בבא מציעא כו ע"ב

דף כו - ב

דאמר רב נחמן: אם אדם ראה סלע  שנפל משנים [מבין שני בני אדם] - חייב להחזיר.

מאי טעמא?

משום שההוא דנפל מיניה - לא מיאש ^[189]. לפי שמימר אמר המאבד בליבו: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי - אלא האי [הרי לא היה עמי שום אדם חוץ מזה שנלוה אלי], אם כן, נקיטנא ליה [אתפסנו לאדם זה], ואמינא ליה: אנת הוא דשקלתיה! [ואומר לו: אתה הוא שנטלת את הסלע!] ואשביענו על כך שבועת היסת ^[190].

לכן אין המאבד מתייאש מיד כשגילה את דבר האבידה.

ואם כן, כשהגביהה המוצא, נתחייב להשיבה [ואף שלבסוף יתייאש המאבד, הרי הלכה כאביי, שיאוש שלא מדעת - לא הוי כייאוש ^[191]].

אבל במקרה שראה אבידה שנפלה מבין שלשה בני אדם, אף אם יש בה סימן, אינו חייב להחזיר.

מאי טעמא?

משום שההוא דנפל מיניה - ודאי מיאש. מימר אמר בליבו: מכדי תרי הוו בהדאי [הרי שנים היו עמי], אי נקיטנא להאי, לאחד מהם, אמר [יאמר הוא לי]: לא שקלתיה [לא נטלתי את האבידה]. ואי נקיטנא להאי, לשני

- אמר גם הוא: לא שקלתיה.

ואם כן, אינו יכול להשביעם שבועת היסת, לפי שאינו יכול לתבוע אף אחד מהם בטענת ודאי, אלא רק בטענת ספק: שמא אתה הוא זה שנטלת. ואין נשבעין על טענת שמא, אלא במקרים מסויימים [השנויים במסכת שבועות].

והיינו מה שאמרנו "ואזדא רב נחמן לטעמיה", שדבריו כאן גבי אבידה שנפלה משלשה, מתאימים לסברתו לעיל גבי מצא בפונדק.

אמר רבא: האי דאמרת שבשלשה בני אדם אינו חייב להחזיר, לא אמרן - אלא דלית ביה באבידה כדי שוה פרוטה לכל חד וחד מהם.

אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, שהאבידה שוה שלש פרוטות - חייב להחזי ר.

מאי טעמא?

משום שאימור ששותפי נינהו באבידה זו, ונאמנים הם זה על זה, ואין האחד חושד את חבירו שיגנוב ממנו את חלקו. וכשמשמש המאבד בכיסו ולא מצא - לא נתייאש, משום שאומר הוא בליבו: ודאי אחד מן השותפים מצאה, ולצערני הוא שותק ואינו אומר לי, אבל בודאי שלבסוף יחזיר לי את חלקי ^[192]. ולכן לא מיאשו מיד כשנודע להם דבר האבידה. אם כן, נמצא שכשבאה האבידה ליד המוצא, לפני יאוש באה לידו, ולכן חייב להחזיר.

אבל אם אין באבידה שיעור שלש פרוטות, אין חייב להחזיר, שהרי ממה נפשך:

אם כל השלשה שותפין בה, אין כאן משום השבת אבידה, שהרי אין שיעור פרוטה להחזיר לכל אחד ^{[193] [194]}.

ואם של אחד או שנים מהם היא, ודאי נתייאשו בעלי האבידה. שאם של אחד היא, נתייאש ממנה, משום שהוא סבור שאחד מחבריו מצאה. והרי ביקשה כבר מהם כמה פעמים - ולא השיבוה לו.

ואם האבידה של שנים מהם, גם כן ודאי נואשו ממנה, שסבורים שכשיבואו אל השלישי וידרשו ממנו את האבידה, יאמר להם: לא אני לקחתיה, אלא אחד מכם גנב מחבירו.

איכא דאמרי, שלא בא רבא לפרש את דברי רב נחמן, אלא לחלוק עליו. וכך אמר רבא: אף על גב דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות, כך שאין בה שוה פרוטה לכל אחד מהן - בכל זאת חייב להחזיר. מאי טעמא?

משום שאימור שאכן שלשתם שותפי נינהו במציאה, ולאחר מכן חד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה [ואחד מהם מחל על חלקו לחבירו], ואם כן, הרי יש לכל אחד מהשותפין שוה פרוטה. וכיון שכן, שמתחילה היו שלשתם שותפין, הרי הם נאמנים זה על זה, ואינם חושדין זה בזה, ונמצא שבאה האבידה ליד המוצא לפני ייאוש ^[195].

ואמר רבא: אם ראה אדם סלע שנפלה מאדם, אם נטלה לפני יאוש [שלא שהה מעט זמן כדי שהמאבד ימשמש בכיסו ויגלה את דבר האבידה ^[196]] על מנת לגוזלה - עובר בכולן [בכל חיובי הלאוין והעשין דלהלן]:

משום מה שנאמר: "לא תגזול", שהרי נתכוין לגזלה.

ומשום העשה של "השב תשיבם" שנאמר באבידה, שהרי נטלה שלא על מנת להשיבה.

ומשום הלאו של "לא תוכל להתעלם" שנאמר באבידה, שהרי הכוונה בלאו היא שלא יתעלם מלהשיבה, וזה הרי נטלה על מנת לגזלה.

ואף על גב דחזרה [שהחזיר המוצא את האבידה] לבעליה לאחר יאוש - מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד - עבד [האיסור כבר נעשה] ^[197].

ואם נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה לבעליה, ולאחר יאוש - נתכוין לגוזלה, עובר רק משום "השב תשיבם" ^[198]. אבל אינו עובר משום "לא תגזול", שהרי כשהגביהה - נתכוין להחזירה.

ואף אינו עובר משום "לא תוכל להתעלם", שהרי לא התעלם מהאבידה, אלא הגביהה על מנת להשיבה.

ואם המתין לה לאבידה, ולא נטלה, עד שנתיאשו הבעלים - ואז נטלה, אינו עובר אלא משום "לא תוכל להתעלם" ^[199] בלבד, שהרי הוא התעלם מהאבידה, ולא נטלה מיד כשראה אותה ^[200]. אבל אינו עובר משום "לא תגזול" ומשום "השב תשיבם", שהרי כבר נתייאשו הבעלים מן האבידה, והרי היא כהפקר.

אמר רבא: האי מאן דחזי [מי שראה] דנפל זוזי מחבריה בי חלתא [בין החולות], ואשכחיה ושקליה [ומצאו ונטלו] - לא מיחייב לאהדורי ליה.

מאי טעמא?

משום שההוא דנפל מיניה - מיאש הוא [ודאי נתייאש מהאבידה] ^[201].

ואף על גב דחזייה המוצא את בעל האבידה דאייתי ארבלא וקא מרבל [שהביא מסננת, ומסנן בה את החול], בכל זאת אינו חייב להחזיר, משום שאנו אומרים שאכן המאבד נתייאש מאבידתו, אלא שמימר אמר בליבו: כי היכי דנפול מינאי דידי, הכי נפול מאיניש אחרינא, ומשכחנא מידי [כפי שאבדה ממני אבידה, כך אבדה גם לאדם אחר אבידה, ושמא אמצאנה אני].

מתניתין:

אם מצא אדם דבר שאין בו סימן ^[202] בחנות השייכת לאדם אחר - הרי אלו שלו ^[203]. לפי שהבעלים מתייאשין, משום שהרבה בני אדם נכנסים לשם.

ואם מצא בין התיבה ולחנוני [החנוני יושב לפני התיבה, ונוטל מתוכה את סחורתו, ונותנה לפניו על גביה - ומוכר. וגם את הדמים שמשלמים לו - נותן הוא בתיבה] - הרי המציאה של חנוני. שכיון שכל מה שנופל בין התיבה לחנוני - מידי החנוני נפל, ודאי של החנוני הוא. ואינו מתייאש, משום שאין בני אדם אחרים נכנסים לחלק זה של החנות, וברור לו שימצא את אבידתו לפני האחרים ^[204].

[וברישא מדובר שמצא את האבידה בחלק החנות שלפני התיבה, ששם עומדים הלקוחות].

וכן הדין במוצא מעות לפני שולחני [אדם שמחליף מעות]. אם מצאם לפני השולחן שעליו מניחים השולחני והלקוחות את מעותיהם - הרי אלו שלו. שהרי השולחן מפסיק בין השולחני לבין לקוחותיו, ואם היו המטבעות של השולחני, היה להם להמצא במקום שהוא עומד, בינו לבין השולחן.

אבל אם מצא מעות בין הכסא [הבסיס שעליו מונח לוח השולחן] - ולשולחני, הרי אלו של שולחני. שבכהאי גוונא, ודאי ממנו נפלו.

הלוקח פירות מחבירו, או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן [ביניהם] מעות - הרי אלו שלו. והטעם יבואר בגמרא.

אבל אם היו המעות צרורין, נוטל - ומכריז, משום שבכהאי גוונא יש סימן במעות, או בצורת קשר הצרור, או במנין המעות.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: מה ששנינו שהמוצא לפני שולחני - הרי אלו שלו, היינו אפילו אם היו המעות מונחין על גבי שולחן, ולא רק אם נמצאו לפני השולחן. והטעם, לפי שגם הבאין להחליף מניחים שם את מעותיהם, ובעל האבידה מתייאש.

תנן: לפני שולחני - הרי אלו שלו. משמע, הא אם נמצאו המעות על גבי שולחן - הרי הם דשולחני, ולא כדברי רבי אלעזר!

אימא סיפא: בין הכסא ולשולחני - של שולחני. משמע, הא אם נמצאו על גבי שולחן - הרי הם שלו, וכדברי רבי אלעזר!

אלא, מהא, ממשנתנו, ליכא למשמע מינה [אי אפשר ללמוד דין זה].

ורבי אלעזר, הא, הדין שאמר, מנא ליה?

אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו הוקשתה לו]. שאם הדין הוא שמעות שנמצאו על השולחן - של שולחני הן, מאי אריא דתני שאם מצא בין הכסא לשולחני - הרי הם של שולחני? ליתני חידוש גדול יותר, שאם מצא על השולחן, אף שגם הלקוחות מניחים שם את מעותיהם - הרי הם של שולחני!

אי נמי, ליתני "מצא בשולחנות", דהיינו בבית השולחני, שאז היה משמע שנמצאו המעות על קרקע הבית, כדקתני ברישא גבי חנות: מצא בחנות - הרי אלו שלו!

אלא, מזה שלא שנה התנא כך, אלא שנה "מצא לפני שולחני", שמע מינה, שאפילו אם היו מונחין המעות על גבי שולחן - הרי אלו שלו. שלשון "לפני", משמע אף על השולחן שלפניו.

שנינו במשנתנו: הלוקח פירות מחבירו וכו'.

נפל מתוך שלשה אין חייב להכריז דודאי מיאש וכו' ורבא פליג עליה בהא.

אמר רבא סלע שנפלה מחבירו נטלה לפני יאוש עובר משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם אע"ג דאהדרה למרה לבתר יאוש איסורא כבר עבדא והשתא מתנה הוא דיהיב ליה. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נמלך לנוטלה עובר משום השב תשיבם.

המתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם.

אמר רבא מאן דחזא דנפל זוזא מחבריה בי חלתא ושקליה אינו חייב להחזירו אע"ג דחזיה דמייתי ארבולי ומארבל וכו':

מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. בין תיבה לחנווני הרי אלו לחנווני. לפני שולחני למוצאן בין כסא לשולחני הרי הן לשולחני. ודייק ר' אלעזר מדקתני בין כסא לשולחני הרי הן לשולחני הא על השולחן אפי' צרורין ומונחין הרי הן של מוצאן ותוב מדלא קתני סיפא מצא בחנות של שולחני הרי אלו שלו כדקתני רישא ש"מ אפי' על השולחן עצמו הרי הן למוצאן.

גמרא: עובר בכלן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם וכו'. כתוב בנוסחי ומשמיה דגאון ז"ל נקטי' ליה, ואע"ג דאהדרה לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה, ואיסורא דעבד עבד, וכן כתוב בפר"ח ובהלכות רבי' ז"ל.
ותמיהא לי מילתא טובא היכי עבר על בל תגזול הא לאו שניתק לעשה הוא דכתיב והשיב את הגזלה וכו', וכן נמי השב תשיבם איתיה לעולם וחיוביה נמי מחייב בה, דהא כי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה ומחייב לאיהדורה, וכדאיתא בריש פירקין.
ואיכא למימר דהואיל ואבדה נקנית ביאוש לגמרי וכי אהדרה כבר נתיאשו וקנאה זה הא לא קיים והשיב את הגזלה אשר גזל שהרי קנאה לגמרי, ולא דמי לשאר גזלות שאינן נקנות לעולם לגמרי דמ"מ מחייב בדמיהן וכי מחזיר תקון, משא"כ בזו.
ודקא קשיא לך הרי לא קנאה דכי אתא לידיה באיסורה אתא לידיה ומשום מציאה נמי מחייב לאהדורה דכי אמרי' הכי ה"מ שנטלה ע"מ להחזירה שכיון שנתחייב בהשבה וחל עליה מצות השב תשיבם לא פקע מיניה לעולם ביאוש, שאל"כ כל אבידה מותרת אם לא באו בעלים מיד שהרי נתיאשו, ודין הוא מפני שנעשית ידו כיד בעלים ושומר של בעלים הוא הילכך לא קני לה לעולם ביאוש שאח"כ, אבל הכא כיון שגזלה זה לא מחייב בהשבתה לאחר יאוש ואין הכי נמי דמחייב קודם יאוש בהשב תשיבם, הואיל ואתיה לידיה אבל מ"מ גזלה היא שהרי לא להחזירה נטלה, והרי היא לבעליה כמונחת בקרקע ואין ידו של זה כיד הבעלים, וגזלה היא שנקנית ביאוש, הילכך לא מחייב בהשב תשיבם לאחר יאוש דהך גזילה תרי קולי אית לה שגזלה היא ודין אבדה יש לה לקנות ביאוש לגמרי זהו דעת גאון מר רב יהודאי ז"ל לפי דעתי וכל הבאים אחריהם סמכו עליו.
רבה גרסי' דהוא רבה בר נחמני שאם אתה אומר רבא בריה דרב יוסף בר חמא דהוא בר פלוגתיה דאביי הא סלע דבר שאין בו סימן הוא ורבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש והיכי משכח' לה לפני יאוש ומאן דגריס רבא איפ' ליה לפרוש' שנפל' סלע בכיסולא דחיק לישנא ולא כן פירש"י:

עובר משום השב תשיבם. פירש"י ולא חשיב לא תוכל להתעלם שאינה אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל אבל הנוטלה ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכון אין כאן מתעלם וכל המפרש בענין אחר אינו אלא טועה והא דאמרי' בסמוך אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא לא אמרי' בלבד היינו טעמא דהכא לא אצטריך למימר שלא עבר משום לא תוכל להתעלם שהרי לא העלים אבל בסיפ' איצטרך למימר שאע"פ שלא קיים מצות השב תשיבם לא עבר עליו ולקמן בעי' למיכתב מאי דקשי' אשמעתן ולברורה שפיר בס"ד:

לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבע"ה הרי אלו של וכו'. ותגר אעפי' שלקחן מבע"ה הרי אלו של תגר דבע"ה מיאש דמימר אמר איהו מזבין ליה לאחר ואותו אחר אין מחזיר לו ודאמרי' וכי בע"ה בעצמו דשן ה"ק שמא שכר פועלים ומהן נפלו ונתיאשו לפי שאין בע"ה יודע ממי הן וכ"ש בבע"ה העשוי למכור פירותיו.
ולפי' אוקימנא בדש בעבדיו כנעניים, דאלו עברים שיש להן קנין בלא בעלים הרי אלו שלו שמא מהן נפלו אבל כנעני שלו הוא ואיהו ודאי לא מיאש מימר אמר נקיטנא ליה בדינא א"נ הוא גופיה מהדר ליה דכל פירות דבע"ה מעות הנמצאין בהן בעבדיו תולין אותן מסתמא.
ודברי רבינו הגדול ז"ל כגון שדש בעבדיו ושפחותיו הכנעניים מפני שידם כידו אבל לקחן בע"ה מן התגר אין חייב להחזיר אינן ברורים שנראה מדבריו דלא אתא אלא למעוטי בע"ה מן התגר וא"כ מאי כנעניים אלא שדעתו לומר והוא שדשן בעבדיו הכנעניים אבל בעברים לא וה"ה לבעל הבית הלוקח מן התגר והעד שאמר מפני שידן כידי ובו בלשון כתבה ה"ר משה תלמידו הרי אלו שלו בד"א לוקח מן התגר או מבעל הבית שלקתה מן התגר אבל אם בעל הבית דש בעצמו הפירות או ע"י עבדיו ושפחותיו הכנעניים הריי זה חייב להחזיר, וזהו לשון רבינו:

איכא דאמר אפילו לית בה אלא שתי פרוטות. ודוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא, דמאי אמרת, דלמא תרוייהו מחלי לגבי חד כולי האי לא חיישינן.

הכי גרסינן:אמר רבה ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלן. ולא גרסינן רבא דהוא בר פלוגתיה דאביי, דהא רבא סבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ואפילו נטלה לפני יאוש הרי היא שלו, ואי אפשר לו לעבור עליה, דהא סלע דבר שאין בו סימן הוא. וכן נמי לא גרסינן שנפלה משנים, אלא בכל ענין הוא. ומסתברא לי טפי דרבא גרסינן, משום דאיתמרא בתר אידך דאמר רבא הא דאמרת מג' אינו חייב להחזיר, ונפלה משנים נמי גרסינן, והיינו דרב נחמן דלעיל כיון דליכא אלא שנים, הך דנפל מיניה לא מיאש, ובכי האי אפילו רבא מודה, דהוה ליה כדבר שיש בו סימן דמודה ביה. והכין איתא בספרים אמר רבא ראה סלע שנפלה משנים, ואין צורך למחוק הספרים.

כתוב בנוסחאות וכן (בפרש"י) [בפר"ת] ז"ל, ואע"ג דאהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד. והראב"ד ז"ל העביר עליה קולמוס, משום דלאו דגזלה ניתק הוא לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל, והכין ודאי איתא בפרק שלוח הקן (חולין קמא, א), דלא תגזול ניתק הוא לעשה. ובתוספות אמרו דאפשר לומר דאלא תוכל להתעלם בלחוד קאי, הא לאו דלא תגזול ועשה דהשב תשיבם שפיר מנתקי, ואפילו נשרפה ישלם דמים. עוד אמרו, דאפשר דאפילו עשה דוהשיב בטל, דכיון שהמתין עד שנתיאשו הבעלים אין זו אבדתו, שכבר נתיאש ממנה. ואינו מתחוור בעיני כל הצורך, דאבדתו ודאי היא, דכיון דאתא לידיה באסורא, אינו אלא כפקדון ביד המוצא, וטפי גריעא מגזלה שידעו בה בעלים ונתיאשו ממנה, דאפילו למאן דאמר (ב"ק סו, א) יאוש כדי קני, בכי הא לא אמר, דהא לא אשכחן דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת דלא קני, דאם איתא, למאן דאמר יאוש כדי קני לותביה מההיא דר' יוחנן דאמר משמיה דרבי שמעון בן יהוצדק כדאותיב מיניה לרבא (לעיל בבא מציעא כב,ב). והרמב"ן תיקן קצת הענין וכתב, דהכא כיון שנטלה על מנת לגזלה, דין גזלה אית ליה דנקנית ביאוש, ואף על גב דגזלה מחייב לאהדורה ולא מקניא ביאוש לגמרי, הכא תרי קולי אית ליה, שגזלה היא ודין אבדה יש לו לקנות ביאוש לגמרי. ועם כל זה אינו מחוור כל הצורך ואיני יכול להולמה.

מתני': מצא בחנות הרי אלו שלו. פירש רש"י ז"ל: דאיירי בדבר שאין בו סימן. ובגמרא גריס אמר ר' אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן, ולא גרסי אפילו צרורין. ולדבריו הא דאמרינן גבי לקח פירות ואם צרורין נוטל ומכריז, לאו אלקח פירות בלחוד קאי, אלא אכולהו בבי דמתניתין דהכא קאי, במצא בחנות ובמצא לפני השלחני ובלקח פירות, בכולהו אם מצאן צרורין נוטל ומכריז. אבל ברוב ספרים גרסינן בדר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין, דאלמא כולה מתניתן דחנות ושולחני אפילו בדבר שיש בו סימן היא שנויה, דומיא דמתניתין דלעיל מינה מצא בגל מצא בכותל ישן, דההיא אפילו כשיש בו סימן, ואם היו צרורין נוטל ומכריז דקתני, אלקח פירות בלחוד קאי. ואם תאמר, אם כן מצא בחנות ולפני השולחני אמאי שלו, יטול ויכריז, פירשו בתוספות משום דחנות רבים מצויים שם, ישראל ונכרים, והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים. וכן פירשוה הרמב"ן ז"ל (כה, ב ד"ה הא דתנן) והראב"ד ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לידוק מינה לעיל (בבא מציעא כד, א) דלא פליגי רבנן עליה ברוב נכרים, ואם תאמר משום דאיכא לדחויי דהא מני רבי שמעון בן אלעזר, מכל מקום הוה להו לאתויה לעיל ולוקמי הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא, כדמייתי התם הנך כולהו ודחי להו. ויש לומר דכיון דחנוני ושולחני דרין שם, יאושי מיאשי בעלים מינייהו, דמימר אמרי מכדי חנוני דייר ביה ואיהו אשכחה, וכיון דלא אכריז דעתו לגזול, ולא מצינא לאוקומיה בדינא, דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחית, אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכחה.
ואם תאמר תקני ליה חצרו לבעל החנות. איכא למימר משום דהויא חצר שאינה משתמרת, ואף על גב דהוא עומד בצדה, צריך הוא לומר תזכה לי שדי, וכדתנן (לעיל בבא מציעא יא, א) ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו. ולפי [מה] שכתבתי אני (שם ד"ה ואמר) שאינו צריך לומר זכתה לי שדי, שאני הכא דהוא רשות הרבים, שהחנוני רוצה הוא בכניסת הרבים שיקנו ממנו, והרי היא כרשות הרבים. וכל זה לדעת רבא (דלעיל בבא מציעא כא, ב) דאמר יאוש שלא מדעת קונה, אבל לאביי דאמר אינו קונה, וקיימא לן כותיה, אי אפשר לחצירו לקנות לו משום דבאסורא בא לו ותו לא קניא כידו.

גמרא: אמר ר' אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השלחן. פירש הראב"ד ז"ל דדוקא נקט צרורין, לפי שאין דרך השלחני להניח מעות צרורין על גבי השלחן, אלא מותרין להתנאות בהן, והלכך הרי הן שלו, אבל מותרין הרי הן של שולחני. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר אמר ר' אלעזר אם צרורין אפילו מונחין על גבי השלחן, אבל השתא משמע דאפילו אצרורין קאי. ועוד דאם כן מאי קא מקשה ואזיל, תנן לפני השלחני הרי אלו שלו הא על השלחן דשולחני, דילמא הכי קאמר, לפני השלחני הרי אלו שלו לעולם בין צרורין בין מותרין, הא על גבי שלחן לא, דמותרין הרי הן של שלחני אלא צרורין לרבותא נקטיה ולא מבעיא מותרין, וטעמא משום דכיון דמחליפין על השלחן זה מניח וזה מניח, אין השלחני מניח שם מעותיו לא צרורין ולא מותרין, אלא לפי שעה בשעת חליפין בלבד.

מהא דאמר ר' אלעזר מתניתין קשיתיה, מאי אריא דתני לפני השלחני, ליתני כדקתני רישא מצא בחנות הרי אלו שלו. שמעינן דמצא על גבי תיבת החנוני הרי אלו של חנוני.

שנים שהיו הולכים ונפל סלע לאחד מהם ובא אחד שראה שנפל סלע זה מבין שניהם ונטלו חייב להחזיר שזה שנפל לו הסלע אע"פ שמשער שחבירו מצאה והואיל ולא החזירה היה לו להתיאש מיד כלך לדרך זו שהרי מ"מ הואיל ומשער בודאי שחברו מצאה הרי הוא חושב לומר לו בבריא אתה מצאתה שהרי לא היה אחר בינינו ואע"פ שביד חברו לכפור מ"מ סומך הוא על מה שאומר לו בדומה לבריא אתה מצאתה שלא יעיז לכפור ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שביד זה להשביעו היסת וגורסין בכאן משבענא ליה ואע"פ שאין שבועה בטענת שמא אלא באותן השנויים במשנה בזו דומה לבריא הוא כמו שבארנו וכל שכן שיש רגלים לדבר דומה לבריא הוא והביאו ראיה לדבריהם משמועת פרק האיש מקדש והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' למה שפירשו שם גדולי הפוסקים שאע"פ שאין הלוה טוען בבריא לשלוחים לא נתתם למלוה הוא משביעם היסת ומ"מ יש לנו שם פירוש אחר שאין משם ראיה כלל כמו שיתבאר במקומו:

נפל לאחד משלשה גדולי המפרשים נוטים לפסוק שאינו חייב להחזיר הואיל ומשער שאחד מחבריו מצא ואינו מחזיר לשעתו ואף הוא אינו סומך על תביעתו לאחד מהם שהרי אף לבו נוקפו לאיזה מהם יתבענה מתיאש מיד וכשמצאה זה ביאוש בעלים מצאה ומ"מ יש פוסקים כרבא שאף משלשה חייב להחזיר שמא אותם השלשה שותפים הם ונאמן כל אחד על חברו וסומך לבו עליהם ואינו מתיאש ולא סוף דבר שהם בממון זה שוה פרוטה לכל אחד מן השלשה אלא אף בשתי פרוטות שמא אחד מחל חלקו לחבריו ונמצאו לשנים ואין לבו על חברו השותף שנאמן הוא עליו וכן אין לבו על השלישי שהרי את שלו מחל היאך יכפור בה וכן אף בפרוטה שמא מחלו השנים לאחד ומאחר שמחלו אין לבו עליהם שיכפורו ואינו מתיאש ומ"מ אם יודע לזה שלא היו שותפים כגון שראהו מתאונן על אבדתו בפני חבריו כל שמשלשה מיהא זכה לדברי הכל:

מי שראה חברו שנפל לו סלע ונטלו תכף לנפילתו בכדי שלא היה לו לזה למשמש בכיסו והיתה נטילתו על מנת לגזלה הרי שנטלה קודם יאוש ועל דעת שיגזול הרי זה עובר על בל תגזול שהרי זה גזלה היא הואיל וידע את בעליה והכיר שלא נתיאש ונטלה על [דעת] גזלה וכן על השב תשיבם הואיל ומ"מ אבדה היא וכן על לא תוכל להתעלם שהרי מ"מ כבר העלים עיניו מכונת החזרתה ומ"מ אם החזירה קודם יאוש יצא ידי כלם למפרע ואם לאחר יאוש יצא מיהא ידי בל תגזול שהרי קיים והשיב ויש שגורסין שאף אם השיבה לאחר יאוש כבר עבר מ"מ ואין זה אלא מתנה ואין הדברים נראין וגדולי המפרשים מחקו גירסא זו מן הספרים ואע"פ שאפשר לתקנה כגון שהחזירה שלא לדעת ואבדה ברשות בעלים שנפטר מהשבת אבדה ולא מהשבת גזלה כמו שאמרו הכל צריכים דעת חוץ מהשבת אבדה מ"מ אין צרך בכך:

נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכון לגזלה ולעכבה בידו עובר משום השב תשיבם הואיל ולא השיבה קודם יאוש אבל בל תגזול אין כאן שהרי בשעת נטילה אין בה כונת גזלה ולא עוד אלא שלא נתכון לגזול אלא לאחר יאוש אבל השב תשיבם עבר שהוא חייב בו תכף לידיעתו וכבר ידע ומ"מ אף בלא תוכל להתעלם עובר שכבר העלים עיניו מהחזרתה ולעולם כל שהוא בהשב תשיבם לא תוכל להתעלם נכלל בתוכו ויש חולקין לומר שאין כאן לא תוכל להתעלם הואיל ובשעת הגבהה נטלה על דעת החזרה:

ראה שנפלה והמתין מלנטלה עד לאחר יאוש והוא שיעור משמוש בכיס ונטלה לאחר יאוש אין כאן בל תגזול שהרי יש כאן יאוש בשעת נטילה ולא השב תשיבם שהרי קנאה אלא עבר על לא תוכל להתעלם שהרי התעלם שלא להגביהה בשעת חיוב החזרה ויש בשמועה זו חבלי קושיות ואין צרך בהם כלל:

ראה לחברו שנפל לו סלע במקום שמציאתו רחוקה כגון בין החולות והדומה לזה ובא זה ומצאה קנאה ואפילו ראהו משתדל בחפושה ומביא כברה וכובר בודאי כבר נתיאש אלא שמתיגע במקרה כלומר שמא אמצא בתוכה דברים אחרים ויצא הפסדי בשכרי:

המשנה החמישית ואף היא מענין החלק הראשון הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ואם היו צרורין נוטל ומכריז אמר הר"ם ואמרו מצא בתוכן מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותם הפירות וכל הצריך להם בידיו ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו ולכן חייב להכריז:

אמר המאירי הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות ומצא בתוכן מעות הרי אלו שלו ופרשוה בגמ' שלקחן מן התגר שיש לדון בו שאף הוא לקחן על דרך זה מאחרים ואחרים מאחרים וכבר נתיאשו ואין כאן לדון אחר אחרון שאין אדם עשוי לפשפש מציאה בין הפירות אבל לקחן מבעל הבית חייב להחזיר ודאי שלו הם ומ"מ דוקא הבעל הבית שאינו שוכר פועלים בלקוט פירותיו ודישתן ותקונם אלא שנעשה על ידי עצמו ועבדיו ושפחותיו הכנעניים שכל שבידם שלו הא בעל הבית העשוי לשכור פועלים אף בזה זכה המוצא שהרי יש לתלות באחד מן הפועלים ויש כאן יאוש ואם היו צרורים נוטל ומכריז על כל פנים כל שיש סימן אין יאוש:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא בארנוהו:

ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר משלשה אינו חייב להחזיר ומפרש טעמא ואזיל ולא מיירי הא בשאותם שנים אר שלשה היו הולכים בדרך כדרכם ונפל הסלע מאחד מהן דאם כן ליכא הפרש בין שנים לשלשה שאם הרגיש בחברו ששח ונטל כלום מן הקרקע בעוד שהולכין אפילו היו שלשה ליתבעיה לההוא דגחין ושקיל ואם לא הרגיש בו ששח אפילו שנים נמי מאי תבע ליה טפי מאיניש דעלמא. אלא הכא במאי עסקינן שישבו במקום אחד ואחד מהם משמש בכיס ונפלה ממנו סלע אחד ולא הרגיש בה וכיון שהיו יושבין שם אפשר הוא שיטלנה חברו ולא ירגיש בו גם הדבר קרוב שימצאנה חברו שיושב עמו ומעיין במעשיו ורואה מה שנופל ממנו ולהכי כי הדר וממשמש בכיסו ומצא הסלע שחסרה מכיסו מימר אמר דההוא דהוה בהדיה משכח ליה ואף על גב דאמר לו סלע אבדתי ולא אמר כלום אימר לצערני הוא עושה נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתיה הילכך לא מייאש. ואם זה שראה כשנפלה נטלה אפילו בכדי שיוכל הלה למשמש בכיסו קודם יאוש נטלה הילכך אף על גב דלבסוף כדנקיט לחבריה ואמר ליה דלא הוה ברשותיה איאש מינה וסבור שרוצה לגזלה ממנו מכל מקום לא קנאה הלה שנטלה לפני יאוש. ולא תימא דהא אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דקיימא לן כוותיה וכדפירש רש"י. דהא רבא פריש מימריה דרב נחמן ומסתמא מודה בה. אלא הכא אפילו תימא דסלע אין בה סימן שאין סימן למטבע כדבר שיש בו סימן הוא לבעל האבדה דלכי ידע שנפלה מיניה לא מייאש מטעמא דפרישנא דאמר נקיטנא ליה ויהיב לי והוה ליה כזתים וחרובין שדינם כדבר שיש בו סימן דאפילו רבא מודה בה דיאוש שלא מדעת לא שמיה יאוש. הריטב"א.

וזה לשון הרא"ש: ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש מימר וכו'. פירש רש"י וכו'. וקשה לפירושו דהא רבא דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת סבירא ליה בסמוך כרב נחמן. ודוחק לומר אליבא דרב נחמן קאמר הכי וליה לא סבירא ליה אי נמי דגרסינן הכא רבה דבכל מקום רבא משיב על דברי רב נחמן רבו. ונראה לפרש דהכא לא מייאש לעולם לפי שהוא סבור בודאי שהוא ביד חברו ואף על פי שחברו כופר ואפילו אם ישבע לא מייאש שמא לאחר זמן יתפוס משל חברו דהאי דראה סלע שנפלה מיירי שראה שנים מבקשים אותה ומחזירין אחריה ונמנעו מלבקשה שחושב בלבו שחברו מצאה דאם לא כן היה מבקשה עדיין והשתא הוי כעין ההיא דלעיל דאמרי קמייהו.

ועוד יש לומר דמיירי בסלע צרורה שיש בה סימן דהשתא לא שייך כלל ליאוש שלא מדעת. ויש ספרים דגרסי ראה סלע שנפלה משנים חייב להכריז. ולפי אותה גירסא לא מתוקמא אלא ביש בה סימן. עד כאן.
וכתבו בתוספות חיצוניות וזה לשונם: לרוב ספרים דגרסי ראה סלע שנפלה משנים חייב להכריז אם תאמר אם כן פשיטא דחייב להכריז כיון שיש בו סימן. ויש לומר דסלקא דעתך דאם איתא דמייאש מימר אמר לא הוה ליה אלא האי וכו' שמע מינה דדעתיה למגזליה כדאמרינן לעיל גבי תלתא קמשמע לן דדוקא תלתא אמרי הכי אבל שנים לא מייאש דמימר אמר נקיטנא ליה בדינא. עד כאן.

וכתוב בשטה וזה לשונו: ראה סלע שנפלה משנים וכו'. ונראה לי דבין סלע צרור בין שאינו צרור קאמר והוא דהוו במקום מיוחד שאין אחרים מצויין שם כההיא דפונדק. ע"כ.
כתוב בתוספות יחזירנה לי כשאביישנו ברבים. פירוש ולא יתייאש לעולם אף על גב דאפילו לאחר שיביישנו לא יחזיר מכל מקום מחשב בלבו כשאביישנו עוד יותר יחזיר לי וכן לעולם לא יתייאש ולכך לא הוי כיאוש שלא מדעת.

עוד כתבו בתוספות דהא רבא סבר דהוי יאוש וכו'. מיהו נוכל לומר דעת רש"י כיון דהכא מחוסר מעשה שזה צריך לישבע סבר דאפילו לרבא לא הוי יאוש ומה שפירש והילכתא כאביי פירש לרוחא דמילתא. גליון.

נקיטנא ליה. כתוב במקצת פירוש רש"י דנקיט ליה בדינא ומשבע ליה שבועת היסת וכו' וכן ראיתי בתוספות שכתבוהו בשמו של רש"י. ולפי זה יש לדקדק מכאן שנשבעין דמשביעין היסת בטענה קרוב לברי אף על פי שאינו ברי גמור כי הכא דסלע שנפלה משנים אבל בשמא גמור דומיא דשלשה אין נשבעין. ומיהו בתוספות הקשו עליו דהא רב נחמן להעמיד דברי בר קפרא בא וכו' ובימי בר קפרא עדיין לא נתקנה היסת לכך פירשו נקיטנא ליה בדינא והוא לא יעיז פניו לכופרה לי. הר"ן ז"ל:

וזה לשון אריטב"א: הא דאמרינן מימר אמר נקיטנא ליה וכו'. יש שפירשו ומטו בה משמיה דרש"י דהכי קאמר נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתיה איכפר ליה משבענא ליה היסת דהא רב נחמן גופיה תיקן שבועת היסת ולא נהירא חדא דלישנא לא מוכח הכי. ועוד דאם כן שלושה נמי אמאי מייאש לימא דמשבע לכל חד מינייהו ובודאי דלא חשידי דמשתבעי בשקרא. וכי תימא דכי הוו (שנים) (שלשה) לא מצי תבע לחד מינייהו בברי דהא לא ידע מאן מינייהו נקטה שנים נמי לא מצי תבע ליה בברי דמנא ידע בברי דאיהו שקלה כיון דמודי דלא חזייה דשקלה כדאיירינן הכא שהרי על האמת לא נטלה חברו אלא זה שראה ואם כן היכי תבע ליה בברי וכי תימא דתבע ליה בשקרא אני ראיתיך שנטלת לאו ברשיעי עסקינן דתבעי מאי דלא חזו. אלא ודאי הכא ליכא שבועת היסת ואפילו בדורו של רב נחמן שלא נתקנה אלא על תביעת ברי משום דחזקה אין אדם תובע לחברו אלא אם כן יש לו והאי חזקה ליתא אלא בטוענו ברי. וסוגיין נמי מוכחא הכי דאלו מצי משבע בשמא שבועת היסת אפילו משלשה לא הוה מייאש. וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל ואחר כך מצאתיה בתוספות.

והכא הכי קאמר נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה ומסתמא לא יעיז פניו כנגדי. משלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה איאושי מייאש פירוש מכיון שהרגיש שחסר לו סלע מכיסו ואמר לחבירו סלע אבדתי במקום פלוני שהיינו יושבין ולא אמרו לו כלום מיד מייאש אף על פי שהיה לו סימן בסלע כגון סלע בכיס מימר אמר למאן נקיט וכו'. ומיירי בשהמתין זה הרואה שנפלה ולא נטלה עד כדי שידע בעל הסלע שימשמש בכיסו ויודיע לחבריו דהא מקמי הכי לא מייאש ואם נטלה לפני יאוש לא קנה אלא ודאי כדאמרן. והא דסתם לן סתומי משום דקיימא לן כרבי יצתק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו ומסתמא בכדי שיבא זה ליטלה ימשמש הלה בכיסו ויודיע לחביריו ויאטרו לו האמת שלא נטלוהו ומתייאש. ומהא הוא דמסייעינן לההיא דלעיל דקאמר הכא משלשה אינו חייב להחזיר דהא דמיא לההיא דלעיל דכיון שאמר לבעלי הפונדק דבר פלוני אבדתי ולא הודו לו נתייאש מיד דלא ידע למאן תבע. עד כאן.

אמר רבא הא דאמרת משלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית בה שוה פרוטה לכל חד וחד. פירוש דהשתא ממה נפשך אי שותפי נינהו כולהו דלא קפדי אהדדי הויא לה אבדה בפחות משוה פרוטה ואין כאן מצות השבה ואי לא הוו שותפי אלא דהוה כולה דחד מינייהו הא מיאש מטעמא דפרישנא דלא ידע למאן לנקוט והשתא סבירא לן כהאי לישנא קמא דלא תלינן לומר דתרי מינייהו שותפי או דאחיל חד מנתיה לגבי תרי אלא או תלינן לכלהו בשותפי או דלא תלינן בשותפות כלל. אבל יש בה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר פירוש דאפילו היכא דידע והודיעם כך אבדתי לא מיאש דשותפים לא קפדי אהדדי ולא חשיד חד לחבריה דבעי למגזל ומימר אמר כי לצעוריה הם שותקים ואשתכח שבאת סלע לידו של זה קודם יאוש וכדפירש רש"י. ואתיא אפילו לרבא דהא חשיבא יאוש מדעת בדבר שיש בו סימן וכדפרישית לעיל. הריטב"א.

וכתב הגליון וזה לשונו: אימר שותפי נינהו וכו'. ואין להקשות אפילו ליכא אלא פרוטה אחת נימא השנים מחלו לאחד. דיש לומר דלא שכיח כדפירש בגליון תוספות. אי נמי יש לומר עדיין מתייאש דלא ידע ממי יתבע. ואין להקשות בשתי פרוטות נהי דחד מינייהו אחליה ממי יתבע הא ידחנו על השותף. ויש לומר דאינו חושד אותו שמחל לו ומחשב ודאי השותף לקחו למקט. אבל אי לא אחליה וגם לא היה השלישי שותף אז יתייאש דחושד את השלישי ואם יתבענו ידחנו על חברו ויאמר שלקחו למקט ולא יתבייש.

כתוב בתוספות מכל מקום סבור שהשותף לקחו לצערו וכו'. ואין להקשות אם כן אפילו בשתי פרוטות ללישנא קמא אמאי פטור הא דילמא שנים שותפי נינהו ולא מיאש שמחשב חברו לקחו למקט דיש לומר דיותר תולה שהאחר גנבו מחברו ומייאש כדפירשתי שמחשב אם יתבענו לא יתבייש כי ידחנו על חברו. ע"כ.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו משיטת רבינו שמשון: בשנים חייב להחזיר. לא כפירוש הקונטרס דהוי יאוש שלא מדעת דהא רבא מיירי בה בסמוך ולדידיה הוי יאוש אלא אינו מתייאש כלל דאם ימצא שזה לא לקח יחזור ויחפש עוד. אי נמי בצרורות דהוי סימן ואינו מתייאש אפילו לא ימצא ביד זה. ומה שפירש נמי שישביענו היסת לפי שלאחר יטעון ברי קשה דלרבא כי ליכא שוה פרוטה לכל חד אלא שתי פרוטות ניחוש שמא שנים הוו שותפים ויטענו טענת ברי לשלישי ויש לומר דאין לנו לומר שהשנים שותפים אלא או כולם שותפים או כל אחד לבדו ולפיכך איכא דאמרי דאפילו שתי פרוטות חייב להכריז והא דאמר רב נחמן בשלשה אינו חייב להחזיר היינו בפרוטה אחת דשכיח דאחד ימחול לשנים ולא ששנים ימחלו לאחד ומתניתין איירי בפרוטה לרבא או כגון דודאי לא הוו שותפים או בשלשה גוים עד כאן מדברי הרב. ואין מתיישב הא דנקט רב נחמן במילתיה סלע. ור"ת הגיה ופירש דכשהשותפין חייב להחזיר משום דנהי שאותו שנפל ממנו משמש ונתייאש השנים שלא היו בידם לא ממשמשי ולא נתייאשו דיש לחוש דאכתי לא אמר קמייהו כשהגביה המוצא. ולאיכא דאמרי חייש רבא שמא אחיל זה שנפל ממנו לאותם שנים ואותם לא נתייאשו. אבל מילתיה דרב נחמן בפרוטה דאפילו מחל ליכא פרוטה לכל חד ומתניתין שלא ראה הנפילה וכבר הלכו איכא למימר דטרם שהלכו אמר קמייהו ונתייאשו כולם. נראה לי לפירוש ר"ת שחלק אותו שמשמש ונתייאש אסור כיון שאינו מבורר ואותן שנים עדיין לא נתייאשו ואפילו אם יתייאשו כשידעו לא הוי יאוש אפילו למפרע כיון דבשעה שמצאה באיסורא בא לידו ונתחייב מיד להחזיר וידע למי להחזיר ולא דמי ליאוש שלא מדעת דלא ידע למי להחזיר. עד כאן.

וכתב הגליון על זה וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: יחזור ויחפש וכו'. אין להקשות הא כשיחפש ולא ימצא יתייאש יש לומר כעין שפירשנו על פירוש רש"י כיון שמחוסר מעשה גמור לא הוי כמו יאוש שלא מדעת ודוחק לכך פירשו אי נמי בשיש בו סימן. עוד כתוב בגליון תוספות ניחוש שמא השנים שותפים וכו' כי יתלה אולי חברי לקח למקט ואפילו לא לקח שום אחר מי שמו כאן יכוין או לפירושא קמא לא יבקשנו. זה הקושיא רק לפירוש רש"י אבל לפירוש הגליון יש לומר כיון דיש בו סימן כדפירשתי בקל לא יתלה בשלישי כיון שאין צריך להתייאש אבל קודם שיתייאש יכסה מה שיוכל ויטעון ברי. ודוק.

עוד כתוב בגליון תוספות ולאיכא דאמרי חייש רבא שמא מחל זה שנפל הימנו וכו'. צריך עיון למה פירש כן מאי נפקא מינה אי זה מחל אכתי איכא שתי פרוטות והאחד שנפל ממנו ידע והשני לא ידע דמה לי שליש חפץ מה לי חצי. אלא יש לומר דסבר רבא דאין לחוש שימחול אלא אותו שנפל ממנו וגם לית בחלקו שוה פרוטה מוחל לחבריו אבל אותו שלא נפל ממנו אין לחוש דילמא מחיל ולכך כי ליכא אלא חד פרוטה לא חיישינן שמא שנים מתלו לאחד שאין לחוש שימחול אלא אותו שנפל ממנו. עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: אימר שותפי נינהו. הגיה ר"ת בגליון פירושו אימר שותפי נינהו ואם זה שמשמש נתייאש חבריו לא נתייאשו שלא משמשו ואפילו אמר קמייהו שלא באת ליד זה קודם שאמר קמייהו ואפילו לחלקו של זה לא יועיל יאוש דהא באיסורא אתא לידיה שתי הידות ואין יאוש לשליש החפץ.
איכא דאמרי אמר רבא אף על גב דלית ביה אלא שתי פרוטות חייב להחזיר שהאחרים שלא משמשו לא נתייאשו ומחל אחד מהשותפים חלקו לגבי חברו מעיקרא לפי שפחות משוה פרוטה היה חלקו והשנים שלא משמשו מחלו זה לגבי זה ובאיסורא בא ליד המוצא וכי איתמר דרב נחמן בשאין בה אלא שוה פרוטה דאותו שתפוס בה לא מחל מסתמא לגבי חברו ואם היה שמחל לו הרי משמש ונתייאש והם שלשה ופונדק דלעיל ליכא למיתלי בשותפי דהא לא ראה וכיון שלא ראה הנפילה איכא למימר אמר קמייהו טרם הלכו איש לדרכו. עד כאן לשונו.

איכא דאמרי אמר רבא אף על גב דלית בה שוה פרוטה לכל אחד ואחד חייב להכריז. ואם תאמר ולהאי לישנא הא דאמר רב נחמן משלשה אינו חייב להכריז היכי משכחת לה ופירש הקונטרס דהאי לישנא פליג אדרב נחמן ודוחק הוא. לכך נראה לי דלהאי לישנא דקאמר משלשה אינו חייב להכריז מיירי כגון דליכא אלא שוה פרוטה לכלהו דכי נמי אמרינן דשותפי נינהו וחד מינייהו אחליה למנתיה גבייהו מכל מקום ליכא השבה לכל חד וחד וכי תימא דהשנים מחלו לחד ליתא דמסתמא אין השנים מוחלין לחד. תלמיד הר"פ.
וכן כתבו הרשב"א והרא"ש דדוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא דמאי אמרת דילמא תרווייהו מחלי לגבי חד לכולי האי לא חיישינן דלא שכיח ששנים ימחלו לשלישי הכל. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: איכא דאמרי אפילו לית בה שוה פרוטה לכל חד וחד. כלומר אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר אימר שותפי נינהו וחד מינייהו אחליה למנתיה לגבי תרי ונפל מאחד מתרי שותפי וההוא לא מייאש דאלו בשותפי לא קפיד דתרווייהו כחד נינהו ומאידך שלישי לא מייאש דמימר אמר תבענא ליה ויהיב לי דהשתא אחולי אחליה ניהליה והיכי ניעכבה. והוא הדין דמצי למימר דאמרינן אימר תרי מינייהו הוו שותפי בגוה מעיקרא ומשום דנקטה מעיקרא כשהיו כולם שותפים קאמר השתא דתלינן דילמא אחיל מנתיה לחבריה ולרבותא נקט הכי. ואם תאמר ולהאי לישנא בתרא הא דאמר רב נחמן במאי מתוקמא דכי היכי דללישנא קמא אתא לפרושי ולא מפלג עליה הוא הדין ללישנא בתרא. ויש לומר דללישנא בתרא מתוקמא דרב נחמן בסלע שאין בה שוה שתי פרוטות דאי אית בה שותפות אפילו דתרי מינייהו הא ליכא מצות השבה ואי לאו שותפי נינהו כלל וכולה דחד היא איאושי מייאש מימר אמר למאן נקיטנא.
וכן פירש בתוספות. ואגב אורחין שמעינן מהכא דהמוצא אבדה של שותפין אינו חייב להחזיר אלא בשיש בה שוה פרוטה לכל חד וחד מינייהו. עד כאן.
והראב"ד פירש וזה לשונו: אימר שותפי נינהו וחד מינייהו אחיל מנתיה לגבי הנך הואיל ולית בה שוה פרוטה והשתא ודאי לא מייאשי שותפין לא קפדי אהדדי האי דאחיל גבייהו נמי לא חשיד להו מדידיה קא יהיב לן משקל שקיל מינן הילכך חייב להחזיר דליכא ייאוש. והא דאמר רב נחמן משלשה אינו חייב להחזיר אחר שיודע שלא היו שותפין בה כגון שהמתין להם וראה האחד מתאונן על אבדתו בפני חברו. והא דרבא כשנפרדו זה מזה וראה אחד מתאונן שמא על שלו ושל חברו הוא מתאונן. עד כאן.

אחליה למנתיה דהנך. והא דאמרינן דמשלשה אינו חייב להחזיר כגון דליכא אלא שוה פרוטה דליכא למימר השתא אחליה תרווייהו לחד דמסתמא אין השנים מוחלין לשלישי הכל. תוספות שאנ"ץ.
הכי גרסינן אמר רבה ראה סלע שנפלה נטלה לפני ייאוש על מנת לגוזלה ולא גרסינן רבא דהוא בר פלוגתיה דאביי דהא רבא סבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ואפילו נטלה לפני יאוש הרי הוא שלו ואי אפשר לו לעבור עליה דהא סלע דבר שאין בו סימן. וכן נמי לא גרסינן שנפלה משנים אבל בכל ענין הוא.

ומסתברא לי טפי דרבא גרסינן משום דאתמרא בתר אידך דאמר רבא האי דאמרת משלשה אינו חייב להחזיר. ונפלה משנים נמי גרסינן והיינו דרב נחמן דלעיל דכיון דליכא אלא שנים הך דנפל מיניה לא מייאש ובכי הא אפילו רבא מודה דהוה ליה כדבר שיש בו סימן דמודה ביה רבא. והכין איתא בספרים אמר רבא ראה סלע שנפלה משנים ואין צורך למחוק הספרים. הרשב"א.
והרמב"ן כתב וזה לשונו: רבה גרסינן דהוא רבה בר נחמני שאם אתה אומר רבא הא סבירא ליה יאוש שלא מדעת הוי יאוש והיכי משכחת לה לפני יאוש. ומאן דגריס רבא אפשר לי לפרושי שנפלה סלע בכיס ולא דאיק לישנא ולא כן פירש רש"י. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: הנכון דהכא בסלע שבכיס דיש סימן בכיס ומודה רבא בדבר שיש בו סימן דיאוש שלא מדעת לא שמיה יאוש וכן גרסינן בכל הספרים רבא.

ראה סלע שנפלה ולא גרסינן הכא שנפלה משנים דהא שפיר אתיא בשנפלה מאחד דלא מייאש כיון שיש בה סימן. ולעיל הוא דאצטרכינן לומר דנפלה משנים דאף על גב דלית בה סימן לא מייאש מטעמא דמפרש לעיל.

נטלה לפני יאוש וכו'. פירש רש"י נטלה לפני יאוש שלא שהה כדי למשמש בכיסו. משמע דמפרש לה בשאין בה סימן דאי בשיש בה סימן אפילו ממשמש בכיסו לא מייאש מינה אלא כשנפלה משלשה. ולפי דבריו רבה גרסינן. ואין צורך דהכא בשנטלה אפילו לאחר שמשמש בכיסו כל היכא דלא שמעינן ליה דאיאש דבסלע בכיס איירינן וכדכתיבנא וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

וכן כתב תלמיד הר"פ וזה לשונו: נטלה לפני יאוש. פירש הקונטרס קודם שמשמש בכיסו ולאחר שמשמש ודאי הוא מייאש דודאי סלע דבר שאין בו סימן הוא. וקשה למורי הר"פ שיחיה ז"ל דהא לא משתמיט תלמודא בשום דוכתא לומר דבמעות לא מייאש מיד שנפלו מן הבעלים אלא ודאי מייאש. לכך נראה למורי מהר"פ שיחיה ז"ל דמיירי בדבר שיש בו סימן כגון סלע צרור שיש בו סימן ולפני יאוש רצה לומר קודם דשמעיניה דאמר ווי לחסרון כיס. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: נטלה לפני יאוש. פירש רש"י קודם שהיה לו שהות למשמש בכיסו. ואחרים אמרו דרבא סלע צרור קאמר וקודם דשמעיניה וכו'. ולי נראה דאסוגיין דלעיל קאי רבא שהיו שלשתן במקום מיוחד ולטעמיה אזיל דחייב להחזיר אפילו משלשה ואפילו בסלע שאינו צרור. עד כאן.

עובר משום בל תגזול. פירוש דכל שבשעת נטילה נתכוון לגזלה הרי הוא גזל אף על פי שלא גזלה מיד חברו דכיון דברשות מריה קיימא קודם יאוש כמי שנטלה מחצרו דמי וקרינן ויגזול את החנית. ולאפוקי אידך בבא דלקמן כי לאחר שנטלה נתכוון לגזלה דליכא משום בל תגזול דהשתא לא הוי דומיא דויגזול את החנית וכן פירש רש"י. ומיהו כל שהוא בידו פקדון וכפר בו בבית דין או ששלח בו יד נעשה עליו גזלן דכפירה בבית דין כגוזל מידו דמי. הריטב"א.
מה שכתוב בספרים בלשון פירוש ואף על גב דאהדרינהו לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ואיסורא דעבד עבד דמשמע דלא מחייב לאהדורי דהא מתנה קרי לה. לאו מילתא היא כלל דלא גרע ממי שנטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה דמיחייב בהשבה ועוד כל גזילה אף על פי שנתייאשו הבעלים מחייב לאהדורי משום דכתיב והשיב את הגזלה. הראב"ד.

וזה לשון הרשב"א: כתוב בנוסחאות וכן בפירוש ר"ח ז"ל ואף על גב דאהדרה וכו'. והראב"ד העביר עליה הקולמוס משום דלאו דגזלה ניתק הוא לעשה דוהשיב את הגזלה וכו' והכין ודאי איתא בפרק שלוח הקן דלא תגזול ניתק לעשה. ובתוספות אמרו דאפשר לומר דאלא תוכל להתעלם בלחוד קאי הא לאו דלא תגזול ועשה דהשב תשיבם שפיר מנתקי ואפילו נשרפה ושלם דמים. עוד אמרו דאפשר דאפילו עשה דוהשיב בטל דכיון שהמתין עד שנתייאשו הבעלים אין זו אבידה שכבר נתייאש ממנה.
ואינו מתחוור בעיני כל הצורך דאבדתו ודאי היא דכיון דאתא לידיה באיסורא אינו אלא כפקדון ביד המוצא וטפי גריעא מגזלה שידעו בה בעלים ונתייאשו ממנה דאפילו למאן דאמר יאוש כדי לא קני בכי הא לא אמר דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת דלא קני דאם איתא למאן דאמר יאוש כדי לא קני לותביה מההיא דרבי יוחנן דאמר משמיה דרבי שמעון בן יהוצדק כדאותיב מינה לרבא. עד כאן.
ומיהו יש ליתן טעם דהשב תשיבם לא קיים מאחר דהמתין עד לאחר יאוש כיון שהיה יכול להשיב קודם יאוש דהשב תשיבם משמע לאלתר קודם יאוש אם הוא יכול. אי נמי השב תשיבם משמע שישיב לו אבדתו ואין זו תשובת אבדתה כיון שכבר נתייאש ויצאה מרשותו. ומיהו לא יתכן טעם זה למאי דסבירא ליה רבא בפרק מרובה דיאוש אינו קונה בגזלה דבאיסורא אתיא לידיה כדדריש מקרבנו ולא הגזול. דחשיב מצוה הבאה בעבירה ואם היה יאוש כדי קונה לא היה נחשב מצוה הבאה בעבירה כיון שהיה שלו בשעת הקדשו ושמא הך דהכא איתמר לפי מה שהיה סובר תחלה דיאוש קונה כדאמרינן התם שכך היה סובר תחלה אלא דלבסוף הדר ביה. ולפי מה שפירש ר"ת דלענין קרבן קאמר דוקא מייירי התם דהוי מצוה הבאה בעבירה אבל בעלמא קונה כל שכן דניחא הכי טפי. ושם הארכתי בפירוש תוספות שאנ"ץ.

והרמב"ן תירץ דאף על גב דלאו דגזילה ניתק לעשה. הני מילי גזילה גרידא שלעולם אינה נקנית כל כך שלא יהא מחוייב בהשבת דמיה הילכך כי מחזיר גזילה או דמים מקיים ליה לעשה ומנתק לאו אבל הכא דין אבידה פתיך ביה דאבידה היא ואבידה לאחר יאוש נקנית לגמרי שאין המוצא מחוייב לא מהשבתה ולא מהשבת דמיה הילכך כי אהדרה מתנה היא.
וכי תימא אם כן תהוי כאבידה דאתיא לידיה קודם יאוש דלעולם אינה נקנית ביאוש כדאיתא בריש פרקין ומחייב לאהדורה בעינא. ליתא דכי אמרינן הכי הני מילי כשנטלה בתחלה על מנת להחזירה דכיון דנעשה שומר של בעלים הויא לה אבידה זו כאלו היא ברשות בעלים לגמרי ומשום הכי יאוש הבא לאחר מכאן אינו יכול להפקיע מהם אבידה זו שהיתה ברשותו שאין יאוש מפקיע ממונו של אדם שהוא ברשותו אבל הכא כיון שעל מנת לגזלה נטלה אינו שומר עליה וכשנתייאשו בעלים ממנה לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיעה מהם דהויא לה אבידה זו כאלו נתייאשו בעלים ממנה קודם שבאה ליד מוצא דקני ליה ביאוש לגמרי ואפילו בחזרת דמים לא מחייב הילכך כי מהדר לה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ואין זה מחוור בעיני דהא רבא גופיה אמר במרובה גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן או דילמא לא דמיא לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידיה בהתירא אתאי לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דלקני משום תקנת השבים אלמא דקולא דאבידה מגזילה אינה אלא משום דבהיתרא אתאי לידיה אבל זו שנטלה על מנת לגוזלה ומתחילתה עבר על לאו ועשה דאבידה גופא ודאי דבאיסורא אתאי לידיה ומחוייב בהשבתה או בהשבת דמיה כגזילה גמורה. ולפיכך לשון זה של גאון צריך לי עיון אלא שכיון שכל האחרונים סמכו עליו יש לסמוך עליו עד שיבא יורה צדק. הר"ן. עיין בספר המלחמות.
ובשטה כתוב וזה לשונו: ולי נראה שדעת הגאון הוא כן דסלקא דעתך אמינא כיון דלא גזל ליה מידיה או מרשותיה אלא ממונו שמצא הולך לאיבוד לקח כל זמן דמהדר ליה האבידה בעצמה קיים מצות השבת אבידה ואף על פי שנתכוון מתחלה לגזלה כיון שלא עשה שום מעשה אלא הכוונה בלבד לאו מילתא היא קמשמע לן דכיון דתפסה בתורת גזילה עד שנתייאשו בעליו כמאן דגזל ליה מידיה או מרשותיה דמי ובטלה מכאן תורת אבידה ועבר בלאו דלא תוכל להתעלם ובהשב תשיבם וחזר להיות כגזילה דעלמא שמחוייב בה משום והשיב את הגזילה בלחוד וכי מחזירה הוי כמתנה בעלמא כלומר שאין זו כמחזיר אבידה לבעלים אלא כנותן מתנה בעלמא לענין השבת אבדה שכבר בטלה מכאן תורת אבדה כדפרישית. אבל ודאי לגבי לאו דלא תגזול תקן כמשיב גזילה דעלמא ואפילו אכלה ושלם דמים כן נראה לי. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: כתוב במקצת נוסחאות מפירושו של רב יהודאי גאון ואף על גב דאהדרה לבתר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד עד כאן. והלשון הזה לא נהירא חדא דמאי מתנה יהיב ליה אין זה אלא מחזיר לבעלים גזל שגזל ואפילו הנגזל מודר ממנו הנאמר לא מצי לקבולה מיניה. ועוד בשלמא בלא תוכל להתעלם מאי דעבד עבד והשב תשיבם נמי מאי דעבר עד השתא בהשב תשיבם לית ליה תקנה ולא מתקן בהשבה דהשתא אבל לאו דלא תגזול לעולם מתקן בחזרה דלאו שניתק לעשה הוא. ויש לדחוק דהא דאמר איסורא דעבד עבד אלא תוכל להתעלם והשב תשיבם בלחוד קאי ולגביה הא קאמר דהשיב כמתנה דלא לתקוני איסורא דעבד ואין צורך. עד כאן.
ולמורי מהר"פ נראה דלאו דלא תגזול כי היכי דבכהאי גוונא לא תגזול יכול להיות בעלמא כהאי גוונא נמי איתיה הכא דבעלמא כי נמי שלם הדמים מהשתא איפטר ליה מכל מקום מעיקרא עבר אלאו דלא תגזול אלא שסלקו השתא הכא נמי עבר אלאו דלא תגזול כשנטלה על מנת לגזלה אלא סלקו כי אהדר ליה. עד כאן לשון תלמיד הר"ף ז"ל.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר היאך עובר משום בל תגזול הא קיים והשיב את הגזילה. יש לומר כי היכי דלא קיים השב תשיבם כיון שהמתין להחזירה לאחר יאוש כמו כן לא קיים והשיב את הגזילה כיון שהמתין להחזירה עד שנתייאש. עד כאן וזה לשון מורנו הרב נר"ו בתשובת שאלה סימן אלף ר"ב: ונראה לי כי עשה של השב תשיבם ודאי לא נתקן דלא נקרא השבה אלא קודם יאוש שאז נקראת אבידה וחייב בהשבתה אבל אחר יאוש אין זו השבת אבידה אלא מתנה. והשתא דאתינן להכי לאו זה דגזילה לא נתקן דבשלמא לאו דגזילה גרידא נתקו הכתוב לעשה דוהשיב את הגזילה אבל לאו דאבידה דגזילה לא נתקו הכתוב אלא להשב תשיבם לו דכתיב גביה וכיון דהשב תשיבם לו לא נתקן כדכתיבנא איך יתוקן לאו דגזילה אשר נתקו הכתוב להשב תשיבם לו. וזה ברור בעיני בתירוץ קושיא זו אחר בקשת המחילה מרבותי.

ואם תאמר מנא לך הא דהשב תשיבם לא נתקן עד שאתה בונה עליו תירוץ ללאו דלא תגזול. ויש לומר דסברא הוא כיון שאינו משיב בזמנו לא מיקרי השבה וגם הרא"ש מסכים בזה שאינו מתקן העשה בחזרה וזה לשונו: ומיהו אפשר לומר דעשה דהשב תשיבם משמע לאלתר קודם יאוש אם הוא יכול. אי נמי השב תשיבם משמע שישיב לו אבדתו וזו אינה חשובה אבדתו כיון שנתייאש ויצאת מרשותו. עד כאן לשונו.

ובלאו דלא תגזול. נראה שהוא מסכים לדברי התוספות שנתקן ע"י חזרה אבל במה שכתבתי יתיישב שפיר דלאו דהאי גזלה בעשה דידיה תלי אם נתקן העשה נתקן גם הלאה ואם לא נתקן העשה גם הלאו לא נתקן ואתי לישנא דגמרא כפשטו ולא דחקינן לומר שהם דברי הגאון. והנראה לעניות דעתי כתבתי. עד כאן.
הא דאמרינן עובר משום השב תשיבם פירש רש"י ולא משום לא תוכל להתעלם שאינה אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל אבל הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוון אין כאן מתעלם. וכל המפרש בענין אחר אינו אלא טועה. והא דאמרינן בסמוך אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא לא אמרינן בלבד היינו טעמא דהכא לא אצטריך למימר שלא עבר משום לא תוכל להתעלם שהרי לא העלים אבל בסיפא אצטריך למימר שאף על פי שלא קיים מצות השב תשיבם לא עבר עליו. ולקמן בעינן למיכתב מאי דקשיא אשמעתין ולברורה שפיר בסייעתא דשמיא. הרמב"ן. ועיין בספר המלחמות לו.
והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דלא קאמר אינו עובר אלא משום השב תשיבם כדנקט בבא בתרא אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם משום דלקמן כיון שראה אותם העלים עיניו והלך לו ולא עבר אלא פעם אחת על לא תוכל להתעלם אבל הכא כיון שבאת לידו עובר כל שעה ושעה בהשב תשיבם עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: המתין לה עד שנתייאשו וכו'. משום לא תגזול ליכא דהא איכא יאוש. ומשום השב תשיבם נמי ליכא שאין לשון השבה אלא בדבר שהוא שלו ונדחה ממנו שיחזירנו לו כי לשון השבה לבעליו משמע כדכתיב כסף ישיב לבעליו וזה הואיל וכבר נתיאש בשעת שנטלה לא נתחייב בהשב תשיבם אלא משום דכתיב לא תוכל להתעלם בלבד שכבר העלים ממנה עיניו. עד כאן.

כתוב בספר המאור אמר רבא סלע שנפלה וכו'. אבל הכא שאני דגזלן וכו' עד משום תקנת השבים וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם כל זה הפך כי הגזלן קונה ביאוש מפני תקנת השבים ואבדה נקנית ביאוש דבר תורה ואם בגזלה הויא מתנה בעלמא כל שכן באבדה ועוד דבגזלה עצמה הרי הוא חייב להחזיר כדכתיב והשיב את הגזלה וגו' ולפי דעתי אינו עיקר מה שכתוב בספרים. ואם תמצא לומר שיש עיקר הכי קאמר כעין מתנה היא דלא מתקן לאויה שפיר ואף על גב דלגבי גזלה מתקן לאויה בהשבה אפילו לאחר יאוש התם הוא דלא מהני ליה אלא לגופה אבל לדמיה לא מהני ליה יאוש אבל לגבי אבדה כיון דיאוש מהני ביה למקנייה לגמרי אף על גב דאהדרה לא מתקן לאויה לגמרי דהויא כעין מתנה. מיהו כיון דבאיסורא אתא לידיה מחייב לאהדורי ולא תימא באיסורא ממש אלא אפילו אשכחה ולא ידע שממנו נפל עד דאיאוש דלא איכוון לאיסורא כלל כיון דקמי יאוש אשכחה כעין איסורא הוא ומחייב לאהדורה והיינו מציעתא דהכא ועדיפא מיניה כן נראה לי. ואין צורך להחליף רבה ברבא. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור והוי יודע וכו'. עד הוא הדין ללאו דלא תוכל להתעלם. וכתב הראב"ד אמר אברהם אין הדעת מורה כך שהרי לא העלים עיניו ממנה ונטלה על מנת לקיים מצות השבה אבל כיון דסוף סוף החזיק בה לא קיים. וקרוב אני לומר שאפילו לפני יאוש נתכוון לגזלה כיון שהכניסה לתוך ביתו על מנת להחזירה כבר נפטר מלא תוכל להתעלם ולא אמר לאחר יאוש אלא לפטרו מלא תגזול ולחייבו בהשב תשיבם אפילו לאחר יאוש. והאי דלא אמר אינו עובר אלא משום השב תשיבם כדאמר בסיפא בלא תוכל להתעלם לפי שהשב תשיבם כל שעה עומד במצות השב ומשום הכי אמר השב תשיבם אבל לא תוכל להתעלם דאיתיה בברייתא כבר העלים ואין לו תקנה וזהו האמת. עד כאן.

ואמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דנפל מיניה זוזא במלתא. פירוש דוקא נקט זווא בחלתא מפני שנאבד ולא נמצא ולא סגי דלא מייאש מה שאין כן במנח בחלתא דמשתכח וכל כמה דמהדר בתריה לא מייאש. והוא הדין נמי בזוזא בארעא דעלמא דלאו חלתא דמשתכח וכל היכא דמהדר בתרה לא מייאש ומאן ושקיל ליה באיסורא אתא לידיה וחייב להחזירו ואף על פי שנתייאש לבסוף. רבינו הריטב"א ז"ל.
וכתוב בשטה וזה לשונו: ונראה לי דאפילו בזוזא צרור קאמר דמחמת החול הויא ליה כזוטו של ים שאבודה ממנו ומכל אדם. עד כאן.

מימר אמר כי היכי דנפל מינאי נפל מאיניש אחרינא ומשכחנא ליה. לאו דוקא שאיך אפשר לומר כן דשבק לאהדורי על מאי דאבד ודאי מיניה ומהדר על ספק אבדה מחבריה אלא הכא מילתא בעלמא קאמר לומר דחלתא כזוטו של ים הוא שהיא אבודה מכל העולם ומה שעושה בכברה אנו דנין אותו כאלו אמר בלבו משכחנא סלע דנפל מחבראי לומר שמתעסק בעלמא הוא דעל כרחך איאושי מייאש ואי מצא אחר ונטלה באותה שעה זכה בה, הריטב"א.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי וכו'. פירוש כיון דדבר שאין בו סימן תלינן בכל מאי דאפשר למימר דמיאש אלא אם כן אמר בפירוש דבחיש ההוא סלע דנפל מיניה. עד כאן.

מתניתין: מצא בחנות הרי אלו שלו. פירש רש"י דמיירי בדבר שאין בו סימן. ובגמרא גריס אמר רבי אלעזר אפילו מונחים על גבי השלחן ולא גריס אפילו צרורים. ולדבריו הא דאמרינן גבי לקח פירות ואם צרורים נוטל ומכריז לאו אלקח פירות בלחוד קאי אלא אכולהו בבי דמתניתין דהכא קאי במצא בחנות ובמצא לפני השולחני ובלקח פירות בכולהו אם מצאן צרורין נוטל ומכריז. אבל ברוב הספרים גרסי בדרבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין דאלמא כולה מתניתין דחנות ושלחני אפילו בדבר שיש בו סימן היא שנויה דומיא דמתניתין דלעיל מיניה מצא בגל וכו' דההיא אפילו בשיש בו סימן ואם היו צרורין נוטל ומכריז דקתני אלוקח פירות בלחוד קאי. ואם תאמר אם כן מצא בחנות ולפני השולחני אמאי שלו יטול ויכריז. פירשוה בתוספות משום דחנות רבים מצויין שם ישראלים וגוים והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים.

וכן פירשו הרמב"ם והראב"ד. ואינו מחוור בעיני דאם כן לידוק מינה לעיל דלא פליגי רבנן עליה ברוב גוים ואם תאמר משום דאיכא לדחויי דהא מני רבי שמעון בן אלעזר היא מכל מקום הוה להו לאתויי לעיל ולידמי הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא כדמייתי התם הנך כולהו ודמי להו. ויש לומר דכיון דחנוני ושולחני דרין שם יאושי מייאשי בעלים מינייהו דמימר אמרי מכדי חנוני דייר ביה ואיהו אשכחה וכיון דלא אכריז דעתו לגזול ולא מצינא לאוקמיה בדינא דמשתמיט ואמר אנא אשכחית אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח. ואם תאמר תיקני ליה חצרו לבעל החנות. איכא למימר משום דהויא חצר שאינה משתמרח ואף על גב דהוא עומד בצדה הא צריך הוא לומר תזכה לי שדה וכדתנן אמר זכתה לי שדי זכתה לו. ולפי מה שכתבתי אני שאינו צריך לומר זכתה לי שדי שאני הכא דהיא רשות הרבים שהחנוני רוצה הוא בכניסת הרבים שיקנו ממנה והרי היא כרשות הרבים. וכל זה לדעת רבא דאמר יאוש שלא מדעת קונה אבל לאביי דאמר אינו קונה וקיימא לן כוותיה אי אפשר לחצרו לקנות לו משום דבאיסורא בא לו ותו לא קניא בידו. הרשב"א.
והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דתנן מצא בחנות הרי הוא שלו פירש רש"י דמיירי בשאין בה סימן ומשום הכי גורס בגמרא ואפילו מונחים על גבי השלחן ולא גרסינן צרורין דהוי בה סימן כדאמרינן בסיפא דמתניתין. ולא נהירא דהא מדמפליג בסיפא דמתניתין ולא מפליג ברישא מכלל דרישא אפילו בדבר שיש בו סימן ועוד דבכולהו נסחי גרסינן בגמרא אמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השלחן. ועוד דכל הרישא דמתניתין דלעיל בדבר שיש בו סימן היא כדפירש רש"י לעיל והכא נמי לא שנא. וטעמא דמילתא דכיון דכולי עלמא באין שם ליקח בין ישראל בין גוים ואפילו נכרים שמחוץ לעיר הא עדיפא מהיכא דרוב גוים דאיכא יאוש ומשום הני אתיא מתניתין אפילו לרבנן ואפילו תימא דפליגי ברוב גוים וכן פירשוה בתוספות. עד כאן.

וה"ר יהונתן גורס בגמרא ואפילו צרוריו ועם כל זה פירש כפירוש רש"י. וזה לשונו בגמרא: אפילו צרורין ומונחין על גבי השלחן אם משוכים הרבה ורחוקים משאר מעות השלחני אמרינן מאותם הלוקחים שבאו שם היה ושכחום שם ונתייאשו שאינם יודעים באיזה מקום הניחום ואף על פי שהן צרורין אינם יכולים לתת בהן סימן בקשר שלהם לפי שאין דרך מי שהולך לקנות דבר מן השולחני בצרור הכסף שבידו שיהיה קושר אותו בקשר משונה שהרי קודם שיצא מביתו מנאם אם יספיקו לו אם לאו ולפי שעה עד מקום החנוני והשלחני אינו קושר אותו בקשר משונה אלא כמנהג העולם. עד כאן.
וזה לשון גליון תוספות: מצא בחנות. מיירי שמצא בענין שאין עשוי להמצא ולהכי אין חצרו של חנוני קונה ומכל מקום האובד מתיאש אף על פי שיש בו סימן וסבור שהגביהו רוב גוים. עד כאן.

גמרא: אמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין וכו'. פירש הראב"ד דדוקא נקט צרורין לפי שאין דרך השולחני להניח מעות צרורין על גבי השלחן אלא מותרים להתנאות בהן והילכך הרי הן שלו אבל מותרים הרי הן של שלחני. אבל חנוני אם מצאן צרורין ומונחין על גבי התיבה של חנוני הם דחנוני לא צריך למעות כל שעה כשולחני ותופס מעותיו צרורין עד שעת הצורך. אבל בחנות חוץ לתיבה מקום שהרבים מצויין שם הוא ואמרינן ביה כדאמרינן בשולחני דהנהו ודאי של אחר היו. עד כאן.
והקשה עליו הרשב"א דאינו מחוור דאם כן הכי הוה ליה למימר אמר רבי אלעזר אם צרורין אפילו מונחין על גבי השלחן אבל השתא משמע דאפילו אצרורין קאי. ועוד דאם כן מאי קא מקשה ואזיל תנן לפני השולחני הרי אלו שלו הא על גבי השולחן דשולחני דילמא הכי קאמר לפני השולחני הרי אלו שלו לעולם בין צרורין בין מותרין הא על גבי השולחן לא דמותרין הרי הן של שלחני. אלא צרורין לרבותא נקטיה ולא מבעיא מותרין וטעמא משום דכיון דמחליפין על השולחן זה מניח וזה מניח ואין השולחני מניח שם מעותיו לא צרורין ולא מותרין אלא לפי שעה בשעת חליפין בלבד. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: אפילו צרורין ומונחין על גבי שולחן דכיון דצרורין הן לאו דשולחני נינהו דשולחני אינו מניח מעותיו בשלחנו צרורין והני ודאי דאחר נינהו ואי אמרת יטול ויכריז אימר בצרור שאין בו סימן אבל מכל מקום איכא לאקשויי ליהוי מנין סימן. אלא כיון דרוב בני אדם נכנסים שם אם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל שפיר ואי לא מוקמי לה ברוב גוים. אי נמי מי ששכח אותם מימר אמר מכדי שולחני חזא כי אנחתינהו התם מאי טעמא לא מהדר לי דודאי איהו שקלינהו ודעתיה למגזלינהו ואי תבענא להו מיניה אמר אנא לא חזיתינהון ואינשי טובא אתו להכא אימר אינהו שקלי להו הילכך איאושי מיאש. עד כאן.
וכתוב בשטה וזה לשונו: ואיכא למידק משמע דגבי חנוני דקתני מצא בחנות לא הוי שלו אלא בקרקע לפני התיבה אבל על גבי התיבה דחנוני ומאי שנא חנוני משולחני. וכתב הראב"ד ז"ל דכיון דצרורין הן ודאי לאו דשולחני נינהו דשולחני צריך למעות כל שעה ואינו צורר מעותיה אבל חנוני לא צריך מעות כל שעה כשולחני ותופס מעותיו צבורין על תיבתו עד שעת הצורך. עד כאן. ואין זה מחוור בעיני דלדבריו אם מצאן מותרין בשולחני דשולחני ובחנוני שלו ומשנתנו מילתא פסיקא קתני בכל ענין וגם ר' אלעזר דנקט צרורין אפילו קאמר ולא לאפוקי מותרין. ונראה לי דלא שנא מותרין ולא שנא צרורין על גבי השולחן שלה לפי שכל אדם הבא אצל השולחני להחליף מעות מניח מעותיו על גבי השלחן תחלה. אבל בחנוני מי שרוצה לקנות פירות אינו מוציא מעותיו ומשימם על תיבתו עד אשר קנה ונתן לו חנוני פירותיו לפיכך סתם מעות הנמצאים על גבי תיבת החנוני דחנוני. כן נראה לי. עד כאן משיטה.
וזה לשון הרמ"ך ז"ל: מצא מעות בקרקע החנות הרי אלו של מוצאן. מצאן בין תיבה לחנוני הרי אלו של חנוני. ואם מצאן על תיבת החנוני שלפניו נראה לומר של חנוני הם דכיון דאורחא דלקוחות למיעל בחנותו של חנוני משום הכי אצטרכינן למימר דאפילו אם נמצאו בקרקע החנות הרי הן של מוצאן דמעלמא נפיל ואתיאש מרייהו ואיהו לא קא זכי בהו אף על גב דבחצר דיליה נינהו כיון דכרשות הרבים דמי שהכל נכנסים שם לקנות אבל על תיבת החנוני אין דרך העולם להניח שם מעות אלא דמי מה שקונה ממנה הילכך נראה שלחנוני יש לו להחזירן. אבל לפני השולחני אפילו על השלחן הרי אלו של מוצאן ואפילו אם היו צרורין דילמא איניש דעלמא אנתינהו עילוי פתורא ואשתלי ולא נסבינהו ובודאי אייאש דלא ידע היכא אנחינהו עד כאן.

אלא מהא ליכא למשמע מינה דעל השלחן נמי מיקרי לפני השולחני והרי הוא שלו. ואיכא למימר בענין אחר לפני השולחני הרי אלו שלו הא על השלחן נעשה כבין הכסא ולשולחני והרי אלו לשולחני הילכך ליכא למשמע מינה. הרא"ש ז"ל:
ובגליון כתוב וז"ל: אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואין להקשות דנימא נעשה דקודם שנאמר נעשה נאמר דעל השלחן הוי בכלל לפני השולחני כדמסיק. עד כאן.

הכי גרסינן. מאי איריא דתני לפני השלחני ליתני כדקתני רישא מצא בחנות אלא לאו שמע מינה וכו' ופשוט הוא. הריטב"א ז"ל וכן גריס הראב"ד ז"ל וזה לשונו: מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני לפני השולחני ליתני כדקתני רישא מצא בחנות דשולחני מסתמא בחנות הוו יתבי עד כאן. וכן גריס הרשב"א ז"ל דכתב וזה לשונו: מהא דאמרינן ר' אלעזר מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני לפני השולחני ליתני כדקתני רישא מצא בחנות הרי אלו שלו שמעינן דמצא על גבי תיבת החנוני הרי אלו של חנוני. עד כאן.

בגמרא מאי אריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ליתני על שולחן א"נ כו'. מדברי הרא"ש נראה דהך הוכחה קמייתא לא היה בנוסחתו ומשום דהא איכא למידק איפכא מרישא כדקאמר לעיל לפני שולחני הרי אלו שלו הא ע"ג שולחן דשולחני וכדמסיק דמהא ליכא למשמע מיניה גם הרי"ף היה לו גירסא אחרת בזה והכל הוכחה אחת ע"ש ויש ליישב נוסחת הגמרות שלנו דלפני שולחני לא דייק ליה השתא מדלא קתני לפני השולחן אבל לפני השולחני משמע שפיר גם על השולחן וק"ל:

גמ' מימר אמר כי היכי דנפול מינאי כצ"ל:

תוס' ד"ה אינו עובר אלא משום השב תשיבם ובפ"ק דקדושין דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא וכו'. ר"ל ולמה חשיב ליה עשה ולא מיחייבי ביה נשים אלא מטעם דהוי שאינו הזמן גרמא הא אפילו יהא הזמן גרמא תיפוק דמחייבי ביה משום הלאו דהא לא משכחת העשה בלא הלאו דלא תוכל להתעלם ובכל הלאוין הנשים חייבות כמו האנשים דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה לכך כתבו היינו בענין שבכאן ר"ל משכחת עשה בלא לאו כגון שנטלה לפני יאוש ע"מ להחזיר ואחר היאוש נתכוין לגוזלה דאינו עובר אלא משום השב תשב דאינו אלא עשה וכיוצא בזה היו הנשים פטורות אי לאו מטעם דהוי אין הזמן גרמא:

גמרא אע"ג דלית ביה אלא שוה ב' פרוטות כו'. וה"ה פרוטה אחת או שמא לב' ימחלו לא חיישינן ויהיה חילוק בין שנים לאחד:

גמ' ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם. הול"ל אינו עובר אלא משום השב כו' וכן תפסו התוספות:

גמ' ליתני על השולחן. בסיפא או ברישא בשולחנות ואז הוי יודעין דינא דעל השולחן של בעה"ב אבל השתא יותר נאמר שלו מדקמשני לישנא מרישא ונפרש על השולחן [ר"ל דלא תיקשי דיוקא דרישא איפכא כדמדייק מקודם] מקרי ג"כ לפני השולחני:

בתוס' בד"ה שנפל וכו' נ"ל בסמוך לפי"ז ברבא גרסינן שנפל משנים דלא כרש"י שמחקו (נ) דהשתא לא מייאש לעולם ולכן נטלו לפני יאוש אע"ג דהוי סלע דבר שאין בו סימן מ"מ מימר אמר מכדי אינש אחרינא כו'. ולא מייאש לעולם ולא בפירש"י שלא שהה כדי משמוש וכו' (ס) ולאחר יאוש היינו לפירוש התוס' דשמע ליה ווי לחסרון כיס וכו':

בתוס' בד"ה מתנה כו'. בלא"ה נמי כיון דבאיסורא אתי לידיה ולכ"ע חייב להחזיר למה יקרא זה מתנה לענין לאו דאבידה וגזילה ועיין בזה בהמאור ובמלחמות באורך:

בתוס' בד"ה אינו עובר וכו' עשה שאין הזמן וכו'. היינו בענין שבכאן לענין דנשים חייבות הא בלאו הכא כתיב ביה לאו דלא תוכל להתעלם שאף שהזמן גרמא בלא תעשה נשים חייבות לז"א בענין זה וכו':

ד"ה בין התיבה. ולא נפל שום דבר כו'. בנ"י הגי' שם דבר:

בתוספות בד"ה שנפל משנים כו' אפי' אין בו סי' וכו' ומיירי ששניהם בקשוהו יחד כו' עכ"ל. פי' דכיון ששניהם בקשוהו תו לא חייש לרובא דעלמא ומש"ה בנפל משנים יחזיר בין יש בו סימן ובין אין בו סימן ובנפל מג' הוי שלו אפילו ביש בו סי' דאפ"ה מייאש כיון דלא תלי ברובא דעלמא אלא באותן שבקשו כבר מצאו וכיון דלא מצי למינקט בדינא מייאש אבל כשלא בקשוהו יחד ליכא לחלק בין ב' לג' אלא בין יש בו סי' לאין בו סימן דבאין בו סימן אפילו בשנים הוי שלו דחייש לרובא דעלמא שימצאוהו ומתייאש כיון דליכא סימן וכשיש בו סימן אפילו בג' חייב להכריז דאף על גב דלא מצי למינקט בדינא אפ"ה לא מייאש דתלי ברובא דעלמא כשירים שימצאוהו ויחזרוהו לאחר הכרזה כמו בכל דוכתי כנ"ל ונ"מ לדינא לאפוקי ממ"ש הש"ך סימן רס"ב סק"ד דלמסקנא אפילו באין מבקשין לא מייאש אפילו אין בו סימן דאימר שותפי נינהו ע"ש. ולענ"ד אין סברא לומר כן דלמה לא ניחוש לרובא דעלמא וצ"ע:

שם בגמרא אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה כו' והא דלא קאמר אי נקיטנא להאי אמר לאו דידך היא אלא דחברך דאפשר שחבירו יודה לו שלא נפל ממנו כלום ועוד דמלתא דפסיקא נקט דאפילו בדבר שיש בו סימן אפ"ה מייאש מה"ט דאמר לא שקלתיה ודו"ק:

בתוספות בד"ה מתנה כו' עיין בספר בעל המאור באריכות:

בגמרא א"ר אליעזר אפילו מונחים ע"ג שלחן. וכתב הרמב"ם דאפילו ברישא במונח ע"ג תיבה נמי דינא הכי אלא דנקט ר"א מלתיה אסיפא היינו משום דמבבא דסיפא דייק לה כדקאמר רבא בסמוך וכ"כ הש"ך בשם הירושלמי אבל הרבה פוסקים נחלקו עליו וק"ל:

בתוספות בד"ה אפילו צרורים כו' וי"ל דגריס לה ומיירי דאיכא רוב עכו"ם עכ"ל. אבל הרא"ש כתב דאפילו ברוב ישראל נמי מייאש אפילו יש בו סימן וע"ש הטעם:

(כו ב) ומשכחנא מידי.—עי' בהג' הגר"א שהגיה "ומשכח מידי". וטעמו בהגהה זו שמעתי שהוא מפני שלגירסא שלנו תמוה מה שאמרו, דאף אם זה שנפל ממנו הזוז הביא כברה וכובר את החול, מ"מ כבר התיאש מזוז שלו, אלא שכובר את החול שמא ימצא דבר שנפל מאיש אחר, דאיך יניח את הודאי-הזוז שאבד לו - ויחפש את הספק, שמא אבד לאחר איזה דבר; הלא טוב יותר לומר שהוא מחפש את הזוז שלו, וכל זמן שהוא כובר עדיין לא התייאש. והנה הרמב"ם רצה לתקן זה וכתב (אבידה פי"ד ה"ט): "ואפי' ראה אותו מביא כברה לחפש אחריו, בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשין בעפר שאר הבלשין, שלא נפל מהן כלום, שמא ימצאו מה שנפל לאחרים, כך הוא זה מחפש לא מפני שלא נתייאש". הנה האריך בדבריו ועדיין לא התקין כל הצורך כמובן. ולכך הגיה הגר"א "ומשכח מידי". וביאור הענין להיפך שזה שאבד את הזוז ראה את חבירו, שלוקח כברה וכובר את החול, מ"מ זה שאיבד את הזוז בחול מתייאש, כי ברור לו, שזה אינו מחפש את הזוז, וגם לא ימצאהו כי הוא קטן, וא"א לכבור את כל החול שבמקום, אלא שחבירו זה ודאי שאיבד בעצמו דבר במקום זה, במקום מסויים, ואפי' דבר קטן אבד לו, מאחר שהוא מקום מסויים -נקל למצוא הדבר ע"י כברה וסופו למצוא אותו דבר, אבל לא זוז שלי, שהוא קטן, וגם לא סיימתי המקום שבו נפל ממני.

(כו רע"ב רש"י) ד"ה נקיטנא וכו' שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי.—איני יודע מה צורך בזה, דמאחר דכי ידע לא מיאש לא הוי יאוש אפי' לרבא, כדאיתא לעיל (כא ב), דלא הוי יאוש לרבא אלא באופן שאילו ידע דנפל מיניה הוה מיאש. ועי' תוס' ד"ה שנפל. ומה שפירש רש"י מטעם יאוש שלא מדעת אין נראה דהא רבא וכו', ולכך פירשו התוס' דאינו מתייאש לעולם. ולפי דברינו אין צורך בזה.

נקיטנא ליה כו'. משבענא ליה שבועת היסת ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש והלכה כאביי: אי נקיטנא וכו'. ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות דף מה.) וא''ת הא מקמי יאוש אתי לידיה ואוקימנא הלכתא כאביי ביע''ל קג''ם הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל דף כא:): אימור שותפי נינהו. בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפים מצאה ולצערני הוא שותק ונמצא כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו והא אוקמיה כאביי הלכך אע''ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר אבל כי אין בו שלש פרוטות מה נפשך אי שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה ואם של אחד מהם הוא או של השנים נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא והרי משמט ואמר לא לקחתיו אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו: אימור שותפי נינהו. ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש: ראה סלע שנפלה. ולא גרסינן משנים: נטלה לפני יאוש. שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו: עובר משום השב תשיבם. לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) כדאמר בבבא קמא (עט.) לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל הלכך הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה: המתין לה כו'. בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה: עובר בלא תוכל להתעלם. שהרי העלים עיניו: בי חלתא. בין החולות: ארבלא. כברה: מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מיאש שהכל נכנסים לשם: בין התיבה. שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר ומעות שנותנין לו נותן לתיבה ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני: שולחני. מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף אף הן נותנין שם מעותיהן: הרי אלו שלו. דאמרינן מן הבאין נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו: הלוקח פירות מחבירו. מפרש בגמרא: ואם היו צרורין. הוי סימן או קשר או מנין שבהם: גמ' אמר רבי אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן. נראה בעיני דלא גרסינן צרורין: לפני. משמע על גבי קרקע: לתני על גבי שולחן. של שולחני וכ''ש בין הכסא ולשולחני: אי נמי. ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע:

שנפל משנים חייב להחזיר. אפילו אין בו סימן דאינו מתיאש לעולם ומיירי ששניהם בקשוה יחד קודם שבא זה ומצאה ולכך סבור ודאי שחבירו לקחה כשבקשה עמו ואינו מתיאש לעולם שמחשב יחזירנה לי כשאביישנו ברבים ואוכיח לו שמצאו ולכך נמי אמרינן בסמוך אימור שותפי נינהו כיון שראינום מחפשין יחד ומה שפרש''י מטעם יאוש שלא מדעת אין נראה דהא רבא סבר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דרב נחמן ואין סברא לומר דהדר ביה בתר דאיתותב ומה שפירש נמי שישביענו שבועת היסת קשה וכי ישביענו בטענת ספק ומיהו י''ל דטוען ברי לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא אך קשה דבימי בר קפרא עדיין לא נתקנה שבועת היסת ונראה לפרש שבלא שבועה אינו מתיאש לעולם כדפרישית: לא אמרן אלא כי לית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד. דהיינו כי ליכא שלש פרוטות אלא ב' דמה נפשך אין צריך להחזיר אם שלשתן שותפין אין כאן כדי השבה לכל אחד ואם אינן שותפין האובד יתיאש כי השנים ידחוהו כל אחד על חבירו וא''ת וניחוש שמא שנים הם שותפין דאין חושדים זה את זה ולא מתיאשי ששניהם יטענו בטענת ברי לשלישי וכן באיכא דאמרי אמאי קאמר הני שותפי נינהו וחד מינייהו אחיל מנתיה גבי חבריה נימא אימור שנים מהם הם שותפין ואין חושדין זה את זה ויאמרו ודאי שהשלישי לקחה וי''ל דודאי כי ליכא אלא שנים האחד יטען ברי לחבירו אבל כשיש שלשה לא יטענו טענת ברי לשלישי אפי' יהיו שנים מהן שותפין דנהי דאין חושדים זה את זה מ''מ סבור שהשותף לקחה לצערו עד זמן מרובה כדאמר בסמוך דאי איכא שלש פרוטות דאינם מתיאשים שסבורים שחבריהם מצאם ומעלים מהם להקניט ולצער עד זמן מרובה ולבסוף יחזירנה ועי''ל דכיון ששלשה הולכין יחד אין לומר שותפין שנים מהם אלא או כולם שותפין או כל אחד ואחד לבדו: מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. וא''ת והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) א''כ כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה גם השב תשיבם למה לא תיקן וי''ל דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש: אינו עובר אלא משום השב תשיבם. ובפ''ק דקדושין (דף לד. ושם ד''ה מעקה) דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן וא''ת ואמאי ליכא לאו דלא תגזול אי משום דבהתירא אתא לידיה הלא בכובש שכר שכיר איכא לאו כדאמר בפרק איזהו נשך (לקמן דף סא. ושם) וי''ל דהתם כשמתכוין לגזול לא נתיאשו הבעלים והכא כבר נתיאשו: אפילו צרורין. רש''י ל''ג צרורין דאם היה בו סימן מכריז וי''ל דגריס ליה ומיירי דאיכא רוב עכו''ם מצויים שם והם שלו ואע''ג דאיכא סימן דהלכה כר' שמעון בן אלעזר בהא: