דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא כז ע"ב - Steinsaltz

The Gemara answers: The practical difference is with regard to returning the bill of divorce of a woman that was lost by an agent before its delivery, on the basis of distinguishing marks. If you say that the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, we return the document and allow the agent to transmit it to the woman. But if you say that it is by rabbinic law, we do not return the document, because when the Sages institute an ordinance, it is only with regard to monetary matters they have the authority to declare property ownerless; but with regard to ritual matters, the Sages do not institute an ordinance. They lack the authority to abrogate the prohibitions by Torah law that are associated with a woman’s marital status.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the mishna: The garment was also included in the generalization that one must return all of these items. And why did it emerge from the generalization that is should be specified? To draw an analogy to it and to say to you: What is notable about a garment? It is notable in that there are distinguishing marks concerning it and it has claimants asserting ownership, and its finder is obligated to proclaim his find. So too with regard to any item concerning which there are distinguishing marks and it has claimants asserting ownership, its finder is obligated to proclaim his find. Clearly, the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara rejects the proof: Perhaps it was necessary for the tanna to mention only the criterion of claimants, and the tanna cited the criterion of distinguishing marks for no reason, as by Torah law distinguishing marks are not a relevant factor.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the aforementioned statement: The obligation to return a donkey to its owner on the basis of the distinguishing marks of the saddle is derived based on the mention of the word “donkey” in the verse from Deuteronomy. Clearly, the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara rejects this proof: Emend the baraita and say: There is an obligation to return the donkey only on the basis of witnesses who testify with regard to the identity of the owner based on the fact that the saddle belongs to him, and not on the basis of distinguishing marks.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (28b): “And if your brother be not near you, and you know him not, then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims [derosh] it, and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2). Would it enter your mind that he would give the lost item to him before he claims it? How can the finder return it if he does not know the identity of the owner? Rather, the verb derosh is not referring to the claim of the owner; it is referring to the scrutiny performed by the finder. Scrutinize him [darshehu] to determine whether the claimant is a swindler or whether he is not a swindler. Only then may you return the lost item to him.

The Gemara states its suggested proof: What, is it not that the one who claims the lost item proves that he is not a swindler on the basis of distinguishing marks that he provides? Apparently, the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara rejects this proof: No, the determination of whether he is a swindler is on the basis of scrutinizing his witnesses.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (Yevamot 120a): One testifies that a man died, thereby permitting his wife to remarry, only if he can testify about seeing the countenance [partzuf ] of the face with the nose, as this allows one to identify the individual with certainty. Although there are distinguishing marks on his body and on his garments, which appear to indicate his identity, they cannot be used to identify the person.

The Gemara states its suggested proof: Conclude from it that the identification of an item on the basis of distinguishing marks is not by Torah law. The Sages say in rejecting that proof: The distinguishing marks on his body mentioned in the mishna are non-specific distinguishing marks, e.g., that he was tall or short, and that is the reason that the distinguishing marks are ineffective in determining his identity. The distinguishing marks on his garments mentioned in the mishna are ineffective in determining his identity, as we are concerned about the possibility of a loan, e.g., perhaps the husband loaned his clothes to the deceased.

The Gemara asks: If we are concerned about the possibility of a loan, how do we return a donkey to its owner on the basis of the distinguishing marks of the saddle; perhaps it was borrowed? The Sages say in response: People do not typically borrow a saddle because saddles that are not custom fit wound the donkey.

If you wish, say instead: The distinguishing marks on his garments mentioned in the mishna are non-specific distinguishing marks, e.g., where the witness said that they were white or red, and that is the reason that the distinguishing marks are ineffective in determining his identity.

The Gemara questions the previous answer with regard to the concern about the possibility of a loan. But there is that which is taught in a baraita: If the agent found the bill of divorce that he lost bound to his pouch, or his purse, or his signet ring, or if he found it among his garments, even if he found it a long time after he lost it, the distinguishing marks on those items are sufficient in order to identify the bill of divorce as the one that he lost, and it is valid. And if it enters your mind that we are concerned about the possibility of a loan, when he found the bill of divorce bound to his pouch, why is it valid? Let us be concerned about the possibility of a loan and that perhaps the pouch and the bill of divorce belong to someone else.

The Sages say in response: There is no concern in this case, as people do not loan a pouch, a purse, or a signet ring to another person. One does not loan his pouch and his purse to others due to the fact that it portends the loss of his good fortune. And one does not loan his signet ring to others due to the fact that it could be used to forge documents.

The Gemara suggests: Let us say that the dilemma whether the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law or by rabbinic law is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: One does not testify on the basis of a mole on the body of the deceased to determine the identity of a man who died and permit his wife to remarry. And Elazar ben Mahavai says: One testifies to identify the corpse on the basis of a mole. What, is it not with regard to this matter that they disagree; as the first tanna holds that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by rabbinic law and therefore, testimony concerning those marks cannot dissolve a marriage by Torah law; and Elazar ben Mahavai holds that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law.

Rava said: That is not necessarily the crux of their dispute, as perhaps everyone agrees that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, and here, it is with regard to whether one needs to be concerned that a mole is often found on one’s contemporary, i.e., one born under the same constellation, rendering it useless as a means of identification, that they disagree. One Sage, the first tanna, holds that a mole is often found on one’s contemporary and therefore it is insufficient as a means of identification; and one Sage, Elazar ben Mahavai, holds that a mole is not often found on one’s contemporary, and therefore it is sufficient as a means of identification.

If you wish, say instead that everyone agrees that a mole is not often found on one’s contemporary, and here it is with regard to whether the appearance of distinguishing marks on the body is apt to change after death that they disagree. One Sage, the first tanna, holds that the appearance of distinguishing marks is apt to change after death, and that consequently they are insufficient as a means of identification; and one Sage, Elazar ben Mahavai, holds that the appearance of distinguishing marks is not apt to change after death, and therefore, they are sufficient as a means of identification.

If you wish, say instead that everyone agrees that a mole is not apt to change after death, and that the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by rabbinic law, and here it is with regard to whether a mole is a clear-cut distinguishing mark that they disagree. One Sage, Elazar ben Mahavai, holds that a mole is a clear-cut distinguishing mark that can be relied upon without hesitation even in matters of Torah law, e.g., dissolving a marriage; and one Sage, the first tanna, holds that a mole is not a clear-cut distinguishing mark. Since standard distinguishing marks are sufficient by rabbinic law, a marriage, which is in effect by Torah law, cannot be dissolved on the basis of a mole.

Rava says: If you say that the identification of an item on the basis of distinguishing marks is not by Torah law, how do we return a lost item to the presumed owner on the basis of distinguishing marks; perhaps it will result in the return of property to one who was in fact not the owner? Rava answers: We return the lost item, as it is satisfactory to the finder of a lost item to return it on the basis of distinguishing marks, rather than exercise his right by Torah law to retain it, so that when an item is lost from him in the future, the finder will return it to him on the basis of distinguishing marks as well.

Rav Safra said to Rava: But can a person perform an act that results in benefit for himself with property that is not his? The lost item belongs not to the finder but to the one who lost it. How can the finder waive the right of the true owner to the lost item so that he may recover his own lost item in the future?

Rather, we return the lost item, as it is satisfactory to the owner of the lost item to be able to provide a description using distinguishing marks and on that basis take possession of the item. He knows that he has no witnesses to testify to his ownership, and he says: No one else knows the clear-cut distinguishing marks that are on the item. And I will provide a description using the clear-cut distinguishing marks, and based on that information I will take possession of the item. Each owner gives his tacit agreement to the return of lost items on the basis of distinguishing marks, based on the belief that he is best able to identify them.

The Gemara asks: But there is that which we learned in a mishna (20a), that Rabban Shimon ben Gamliel says: If one found three promissory notes relating to the loan of one debtor who borrowed money from three creditors, he must return the documents to the debtor. If one found three promissory notes relating to the loans of three debtors who borrowed money from one creditor, he must return the documents to the creditor. If one returns lost items on the basis of distinguishing marks due to the tacit agreement of the owners, is it satisfactory to the debtor to have the documents returned to the creditor, as doing so would enable the creditor to collect payment of the loan?

Rava said to Rav Safra: There, the obligation to return the promissory notes to the creditor is not on the basis of distinguishing marks; rather, it is based on logical reasoning. If one found three promissory notes relating to the loan of one debtor who borrowed money from three creditors, he shall return the documents to the debtor, because a group of several documents indicating that one debtor borrowed money from several creditors is typically found with the debtor and is not typically found with a creditor, as the only element common to all the documents is the debtor. Conclude from it that the group of documents fell from the debtor while they were in his possession. If one found three promissory notes relating to the loans of three debtors who borrowed money from one creditor, he shall return the documents to the creditor, because a group of several documents indicating that multiple debtors borrowed money from a single creditor is typically found with the creditor and is not typically found with a debtor, as the only element common to all the documents is the creditor.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

לעניין אהדורי [החזרת] גט אשה [225] שאבד מהשליח [226] המביאו לה מהבעל [לפני שהספיק לתתו לה], ומצאו אדם אחר, ואין לשליח עדים על כך שזהו הגט שהביא עמו, האם אפשר להחזירו לשליח בסימנים של הגט [שאם אין זה הגט שכתב הבעל, אי אפשר לגרש בו אשה זו, שהרי לא נכתב לשמה] [227].

אי אמרת שסימנים דאורייתא - מהדרינן לו את הגט על פי סימנים, ויוכל לגרש בו את האשה.

ואי אמרת שסימנים מדרבנן, אם כן, כי עבוד רבנן תקנתא שיחזירו אבידה על פי סימנים - דווקא בעניין ממונא, לפי שהפקר בית דין - הפקר. אבל בענין איסורא, כגון גט אשה - לא עבוד רבנן תקנתא, שהרי אין בכחם לעקור דבר מן התורה.

תא שמע מדברי משנתנו: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת, שיש לה סימנין ויש לה תובעין, חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין - חייב להכ ריז!

מוכח מכאן, שדין סימנים נלמד מהמקרא! [228] ודוחה הגמרא: אף שהתנא מזכיר את שני העניינים, סימנים ותובעין, מכל מקום, המקרא - לענין תובעין אצטריכא ליה, שחייבין להחזיר דווקא אבידה שיש לה תובעין, שלא נתייאשו בעליה. ומה שנקט התנא גם את עניין הסימנין - כדי נסבא, אגב מה ששנה את ענין התובעין. ואכן אין דין זה נלמד מהמקרא, אלא מדרבנן הוא.

תא שמע ממה שאמר רבא לעיל, שמהמילה "חמור" שנאמרה בעניין אבידה, נלמד שמחזירין חמור אף בסימני אוכף [229], ומוכח מכאן שסימנים דאורייתא, שהרי עניין זה נלמד מהמקרא! [230]

ודוחה הגמרא: אימא שלמדים מהמקרא שמחזירין חמור אף בעדי אוכף, אם יש עדים שמכירין בטביעות עין שהאוכף שייך לו, מחזירין לו את החמור. אבל בסימנים - אין מחזירין מדאורייתא.

תא שמע: כתוב בענין השבת אבידה: "והיה עמך עד דרש אחיך אתו". ויש לתמוה: וכי תעלה על דעתך שיתננו לו המוצא לבעל האבידה קודם שידרשנו? והרי עד שבא אדם לדרוש את האבידה, אין המוצא יודע למי להחזיר!

אלא, דרשהו, את זה שבא וטוען שהוא בעל האבידה, אם רמאי הוא, או אינו רמאי [231].

וכך דורשים את הפסוק "עד דרש אחיך אתו": עד דרשך [עד שתדרוש אתה] את אחיך, אם דובר אמת הוא או לא.

מאי לאו, האם אין הכוונה שדורשין אם הוא רמאי בסימנין, שבודקין אם הוא בקי בסימני האבידה?! [232] ומוכח מכאן, שסימנים דאורייתא!

ודוחה הגמרא: לא. הכוונה היא שדורשין בעדים אם הוא רמאי. שיביא עדים שהוא שלו [233].

תא שמע: אשה שבעלה נעלם, ואין ידוע לנו אם הוא מת, ומותרת אשתו להנשא לאחר, או שמא חי הוא, ואסורה לינשא. ובאו עדים להעיד שראו אותו שמת, אין מעידין [אין עדותן נחשבת עדות], אלא אם כן יכולים להעיד על כך שראו את פרצוף הפנים עם החוטם [234] של המת. אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו [235], אין עדות זו מספיקה כדי להתירה להנשא. שמע מינה: סימנין לאו דאורייתא! [236] שאם לא כן, למה לא יספיק שיעידו על סימנים שיש בגופו ובכליו?

אמרי: אכן אפשר לומר שסימנים דאורייתא, ואילו היו מעידים על סימנים שבגופו ממש, היתה ניתרת בזה לינשא.

ומה ששנינו כאן שאין סימנים דגופו מועילים, הכוונה לסימנים דארוך וגוץ. שאומרים העדים שהיה המת ארוך, או שאומרים שהיה גוץ. וזה אינו נחשב סימן [237], שהרי הרבה ארוכים וגוצים יש [238].

ומה ששנינו שאין מועילים סימנים בכליו של המת, היינו משום דחיישינן לשאלה [239]. שאנו חוששים שמא השאיל הבעל את כליו לאחר, והלה לבשם, ואותו אדם הוא שמת, ולא הבעל!

ותמהינן: אי חיישינן לשאלה, אם כן, יקשה על מה שאמרנו לעיל, שמחזירין חמור בסימני אוכף [אם בא אדם ונותן סימנים באוכף, משום שאנו מניחים שהוא גם בעל החמור] - היכי מהדרינן לו [היאך אנו מחזירים לו את החמור]? [240] [241] הרי עלינו לחשוש שמא השאיל בעל האוכף את אוכפו לאחר, ואם כן, יתכן שהאוכף אכן שייך לזה שנותן בו סימנים, אבל החמור שייך לאותו אדם ששאל ממנו את האוכף! [242] אמרי: על אוכף אתה שואל? ! לא שאולי [243] אינשי אוכפא [244] [בני אדם אינם משאילים אוכף לאדם אחר], אלא כל אחד משתמש רק באוכף שחמורו הורגל בו, משום דאוכף שהותאם לחמור אחר, ואינו לפי מידת גופו של חמור זה - מסקב ליה לחמרא [גורם לו פצעים] [245].

איבעית אימא: מה שאמרנו אין מעידין על כליו של המת, היינו בעדות חיורי ובעדות סומקי. [246] שהעדים מעידין על כלי המת שהיו בצבע לבן או אדום, שאין זו עדות מוכיחה, לפי שיש הרבה כלים בצבעים האלו. [247]

ומקשינן: אלא הא דתניא: שליח ששלחו הבעל להביא גט לאשתו, ואבד ממנו, ולאחר זמן מצאו השליח כשהוא קשור בכיס שלו, [248] או בארנקי שלו, ובטבעת [או בטבעת שלו], או שמצאו בין כליו שבביתו, ואפילו אם מצאו לאחר שעבר זמן מרובה מזמן האבידה, אף שאין השליח מכיר את הגט עצמו, אלא רק את הכלי שמצאו מונח בו - הגט כשר, ואין חוששין שמא נתחלף באחר, ולא נכתב לשם אשה זו.

ואי סלקא דעתך שחיישינן לשאלה, כי מצאו קשור בכיס - אמאי כשר? ניחוש לשאלה! נחשוש שמא השאיל השליח את כיסו לאדם אחר, ואותו אדם קשר בו גט, ואבד הכיס ממנו! [249] אמרי, תירצו: אין לחשוש לכך, משום שכיס וארנקי וטבעת - לא משאלי אינשי [אין בני אדם נוהגים להשאילם לאחרים]. [250]

והטעם:

כיס וארנקי אין משאילין - משום דמסמני. [251] שאומרים אנשים: סימן לאדם שמשאיל את כיסו - שמוכר לשואל את מזלו. [252]

וטבעת אין משאילין - משום דמזייף. שבזמנם היה לכל אחד בטבעתו חותם מיוחד, והיו נוהגין לחתום בו דברים הנשלחים על ידם, כדי שיוכר הדבר שהם שלחום. ואם ישאיל טבעתו לאחר, יוכל השואל להכין חותם דומה לחותמו של המשאיל, ויזייף בו את משלוחיו. [253]

ועתה דנה הגמרא: לימא, האם יש לנו לומר, שהנדון אם סימנים דאורייתא או דרבנן - כמחלוקת תנאי היא!

שכך שנינו בברייתא: אין מעידין על השומא [יבלת]. עדים המעידים על אדם שמת, כדי להתיר את אשתו להנשא לאחר, וכסימן הם אומרים שראו שומא במת, באבר פלוני, [254] הרי אף שידוע לנו שאכן בבעלה של האשה היתה שומא באותו אבר, אין זה סימן מספיק כדי להתירה.

ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא. כלומר, הרי זו נחשבת ראיה למיתת הבעל.

מאי לאו - בהא קמיפלגי: דתנא קמא סבר סימנין דרבנן, ולכן, גבי אשת איש, שאיסור דאורייתא הוא, אין סומכין על סימנים.

ואלעזר בן מהבאי סבר סימנין דאורייתא, ולכן אפשר לסמוך על השומא!

אמר רבא: אפשר לומר דכולי עלמא סוברים שסימנין דאורייתא.

ובמה נחלקו הכא?

בנדון האם שומא שנראית בגופו של אדם זה שמת, עלולה להיות מצויה גם באדם אחר שהוא בן גילו, שנולד בשעת לידתו ומזלו של זה - קמיפלגי. [255]

מר, תנא קמא, סבר: שומא מצויה בבן גילו. ולכן אין השומא ראיה, שהרי יתכן שהמת הוא אדם אחר, בן גילו, שגם בו היתה שומא כזו.

ומר, אלעזר בן מהבאי, סבר: שומא אינה מצויה בבן גילו.

איבעית אימא: דכולי עלמא סוברים ששומא אינה מצויה בבן גילו.

והכא - בשאלה האם סימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה, כגון, שומא שהיתה בחייו שחורה, האם היא עלולה ליהפך לאחר מיתתו ללבנה, [256] או לא - קמיפלגי [257]. מר, תנא קמא, סבר: סימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה. ולכן השומא אינה ראיה, שהרי יתכן שהיא נשתנתה לאחר מיתה, ולא היתה נראית כך מחיים.

ומר, אלעזר בן מהבאי, סבר: סימנין אין עשוים להשתנות לאחר מיתה.

איבעית אימא: דכולי עלמא סוברים ששומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, וכמו כן כולי עלמא סוברים שסימנין - דרבנן.

והכא, בשאלה האם שומא סימן מובהק הוא - קמיפלגי.

מר, אלעזר בן מהבאי, סבר: שומא סימן מובהק הוא. ולכן, על אף שסימנים דרבנן, מכל מקום אפשר לסמוך על כך, שהרי סימן מובהק הוא, והוכחה וודאית היא שזהו האדם שמת. [258]

ומר, תנא קמא, סבר: שומא לאו סימן מובהק הוא. וכיון שסימנים דרבנן, אי אפשר להתיר את האשה על סמך השומא.

אמר רבא: אם תמצי לומר שסימנין לאו דאורייתא, היכי מהדרינן אבידתא בסימנין? [259] כלומר, אמנם יכולים חכמים לתקן תקנה כזו, אף שאין הסימנים ראיה ברורה, מטעם הפקר בית דין הפקר. אבל איזה עניין ראו חכמים לתקן תקנה זו, הרי יתכן שהוא נותן את האבידה למי שאינו בעליה?!

וביאר רבא: טעם התקנה הוא, משום דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר [שיחזירה] בסימנין, אף שאין זו ראיה ברורה, כי היכי דכי אבדה ליה אבידה לדידה, למוצא, נמי נהדרו ליה [יחזירו לו] בסימנין.

אמר ליה רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו!? מה אכפת שדבר זה נוח לו למוצא, אם לבעל האבידה אין זה נוח!?

אלא, כך הוא הטעם: ניחא ליה לבעל אבידה עצמו בתקנה שתקנו חכמים, למיהב סימנין ולמשקליה [שיתנו סימנים באבידה - ויטלוה]. משום שמידע ידע המאבד דעדים לית ליה על כך שהיא שלו, ואם יזקיקוהו לעדים, הרי לא תוחזר אבידתו לעולם ! ולכן מימר אמר בלבו: הרי כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה חוץ ממני, ואנא יהיבנא סימנין מובהקים דידה - ושקלנא לה [ואטלנה]! חזר רבא והקשה לרב ספרא: אלא הא דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: המוצא שלשה שטרות חוב, של אדם אחד הלוה [שלוה] משלשה בני אדם שונים. הלווה טוען שפרע את חובותיו, והחזירו לו המלוים את שטרות החוב, ואבדו ממנו. ואילו המלוים טוענים, שהשטרות אבדו מהם, והלווה עדיין לא פרע את חובו -

יחזיר את השטרות ללוה. שכך מסתבר, שנפלו מידו לאחר שפרע חובותיו. שאילו נפלו מהמלוים, היאך נמצאו כל השטרות כרוכים יחד?

ואם מצא שטרות של שלשה בני אדם שלוו מן האחד - יחזיר את השטרות למלוה. שאין זה מסתבר שאבדו מהלווים, שאם כן, היאך נמצאו כל השטרות כרוכין יחד?

וסבר רבא, שמחזירים למלוה בנתינת סימן זה, שאומר שאבדו לו שלשה שטרות, שהלוה בהם לשלשה בני אדם.

ועתה, באופן כזה, אם אכן נפל השטר מהלוה, שכבר פרע את חובו, האם ניחא ליה ללוה לאהדורי ליה [שיחזירו לו] למלוה? הרי עדיף לו שיהיו השטרות מונחים ביד המוצא לעולם, שאז הרי הם כשרופים, ולא יגבה בהם המלוה לעולם! [260]

אמר ליה רב ספרא: מה שמחזירים התם ללוה ולמלוה, לא מחמת סימנים אלו - אלא סברא הוא שכך הוא הדין:

אחד הלוה משלשה - מסתבר שיחזיר ללוה, משום דגבי לוה שכיחי שימצאו אצלו שלשה שטרות, שלוה בהן משלשה בני אדם. אבל גבי מלוה לא שכיחי שימצאו אצלו כל שלשת השטרות של הלוה, שהרי השטרות של המלווים האחרים לא היו צריכים להמצא אצל מלוה זה!

אלא, על כרחך שמע מינה שמלוה נפול.

ואילו המוצא שטרות של שלשה שלוו מאחד - מסתבר שיחזיר למלוה, משום דגבי מלוה שכיחי שימצאו אצלו שלשה שטרות של לווים שונים שלוו ממנו. אבל גבי לוה - לא שכיחי, שהרי השטרות של הלווים האחרים לא היו צריכים להמצא אצלו!

אלא, על כרחך שאבדו השטרות מהמלוה.

הערות

[225] הקשה מהרי"ק [סימן קפ"ד], למה לא נקטה הגמרא נפק"מ גבי עדי מיתת הבעל, המכירים את המת על פי סימנים, שאם סימנים דאורייתא, הרי סמכינן עלייהו להתירה, ואם לאו דאורייתא - אין סומכין עליהן? ותירץ בקצוה"ח [סימן רנ"ט], דלהכי נקטה הגמרא נפק"מ גבי גט אשה, משום שבאבידה איכא תרי חששי, חדא, דלמא מתרמי עוד אחר שיש לו אותן סימנים, ועוד, דלמא מחזי חזי, או כסומא בארובה, ובשקר הוא בא לומר הסימנים, ושני חששות אלו יש גם בגט אשה. אבל בעידי מיתת הבעל אין חשש משקר, שהרי מדובר בשני עדים, אלא יש רק את החשש דלמא אתרמי מת אחר שיש בו אותם הסימנים. וכל בעיית הגמרא אינה אלא מצד חשש משקר, דמצד דלמא אתרמי - ודאי סמכינן אסימנים מדאורייתא, לכן נקטה הגמרא את הבעיה גבי אהדורי גט אשה בסימנים, דאילו גבי עדות אשה, פשיטא ליה שסומכין על הסימנים להתירה!

[226] כך פירש רש"י. והקשו עליו, למה לא פירש שאבד הגט מן הבעל שרוצה לגרש בו, או שאבד מן האשה, שאומרת שנתגרשה בגט זה? וביאר בעונג יו"ט [סימן כ"ו], שכל הצד שלא יועילו סימנים מדאו' הוא מתרי טעמי: חדא, דלמא אתרמי סימנים כסימנים. ועוד, דחיישינן למשקר, דלמא מחזא חזי, או שאומר את הסימנים כסומא בארובה. אבל אם היה רק חשש אחד, ודאי היינו סומכים על סימנים מדאורייתא. ולכן פרש"י שהבעיה היא בשליח, דאז איכא תרי חששי. אבל אם האשה טוענת שאבד ממנה, אזי יש רק חשש משקר. דמשום חששא דאתרמי - לא אכפת לן, שהרי אם אמת הוא שאבד גיטה, מה בכך שגט זה הנמצא לפנינו אינו הגט שלה, הרי הוא לה רק לראיה! וכן גבי בעל, איכא רק חששא דאתרמי. אבל לא חיישינן למשקר, שהרי בידו לכתוב גט ולגרשה!

[227] הקשה הנודע ביהודה [תנינא אהע"ז סימן ס'], היאך למדים החזרת גט בסימנים - מהחזרת אבידה בסימנים, הרי באבידה אין בעל האבידה מוציא מיד מוחזק, ואין חזקה מנגדתו, מה שאין כן בגט, הרי אתה מוציא את האשה מחזקת אשת איש! ותירץ, שמזה שאמרה תורה להחזיר אבידה בסימנים, אנו למדים שסמכה תורה על סימנים גם נגד חזקה. שהרי לולא שאמרה תורה להחזיר בסימנים, היו הבעלים מתייאשים, והיתה האבידה של המוצא, שהיה קונה אותה ביאוש! וכשאמרה תורה שמחזירין בסימנים, הפקיעה את כח המוצא, שלא יוכל לזכות בה ולהחזיקה לעצמו. הרי שסימנים עדיפים על חזקה! ויש שתירצו, שהרי באבידה יש רובא דעלמא נגד זה שבא ונותן סימניה, וכיון שסומכים על סימנים נגד רוב, כל שכן שסומכין עליהם נגד חזקה, שהרי רובא וחזקה - רובא עדיף! ובשו"ת חת"ס [אהע"ז ח"א סימן נ"ו] ביאר, שהרי גם שטרות נכללים בכלל "כל אבידת אחיך" האמור בתורה, ואמרה תורה שמחזירין שט"ח למלוה בסימנים, והולך וגובה על פיהם מן הלוה! הרי שסמכה תורה על סימנים גם להוציא ממוחזק! [והמהר"ם שיק [אהע"ז סימן מ"ז] הוסיף לבאר, שהרי גם גט נכלל בכלל "כל אבידת אחיך", ואם סימנים דאורייתא, אם כן מפורש בתורה שמחזירין גט אשה בסימנים!] עוד תירץ בשו"ת חמדת שלמה [אהע"ז סימן כ"ג אות כ"ה], על פי מה שכתב רש"י, שמדובר לענין להחזיר גט אשה שאבד מן השליח המביאו לה - קודם שנתנו לה. דלהכי, כשמחזירין את הגט לשליח על ידי סימנים, אין זה נגד חזקת איסור אשת איש, שהרי כל זמן שלא ניתן הגט לאשה, הרי היא עומדת באיסורה. וכשאנו דנין על הגט אם אפשר לגרש בו, שפיר סמכינן על הסימנים להכשירו. וכיון שהוכשר הגט, שוב אפשר למסרו ליד האשה, ולהתירה מאיסורה. וע"ע באחרונים מה שתירצו בזה. וע"ע בראשונים ובאחרונים שהקשו מההיא דלעיל [כ' א] גבי ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא, דאמרינן דחיישינן לשני שוירי אף שגבי ממון לא חיישינן כה"ג, כיון שאיסורא מממונא - לא ילפינן, ואם כן, היאך למדים איסורא מממונא לענין סימנים?

[228] הקשו האחרונים, למה לא דוחה הגמרא, שמה ששנינו שסומכין על סימנים מדאורייתא, היינו בסימנים מובהקין, שמבואר בסוגיין להלן, שאף אי אמרינן שסימנים לאו דאורייתא, מכל מקום סומכים על סימן מובהק! וכתב קצוה"ח, שמוכח מזה, שמה שנספקה הגמרא אם סימנים דאורייתא, היינו אף בסימנים מובהקין, שהסברא שלא יועילו סימנים, היינו מצד חשש משקר, דלמא מחזא חזי לה קודם לכן, או שאומר סימניה סתם, כסומא בארובה, וטעם זה שייך אף בסימנים מובהקין! ומה שמבואר להלן גבי עידי מיתת הבעל, שסומכין על סימנים מובהקין - אף אי סימנים לאו דאורייתא, היינו דווקא התם, דמיירי בעדים, דליכא חשש משקר. והחשש הוא רק דלמא אתרמי אחר שיש לו אותן סימנים, דבהכי אמרינן שפיר, דסמכינן על סימנים מובהקין מדאו'. ובקהלות יעקב [סימן כ"ו] הקשה על דבריו מהגמרא להלן, דאמרינן שמחזירין גט לאשה על פי סימן מובהק, כגון נקב יש בו בצד אות פלונית, חזינן שמועיל סימן מובהק גם לגבי חשש משקר, שהרי בגט, אם לא שיש חשש משקר, היינו מחזירין לה את הגט, ולא היינו חוששין דלמא אתרמי, משום שסוף סוף אם כך היא האמת, שהיא אבדה את גיטה, יש להחזיר לה את הגט אף אם אינו שלה, שיהא לה לראיה. והפנ"י והגרעק"א כתבו, שכיון שהמשנה לומדת דין סימנים משמלה, משמע שמדובר בסימן סתם, שסתם שמלה יש לה סימנים רגילים, ולא מובהקין. ובשו"ת כתב הפנ"י, שמוכח מכאן שאין בכלים סימנים מובהקין.

[229] כך פירש רש"י. ותוס' כתבו דברייתא היא, שמחזירין חמור בסימני אוכף. ולפי זה, מה שמתרצת הגמרא "אימא בעדי אוכף", היינו שמשבשין הברייתא. אמנם בנו"ב [תנינא אהע"ז סימן ס"ו] כתב, שאין צריך לשבש הברייתא. שאף שסומכין על העדים ולא על הסימנים, מכל מקום נקטה הברייתא "סימני אוכף", משום שעל פי הסימנים - ימצא עדים, וכפי שכתבו התוס' לעיל [ד"ה מה שמלה], שאף שסימנים לאו דאורייתא, ואין מחזירין אלא בעדים, מכל מקום על ידי הסימנים ימצא עדים, ואם אין בה סימנים - מתייאש.

[230] הקשו הרמב"ן והריטב"א [וכן נתקשו בזה האחרונים], למה אין הגמרא דוחה שמדובר שיש באוכף סימנים מובהקין, ולכן סומכין עליהם מדאורייתא! וכתבו הרמב"ן והריטב"א, שסימן מובהק - בכלל עדים הוא! ואם כן, על כרחך שמה ששנינו שמחזירין חמור בסימני אוכף, היינו בסימנים רגילים. ויש שביארו על פי מה שכתב הב"י, שאם סימנים דרבנן, אין מחזירין חמור בסימני אוכף אף אם יתן סימנים מובהקין. וביארו טעמו, שאין כאן סימן מובהק, כיון דאיכא תרי חששי, דלמא השאיל את האוכף, ודלמא אתרמי סימנים כסימנים שנתן. ואף ששתי החששות רחוקות, שהרי אוכפא לא מושלי אינשי, והסימנים שנתן - סימנים מובהקין הן, מכל מקום, בצירוף שתי החששות תו לא מחשב כסימנים מובהקין, ודיינינן ליה כסימן אמצעי שאין סומכין עליו מדאו'. ואם כן, מובנת הראיה ממשנתנו שסימנים דאורייתא, מהאי דמחזירין חמור בסימני אוכף!

[231] הקשה המהר"ם שיף, הרי התנא של משנתנו לומד את דין החזרה בסימנים מ"שמלה", והכא בברייתא דרשינן מ"עד דרש אחיך אותו"! ותירץ, דאכן מקרא דהכא דרשינן רק שידרשנו המוצא בדבר שסומכין עליו להחזיר אבידה, ומ"שמלה" ילפינן דהיינו סימנים. והחתם סופר מבאר, שהמקרא של "עד דרוש" מגלה על המקרא ד"שמלה" דהיינו סימנים. שאם נאמר שסימנים לאו דאורייתא, וקרא דשמלה - ליש לה תובעין איצטריך, אם כן, למאי אתי קרא ד"עד דרוש"? אם ללמדנו שלא נחזיר בטביעות עין לכל אחד עד שנדרשהו אם הוא רמאי, לא אצטריך, שהרי כבר למדנו מ"שמלה" שאם נתייאשו הבעלים - אין צריך להחזיר, ואם מחזירין בטביעות עין לכל אחד, למה יתייאשו הבעלים? אלא בהכרח ש"שמלה" בא ללמדנו שמחזירין בסימנים, וסימנים דאורייתא.

[232] בבעל הטורים על התורה [דברים כ"ב, ב'] כתב: "עד דרש אחיך אותו. פירוש, שידרוש האות שלו, שיתן לו סימן בו. וזהו שאמרו רז"ל: דרשהו אם הוא רמאי אם לאו, מאי לאו בסימנים שעליה". והיינו שהוא מפרש, שמה שרצתה הגמרא לומר שהדרישה היא בסימנים, היינו משום שכך היא משמעות "אותו", האות שלו, של החפץ, שצריך שיהא החפץ אצל המוצא, עד שיבואו הבעלים ויתנו אותותיו של החפץ. והכי איתא בזוהר פרשת חוקת [קפ"ד]: "תרין אותו אינון שלימין בתרי ווין [פעמיים כתובה בתורה המילה אותו עם שני ווי"ן] וכו', "עד דרש אחיך אותו", מ"ט, בגין דאינון אות ממש, עד דרוש אחיך אותו, דבעי לפרשא ההוא אות דההיא אבידה".

[233] כך פירש רש"י. והקשה עליו בעל המאור, וז"ל: לפירוש ה"ר שלמה למה לי עד דרוש, תיפוק ליה משמלה, דלא אתיא אלא ליש לה תובעין, ולא אתיא לסימנין, וכיון דלית ליה סימנין דאורייתא, ודאי בעדים מהדר". עוד הקשו עליו הראשונים, הרי לכך אין צריך פסוק, לומר שמחזירין אבידה בעדים המעידים שהיא של האובד, שהרי דבר פשוט הוא! ועיין בדו"ח להגרעק"א מה שכתב ליישב בדעת רש"י. ופירשו בעל המאור ורבינו חננאל [הובא ברמב"ן וברשב"א], שהכוונה היא שיביא עדים שאינו רמאי, אלא צורבא מרבנן, ואז יטול בטביעות עין. וכתב האחיעזר [ח"א אהע"ז סימן י"ד אות ג'], שחידוש היא שחידשה תורה באבידה, שהרי לא מצינו בכל התורה כולה חילוק בנאמנות בין ת"ח לע"ה. ואף אי אמרינן שסימנים דאורייתא, ו"עד דרוש" אתא לענין סימנים, היינו לסתם הני אדם, שצריך לדרשם על ידי סימנים אם אינם רמאים. אבל צורבא מרבנן, שידוע לנו שאינו משקר, מחזירין לו בטביעות עין לבד. שמה שהצריכה תורה בהשבת אבידה, היינו בירור שאינו רמאי. וכל שנתברר לנו דבר זה, נאמן הוא לומר שהחפץ שלו. עוד הביא בעל המאור בשם הר' שלמה ז"ל: "אעל פי שהוא ידוע לרמאי, דרשוהו אם הוא רמאי באותה אבידה אם לאו. מאי לאו בסימנים, דלא יהבינן ליה אלא בסימן מובהק, הא לשאר בני אדם שאינן ידועין לרמאים, יהבינן אפילו בסימן שאינו מובהק, וש"מ סימנים דאורייתא! לא. לרמאי הידוע לא יהבינן ליה אלא בעדים, ולשאר בני אדם יהבינן להו בסימן מובהק". ועיי"ש מה שהקשה על פירוש זה. והרמב"ן פירש: "לא - בעדים, לומר שמחזירין בעדים שהיא שלו, כגון עדי אריגה ומקח. שלא תאמר עדי נפילה בעינן, שמא מכרה לאחר, וממנו נפל". [וכתב הב"ח, שמה שמועיל עדי אריגה, היינו באינש דעלמא. אבל הרמאי, לא סגי עד שיביא עדי נפילה. ופירש דהכי אמר קרא: "דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי", שאם הוא רמאי, צריך עדי נפילה. ואם אינו רמאי - סגי בעדי אריגה].

[234] הר"ח ועוד ראשונים פירשו, שמדובר לענין סימנים, שאין מעידין על המת - אלא על סימני פנים עם החוטם דווקא, ולא על סימני הגוף. אבל יש מהראשונים [בסוגיא במסכת יבמות ק"כ א] שפירשו, שמדובר לענין טביעות עין, שאין מקבלין עדות של הכרה בטביעות עין, אלא אם כן מעידין העדים על הכרת פרצוף פנים עם החוטם, ולא כשמעידין על הכרת הגוף. ועיין בנו"ב [תניינא אהע"ז סימן ס"ב] שביאר, דהיינו טעמא, משום שפרצוף הפנים מורכב מכמה איברים, מצח, עיניים, גבות עיניים, לחיים, שפתיים וסנטר, ולכן יכול אדם להבחין בנקל בטביעות עין שכל החלקים מותאמים זל"ז. מה שאין כן בשאר גוף האדם, שאין בו הרכבות דברים, וכל אבר עומד בפני עצמו, אי אפשר לסמוך על טביעות עין. עיי"ש שהאריך.

[235] מלשון הברייתא משמע שמדובר שיש סימנים גם בגופו וגם בכליו, ואעפי"כ אין זו עדות מספיקה להתירה. והיינו, שאם סימנים לאו דאורייתא, אף שני סימנים לא יועילו. והפנ"י והחת"ס מבארים בזה האי דמתבאר בסוגיין, דאם סימנים דאורייתא, יתירו אשת איש על פי סימנים. ולכאו' קשה, הרי איסורא מממונא לא ילפינן! אלא, כיון שבממון מספיק סימן אחד, לכן באיסורא, בהצטרף עוד סימן, אפשר לסמוך על הסימנים. שלא החמירו חכמים באיסורא טפי מבממונא היכא דאיכא תרתי למעליותא.

[236] הקשה האבני נזר [אהע"ז ח"א סימן י"ז, ועוד אחרונים], מאי ראיה, דלמא שאני עדות אשה, דאיכא חזקת איסור אשת איש, ולכן אין מועילין סימנים להוציאה מחזקתה, מה שאין כן באבידה, שאין המוצא נחשב מוחזק! ותירץ, שאין זה נחשב עדות להוציא מחזקה, דעיקר העדות היא על זהותו של המת, אם הוא אדם פלוני שהיה בעלה של אשה זו, וסמכינן אסימנים לומר שאכן זהו המת, וממילא ניתרת האשה מאיסורה.

[237] הש"ך פוסק, שאין זה סימן אף בממון, ואין מחזירין אבידה על פיו. אבל הסמ"ע פוסק שהוא סימן בינוני, ומחזירין אבידה על פיו. והחתם סופר [בחידושי סוגיות, סימן ט"ז] מבאר בסוגיין, שאכן ארוך וגוץ הוי סימן באבידה, אלא שבעדות אשה אין מספיק סימן אחד, אלא רק אם נצרף גם את הסימן שבכליו. וסימן זה אינו נחשב סימן, כיון שאנו חוששין לשאלה, כמבואר בסמוך.

[238] כתב בתרומת הדשן, דלא מיירי בשארוך או גוץ באצבע משאר בני אדם בינונים, דזה פשיטא שלא הוי סימן! אלא מדובר שמופלג קצת במידת אורכו, או דהוי גוץ מדי, ואעפי"כ לא הוי סימן. אמנם יש שפסקו, שבאופן כזה הוי סימן.

[239] הקשה בנודע ביהודה [קמא אהע"ז סימן ל"ז, וכן בעוד אחרונים], למה נחוש לשאלה, הרי קיימא לן "חזקה כל מה שתחת יד אדם - הרי אלו שלו"! ויש שתירצו, דלא אמרינן להך חזקה - אלא כשהוא תפוס בדבר בתפיסה הראויה לקנין, אבל הכא, דמיירי במת, שאינו ראוי לקנין, ליתא להך חזקה. וכבר נמצא יסוד זה בשב שמעתתא [שמעתתא ד' פרק י"ד]. אמנם בנו"ב דחה ביאור זה, שהרי הכלים של המת הם, והיה לבוש בהם עוד בעודו חי, ובאותה שעה הוחזקו שהם כליו מצד החזקה שכל מה שתחת יד אדם - שלו הוא, ולכן גם עתה, לאחר שמת, יש להחזיק הכלים שהם שלו. ובחזו"א [אהע"ז סימן כ"ה סק"ח] הביא ראיה לכך, שהרי אם יבוא יורשו של המת ויתבע את כליו של המת, אף אם יבוא אחר ויטען שהשאיל למת את כליו, אין שומעין לו, אלא מחזירין ליורש, מפני שהיתה למת חזקה בכלים אלו. עוד תירצו [בשו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סימן פ', ועוד], שחזקה זו מועילה רק לומר שאי אפשר להוציאם מיד המחזיק בהם. שכך הוא הדין בענייני ממונות, שמי שהכלים אצלו - הוא המוחזק, וזה שבא לטעון כנגדו - הוא המוציא. אבל אין זו חזקה המבררת שהם שלו, ולכן אי אפשר לסמוך עליה לעדות אשה. והנו"ב תירץ, דלהכי אין הולכין אחר החזקה, משום שנגד חזקה זו יש חזקת אשת איש. ויש שכתבו, דמדאורייתא אכן אפשר לסמוך על סימני הכלים להתיר את האשה לעלמא, ורק מדרבנן אין סומכין על החזקה, משום חומרא דאשת איש. ועיין בשו"ת מהרי"ל דיסקין [סימן מ"ב ומ"ג], שהביא שנראה מהגר"א והקדמונים, שכל חשש שאלה אינו אלא מד"ס. ועיין מש"כ בזה בנו"ב. וע"ע באחרונים שהקשו למה חיישינן לשאלה, ולא סמכינן אחזקה ד"כאן נמצא כאן היה", שסומכין עליה גם באיסור אשת איש, כדאיתא במסכת יבמות [קטו ב] ? ובאבני נזר תירץ, שאין אומרין חזקה זו, אלא גבי הדבר עצמו, דהיינו, שהכלים הם אכן של אותו מת הלבוש בהם. אבל אין מחזיקין מחזקת הכלים - לחזקת האשה, להתירה על פי חזקת הכלים.

[240] הנו"ב [קמא אהע"ז סימן נ"א] הביא את שיטת מהר"ם ברבי, דסבירא ליה שרק בסימנים חיישינן לשאלה, כיון דאיכא גם חשש דלמא אתרמי, ובצירוף שני החששות - חיישינן להו. אבל גבי עדים המכירים בטביעות עין, לא חיישינן לשאלה. והקשה עליו, אם כן, מה מקשה הגמרא כאן, היה לה לתרץ שמדובר בעדים! אלא על כרחך שאין חילוק בכך. ואכן הכי איתא בפירוש ברבינו חננאל: "ואף על גב דאיכא סהדי דהאי אוכף להאי גברא הוא, נימא דלמא השאילו לאחרים".

[241] הקשו הראשונים, אם כן, במתניתין דלעיל: "ואלו חייב להכריז, מצא פירות בכלי", היאך מחזירין את הפירות על פי סימן הכלי, ניחוש לשאלה! ותירצו, אף אם אמנם בדאורייתא חיישינן לשאלה, מכל מקום בממון תקנו חכמים שלא נחשוש לכך, כי היכי דתקנו להחזיר אבידה בסימנים, למאן דאמר שסימנים לאו דאורייתא. וקושיית הגמרא הכא, היכי מהדרינן חמור בסימני אוכף, קאי על חמור האמור בתורה, שהגמרא מפרשת שמחזירין אותו אף בסימני אוכף, ואם כן חזינן שמדאורייתא לא חיישינן לשאלה! [ועיין בעונג יו"ט [אהע"ז סימן קל"ד] מה שכתב בזה, ועיין בתומים סימן ס"ה סקי"ב]. והש"ך כתב, דאכן אין חילוק בין איסורא לממונא לענין חשש שאלה. אלא שבמשנתנו מדובר בכלי דלא מושלי אינשי, או שהכוונה היא שהמוצא יכריז "מצאתי פירות", והאובד יאמר שהם היו בכלי, וזה עצמו נחשב סימן.

[242] כתבו הראשונים, דהאי דחיישינן לשאלה, היינו דחיישינן שהחמור הוא של השואל, והמשאיל שיודע את סימני האוכף - בא לתבוע את המציאה. אבל לזה אין חוששין, שמא זה שנותן סימן הוא שואל, ואינו בעל האבידה, דאם כן, היאך מחזירין כל אבידה? ניחוש שמא זה שטוען שהאבידה שלו, שאלה פעם מבעליה, ולכן הוא יודע את סימניה! אלא על כרחך דלהא לא חיישינן, משום שאם שאלו לשעה - לא ידע לכוין סימניו. ואף אם ידע את הסימנים, מכל מקום מנין הוא יודע שאבדה מהמשאיל? מה שאין כן במשאיל, ששפיר יש לחוש שיודע מאבידת השואל, כיון שהוא תבע ממנו את החפץ שהשאילו, והוצרך השואל לישבע שאבדה ממנו ואינה ברשותו. ולכן אין מחזירין חמור בסימני אוכף, משום דחיישינן שזה שטוען שהאבידה שלו, הוא זה שהשאיל לבעל החמור את האוכף. מה שאין כן בשאר אבידה, ליכא חששא, דאף אם אכן הטוען הוא המשאיל, מה בכך, הרי אנו מחזירין לו את שלו!

[243] הב"ח גורס "לא משאלי". ומהרש"ל גורס: "לא שאילי".

[244] כך הוא לשון רבינו חננאל: "איכוף לא מושלי אינשי, למה, כי פעמים שתהיה בהמת בעל האיכוף רזה, ובהמת השואל שמינה, וכשנותנין עליה זה האיכוף מתפתח, וכשמחזיר על בהמתו של המשאיל, מסקבה, פירוש עושה בה חבורה". מבואר מדבריו שהמשאיל הוא זה שמקפיד, כיון שלאחר שישאיל את האוכף, הוא עלול להזיק לחמורו. וברש"י במסכת יבמות [ק"כ ב] כתב: "בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחבירו". וכתב בערוך לנר שם, שאין ברור מדבריו אם הכוונה על המשאיל, או על השואל.

[245] הבית שמואל [סימן י"ז ס"ק ס"ט] מביא, דיש פוסקים שסוברים שדווקא למאן דאמר שסימנים דאורייתא, אמרינן דחיישינן לשאלה, דלדידיה קשיא מתניתין שאין מעידין על המת וכו', והוצרך לתרץ דחיישינן לשאלה. אבל למאן דאמר שסימנים דרבנן, ניחא הך מתניתין, וממילא אין לנו הכרח לומר דחיישינן לשאלה, ומסברא לא חיישינן. ומתוך כך העלו, שאם יש סימן אמצעי בגופו של אדם, וסימן מובהק בכליו, מתירין את האשה ממה נפשך. דאי סימנים דאורייתא, הרי אפשר להתיר על פי הסימן שבגופו. ואי דרבנן, הרי שאפשר להתיר על פי הסימן המובהק שבכליו, שהרי אם סימנים לאו דאורייתא, לא חיישינן לשאלה! אמנם הבית שמואל עצמו סובר, דאם סימנים דרבנן, כל שכן דחיישינן לשאלה. ועיין במאירי כאן שכתב למסקנה, דאם סימנים דאורייתא - לא חיישינן לשאלה. ואי דרבנן - חיישינן!

[246] הקשה החתם סופר [בשו"ת, אהע"ז ח"א סימן מ"ח], למה נקטה הגמרא חיורי וסומקי, ולא נקטה סתם, שהעדות על צבע הכלים? ועוד, למה היה צריך התנא להשמיענו שגם סימנים גרועים שבכליו אינם מועילים, הרי כבר השמיענו שסימנים כאלו שבגופו אינם מועילים, וכל שכן שבכליו אינם מועילים! ועוד, למה הפסיקה הגמרא בתירוץ שבכליו חיישינן לשאלה? ותירץ על פי מה שכתב מהרי"ט, שאין חוששין לשאלה בכל כליו. שאם יש סימנים בכל כלי המת, הרי זה סימן, ולא חיישינן לשאלה, משום שלא מסתבר שאדם ישאיל את כל כליו ויניח עצמו ערטילאי. עוד מקדים החת"ס לחדש, דהאי דאמרינן שסימן צבע אינו סימן, היינו דווקא כשכל הכלים שמעיד עליהם - באותו צבע הם. אבל אם מעיד על כלי אחד שהיה בצבע אחד, ואחר שהיה בצבע שונה - הוי סימן. ומעתה מיושב הכל שפיר. שמתחילה לא תירץ שהסימן הוא בצבע, משום שאם סימן גרוע שבגופו לא מהני, כל שכן שבכליו לא מהני! לכן הוצרך לתרץ דחיישינן לשאלה. אכן תירוץ זה נראה לגמרא דחוק, שהוצרך לומר שסימני כליו היינו במקצת כליו, דהא בכולם לא חיישינן לשאלה. לכן תירצה הגמרא תירוץ אחר, שהעדות היא על חיורי וסומקי, שקצת כליו חיורי, וקצתם - סומקי. ומן הדין היה לסמוך על סימן זה, כפי שהבאנו לעיל, אלא לפי שעל כלי אחד חיישינן לשאלה, תו ליכא אלא סימן צבע אחד, וזה הוי סימן גרוע, שאי אפשר לסמוך עליו. והעלה החת"ס מתוך כך, שאם יש כמה מיני צבעים, חיורי סומקי ואוכמי, שפיר סמכינן עלייהו, ואפשר שאף סימן מובהק הן!

[247] בחידושי הר"ן [ועוד ראשונים] כתב, דלהך מסקנה, אין חוששין לשאלה. אבל יש אומרים שגם להך תירוצא, אכתי חיישינן לשאלה. וכן נקטו הפוסקים להלכתא [עיין פתחי תשובה סימן י"ז סק"ה, ועוד].

[248] כתב הפנ"י [במסכת גיטין דף כ"ח], שמשמע מכאן שדווקא אם הגט קשור בתוך הכיס והארנקי, אז מועיל הסימן שבכיס ובארנקי. אבל אם היה הגט מונח בצדו, ולא היה קשור בו, לא מהני הסימן. ואף שלענין אבידה קיימא לן "מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן - חייב להכריז", לענין גט מחמירין באופן כזה. וכ"כ הנתיבות בסימן רס"ב. ועיין בבית שמואל [אהע"ז סימן י"ז ס"ק ס"ט] שכתב בענין עדות אשה שמת בעלה, שאין סומכין על ארנקי הסמוך להרוג. אבל הרבה אחרונים כתבו, שאין מחמירין באשת איש טפי מאבידה [עיין נו"ב תניינא סימן נ"א, קצוה"ח סימן רס"ב, ועוד]. ומכל מקום הכא לא מהני אם היה הגט סמוך לארנקי, לפי שגם האי דאמרינן באבידה, שאם מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן - חייב להכריז, היינו דווקא אם נראים הדברים שנפל אותו דבר מתוך הכלי שיש בו סימן. ולכן, בגט, שאין דרך שיהיה מונח בכיס או בארנקי, אלא בכלים שמניחין בהם שטרות, אינו כשר אלא אם כן היה קשור בכלי. וגבי היכא דנמצא הגט בין כליו, כתב רש"י "כלי תשמישו שבביתו". וביאר הפנ"י במסכת גיטין [כ"ח א], שהוקשה לרש"י, היאך מהני באופן כזה אף שאין הגט קשור בהם? לכן פירש שמדובר שנמצא בין כלים שבביתו, דבאופן כזה אין חוששין אף אם אין הגט קשור בהם. מה שאין כן ברישא, שמדובר שנמצא שלא בביתו, ולכן רק אם נמצא קשור בכליו - כשר.

[249] כך פירש רש"י. והקשה הנו"ב [סימן נ"א], הרי הכא החשש שהשאיל הוא רק כלפי אדם אחד, דהיינו אדם ששמו ושם אביו כשם המשלח, שאנו חוששים שהוא הניח בכיס גט דומה לגט ששליח זה הביא, ובכהאי גוונא לא חיישינן לשאלה! ותירץ החכם צבי, דהכא, כיון שאפשר לפתור את הבעיה על ידי כתיבת גט חדש, לכן החמירו לחשוש לשאלה אף באופן כזה. אמנם בנוב"י דחה את דבריו. ועיי"ש מה שתירץ. וע"ע בשו"ת חת"ס [אהע"ז סימן מ"ח] מה שכתב בזה. אמנם במסכת יבמות [ק"כ ב] פירש רש"י: "שמא השאילו לאחר, וקשר בו גט זה, והחזירו לזה, ושכח בו גט". והעירו האחרונים, למה לא פירש בפשטות כפי שפירש כאן, שהחשש הוא שהשואל קשר בו גט, ואבד מהשואל? ועיין במרחשת [ח"ב סימן ז'] ובאחיעזר [אהע"ז סימן ט"ז] מה שכתבו בזה.

[250] כתב הרשב"א: "דמהא שמעינן דמעידים עליהם [להתיר אשה], ואפילו למאן דאמר סימנים לאו דאורייתא, דהא מהדרינן גיטא עלייהו, ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא, וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה, והוא הדין לעידי מיתה". וסמכו על דבריו הרבה פוסקים, והתירו אשה על פי כלים דלא מושלי אינשי. אבל בשו"ת בית יוסף [דיני מסל"ת סימן ז'] כתב: "אבל הרי"ף והרא"ש כתבו מתני' סתמא, דאעל פי שיש סימנים בגופו ובכליו, ולא הזכירו שמעידין על סימן מובהק שבכליו, וכן שום אחד מהפוסקים לא הזכיר דמעידין עליו אם מכירים כיסו וטבעתו וארנקי שלו וכו'. משמע דסבירא ליה לפוסקים כתי' אחר שכתבו התוס', דמעיקרא כי בעי לאתויי מברייתא דמצאו קשור בכיס וכו' דסימנים דאו', הוה סלקא דעתך דאדם אחר מצאו, ומחזירו על ידי סימן זה שקשור בכיס, ולכך בעי למיפשט מינה דסימנים דאו'. וכי אמר רבא דכו"ע סימנים דרבנן, סבר דמיירי במצאו בעצמו, ומכיר הכיס בטביעות עין ונאמן במיגו וכו', ואם כן, גבי עדות אשה דליכא למימר מיגו, אין מעידין אפילו על כיס וארנקי וטבעת וכו', כיון דמספקא לן אי סימנים דרבנן, אפילו בכלים דליכא למיחש לשאלה - לא הוי סימן". וביאר הבית שמואל בכוונתו, שמה שהגמרא מתרצת דבהנך כלים דלא מושלי אינשי - מעידין על פיהם, היינו לצד שסימנים דאורייתא. דכמו שסומכין על סימנין להתיר את האשה, כך גבי חשש שאלה, אין חוששין בכלים דלא מושלי אינשי. אבל אי סימנים דרבנן, ואין סומכין אלא על סימנים מובהקין, אזי גם גבי חשש שאלה, חיישינן אף בכלים דלא מושלי אינשי. והקשה הגרעק"א [בדו"ח] על דברי הב"י, אם כן, חוזרת קושיית הגמרא לעיל, חמור בסימני אוכף - היכי מהדרינן! שהרי תירוץ הגמרא שאוכף לא מושלי אינשי, מתיישב רק אי אמרינן שסימנים דאורייתא. אבל אם סימנים דרבנן, חיישינן אף בכלים דלא מושלי אינשי! ועיין באחרונים שהאריכו בדברי הב"י.

[251] הקשו התוס', הא כתיב: "לא תנחשו"! וכתבו דמתורץ על פי האי דאמרינן במסכת שבת, "כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי". וביאר מהר"ץ חיות את דבריהם, על פי דברי הרמב"ם במורה נבוכים: "כל שיש בו משום רפואה וכו', רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וכו', וכל מה שנתאמת נסיונו באלו, אעל פי שלא יגזרהו ההיקש, מותר לעשותו". וזו כוונת התוס', דלכן כיס וארנקי דמסמני - לא מושלי אינשי, דנתאמת הנסיון בזה, ואין בזה משום "לא תנחשו". ואכן במסכת יבמות הגירסא היא "משום דמנחשי", ולא כגירסא שלפנינו "משום דמסמני". וכתב הרש"ש, דלפי זה אפשר לישב את קושית התוס', דנחש לחוד - וסימן לחוד. והכא רק סימן הוא, ולכן מותר. ועיין בפתחי תשובה, שהביא דיש פוסקים שכתבו, דאיסור נחש אינו אלא כשמוציא את הדברים בפיו. אבל אם רק מחשב בלבו טעם זה של ניחוש, ולכן נמנע מלעשות דברים אלו - מותר. ולכן מותר לשחוט תרנגול שקרא כעורב וכו', ומותר לומר לאחר לשחטה, ובלבד שלא יאמר לו טעם דניחוש [כ"כ הרמ"א י"ד סימן קע"ט. ועיין בהגהות הגר"א שכתב שם, שהדברים קשים כחומץ לשיניים לגנוב דעת המקום]. וכתב, דמהתוס' דהכא מוכח שאינם סוברים כך, שהרי כאן אינו מוציא בפיו שהטעם שאינו משאילו - משום דמסמני! אמנם יש שכתבו שאין ראיה מהתוס', כי מה שלא תירצו כך, היינו משום דחיישינן שהוא יאמר את הטעם לשואל, כדי שלא ישיאו שם רע בשכניו.

[252] יש שהקשו [עיין שו"ת פנים מאירות סוס"י ל"ב], עדיין נחשוש לפקדון, שהרי אדם מפקיד את כיסו וארנקו אצל אחר! והביאו, שבשו"ת הב"ח [סימן פ"א] כתב, שאין חוששין לפקדון, כיון שאין דרך כ"כ להפקיד כמו שדרך להשאיל.

[253] כך פירש רש"י. ובמסכת יבמות פירש: "שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו, וילך ויראהו לאשתו, ויטול הימנה כל אשר ישאל". ועל כל פנים, מוכח מרש"י, שטבעת שאין בה חותם - משאילים לאחרים. וכן מוכח מהאי דאמרינן במסכת נדרים, גבי המודר מאכל מחבירו: "אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים", ומפרש לה, טבעת - כדי ליראות בה [נוב"י ח"ב אהע"ז סימן נ"א].

[254] הב"י [סימן י"ז] מביא שכתב הרד"ך, שדקדק רש"י ונקט שאמרו העדים שהיתה לו שומא באבר פלוני, ולא אמרו היכן היתה בצמצום. אבל אם העידו על מקומה ממש, דהיינו, שהיתה באבר פלוני, ובמקום פלוני באבר, הוי סימן מובהק. אבל יש שכתבו, שאף באופן כזה לא הוי סימן מובהק.

[255] השטמ"ק הביא בשם הראב"ד, שמחלוקת זו אינה דווקא בשומא, אלא ה"ה לשאר חידושים ועניינים הנולדים עם האדם, כגון רגלו עקומה, או יתר בידיו ורגליו שש ושש אצבעות, כי מה הפרש יש בין שומא לשאר חידושים הנולדים עם האדם?! ועיין בנו"ב [קמא אהע"ז סימן נ"א] שדייק מלשונו, שדווקא בחידושים הנולדים עם האדם, שהוא מעצם טבעו, שייך לומר שמצויין בבן גילו. אבל בדברים המתחדשים בגוף על ידי מעשה - לא.

[256] כך כתב רש"י. והקשו האחרונים, מה בכך אם משתנית משחורה ללבנה, הרי עיקר העדות היא על עצם המצאות השומא בגוף המת, וזה אינו משתנה לאחר מיתה! וכתב הנוב"י, דסבירא ליה להגמרא באוקימתא זו, שאכן שומא מצויה בבן גילו - ולכן אין זה סימן. והאי דאמרינן דלכולי עלמא אינה מצויה בבין גילו, היינו שאין מצוי שתהיה שומא באותו מראה בבן גילו. וכיון שהמראה עשוי להשתנות לאחר מיתה, אם כן, נשארה רק השומא עצמה לסימן, וזה אינו נחשב סימן, כיון שמצוי בבן גילו. אמנם כתב שם, דמלשון הראב"ד משמע, שהשומא עצמה משתנה לאחר מיתה. שהשומא היא שינוי בעור, ויכול דבר זה להתחדש לאחר מיתה, אף במקום שלא היה בו שום רושם בחייו. ובשו"ת הב"ח [סימן פ"א] כתב, שודאי הוא ששומא משתנית לאחר מיתה. ולכן אם ימצאו לאחר מיתה שומא באותו מראה שהיה לה מחיים, מוכחא מילתא דאיניש אחרינא הוא, לפי שודאי הוא שהשומא של הבעל אינה נראית עתה כפי שנראתה מחיים.

[257] כתב הראב"ד [הובא בשטמ"ק]: "דווקא שומא, שאינה אלא שינוי בעור האדם. אבל שאר חידושים שהן מן העצמות ומן עובי הבשר, כגון בעל חטוטרת, וראשו שקוע וכיו"ב, ודאי אינם עשויים להשתנות". וכן דקדקו מלשון רש"י: "אם היתה שחורה, במותו נעשית לבנה". משמע קצת, דבשאר שינויים לא אמרינן שעשויין להשתנות אחר מיתה. אבל יש פוסקים שכתבו, דמשמעות לשון הגמרא: "והכא בסימנים העשויין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי" היא, שבכל ענין אין מעידין על סימנים שבגוף האדם, מטעם שעשויין להשתנות לאחר מיתה. ובשו"ת שואל ומשיב הביא, דהכי משמע בירושלמי במסכת יבמות [פט"ז ה"ג]. שהקשה על המשנה ד"אין מעידין וכו' אעל פי שיש סימנים בגופו ובכליו": "ולא כן תני: מנין ל [שור] אחיך שטעה, אתה מחזירו בין בגופו בין בכליו?" ותירץ: "שנייא היא, שהסימנין דרכן להשתנות!" משמע שבכל הסימנים אמרינן דעשויין להשתנות לאחר מיתה. כי אחרת, מה תירץ הירושלמי, אכתי יקשה, שלענין עידי מיתה לא סמכינן אף על סימנים שאין דרכן להשתנות, שהרי המשנה מדברת בכל הסימנים, ואילו לענין אבידה סמכינן על סימנים שבגופו!

[258] כתב הב"י, דמהכא מוכח שאף אם סימנים דרבנן, מכל מקום סימן מובהק מועיל מהתורה אף באיסור א"א. וכן כתבו התוס' לעיל [י"ט א, ד"ה אי סימנים]. אבל החלקת מחוקק [סוס"י י"ז] הביא, דיש אומרים שרק בממון שייך לחלק בין סימנים מובהקין - לשאינם מובהקין. אבל באיסורא - אין לחלק. ומה שהגמרא כאן העמידה את מחלוקתם אם שומא סימן מובהק הוא, היינו רק היכא דאיכא נפקא מינה גבי ממונא, כגון לענין נחלה, מי יירש את המת. והראב"ד [הובא בשטמ"ק] סובר, דאי אמרינן שסימנים לאו דאורייתא, אזי גם סימנים מובהקין לאו דאורייתא. והאי דאמרינן הכא שאם שומא סימן מובהק הוא, מתירין את האשה על פיו, מדרבנן הוא, שהקילו משום עיגונא, ומשום חזקה דאשה דייקא ומנסבא. והמאירי הביא שיטה אחרת, שכל האבעיא אם סימנים דאורייתא, וסמכינן עלייהו גם באיסור אשת איש, היא רק בסימנים מובהקין. אבל בסימנים שאינם מובהקין, פשיטא לן שהם מדרבנן.

[259] הקשה הגרעק"א, היכן מצינו בפירוש שמחזירין אבידה בסימנים?! אי ממתניתין, הרי שנינו רק שחייב להכריז, ויתכן שחובת ההכרזה היא כדי שיבואו עדים, ואכתי מנלן שמחזירין על פי סימנים? ותירץ, שמוכח כן מהאי דתנן דכריכות ברשות היחיד חייב להכריז, והרי סבירא ליה לרבא גופיה, שמדובר כשאין בהם סימן, אלא רק סימן מקום, ובאופן כזה לא שייך לומר שההכרזה היא משום עדים, שהרי כתבו התוס', שהטעם הוא, שעל ידי הסימנים ימצא עדים, וזה לא שייך בסימן מקום! אלא בהכרח שמחזירין על פי הסימן עצמו.

[260] הקשו הראשונים, למאי דסבירא ליה להגמרא עתה, שמחזירין על פי סימנים, אם כן,, מדוע שנינו שאחד הלוה משלשה - יחזיר ללוה, שלשה שלוו מן האחד - יחזיר למלוה, הלא העיקר הוא מי נותן את הסימנים, הלוה או המלוה! ותירצו, שסבור עתה הגמרא, שאף שההחזרה היא על פי סימנים, מכל מקום באחד הלווה משלשה, מחזירין רק ללוה, דלזה מועילה הסברא דגבי לוה שכיחי, וגבי מלוה לא שכיחי, שלא יועילו סימנים של המלוה. ומיהו, אין סברא זו מועילה שיחזירו ללוה בלי סימנים. וכן גבי מלוה, אם היו שלשה שלוו מן האחד, מועילה סברא דגבי מלוה שכיחי, שלא יועילו סימניו של הלוה. ולמסקנת הסוגיא להלן, מועילים טעמים אלו שיחזירו על פיהם אף בלא סימנים. ובחי' הר"ן כתב, דאף בסלקא דעתך ידע הגמרא את הטעם באחד שלוה משלשה, דגבי לוה שכיחי, וכן את הטעם בשלשה שלוו מאחד, אלא שהיה סבור שאומדנא זו - הרי היא כאומדנא דסימנים. ואם סימנים לאו דאורייתא, לא יועילו הנך טעמי מדאו', אלא רק מתקנת חכמים. ולכן הקשה, שהסברא שאמר רבא גבי סימנים, שלכן תקנו להחזיר, משום דניחא ליה לבעל אבידה, לא שייכא הכא!

ומשיבים: ההבדל למעשה הוא לענין לאהדורי [להחזיר] גט אשה על פי סימנים. אי אמרת [אם אומר אתה] שהשבת אבידה על פי סימנים זה דאורייתא [מן התורה] — מהדרינן [מחזירים], שהרי התורה אמרה שסימן מועיל, ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שהשבת אבידה על פי סימנים זה רק דרבנן [מתקנת חכמים] כי עבוד רבנן תקנתא [כאשר עשו חכמים תקנה] עשו זאת בממונא [בעניני ממונות], אבל באיסורא [בדיני איסורים] לא עבוד רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה], שאינם יכולים לתקן ולהפקיע חשש איסור מן התורה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנתנו: אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת (יצאה) מן הכלל להיאמר בכתוב במפורש? — להקיש (להשוות) אליה דברים אחרים, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז, אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז. הרי שסימנים מן התורה! ודוחים: התנא עיקר דבריו וחידושו לענין תובעין אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], ואילו סימנין כדי נסבא [רק הביא], שאת הסימנים הזכיר רק בדרך אגב, מאחר שמדברי חכמים מחזירים בסימנים. אבל הלימוד מן התורה הוא לגבי תובעים בלבד.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בהמשך שמחזירים חמור בסימני אוכף. הרי שסימנים מן התורה! ושוב דוחים: אימא [אמור] ותקן בלשון: לא "בסימני אוכף" אלא "בעדי אוכף", כלומר, שמביא עדים שהאוכף שייך לו.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה "והיה עמך עד דרש אחיך אתו" (דברים כב, ב) ואמרו חכמים: וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו, הרי איננו יודע מיהו! אלא הכוונה שאתה צריך לדרוש ולחקור אותו, כלומר, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.

ומדייקים: מאי לאו [האם לא] הכוונה שיבדוק אותו בסימנים שהוא נותן אם הם סימנים ראויים! ודוחים: לא, הכוונה היא בעדים, שיבדוק אם העדים אינם משקרים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: אין מעידין על אדם שמת כדי להתיר לאשתו להינשא, אלא על פרצוף הפנים עם החוטם שראו העדים והכירוהו, אף על פי שיש סימנין אחרים בגופו ובכליו (בגדיו) אין סומכים עליהם.

שמע מינה [למד מכאן] כי סימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה] שהרי אין סומכים עליהם בענין זה של איסור! אמרי [אומרים] ודוחים: משם אין ראיה, שכן שם מדובר כשהסימנים הם בלתי מובהקים שאין לסמוך עליהם, סימנים שבגופו כגון שהוא ארוך או שהוא גוץ. ולענין סימנים של כליו אין סומכים עליהם משום דחיישינן [שאנו חוששים] לשאלה, שמא המת שאל אותם מבעליהם, ואינם שלו.

ומקשים: אי חיישינן [אם חוששים אנו] לשאלה, אם כן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן [איך אנו מחזירים]? אמרי [אומרים]: אוכף, לא שאולי אינשי אוכפא [אין משאילים אנשים אוכף] משום דמסקב ליה לחמרא [שפוצע את החמור] כי האוכף צריך להיות בדיוק לפי מידתו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] ותדחה באופן אחר: כליו שנתנו בהם רק סימנים כלליים, כלומר בחיורי ובסומקי [בלבנים ובאדומים].

ומקשים: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: מצאו השליח את הגט שאבד ממנו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו, אפילו לזמן מרובה לאחר האבידה — כשר. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי חיישינן לשאלה [חוששים אנו להשאלה], כי [כאשר] מצאו קשור בכיס אמאי [מדוע] כשר? ניחוש [נחשוש] לשאלה!

אמרי [אומרים]: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי [משאילים אנשים]. כיס וארנקי — הטעם משום שרואים בהם ענין של מסמני [סימן וניחוש], שהאדם המוסר את כיסו וארנקו לאחר כמי שמסר לו את מזלו. וטבעת — משום שיש חשש דמזייף [לזיוף], שבטבעת היה כרגיל מצוי החותם, ואין אדם משאיל לחבירו את חותמו.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שנושא זה שנוי במחלוקת תנאים] שכבר נחלקו בו. שכן שנינו בדיני עדות על המת: אין מעידין על השומא (יבלת) שנמצאת בגוף המת שנמצא, שדבר זה אינו מספיק לסמוך עליו להתיר את אשתו. ואלעזר בן מהבאי אומר: מעידין על השומא. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו]; שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: סימנין דרבנן [מדברי חכמים], ולכן אין סומכים על השומא, ואילו אלעזר בן מהבאי סבר [סבור]: סימנין דאורייתא [מן התורה]!

אמר רבא, אפשר לדחות ולומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] סימנין דאורייתא [מן התורה], ואולם הכא [כאן] בשאלה האם שומא מצויה בבן גילו קמיפלגי [חלוקים הם], האם אפשר לחשוש שיש אדם אחר, בן גילו ומזלו של המת, ואף בו מצוי סימן זה או לא. מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: שומא מצויה בבן גילו, ומר סבר [וחכם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור]: שומא אינה מצויה בבן גילו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] אפשרות אחרת לדחות: דכולי עלמא [לדעת הכל] שומא אינה מצויה בבן גילו, והכא [וכאן] בשאלה אם סימנין העשוין להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי [חלוקים הם]; מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] שסימנין עשוים להשתנות לאחר מיתה, ויתכן שנשתנה גודל או צבע השומא, ולכן אינה יכולה לשמש עוד כסימן. ומר סבר [וחכם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור]: סימנין אין עשויים להשתנות לאחר מיתה.

ועוד, איבעית אימא [אם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] שומא אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה, וסימנין לדעת הכל הם דרבנן [מדברי חכמים], אלא הכא [כאן] בשאלה האם שומא סימן מובהק הוא קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חנם זה, אלעזר בן מהבאי, סבור] ששומא סימן מובהק הוא, שאין בו אפשרות לטעות או לכפילות, ולכן אפשר לסמוך עליו בשלימות אפילו אין השימוש בסימנים מפורש בתורה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: שומא לאו [אין] סימן מובהק הוא.

בהמשך לדיון שהובא כאן אמר רבא: אם תמצי [תרצה] לומר כי סימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה], אם כן היכי מהדרינן אבידתא [כיצד מחזירים אבידה] בסימנין? שהרי יתכן שאין בסימנים משום הוכחה ומוסרים רכושו של אדם אחר למישהו שאינו זכאי לו! והתשובה היא שיש לראות בכך הסכמה כללית, דניחא ליה [שנוח לו] למוצא אבידה דנהדר [שיחזיר] בסימנין, והוא מוכן לוותר על זכותו במציאה אם יתנו לו סימנים, כי היכי דכי אבדה לדידה נמי נהדרו ליה [שכאשר תאבד לו עצמו אבידה גם כן יחזירו לו] בסימנין.

אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו? כלומר, כיצד אתה יכול לתלות את ההיתר בכך שמוצא האבידה מוכן להחזיר על פי סימנים, והלא החפץ איננו שייך לו, וכיצד הוא יכול לעשות לגביו הסכמים?!

אלא יש להסביר באופן שונה במקצת: ניחא ליה [נוח לו] לבעל האבידה עצמו למיהב [לתת] סימנין ולמשקליה [ולקחת אותה, את אבידתו] ולא להזדקק להוכחות מושלמות יותר. שכן מידע ידע [יודע הוא] שעדים לית ליה [אין לו], ומימר אמר [ואומר בעצמו]: כולי עלמא לא ידעי [הכל אינם יודעים] סימנין מובהקים דידה [שלה], ואנא יהיבנא [ואני אתן] סימנין מובהקים דידה [שלה] ושקלנא לה [ואקח אותה], ונוח לו להסכים לסידור כללי שיבדקו את זהות הבעלים על פי הסימנים, שהרי סבור הוא שבוודאי יודע סימנים יותר מאחרים.

ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה] רבן שמעון בן גמליאל אומר: מצא שלושה שטרות והיו אלה שטרות של אחד הלוה משלשה — יחזיר ללוה, ואם היו שטרות של שלשה שלוו מן האחד — יחזיר למלוה. ואם ענין זה של השבת אבידה בסימנים תלוי במעין הסכמה כללית, וכי ניחא ליה [נוח לו] ללוה לאהדורי ליה [להחזיר לו] את השטרות למלוה? מוטב לו שלא יסמכו על הסימנים ולא יחזירו!

אמר ליה [לו]: התם [שם] סברא הוא, ובגללה אנו מחזירים, ולא משום סימנים בלבד. כי אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה — דגבי [שאצל] הלוה שכיחי [מצויים] שיהיו בידו שלושה שטרות שחייב היה לשלושה אנשים, ואילו גבי [אצל] המלוה לא שכיחי [מצויים] שטרות של אחרים, ולכן שמע מינה [למד מכאן] כי ודאי מלוה נפול [נפלו]. ולהיפך, שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה — דגבי [שאצל] המלוה שכיחי [מצויים] שלושה שטרות של אנשים שונים שלוו ממנו, ואילו גבי [אצל] הלוה לא שכיחי [מצויים] שטרות של אחרים, ולכן אין מסתבר ששלו הם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: The practical difference is with regard to returning the bill of divorce of a woman that was lost by an agent before its delivery, on the basis of distinguishing marks. If you say that the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, we return the document and allow the agent to transmit it to the woman. But if you say that it is by rabbinic law, we do not return the document, because when the Sages institute an ordinance, it is only with regard to monetary matters they have the authority to declare property ownerless; but with regard to ritual matters, the Sages do not institute an ordinance. They lack the authority to abrogate the prohibitions by Torah law that are associated with a woman’s marital status.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the mishna: The garment was also included in the generalization that one must return all of these items. And why did it emerge from the generalization that is should be specified? To draw an analogy to it and to say to you: What is notable about a garment? It is notable in that there are distinguishing marks concerning it and it has claimants asserting ownership, and its finder is obligated to proclaim his find. So too with regard to any item concerning which there are distinguishing marks and it has claimants asserting ownership, its finder is obligated to proclaim his find. Clearly, the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara rejects the proof: Perhaps it was necessary for the tanna to mention only the criterion of claimants, and the tanna cited the criterion of distinguishing marks for no reason, as by Torah law distinguishing marks are not a relevant factor.

The Gemara suggests: Come and hear proof from the aforementioned statement: The obligation to return a donkey to its owner on the basis of the distinguishing marks of the saddle is derived based on the mention of the word “donkey” in the verse from Deuteronomy. Clearly, the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara rejects this proof: Emend the baraita and say: There is an obligation to return the donkey only on the basis of witnesses who testify with regard to the identity of the owner based on the fact that the saddle belongs to him, and not on the basis of distinguishing marks.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (28b): “And if your brother be not near you, and you know him not, then you shall bring it into your house, and it shall be with you until your brother claims [derosh] it, and you shall return it to him” (Deuteronomy 22:2). Would it enter your mind that he would give the lost item to him before he claims it? How can the finder return it if he does not know the identity of the owner? Rather, the verb derosh is not referring to the claim of the owner; it is referring to the scrutiny performed by the finder. Scrutinize him [darshehu] to determine whether the claimant is a swindler or whether he is not a swindler. Only then may you return the lost item to him.

The Gemara states its suggested proof: What, is it not that the one who claims the lost item proves that he is not a swindler on the basis of distinguishing marks that he provides? Apparently, the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law. The Gemara rejects this proof: No, the determination of whether he is a swindler is on the basis of scrutinizing his witnesses.

The Gemara suggests: Come and hear proof from a mishna (Yevamot 120a): One testifies that a man died, thereby permitting his wife to remarry, only if he can testify about seeing the countenance [partzuf ] of the face with the nose, as this allows one to identify the individual with certainty. Although there are distinguishing marks on his body and on his garments, which appear to indicate his identity, they cannot be used to identify the person.

The Gemara states its suggested proof: Conclude from it that the identification of an item on the basis of distinguishing marks is not by Torah law. The Sages say in rejecting that proof: The distinguishing marks on his body mentioned in the mishna are non-specific distinguishing marks, e.g., that he was tall or short, and that is the reason that the distinguishing marks are ineffective in determining his identity. The distinguishing marks on his garments mentioned in the mishna are ineffective in determining his identity, as we are concerned about the possibility of a loan, e.g., perhaps the husband loaned his clothes to the deceased.

The Gemara asks: If we are concerned about the possibility of a loan, how do we return a donkey to its owner on the basis of the distinguishing marks of the saddle; perhaps it was borrowed? The Sages say in response: People do not typically borrow a saddle because saddles that are not custom fit wound the donkey.

If you wish, say instead: The distinguishing marks on his garments mentioned in the mishna are non-specific distinguishing marks, e.g., where the witness said that they were white or red, and that is the reason that the distinguishing marks are ineffective in determining his identity.

The Gemara questions the previous answer with regard to the concern about the possibility of a loan. But there is that which is taught in a baraita: If the agent found the bill of divorce that he lost bound to his pouch, or his purse, or his signet ring, or if he found it among his garments, even if he found it a long time after he lost it, the distinguishing marks on those items are sufficient in order to identify the bill of divorce as the one that he lost, and it is valid. And if it enters your mind that we are concerned about the possibility of a loan, when he found the bill of divorce bound to his pouch, why is it valid? Let us be concerned about the possibility of a loan and that perhaps the pouch and the bill of divorce belong to someone else.

The Sages say in response: There is no concern in this case, as people do not loan a pouch, a purse, or a signet ring to another person. One does not loan his pouch and his purse to others due to the fact that it portends the loss of his good fortune. And one does not loan his signet ring to others due to the fact that it could be used to forge documents.

The Gemara suggests: Let us say that the dilemma whether the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law or by rabbinic law is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: One does not testify on the basis of a mole on the body of the deceased to determine the identity of a man who died and permit his wife to remarry. And Elazar ben Mahavai says: One testifies to identify the corpse on the basis of a mole. What, is it not with regard to this matter that they disagree; as the first tanna holds that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by rabbinic law and therefore, testimony concerning those marks cannot dissolve a marriage by Torah law; and Elazar ben Mahavai holds that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law.

Rava said: That is not necessarily the crux of their dispute, as perhaps everyone agrees that identification of an item on the basis of distinguishing marks is by Torah law, and here, it is with regard to whether one needs to be concerned that a mole is often found on one’s contemporary, i.e., one born under the same constellation, rendering it useless as a means of identification, that they disagree. One Sage, the first tanna, holds that a mole is often found on one’s contemporary and therefore it is insufficient as a means of identification; and one Sage, Elazar ben Mahavai, holds that a mole is not often found on one’s contemporary, and therefore it is sufficient as a means of identification.

If you wish, say instead that everyone agrees that a mole is not often found on one’s contemporary, and here it is with regard to whether the appearance of distinguishing marks on the body is apt to change after death that they disagree. One Sage, the first tanna, holds that the appearance of distinguishing marks is apt to change after death, and that consequently they are insufficient as a means of identification; and one Sage, Elazar ben Mahavai, holds that the appearance of distinguishing marks is not apt to change after death, and therefore, they are sufficient as a means of identification.

If you wish, say instead that everyone agrees that a mole is not apt to change after death, and that the identification of an item on the basis of distinguishing marks is by rabbinic law, and here it is with regard to whether a mole is a clear-cut distinguishing mark that they disagree. One Sage, Elazar ben Mahavai, holds that a mole is a clear-cut distinguishing mark that can be relied upon without hesitation even in matters of Torah law, e.g., dissolving a marriage; and one Sage, the first tanna, holds that a mole is not a clear-cut distinguishing mark. Since standard distinguishing marks are sufficient by rabbinic law, a marriage, which is in effect by Torah law, cannot be dissolved on the basis of a mole.

Rava says: If you say that the identification of an item on the basis of distinguishing marks is not by Torah law, how do we return a lost item to the presumed owner on the basis of distinguishing marks; perhaps it will result in the return of property to one who was in fact not the owner? Rava answers: We return the lost item, as it is satisfactory to the finder of a lost item to return it on the basis of distinguishing marks, rather than exercise his right by Torah law to retain it, so that when an item is lost from him in the future, the finder will return it to him on the basis of distinguishing marks as well.

Rav Safra said to Rava: But can a person perform an act that results in benefit for himself with property that is not his? The lost item belongs not to the finder but to the one who lost it. How can the finder waive the right of the true owner to the lost item so that he may recover his own lost item in the future?

Rather, we return the lost item, as it is satisfactory to the owner of the lost item to be able to provide a description using distinguishing marks and on that basis take possession of the item. He knows that he has no witnesses to testify to his ownership, and he says: No one else knows the clear-cut distinguishing marks that are on the item. And I will provide a description using the clear-cut distinguishing marks, and based on that information I will take possession of the item. Each owner gives his tacit agreement to the return of lost items on the basis of distinguishing marks, based on the belief that he is best able to identify them.

The Gemara asks: But there is that which we learned in a mishna (20a), that Rabban Shimon ben Gamliel says: If one found three promissory notes relating to the loan of one debtor who borrowed money from three creditors, he must return the documents to the debtor. If one found three promissory notes relating to the loans of three debtors who borrowed money from one creditor, he must return the documents to the creditor. If one returns lost items on the basis of distinguishing marks due to the tacit agreement of the owners, is it satisfactory to the debtor to have the documents returned to the creditor, as doing so would enable the creditor to collect payment of the loan?

Rava said to Rav Safra: There, the obligation to return the promissory notes to the creditor is not on the basis of distinguishing marks; rather, it is based on logical reasoning. If one found three promissory notes relating to the loan of one debtor who borrowed money from three creditors, he shall return the documents to the debtor, because a group of several documents indicating that one debtor borrowed money from several creditors is typically found with the debtor and is not typically found with a creditor, as the only element common to all the documents is the debtor. Conclude from it that the group of documents fell from the debtor while they were in his possession. If one found three promissory notes relating to the loans of three debtors who borrowed money from one creditor, he shall return the documents to the creditor, because a group of several documents indicating that multiple debtors borrowed money from a single creditor is typically found with the creditor and is not typically found with a debtor, as the only element common to all the documents is the creditor.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן וכו' וסימנין כדי נסבה פי' אגב גררה הזכירה משנתנו הסימנין ולאו דוקא הן.

ת"ש חמור בסימני אוכף. פי' אוכף הוא שלפעמים נתון על המרדעת של חמור כדי למנוע חבור המשוי על גבי חמור. ת"ש דתנן בהאשה פרק בתרא דיבמות אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו כלומר אם נותנין העדים סימני פרצופו ואמר מי שפרצופו כך וכך ראינוהו שמת משיאין את אשתו.

ופרקי' גופו דארוך וגוץ דלאו סימן מובהק הוא כליו חיישינן שמא שאולין היו לו ומקשי' אי הכי חמור בסימני אוכף נמי דלמא שאול הוא ואע"ג דאיכא סהדי האי דאיכוף להאי גברא הוא נימא דלמא השאילו לאחרים דהא אמרת גבי כלים חיישינן לשאלה. ופרקי' איכוף לא מושלי אינשי למה כי פעמי' שתהיה בהמת בעל האיכוף רזה ובהמת השואל שמנה וכשנותנין עליה זה האיכוף מתפתח וכשמחזיר על בהמתו של המשאיל מסקבה פי' עושה בה חבורה כדגרסי' במשקין סקבא דשתא ריגלא.

אלא הא דתניא מצא לגט. קשור בכיס בארנקי בטבעת או שמצאו בכליו אפי' לזמן מרובה כשר ואי חיישינן לשאלה אמאי כשר ניחוש דלמ' השאיל כיסו או טבעתו או ארנקי שלו לאדם אחר והוא שקשר זה הגט עמהם וגט זה של אדם אחר הוא ואינו זה הגט שהיה בידו של משאיל.

ופרקי' כיס וטבעת וארנקי לא מושלי אינשי ופשוטה היא. והא דאמרי' אין מעידין על השומא.

ושומא מצויה בבן גילו וסימנין עשוין להשתנות אחר המיתה כולן פשוטות הן. וסוגיין דשמעתין מאן דאמר סימנין דאורייתא היינו דמהדרינן אבידתא בסימניה ואפי' למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא הן אם הן סימנין מהדרינן לה לאבידה.

מאי לאו בסימנים לא בעדים. פירש"י ז"ל שיבואו עדים שהוא שלו, וקשיא פשי' דבעדים מהדר, ופשי' דבלאו עדים לא מהדר כיון דלא יהבו סימנין, ואיכא למימר שמא תעלה על הדעת להחזיר בסימנין, ור"ח ז"ל פי' בעדים שהוא צורבא מרבנן ומהדרי' ליה בטביעות עינא, ול"נ מאי עדים שהיא שלו כגון עדי אריגה ס"ד לא יחזיר אלא בעדי נפילה שמא מכרו לאחר וממנו נפל:

אי חיישי' לשאל' חמור בסימני אוכף היכי מהדרי'. פירש וה"ה לעדי אוכף אלא דהשתא סבירא לן סימנין דאוריתא ומ"ה אקשי' סימנין ואיכא דקשיא ליה ליקשי ממתני' דקתני בהדיא פירות בכלי ואמאי ניחוש לשאלה דכלים מושלי אינש ואיכא למימר מדרבנן היא ומדרבנן לא חיישי' לשאלה אבל בדאוריתא חיישינן והוי יודע דה"מ ממשאיל לשואל דחיישינן דילמא ידע להו לסימנין אבל לשואל לא חיישינן דאלת"ה אבדת' היכי מהדרינן כלומר ליחוש שמא שאלו וידע סימניו אלא ודאי לשואל לא חיישינן שאם שאלו לשע' לא כיון לה סימניו אבל למשאי' שהיא שלו חיישינן ולפי' קשיא להו בגמרא חמור בסימני אוכף או בעידי אוכף.
ומיהו תמיה לי ליחוש למכירה שמא מכרו וידע סימניו והיכי מהדרינן לעיל' אבדה בסימ' ואיכא למימר דכיון דשלו היתה בחזקתו עומדת ואין אתה רשאי להוציא' מרשותו משום חשש בעלמא דאלת"ה לעולם לא יחזיר אלא בעדי נפילה.
וי"א לעולם למי שנותן סימני' אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה שאם השאילו או מכרו לאחר מנין הוא יודע שאבד ממנו אותו חפץ שהוא אומר חפץ פלוני הוא ואלו סימניו והכא ה"ג חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן כלומר אם כשרואה החפץ בידו של מוצא והביא עדים שאמרו שלו הוא ניחוש שמא השאילו לאחר ואין החמור שלו וכן הא דתניא בגמרא מצאו קשור וכו' ואפילו לזמן מרובה כשר דפריך ניחוש לשאלה משום דלאו בסימנים קאמר אלא במכיר כליו של פלוני או בעידי כליו והיינו טעמא דלא אקשינן ממתניתין דקתני פירות בכלי, ואלו הדברים נכונים אילו היתה הגמרא מודה להם, אבל בכולהו נוסחאות ובפי' ר"ח ז"ל כתוב חמור בסימניאוכף.
ונראה לי דהיינו טעמא דלא חיישי' לשמא שאלו ולא למכירה משום שאם שאלו מנין הוא יודע שאבד מן המשאיל וכן המוכר מנין הוא יודע שאבד מן הלוקח שהוא אומר חפץ פלוני הוא לפי' אין חוששין לא לשואל או למוכר ואעפ"י שאין מחזירין באומר האבדה משום דחיישינן שמא הוא אבד את שלו וזו של אחר היא אבל משאיל חיישינן לעולם שאם אבדו השואל המשאיל הוא יודע שהרי הוא חייב להחזירו לו וכשאבד ממנו טוען ואומר לו שאבד ממנו וחייב נמי לישבע שאבד ואינה ברשותו ומשום האי טעמא חיישינן למשאיל ומשנתנו דלא חיישינן לשאלה מדרבנן היא כדכתיבנ' כנ"ל:

אלא הא דתנן רשב"ג אומר ניחא ליה למלוה. תמיה לי הך קושיא וכי משום סימנין מהדרי' א"ה ללוה נמי מהדר בסימנין ואיכא למימר דקס"ד דללוה לא מהדרי' לעולם דלאו מידו נפל ולמלוה נמי לא מהדרינן בלא סימנין משום דאפשר דלאו מידו נפל אלא מיהו כיון שרגלים לדבר שמידו נפלו בסימנין יחזיר ומאי סימנא שיאמר שלשה שלוו ממני הם אלמא אע"ג דאיכא למיחש ובלא סימנין לא מהדרי' בסימנין יחזיר, ומפרקי התם סברא הוא, כלומר לאו משום סימנים מהדרינן כלל אלא בלא שום סימנים יחזיר וסברא הוא וכן כתב רש"י ז"ל אלא הא דתנן רשב"ג אומר וכו' שאמרו להחזירם למלוה בלא עדים בסימן זה שאמר ג' היו ומשלשה לוין וכו':

סימנין כדי נסבה. משום דמחזירין אבדה אפילו בסימנין שאינן מובהקין ומדרבנן, אסמכינהו אקרא דשלמה.

מאי לאו בסימנין לא בעדים. פירש רש"י ז"ל: עד שיביא עדים שהיא שלו. ואיכא למדיק, אם כן קרא למאי אצטריך, אי לאשמועינן דמחזירין בעדים, פשיטא, ואי לאשמועינן דאפילו בסימנים לא נהדר, לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא, דמינה תיתי. ויש לומר, דסברא הוא דנהדר בסימנים, ולהכי אצטריך קרא דלא נהדר אלא בעדים. ור"ח ז"ל פירש בעדים, שיביא ראיה שהוא צורבא מרבנן, ונחזיר לו בטביעות עינא.

מאי לאו בסימנים. קשה לי, והיאך אפשר לומר דקרא דרישא בסימנים קאמר, והא קתני במתניתין (לקמן בבא מציעא כח, ב) והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא אם לאו. ויש לומר דהשתא הוה סלקא דעתך דתנא דברייתא הכי דריש ליה לקרא, אחיך שאינך יודע אם רמאי הוא באבדה זו אם לאו, דרשהו בנתינת סימן, וכי קאמר וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו [קודם שידרשנו], קודם שיתבענו [קאמר], אבל ממתניתין ליכא למשמע מינה אם סימנים דאורייתא או דרבנן, דלכשתמצא לומר סימנים דאורייתא, הכי קאמר והרמאי הידוע בדברים אחרים, אף על פי שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, דרשהו אם רמאי הוא בדברים אחרים, אל תחזיר לו בסימנים עד שיביא ראיה בעדים שאבדה זו שלו, כגון שיביא עדי אריגה או עידי נפילה. ולכשתמצא לומר סימנים דרבנן, הכי קאמר והרמאי הידוע, אף על פי שאמר סימניה לא יחזיר, אלא מעמידים אותו על דין תורה, שאמרה שלא תחזיר לשום אבדה לאחיך עד שתדרוש אותו באבדה זו בעדים, או בעידי נפילה או בעידי אריגה, אלמא ממתניתין ליכא למשמע מינה מידי, ולפיכך שביק מתניתין ומייתי מברייתא, כך נראה לי.

הכי גרסינן בכל הספרים: חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ואיכא למידק, אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמצא פירות בכלי (לעיל בבא מציעא כד, ב) דהא כלי משאלי אינשי, ואפילו הכי קתני דמחזירין הפירות אגב הכלי, דאלמא לא חיישינן לשאלה. ויש לומר דדילמא לענין ממון תקנו דלא ניחוש לשאלה, ולפיכך מקשה מחמור בסימני אוכף, דדרשינן מרבויא דחמור.
ואיכא מאן דגריס חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן. והם אומרים, דלעולם למי שנותן סימנין, אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה, שאם השאילו או מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולא אמרו כאן דחוששין, אלא למי שהוא רואה החפץ ביד המוצא, דומיא דאין מעידין על סימנים שבגופו ובכליו, ועל כן הקשה מעידי אוכף, דהא כשהוא רואה את האוכף, אף על פי שהוא נותן עדים שהוא שלו, יש לחוש שמא השאילו לאחר, וחמורו של שואל הוא ולא שלו. וכן הא דתני בגט מצאו קשור דפריך נחוש לשאלה, משום דלאו בסימנים מהדרינן אלא בעידי כליו. והשתא ניחא דלא אקשי ממתניתין דמצא פירות בכלי, דבכל כי הא ליכא מאן דחייש לשאלה, כדלא חיישינן לכולהו אבדות דעלמא.וזה נכון, אלא שבכל הספרים גרסי סימני אוכף, ואלא מיהו לכולי עלמא באבדות דעלמא, לא חיישינן כי מהדרינן להו בסימנים דגופייהו, דאפילו תמצא לומר דהשאילו, הא דידיה קא מהדרין ליה, ואי לשואל לא חיישינן, דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידה, ולשמא השאילו חששו [לשמא שאלו לא חששו], ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד, לפי שהוא תובע כליו מן השואל, ואפשר דאמר ליה שואל דנאבד, אבל שואל לאחר שהחזירו, מנין הוא יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו, והוא הטעם למוכר, אם מכרו מנין הוא יודע שנאבד, ולפיכך בכל אבדות דעלמא אין לחוש כלל, ואפילו מאן דחייש לשאלה.

מהא דאמר: כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. שמעינן דמעידין עליהן, ואפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא, דהא מהדרינן גיטא עלייהו, ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא, וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה, והוא הדין לעידי מיתה.

הא דאמר: ניחא ליה לבעל אבדה דניהדרו ליה בסימנים דכי אתו כולי עלמא לא ידעי למיהב סימן מובהק דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידה ויהבו ליה ניהליה. תמיה לי טובא, חדא דאי משום דאיהו ידע סימן מובהק דידה, אמאי ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק, אדרבה, ניחא ליה טפי דלא ניהדרוה אלא בסימן מובהק, דכולי עלמא לא ידעי ליה ואיהו ידע ליה. ועוד מאי קא יהיב טעמא לניחותא דבעל אבדה, משום דכי אתי כולי עלמא לא יהבי סימן מובהק, ואיהו יהיב ושקיל, דאטו משום דאחריני לא ידעי סימן מובהק דידה, ניחא ליה דלהדרוה בסימן שאינו מובהק. ויש לומר דהאי סימן מובהק, לאו סימן [מובהק] ממש קאמר, אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו, ומדת משקלותיו דחשיב טפי ממדת [ארכו] ורחבו (לקמן בבא מציעא כח, א), וכיוצא בו. והאי דקאמר ניחא ליה משום דכי אתו כולי עלמא, לאו טעמא הוא לניחותיה, אלא אדרבה טעמא הוא דיהיב אמאי לא חייש לרמאי. והכי פירושא, ניחא ליה לבעל אבדה דנהדרו אבדה בסימנין שאינן מובהקין ממש, דאי לא, הרי היא אבודה ממנו והרי היא של מוצא, דלאו כולהו אינשי ידעי סימנין מובהקין בכליהם ובממונם כנקב בצד אות פלונית, ואם אתה אומר שאין מחזירין אבדה אלא בעדים או בסימנים מובהקין, נמצאת אבודה ממנה לעולם, הילכך ניחא ליה דנהדרוה בסימנים דעלמא אף על פי שאינן מובהקין, ואי משום רמאי דדילמא אתי ויהיב סימן ושקיל ליה, מכל מקום הא ניחא ליה טפי, משום דאפילו אתי אחרינא ויהב סימנא, אי הוי איהו נמי התם, איהו יהיב סימן חשוב טפי ושקיל ליה, כן נראה לי.

הא דאקשינן גבי שלשה שלוו מאחד ניחא ליה ללוה דנהדרוה למלוה. איכא למידק, וכי ההיא משום סימנים מהדרינן, אם כן היכי פסיק ותני יחזיר למלוה, דלמא זמנין דלא יהיב מלוה סימן ולא יחזיר, ועוד דזמנין דיהב לוה ויחזיר לו, אי בסימנים תליא מילתא. ויש לומר דמקשה היה סבור דללוה לא יחזיר לעולם, דודאי לאו מיניה נפיל, [ולמלוה נמי לא יחזיר, דאיכא למיחש דלמא לאו מיניה נפול], אלא מיהו בסימן כל דהו, שיאמר כך וכך הן שפלוני ופלוני ופלוני לוו ממני, מחזירין למלוה, ואהדר ליה, דכולה מילתא לאו בסימן תליא כלל, אלא סברא היא, דלגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי.

כל אלו הסמנין שביארנו עליהם שמחזירין אבדה בהם כגון מדה ומשקל ומנין ומקום וקשר וכל דבר שאין רגילות אותו סימן מצויה בו כלם סימן מובהק הם וסימן מובהק דנין בו מן התורה בכל מקום לכל דבר שיש בו סרך חזרה בין בממון בין באיסורין כגון גט אשה בסימן מובהק והוא נקב יש בצד אות פלונית הא סימן שאינו מובהק באה עליו השאלה אם הוא מן התורה אם לאו ולא נתברר והילכך הולכין בזה לחומרא ואף גדולי הפוסקים פסקו ביבמות שסימנין דרבנן בשאינו מובהק ומתוך כך אין סומכין עליהם באיסורין אבל בממון לענין אבדה סומכין עליהם בקצת כגון דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן והדברים מראין שהכל לאחד על הדרכים שבארנו למעלה ויש בסוגיא זו חבילי קושיות ושטה אחרת לומר שלא באה השאלה אלא על המובהק ולא יראה כן שהרי אמרו למטה לעולם סימנין דרבנן ובשומא סימן מובהק קא מפלגי אלמא אף אם סימנין דרבנן סימן מובהק אינו מדרבנן ומה שאמרו למטה ויהיבנא סימן מובהק לא מובהק דוקא אלא סימן הראוי להחזירה בו וקורהו מובהק בערך אותו שאין מחזירין בו כגון חיורי וסומקה וגדולי המפרשים פרשוה במובהק דוקא וכגון שיש בה סימן מובהק ושאינו מובהק שכגון זה אין מחזירין אלא במובהק כמו שנבאר ועיקר הדברים לפרש כגון זה אומר מדת ארכו וזה מדת רחבו שתנתן למדת ארכו אע"פ ששניהם סימן שזה יותר מובהק מחברו ויש אומרים בכל אלו שלענין פסק אנו אין לנו שאין סומכין על הסימן לעולם אלא במה שנתברר בתלמוד לסמוך עליו ועל הצדדין שהתבאר בהם הן באיסור הן בממון ומ"מ לפי סוגיאות שבתלמוד יראה לפסוק שהמובהקים מן התורה ודנין בו באיסורין במה שהתבאר בהם ושאינו מובהק מדברי סופרים ואין דנין בו אלא בממון במה שהתבאר בו הא בדיני נפשות אין סומכין על סימנין כלל אף מובהקין שבמובהקין כמו שהתבאר במקומו:

כבר ידעת שהאשה נשאת על פי עד אחד ומ"מ אם באו עדים ואמרו שראוהו מת שואלים אותם היאך סומכים על דעתם שאותו שמעידים עליו הוא הוא שמת ולעולם אם העידו על פדחת בלא פרצוף פנים או פרצוף פנים בלא פדחת אינו עדות עד שיעידו על שניהם עם החוטם ואע"פ שיש סמנין בגופו וכליו אינו סומך עליהם וכן אין מעידין על השומא כגון שאמרו זה שראינוהו מת שומא היתה בו באבר פלוני והעלו גדולי הפוסקים הטעם האחרון שהסימנין דרבנן והשומא אינו סימן מובהק והוא הדין לשאר סמני הגוף מעתה גדולי המפרשים כתבו מזו שאם היה שם יתרת או שאר חדושין שאין מצויים באדם הרי הם סימן מובהק ודוקא בסימנין שאין עשויין להשתנות כגון חסרון אבר ויתרותו שהם מן העצמות ועובי הבשר ומ"מ אף באלו אומר אני שאין סומכין אלא על מה שהתבאר שהרי שאמרו בכאן שלדעת האומר סמנין דאוריתא כך שמצוי כן בבן גילו והוא הנולד באותו רגע בעצמו אינו סימן ומתוך כך איני רואה לסמוך על שום חדוש אלא על צד מה שהתבאר כמו שכתבנו ומ"מ כל שראו פרצופו אלא שראוהו לאחר שלשה שאמרו עליו שאין מעידין מפני שהמת עשוי להשתנות לאחר שלשה כמו שהתבאר במקומו בכיוצא בזה אם יש שם סימן מובהק סומכין אבל לא בארוך וגוץ ולא בכלים ולא בשומא אלא ביתרת וכיוצא בו וגדולי המפרשים התירו בכיוצא בזה בחסרון אבר:

שליח שהיה מביא את הגט ואבד הימנו ואחר כך מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת והוא מכיר הכיס והארנקי והטבעת שהם שלו אלא שלא היה זכור על הגט אם קשרו בתוכו אם לאו כשר אפילו לזמן מרובה שזה סימן מובהק הוא (אז) שאין אדם אחר בא וקושר גיטו בכיסו של זה ואין חוששין שמא השאיל כיסו לאחד ששמו כשם זה שהוא מביא את גיטו שאין אדם מצוי להשאיל כלים אלו שהטבעת מתוך שהיו חותמין בה חוששין הם לזיוף וכיס וארנקי דרכם של בני אדם לנחש שלא להשאילם ויש פוסקין כן אף בכל כליו כל שיש לו בהם סימן הראוי להחזירם בהם וכן נראה וכתירוץ האחרון שאמרו בו כליו בחיורי וסומקי כלומר שאין חוששין לשאלה כלל אלא זה שאמרו בכליו שאינו סימן פירושו בחיורי וסומקי שיש כמה כיוצא בהם ואינו סימן כלל הא בכלי שיש לו בו סימן הראוי להחזיר אף הגט כשר שכל שנקשר הגט בשלו ואין לחוש לשאלה בסימן הראוי להחזיר מיהא סימן מובהק הוא לענין גט אלא שמ"מ לא נאמר תירוץ זה אלא לדעת האומר סימנין דאוריתא כמו שבארנו באחרון של יבמות ומה שפירשנו בגט בענין מצאו קשור כך הדין אם מצאו אחר ופגע בשליח ונתן השליח סימן בכיס שאף הגט כשר והרי זה כנקב יש בצד אות פלונית או שאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט זה:

ת"ש עד דרוש אחיך אותו. וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם דרישה. אלא דורשהו אם רמאי היא. אם אינו רמאי מאי לאו בסימנין. קשיא לי דמוכח מהכא דקרא אתא למידרשי' בסימנין ואי יהיב סימנין מהדרינן לי'. ובמתני' תני בפירקן הכי. אמר את האבדה ולא אמר את סימני' הרי זה לא יתן לו. והרמאי אף על פי שנתן את סימני' לא יתן לו. שנאמר והי' עמך עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי אלמא מוכח דקרא אתי ניהדר בסימנין אם הוא רמאי ולאו דניהדר בסימנין. ונראה לי לפרש דהאי שנאמר לאו אסיפא קאי אלא ארישא דלא מהדרינן אבידה אלא בסימנין. ואע"פ שאמר את האבידה. וסיפא דקתני והרמאי לאו מקרא נפקא אלא תיקון חכמים היא. תדע דהכי היא דאמרי' התם בגמרא ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה הי' נותן סימני' ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהא אומר לו הבא שאין רמאי אתה וטול:

ת"ש מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת או שמצאו בין כליו אפי' לזמן מרובה כשר. פי' לא מצאו ביד אחר אלא בביתו הי' כליו ואם מצא הגט קשור בהן ויש לו טביעת עין בכליו ה"ז כשר דכיון שיש לו טביעת עין בכליו בודאי כי הגט הזה שלו היא. ואע"פ שאין לו טביעת עין בגט כיון שיש לו טביעת עין בכלים אמרי' בודאי דמני' נפל התם או הצניעו שם ושכחו. ולא מצאו אדם אחר אלא השליח מצאו. והילכך בט"ע בכלים הוי הגט כשר וכ"ש בט"ע דגט. אבל אם מצאו אדם אחר לא מהדרינא לי' בטביעת עינא אלא לצרובא מרבנן כדאמרן מפירקן דעיל כרבה בר בר חנה:

לאהדורי גט אשה בסימנים. בריש קידושין ובפרק נערה אמרינן דלא ילפינן ממונא מאיסורא אם כן אפילו אי סימנין דאורייתא היכי ילפינן ממונא מאיסורא. גליון תוספות.

תא שמע אף שמלה בכלל היתה וכו'. ואם תאמר ולפירוש ר"ת מאי קושיא והא לא אתאי שמלה אלא לענין יאוש שהשמלה על ידי הסימנים יש לה תובעים ולא מיאש מינה. ויש לומר דאפילו הכי מדלא קתני מה השמלה מיוחדת שעל ידי הסימנים יש לה תובעים וקתני שיש לה סימנים ויש לה תובעים מכלל דתרווייהו נפקי משמלה. ומהדרינן דתנא תובעים עיקר וסימנין כדי נסבה ולאו כדי ממש דהא לפירוש ר"ת צריך למתניה כי הם הגורמים שיש לה תובעים אלא לומר שלא למדו ממנו סימנים דאורייתא אלא להיות סניפין לתובעים דלא לייאש מיניה ומשום דמדרבנן סמכינן על סימנים מיהת קתני תנא יש ויש ואסמכתא דרבנן בעלמא הוא כן פירשו בתוספות לדעת ר"ת. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: וסימנים כדי נסבה. פירוש דרש דשמלה לגבי סימנים אינו אלא אסמכתא בעלמא והא דנקט יש לה סימנים דמשמע דעל ידי סימנים מחזירין לאו מדרשא דשמלה אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא כך נראה למורי הר"פ שיחיה ז"ל. עד כאן.

תא שמע חמור בסימני אוכף. כתוב בתוספות ברייתא היא ודלא כרש"י דפירש דהיינו מה דאמרינן לעיל דבהדיא גורס לעיל בעדי אוכף כדברי רבא ואין להקשות דנימא דהוא מדרבנן. דאם כן הוה ליה למיתני בברייתא מחזירין חמור בסימני אוכף אלא מדקאמר האי לישנא שמע מינה דאקרא קאי. גליון.

תני בעדי אוכף. כלומר דהא דנקטינן בסימני אוכף משום דרבנן אוקמוה בסימנים דאלו מדאורייתא לית לן למימר אלא עדי אוכף. מאי לאו בסימנים קשיא לי היאך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן והרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יחזיר שנאמר עד דרוש אחיך אותה דרשהו אם רמאי הוא כלומר דרשהו בעדים ולא תסמוך על סימנים. ויש לומר דמתניתין מיירי בתקנתא דתקון רבנן למי שהוחזק רמאי דכיון דאמר רחמנא דרשהו אמרו רבנן שידרשהו בעדים. אבל הכתוב אינו מדבר מן התורה אלא בכל אדם ובסימנים לומר דלא נחזיר אבידה עד שנדרוש שאינו בא עכשו ברמאות ולעולם אימא לן שהדרישה מן התורה בסימנים אלא דרבנן אחמור על הרמאי הידוע שלא נחזיר לו אלא בעדים ומהדרינן דלעולם קרא בעדים משתעי שלכל אדם לא ניתן אלא בעדים וחכמים הקילו ליתן לו בסימנים והרמאי המוחזק אוקמוה אדאורייתא בעדים כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ואם תאמר דבמתניתין דריש מהאי קרא דלא יחזיר וכו'. ואין לתרץ דהכי קאמר דרשהו ואם רמאי הוא אל תחזיר לו בעדים דאפילו לרמאי מחזירין בעדים. אי נמי יש לומר היינו ועוד יש לומר שבתוספות והכי פירושו מאי לאו בסימנים כלומר אם נותן סימנים אז דרשהו אם הוא רמאי אל תחזיר לו ואם לאו תחזיר לו בסימנים. ומשני לא בעדים והכי פירושו דרשהו בעדים אם הוא רמאי פירוש אם יביא עדים שהוא שלו אז אינו רמאי ואם לאו אל תחזיר לו כי שמא הוא רמאי אפילו נותן סימן. ובזה תתיישב מתניתין דלקמן אפילו לפי התירוץ שבכאן. אי נמי יש לומר לפי התירוץ דקאמר לא בעדים אז הפירוש ממתניתין דלקמן הכי והרמאי אפילו אמר סימן לא יטול שנאמר עד דרוש וגו' וכיון דמדאורייתא בעי דרישה בעדים וסימנים לא מהני אז בודאי רמאי אוקמוה אדאורייתא. עד כאן.

כתוב בתוספות אבל הכא משמע ליה שהיא דרשה גמורה וכו'. פירוש שנותן טעם לדבר וכי תעלה עד דעתך שיתנהו וכו' הרא"ש.

והר"ן הקשה גם כן דאמאי לא אייתי ראיה ממתניתין דקתני והרמאי אף על פי שאומר סימניה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכו'. דאלמא לסתם בני אדם דלאו רמאי נינהו מהדרינן בסימנים ומדאורייתא דהא קרא קאמר. ותירץ דמצי דחי ליה דלעולם מדאורייתא דרישה בעדים בעינן ותנא הכי קאמר אמר את האבידה ולא אמר את הסימנים לא יחזיר הא אמר סימניה יחזיר ומדרבנן והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן דרחמנא אמר עד דרוש אחיך אותו והיינו בעדים וכיון דמדאורייתא לא מהדרינן לשום אדם אלא בעדים גבי רמאי מוקמינן ליה אדיניה דלא ליהדר ליה בסימנים אלא בעדים. עד כאן.

לא בעדים. פירש הקונטרס דאם רמאי הוא לא מהדרינן ליה בסימנים אלא בעדים עד שיביא עדים. ומורי הרב פירש דהכי פירושו לא בעדים דאם רמאי הוא אפילו בעדים לא מהדרינן ליה. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הרשב"א והר"ן: לא בעדים. פירוש רש"י עד שיביא עדים שהיא שלו. ואיכא למידק אם כן קרא למאי איצטריך אי לאשמועינן דמחזירין בעדים פשיטא. ואי לאשמועינן דאפילו בסימנים לא ליהדר לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי. ויש לומר דסברא הוא דנהדר בסימנים דלאו לאפוקי ממונא מימר ומיתב למד הוא להכי איצטריך קרא דלא נהדר אלא בעדים. ור"ח פירש בעדים שיביא ראיה שהוא צורבא מרבנן ונחזיר לו בטביעות עינא. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב לא בעדים. והשתא על כרחך אסמכתא הוא דלעדים לא צריך קרא דשמעינן ליה מקרא אחרינא. עד כאן.
והרמב"ן פירש וזה לשונו: ולי נראה מאי עדים שהיא שלו כגון עדי אריגה סלקא דעתך לא יחזיר אלא בעדי נפילה שמא מכרו לאחר וממנו נפל עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים. פירוש בסימן שאינו מובהק אבל בסימן מובהק מיהא מהדרינן ולא ידענא מהי תיתי אי סימנין דרבנן נינהו.
ואיכא למימר מעד דרוש אחיך אותו נפקא דדרשינן עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי ואפילו תימא דרישה זו בעדים הני מילי לספק רמאי שמצריכין אותו להביא עדים על אבידה זו שהיא שלו אבל לאדם שהוא ידוע שאינו רמאי לא צריך מכלל דבסימנין מהדרינן. והשתא מספקא לן הנך סימנין אי סימן מובהק הוא או לא דאי סימן מובהק הוא ורבנן הוא דעביד תקנתא לאהדורי אבידתא בסימן שאינו מובהק אבל גט לא ואי סימן שאינו מובהק הוא אפילו גט אשה נמי דהא דאורייתא הוא. ואכתי לא מחוור כלל. אלא אי סימנין דרבנן עבוד רבנן תקנתא נמי אפילו בגט איבוד וחילוף לא שכיח ובמיתת האיש נמי משום עגונא דייקא ומנסבא ותקינו דליהדר בסימן מובהק ואבידה אפילו בשאינו מובהק. עד כאן.

כתוב בספר המאור מאי לאו בסימנים לא בעדים. וקשיא לי לפירוש ה"ר שלמה וכו' עד ודאי בעדים מהדרינן. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אין קושיא בזה כי לא הוצרך ללמד שיחזיר לו בעדים אלא שלא יחזיר לו אלא בעדים כי היא הדרישה הגמורה ודרשת וחקרת וזה אינו יוצא משמלה כלל.
והגירסא שכתב מטביעות עינא לצורבא מרבנן רמאה הוא והיה לו לומר עד שתדרוש אחיך אם תלמיד חכם הוא אם לאו ואבוה דרב פפא דאמרי ליה אייתי סהדי דלאו רמאה הוא ולא אמרי ליה אייתי סהדי דצורבא מרבנן הוא והאי נמי דמי לההוא אלא דההוא בסימנים אהדרה אי מדאורייתא אי מדרבנן. ואי איתא לפרושי הכי הוא דמפרשינן מאי לאו בסימנים ואפילו בשאינו מובהק דקרא לא מפליג בהו. לא בעדים שלא יהא רמאי ואז נחזיר לו בכל סימן אבל בסתם אין מחזירין לו אלא בסימן מובהק וכל שכן לרמאי והיינו דאבוה דרב פפא.
והגירסא שכתב שהיא במיעוט הספרים אינה כמו שכתובה בספר המאור אלא משום דאיכא למימר כדשנינן ולא הדרוה נמי לצורבא מרבנן בטביעות עינא כלומר דכי מייתי ראיה דצורבא מרבנן הוא מהדרינן ליה בטביעות עינא. ע"כ.

או שמצאו בין כליו. פירוש בביתו בין כליו ואף על פי שהרבים מצויין שם ואם היה נמצא בקרקע חיישינן ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו אין לחוש ולא שייך כאן למיחש לשאלה שאין הגט קשור בכלים ואף אם השאיל הכלים לאחר איך יבא הגט ממקום אחר לכאן כיון שאינו קשור בכלים. הרא"ש.
הכי גרסינן בכל הספרים חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ואיכא למידק אמאי לא אקשי ליה ממתניתין דמצא פירות בכלי דהא כלי מושלי אינשי ואפילו הכי קתני דמחזירין הפירות אגב הכלי דאלמא לא חיישינן לשאלה.

ויש לומר דדילמא לענין ממון תקנו דלא נחוש לשאלה ולפיכך מקשה מחמור בסימני אוכף דאורייתא דדרשינן מריבויא דחמור. ואיכא מאן דגריס חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן והם אומרים דלעולם למי שנותן סימנין אין חוששין לא לשאלה ולא למכירה שאם השאילו או מכרו מנין הוא יודע שנאבד ולא אמרו כאן דחוששין אלא למי שהוא רואה החפץ ביד המוצא דומיא דאין מעידין על סימנין שבגופו ובכליה ועל כן הקשה מעדי אוכף דהא כשהוא רואה את האוכף אף על פי שהוא מביא עדים שהוא שלו יש לחוש שמא השאילו לאחר וחמורו של שואל הוא ולא שלו וכן הא דתניא בגט מצאו קשור דפריך ניחוש לשאלה משום דלאו בסימנים מהדרינן אלא בעדי כליו. והשתא ניחא דלא אקשינן ממתניתין דמצא פירות בכלי דבכל כי הא ליכא מאן דחייש לשאלה כדלא חיישינן לכולהו אבידות דעלמא וזה נכון. אלא שבכל הספרים גרסי סימני אוכף ואלא מיהו לכולי עלמא באבידות דעלמא לא חיישינן כי מהדרינן להו בסימנים דגופייהו דאפילו תמצא לומר דהשאילו הא דידיה קא מהדרינן ליה ואי לשואל לא חיישינן דשואל לפי שעה לא ידע סימנין דידה ולשמא השאילו חששו לשמא שאלו לא חששו. ועוד דמשאיל אפשר דידע דאותו כלי שהשאיל נאבד לפי שהוא תובע כליו מן השואל ואפשר דאמר לו שואל דנאבדו לפיכך גבי חמור בסימני אוכף חיישינן שמא המשאיל נותן סימני אוכף ויטול אף החמור שאינו שלו אבל שואל לאחר שהחזירו מנין הוא יודע שאותו כלי ששאל נאבד ויאמר כלי פלוני הוא ויתן סימניו והוא הטעם למוכר אם מכרו מנין הוא יודע שנאבד. ולפיכך בכל אבידות דעלמא אין לחוש כלל ואפילו למאן דחייש לשאלה. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. פירוש והוא הדין לעדי אוכף אלא דהשתא סבירא לן סימנים דאורייתא ומשום הכי אקשינן סימנים. ואיכא דקשיא ליה ליקשי ממתניתין דקתני בהדיא פירות בכלי וכו'. ואיכא למימר מדרבנן היא ומדרבנן לא חיישינן לשאלה אבל בדאורייתא חיישינן. והוי יודע דהני מילי ממשאיל לשואל דחיישינן דילמא ידע להו לסימנין אבל לשואל לא חיישינן דאי לא תימא הכי אבדתא היכי מהדרינן כלומר ניחוש שמא שלו וידע סימניה אלא ודאי לשואל לא חיישינן שאם שאלו לשעה לא כיון לה סימניו אבל למשאיל שהשאיל לו חיישינן ולפיכך קשיא להו בגמרא חמור בסימני אוכף או בעידי אוכף. ומיהו תמיה לי ליחוש למכירה שמא מכרו וידע סימניו והיכי מהדרינן לעולם אבידה בסימנין. ואיכא למימר דכיון דשלו היתה בחזקתו עומדת ואין אתה רשאי להוציאה מרשותו משום חשש בעלמא דאי לא תימא הכי לעולם לא יחזיר אלא בעדי נפילה.

ויש אומרים לעולם למי שנותן סימניה וכו'. נראה לי דהיינו טעמא דלא חיישינן לשמא שאלו ולא למכירה משום שאם שאלו מנין הוא יודע שאבד מן המשאיל וכן המוכר וכו' לפיכך אין חוששין לא לשואל ולא למוכר. ואף על פי שאין מחזירין באומר האבידה משום דחיישינן שמא הוא אבד את שלו וזו של אחר היא אבל משאיל חיישינן לעולם שאם אבדו השואל המשאיל הוא יודע שהרי הוא חייב להחזירו לו וכשאבד ממנו טוען ואומר לו שאבד ממנה וחייב נמי לישבע שאבד ואינה ברשותה ומשום האי טעמא חיישינן למשאיל ומשנתנו דלא חיישינן לשאלה מדרבנן היא כדכתיבנא כן נראה לי. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם תאמר כל אבידה שבעולם לא נחזיר וניחוש למכירה או למתנה. ויש לומר דמכירה או מתנה מילתא אחריתי היא ולא מפקינן ממונא מחזקתיה כיון דהוי מידי דלא קאי למכירה ואין זה עשוי למכור את כליו. ועוד דמנא ידע המוכר שאבד הלוקח החפץ ההוא דבשלמא בשאלה איכא למיחש שהשאיל כליו לחברו ואבדו מן השואל והשואל נשבע לו ושלם לו דמיהן ולפיכך כששומע המשאיל את המכריז רגלים לדבר לחוש שהן כליו שאבדו בבית השואל אבל במכר ומתנה ליכא למימר הכי. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב אין להקשות אי חיישינן לשאלה אם כן היכי מהדרינן אפילו בסימן מובהק ניחוש לשאלה. דאין לחשדו אם היה רוצה היה כופר לו כשהשאילו אבל חמור בסימני אוכף פריך שפיר היכי מהדרינן דהשואל לא האמין כלום למשאיל ולא ביד המשאיל כלים משלו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש שמא השאיל אוכפו לחברו ואבד החמור והאוכף וזה בעל האוכף יודע סימני אוכפו ונוטל החמור שאומר שהכל שלו. ולשאר אבידות ליכא למיחש שמא שאל אותה ויודע סימניה דבאקראי בעלמא לא ידע איניש סימניה. עד כאן.

אוכף לא משאלי אינשי. כי פעמים שתהיה בהמת בעל האוכף דזה ובהמת השואל שמנה וכשנותנים עליה זה האוכף מתפתח וכשמחזירו על בהמת המשאיל מסקבה פירוש עושה בה חבורה כדגרסינן במשקין סקבא דשתא רגלא. ר"ח ז"ל.

מצאו קשור בכיס ובארנקי. תימה דמכאן היה יכול לדקדק דסימנים דאורייתא דמהכא דייק לה בפרק בתרא דיבמות. ויש לומר דבמסקנא דיבמות מייתו תנאים אחרים ומסיק דכולהו סבירי להו סימנים דרבנן. איכא לפרושי דהך ברייתא נמי הכי סברה וכגון שיש עדים שהכיס והטבעות שלו או שמצאם הוא עצמו ומכיר הכיס והטבעת שהיא שלו דעם הארץ יש לו טביעת עין אלא דלא מהימנינן ליה וכגון שהוא עצמו מצאו נאמן מגו דאי בעי אמר לא אבדתי. ומעיקרא שהיה רוצה לדקדק סימנים דאורייתא משום דפשט הברייתא משמע דאיירי כגון שמצאו אחר ומהדרינן ליה על ידי סימן זה. תוספות שאנ"ץ.

אלא הא דתנן מצאו קשור וכו'. ניחוש לשאלה. פירש רש"י שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו פירוש שמא השאיל כיסר לאחר ושכח אבל אם השליח אמר ברי לי שלא השאלתי לשום אדם אחר כיסי שנתתי בו הגט למאי ניחוש. ומורנו אומר דהכא אפילו באומר השליח ברי לי שלא השאלתיו ואלו מצאו הוא בעצמו ואומר שהוא שלו ושלא השאילו אין הכי נמי דנוטלו ומגרש בו אבל הכא במאי עסקינן בשמצאו השליח ביד אחרים שמצאוהו בדרך ונותן סימני הכיס ואנן לית לן לאהדורי על פיו בעדותו שאומר שיודע שלא השאיל כיסו כיון שהגט בידו כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי פירוש ומצאו בין כליו דקתני מיירי בכלים שאינם עשויין להשאיל. הריטב"א ז"ל.

או שמצאו בין כליו. פירוש בביתו בין כליו. ואף על פי שרבים מצויין שם שאם היה נמצא בקרקע היינו חוששין ליוסף בן שמעון אחר אבל בין כליו אין לחוש. ולא שייך כאן גבי כלים למיחש לשאלה דבקשור בכיס ובארנקי ובטבעת הוא דצריך ליתן טעם דאי חיישינן לשאלה הוה חיישינן דילמא השאילם לאדם אחר שקשר בהם את הגט ושכחו והחזירם לו עם הגט הקשור בו אבל בין כליו היו אינו קשור בהם אפילו השאילם לאדם אחר והחזירם לו מה בכך. ובפרק בתרא דיבמות דחק בקונטרס לתרץ וחילק בין בגדים לשאר כלים משום דחיישינן לשאלה גבי מלבושים דקתני אף על פי שיש בו סימנים בגופו ובכליו. ואם תאמר ולעיל גבי פירות בכלי וגבי מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן ניחוש לשאלה.

ונראה דלגבי ממון עבוד רבנן תקנתא ולא חיישינן כי היכי דעבד תקנתא בסימנין. תוספות שאנ"ץ.
מהא דאמרינן כיס וארנקי וטבעת לא מושלי אינשי שמעינן דמעידים עליהם ואפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא דהא מהדרינן גיטא עלייהו ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא וסמכינן עלייהו לאהדורי גט אשה והוא הדין לעידי מיתה. הרשב"א.

והכא בשומא מצויה בבן גילו קמיפלגי וכו'. בן גילו שנולדו שניהם ביום ובשעה אחת. ואני תמה על שאר ענינים הנולדים עם האדם כגון רגלו עקומה ויתר בידיו וברגליו שש ושש וכמה חידושין שנולדים עם האדם אם הם מצויין בבן גילו אם לא ומה הפרש בין השומא לשאר חידושיו ולמה דברו על השומא יותר מכולן או שמא דברו עליה והוא הדין לכולם. אבל כשהעמידו חלוקתן בשומא סימן מובהק או לא ודאי אפשר דשומא היתה דוקא אבל יתרת אז שאר חידושין שאינו מצוי באדם סימן מובהק הם וכן בסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה דוקא שומא שאינה שינוי אלא בעור האדם אבל שאר חידושין שהן מן העצמות ומן עובי הבשר כגון בעל חטוטרת וראשו שקוע ושקפם וכיוצא בהם ודאי אינם עשויין להשתנות. הראב"ד.

וכי אדם עושה טובה וכו'. פירוש דניחוש שמא יבאו בעליו ויתנו סימן מובהק או יביאו עדים. ואם תאמר והא אי לא מהדרינן בסימנין הוה ליה כמו ודאי אבידה שאין בה סימנין לדידן והא איאש ולא אמרינן דסמוך אמובהק אי נמי אעדים ואם כן עתה שמחזירין בסימן החזקת טובת הנאה דמוצא הוא שהיתה ראויה מן התורה להיות שלו. ועוד קשה אי סימנים לאו דאורייתא מאי האי דקאמר עד דרוש אחיך אמרינן בעדים ודאי כיון דלא מהדרינן בסימנים איאש ולא סמיך אעדים מידי דהוה דבר שאין בו סימן. ויש לומר דדבר שיש בו סימן מצוי שיהיה בו סימן מובהק או עדים שיזכרו על ידי הסימן ויעידו בטביעות עינא דאף על גב דאמרינן דלא מהדרינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן הני מילי לדידיה אבל עדים אפשר דמהני בטביעות עינא דלא אמרי בדדמו ואפילו הם עמי הארץ מה שאין כן בבעלים עצמם ולא אפילו בעד אחד כההיא דרבה בר בר חנא וזה דוחק. ואפשר דאפילו עדים לא מהימני אלא בסימן מובהק אי סימנים לאו דאורייתא אלא דעדים אפילו ראוה וראו סימן מובהק דידיה ונזכרו ממנו על ידי ראייתו מהימני מה שאין כן בבעלים אבל כשאין בו סימן לא שכיח סימן מובהק ולא עדים דהא בהא תליא. והשתא אתי שפיר דכי לית בה סימן מייאש ולא יבטח בעדים ולא בסימן מובהק אבל בשיש בו סימן אולי יש לו סימן מובהק או העדים יחקור ועל ידי הסימן יזכרו מהחפץ גם מסימן מובהק דידיה גם על ידי ראייתו ולהכי לא מיאש וטובת הנאה של בעלים היא.
אי נמי יש לומר דהכי קאמר דאף על גב דאי לא מהדרי בסימן אפשר דאמרינן דמיאש והרי היא של מוצאה ודקאמר רחמנא דרוש את אחיך היינו כשראוהו הבעלים מרחוק בשעה שמצאה ולא נתיאשו שהיו להם עדים או סימן מובהק דלא דמי לכשאינו יודע המוצאה דכיון דהמוצאה אין לו להכריז לא לחוש שמא לבעליו יש סימן או עדים דלא שכיח אף הבעלים מתיאשים אפילו יש להם עדים או סימן מובהק והא בהא תליא הילכך אפילו יתנם אם לא שראהו כשמוצאה מתיאש ולא יחזירוה לו אפילו בעדים ובסימן מובהק דהא בהא תליא והוי של מוצאה מכל מקום עכשיו שאמרו חכמים שיחזירהו בסימן הרי נתחדש לנו במקרה שאינו מתיאש ונמצא שאם נותנה עתה למי שאינו שלו שגוזל את הבעלים שהרי ברשותם היא בכל מקום שהיא. וראשון נראה לי עיקר. שטה.

אלא ניחא ליה לבעל האבידה דליהדרוה בסימנים. פירוש אף לבעל אבידה נמי ניחא ליה כמו למוצא דניהדרוה בסימנים דודאי אף ניחותא דמוצא אבידה בעינן כי איך נוציאנה מרשותו שלא ברצונו אם הדין נותן שתהא שלו כי אין לבעלים סימן מובהק ולא עדים. מרבי. הריטב"א.
הא דאמרינן ניחא ליה לבעל אבדה דניהדרו ליה בסימנים דכי אתו כולי עלמא לא ידעי מיהב סימן דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק יהבו ליה ניהליה. תמיה לי טובא חדא דאי משום דאיהו ידע סימן מובהק דידה אמאי ניחא ליה דליהדרוה בסימן שאינו מובהק אדרבה ניחא ליה טפי דלא נהדרוה אלא בסימן מובהק דכולי עלמא לא ידעי ליה ואיהו ידע ליה. ועוד מאי קא יהיב טעמא לניחותא דבעל אבידה משום דכי אתו כולי עלמא לא יהבי סימן מובהק ואיהו יהיב ושקיל דאטו משום דאחריני לא ידעי סימן מובהק דידה ניחא ליה דליהדרוה בסימן שאינו מובהק. ויש לומר דהאי סימן מובהק לאו סימן מובהק ממש קאמר אלא סימן חשוב כמדת ארכו דחשיב טפי ממדת רחבו ומדת משקלותיו דחשיב טפי ממדת ארכו וכיוצא בה והאי דקאמר ניחא ליה משום דכי אתו כולי עלמא לאו טעמא הוא לניחותיה אלא אדרבה טעמא הוא דקא יהיב אמאי לא חייש לרמאי והכי פירושו, ניחא ליה לבעל אבידה דנהדרו אבדה בסימנים שאינן מובהקים ממש דאי לא הרי היא אבודה ממנה והרי היא של מוצאה דלאו כולהו אינשי ידעי סימנים מובהקים בכליהם ובממונם בנקב בצד אות פלוני ואם אתה אומר שאין מחזירין אבידה אלא בעדים או בסימנים מובהקים נמצאת אבודה ממנו לעולם הילכך ניחא ליה דניהדרות בסימנים דעלמא אף על פי שאינן מובהקים ואי משום רמאי דדילמא אתי ויהיב סימן ושקיל ליה מכל מקום הא ניחא ליה טפי דאפילו אתי אחרינא ויהיב סימנא אי הוי נמי איהו התם איהו יהיב סימן חשוב טפי ושקיל ליה. כן נראה לי. הרשב"א.

וכן פירש הריטב"א וזה לשונו: דכי היכי דאתו כולי עלמא ולא ידעי סימן מובהק דידיה וכו'. פירוש סימן מובהק לאו דוקא וכו' אלא האי סימן מובהק דאמרינן הכא היינו סימן מכוון יותר מן הסימנים הבינונים כגון זה אומר מדת ארכו ורחבו וזה אומר מדת משקלותיו. ולקמן אמרינן אמר המציאה ולא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דילה ובעי לומר שלא אמר שום סימן בינוני אלא כגוך חוורי ואוכמי דלאו סימן כלל ולגבי מי שגרוע ממנו קרי ליה סימן מובהק. אשתכח דלשון סימן מובהק נאמר על שלשה פנים. מובהק ממש כגון נקב יש בו באות פלוני. ומובהק שהוא מכוון יותר בסימנים בינונים והיינו האי דהכא. ומובהק כל שהוא סימן בידוע לאפוקי לבן ושחור והיינו ההוא דלקמן. כן פירשו בתוספות. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אלא ניחא ליה לבעל אבידה דניהדרי ליה בסימנים. פירוש בכל סימן כי היכי דכי אתו כולי עלמא ולא ידעי סימן מובהק דידה ואתי איהו ויהיב סימן מובהק דידה ויהבי ליה. פירוש ניחא ליה לבעל אבידה וכו' דזימנין דלית ליה בגוה אלא סימן שאינו מובהק דכי אית ליה סימן מובהק איהו ידע ליה וכולי עלמא לא ידעי ליה וכיון דסימנין דרבנן לסימן מובהק יהבי ליה ולעולם אי אפשר דלא ידע ביה איהו סימן מובהק טפי מכולי עלמא ובמובהק כל דהו לדידיה יהבינה. עד כאן.

ואתי איהו ויהב סימן מובהק דידה וכו'. פירוש לאו מובהק ממש קאמר. ומכל מקום קשה דאי אמרת דאי לא מהדר בסימנים אפילו בעדים לא מהדרי דהא איאש וכל שכן אם אין לו עדים ולא סימן מובהק אם כן למה לי למימר דמהדרי ליה בסימן מובהק לימא דניחא ליה דליהדרוה בסימן כי היכי דאי אתי איהו ראשון מהדרי ליה ועוד דמסתמא טפי ידע הוא סימנא מאחר ויותר במקרה ויחוש לעצמו מאחר. ויש לומר דרבותא קאמר הכי ולומר דאפשר דמרויח כשאין לו סימן מובהק ואינו מפסיד כשיש לו סימן מובהק וסימן מובהק ממש קאמר. ואפשר לומר דמאי סימן מובהק דקאמר נמי היינו מובהק ממש ואפילו קדמו לו אחרים יטלוה מהם ויחזירוה לזה שיש לו סימן מובהק דעדיף מעדים או אי נמי בעדים על ידי ההכרזה ודין חזרתה בסימנים באה הרוחה והנאה זה דאי לאו הכי הוא יתיאש ואף הם לא יחזירוה לו דאמרי דאיאש אי לאו דראה אם המוצא בשעת מציאה וכדפרישית. שיטה.

ניחא ליה ללוה לאהדורי למלוה. ואם תאמר וכי משום סימנים מהדרינן אם כן למה תנן סתמא יחזיר למלוה דילמא וזמנין דלא יהיב מלוה סימן ולא יחזיר. ועוד דזימנין דיהיב לוה סימן ויחזיר לה אי בסימנים תליא מילתא אלא ודאי משום דמוכחא מילתא דכיון דגבי הדדי נינהו ממלוה נפול ולאו משום סימנים כלל. יש לומר אין הכי נמי אלא מיהו אי סימנין לאו דאורייתא האי אומדנא נמי לאו דאורייתא דמדינא לא מהדרינן אלא בעדים או בסימן מובהק ואם כן היכי תקון רבנן הכא דהא ללוה לא ניחא ליה ובודאי בהאי אומדנא מתורת סימנים נגעו בה. ומהדר ליה דסברא היאן ומהניא טפי האי אומדנא מסימנים ולא מתקנת חכמים אלא מדאורייתא. אבל מדברי רש"י נראה דהוה סלקא דעתין מעיקרא דהכא נמי משום סימנא מהדרינן למלווה וצריך שיאמר שלשה הן ומשלשה לוין הם. ומיהו אפילו בהאי סימנא לא יחזיר ללוה דכיון דגבי הדדי נינהו רגלים לדבר דממלוה נפול אבל מכל מקום אפילו למלוה לא מהדרינן אלא בסימנים ומשום הכי מקשי כיון שצריכין לסימנים וסימנים לאו דאורייתא אמאי מהדרינן הא לא ניחא ליה ללוה. ומפרקינן דסברא הוא ומהאי סברא בלחוד בלא סימנים מהדרי למלוה דאומדנא דמוכח הוא. הר"ן.
וזה לשון הרשב"א: ויש לומר דמקשה היה סבור דללוה לא יחזיר לעולם דודאי לאו מיניה נפול ולמלוה נמי לא יחזיר דאיכא למיחש דילמא לאו מיניה נפול אלא מיהו בסימן כל דהו שיאמר כך וכך הם שפלוני ופלוני לוו ממנו מחזירין למלוה. ואהדר ליה דכולי מילתא לאו בסימן תליא כלל אלא סברא היא דלגבי מלוה שכיחי גבי לוה לא שכיחי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אלא הא דתנן אחד לוה משלשה וכו'. וקא סלקא דעתין דמשום סימנא דאגודה או תכריך דקא מסייע ליה יהבינן ליה ואמאי והא לא ניחא ליה ללוה דנהדר ליה למלוה דכי הדדי נינהו בידיעת הסימנים דתרווייהו קא חזו לשטרא. ועוד דסימן התכריך או האגודה המלוה יודע והלוה אינו יודע. ומשני ליה התם לאו משום סימנא הוא אלא משום דסברא הוא. אלא מדתנא קמא דאמר תכריך של שטרות וכו' דאיהו ודאי משום סימנא קאמר והא לא ניחא ליה וכו'. עד כאן.

בד"ה דרשהו אם כו' מדקאמר וכי תעלה על דעתך כו' עכ"ל ר"ל דאי בדרך אסמכתא קאמר נמי בברייתא דרשהו ואפילו בסימנין לא יחזיר כמו במתני' לא הוה שייך למימר ולתמוה וכי תעלה על דעתך שיתננו כו' אלא דרשהו ואפילו בסימנין לא יחזיר כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא אלא או ליתן לו בסימנין או בעדים ומשני דעיקר קרא אתי שיביא עדים שהוא שלו כן פרש"י ובעל המאור הקשה לפירושו דתיפוק ליה משמלה דדריש לה ליש לה תובעין והיינו על ידי עדים אי סמנין לאו דאורייתא ומפרש הוא שיביא עדים שאינו רמאי כו' ע"ש:

בד"ה מצאו גט קשור בכיס יחזיר המוצא לשליח או לבעל כו' עכ"ל דהוה מצינן לאוקמא שאותו שאבדו מצאו כמ"ש התוספות לקמן והיינו לפום הסברא דסימנין לאו דאורייתא אבל לפום הסוגיא דשמעתין דפריך מיניה ניחוש לשאלה היינו ע"כ למאי דס"ד השתא דסימנין דאורייתא ואית לן לפרושי כפשטה דאפילו במוצא אחר יחזירנו לשליח או לבעל אבל אי הוה אותו שאבדו מוצאו לא הוה קשיא ליה נמי ניחוש לשאלה דהוה נאמן לומר שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו ועיין עוד בתוס' בפרק האשה בתרא וק"ל:

ד"ה מצאו גט קשור בכיס וכו' עד בסימני הכיס וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא והא דנרשם התחלת הדבור השני וניחוש לשאלה ט"ס הוא:

גמ' אוכף לא שאילי אינשי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ת"ש כו' ברייתא היא נ"ב פי' דאי לאו ברייתא היאך בעי למפשט מרבא דמנ"ל לרבא גופיה לאוקמי בסימני אוכף לוקמיה בעדי אוכף וק"ל:

בד"ה מצאו גט כו' בסימני הכיס וא"ת ולוכח כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד שאותו שאבדו מצאו כו' נ"ב ותלמודא דפריך הכא ניחוש לשאלה היינו לפי מה דמשני ליה השתא לעולם סימנים דאורייתא וכליו משום דחיישינן לשאלה והשתא מסתמא ברייתא דמצאו קשור בכיס כו' איירי כפשוטו במצאו אחר דהא סימנים דאורייתא ואם כן ניחוש כו':

גמרא ת"ש והיה עמך כו' מאי לאו בסימנים. מה שיש לדקדק בזה עיין בבעל המאור ולכאורה היה נ"ל [ומתורץ בזה קושית תוספות ד"ה דרשהו] שה"ק מאי לאו שע"י סימן יחזיר ולהכי אמרה תורה דרשהו דאלו בעדים לא שייך כאן דרשהו [דאף לרמאי מחזירין בעדים] ויהיה פירושו כעין מתניתין דלקמן. ואמאי לא מקשה ממתני' ועיין במלחמות:

בתוס' בד"ה ת"ש כו' ברייתא היא ואפ"ל דאי סימנים דרבנן לא תקנו כולי האי להחזיר אף בסימני אוכף והא דמקשה בסמוך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה [הא למאי דמספקינן שמא סימנים דרבנן לא מהדרינן] הוא מכח רבא דאמר לעיל אבל חמור כו'. וסימני דאוכף אימא לא וכו' דש"מ דאי סימנים דאורייתא מהדרינן ניחוש לשאלה דהשתא בה"א סימנים דאורייתא קאמרי אבל לא מקשה מכח סברא היכי מהדרינן [אנן] דא"כ נפשוט מניה סימנים דאורייתא [דאי דרבנן לא תקנו כולי האי] או שמא משום ספיקא מהדרינן דלא ידעינן אי סימנים דאורייתא [ולעולם מכח סברא מקשה] (וכן) [אבל] בתוספות יבמות דף ק"כ ע"ב בד"ה כליו כו' כתבו אבל קשה כו' ר"ל שהגמרא מקשה היאך מהדרינן מן התורה כו' (ע) ומהרר"ל ז"ל בתשובות עגונות לא הבין שם כך ולפי"ז הומ"ל נ"מ אי סימנים דרבנן וכו' להחזיר בעידי אוכף דוקא [קאי אתחילת דבריו] ואפ"ל שגם פירוש הברייתא הוא חמור דקרא להחזיר בסימני אוכף [ופשיט שפיר בפשיטות דסימנים דאורייתא]:

בתוס' ד"ה מצאו גט וכו' ובד"ה וניחוש וכו' הכל דבור אחד. ועיין בזה בתוס' יבמות. עוד הקשו [שם] מהא דמצא פירות בכלי כו' ניחוש לשאלה והו"מ לאקשויי מקודם ס"פ קמא מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה כו' ע"ש בפירש"י [דפירש או תכריך. וכן הקשו התוס' לעיל (בבא מציעא דף כ' ע"ב) בד"ה מצא ותירצו כמו שתירצו שם]. גם אין מקום לקושיא [שהקשו כאן ולוכח כו'] דלמא איירי בעדים או בסימן מובהק (פ) ומ"מ סיגיא דשמעתין [ר"ל לתירוץ התוס' דאפשר דמצאו בעצמו אם כן גם לענין שאלה ליכא למיחש דנאמן לומר שאבדו קשור בכיס לזה כתב] למאי דסימנים דאורייתא ומש"ה לא מעידין בסימני כלים משום שאלה [טפי משמע ליה] דאיירי התם שאחר מצאו [ולזה פריך] ניחוש לשאלה ועיין [וכ"כ מהרש"א] ובפסק העגונות מאריך ע"ש:

גמרא והכא בסימנין עשוין להשתנות לאח"מ כו'. כצ"ל ולמחוק הה' וכמו שהוא בפרש"י:

רש"י ד"ה סימנין דרבנן. וגבי א"א דאיסור דאורייתא כו'. יש לדקדק קצת מדבריו דהיכא דליכא איסור דאורייתא כגון נטבע במים שאל"ס סמכינן אסימנין לכ"ע וכבר דברו בזה האחרונים:

תד"ה כיס. וי"ל כל דבר שיש בו משום רפואה כו'. תירוצם תמוה דמאי שייך רפואה בכיס ולעד"נ דמשמע בפ' ג"ה (צה ב) דסימן לחוד ונחוש לחוד דמשום סימנא מותר דקאמר שם בית כו' אע"פ שאין נחוש יש סימן ע"ש ובפרש"י והכא הלא קאמר דמסמני ולא כגי' דביבמות דמנחשי וזה דומה למש"כ בשו"ע יו"ד סי' קע"ט ס"ב ובהגהת רמ"א שם:

גמרא טבעת לא משאלי אנשי. בב"י בתשוב' כ' דלמ"ד סי' לד"א כיון דבעי סי' ברור ומובהק יותר גם בכלים אלו דלא שכיח להשאיל חיישי' לשאלה ע"ש, וכבר תמהו האחרונים דא"כ ישאר הקושיא להך מ"ד חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן הא לדידי' בכל מילי חיישי' לשאלה, ובאמת לולי דברי הב"י היה אפשר לדון ולחלק דהכא ביש עדי אוכף כיון דהוי בירור גמור דאוכף שלו לא חיישי' נחשש רחוק דהשאיל אוכף, דלא משאלי, אבל ע"י סי' מובהק דאוכף דאף דסי' מובהק מהני, מ"מ יש חשש מיעוט דמיעוטא דמזדמן שנים בשוה בסי' מובהק, דהא חזינן דסימנים מובהקי' ועדים ינתן לעדים, וא"כ י"ל דע"י ב' חששות דשמא אתרמי סי' מובהק כזה, ושמא השאיל לאחר עי"ז לא מקרי מובהק, והיה מרווח בזה מה דהקשו הראשונים אמאי משני לעיל בעדי אוכף ולא משני בסי' מובהק, והיינו דבאמת לא מהני סברת צירוף החשש לשאלה, אבל לשיטת הב"י דאפי' עדים מעידים על כליו חיישי' לשאלה יקשה כנ"ל, ונלענ"ד די"ל דבאמת לא מהדרינן רק כשיש סי' אמצעי בחמור ועדים, או סי' מובהק באוכף דבזה לא חיישי' שהשאיל האוכף למי שחמורו דומה לחמור שלו בסימנים אמצעים, ודמי לשאלה דיחיד, ובאמת כשמעידים על סי' בגופו ועדי' על כליו, דמשיאין את אשתו.
והנה גם בלאו דברי הב"י בהמתקת סברתו דכיון דיש חשש שאלה מש"ה לא הוי מובהק, יש עוד דרך לדון לדינא כהב"י והיינו לכאורה קשה לי כיון דדרשי' חמור לעדי אוכף, וע"כ הא דצריך קרא היינו לאשמועינן דבדבר שאין דרכו להשאיל ל"ח לשאלה, א"כ היא גופא קשה מנ"ל לחז"ל למדרש דמהדרינן חמור בעדי אוכף מיתור' דחמור, דלמא באמת בכה"ג לא מהדרינן דחיישי' לשאלה, וקרא דחמור אתי להורות דסי' בגוף החמור מהדרינן וללמד דסי' דאורייתא דהרי חזינן לעיל דבעי למימר דשה דמיותר אתי לסי' דאורייתא, אלא דמסקנא לא קאי הכי מדלא נקט מתני' הך דרשא והיינו כפירש"י דידעי חז"ל איזה דרש ללמוד ממנו, אלא דאנן לא ידעי' לה, וא"כ תקשה לקושטא דמלתא על חז"ל דמנ"ל דסי' דרבנן נהי דלא ס"ל לימוד דשלמה דלמא חמור להכי הוא דאתי ומהדרינן חמור בסימנים חמור, אבל בעדי אוכף לא מהדרינן דחיישינן לשאלה, ולזה צ"ל דבאמת מספקי לי' לחז"ל לאיזה דרשא תדרש יתורא דחמור ומספק חד צד לא מהדרינן דשה אתי לאידך דרשא, וא"כ לא מהדרינן רק ביש בו תרתי למעליות' סי' אמצעי בחמור ועדי אוכף והיינו כמ"ש לעיל בשיטת הב"י ויעויין בהרמב"ן במלחמות במ"ש לפרש הא דמשני הש"ס לא בעדי', היינו דקרא משמיענו דמתני' בעדי אריגה ולא בעי עדי נפילה דל"ח למכירה, ביאור דבריו הא דבאמת לא דרשי' דקרא אשמועי' דצריך לדרוש אם הוא רמאי דהיינו עד שיברר שהוא שלו דבעי עדי נפילה דוקא ולאורוי' דלא מהני עדי אריגה והכי משמע פשיטא דקרא דבא להחמיר על התובע שיהיה דרישה בבירור, וצ"ל דהסברא פשוטה דבעי עדי נפילה, וע"כ אתי לאורויא דלא בעי עדי נפילה, וא"כ לכאורה קשה דהא חזינן למ"ד סי' דאוריית' דליכא יתורא דקרא, ואפ"ה הדין דמחזיר' בעדי אריגה הרי דסברא חיצונית דמהני עדי אריגה, וצ"ל דזה תלוי בזה למ"ד סי' דאוריית' כיון דלא בעי בירור גמור ממילא מסתבר דמהני עדי אריגה, אבל למ"ד סימני' דרבנן דבעי בירור, יותר הסברא נוטה דבעי עדי נפילה [והיינו כעין סברת הרא"ש לענין שאלה] וע"כ הקרא אתי דמהני עדי אריגה, ואולם תמוה לי על הרמב"ן דלמאי צריך קרא האיך ס"ד למדרש דמהני עדי אריגה הא בלא"ה ידעי' מדאצטריך קרא דחמור דמהדרינן בעדי אוכף ולאורויי' דל"ח לשאלה דאוכף, ואם איתא דבעי עדי נפילה א"כ לא מהדרינן רק בעדי נפילה וליכא חידוש כלל.
וצ"ע גם ביסוד פירושא דהש"ס דמשני לא בעדי אוכף, דנתחבטו בה הראשוני' לא ידעתי אמאי לא פירשו בפשוטו די"ל למ"ד סימנים דרבנן באמת היה ראוי ללמוד משאלה דסימנים דאורייתא [או לפמ"ש לעיל דהא ראוי להסתפק אי חמור אתי לסי' דאורייתא] לזה כ' עד דרוש אחיך דבעי' בירור גמור היינו בעדים ולא סימנים, כך נלענ"ד בעזה"י:

גמרא אמר רבא את"ל סי' לד"א היכי מהדרי' אבידה בסי', לכאורה קשה היכא מצינו מפורש דמהדרינן בסי' הא במתני' קתני רק דחייב להכריז וזה אפי' מדין תורה דצריך להכריז דשמא יבואו עדים ויכירו, ומתני' דלקמן דקתני אמר אבידה ול"א סי', הא מסקי' ול"א סי' מובהקי' דידי', אבל מ"מ ראיה ליכא. דדלמא באמת לא מהדרינן בסי' ומתניתין מפרשא דל"א סי' מובהקי' ממש דלא מחזירי', והיה נראה דלפמ"ש תוס' לעיל דתועלת הסי' דיזכיר לעדים שראו אצלו חפץ בסי' כזה וכזה וכבר כתבנו לעיל דבסי' מקום ומנין לא שייך זה, ולזה שפיר אמר רב דמוכח דתקנת חז"ל דמהדרי' מהא דכריכות ברה"י דחייב להכריז משום מקום דבסי' כזה ל"ש דיזכיר לעדי' כנ"ל, אע"כ דיקזיר בסי':
ואולם קשה לפ"ז נצטרך לומר הא דמשני ניחא ליה למוצא אבידה אף בלא התקנה היה בזה יאוש בעלים ויהיה שלו, מ"מ ניחא ליה בזה, א"כ מה פרכי' עלה וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו, הא אין מפסיד בזה לשום אדם דאם הדין דלא מחזירי' הוי יאוש בעלי', ודלמא בסי' אחר דשייך שיזכיר לעדי' באמת לא מחזירי', ונ"ל דלק"מ די"ל דבודאי בסי' מקום ומנין ל"ש ניחא ליה למוצא אבידה כיון דיותר טוב לו שלא יחזיר ויהי' יאוש בעלי' אלא דאף בקושי' רבא מתחילה היכי מהדרינן אבידתו בסי' היינו על סי' מקום וכנ"ל, מ"מ במה שהי' ניחא ליה למוצא אבידה וכו', מוכח באמת דחכמים תקנו על כל סי' להחזיר ומטעם כיון דרוב פעמים ניחא ליה להמוצא אבידה, מש"ה לא פליגי רבנן ותקנו להחזיר אף בסי' מקום, [דאף דפרכי' משטרות ול"א לא פלוג, היינו דמ"מ אין לחז"ל להפסיד ללוה, אבל הכא לגבי המוצא לא מקרי פסידא דהוא רק גרס שלא יתייאשו הבעלי' וכנ"ל, אלא דאין לו טובה בזה, מש"ה ל"א לא פלוג] ולזה שפיר פריך וכי עושה טובה בממון שאינו שלו דממנ"פ אם הדין דיחזיר רק בסי' מקום ומנין הלא בזה ליכא טיבותא להמוצא, ואם תקנו גם בסי' בגופ', בזה יקשה האיך עושה טובה בממון שאינו שלו. ולפמ"ש תוס' לעיל דבדברים הנזכרי' במתני' ל"ש בהו טב"ע ממילא ניחא, אע"כ חיוב הכרזה רק שיחזיר ע"י סי' ונכון:

בגמרא ת"ש חמור בסמני אוכף. לכאורה יש לדקדק אמאי לא מוקי ליה בסימנים מובהקים דנהי דלעיל דקאמר ת"ש אף השמלה לא מצי לאוקמא בסימנים מובהקים משום דלא שייך למימר מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים דמאי פסקא דאפשר דסתם שמלה אין לה סימנים מובהקים משא"כ הכא לענין חמור בסימני אוכף דעיקר רבותא דקרא היינו דמהדרינן גוף החמור ע"י סימני אוכף א"כ שפיר מצינו לאוקמא בסימנים מובהקים דמשמע לקמן בשמעתין דלכו"ע סימנים מובהקים דאורייתא ומה שכתבו המפרשים דהא דמשני בעידי אוכף היינו נמי סימנים מובהקים דהוי כמו עדים נראה דוחק מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או לא היינו נמי אי חיישינן לרמאי א"כ לפ"ז נראה דלא שייך לחלק בין מובהקים לשאינם מובהקים דבמובהקים נמי איכא למיחש לרמאי והא דפשיטא לן לקמן בשמעתין גבי מעידין על השומא דסימן מובהק לכולי עלמא מהני מדאורייתא היינו דוקא לענין עידי מיתה דלא שייך חשש רמאות דהא אפילו עד אחד ואפילו האשה עצמה נאמנים משא"כ לענין גט אשה ולענין ממון דשייך חשש רמאות ובעינן עדות גמורה איכא למימר דמובהקים נמי לא מהני כן נראה לי נכון אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ולקמן בסוף הסוגיא יבואר יותר ודוק:

בתוספות בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל. כוונתם דאי ממימרא דרבא לעיל הא קאמר להדיא חמור בעידי אוכף וסימני אוכף ומדנקט תרווייהו ע"כ היינו משום דמספקא ליה ולצדדין קתני כמ"ש התוספות לעיל אע"כ דברייתא היא וק"ל:

בד"ה דרשהו כו' וא"ת דבמתני' דריש מהאי קרא דלא יחזיר עד סוף הדיבור. ודבריהם לכאורה קשה להולמן ועיין בב"ח ח"מ סימן רס"ז שהאריך בלשון התוספות והמעי' בצדק ישפוט שדבריו דחוקין בפשט לשון הגמרא. ולענ"ד דברי התוספות מבוארים משום דהא דקאמר המקשה מאי לאו בסימנים יש לפרש באחד משני עניינים או שנאמר דכוונתו דבסימנים גופא יוודע הדבר שאינו רמאי שע"י שיאמר כל סימני האבידה ניכר שאינו רמאי ואי לאו דחיישינן לרמאות הוי סגי אפילו בסימנים כל דהו וא"כ מוכח דסימנים מלתא אלימתא היא מדאורייתא או שנאמר הא דקאמר מאי לאו בסימנים היינו שידרשנו אם אינו רמאי יחזיר לו בסימנים והיינו כמתניתין דלקמן ואפ"ה מוכח שפיר דהיכא דלא שייך רמאות מהני סימנים ואם כן תפשוט לענין גט אשה דהא לא שייך רמאות והתוספות משמע להו עיקר כפי' הראשון ומש"ה מקשו דא"א לפרש כן לשון הברייתא דהא במתניתין לקמן משמע להיפך דלרמאי לא יחזיר אפי' ע"י סימנים אלא דאפ"ה ליכא למידחי קושיית התוספות ולומר דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר כדכתיבנא דמ"מ תקשה יותר אדמקשה מברייתא ליקשו ממתניתין בזו הסברא גופא וע"ז משני שפיר דהא דלא מקשה ממתני' היינו משום דאיכא למימר אסמכתא היא כו' וכתבו ועוי"ל כו' היינו כפירוש ראשון שע"י הסימנים ניכר שאינו רמאי והיינו בסתם בני אדם אבל מתני' דלקמן איירי בודאי רמאי כנ"ל ודו"ק. ולענין מאי דמשני בגמרא לא בעדים עיין בבעל המאור שכתב בשם רש"י דהכי פירושו דלרמאי בעינן דוקא עדים ולשאינו רמאי בעינן מיהא סימן מובהק אבל שאינו מובהק לא מהני מדאורייתא ולי אפשר לומר דאפילו לדעת הרבה פוסקים שסימן מובהק ה"ל לגמרי כעדים ואם כן אי אמרינן דמהדרינן לרמאי בעדים ה"ה בסימן מובהק לגמרי וכן נ"ל שהיא דעת הראב"ד פי"ג מהלכות אבידה לאפוקי ממ"ש שם ה"ה ולמאן דס"ל דאפילו בסימן מובהק לא מהדרינן וע"כ היינו משום דברמאי כ"ע מודו דחיישינן לשאלה או מכירה וא"כ בעדים שהיתה שלו נמי לא סגי אלא בעינן עדי נפילה דוקא ברמאי והיינו דקאמר דרשהו בעדים ודו"ק:

בגמרא ת"ש אין מעידין אלא כו' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא. והא דלא קאמר דשאני אשת איש דהחמירו בה רבנן נתיישב ע"פ מה שכתבנו בלשון האיבעיא דהשתא לא משמע לן האי סברא דבאשת איש החמירו דאל"כ אין מקום להסתפק בגט אשה דפשיטא דלא מהדרינן אפילו אי הוי סימנים דאורייתא ואף לפי מה שכתבתי דשאני גט אשה דמדאורייתא איכא תרתי למעליותא אפילו הכי מייתי שפיר מהא דאין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דפשטא דלישנא משמע דאפילו בסימני הגוף וסימני כלים בהדי הדדי נמי לא סמכינן אע"ג דאיכא תרתי למעליותא דהא אי סימנים דאורייתא כל חד וחד מהני אלא דלפ"ז אכתי קשה בהא דמשני הש"ס דגופו היינו ארוך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה ות"ל דאפילו אי לא חיישינן לשאלה נמי לא מהני סימני כלים לחודייהו כיון דליכא אלא חדא למעליותא וא"ל דבאשת איש החמירו לכך נראה מזה דסוגיא דהכא קאי כלישנא בתרא במסכת בכורות דף מ"ז ע"ב דמשמע דאדרבה בעדות אשה כה"ג נמי אקילו בה רבנן טפי מבשאר עדות מיהו בלא"ה נמי א"ש אפילו ללישנא קמא בסוגיא דבכורות דכיון דללישנא קמא מהני פרצוף פנים בפדחת בלא חוטם לענין ממון אלא שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ולפ"ז שפיר מדייק בשמעתין דמוכח מהכא דסימנים לאו דאורייתא דהא פשטא דלישנא דמתניתין משמע דאף ע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אפ"ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אבל בלא חוטם לא ואי ס"ד סימנים דאורייתא הדר הוי ליה תלת למעליותא מדאורייתא ואמאי אין מעידין דהא דמי לגמרי לגט אשה וע"ז משני שפיר דגופו בארוך וגוץ וכליו משום דחיישינן לשאלה דאורייתא כנ"ל נכון ובזה נתיישבו כמה דקדוקים בשמעתין ודוק היטב:

בגמרא אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ול"ל כדדחי לעיל בעידי אוכף דבכה"ג י"ל דל"ח לשאלה כי היכי דל"ח למכירה אליבא דכ"ע משום דאוקמא בחזקתו אע"ג דמכירה שכיחא ה"ה די"ל דלא חיישינן לשאלה דאוקמא בחזקתו ואיכא נמי רובא דרוב בני אדם אינם משאילין משא"כ אי מהדרינן חמור בסימני אוכף שפיר איכא למיחש לשאלה דאיכא תרי חששי די"ל איתרמויי איתרמי סימנא כי האי ואת"ל דלא איתרמי איכא חששא דשאלה ואי משום מעשים בכל יום דמהדרינן בסימני אוכף היינו משום דמדרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה אלא דהשתא קיימינן בהאי סברא דסימנים דאורייתא וא"כ ע"כ חמור בסימני אוכף נמי מסתמא מדאורייתא איירי וכה"ג צריך לפרש בלשון התוס' בד"ה וניחוש לשאלה דהא דמקשה הכא וניחוש לשאלה ולא מוקי לה נמי כשמצאו בעצמו אע"כ משום דהשתא קאי בסברא דסימנים דאורייתא וא"כ מסתמא איירי ברייתא בכל ענין וכ"כ מהרש"א ועי"ל דאפשר דבעידי אוכף נמי שייך חששא דשאלה ובתשובה הארכתי בזה:

שם אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס כו' ואס"ד חיישינן לשאלה כו' ניחוש לשאלה. ויל"ד דאכתי מאי קושיא שהרי לפי מ"ש התוספות כאן דמצי לאוקמא כגון שאותו שאבדו מצאו וא"כ מאי חשש שאלה שייך הכא מי לא מצי איירי נמי ששליח יודע בודאי שלא השאיל הכיס וארנקי לשום אדם אחר משא"כ בהך דאין מעידין דלעיל דלא שייך למימר הכי משום הכי שפיר חיישינן לשאלה תו קשיא לי אפילו את"ל דמשמע ליה להש"ס דמיירי שמצאו אדם אחר דלא כפי' התוספות אפ"ה מאי מדמי הך דאין מעידין להאי דגט אשה דהא מצ"ל דהא דחיישינן התם לשאלה היינו מדרבנן כדמשמע ל' חיישינן ומש"ה החמירו לענין אשת איש ואף על גב דמסקינן ביבמות דאדרבא בעיגונא אקילו בה רבנן אפ"ה הא אמרינן בפרק יש בכור דף מ"ו דדוקא בסוף עדות הקילו אבל בתחלת עדות כגון סימנים אחמירו בה רבנן משא"כ הכא בגט אשה שכתוב בו שמו ושם אביו ושם עירו ושם אשתו ושם עירה דלפ"ז תו ליכא אלא חששא דב' יוסף בן שמעון ושני שווירי אם כן כיון ששליח נותן סימנים בכיס וארנקי ויודע שלא השאילן לאחר מש"ה שפיר מצ"ל דכולי האי לא חיישינן ושליח נאמן בכך. ועוד דבלא"ה הוי חששא רחוקה לומר ששליח השאיל הכיס והארנקי לאדם אחר והניח ג"כ גט בתוכה ששמו ושם אביו ושם אשתו ושם עירו ועירה היה הכל שוה לגמרי כמו בגט זה שהיה ביד השליח ואפילו את"ל דמשמע ליה דאיירי בהוחזקו ב' יב"ש אפ"ה הוי חששא רחוקה כדמשמע לעיל בפ"ק ובסוגי' דגיטין דף כ"ז ועי' שם בחידושינו. וכ"ש דקשה טפי על פי' רש"י ז"ל ביבמות דף ק"כ שהוסיף בדבריו בענין חששא זו שמא שכח הלה הגט בתוכו ומנ"ל להמקשה לדמות הנך חששות קלישי דגט להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיכא חששא גמורה וכבר הארכתי בכ"ז בקונטרס עגונות ומתוך מ"ש שם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהכא ולענין האי דאין מעידין על השומא ונתיישבו ג"כ כמעט כל הקושיות שהקשו התוספות שם ביבמות ויסוד הדברים דתליא הנך סוגיות בסוגיא דפרק יש בכור שהבאתי דמשני התם תרי שינויי אי החמירו בה רבנן בעיגונא לענין סימנים או דאקילו בה ע"ש וכאן אין להאריך יותר וע' בסמוך:

בתוספות בד"ה וניחוש לשאלה וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאוריתא ובפרק בתרא דיבמות כו' עד סוף הדיבור. ומהרש"ל ז"ל מחק מלשון התוספות וניחוש לשאלה וכתב שהכל דיבור א' האי ודלעיל מיניה. מיהו לענ"ד יש ליישב גירסת ספרים שלנו דבלאו האי דניחוש לשאלה לא היה מקום להתוספות להקשות בפשיטות דנפשוט מהכא כיון דיש לחלק בכמה גווני דפרישית בסמוך בלשון הגמרא ואפילו לענין גט אשה גופא שהיא עיקר האיבעיא דלעיל נמי לא מצי למיפשט מהכא דהא איכא למימר דעיקר האיבעיא דהא דקאמר למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים לאו אשליח קאי אלא לאהדורי לאשה שאמרה שנאבדה מידה ונתנה סימנים מש"ה איכא למימר דאי סימנים דרבנן לא מהדרינן לה משום חשש רמאות כדפרישית לעיל משא"כ הכא דאיירי בשליח מש"ה מהימן ואף לפרש"י שכ' לעיל בד"ה לאהדורי דאיירי נמי שנאבד מיד השליח מכ"מ כבר כתבתי דאיירי כשלא הוחזק שליחותו בעדים משא"כ הכא מצ"ל דאיירי שהוחזק שליח בעדים ועוד היה באפשר לחלק בענין אחר דהא דאמרינן לעיל נ"מ לאהדורי גט אשה איירי היכא דהוחזקו ב' יב"ש משא"כ הכא איכא לאוקמי בלא הוחזקו אלא ששיירות מצויות נמצא דמכל הנך טעמי לא הוי מצו התוספות להקשות בפשיטות לעיל למיפשט האיבעיא. אבל השתא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד דחיישינן לשאלה כו' וניחוש לשאלה ולא מפליג בכל הנך חילוקים שכתבתי בלשון הגמרא דלא דמי האי חששא דגט לחששא דסימנים גופו וכליו ועדי מיתה אע"כ דלא משמע להש"ס לחלק בכך בין לענין סימנים ובין לענין שאלה דמאן דחייש בחדא חששא חייש נמי טובא ומאן דלא חייש אפילו חדא נמי לא חייש א"כ מקשו התוספות וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא כו' כן נראה לי לקיים גירסת הספרים שלנו ובישיבה הארכתי יותר:

לאהדורי גט. שאבד מן השליח המביאו קודם שנתן לה: תקנתא. לקמן בשמעתין מפרש מאי היא: בממונא. דהפקר ב''ד הפקר: תובעין אצטריכא ליה. קרא לתובעין אתא ולמעוטי מידי דאיאוש ואפקריה: כדי נסבה. בלא מקרא אלא אסמכינהו אקרא בעלמא: ת''ש. דאוקמינן לעיל חמור לסימני אוכף אתא: אימא בעדי אוכף. אם יש עדים המכירין בטביעות עין לאוכף שהוא שלו מחזירין לו את החמור: דרשהו. והכי משמע עד דרוש אחיך אותו עד דרשך את אחיך: בעדים. שיבא עדים שהוא שלו: אין מעידין. על אדם שמת להשיא את אשתו אלא אם כן ראו פרצוף פניו שהוא עם החוטם: דארוך או גוץ. שאין זה סימן שהרבה ארוכין וגוצים יש: כליו. בגדיו: חיישינן. שמא השאילם לאחר ואותו אחר ראו שמת: מסקב. דורוייש''ר בלעז: חיורי או סומקי. אין זה סימן שהרבה כאלה יש: מצאו קשור בכיס שלו או בארנקי כו'. שליח המביא גט ואבד הימנו לאחר זמן מצאו קשור בכיס שלו או בארנקי כו': בין כליו. כלי תשמישו שבביתו: אפילו לזמן מרובה. אע''ג דתנן (גיטין דף כז.) המביא גט ואבד הימנו מצאו לזמן מרובה פסול הכא כשר: ניחוש לשאלה. שמא השאיל כיסו לאחר והוא קשרו בו: דמסמני. מנחשי ואומר סימן לאדם שמשאיל כיסו שמוכר לו מזלו: דמזייף. שהיה לכל איש חותם ניכר בטבעתו וכששולח שום דבר סתום מכסהו וחותמו בטבעתו לפיכך אינו משאיל טבעתו שמא יעשה זה חותם כנגד חותמו ויזייף בו את שליחותיו: אין מעידין על השומא. המעידין על האשה להשיאה ואמרו סימן היה בו שומא באבר פלוני: שומא. וורוא''ה בלעז: סימנין דרבנן. וגבי אשת איש דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן עלייהו: בבן גילו. הנולד בשעתו שנולדו במזל אחד: בסימנין העשויין כו'. אם עשויין להשתנות או אינן עשויין להשתנות אם בחייו היתה שומא שחורה במותו נעשית לבנה או איפוך: מובהק. ואפילו סימנין דרבנן יש לסמוך על זה: היכי מהדרינן. כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו: אלא ל''ג: וכי אדם עושה. ובניחותא. דמוצא מאי איכפת לן אם מי שאבדה ממנו לא ניחא ליה: אלא. אמר רבא כל אובדי אבידה ניחא להו שתהא דת זו בישראל למיתב סימנין וכל הבא ונותנו יטלנה מאי טעמא מידע ידע דעדים לית ליה פעמים שאין לו עדים עליה ואם יזקיקוהו לעדים לא תבא לעולם לידו ומימר אמר טוב לי שיחזירוה לכל האומר סימניה דלא שכיחא דנימא סימנין דידה אלא אנא דכ''ע לא ידעי כו': אלא הא דתנן כו'. ואמרו להחזיר לו למלוה בלא עדים בסימן זה שאומר שלשה היו ומשלשה לוים ואם מן הלוה נפלו שכבר פרעם מי ניחא ליה בתקנה זו שיתנם המוצאם לכל הבא ונותן סימניהם והלא טוב לו שיהו מונחים ביד המוצאם עולמית דכל זמן שהם בידו ולא יחזירם למלוה הרי הם כשרופים ולא ניחא דליהדר להו בסימנין דלמא מיתרמי דידע מלוה בסימניהן: התם. בסימנין כי האי לא איכפת לן בניחותא דלוה דודאי לאו מיניה נפיל דהנך שטרי אחריני מאי בעו גביה:
ת''ש חמור בסימני אוכף. ברייתא היא: דרשהו אם הוא רמאי מאי לאו בסימנין. וא''ת דבמתני' (לקמן כח:) דריש מהאי קרא דלא יחזיר אף בסימנין וי''ל דאסמכתא היא כדקתני עלה בברייתא משרבו הרמאים התקינו אבל הכא משמע ליה שהיא דרשה גמורה מדקאמר וכי תעלה על דעתך לומר כו' ועי''ל דבמתני' מיירי בידוע שהוא רמאי לכך צריך עדים אבל הכא מיירי בסתם בני אדם: מצאו. גט קשור בכיס יחזיר המוצא לשליח או לבעל השואלו בסימני הכיס: (וניחוש לשאלה). וא''ת ולוכח מהכא דסימנין דאורייתא ובפרק בתרא דיבמות (דף קכ. ושם ד''ה מצאו) פריך מהכא דסימנין דאורייתא וי''ל דמצי לאוקמה כגון שאותו שאבדו מצאו ומכיר הכיס בטביעות עין דכיון שבעצמו מצאו נאמן וה''נ הוה מצי למדחי התם: כיס וארנקי משום דמסמני. וא''ת והכתיב לא תנחשו וי''ל בשלהי במה אשה (שבת דף סז.) אמרינן כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי: ואנא יהיבנא סימנים מובהקין דידה. לא מובהקין ממש קאמר אלא מובהקים מסימני חבירו כמו זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו ולקמן (דף כח:) נמי דקאמר לעולם גלימא מכריז ולא אמר סימנין מובהקין התם נמי לאו מובהקים ממש קאמר אלא שלא אמר סימנים טובים שיש בו כי אם כסימנין דסומקי וחיורי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד