דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא כז ע"א - טקסט הדף

בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר וכן תני תנא קמיה דרב נחמן ל''ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר א''ל רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשן א''ל איסמיה א''ל לא תתרגם מתני' כגון שדשן ע''י עבדו ושפחתו הכנענים:
מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים חייב להכריז:
גמ' מאי בכלל כל אלו אמר רבא בכלל {דברים כב-ג} כל אבדת אחיך אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שור חמור שה ושמלה צריכי דאי כתב רחמנא שמלה הוה אמינא ה''מ בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף אימא לא מהדרינן ליה כתב רחמנא חמור דאפילו חמור בסימני האוכף שור ושה דכתב רחמנא ל''ל שור דאפילו לגיזת זנבו ושה לגיזותיו ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ''ש שה לגיזותיו אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ואימא לגללים הוא דאתא גללים אפקורי מפקר להו ודילמא לסימנין הוא דאתא דאיבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן כתב רחמנא שה דאפילו בסימנין מהדרינן וסימנין דאורייתא אמרי מדקתני להו תנא לסימנין גבי שמלה דקתני מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז ש''מ דשה לאו לסימנין הוא דאתא: תנו רבנן {דברים כב-ג} אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה רבי יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה מאי בינייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו מר נפקא ליה מאשר תאבד ומר נפקא ליה מומצאתה ולמאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי ומצאתה מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה לכדרבנאי דאמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידיה משמע ולמאן דנפקא ליה מומצאתה האי אשר תאבד מאי עביד ליה מבעי ליה לכדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן משום ר''ש בן יוחאי מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואידך הא דרבנאי מנא ליה נפקא ליה מומצאתה ואידך הא דרבי יוחנן מנא ליה נפקא ליה ממנו ואידך ממנו לא משמע ליה רבא אמר פרוטה שהוזלה איכא בינייהו מ''ד מאשר תאבד איכא ומ''ד מומצאתה ליכא ולמ''ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה וליכא אלא פרוטה שהוקרה איכא בינייהו מאן דאמר ומצאתה איכא ומאן דאמר אשר תאבד ליכא ולמאן דאמר ומצאתה הא בעינן אשר תאבד וליכא אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו מאן דאמר אשר תאבד איכא ומאן דאמר ומצאתה בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה: איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן מאי נפקא מינה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו שהרי אלו שלו - אלא  באדם הלוקח מן התגר [שקנה את הפירות מסוחר, שלוקח פירות מהרבה בני אדם, ומוכרן אחר כך לאחרים], שאין ידוע ממי הגיעו הפירות, ולכן אין הלוקח יודע למי להחזיר את המעות. ובהכרזה אין תועלת, שהרי אין במעות סימן.

אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר לו את המעות, שודאי שלו הן [205].

וכן תני תנא קמיה דרב נחמן: לא שנו - אלא בלוקח מן התגר.

אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר.

אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דשן [דש את התבואה]? הרי פועלים הרבה דשו אותה. וכיון שכן, יתכן שמהם נפלו המעות, ולמה חייב להחזירן לבעל הבית?

אמר ליה: איסמיה [האם אסיר את ברייתא זו מגירסתי]?! אמר ליה: לא לכך נתכוונתי! אלא, תתרגם מתניתין, שמדובר כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, שבכהאי גוונא ודאי שהמעות של בעל הבית, בין אם נפלו ממנו, ובין אם נפלו מעבדיו הכנענים, שהרי מה שקנה עבד - קנה רבו.

מתניתין:

כתוב במקרא: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם".

אף השמלה היתה בכלל כל אלו [בתוך הכלל של "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו'", כמבואר בגמרא]. ולמה יצאת במקרא מיוחד "וכן תעשה לשמלתו"?

להקיש אליה שאר אבידות, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת בדברים אלו, שיש בה סימנין, שהרי בדרך כלל יש בבגדים סימן, וכן יש לה תובעין, שהרי ודאי נעשתה בידי אדם, ולא באה מן ההפקר [206], אף כל דבר שיש בו סימנין, ויש לו תובעים - חייב להכריז [207] [208]. אבל דבר שאין בו סימן, או דבר שאנו יודעים שנתייאשו ממנו בעליו [209], אין חייב להכריז עליו.

גמרא:

והוינן בה: מאי היא מה ששנינו במשנה "בכלל כל אלו"?

אמר רבא: בכלל מה שנאמר במקרא: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו' לא תוכל להתעלם", שהרי מקרא זה כולל כל סוגי האבידות, ובכלל זה גם שמלה.

אמר רבא: אמנם נתבאר במשנתנו למה פירט הכתוב "שמלה", אבל עדיין צריך לבאר למה לי דכתב ופירט רחמנא את שאר הדברים: "שור", "חמור", "שה", ו"שמלה"?

ומבאר רבא: צריכי [הוצרכה התורה לפרט דברים אלו], משום שמכל אחד מפרטים אלו נשמע חידוש.

דאי כתב רחמנא דין השבה רק בשמלה, הוה אמינא שהני מילי שמחזירים אבידה, דווקא בעדים דגופה, וסימנין דגופה. כשיש עדים שמעידים על גוף האבידה שהיא שייכת לבעל האבידה, או שיש לו סימנים בגוף האבידה.

אבל להחזיר חמור בעדים דאוכף, וסימנין דאוכף, שמעידים על האוכף שהוא שלו, או שיש לו סימנים באוכף שהוא שלו - אימא שלא מהדרינן ליה את החמור בסימנים אלו,

לצורך זה כתב רחמנא מקרא מיותר "חמור", ללמדנו דאפילו חמור בסימני האוכף [210] - מחזירים [211].

ועדיין נותר לנו לבאר, "שור", ו"שה" דכתב רחמנא - למה לי? איזו רבותא יש בהם?

"שור" - ללמדנו דאפילו לגיזת זנבו. שצריך להחזיר אפילו את השיער שבסוף זנבו [אם נגזז ממנו] [212].

ו"שה" - ללמדנו שצריך להחזיר גם את גיזותיו של השה.

והוינן בה: ולכתוב רחמנא "שור" ללמדנו דאפילו לגיזת זנבו, ואנו נדע מעצמנו שאם צריך להחזיר גיזת זנבו, כל שכן שה לגיזותיו! [213] אלא אמר רבא: "חמור" דבור, המילה "חמור" שנאמרה במקרא של חיוב נזקי בור: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם וגו'", לשיטת רבי יהודה, שסובר שחייב על נזקי כלים בבור, וחולק על חכמים שסוברים שדורשים "חמור - ולא כלים", ואם כן, לשיטתו מילה זו - יתירא היא [214], וכן המילה "שה" דמקרא של אבידה, שיתירה היא לדברי הכל -

קשיא!

ומקשינן: ואימא שמה שנאמר "שה" - לחיוב השבת הגללים של הבהמה הוא דאתא! שאם היה כתוב רק "שור", היינו סוברים שרק את גיזת זנבו צריך להחזיר. אבל גללים, שאינם חשובים, אין צריך להשיב. לכן נאמר "שה", ללמדנו שאף גללים צריך להשיב! [215]

ואמרינן: גללים - אפקורי מפקר להו בעליהם [216] למי שמצא את הבהמה, וטורח בה להשיבה [217].

ומקשינן: ודילמא מה שכתבה התורה "שה", להשמיענו שמחזירים אבידה בסימנין הוא דאתא? דאיבעיא לן להלן: האם השבת אבידה על פי סימנין, מדאורייתא היא, או שאכן מדאורייתא מחזירים רק על פי עדים, שמעידים שהאבידה אכן שייכת לתובעה. ורק מדרבנן מחזירים גם על פי סימנים.

לכך כתב רחמנא "שה", להשמיענו דאפילו בסימנין מהדרינן. ואם כן, נפשוט מכאן שסימנין דאורייתא!

אמרי, מדקתני להו תנא את עניין הסימנין גבי שמלה, דקתני: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין - חייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין - חייב להכריז, שמע מינה ד"שה" - לאו לסימנין הוא דאתא, אלא לענין אחר, שאין אנו יודעים מהו.

תנו רבנן: מה שנאמר בענין השבת אבידה "אשר תאבד" - ללמדנו בא, שדווקא דבר שנחשב "אבידה" - צריך להחזיר, פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, שאינה נחשבת אבידה [218].

רבי יהודה אומר: דבר זה נלמד מהמילה "ומצאתה", שמשמע, שצריך להשיב דווקא דבר שנחשב מציאה, פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, שאינה נחשבת מציאה.

מאי בינייהו? מאי נפקא מינה, סוף סוף שניהם למדים מהמקרא, שאבידה שאין בה שוה פרוטה - אין צריך להשיבה!

אמר אביי: אכן אין נפקא מינה למעשה, אלא משמעות דורשין - איכא בינייהו. דהיינו, מהיכן אפשר ללמוד דין זה.

מר, תנא קמא, נפקא ליה [יוצאת לו משמעות זו] מהמילים "אשר תאבד".

ואילו מר, רבי יהודה, נפקא ליה מ" ומ צאתה". והוינן בה: ולמאן דנפקא ליה מ"אשר תאבד", תנא קמא, האי "ומצאתה" - מאי עביד ליה, מה הוא למד ממקרא זה?

ואמרינן: ההוא, אותו מקרא, מיבעי ליה לכדרבנאי [נצרך כדי ללמוד ממנו את הדין שאמר רבנאי].

דאמר רבנאי: כתוב בענין השבת אבידה: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה". ומה שנאמר בפסוק זה "ומצאתה", בלשון עבר - דאתאי לידיה [שבאה כבר לידו] משמע.

ובא הכתוב להשמיענו, שמה שנאמר במקרא זה "אבדת אחיך", שמשמע שחייב להשיב רק אבידת ישראל, ולמעט אבידת נכרים [219], אין כוונת הכתוב לומר רק שאין צריך לטרוח ולהגביהה. אבל אם כבר הגיעה לידו - חייב להחזירה, אלא, אף אם כבר הגיעה האבידה לידו - אין צריך להשיבה, אלא מותרת היא לו [220].

ולמאן דנפקא ליה למעט דבר שאין בו שוה פרוטה מ"ומצאתה", האי "אשר תאבד" - מאי עביד ליה?

מבעי ליה לכדרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין לאבידה ששטפה נהר - שהיא מותרת?

שנאמר: "כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה". שהלשון "אשר תאבד ממנו" משמע, מי שאבודה הימנו - ומצויה אצל כל אדם אחר. יצתה אבידה זו ששטפה נהר, שאבודה הימנו - ואף אינה מצויה אצל כל אדם. וכיון שהוצרך לכתוב "ממנו", כתב גם "אשר תאבד".

ואידך, רבי יהודה, שממעט מ"ומצאתה" אבידה שאין בה שוה פרוטה, הא דאמר רבנאי - מנא ליה? [221]

נפקא ליה מהאות וי"ו של המילה "ומצאתה", שיתירה היא, ומשמע - שנמצאה כבר, והיא בידו.

ואידך, תנא קמא, שממעט מ"אשר תאבד ממנו" אבידה שאין בה שוה פרוטה, הא דרבי יוחנן - מנא ליה?

נפקא ליה מהמילה "ממנו" שנאמרה באותו מקרא, שמשמע שדווקא ממנו היא אבודה, אבל לשאר אדם - מצויה היא. ו"אשר תאבד" בא למעט אבידה שאין בה שוה פרוטה.

ואידך, רבי יהודה, סובר שצריך את כל המשפט "אשר תאבד ממנו" לדרשה זו, משום שהמילה "ממנו" לבדה לא משמע ליה לדרוש ממנה.

רבא אמר: יש גם נפקא מינה למעשה בין תנא קמא לרבי יהודה:

פרוטה שהוזלה, אבידה שהיתה שוה פרוטה בשעת האבידה, והוזלה לאחר מכן, ובשעת המציאה היתה שוה פחות משוה פרוטה - איכא בינייהו.

מאן דאמר שממעטים פחות משוה פרוטה מ"אשר תאבד", אם כן, במקרה של פרוטה שהוזלה איכא שוה פרוטה, כי לשון "אשר תאבד" משמע בשעת אבידה, והרי אז היה באבידה שוה פרוטה.

ואילו מאן דאמר שממעטים מ"ומצאתה" - בכהאי גוונא ליכא שוה פרוטה, שלשון "ומצאתה" משמע בשעת מציאה, והרי אז כבר הוזלה, ואינה שוה פרוטה.

ותמהינן: ולמאן דאמר שלמדים מ"אשר תאבד", סוף סוף הא בעינן שיתקיים גם "ומצאתה" - וליכא, שהרי בשעת המציאה אין בה שוה פרוטה, שהרי הוזלה לבסוף! [222]

אלא, פרוטה שהוקרה, שבשעת האבידה היתה האבידה שוה פחות מפרוטה, ולאחר מכן, בשעת המציאה, נתייקרה, ונעשתה שוה פרוטה - איכא בינייהו.

מאן דאמר שלמדים מ"ומצאתה" - בכהאי גוונא איכא שוה פרוטה, שהרי בשעת מציאה היתה שוה פרוטה!

ומאן דאמר שלמדים מ"אשר תאבד" - בכהאי גוונא ליכא שוה פרוטה, שהרי בשעת האבידה לא היה בה שוה פרוטה!

ותמהינן: ולמאן דאמר שלמדים מ"ומצאתה", סוף סוף הא בעינן שיתקיים גם "אשר תאבד" - וליכא, שהרי בשעת האבידה, לא היה בה שוה פרוטה!

אלא, אבידה שהיתה שוה פרוטה בשעת האבידה, שהוזלה לאחר מכן, ושוב חזרה והוקרה ונעשתה שוה פרוטה בשעת המציאה - איכא בינייהו. מאן דאמר שלמדים מ"אשר תאבד" - בכהאי גוונא איכא שוה פרוטה, שהרי גם בשעת האבידה וגם בשעת המציאה היתה שוה פרוטה.

ומאן דאמר שלמדים מ"ומצאתה", בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה. שמהוי"ו של המילה "ומצאתה", משמע שצריכה להיות המשכיות משעת "אשר תאבד" - ועד שעת "ומצאתה". ואם כן, בכהאי גוונא, שהיה זמן בין שעת האבידה לשעת המציאה שלא היתה שוה פרוטה, אין חייב להחזיר [223].

ועתה חוזרת הגמרא לבעיה שהוזכרה כבר לעיל בדרך אגב.

איבעיא להו לבני בית המדרש: האם דין השבת אבידה על פי סימנין, בלי עדים - מדאורייתא הוא, או שמא רק מדרבנן מחזירין בסימנים, אבל מדאורייתא מחזירין רק על פי עדים? [224]

למאי נפקא מינה?

הערות

[205] ולא נתייאש מהן, משום שהוא יודע למי מכר את הפירות, ויכול לתבוע ממנו את המעות. וכתבו הראשונים, שאם הלוקח עצמו תגר, אף בלוקח מבעל הבית, שיודע למי להשיב את המעות, הרי אלו שלו. והטעם, משום שבעל הבית מתייאש, לפי שדרך התגרים לקנות מזה ולמכור לזה, וחושש בעה"ב שבינתיים מכרן כבר התגר לאחר.

[206] כך כתב רש"י. והקשו עליו התוס' במסכת בבא קמא [ס"ו א], למה לי קרא להכי, פשיטא דשל הפקר פטור, דלמי יחזיר?! ובספר יראים [סימן קס"ח] כתב: "יש לה תובעין, פירוש, דברים שיש לתלות שהיו לו בעלים. אבל אם מצא דברים שיש לומר שלא היו לו בעלים, אפילו הוא ספק, אינו מצוה להשיב וכו'. וטעמא, דומיא דשמלה בעינן". וכתבו האחרונים, שכוונתו ליישב קושית תוס' על רש"י, דאתי קרא לאפוקי דבר שבא מן ההפקר, וספק לנו אם זכה בו אדם ואבד ממנו - או לא, שאין חייב להתעסק בו להשיבו, כיון שלא הוחזק בבעלים ודאי. אמנם בחי' חתם סופר כתב, דלא נתכוין רש"י לדבר הפקר, אלא לדבר שנתייאשו הבעלים ממנו - והפקירו.

[207] הקשה הפנ"י, למאן דאמר שברי ושמא - ברי עדיף, למה צריך פסוק ללמדנו שמחזירין אבידה, הרי האובד טוען בטענת ברי שהאבידה שלו, שהוא מכירה בטביעות עין, והמוצא טוען שמא, שהרי אינו יודע של מי היא, ואם כן, יש לו להחזיר אפילו בלא סימן, מטעם ברי ושמא - ברי עדיף! וביותר, שהרי אין כאן למוצא חזקת ממון, ובאופן כזה לכולי עלמא ברי עדיף! אמנם לדעת התוס' דסבירא ליה שרק בברי טוב ושמא גרוע אמרינן דברי עדיף, לא קשיא מידי, שהרי כאן הברי גרוע, שיודע האובד שאין המוצא יכול להכחישו. והשמא טוב, שהרי אין על המוצא לדעת מי הבעלים. אבל לשיטת הרמב"ן [הביאו בעל התרומות שער ל"ט ח"ב] שלא חילק בכך, וסבירא ליה דלעולם ברי עדיף, יקשה! ותירץ, שכנגד טענת הברי של התובע, יש רובא דעלמא הסותרו, ואין מועילה טענת ברי להוציא מן הרוב. שהרי הולכין בממון אחר הרוב, במקום שאין מוציא ממוחזק. ועיין בשו"ת חתם סופר [אבהע"ז ח"א סימן נ"ד] מה שהקשה עליו. עוד כתב [במסכת כתובות י"ב ב], דהאי דאמרינן דברי עדיף, היינו משום שחזקה שאין אדם תובע - אלא אם כן יש לו עליו, ומשום ש"אחזוקי אינישי ברשיעי - לא מחזיקינן", וסברא זו אינה באבידה, שלא דברה תורה - אלא כנגד הרמאים, שמורים היתר לעצמם ואומרים, הרי הדבר מונח תחת יד המוצא מבלי בעלים, וקל בעיניהם לשקר ולטעון ששלהם הוא. והגרעק"א [בשו"ת, סימן צ'] תירץ, דהאי דאמרינן דברי עדיף, היינו דווקא כשיש שני בעלי דברים. אבל הכא הרי המוצא אינו בעל דין כלל, והספק הוא רק שמא המציאה של אדם אחר שאינו לפנינו. והגר"ש שקאפ [שערי ישר, שער ו' פרק י"ד] כתב, שדין השבת אבידה הוא, שישמור המוצא את האבידה עד שיתאמת אצלו בבירור מיהם הבעלים, ואז ישיבנה להם. וכיון שטענת ברי אינה בירור, אין די בטענה זו כדי להשיב אבידה. עיי"ש.

[208] הקשו, למה נקט התנא "חייב להכריז", ולא "חייב להחזיר", הרי דבר שאין בו סימן אין צריך להחזיר אפילו אם הביא עדים, ולמה נקט לשון שמשמע שרק אינו חייב להכריז, אבל אם הביא האובד עדים - חייב להחזיר לו?! וכתב בקרית ספר [פי"ג], שמוכח מכאן, שדין ההכרזה - מדאורייתא הוא, ובכלל מצות "השב תשיבם" הוא. שכל מה שביד המוצא לעשות כדי שתושב האבידה לבעליה - מצוה עליו לעשות. וכן כתב במשך חכמה על הפסוק "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו", שבאה התורה ללמדנו, שצריך להכריז על האבידה. עיי"ש. ואם אינו מכריז, הרי הוא בלאו של "לא תוכל להתעלם". וכן משמע בפירוש רבינו בחיי על התורה, שכתב: "וזה שאמר לא תוכל להתעלם, אין להבין אותו בהשבת אבידה לבד, אלא הוא דין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביא לחבירו וכו', הרי הוא חייב בכולן".

[209] כך כתב רש"י. והקשו הראשונים, מנא ליה שבא הכתוב למעט דבר שנתייאשו ממנו בעליו, שמא מה שאמר הכתוב שמלה, מדובר אף כשנתייאש ממנה, דאפ"ה צריך להחזיר, ולא בא הכתוב למעט אלא דבר שאינו עשוי ביד אדם, שהוא הפקר ודאי!

[210] נחלקו האחרונים אם מחזירין אף אוכף בסימני חמור. החתם סופר [בשו"ת, אהע"ז ח"א סימן צ'] כתב שאין מחזירין, משום שיש לחוש שאבד החמור מזה שטוען עתה שהוא שלו, ומצאו אחר ושם עליו אוכף, ושוב אבד מן השני. ועתה שנמצא החמור, הרי החמור שייך לאדם אחד, והאוכף - לאחר. אבל יש שכתב להיפך, דאם מחזירין חמור בסימני אוכף, אף שהאוכף טפל לחמור [וכך הוא לשון הרמב"ם: "השמלה בכלל כל אבידת אחיך היתה, וכן השור והשה והחמור. ולמה פרט הכתוב חמור - להחזירו בסימני מרדעת, אע"פ שהסימן בדבר הטפל לו - יחזיר"], כל שכן שמחזירין אוכף בסימני חמור.

[211] בחתם סופר ביאר, דקמ"ל קרא, דאף שבדרך כלל חיישינן לשאלה, בכל זאת מחזירין חמור בסימני אוכף, דהא אמרינן לקמן שאין אנשים שואלין אוכף, משום דמסקב ליה לחמרא ובחזון יחזקאל [תוספתא פ"ב הל"ב] כתב, דאכן פשוט הוא שסימני האוכף ראיה הם שאף החמור שלו, וכפי שאמרנו לעיל, גבי כלי ולפניו פירות, שמחזירין את הפירות אם נתן את סימני הכלי. אלא שכאן מיירי שיש סימן בחמור, והוא אינו יודע אלא את סימני האוכף, וקמ"ל קרא דאפ"ה מחזירין. [ועיי"ש שכתב דהיינו אף לשיטת הראב"ד שכתב שאם יש באבידה סימנים מובהקים ולא אמרם, ש"מ שאין האבידה שלו]. וכך משמע קצת ברש"י [ד"ה בסימני אוכף], שכתב: "אם אין לו סימן בחמור, ויש לו סימן באוכף שעליו", דמשמע שאכן יש סימן גם בחמור, אלא שהאובד אינו יודעו. ובערוך השלחן [סימן רס"ב סעיף כ"ג] כתב, דהאי דמחזירין חמור בסימני אוכף, היינו דווקא כשנותן האובד אמתלא למה אינו יודע את סימני החמור, כגון שחדש הוא אצלו. אבל אם לא, הרי מוכח שאינו דובר אמת, ואין מחזירין לו.

[212] כך פירש רש"י. והקשו התוס', היכי דמי, אם מדובר שיש בה שוה פרוטה - פשיטא שמחזיר, ואם לאו, הרי ממעטינן לקמן מהשבה פחות מש"פ! ופירשו, דאתא לאשמועינן, שחייב המוצא לגוזזה בעתה, אף שאין בה שוה פרוטה באותה שעה [וכתבו המפרשים, דכל שכן שחייב לגזוז אם שוה פרוטה]. ובטעם הדבר כתב הצל"ח, דאף שאין בגיזה שוה פרוטה, הרי כשיחזור ויגדל שנית שוב יצטרך לגוזזה, ויצטרף בידו שוה פרוטה להחזיר לבעלים. ויש ראשונים שפירשו, שבא הכתוב לחייב להחזיר גיזה שאינה שוה פרוטה, דכיון שבעיקר האבידה יש חיוב השבה, חייב להחזיר את כל הנטפל אליה, אף שאין בו ש"פ. ובאור זרוע הביא בשם רבינו ברוך מארץ יון: "דאם מצא גיזי זנב שור ואין לו בהם סימן, יביא השור בזנבו הגזוז - ויקחם. וכן לשה". ועוד הביא: "שאם יוציא הצמר של זנבו, ויהיה דומה לצמר של אותו השור, הרי אלו שלו".

[213] הקשה הפנ"י, נימא מה שנאמר שה, היינו לגיזות שגדלו לאחר שנתייאשו הבעלים מן השה, דאז, לענין גוף השה אין היאוש מועיל, כיון שבא ליד המוצא קודם שנתייאשו הבעלים, אבל לענין הגיזות, ששבחו לאחר יאוש, הוה אמינא שיהיו של המוצא, כיון שבהיתר באו לידו, קמ"ל קרא שצריך להחזירן עם השה! ותירצו האחרונים על פי מה שכתב הרמב"ן, דלהכי לא מהני יאוש לאחר שבא ליד המוצא, מפני שהמוצא נעשה שומר של הבעלים, וידו כיד הבעלים, ונחשב כיאוש ברשות - שאינו מועיל. וכיון שכן, אם כן גם הגיזות שגדלו אחר כך - ברשות הבעלים השביחו, ואין צריך לרבות שהם בתורת השבה.

[214] הקשו התוס' במסכת בבא קמא [נ"ד א], למה לא אמר רבא שבאה המלה "חמור" למעט שטרות, שאם הוזקו שטרות בבור, אין חייבין עליהם? ובשו"ת רדב"ז [ח"ב ס' תת"ז] הקשה כך גם על מה שאמר רבא ש"שה" קשיא, למה לא נאמר שבאה המלה "שה" למעט שטרות מהשבת אבידה? [ומה שלא הקשו כן שאר הראשונים, היינו משום דסבירא ליה שיש מצות השבת אבידה בשטרות, מריבויא ד"כל אבידת אחיך"]. ותירץ בתוס' הרא"ש, דכיון שאפילו השורף שטרותיו של חבירו - אין מתחייב עליהם מטעם אדם המזיק, כל שכן שלא יתחייב עליו משום בור. וכן תירץ הרדב"ז לענין השבת אבידה, דפשיטא שאם אבדו - אין חייב בהשבתן. אמנם בשו"ת חתם סופר [אהע"ז ח"א סימן נ"ו] כתב שיש חיוב השבת אבידה בשטרות, מדכתיב "כל אבידת אחיך".

[215] כך פירש רש"י. ובתוס' הרא"ש כתב, ששאלת הגמרא היא, שמא בא הכתוב ללמדנו שחייב בשבח האבידה לענין גללים, דהיינו, שיעמיד את הבהמה במקום שלא ילכו הגללים לאבוד.

[216] הש"ך [סימן רס"א סק"ג] כתב, שמוכח מכאן, שהמפקיר אינו צריך לומר בפיו שהוא מפקיר, אלא כל שמתוך מעשיו ניכרת מחשבתו שמתכוין להפקיר - הוי הפקר. שהרי לא הפקיר בפיו את הגללים, ואעפי"כ הוי הפקר! [ועיי"ש שמשיג על הב"ח שמדייק מל' הרמב"ם שצריך להוציא בפיו. אמנם הב"ח עצמו כתב בסימן רע"ג, שמודה הרמב"ם במקום שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו].

[217] כך כתב רש"י. והעיר הרש"ש, למה לא פירש רש"י שמפקירן לכל? ועוד, הרי הפקר אינו מועיל עד שמפקיר לכל אדם! וכתב, שכוונת הגמרא, שנתנן במתנה או שמחל למי שטרח בו, וכפי שכתבו התוס' להלן [ס"ח ב], שהוא מוחל הגללים בשביל השבת הקרן. עוד תירץ בדעת רש"י, שכיון שמפקירם לכל מי שיטרח בהשבתם, הוי כהפקר לכל.

[218] כתב המחנה אפרים [הל' גזילה סימן א'], שמה שמיעטה תורה פחות משוה פרוטה, היינו דווקא שאינו חייב לטרוח בהשבתה. אבל עדיין אינה מותרת למוצא - אלא אחר יאוש בעלים. ואף שבא ליד מוצא קודם יאוש, יכול לזכות בה משנתייאשו הבעלים. שכיון שלא נתחייב בהשבתה, לא בא לידו באיסור, ונחשב כאילו מונחת על גבי קרקע, שאין המוצא נעשה שומר עליה, ואין ידו כיד הבעלים, ולכן יכול לזכות בה אחר יאוש. ובאבן האזל כתב, שכן מוכח מל' הרמב"ם, שכתב: "אבידה שאין בה שוה פרוטה, אינו חייב להטפל בה, ולא להחזירה". הרי שלא כתב הרמב"ם שהאבידה של מוצאה, אלא רק שאינו חייב להטפל בה. אמנם בשערי ישר [שער ד' פ"ח] כתב, דכל שמיעטו הכתוב ממצות השבה, מותר למוצא לזכות בו.

[219] הגרעק"א [הובא בפתחי תשובה חו"מ סימן רס"ו] דן, אם הפקיד עכו"ם חפץ ביד ישראל וקבל הישראל אחריות, ואבד מן הישראל, האם יש בזה דין השבת אבידה. שהרי אף שגוף החפץ של עכו"ם, מכל מקום הרי הוא מציל את הישראל מהפסד! או דלמא, סוף סוף גוף החפץ - של עכו"ם הוא! ונשאר בצ"ע לדינא.

[220] בגמרא בבבא קמא [קי"ג ב] איתא בהאי לישנא: "אמר רב, מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת, שנאמר לכל אבידת אחיך. לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני. ואימא הנ"מ היכא דלא אתא לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתריה, אבל היכא דאתי לידיה, אימא ליהדריה, אמר רבינא: ומצאתה - דאתאי לידיה משמע". ונחלקו הפוסקים בדין אבידת עכו"ם. הב"ח [יו"ד סימן קמ"ו] כתב, שנתמעטה רק מדין השבת אבידה, אבל לא הותרה לכל אדם. ולכן אינו יכול לזכות בה המוצא מיד, אלא רק לאחר יאוש בעלים. [ועיין בביאור הלכה סימן תקפ"ו ס"ג שכתב שכוונת הב"ח רק לענין גזל עכו"ם, אבל לענין השבה מודה הוא שנפקע כחו של העכו"ם, ואין צריך יאוש בעלים. אמנם ביו"ד כתב הב"ח בפירוש שאף באבידה הדין כן]. אבל הגרעק"א [בחי' למסכת ב"מ בהשמטות] כתב, שהתירה הכתוב את אבידת העכו"ם למוצאה, והרי היא שלו אף בלא יאוש בעלים. וכן כתב הגרש"ש בשערי ישר [שער ד' פ"ח]. וכתב באבן האזל, שאף הרמב"ם, דסבירא ליה גבי אבידה שאין בה שוה פרוטה, וכן גבי אבידה מדעת, שמיעטתן תורה רק מחיוב השבה, אבל אסור לרואה ליטלן לעצמו, הכא יודה שהרי היא שלו. והיינו טעמא, שהרי ביארו האחרונים, שאיסור גזל עכו"ם אינו מחמת הלאו ד"לא תגזול" האמור בישראל, אלא מקרא ד"ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נתן לך", דמשמע דהיינו דווקא בזמן שהם מסורין בידך, ולא בזמן שאינם מסורין, ולכן איסור גזילת עכו"ם הוא רק אם גוזל באלימות ובחזקה. ואם כן, אבידת עכו"ם, אף אם לא היה ממעטה הכתב, היינו יודעים שאינו חייב בהשבתה, שהרי אף על גזילתו אין אנו מוזהרין - רק שלא ליטול בחזקה, וכל שכן שאין אנו מוזהרים לשמור ממונו שלא יפסד. אלא על כרחך אתא קרא למימר, שהרי היא של מוצאה. אמנם דנים האחרונים, האם מיד כשאבדה האבידה מהעכו"ם - הויא הפקר, או שלא יצאה מרשותו עדיין - עד שתבא לרשות ישראל, ורק הותרה למוצאה.

[221] כתב הפנ"י, שהיה אפשר לתרץ שר"י סובר שגזל עכו"ם מותר, ואם כן, אין צריך להתיר אבידת עכו"ם משהגיעה לידו, שהרי אף גזילתו מותרת! והגרעק"א כתב, שעדיין צריך את הפסוק לגבי חפץ של עכו"ם שהפקידו אצל ישראל באחריות, ואבד מן הישראל, שבאופן כזה ודאי יש איסור גזל, שהרי הוא באחריות הישראל, ומכל מקום לענין השבת אבידה מתמעט מן הפסוק "אבידת אחיך", כיון שגוף החפץ - של עכו"ם הוא.

[222] הקשו האחרונים, למה לא אמרה הגמרא, ש"ומצאתה" אתא לכדרבנאי, וכפי שאמרה הגמרא לעיל לדברי אביי! וכן להלן, שאומרת הגמרא "פרוטה שהוקרה איכא בינייהו וכו"', ומקשה הגמרא, ולמאן דאמר ומצאתה, הא בעינן "אשר תאבד" - וליכא, היה לו לתרץ ש"אשר תאבד" בא לכדרבי יוחנן, להתיר אבידה ששטפה נהר! וביאר הפנ"י, שכך היא קושיית הגמרא: אמנם אפשר להעמיד את הפסוק "ומצאתה" לכדרבנאי, אבל עדיין, אם משמעות "אשר תאבד" למעט פחות משוה פרוטה, שאין עליה שם אבידה, אם כן, גם "ומצאתה" משמע כך, שאין על פחות משוה פרוטה שם מציאה. שהרי "אשר תאבד" ו"ומצאתה" נאמרו בפסוק אחד, ומשמעותו של זה - כמשמעותו של זה. ואם כן, למה יתחייב להחזיר אבידה שהוזלה בשעת מציאה? וכן גבי האי דבסמוך, אם "ומצאתה" משמע שאין על פחות משוה פרוטה שם מציאה, אם כן, גם "אשר תאבד" משמע שאין על פחות משוה פרוטה שם אבידה. ואם כן, למה יתחייב להחזיר אבידה שלא היה בה שוה פרוטה בשעת האבידה?

[223] כתב הרמב"ם: "אבידה שאין בה שוה פרוטה, אינו חייב להטפל בה, ולא להחזירה". והקשו המפרשים, למה לא הזכיר הרמב"ם את דין הגמרא, שצריך שתהא האבידה שוה פרוטה בשעת האבידה ובשעת המציאה? עוד הקשו, למה השמיט הרמב"ם את הדין שנחלקו בו חכמים ורבי יהודה, בפרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה, שהלכה כחכמים שחייב בהשבתה? ותירץ המעשה רוקח, שכלל הרמב"ם דין זה במה שכתב בתחילת פרק י"ג: "המוצא אבידה שהוא חייב להחזירה וכו', אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה - והוזלה, חייב להכריז". שכוונתו בזה, שאם בעת האבידה ובעת המציאה היתה שוה פרוטה, לא אכפת לן בהוזלתה, בין הוזלה בין אבידה למציאה, ובין לאחר המציאה. ועל הקושיא הראשונה תירץ הב"ח, שלא הוצרך הרמב"ם לכתוב את הדין שצריך שתהא שוה פרוטה בשעת האבידה, דפשיטא שאם לא היתה שוה פרוטה - אין חייב להחזיר, אף שבשעת מציאה היתה שוה פרוטה, שהרי לא אבד ממנו שום ממון. ומה שהגמרא סברה לומר שפרוטה שהוקרה - חייב בהשבתה אליבא דרבי יהודה, היינו כפי שכתבו התוס', דהוה סלקא דעתך לרבויי מקרא ד"כל אבידת אחיך". אבל אליבא דאמת, צריך את מקרא זה להאי דדרשינן בספרי: "אין לי אלא אלו בלבד. שאר אבידה מנין? ת"ל לכל אבידת אחיך". ובאבן האזל כתב, שהשמיט הרמב"ם את הדין שצריך שתהא האבידה שוה פרוטה בשעת אבידה, משום דסבירא ליה להלכתא, שבאופן כזה חייב בהשבתה. וראייתו מהמשנה להלן [נ"ה א]: "המוצא אבידה שהיא שוה פרוטה, חייב להכריז". משמע שהעיקר תלוי בשווי האבידה בשעת מציאתה. שאם יש בה באותה שעה שוה פרוטה - חייב להכריז, אף שלא היה בה שוה פרוטה בשעת אבידתה. וע"ע בטור סימן רס"ב, ובב"ח ובפרישה שם. אמנם למאירי שיטה אחרת בסוגיין. וז"ל: "אבידה שאין בה שוה פרוטה בשעת מציאה, אעל פי שהוקרה, או שאין בה שוה פרוטה עכשיו כשהוא נזקק להחזירה, אעל פי שהיתה שוה פרוטה בשעת מציאה - אינו חייב להחזירה. הא אם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה, ואחר כך חזרה לאיתנה, הרי זה חייב להחזיר או להכריז". הרי שהוא מפרש את מחלוקת רבנן ורבי יהודה בהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה, דמיירי לאחר שעת המציאה. שאם הוזלה אחר כך - נפטר מהשבה לכולי עלמא. ואם חזרה והוקרה אצלו, נחלקו בדבר רבנן ורבי יהודה, והלכה כרבנן שחייב.

[224] עיין בגור אריה [פירוש המהר"ל על התורה, פרשת ויצא כ"ט כ"ה], גבי מה שאמרו שמסר יעקב סימנים לרחל, ורחל מסרתן ללאה, שפירש שסמך יעקב על הסימנים, משום שהלכה שסימנים דאורייתא, והוי סימן מובהק, ולכן בלילה הרי היא רחל לענין דינא לסמוך עליו.

בלוקח (קונה) מן התגר (סוחר) שקנה את הפירות מאנשים רבים, ואין ידוע ממי מהם האבידה, אבל בלוקח מבעל הבית — חייב להחזיר. ומסופר, וכן תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית — חייב להחזיר.

על כך אמר ליה [לו] רב נחמן: ומדוע יחזיר אף לבעל הבית, וכי בעל הבית בעצמו דשן (דש אותן) את אלומות התבואה הללו? הלא מן הסתם פועליו הם שעשו זאת, ואם כן יתכן מאוד שמן הפועלים אבד החפץ, ולא ברור ממי! אמר לו חוזר המשניות: איסמיה [האם אמחוק אותה], את הברייתא הזו? שאשמיטנה מגירסתי לפי שאינה נכונה? אמר ליה [לו]: לא, ואולם תתרגם מתניתא [תרגם, הסבר, את הברייתא] כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שרכושם הוא רכושו, וכל מה שאיבדו שייך לבעל הבית.

א משנה משנה זו היא קטע של מדרש הלכה בדיני מציאה. אף השמלה היתה בכלל כל אלו החפצים שנמנו בתורה במפורש כאבידות, כאמור "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו" (דברים כב, ג), ולמה יצאת (יצאה) מן הכלל להיאמר בכתוב במפורש? — להקיש (להשוות) אליה דברים אחרים, ולומר לך: מה שמלה מיוחדת, שיש בה כרגיל סימנין ויש לה תובעין, כלומר, יש לה בעלים, שהרי לא יתכן שתיווצר מעצמה, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים — חייב להכריז עליו.

ב גמרא תחילה שואלים: מאי [מה פירוש] "בכלל כל אלו", מה הוא כלל זה שמדובר בו? אמר רבא: בכלל הכתוב בדיני מציאה "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (שם).

בקשר לפסוק זה אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא [מדוע כתבה התורה] בדין אבידה גם "שור" (שם א), גם "חמור" (שם ג), גם "שה" (שם א) וגם "שמלה" (שם ג), מדוע לא היה די בדוגמא אחת בלבד?

והשיב: צריכי [נצרכו כולם] משום שיש בכל אחד מהם צד מיוחד ללמוד ממנו. דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] שמלה בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים שיש להחזיר אבידה בעדים דגופה, שהעדים מעידים שהם מכירים את האבידה עצמה ויודעים למי היא שייכת, או סימנין דגופה. אבל להחזיר חמור רק בעדים דאוכף או בסימנין דאוכף, שאין בחמור עצמו סימנים מיוחדים אך תובעים אותו משום שיש סימנים באוכפו, אימא לא מהדרינן ליה [שמא אין מחזירים אותו], שהרי הסימן איננו בגוף החמור, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "חמור", לומר שאפילו חמור בסימני האוכף מחזירים.

וממשיך רבא: "שור" ו"שה" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? והשיב: "שור" — אפילו לגיזת זנבו, שגם אם גזזו שיער מזנבו של שור שנמצא צריך להחזיר את השיער לבעלים, ושה — לגיזותיו, שאת הצמר שגוזזים ממנו יש להשיב לבעלים. ומקשים: ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] "שור", ונלמד מכאן שאפילו לגיזת זנבו מחזירים, וכל שכן שמחזירים שה לגיזותיו, שהרי רוב הרווח שיש בצאן הוא מן הצמר, ואין זה רק רווח צדדי כשיער מזנב השור!

אלא אמר רבא: "חמור" הכתוב בדיני הבור לשיטתו של ר' יהודה (שאינו דורש כחכמים, ואינו לומד מדוגמה זו להלכה), ו"שה" שכתוב בדיני אבידה, לדברי הכל קשיא [קשה]. כלומר, לא מצאנו דרך מספקת להסביר לשם מה נחוצים אלה.

ושואלים: ואימא [ושמא] הדבר הנוסף ללמד שצריך להחזיר את הגללים הוא דאתא [שבא]? ודוחים: גללים מן הסתם אפקורי מפקר להו [מפקיר הוא אותם] ואין בעל האבידה מקפיד שיאסוף המוצא את כל הגללים שהטילה הבהמה אחריה (אף שיש להם ערך מסויים). ושואלים: ודילמא [ושמא] הכתוב הזה לסימנין הוא דאתא [שבא], ללמדנו שמחזירים אבידה בסימנים. דאיבעיא לן [שנשאלה לנו] השאלה הבאה: כשמחזירים אבידה על פי סימנין, האם דבר זה הוא דאורייתא [מן התורה] או רק דרבנן [מדברי סופרים]. ונאמר שעל כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "שה" שאינו בא ללמד לגופו, והוא מיותר איפוא כדי ללמוד ממנו, שאפילו בסימנין מהדרינן [מחזירים אנו] ולא רק בעדים, ואם כך נוכיח כי סימנין דאורייתא [מן התורה הם].

אמרי [אומרים] בדחיית הסבר זה: מדקתני להו [מכיון ששנה אותם] התנא, את הסימנין גבי [אצל] שמלה, דקתני [שהרי שנה]: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין — חייב להכריז, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין — חייב להכריז. שמע מינה [למד מכאן] ש"שה" שנאמר לאו [לא] ללמדנו לענין סימנין הוא דאתא [שבא], אלא ללמדנו ענין אחר, אבל אנו איננו יודעים מה הוא.

ג ומביאים עוד מדרש הלכה על אותם הכתובים. תנו רבנן [שנו חכמים]: על מה שנאמר "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (שם ג), דורשים: "אשר תאבד" — פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, שמפני מיעוט ערכה אינה קרויה אבידה כלל ואינה בכלל המצוה. ר' יהודה אומר: "ומצאתה" — פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה, שדבר שנמצא ואיננו שווה פרוטה אין בו חובת השבה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? שהרי לכאורה שניהם מסכימים בעיקר הדין שבפחות מפרוטה אין דין השבת אבידה? אמר אביי: אין הבדל ביניהם בהלכה, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] מאיזה פסוק מוציאים הלכה זו. מר נפקא ליה [חכם זה, חכמים, יוצא לו], לומדים הם את הדבר מ"אשר תאבד", ומר נפקא ליה [וחכם זה, ר' יהודה, יוצא לו, הוא לומד] מ"ומצאתה".

ושואלים: ולמאן דנפקא ליה [ולמי שיוצא לו, לומד] מ"אשר תאבד", האי [זה הכתוב] "ומצאתה" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], מה למד הוא ממנו?

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לכמו שדרשו רבנאי, שאמר רבנאי: "ומצאתה" פירושו — דבר דאתאי לידיה [שבא לידו] ממש משמע.

ושואלים עוד: ולמאן דנפקא ליה [ולמי שיוצא לו הדבר] מ"ומצאתה", האי [זה הכתוב] "אשר תאבד" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מבעי ליה [נצרך הוא לו] לכמו שהסביר ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת לכל אדם אף על פי שיש בה סימנים? שנאמר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה". וכך יש להבין: חובת ההשבה היא על מי שאבודה הימנו בלבד ומצויה אצל כל אדם, כלומר, שיכולה להימצא על ידי כל אדם. יצתה (יצאה) זו האבידה שנגרפה על ידי הנהר שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם, שהרי כרגיל היא טובעת בנהר ולכן היא נעשית הפקר, ואין חובה להחזירה.

ושואלים: ואידך [האחר], הא [אותה] הלכה של רבנאי מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] מ"ומצאתה" שנאמרה המלה בתוספת האות וא"ו, ו־"ו" יתירה זו באה ללמד הלכה נוספת זו.

ושואלים: ואידך [והאחר], הא [זה] שאמר ר' יוחנן מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר "ממנו", שהוא בא להדגיש ממנו בלבד ולא מכל אדם. ושואלים: ואידך [והאחר], מדוע איננו לומד מכאן? ומשיבים: "ממנו" כהדגשה במובן זה לא משמע ליה [אינה נשמעת לו], שאיננו סבור שאפשר לדייק מכאן בלימוד נוסף.

רבא אמר : פרוטה שהוזלה, כלומר, דבר שהיה שווה פרוטה והוזל במחירו איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] בין חכמים ור' יהודה. מאן דאמר [מי שאומר] שהלימוד הוא מ"אשר תאבד" — איכא [יש] בכך משום אבידה, שהרי בשעת אבידה היה שווה פרוטה. ומאן דאמר [ומי שאמר] מ"ומצאתה" — ליכא [אין] בכך משום מציאה, שהרי בשעת מציאה לא היתה שווה פרוטה.

ומקשים: והלא אף למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהלימוד הוא מ"אשר תאבד" — הא בעינן [הרי צריכים אנו] שיהיה "ומצאתה", כלומר, שיהא זה דבר בעל ערך הראוי להיקרא מציאה, וליכא [והלא אין כאן]!

אלא יש לומר להיפך: לענין פרוטה שהוקרה איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם], מאן דאמר [מי שאמר] ולמד מ"ומצאתה" — איכא [יש כאן] חובה, שהרי בזמן מציאה הדבר היה שווה פרוטה, ומאן דאמר [ומי שאומר] שהלימוד הוא מ"אשר תאבד" — ליכא [אין כאן].

ומקשים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שהלימוד הוא מ"ומצאתה", הא בעינן [הרי צריכים אנו] גם שיתקיים בו "אשר תאבד" וליכא [ואין כאן], וכיוון שבשעת האבידה לא החשיב אותה בעליה, הריהי כהפקר ושייכת למוצא!

אלא יש לומר כי המחלוקת היא ביחס לדבר שהיה שווה פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. מאן דאמר [מי שאומר] שהלימוד הוא מ"אשר תאבד" — איכא [יש כאן], שהרי גם בשעת האבידה וגם בשעת המציאה היה הדבר שווה פרוטה. ואולם מאן דאמר [מי שאומר] שהלימוד הוא מ"ומצאתה" — בעינן דאית בה [צריכים אנו שיהיה בה] שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה. ובמקרה זה, כיון שבמשך זמן מסויים לא היה בחפץ כדי ערך מציאה — אין בו חובת השבת אבידה.

ד השאלה שהוזכרה קודם בדרך אגב, מובאת עתה לעיקרה ומבררים אותה לפרטיה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: זה שמשיבים אבידה אף על פי סימנין ואין צריך דווקא לעדות האם הוא דאורייתא [מן התורה הם] או רק דרבנן [מדברי חכמים]? ושואלים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה ההבדל למעשה]? הלא גם אם הם מדברי חכמים צריכים להחזיר אבידה בסימנים!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the case of one who purchases produce from a merchant, who acquired the produce from several suppliers and is unable to determine the source of the coins. But in the case of one who purchases produce from a single owner, he is obligated to return the coins to the seller. And likewise, the tanna who recited mishnayot and baraitot in the study hall of Rav Naḥman taught a baraita before Rav Naḥman: The Sages taught that the coins belong to the buyer only in the case of one who purchases produce from a merchant, but in the case of one who purchases produce from a single owner, he is obligated to return the coins to the seller.

Rav Naḥman said to the tanna: But does the owner thresh the grain himself? His workers thresh the grain, and the coins could belong to one of them. The tanna said to Rav Naḥman: Based on the difficulty you raise, should I delete it from the collection of authoritative baraitot? Rav Naḥman said to the tanna: No. Interpret the baraita as referring to a case where the grain was threshed by his Canaanite slave or maidservant, and therefore any coins found intermingled with the produce belong to the owner.

MISHNA: This mishna is an excerpt from a halakhic midrash concerning lost items, based on the verse: “You shall not see your brother’s ox or his sheep wandering, and disregard them; you shall return them to your brother…And so shall you do with his donkey; and so shall you do with his garment; and so shall you do with every lost item of your brother, which shall be lost from him, and you have found it; you may not disregard it” (Deuteronomy 22:1, 3). The garment was also included in the generalization that one must return all of these items. And why did it emerge from the generalization that it should be specified? To draw an analogy to it and to say to you: What is notable about a garment? It is notable in that there are distinguishing marks concerning it and it has claimants asserting ownership, and its finder is obligated to proclaim his find. So too with regard to any item concerning which there are distinguishing marks and it has claimants asserting ownership, its finder is obligated to proclaim his find.

GEMARA: When the mishna says that the garment was included in the generalization that one must return all of these items, in what generalization is it included? Rava said: It is included in the generalization: “And so shall you do with his donkey; and so shall you do with his garment; and so shall you do with every lost item of your brother, which shall be lost from him, and you have found it; you may not disregard it” (Deuteronomy 22:3).

Rava says: Why do I need all the specific items that the Merciful One writes that one must return: An ox, a donkey, a sheep, and a garment? One of them would seem to suffice.

Rava answers: They are all necessary, as a unique halakha is derived from each example. As, if the Merciful One had written only “garment,” I would say: This matter, i.e., the mitzva to return a lost item, applies only in a case where the owner brings witnesses capable of testifying about the item itself or he describes distinguishing marks concerning the item itself; but with regard to returning a donkey to its owner in a case where he brings witnesses with regard to the saddle or describes distinguishing marks concerning the saddle and not on the donkey, say that we do not return the donkey to the owner. To counter this, the Merciful One writes: “Donkey,” from which it is derived that a donkey is returned to its owner even in a case where he describes distinguishing marks on the saddle.

Rava continues: With regard to the specific mentions of “ox” and “sheep” that the Merciful One writes, why do I need them? Rava answers: From “ox” it is derived that one must return even the sheared wool of its tail; and from “sheep” it is derived that one must return even its sheared wool. The Gemara challenges: And let the Merciful One write only “ox,” from which it is derived that one must return even the sheared wool of its tail, and derive all the more so that one must return the more substantial sheared wool of a sheep.

Rather, Rava said: The term “donkey” stated with regard to damage in the category of Pit, according to the opinion of Rabbi Yehuda (see Exodus 21:33 and Bava Kamma 54a), and the term “sheep” stated with regard to a lost item, according to the opinion of everyone, are difficult. There is no explanation for why they are stated.

The Gemara suggests: And say that the term “sheep” comes to teach the obligation to return the animal’s dung? The Gemara answers: One need not return dung, because the owner has renounced its ownership. The Gemara suggests: And perhaps the term “sheep” comes to teach the obligation to return an item based on its owner providing distinguishing marks, as we raised a dilemma: Is the halakha that an item can be identified using distinguishing marks by Torah law or is it by rabbinic law? Therefore, the Merciful One writes: “Sheep” in order to teach that it is not only through the testimony of witnesses, but even based on distinguishing marks that we return lost items to their owner. Resolve the dilemma and conclude that the halakha that an item can be identified using distinguishing marks is by Torah law.

The Gemara rejects this proof. The Sages say: One can understand the matter from the fact that the tanna teaches the concept of distinguishing marks together with the term garment. As it is taught in the mishna: What is notable about a garment? It is notable in that there are distinguishing marks concerning it and it has claimants asserting ownership, and its finder is obligated to proclaim his find. So too with regard to any item concerning which there are distinguishing marks and it has claimants asserting ownership, its finder is obligated to proclaim his find. Conclude from it that the term “sheep” does not come to teach the obligation to return an item based on its owner providing distinguishing marks.

The Sages taught in a baraita: The verse states: “And so shall you do with his donkey; and so shall you do with his garment; and so shall you do with every lost item of your brother, which shall be lost from him, and you have found it” (Deuteronomy 22:3). The Rabbis derive that this phrase serves to exclude a lost item in which there is not the value of one peruta, which due to its negligible value is not considered lost. Rabbi Yehuda says that this halakha is derived from the conclusion of that verse: “Which shall be lost from him, and you have found it.” The term “and you have found it” serves to exclude a lost item in which there is not the value of one peruta.

The Gemara asks: What is the practical difference between the two opinions? Ostensibly, the Rabbis and Rabbi Yehuda both state the same halakha. Abaye said: There is no practical difference. Rather, the interpretation of the meaning of the verse is the difference between them. One Sage, the Rabbis, derives it from the phrase: “Which shall be lost from him”; and one Sage, Rabbi Yehuda, derives it from the term: “And you have found it.”

The Gemara asks: And according to the first Sage, the Rabbis, who derives the halakha that one need not return a lost item worth less than one peruta from the phrase “which shall be lost from him,” what does he do with the term: “And you have found it”?

The Gemara answers: According to the Rabbis, that term is necessary for the derivation of the halakha in accordance with the opinion of Rabbenai. As Rabbenai says in interpreting the verse: “And so shall you do with every lost item of your brother’s, which he has lost, and you have found it” (Deuteronomy 22:3), that the term “and you have found it” means that it assumes the status of a found item only when it actually enters his possession.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda, who derives the halakha that one need not return a lost item worth less than one peruta from the term: “And you have found it,” what does he do with the phrase: “Which has been lost from him”?

The Gemara answers: According to Rabbi Yehuda, that phrase is necessary for the derivation of the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. As Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: From where is it derived with regard to a lost item that the river swept away that it is permitted for its finder to keep it? It is derived from this verse, as it is written: “And so shall you do with his donkey; and so shall you do with his garment; and so shall you do with every lost item of your brother, which shall be lost from him, and you have found it” (Deuteronomy 22:3). The verse states that one must return that which is lost from him, the owner, but is available to be found by any person. Excluded from that obligation is that which is lost from him and is not available to be found by any person; it is ownerless property and anyone who finds it may keep it.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yehuda, who derived from the term: “And you have found it,” that one need not return a lost item worth less than one peruta, from where does he derive the halakha of Rabbenai that the item assumes the status of a found item only when it actually comes into his possession? The Gemara answers: Rabbi Yehuda derives it from the superfluous conjunction “and” in the term “and you have found it.”

The Gemara asks further: And the other tanna, the first tanna, who derives from the phrase “which shall be lost from him” that one need not return a lost item worth less than one peruta, from where do they derive the halakha of Rabbi Yoḥanan that one need not return an item that is lost from him and is not available to be found by every person? The Gemara answers: He derives it from the superfluous term “from him,” in the phrase “which shall be lost from him.” And as for the other tanna, Rabbi Yehuda, he does not learn anything from the term “from him.”

Abaye explained that there is no practical difference between the opinion of the first tanna and Rabbi Yehuda. By contrast, Rava said: The practical difference between them is with regard to an item that was worth one peruta when it was lost but that was then devalued and was worth less than one peruta when it was found. According to the one who says that the halakha that one need not return a lost item worth less than one peruta is derived from the phrase “which shall be lost from him,” there is an obligation to return the item, as that verse is referring to the value of the item when it was lost. And according to the one who says that the halakha that one need not return a lost item worth less than one peruta is derived from the phrase: “And you have found it,” there is no obligation to return the item, as that verse is referring to the value of the item when it is found.

The Gemara asks: But even according to the one who says that the halakha is derived from the phrase “which shall be lost from him,” do we not require the item to be worth one peruta when it is found, based on the term “and you have found it”? And in this case, it is not worth one peruta when it is found, so he should agree that it need not be returned.

Rather, the practical difference between them is with regard to an item worth less than one peruta when it was lost that appreciated in value and is worth one peruta when it is found. According to the one who says that the halakha that one need not return a lost item worth less than one peruta is derived from the term: “And you have found it,” there is an obligation to return the item, as that verse is referring to its value when it is found. And according to the one who says that the halakha that one need not return a lost item worth less than one peruta is derived from the phrase: “Which shall be lost from him,” there is no obligation to return the item, as that verse is referring to the value of the item when it was lost.

The Gemara asks: But even according to the one who says that the halakha is derived from the term “and you have found it,” do we not require the item to be worth one peruta when it is lost, based on the phrase “which shall be lost from him”? And in this case, it is not worth one peruta when it was lost, so he should agree that it need not be returned.

Rather, the practical difference between them is with regard to the case of an item worth one peruta when it was lost that appreciated in value and was devalued in the interim and was worth less than one peruta, and then appreciated in value and is worth one peruta when it is found. According to the one who says that the halakha that one need not return a lost item worth less than one peruta is derived from the phrase: “Which shall be lost from him,” there is an obligation to return the item, as the verse is referring to its value only when it was lost and when it is found. And according to the one who says that the halakha that one need not return a lost item worth less than one peruta is derived from: “And you have found it,” there is no obligation to return the item, as we require that there will be the value of one peruta, the requisite measure of a lost item, from the time of its loss and until the time of its finding, as the conjunction “and” connects the time of the finding to the time of the loss.

§ A dilemma was raised before the Sages: Is identification of an item on the basis of distinguishing marks by Torah law or is it by rabbinic law? The Gemara asks: What difference is there whether it is by Torah law or by rabbinic law?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לקח פירות מחבירו ומצא בתוכן מעות או שילח לו חבירו פירות אם מתגר לקח או מבעל הבית שדשים לו פועלים הרי הן שלו ואם מצאן צרורין או אפי' מפוזרין ולקח מבעל הבית שם על ידי עבדיו הכנענים וכיוצא בהן נוטל ומכריז:

מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין אף כל שיש לה סימנין ויש לה תובעין.

אמר רבא [חמור] דבור לר"י ושה דאבידה לדברי הכל קשיא. חמור דבור פי' חמור שכתב בבור אליבא דרבנן דאמרי שור ולא אדם חמור ולא כלים שפיר כתיב בקרא ונפל שמה שור או חמור אלא לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור חמור מה בא למעט קשיא. שה דאבידה שנאמר כי תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו' אם השור שיש לומר הוא הניחו שרוב השוורים שעושים מלאכה בהן אין נמסרין לרועה הזהירה תורה להשיבן שה לא כל שכן שה דכתב רחמנא למה לי קשיא. פי' גללין צפיעי בקר. מלשון והיא בגללי צואת האדם:

ת"ר אשר תאבד ממנו פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה וכו' אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי מנין לאבידה ששטפה נהר שמותרת וכו' הא דאמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידיה משמע הוא בפ' הגוזל בתרא הלכה אין פורטין מתיבת המוכסין.

מתני': מה שלמה מיוחדת וכו'. מצאתי בפירוש רש"י למעוטי מידי דידעי' ביה דאיאש וכן מפורש בהלכות ועיקר אבל מה שפרש"י ז"ל בפרק מרובה דיאוש קנה מדתניא בפירקין מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת וכו' אלמא יאוש קנה זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא התם דרחמנא שרייה (והוי העיקר) ועוד שלמה למה לי דהא עיקר משמעותיה לדבר שיש לו תובעין אתא כדאיתא בגמרא.
אבל בירושלמי (ה"א) גרסינן הכי: מנין ליאוש בעלים מן התורה ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק כן תעשה וכו' ומצאתה את שהוא אבוד לו ומצוי לך יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם ואשכחן בתוספתא דתניא פחות מש"פ אין חייב להכריז שנאמר שלמה מה שלמה מיוחדת דבר שיש בו ש"פ וכו' ושמא זהו פי' שיש לו תובעים, ומאן דנפקא ליה ממצאתה פליגא אמתני' ואינו מחוור:

איבעיא להו סימנים דאוריתא או דרבנן. ק"ל היכי איפשר לומר דמדאוריתא לא מהדרינן בסימנין א"כ כל אבדה תהא מותרת למוצאה שכיון שאין הבעלים יכולים ליתן סימנים וליטלה ודאי נתיאשו כדאמרינן השתא בדבר שאין בו סימן דאיכא יאוש דלא סמכי בעלים אעדים ואיכא למימר דאבידה שיש בה סימנים אסורה מן התורה שמא יש לבעלים בו סימן מובהק ובסי' מובהק מדאוריתא ודאי מהדרינן כדמהדרי' ביה גיטא והא דאקשי' ממתני' דקתני מה שלמה מיוחדת שיש לה סימנין משום דהכי קתני מה שמלה מיוחדת שמחזירין אותה בסימנין אף כל וכו' דליכא למימר שיש לה סימנין חייב להכריז לאהדורי בעדים קאמר ולאפוקי שאין לו סימנין שאינו חייב להכריז דהא מתובעים נפקא כל שאין לה סימנים יאוש בעלים היא ואין לה תובעים.
ועוד יש לתרץ דבדבר שאין בו סי' מיאש דסבר לא אתו עדים שאינו יכול לחזור אחריהן ולומר להם ראיתם חפץ פלוני שהיה לי ואבדתיו אבל כשיש בו סימן הוא יכול לחזור אחר עדים ולחזור אחר מוצאו נגומר מצאת חפץ פלוני שהיה לי וכך וכך סימנין היה לי בו ואבדתיו ומתוך כך באין עדים ומתברר הדבר והוי יודע דהא דאקשי' חמור בסימני אוכף ה"ל לתרוצי בסי' מובהק דהא קרא לאו לסימנים בלחוד איצטריך אלא ניחא ליה בתירוצא רויח' דהיינו עדים וסימן מובהק בכללו ומיהו אי כתיב קרא מיותר לסימנין כגון דנימא שה או שלמה דכתב רחמנא למה לי ש"מ לסימנים בכל סימנים מהדרינן דאלו לסימן מובהק לא איצטריך קרא:

ת"ש דרשהו אם רמאי. פי' והיינו טעמא דלא דאיק ממתני' ולימא הכי והרמאי אע"פ שנתן סימנין הרי זה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך דרשהו אם רמאי הוא אם אינו רמאי, דמשמע דלאחר מהדרי' בסימנין משום דמתני' הכי קתני לכל אדם מחזירין בסימנים אי מדאוריתא אי מדרבנן ומי שמוחזק רמאי יש לחוש שמא יתן סימנין ואינו שלו וכיון שכן אין מחזירין לו בסימנים שהרי התורה אמרה דרשהו וזה שאין לדרשו בסימנין כלל דרשהו בעדים דעל כרחך למתני' בסימנין מהדר כדקתני בהדיא אי מדאוריתא אי מדרבנן ואסמכינהו אקרא:

אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר. מסתברא דבעל הבית הלוקח מבעל הבית קאמר, אבל תגר הלוקח מבעל הבית לא, דיאושי מיאש מינייהו, כיון דאורחיה דתגר למזבן הכא ולזבוני הכא. ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר, דהא קנתה לו חצרו, וכי מזבין איהו לא מיאש דהא לא ידע ליאש, כבר כתבתי למעלה (כה, ב ד"ה לא ושם תוד"ה לא) בדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, לפי שאינו (יאוש) [עשוי] לימצא לתגר. ואני אומר, לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא מכאן ומכאן, ואין לו פנאי לבדוק, ולפיכך מתיאש הוא בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא מפירותיו, כך נראה לי.

שור לגיזת זנבו. ואם תאמר אי אית ביה שוה פרוטה פשיטא, ואי לית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ויש לומר לעולם דאית ביה שוה פרוטה, וקא משמע לן קרא שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו כשיגיע לכדי גיזה, כדי שיגדל ויחזור ויגוז.

אשר תאבד פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה. ואם תאמר, פשיטא, וקרא למאי אתא. יש לומר דאי לאו אשר תאבד, הוה אמינא דאפילו פחות משוה פרוטה יחזיר, דקא רבי רחמנא מלכל אבידת אחיך. ונראה לי דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואחר כך הוקרה,וכן הוקרה ולבסוף הוזלה, דלכולי עלמא אין צריך להחזיר.ואי נמי להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה, למאן דדריש מומצאתה. ואי נמי לחייב בחזרה בכי הא, למאן דדריש מאשר תאבד, אף על גב דהוזלה בנתיים קודם שמצאה, וכדי שלא תאמר דכיון דהוזלה נפקא לה מתורת ממון, ולא יהא המוצא מעתה חייב בחזרה, ואפילו הוקרה לבסוף קודם מציאה. כך נראה לי.

איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן. פירוש סימנין שאינן מובהקין, שמחזירין בהן אבדה קאמר, דאלו סימנים מובהקים, כנקב יש בצד אות פלונית (לקמן בבא מציעא כח, א) פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר אם כן לוקי שה דאבדה לסימנים מובהקין. לא היא, דאי לסימנים מובהקין לא צריך קרא, דהרי הן כעדים, ולעדים לא צריך קרא, ואי שה לסימנים, סימנים שאינן מובהקין אתא לאשמועינן.

המשנה הששית ואף היא מענין החלק הראשון וכעין כלל עניני האבדה שבחלק ראשון איזו שלו ואיזו חייב להכריז ואמר על זה אף השמלה בכלל היתה למה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעין חייב להכריז אמר הר"ם נכלל כל אלו הוא מה שנאמר לכל אבדת אחיך כולל לשלמה וזולתה וכשיהיה לאותו הדבר סימנין ואין לו תובעין והוא שיתיאשו הבעלים ממנו ואינו חייב להחזיר וענין היאוש שיאמר מי שאבד ממנו אותו הדבר אוי לו שאבד כך וכך או שיאמר דבר שיהיה ענינו זה:

אמר המאירי אף השמלה בכלל היתה וכו' לשון הפסוקים לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשיבותו לו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם זהו לשון המקרא והרי שהשמלה אינה ממין אבדות שהוזכרו ר"ל אבדת בעלי חיים ומ"מ כבר היתה בכלל כל אבדת אחיך ולא הוצרך המקרא לחדש בפרטי אבדת מין אחר אחר שהתחיל דבריו באבדת בעלי חיים א"כ לא יצתה אלא לאיזה חדוש והוא להודיענו כלל שבאבדה להקיש אליה כל אבדות שבעולם ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין וחזקתה שיש לה תובעין שאינו דבר הבא מן ההפקר אף כל דבר שיש בו סימן חזקתו שיש לו תובעין הא כל דבר שאין לו סימן חזקתו שאין לו תובעין ואם יש בו סימן ונודע שאין לו תובעין כגון אלו שביארנו שנודע שנתיאשו בעלים או שחזקתו שנתיאשו אינו חייב להחזיר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה כמו שהתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אחר שדקדקנו בשמלה למה פרטה הכתוב יש לך לדקדק גם כן למה פירט שום אבדה בעולם שהרי היה יכול לומר לכל אבדת אחיך ודיו לכל אבדות שבעולם אלא שבא להשמיענו בפרט החמור שמחזירין החמור בסימני אכף אע"פ שהסימן כטפל לו ואין חוששין שמא שאל האכף שאין דרך בעלי בהמות לשאול אכף אחר שמא אינו עשוי כמדתו של זה ומפחיתו והשמיענו בפרט השור שאף דבר מועט שבו והוא גזת זנבו שהיו גוזזין אותה לעשות כמין כלים של קליעות חייב להחזיר ואין צריך לומר גיזת השה ומלת השה מיהא נכתבה שלא לצורך:

אע"פ שביארנו שבדבר מועט כגון גזת זנבו של שור חייב להחזיר לא נתחייב בדבר מועט ביותר כגון אם מצא הרבה בהמות וזבל בהם שדהו שהגללים אע"פ שנהנה זה בהם ולא עוד אלא שאפשר שהיה לוקחם ממקום אחר סתם כל אדם שהוא מפקירם בכל מקום שהם:

שור וחמור האמור בבור כדכתוב ונפל שמה שור או חמור כבר בארנו בבבא קמא שהשור בא למעט אדם והחמור בא למעט כלים בהדיא אמרו שור ולא אדם חמור ולא כלים:

אבדה שאין בה שוה פרוטה בשעת מציאה אע"פ שהוקרה או שאין בה שוה פרוטה עכשו כשהוא נזקק להחזירה אע"פ שהיתה בה שוה פרוטה בשעת מציאה אינו חייב להחזירה הא אם היתה שוה פרוטה בשעת מציאה והוזלה ואח"כ חזרה לאיתנה הרי זה חייב להחזיר או להכריז:

כבר בארנו על אבדת עובדי אלילים שאינו חייב עליה ולא סוף דבר שאינו צריך להשתדל עליה בהחזרתה אלא שאף אם הגיעה לידו אינו חייב להחזיר בפירוש אמרו ומצאתה דאתא לידיה משמע ואעפ"כ לא נאמר אלא אבדת אחיך והוא כל מי שהוא גדור בדרכי הדתות:

לא שנו אלא בלוקח מן התגר משום הכי מותרין הרי אלו שלו ואם צרורין נוטל ומכריז ואינו מחזיר למוכר דכיון דתגר זבין מהכא ומזבין להכא המוכר הראשון שנפלו לו המעות והן מותרין מתייאש מהם אמר ילכו מיד ליד ולא אדע למי אתבעם ואין לי בהם סימן. ואי צרורים נוטל ומכריז שאינו מתייאש מהם יודע כי התגר ימכור אותם ומחשב בלבו אולי לא ראה אותם על כן לא החזירם לי ומי שימצא אותם לא ידע למי יחזירם ויכריז עליהם ויש לי בהן סימן. אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר בין צרורין בין מותרין דודאי שלו היו. אמר ליה וכי בעל הבית בעצמו דשן הלא שכר פועלים ואימר מינייהו נפול ואם צרורין הם יטול ויכריז הראב"ד ז"ל.

וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית וכו'. פירוש ותגר אף על פי שלקחו מבעל הבית הרי אלו של תגר דבעל הבית מייאש דמימר אמר איהו מזבין ליה לאחר ואותו אחר אין מחזיר לו ודאמרינן וכי בעל הבית בעצמו דשן הכי קאמר שמא שכר פועלים ומהן נפלו ונתיאשו לפי שאין בעל הבית יודע ממי הן וכל שכן בבעל הבית העשוי למכור פירותיו ולפיכך אוקימנא בדש בעבדיו כנענים דאלו עברים שיש להן קנין בלא בעלים הרי אלו שלו שמא מהן נפלו אבל כנענים שלו הוא דאיהו ודאי לא מייאש מימר אמר נקיטנא ליה בדינא. אי נמי הוא גופיה מהדר ליה דכל פירות דבעל הבית מעות הנמצאין בהן בעבדיו תולין אותן מסתמא. ודברי רבינו הגדול ז"ל כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנענים מפני שידם כידו אבל לקחן בעל הבית מן התגר אין חייב להחזיר אינן ברורים שנראה מדבריו דלא אתא אלא למעוטי בעל הבית מן התגר ואם כן מאי כנענים אלא שדעתו לומר והוא שדשן בעבדיו הכנענים אבל בעברים לא והוא הדין לבעל הבית הלוקח מן התגר והעד שאמר מפני שידן כידו. ובו בלשון כתבה ה"ר משה תלמידו הרי אלו שלו במה דברים אמורים לוקח מן התגר או מבעל הבית שלקחה מן התגר אבל אם בעל הבית דשן על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים הרי זה חייב להחזיר. וזהו לשון רבינו. עד כאן. וזה לשון הריטב"א: אמר ליה רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשן. כלומר דדילמא מפועלים נפל וכיון דליכא סימן איאושי מייאש ואפילו אם מצאן אחד מפועלים בתוך הפירות קנאן אלא אם כן אין כאן אלא פועל אחד דמידע ידע דהוא דבעל הבית שהוא חייב להחזיר. תתרגם מתניתך כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנענים פירוש שידם כידו וממונם שלו. עד כאן.

וכתב השר יהונתן וזה לשונו: אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר. ודוקא שידוע שדשן בעל הבית עם עבדיו הכנענים דאי נמי נפלו מעבדיו הוי של בעל הבית. אבל אם אינו ידוע שאפשר שדשו עמו ישראלים אחרים אינו חייב להחזיר דהא אינו יודע של מי היו והבעלים נמי נתיאשו שאינם יודעים באי זה מקום נפלו מהן ועוד דהוי דבר שאין בו סימן וכל שכן אם לקחן בעל הבית מן התגר. עד כאן.

כתוב בתוספות מכל מקום אינו יודע מאיזה בעל הבית קנה התגר וכו'. ואין להקשות ונשאל לתגר. דיש לומר דלא מהימן כדאמרינן לעיל בזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן. גליון.
ואם תאמר לוקח מן התגר יחזיר לתגר דהא קנתה לו חצרו וכי מזבין איהו לא מתיאש דהא לא ידו לייאש. ונראה לי לפי שהתגר יודע שיש פעמים שימצאו מעות בפירות שהוא לוקח מכאן ומכאן ואין לו פנאי לבדוק ולפיכך הוא מתיאש בדעתו מעיקרא מכל מה שימצא בפירותיו. הרשב"א.
והר"ן כתב וזה לשונו: ואם תאמר אם כן תקנה לו חצרו לתגר ויתחייב בעל הבית להחזירן לו דתגר לא מייאש חדא דלא ידע ועוד דכיון דבעל הבית זבן לית ליה ליאושי.
ויש לומר דכל דבר דאין דרכו להמצא אין חצרו של אדם קונה לו וכמו שכתבנו למעלה בשם התוספות הילכך מעות מפוזרות שנמצאו בפירות לעולם הרי אלו שלו אלא בבעל הבית דלוקח מבעל הבית ושדשן הוא בעצמו או בעבדיו ושפחותיו הכנענים. עד כאן.
וכתוב בגליון תוספות דתגר עצמו היה חייב להחזיר דבאיסור אתא לידיה דבאותה שוה שלקחן ודאי לא מתייאש בעל הבית אי הוה ידו. עד כאן.

מתניתין: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין. פירש רש"י שאינה של הפקר דבידי אדם נעשית אף כל שיש לה תובעין לאפוקי היכא דידעינן ביה דמייאש. ולפי זה יאוש משמלה נפקא. ומיהו בירושלמי מפקי יאוש מאשר תאבד. לפיכך פירש יש לה תובעים שיש בה שוה פרוטה והכי איתא בתוספתא.

ולפי זה מאן דמפיק לה בגמרא מומצאתה פליג אמתניתין ולא מחוור. הר"ן. והראב"ד פירט דסתם שמלה אין אדם מתיאש ממנה פרט לאחר יאוש. עד כאן. והתוספות האריכו בזה במרובה (דף סו ע"א).

חמור דבור. כתוב בתוספות דלא חשיב אלא בהמות וכו'. והא דלא קאמר בבקר אליבא דבן בג בג גבי מעשר שני. יש לומר שהתוספות הוכיחו בעירובין ובשבועות דדוקא הבי"ת דבבקר אייתר ולא גופיה דקרא. גליון.

ואימא לגללים הוא דאתאי. פירוש שיעמידנה במקום שלא ילכו הגללים לאיבוד. הרא"ש ז"ל.

מדקתני להו תנא וכו'. והא דלא קאמר להדיא סימנים משמלה נפקא כדתנן וכו'. משום דלקמן איכא מאן דאמר דתנא תובעים נקט בעיקר וסימנים כדי נסבה ולא ילפינן להו משמלה משום הכי אמרינן השתא דאפילו לההוא סברא מדאסמכינהו תנא גבי שמלה ולא קתני להו גבי שה מכלל דקים ליה דסימנים לא נפקי משה. וכן פירש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל.

שמע מינה דשה לאו לסימנים הוא דאתא. ואין להקשות כיון דשור וחמור כתיב בקרא ברישא דהכי כתיב כי תראה שור אויבך או את שיו נדחים וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וגו' ואם כן נתחיל ברישא דקרא ונימא אי כתיב שורו הוה אמינא הני מילי בעדים דגופא ושה לגזותיו וחמור לסימני אוכף ואייתר שמלה לסימנים. ויש לומר נהי נמי דאי לא כתיב אלא שור לבד הוה אמינא דוקא לעדים דגופא דאית ליה תובעים לאפוקי נתייאש כדפירש תוספות לעיל מכל מקום כי כתיב שור ושמלה אז שמלה מגלי לי דשור אתי לגיזת זנבה דעדיף טפי למדרש שור לגיזת זנבו לגופיה מליתורי שמלה לסימנים לכך אי אפשר לדרוש סימנין משמלה. אבל לא היה קשה אם תמצא לומר כדפירשתי אם כן מאי קאמר מה שמלה שיש לה סימנים ויש לה תובעים כי זה נפקא לן משור כדפירשתי. דיש לומר דזה לא יקשה דהא אפילו לא כתיב שור הוה ילפינן משמלה לחודיה תובעים כי זה נפקא לן מן הראשון שנכתב לכך נקטיה. גליון.

אשר תאבד פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה. פירש רש"י ז"ל דנפקא לן מאשר תאבד דהוי יתירה שתהא קרויה אבידה. וכן פירש בתוספות. ויש שפירש דנפקא לן מדכתיב אשר תאבד ממנה כלומר דהשתא אבודה ממנו פרט לשאין בו שוה פרוטה דלא חשיב ממון ולא חשיב שאבד ממנו כלום. והביאו ראיה לפירוש זה מדאמרינן בסמוך למאן דדריש אשר תאבד דרבי שמעון בן יהוצדק מנא ליה ומאי קושיא דהא דרשא דרבי שמעון דממנו נפקא אלא ודאי כדאמרן. ופרקיה דנפקא ליה מיתורא דממנה דתרווייהו משמע מי שאבודה ממנו לבדו ולא משאר בני אדם ומשמע נמי דבר שחשוב ממון להיות אבוד ממנו. ואית דגרסי דנפקא ליה מאשר כלומר דמיתורא דאשר שמעינן דמתאבד ממנו מדריש תרתי הא דהכא וההיא דרבי שמעון וכדאמרן. אבל רש"י פירש לקמן האי אשר תאבד מיבעי ליה לכדרבי יוחנן משום רבי שמעון וכו' דכיון דאיצטריך התם למכתב ממנו איצטריך למכתב אשר תאבד. וכולי לדרשא חדא אתא. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ פירש וזה לשונו: פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה דתאבד יתירה דהוה ליה למימר אשר תמצא. עד כאן.

פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה. נראה לי דאיצטריך משום פרוטה שהוזלה ואחר כך הוקרה וכן הוקרה ולבסוף הוזלה דלכולי עלמא אינו צריך להחזיר. ואי נמי להוקרה והוזלה ולבסוף הוקרה למאן דדריש מומצאת ואי נמי לחייב בחזרה בכי הא למאן דדריש מאשר תאבד אף על גב דהוזלה בנתיים קודם שמצאה וכדי שלא תאמר דכיון דהוזלה נפקא לה מתורת ממון ולא יהא המוצא מעתה חייב בחזרה ואפילו הוקרה לבסוף קודם מציאה. הרשב"א.

רבי יהודה אומר ומצאתה פרט למציאה שאין בה שוה פרוטה. כלומר עד שיהא בה שיעור ממון וכו'. וקשיא לי אדרבה מדכתב רחמנא ומצאתה אי נמי מדכתיב אשר תאבד אית לן למימר שבא לרבות אבידות הרבה ומציאות הרבה ואפילו פחות משוה פרוטה. ויש לומר דהא ליתא דאם כן לשתוק קרא דהא מדכתב רחמנא לכל אבדת אחיך הוה מרבינן אפילו פחות משוה פרוטה. אי נמי דכיון דקראי יתירי נינהו סברא הוא למדרשינהו למעוטי דלא לימא רחמנא דליטרח משום אבדה שאין בה חסרון כיס ולא חשיבא ממון.

משמעות דורשים איכא בינייהו. כלומר דליכא מידי בינייהו בעיקר הדין אלא דמר מידריש ליה שפיר טפי מהאי קרא ומר מידריש ליה שפיר מאידך ודכולי עלמא תרווייהו קראי יתירי נינהו ולדדשא אתו וכדפריש ואזיל. הריטב"א ז"ל.

האי ומצאתה מאי עביד כדרבנאי וכו'. לא הוה מצי לשנויי כדלקמן אליבא דרבא דאם כן לא הוה בינייהו מידי אפילו משמעות דורשים לא הוה בינייהו. גליון.

נראה דגרסינן ואידך דרבנאי מנא ליה נפקא ליה מומצאתה. ואידך וא"ו לא דריש. ואידך דרבי יוחנן מנא ליה נפקא ליה ממנו. ואידך ממנו לא דריש. הריצב"ש. דרבנאי מנא ליה נפקא ליה מומצאתה. הכא דריש רבי יהודה וא"ו וכן במנחות סוף התכלת גבי ומחציתה ובפרק קמא דסנהדרין גבי ושופטיך. ותימה דבריש ערכין ובריש תמורה לא דריש ר' יהודה וא"ו דאם המר ימיר. וכן סוף פרק טרף בקלפי לא דריש וא"ו דואש ושמא הנהו אורחיה דקרא טפי. אף על גב דשאר תנאים דהתם דרשי להו. תוספות שאנץ.

רבא אמר פרוטה שהוקרה והוזלה איכא בינייהו וכו'. עד משעת אבדה ועד שעת מציאה. פירוש מאן דאמר אשר תאבד סבר דיו שתהא בשעת מציאה כשעת אבידה שיהא בשתיהן שוה פרוטה. ומר סבר דלהכי כתב רחמנא ומצאתה בוא"ו לומר שלא תוזל בין אבדה ומציאה. ואם תאמר ולפום הא דרבא מנא להו להנהו תנאי ההיא דרבנאי ודרבי שמעון בן יהוצדק ויש לומר דאיכא לשנויי כדלעיל ולא אתא רבא אלא לומר דבעיקר דינא פליגי אי דרשינן וא"ו דומצאתה לענין שהוזלה בינתיים אם לאו. והשתא לפום מאי דפרישנא במתניתין דכי קתני מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין אף כל וכו' דתובעים היינו שוה פרוטה נראה דתנא דמתניתין דעת שלישי ומשמלה נפקא ליה ואשר תאבד ומצאתה כוליה דרבנאי ודרבי שמעון בן יהוצדק והיינו דאתי למימר קמן דלתנא דמתניתין תובעים אצטריכא ליה למילף משמלה וסימנים כדי נסבה דאלו אית ליה לתנא דמתניתין סברא דהני תנאי אדרבה תובעים כדי נסבה וסימנין אצטריכא ליה אלא ודאי כדאמרן. עוד יש לפרש דתנא דדריש לה משמלה לאו משמלה בלחוד אלא מדכתב רחמנא נמי אשר תאבד ומצאתה דלא תימא רבתה תורה אבידה ומציאה שאין בה שוה פרוטה כתב רחמנא שמלה לומר דאשר תאבד ומצאתה דרשינן ליה למעט. והוא הדין דמשמלה לחודיה לא נפקא דאמינא דשמלה לדרשא אחריתי אתאי או לסימנים או למילתא אחריתי אבל השתא דכתיבי תרווייהו אית לן למדרש על כרחך דאתא למעוטי אבידה שאין בה שוה פרוטה שאינה דומה לסתם שמלה. הריטב"א.

איבעיא להו סימנין דאורייתא וכו'. פירוש סימנין שאינן מובהקין שמחזירים בהם אבידה קא מיבעיא ליה דאלו סימנין מובהקים כנקב יש בצר אות פלוני פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר אם כן לוקי שה דאבידה לסימנין מובהקין. לא היא דקרא למה לי פשיטא דהרי הן כעדים. ואם תאמר היכי מספקא לן סימנין אי דאורייתא אי דרבנן על כרחך מדאורייתא דאי מדרבנן אם כן מדאורייתא כל אבידה אפילו יש בה סימן הרי היא כאין בה סימן דאמרינן דהרי היא שלו לפי שבעלים מתייאשין ואין סומכין לומר שמא ימצאו עדים עליה ואם כן היאך מחזירין אבידה מן התורה לעולם. יש לומר דכל שיש בה סימן מכריזין עליה שמא יש לו לבעלים סימן מובהק ולא מייאש. אי נמי יש לומר דנהי דבאין בה סימן אין הבעלים סומכים שימצאו עדים עליה ומייאשי התם היינו טעמא לפי שאין הבעלים יכולין לחזר אחר עדים לומר כזו ראיתם בתוך שלי בואו והעידו עליה אבל כל שיש בה סימן בעלים לא מייאשי מימר אמרי אחזר אחר עדים ואצייר להם כלי שאבדתי בסימניו העידו עליו בטביעות עין ולפיכך המוצא חייב להכריז כדי להחזיר לבעלים בעדים. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: הקשו בתוספות וכיון דסימנין לאו דאורייתא היכי מהדרינן מדאורייתא אפילו בעדים נימא דכיון דלית ליה סימנים איאושי מייאש דהא לרבנן כל שאין בו סימנין לא מהדרי בעדים דאיאושי אייאש. ויש לומר דבשלמא כי ליכא סימנים כלל מייאש מינה דלא משכח עדים שיכירוה אבל כי איכא סימנים סבר שיכירוה שכניו בטביעות עינא על ידי הסימנים. ויש אומרים דהא דמהדרינן בעדים כגון שראו העדים האבידה מאליהם בידו והכירוה שהיא אותה שמלה שהיתה קודם לכן בחזקת שלו ולמכירה לא חיישינן. אבל לא ראוה בידו מאליהם אין לו להוציאה לפניהם שיכירוה שהיא שלו ויכול למימר כדו לא מפיקנא ליה דחיישינן דילמא אתו לאיערומי שיראו אותה כדי שיראו בה סימן מובהק ויאמרו אותו סימן לאיניש דעלמא. ודעת מורנו בשם רבו דהני מילי כשאין הלה בא בברי ואינו נותן סימנין אבל אם הוא נותן סימנין דרבנן ודאי מפקינן לעדים דלחזיוהו לא חיישינן להכי. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן. קשיא לי היכי אפשר לומר דמדאורייתא לא מהדרינן בסימנין אם כן כל אבידה תהא מותרת למוצאה וכו'. ואיכא למימר דאבידה שיש בה סימנים אסורה מן התורה שמא יש לבעלים בו סימן מובהק ובסימן מובהק מדאורייתא ודאי מהדרינן כדמהדרינן ביה גיטא. והא דאקשינן ממתניתין דקתני מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין משום דהכי קתני מה שמלה מיוחדת שמחזירין אותה בסימנין אף כל וכו' דליכא למימר שיש לה סימנין חייב להכריז לאהדורי בעדים קאמר ולאפוקי שאין לו סימנין שאינו חייב להכריז דהא מתובעים נפקא שכל שאין לה סימנים יאוש בעלים היא ואין לה תובעים. ועוד יש לתרץ דבדבר שאין בו סימן מיאש דסבר לא אתו עדים שאינו יכול לחזור אחריהם ולומר להם ראיתם חפץ פלוני וכו' והוי יודע דהא דאקשינן חמור בסימני אוכף הוה ליה לתרוצי בסימן מובהק דהא קרא לאו לסימנים בלחוד איצטריך אלא ניחא ליה בתירוצא רויחא דהיינו עדים וסימן מובהק בכללו. ומיהו אי כתיב קרא מיותר לסימנים כגון דנימא שה או שלמה דכתב רחמנא למה לי שמע מינה לסימנים בכל סימנים מהדרינן דאלו לסימן מובהק לא איצטריך קרא. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: והא דפרכינן בסמוך ממאי דדרשינן לעיל חמור בסימני אוכף בדין הוא דמצית לשנויי דהתם בסימנים מובהקים אלא דלרוחא דמילתא משנינן עדי אוכף. ועוד דסתם סימנים סימנים בינונים במשמע. עד כאן.

תוס' בד"ה מה שמלה כו' שיחזירוה להם בסימנין אפילו אי סימנין לאו כו' דע"י שיש כו' עכ"ל מה שהוצרכו לזה ולא ניחא להו בפשיטות אי סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבה עיין בתוס' בפרק מרובה:

בד"ה בעדי אוכף פי' אי סימנין לאו דאורייתא עכ"ל אבל אי סימנין דאורייתא לא איצטריך ליה לרבויי עדי אוכף דליכא לאשכוחי עדים בלא סימנין כמ"ש התוס' לעיל ומזה שכתבו התוס' לקמן דאייתי ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל אבל רבא הכא ע"כ מספקא ליה וק"ל:

רש"י ד"ה דאתא לידיה משמע ואפ"ה אחיך ולא כותי ולמדנו שאבידת כותי כו' ולא תימא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מה שמלה וכו' וא"ת ואבידה גופא מנא לן וכו'. יש לדקדק מה תלו התוס' קושיא זו במה דאיתא במרובה דילפי' גנבה מאבידה תיקשי ליה בלאו הכי דהא בכל פרקין עסקי' ואזלין וסוגיין רהטה באלו מציאות חייב להכריז ואלו אין חייב להכריז והן שלו משום דהוי יאוש בעלים וכל פרקין איירי בהכי וא"כ תקשי ליה מנא לן דיאוש קונה באבידה ויש לתרץ בדלא ההיא דמרובה היינו יכולין לומר דעיקר מלתא דאית לן דיאוש קונה לא הוי אלא תיקון מדרבנן מאיזה טעם כדבעי למימר התם במרובה גבי גנבה אבל התם במרובה משמע דבמציאה יאוש קונה דאורייתא דהא בעי למילף סתם גנבה דליקני גבה יאוש דאורייתא מאבידה כדאיתא התם א"כ ש"מ דבאבידה קני יאוש דאורייתא ולכך הקשו התוס' ובאבידה גופא מנלן (ועיין שם בתוספות):

ד"ה ושה דאבידה וכו' ותירץ הר"י כהן וכו' האי גיזת שה בכלל כל אבדת אחיך. ר"ל ולא אצטריך קרא כלל דממילא נכלל בקרא דכל אבדת אחיך והוי כאלו כבר כתב קרא בלא רבויא דשה:

רש"י בד"ה חמור דבור כו' בבור קשיא כו' הד"א:

בד"ה דקמיבעיא לן לקמן סימנין כו' הד"א:

גמרא שה דאבידה לד"ה קשה. א"ל דדלמא אצטריך לגיזותיה אע"פ שאין בו שוה פרוטה חייב לגוזזה וכסברת האשר"י [כדי שיחזור ויגדל] ואי לא כתב אלא שור לגיזת זנבו ה"א דוקא דאית בה ש"פ והתוס' שכתבו אע"פ שאין בו ש"פ היינו לרווחא דמלתא [אבל גם לש"פ אצטריך קרא דלא נימא דלא חייבה תורה בשבח מציאה וכמ"ש הריטב"א הביאו בשיטה מקובצת]:

גמ' ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה. דאף דילפינן לה מניה דרשה דלעיל מ"מ ממילא משתמע מניה וכו' וצ"ל [לפי המסקנא לר"י דבעי משעת אבידה ועד שעת מציאה וא"כ אצטריך אשר תאבד ומצאתה להכי ומנ"ל הך דרשה דלעיל] דמייתר ליה ו' דומצאתה גם דריש ממנו:

בתוס' בד"ה מה שמלה וכו' וא"ת ואבידה גופא וכו'. דבלא"ה י"ל דלמא יאוש דכולה פרקא ילפינן (מאבידה) [מגניבה] או מדרבנן:

בא"ד ואפילו אם סימנים לאו דאורייתא וכו'. לכאורה אי לאו דאורייתא מוכח יותר דיאוש קני דמדתלי בשמלה מה שמלה שיש לה סימנים וע"י כן יש לה תובעין ולמה לי סימנים כיון דמהדרינן לה בלא סימן וכו' [אלא משום דע"י סימן לא מייאש] אבל אי סימנים דאורייתא אצטריך לאורויי דמהדר בסימנים ודלמא בלא סימנים נמי מהדרינן אם ראה שנפל ממנו או יש עדים ולא אצטריך אלא לאורויי דמהדר בסימנים וי"ל דשמלה אורי לן מיעוט דבלא שמלה ה"א לכל אבידת אחיך כל דבר מהדרינן אפי' בלא סימן ע"כ כתב לן מה שמלה שהיא מיוחדת דוקא שיש לה סימנים אף כל למעוטי וכו' א"כ ממעט לן שלא להחזיר בלא סימנים ועיין. ועיין בתוס' דב"ק פ' מרובה:

בתוס' בד"ה בעידי אוכף פירוש אי סימנים כו'. ורבא גופיה מספקא ליה דאי סימנים דאורייתא ודאי לא אצטריך קרא לעידי אוכף כיון שאפילו בסימני אוכף מהדרינן אבל בעדים דגופא וכו' לא זו אף זו קאמר ועיין. ולזה כתבו בסמוך ע"ב ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא [דרבא גופיה מספקא ליה]:

בתוס' בד"ה שה דאבידה כו' מקשין כו'. לכאורה אין זה קושיא דכיון שזה גופא נכלל בזה לא שייך כאן למימר טרח וכתב וכו':

גמרא אמר אביי משמעות דורשין א"ב כו' רבא אמר כו'. עי' בגה"ש ובמו"ק (ז ב) וסנהדרין (עו ב) איתא כן באביי ורבא גופייהו:

רש"י ד"ה אפקורי. למי שטרח בו. הן הפקר לא מיקרי עד שיופקר לכל כדלקמן (ל ב) ומדוע לא פי' כפשוטו ואולי לשון הפקר דכאן אשיגרת לישן הוא והכוונה מתנה או מחילה כלשון התוס' לקמן (סח ב) וע"ש ותראה מה דחקו לפרש כן או כיון דמפקיר לכל מי שיטרח ה"ל כהפקר לכל:

גמ' התגר. נ"ב תואר נגזר מן אגר תרגומו של שכר. כלומר שעוסק בסחורה ובמכירה על מנת להשתכר:

שם נפקא ליה "ממנו״. צ"ל ״מממנו":

גמ' משמעות דורשין א"ב. שבועות דף יט ע"א:

תד"ה מה שמלה וכו' אפי' אי סימני' לד"א.
נראה בבירור דברי תוס' דבלא סוגיא דב"ק היינו דנין דהא דיאוש קונה הוא מסברא ולא היה קשה דכיון דסי' לד"א א"כ האיך אמרה תורה להחזיר אבידה הא הוי יאוש בעלים כמו לדידן בא"ב סי', די"ל באמת לא מחזירים אבידה בעדים אלא ביש בו סי' מובהק דוקא דלא הוי יאוש, והא דמשנינן לקמן חמור בעדי אוכף היינו בסי' מובהקין דאוכף, אף דכיון דהוי סימ' מובהקי' הוי כמו עדי' להכי נקט עדי אוכף, אבל באמת עדים לחוד לא מהני דהוי יאוש, אבל למה דמשמע מסוגי' דב"ק דילפי' מקרא דיאוש מהני באבידה והיינו משמלה, ולזה שפיר הקשו דלמ"ד סי' לד"א היכי ילפי' מזה דין יאוש דהא ע"כ ל"ל דדרשי' מה שמלה דיש בו סי' מובהק דא"כ למאי צריכים לדחוק לקמן סימנים כדי נסבא, הא הדרש מדוייק היטב, מה שמלה יש בו סי' מובהק, אע"כ מדלא משנינן הכי דאין זה ברור כ"כ דסתם שלמה דיש בו סי' מובהק, מש"ה משני תובעין אצטריך לי' והיינו לענין דבעינן זה יש בו שוה פרוטה כמו שכ' בשיטה מקובצת בשם הרבה ראשונים, וא"כ אף דמשכחת לה חזרת אבידה מה"ת ביש בו סי' מובהק, מ"מ כיון דלאו משמלה ילפי' לה, א"כ מנ"ל הדין דיאוש קונה:
אמנם מ"מ דחיקי לי טובא לומר דבל"ז היה ס"ל לתוס' דמה דמשנינן בעדי אוכף היינו בסימנים מובהקים דאף דהרבה מראשונים כתבו כן דלאו דוקא בעדי אוכף דה"ה בסימנים מובהקי' דכעדים דמי, ע"מ שייך רק אם הדין אמת דעדים בלא סימנים וסימנים בלא עדים דמהני, בזה שייך לומר דעדים לאו דוקא דה"ה בסימנים מובהקי', אבל לומר דעדים לא מהני דהוי יאוש אא"כ דיש בו סימנים מובהקי' וא"כ ממילא לא צריך לעדים, וא"כ עדי אוכף דנקט הוא דבר שאינו דהא לא משכחת מעליותא בעדים, וא"כ בלא סוגיא דב"ק הו"ל להקשות דאי סימני' לד"א דמהדרינן בעדי אוכף הא מ"מ הוי יאוש כמו לדידן בא"ב סי' ולזה מוכרחים להסכים לדברי מהר"ם לובלין דפי' בלא סוגיא דב"ק הי' מקום לומר דתקנת חכמי' הוא דיאוש קונה באבידה ומדאוריית' לא קני יאוש ודברי תוס' מרווחים:

בא"ד שיאמר להם מכירים אתם וכו'. לכאורה קשה לרבה דס"ל דסי' העשוי לידרס לא הוי סי' היינו דמתייאשי' דסוברים שיושחת ויודרס הסי', הא מ"מ לענין זה יש תועלת הסי' להזכיר ולשאול את העדים מכירים אתם כריכות שלי שהיה בו סי' כך וכך והמה יכירו בטב"ע, בשלמא לפי אידך סברת תוס' דהמוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שנתן סי'. מש"ה בעשוי לידרס דלא יהיה בידו ליתן סי' ולא יוציא המוצא השמלה ולא יתברר בעדים, וכן למה שכ' השיטה מקובצת בשם הריטב"א דע"י סימנים שרואי' העדים מכירים אותו בטב"ע, אבל לפי סברת תוס' דע"י סי' יכול לחקור העדים אם מכירים שמלה שלו שהיה בו כך וכך סי', א"כ קשה כנ"ל, ואפשר לומר דתוס' לשיטתייהו דכ' לעיל (דף כד ע"א) ד"ה ומודה וכו' דהנך דמתני' אין שייך בהם טב"ע, א"כ בכריכות דליכא טב"ע בודאי נא ימצאו עדי' ומש"ה הוי יאוש:

גמרא אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזר והוקרה. וקשה לי דהא מרא דהך שמעתא הוא רבא דס"ל ישל"מ הוי יאוש והכא בשעה שהוזל הוי יאוש בעלים דהמוצא בזמן ההוא יחזיק לעצמו ואף דל"י שנשאר מונח עד שהוזל ואולי כבר נמצא בעת היוקר, הא מ"מ אנו דנין בשעה שהוזל אלו הוי ידע שאבידתו עדיין לא נמצא היה מייאש, וביותר קשה למאי דאמרי' מעיקרא אלא פרוטה שהוקרה, א"כ הא כיון דנאבד ממנו בשעת הזול הוי יאוש מדעת, ואפשר לדחוק דמיירי בדברים שאינם חשובים ויש לחוש דלא נודע לבעלים עד שהוקר, אבל מ"מ לרבא דהוא מרא דשמעת' קשה, וצ"ע:

גמרא ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו. וקשיא לי דלמא הא דרבי רחמנא שה לגיזותיו היינו לשבח גיזה שהשביח אחר שנתייאשו הבעלים וסד"א דנהי דלענין גוף האבידה לא מהני יאוש אחר שכבר הוא ביד המוצא היינו משום דמעיקרא מיהא באיסורא אתא לידיה כדאמרי' בריש פירקין משא"כ לענין השבח גיזה ה"א דמהני היאוש לענין הגיזה בהשביח אח"כ דהא בהתירא אתא לידיה קמ"ל דאפ"ה חייב להחזיר ובשלמא למאן דס"ל בעלמא יאוש כדי קנה אפי' היכא דבאיסורא אתא לידיה א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא מהני באבידה כשמצא לפני יאוש ואח"כ נתייאש היינו משום דאף על גב דיאוש קונה בעלמא לענין גוף החפץ מ"מ צריך ליתן דמים וכ"כ התוספות בפ' מרובה דף ס"ו בד"ה ה"נ ע"ש היטב מוכח מזה דבאבידה נמי כה"ג זוכה המוצא בשבח שהשביח אחר היאוש וא"צ להחזיר אלא דמי האבידה מה שהיתה שוה לפני יאוש משא"כ למ"ד בעלמא יאוש כדי לא קנה הדרא קושיא לדוכתיה ול"ל דאפי' למ"ד בעלמא יאוש כדי לא קנה מודה הכא בשבח אבידה כה"ג דכתיבנא דזכה המוצא כיון דבהיתירא אתא לידיה דא"כ הקושי' קיימת על כל הפוסקים דלא לישתמע שום פוסק לכתוב כן ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

שם אלא אמר רבא חמור דבור לר"י כו' עין מ"ש בזה בפרק הפרה לקשר הדברים ולפי מה דכתיבנא בסמוך היה אפשר לומר עוד דדוקא לרבא קשיא למאי דס"ל בפרק מרובה דיאוש כדי קונה לחד גירסא שהביאו התוספות שם אלא דנראה עיקר כגירסא שניה של התוספות דרבה גרסינן ורבא ס"ל דלא קנה ע"ש דף ס"ו:

בתוספות בד"ה בעידי אוכף פי' אי סימנים לאו דאורייתא כו' עכ"ל. דבריהם מבוארים דקשיא להו אמאי נקט רבא בתרתי עדי אוכף וסימני אוכף דבשלמא לענין עדים וסימנים דגופא שייך שפי' למיתני תרתי בדרך לא זו אף זו משא"כ לענין האוכף אין רבותא בזה יותר מבזה דעיקר החידוש דמהדר החמור ע"י האוכף לכך כתבו התוספות דנקט עדי אוכף אי סימנים לאו דאורייתא ולצדדין קתני אי סימנים דאורייתא אתי קרא לסימני אוכף ואי לאו דאורייתא אתי לעדי אוכף כדאמרינן לקמן להדיא ודברי מהרש"א בזה אינן מבוררים לי וכן מ"ש דמשמע מדברי התוספות לעיל דא"א לאשכוחי עדים בלא סימנים כלל קשיא לי א"כ ל"ל דכתב שמלה למעוטי דבר שאין בו סי' דאינו חייב להכריז מה"ת יכריז כיון דא"א בשום ענין להיוודע ממי נפל ודוחק לומר דקרא אתי להיכא שראה ממי נפל אע"כ דיימנין דמשכחת לעדים בלא סימנים ע"י ט"ע כדפרש"י לקמן ומ"ש התוס' לעיל היינו לענין דמתייאשו הבעלים בדבר שאין בו סי' כיון דלא שכיח מלתא למצוא עדים כיון שאין בו סימן ודו"ק:

בגמרא ואידך הא דרבנאי מנ"ל. הוי מצי למימר דסבר ליה כהני תנאי דס"ל בפרק המקבל דף קי"א גזל כו' וע"כ אייתר ליה קרא דומצאתה לאין בו ש"פ וק"ל:

שם נפקא ליה מומצאתה ופרש"י דוי"ו דומצאתה קא דרש. ולכאורה יש לדקדק דא"כ ה"ל להקשות ואידך האי וא"ו מאי דריש ביה ולולי פרש"י היה אפשר לומר דהא דקאמר נפקא ליה מומצאתה היינו דיליף הכל מפשטא דקרא דומצאתה דממילא כיון דכתיב אחיך למעוטי כותי וכתיב ומצאתה בהאי קרא גופא דמשמע דאתא לידיה ממילא קאי עליה מיעוטא דאחיך אפילו בכה"ג וכן הא דבעינן ש"פ משמע ליה מפשטא דקרא מדקרי ליה מציאה משמע שהיא ש"פ אלא שרש"י לא פי' כן ואפשר דמשום דבלא"ה יש להקשות מנ"ל דהאי אחיך למעוטי כותי דלמא לאידך גיסא דבישראל בעינן דוקא שיהא שוה פרוטה משא"כ בכותי אפי' בפחות מש"פ חייב להחזיר כדקי"ל בעלמא דממונא הוא לגבי כותי אע"כ דא"א לומר כן דא"כ אמאי איצטריך ומצאתה דאתא לידיה למעוטי כותי אפילו היכא דאתא לידיה ואי בכותי חייב להחזיר אפי' בפחות מש"פ ועובר על לא תוכל להתעלם כ"ש היכא דאתי לידיה דחייב להחזיר לכותי אע"כ דאחיך למעוטי אתא נמצא לפ"ז ע"כ צ"ל דמייתר ליה הא דומצאתה לכדרבנאי דאי מפשטא דקרא היה אפשר לומר לאידך גיסא ודוק היטב:

שם ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה. ויש לדקדק דלמא דריש ומצאתה לכדרבנאי וכן בסמוך דמקשה למ"ד ומצאתה הא בעינן אשר תאבד הו"ל מיבעיא ליה לכדר"י. מיהו לפמ"ש בסמוך דמפשטא דקרא שייך למילף תרווייהו כיון דגלי קרא דבעינן ש"פ ה"ה למאי דכתיב בסיפא דקרא ומצאתה א"כ א"ש ולפרש"י לעיל נמי י"ל דהשתא משמע ליה דכ"ע ילפי הא דרבנאי מוא"ו דומצאתה והא דר"י ילפי מממנו וק"ל:

שם איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים כו' פרש"י לאהדורי גט שאבד מן השליח המביאו כו'. ונראה לכאורה מפשטא דסוגיא דשמעתין ומפרש"י דהא דמספקא לן אי סמכינן אסימנים מדאורייתא היינו משום דאיכא למימר דלא חיישינן מדאורייתא שמא יש עוד אחר שנמצאו בו אותם סימנים עצמן ומש"ה מדמה לה הש"ס בסמוך להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיירי נמי בחששא כה"ג דאי אמרינן דהא דמהדרינן אבידה בסימנים דאורייתא ולא חיישינן כי היכא דאיתרמי סימנים לזה האיש שאומר הסימנים הכי נמי אפשר שיש עוד לאחד כמו כן באותן סימנים עצמן אם כן ממילא דה"ה לענין גט אשה ולעידי מיתה דלא חיישינן לחששא כה"ג דאין לחלק בין ממון לאיסור ולפ"ז יש לתמוה טובא א"כ אמאי פשיטא לתלמודא הכא אי הוי סימנים דאורייתא מהדרינן אפילו גט אשה ולעיל סוף פרק קמא משמע מסוגית הש"ס להדיא דבגט אשה הנאבד לית לן למילף איסורא מממונא כדאמר רב עמרם לרבה דלא חייש לשני שוירי היכי פשיט מר איסורא מממונא ונהי שהתוספות כתבו שם דמדאורייתא שפיר שייך למילף בגט איסורא מממונא בק"ו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב כו' ע"ש מ"מ הרי תירצו שם בתוספות דהא דקאמר היאך פשיט איסורא מממונא היינו דנהי דמדאורייתא חמור ממון מאיסורא וילפינן בק"ו אפ"ה איכא למימר דמדרבנן מחמירין טפי בגיטין משום חומרא דאשת איש כמו שהחמירו במים שאין להם סוף כו' ע"ש ואם כן אמאי פשיטא לתלמודא הכא דאי סימנים דאורייתא לענין מציאה מהדרינן נמי גט אשה בסימנים והיאך פשיט איסורא מממון אכתי איכא למימר דבאשת איש החמירו חכמים דלא נהדר בסימנים. ומיהו לפי תירוץ השני שכתבו התוספות לעיל דדוקא לענין חששא דשני יב"ש דלא הוי אלא לעז בעלמא אמר שפיר והיאך פשיט איסורא מממונא כיון דבממון לא שייך לעז כלל ולפ"ז הוי אתא שפיר הך דשמעתין דלענין סימנים דלא שייך לעז אלא עיקר הספק אי חיישינן מדאורייתא דזימנין דמיתרמי סימנים כמו סימנים ובזה פשיטא ליה לש"ס דשייך שפיר למילף איסורא מממון ולא משמע לן השתא הך סברא דבאשת איש החמירו אלא היכא דאיתמר בפירוש משום דלא דמי למים שאין להם סוף כמו שפירשתי בחידושי לעיל ספ"ק. אלא דלפ"ז קשה לי לאידך גיסא בהא דקאמר אי סימנים דרבנן לא מהדרינן גט אשה דהא שפיר מצינן למימר דאפילו הכי מהדרינן גט אשה כיון דאפילו בלא סימנים מהדרינן גט אשה מדאורייתא ע"י שמו ושם אביו ושם עירו שנכתב בגט ואפילו בהוחזקו שני יב"ש נמי מהדרינן מדאורייתא כדמוכח להדיא בסוגיא דריש פרק האשה שלום מהנך שטרי דחבי בר ננאי ע"ש דאפילו בהוחזקו איירי וכיון דלענין ממון סמכינן אשמו ושם אביו ה"ה לענין גט אשה למאי דקיי"ל השתא דמדאורייתא ילפינן שפיר איסורא מממונא מק"ו אלא משום לעז בעלמא לא מהדרינן ולפ"ז מצינו למימר בפשיטות דהיכא דאיכא נמי סימנים דמהני מיהו מדרבנן לענין ממון אפילו בלא שמו ושם אביו א"כ ממילא דה"ה לענין גט אשה שפיר סמכינן אסימנים בהדי שמו ושם אביו ושם עירו דע"י סימנים תו ליכא לעז ועיין מה שכתבתי בחידושי גיטין דף כ"ז. ונראה לע"ד בזה ליישב הסוגיא דהכא על פי תירוץ ראשון שכתבו התוספות בזה גבי ב' שוירי דהחמירו לענין שמו ושם אביו ושם עירו לחוד ומה"ט גופא איכא למימר נמי דלא סמכינן אסימנים לחוד דאפילו אי הוי סימנים דאורייתא לענין ממון אפ"ה באשת איש החמירו אלא דאפ"ה פשיטא ליה לבעל האיבעיא דאי סימנים דאורייתא לענין ממון ממילא דמהדרינן אפילו גט אשה ולא החמירו באשת איש כיון דאיכא נמי שמו ושם אביו ושם עירו דמהני לענין ממון אפילו בלא סימנים ותרי חומרי כי הנך לא מחמרינן באשת איש כיון דאיכא תרתי למעליותא דכל חד וחד מהני לענין דאורייתא משא"כ אי אמרינן דסימנים דרבנן פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלא מהדרינן גט אשה אפילו בהדי שמו ושם אביו ושם עירו משום דבאשת איש החמירו כיון דמדאורייתא ליכא אלא חד למעליותא והא דמקשה הש"ס בסמוך ממתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם יבואר לקמן בשמעתין כנ"ל ונכון ודוק היטב. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספות דלעיל ספ"ק גבי שני שוירי אמנם לולי דבריהם היה נראה לי לפרש בענין אחר דדוקא לעיל ספ"ק מקשה הש"ס שפיר היאך יליף איסורא מממונא ולא שייך האי ק"ו שכתבו התוספות מאותו הטעם שכתבתי שם עיין עליו אבל הכא לענין סימנים קאמר שפיר דאי מהני סימנים דאורייתא בממון מדרשא דשמלה או מדרשא אחריתי ממילא דמהני נמי באיסורין אפילו בגט אשה דהוי דבר שבערוה אפ"ה ילפינן שפיר בג"ש דדבר דבר מממון דמה להלן בדבר ברור אף כאן בדבר ברור וכי היכי דסימנים מיקרי דבר ברור כמו עדים לענין ממון כדאמרינן לקמן דעד אחד במקום סימנים לאו מידי הוא ה"ה דהוי נמי דבר ברור לענין דבר שבערוה דאין ג"ש למחצה משא"כ לעיל גבי שני שוירי לא שייך הך ג"ש כיון דבממון גופא לא אשכחן בהדיא דלא חיישינן מדאורייתא לשני יב"ש או לשני שוירי שהרי ענין השטרות גופייהו לא נזכרו בתורה כלל אלא מקרא דדברי קבלה ידעינן להו דכתיב וכתוב בספר וחתום ומש"ה מקשה שפיר היאך פשט איסורא מממונא כנ"ל נכון מאוד. ועוד היה נ"ל לפרש פי' אחר בכוונת הסוגיא דהא דמספקא ליה בסימנים אי דאורייתא או דרבנן לאו משום האי חששא לחוד דשמא איתרמי סימנים כסימנים מספקא ליה אלא דמספקא ליה נמי אי סמכינן אסימנים מדאורייתא ולא חיישינן לרמאי שכבר הכיר בסימנים או לא ולפי זה מספקא ליה שפיר נמי לענין גט אם אשה אומרת סימני גט אי סמכינן עליה ולא חיישינן לרמאות או לא וכן לענין שליח שלא נתפרסם שליחותו בעדים ולא ראינו הגט בידו קודם שנאבד אלא שהוא אומר שהוא שליח הגט ושיחזירו לו ע"י סימנים דבכה"ג אי חיישינן לרמאי ולא סמכינן אסימנים תו לא הוי האי שליח אלא כעד אחד בעלמא דלא מהימן בגט אשה והשתא לפ"ז א"ש דודאי לענין חשש רמאות לא מהני כלל הך מילתא דשמו ושם אביו ושם עירו וא"כ שפיר קמיבעיא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן ונ"מ לאהדורי גט אשה בשוק כנ"ל ולקמן בשמעתין יבואר יותר ודוק היטב בכל מ"ש בזה:

בלוקח מן התגר. שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתייאשו הבעלים: דשן. וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת הלא פועלים הרבה דשו אותה: איסמייה. אסיר ברייתא זו מגרסתי. אמר ליה לא תסמי תתרגם מתנית'. כו': מתני' בכלל כל אלו. בגמרא מפרש לה: למה יצאתה. וכן תעשה לשמלתו סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר: אף כל שיש לו תובעין. למעוטי מידי דידעינן ביה דמיאש: גמ' שור וחמור שה ושמלה. לא תראה את שור אחיך או שיו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו: בסימני אוכף. אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו: כתב רחמנא חמור. קרא יתירא לדרשה: לגיזת זנבו. שאפי' שער שבסוף הזנב יחזיר: חמור דבור לרבי יהודה. דמחייב על נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא דאילו לרבנן מבעי להו שור ולא אדם חמור ולא כלים: לגללים. להחזיר את גלליו דאי כתב שור הוה אמינא כי אתא לגיזת זנבו אתא אבל גללים לא חשיבי ולא ליהדר כתב רחמנא קרא יתירא לאתויי גללים: אפקורי מפקר להו. למי שטרח בו ולא אתא קרא לרבויינהו דאין לו תובעין הוא: לסימנין אתא. לאשמועינן דליהדריה בסימנין בלא עדים דקמיבעי' לן לקמן סימנין דאורייתא או דרבנן ובעינן למפשט ממתניתין דיליף להו משמלה ודחינן ואמר תנא תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבה נפשוט מקרא יתירא דשה לסימנין אתא וסימנין דאורייתא: אמרי מדנקט תנא. במתני' למילף סימנין משמלה בהדי תובעין פשיטא ליה דשה למלתא אחריתי אתא ואנן הוא דלא ידעינן משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין משה הלכך קשיא לן למאי אתא: אשר תאבד. שתהא קרויה אבידה: ומצאתה. שתהא קרויה מציאה: דאתא לידיה משמע. ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים ולמדך שאבידת כנעני מותרת ולא תימא כי אמעוט אבידת כנעני מלטרוח אחריה אמעוט אבל אי נקטה חייב לאהדורה: מי שאבודה ממנו. ואיידי דכתב ממנו כתב אשר תאבד: ומצאתה. הוי''ו יתירה משמע ומצאתה כבר: שהוזלה. דבשעת אבידה שוה פרוט' ובשע' מציאה הוזלה:

בלוקח מן התגר. פרש''י שלקח מאנשים הרבה ועירב פירות יחד ואינו יודע של מי הן ובאין בו סימן מיירי וא''ת אמאי לא מוקי בלוקח שהוא תגר וי''ל דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהא כדי לערבו בפירות אחרים חייב להחזיר אבל בלוקח מן התגר כבר עירב התגר ועי''ל בלא טעם דמערב עם שאר הפירות לא שנו אלא בלוקח מן התגר שאינו יודע למי להחזיר או לתגר או לבעה''ב אפי' אם אינו הוה ליפול בתבואה כ''א בשעת דישה ואין להסתפק בתגר מ''מ אינו יודע מאיזה בעל הבית קנה התגר ולזה הפי' הו''מ למימר בלוקח שהוא תגר ומתייאש בעל הבית שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזיר אלא כמו כן משום דלא פסיקא ליה דאם התגר מצאה קודם ששהה כדי למכור לאחר לא נתייאש בעה''ב וחייב להחזיר: מה שמלה מיוחדת שיש לה סימני' ויש לה תובעין. במרובה (ב''ק דף סו. ושם ד''ה מוצא) אמרינן בגניבה ילפינן יאוש מאבידה וא''ת ואבידה גופה מנלן וי''ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפי' אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ''מ ילפינן משמלה דדווקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע''י שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אע''פ שאינו מחזירה לו בכך מ''מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים אבל דברים שאין בהן סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו והא דקאמר בגמרא סימנין כדי נסבה אע''ג דצריך הסימנין דע''י זה יש לה תובעין מ''מ כדי נסבה דאפילו אי לא תני אלא שיש לה תובעין מ''מ ידעינן דע''י סימנין יש לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים כדפרישית ומיהו בירושלמי יליף מניין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו כו': בעדי אוכף. פי' אי סימנין לאו דאורייתא: לגיזת זנבו. וא''ת אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן לקמן מהשבה וי''ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע''פ שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה: חמור דבור לרבי יהודה. הא דלא קאמר גם לב''ה קשה דלא חשיב אלא בהמות: ושה דאבידה לדברי הכל קשיא. מקשינן ונימא מלתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא ותירץ הר''י כהן דכיון דנכתב שור לגיזת זנבו הוי גיזת שה בכלל כל אבידת אחיך: פרט לשאין בו שוה פרוטה. דס''ד דחייב מכלל כל אבידת אחיך:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד