליכא פלוגתא בין אפה לדברא למתא דכיון דרועה לא אזלא למרחוק וליכא פסידא אלא דארעא. שיטה.

הא באבידת גופה וכו'. פירוש דכי דייקי אין זו אבידה היינו לענין אבידת הקרקע. ואוקימנא דהא דפסיק ואמר שאין זו אבידה היינו בארעא דגוי אבל בארעא דישראל חייב לסלקה משם. ומיהו כל שאינו חייב בה אלא משום אבידת קרקע כל שמוציאה משם ומניחה במקום מרעה שאינה מטעה בהכי סגיא דליכא משום הכישה נתחייב בה ואלו היה בדבר משום אבידת גופה היה חייב לעשות השבה מעלייתא לחצרו של בעל אבדה המשתמרת והיינו דאיכא בין אבידת גופה לאבידת קרקע. הריטב"א.

רצה בדרך ואפילו רועה בכרמים לא הויא אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרמים. והא דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושים בה חבורות וזהו פירוש מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי גוים. אבידת קרקע ליכא דהא קרקע גוים הוא אבידת גופיה ליכא דהא רועים מעט מעט והלוכם בניחותא ואין סיקוב. רבינו חננאל.

הכל צריכין דעת בעלים. פירש הקונטרס כגון גנב וגזלן צריכין דעת בעלים. משמע מפירושו דשומרים אינם צריכין דעת בעלים.
ולא נראה דאם כן מאי קאמר חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה בו השבות הרבה למה לי הא תיפוק ליה דהא לא מצי הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם והם אינן צריכין דעת בעלים. ועוד קשה דהכל משמע אפילו ארבעה שומרים. לכך נראה דהכי פירושו הכל גנב וגזלן וארבעה שומרים צריכין דעת בעלים.
ואם תאמר והא בפרק הספינה אמרינן דאין צריכין דעת בעלים אי אמרינן דשואל שלא מדעתו שואל הוי גבי השולח בנו אצל חנוני. ויש לומר דהתם היינו משום שהתינוק השאיל לו ואיכא שפיר דעת תינוק אבל כששואל מן הבעלים ודאי צריך דעת בעלים והכי משמע בתוספתא דקתני השואל פרה והחזירה אפילו לאבוס בעליה ולא ידעו הבעלים ונגנבה חייב אלמא משמע דבשואל נמי צריכין דעת בעלים. תוספות חיצוניות.
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל גנב וגזלן שהשיבו צריכין דעת בעלים. ולאו דוקא נקט רבינו גנב וגזלן דהוא הדין לארבעה שומרים וכדאיתא בתוספתא בהדיא. ותדע מדכייל רבי אלעזר ואמר הכל צריכין דעת וכו' והא דנקט רבינו גנב וגזלן משום דדמו למוצא אבידה שלא באה לידם ברצון בעלים ולא קבלו עליהן שמירה לדעת מיד הבעלים וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

לדבר מצוה מנין תלמוד לומר שלח תשלח. איצטריך דסלקא דעתך אמינא דאתי עשת דמצורע ודחי עשה דשלוח הקן משום שלום הבית כדמפרש בשילוח הקן. וקשה התינח למאן דאמר מצורע מוחלט אסור בתשמיש המטה ניחא דאף על גב דעדיין הוא אסור בימי ספרו שאחר התגלחת וצפרים מכל מקום שייך כאן שלום בית שעל ידי כך מתחלת טהרתו ויהא מותר ככלות גמר טהרתו. אלא למאן דאמר דשרי מוחלט בתשמיש המטה כדאיתא בפרק קמא דמועד קטן אין כאן שלום דעד הנה היה מותר בתשמיש המטה ובימי ספרו הוא אסור ומשמע דהך מילתא אתיא ככולי עלמא מדלא פריך הניחא כדפריך התם בחולין הניחא למאן דאמר קיימו. ואין לומר דמיירי במצורע עני שהבייא קן בסוף ימי ספרו דאז הוא מותר בתשמיש המטה משהעריב שמשוה דאישתריא אף בתרומה. ותירץ ר"מ נהי דמוחלט מותר בתשמיש המטה. אינו מקובל לאשתו ואינה רוצה להיות עמו דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ואפילו טמאים אחרים אין יושבים עמה הילכך איכא שלום בית. הרא"ש.

הוכח אפילו מאה פעמים. קשיא לי הכא. הא דגרסינן במסכת ערכין הוכיחו ולא קבל מנין שחוזר ומוכיחו תלמוד לומר תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת. ואיכא למימר הוכח אפילו מאה פעמים במשמע בשני דברים. כגון אם הוכיחו אעבירה אחת ולא קבל לא. יאמר לעולם לא אוכיחנו בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח. ועדיין אני אומר אם הוכיחו בעבירה אחת ולא קבל לא יחזור ויוכיחו בה שהרי לא קבל עליה הוכחה תלמוד לומר. תוכיח. ואכתי קשיא לן דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקינן ליה להך דרשא. ואפשר דתרתי שמע מינה דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע. הרמב"ן והר"ן.
ובגליון תוספות כתב וזה לשונו: הוכח אפילו מאה פעמים. בסוף יש בערכין דריש הוכח ולא קבל מנין שיחזור ויוכיח תלמוד לומר תוכיח מכל מקום ושמא מוכיח ולא קבל לא שמעינן מהוכח אפילו מאה פעמים ומתוכיח מכל מקום משמע ליה לדרוש כמה דרשות. ע"כ.

אפילו תלמיד לרב. פירוש והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבנו כך וכדאיתא בפרק קמא דקידושין. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך לענין פסק הלכה וזה לשונו: הוכח תוכיח אפילו כדי נזיפה וקללה. והכאה צריך עיון. אבל לא ישנאנו בלב. אבל אם ידו בו שאינו מקבל תוכחה אינו זקוק להוכיחו שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' וחייב להוכיחו עד נזיפה אפילו אליבא דרבי יוחנן דאמר עד כדי הכאה לא מיהו קרא כתיב ואמרטם ואקללם וגו' מיהו מלשון דמורנא זק"ל משמע דפריש עד כדי הכאה או נזיפה וקללה שהנוכח יכה למוכיח על תוכחתו שהוא מוכיחה וצריך עיון כיון דאמרינן שמצוה וחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע האי נמי כיון דנזפיה או לטייה מוכחא מילתא דאינו מקבל תוכחה.
מיהו בההיא דערכין מוכח שיכול המוכיח להכותו על פניו ולקללו ותרתי נינהו ולא קשה אהדדי דודאי אית ליה לאוכוחיה בהכי אף על גב דאידך נזפיה ומקללו כיון דחזקה דיקבל תוכחה עדיין. עד כאן.

אין בעליו עמו מנין. פירוש לא שאין בעליו עמו כלל דאם כן למה לי ריבוייא הא מהשבת אבידה נפקא. ועוד דהא אמרינן לקמן אבל הני תרתי טעינה ופריקה דאיתנהו למרייהו בהדייהו אימא לא. אלא הכי פירושה שאם אין בעליו עמו שאין מסייעין אותה וכגון שהבעלים זקן או חולה שאם הם יכולים לסייעו ואינם רוצים לסייעו הא ודאי פטור דלהכי כתב רחמנא עמו וכדתנן בהדיא אמר לו עליך מצוה לפרוק פטור. תלמוד לומר עזוב תעזוב מכל מקום פירוש ואיצטריך למכתב עמו להיכא שהבעלים יכולים לסייעו ואינם רוצים שהוא פטור ואיצטריך למכתב תעזוב . להיכא שאין הבעלים יכולים לסייע. הריטב"א.

וכתוב בגליון וזה לשונו: תלמוד לומר עזוב תעזוב מכל מקום. ואין להקשות דלשתוק מתעזוב ומעמו דצריך עמו למעט הלך וישב לו. וזה הבל להקשות דלשתוק מעמו וידעינן למעט הלך וישב לו מדאיצטריך תעזוב. דאי לאו עמו לא הוה ידענא מה לדרוש מתעזוב דשמא הייתי מרבה זקן ואינה לפי כבודו אי נמי יש לומר הייתי מוקי המדאיצטריך על המיעוט כגון מלך וישב לה שלא היה לו שום עסק אבל היה לו עסק חייב אי נמי יש לומר השתא דמיעט הלך וישב בהדיא ממעטים הלך וישב לו אפילו ישב לו מחמת שאינה לפי כבודו אבל אם היה מכח מדאיצטריך אז לא הוה ממעטים בכהאי גוונא. עד כאן.

ולמה לי למכתב בפריקה וכו'. פירוש למה לי למכתב הכפילות. דאין לפרש למה לי למכתב גופיה דקראי דהא לקמן מוכח דתרווייהו צריכי דחד לא יליף מחבריה דאי כתב רחמנא בפריקה וכו' מכאן ראיה דהא דפריך למה לי למכתב רצה לומר מן הכפילות מדקאמר דאי כתב רחמנא בפריקה ולא אמר דאי כתב רחמנא פריקה. תלמיד הר"פ.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: למה לי למכתב רחמנא בפריקה ולמה לי למכתב בטעינה. פירוש לאו לגופייהו בעי אלא על הכפילא דלישנא בעי למה לי למכתב תרווייהו כפילא. והכי דאיק לישנא דקאמר למה לי למכתב בפריקה ובטעינה ולא אמר למה לי למכתב פריקה וטעינה. עד כאן.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: למה לי למכתב רחמנא בפריקה וכו'. פירוש רש"י נראה יותר נכון שפירש למה לי למכתב מצוה כלל בפריקה ומה שפירשו בחידושים למה לי למכתב כפילא דעזוב תעזוב בפריקה יש בו דחוקים רבים בשמועה. עד כאן.

צריכי דאי כתב רחמנא פריקה וכו'. אין להקשות דלא לכתוב היתור בטעינה ולכתוב רק הקם עמו ואנא ידענא מפריקה כמו דרבינן חולה וזקן בפריקה הוא הדין בטעינה דאי פריקה עדיפא משום צער בעלי חיים אפילו מטעינה בשכר אם כן לשתוק מעמו דטעינה ונילף מכל שכן מפריקה למעט הלך וישב לו ויש לומר ודאי אי לא כתיב עמו הוי אמינא דטעינה דבשכר עדיפא וחייב בשכר אפילו הלך וישב לו אבל בתר דכתב עמו גם בטעינה הוי אמינא דפריקה עדיפא. גליון.

אבל טעינה דליכא צער בעלי חיים. פירוש דליכא צערא כולי האי כמו בפריקה אבל צער קצת איכא אף בטעינה וכדאמרינן בסמוך ואי אמר הני תרתי משום דאיכא צערא דידה וצערא דמרה והטעם כי הבהמה מצטערת כשטוענים אותה הבעלים לבדם ולא כשטוענין אותה שנים. הריטב"א.

אבל בפריקה דבחנם אימא לא וכו'. פירוש ולא ליעביד אלא בשכר מידי דהוה אטעינה בפניו או שלא בפניו אבל דנימא פסקה שלא בפניו כלל כלל לא זה לא ניתן לאמר דלא גרעה מטעינה שלא בפניו. שיטה.

לרבי שמעון לא מסיימי קראי. ואם תאמר כי אמר רבי שמעון לא מסיימי קראי הני מילי דאי לא כתב רחמנא אלא חד מינייהו אפשר לאוקמא בפריקה אבל השתא דכתיבי תרווייהו ודאי מסיימי דרובץ תחת משאו משמע פריקה ונופלים בדרך משמע דרמו הוא וטעונייהו באורחא דהיינו טעינה ואם כן לכתוב רחמנא כפילא דלישנא בטעינה לשאין בעליו עמו וכל שכן לפריקה כיון שזה וזה בחנם. ויש לומר דאי כתב רחמנא כפילא דלישנא אלא בחד מינייהו אכתי הוה אמינא דתרווייהו בפריקה דאיכא צער בעלי חיים וכי תימא תרתי בפריקה למה לי כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה והכא חידש דאפילו אין בעליו עמו להכי צריכא ריבויא בתרווייהו דהשתא לא חידש שום דבר בפרשה שניה ואם כן תרווייהו בפריקה למה לי אלא על כרחך חד לפריקה וחד לטינה. כן פירש רבינו בשם הרמב"ן ואחר כך מצאתי בתוספות. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ כתב לקמן וזה לשונו: וכל שכן נופלין בדרך דרמו אינהו וטעונייהו. פירוש ומשום הכי לא מסיימי אבל ודאי מסויים שפיר דלא מצי מיירי אלא בפריקה. והקשה השר מקוצי דלמה לי למכתב כפילות שבתעזוב לא לכתוב אלא עזב לחוד ומינה ידעינן בעליו עמו ואין בעליו עמו לכתוב רחמנא בטעינה הקם תקים דמינה ידעינן אפילו אין בעליו עמו ובפריקה נילף אין בעליו עמו מקל וחומר דטעינה. וכי תימא דאם כן מוקמינן ליה להקם תקים בפריקה ועזוב הוה מוקמינן בטעינה ולא ידעינן בטעינה אלא בעליו עמו. הא ליתא דהא על כרחך עזב בפריקה מיירי דהא בהאי קרא דעזב כתיב תחת משאו ותחת משאו מסויים שפיר דמיירי בפריקה דהא דקאמר דלא מסיימי היינו דוקא בנפלים ותירץ מורי הר"פ ז"ל דאי לא כתיב תעזוב הוה אמינא הקם לפריקה בבעליו עמה ותקים לאין בעליו עמו בפריקה ועזוב נוקים לטעינה לבעליו עמו ואם אינו ענין לפריקה דשמעינן בעליו ואין בעליו בפריקה מהקם תקם תנהו ענין לטעינה בבעליו עמו אבל אין בעליו עמו לא חזינן בטעינה להכי כתיב תעזב לאין בעליו עמו. עד כאן.

למה לי למכתב הני תרתי וכו'. פירוש למה לי למכתב הכפילות בהני תרתי בטעינה ופריקה דהיינו אין בעלים עמו הא היינו אבידה. אבל ליכא לפרושי גופייהו דקרא דהני תרתי דמאבידה נפקא דמה ענין גופיה דקרא דטעינה ופריקה דהיינו בעליו עמו לאבידה דהיינו אין בעליו עמו אלא ודאי קאי אכפילות דהיינו אין בעליו עמו וזה דמי שפיר לאבידה. תלמיד הר"פ.

צריכי דאי אשמועינן הני תרתי וכו'. אין להקשות אי כתב הני תרתי והוה יליף אבידה מינייהו הוה אמינא דיו בטעינה כמו שכתב בגליון תוספות ודוקא בשכר. דיש לומר חדא דבעי לשנויי גם לרבי שמעון. ועוד יש לומר דאפילו לרבנן כיון דאפילו מחד מינייהו הוה ילפינן אבידה כדקא סלקא דעתין. ואי כתב חדא מינייהו הוה אמינא דאבידה וההוא דכתב בחנם ומכח יתור דכתב פריקה ידעינן דטעינה בשכר אז הייתור מגלה רק הטעינה בלא אבידה אבל לפי הגליון דלא מצי למילף אלא מתרווייהו שייך לומר דיו. גליון.

למה לי לאשמועינן הני תרתי וכו'. פירוש לרבי שמעון הויא קושיא כיון דכולן שוין בדין דכולם בחנם. אלא לרבנן מאי קושיא דהא משונים הם בדין ולא אתו חד מחבריה דהא מינייהו ודאי צריכי לגופייהו וחד לבחנם וחד לבשכר ואידך לא אתי מינייהו דלא ידעינן מהי תיתי אי מהאי ובחנם או מהאי ובשכר ומכל מקום קשה אבידה דלית בה צער בעלי חיים אמאי הוי בחנם. ואפשר דשאני התם דהויא ברי היזקא ומכליא קרנא מכל וכל מה שאין כן בטעינה ואם יש חשש ולא (אפילו) בפריקה ואם יש חשש יותר קרוב הלכך אף על גב דבפריקה לא עביד בחנם אלא משום צערא וכדקא סלקא דעתין השתא מכל מקום כיון דליתיה למריה בהדיה ואיכא ודאי ברי היזקא דמכליא קרנא פשיטא דבחנם וכדאצטריך בסמוך דמטעמא דליתיה בהדה מחייב טפי וזה נראה הפך מאי דקא מצריך לעיל כפילה לפריקה וטעינה כשאין בעליו עמו ויש לומר דהתם מצריך מצד קבלת כל הטורח כשאין בעליו עמו יותר מדשבעליו עמו דכתיב עמו אבל הכא מצריך מצד טום החיוב לחוס ולרחם על ממון חברו שהוא נפסד לגמרי ואין רואה. גם אפשר לומר דבטעינה ופריקה כשאין בעליו עמו איהו הוא דאפסיד אנפשיה שהניח בהמתו טעונה והלך לה והוה ליה כעין אבידה מדעת אבל באבידה דליכא למימר הכי ודאי ראוי לחמול עליו יותר כשאינו שם. שיטה.

בד"ה למה ליה למכתב כו' דאם כן היכי קאמר אי אשמעינן טעינה דבשכר כו' עכ"ל אף שהיה אפשר ליישב ולפרש דהכי קאמר אי אשמועינן טעינה דדינו לפי האמת בשכר ואי לא הוה כתיבא אלא טעינה לחודה לא הוה בשכר אלא בחנם ולכך אצטריך למכתב פריקה בחנם וטעינה בשכר כדלקמן דמכל מקום הא דקאמר אבל פריקה דבחנם אימא לא לא יתיישב דהא פריקה שפיר הוה ילפינן ליה בקל וחומר מטעינה דהוי נמי בחנם כדלקמן ועוד נכתוב בזה לקמן בפי' רש"י ע"ש וק"ל:

גמ' אי אתרו בה ולא איהדרו בה כצ"ל:

אי דלא מנטרא אמאי וכו' כצ"ל:

אין לי אלא הרב לתלמיד כצ"ל:

תוס' ד"ה לרבי שמעון וכו' עד אליבא דרבנן דלר' שמעון מצי למהוי כטעינה כצ"ל:

יגיד עליו ריעו תנא רועה בדרך וכו'. ואיפכא ליכא למימר תנא רועה בדרך וה"ה רצה וכו' דא"כ תקשי ליה ברייתא דלעיל דקתני רועה בין הכרמים אין זה אבידה ויש מגיהין לעיל בברייתא כבמתני' רועה בדרך ואין דעתי נוחה בה דברייתא מחלק בכרמים גופיה:

גמ' דצעריה דידה איתא. דגם בטעינה ע"י שאין הרבה בני אדם מכביד המשא כמ"ש התוס' בד"ה לר"ש ומיקרי צערא דידה נגד אבידה:
והך צריכא אפשר לומר דקאי אגופא דקרא. או איתורא וה"ק אבידה משום דליתא למריה בהדיה אבל איתא למריה כזקן וחולה כו' ואה"נ היכא דליתא למריה כלל מצינו למילף מאבידה והאי יתורא אצטריך לליתא למרא כזקן וחולה כמ"ש התוס' ריש ע"ב בד"ה אבל. וא"ל לכתוב טעינה ואבידה ונילף פריקה מנייהו ז"א דהא ע"כ הגוף אצטריך להורות טעינה בשכר רק יתורא לזקן וחולה ואיכא למיפרך מה לטעינה שכן בשכר וא"ל אבידה יוכיח שכן באבידה זקן וחולה פטור וכן פריקה ואבידה י"ל איכא למיפרך מה לפריקה שכן צער בעלי חיים וחסרון כיס וא"ל אבידה יוכיח וק"ל דכל מה שנילף במה הצד צריך שיהיה דין הנלמד בשניהם דהא מחד לא מצי למילף וזה פשוט וק"ל (ב):

ברש"י בד"ה מאי למימרא ותיפוק ליה כו' ול"ל לכל לרבוינהו. נראה שזה אך למותר ומי ביקש לרבוינהו והברייתא מסברא דנפשיה קאמר בלא קרא רק מקשה כפשוטו פשיטא:

ברש"י בד"ה הכל צריך דעת בעלים כו' דכיון דידע שאבדו כו'. אגנב ואגזלן קאי:

גמרא ואימא כו'. תוכיח תרי זימני. פי' ותניא בערכין (טז ב) פלוגתא דתנאי אם עד הכאה או קללה או נזיפה והביאה הרי"ף כאן וזה ל"ק דשם איתא ברייתא הוכיחו ולא קבלו ממנו מניין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ והכא מסיק דילפינן מהוכח דמצינו בכ"מ דהתנא לא שנה לן עיקר טעמו (עמש"כ בר"ה טז) או כמש"כ התוס' במגילה כ ד"ה דכתיב ובש"מ ע"ש:

רש"י ד"ה הכל צריך דעת בעלים. דכיון שידע שאבדה (מלת שאבדה אינה מדוקדקת ועי' בתוס' ר"פ דלקמן) ול"י שהושבה לא נזהר כו'. צ"ע בסוגיא דב"ק (קיח) וע"ש בתד"ה שלא:

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", מִכָּל מָקוֹם (ויקרא יט, יז). הנה למאן דאמר 'דברה תורה כלשון בני אדם' (נדרים ג.) אין הקטן חייב להוכיח אך מאן דאמר לית ליה 'דברה תורה כלשון בני אדם' חייב כל אדם להוכיח.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי (משלי ח, ד) מה שאמר התורה אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב, פירוש אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא כל מין אנשים הן קטנים הן גדולים ומה אֶקְרָא הנה קוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם קרי בה אַל בפת"ח תחת אות אל"ף פירוש לא ידמה לבני אדם ואינינו בני אדם לדבר לשון כפול ועל כן צריך שתוכיחו בלי שום תפונה וזהו הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב.

בגמרא הא גופא קשיא כו' הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה. ויש לדקדק מנא ליה לדייק בתרתי דלמא לעולם רצה בדרך נמי הוה אבידה והא דקתני רצה בין הכרמים היינו לאשמעינן דאפילו בין הכרמים דוקא רצה הוי אבידה אבל רועה אינה אבידה או דלמא להיפך וכן רבא כיון דמשני במתני' דרצה ארצה לא קשיא למה ליה לשנויי עוד לאוקמא רישא בכרמים דישראל וסיפא כו' לוקי סיפא נמי בישראל ואפילו רועה בין הכרמים נמי יחזיר והא דקתני רצה בין הכרמים היינו לאשמעי' דאפילו רצה דוקא בין הכרמים יחזיר אפי' בדאפה לגבי מתא משום דמסקבא אבל רצה בדרך ואפה לגבי מתא לא יחזיר ויש ליישב ודו"ק:

שם ולמה ליה למכתב פריקה כו' ונראה מפרש"י דמקשה דחד קרא מייתר לגמרי ולא כפי' תוספות וכפרש"י נראה מדקאמר למה ליה למכתב פריקה ואי כפי' התוספות ל"ל למכתב בפריקה הל"ל ומה שהקשו בתוספות על פרש"י הקושיא ראשונה כבר יישבה מהרש"א דרש"י לשיטתו בפירושו לקמן ע"ש במהרש"א ומה שהקשו התוספות דאם כן לא שייך האי צריכותא הכא נ"ל ליישב דבלא הסוגיא דהכא לא היה מקום להקשות תרי קראי בפריקה וטעינה ל"ל נילף חדא מאידך דאיכא למימר דאפ"ה איצטריכו תרי קראי דעזוב תעזוב לאשמעינן דאפילו כמה פעמים כדתנן לקמן במתני' וקרא דהקם תקים לאשמעינן דאפילו אין בעליו עמו אבל בסוגיא דהכא דמסיק דאפילו כמה פעמים ושאין בעליו כולהו מחד קרא נפקא א"כ מקשה שפיר אידך קרא לגמרי ל"ל כנ"ל ליישב פרש"י ודו"ק:

בתוספות בד"ה ל"ל כו' אלא י"ל ל"ל דכתב רחמנא יתורא דמרבינן כו' עכ"ל. וקשה דמ"מ היא גופא תקשה אמאי קשי' ליה למקשה טפי איתורא דאין בעליו עמו דכתיב תרתי זימני ולא קשיא ליה אגופא דקראי למאי איצטריכו תרווייהו אע"כ דהוי ידע לצריכותא וא"כ מה"ט גופא איצטריך לכתוב בכ"א ריבוי דאין בעליו עמו ויש ליישב דעיקר קושי' המקשה דיתורא דפריקה ל"ל דנהי דגופא דקרא איצטריך לגלויי אטעינה דהוא בשכר נגד הסברא החיצונה מ"מ כיון דגלי לן קרא בטעינה דאפילו אין בעליו עמו חייב אף על גב דליתא אלא בשכר פריקה שהיא בחנם לא כ"ש דחייב אפילו אין בעליו עמו וע"ז משני הש"ס שפיר דאי לא כתב רחמנא עזוב תעזוב בפריקה לרבויי אין בעליו עמו והוי ילפינן לה בק"ו מטעינה הו"א דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה בשכר אף פריקה כשאין בעליו עמו בשכר דוקא קמ"ל עזוב תעזוב דאפילו אין בעליו עמו נמי בחנם א"נ ל"ל להיפך דאי לאו יתורא דאין בעליו עמו בפריקה סד"א דבפריקה ודאי אידי ואידי בחנם כסברא החיצונה אבל בטעינה לא הוי ידעינן דבשכר כשבעליו עמו דהא לא ילפינן טעינה בשכר אלא מיתורא דגוף הקרא בפריקה וא"כ הו"א דגוף קרא דפריקה אתא לגלויי אטעינה דבשכר היכא שאין בעליו עמו משום דליכא צער ב"ח ולא צערא דמרא משא"כ בפריקה דאיכא צער דב"ח אבל בטעינה כשבעליו עמו דאיכא צערא דמרא הו"א דחייב אפילו בחנם כסברא החיצונה ומהיכא תיתי למעוטי כיון דאיכא לאוקמא יתורא דפריקה לגלויי אטעינה שאין בעליו עמו לכך הוצרך לכתוב בפריקה עזוב תעזוב לרבויי אין בעליו עמו מכלל דגוף הקרא איירי בבעליו עמו ואפ"ה איצטריך לגלויי אטעינה דאפילו בכה"ג דבעליו עמו לא מחייב אלא בשכר ודוק היטב דבזה נתיישב הא דהוי קשיא לקושטא דמלתא טעינה דבשכר כשבעליו עמו מנ"ל ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

אי דמנטרא וכו' הוכח אפילו ק' פעמים וכו'. עמ"ש בעניותי בספר ברכי יוסף א"ח סימן תר"ח ובספרי הקטן ראש דוד פרשת דברים ע"ש:

משום דאיכא צער בעלי חיים וכו'. המרדכי פ"ק דע"ז כתב דצב"ח דרבנן והקשה מהר"י ערוך הביאו הרב ארעא דרבנן אות תקל"ו דהוא הפך כל הפוסקים ע"ש. וביותר קשה דשרש דברי המרדכי הם מספר יראים סימן שנ"ב. ואלו בספר יראים גופיה סימן רס"ז ורס"ח נראה דסבר צער בעלי חיים דאוריתא ע"ש שוב ראיתי במרדכי שילהי פרקין שכתב דצער בעלי חיים דאוריתא. ובחידושי אנשי שם סביב המרדכי הקשה דבריו אהדדי. ותירץ דיש צב"ח דאוריתא וצב"ח דרבנן אך בחלקו"ת מצער גדול לצער קטן ע"ש באורך:

אסרטיא. דרך כבושה לרבים: ששוטפין ובאין. לשדה חבירו: אמר רבא לכל אבידת כו'. מילתא באפיה נפשיה היא דאמרה רבא בבי מדרשא: מאי למימרא. ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי לכל לרבוינהו: רועה בדרך. איכא תרתי למעליותא חדא דרועה ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי תלך למרחקים רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא: והא באבידת גופה כו'. מפרש ואזיל לה: באבידת קרקע. וחייב להוציאה משום הפסד כרמים: לגינתו ולחורבתו מנין. דהויא השבה ופטור: דעת בעלים. לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת: הכל צריך דעת בעלים. גנב גזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיעו ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה: שלח. לגבי שלוח הקן: תרתי זמני. ואנן תנן שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבע וה' פעמים חייב: לדבר הרשות. שאין צריך לצפור אלא לאוכלה: לדבר מצוה מנין. היה צריך לטהר בו את המצורע מנין שאסור באם על הבנים ת''ל תשלח: עזב תעזוב. פריקה: הקם תקים. טעינה: חסרון כיס. שהבהמה מתקלקלת: משום דבשכר. שנותנין לו שכר דאיכא למ''ד לקמן (דף לב.) טעינה בשכר פריקה בחנם: לא מסיימי קראי. הי משמע טעינה והי משמע פריקה ואי כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא אבל טעינה לא כתב רחמנא אידך לטעינה: למה לי למכתב אבידה. השבת אבידה לכתוב או הא או הא וליגמר מניה דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא: צערא דמרה. הוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק: דליתא למרה בהדה. שיטרח בהשבתה:

קורדום בצד גדר. פירשתי לעיל (כה: סד''ה ואם נטל): למה לי למכתב רחמנא פריקה כו'. אין לפרש למה לי דכתב כוליה קרא דפריקה או דטעינה דא''כ היכי קאמר אי אשמועינן טעינה דבשכר הא משמע לקמן (דף לב.) דטעינה לא הוי בשכר אלא משום דנכתב פריקה ועוד דלא שייכא הך צריכותא אלא לקמן אלא י''ל למה לי דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעליו עמו בפריקה ולמה לי דכתב בטעינה: לרבי שמעון לא מסיימי קראי. תימה דלקמן (דף לב.) משמע דקרא דנופלים בדרך לא מסיים לר''ש דהוי בטעינה דטעונייהו עלייהו משמע ואי לא כתב אלא חד הוה מוקמי ליה בפריקה אבל קרא דרובץ תחת משאו לא משמע לכ''ע אלא בפריקה וכשנכתבו שניהם ע''כ גם לר''ש קרא דנופלים בדרך הוי בטעינה וא''כ לר''ש לא יכתוב אלא חד יתורא לאין בעליו עמו בקרא דנופלים בדרך וי''ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים לר''ש דאפשר למשמע בטעינה דע''י שאין הרבה בני אדם לטעון מכביד המשוי על הבהמה ורובצת ולקמן לא אצטריך למימר דלא מסיימי אלא אקרא דנופלים בדרך והא דפריך לקמן (דף לב:) והא וחדלת בפריקה הוא דכתיב לא הוי אלא אליבא דרבנן דלר''ש מצי למהוי בטעינה:

בבא מציעא לא ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף לא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד