בבא מציעא כח ע"ב

דף כח - ב

ומקשינן: אם כן, ברגל שני נמי לא יכריז את שם הרגל, שהרי  אתיא לאחלופי בראשון!

ואמרינן: בזה אין כל כך חשש, שגם אם אכן יחליף ויסבור שזהו רגל ראשון, סוף סוף הא קא אתי רגל שלישי, ויוכל ליטול אז את אבידתו.

תנו רבנן: בראשונה [בתחילה, כך היתה עיקר התקנה], כל מי שמצא אבידה - היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה, ויחזור שלשה, ויכריז יום אחד, וכפי ששנינו במשנתנו.

משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, ופסקה העליה לרגל לירושלים, התקינו חכמים שיהו מכריזים על האבידות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ^{[280] [281]}.

ומשרבו האנסים [כפי שיבואר להלן], התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו של המוצא - ודיו בכך.

מאי משרבו האנסין?

דאמרי: אבידתא למלכא [כל האבידות שנמצאות, שייכות למלכות].

רבי אמי אשכח אודייא דדינרי [מצא כלי מלא זהובים].

חזייה ההוא בר רומאה דקא מירתת [ראה אותו רומאי אחד, שהוא חושש לקחת את המציאה מפחד המלכות].

אמר ליה: זיל שקול לנפשך! דלאו פרסאי אנן, דאמרי אבידתא למלכא.

תנו רבנן: אבן אחת גדולה, שקראו לה "אבן טוען" ^[282] היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה - נפנה לשם. וגם כל מי שמוצא אבידה - נפנה לשם.

זה, המוצא, עומד ומכריז על מציאתו, וזה, המאבד, עומד ונותן סימנין - ונוטלה.

וזו היא ששנינו במסכת תענית, במעשה של חוני המעגל, כשבאו ואמרו לו שיורדים גשמים יותר מדי, אמר להם: צאו וראו אם נמחת [נתכסתה במים] אבן הטוען. שהאבן הזו גדולה, ומונחת במקום גבוה בירושלים. ואם אכן נתכסתה במים, יש אכן גשמים יותר מדי, ואתפלל עליהם שילכו.

מתניתין:

אם אמר התובע את שם האבידה, ולא אמר סימניה - לא יתן לו המוצא את האבידה, כי אין זו הוכחה שהיא שייכת לו.

ואם התובע חשוד לרמאי, אף על פי שאמר את סימניה - לא יתן לו ^[283] . שנאמר: "עד דרש אחיך אתו", ואנו דורשים מפסוק זה: עד שתדרוש ותחקור אתה את אחיך, אם רמאי הוא, או אם אינו רמאי ^[284].

גמרא:

אתמר, רב יהודה אמר: כשהמוצא מכריז על מציאתו, "מצאתי אבידתא" מכריז, ואינו כולל בהכרזתו את שם האבידה, אם זו טלית, או כלי וכדומה. ובעל האבידה יבוא ויאמר את האבידה ואת סימניה.

ורב נחמן אמר: "מצאתי גלימא" מכריז. שהמכריז מודיע את שם האבידה שמצא, ויבוא בעל האבידה ויתן בה סימן.

ועתה מבארת הגמרא את טעמי החולקים:

רב יהודה אמר: אבידתא מכריז. משום דאי אמרת שגלימא מכריז - חיישינן לרמאי, ששמע את אחד משכניו מתאונן שאבדה לו גלימא, ורמאי זה יודע את סימני הגלימה, שהרי הוא ראה אותה פעמים רבות אצל שכנו, וכשישמע את המוצא מכריז: מצאתי גלימא, יקום הוא ויתן את סימניה - ויטלנה!

לכן המוצא מכריז רק שמצא אבידה סתם, ואז לא יעלה על דעת הרמאי שאבידה זו היא טליתו של שכנו.

רב נחמן אמר: גלימא מכריז, משום שכך יוכל המאבד לזהות ביתר קלות שזוהי אבידתו. ולרמאי - לא חיישינן, דאם כן, אין לדבר סוף! שהרי גם אם יכריז המוצא סתם: "אבידתא מצאתי", יכול הרמאי לנסות את מזלו ולומר למוצא: אם גלימא מצאת - אלו ואלו סימניה [שהרי ידוע לו ששכנו איבד גלימא, ואף סימניה ידועים לו].

תנן: אמר את האבידה, ולא אמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו.

אי אמרת בשלמא שאבידתא מכריז, הא קא משמע לן משנתנו, שאף על גב דאמר שאבדה לו גלימא, שיש בזה קצת ראיה שהאבידה שלו, שהרי המוצא לא אמר איזה סוג אבידה מצא, בכל זאת, כי לא אמר סימנין - לא מהדרינן ליה, לפי שאין זו ראיה מספקת ^[285].

אלא אי אמרת שגלימא מכריז, אם כן, יוצא שאמר איהו, המוצא, שמצא גלימא, ואמר איהו, זה שטוען שהאבידה שלו, שאבדה לו גלימא, האם צריכא למימר שכי לא אמר סימנין - לא מהדרינן ליה? הרי אין בדבריו כל ראיה שהאבידה שלו! ^[286]

אמר רב ספרא: לעולם - גלימא מכריז. ובמשנתנו מדובר שאמר איהו, המוצא, שמצא גלימא, ואמר איהו, הטוען שאבדה לו, את הסימנין של האבידה.

ומאי היא מה ששנינו "לא אמר את סימניה", שלא אמר סימנין מובהקין דידה, שראוי להחזיר אבידה על פיהם, אלא כגון שאמר את צבע הבגד ^[287].

שנינו במשנתנו: והרמאי, אף על פי שאמר את סימניה - הרי זה לא יתן לו.

תנו רבנן: בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה, היה נותן סימנין - ונוטלה.

אולם, משרבו הרמאין, התקינו חכמים שיהו אומרים לו לזה שטוען שהאבידה שלו: צא והבא עדים דלאו רמאי את - וטול על פי סימנים.

כי הא, דאבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא, ואשכחוה [אבד לו חמור, ומצאוהו].

אתא לקמיה דרבה בר רב הונא, כדי לתת סימנים, וליטול את אבידתו.

אמר ליה רבה בר רב הונא: זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את - וטול.

אזל אבוה דרב פפא, ואייתי סהדי.

אמר להו רבה בר רב הונא לעדים: ידעיתון ביה דרמאי הוא [האם אתם יודעים בו, באבוה דרב פפא, שהוא רמאי]?

העדים היו סבורים ששאלם רבה האם הם יודעים בו שאינו רמאי, שהרי לשם כך הביאם אבוה דרב פפא, שיעידו שאינו רמאי, וכך היה צריך לשאלן. לכן אמרו ליה לרבה בר רב הונא: אין! אכן אנו יודעים.

תמה אבוה דרב פפא, ואמר להו לעדים: אנא רמאה אנא?!

אמרו ליה: אנן - לאו רמאי את קאמרינן. אנחנו נתכוונו לומר שאינך רמאי, אלא שטעינו בהבנת שאלתו של רבה.

ועתה עלינו לדון בעדותם של אלו, האם בדבריהם האחרונים חזרו בהם מעדותן הראשונה, והרי הכלל בעדות הוא, ש"כיון שהגיד - שוב אין חוזר ומגיד", או שמא, אין זו חזרה מעדות, אלא רק פירוש דבריהם הראשונים, ואם כן, אין זה בכלל חוזר ומגיד.

אמר רבה בר רב הונא: אין זה נחשב שהם חוזרים בהם מעדותם הראשונה ^[288], אלא מסתברא שגם מתחילה נתכוונו להעיד לטובתו, שהרי אבוה דרב פפא עצמו הביא את העדים, ולא מייתי איניש חובתא לנפשיה [אדם אינו מביא חובה לעצמו], אלא היה בטוח שהם יעידו לטובתו.

המשניות שלפנינו דנות בענין הטיפול באבידה.

המשנה שלפנינו דנה בענין הטיפול בבעלי חיים, והמשנה שלאחריה דנה בטיפול בספרים, בגדים וכלים.

כתוב בתורה [דברים כ"ב, ב']: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו".

פעמים, שהחזקת האבידה בבית עד בא הבעלים כרוכה בהוצאות. כגון שמצא בעלי חיים, שצריך לשמרם, להאכילם ולהשקותם. וכן אבידות אחרות, יש צורך לטפל בהם מדי פעם.

ויש לדון בעניינים דלהלן:

א. מהו שיעור הזמן שעל המוצא לטפל באבידה.

ב. מהיכן יממן את ההוצאות הכרוכות בטיפול זה.

ג. האם מותר למוצא למכור את האבידה, ולשמור את דמיה עבור הבעלים.

ד. אם אכן מותר למכרה, מה יהא בדמים.

מתניתין:

אם מצא אדם כל דבר שעושה מלאכה, ואוכל, כגון שור וחמור, שיכולים לעבוד, ושכר עבודתם יכול לכסות את הוצאות מזונותיהם, יניח את האבידה אצלו, ויעשה - ויאכל.

ולא ימכור את הבהמה ויניח את הדמים אצלו, אף אם שהו הבעלים מלדרשה, לפי שנוח לו לאדם בבהמה שלו, שהכירה אותו כבר, ולימדה לעשות רצונו.

ואילו דבר שאין עושה מלאכה, ורק אוכל, כגון עגלים וסייחין - ימכר ^[289], ויניח את הדמים אצלו עד דרוש בעליהם אותו. שאם יניחנו אצלו ויאכילנו, ואחר כך ידרוש מהבעלים את דמי האוכל שהאכיל את בהמתם, יפסידו הבעלים! ^[290]

ומנין למדים אנו דין זה?

שנאמר: "והשבותו לו", ודרשינן: ראה היאך תשיבנו לו. כלומר, שים לב שתהא ההשבה בצורה ראויה, שלא תוציא עבור מזונותיה של הבהמה כנגד חצי דמיה, שאם כן, לא תהא זו השבה שלמה! ^[291] מה יהא בדמים של האבידה, היאך ינהג בהם בינתיים, עד שיבואו הבעלים?

רבי טרפון אומר: ישתמש בהן המוצא.

לפיכך, הואיל והמוצא משתמש בהן, אם אבדו המעות - חייב באחריותן.

רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, אלא יניחן אצלו.

לפיכך אם אבדו - אין חייב באחריותן. וטעמי המחלוקת יתבארו בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנתנו, שהמוצא דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל.

ותמהינן: ומה יהיה אם גם לאחר שנים לא יבואו הבעלים, וכי לעולם זקוק המוצא לטפל במי שעושה ואוכל?

אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש יטפל בו. ומכאן ואילך - יכול למכרו.

תניא נמי הכי: כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור, מטפל בהן עד שנים עשר חדש ^[292].

מכאן ואילך אינו צריך לטפל בהם יותר, אלא שם [מעריך] את דמיהן, ומוכרן ^[293], ומניחן [מניח את הדמים אצלו, עד שיבואו בעלי האבידה].

ואף דבר שאינו עושה ואוכל, ששנינו במשנתנו שימכר, אין הכוונה שימכר לאלתר, אלא רק לאחר זמן מסויים. ושיעור הזמן תלוי במדת הטורח שבטיפול בו:

עגלים וסייחין, שאינם עושים מלאכה מחמת צעירותם, מטפל בהן שלשה חדשים ^[294].

מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן ^[295].

אווזין ותרנגולין זכרים, שאינם מטילים ביצים, וטרחתם מרובה יותר משל עגלים וסייחים, מטפל בהם רק שלשים יום.

מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.

אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת, שמטילה ביצים - כבהמה גסה היא, שהרי היא עושה ואוכלת, ולכן מטפל בה עד שנים עשר חודש, ומכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.

תניא נמי הכי [שדין תרנגולת - כבהמה גסה]:

א. תרנגולת ובהמה גסה, מטפל בהן שנים עשר חודש.

מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.

ב. עגלים וסייחין, מטפל בהן שלשים יום.

מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.

ג. אווזין ותרנגולין, וכן כל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מטפל בהן שלשה ימים.

מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.

ומקשינן: קשיא דין עגלים וסייחין ששנינו בברייתא הראשונה שמטפל בהם עד שלשה חדשים, אדין עגלים וסייחין ששנינו בברייתא השניה, שמטפל בהם עד שלשים יום!

וכן קשיא דין אווזין ותרנגולין, שאמרנו בברייתא הראשונה שמטפל בהם עד שלשים יום - אדין אווזין ותרנגולין שבברייתא השניה, ששנינו שמטפל בהם שלשה ימים!

ומתרצינן: עגלים וסייחין - אעגלים וסייחין לא קשיא.

משום שהא ששנינו שמטפל בהן שלשה חודשים, מדובר בדרעיא, בארץ מרעה, ובזמן צמיחת הדשאים, שאז יכולות הבהמות לרעות בחוץ, ואין דמי טיפולם מרובין.

ואילו הא ששנינו שמטפל בהם שלושים יום, היינו דפטומא. שאין המרעה מרובה, וצריך לפטמה על האבוס שבבית, שדמיו מרובים.

אווזין ותרנגולין - אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא.

הא ששנינו שמטפל בהם שלשה ימים, היינו ברברבי [בגדולים], שמזונם מרובה.

ואילו הא ששנינו שמטפל בהם שלשים יום, היינו בזוטרי [בקטנים] ^[296].

שנינו במשנתנו: ושאינו עושה ואוכל - ימכר.

תנו רבנן: כתוב בענין השבת אבידה: "והשבותו לו". ודרשינן: ראה היאך תשיבנו לו. שלא יאכיל עגל לעגלים, כלומר, שלא יגיע לידי כך שיחסר לו עגל מחמת שהאכיל בדמיו את העגלים האחרים, וכן שלא יאכיל סיח - לסייחין, אווזא - לאווזין, ותרנגול - לתרנגולין.

שנינו במשנתנו: מה יהא בדמים, רבי טרפון אומר ישתמש וכו'.

ואסיקנא אלא אמר רבא [סימנין] דאוריית' מהכא עד דרוש אחיך אותו והשבות לו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שיתבענו אלא עד שתדרשהו אם רמאי הוא אם לאו ובמאי תהיה דרישתו בסימנין אמור לו תן סימניה ואם יביא סימניה תנה לו ש"מ סימנין דאורייתא אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא אקשינן עליה אכתי אמרת אם תמצא לומר והא כבר פשטינן לה סימנין דאורייתא ודחינן משום דאיכא למימר הא דפשטינן דרשהו לאו כדקאמרת אלא דרשהו לתובע הכי אם הוא צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה אלא במסכתא ובפוריא ובאושפיזא בלחוד מהדרינן ליה אבידה בטביעות עינא. סימנין וסימנין יניח פי' אם באו שניהם ונתנו זה וזה סימניה וכל אחד אמר שלי הוא לא יתננה לא לזה ולא לזה אלא יניחנה מוצאה אצלו. אבל אם אחד נתן סימניה וטען נפלה ממני ובא אחר והביא עדים כי ממנו נפל תנתן לבעל עדים.

עד אחד כמאן דליתיה דמי. מדת ארכו ומדת רחבו [תנתן למדת ארכו] זה נתן מדת ארכה ורחבה של טלית וזה נתן מדת גמיה תינתן לבעל מדת ארכה ורחבה. אשתו אומרת זה הגט נתנו לי בעלי ונפל ממני ואמרה [סימניו] והבעל אמר סימניו וטוען כי לא נתתיו לה עדיין ינתן לה והוא שנותנת סימנין מובהקין כגון נקב ישנו בצד אות פלוני ש"מ דבסימן מובהק שרינן אשת איש דהיא איסורא וכל שכן ממונא:
מתני' עד מתי חייב להכריז וכו' תנא עד שידעו בו שכני המקום שנמצאת בה זו האבידה ורמינן על הא דתנן ואחר הרגל האחרון ז' ימים כדי שילך לביתו ג' ויחזור בג' ויכריז יום אחד פי' כדי שילך שומע המכריז למקומו ויגיד וישמע בעל האבידה ויבא מיד וישמע ביום השביעי המכריז ויתן סימניה ויקחנה למימרא דארץ ישראל מהלך ג' ימים היא. והתנן בג' מרחשון שואלים את.

הגשמים וכו'. והנה מהלך ט"ו ימים היא. ואסיקנא לא שנא מקדש ראשון ולא שנא מקדש שני לא הטריחו באבידה יותר מדאי ת"ר משחרב בית המקדש התקינו להיות מכריזין בכנסיות ובתי מדרשות משרבו האנסין שאומרין אבדתא למלכא התקינו שיהא מודיע המוצאה לשכניו ולמיודעיו ודיו. פי' מהסם מתיירא.

ת"ר אבן הטועין היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכו' פי' אבן גבוהה היתה בירושלים והיה כל מוצא אבידה עולה עליה ומכריז וזו היא ששנינו בפרק סדר תעניות השני אמר להן חוני המעגל צאו וראו אם נמחת אבן הטועין. אבקש רחמים שיפסקו הגשמים:

מתני' אמר את האבידה ולא אמר את סימניה.

אוקמה רב ספרא אליבא דרב נחמן דאמר גלימא מכריז כדאמר האבידה וסימניה ומאי לא אמר סימניה דקאמר במתני' לא אמר סימנין מובהקין דידה. וסוגיין בעינן דיהיב סימנין מובהקין והוא דאית סהדי דליתיה רמאי. ופשטינן דלא מייתי איניש חובה לנפשיה כדאבוה דרב פפא תלמוד ארץ ישראל שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו:

מתני' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ואוכל אוקימנא עד י"ב חדש. תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן עגלים וסייחים אם יכולין לרעות מטפל בהן ג' חדשים. אוזין ותרנגולין גדולים מטפל בהן ל' יום. ותניא אחריתי תרנגולת כבהמה גסה י"ב חדש וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו ג' ימים. ושאינו עושה ואוכל ימכור שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו.

שלא יאכיל עגל לעגלים.

הא דאמרינן שם דמיהן ומניחן לאלתר. ולא חייבו אותו למכרו לאחר משום חשדא, כדאמרי' גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם, משום דגבי מוצא מציאה ליכא למיחש חשדא שאם רצה לא היה מכריז ומחזיר כלום, ועוד שלא הטריחו באבידה יותר מדאי מפני תקון העולם, אבל בהלכות רבינו ז"ל ראיתי שהוא גורס בהך בריתא בתרייתא גבי עגלין וסייחין ואווזים ותרנגולים מכאן ואילך מוכרן בב"ד ובשארא שם דמיהן ומניחן ולא איתברר לן אי דוקא הוא, ופי' שם דמיהן ומניחן לאלתר דאמרי' גבי תפילין כתב כך הוא שם דמיהן לאלתר ומניחן כלומר מניח הדמים ברשותו עד שיבואו בעלים וכך פי' כיוצא בו מלקין אותו וישן לאלתר שפירושו מלקין אותו לאלתר וישן כשירצה, ולא ידעתי למה פירש"י ז"ל מניחן בראשו ושינה זה מכל אותן דאמרי' למעלה שפירושן ומניח הדמים ברשותו:

האי דאמרינן: מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה. לא סימן מובהק ממש קאמר, דהא מהדרין אבדה בסימנין כל דהו, אלא לאפוקי חיורי וסומקי אי נמי ארוך וגוץ קאמר, דהוו להו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל, ואפילו למאן דאמר סימנים דאורייתא כדאיתא לעיל (בבא מציעא כז, ב).

גרסת כל הספרים: כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהן י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש רש"י ז"ל: מוכרן ומניח דמיהן אצלו. נראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו, משום חשדא, וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא לח, א) גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמן. ויש מפרש, שם דמיהם אפילו לעצמו, דאין כאן חשד דהא משיב אבדה הוא. ומסתברא כדברי רש"י ז"ל, מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר. והא דקתני בברייתא שם דמיהן, לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גרסינן: מכאן ואילך מוכרן בבית דין, והא דקתני שם דמיהן ומניחן, איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר, וברייתא כרבי עקיבא, ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירשו: דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי, כלומר שמניחן אצלו והן שלו, והא נמי דקאמר שמואל לקמן (בבא מציעא כט, א) המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, הכי נמי קאמר שם דמיהן ומניחן בראשו לאלתר. ומיהו התם נמי אפשר לפרש, שם דמיהן לאלתר ומניח הדמים אצלו, וכההיא דאמרינן (נדרים טו, א) הנשבע שלא יישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר, דפירשו לוקה לאלתר וישן לכשירצה.

שלא יאכיל עגל לעגלים. פירוש: אפילו עגל אחד לעגלים הרבה, אלא יראה (שיש לאכול) [שיהיו לו] כל העגלים.

זה שבארנו במשנה ששלשה רגלים היה מכריז כך היה הדבר כל זמן שהיה בית המקדש קיים ורגל ראשון היה אומר ראשון כלומר גלימא מצאתי וזהו רגל ראשון כדי שלא יטריח את הבעלים לילך לביתם ולחזור ודיו שיחזור ברגל שני וברגל שני אומר גם כן שני ובשלישי אומר סתם כלומר גלימא מצאתי שמא יתחלף לו שלישי בשני ונמצא מטעהו ואחר רגל אחרון היה מכריז שבעה כמו שביארנו ואבן גבוהה היתה בירושלם וקורין לה אבן טועים ועליה היו מכריזין וכל מי שאבדה לו אבדה היה הולך לשם והעומד עליה מכריז וזה בא ונותן סימן ונוטל משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסים שהיו אומרים שהמציאות למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:

רמאין אלו שביארנו במשנה שאין מחזירין להם אלא בסימן מובהק דוקא במי שנודע בחזקת כך הא סתם בני אדם לא משרבו הרמאין התקינו שיהו מחזיקין כל אדם כרמאי עד שיביא עדים שאינו בחזקת כך:

תובע שבא לבית דין והביא עדים על טענתו והעידו הפך הדברים אם מצד עלגות לשונם אם מצד תחבולת החוקר אותם וחזרו בהם ואמרו (שהם) שכך הם מעידים ולא כמו שאמרו אלא שהיו טועים נאמנים ואין כאן חוזר ומגיד שסתם בעל דין אינו מביא עדים אלא לתועלתו והדברים מוכיחים שכך היו סבורים לומר ודוקא כשהדברים מראים שטעו והדבר שהטעה אותם ניכר לדיינים אמרו על אחד מן החכמים שבא לתבוע אבדה והזקיקוהו להביא עדים שאינו רמאי ובאו לפני בית דין ושאל הדיין יודעים אתם בזה שהוא רמאי ואמרו לו הן ואח"כ בא החכם ושאלם וכי רמאי אני ואמרו אנו אין מעידין שאתה רמאי אלא שאינך רמאי והכשירום לעדות זה ולא דנום כחוזרים ומגידים וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ושאינו עושה ואוכל ימכר שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבהו לו אמר הר"ם עושה ואוכל לא שיעמיד כן לעולם אבל יש לו זמן קבוע דבר המצוי אם היתה בהמה גסה יטרח להטפל בה שנים עשר חדש וכמו כן התרנגולת ואם היא בהמה דקה כלומ' צאן וגדיים ועגלים של מרעה ואינם של מרבק ועיירים יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלשה חדשים ואם היה הדבר המצוי אווזים של מים מיטפל בהם שלשים יום ואחר הזמנים האלה יקבל דמיהם על עצמו:

אמר המאירי כל דבר שהוא עושה ואוכל וכו' ר"ל שאם מצא אבדה ויש שהות גדולה לעלות לרגל או שהכריז ועדין לא יצאו לה בעלים אם הוא דבר שיש בו רוח חיים שהוא צריך להאכיל ולהוציא בו הוצאות כיצד יעשה אם היה דבר שעושה ואוכל יעשה בכדי הראוי ויאכל והמותר יחזיר לבעלים ופרשו בגמרא שלא הטריחו המוצא בכך אלא לזמן קצוב פרה וחמור לשנים עשר חדש ושאר בעלי חיים כפי הזמן הקצוב להם בגמ' ואחר אותו זמן ימכרנה ושאוכל ואינו עושה כגון עגלים וסייחים ימכור מיד שנא' והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל אבדה לעצמה עד שיתחייבו בעליה בכדי האבדה או בכדי קצתה ושמא תאמר והלא אף הבעלים היו מוציאין בה גם כן אפשר שיש להם בקרקעותיהם שאין צריכין להוציא בהם דמים ומה שאמרו גם כן בזו שימכור מיד לא לאלתר דוקא אלא לזמן קצוב כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו במשנה במה שאינו עושה ואוכל שמוכרו לשון הגמרא בזה שם דמיהן ומניחן ופירושו ששם דמיהן ומוכרן ומניח הדמים אצלו על הצד שיתבאר ולא נאמר לשון שם דמיהם אלא להזהירו שלא ימכרנו בזול ויש מפרשים שם דמיהם ומעמיד מעותיו אצלו כלומר שהוא שם כמה שוה והוא לוקחה לעצמו ואינו צריך להוציא המעות מרשותו אלא מניחן וכשיבאו הבעלים נותן להם את דמיהם וגדולי המחברים פרשו שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשתפות כדין כל השם בהמה מחברו וגדולי המפרשים מביאין ראיה לדבריהם שהרי שנינו שמין פרה וחמור וכל דבר שעושה ואוכל למחצה שכר והילכך כל שיוכל להחזיר אבדה לבעלים יחזיר אלא שאין נראה לי לפרש בזו כן שהרי לשון זה בעצמו נאמר למטה בתפילין כמו שיתבאר:

מצא עגלים וסייחים שיעדנו במשנה לבאר בגמ' זמן קצוב למכירתן שלשה חדשים הם ר"ל שמיטפל בהם שלשה חדשים ואח"כ מוכרן ודוקא בשל רעי ר"ל שרועים במרעה רוב היום ואין צריך להוצאה מרבה אבל של פטם שהוא מפטמה על אבוסה שלשים יום אווזים ותרנגולים גדולים שלשים קטנים וכן כל דבר שטפולו מרבה משכרו שלשה ימים מכאן ואילך מוכרן ותרנגולת הואיל ומאכילה מביציה דינה כבהמה גסה לטיפול שנים עשר חדש:

מכירה זו גדולי המחברים כתבו שהיא בבית דין וכן כתבוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם בלשון התלמוד וכן כתבו גדולי המחברים שכל שמיטפל בה קודם שימכרנה שבודאי הוא נוטל מן הבעלים שנוטל בלא שבועה והדברים נראין:

המשנה התשיעית והכונה בה גם כן בביאור החלק הרביעי ואמר על זה מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן אמר הר"ם והלכה כר' טרפון בדמי אבדה כמו שזכר בכאן אבל מעות אבדה עצמה לא ישתמש בהן כלל:

אמר המאירי מה יהא בדמים כלומר אלו שהם בדין מכירה ומכרן כדין הפסוק להן רשאי המוצא להשתמש בהן או לא אלא שיעמידם צרורים ומונחים תחת הקרקע ר' טרפון אומר ישתמש בהן שמאחר שטרח בהם התירו לו בכך ומתוך שהוא רשאי להשתמש בהם אף הוא חייב באחריותן אם אבדו ואפילו לא נשתמש בהן שמ"מ נעשה שואל עליהם אחר שהורשה להשתמש בהם ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהם ולפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ומפרש בגמרא דוקא באונסין כלומר שלא נעשה שואל עליהם להתחייב באונסין ומ"מ בגנבה ואבדה מיהא חייב שכל שומר אבדה כשומר שכר הוא מצד שנפטר בכך מליתן פרוטה לעני שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה וזה שאמר אבדו פירושו אבדה שמצד אונס כגון שטבעה ספינתו בים או נגנבו בליסטים מזויין שכל אלו דינם כאונסין:

זהו ביאור המשנה והלכה כר' טרפון ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

רב יהודה אמר אבדתא מכריז. נראה לי דמודה רב יהודא בשטרות דשטרי מכריז ומש"ה תנן שלשה ולא שנים דדוקא בכלים חיישי' לרמאי דלא ידעי' דמאן הוי. אבל בשטרות דידעי' דמאן הוי או דמלוה או דלוה ולאו דאינש אחרינא אין לחוש (דמאי) [לרמאי] דלא עביד לוה דחזי לשטרות דמלוה היכי מנח להו הילכך שטרי מכריז:

אבוה דרב פפא. נ"ל דה"ג רבוה דר"פ איתבד חמרא לההיא גברא ואשכחי' כו' וההיא גברא מספקינן ברמאי ולא אבוה דרב פפא:

תנו רבנן בראשונה וכו'. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: בזמן הזה מכריזין האבידה בבתי כנסיות ומדרשות והוא דליכא רמאין אנסים ומוסרים שמוסרים אבידה למלך.

ובמקום שיש רמאין או אנסין או מוסרים מודיע לשכני מקום שנמצאת שם האבידה ודיו. ע"כ.

אם נמחית אבן הטועין פירש רש"י ז"ל אם נכסית שאינה נראית כמו ומחה ה' דמעה וכו'. שהוא לשון קינוח שמקנחין דבר עד שאינו נראה יותר. הרא"ש ז"ל.
ובירושלמי מפרש נמחית ממש כדכתיב אבנים שחקו מים כלומר אם נמחית קצת מפני המים לפי שהיה דוחה אותם דיודע היה שאינה יכולה למחות ולא היה אומר כך אלא כדי לדחותם שאין מתפללים על רוב טובה. ופירוש טועין שהיו טוענין ליה דברים זה מכריז וזה נותן סימנים. תוספות חיצוניות.

מתניתין: אמר את האבידה ולא אמר סימניה. פירוש ולא אמר סימן מובהק דידה כלומר שהוא דתקינו רבנן שיחזיר אדם אבידה בסימן שאינו מובהק דסבירא ליה להאי תנא דסימנים לאו דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק אינו מן התורה אלא תקנת חכמים היא ומדאורייתא סימנים מובהקים או עדים בעינן ומשנה זו מדאורייתא קתני ולא קתני דרבנן והכי קאמר אף על פי שיאמר גלימא שיש לי בה סימנים כך וכך אבדתי כיון שאותם סימנים אינם מובהקים לא יחזיר מדאורייתא אלא מדרבנן.

והרמאי אף על פי שאמר סימניה. כלומר סימנים שאינם מובהקים לא יחזיר דדילמא לאיניש אחרינא הוה והכי קאמר אף על פי דתקון רבנן להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אבל מי שהוחזק כפרן ורמאי לשכניו אף על פי שאמר סימנים שאינם מובהקים דלאיניש אחרינא הוינן מהדרינן מדרבנן לא מהדרינן ליה עד שיתן סימנים מובהקים או עד שיביא עדים שנשמר עד דרוש אחיך וגו' דלפי התורה לרמאי מחמירה שמצריכו להביא עדים אף על גב דלאיניש אחרינא סגי בסימנים מובהקים דידה והשתא דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להקל לאיניש דעלמא ממה שאנו מקילין ברמאי דלאיניש בעלמא סגי בסימנים שאינם מובהקים ולרמאי בעינן סימנין מובהקין. ה"ר יהונתן ז"ל.

תלמוד ארץ ישראל. שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו. ר"ח ז"ל.

גמרא: איתמר אמר רב יהודה אבדתא מכריז וכו'. נראין הדברים דלא נחלקו אלא אמר שרבו הרמאין ומטעמא דמפרש ואזיל והיינו דאייתי ליה תלמודא הכא אבל מן הדין דכולי עלמא גלימא מכריז וכדאמר רבינא בפרק קמא טיבעי מכריז. חיישינן לרמאי. פירש רש"י שמא ישמע לבעל האבידה מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וכו' וקשיא לי והא תנן שהרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יתן לה ויש לומר דדילמא ידע סימן מובהק דידה וקדים ויהיב ליה. אי נמי דהכא לאו לרמאי ידוע חיישינן אלא לאיניש דעלמא שירצה לעשות רמאות עכשו כן נראה לי. הריטב"א.
הא דאמרינן מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה לאו סימן מובהק ממש קאמר דהא מהדרינן אבידתא בסימנים כל דהו אלא לאפוקי חיורא וסומקא אי נמי ארוך וגוץ קאמר דהוו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל ואפילו למאן דאמר סימנין דאורייתא כדאיתא לעיל. הרשב"א.
והראב"ד כתב וזה לשונו: דאמר סימניה ולא אמר סימן מובהק דידה כיון דאית בה סימן מובהק ולא קאמר לה שמע מינה לאו דידיה היא דאי דידיה היא מידע הוה ידע ליה וכי אמרינן דמהדרינן אבדתא בסימן שאינו מובהק דלית ביה אלא הוא. עד כאן.
כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו ידוע ברמאי לא יתן עד שיאמר סימנים מובהקים.

ואם הוא ידוע ברמאי אפילו אמר סימנים מובהקים לא תנו לו אלא אם כן יביא עדים שהיא שלו. ומשרבו הרמאין אף על פי שאין אנו יודעין בו שהוא רמאי אפילו אם אמר סימן מובהק לא יחזירו לו עד שידרשוהו ויחקרוהו ויביא עדים שאינו רמאי. עד כאן.

והראב"ד כתב וזה לשונו: משרבו הרמאין היו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול בסימן שאינו מובהק. אבל אם לא הביא עדים לא ידעתי אם נותנין לו בסימן מובהק וכל שכן לרמאי ידוע. עד כאן.

מסתברא לא מייתי איניש חובה לנפשיה. פירש רש"י מסתברא שכן היתה מחמלה ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד. וקשיא לי ואפילו חוזרין ומגידין מאי הוי כיון דתוך כדי דיבור הדרי בהו חהא קיימא לן שהעדים שאמרו תוך כדי דיבור אנוסים היינו נאמנין. ויש לומר והתם שחזרו מעצמן אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה שאמר להם אנא רמאה אנא יש לנו לומר שאינם חוזרין ומגידין. הריטב"א.
מתניתין: ודבר שאינו עושה ואוכל כגון עגלים וסיימין ימכרם מיד ויניח הדמים אצלו שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו כלומר ראה שתעשה לו השבה שאם יניחם ויוציא עליהם הוצאתן בחדש אחד יוציא אחד מן העגלים נמצא שלא החזיר לו אותו העגל והוא נתחייב בכולם להשיבם ואף על גב שגם הבעלים היו מוציאין הוצאות כאלו בהן דהא לאו בני מעבד מלאכה נינהו אפילו הכי חייבתו התורה שיחזור לו את כולן והאי לא אפשר אלא במכירה אחת מהן דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא רצה להחמיר על המוצאה שיאכילנה משלו דדי לו מה שטרח בהן בגופו.
אי נמי יש לומר שהבעלים לא היו מאכילין לעגלים שיש להן שדות וכרמים ומכניס אותם שם ורועים במרעה טוב אבל זה המוצא אין לו נחלת שדה וכרם ויצטרך לקנות הכל במעותיו ויחזור ויגבה מן הבעלים כלומר שיעכב אחד מן העגלים בשביל מה שהוציא עליהם לפיכך טוב הוא לבעלים שימכרם מיד. ה"ר יהונתן.

גמרא: גירסת כל הספרים כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהם כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש רש"י ז"ל מוכרן ומניח דמיהן אצלו. ונראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו משום חשדא וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד גבאי צדקה שאין להם עניים וכו'. ויש מפרשים שם דמיהן אפילו לעצמו דאין כאן חשד דהא משיב אבידה הוא. ומסתברא לי כדברי רש"י ז"ל מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר והא דקתני בברייתא שם דמיהן לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גריס מכאן ואילך מוכרן בבית דין והא דקתני שם דמיהן ומניחן איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר וברייתא כרבי עקיבא. ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירש דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי כלומר שמניחן אצלו והן שלו. הרשב"א.
ויש לתמוה על פירוש רש"י ז"ל דלקמן פירש בההיא דהמוצא תפלין דאמרינן שם דמיהן ומניחן דשם דמיהן לעצמן אם ירצה ומניחן בראשו. ואיכא למידק עליה למה אינו מוכרן לאחרים משום חשדא כדאמרינן הכא. ואפשר דתפלין בי בר חבו שכיחי וקיצי דמייהו. אבל אין צריך לכך דההיא דלקמן כההיא דהכא מפרשה והכי קאמר שם דמיהם לאלתר כלומר מוכרן לאחרים וכי קאמר ומניחן אדמים קאי ולא אתפלין ולאלתר דקאמר אשם דמיהן קאי דומיא דמאי דאמרינן שבועה שלא אישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר דפירושה לוקה לאלתר וישן לכשירצה. הר"ן ז"ל.
וזה לשון גליון תוספות: שם דמיהן ומניחן. פירש הקונטרס למכרן לאחרים. ואין הלשון משמע כן ולפירושו מניח הדמים כרבי עקיבא שלא ישתמש בהן. ואם תאמר לשמואל דאמר לקטן גבי תפלין מניחן ולפירושו נמי מניח הדמים והא שמואל פסיק כרבי טרפון דמשתמש בהן. ויש לומר הני מילי בבעלי חיים דטרח בהו אבל תפלין דלא טרח בהו לא והוו כמעות אבידה דאמרינן לקמן דלא ישתמש בהן. ע"כ.

שם דמיהן ומניחן. פירש הקונטרס מוכרן ומניח הדמים אצלו. ונראה דלגופיה נמי יכול לשום שכך משמע הלשון. ולא דמי לגבאי צדקה דלקמן פרק המפקיד דהא ליכא חשד כיון שהוא משיב אבידה. והא מניחן נמי מצי למימר דאפרה וחמור קאי שמניחן אצלו ויהיו שלה וכן לקמן גבי מוצא תפלין בשוק דאמר שם שמין דמיהם ומניחן לאלתר היינו מניחן לראשו ומיהו יש לומר דמניחן אדמיהן קאי ולא ישתמש בהן כרבי עקיבא ושם דמיהן ומניחן לאלתר דתפלין נמי הכי פירושו לאלתר שם דמיהם ומניחן שלא ישתמש בהם ואם תאמר והאמר שמואל הלכה כרבי טרפון דמותר להשתמש בדמים ויש לומר דהני מילי בדמי אבידה שטרח בהן להאכילן כגון עגלים וסייחין ואווזין ותרנגולין אבל בתפלין דלא טרח בהם לא. תוספות שאנץ.

הא דרעיא הא דפטומא. כלומר אם אלו העגלים וסייחין הם כל כך גדולים שרועין מאליהן אי נמי שמצאן בזמן שהדשא מצוי ואוכלין מאליהן אין טיפולן מרובה משום הכי מטפל בהן שלשה חדשים והא דקתני שלשים יום ותו לא כגון שהם קטנים כל כך שצריכין לפטמן על האבוס אי נמי שהם גדולים שיוכלו לרעות אם ימצאו דשא אלא שאין הדשא מצוי וצריך לפטמן על האבוס דאיכא טירחא יתירה. רברבי אוכלים אוכלין הרבה הילכך שלשה ימים ותו לא שאם יעמדו יותר יאכל תרנגול אחד לתרנגולים הרבה ובזוטרי שאוכלין מעט שלשים יום. ה"ר יהונתן.

והרמ"ך כתב וזה לשונו: אווזין ותרנגולים זכרים גדולים שלשים יום. והוא שאין הוצאתם מרובה מפני שמחטטין באשפות ואינו צריך לטרוח בהן הרבה. ואווזין ותרנגולים קטנים שאינו עושה כלל וטרחתו מרובה אף על פי שירויח בהן בעל האבידה אם יגדלו אין המוצא מטפל בהם אלא שלשה ימים ואחר כך ימכרו בבית דין. והמפרש כתב בהפך קטנים שלשים יום לפי שאוכלין מעט וגדולים שלשה ימים מפני שאוכלין הרבה עד כאן. ודבריו צריכין פירוש כדי להעמיד הדין כדבריו לפי שהגדולים הוצאתן מרובה משבחן אבל הקטנים שבחן מרובה מהוצאתן שבעודן קטנים אינם ראוין לאכילה ואין אדם מוצא בהן לוקחין וכשיגדילו מעט ימכרו ביוקר. עד כאן. והמפרש שזכר הוא ה"ר יהונתן כידוע.

שלא יאכיל עגל לעגלים. פירוש לא תמכור עגל היום ותאכיל לנשארים דקא מכליא קרנא אלא ימכור היום הכל. ר"ח.

עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהם. ואם תאמר אי בנשתמש היכי קאמר רבי עקיבא דאין חייב באחריותן הא שמעינן ליה בסוף המפקיד דשולח ידו בפקדון חייב ואפילו הוי בעין ואהדריה לדוכתיה בעינן דעת בעלים כל שכן היכא דמוציא לגמרי דלא מיפטר במה שמניח אחרים תחתיהם אפילו יזכו בהם לצורך הבעלים. ויש לומר דמיירי בשלא הגביה הכוס ליקח הפרוטה שאז היה שולח יד בכל אלא בלא הגבהה נטלה ואז אינו חשוב שולח יד אלא באותה פרוטה כדמוכח בסוף המפקיד. ודוקא בנשתמש במקצתן גלי אדעתיה דניחא ליה בשאלה זו קא סלקא דעתך דפליגי דרבי טרפון סבר דאם אבדו חייב באחריותן אף על גב דלא אשתמש בכולהו דכיון שנשתמש במקצתן גלי אדעתיה שהיה דעתו להשתמש גם בנשארים והניחם שם לדעת שיהיו שלו ויקחם כשירצה. ורבי עקיבא סבר דאינו חייב אלא באחריות אותן שנשתמש בהם אבל בשאר לא דשואל לא הוי עלייהו כיון דאסור להשתמש בהם. ולפי זה יש לפרש נמי כעין זה ההיא דלקמן דהמפקיד מעות אצל שלחני דבשנשתמש במקצת איירי. ומיהו דוחק גדול לפרש כן. ועוד מנין לו לתלמוד להעמיד מחלוקתן בשנשתמש בהן דוקא כיון דמלישנא דמתניתין ליכא למשמע דהכי דוקא מיירי. ונראה דגרסינן עד כאן לא פליגי אלא בישתמש בהן כלומר אם מותר להשתמש בהם או לא. אבל לא ישתמש בהם פירוש אם היה אסור להשתמש אפילו רבי טרפון מודה שהיה מותר. ואפילו גרס בנשתמש יש לפרשה בענין זה וכן פירש הקונטרס דנשתמש לאו דוקא ומיהו קשה בסמוך שמקשה התלמוד לרב יוסף ולפיכך דרבי טרפון למה לי דמשמע דוקא לרב יוסף הוא דקשה ליה ליתני רבי טרפון אומר ישתמש בהם ולשתוק ואנא ידענא דכיון דמותר למשתמש חייב באחריותן אבל לרבה ניחא ליה ודרבה יותר הוא חידוש לרב יוסף מלרבה שמשמיענו לרב יוסף דאפילו שואל נמי כמו שמתרץ ומה שייך להקשות ולתרץ על רבי טרפון לרב יוסף יותר מלרבה. ולפיכך קמא דפריך ניחא. ויש לתרץ דמעיקרא הוה ניחא ליה לתלמודא דנקט רבי טרפון ולפיכך. משום לפיכך דרבי עקיבא דאצטריך לאפוקי מדרב יוסף וגם לפיכך דרבי טרפון עצמו מצי למימר דאתא לאפוקי מדרב יוסף דאצטריך למידק הא אם היינו אומרים לא ישתמש בהם אם אבדו לא היה חייב באחריותן דשומר אבידה כשומר חנם אבל עכשו לרב יוסף קשה לו למה הוצרך לפיכך דרבי טרפון כלל דזה אינו דומה לו שום חידוש להשמיענו אף על גב דלא נשתמש כיון דיכול להשתמש הוו עלייהו כשומר שכר לרבה או שואל לרב יוסף דפשיט ליה הואיל ונהנה מהנה. ומיהו קשה כיון דמעיקרא כי ניחא ליה לרבה לא הוה מחייב רבי טרפון אלא באבדו ולא בנאנסו והשתא מסיק לרב יוסף דאפילו נאנסו מחייב אם כן חידוש גדול דלפיכך דר' טרפון דמפיק ממאי דסלקא דעתין מעיקרא דלא הוי שואל לרבי טרפון ועוד אי משמע ליה דמילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למתני אם כן תקשי ליה לפיכך דהמפקיד מעות אצל שלחני דלקמן למה לי למאן דאמר נאנסו לא וזה קשה גם לפיכך קמא דפריך. ונראה לי דהאי דקאמר תלמודא ולפיכך דר' טרפון למה לי לא אתי לאקשויי לרב יוסף יותר מלרבה אלא דפירוש בעלמא הוא דמפרש ואזיל בניחותא. תוספות שאנץ.

בפרש"י בד"ה ראה היאך תשיבנו לו שלא תאכילנו חצי דמיו כו' עכ"ל ושלא יאכיל עגל לעגלים דקאמר בגמרא לאו דוקא דמי אותו עגל אלא אפילו דמי עגל אחר השוה חצי דמיו של זה וק"ל:

גמ' רבי אמי אשכח אודיא דדינרי חזייה ההוא בר רומאה דקא מירתת כצ"ל:

גמרא אמר רב ספרא לעולם גלימא מכריז אמר איהו גלימא כו' כצ"ל:

שם לא אמר סימנין מובהקין כו' נ"ב אלא סומקי וחיורי כך פירשו התוס' לעיל בהפוך הדף:

גמרא אתי לאחלופי כו'. אפ"ל המכריז יטעה במקרא ואפשר שלזה מחק מהרש"ל כל ד"ה שברש"י אתי לאחלופי דדוחק שיהיה השומע טועה:

גמ' חיישינן לרמאי. פירוש לכתחלה ואי זה יכריז גלימא דלמא שמע כו' אבל לעיל (בבא מציעא דף כ"ב ע"ב) בתוס' בד"ה אי דליכא סימן כתבו אי אתי ונתן סימן שהוא גלימא דלא חיישינן למשקר [רק] דאמרינן כי היכי דאת אבדת כו' ועיין:
במתני' דבר שאינו עושה ואוכל ימכר. אע"פ שיש לו ג"כ זמן קבוע מ"מ כשיגיע זמן צריך למוכרו שלא יאכל משא"כ דבר שעושה ואוכל שאין חיוב אף לאחר י"ב חודש שימכור וק"ל:

רש"י ד"ה אתי לאיחלופי. שמא יש שהוא סבור שאמר ר"ש. הן בריש זבחים איתא דחיישינן לטעות דהאומר גופיה וכן ביומא (נה) שלא יטעה בהזאות ע"ש:

רש"י (במשנה) ד"ה כל דבר. כגון שור וחמור. ובגמרא לקמן איתא כגון פרה וחמור עי' ע"ז טו תד"ה אימור ובמש"כ שם:

בא"ד ולא ימכור אותו המוצא. כצ"ל:

רש"י ד"ה רברבי. אוכלין הרבה. ובנ"י פי' להיפך ועי' במה שציינתי לעיל (כ"ה):

אבן טוען כו' אבן הטוען. נ״ב במשנה גרסינן הטועים עמ"ש שם בלח"ש. ונראה ששגגת המעתיקים היא כאן:

שם א"ל אין נ"ב יש לזה דוגמא ס"פ החובל יש הן כלאו [ברש"י לא פי' כן]:

אֶבֶן טֹעַן הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, כָּל מִי שֶׁאָבַד אֲבֵדָה נִפְנָה לְשָׁם. נראה לי בס"ד קרו לה אֶבֶן טֹעַן כי משם יוציא ויעלה המליץ הטוב על ישראל טענה של זכות על ישראל לפני הקדוש ברוך הוא לקבץ נדחי ישראל ולקבל פושעי ישראל בתשובה דכל זה דומה להשבת אבידה כי יאמר המליץ הנה המקום הזה אליו יבואו כל משיבי אבידה להשיב אבידה והם ישתדלו ויבואו לכאן להכריז כדי להשיב אבידה ודבר זה נמצא בבשר ודם וכל שכן שהקדוש ברוך הוא ברחמיו יקיים השבת אבידה להשיב נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל ולקבל פושעי ישראל בתשובה (תהלים קמז, ב).

אָמַר לְהוּ: "יַדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא". נראה דשאלה זו לא שאל אותה רבה דמה לו לעקם נוסח השאלה והוה ליה למימר 'ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא', אך נראה דאותו שמצא את האבדה קפץ ושאל שאלה זו מן העדים קודם שישאלם רבה וכונתו היתה להטעותם כדי שישיבו אין ואז לא יוכל אבוה דרב פפא להוציא את האבדה מידו מיהו מלשון התלמוד נראה יותר דרבה שהיה הוא הדיין שאל מן העדים כן.
ונראה לי בס"ד לעולם רבה שאל שאלה זו ועיקם הלשון כדי לבדקם לידע אם הם פתאים או פקחים כי הפתי לא ירגיש בודאי ברמאות הרמאי ואיך יסמוך על דבריו שיעיד על אדם שאינו רמאי לכך עיקם הדברים ושאלם אם יַדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא? והם היו פקחים ודנו בדעתם דאין מן הראוי שתהיה השאלה בנוסח זה מדיין שהוא חכם גדול אלא ודאי טעות לשון נפל בפיו וכונתו לשאול 'ידעיתו דלאו רמאי הוא' ובמקום דלאו רמאי אמר דרמאי, ולכן כיון שהכריחו בדעתם דודאי שאלתו היתה ידעיתו ביה דלאו רמאי הוא לכך גם הם השיבו לו 'אִין' כפי התיקון שתקנו לשון שאלתו בדעתם ולכן דן בדעתו שהם פקחים על אשר הרגישו דטעות לשון יצא מפיו מסברה דנפשייהו וכאשר אמרו לו אחר כך אַנָן, לָאו רַמַּאי אַתְּ קָאַמְרִינָן וקשא והלא הם השיבו 'אִין' על שאלתו דרמאי הוא אלא מוכרח פירשו לו אחר כך כוונתם כאשר כתבנו שאמרו אנחנו דננו מדעתינו דטעות לשון קרה לו בשאלה ולכן אמרנו 'אִין' ותלמודא קיצר ולא זכר האמתלה שלהם ועל זה קאמר רבה הא איכא אומדנא אלימה לאמתלא זו שהיא אמת דְּמִסְתַּבְּרָא לָא מַיְתִּי אִינַשׁ חוֹבְתָא לְנַפְשֵׁיהּ ואין זה בכלל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד.

גמרא א"א בשלמא אבידה מכריז וכו'. לכאורה תמוה לי דאטו עד השתא לא שמענו דאין מחזירי' ע"י סי' גלימא דהא תנו לה בכל פרקי דדבר שא"ב סי' הא"ש, ואם איתא דמחזירי' ע"י סי' גלימא כל אבידות שבעולם חייב להכריז ואיך נפרנס משנה ראשונה דהך פ' אלו מציאות שלו, ונלענ"ד עפ"י מ"ש תוס' לעיל אי סי' לד"א האי דחייבה התורה להכריז דוקא ביש בו סי' היינו דע"י הסי' יוחקר על העדים שמכירים אתי שלו בטב"ע ואינו מתייאש, א"כ בא"ב סי' סובר שלא ימצא עדים ומתייאש, והנה לפי צד הזה בודאי אף דאם נידון דשם גלימא הוי ג"כ בכלל סי', מ"מ אי סי' לד"א הוי יאוש לענין הכרה לעדים בטב"ע, ולא מהני אלא ביש בו סי' בגופו דיכול לתקור להעדי' אם מכירי' גלימא שלו דישבו אלו סימני', או כסברת הריטב"א דע"י הסי' יכירו העדים בטב"ע אבל בא"ב סי' בגופו ל"ש זה, וא"כ בדין דאוריית' ודאי גלימא לא הוי סי', ולפ"ז נ"ל דמתני' דאלו מציאות שלו הי' מקום לומר דגלימא הוי סי' לענין הבירור שהוא שלו אלא דכיון דסי' לד"א אלא דחכמי' תקנו להחזיר בסי' לא תקנו רק בסי' שבגופ' דאין מפסיד בזה להמוצא כיון דאף אם לא יחזיר עכ"פ לא יחזיק בו דלא הוי יאוש בעלי', אבל בא"ב סי' בגופו דסובר שלא ימצא עדי' ומה"ת זוכ' המוצ' ביאוש לא תקנו להפסיד להמוצ', והיינו כ"ז אם א"ב סי' בגופו אבל במוצא דבר שיש בו סי' בגופו י"ל דהדין אף אם יבוא א' ואומר רק שם גלימא ואין אומר סי' שבגופו דכיון דעכ"פ יש להחפץ זה סי' שבגופו ואין הבעלי' מתייאשי' וליכא פסידא להמוצא יהא הדין דיוחזר לו על סי' גלימא דהוי ג"כ בעצמו סי' מעלי', ולזה אשמעי' מתני' דהכא אף בכה"ג ל"י דגלימא אינו בכלל סי' כלל:
אמנם באמת קצרנו למעלה במקום שהי' ראוי להאריך קצת, דהנה לעיל גבי כלי אנפורי' במה דפריך הש"ס אי דיש בו סי' כ"ז שלא שבעתן עין מאי הוי, כתבנו יסוד זה דפירכת הש"ס דמכח סי' מקום ומנין מוכח דתקנת חכמי' הי' להחזיר בסי' אף היכא דאיכ' פסיד' להמוצא, אבל באמת עדיין צריך ביאור דלכאורה באמת מהיכן נשמע דמחזירי' בסי' מקום או מנין דמדין כריכות ברה"י דלרבא מדין סי' מקום הוא אין ראיה דשאני כריכות ברה"י דהוי דרך הינוח ואם הי' הדין דאין מחזירי' בסי' מקום ממילא הי' הדין דלא יטול דהינוח ברה"י דהוי משתמר קצת מדעת הרא"ש הדין דלא יטול באין בו סי', וא"כ אין פסידא בזה להמוצא ואי דהראי' ממתני' דציבורי פירות דהוי מכח סי' מקום או מנין דהדין דאף ברה"ר חייב להכריז ובזה שפיר מוכח דהא אם הי' הדין דלא יחזיר הי' זוכה בו המוצא דהינוח במקום שאינו משתמר כלל וא"ב סי' זוכה בו המוצא כדמוכח מדין כריכות ברשות הרבים והוי פסידא להמוצא, גם זה אין ראיה להסוברים דב' סימנים אמצעים הוי כמו סי' מובהק, אם כן י"ל בצבורי פירות דהוי סי' מקום וסי' מנין והוי סי' מובהק ומה"ת מחזירין, ואף דאמרי' לעיל דלרבא תני צבור היא גופ' תקשי מנ"ל להגיה דלמא צבור לא מהני דסי' מקום ברה"י לא מהני כיון דהוי פסידא להמוצא ובעי ב' צבורי' דהוי סי' מקום ומנין, וא"כ לא נשמע בשום מקום דתקנו חז"ל להחזיר בסי' להפסיד להמוצא, אמנם באמת דברינו הנ"ל נכונים דמברייתא דאלומות בין ברה"ר ובין ברה"י חייב להכריז דהוי רק סי' מקום האלומות היינו אלומות דעלמא כמו שכ' תוס' לעיל בכל הני דמתני' זולת בצבורי פירות, מדלא תני פירות צבורות ואעפ"כ מחזירי' אף דברה"י דמפסידי' להמוצא דהא בהינוח ברה"י בא"ב סי' הוא שלו, וא"כ שפיר מוכח דחז"ל תקנו בכל ענין, ואף דלרבה דמיירי בריית' דאלומות ביש בו סי' בגופו, מ"מ הלא לרבה דס"ל מקום לא הוי סי' ממילא בצבורי פירות יש בו סי' מנין ומוכח מזה דבכל ענין תקנו חז"ל, באופן דלרבה נשמע מצבורי פירות, ולרבא נשמע מבריית' דאלומות דאף בסי' כזה דמפסידי' להמוצא תקנו חז"ל, ושפיר פריך הש"ס לעיל אי דאית בי' סי' כי לא שבעתו העין מאי הוי, א"כ נתקיימו דברינו הנ"ל בטוב בעה"י, ולפ"ז לרבא נשמע כן מבריית' דאלומות, אבל ממשנה עדיין לא נשמע כן, וא"כ שפיר יש לקיים דברינו דממתני' דאלו מציאות י"ל דלא תקנו חז"ל להפסיד להמוצא, אבל בחפץ דיש בו סי' דליכא פסידא להמוצא' הי' ס"ד דיחזיר גם בסי' גלימא אף דלא אמר הסי' שבגופו, והוא נכון בעזה"י:

גמרא אלא א"א גלימא מכריז. תמוה לי הא י"ל דזהו לפי האמת דגלימא לא הוי סי' וליכא תועלת בהכרזת אבידה דהא סוף סוף ל"י אלא למי שיתן הסי' מש"ה טוב יותר להכריז גלימא לקרב הענין לבעל האבידה שיחפש חפצו וירגיש שאבד, אבל אם הי' הדין דמחזירים ע"י סימן גלימא, היינו מכריזים באמת כדי להחזיר למי שיאמר גלימא, וא"כ טובא אשמעי' מתני' דלא מחזירי' למי שאמר גלימא, ומכח זה נולד הדין דמכריזי' גלימא, ואפשר לדחוק דמסתמא ר"נ דאמר גלימא מכריז ס"ל כרבינא דאמר ש"מ כי מכריז גלימא וכו', וא"כ כבר מוכח ממתני' דגלימא מכריז, וצ"ע, ודו"ק:

בגמרא אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז הא קמ"ל. אע"ג דאמר גלימא כו' ויש לדקדק דאכתי מרישא שמעינן לה דבכה"ג לא הוי סימן דאל"כ דבר שאין בו סימן דאמרינן לא יחזיר היכי משכחת לה הרי יכול לומר סימן מה הוא החפץ שנאבד ממנו וצ"ע וע' מ"ש הרא"ש בריש פירקין בריש סוגיא דכריכות בלשון התוספות:

בתוספות בד"ה ע"כ לא פליגי כו' דאם נשתמש לר"ע נמי חייב כו' דהא ר"ע סבר בפרק המפקיד דבעינן דעת בעלים עכ"ל. אע"ג דלענין השבת אבידה כ"ע מודו דלא בעינן דעת בעלים כדאמרינן לקמן דף ל"א היינו בהשבת אבידה דעלמא שלא שלח בה יד אבל הכא דלר"ע כיון דאסור להשתמש ונשתמש תו לא מיקרי בעל אבידה אלא ה"ל כגזלן וחייב באחריות מיהו אפ"ה משכחת לדר"ע דאינו חייב באחריות כל הדמים אלא במה שנשתמש בלבד וכגון שלא הגביה כל המעות וכדאיתא לקמן שילהי המפקיד אלא דמלישנא דר"ע משמע דאם אבדו אינו חייב בשום אחריות מש"ה מוקי לה התוספות כשלא נשתמש וק"ל:

(אתי לאחלופי בשני. שמא יש שהוא סבור שאמר רגל שני:) אודיא דדינרי. כלי מלא זהובים: וזו היא ששנינו. במסכת תענית (דף יט.) בחוני המעגל: צאו וראו אם נמחת אבן טוען. אם נכסת בגשמים שגבהו הגשמים למעלה הימנו ויש גשמים יותר מדאי ואתפלל עליהם שילכו: חיישינן לרמאי. שמא שמע האובד מתאונן בין שכיניו טליתי נאבדה וזה יודע את סימניה . וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי יקום ויתן סימניה הלכך אבידתא מכריז ואינו נותן לב לומר טלית זו אבדתי ואלו סימניה: אין לדבר סוף. דהשתא נמי מסיק אדעתיה ואמר אם טלית היא שמצאת אלו סימניה: אי אמרת בשלמא אבידתא מכריז. ולא מזכיר שם החפץ אצטריך תנא לאשמועינן דאע''ג דאמר האי טלית אבדתי צריך ליתן סימנין: אמרו ליה אין. כסבורין שאמר להן ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא שכך היה לו לשואלן: מסתברא. שזה היה דעתן מתחילה ואין כאן משום מגיד וחוזר ומגיד: לא מייתי איניש חובה לנפשיה. וכשהביאן לב''ד בטוח היה שלא יעידו חובתו: מתני' כל דבר שעושה ואוכל. אם אבידה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור יעשה ויאכל ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו: ראה היאך תשיבנו לו. שלא תאכילנו חצי דמיו שא''כ אין זו השבה: לפיכך. מפרש בגמרא: גמ' ולעולם. וכי עד עולם זקוק זה לטפל בטורח שמירה: שם דמיהן. מוכרן ומניח הדמים אצלו: עגלים וסייחין. דקין שאין עושין מלאכה: תרנגולין. זכרים שאין מטילין בצים: כבהמה גסה. שעושה ואוכלת ומטפל בה י''ב חדש דיכול להאכילה דמי בצים: מטפל. אנשמיטר''א בלע''ז: הא דרעיא הא דפטומא. הא דקתני שלשה [חדשים] בארץ מרעה ובזמן הדשאים שאין טיפולו מרובה והא דקתני ל' [יום] בזמן שאין מרעה וצריך לפטמה על אבוסה ממה שבבית שדמיה יקרים: רברבי. אוכלין הרבה הלכך ג' ימים דהא אוקימנא בזכרים: שלא יאכיל עגל לעגלים. מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל: עד כאן לא פליגי. לעניין להתחייב באבידתו:

אבן טוען. מפרש בירושלמי כשם שהאבן אינה יכולה למחות כך אין יכולים להתפלל על רוב טובה: שם דמיהן. לקמן גבי עסקא דרב ספרא אפרש בע''ה: עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהן. לאו דוקא נשתמש דאם נשתמש לר''ע נמי חייב באחריותן כיון דלדידיה אסור להשתמש א''כ הוי שולח יד בפקדון ואפילו החזיר אין בכך כלום דהא ר''ע סבר בפרק המפקיד (לקמן דף מג:) דבעינן דעת בעלים אלא ודאי נשתמש לאו דוקא כדפרישית אלא בשכר שמוש שמותר להשתמש קאמר דלרבי טרפון דאית ליה דמותר להשתמש חייב באחריותן דבההוא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא שקיל להו וזבין בהו הוי עלייהו שומר שכר ולר''ע דאסור להשתמש בהן פטור אבל אם לא היה מותר להשתמש היה פטור לכ''ע והיינו כרבה: