בבא מציעא כו ע"א

בבא מציעא כו ע"א - Steinsaltz

where the item is extremely rusted, indicating that it had been left there for a long time.

§ The mishna teaches: If one found lost items in a new wall from its midpoint and outward, they belong to him. But if he found the items from its midpoint and inward, they belong to the homeowner.

Rav Ashi said: The determination of ownership with regard to a knife found in a wall follows the handle, and the determination of ownership with regard to a money pouch follows the laces at the opening of the pouch. If the handle or laces face inward, they belong to the homeowner. If the handle or laces face outward, they belong to the finder.

The Gemara asks: But if so, what is the applicability of the ruling of the mishna, which teaches: If one found lost items in a new wall from its midpoint and outward, they belong to him, and from its midpoint and inward, they belong to the homeowner? But instead, to determine ownership, let us see if its handle faces inward or if its handle faces outward, or if its straps face inward or if its straps face outward. The Gemara answers: The mishna is referring to a case where one found rags or metal strips.

It is taught: If the hollow in the wall was filled with lost items, e.g., coins, the homeowner and the finder divide them. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: No, it is necessary to teach this only in a case where the hollow in the wall is inclined toward one side of the wall. Lest you say that all the items were initially on the elevated side, and due to the incline they slipped and filled the entire space, the tanna teaches us that the homeowner and the finder divide them.

§ The mishna teaches: If the homeowner would rent the house to others on a regular basis and there was a steady turnover of residents, even if one found lost items inside the house, these belong to him. The Gemara asks: And why do they belong to the finder? Let us follow the last renter and determine that he is the owner of the items.

Didn’t we learn in a mishna (Shekalim 7:2): With regard to money that was found before animal merchants in Jerusalem, it is always assumed to be money of the second tithe, as most of the animals purchased in Jerusalem were bought with second-tithe money. This halakha applies both during a Festival and throughout the year, as people would typically purchase animals for meat with their second-tithe money. If the money was found on the Temple Mount it is considered non-sacred money. This halakha applies even during a Festival, when people would come to Jerusalem with second-tithe money in hand, as it can be assumed that one who entered the Temple Mount had already spent that money and only non-sacred money is left in his possession.

The mishna continues: And if the coins were found elsewhere in Jerusalem, the following distinction applies: If it was found during the rest of the days of the year, it is considered non-sacred money. But if the money was found during the Festival, when many people would come to Jerusalem with their second-tithe money, all money is presumed to be second-tithe money.

And Rav Shemaya bar Ze’eira says in explanation of the mishna: What is the reason that during the rest of the year the money is considered non-sacred, even on the day after the Festival? Since the markets of Jerusalem tend to be cleaned every day, any money left there would already have been found by the street cleaners. Consequently, any money found there must have been left there recently. Apparently, we say that each of the first coins is gone, and these coins are other ones, i.e., they were left there after the conclusion of the Festival. Here too, with regard to lost items found in a rented house, why not say that the items belonging to each of the first renters are gone and these items belong to the last renter?

Reish Lakish said in the name of bar Kappara: The mishna that states that the item belongs to the finder is referring to a case where the homeowner rendered his house an inn [pundak] for three Jews. Since it is unclear to which of them the item belonged, the owner despairs of its recovery.

The Gemara previously (see 24a) raised a dilemma with regard to the halakha stated by Rabbi Shimon ben Elazar that a lost item found in a location frequented by the multitudes belongs to the finder. Is the halakha in accordance with his ruling? Moreover, is his ruling specifically with regard to a location with a gentile majority, or is it even applicable in a location with a Jewish majority? Based on the opinion of bar Kappara, the Gemara suggests: Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a location with a Jewish majority.

The Gemara rejects this conclusion, and presents an alternative explanation of the latter clause of the mishna. Rather, Rav Menashya bar Ya’akov said: The mishna is referring to a case where he rendered his house an inn for three gentiles. According to that explanation, perhaps Rabbi Shimon ben Elazar issued his ruling specifically in a location with a gentile majority.

Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Even if you say that the owner rendered his house an inn for three Jews, one cannot conclude that Rabbi Shimon ben Elazar issued his ruling even in an area with a Jewish majority. What is the reason that the item belongs to the finder? It is because the person from whom the item fell despairs of its recovery. The one who lost the item says: Now, no other person was with me here, only these residents of the inn. I said in their presence several times to return the item to me, and they did not return it to me; and is it likely that now they are going to return it? If their intention was to return the item, they would have already returned it to me, and the fact that they did not yet return it to me indicates that it is their intention to rob me of the item.

And Rav Naḥman follows his standard line of reasoning, as Rav Naḥman says: If one saw a sela coin

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

ומבארת הגמרא: לא צריכא, דשתיך טפי [שהעלה הכלי חלודה רבה], וניכר שמונח שם זמן רב, ובודאי לא היה משאירו שם בעל הבית לזמן כה ממושך, ולכן הרי היא של המוצא ^[173] ^[174].

שנינו במשנתנו: בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו. מחציו ולפנים - של בעל הבית.

אמר רב אשי: סכינא [סכין] הנמצאת באחד מחורי הכותל - בתר קתא [הולכין אחר הקת].

שאם הקת לצד פנים, אף שהסכין מונחת מחצי הכותל ולחוץ, מסתבר שבני הבית הניחוה שם, שהרי כך היא דרך הנחתה, שאוחזין בקת - ומניחין.

אבל אם הקת לצד רשות הרבים, אף אם הסכין מחצי הכותל ולפנים, מסתבר שבני רשות הרבים הניחוה שם, והרי היא של מוצאה ^[175].

וכן בכיסא [בכיס של מעות] - אזלינן בתר שנציה [הולכין אחר הרצועות שקושרין אותו בו].

אם הרצועות לצד הבית, מסתבר שבני הבית הניחוהו שם, שכך היא דרך הנחתו מבפנים. ואם לצד חוץ, מסתבר שבני רשות הרבים הניחוהו שם.

ותמהינן: ואלא מתניתין, דקתני שמחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית, למה הדין כך? ולחזי [הרי יכולים אנו לראות] אי קתא לגאו [לצד פנים], אי קתא לבר [לחוץ], אי שנציה לגאו, אי שנציה לבר! ^[176]

ומבארת הגמרא: במתניתין מדובר במציאת דברים שאינם כלים, ואין להם מקום אחיזה קבוע, כגון באודרא [מוכין ^[177]] ונסכא [חתיכת כסף], שאין בהם היכר מאיזה צד הניחום.

תנא: אם היה כל אורך החור שבכותל ממולא מהן [מן המציאות] - חולקין אותן בעל הבית והמוצא שוה בשוה ^[178] ^[179].

ותמהינן: פשיטא! ^[180] הרי כך שנינו במשנה, שמחציו ולחוץ - של המוצא, ומחציו ולפנים - של בעל הבית!

ומבארת הגמרא: לא צריכא - דמשפע בחד גיסא [מדובר שהחור משופע ונוטה לצד אחד].

מהו דתימא שאשתפוכי אישתפוך המציאה אל צידו השני, ומתחילה היתה נתונה כולה בחצי הגבוה של החור, ואם כן, היא שייכת למי שבצידו נמצא הקצה הגבוה של החור, קא משמע לן שאין אומרים כך, אלא חולקין בשוה.

שנינו במשנתנו: אם היה משכירו [את הבית] לאחרים, אפילו נמצאה המציאה בתוך הבית - הרי אלו שלו.

ותמהינן: ואמאי? ליזיל בתר בתרא [נלך אחר השוכר האחרון ^[181] ששכר את הבית, ונאמר שהמציאה שייכת לו]! ^[182] אחד מחיובי המעשרות הוא מעשר שני, שמפרישו אדם מתבואתו בשנה הראשונה והשניה למנין שנות השמיטה, ונאכל על ידי הבעלים עצמם רק בתחומי העיר ירושלים. ולפי שפעמים שקשה לאדם לשאת את הפירות לירושלים, התירה התורה לפדות את הפירות במעות, להעלות את המעות לירושלים, לקנות בהם שם דברי מאכל, כגון בקר וצאן, יין ושכר, ולאכלם שם.

מי לא תנן [האם לא כך שנינו במשנה]: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים, לעולם, בין בשעת הרגל ובין שלא בשעת הרגל, אנו אומרים שהם כספי מעשר שני הם, וצריך לנהוג בהם כדין מעשר שני, משום שרוב בשר הנאכל בירושלים - מכספי מעשר הוא.

והטעם, לפי שמרוב כספי מעשר שני שאדם מביא עמו בעלייתו לרגל, היה קונה בהמות לשלמים, שבשרם נאכל לבעלים [כפי שהגמרא במסכת מנחות לומדת מעשר משלמים, מגזירה שוה "שם - שם"].

ולפי שבדרך כלל אין אדם יכול לשהות בירושלים עד שיאכל את כל מעשרותיו, היה נותן את מעות המעשר שנותרו בידו לעניי העיר, או לאוהביו יושבי העיר, כדי שהם יקנו בהם במשך כל השנה בהמות, ויאכלום בירושלים. ולכן, רוב המעות שקונים בהם בשר בירושלים, מעות מעשר שני הם.

ואם נמצאו המעות בהר הבית, אף שנמצאו בשעת הרגל - הרי הן חולין ^[183]. ואף שרוב המעות שנמצאות עתה, בזמן הרגל, בירושלים - מעות מעשר הן, כפי שנתבאר לעיל, מכל מקום, כיון שבשאר ימות השנה רוב מעות הנמצאות בירושלים - חולין הן, הולכין אחר רוב השנה, ואומרים אנו שמלפני הרגל נפלו המעות, וחולין הן.

ואם נמצאו מעות בשאר שווקים שבירושלים [שאינן של סוחרי בהמה], אזי הדין הוא כך:

אם נמצאו המעות בשאר ימות השנה, ולא בימי הרגל - הרי הן חולין, שהרי רוב מעות שבירושלים - חולין הן.

אבל אם נמצאו שם המעות בשעת הרגל - הכל מעשר, משום שבזמן הרגל רוב המעות שבירושלים - מעשר הן.

ואמר רבי שמעיה בר זעירא: מאי טעמא ששונה דין שווקי ירושלים מהר הבית, שאין אנו אומרים שנפלו שם המעות קודם הרגל - הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד [להתנקות על ידי טאטוא] בכל יום. ואם נפלו שם מטבעות קודם הרגל, ודאי נטלום כבר מכבדי השוק.

מה שאין כן בהר הבית, שאין מכבדין אותו כל יום, לפי שהוא משופע, ולכן אין טיט ועפר נקלטים שם. ועוד, שאין אדם נכנס לשם במנעל ובאבק שעל רגליו.

אלמא, מוכח מכאן, שבמקום שעשוי להתכבד לעתים תכופות, אמרינן שקמאי קמאי אזלו [מעות הראשונות הלכו להם], והני, אלו שנמצאו עתה - אחריני נינהו, ונפלו בשעת הרגל! הכא נמי, כשמצא מציאה בבית שכור, יש לנו לומר שכיון שכשהשוכר יוצא מהבית למקום אחר, מחפש הוא היטב אחר כל חפציו, ונוטלן ויוצא ^[184], מסתבר שקמא קמא - אזל, והני, מה שנמצא עתה, דבתרא הוא [של השוכרים האחרונים הוא]! ^[185]

אמר ריש לקיש משום בר קפרא: אכן, בדרך כלל יש ללכת אחר האחרון, אבל במשנתנו מדובר כגון שעשאו בעל הבית פונדק [מקום שהעוברים ושבים לנים בו לילה או שנים] לשלשה ישראל בבת אחת. וכיון שכן, אותו אחד מהשלשה שנפלה ממנו האבידה, מתייאש ממנה, לפי שאינו יודע ממי משני האחרים לתבעה. והוינן בה: אם כן, שמע מינה שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!? ^[186] שהרי כך אמרנו כאן, שבעל האבידה מתייאש ממנה, ואינו סומך על כך שיחזירו לו, ואף בדבר שיש בו סימן, שהרי הגמרא לא חילקה בדבר, ואם כן, למה לא פשטה הגמרא לעיל את הבעיה מברייתא זו?

אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: אין מדובר שעשאו פונדק לשלשה ישראל, אלא כגון שעשאו פונדק לשלשה נכרים, ואם כן, ודאי אבדה האבידה מנכרי, שהרי הוא זה שדר אחרון בבית, ואינו חייב להחזיר לו ^[187].

רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו תימא שמדובר בבית שהיה מושכר לשלשה ישראל ^[188], ובכל זאת לא תפשוט מכאן שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, משום ששונה המקרה של עשאו פונדק לשלשה ישראל, ממציאת דבר במקום שהרבים מצויין.

מאי טעמא?

משום שכשנפלה מאדם אבידה במקום שהרבים מצויין, שאין המאבד מכיר את כל העוברים שם, סובר הוא שהמוצא יכריז על האבידה לכשיגיע הרגל, ויתן הוא סימנים - ויטלנה, ולכן אינו מתייאש.

אבל כשמצא בפונדק, שהיו רק שלשה בני אדם באותו בית, ההוא דנפל מיניה - מיאש. משום שמימר אמר בלבו: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי - אלא הני [הרי רק אנשים אלו היו עמי בבית], והרי אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי, ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו [אמרתי להם כמה פעמים שיחזירו לי, ולא החזירו לי. ועתה יחזירו]? ! אי דעתייהו לאהדורה - אהדרוה ניהלי [אם היה בדעתם להחזירה - היו מחזירים לי]! והאי דלא אהדרוה לי - משום שבדעתייהו למיגזלה [אלא, מה שאינם מחזירים לי, משום שדעתם לגזול ממני את האבידה]!

לכן מתייאש בעל האבידה ממנה, והרי היא מותרת למוצא.

ואזדא רב נחמן לטעמיה.

הערות

^[173] כך משמע מרש"י. אמנם ברא"ש כתב: "לא צריכא דשתיך טפי, וניכר שמימים רבים היה מונח שם, ואפילו היה הכותל שנים רבות של אבותיו, ואפשר דשתיך משעה שנתנוהו שם, מכל מקום כיון דאית ליה למתלי דמימות האמוריים היו שם, ולא הוחזק ישראל בממון לעולם, הרי הוא של מוצאו". והיינו, דהאי דאמרינן שהרי היא של המוצא, היינו מחמת ספק. והגרעק"א הקשה עליו, למה לא יחשב בעל הכותל כמוחזק על ידי חצירו, ויזכה הוא מחמת תפיסתו? ותירץ, דבאופן כזה שאין סופו להמצא, אין חצירו נחשבת תפיסה. עיי"ש.

^[174] הקשו התוס', למה לא תקנה חצירו לבעל הגל ובעל הכותל? ותירצו, שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. ובמרדכי [סימן רנ"ח] כתב: "ולא שייך בהאי גוונא למימר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו' דכיון שאין דבר ההוה כשאר המציאות, שפעמים הווים לבא, לא זכה בו. כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון, הלכך לא זכה, דלא זכה אלא בדבר שירצה לקנות [ר"ל: שעלה על לב. הגהת הרמ"א], דחצירו קונה לו בדבר הבא לחצירו אחר כך. אבל בדבר שלא היה בדעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות - לא קנה וכו"'. ובסימן ר"ס כתב: "דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו אלא במידי דשכיח ורגיל למצוא וכו"'. ובנתיבות [סימן רס"ח סק"ג] כתב שהתוס' והמרדכי - שיטה אחת להם. עיי"ש שיישב בזה דברי הרמ"א שהביא להלכה את דברי המרדכי. והרמב"ם כתב: "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר וכו', מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו, ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו וכו"' ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם וכו"'. והשיג עליו הראב"ד: "וזהו ק"ו שיש עליו תשובה, אבידה שבים למי תזכה היא, אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן. והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת כו"'. וכתב הראב"ד, שהטעם הוא מפני שאינה חצר המשתמרת, וצריך שיהא בעליה בצדה, ושיאמר שתזכה לו. וביאר באבן האזל את דבריו, שאין כוונתו שמדובר באופן שהכותל והגל אינם משתמרים. אלא אף אם הם משתמרין מאחרים, מכל מקום הם לבעליהם כחצר שאינה משתמרת. לפי שמה שחצר שאינה משתמרת אינה קונה, אינו מחמת שאחרים יכולים ליטול ממנה, אלא משום שאינה דומה לשליח המשמר למשלחו, ואף אינו דומה ליד אם אינו סמוך לו. ולכן, גל זה, שאינו משמר לבעליו, שהרי אינו עומד להמצא, הרי הוא כחצר שאינה משתמרת [אבל הרב המגיד פירש כפשוטו, שמדובר שאינם משתמרין]. ויש שביארו, שגם כוונת הרמב"ם כהתוס', שכיון שהיא אבודה מכל אדם, ואינה הווה להמצא, אין חצירו קונה לו [כך נראה מדברי התוי"ט, שהביא את דעת התוס', וכתב על זה: "וכן כתב הרמב"ם]. אמנם במחנה אפרים איתא, דמכל מקום אין דעותיהם שוות לגמרי. שלדעת התוס' גם בחנות וכדו' קרוי אינו הווה להמצא, ואינו קונה בחצר. ואילו לדעת הרמב"ם, דין זה הוא דווקא בגל וכדו' שאבוד ממנו לגמרי. עוד הביא המרדכי: "ורבינו ברוך ממגנצא פי', דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו - אלא הפקר גמור, אבל לא גבי אבידה. ואפילו היכא דאיכא יאוש, כיון דאילו ידע ליה, לא הוה מפקירה". וכתב הנתיבות, דסבירא ליה כהרא"ש, ששלל אמוריים זכו בו כלל ישראל, והוי כאבידת ישראל [כי אחרת, הרי הוי הפקר]. וביאר בקצוה"ח את דבריו, שרק בחצר שלא מדעתו אמר רבינו ברוך שאינו קונה אבידה, והיינו לפי שחצר שלא מדעתו אינה מתורת יד, אלא מתורת שליחות, ושליח אינו קונה במקום שחב לאחריני. וסבירא ליה להר"ב, דהפקר אינו נחשב חב לאחריני, לפי שאינו אלא מניעת רווח מאחרים. אבל באבידה, שאין היאוש מפקיע מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, יש כאן חוב גמור לאחרים, שהרי על ידי זכייתו מוציא מרשות בעלים, ולכן אינו זוכה בחצירו שלא מדעתו. אבל מדעתו, שהוא מתורת יד, זוכה אף כשחב לאחריני. עוד תירץ בשמ"ק בשם תוס' חיצוניות: "דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר. אבל היכא שאין החצר שלו, לא קני ליה חצרו וכו"'. והרי כאן באה המציאה לחצר כבר מזמן רב, מימי האמוריים. והרא"ש תירץ: "ועוד יש לומר, מה שנשאר טמון מן האמוריים, לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו, כי השלל היה מתחלק לכל ישראל, ואחר שעמד שם, הרי הוא כאבוד מכל ישראל, והרי הוא של מוצאו. וכי תימא תקני ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל, לא עדיפא חצירו מידו. דאילו בא לידו קודם יאוש - תו לא קני, הואיל ובאיסורא אתא לידיה, הלכך חצירו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה. וכיון דהראשון לא קנאה, ה"ה בנו ובן בנו לא קנאה".

^[175] הקשה הרמב"ן, למפרשים שהבאנו לעיל, שטעם הדין שכשנמצא מחציו ולחוץ - של המוצא הוא, היינו משום דהוי אבידה מדעת, כיון שיד הרבים שולטת שם, אם כן, למה כשהקת לבר הוי של מוצאו אף אם הסכין מחצי הכותל ולפנים, הרי באופן כזה אין זו אבידה מדעת, שהרי שם אין יד הרבים שולטת! וכן קשה בקתיה לגיו, למה כשנמצא מחציו ולחוץ הוי של בעל הבית, הרי אבידה מדעת היא! ותירץ, דכל היכא דקתיה לבר, ודאי אחד מבני רשות הרבים הניחו שם, ואמנם אין ידם שולטת מחציו ולפנים, אלא אכן הניחוהו מבחוץ, ואיגנדר לפנים. וכן במקום שקתיה לגאו, אמרינן שבעה"ב הניחו מבפנים, ואיגנדר לצד חוץ.

^[176] הקשו האחרונים, למה לא נעמיד כגון שהסכין מונח בחור כך שאורכו של הסכין - לרוחבו של הכותל, שאז אין הוכחה מהקת למי שייכת הסכין? ותירץ המהר"ם, שאין דרך להניח כך. ובמגן גבורים תירץ, דסוף סוף יהא צד אחד נוטה יותר מחבירו, שהרי לא מסתבר שהסכין תעמוד בדיוק באמצע, ולכן הקשתה הגמרא דנחזי אם הקת נוטה יותר לצד פנים או לצד חוץ.

^[177] כך כתב רש"י. ובמסכת שבת [מ"ז ב] כתב: "כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן, ותלישי צמר רך של בהמה, וגרירת בגדים בלויים". ובערוך פירש שאודרא הוא עור בהמה. וכן פירש הר"ש במסכת שביעית [פרק בנות שוח, ה"ז].

^[178] בטור ובשו"ע משמע, דהיינו דווקא בדבר שאין בו מוכיח, כגון אודרא ונסכא. אבל בכגון סכין ואודרא, אזלינן בתר המוכיח. ואם קתא או שנציה לגאו - הכל לבעל הבית. ואם לבר - הכל למוצא. וכן כתב הש"ך להלכתא. אבל הרמב"ם כתב: "מצא מטמון בכותל חדש, אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית, הרי הוא שלו. ואם מוכיח שהוא של אחד מן השוק, הרי הוא של מוצאו. כיצד, הסכין הרי הנצב שלו מוכיח, והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין". חזינן דסבירא ליה שאף בדבר המוכיח, אם הכותל מלא מהן - חולקין! וביאר הב"ח, דסבירא ליה להרמב"ם, שכיון ששנינו בברייתא בסתם שאם היה הכותל ממולא מהן חולקין, משמע דהיינו אף בסכין וכיס. והטעם, דרק במקום שהחפץ מונח בחצי הכותל אזלינן בתר המוכיח. אבל אם הכותל ממולא, הרי זה כשנים אוחזין בטלית, שהדין הוא שחולקין, ואין הולכין אחר המוכיח, כיון שאין ההוכחה בגוף החלק מן החפץ המונח מחציו ולחוץ או מחציו ולפנים. ובש"ך דחה את דבריו, דאם כן, מה מקשה הגמרא פשיטא, הרי חידוש גדול יש בדבר! עיי"ש. אמנם בכסף משנה שם הביא בשם מהר"מ פדווא, שצריך להגיה בדברי הרמב"ם, שמה שכתב: "ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין", שייך להמשך ההלכה שאחריה: "היה בתוך הכותל מעות וכו' שאין שם מוכיח וכו"', שאחרי שכתב הרמב"ם שבדבר שאין לו מוכיח - תלוי במקום המציאה, אם מחציו של הכותל ולפנים או מחציו ולחוץ, ע"ז כתב שאם היה הכותל מלא מהן - חולקין. אבל בדבר שיש בו מוכיח, הולכין אחר המוכיח.

^[179] הרמב"ם כתב [בהלכה י'], דהך דינא הוא אף אם בעל הכותל טוען ברי. והקשה הבית מאיר, אם כן, למה חולקין, נימא שברי ושמא - ברי עדיף! וכתב באמרי בינה, שמוכח מכאן, שאף נגד מוחזק בלבד בלי חזקת מ"ק - לא אמרינן ברי עדיף. אמנם בקונטרס הספיקות [כלל א' סוף אות ז'] נסתפק בדבר זה.

^[180] הקשה הגרעק"א, מה הפשיטות בזה, אדרבה! צריך להבין למה לא מועילה תפיסת המוצא מספק, הרי אין כאן חזקת מרא קמא! ואם נאמר שבעל הכותל נקרא מוחזק כיון שנמצאה האבידה בחצירו, אם כן, צריך להיות כולו שלו! [והבית מאיר הקשה, דלמא קמ"ל לאפוקי ממ"ד שתקפו כהן - אין מוציאין מידו? ותמה עליו הגרעק"א, הרי כשאין מרא קמא, לכולי עלמא אין מוציאין מהתופס]. ותירץ הבית מאיר, שתפיסת המוצא - תפיסה גרועה היא, שהרי תפס מחור הכותל הסמוך לרשות הרבים, וגם טענתו רק טענת שמא היא, ויש ספק לבי"ד בלא טענותיהם, ובאופן כזה אין תפיסתו מועלת להחשב כמוחזק גמור. והאמרי בינה [הל' דיינים סימן מ"ג] כתב, שכנגד תפיסת המוצא, יש לבעל הבית חזקה המסייעת. שראוי לומר בחפץ זה שישאר ברשות בעליו שמתחילה, ואם נאמר שהוא מבני רשות הרבים, הרי אנו מוציאין אותו מרשות בעליו, ואומרים שנתייאשו ממנו ונעשה הפקר! להכי אמרינן שהוא מבעה"ב, ונשאר בחזקת בעליו. ומכל מקום אין זו חזקה גמורה, ולכן חולקין. ועיי"ש שכתב, דלדעת הרמב"ם שפוסק שתקפו כהן - אין מוציאין מידו, והיינו דסבירא ליה דתפיסה מועילה להוציא ממרא קמא, אכתי יקשה, למה אין תפיסת המוצא מועילה שיזכה בכולה? ותירץ, דהיינו לפי שאין למוצא שום שייכות בחפץ זה לפני שזכה בו, ואילו לבעה"ב יש חזקה, אף שאינה חזקה גמורה, ולכן אין חזקתו מועלת. מה שאין כן גבי ספק בכורות דתקפו כהן, שגם לפני התפיסה יש לכהן תביעה מספק - מועילה תפיסתו.

^[181] כך פירש רש"י, דהך "בתרא" - היינו השוכר האחרון. אבל תוס' כתבו: "דהיינו בעל הבית. דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים, וטרם שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר, ואין לתלות המציאה שהיא שלהם, אלא בבעל הבית שעדיין נשאר בביתו באחרונה. וכתב המהר"ם, מה שלא פירשו התוס' כרש"י, היינו משום שהוקשה להם, הרי גם השוכר האחרון מחפש כשיוצא! ועוד, דלפירושו לא יתיישב מה שהגמרא מעמידה בסמוך בשעשאו פונדק לג' עכו"ם, הרי בעכו"ם אחד שהוא האחרון סגי!

^[182] הקשה הפנ"י, לרש"י ותוס' שפירשו בכל המשנה שמדובר בשתיך, אם כן אפשר להעמיד גם את הסיפא ד"אם משכירו לאחרים" בדשתיך, ואז ודאי אינו שייך לאחרון, אלא לבעל הבית מימים קדמונים. ואף שבעה"ב אינו מתייאש משלו אף לאחר ימים רבים, היינו דווקא כשדר בבית. אבל כשמשכירו לאחרים, מסתמא כבר חיפש את החפץ ולא מצאו - ונתייאש!

^[183] הקשה קצוה"ח [סימן ר' סק"א], לשיטת הרמב"ן בב"ב, דסבירא ליה שחצר קונה להקדש, למה לא יקנה הר הבית שהוא חצר הקדש - להקדש? [אמנם הרשב"ם ותוס' שם חולקין על הרמב"ן, וסבירא ליה שאין חצר קונה להקדש]. ואין ליישב כמו שתירצו הראשונים את הקושיא למה לא יקנה בעל הגל על ידי חצירו, משום שאין חצר קונה שלא מדעתו - אלא בדבר הרגיל לבא. אבל בדבר שלא אסיק אדעתיה - אין קונה לו, שהרי בחצר הקדש לא שייך טעם זה, דהא אמרינן במסכת ב"ק: "הקדש שלא מדעת - כהדיוט מדעת דמי", ופירש"י דהיינו משום דאיכא דעת שכינה! ותירץ, דהיינו טעמא דלא קני, משום שבא החפץ לחצר הקדש קודם יאוש, וכפי שכתבו הראשונים, שגם בחצר אמרינן "באיסורא אתא לידיה". ובנתיבות [בפתיחה לסימן ר'] כתב, דלא אמרו שחצר קונה להקדש - אלא בהפקר, או בממון שדעת אחרת מקנה, אבל במציאה - לא אמרו. עיי"ש טעמו.

^[184] כך ביאר רש"י, והקשה המהרש"א [וכן עוד אחרונים], למה הוצרך לפרש שסתם שוכר מחפש קודם שיוצא, הרי די היה לנו לומר את הטעם שאילו הראשונים שכחוהו, כבר נטלוהו האחרונים, ולכן יש לתלות באחרון, וכמו בשוקי ירושלים! ? וביאר המהר"ם שיף, שאכן הדמיון לשוקי ירושלים הוא מחמת החיפוש של היוצא, והיינו ככיבוד שוקי ירושלים. אלא שהוקשה לרש"י, הרי גם האחרון חיפש, ועל כרחך יש לתלות שאעפי"כ שכח דבר מה, ואם כן, למה נתלה דווקא באחרון, הרי יתכן שאחד הראשונים שכחו! ועל זה תירץ, מה ששכחו הראשונים - כבר מצאוהו האחרונים. ובנתיבות המשפט [סימן ר"ס סק"י] משמע שמפרש בדעת רש"י, שמדובר שהאחרון עדיין נמצא בבית, ולכן תולין בו ולא במי שהיה לפניו, שהרי הוא כבר בדק קודם שיצא.

^[185] כתב תוס' הרא"ש, דסבירא ליה למקשה שמה שאינו מחזיר, היינו לפי שאינו יודע למי להחזיר, דמיירי בדבר שאין בו סימן. אבל אם יש בו סימן - יכריז. אבל הראב"ד בשטמ"ק כתב, שאף המקשן סבר שמה שאינו מחזיר היינו משום יאוש, שכל שוכר מתייאש מפאת השוכר שבא אחריו. ולכן הקשה דניזיל בתר בתרא, שהאחרון אינו מתייאש, לפי שאין שוכר אחריו.

^[186] הקשו הראשונים, הרי לא אמר רשב"א את דבריו - אלא במקום שהרבים מצויין שם, כסרטיא ופלטיא! וכתב הריצב"ש, דפונדק לשלשה בני אדם - דומה לסרטיא ופלטיא, כיון שלנים בו אנשים שאינם מבני העיר, שאינו מכירם, וחשודים בעיניו שאינם מחזירין אבידה, ולכן מתייאש.

^[187] ובאמת הוא הדין אם היה שם נכרי אחד. אלא כיון שנקט גבי ישראל שלשה, נקט גם גבי נכרים כך. רש"י.

^[188] הרמב"ם פסק כאוקימתא קמא, שעשאו פונדק לשלשה עכו"מ. והשיג עליו הראב"ד, הרי הגמרא מסיקה שאפשר להעמיד אפילו בשלשה ישראל! ותירץ המגיד משנה, דסבירא ליה להרמב"ם שרבא דאמר להלן [בע"ב]: "אף על גב דלית בה אלא שוה שתי פרוטות - חייב להחזיר. מ"ט, אימור שותפי נינהו וכו"' - פליג ארב נחמן, וסבירא ליה שתמיד חייב להחזיר, ולכן אי אפשר להעמיד בשלשה ישראל. ועיין בכסף משנה שם. אמנם ישוב זה הוא דווקא אם נאמר שלרבא אין חילוק בין שוה שתי פרוטות - לשוה פרוטה אחת. אכן בטור איתא שדין זה הוא דווקא בשוה שתי פרוטות, וכן איתא בשו"ע. ולפי זה יקשה, למה השמיט השו"ע את האוקימתא דשלשה ישראל?

דשתיך טפי [שהיה חלוד הרבה], שברור שהוטמן שם לפני זמן רב.

א שנינו במשנה כי המוצא דבר בכותל חדש, מחציו ולחוץ — שלו, מחציו ולפנים — של בעל הבית.

לענין מציאת דבר בחור שבכותל אמר רב אשי: אם היתה זו סכינא [סכין], הבעלות עליה נקבעת בתר קתא [לפי הקת], שאם קת הסכין לצד פנים — מן הסתם בני החצר הניחוה שם, ואם קתה לחוץ — מסתמא מישהו מן החוץ הניחה כך. וכן הבעלות על כיסא [כיס] נקבעת בתר שנציה [אחר השנצות], החוטים שבהם קושרים את פי הכיס.

ושואלים: ואלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה] מחציו ולחוץ — שלו, מחציו ולפנים — של בעל הבית, מה טיבו של סימן זה? ולחזי [ונראה], אי קתא לגאו אי קתא לבר, אי שנציה לגאו אי שנציה לבר [אם קת הסכין לפנים, אם הקת לחוץ, אם שנציו של הכיס לפנים אם שנציו לחוץ]! ומשיבים: מתניתין [משנתנו] מדברת בדברים שאין להם צורה וצדדים מוגדרים, וכגון באודרא ונסכא בסמרטוטים או טבלת מתכת].

תנא [שנה החכם]: אם היה כותל ממולא מהן, כגון במטבעות — חולקין המוצא שמבחוץ ובעל הכותל. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הדין, שהרי לפי האמור במשנה רואים שהדבר שייך לשני הצדדים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקום שהיה הכותל משפע בחד גיסא [משופע בצד אחד], מהו דתימא [שתאמר] כי מתחילה היו המטבעות בצד הגבוה, ומשם אשתפוכי אישתפוך [נשפכו] ולכן הכל שייך למי שהצד הגבוה הוא בחלקו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת אינו כן, שכיון שאי אפשר להוכיח שכך היה, הולכים על פי המצב בהווה.

ב שנינו במשנה שאם היה בעל הבית משכירו, את ביתו, לאחרים, אפילו מצא אדם דבר בתוך הבית — הרי אלו שלו. ושואלים: אמאי [מדוע] נאמר כן? ליזיל בתר בתרא [נלך אחר האיש האחרון] שהיה בבית, שמסתבר שהוא איבד את החפץ.

מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים — לעולם מעשר, שיש לשער שאין אלה כספי חולין אלא כספי פדיון מעשר שני, כיון שהרבה מאד אנשים מביאים לירושלים סכומים גדולים של פדיון מעשר שני שלהם, ובכסף זה קונים בהמות לזבחי שלמים, ולכן המעות הן תמיד מעות מעשר. אם נמצאו מעות בהר הבית — הרי הן חולין, שמן הסתם כבר הוציא הבא למקדש את כספי המעשר שלו לפני בואו להר הבית, והכסף שנשאר ברשותו כסף חולין הוא.

ואם מצא כסף בשאר מקומות בירושלים, אם היה זה בשאר ימות השנה — מן הסתם זהו כסף חולין, אם היה זה בשעת הרגל, שרוב המצויים בעיר עולי רגל הם ומביאים כספם בידם — כל מה שמצא מעשר.

ואמר ר' שמעיה בר זעירא: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מדוע אומרים שמיד לאחר הרגל כספי חולין הם? — הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד (להיות מנוקים במאטטאים) בכל יום, ובוודאי כבר נמצא כל הכסף שאבד ביום אתמול. ולענייננו: אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים] קמאי קמאי אזלו, והני אחריני נינהו [ראשונים ראשו נים הלכו להם ונמצאו, ואלה אחרים הם]. הכא נמי [כאן גם כן] בבית נאמר: קמא קמא אזל והני דבתרא נינהו [ראשון ראשון הלך והמעות הללו של האחרון שהיה בבית הן]!

אמר ריש לקיש משום [בשם] בר קפרא: כגון שעשאו את הבית פונדק לשלשה מישראל, וכיון שהיו רבים, כל מה שאיבדו שם נעשה כהפקר.

ומעירים: שמע מינה [למד מכאן] שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר שהמוצא במקום שמצויים בו רבים רשאי לקחת לעצמו אפילו ברוב ישראל, ותיפתר בעיה שעד כה לא מצאנו לה פתרון!

ודוחים: אין הכרח לפרש כך, אלא אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים ואנחנו מניחים שהם שאיבדו את החפץ.

רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה: אפילו תימא [תאמר] שהיו שם שלשה מישראל ובכל זאת לא תיפתר השאלה העקרונית, כי כאן יש מצב מיוחד, מאי טעמא [ומה טעם הדבר]? — האדם ההוא שנפל מיניה מיאש [שנפל ממנו הכסף ודאי מתייאש] במצב זה, ומדוע? מימר אמר [אומר הוא] בלבו: מכדי איניש אחרינא [הרי אדם אחר] לא הוה בהדי [היה איתי] אלא הני [שני אנשים אלה], אמרי קמייהו [אמרתי לפניהם, להם] כמה זמני ליהדרו [פעמים שיחזירו] לי, ולא הדרו [החזירו] לי, והשתא ליהדרו [ועכשיו יחזירו]?! אי דעתייהו לאהדורה אהדרוה ניהלי [אם היה בדעתם להחזיר היו כבר מחזירים אותה לי], והאי [וזה] שלא אהדרוה [החזירוה] לי ודאי בדעתייהו למיגזלה [בדעתם היה לגזול אותה], וכיון שאינו יכול לעשות להם דבר ממילא התייאש מן המטבע. ולכן אם מצא הבא אל הבית דבר היה זה בודאי כבר לאחר יאוש.

ומעירים: ואזדא [והולך] רב נחמן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב נחמן: ראה סלע (מטבע)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

where the item is extremely rusted, indicating that it had been left there for a long time.

And Rav Naḥman follows his standard line of reasoning, as Rav Naḥman says: If one saw a sela coin

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דשתיך טפי עלה בהן סיג הרבה. כלומר משנים רבות הם נתונים בזה המקום לפיכך עלה [בהן סיג] פי' קתא יד הסכין נקרא קתא שנצי רצועות שהכיס קשור בהן. שהרצועות נקראות שנצי:
מתניתין דקתני מצא בכותל חדש מחציו לחוץ למוצאו מחציו ולפנים לבעל הבית אוקימנא באודרא ונסכא דלית להו לא קתא ולא שנצי וכן כל כיוצא בהן. אם משכירו לבית.

זה לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו אוקמה רב נחמן בשעשאו פונדק ואפי' לא עשאו אלא לשלשה ישראל הרי אלו שלו מאי טעמא ההוא דנפל מניה נתיאש.

ואזדא רב נחמן לטעמיה דאמר ראה סלע שנפל משנים חייב להכריז דלא נתיאש.

בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואם תאמר אי דבר שיש בו סימן, וכדהוה סלקא דעתיה מעיקרא בגמרא דמיירי אפילו בסכינא וכיסא, אמאי שלו, יטול ויכריז, ואפילו למסקנא דאוקימנא בנסכא ואודרא, לאו מהאי טעמא הוא, אלא משום דבסכינא אזלינן בתר קתא ובכיסא בתר שנציה, הא במידי אחרינא אף על גב דאית בה סימן כסכינא וככיסא הרי הוא שלו. ועוד, אפילו נסכא יטול ויכריז משום משקל, ואי נמי באודרא ונסכא משום מקום, דמקום הוי סימן. ועוד דהאי ודאי הנוח הוא, ובודאי הנוח לא יגע בהם כלל. ופירשו בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי, ודמיא לההיא כופרא (לעיל בבא מציעא כג, ב) דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחי בה חילפי. ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית, משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתיאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון לבעל הבית שברשותו. וההיא דמעצרתא לא של בעלים ידועים היתה. ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם אלא של אדם אחר היה. והיינו דאקשינן, וליהוי מקום סימן. ואם תאמר מחציו ולחוץ תקני ליה חצרו לבעל הבית. כבר כתבנו לעיל (בבא מציעא כה, ב ד"ה לא) דחצרו כידו, והרי זה כאלו הופקד בידו ושכחו בעלים ונתיאשו דלא קנה. אי נמי כל שפתוח לחוץ אינו משתמר, וחצרו שאינה משתמרת אינה קונה לו שלא מדעתו.

מה טעם הואיל ושקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום. ואם תאמר והא אסיקנא בנדה פרק דם הנדה (נדה נו, א) גבי השרץ שנמצא במבוי, דלא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק, וכדתניא שחזקת בנות ישראל בודקות מבואותיהן בשעת כבודיהן. ויש לומר דהכא נמי כן היו בודקים מפני הטומאה שלא ישאר שם שרץ כעדשה, וכיון שהיו בודקין מחמת שרץ, אלו היו שם מעות נמצאו.

שעשאו פונדק לשלשה נכרים. לאו דוקא שלשה אלא מדנקט מעיקרא שלשה, נקט נמי הכא שלשה.

כבר ידעת על מעשר שני שאינו נאכל אלא בירושלם ורוב ישראל היו מחללין אותו על כספים ומביאין המעות לירושלם בעלייתם לרגל ומוציאים אותם לשם ומתוך כך מעות שנמצאו בירושלם במקום סחורת הבהמות כלן מעשר וצריך להוציאם ולאכלם בקדשת מעשר שחזקת רוב העם מביאין מעות מעשר שני ולוקחים בהמות שרגילין היו להוציא רוב הוצאות מעשר שני לבהמות ואוכלין אותם שלמים ואפילו שלא בשעת הרגל אנו דנין כן שחזקתו אינו שוהה עד שיוציא את כלן ונותנן לאוהביו או לעניים שבירושלם ולוקחין מהם בהמות שרוב לוקחי בהמות ממעות חולין לא היו לוקחים אותם בירושלם ורוב אותם שלוקחים בירושלם ממעות מעשר לוקחים ומעות אלו אומרים מספק נפלו ללוקחים ולא באו ליד המוכרים שנאמר כבר יצאו לחולין ויש מפרשים אותה בשנמצאו צרורים ואין צרך בכך שמ"מ אף במפזרים מחמירין בה מן הספק ובהר הבית חולין אפילו בשעת הרגל חזקתם מתרומת הלשכה היו שהרי אדם אחר לא היה יכול ליכנס לשם במקלו ואפנדתו ומאחר שמן הלשכה היו ודאי כבר נתחללו שכך אמרו בתלמוד המערב שבשקלים חזקה אין הכהן מוציא מעות מן הלשכה עד שיהיו מחוללים על הבהמה או שמא לא נחוש שהוציאו עדין מכיסיהם מעות מעשר ומקודם הרגל נפלו לשם:

בירושלם ר"ל בשאר מקומות שלא במקום סחורת הבהמות בשעת הרגל מעשר ואין אומרין מקודם לרגל נפלו שהרי שווקי ירושלם עשויין להתכבד בכל יום מה שאין כן בהר הבית ואלו היו שם מקודם לרגל כבר מצאום מכבדי השווקים הא שלא בשעת הרגל חולין שרוב מעות העיר חולין הם וכן אין אומרים משעת הרגל נשארו הואיל ושווקיה עשויין להתכבד בכל יום:

אם היה כותל ממולא מהן חולקים. פירש רבינו ז"ל דכיון דכותל ממולא מהן ומילתא דספיקא היא לא שייך בה אלא חלוקה דהא כמאן דתפיסי לה תרווייהו הוי וכעומד בחזקת שניהם. הריטב"א.

מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך. ואם תאמר מאי מהו דתימא דמשום האי טעמא סלקא דעתך לומר האי סברא. ויש לומר דהכי קאמר מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך ואם כן יש לנו לומר כשהחור גבוה אצלו דהרי הוא שלו אם הוא מוחזק ומוקמינן ליה בחזקתיה קמשמע לן דחולקין. תוספות חיצוניות ותלמיד הר"פ.

וזה לשון הריטב"א: מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך. פירוש דכיון שהחור גבוה אצל אחד מהם שפיר הוה סלקא דעתך לומר כן ולאוקמי בחזקתו שאין דרך למלאותו כולו שמא יטלוהו לי מן הצד האחר קמשמע לן דכיון דהשתא אשכחן ליה בחזקת שנים יחלוקו ואף על גב דאוקימנא מתניתין באודרא ונסכא ליכא למיתי ראיה מיניה בדבר שאין בו סימן כדסברי מקצת רבנן חדא דאפילו נסכא הרי יש בה סימן במשקל ובמדה ואף אודרא אפשר דיש בו שום סימן. ועוד דלא אוקימנא באודרא ונסכא אלא לאפוקי ממאי דאית להו קתא ושנצי ודכוותייהו. ועוד דאדרבה סכינא וכיסא סימני יש להם ואתא אביי ואמר דאזלינן בתר קתא אי למהוי דבעל הבית או דמוצאו אבל דבעלים לא הוי דהא איאושי מייאש ואם כן נשמע מינה דמתניתין אפילו בדבר שיש בו סימן וכדפרישית לעיל וכפירוש התוספות. עד כאן.

אם היה משכירו אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. טעמא דמילתא דאף על גב דיש בו סימן אותם השוכרים נתייאשו ממנה מטעמא דמפרש בגמרא וייאוש מדעת הוא. והא דקתני הרי אלו שלו יש שפירשו דהיינו של מוצאו ואף על פי שאינו בעל החצר שאין חצרו זוכה לו שהרי אינה משתמרת לדעתה אלא לדעת הדרים שם. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר ואם היה מושכר לאחרים ומדקתני ואם היה משכירו מכלל דהכי קאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים הרי הוא שלו דקנתה לו תצרו ואפילו אין דר שם דכיון שעבר זמן השכירות נתרוקנה חצר לבעלים וכל חד איאש מיניה כי קא נפיק וכיון דכן חצרו זוכה לו לאחר ייאוש ובהיתרא אתא לידיה דמקמי הכי לא קניא ליה כל זמן דהיתה מושכרת דשכירות קניא. מרבי ז"ל.

ואמאי ניזיל בתר בתרא. פירוש קא סלקא דעתין דהא דקתני הרי אלו שלו היינו משום דכיון דדרו בו שוכרין הרבה שנה אחר שנה בזה אחר זה ואין ידוע של מי היא הוה ליה כאבדה שאין בה סימן שלא נודעו בעליה דהויא שלו ומשום הכי פרכינן דהכא נמי כמי שנודעו בעליה דמי דהא מדינא אית לן למיזל בתר בתרא כלומר אחר השוכר האחרון וכיון דכן אפילו אין בו סימן חזותו מוכיח עליו שהוא שלו והויא אבדה שיש בה סימן דליכא ייאוש בעלים וכזתים וחרובים דמי. ואם תאמר ואפילו למאי דסלקא דעתין דלא אזלינן בתר בתרא והיינו טעמא דמתניתין מכל מקום אמאי היא שלו הניחא אבדה שאין בה סימן דכיון דלא אזלינן בתר בתרא אין כאן חזותא מוכיח אלא אם יש בה סימן מאי איכא למימר הוה ליה למימר שיטול ויכריז. וליכא למימר דהשתא סלקא דעתין דמיירי באבדה שאין בה סימן דוקא חדא דהא כולה מתניתין בדבר שיש בו סימן איירי וכדפרישית לעיל ועוד מדקתני סתם אם היה משכירו הרי הוא שלו בכל דבר מיירי ואפילו יש בו סימן. ויש לומר דאין נמי נסף דמצי פריך הכי אלא דחדא מתרתי פריך וניחא ליה למפרך מהאי דאפילו תימא דמתניתין בדבר שאין בו סימן קשיא אמאי היא שלה ניזל בתר בתרא ויתננה לשוכר האחרון כי שלו היא כן נראה לי. הריטב"א.

וכתוב בגליון וזה לשונו: וניזיל בתר בתרא. כתוב בתוספות דהיינו בעל הבית. פירשו כן דאם לא כן מה צריך לאוקומי לקמן שעשאו פונדק לשלשה גוים לימא אפילו גוי אחד אלא משום דבעל הבית דר עמהן לכך צריך לומר שלשה גוים דאם לא כן לא הוה רוב כדפירשו תוספות לקמן. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. שאם היה כבר של בעל הבית הרי אלו השוכרים מוצאים אותו ואם היה של שוכר כל אחד מתייאש מפני השוכר שבא אחריה ועמד שם הוא וביתו כמה ימים ולא החזירו לו אמר ודאי דעתיה למגזליה. אי נמי בני אדם שנכנסים ויוצאים אצלו מצאוהו ואינו יודע בהם ועל כן הוא מקשה בגמרא וליזיל בתר בתרא כי הראשונים מתייאשים מפני הבאים אחריהם אבל אחרון אינו מתייאש שאין אחריו אדם ושל בעל הבית אינו שתזכה לו חצרה לפי שאינה משתמרת לדעתה הואיל ומשכירה לאחרים ועוד שהרי באה מציאה שם לפני ייאוש וחצרו לא עדיפא מידו הוא עצמו שמצא לפני ייאוש אף על פי שנתיאשו הבעלים לאחר מכאן אינה שלו. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ואמאי ניזיל בתר בתרא. למאי דסלקא דעתין עתה דטעמא דמתניתין לפי שאינו יודע למי יתן לא מיירי אלא בדבר שאין בו סימן דאי יש בו סימן יטול ויכריז. אבל לטעמא דמפרש לקמן דההוא דנפל מיניה מייאש דמימר אמר מיכדי לא הוה בהדאי אלא הנך וכו' איכא למימר דמיירי אפילו בדבר שיש בו סימן. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: וליזיל בתר בתרא. השתא סלקא דעתין דטעמא דהרי אלו שלו היינו משום דמשכירה להרבה בני אדם זה אחר זה וגם אין ידוע למי הוא וגם סלקא דעתין דמיירי בדבר שאין בו סימן דאי בשיש בו סימן הוה ליה למימר דיכריז וזה שיתן בו סימן יהיה לו. ואם תאמר מאי פריך לימא היינו טעמא דמתניתין משום דליכא בתרא כלל שהלך לו ופירש הקונטרס דמכל מקום יש לנו לומר דהרי היא של אחרון ושכחה משהלך לו. והקשה בקונטרס כיון דאמרינן האי סברא דשכח אם כן מאי פריך וליזיל בתר בתרא הא כמו שיש לתלות בראשונים ולומר דשכחו כשהלכו להם כמו כן יש לתלות באחרונים. ותירץ בקונטרס דכל מה ששכחו הראשונים מצאו האחרונים. ולפירוש הקונטרס לא הוי כיבוד טוב וקשה דהא משמע דהכיבוד טוב אלא משום דאזלינן בתר בתרא לכך נראה לי דמשום הכי פריך וליזיל בתר בתרא דמיירי שהוא משכירה לאחרים ודר בבית עמם וכשהולכים הוא נשאר בבית ולהכי פריך וליזיל בתר בתרא כלומר לבעל הבית יהא דודאי היא שלו. עד כאן.

לעולם מעשר. כתוב בתוספות ואין לתלות דמן המוכרים נפלו וכו'. אין להקשות איך נתלה במוכרים להקל דיש לומר סמוך מיעוטא דלוקחים חולין למחצה והוו לוקחי מעשר מיעוטא. עוד כתוב בתוספות ועוד דמוקמינן לה אחזקה. פירוש כיון דמספקא לן אי מלוקח אי ממוכר נפלו אזלינן בזה בתר חזקה דמלוקח נפלו שהיו בידו תחלה כי נסתפקנו ולא אזלינן בתר חזקה שהיו חולין בתחלה. גליון.

ובהר הבית שלא לפני סוחרי בהמה חולין. מפרש בשקלים ירושלמי שרוב מעות הנמצאים בהר הבית של לשכה הם שהרי אין אדם רשאי ליכנס שם במקלו ובאפונדתו וחזקה אין אדם מוציאן מן הלשכה עד שמחלל אותם על הבהמה. הראב"ד.

כתוב בתוספות ויש לומר דאין איסור להכנס אלא במעות הצרורין וכו'. ובירושלמי תני בפונדתו מבחוץ משמע דוקא מבחוץ שהוא דרך בזיון אבל מבפנים לא. תוספות שאנ"ץ.
ובירושלם שלא לפני סוחרי בהמה בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר שכל מי שיש בידו מעות מעשר שני מעלן ברגל לאכלם שם ורוב המעות של המעשר הם.

ואמר רב שמעיה מה טעם בשאר ימות השנה חולין נאמר משעת הרגל נשארו שם. (הראב"ד).

הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום אלמא אמרינן וכו'. פירש רש"י אלמא בדבר העשוי להתכבד אמרינן קמאי אזלי והני אחריני נינהו הכי נמי סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש זויותיה ונוטל את שלו ויוצא ונימא האחרון שכח דאלו הראשונים שכחה כבר מצאו אחרונים. ויש ששבשו פירוש רש"י. ונראה לי פירוש לפירושו דאף על גב דכיבוד איכא לא מהני כיבוד לומר הא ודאי כיון שנתכבד לא נשאר בו כלום. ואם תאמר שמא לא כבד יפה גם הראשונים יש לך לומר שמא לא כבדו יפה ושכחו אלא הכיבוד מועיל לעשות מה שלפניו מיעוטא ובמילתא דלא שכיחא והוי דבתריה רובא וכדאמרינן בשוקי ירושלם שהן עשויין להתכבד בכל יום דהוה ליה דמקמי כיבוד מיעוטא ודבתרא כיבוד רובא. והכא נמי כל השוכרים הראשונים כולם מתבטלים כל אחד בשל הבא אחריו במיעוט ברוב אבל באחרון שאין אחריו כלום אין בטול ועל כל פנים שלו הוא ושכח ולא מצאו בכיבוד וכיון דכן לא מייאש מיניה. ובתוספות הקשה היכי אמרינן דסמכינן על הכיבוד לבדו דהא אמרינן בפרק דם הנדה השרץ שנמצא במבוי לא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק כלומר דלא סמכינן אכיבוד לבדו בלא בדיקה והם ז"ל תירצו דהתם נמי מפני ששוקי ירושלם עשוין להתכבד ולהבדק בכל יום מפני הטומאה והכא נמי גבי שוכרין הכי קאמר שהבתים עשויין להתכבד ולהבדק לכל שוכר כשיוצא מן הבית.

ולפירושם קשיא טובא דכיון דאיכא כיבוד ובדיקה שהם טובים למה נאמר ששכח האחרון יותר מן הראשונים. והוצרכו לפרש דהכא מיירי בשבעל הבית דר תמיד עם כל שוכר ושוכר ולהכי פרכינן אמאי הוי של מוצאו דהא ודאי של בעל הבית הוא שנשאר שם תמיד אחרון כי כל שוכר ושוכר יוצא והולך לו והוא נשאר שם וכיון דכן כי כל השוכרים כולם כבדו ובדקו אינן שלהן ושל בעל הבית הוא שנשאר שם ולא כבד. וקשה לי טובא לישנא דניזיל בתר בתרא. ועוד דהא פרישנא במתניתין דכי קתני הרי הוא שלה על בעל הבית קאי. ועוד מדקתני אם היה משכירו לאחרים משמע שכולו היה מושכר לאחרים ולא היה בעל הבית דר שם.
ובמה שפירשנו נתיישב הכל יפה דלעולם אין כאן אלא כבוד לבדו והכיבוד עושה מה שלפניו מיעוט ומה שלאחריו רוב למיתלי ביה והיינו ההיא דפרק דם הנדה דכיון דהוחזקה טומאה במבוי זה אין הכיבוד מועיל לסלק חשש מלפניו לגמרי אפילו במילי דעלמא ועשוי הוא כעדשה מן השרץ או שרץ קטן שנשאר ולא נסתלק בכיבוד אין לנו כח לסלק טומאה מן המבוי שהוחזקה בו טומאה עד דאיכא כבוד ובדיקה שמסלק לגמרי חשש מכל מה שלפניו כן נראה לי וכן פירשתי לפני מורי הלוי והודה לדברי וצוה עלי להגיה כן בחידושים שלי. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: הואיל ושוקי ירושלם עשוין להתכבד בכל יום. ובית נמי הרי עשוי להתכבד בכל יום ובודאי של אחרון היה ואינו מתייאש שהרי לא בא אדם אחריו. עד כאן.

כתב הגליון וזה לשונו: הכא נמי נימא קמאי אזול וכו'. הקשה רש"י ויתרץ כגון שאין אדם דר בו עתה. ותירץ דאי הכי הוי דבתרא אותו שהיה דר בו אחרון. עד כאן.

הכי גרסינן קמא קמא אזיל וכו'. אף על גב דבמתניתין איירי בשנמצא בחור בכותל או בסדקין דהיינו גומא מדקתני אפילו נמצא בתוך הבית דמשמע כל שכן בחורין ובפרק קמא דפסחים אמרינן דגומא לא מבדקה. יש חילוק בגומות איכא דמבדקה וכו'. הרא"ש. וכתוב בגליון כתוב בתוספות לא משמע שיהא בסדק עמוקה וכו'. פירוש דאם כן לא הוי בתוך הבית. עד כאן.

כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם. פירוש שהיו דרים שם בבת אחת דליכא למידע ממאן נפלו וכיון דכן מאן דנפל מיניה מייאש ואפילו בדבר שיש בו סימן. ופרכינן שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל פירוש דאף על גב דרבי שמעון בן אלעזר לא אמר אלא במקום שהרבים מצויין כגון סרטיא ופלטיא הכא כיון דפונדק הוא שלנים שם עוברים ושבים ופעמים שעומדים שם קבועים תדיר דילמא איכא בבעלי הפונדק מאן דלא מעלי וההוא מיעוטא חשוב כרובא דסרטיא דהולכים שם דרך העברה וכההיא דאמרינן לעיל בתי כנסיות דידן ויתבי בהו גוים. ואגב אורחין שמעינן מהכא דמתניתין בדבר שיש בו סימן דומיא דההיא דרבי שמעון בן אלעזר. הריטב"א.
והראב"ד כתב וזה לשונו: כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם כאחד והוי מקום שהרבים מצויין שם כרבי שמעון בן אלעזר משום לתא דידהו אתי גוי ועייל להתם רבים שלשה. עד כאן.

וכתב הגליון שעשאו פונדק לשלשה ישראל. נראה דנקט שלשה ישראל משום דשלשה מיקרו רבים ותלינן דילמא איכא בינייהו אחד שאינו הגון ומייאש דהיינו טעמא כדאמרינן לעיל. אבל שנים לא איקרי רבים מצויין שם ולא חייש לבני אדם שאינם מהוגנים. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל. פירוש ואפילו שנפל ממי שיצא אחרון טרם אלו הנה הוא מתייאש כסבור שאלו לקחוהו. וקא סלקא דעתין השתא משום דהוי כמקום שהרבים מצויין שם דומיא דסרטיא ופלטיא ומשום הכי אקשינן שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל הקשו בחידושין היכי אתיא אפילו כרבי שמעון בן אלעזר והא איהו לא קאמר אלא בסרטיא ופלטיא בלחוד. ותירצו דאנן הכי קאמרינן מדסבירא לך דבשלשה ישראל מייאש שמעתיך כרבי שמעון בן אלעזר שייכא דכרבנן לא אתיא כלל. ומיהו אפילו כרבי שמעון בן אלעזר ודאי לא מתוקמא דאיהו לא קאמר אלא בכעין סרטיא ופלטיא וזה דוחק. ולי נראה משום דפונדק לנים בו אנשים זרים מחוץ לעיר משמע ליה דהוי כסרטיא ופלטיא דטעמא דסרטיא ופלטיא משום דשכיחי בהו אינשי טובא ואפשר דאיכא בהו אינשי דלא מעלי ולא מכרזי אבדתא הכא נמי כיון שהם זרים ואינם מבני העיר הנה הוא מתייאש לפי שכיון שאינם מבני העיר אפשר שהן חשודין דלא מהדרי אבדתא ולהכי נקט פונדק. עד כאן. אמר הכותב לא ידעתי הפרש בין בני העיר לאנשי עיר אחרת להיות חשודין אלו ולא אלו. הר"ש די וידש.

כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים. פירוש דאף על גב דרוב ישראל משתמשים בפונדק כיון שהגוים הם קבועים בפונדק כרוב גוים דמי ישראל דנפל מיניה איאושי מייאש אף על פי שיש לו סימן דמימר אמר גוי שהוא קבוע התם משכח ליה. ובדין הוא דבחד גוי דקבע סגי כדאיתא לעיל גבי בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא איידי דנקט שלשה ישראל נקט נמי ג' גוים. אי נמי שהגוים הללו שוכרי הפונדק לא היו קבועים שם לגמרי כאדם בביתו ולהכי בעינן ג' דהשתא הוו להו כרוב גוים. הריטב"א.
והראב"ד פירש וזה לשונו: שעשאו פונדק לשלשה גוים וישראל אחד ביניהם וברוב גוים ודאי הלכה כמותו והוא הדין לשנים ואיידי דאמר בתחלה שלשה אמר הכא נמי שלשה. ע"כ.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: שעשאו פונדק לשלשה גוים. לאו דוקא שלשה דהוא הדין אפילו אחד אלא דנקט שלשה כדנקט גבי ישראל. והא דנקט פונדק גבי גוים לרבותא שאף על פי שלא עמדו שם אלא לינה אחת או שתים מתייאש האובד שסבור הגויים ימצאום כיון שלנו שם. עד כאן.
כתבו בתוספות ובפחות משלשה לא מיקרי רוב. פירוש וחיישינן דילמא הוי דבעל הבית ואיהו לא מייאש כדפירש תוספות לעיל שסבור שהיום או מחר ימצאנו אבל כי איכא שלשה תלינן ברוב דמגוים נפל ולכן צריכין לומר שעדיין ישנן בבית דאם לא כן הוי דבעל הבית ולא שלהן דמסתמא כבדו ובדקו כשהלכו. גליון.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: שעשאו פונדק לשלשה גוים. ואם תאמר למה לי שלשה אפילו חד גוי כיון דתלינן בבתרא והגוי הוא האחרון.
ויש לומר דמשמע ליה מתניתין דאיתיה לבעל הבית בהדיה ודרים דקתני אם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו דמשמע אפילו מצא בתוך הבית דמוכח מלתא טפי דמבעל הבית נפל אפילו הכי הרי אלו שלו.
והשתא ניתא נמי הא דפריך ניזיל בתר בתרא ולא משני כגון דליתיה לבתרא קמן דהאי בתרא דקאמר היינו בעל הבית שהשוכרים הלכו להן ובעל הבית נשאר שהיה עומד עמהן בבית. עד כאן.

אמר רבה בר אבוה אפילו תימה לשלשה ישראל. כתוב בתוספות מילתיה דבר קפרא מפרש וכו' פירוש דאי הוה מצי למימר דאמתניתין קאי אז היינו אומרים דהפירוש שלשה ישראל עם הבעל הבית אבל מדקאמר אפילו תימא משמע דקאי אבר קפרא דאמר שעשאו פונרק לשלשה לכך מקשים תוספות. גליון.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ לקמן: משלשה אינו חייב להחזיר והיינו לטעמיה דלעיל דמייאש דמתניתין דקאמר מיכדי לא הוה בהדאי אלא הני. ואם תאמר ולמה לי למנקט שעשאה פונדק לשלשה אפילו לשנים נמי כיון דאיכא בעל הבית בהדייהו כדפרישית לעיל מייאש האובד. ויש לומר דאגב דנקט מעיקרא ג' משום רבים מצויים שם נקט נמי בתר הכי ג'. ומיהו לכאורה נראה שרב נחמן בא להעמיד על דברי בר קפרא דאפילו בשלשה ישראל קאמר מטעם דמפרש. וצריך לומר דלהכי נקט שלשה לפי שאין חושדין את בעל הבית. עד כאן.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: היה משכיר את ביתו לאחרים והיו עומדים בבית ג' בעלי בתים שנים מהם גוים וישראל השלישי אפילו אם מצא בתוך הבית הרי זה שלו. והוא דשתיך טפי דודאי נתייאשו הבעלים של הבית. ואי לא שתיך אי דיירו בה הני גוים וישראל שנה אחת או שתים דאיכא למימר אם איתא דלמרא דביתא הוה שתוכי הוה מישתיך איכא למימר נמי דהרי זה של מוצאה כיון דדיירי בה השתא תרתי גוים ולא דייר בה אלא חד ישראל. ונראה מסוגיית ההלכה שאם היה משכיר הבית לאחרים ישראלים זה אחר זה. הרי הן של שוכר האחרון. וכן כתב הר"ם. ואם השכירו לשלשה גוים כאחת הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאו ואף על פי שקודם לכן השכירו כבר לישראלים מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן שהרי עשאו פונדק. היו שלשתם ישראלים הרי זה יחזיר להם. ונראה לומר דלא שתיך טפי דאי שתיך טפי איכא למימר דלקמא דהוא מרא דביתא מהדר. עד כאן.

בפירש"י בד"ה ה"נ סתם שוכר בית כו' ונימא האחרונים שכחוהו כו' עכ"ל לפרש"י לא איירי בבעל הבית הדר עם השוכרים אלא דאית לן למתלי בשוכר אחרון שיצא מן הבית ושהוא שכחו ועיין בהגהות אשר"י ומה ששכחו ראשונים כבר מצאו האחרונים אבל קצת מגומגם בפירושו דמי הכריחו למה שפירש סתם שוכר כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו כו' דהוה סגי ליה במה שפירש שהאחרונים מצאו מה ששכחו הראשונים ומה שנמצא השתא דבתרא הוא דהוי שפיר דומיא דההיא דמייתי משוקי ירושלים ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה דשתיך וא"ת וליקני ליה חצרו כו' וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל מזה יראה דלא ס"ל לבעלי התוס' דשייך למימר גבי חצר יאוש שלא מדעת כו' ולאפוקי מדעת נ"י והרא"ש כו' וכן כתב הרא"ש להדיא עכ"ל ודבריו תמוהין דמה שייך כאן יאוש שלא מדעת כיון דתלינן ליה בשל אמוריים ולהכי הביאו נמי ראיה מהך דחנות ושולחנות דמיירי נמי דתלינן ברוב כותים כמו שפירשו התוס' לקמן וכן הך דתגר איכא לפרושי הכי אפילו בקונה מרוב כותים ותדע שהרי הנ"י גופיה כתב הכא ברישא כדברי התוס' והביא ג"כ הראיה מחנות ושולחנות ולא כתב הנ"י דשייך יאוש שלא מדעת בחצר אלא בסיפא גבי כותל חדש דליכא למתלי באמוריים גם הרא"ש לא כתב כן דשייך יאוש שלא מדעת הכא בחצר אלא לפי תירוצו השני שכתב דהשלל מתחלק לכל ישראל כו' ואהא כתב וכ"ת תקנה לו חצרו אחר שנתייאשו לא עדיפא חצרו מידו כו' עכ"ל אבל בתירוצו קמא שהם בעצמם דברי התוס' דלית לן למתלי אלא בשל אמוריים ודאי דלא שייך יאוש שלא מדעת בחצר ולכך הביא ג"כ בתירוצם הראשון מהלוקח מן התגר דמי לא עסקינן דלוקח מרוב כותים ומה שלא הביא ראיה גם מחנות ושולחנות ע"כ לאו מטעמיה שהרי כתב הרא"ש לקמן גבי חנות וחצרו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כו' עכ"ל והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בד"ה לג' כותים בפחות מג' לא מקרי רוב ומיירי כו' עכ"ל אפשר לפרש דאע"ג דשני כותים נמי הוי רוב לגבי בעל הבית לחודיה מ"מ כיון דעיקר דירתם אין כאן אלא לינה א' ושנים לית לן למתלי בנפל מהני שני כותים לגבי בע"ה דדירתו שם אי לאו דג' הוו וליכא לאקשויי לא תוקמה בפונדק אלא במשכירו ודר עם ב' כותים דהא פשיטא הוא דתלינן ברוב כותים ועוד מלתא דלא שכיחא הוא שיהיה ישראל דר עם ב' כותים וק"ל:

גמ' כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם כצ"ל. והאי דלא אהדרו ליה בדעתו למגזל כצ"ל:

תוס' ד"ה וניזל בתר בתרא דהיינו בעל הבית וכו'. הא דלא רצו התוס' לפרש כפי' רש"י דהיינו השוכר האחרון משום דקשיא להו דהא גם הוא מחפש ומכבד כשיוצא ועוד דלפי' רש"י לא יתיישב הא דקא משני לקמן בסמוך כגון שעשאו פונדק לג' כותים דבכותי אחד כשהוא השוכר האחרון סגי אבל לפי' התוס' אתי שפיר דבתרא הוא הבעל הבית ודר עמהם בבית ולכך צריך ג' דאין רוב פחות מג' והוי רוב כותים וכמו שפירשו התוס' לקמן:

ד"ה אפילו תימא לג' ישראל מלתיה דבר קפרא מפרש וכו'. נראה דכתבו התוס' כן משום דלפום ריהטא משמע דרב נחמן אשנויא דבר קפרא דלעיל מיניה קאי וזה נראה דוחק דבר קפרא תנא הוא לכך כתבו מלתיה דבר קפרא מפרש וכו':

גמרא פונדק לג' בני אדם כצ"ל ונ"ב כך נ"ל לגרוס בגמ' לפי' התוס' ודו"ק וכן מצאתי באלפסי:

רש"י בד"ה בתר קתא כו' נתנוהו שם אי קתא כו' הד"א:

תוס' בד"ה דשתיך כו' מצא בחנות ובשולחנות כו' נ"ב מזה יראה דלא ס"ל לבעלי התוס' דשייך למימר גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסור אתא לידיה אלא גבי אדם אבל בחצר כל זמן שמתייאשים הבעלים קונה בעל החצר אף שבשעת נפילה לא היה יאוש ומש"ה מביאין ראיה מחנות וק"ל ולאפוקי מדעת נמוקי יוסף והרא"ש ומש"ה לא הזכיר הרא"ש חנות וכ"כ הרא"ש להדיא ע"ש:

גמרא ואלא מתני' דקתני מחציו כו'. דאין דרך להניח אורך לרוחב הכותל:

גמ' כגון שעשאו פונדק. המשכיר לג' קרי פונדק שלא היה דרכן לשוכרו לג' בני אדם לדור בו כ"א ללון:

גמ' ואזדא ר"נ לטעמיה וכו'. ר"ל אדיוקי דקאמר שלשה אבל אחד לא מיאש דמימר אמר מכדי אינש אחרינא וכו' [וע"ז הוצרך לסיים ואזדא לטעמיה משום דקשיא ליה לטעמא דאמר מכדי כו' אמרי קמייהו כו' א"כ בא' נמי שייך ה"ט לזה קאמר דאזיל לטעמיה דבא' אמר נקטינא ליה כו' אבל אגוף הדין בשלשה לא שייך ואזדא לטעמיה דלא חידש שם טפי ממה דאמר הכא] ולזה הקשו בתוס' דמ"מ בתרי סגי כדבסמוך ועיין בר"ן:

ברש"י בד"ה ה"נ סתם שוכר בית כו'. דבריו אינם מובנים שמרכיב אתרי רכשי ואינו דומה ג"כ להאי דלעיל והמחוור בעיני לומר שר"ל סתם שוכר בית מחפש כל זויותיו ובודק מה שבחורין ובסדקין כשרוצה לצאת שכן דרך היוצא מן הבית לחפש שלא להניח דבר מה בתוכו והוי כשוקי ירושלים העשוין להתכבד ונימא האחרונים ודאי חפשו ושכחו זאת דרך מקרה בבית בגלוי אחר החיפוש דאלו הראשונים שכחוהו ר"ל אחר החיפוש כבר מצאוהו האחרונים שודאי היה ראו בבואם לבית לדור שם אלא ודאי האחרונים שכחוהו ובעי תרי טעמי דאלו בחיפוש לחוד א"כ גם האחרון חיפש כמו הראשון ובשכח לחוד מ"מ ניחוש דלמא אבד הראשון לזה אמר חיפש ועיין:

בתוס' בד"ה דשתיך וכו'. עיין כאן הפלפול בין מהרש"ל ומהרש"א יצ"ו ואינו בידי כעת:
ומ"ש או לשולחני לפי שהמעות הן דבר קטן וכו' קשה לי הא ר"א ס"ל בסמוך אפילו צרורין ומונחין ע"ג השולחן ואפשר לומר דהתם אינו משתמר שהכל נכנסין ויוצאין ועיין:

בתוס' בד"ה וניזיל כו'. ולא ניחא להו כפי' רש"י אחד שאינו דומה ממש לשוקי ירושלים ועוד אפ"ל דקשה להתוספות מאי מקשה ליזל בתר בתרא לוקמי כרישא בשתיך דהשתא לא תלינן בבתרא משא"כ לפירושם דדר שם א"כ אף בשתיך תלינן בבתרא ורש"י לא רצה כפירושם דמנ"ל להקשות ליזיל בתר בתרא דלמא לא דר שם וק"ל:

בתוס' בד"ה בג' עובדי כוכבים בפחות מג' לא מקרי רוב היה נ"ל שלא מקרי רבים מצוים שם בשביל עובד כוכבים אחד יותר מישראל [ואי מבעה"ב נפיל לא מייאש אף ברוב עובדי כוכבים אם אינן מצוין שם כמ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף כ"ד) בד"ה טמון וכ"כ הפ"י] ומהר"ש פירש כיון דהישראל הוא בעה"ב ודר שם בקביעות לא מקרי זה רוב נגד בעה"ב וכו':
ובטור ח"מ סימן ר"ס [דנקיט שנים] מפרש [הא דנקיט הגמ' ג'] הוא לאפוקי אחד דלא וכיון דמוכרח לשנים וכו' [נקיט ג' עם הבעה"ב] ע"ש ובסמ"ע (מ):

בתוס' בד"ה אפילו תימא כו' מלתא דבר קפרא כו'. דהכי משמע לישנא דאפילו תימא ועוד דאי לא תימא הכי תיקשי דלמא גם כוונת בר קפרא היה כן ומנ"ל לפרושי פירוש מעצמו כיון די"ל דכוונת בר קפרא הוא כן וכתבו זה כדי להקשות וא"ת וכו' דבלאו הכי י"ל דדלמא אה"נ לאו דוקא נקיט רק איידי וכפירש"י אבל אם הוא מפרש מ"ד ראשון השתא ודאי א"ל לאו דוקא ואיידי ודו"ק:

[תד"ה] עשוין. וי"ל כו'. עצם בכעדשה. ט"ס הוא וצ"ל בשר ת' עצם כמש"כ בס"ד בב"ק (עט ב) ברש"י ע"ש:

גמרא חולקין פשיטא וכו'. תמוה מאוד דמאי פשיטא הוא, הא אדרבה טעמא לא ידעי' דאמרינן חולקין ולא מהני תפיסת המוציא מספק כיון דליכא חזקת מר"ק, ואם נימא כיון דהוא בחור הכותל הבעלים מקרי מוחזקים וכמ"ש הרא"ש פ"ק גבי איבעי' דזרק בפתח זה ויוצא בפתח אחר דהפקירו הבעלים וזכו בו אחרים מוציאי' מידם ונותנים לבעה"ב, דכיון דליכא חזקת מר"ק זכה בו הבעה"ב מספק ונעשה הוא מר"ק, א"כ ממילא הכא מדינא להיות כולו של הבעה"ב, ומה"ט יש לע' ג"כ גבי מצא בגל כיון דבשעה שהיה בגל אף שלא זכו הבעלים מטעם חצר, מ"ה עכ"פ כיון דהוא מונח בחצירו והוא ספק אם הוא של אבותיו והוי שלו או אם הוא של אמורים ולא זכה מטעם חצר כיון דאין סופו להמצא, זוכה בתפיסתו לטעון שהוא של אבות ונעשה מר"ק, כמו באיבעי' דאין סופו להניח דאף דאנו דנין דלא מקרי קנין חצירו, מ"מ עכ"פ תפוס לזכות בו מספק, וצריך לדחוק דאין סופו להמצא גרע ואין בחצר זה שם תפיסה עליו, וצ"ל עכ"פ דינא דחלוקה קשה מאוד ומה פשיטות' הוא, שוב מצאתי בס' בית מאיר (סי' סג) באמצע חצאי עגולה, שעמד בזה ובאופן אחר דדלמא קמ"ל לאפוקי ממ"ד דתקפו כהן אין מוציאי' ע"ש, ופלא בעיני דמה שייך דתקפו כהן הכא דהא בליכא חזקת מר"ק לכ"ע תקפו כהן א"מ, ואי דמקרי מר"ק אמאי באמת לא יהיה כולה לבעל הכותל, וצ"ע:

תד"ה דשתיך טפי. ע' מהרש"ל ומהרש"א. ומצוה גדולה ליישב דברי מהרש"ל כי רבתה תמי' למאוד. דמה שייך למידק מתוס' מדהביאו ראי' מחנות, וכל מה שמפרש בכוונת הנ"י נפרש ג"כ בכוונת תוס'. ולענ"ד דודאי עיקר ראיית הנ"י רק מרוב נכרי' וכמ"ש המהרש"א וכמו דנראה בעליל במתני' דמצאו בחנות. כ' הנ"י בזה ב' פירושי', הא' מדלא קתני גם ברישא אם צרורין נוטל ומכריז מוכח דברישא בכל ענין היא שלו דמיירי בר"נ, והב' דבאמת אם צרורים קאי גם ארישא. ועל זה הקשה דלקני ליה חצירו לבעל החנות. ותי' דלאביי ניחא דהוי באיסורא אתיא לידיה. ולרבא צ"ל דהוי חצר שאינו משתמר, א"כ דברי הנ"י סותרים מיני' ובי', דא"כ מה הביא במשנתינו לראיה מצא בחנות דדבר דאין סופו להמצא אין קונה. א"ו דדבריו דלקמן במתני' דמצא בחנות קאי לפי פי' הב'. דאם צרורים קאי גם ארישא ומיירי ברוב ישראל, ומש"ה שפיר מתרץ באיסורא אתיא לידיה, והכא במתני' ראייתם לפי פי' הא'. דע"כ רישא מיירי בר"נ. אולם צריך להבין דלכאורה מר"נ ליכא הוכחא כלל דאיך שייך דיקנה לו חצירו, הא גם אם שלו נפל הוא מייאש. דבשלמא בר"י קשה דיקנה חצירו, דאם יהיה הדין דקנה חצירו ממילא כל המוצא יחזירנו לו דהא ידע דשל חנוני הוא דקנה לו חצירו, וא"כ אין הבעל חנוני מייאש, אבל בר"נ הא מייאש, שמא נכרי יטלנו. ודוחק לומר דהוכחה לפי אוקימתא דלעיל דמתני' דמכשירים בטמון. דרשב"א ורבנן פליגי בתרתי. א"כ י"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ רק לענין תלי'. אבל לא לענין יאוש, או דקיי"ל ג"כ דהוי יאוש מטעם דאם המיעוט ימצאנו יתלו בנכרי, וא"כ הכא דהמוצא א"י לתלות בנכרי דהא מ"מ קנה לו חצירו מש"ה אין החנוני מתייאש מהא חשש דנכרי ימצאו לבד, דהא לפמ"ש לעיל מדפריך ר"י למר שמואל תרתי מוכח לל"ב, א"כ משמע דעיקר כלישנא ב'.
אולם לכאורה תמוה מאד דאם קיימי' השתא לל"ב א"כ בפשוטו אזלא קושיית המהרש"א על המהרש"ל דהא לל"ב לאו מדין תליי' אתינן עלה דכבר כתבנו לעיל דללישנא בתרא נוכל לומר דגם לרשב"א אין תולים ולא פליגי רק בסברת יאוש דהא דסבר רשב"א בר"נ ה"א שלו היא רק מטעם יאוש. וא"כ מה הועיל המהרש"א בכוונת תוס' אמרינן בר"נ דלא באיסורא אתי לידי'. כיון דבר"נ ה"א שלו הוא רק מטעם יאוש גם בר"נ שייך באיסורא אתי לידיה, ושפיר הוכיח המהרש"ל דתוס' לא סברו דבחצר שייך דבאיסורא אתי לידיה אף אם איירי בר"נ, ונוכל ליישב דהא ודאי מדאורייתא בר"נ תולי' בנכרי דהא חזינן בכל התורה דאזלינן בתר רוב, רק דחכמים תקנו היכא דאיכא לברורי לא אזלי' בתר רוב, וא"כ בא"ב סי' דליכא לברורי הניחו חכמים גם כן על היסוד דאורייתא דתולי' בנכרי, וא"כ אף לפי התי' ראשון של הנ"י דמדלא קתני ג"כ ברישא ואם צרורים מוכח דאיירי בר"נ ואפילו בצרורים ה"א שלו. אבל בודאי מתני' איירי ג"כ בדבר שא"ב סי' דבהא ליכא לברורי ותולי' בנכרי, ושפיר כתב המהרש"א דאיירי בר"נ, וראיית התוס' מדבר שא"ב סי' דלהוי לבעל החנות דאז ל"ש באיסורא אתי לידי', וא"ל דמ"מ (מה) קשה דיקנה לו חצירו (הא) מתייאש ואי דהוי ישל"מ, זהו אינו דדוקא לענין שיצא מרשות ע"י יאוש בזה אמרי' ישל"מ לא הוי יאוש, אבל לענין קנין חצירו של"מ מטעם דזכין לאדם שלא בפניו, הא אלו הוי ידוע ג"כ לא היה חצירו קונה לו כיון דהוי יאוש, בכה"ג י"ל דאין חצירו קונה לו של"מ, היכא דאלו הי' מדעת לא היה קונה לו. גם של"מ אינו קונה ולזה צ"ל דהנ"י לשיטתיה דס"ל לעיל גבי כופר' דהיאוש אינו מועיל בדבר שברשותו או בחצירו, וא"כ אלו היה מדעתו היה חצירו קונה לו דמה דמתייאש החנוני אינו מגרע דהא יאוש אינו מועיל בחצירו דאך דאפשר לחלק דדוקא בדבר שהוא שלו מכבר בזה אין היאוש מועיל אם הוא בחצירו, אבל מ"מ אין חצירו קונה לו בדבר שהוא מתייאש, מ"מ אין הכרח לזה די"ל בפשוטו דיאוש מועיל רק בדבר שאין מונח ברשותו. אבל במונח בחצירו זוכה לו חצירו שלא יועיל היאוש לאפקועי מרשותו, לזה שפיר הקשה הנ"י דלקני לי' חצירו של"מ וכ"ז הנ"י לשיטתי'. אבל לשיטת תוס' דס"ל בסוגיא ד"ה בכותל חדש ובד"ה וניזל בתר בתרא דהיאוש מהני בדבר שבחצרו ממילא ליכא קושי' מר"נ דליקני לי' חצירו, דהא כיון דמדעת לא קנה לו חצירו ה"נ לא קנה לו של"מ, וע"כ ראיה מר"י ושפיר מוכח דהתוס' לא ס"ל כנ"י דבחצירו שייך סברת דבאיסורא אתי לידיה. ומיושבים היטב דברי המהרש"ל בעזה"י:
עוד בדרך אחר נראה ליישב דברי המהרש"ל דלכאורה דברי המהרש"א בכוונת הנ"י אינן מספיקים לסתירת דברי הנ"י דנהי דליכא קושיא על הוכחת הנ"י ממה שתי' לקמן בעצמו דהוי באיסורא אתי לידי', די"ל דקאי לפי' הא' דרישא מיירי בר"נ, מ"מ עדיין קשה במה דמתרץ הנ"י בעצמו לקמן אף לרבא דהוי חצר שאינם משתמרת ממילא אזדא ראיה דחנות, וצ"ל דהראיית הנ"י דיקשה לפ"מ דהוכיח ר' אבא לעיל (דף י"א ע"א) ממתני' דעישור שאני עתיד למוד דחצר שאינה משתמרת קונה דלדידיה יקשה מתני' דחנות דלקני לי' חצירו, אע"כ דאין סופו להמצא אינו קונה, בזה מיושבים ג"כ סתירת דברי הנ"י לקמן דתחלה מתרץ באיסורא אתי לידיה ואח"כ כ' דגם לרבא ניחא דהוי חצר שאינו משתמר, וקשה למאי הוצרך לסברת באיסורא אתי לידיה הא בסברא דאינו משתמר לחוד מספיק בין לאביי בין לרבא, ולפי הנ"ל ניחא דאינו משתמר לחוד אינו מספיק דמ"מ יקשה לר' אבא דס"ל דחצר שאינו משתמר ג"כ קונה, לזה הוכרח לומר דלאביי ניחא מטעם דבאיסורי אתי לידיה. א"כ י"ל דר' אבא סבר כאביי ורבא מוכרח דטעם שאינו משתמר עיקר וס"ל באמת דלא כר' אבא, ולפ"ז מיושבים היטב דברי מהרש"ל, והיינו דס"ל למהרש"ל דזה בודאי סברא פשוטא דחנות מקרי אינו משתמר לגבי אבידה זו כדכתבו התוס' לעיל והרא"ש בעצמו, וע"כ ראיית התוס' משום דיקשה עכ"פ לר' אבא, ולזה הוכיח המהרש"ל דתוס' לא ס"ל כהנ"י דאם איתא דתוס' ס"ל כנ"י, וראייתם יהא מר' אלעזר לקמן דאמר אפילו צרורים והיינו בר"נ דיקשה אטו גברא אגברא קרמית, דהא י"ל דסבר כהלכתא דחצר שאינו משתמר אינו קונה. ור"א דס"ל דקונה י"ל דמוקי מתני' בר"י, אע"כ דתוס' לא ס"ל כנ"י וקושייתם אף מרישא, ושפיר הקשו עכ"פ לר"א, בשלמא הנ"י מביא שפיר ראי' מחנות, והיינו הנ"י בפי' א' דייק כן מלישנא דמתני' דמיירי בר"נ מדלא קתני ברישא דאם צרורים. וכיון דמוכח כן מגופא דמתניתין שפיר יקשה לר' אבא ממתני'. אבל התוס' לא הוכיחו כן ממתני' אלא גורסים בדברי ר"א, וא"כ הי' מקום לומר דר' אבא דסבר חצר שאינו משתמר קונה מוקי מתני' דחנות בר"י. ושלא כר"א א"ו דתוס' לא ס"ל כנ"י. וגם זה נכון בעזה"י. ובזה מיושב ג"כ מה שדחו אחרונים לראיית המהרש"ל די"ל דהוכחת תוס' אזלי לרבא דלדידי' הוי בהיתר אתי לידי', ולדברינו ניחא כנ"ל, דעדיין יקשה הא י"ל דרבא ס"ל כהלכתא דחצר שאינו משתמר אינו קונה, ור"א ס"ל כהלכתא כאביי דיאוש של"מ לא הוי יאוש אלא ודאי כהוכחת המהרש"ל:
אמנם בזה שפיר יש לקיים דברי האחרוני'. די"ל דראיית תוס' הוא לרבא, והיינו די"ל דתוס' ס"ל דמשמע לעיל (דף י"א ע"ב) דמדאמר רבא לעיל שפיר עביד דלא קבל, משמע דרבא בא לחזק ראיית ר"א ממתני'. וא"כ שפיר הקשו לרבא דהא ס"ל דישל"מ הוי יאוש. וגם ס"ל דחצר שאינו משתמר קונה, והנ"י דמתרץ לרבא דאינו משתמר אינו קונה, צריך לדחוק דמה דאמר רבא שפיר עביד דלא קבל, היינו דלא קבל להך תירוץ דמטלטלין אג"ק הקנה לו, אבל מ"מ י"ל דליכא ראיה ממתני', וכדר"פ דעת אחרת מקנה אותו שאני, אבל מ"מ בכוונת תוס' י"ל הכי ואזדי ראיית מהרש"ל:
ואולם כל מה שנאמר לדחות ראיי' מהרש"ל היינו לענין ראיית תוס' מחנות, אבל מ"מ שפיר מוכח דתוס' לא סבירא ליה כהנ"י מהראייה הב' מההוא דלוקח מן התגר, דבזה ליתא למ"ש המהרש"א דראי' מר"נ, דדבריו תמוהים דהא קתני שם אם צרורים נוטל ומכריז, וא"כ ע"כ לא מיירי בר"נ. דהא בין לאוקימתא דלעיל בטמון ובין לאוקימתא דיניח, ועכ"פ ס"ל לסתם מתניתין דמכשירין בר"נ ליכא חיוב הכרזה, ומסתמא סתמא דהכא לא פליגי, וכמ"ש לעיל בפירכת הש"ס והא ל"י דנפל, וגם דחיות האחרונים דראיית תוס' לרבא ג"כ ליתא דהא התם בתחילה כ"ז שלא שהה כדי לערב עם פירות אחרים. או למכור לאחרי' אין הבעלים מתייאשים כמ"ש תוס' לקמן ד"ה בלוקח מן התגר. וא"כ גם לרבא הוי באיסורא אתי לידי'. וזהו תמוהים לי לדברי הרא"ש דהקשה ג"כ במתני' דמצא בגל דלקני לו חצירו, ותי' דאין סופו להמצא, ומביא ראיה מההוא דלוקח מן התגר, ואח"כ כתב לעיל דמה שנשאר טמון מן האמוריים לא היה לאותו הקרקע לחלקו, ונ"ל מבואר דהרי"ף ע"כ ס"ל כהנ"י דבחצירו שייך ג"כ באיסורא אתי לידיה, וגם לרבא ניחא הכא דהא מתחילה כשנפל הקרקע לחלקו לא היה יאוש רק אחר שעמד והוי גם לרבא באיסורא אתי לידי', אלא דמתחילה היה ס"ל להרא"ש דהוא של אמוריים ממש, ואם כן מה ראיה הביא מהלוקח מן התגר דהא מיירי התם בר"י דהוי באיסורא אתי לידי' ואף לרבא וכנ"ל, וצ"ל דהרא"ש לא סבר כסברת תוס' דלקמן אלא דס"ל דלאלתר מיד מתייאשו הבעלים. וא"כ ראיית הרא"ש דיקשה לרבא ממתני' דהלוקח מן התגר, אבל עכ"פ תוס' לשיטתייהו דס"ל לקמן דלא מתייאשו עד ששהה ביד התגר וא"כ הביאו ראיה מלוקח מן התגר, מוכח בבירור דלא ס"ל כהנ"י וכדברי מהרש"ל, והנה אף שטרחנו ליישב כוונת הנ"י בראייתו מחנות עוד לא זכינו לעמוד על עומק דעתו במה דהקשה לקמן במתני' דחנות דלקני ליה חצירו, הא כבר תי' לעיל דאין סופו להמצא לא קנה, דהא אף דלפ"מ דקאי הנ"י לפי' הב' דהם צרורים קאי גם ארישא ליתא לראיה דחנות, מ"מ י"ל דהנ"י בא לומר דלפי פי' הב' ליתא לראיה שקיימי' דאין סופו להמצא אינו קונה, דהא באמת מ"מ מוכח דין זה ממה דמצא בגל אינו קונה חצירו ואם כן ממילא בחנות ניחא, ובדברי הרא"ש יש מקום מרווח לפ' דאף דכ' כאן במתני' דמצא בגל דאין סופו להמצא אינו קונה ומביא ראיה מלוקח מן התגר. ואעפ"כ לקמן גבי חנות הקשה דליקני לי' חצירו. די"ל דדוקא גבי לוקח מן התגר דברישא דמיירי באין צרורים בזה מקרי אין סופו להמצא דמעות בלא צרור הוא דבר קטן. אבל לקמן דקאי על דברי ר"א דאמר אפי' צרורים ס"ל להרא"ש סופו להמצא. ומרווחא בזה המשך דברי הרא"ש דלקמן דתחילה הביא דברי ר"א ואפילו צרורים ומשום דינו דמייאש דמימר אמר מכדי הנהו כו' אמרי' קמייהו ולא אהדרו לי. ואח"כ כ' וחצירו לא קנתה. והוא תמוה דאיך תליא זה בדברי ר"א אפילו צרורים. הלא גם במתני' קשה דלקני חצירו דהא להרא"ש גם דברי ר"א בר"י. ולפי הנ"ל ניחא די"ל דבמתני' מיירי בלא צרורים והוי אין סופו להמצא. לזה הקשו רק על ר"א דאמר ואפי' צרורים והוי סופו להמצא. אבל בדברי הנ"י דמתרץ דבאיסורא אתי לידיה ע"כ דקאי לפי הפי' הב' דרישא לא מיירי בצרורים. ושפיר י"ל דהוי אין סופו להמצא. וביותר דהא הנ"י ע"כ ס"ל דגם בצרורים אין סופו להמצא. דהרי בררנו דראייתו ממצא בחנות הוא לפי' הא' דרישא מיירי אפי' בצרורים ובר"נ וצ"ע:
וגם בדברי הרא"ש עדיין לא נחה דעתי. דנראה דאף דלבתר דהביא דברי ר"א שאמר אפי' בצרורים כ' וחצירו לא קנתה. מ"מ נראה ע"כ דקושייתם הוא רק ממתני' והיינו דהא הרא"ש ס"ל כהנ"י דבחצירו שייך ג"כ באסורא אתי לידי'. ומה דהקשה גבי חנות דלקני חצירו. ע"כ היינו דיקשה לרבא ממתני' ואם נימא דהקושי' על מימרא דר"א אפי' צרורים וגם לרבא הוי באיסורא אתי לידיה. הא היאוש מתחיל רק מעידנא דאמר קמייהו. וא"כ בתחילה כשנפל מיניה לא הוי יאוש דאף דאלו ידע דנפל עדיין לא הוי מייאש. וגם דלמא ר"א ס"ל כהלכתא כאביי. אע"כ דהוא קושי' בפ"ע על מתני'. וא"כ גם להרא"ש יקשה הא כבר הוכח מלוקח מתגר דאין סופו להמצא אינו קונה.
והנה אחר שבארנו דהאמת עם מהרש"ל דהתוס' לא ס"ל כהנ"י. לכאורה קשה טובא דלשיטתו יקשה סיפא דמתני' דמחציו ולחוץ הוא שלו דיקנה לבעה"ב חצר. וכאשר הקשה הנ"י. ותי' לשיטתו דבחצר שייך ג"כ באיסורא אתי לידי'. וא"כ לשיטת תוס' דלא ס"ל כהנ"י הקושיא במקומה עומדת. ומה שתי' הרבה הראשונים דהוי חצר שאינו משתמר כמו שהובא בשיטה מקובצת. גם זה אינו מספיק למה שביארנו דקושית תוס' בחנות לר' אבא, וא"כ עדיין לר' אבא דס"ל חצר שאינו משתמר קונה. יקשה ממתני' דמחציו ולחוץ ודוחק לומר דגם בחור הוי אין סופו להמצא. דהרי הנ"י תי' על מצא בגל דאין סופו להמצא. ותיכף תכ"ד הקשה מחציו ולחוץ דלקני חצירו והיינו ע"כ בחור מקרי סופה להמצא.
ולזה עלה בדעתי דרך חדש. והיינו דלכאורה צריכים להסביר עיקר סברת הנ"י בחצר שייך באיסורא אתי לידי' אמאי לא נימא דעד היאוש לא רצה דלקני לי' חצירו דאין לו זכות בזה. ואחר יאוש יתחיל קנין חצירו כמו דאמרי' בעלמא דהתירא ניחא ליה דיקנה. דאיסורא לא ניחא ליה דיקנה, וצ"ל כיון דהחיוב מוטל עליו להגביה האבידה וליטול מדין השבה. וא"כ בע"כ צריך להתרצות שיזכה לו חצירו שיהיה בידו חיוב השבה. ואף דמצינו דאפי' בגט דמקני לה בע"כ. מ"מ בידה לומר שלא יזכה לה חצירה. דשאני התם דאין החיוב עליה ליטול הגט. אם בידה לברוח רשות בידה. אלא דאם הבעל חזק כחו ממנה ומכניס הגט לידה בע"כ מגורשת. מש"ה רשות בידה לומר אין רצוני שיהא חצירי שלוחי. אבל באבידה דאסור להתעצם ומוטל עליו ליטלו גם בחצר נעשה ידו בע"כ.
ואולם לכאורה כ"ז בכופר' דהוי סי' מקום וכן בכותל בחציו מלחוץ. אבל במ"ש הנ"י ג"כ במצא בחנות וקאי שם באותו צד דברישא מיירי באין צרורים וכנ"ל לכאורה ל"ש כן. דבפשיטות נראה דבמוצא דבר שא"ב סי' אף בעוד דלא ידעו הבעלים דנפל וליכא יאוש. מ"מ אין עליו חיוב ליטלו כיון דאלו ידעו הבעלים היו מתייאשים אין עליו חיוב השבת אבידה. דאף דסברת תוס' לעיל גבי ספק הנוח מבואר דס"ל דאפי' בדבר שא"ב סי' ונטלה נעשה עליו שומר אבידה ומחויב בהשבה. וכן מוכח בשיטות הרמב"ן כפי סברתו ביסוד באיסורא אתי לידי' וכנ"ל. מ"מ היינו דוקא דנטלו כבר. אבל אינו מחויב ליטלו. וא"כ במצא בחנות דמיירי בא"ב סי' יקשה כנ"ל. ואימא דחצר אינו זוכה לו עד שנתייאש. ובהכרח צ"ל דהנ"י ס"ל להדין דא"ב סי' כ"ז שלא נתייאשו הבעלים חיוב עליו ליטול האבידה. וא"כ י"ל דגם תוס' ס"ל כהנ"י ביסוד באיסורא אתו לידיה גבי חצר. אלא דבזה חולקים על הנ"י וס"ל דבר שא"ב סי' אינו חיוב על המוצא ליטול. או אף אם ס"ל בזה כהנ"י. י"ל דדוקא היכא דשייך ביה טב"ע דאפשר שיחזיר להבעלים ע"י טב"ע בזה אף דהבעלים מתייאשים דסוברים שלא ימצא עדים כיון דא"ב סי'. וכמ"ש תוס' לקמן. מ"מ מוטל על המוצא חיוב השבה. אבל במעות וככרות וכדומה דכתבו תוס' לעיל גבי כלי אנפוריא דדברים אלו ל"ש טב"ע. בזה. י"ל דאין עליו חווב כלל ליטול ולהגבי' [ולפ"ז אפשר לומר דין חדש. דהיינו מה שכתבו דבספק הנוח גם מיד לא יחזיר דכבר נתחייב בהשבה היינו דוקא בגוזלות וכדומה דיש בו שייכות טב"ע. אבל בדבר שאין בו ענין טב"ע דלא אפשר שיחזיר לבעלים אין עליו חיוב שמירה בנוטלו. וצ"ע לדינא]. וא"כ שפיר הוכיחו תוס' ממצא בחנות דבמעות דליכא טב"ע ל"ש באיסורא אתי לידי' גבי חצר. אבל במחציו ולחוץ דיש בו סי' מקום גם תוס' סברי כהנ"י דבחצר הוי באיסורא אתי לידי'. ולרבה דס"ל מקום לא הוי סי' י"ל דבחציו ולחוץ הטעם דהוי חצר שאינו משתמר. ור' אבא ס"ל כרבא דמקום הוי סי'. כך היה נראה לכאורה לנכון. ואולם לבי מהסס בזה. דא"כ האיך הביא ראיה מההוא דלוקח מן התגר. הא התם שפיר שייך השבה. ולגודל הקושיא הוכרחנו ללחוץ ולדחוק דתוס' ס"ל גם גבי חור דהוי אין סופו להמצא, ודוק. כי נכונים דברים האלו. ואקוה שכוונתי לדעת הזכאי:

תד"ה לג' עובדי כוכבים מזלות ע' מהרש"א. ועדיין יש להקשות דהא הבעה"ב מתייאש כיון דהדרי' עמו עובדי כוכבים ומזלות וסובר שהם מצאוהו, ולומר דבעה"ב תולה דהוא ימצאהו ואינו מתייאש, וכ"כ בשיטה מקובצת בשם גליון תוס', זהו נסתר ממה שהקשה תוס' דלמה לי' ג' ישראלים בב' סגי דהבע"ה מתייאש, הרי מבואר דס"ל דהבעלים מתייאשים, וא"כ כי היכי דהקשו תוס' על ישראל דבב' סגי ה"נ תקשי על עובדי כוכבים ומזלות דבב' סגי, ובפ"י כ' דכוונת תוס' דלא מיירי הכא לענין לתלות, אלא אף היכא דידע דמישראל נפל ומטעם יאוש אתינן עלי', ומש"ה ב' עובדי כוכבים ומזלות לא מהני כמ"ש תוס' לעיל בההוא דטמון דלא מייאש רק במקום שרבים מצויי' שם, ובסגנון זה כ' הפ"י לעיל בתוס' ד"ה בטמון, ותוכן דבריו שם דמה דלא העמידו תוס' קושיית' על המקשן דלוקי באין רבים מצויין, די"ל דלס"ד טעמא דמתני' דמכשירין דבר"נ הוא שלו היינו אף בראה דמישראל נפל כדמוכח מדיוקא דמע"מ ובבא בר"י וע"כ הטעם משום יאוש, א"כ מוכח דמצא במקום שרבים מצויי', ע"ש, סותם דבריו בפשיטות דבר"נ לא הוי יאוש אלא במקום שרבים מצוי' שם.
ואני בעניי לא ידעתי מנין לו זה בכוונת תוס' כיון דאיכא במקום זה ר"נ הוי יאוש אף דאינו סרטיא ופלטיא מעבר לרבים, אלא דדוקא בר"י דיאוש משום אינשי דלא מעלו בזה בעי מקום מעבר לרבים דנמצאים בתוכם אינשי דלא מעלו, (אבל בעלמא דל"ש תוך מיעוט אנשים שנמצאו אינשי דלא מעלו) אבל לענין ר"נ אין לחלק, ולזה העיקר כדברי מהרש"א, ומה שהקשו דבב' עובדי כוכבים ומזלות ליסגי מדין יאוש, יפה תי' לי הבחורים יחיו די"ל דבעי לאוקמי אף בסתם אבידה היכא דחשש דל"י דנפל מיני' והוי ישל"מ משא"כ באוקימת' דר"י דרק מדין יאוש הוא, וע"כ איירי במדעת, שפיר הקשו תוס' דבתרי סגי, אולם לפי מה שכתבנו לעיל אינו מספיק, דמ"מ בב' עובדי כוכבים ומזלות הוי ס"ס, ס' מעובדי כוכבים ומזלות, את"ל מבעה"ב דלמא ידע והוי יאוש וכנ"ל, והנה בעיקר קושיא תוס' דבב' ישראל עם הבעה"ב הוי ג', נראה דאין כוונתם דהוי ממש כמו דינא של רב נחמן בג' ישראלים דה"נ הכא דבזה ודאי יש חילוק, דהתם בב' פרוטות חייב להחזיר משום דאמרי' או דכולהו הוי שותפים או דאינם שותפים כלל ול"ח לאינו מצוי' דב' מהם יהיו שותפים כמ"ש תוס' לקמן, וזה שייך בשיירא של ג' דאמרי' או דכולהו שייכי' יחד בחברת א' או לא, משא"כ בבעה"ב שעשה פונדק לב' שפיר יש החשש שמא הב' אורחי' הם השותפים להדדי דאין להם שייכות עם הבעה"ב לומר דמסתמא כולם שותפים, אלא דקושי' תוס' כיון דלפי אוקימת' דעשו פונדק לג' ישראלים ע"כ דלא מיירי בג' פרוטות וכיון דממילא לאו בכל גוונא מיירי למאי הלכתא נקט לג', לוקי בעשאו פונדק לב' ובפרוטה א', ולפ"ז קושיית התוס' רק דלל"ק דרבא יקשה דלוקי ר"נ בב' ישראלים, אבל ללישנא בתרא דרבא דס"ל אליבא דר"נ דאפי' בב' חייב להחזיר דאחולי אחיל, וע"כ דינא דר"נ משכחת בפרוטה א' והטעם דאינו מצוי שימחלו ב' לא', כמ"ש בשיטה מקובצת, א"כ ליתא לקושי' תוס' דהכא החשש שב' האורחי' ישראלים הוי שותפים ואחולי אחלי חד לחברי' א"כ גם בפרוטה א' חייב להחזיר, אע"כ דקושי' תוס' דלל"ק דרבא אליבא דר"נ יקשה דלמא מוקי ר"נ בג' ישראלי' בב' סגי דהיינו בפרוטה א' ודוק:

בתוספות בד"ה דשתיך וא"ת וליקני ליה חצירו וי"ל דאין חצר קונה כו' וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות עכ"ל. וכתב מהרש"ל דמוכח מהכא דס"ל להתוספות דבחצר לא שייך יאוש של"מ ודבריו מבוארים שכוונתו דאל"כ תקשי מאי ראיה מייתי מחנות דלמא הא דלא קנה חצירו לבעל החנות היינו משום דבשעת נפילה לחצר הוי יאוש של"מ ואם כן באיסורא אתא לידיה כמ"ש הרא"ש ע"ש ומהרש"א השיג על מהרש"ל וכתב דהתוס' לשיטתייהו דמתני' דחנות לקמן איירי ברוב עכו"ם וכן ההיא דלוקח מן התגר איירי נמי ברוב עכו"ם עכ"ל ע"ש באריכות ולענ"ד כ"ז דוחק גדול דא"א לומר כן דהא כולי פירקין לא איירי אלא מרוב ישראל מדפסיק ותני אלו חייב להכריז בדבר שיש בו סי' וכן מתני' דמצא אחר הגפה וכלי באשפה ובכה"ג איירי כולהו מתני' דפירקין ומ"ש התוספות לקמן דגרסינן אפילו צרורין אמימרא דר' אלעזר קאי דקאמר אפילו צרורין משכחת לדינא דמתני וע"ז כתבו התוספות דמשכחת לה נ"מ ברוב עכו"ם אבל עיקר מתני' ודאי לא איירי מזה וכ"ש הא דאמרינן לא שנו אלא בלוקח מן התגר א"א לומר דאיירי דוקא ברוב עכו"ם מטעמא דכתיבנא וא"כ דברי מהרש"ל במקומן אלא שהש"ך בסי' רס"ח השיג על מהרש"ל בע"א וכתב דכוונת התוספות לדייק אליבא דרבא דסבירא ליה יאוש של"מ הוי יאוש א"כ תקשי ליה מתני' דחנות אע"כ כסברת התוספות כאן וא"כ מדרבא נשמע לאביי דהא לא פליגי בהכי עכ"ל ע"ש:

בגמרא ואמאי ליזול בתר בתרא ולפרש"י השוכר האחרון מיקרי בתרא. וקשיא כיון דלפרש"י ותוספות כולהו בבי דמתני' מיירי בדשתיך א"כ דלמא ה"נ איירי בדשתיך וא"כ ודאי אין זה של השוכר האחרון אלא של בע"ה מימים קדמונים ואע"ג דבע"ה אין מתייאש מחפצו אף לימים רבים כמ"ש התוס' בד"ה בכותל ע"כ היינו היכא שדר בביתו אבל הכא שהשכירו לאחרים מסתמא כבר ביקש באותו שעה שיצא לו מהבית ולא מצאו ונתייאש מש"ה זכה המוצ' ואפשר דמה"ט גופא כתבו התוספ' לפ' בע"א דהבתרא היינו הבע"ה ואיירי מסתמא שדר עמהם וא"כ אפילו אי איירי בדשתיך לא מייאש אלא דממה שכ' בסוף דבריהם דאין ב"ה מתייאש כו' כיון שאין עכו"ם דרים עמו עכ"ל. משמע דבשעה שדרים עמו ודאי מייאש אלא שיש לתלות שהטמין אחר שכבר יצאו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלוקמי בדשתיך וא"כ מטמון ישן הוא וכיון שהשכירו ודאי ביקש ולא מצא ושפיר זכה המוצא מדין יאוש וצ"ע ודו"ק:

בתוספות בד״ה לשלשה בני אדם בפחות מג׳ לא מיקרי רוב כו׳ עכ״ל. ועיין במהרש״א ואף שדבריו נראין מסבר' מ״מ כל כי האי לא הוי שתקי התוספת לפ' בהדיא והסמ״ע כתב בסימן ר״ס ס״ק י״א דכוונת התוספת דג׳ נכרים היינו עם הבע"ה ע״ש וזה דבר שאין הדעת סובלו כמו שהקשה שם הש"ך ע״ש והש"ך כתב דלענין מציאה סברי התוספת דלא הוי רובא בתרי לגבי חד משום דבעינן רובא דמינכר ע״ש. ולענ״ד א״א לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו במס׳ מכשירין הובא בפרקין לעיל עיר שישראלים ועכו״ם גרים בה אם רוב עכו״ם וכו׳ וקתני סיפא מע״מ חייב להכריז אלמא דכל היכ׳ שיש יותר על מחצה עכו״ם אפילו א׳ תו לא חייב להכריז דאל״כ מאי רבותא דמע״מ וא״כ כיון דהתם אע״ג שיש הרבה בני אדם הוי רוב' בא' יותר מכ״ש בתרי לגבי חד דהוי רוב הנראה וניכר. והנלע״ד בכוונת התוספות משום דע״כ הא דקאמר שעשאו פונדיק לג׳ עכו״ם אין הטעם בזה דתלינן דמרוב עכו״ם נפל דא״כ לא ה״ל למימר הרי אלו שלו אלא יניח ה״ל למיתני כדדייק הש״ס לעיל בהדיא שאם בא הישראל ונתן סימן יחזיר לו דע״כ הכא אפילו בדבר שיש בו סימן איירי כמ״ש התוספת בד״ה וניזיל אלא ע״כ דהטעם שבע"ה גופא מייאש שסובר שרוב עכו״ם ימצאוהו וא״כ התוספת לשיטתייהו דמשמע מדבריהם לעיל דף כ"ד ד״ה בטמון דרשב״א גופ׳ לא קאמ׳ דהוי יאוש בעלי׳ ברוב עכו״ם אא״כ הוא מקום שרבים מצויין דאל״כ לא מהני רוב עכו״ם לענין יאוש בעלי׳ כ״כ שם להדי׳ וא״כ נתיישבו דבריה' כאן וכוונת' דכל זמן שלא השכירו לג׳ עכו״ם כא' אלא לשנים ודאי לא מיקרי מקום שרבים מצויין דבפחות מג׳ לא מיקרי רבים כדאמרינן בעלמא כמה רבים ג׳ ומ״ש לא מיקרי רוב היינו דהא בהא תלי׳ דכיון דלא מיקרו רבים לא הוי רוב לענין יאוש והוי של בע״ה אם נתן סימן אבל כיון שהם ג׳ ה״ל מקום שרבים מצויין דנתייאשו הבעלים ברוב עכו״ם כנ״ל ברור בכוונת התוספת בעז״ה ודו"ק:

בד"ה אפילו תימא ג׳ ישראל מלתא דבר קפרא מפר' כו׳ עכ״ל. נראה משום דגרס' התוספת במלת׳ דב״ק לא הי׳ גורסי' לג׳ ישראל אלא לג׳ בני אדם כדמשמע מלשונם בסוף ד״ה וניזיל וא״כ לא שייך שפיר ל׳ אפילו תימא לג׳ ישראל לכך מפרשי׳ דאינהו הוא דמפרשי' מלתא דב״ק אפילו ברוב ישראל וק״ל ועוד נראה דאזלי לשיטתייהו בדיבור הקודם דהא דקאמר לג׳ עכו״ם היינו דוקא שלשה וא״כ ר׳ מנשיא ור״נ תרוייהו אמלתא דב״ק קאי דר״מ מפ' לה בג׳ עכו״ם ור״נ מפ' אפילו בג׳ ישראלים משא״כ לפרש״י דג׳ עכו״ם דאמר ר״מ לאו דוקא אלא איידי דנקט ב״ק ג׳ נקט איהו נמי ג׳ א״כ ע״כ לא קאי לפ׳ מלתא דב״ק דא"כ ב״ק גופא אמאי נקט ג׳ בני אדם דהא בחד נכרי סגי אע״כ דפליג אב״ק וא״כ ר״נ נמי מלתא דנפשי׳ קאמ׳ ודוק:

דשתיך טפי. העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו: סכינא. הנמצא באחד מחורי הכותל: בתר קתא. אזיל אי קתיה לגיו בני הבית נתנוהו שם אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם שכן דרך אחיזתו וכן כיסא בתר שנציה אשטדל''א בלע''ז: באודרא. מוכין: נסכא. פלטא של כסף: ממולא. מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל: לא צריכא דמשפע. הכותל לחד גיסא: מהו דתימא. בחצי הגובה היה תחילה ואשתפוכי אשתפוך לצד הנמוך קמ''ל: לפני סוחרי בהמה. בירושלים: לעולם. בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל: מעשר. שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים כדגמר שם שם מעשר משלמים במסכת מנחות (דף פב.): ובהר הבית חולין. ואפילו בשעת הרגל ואע''פ שרוב מעות שבעיר מעשר שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלם לא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל אלא אמרי' מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן: ובירושלים. בשאר שווקים שבה: בשאר ימות השנה חולין. דרוב מעות שבעיר חולין: ובשעת הרגל מעשר. שרוב מעות העיר מעשר: ואמר רב שמעיה בר זעירא מאי טעם. בירושלים בשעת הרגל מעשר ולא אמרי' מלפני הרגל נפלו כדאמרן בהר הבית: ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום. ואם נפלו שם לפני הרגל כבר מצאום מכבדי השוק אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום שאין טיט ועפר קולט שם מתוך שהוא משופע ועוד שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו: אלמא. בדבר שעשוי להתכבד אמרי' קמאי קמאי אזלו והני אחריני נינהו: הכא נמי. סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא ונימא האחרונים שכחוהו שאילו הראשונים שכחוהו כבר מצאו האחרונים: לשלשה ישראל. בבת אחת וכל שכן אם היו עובדי כוכבים ומי שנפל ממנו מיאש שלא ידע ממאן נבעי: פונדק. מקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים: ואפילו ברוב ישראל. דעביד דמייאש ולא סמיך דליהדרו נהליה דלא מפלגי בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן: שלשה עובדי כוכבים. איידי דנקט שלשה גבי ישראל נקט נמי גבי עובדי כוכבים וה''ה חד ובלבד שיהא אחרון: אפילו תימא לשלשה ישראל. ולא תפשוט דהלכה כרשב''א דכי פליגי רבנן עליה היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין דלא ידע להו לכולהו דסבר האובד ומימר אמר ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז עליה ואתן סימן ואטול אבל הכא דידע להו לכולהו ותבענהו ולא אודו איאושי מיאוש מימר אמר כו': אמרי קמייהו. אמרתי לפניהם: והשתא ליהדרו. בתמיה:

דשתיך. וא''ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי''ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו: בכותל חדש מחציו .. ולחוץ שלו. וא''ת והא אמרינן ספק הינוח לא יטול ועוד דהכא כי נמי נטל להוי מקום סימן ויכריז ועוד דמשמע דמתני' מיירי אפילו ביש בו סימן דבגמרא הוה בעי לאוקמי מתני' בסכין וכיס אלא מחמת פירכא אחריתי מוקי לה באודרא ונסכא וי''ל דאיירי בשתיך דומיא דכותל ישן ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא מצאו ונתייאשו אבל מחציו ולפנים של בעל הבית דאינו שוכח חפציו ימים רבים: בתוך הבית הרי אלו שלו. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבידה: וניזל בתר בתרא. דהיינו בעל הבית דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר ואין לתלות המציאה שהיא שלהם אלא בבעל הבית שעדיין נשאר בביתו באחרונה כגון מעות דתלינן בתר בתרא לפי שמכבדין השווקים בכל יום ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשה פונדק לשלשה בני אדם אפילו כי יש סימן מתיאש: לעולם מעשר. ואין לתלות דמן המוכרין נפלו וכבר מעות חולין הן שנתחללו על הבהמה דאזלינן בתר לוקחין דהוו רובא דמוכר אחד מוכר לכמה בני אדם ועוד דמוקמינן להו אחזקה דהוי מעשר: בהר הבית לעולם חולין. וא''ת והא אמרינן פרק הרואה (ברכות דף סב:) לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורים לו בסדינו א''כ מסתמא של הקדש הם ונפלו מן המביאין ללשכה בניסן וי''ל דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו בפרהסיא דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא וכענין זה אפילו של הקדש אסור אבל בידו אפילו הם של חולין מותר ליכנס [ועיין תוס' פסחים ז.]: עשויין להתכבד בכל יום. וא''ת והלא אין מתכבדות אלא בשביל שרצים שלא יטמאו הטהרות ולא בשביל המעות ובנדה (דף נו: ושם ד''ה ש''מ) מוכח דמבוי דאינה בחזקת בדוקה משרצים אע''פ שכבדוהו אינו מועיל כיון שלא בדקו משרצים בשעת כיבוד וי''ל כיון שבודקין משרצים שלא יהא אפילו עצם בכעדשה אי אפשר שלא ימצא מעות אם היו שם: הכא נמי קמא קמא אזיל ליה. וא''ת ולוקי מתני' כגון שנמצא בגומא שלא נמצא ע''י כיבוד כדמוכח פ''ק דפסחים (דף ז ושם) גבי תיבה שנשתמשו בה מעות מעשר וחולין דאע''ג שכיבד התיבה אזלינן בתר רוב מעות שנשתמשו שם ולא בתר בתרא כשנמצאו בגומא ויש לומר שיש גומא שנבדקת על ידי כיבוד כדאמר פרק דם נדה (נדה נו: ושם ד''ה בגומא) ויש גומא שהיא עמוקה או סדק שהוא עמוק שאינו נבדק ע''י כיבוד כי ההיא דפסחים ומתני' דקתני מצא בתוך הבית לא משמע שמצא בסדק עמוק או בגומא עמוקה כל כך שלא יוכל לו למצוא בשעת כיבוד: לשלשה עובדי כוכבים. בפחות משלשה לא מקרי רוב ומיירי שעדיין ישנם בבית דאי לאו הכי הוי דבעל הבית שהוא בתרא: אפילו תימא לשלשה ישראל. מלתיה דבר קפרא מפרש דאמר לשלשה בני אדם מיירי אפי' בשלשה ישראל ואפילו רבנן דאמרי ברוב ישראל חייב להכריז הכא הוי שלו כדמפ' דמתיאש וא''ת ולמה לי שלשה בתרי ובעל הבית סגי דכל אחד יאמר חבירו לקחה כדאמר בסמוך גבי ראה סלע שנפלה משלשה וי''ל דלא סגי בפחות משלשה דאימר דמאחד מן השוכרים אבד והם אינם חושדים את בעל הבית ולכך אין האובד מתיאש דסבור ודאי חבירו לקחה ויחזירנו לו (ועי''ל דבעי לאוקמי אפילו אין בעל הבית עמהם):

בבא מציעא כו ע"א