בבא מציעא כח ע"א

דף כח - א

ומקשינן: אלא הא דתנן: מצא תכריך של שטרות [שטרות כרוכים זה בזה], או שמצא אגודה [צרור קשור] של שטרות - הרי זה יחזיר למי שיתן בהם סימנים, האם הכי נמי דניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה? שמא אכן פרע כבר הלווה את חובו, ועל ידי שיחזירו את השטרות למלוה, יוכל לגבות על ידם שלא כדין!

אלא אמר רבא: סימנין דאורייתא.

ולמדים דבר זה, מדכתיב בענין אבידה: "והיה עמך עד דרש אחיך אתו".

ויש לתמוה, וכי תעלה על דעתך שיתננו המוצא קודם שידרשנו אדם? אם אין אדם שתובע את האבידה, מנין ידע המוצא למי להשיבה?!

אלא, כך אמרה תורה: דרשהו, את זה שבא לתבוע את האבידה, אם רמאי הוא, או אינו רמאי!

לאו [האם לא] בסימנין ידרוש אם הוא רמאי או לא?

שמע מינה שסימנים דאורייתא.

אמר רבא: אם תמצי לומר סימנין דאורייתא ^[261],

והגמרא אינה מניחה לו לסיים את דבריו, ותמהה, מה זה שאמר רבא "אם תמצי לומר", וכי רבא מסופק בדבר? הא פשיט ליה לרבא מהמקרא של "עד דרש אחיך אתו" - שסימנין דאורייתא!

ומבארת הגמרא: אין ראייתו של רבא ראיה גמורה, משום דאיכא למימר כדשנינן ^[262], שמה שנאמר במקרא שידרשנו אם הוא רמאי, היינו על ידי עדים. ועתה חוזרת הגמרא לדברי רבא: אם תמצי לומר שסימנים דאורייתא ^[263], א. אם בא אדם ונתן סימנין באבידה, ובא אדם אחר, ונתן אף הוא סימנין - יניח המוצא את האבידה בידו, עד שיבא אליהו ^[264].

ב. אבל אם בא אדם ונתן באבידה סימנין, ובא אחר והביא עדים שהאבידה היתה שייכת לו ^[265] - ינתן לבעל העדים. שלמרות שסימנים דאורייתא, בכל זאת - עדים עדיפים ^[266]. ג. אם אדם נתן באבידה סימנין, ובא אדם אחר, ונתן בה גם הוא סימנין, והוסיף והביא עד אחד שמעיד שהאבידה היתה שייכת לו, אנו אומרים שהעד האחד - כמאן דליתיה דמי ^[267], שהרי רק על פי שני עדים יקום דבר! ואם כן, הרי זה כסימנים וסימנים. ובכהאי גוונא הדין הוא שיניח ^{[268] [269]}, כפי שאמרה הגמרא לעיל.

ד. אם אדם הביא עדי אריגה, עדים המעידים שהוא ארג את הבגד ^[270], ואדם אחר הביא עדי נפילה, שמעידים שהבגד נפל ממנו - תנתן האבידה לזה שהביא עדי נפילה. משום דאמרינן שהאדם שארג את הבגד זבוני זבנה [מכרו לאחר], ומאותו איניש אחרינא שקנה את הבגד ^[271] - נפל.

הבגדים שהיו לובשים בזמן הגמרא, היו כטליתות שאנו מתעטפים בהם בתפילה. שהיו אוחזים את הבגד בחלק העליון של צדו הארוך, ועוטפים בו את הגוף. נמצא שרוחב הבגד - מונח לגובה האדם, ואורכו של הבגד עוטף ומקיף א הגוף.

ה. אם אדם נתן כסימן את מדת ארכו של הבגד, ואדם אחר נתן כסימן את מדת רחבו של הבגד, תנתן האבידה לזה שנתן את מדת ארכו ^[272].

והטעם, משום דמדת רחבו שעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי. כלומר, יתכן שאכן הבגד אינו שלו, אלא ששיער את מידת הרוחב, כשראה את בעל הטלית מתעטף בה, שהרי רואים את כל רוחב הבגד, שהוא לגובה האדם. ואילו מדת ארכו - לא משתער לה, אי אפשר לשער את אורך הבגד, שהרי הלובשו עטוף בו, ולכן סימן טוב הוא ^[273].

ו. אם אדם נתן גם את מדת ארכו, וגם את מדת רחבו של הבגד, ואדם אחר נתן את מדת גמיו של הבגד, שאמר את שיעור האורך והרוחב יחד, אבל לא ידע לומר את שיעור האורך לחוד והרוחב לחוד ["גמיו" היינו כצורת האות "גאם" היוונית, שעשויה כאות 'ך' שלנו, ולכן נקרא אורך ורוחב יחד "גמיו"] - ינתן לזה שנתן את מדת ארכו ורחבו, שהרי זה סימן מובהק יותר.

ז. אם נתן אדם את מדת ארכו ומדת רחבו של הבגד, ואחר נתן את מדת משקלותיו של הבגד - ינתן לזה שנתן את מדת משקלותיו ^[274], כיון שודאי שזה סימן מובהק יותר, לפי שקשה יותר לשער את משקל הבגד - מאשר את מידותיו.

ח. נמצא גט, והוא, הבעל, אומר את סימני הגט, ואומר שאכן כתב את הגט, אבל נמלך לבסוף ולא נתנו לה, ולא גירשה. ואף היא, האשה, אומרת את סימני הגט, ואומרת שגירשה בעלה, וממנה נפל הגט -

ינתן לה הגט.

והטעם, משום שהסימנים שנותן הבעל - אינם ראיה, שהרי אף אם האמת כדברי האשה, ודאי שהגט היה בידו קודם הגירושין, ומכירו, ויכול לתת בו סימן.

אבל מה שהאשה נותנת סימן, ודאי ראיה היא שנפל הגט ממנה. שאם לא כן, מנין היא מכירתו?

והוינן בה: במאי, במה הם נותנים סימנים?

אילימא במדת ארכו ורחבו של הגט, אין זה סימן, משום שדלמא בהדי דנקיט ליה - חזיתיה [שמא בזמן שאחז הבעל את הגט, ראתה אותו האשה, ושיערה את גדלו]! אלא, הסימן הוא שנקב יש בו בגט בצד אות פלוני ^[275].

ט. אם הוא, הבעל, אומר את סימני החוט שהגט קשור בו, ואף היא אומרת את סימני החוט - ינתן לה.

והוינן בה: במאי?

אילימא שהם נותנים סימנים בחיורא ובסומקא [בצבע החוט, אם הוא לבן או אדום], ודלמא בהדי דנקיט ליה הבעל - חזיתיה האשה, ולכן היא יודעת את צבע החוט? ^[276]

אלא, הסימן הוא במדת ארכו ^[277] של החוט.

י. אם הוא אומר שהגט היה מונח בחפיסה, ואף היא אומרת שהיה מונח בחפיסה - ינתן לו.

מאי טעמא?

משום שהיא מידע ידעה, דכל מה דאית ליה לבעלה, בחפיסה הוא דמנח ליה. ואם כן, יתכן שניחשה האשה שאף את הגט הניח בחפיסה, ככל חפציו האחרים.

המשנה שלפנינו, וסוגיית הגמרא שלאחריה, דנות בענין ההכרזה. כפי שכבר הוזכר לעיל, צריך המוצא להכריז על האבידה, כדי שידע המאבד שאבידתו נמצאה. אמנם לא נתברר לנו עדיין:

א. כמה זמן, או כמה פעמים צריך להכריז. ומה הדין אם הכריז המוצא על מציאתו, ולא באו בעלי האבידה, האם צריך להמשיך להכריז, ועד כמה.

ב. היאך מכריז, האם מכריז סתם "אבידה מצאתי", או שצריך לומר איזה חפץ מצא.

ג. מהו נוסח ההכרזה, והיכן מכריזים.

נושאים אלו, ועניינים נוספים מענייני ההכרזה - יידונו להלן.

מתניתין:

ועד מתי חייב המוצא להכריז על האבידה?

עד כדי שידעו בו שכניו [עד שיתברר למכריז שהכרזתו הגיעה לידיעת שכניו]. דברי רבי מאיר [ובגמרא יתבארו לאילו שכנים הכוונה].

רבי יהודה אומר: אין די בכך שידעו שכניו, כי יתכן שהאבידה אבדה לעובר אורח שאינו מבני המקום, ולכן יכריז בשלש הרגלים שאחר מציאת האבידה, לפי שאז מתאספים לירושלים עולי רגלים מכל קצוי הארץ, ומסתבר שגם בעל האבידה יהיה ביניהם ^[278].

ואם לא בא בעל האבידה לדרוש את אבידתו עד רגל האחרון, יוסיף המוצא להמתין אחר הרגל האחרון - שבעה ימים, שהם שיעור זמן כדי שילך כל אחד מישראל לביתו שלשה ימים, ויראה אם אבד לו דבר, ואם כן - יחזור שלשה ימים, ויכריז יום אחד שאבדה לו אבידה ^[279], ויתן את סימניה - ויטלנה.

גמרא:

תנא: מה ששנינו "עד שידעו בו שכניו", היינו - שכני אבידה. והוינן בה: מאי שכני אבידה?

אילימא שהכוונה לשכינים דבעל אבידה, שצריך להכריז עד שידעו שכני בעל האבידה שנמצאה האבידה, אם כן, אם המוצא יודע מיהם שכני בעל האבידה, על כרחך שהוא יודע גם מיהו בעל האבידה בעצמו ! אי ידע ליה, ליזול ולהדריה נהליה [אם הוא מכיר אותו, שילך ויחזיר לו אותה]!

אלא, הכוונה היא, שצריך להכריז עד שידעו שכני מקום שנמצאת בו אבידה, שהרי יתכן ששלהם היא.

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר וכו' ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה וכו'.

ורמינהו מהמשנה במסכת תענית: בשלשה בחודש מרחשון שואלין את הגשמים [מתחילים לומר "ותן טל ומטר" בתפילה].

רבן גמליאל אומר: בשבעה בו [בחודש מרחשון] שואלין, שהוא חמישה עשר יום אחר החג [חג הסוכות].

והטעם שיש להמתין עד אז, משום שבחג עולים מכל קצוי הארץ לירושלים לרגל, וחששו חכמים שירדו להם בחזרתם גשמים, וישבשו את דרכם, לכן תקנו שימתינו בבקשת הגשמים די זמן, כדי שיגיע אחרון עולי הרגל שבארץ ישראל לבתיהם שליד נהר פרת [שהוא מקום יישוב מרוחק מארץ ישראל].

מוכח מכאן, שכדי שיגיע כל אחד מישראל לביתו, צריך חמשה עשר ימים! ואילו רבי יהודה אמר במשנתנו, שמספיקים שלשה ימים!

אמר רב יוסף: לא קשיא. כאן, מה ששנינו במסכת תענית שצריך חמשה עשר יום, מדובר בימי מקדש ראשון.

ואילו כאן, מה שאמר רבי יהודה שמספיק שלשה ימים, מדובר בימי מקדש שני.

ומבאר רב יוסף את דבריו:

בימי מקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא [שהיו ישראל רבים מאד], דכתיב בהו: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב", וממילא מקום ישובם היה על פני שטח גדול מאד, והגיע עד נהר פרת - בעינן כולי האי, חמשה עשר יום.

אבל בימי מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא, דכתיב בהו: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים", ולא היה מקום יישובם גדול, ויישובם היה מרוכז במרכז ארץ ישראל - לא בעינן כולי האי.

אמר ליה אביי: והא כתיב בימי בית שני, כשעלו ישראל מבבל: "וישבו הכהנים והלוים וגו' והמשוררים והשוערים וגו' וכל ישראל בעריהם", משמע, שאף שהיו ישראל מועטים, בכל זאת היו מפוזרים בכל עריהם שישבו בהם קודם הגלות, ואם כן, היו מהם שהיו רחוקים מירושלים כבימי בית ראשון!

וכיון דהכי הוא - אפכא מסתברא [מסתבר לתרץ להיפך]:

בימי מקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, והיה יישובם צפוף, דעל ידי כך מצוות עלמא [יש צוותא לכולם], ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא [ומצויות היו שיירות המהלכות בין ביום ובין בלילה] - לא בעינן כולי האי, וסגי בתלתא יומא כדי שיגיע אדם למקומות המרוחקים. לפי שאין צריך אדם להמתין לשיירא, או לאדם שילך עמו, כיון שודאי ימצא מיד ובנקל.

אבל בימי מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא, ולא מצוות עלמא [אין מצויין בני אדם לילך בצוותא בדרך], ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא - בעינן כולי האי, חמשה עשר יום. משום שהיו צריכים להמתין עד שתצא שיירא, ואף כשיצאה שיירא, היתה מהלכת רק ביום, ורק משעברו חמשה עשר יום היה מגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.

רבא אמר: לא שנא בימי מקדש ראשון שהיו ישראל רבים, ולא שנא בימי מקדש שני שהיו מועטים, אף שיתכן שאכן לא הגיעו כל ישראל לבתיהם, מכל מקום, לא הטריחו רבנן באבדה את המוצא יותר מדאי, ולכן אינו צריך להמתין יותר משבעה ימים אחר הרגל.

אמר רבינא: מזה שנתנו חכמים רק שבעה ימים להכרזה, שמע מינה, שכי [כאשר] מכריז המוצא על מציאתו - מזכיר את שם החפץ שמצא, ו"מצאתי גלימא" מכריז. שכיון שכן, לא הוצרכו חכמים לתת עוד שהות לאדם לבדוק אם חסר לו אחד מחפציו, שהרי אדם יודע כמה בגדים יש לו, ומיד כשיגיע לביתו, בודק אם חסר לו בגד.

דאי סלקא דעתך ש"מצאתי אבידתא" מכריז, ואינו מזכיר את שם החפץ שמצא, בעינן למטפי ליה חדא יומא לעיוני במאניה [צריכים היינו להוסיף לו עוד יום אחד, שיעיין בכל חפציו אם חסר לו דבר מה].

אלא שמע מינה: גלימא מכריז.

ומסקינן: אכן שמע מינה כך.

רבא אמר: אפילו תימא שאבידתא מכריז, בכל זאת לא הוסיפו לו עוד יום להכרזה, משום שלא הטריחו רבנן באבידה את המוצא יותר מדאי, שיצטרך לשהות בירושלים יותר משבעה ימים אחרי החג.

תנו רבנן: כשמכריז המוצא על מציאתו ברגל ראשון, אומר: זהו רגל ראשון שאני מכריז בו על האבידה. והטעם, כדי שלא יטרח המאבד לחזור לירושלים במיוחד עבור האבידה. אלא יבוא ברגל שני, כשהוא עולה לרגל ממילא, יתן את סימניה, ויטלנה.

וכן כשמכריז ברגל שני, אומר: זהו רגל שני להכרזה.

אבל כשמכריז ברגל השלישי אומר סתם: "מצאתי גלימא", ואינו מזכיר איזה רגל הוא להכרזה. ומזה שלא שלא הזכיר איזה רגל הוא, יבינו השומעים שרגל שלישי הוא.

והוינן בה: ואמאי אינו מזכיר את הרגל? לימא בפירוש: זהו רגל שלישי להכרזה?

ומבארת הגמרא: מה שאינו מזכיר את הרגל בהכרזתו ברגל שלישי, היינו דלא אתי לאחלופי בשני. שאנו חוששין שיהיה אדם שלא ישמע היטב את דבריו, ויסבור שהוא אומר שזהו רגל שני, ויסמוך על כך שיבוא ברגל הבא ליטול את אבידתו - ויפסידנה. לכן תקנו שלא יאמר כלום, שאז יבינו כולם שזהו רגל אחרון להכרזה.

את"ל סימנין דאוריתא סימנין וסימנין יניח. פירש"י ז"ל ואפילו את"ל סימנין דאוריתא עדים עדיפי ורבא דינא קא פסיקמדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו דבין את"ל דאוריתא בין וכו' את"ל דרבנן סימן המובהק מחבירו עדיף, והא דאמרי' כגון שאמרה נקב יש בו בצד אות פלונית, את"ל דרבנן קאמר שאת"ל דאוריתא, בנקב בעלמא סגי כדאמרי' בפ"ק אלא ש"מ כדברי רש"י ז"ל דמאי את"ל דאוריתא אפי' תמצא לומר קאמר, ולאו דוקא קאמר דאוריתא אלא רבא מאי דפסיקא ליה בין למ"ד דאוריתא או למ"ד דרבנן קאמר ואע"ג דקאמרי' אלא אמר רבא סימנין דאוריתא אכתי לא איפשט ליה לגמרי.
ובמקצת נוסחי כתיב כעין פירושא את"ל הא פשיטא דאוריתא משום דאיכא למימר כדשנינן בעדים, ולאו מילתא היא דרבא לאו משום קרא פשיטא ליה אלא ממתני' דמצא תכריך של שטרות פשט דסבירא ליה לתנא סימנין דאוריתא ואמר דנפקא ליה לתנא מקרא עד דרוש והא דאמרי' מידע ידע דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה הוה ליה למימר דלאו סימן מובהק אלא דאפילו את"ל דאוריתא לא יחזיר דלאו סימן הוא כלל, וקיי"ל סימנין דרבנן ולא מהדרי' גט אלא בסימן מובהק דרב אשי דבתרא הוא מספקא ליה ולא פשטה כדאמרי' בפ"ק, וכן פסק רבינו הגדול ז"ל:

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת וכו'. לאו למימרא דאי לא אמרה היא כלום ינתן לו דהא סימני הגט לדידיה לאו ראי' דכלום נינהו לאפוקי מינה אלא לרבותא בעלמא נקט הכי ולעולם נמי כך דינו דלדידה מהדרי' כסימני הגט ולדידיה לא מהדרי' אלא בסימני נפילה כגון קשור בכליו בארנקי וטבעת וכל אימת דלא אמר הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכ"ת אי לאו מיניה נפל מי ידע ביה דנפל א"ה בלא סימן נמי נהדריה לדידיה ואנן תנן בפ"ק לא יחזיר לא לזה ולא לזה אלא שאני איש ואשה דמידע ידעי בהדדי ענייני דגיט' ודאמרי' נמי הוא אומר בחפיס' ינתן לולאו דוקא דאיהו נמי מיד' ידע דבחפיס' מנח' ואיכא למימר איתת' לאו אורח' לאנוחי גיטא בחפיס' דנטירותא מעלי' מינה קא מנטר' לי' דבעי' לאינסובי ביה:

ט"ו יום עד שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. איכא דבעי הא קי"ל דא"י ד' מאות פרסי על ד' מאות פרסי, וקי"ל דעשרה פרסי סוגיא דחד יומא כדאיתא בפסחים כמה הויאן להו סוגי' דארבעין יומין א"כ היכי סגי להו בט"ו יום, עשרין יומין בעי וטפי נמי בעי שהרי ירושלים קרוב ליריחו וירדן ירחו תחומה של א"י נמצאת רחוקה מתחום שכנגדם ל"ט ימים, ולאו מילתא הוא דדילמא אינהו מסגו טפי א"נ דבט"ו יום מסגו בלילות א"ג איכא מדברות דלא מסגו בהו, והא דאמרי' הכא במקדש ראשון דהוי מסגי ביממא ובלילא ולאו למימרא דמצו אזלי כולי האי דהא לא הוי להו אלא שיתי יומא אלא ה"ק לא במקדש ראשון ולא במקדש שני לא בעי' כולי האי ואי איכא לאפלוגי אדרבה איפכא מסתברא דבמקדש שני בעינן יותר ממקדש ראשון ואתא רבא ופריק דל"ש ולא הטריחו באבדה יותר מזה כלל:

כתוב במקצת הנוסחאות: אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא, אם תמצא לומר הא פשיטא ליה דסימנין דאורייתא, משום דאיכא לשנויי כדשנין. כלומר ושנינו לעיל בעדים. ואין נוסחא זו מחוורת, דהא דפשיט רבא לעיל סימנים מדאורייתא לאו מדרשא דעד דרוש אחיך קא פשיט, אלא ממתניתין דמצא תכריך של שטרות, ואדרבה, משום דלא אשכח טעמא אלא משום דסימנים דאורייתא, קאמר רבא דקרא דרשהו בסימנים קאמר, ומהתם נפקא ליה לתנא, אלא לא גרסינן ליה כלל, אלא הכי גרסינן, אמר רבא אם תמצא לומר סימנין דאורייתא סימנין וסימנין יניח.
ופירש רש"י ז"ל: (ד"ה אם) דלאו דוקא אי אמרינן סימנים דאורייתא, אלא אפילו אם תמצא לומר דאורייתא קאמר, ורבא דיני דיני קא פסיק, והכי קאמר אם תמצא לומר דאורייתא, סימנים וסימנים יניח, סימנים ועדים ינתן לבעל עדים. וסימנים דקאמר יניח, דוקא בדשוין, הא בדעדיפי, למאן דאמר סימנים דעדיפי יהבינן, בין אם תמצא לומר דאורייתא בין אם תמצא לומר דרבנן, דהא דאמר מדת אורכו ומדת רוחבו דאמרינן ינתן למדת ארכו, אפילו אם תמצא לומר הא דאורייתא קאמר ואין צריך לומר סימן שאינו מובהק וסימן מובהק, דסימן מובהק כעדים דמי לגבי שאר סימנים. ומיהו סימנים ואפילו מובהקים ועדים, ינתן לבעל עדים, דעדים עדיפי.והא דאמר הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה, ואוקימנא בדאמרה נקב יש בצד אות פלונית למאן דאמר סימנים דרבנן קאמר, דאלו למאן דאמר סימנים דאורייתא אפילו בנקב בעלמא סגי, כדאמרינן בפרקין קמא גבי מצא גיטי נשים (יח, ב), וזה ראיה לפירושו של רש"י ז"ל, דהכא אפילו אם תמצא לומר סימנים דאורייתא קאמר, ולאו דוקא דאורייתא קאמר, ומאי דפסיקא ליה קאמר.

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה. פירוש כשאמרה היא סימני הגט ינתן לה, ואף על פי שאמר הוא סימנים גם כן, דאיהו מידע ידע להו לסימניו, דהא איהו כתביה דדידיה הוה מעיקרא, אבל איהי אי לאו דיהביה ניהלה מנא ידעה. ומיהו אם לא אמרה היא סימניו, אין נותנין לא לה ולא לו, וכדתנן בפרקין קמא (שם) לא יחזיר לא לזה ולא לזה. והילכך לא יחזיר לו אפילו בסימנים מובהקים, אלא אם כן נמצא קשור בכיס וארנקי וטבעת, אי נמי בדאמר מונח בחפיסה, דאי מינה נפל מנא ידע דמנח בחפיסה, דאיהי לא עבידא לאנוחיה בחפיסה, דנטירותא יתירה מנטרה ליה משום דבעיא לאנסובי ביה.

אחד שמצא את האבדה והכריז עליה ובאו שנים זה נתן סימניה וזה נתן סימניה והושוו שניהם להבהקת הסימנין יניח עד שיבא אליהו או שיתפשרו ביניהם נתן זה סימנין וזה הביא עדים ינתן לבעל עדים נתן זה סימנין וזה נתן סימנין והביא עד אחד יניח שעד אחד כמו שאינו:

היה בגד והביא זה עדים שארגוה לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לעידי נפילה מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו שמדת הרחב אדם משערה בעוד שהאדם לובשה מדת ארכה ומדת גמיו ר"ל אימריות שבה תנתן למדת ארכו מדת ארכו או רחבו או גמיו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו וכל אלו אע"פ שכלן סימן מובהק דינן כדין זה ופרשו גדולי המפרשים שאף אלו שמחזירין בסימן ואינו מובהק כשאין אחר משתתף עמו אם יש באבדה זו סימן מובהק והוא אינו נותן בה אלא שאינו מובהק אין מחזירין לו ואין נראה לי כן שהרי אמרו כאן מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו ולמדת שאף מדת רחבו סימן ואם כדבריהם היאך מחזירין במדת רחבו אף במקום שלא יבא אחר ויתן סימן מדת ארכו והרי מ"מ היה לנו לומר מאחר שלא נתן מדת ארכו לא נחזיר אלא שאפשר לפרש בה מפני ששניהם סימן מובהק:

מצא גט אשה ואמר הבעל שמידו נפל והאשה אומרת מידי נפל אם נתנה היא סימן מובהק מחזירין לה אע"פ שנתן הוא גם כן אבל בסימן שאינו מובהק כגון ארוך וגוץ וכיוצא בו אין מחזירין הוא אומר סימני החוט שנקשר בו הגט והיא אומרת כן ינתן לה ודוקא בסימן מובהק כגון מדת החוט אבל אדום או שחור לא הוא אומר בחפיסה והיא אומרת כן ונתנה סימן בחפיסה מחזירין לו אין זה סימן אצלה שיודעת היא בו בכל דברים הדקים שלו שבחפיסה הוא מניחן:

המשנה השביעית בביאור החלק השלישי והוא שאמר עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שלשה רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו שנא' עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם לאו אמר הר"ם האחרון שמיני של חג יכריז אחריו שבעת ימים כדי שילך האיש ההוא שאבד האבדה לביתו וידרוש חפציו ויראה איזה חפץ יחסר לו וישוב וימצא שמכריז ויתן סימן מה שאבד לו והלכה כר' יהודה וכל זה כשיהיה המלכות לישראל אבל היום יכריז בבתי כנסיאות ובבתי מדרשות ואם המלכות חומס ומתירא שמא יקחו מה שמצא ויתנו למלך אינו חייב להודיע אלא לשכניו וחבריו בלבד:

אמר המאירי עד מתי חייב להכריז וכו' פירוש להתחיל להכריז ולא באו בעלים לפניו עד מתי חייב להכריז עד כדי שידעו בו שכניו ופירשו בגמ' שכני מקום שנמצאת בו האבדה שהדבר מוכיח שמאחד מאותן הסביבות היא ואינו צריך להמתין עד עליית הרגל שיהו שם כל ישראל אלא שיכריז באותן הסביבות ולדעת ר' יהודה אינו כלום עד שיכריז בירושלם במעמד כל ישראל ולא עוד אלא שיהא מכריז ובא שלשה רגלים שמא נאנס בראשונים ולא עלה ואחר הרגל האחרון יהא המכריז מתעכב שבעת ימים שיהא שהות לבעל אבדה השומע הכרזת הגלימא לילך לביתו שלשה ימים לחפש בכליו ושלשה לחזרה ויכריז בשביעי כלומר שיאמר אבדה ממני גלימא בסימן פלוני ויש מפרשין ויכריז יום אחד מענין חפוש כלומר שילך שלשה ויחפש יום אחד ויחזור בשלשה ומביאין לו חבר ממה שאמרו בפסחים בעם הארץ שאין מכריזין על אבדתו ופירושו אין משתדלין להשיבה לו שהרי אינו נודע ממי היא עד שנדע אם היא מעם הארץ אם לאו:

אמר את האבדה כלומר שאמר אבדה ממני גלימא ולא אמר סימניה הרי זה לא יתן ושאלו בגמרא מאחר שפסקנו שאף המכריז פורט שם האבדה ר"ל שאינו אומר אבדה מצאתי שאפשר שלא יתעורר בעל האבדה על נסח זה אלא שהוא מכריז כלי פלוני מצאתי כגון גלימא מצאתי או טלית מצאתי וכיוצא באלו מה הוצרך לומר שאם לא נתן סימניה לא יתן ופרשו שאם לא אמר סימנין מובהקין דידה כלומר שלא נחזיר אלא בסימן מובהק ומכאן נראה שכתבו גדולי המחברים שאם בא בעל האבדה ונתן סימן שאינו מובהק אין מחזירין לו עד שיאמר סימן מובהק וזה תמה שהרי אף אם סימנין דרבנן מ"מ מדרבנן מחזירין ושמא הם מפרשים סימנין מן התורה ודוקא המובהקין ומ"מ אין הדברים נראין ושאר מפרשים כתבו במה שאמר ולא אמר סימן מובהק כלומר סימן הראוי להחזיר בו אבדה ולהוציא סימן חיוורי וסומקי וגדולי המפרשים פרשוה בשיש בה סימן מובהק ואינו מובהק שאין מחזירין אלא במובהק כמו שכתבנו למעלה ולא יראה כן:

והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן ופירשו גדולי המחברים לפי המשך שיטתם אע"פ שאמר סימן מובהק עד שיביא עדים שהיא שלו ושאר מפרשים פירשו אע"פ ואמר סימניה ר"ל הראויים להחזיר על פיהם עד שיתן סימן מובהק וכן עיקר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה אלא שנתחדשו בה בזמן הזה תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שלא שאלו במשנה אלא שיעור שלשה ימים לא מפני שלא היו עולים לרגל אלא מרחוק שלשה שהרי לענין שאילת גשמים אמרו בחמשה עשר של יום אחרון של חג שהוא שבעה במרחשון כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת ונמצאת עלייתם מרחוק מהלך ט"ו יום אלא לא הטריחו באבדה יותר מדאי:

מצא תכריך של שטרותיו ניחא ליה ללוה וכו'. ואם תאמר מאי פריך איך הכי נמי דניחא ליה דהא כולי עלמא לא ידעי סימן מובהק דידיה ואתא איהו ויהיב סימן מובהק דידיה ושקל ליה כדפירש לעיל. ויש לומר דלמאי דפירשתי לעיל ניחא שפיר ופירש דמשום הכי ניחא ליה לבעל האבידה דניהדרו ליה בסימנים משום דזימנין דלית ליה עדים דאי לא מהדרינן בסימנים אם כן תהא מונחת עולמית ולהכי ניחא ליה דניהדרו בסימנים כי היכי דכי אתא איהו ויהיב סימן מובהק ושקיל ליה. והשתא נימא שפיר דדוקא לעיל ניחא ליה לשום עצמו בספק לאהדורי ליה בסימנים דאי לא מהדרינן ליה בסימנים אלא בעדים אם כן תהיה לו אבידה דזימנין דלית ליה עדים כדפירשתי אבל הכא גבי שטר לא מפסיד ליה הלוה אם יהא מונח דהא לא יגבה חובו המלוה כיון שאינו בידו כמו שהיה בידו של לוה ואם כן לא ניחא ליה לאהדורי ניהליה דאינו חושש אם יהא מונח. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמר רבא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכו'. אם תמצי לומר הא פשטינן וכו' משום דאיכא למימר כדשנינן דרשהו בעדים. ואם תאמר משנתנו מצא תכריך של שטרות וכו' דהא פשטינן מינה סימנים דאורייתא. דהא לא סגי לן להאי דמתניתין כטעמא דאמרינן לסימנים דרבנן מתניתין נמי דקתני הרי זה יחזיר לאו משום סימנים אלא לצורבא מרבנן משום טביעות עינא ובסימן כל דהו סגי ליה והכי איתא בפירוש הנעתק בספרים משום הכי אמרינן באם תמצי לומר. הראב"ד.

אבל הר"ן כתב וזה לשונו: אלא אמר רבא סימנים דאורייתא שנאמר עד דרוש אחיך וכו'. ולאו מהאי דרשא פשיט ליה רבא דהא איכא לשנויי כדשנינן בעדים. אלא רבא ממתניתין דייק והכי קאמר דכיון דמתניתין דייקא דסימנים דאורייתא קרא דעד דרוש אחיך בסימנים מוקמינן ליה. ולפי זה לא גרסינן מאי דכתב במקצת נוסחי בסמוך אם תמצי לומר הא פשטינן סימנים דאורייתא משום דאיכא למימר כדשנינן בעדים. דליתא כלל דרבא לאו מדרשא דקרא יליף לה אלא ממתניתין כדפרישנא. עד כאן לשונו.
וכן כתב הרא"ש דלא גרסינן ליה אלא רבא נקט אם תמצי לומר לאלומי למילתיה דאפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כדפשטינן אפילו הכי עדים עדיפי מסימנים. עד כאן. וכן פירש רש"י דלאו דוקא אי אמרינן סימנים דאורייתא אלא אם תמצי לומר מדאורייתא קאמר ורבא דיני דיני קא פסיק והכי קאמר אפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכו' וסימנים דקאמרינן יניח דוקא בדשוין הא בעדיפי למאן דאמר סימנים דעדיפי יהבינן בין תמצי לומר דאורייתא בין תמצי לומר דרבנן דהא דאמר מדת ארכו ומדת רמבו ינתן למדת ארכו אפילו תמצי לומר מדאורייתא קאמר. ואין צריך לומר סימן שאינו מובהק וסימן מובהק וכו' והא דאמר הוא אומר סימני הגט וכו' ואוקימנן בדאמר נקב יש בצד אות פלוני למאן דאמר סימנים דרבנן קאמר דאלו למאן דאמר דאורייתא אפילו בנקב בעלמא סגי כדאמרינן בפרק קמא גמרא מצא גיטי נשים וזו ראיה לפירושו של רש"י דרבא אפילו תמצא לומר סימנים דאורייתא קאמר ולאו דוקא דאורייתא קאמר ומאי דפסיקא ליה קאמר. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב עד דרוש אחיך וגו' פירוש לאו מהכרחא דקרא דהא איכא למימר דבעדים קאמר כדדחינן לעיל. אלא הכי קאמר דכיון דלא אשכחן טעמא דלתקון רבנן האי תקנתא יש לנו לומר דסימנים דאורייתא ובדרישה בסימנים משתעי קרא ומשום דהא לאו הכרחא הוא דדילמא איכא איניש דידע טעמא לתקנתא דרבנן נקטיה בסמוך אמר רבא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא למימר דלא אפשיטא לן בהכרחא דתהוי הכי. ויש נוסחאות שכתוב בהן מלשון רב יהודאי גאון אם תמצי לומר והא פשטינן דסימנים דאורייתא ופרקינן משום דאיכא למימר כדשנינן. ומרי אומר דשפיר איפשיט ליה לרבא דסימנים דאורייתא מכיון דלא אשכח טעמא לתקנתא דרבנן. והא דנקיט הכא אם תמצי לומר סימנים דאורייתא הכי פירושו אפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כדפרישית סימנים ועדים ינתן לעדים וכל סימן מכוון מחברו עדיף טפי. אבל רש"י גורס כגירסת הספרים מלשון הגאון רבי יהודאי. ע"כ.

אם תמצי לומר סימנים דאורייתא. כתוב בחידושין לאו דוקא למאן דאמר דאורייתא דהוא הדין אי דרבנן דהכי דינא אלא לרבותא נקט הכי דאפילו למאן דאמר דאורייתא עדים וסימן נותן לבעל עדים דעדים עדיפי טפי. ולי נראה דמשום בבא דסימנים וסימנים ועד אחד נקט לה דדוקא למאן דאמר סימנים דאורייתא הוא דאמרינן יניח דעד אחד לאו כלום הוא דכיון דכל חד מינייהו אמר סימנים שהן חשובין וראויין לסמוך עליהם בשל תורה אין כח בעד אחד להכריע אבל למאן דאמר סימנים דרבנן אפשר דכיון דמשום תקנתא דרבנן הוא דהכי נמי תקון רבנן שיכריע עד אחד. הריצב"ש.

סימנים וסימנים יניח. לפי לשון הגמרא שאומרת אם תמצי לומר סימנים דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק. מריבוי קרא דחמור דלא איצטריך חזינן להחזיר חמור בסימני אוכף דהיינו סימנים שאינם מובהקים ואם כן הלכתא אם יבאו שני בני אדם אחד יתן באבידה סימן מובהק והשני סימן שאינו מובהק לא אמרינן תנתן לאומר סימן מובהק דכיון דחזינן מקראי החזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אשתכח דשקולין הן סימן מובהק וסימן שאינו מובהק ולא יתן לא לזה ולא לזה. שאם לא היתה חזרת אבידה בסימן שאינו מובהק אלא מדרבנן אם היו שנים כענין זה שהזכרנו היינו נותנים אותה לאומר סימן מובהק דהא דאורייתא והא דרבנן.
סימנים ועדים ואף על גב דהוו סימנים דאורייתא אפילו הכי עדים עדיפי דאפשר מתחלה היתה של בעל הסימנים (ומכרה) ועכשיו מכר וראוה עדים בידו כמה פעמים.
סימנים מובהקים ושאינם מובהקים ועד אחד מסייעו אי נמי איפכא שהעד עוזר לאומר סימנים מובהקים עד אחד כמאן דליתיה דמי דלענין אפוקי ממונא לאו כלום הוא ואינו מועיל אלא לשבועה והכא אינו מועיל לו שבועתו שאף על פי כן אחר שנשבע לא יהבינן ליה דהא סימנים שאינם מובהקים חשיבי כסימנים מובהקים. עד כאן.

וכתוב בשטה וזה לשונו: עד אחד כמאן דליתיה דמי. כתב הרא"ש וצריך אותו שכנגד העד לישבע ואם לא רצה לישבע יתנו לבעל העד. ואין זה ברור אצלי דאפשר לומר כיון דשנים נתנו בה סימן מוכחא ומיגליא מילתא שאינה של שנים אלה אלא למי שיתן סימן מובהק יותר או שיביא עדים. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: בא זה ונתן סימנים ובא זה ונתן סימנים אפילו סימנים מובהקים וסימנים שאינן מובהקים ועד אחד דקא מסייע לחד מינייהו עד אחד כמאן דליתא דמי וסימנים שאינן מובהקים כמובהקים דמו מיהו מקמי תקנתא איתמר דהשתא הא קיימא לן דלא מהדרינן בסימן שאינו מובהק דלרמאין חיישינן. מיהו סוגיא דמורנא זצק"ל גלימא מכריז כרב נחמן ואם אמר סימנים מובהקים דיליה יחזיר ואם אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו רמאי לא יחזיר ולרמאי אפילו בסימן מובהק לא יחזיר הילכך אית לן לפרושי סימנים וסימנים מובהקים ומובהקים וכן פירש הר"ם. ולפי מה שכתב המפרש צריך עיון היכא דנתן אחד סימנים מובהקים והשני סימנים שאינם מובהקים ועד אחד קא מסייע (חסר כמו שורה אחת) כיון דעד אחד הכא כמאן דליתיה דמי אמאי לא יחזיר למי שנתן סימנים מובהקים וכן נראה כיון דקא מסייע סהדא לההוא דיהב סימנים מובהקים. עד כאן. והמפרש שזכר הוא ה"ר יהונתן ז"ל.

עדי אריגה ועדי נפילה תנתן לעדי נפילה. כי עדי אריגה אינה עדות שהיא שלו אימר אומן הוא. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: דאמרי זבוני ובזה. פירוש דאף על גב דבעלמא לא חיישינן למכירה הכא לא סגיא דלא נימא הכי כיון דאיכא עדי נפילה לאידך. עד כאן.
מדת ארכו ומדת רחבה ינתן לאומר מדת ארכו דמדת רחבו מתוך שהוא מועט יכול לשער אותו בעוד הטלית על בעליו אבל מדת ארכו לא משתער אלא אם כן היתה שלו לגמרי לפי שגדול הוא מדת האורך ולא יוכל אדם לשערו בצמצום ובמדה. ה"ר יהונתן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: מדת ארכו ומדת רחבו תנתן למדת ארכו. והא ודאי לסימנים דרבנן דאי לסימנא דאורייתא אף על גב דהאי מובהק טפי מהאיך יניח קאמרינן. עד כאן.

מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו. כלומר אם האחד אומר מדת הטלית ארכו ורחבו והשני אומר משקלו עשרה לטרין או חמשה ינתן למדת משקלותיה שהוא עדיף מסימן מובהק לגבי סימן שאינו מובהק לפי שמדת ארכו נמי משתער בעמל גדול וברמאות גדולה מה שאין כן במשקל. וצריך לפרש ששניהם מודים שכל הימים היתה שלו ולא של חברו לפיכך אנו חוששין שמא מכרה זה שיודע משקלה לזה שאומר מדת ארכו ורחבו אי נמי יש לומר שאין אנו חוששין למכירה אלא היכא דאיכא עדים לזה ולזה שראו הטלית בידם אבל למאי דלא חזינן לא חיישינן וינתן לבעל המשקל. ה"ר יהונתן.
וז"ל תנתן למדת משקלותיה כל דברים אין מוכיחין דסימנים שאינם מובהקים במקום סימנים מובהקים לאו כלום נינהו.

ולענין פסק הלכה בסימנים אי דאורייתא אי דרבנן. דעת הרי"ף דמספקא מילתא ולחומרא דהא לרבא מספקא ליה וכדכתיבנא. ולרב אשי נמי מספקא ליה אי מדאורייתא אי מדרבנן כדאיתא בפרק קמא. הילכך לא סמכינן באיסורא אלא בסימן מובהק ומכל מקום נראה לי לפי דרך זה דמדת ארכו סימן מובהק הוא דהא אמרינן היא אומרת סימני החוט ינתן לה ואמרינן דאמרה מרת ארכה אלמא אף על גב דבעינן הכא סימן מובהק וכדאמרינן נקב יש בצד אות פלונית מדת ארכו סימן מובהק הוי. ולענין אם מעידין על השומא נקטינן כלישנא בתרא דבשומא סימן מובהק הוא קמיפלגי דתנא קמא סבר לאו סימן מובהק הילכך קיימא לן דאין מעידין דסימנים לאו דאורייתא ולחומרא. הר"ן.

אבל מרי פוסק דסימנים דאורייתא מפשיטותיה דרבא דלעיל ומהדרינן גט האשה בסימן אף על פי שאינו מובהק. הריטב"א ז"ל.

הוא אומר סימני הגט והיא אומרת וכו'. לאו למימרא דאי לא אמרה היא כלום ינתן לה דהא סימני הגט לדידיה לאו ראיה דכלום נינהו לאפוקי מינה אלא לרבותא בעלמא נקט הכי ולעולם נמי כך דינו דלדידה מהדרינן בסימני הגט ולדידיה לא מהדרינן אלא בסימני נפילה כגון קשור בכליו בארנקי וטבעת וכל אימת דלא אמר הכי לא יחזיר לא לזה ולא לזה. וכי תימא אי לאו מיניה נפל מי ידע ביה דנפל אי הכי בלא סימן נמי נהדריה לדידיה ואנן תנן בפרק קמא לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אלא שאני איש ואשה דמידע ידעי בהדדי עניני דגיטא. ודאמרינן נמי הוא אומר בחפיסה ינתן לו לאו דוקא דאיהו נמי מידע ידע דבחפיסה מנחא ואיכא למימר איתתא לאו אורחה לאנוחי גיטא בחפיסה דנטירותא מעליה מינה קא מנטרא ליה דבעיה לאינסובי ביה. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הוא אומר סימני הגט וכו'. פירוש דליכא למימר יניח כדאמרינן לעיל בסימנין וסימנין דלגבי אשה הוו סימנין ראיה שנתנוה לה דאלו גבי בעל ליכא ראיה בסימנים שלא הגיע לידה. דדילמא אחר שכתבו וידע סימניו חזר ונתנו לה ונפל מידה. ולא עוד אלא שאפילו אין האשה נותנת סימן והבעל נותן לא מהדרינן ליה ניהליה והכא הכי קאמר אף על גב דהבעל נותן סימנים כיון שהאשה נותנת סימנים גם כן לדידה מהדרינן וזה ברור. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. ויש שפירשו דלעולם כל שהאשה באה לפנינו ולא ידעה לתת סימני הגט והבעל אומר סימני הגט ינתן לו ולא מהני סימניו לבדו כאן אלא דכיון דאיהי לא ידעה סימנים ראיה הוא שלא הגיע לידה. ואין זה הטעם נכון דדילמא לא היה לאשה פנאי ולא נתנה דעתה להכירו בסימנים. עד כאן.

אילימא דאריך וגוץ הא אמרת אין מעידין. אלא דאמרה נקב יש בצד אות פלוני. יקשה למורי הר"פ ז"ל דוקא נקב הא שאר סימנין לא אלמא סימנים לאו דאורייתא ומשום הכי צריך שיאמר סימן מובהק דאי סימנים דאורייתא אפילו נקב בעלמא נמי. ואם כן כי קפריך אילימא דאריך וגוץ לפרוך אילימא בנקב בעלמא דילמא בהדי דנקט חזיתיה דהא כיון דסבר סימנים לאו דאורייתא נקב בעלמא לא מהני. ואומר מהר"פ דשריך פירכא דאיכא חידוש ומשני שינויא דאיכא חידוש והכי פירושו אילימא דאריך וגוץ דילמא בהדי דנקט ליה חזיתיה דאפילו אם תמצי לומר סימנים דאורייתא מכל מקום האי סימנא לא מהני מידי אפילו מדרבנן ומשני נקב יש בצד אות פלוני ואפילו אם תמצי לומר סימנים דרבנן מהני שפיר האי סימנא אפילו מדאורייתא תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: דאמרה נקב יש בצד אות פלוני. ואם תאמר וכיון דסימנים דאורייתא בסימנים בינונים סגי לה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא דנקטיה הכי לרווחא דמילתא משום דמעיקרא סלקא דעתך שאין לה שום סימן אלא ארוך וגוץ דלאו סימן הוא. והכין אורחא דתלמודא. וכדאיתא בפרק קמא דחולין כגון שלבנה באור ודכוותה טובא. אי נמי דמשום דקאמר אם תמצי לומר סימנים דאורייתא וכיון דלא איפשיטא שפיר נקטיה הכא כגון דאמרה נקב יש בצד אות פלוני דמהני מדאורייתא ואפילו תימא דסימנים לאו דאורייתא. עד כאן.

אלא במדת ארכו וכו'. הכא נמי צריך לומר כדפרישית לעיל אלא במדת ארכה ואפילו אם תמצי לומר דסימנים לאו דאורייתא מכל מקום מהני שפיר. וקשה למורי הר"פ דמאי שנא מגט דמדת ארכו לא מהני שפיר וגבי החוט מהני.
ונראה לומר דדוקא בגט עצמו לא מהני סימן ארכו אי אמרינן סימנים לאו דאורייתא משום דהגט קשה ואפשר דבהדי דנקט ליה הבעל חזיתיה האשה ושיערה ליה למדת ארכו ומשום הכי לא מהניא ליה אבל החוט אינו קשה ומצי כאיף ליה ואם כן אי אפשר לשעוריה אי לאו דנקיטא ליה בידה ומשום הכי מהני שפיר גם כי אמרינן דסימנים לאו דאורייתא. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: דאמר מדת ארכו. פירוש דלגבי חוט מדה הויא סימן. שאלמלא לא הגיע לידה ושיערתו יפה לא היתה יודעת מדתה מה שאין כן בגט עצמו כי מכיון שתראה אותו ביד הבעל תוכל לשער מדתו כשהיה קוראו בעודו פשוט בידו. עד כאן.

הוא אומר בחפיסה וכו'. כלומר בחפיסה שיש בו סימן כך וכך מצאתי הגט בתוכו והבעל כמו כן נותן סימן לחפיסה ינתן לו ולא לאשה דלא חשיב סימן זה כלל יותר מטענת הבעל שאפשר שמאומד היא אומרת שהיא היתה יודעת בעודה תחתיו שדרכו להניח בכיס אחד ובחזקת הבעל היה עומד הגט שהרי שלו היה מתחלה ומעמידין לו בחזקתו. ולא אמרינן נמי שלא יחזירנו לא לו ולא לה דכיון שנתן הבעל סימן בחפיסה ראוי להחזיר לו החפיסה ומה שבתוכה כדתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר. ה"ר יהונתן ז"ל.

ינתן לו. אפשר דלחומרא קאמר ומגורשת ואינה מגורשת דהא איהו ידע נמי היכא מנחה איהי כל אשר לה אם לא שנאמר שהיא תצטרך לשמור יותר הגט להנשא בו או לגבות כתובתה ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דמנחה ליה בחפיסא אף על פי שמניחה שם שאר חפצים ולפי זה בחפיסה דוקא קתני אבל הוא אינו דבר חשוב לו הגט שרוצה לגרש בו שאם יאבד יכתוב אחר וכמה שירצה הילכך איהו ידעה היכא מנח ליה. אי נמי יש לומר שהיא בעודה עמו אין לה מקום מיוחד להניח חפציה כמו כשהיא מגורשת ממנו. ואם תאמר למה לא נאמר שבעודה עמו ראתה אותו בידיו ושהניחו בחפיסה ולא גרשה בו מעולם. ויש לומר ודאי איהו לא מודע לה דגיטה בידיה עד שעת גרושיה ממש ולא מודיע לה היכא מנח ליה שלא תטלנו משם ושלא תרבה הקטטה כי הוא רוצה בשהייה להתחרט ולכך לא מגרש לאלתר. שיטה.
ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: הבעל אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה כיון דאמרה סימן מובהק כגון נקב יש בצד שטה פלונית במקום זה בראשה או בסופה או באמצעה והיא ודאי מגורשת ואם מת בעלה לא חולצת ולא מתייבמת. הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט במדת ארכו ינתן לה שזהו סימן שאינה יכולה לדעת אותו אלא אם כן הגיע הגט לידה. וגם זו נראה לומר דודאי מגורשת. אבל אי אמרה סימן החוט שהיה לבן או שחור או אדום לא ינתן לה דאפשר דחזיתיה בידא דבעל הילכך לא סימן מובהק הוא וינתן לבעל. והוא שיתן סימני החוט כפי מה שנתנה היא ואם לא נתן הבעל סימן החוט ונתנה האשה סימן החוט אפילו לא נתנה סימן אלא בחיורא וסומקא אף על פי שנתן הבעל סימן הגט והיא לא נתנה נראה לומר דינתן לה דאם איתא דלא יהביה ניהלה הוה ליה למידע סימני החוט. והיכא דנתן הוא סימני החוט בחיורא וסומקא ואיהי נמי בחיורא וסומקא לאו סימנים מובהקים נינהו ולא יחזיר מיהו ספק מגורשת היא. והוא הדין אפילו היכא דנתן הבעל סימנים מובהקים והיא נתנה סימן צבע החוט שיש לחוש לספק גירושין ואם בעלה כהן אסורה לחזור לו דהא קיימא לן האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה אין זה סימן דודאי ידעה דסתמיה בחפיסה מנח ליה. ומחזי למימר דאפשו ספק מגורשת ליתא כיון דלא טענה גרשתני אלא מטעם קבלת הגט והא לא יהבה סימן בגט. עד כאן.

מתניתין: שידעו בו שכניו. מפרש בגמרא שכני מקום שנמצאת בו האבידה שמא מאותם בני כפרים אשר סביבותיה היא ואין צריך להמתין עד הרגלים שיהיו שם כל ישראל. שלש רגלים דלא סגי בחד דשמא חולה או אנוס ולא עלה לרגל מי שהאבידה שלו אבל בשלש רגלים אי אפשר אם חי הוא שלא יבא. ואחר רגל האחרון יתעכב שם שבעה ימים שיהא שהות לבעל האבידה לשוב לעירו ולבקש בביתו אם נאבדה ממנו גלימא ששמע שהכריזו עליה ואם לא ימצאנה ישוב לירושלים וביום השביעי יכריז בעל האבידה בקרן אפל ויאמר אני אבדתי גלימא שיש לי סימנים כך וכך ומי שמוצאה נמי עומד בקרן אפל שם כל היום השביעי. ויש לפרש להכריז יום אחד זאת מלשון חפוש כדאשכחן בפסחים על ששה דברים הנאמרים על עמי הארץ וקא חשיב ואין מכריזין על אבידתו ואי אותה הכרזה הכרזה ממש היא היאך יאמר אין מכריזין על אבידתה ומי יודע שהיא של עם הארץ שלא יכריז עליו שמא של תלמיד חכם היא וחייב להכריז אלא ודאי לשון חפוש הוא כלומר אין אנו מחפשין וטורחים אחר אבידתו כדי שתשוב אליה הכא נמי רצה לומר ויחפש יום אחד כל ביתו מה שנאבד ממנה משום הכי צריכין לומר שבעה ימים שלשה להליכתו ושלשה לתשובתו ויום אחד בנתים לחפש ביתו. וכל לשון הכרזה נמי חפוש הוא כלומר שהוא מחפש מי שנאבדה ממנו האבידה. ה"ר יהונתן ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: הא דתנן כדי שילך לביתו שלשה ימים ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. פירש רש"י דברים כפשוטן כי בעל האבידה יכריז יום אחד אני אבדתי דבר פלוני ואלו הן סימניו. אבל ר"ת ז"ל פירש ויחפש בכליו יום אחד ומצאנו לשון הכרזה שהוא לשון חפוש וכדומה לו מדאמרינן בפסחים גבי עם הארץ שאין מכריזין על אבידתו וכו'. ובדין הוא דהוה ליה למיתני כדי שילך לביתו שלשה ויכריז יום אחד ויחזור שלשה אלא דבעי למיתני הליכה וחזרה ביחד. ואין פירוש זה נכון ולשון הכרזה לא משמע הכי וההיא דפסחים הכרזה ממש היא וכגון דאשתכח בשוקא דעמי הארץ וידעינן דהוא דעם הארץ, אלא דלא ידעינן מנו וכדפרישנא התם בסייעתא דשמיא. עד כאן.
ורבינו חננאל ז"ל פירש וזה לשונו: כדי שילך לביתו שלשה ויחזור בשלשה ויכריז יום אחד. פירוש כדי שילך שומע המכריז למקומו ויגיד וישמע בעל האבידה ויבא מיד וישמע ביום השביעי המכריז ויתן סימניה ויקחנה.

גמרא: ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל וכו'. ואם תאמר והיכי סגי בט"ו ימים הא קיימא לן דארץ ישראל היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסא וכו'. ויש לומר דהוי מסגי ביממא ובליליא. אי נמי דרוכבים היו ומסגו טפי. הר"ן ז"ל.
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ולאו מילתא היא דדילמא אינהו מסגי טפי. אי נמי דבט"ו יום מסגו בלילותא. אי נמי איכא מדברות דלא מסגו בהו. עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ולאו קושיא היא כי החוזרים לבתיהם מעולי רגלים ראוי להם לטרוח וללכת יותר ממהלך אדם בינוני. שלא תתאחר שאלת הגשמים. עד כאן.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר והא אמרינן דארץ ישראל הויא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה וכו'. ואם כן היינו לכל ארץ ישראל עשרים יום מכל צד עד ירושלים דהויא באמצע כל ארץ ישראל. יש לומר דהיו הולכים על סוסים ט"ו פרסאות בכל יום אבל אדם בינוני המהלך ברגליו אינו הולך כי אם עשרה פרסאות ליום. עוד יש לומר דודאי האחרון שבארץ ישראל מן הישובים היו הולכים לביתם בט"ו יום אבל מישוב האחרון שבארץ ישראל עד נהר פרת היה מהלך חמשה ימים מיערות ומשדות. עד כאן.

הא דאמרינן איפכא מסתברא מקדש ראשון דהוו שכיחי וכו'. לאו למימרא דסגי בשלשה יומי דאפילו מסגו ביממא ובלילותא לא מסתגי להו אלא בתמניא יומי אלא הכי קאמר דאי איכא לאפלוגי אדרבה איפכא מסתברא אבל קושטא דמילתא דבין במקדש ראשון בין במקדש שני לא סגי אלא כאן וכאן לא הטריחו באבידה יותר מדאי. הר"ן ז"ל.
והריטב"א כתב וזה לשונו: והא דאמרינן בסמוך דבמקדש ראשון דשכיחי שיירתא דמסגו ביממא ובלילא סגי בתלתא יומי לאו דוקא דסגי דהא יומם ולילה דתלת יומי אינו אלא מהלך ששה ימים אלא לומר דאפשר דסגי ליה כי טרח טובא למיזל ביממא ובלילא ויותר ממהלך שאר בני אדם כדי שלא להטריח על מוצא אבידה. עד כאן.
וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק בלשון ערבי. וששאלת על מה שאמרו עד מתי חייב להכריז רבי יהודה אומר שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעה ימים ובא בתלמוד ורמינהו ט"ו ימים אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ותירצו כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני במקדש ראשון דאיכא שיירתא דמסגן בלילותא וביממא סגי בתלתא יומי. ואמרת שלא היה ראוי שיהיה ההפרש לסבת היותם מסגן בלילותא וביומי אלא חצי הזמן בלבד שהם שבעה ימים וחצי. תשובה. מה שאמרו ורמינהו ט"ו יום אחר החג אינו הכוונה בו שנדון גם כן באבידה בכיוצא בו ושנתן לו זמן ט"ו יום להליכה וט"ו יום לחזרה לפי שמי שחושב שאבדה לו אבידה מוכרח הוא שמסעיו יהיו נכפלים וילך ביום אחד מה שהולך זולתו בשני ימים ואם כן הרומיא כך היתה שדרך ט"ו יום איך לא ינתן בו זמן אלא שלשה ימים ואף על פי שתאמר שיהיה נחפז על הרוב יכפול המסעות אבל שילך ביום אחד מה שראוי ללכת בחמשה ימים זה אי אפשר. והעמידוה כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני וכו'. אחר כך אמרו אדרבה איפכא מסתברא במקדש ראשון דאיכא שיירתא דמסגו בלילותא וביממא סגי בתלתא יומי לפי שבעל האבידה בלי ספק הוא כופל המסעות ומה שהולכים העולם בט"ו יום ראוי שילך הוא בחצי המספר ועם היותו מוצא השיירתא עם מי שילך יום ולילה די לו בשלשה ימים בקירוב. ואפשר לומר עוד שמה שאמרו ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון וכו' שהזמן הזה אינו מהלך כל היום אבל הוא כפי העיכוב בדרך עד שתזדמן חברה ויחויב שאם היו השיירות מצויות שיהיו פחות מזה וכשהיו מצויות בלילותא וביומי שיספיק בהם שלשה ימים.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאמרינן הכא במקדש ראשון וכו'. לאו למימרא דמצי אזלי כולי האי דהא לא הוו להו אלא שיהא יומי אלא הכי קאמר לא במקדש ראשון ולא במקדש שני לא בעינן כולי האי ואי איכא לאפלוגי אדרבה איפכא מסתברא דבמקדש שני בעינן יותר ממקדש ראשון. ואתא רבא ופריק דלא שנא ולא הטריחו באבידה יותר מזה כלל. ע"כ.

ליבעי יומא יתירא לעיוני במאניה. ר"ת פירש לפי פירושו שפירש במשנה דהכי קאמר ליבעי יומא יתירא לעיוני במאניה בר מההוא יומא דקתני מתניתין. ולנוסחי דגרסי ליבעי חד יומא לעיונא במאניה הכי נמי מפרש לה ליבעי חד יומא יתירא. ולפירוש רש"י דברים כפשוטן יומא יתירא על שבעת הימים שנתנו לו וכל שכן לאינך נוסחי דלא גרסי יתירא דאתי שפיר טפי. הריטב"א.

שלישי אומר סתם. תימה דהא אתיא על כרחך כרבי יהודה דאית ליה במתניתין שלש רגלים אם כן לימא ראשון ושני סתם ושלישי יאמר רגל שלישי דהכי אית ליה לרבי יהודה בנדרים בפרק קונם אדר ראשון כותב סתם שני כותב אדר שני. גליון תוספות.
וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דילמא רגל ראשון ושני רגל סתם.
ורש"י תירץ זה דמזכיר רגל ראשון בפירוש שלא להטריח האובד לעלות בשני אם חולה הוא או אונס אחר דימתין עד שלישי ואם היה אומר סתם היה סבור דילמא שני הוא. עד כאן.

תנו רבנן רגל ראשון אומר רגל ראשון וכו'. פירוש ולא עביד איפכא שלא יזכיר שם הרגל עד השלישי משום דילמא לא ישמע או (חסר) מכריז וקא מפסיד חפציה אבל השתא אם יטרח לצורך אינו כל כך היזק ומאי דאפשר לתקוני מתקנינן. שיטה.

בד"ה ט"ו יום וא"ת כו' נשאר מצד א' ל"ט יום כו' עכ"ל אלימא להו לאקשויי הכי דנשארה כ"כ מצד אחד וה"ה דה"מ לאקשויי בפשיטות דאפילו אם היה ירושלים באמצע הארץ היה יותר ממהלך ט"ו יום עד סוף הגבול ועוד כיון שהיה ט"ו יום עד נהר פרת שהוא תחום ארץ ישראל כדמשמע בקרא עד הנהר הגדול נהר פרת נשאר מצד אחד מהלך כ"ה ימים וק"ל:

גמ' ר"ג אומר בז' בו ט"ו יום אחר החג וכו' כך היא הגירסא פ"ק דתענית ופרש"י כלומר בז' במרחשון הוא ט"ו אחר חג. ולא משתכחו שיירתא ולא אזלי בין ביממא וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מרת ארכו וכו'. עד ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ט"ו יום וכו' וי"ל דעם כרמים ויערים היה ד' מאות פרסה וכו'. יש לתמוה א"כ צריך לומר דכל הכרמים והיערים היו בקצה האחד דאם היו מפסיקים בין עיר לעיר א"כ הדרא קושיא לדוכתא וזהו דבר דחוק שא"כ היו הדרים בקצה גבול זה כשהיו צריכין ליער או לכרם היו צריכין להלוך מקצה אל קצה וק"ל:

מתני' ר' יהודה אומר שלש רגלים כו' נ"ב הטעם דבג' רגלים א"א שלא יעלה שהרי סתם אדם יש לו עליו נדרים ונדבות והמשהה ג' רגלים עובר עליהם בבל תאחר:

גמ' רגל שני רגל שלישי אומר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה את"ל סימנים דאורייתא כו' נ"ב מה שפרש"י דהאי את"ל קאי אמה שאמר סימנים ועדים כו' א"כ צ"ל דמה שהפסיק במה שאמר סימנים וסימנים יניח דה"ק אפי' את"ל סימנים דאורייתא וא"כ יהיו סימנין עדיף כמו עדים והל"ל סימנין ועדים כמו סימנים וסימנים יניח אפ"ה אמרי' ינתן לבעל העדים ולפרש"י משמע לכאורה דסימנים מובהקין ועדים יניח דאי אפי' גבי סימנים מובהקין ועדים ינתן לבעל העדים א"כ מאי את"ל דקאמר והרא"ש פי' דאפי' סימנים מובהקין ועדים ינתן לבעל העדים וצ"ל דה"ק את"ל דסימנין דאורייתא אפי' אינן מובהקין וא"כ בודאי סימנין מובהקין דעדיפי להוי כעדים ויניח כמו סימנין וסימנין אפ"ה אמרי' ינתן לבעל העדים והדין עמו דאי תימא גבי סימנין מובהקים ועדים יניח א"כ לא הו"ל למימר סימנין וסימנין ינית אלא הכי הול"ל את"ל סימנין דאורייתא וסימנין מובהקין ועדים יניח אפ"ה סימנין ועדים ינתן לבעל העדים אע"פ שסימנים דאורייתא כמו סימנים מובהקין והרי מקושר טפי ממה שאמר סימנין וסימנין יניח לפי מה שפי' לעיל אלא בודאי אסימנין מובהקין קאי אבל בסימנים שאינן מובהקין פשיטא ליה דעדים עדיפי ודו"ק:

בד"ה ויכריז יום אחד כו' נ"ב עיין בתוס' דלעיל (בבא מציעא דף כ"ג) עמוד ימין בד"ה דאס"ד כו' החפץ ליתביה כו' הד"א:

גמרא אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב והיה כו.'. ולעיל קאמר דשה ע"כ לא להכי אתיא משום דתנא דמתני' תנא לה גבי שמלה ואי דאורייתא ילפותא משמלה היא או דרבנן דאסמכוה אקרא דשמלה וכדי נסבה [והיאך קאמר דכתיב והיה]. ולמה שהבנתי [לעיל ת"ש עד דרוש אחיך] מאי לאו בסימנים היה ניחא שפיר [דמדייק משם דסימנים דאורייתא משמלה כדלעיל אבל לא דיליף זה מקרא דעד דרוש] ועיין:

גמ' משום דאיכא למימר כדמשנינן. וקושיא דתכריך עיין באשר"י:

גמ' אם תמצא לומר סימנים דאורייתא כו'. ולמה שכתב האשר"י עדים עדיפי אפילו מסימן מובהק [ופירוש עדים וסימנים היינו סימן מובהק] לא תליא באת"ל סימנים דאורייתא רק רבותא הוא אפילו אי סימן שאינו מובהק מדאורייתא וא"כ הדין סימן וסימן יניח (צ) מ"מ סימן [אפילו מובהק] ועדים לא נחשב כסימן וסימן וכוותיה הכריע מהרש"ל דלפי' רש"י [בד"ה את"ל דמשמע מלשונו דרק לענין סימנים בינונים קאי] היל"ל סימן מובהק ועדים יניח אפ"ה סימנים שאינם מובהקין ועדים ינתן לבעל העדים דהוי רבותא טפי דע"כ סימן וסימן נכנס בין הדבקים לרבותא [דאף דבסימן וסימן יניח אפ"ה בסימן ועדים לא הוי כסימן וסימן א"כ טפי הו"ל לאשמעינן אף דסימן מובהק ועדים יניח אפ"ה סימן בינוני לא הוי כמובהק ועדים] וע"ש:

גמ' דמדת רחבו שעורי קא משער כו'. ונראה שאיירי מטלית כעין שלנו שרחבו משוער יותר מארכו:

גמ' במאי אילימא בחיורי וסומקא כו'. ק"ק הא זה לא מקרי סימן כלל ועיין:

בתוס' בד"ה ט"ו יום וא"ת כו'. נראה דהו"מ לאוכוחי שהרי תחלת המקום שכבשו היה יריחו ולא היה רק מהלך יום אחד מירושלים דמיריחו היו שומעין כו'. והו"מ לאקשויי בקצרה דהא אם מגיע האחרון שבישראל לנהר פרת אף אם ירושלים באמצע (ק) יש לצד השני מהלך כ"ה יום רק עדיפא מקשו. תירוצם קצת תמוה שיהיה שדות וכרמים ביחד בסוף הגבול וצ"ע:

גמרא עדי אריגה כו'. זביני זבנה ומאינש אחרינא נפל. עי' גי' הרי"ף והרא"ש שהיא מכוונת יותר:

תד"ה חמשה. וא"ת כו' וי"ל כו'. תירוצם דחוק עי' מהר"ם ול"נ ליישב ע"פ מדרש איכה בפסוק גדר דרכי שמביא שם מעשים טובא שהדרך הי' מתקצר לפניהם וכ' שם המ"כ שבזמן הצלחתם היו ממהרים אורחותם בסיעתא דשמיא וכש"כ בעלייתם ובחזירתם ברגל עי' פסחים (ח ב):

תד"ה לא. וא"ת דז"י ומחצה צריך כו'. אנכי תמה דכיון דביום ט"ו גופיה מתחילין לשאול א"כ ביום ההוא ע"כ כבר שבו לביתם ולא הלכו רק י"ד יום גם התוי"ט בתענית שם בקש חשבון לכוון המרחק בכדי הלוך ט"ו יום מכוון ועמש"כ שם:

גמ' כאן במקדש ראשון. נ"ב אע״ג דר"ג לא הוה בבית ראשון. שנה איך היו נוהגין מתחלה. כי גם בבית שני לא הוה אלא לאחר החורבן היה סתם ר״ג דמשנה:

גמ' ינתן למדת משקלותיו. עיין לעיל דף כג ע"ב תוס' ד"ה מדמשקל:

שם אמר רבינא ש"מ. עיין בהרא"ש פ"ד דחולין ס"ס כ"ג:

גמרא סימני' וסימני' יניח. ותמוה לי לשיטת תוס' דלמה דקי"ל כרבנן דר' יוסי דתלי' הכל בחלוקה ויכולה להיות אמת, והא הכא ג"כ יכולה להיות אמת דשמא דתרווייהו הוא והו"ל דין חלוקה, וביותר דאף לשיטת רש"י בודאי רמאי יהא מונח הכא אם אמרי' שיכירו שלהם בסי' וא"א שיש לה טב"ע לא מקרי ודאי רמאי דשמא באמת הי' לשניהם חפץ כזה בסימני' אלו, וא"כ לכ"ע יהא הדין דיחלוקו, וצ"ע:

גמרא סימני' ועדים כ' הרא"ש וז"ל ואפי' לא ראו הנפילה אלא שמעידי' שהי' שלו מעמידי' בחזקתו ול"א שמכרו, עכ"ל:
ומסתפקנא בכוונת הרא"ש אם הכוונה דדוקא עדי' שהוא שלו ואינם עדי אריגה מהני דבזה אם באנו לקיים שניהם הסי' ועדי' ולהוכיח מזה דהי' מכיר בזה החפץ עדיין, הספק אם הי' מתחילה של בעל הסי' ומכרה לבעל העדי' ויודע הסי' כיון שהי' שלו מתחילה (אלא דבסי' דעלמא מהני ול"ח דמכרו כיון דהי' בודאי שלו מכח הסי' תו לא חיישי' למכירה וכמ"ש בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים) או דהי' לבעל העדים תחילה ומכר אח"כ לבעל הסי', מש"ה כיון דמבורר לנו עפ"י עדי' שהיה של זה מחזיקים אותו לבעלים, אבל אם היו עדי אריגה גרע בזה דמכח הסי' מוכח דאח"כ מכר לזה, או דלמא דסברת הרא"ש דמכח הסי' לא מוציאי' מחזקתו של זה, כמ"ש בחולין דאין מוציאין בסי', ה"נ כיון דהי' של זה בודאי אף דעתה ביד המוצא, מ"מ אין מוציאין מחזקת וע"י הסי', וצ"ע לדינא:

גמרא הוא אומר סימני הגט, ע' בלשון הרא"ש, ויש לדון בזה טובא במה דמחלק דלהחזירו לבעל חיישי' אבל להחזירו לאשה ל"ח כדמשמע בפשוטו היכא דליכא חשש ב' יב"ש והספק בין הבעל לאשה בזה מחזירי' לאשה בסי', אבל היכא דיש חשש ב' יב"ש לא מחזירי' להבעל לגרש.
ולכאורה קשה דמה חילוק בזה הא גם היכא דיש ב' יב"ש יש לנו ב' סניפים שהיא מותרת ע"י גט זה ס"א דאומרת גרשתני וס"א ע"י הסי' ניכר שהוא של יב"ש זה, והי' נראה לפרש דבאמת כוונת הרא"ש כן דלהחזירו לבעל ס"ל בסוגי' דלעיל בבריית' דאמר תנו דכיון דהוא אומר ג"כ שגירש ליכא סניף סברת דגרשתני דהא הבעל מסייע לה וליכא העזה, וכן במתני' דנמלך דדייקי' הא אמר תנו נותני' דהתם ג"כ לא אמר דנתגרשה אבל להחזירו לאשה היינו היכא דהבעל והאשה מכחישי' אהדדי דאיכא גם סניף דגרשתני אף דאיכא חשש ב' יב"ש מחזיר להבעל לגרש בו:
ואמנם זה ליתא דא"כ יקשה סוף דברי הרא"ש שכ' והא דקאמר ינתן לו לא שיוכל לגרש בו וכו' הרי דגם הכא במכחישי' הבעל והאשה לא מחזירי' ליה לגרשה, והנה לכאורה גם בהיפוך קשה דאם נידוק מסוף דברי הרא"ש הנ"ל דלעולם היכא דיש חשש ב' יב"ש (לא) מהדרי' לי', א"כ ממילא סוגי' דינתן לה מיירי היכא דליכא חשש ב' יב"ש, אמנם בזה י"ל דכוונת הרא"ש לא שיוכל לגרש, ר"ל לא לומר חידוש דין זה דינתן בו לגרש, דא"כ היינו צריכים לומר להחידוש היכא דאיכא ב' יב"ש וזה באמת אינו, אע"כ דמיירי בליכא ב' יב"ש וממילא אין חידוש במה דינתן לגרש ובא רק לאפוקי שלא ינתן לה, אולם עדיין קשה כנ"ל דאמאי אין מחזירי' להבעל אף היכא דיש חשש ב' יב"ש, והי' נראה לחלק, דדוקא אם כפי דברי' שנתגרשה ידוע לה שזהו הגט שלה דהיינו היכא דליכא חשש ב' יב"ש, א"כ בזה יש לה ב' סברות בגט זה, דהיינו הא' שע"י שאומר' גרשתני היא נאמנת שהגט זה שלה והוי קצת בירור בפנינו דהיינו הגט, אבל היכא דיש חשש ב' יב"ש דאף לפי דברי' שנתגרשה מ"מ אין ידוע לה שהגט זה שלה, א"כ לא מקרי טענתה עפ"י הגט, וכסברא זו כתבנו לעיל בסוגי' דשיירות מצויות בכוונת תוס', וא"כ לפ"ז הדין דהיכא דיש חשש ב' יב"ש אין נותני' לה הגט זה ע"י סי':
אמנם עדיין יש לחלק באופן אחר והיינו די"ל דאם היא נותנת סי' מחזירי' לה אף במקום חשש ב' יב"ש דב' הסברות מחזיקי' ומורי' על דבר א' דיוחזר לה גט זה, הא' דכבר נתגרשה דנותני' לה גט זה עכ"פ לראי' ואין מקום לדון אם הוא גט שלה או לא, הב' סימני הגט, אבל אם היא אינ' נותנת סי' רק הבעל נותן סי' אין נותני' לו לגרש דבזה סברת גרשתני מורה שממנה נפל, וסברת הסי' מורה דמיני' נפל ויכול לגרשה, וכיון דאינו מורה על דבר א' לא מהני צירוף ב' הסברות, ולפ"ז דברי הרא"ש הנ"ל במ"ש לא דיוכל לגרש מתפרשי' ברווחא, והיינו דבאמת מיירי הסוגי' גם ביש ב' יב"ש ומ"מ ינתן לה ע"י סי' שלה, אבל בההוא דינתן לו בזה הדין דלא מהני סי' דהבעל לגרש בו וכנ"ל, וינתן לו דקאמר רק לאפוקי דינתן לה, ונולד לנו דין חדש דבהיא נותנת סי' הגט מחזירי' לה אף ביש חשש ב' יב"ש והיכא דהבעל נותן סי' וטען שממנו נפל לא מחזירי' לו לגרשה היכא דיש חשש ב' יב"ש ודבריו סתומים וצ"ע:
עוד יש לדקדק במה דכ' הרא"ש הנ"ל לא דינתן לו וכו' הא רבא אמר את"ל דסי' דאוריית' א"כ ינתן לו ממש קאמר וצ"ל דס"ל להרא"ש דודאי כל דיני' אלו אמר רבא להלכת' אף אי סי' לד"א, אלא דאמר אף למ"ד סי' דאוריית' הדין כך, וכן מוכרחי' לומר בדברי תוס' גיטין (דף כח ע"א), והנה במ"ש הרא"ש מקודם וכן חפיסה אי לאו משום דידעה וכו' בזה קשה טובא מה הוכח' בזה הא עכ"פ צריך רבא לטעמא דידעה דהיינו דאף למ"ד סי' דאוריית' לא מהדרי' לה, אבל לדידן סי' לד"א י"ל דבלא"ה לא מהדרי' לה זולת דנאמר דהרא"ש ס"ל דגם חפיסה הוי סי' גרוע כמו דלוסקמ' דדרך להניח שטרות בחפיסה, והכי משמע קצת בדברי הרא"ש לעיל במתניתין דמצא אגודות ע"ש, וא"כ נידוק מזה דין חדש דס"ל להרא"ש דאף במכוונת סי' גרוע מהדרי' לה בצירוף סברת דאמר' גרשתני, ומיושב בזה ג"כ דברי תוס' גיטין (דף כח) במ"ש והא דאמרי' בב"מ והוא אומר בחפיסה וכו' לא דחשיב סי' מובהק כו', לכאורה בפשטא מבואר דבריהם דמההוא דינתן לו דמשמע לגרש בו, דשורש הדין אף למ"ד סי' דרבנן א"כ היה מוכח דהוי סי' מובהק, ותירצו דמיירי בלא הוחזקו ואי דעדיין קשה למה לי טעמא דאין נותני' לה משום מידע ידוע, הא בלא"ה לא הוי סי' מובהק, די"ל דהטעם בעינן כדי דיהי' הדין אף למ"ד סי' דאוריית' דלא מהדרי' וכנ"ל:
אמנם עדיין תמוהים במה דרצו תוס' לומר שלא הוי אפי' סי' על אמצעי, א"כ יקשה ל"ל טעמא דמידע ידיע, ולפי הנ"ל ניחא דס"ל ג"כ כסברת הרא"ש דבצירוף גרשתני מהני והיינו אפי' בסי' גרוע וכנ"ל אלא דהכרחתם היה מההוא דינתן לו דבזה ליכא צירוף ב' סברות וכנ"ל. ודברי תוס' חולין י"ל על קושיית' דס"ל בגיטין שם כמ"ש ב"י (סי' סה) בשם בעה"ת דחפיסה הוי סי' גרוע ומבי' ראי' מההו' דאמרי' מידע ידיע, א"כ מבואר דס"ל דמידע ידיע היינו דלאו דוקא דאשה יודעת בעניני בעלה, אלא דכ"ע ידעי הכי דדרך להניח שטרות בחפיסה, וא"כ י"ל דגם תוס' ס"ל הכי, ושיעור דבריהם כך הוא, דאם היינו מפרשי' דינתן לו אף היכא דאיכ' חשש ב' יב"ש א"כ הי' מוכח דמה דאמרי' מידע ידיע היינו דוקא אשה בעניני בעלה אבל לגבי דידי' לענין ב' יב"ש מהני סי', ויהי' מוכרח דאפי' סי' מובהק הוא, ולזה דחו דמיירי היכא דליכ' חשש ב' יב"ש, א"כ י"ל דטעמא דמידע ידיע שייך ג"כ בעלמא דמכח זה גופ' הוי ג"כ בעלמא סי' גרוע, ואף דתוס' ספ"ק לא כתבו כן. מ"מ נ"ל דבגיטין י"ל הכי וע':

בגמרא אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב כו' לאו בסימנים. לשון הסוגיא תמוה מאד דהא לעיל דחי הש"ס בהדיא לזו הראיה וקאמר לא בעדים ועוד דרבא גופא קאמר בסמוך את"ל סימנים דאורייתא כו' עד משום דאיכא למימר כדשנינן וא"כ מעיקרא אמאי ניחא ליה ונראה לי דבאמת מגוף הברייתא ליכא לאוכוחי מידי אלא משום דבמתני' טובא מצינן דמהדרינן בסימנים בכולי פירקין אלא דמספקא לן אי מדאורייתא או דלמא תקנתא דרבנן היא מאיזה טעם שהיה נראה להם לתקן אף על גב דליתא מדאורייתא ומהדר למיפשט ממשניות וברייתות ודחי להו עד דפשיט להו רבא מסברא והיינו ממאי דאמר רבא לעיל את"ל סימנים לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידתא כו' ושקיל וטרי בזו הסברא עד דמסיק אלא אמר רבא סימנים דאורייתא וכל זה אריכות הל' בחדא ריהטא הוא לישנא דרבא ורוצה להוכיח דע"כ דאורייתא היא דאי ס"ד לאו מדאורייתא אלא מתקנת חכמים מאי תקנה היא זו שהרי אין טעם לדבר אע"כ דהא דתנינא בכולי פרקין דמהדרינן בסימנים היינו מדאורייתא אלא דאכתי תקשה היאך הוי מדאורייתא דהא לא מצינו דבר זה מפורש בתורה וע"ז מסיק רבא דכתיב והיה עמך עד דרוש וכו' ופירשו חכמים דהאי דרישה היינו בסימנים ובזה נתיישב הא דקאמר רבא דכתיב והיה עמך ולא קאמר דתניא והיה עמך כו' דרוש אם הוא רמאי כו' שהרי ברייתא ערוכה אע"כ דעכשיו אין צורך לפשוט מברייתא ועוד דלא מוכח מברייתא מידי דאיכא למדחי בעדים אלא שגוף הדין כבר נפשט דמדאוריית' הוא כיון דלא מצינו לו טעם מדרבנן אלא שהוצרך להביא ראיה שמצאו חכמים טעם דין זה מן התורה כן נראה לי ברור עי' בלשון הרא"ש ז"ל והנראה לענ"ד כתבתי. ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר יותר נכון והיינו לפי מ"ש לעיל בתחילת הסוגיא דהא דאיבעיא לן אי סימנין לאו דאורייתא היינו משום דמספקא לן לחד מתרי גווני אי משום דאפשר מדאורייתא לא סמכינן אסימנין דזימנין דמיתרמי סימנים כסימנים וחששא זו שייך אפילו במי שאינו רמאי אלא דלענין חששא זו יש לחלק בין סימנים מובהקים לשאינם מובהקים דמובהקים לא שכיח דמיתרמי סימנים כסימנים או דאפילו במובהקים נמי מספקא לן דאפשר דלא סמכינן עלייהו מדאורייתא היכא דשייך חשש רמאות שכבר ראה והכיר באותן הסימנים. נמצא לפ"ז א"ש כל השקלא וטריא דלעיל כדפרישית כל אחד על מקומו. מיהו לבתר דמייתי לעיל פלוגתא דתנאי לענין מעידין על השומא ואיירי בו רבא בתרי לישני ולחד לישנא משמע ליה מיהא דסימנים מובהקים ודאי מהני היכא דלא שייך רמאות כגון בהאי דאין מעידים על השומא ובתר הכי בעי רבא למיפשט הך מילתא מסברא דנפשיה אם יש שום סברא לומר דסימנים דהשבת אבידה תקנתא דרבנן היא בכל ענין דלא סלקא ליה הך סברא כהוגן והיינו מדתנן מצא תכריך של שטרות כו' הרי זה יחזיר דודאי אין זו תקנת חכמים דאטו מי ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה והיינו ע"כ דהכא לענין חשש רמאות איירי דשמא הכיר המלוה באותן סימנים ומפסיד הלוה מעותיו בחנם משא"כ חשש דסימנים כסימנים לא שייך בהך דתכריך שטרות כלל וכדמשמע להדיא מלשון רש"י במה שכתב בד"ה אלא הא דתנן כו' ואי נפל מיניה דלוה מי ניחא ליה כו' והיינו כדפרישית נמצא דלפ"ז שפיר מסיק רבא וקאמר אלא סימנין דאורייתא והיינו דנקיט מיהא פלגי בידיה דע"כ מדאורייתא לא חיישינן לרמאות וא"כ לפ"ז בסימן מובהק דלא שייך חששא דסימנים כסימנים ודאי סמכינן עלייהו מדאורייתא והיינו דמסיק רבא דכתיב והיה עמך עד דרוש כו' דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי לאו בסימנים דהיינו דע"י סימנים מובהקים ניכר שאינו רמאי וסימנים כי הנך כעדים דמי. נמצא דלפ"ז תפשוט האיבעיא במקצת לענין סימנים מובהקים אבל באינם מובהקים אכתי האיבעיא במקומה עומדת והיינו דקאמר רבא בתר הכי את"ל סימנים דאורייתא דנהי דכבר פשט דמובהקים דאורייתא אכתי באינם מובהקים מספקא ליה והיינו דמסיק הש"ס משום דאיכא למימר כדשנינן והיינו כדמשני לעיל דדרשהו היינו בעדים וסימנים שאינם מובהקים לאו כעדים דמי כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ט"ו יום וא"ת והלא א"י הוא ת' פרסה כו' נשאר מצד א' ל"ט ימים עכ"ל. ולא ידעתי מנא להו דהני ת' פרסה קחשיב לבד מעבר הירדן דלמא בין הכל לא הוי אלא ת' פרסה דעבר הירדן בכלל ארץ ישראל היא וצ"ע:

אלא הא דתנן מצא תכריך. דמשום סימנא מהדרינן ואם נתן מלוה סימן מחזירין לו ואי נפול מיניה דלוה מי ניחא ליה דתיהוי הך תקנתא דניהדרה בסימן והא ניחא ליה דנהוו ביד המוצא לעולם: כדשנינן. בעדים: אם תימצי לומר סימנים דאורייתא: רבותא נקט דאפי' אמרינן דאורייתא אפ''ה עדים עדיפי כדמפרש ואזיל סימנין ועדים ינתן לבעל עדים: סימנין וסימנין. באו שנים ונתנו סימניה: יניח. עד שיבא אליהו: מדת ארכו כו'. זה אומר מדת ארכה וזה נותן מדת רחבו: שעורי משער לה. אם ראה אותה ביד הבעלים שיערה כשהיה בעלה מכוסה בה אם טלית היא: מדת ארכו ורחבו ומדת גמיו. זה אומר כך ארכו וכך רחבה וזה אומר ארכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל אבל אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב: גמיו. גאם יוונית עשויה כמין #ך' שלנו להכי קרי אורך ורוחב יחד גמיו: הוא אומר סימני הגט. ואמר ממני נפל שנמלכתי שלא ליתן: והיא אומרת סימני הגט. וממני נפל שנתנו לי וגרשתני: ינתן לה. שהוא נתנו ויודע סימנין אבל היא אם לא נתנו לה מהיכן ידעה: סימני החוט. שהגט קשור בו: בחפיסה. מצאת אותו: מתני' שכיניו. מפרש בגמרא: כדי שילך. כל אחד לביתו: שלשה. משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יבין שאבד יחזור שלשה: ויכריז יום אחד. אני אבדתי ואלו סימניה ובגמרא פריך דבג' ימים אין שהות לחזור לסוף א''י: גמ' שכני מקום שנמצא בו אבידה. שמא שלהן היא: כדי שיגיע כו'. ולא ידביקוהו הגשמים אלמא כולי האי בעינן ומתני' תני שלשה: והכתיב וישבו כל ישראל בעריהם. ואע''ג דפורתא הוו בכל עריהן היו מפוזרים ויש רחוקים מירושלים כבתחילה: ה''ג. וכיון דהכי הוא איפכא מסתברא: דמצות עלמא. צוות יש לו טובים השנים: שמע מינה. מדלא יהבי ליה לרבנן שהות אלא הליכה וחזרה: גלימא מכריז. זה שמצאה מכריז שם חפץ טלית מצאתי ולכך לא הוצרכו ליתן שהות יום אחד לעיין בכליו מה אבד שהאדם יודע כמה טליתות יש לו וכשהוא בביתו בודק אם ימצאנה ואין צריך שהות: דאי ס''ד אבידתא מכריז. ואינו מזכיר שם החפץ ליתבו ליה לכל חד וחד אכתי טפי יומא לעיוני במאניה אם כל כליו בידו ופלוגתא היא בהא לקמן: לא הטריחו. זה שיהא שוהא יותר משבעה ימים: רגל ראשון. שהוא מכריז: אומר. בהכריזו זהו רגל ראשון שלא להטריח את האובד לחזור וכשיבא רגל שני יעלה לרגל ויתן סימניה: שלישי אומר סתם. אבידה מצאתי ואינו אומר איזה רגל הוא למציאתה כדי שלא יסמוך האובד על רגל הבא ויבין שזהו רגל האחרון:

מצא תכריך של שטרות מי ניחא ליה ללוה כו'. וא''ת אין ניחא ליה דכי ילוה לאחר דליהדרו ליה לדידיה וי''ל דאינו רוצה להפסיד עתה כדי להיות בספק ריוח פעם אחרת: חמשה עשר יום. וא''ת והלא א''י היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. ומהלך אדם עשרה פרסאות ביום הוי ארבעים יום באורך וירושלים מן הירדן שהוא תחום א''י מהלך יום אחד כדאיתא בביצה (דף ה.) נשאר מצד אחד ל''ט ימים וי''ל דעם כרמים ויערים היה ארבע מאות פרסה אבל מישוב לא היה כל כך.: לא בעינן כולי האי. וסגי בתלתא יומי וא''ת דז' ימים ומחצה צריך דהיינו חצי של ט''ו יום וי''ל דכי לא שכיחי שיירתא ואין הולך בלילה גם כל היום אינו הולך לפי שלא ימצא מלון בערב: